יהודית־ערבית במסמכי הגניזה — עמוד 111

רישום משפטי (#74) בפנקס בית דין קראי בקהיר. מתוארך לאותו "ערב, חודש ושנה" כמו הרישום הקודם, ולכן ככל הנראה כ"ג באייר ה'שכ"ה (1565), שהוא מועד ישיבת בית הדין האחרונה שנזכרה ברישום הקודם. מקום הכינוס: בית הכנסת דאר סמחה בקהיר. במסמך המשך זה, הארון בן עבד אלחק הכהן הידוע בכינויו אלמורדי נשבע על עשרת הדיברות בעניין התיק המשפטי המורכב (רישום #73), שעסק בשמועות שהתפשטו על התכנסות שאירח בדמוה. השמועות נסבו סביב התנהגותה של אשתו עם אדם רבני בזמן שהארון ניגן בעוּד ובידר את האורחים. בהצהרת שבועה זו נשבע הארון כי "כל ימי חייו לא ישוב לנגן בעוד ולא בכינור ולא בכל כלי אחר מכלי [ה]בידור, לא בביתו ולא בבית רבני ולא בבית נוצרי ולא בבית מוסלמי". השבועה ממשיכה וכוללת גם תניות נוספות הקשורות במיקום (בתוך דמוה או מחוצה לה), ואולי גם תניות הקשורות בלבוש, לאור אזכור פסתאן/שמלה (אם כי ייתכן שמדובר במקום מסוים — [בַּי]ת פסתאן?). חלק ממילות המפתח הללו מחוקות או מסומנות בקו בשורה 16: ".[.].. ולא פי [[..ת]] פסתאן ולא פי." בסוף המסמך נאמר כי שבועה זו נדרשת ממנו "לפי שהוא כהן ועליו לשמור על דרישות/כללי ההתנהגות של הכוהנים" (לאגל אנה כהן ועליה חפט' שרוט אלכהנה).

רשימה שהוציאה הרבנות הראשית של קהיר ובה שמות השוחטים המורשים לשחוט תרנגולות בערב יום הכיפורים תש"ץ (1929). בקטלוג המוזיאון לאמנות אסלאמית התאריכים של מסמך זה נרשמו בטעות כ-1920–1922 לספירה. המסמך כתוב בערבית-יהודית. סריקה של המסמך זמינה בפרסום "אלג'ניזה ואלמעאבד אליהודיה פי מצר", שבו מופיעה גם תעתיק של תוכנו לאותיות ערביות. זוהי רשימה מרתקת משום שהיא מונה את השוחטים הכשרים המורשים לפי שנים-עשר מיקומים ספציפיים בקהיר: חארת אליהוד (שכונת היהודים), אסמאעיליה, תופיקיה, אלט'אהר ואלעבאסיה, דרב אלבראברא[?], הליופוליס, אלמנסי ואלח'ליג', סוק ח'צ'ר באב אללוק, שארע ע'מרה, מידאן פח'רי קביסי, פוסטאט [מצריים אלעתיקה], וחלואן. שמותיהם של השוחטים נכתבו בכתב יד מתחת לכל אחד מהמיקומים שהודפסו במכונת כתיבה, וכולם נכתבו על ידי אותה יד. המסמך חיוני גם לקביעה שכאשר מסמכים מן המאות התשע-עשרה והעשרים מתייחסים ל"חכמחאנה מצר" / "רבנות הראשית במצרים", הכוונה היא למצר/מצרים במובן של קהיר באופן ספציפי, ולא למצרים כטריטוריה רחבה יותר. עובדה זו מאוששת על ידי הנייר הרשמי התלת-לשוני הכולל את הכותרת הצרפתית "Grand Rabbinat du Caire" במקביל לשני התארים האחרים.

מכתב בערבית-יהודית. הכותב פונה אל הנמען בבקשה דחופה לשלוח לו את הכרך של ספר בראשית שרכש ממנו במחלה, בחנותו של [...] אלעטאר. הנמען הבטיח לשגר את הכרך ללא עיכוב לחנותו של אבו אלסרור, אך טרם עשה כן. הכותב מדגיש את דחיפות העניין משום שבנו זקוק לכרך כדי ללמוד ממנו. בגוף המכתב מובהר כי תמורת הכרך כבר שולמו רבעי, וכן מוזכר חוב של שבעים שנלקח מן הכותב, כשהנמען הבטיחו "אל תיקח זאת ללב, אני אשלח את זה לחנותו של אבו אלסרור". הכותב מפציר: "בחייך ובחק הברית, אל תעכב זאת ממני בשום אופן ומשום סיבה, כי בני לומד בו, ויהיה לך על כך שכר רב, וכל פעם שאפתח אותו אתפלל עבורך ועבור הוריך". הוא חותם בברכת שלום מלאה אל הנמען. ציטוט מן המקור: "רקעתי אליך יא סידי ומולאי אטאל אללה בקאך ואעלמך יאסידי תפצל תנפד לי אלגזו אלדי שריתה מנך פי אלמחלה עלי דכאן אב . . . אלעטאר וקבצת מני תמנה רבעי והו גזו ברשית ולא מאדה(?) ביננא אלסבעין אלדי אכדתהא מני וקלת לי לא תחמל עלי קלבך פאני אנפד דלך אלא דכאן אבו אלסרור בחיאתך ובחק אלברית לא תוכרה עני בוש ולא סבב לאן ולדי יתעלם פיה ולך פי האדא תואב אן גזיל(?) וכל מא פתחתה אדעו לך ורקה(?) ואלדיך ותכצ רוחך באתם אלסלאם".

מסמך משפטי המתעד תנאי הלוואה, מתוארך לספטמבר 1239 ומקומו בילבייס. הצדדים הם עמרם בן חלפון ואברהם בן אפרים. העסקה תוארה תחילה כשותפות מסוג קראץ' (qirāḍ, קומנדה), אך נדונה מחדש והומרה להלוואה בריבית קבועה של 20 דרהם על קרן של 36 דינרים. העניין התגלגל הן בבתי הדין היהודיים והן בבתי הדין האסלאמיים. המשא ומתן המחודש נבע מכישלונו של אברהם בתפקידו כשותף הפעיל בעסקת הקראץ': תחת לחץ שהפעיל עליו עמרם בבתי הדין האסלאמיים, העביר אברהם את ביתו על שם עמרם בשווי 36 דינרים. מכירה זו אושרה בבתי הדין היהודיים בתוספת סעיף (קודיציל) הקובע שאברהם רשאי לפדות את הבית באמצעות פירעון ההלוואה (שזמן פירעונה הראשוני נקבע לארבע שנים) בתוך 12 שנים. עוד עולה כי אברהם נתן בידי עמרם שטרי חוב (פרומיסוריים) קודם למכירה זו, אשר הוצגו הן בבתי הדין היהודיים והן באסלאמיים. בעקבות הסדרת החוב, הוסר חרם שהוטל על אברהם (ככל הנראה במסמך מוקדם יותר) על ידי הדיין פרחיה. במקרה זה, החרם הוטל על כל מי שהיה ברשותו מידע על השותפות ולא בא להעיד. (המידע מבוסס על מאמרו של ליברמן, "A Partnership Culture", עמ' 5–7.) אין חתימות עדים על המסמך, אם כי ייתכן שנגזרו ממנו.

מסמך משפטי. תיארוך: ככל הנראה סביב 1185 לספירה. זהו המסמך היחיד הידוע המזכיר את המג'לס של הרמב"ם. מדובר בטיוטת הצהרה (תקראר) שהיתה אמורה להיחתם על ידי הרמב"ם, הדיינים והזקנים, ולפיה אברהם בן יחיא הלוי, המכונה אלנג'יב, יקבל את תשלום מס הגולגולת שלו (ג'זיה) בסכום של 1 2/3 דינרים מתוך ההכנסות של דמי השכירות של "גוש" בניינים (רבע) שהיה הקדש המיועד לעניים. כך ישולם מס הגולגולת של אברהם מהכנסות הקודש, לא כצדקה, אלא כפיצוי על שכר טרחה שעליו ויתר בעבר עבור פיקוחו על תיקונים בפונדק (פנדק). הטקסט מדגיש את התועלת הרבה שתצמח מהמשך נוכחותו בעבודות תיקון מסוג זה. תשלום זה היה אמור לבוא במקום משכורת יומית של חצי דרהם שאלנג'יב היה זכאי לה בעבור פיקוחו על בניית הפונדק ('מלון' או חאן לשיירות), אשר הוקם בידי אבו עמראן בחיר הכהנים — מן הסתם אף הוא מבנה ציבורי. תגמול של חצי דרהם זה שולם בדרך כלל מתוך שכר יומי של שני דרהם שקיבל הוכיל (Wakīl), הוא מנהל המבנה. ההצהרה אינה חתומה, אולי משום שהרמב"ם התנגד להסכם מעורפל שכזה הנוגע להוצאת כספים שיועדו לעניים. (המידע מהערות גויטיין ומגיל.) בצד האחורי (verso) שש שורות של חרוזים בכתב ערבי.

מכתב משפחתי הממוען למשה בן יהודה הידוע בכינוי אבן אבי ח'רובה, בפלרמו. בערבית-יהודית. תיארוך משוער: המאה ה-11. המכתב נכתב על ידי אחד מגיסיו או גיסותיו של משה בפוסטאט, ונשלח לאחותם (אשתו של משה). הכותב מודיע: "אני גם מודיע לך, אחותי, שאחיך ברכאת הגיע בשלום לפוסטאט... הוא שוהה כאן, והוצאנו עליו 10 דינרים. אל תנתקי את חדשותייך ממני או... מאחיך ברכאת, שכן לבנו נרגע בכל פעם שאנו מקבלים חדשות ממך... ושאת בריאה. אני ואמי מתפללים בעד הזקן חמיך יומם ולילה... האש בלבי בשל הפרידה ממך... ברצוני לנסוע אלייך, אך אמי אינה מתירה לי, כי אין לה איש (מלבדי)... דודך מצד אמך מסלם דורש בשלומך, וכך גם דודך מצד אמך אבו אל-פרג'... דודתך מצד אמך מוסרת ברכות ומשביעה אותך לומר לדודתך (האחרת) מצד אמך לשלוח לה מכתב משלה... כדי לשמח אותה... שמעתי ששלחת מכתב לאלכסנדריה, אך הוא אבד ולא הגיע מעולם.... אבו אל-ח'יר מוסר ברכות, ואחיך ברכאת, ודודך מצד אמך מסלם, ודודך מצד אמך אבו אל-פרג'... אני מברך אותך ואת בעלך מוסא ואת בנייך אבו אסחאק ואחיו ואת בתך סת אל-כל ואת חמיך ואת דודתך מצד אמך." בעבר השני נעשה שימוש משני בטקסט עברי ספרותי/ליטורגי.

חכירת דירה לפרנס כסילוק חוב, משנת 1029–1031 לסה"נ. ההקדש (קודש) חייב ליעקב בן מבשר — אשר נמצא אותו שש שנים לאחר מכן ממונה על נכסי ההקדש — סך של 10 דינרים, כפי הנראה יתרת כספים שלווה ממנו לצורך ביצוע תיקונים ב"רבּע", הוא מתחם הנכסים השייכים להקדש. הפרנסים לא מוצאים כל דרך לפרוע לו סכום זה, ועל כן מוחלט להחכיר לו את חצר ההקדש שבסמטת בני ח'ביצה למשך שנתיים, בתמורה ל-5 דינרים לשנה. ארבעת הפרנסים מקבלים רשות לעשות זאת מאת יצחק הכהן בן חגי, שהיה ככל הנראה חבר בבית הדין, וכל הקהל משמש עד למעשה החכירה. החצר היא, כפי הנראה, "דאר סומאנה". התווסף תנאי מיוחד הנוגע לתשלום ה"חכר" (חכירת הקרקע), כנראה בדבר קביעה מי משני הצדדים יישא בו. בצד האחורי (verso), שנכתב כפי הנראה שנתיים מאוחר יותר, נכללת הצהרה הפוטרת ככל הנראה באופן סופי את ההקדש מתשלום חמשת הדינרים האחרונים שעדיין נותרו חוב ליעקב בן מבשר. מקבל ההצהרה, יצחק הכהן בן חגי, מעביר את השטר לחוסיין בן הילל (כנראה זהה עם חוסיין אלד'הבי). שמואל הכהן בן אבטליון, אחד ממנהיגי הקהילה הארצישראלית (הפלסטינית), הוא החותם בתחתית השטר. השטר נכתב בידי יפת בן דוד בן שכניה.

מכתב מאיש אל אשתו, בערבית-יהודית. באופן יוצא דופן, השולח מתייחס אל עצמו בגוף שלישי לאורך רוב המכתב. הכתובת על המעטפה ממוענת אל שמחה אל-[...] אל-טברני, בבית הכנסת של הארץ-ישראלים. ככל הנראה, שמחה אמור היה להקריא את המכתב לאשת השולח. השולח מוסר עדכון מפורט על מסעות העסקים שלו, ומזכיר אנשים כגון אבו יוסף אל-רקוקי וכמה עיירות, ככל הנראה כולן בדלתא של הנילוס, ובהן מניית אל-קאיד(?), מניית אל-ס[...], וסנבאט. הוא מתארח אצל קבוצת אנשים יוצאי בית שאן/ביסאן (המכונים "ביאסנה"), שעמם נסע קודם לכן מעכו. הוא מדגיש את צערו על הפרידה מאשתו: "איני יכול ליהנות מן החיים ואיני שקט בשל המרחק בדמעות(?)... את יודעת כמה אני אוהב לאכול לחם חם, אך מאז שעזבתי אותך אכלתי רק מאכלים קרים." בהמשך הוא ממשיך לאלכסנדריה, שם נתן אומר לו דבר מה. באותו הנימה הוא ממשיך גם בצד השני של המסמך, מתאר את כאבו בשל ההיעדרות, קורא לה להתאזר בסבלנות ולא לתת לאויבים סיבה לשמוח לאידם, ומזכיר עניינים עסקיים נוספים (ובכלל זה, ככל הנראה, מסחר בבהמות רכיבה). מוזכר אדם בשם אבן אל-חמד(?). דרישות שלום ל"בנך", למלמד אבו אל-ופאא, לאשת השיח', ולשמחה.

מחברת בת 16 עמודים מהתקופה העות'מאנית, ובה תכנים מגוונים. עמודים 1–2: תרגום לערבית-יהודית של דניאל א, ד–י. הביטוי "שר הסריסים" מתורגם כ"סארי ל-אע'וואת". בהמשך מופיעים תרגילי כתיבה והתאריך 23 בג'ומאדא א-ת'אני. עמודים 3–4: תרגילי כתיבה. עמוד 5: טיוטה או העתק של מכתב בערבית-יהודית, ובו אזכור של ח'ואג'ה מסיחה (?) באש[א?] מסוים, המזכיר בדיוואן אל-אסתאנאף. עמוד 6: תרגילי כתיבה. עמוד 7: נוסחה (פורמולר) בערבית-יהודית למסמך משפטי, מתוארך ליום חמישי 3 ברג'ב. עמוד 8: תרגילי כתיבה והתאריך 7 ברג'ב. עמוד 9: טיוטה או העתק של מסמך משפטי שבו מעורב השייח' מולטפא (=מצטפא?) אל-דמנהורי, מתוארך ליום שלישי 27 במוחרם. עמוד 10: תרגילי כתיבה והתאריך 8 ברג'ב. עמוד 11: תרגילי כתיבה והתאריך 11 ברג'ב. עמוד 12: טקסט בערבית-יהודית הנשמע מקראי או חיצוני, אך זיהויו חמקמק ("המילה השמינית... בני ישראל, לא תגנובו... בן אדם... רחם אמך..."). עמוד 13: תרגום לערבית-יהודית של ישעיהו ס, א–ג. עמוד 14: תרגילי כתיבה המתוארכים ל"רחמים" (חודש אב). עמוד 15: תרגילי כתיבה והתאריך 12 ברג'ב. עמוד 16: תרגילי כתיבה (אלפבית עברי).

מסמך משפטי (מס' 63). רשימת נדוניה (תקווים). החתן: יוסף בן נתנאל הכהן. הכלה: סת אלכפאאה בת אבו אלפצ'איל עובדיה בן שמואל. הסכם נישואין נוסף שנערך בפוסטאט שלושים שנה מאוחר יותר נראה שונה בתכלית. ההסכם עצמו לא שרד במלואו, אך תוכנו מסוכם מעל רשימה חלקית של נדוניית הכלה (תקווים) שהועתקה לפנקס בית דין. כאן כל ההתחייבויות פועלות לכיוון ההפוך — מחזקות את מעמדה המשפטי של הכלה במקום לכרסם בו. החתן, יוסף בן נתנאל הכהן, מבטיח לאשתו לעתיד, סת אלכפאאה בת אבו אלפצ'איל, כי יתן בה אמון בענייני ממון; כי לא ישא אישה שנייה בלי רשותה ולא יחזיק שפחה בניגוד לרצונה; כי אם תמות לפני שתלד ילדים, יתבע רק מחצית מנדונייתה בירושה ויחזיר את היתרה לקרוביה מלידה; כי תוכל להוסיף ולהתגורר בפוסטאט ולא בקהיר; וכי לא יתנגד אם תמכור פריטים כלשהם מנדונייתה ותרכוש בתמורתם רכוש אחר (על פי קרקובסקי, Coming of Age, עמ' 241). יש לציין כי גויטיין וקרקובסקי התייחסו למסמך זה כאל דף 25ב–26ב, בהתאם לספרור שנכתב בעט; אולם המספור הנכון הוא דפים 26–27, כפי שנכתב בעיפרון (הספרן שהשתמש בעט העניק לשני דפים את המספר 8).

חלקו התחתון של מכתב בערבית-יהודית. כתב היד נראה כשל טוביה בן עלי. דהוי למדי. מכיל את הביטוי המסקרן "השוכנים בין מוסלמים ונוצרים (ערלים)" בהקשר של בקשת טובה מהנמען עבור קבוצת אנשים. מוזכרים גם בית סיידנא אב; אבו אלחסן בן אלז[...]; הנגיד; ותלונה שהגיש אבו נצר. קטעים מן המכתב: חסב מא קד ערף מן חצרתה אלמחרוסה תגתנם תואב . . . סאכנין בין מסלמין וערלים מא אקדר אגיב ענהם לאנהם מא להם מן . . . הם פי אלליל(?) ות[גתנם] דעאיה ודעא אל . . . . צעפנא פי אל . . . . . . . ותערפני איש . . . עליה וקד כתבת אליך כתאב באן . . . וולדה . . . פי דאר סידנא אב יהי שמו לעולם . . . לאני כתבת אליה באלוצייה בה וגאא אל . . . אבי אלחסן בן אלז . . . פי דארה וכברני בגמיע אחואלה בכל . . . ופקט . . ען דאר סיידנא . . . אלנגידות . . . . . ביאת הגואל חתי לא יכפא עליך גמיע מא גרי וקד טלע אבו נצר מוסתגית תכשף אכבארה ותעלמני במא יכון ולא תגפל ען גמיע מא קד כתבת אליך תעלמני גמיע מא יגרי כצתך אגל אלסלאם וגמיע מן תחוטה ענאיתך אלסלאם ושלום מולי אלאך אבי סעיד אל . . . . . אללה תופיקה . . . . . . . אללה ושלום

מכתב מבעל ספינה יהודי מאלכסנדריה. תיארוך משוער: בסביבות 1212 לספירה. הכותב מספר סיפור מרתק על מסע שיצא בו לקפריסין, אך סערה הסיטה את ספינתו אל טרסוס (שהייתה אז בירת ארמניה הקטנה, ממלכה נוצרית בשלטונו של לאון השני, 1187–1219). בעל הספינה חשש שמא יכריח אותו המלך לקבוע את מושבו בטרסוס במקום באלכסנדריה, אך ידיד עסקים נוצרי שלו — ככל הנראה יליד מצרים בעצמו — סייע בידו והשיג עבורו מכתב חסות (אמאן) תקיף. הכותב נהנה משהותו בטרסוס והיה ממשיך לשהות שם זמן ממושך יותר, לולא אילצה אותו מחלה לשוב בחיפזון לאלכסנדריה. החלק השני של המכתב מדווח על הטיפול המוצלח שקיבל הכותב ומזכיר בשמותיהם ארבעה רופאים. בחלקו השלישי של המכתב מתייחס הכותב לאישיות נכבדה מסיציליה, יצחק בן אברהם, שנאלץ לעזוב את ביתו. הקהילה באלכסנדריה לא הצליחה לדאוג לצרכיו, שכן באותה עת הגיעה גם חבורה גדולה מצרפת, והוצאות שהותם בעיר וכן הוצאות המשך מסעם (אל ארץ הקודש) הכבידו עומס כבד על קופת הצדקה הציבורית. כתב היד נראה כמו זה של ברכות בן שמואל — ואם הזיהוי נכון, ייתכן שפירוש הדבר רק שהוא הועסק כסופר על ידי השולח.

טיוטות של שטרי גירושין קראיים על תנאי בערבית-יהודית. מתוארכות לסיוון ה'תק"ג (1743). שתיים מן הטיוטות מתעדות בפירוט כיצד דוד בן ראובן נאקש ביקש לנסוע לאיסטנבול לצורכי מסחר, וכיצד הסכים שאם ייעדר למשך תקופה העולה על שנתיים, רשאית אשתו מסעודה בת אברהם פיירוז לקבל גט מבית הדין. ואולם, הטיוטה השנייה נוגעת לבני זוג אחרים, כפי שעולה מהזכרתה של חנה בת יוסף הידועה בכינוי צעיר. בטיוטה השנייה מצוין כי שהייה ממושכת באיסטנבול עשויה לנבוע מעבודה הקשורה למטבעה הקיסרית (דאר אלצ'רב). הטיוטות כתובות במשלב דיבורי של ערבית-יהודית, ובהן הטיות רבות בגוף ראשון יחיד, אם כי הטיוטה השנייה הולכת בעקבות נוסחאות משפטיות מקובלות של התקופה. הפריסה, השוליים והנימה של טיוטות אלה מצביעים על כך שלא היו מסמכי דף בודד מוגמרים, אלא ייתכן שהיו כרוכים בעבר בתוך ספר גדול יותר של טיוטות סופרים. נראה כי חתום עד אחד בלבד, יעקב כלשהו. השוו לשטר גירושין על תנאי נוסף. אין זה ברור לחלוטין היכן ביקש הסופר לסיים את הטיוטה השנייה והיכן להתחיל את השלישית, ולכן ההפרדה ביניהן אינה משקפת בהכרח את מבנה הטקסט עצמו.

טיוטות של כמה מכתבים ומסמכים בערבית-יהודית מאת ישראל אלגוילי (אלגוילי), שכתב ככל הנראה בקהיר בסביבות 1755/6. בקטע התחתון בצד הפנים מוזכרת השנה [ה'תק]טז; הספרה השנייה עשויה להיות גם ר', מה שיקבע את התאריך ל-1855/6, אך היא דומה יותר לק' שלו, ומטבע הפונדוקלי – מטבע עות'מאני – היה סביר יותר במחזור במצרים ב-1756 מאשר ב-1856. <b>הקטע העליון בצד הפנים:</b> עדות מסוג כלשהו, ככל הנראה על כך שהשיח' אלאסלאם נצר אלדין אבו זין אלדי אלאסכנדראני מתחייב לשלם סכום של 120 לאלחאג' מצטפא בשכונת אלגמאלייה. <b>הקטע התחתון בצד הפנים:</b> תיעוד לכך שיוסף אלחרירי, המתגורר בוכאלה של אלפיומי, שילם את התמורה עבור החצר והדירה, ובהמשך עניין כלשהו הקשור לתשלומים של ששה חודשים, בו מעורב אלחאג' מצטפא אלרמלאוי. <b>צד האחור:</b> טיוטה של מכתב לאחיו בענייני עסקים. ישראל מדווח על מצבם ועל המחיר הצפוי של הסחורות שאחיו שלח אליו עם מראד אלג'והרג'י. הוא מזמין בדים הודיים מאחר שהביקוש השנה גבוה מאוד, שכן אף אחד מעולי הרגל לחג' לא הביא עמו בדים. בצד האחור של 12369.8 מופיעה טיוטה נוספת של אותו מכתב.

מכתב בערבית-יהודית. תאריך משוער: ראשית המאה ה-13, על סמך אזכורו של אליהו הדיין. הכותב פונה אל הנמען בכינוי "אח" ומוסר לו דיווח על מצב בני משפחתו. נראה כי אמו של הנמען שרויה במצב קשה במיוחד. מֻנא בן חִיא ואבו אלטאהר בן אלקֻצַ'אעי שהו אצל משפחת הכותב. הכותב התקשה לשלם את מס הגולגולת (12 דרהם), ומתלונן על בדידותו: "אין לי איש שירטיב את גרוני או יושיט לי חוט של משי". באותו יום שבו נכתב המכתב נולד בן לסֻרוּר אחיו של הנמען, ושמו נקרא בו אלפַצ'ל. "הודיענו אם מצאת מצב יציב, כדי שנוכל לקחת את הזקנה [ולעבור?] אליך". דרישות שלום מאחיותיו של הנמען ומגיסיו. הכותב מבקש לשמוע ידיעות על בו אלעלא, ומבקש למסור לו כי ילדיו מובטלים ושכר הדירה שלהם הגיע למועד פירעונו, "ואם אנחנו הגברים הוכרענו, מה יעלה בגורלם?". הכותב מתלונן גם על אבטלתו שלו ועל שכר הדירה הרובץ עליו. הוא מדווח על מחירי המשי, החיטה ולפחות מצרך נוסף; נראה שהמחירים היו רעים קודם לכן, אך השתפרו במקצת. "תשובתך תבוא במהרה, פן תיקח על עצמך את חטאי אמך". הכותב מבקש מהנמען להיפגש עם אליהו הדיין מטעמו.

רישום משפטי (מס' 63) בפנקס בית דין קראי בקהיר. מתוארך לכ"ה בניסן ה'שכ"ד (1564). הסכם המורכב משני חלקים: (1) בני הזוג אברהם בן משה הלוי, המכונה אבן עבד אלבאקי, ואשתו אסתר [בת יוסף] אלרומיה, מסכימים לחדול מלמנוע מיהודה בן עבד אלכרים הכהן, הידוע גם בכינוי אלכֻּרדי, להינשא לבתם סֻלטאנה (ששמה מופיע רק ברישום הסמוך). באופן דומה, אביה של אסתר, יוסף, נזכר רק בכינוי המשפחתי שלה ברישום מס' 64 מאותו דף. (2) החלק השני של הרישום המשפטי עוסק בסכום כסף שיהודה הכהן הילווה לאסתר אלרומיה, הקשור למסעותיה בעבר לאיסטנבול. יהודה הכהן מכונה כבר בתואר חתנה של אסתר, "צהרהא", אף על פי שזה עתה קיבל את הסכמת ההורים להינשא לבתה בחלק הראשון של אותו הרישום המשפטי. מטרתו של ההסכם הדו-חלקי הזה מתבהרת ביתר שאת ברישום מס' 64, שבו, ימים ספורים לאחר מכן, אסתר משחררת את בעלה מחיוביו במזונותיה ומתשלום המוחר (המאוחר) מכתובתה. הרישום הסמוך מציין שבני הזוג יתגרשו באותו היום עצמו (ב' באייר). יתרה מזאת, אסתר תיטול על עצמה את האחריות לפרנסת שלושת ילדיהם ולהשאת נישואיהם (זפאף).

רשומה משפטית (מס' 67) בפנקס בית דין קראי בקהיר (בדף 22v). מתוארכת ל-27 ב[אל]ול ה'שכ"ד (1564 לסה"נ). הסדר חוב ופירוק שותפות בין יצחק בן דוד הכהן, המכונה בעלם(?) (עִלם?), לבין יוסף בן צדקה, המכונה נקאש, בקשר לחנות שהשניים החזיקו יחדיו כחלפנים. ראוי לציין שככל הנראה כוונת הסופר במילים "פי אלצ'יארפה" הייתה ציון מקום: למשל, ביטוי זה עשוי להתפרש כ-"פי [וכאלת] אלצ'יארפה", בניין מסחרי שיתופי גדול במרכז קהיר סמוך לרובע היהודי, שבו החזיקו צ'ראפים (חלפנים) חנויות פרטיות עד המאה השמונה-עשרה (לפי ריימון). לפי תנאי הסדר החוב, יצחק בן דוד הכהן מתחייב להחזיר לשותפו לשעבר את הסכום הגדול יחסית של 75 אשרפי זהב בתשלומים חודשיים של 3 אשרפי (25 חודשים), החל בחודש כסלו (ה'שכ"ה). מתחת לרשומת בית הדין הזו מופיעות הערות נוספות הקשורות לאותו עניין, ובהן טיוטה לא גמורה של הרשומה הבאה בפנקס (מס' 68), שבה מצוין חוב נוסף בסך 100 [אשרפי] ג'דיד עם תקופת פירעון של חודשיים המסתיימת בחשוון (סמוך מאוד לפני מועד תחילת ההחזרים בקצב של 3 אשרפי לחודש המתוארים ברשומה 67).

מסמך משפטי העוסק בהעברת תשלומי הנישואין ופריטי הנדוניה בין דוד המכונה נקאש, אביה של הכלה עזיזה, לבין החתן שלום בן יעקב הלוי. המסמך מתוארך ל-י"ח באלול ה'ש"כ (1760). הוא נרשם בביתו של נסים בן יעקב הלוי המכונה קיים (אולי אחיו של החתן). בין הסכומים הכספיים המופיעים: 50 דרהם עבור תשלום העיקר, ו-30 ריאל בתוספת 200 מדין עבור המוהר. שם משפחתה של הכלה אינו רשום במפורש, אך ייתכן שניתן להסיק שהוא הלוי, שכן בשורה 5 מצוין שדוד המכונה נקאש מעביר את התשלומים ל"אחיו" נסים, בעל הבית שבו נרשם המסמך. לכן סביר להניח שהכלה והחתן קשורים זה לזה כאחיינית ודוד מצד האב. נדרש מחקר נוסף כדי לקבוע האם אחים מאותה משפחה גרעינית יכלו לשאת כינויים משפחתיים שונים (קיים מול נקאש). חשוב לציין כי המילים "אחי" או "אחינו" שימשו באופן פורמולאי במסמכים משפטיים קראיים רבים מן העת החדשה המוקדמת, וזאת לציון בני קהילה זכרים שאינם בהכרח קרובי משפחה ממש (אחי[נו] ואהו[בינו]). לעדויות בנות הזמן על אחידות הכינויים במשפחות מורחבות, ראו למשל: פירוז המכונה רווח במקורות שונים.

מכתב מאבו סהל לוי, היושב בפוסטאט, אל בנו משה בן לוי הלוי, השוהה בקליוב. בערבית-יהודית. "באשר לחדשות דודך מצד אביך, אחיך אבו אל-חסן (ידותון) מטפל בו, ותודה לאל הוא חצה את נקודת המפנה ומחלים, ואין עוד סיבה לחשש. באשר לנסיעה, נועצנו בקודקס המקרא והעלה תוצאה טובה ומבשרת טוב עבורך, וגם אני ראיתי עבורך שזה יהיה טוב. אך כידוע לך, איש אינו יודע את הנסתר מלבד האל יתברך ויתעלה. בני, אתה יודע שאם תישאר בקליוב, תרוויח כסף ('דינר') באותו פרק זמן שבו תהיה בנסיעה, ואני אחיה חיים טובים, אשמע את חדשותיך בכל שעה. אך אם תיסע, אתה יודע שלנוסע אין שליטה על גורלו, ואנו חוששים שהחורף יגיע ותתעכב יותר משתכננת. ייתן האל וידריך אותך לבחירה הטובה ביותר. אחיך ואחיותיך, אמך ואני שולחים את ברכותינו." בצד האחורי הוא מציע תירוץ מדוע אחיו של משה (כנראה ידותון) לא בא לבקר (אבו ח'לף אמר לו שלא לנסוע בדרך אל-ח'וד'(??)). לאחר מכן, "באשר לחדשות אבו זכרי (= אולי הגאון שר שלום הלוי), הוא נפגש עמי אך לא סיפר לי דבר. אם תזדקק למשהו כשאחיך ייצא, הודיעני."

דף כפול מתוך פנקס בית דין, בכתב ידו של נתן בן שמואל החבר. כולל לפחות שלושה רישומים: 1) הסדר של סכסוך נישואין מורכב, המערב את אבו יעקוב בן יוסף אבן אלד'הבי, בתו, ובעלה אבו אלמפצ'ל אברהם בן עובדיה. החותן והאישה נדרשים למלא תנאי מסוים הנוגע לזכויות קניין; אם לא יעמדו בכך, היא תגורש מבלי שתהא לה זכות לכתובתה, ואם יקיימו את התנאי — הכתובה תיוותר על כנה. מנגד, הבעל אבו אלמפצ'ל מתחייב שלא להכותה, שלא לפגוע בכבודה ושלא לדרוש את "פירות" הנכס. מתוארך לתמוז א'תנ"ג למניין שטרות = 1142 לסה"נ. 2) רשימה ארוכה ומפורטת של חפצים יקרי ערך. ייתכן שמדובר ברשימת נדוניה. הרשימה משתרעת על שני צידיו של דף בודד. 3) פרטי מכירתה של שפחה ושמה ג'נאן. הקונה: מפצ'ל בן אבו סעד בן צביאן. המוכר: נתנאל בן יצחק. המחיר: 34 דינרים. 2 דינרים ישולמו בתשרי א'תנ"ד למניין שטרות = 1142 לסה"נ, ויתרת 32 הדינרים תשולם בתשלומים חודשיים של דינר אחד בכל פעם. הערב הוא אללבּאן בן עבדאללה. לג'נאן בת בגיל שנתיים בשם ופאא', שתישאר עם המוכר (תוך הפרדתה מאמה).

טיוטת מכתב, ככל הנראה מאת רבי אפרים בן שמריה, ככל הנראה אל הגאון הארץ-ישראלי רב שלמה בן יהודה. (הזיהויים נעשו על פי ברקת.) בערבית-יהודית. השולח מתגונן מפני האשמות שהוא מועל בכספי הציבור ומנהל התכתבות עם ראשי הגלויות וראשי הישיבות בעיראק, ובהם רב האי גאון, מתפאר במכתביהם אליו ומעניק להם כבוד רב יותר מזה שהוא מעניק לישיבות ארץ ישראל. הוא עומד על כך שאינו מתכתב עמם — הוא קיבל רק מכתב יחיד מראש הגולה ושלח מכתב יחיד להאיי. הוא מכחיש גם שפנה להאיי בשאלה על אכילת בשר לאחר התענית (כנראה כוונתו לתשעה באב). הוא מזכיר בשמותיהם אנשים אחרים מן הקהילה המצרית. בסיום המכתב הוא משתמש בלשונות של הכנעה רבה ומתחנן שלא להאמין בדברי ההשמצה ולפיהם הוא מכבד מישהו יותר מאשר את הגאון הארץ-ישראלי ואת ישיבת ארץ ישראל. הערה: כתב היד הוא דף גדול ויחיד של נייר במידות 44 ס"מ על 46 ס"מ, ובו שבעה גושי טקסט נבדלים. מקום הימצאו כיום אינו ידוע, אך הוא פורסם על ידי שוואב בשנת 1920 (ככל הנראה ללא תצלום). (חלק מן המידע מבוסס על שוואב וברקת.)

רישום משפטי (מס' 31). חיסול פיקדון נאמנות. ככל הנראה חסר לפחות דף אחד מהמחברת בנקודה זו, שכן חסרות שורה או שתיים מתחילת המסמך. הרישום עוסק בפיקדון של 238 דינרים שהוחזק בידי אבו אל-פרג' אל-תאג'ר המכונה אבן אל-כלאם, נאמן של בית הדין, בשמה של היתומה הקטינה סת אל-כפאאה בת אבו אל-פצ'איל אל-תאג'ר המכונה אבן אל-בקא. (אבו אל-פרג' קיבל במקור את הפיקדון מאבו אל-חסן נאנו אל-תאג'ר.) אחיה של סת אל-כפאאה, אבו אל-מג'ד, וסבתה מבקשים לשחרר את הפיקדון על מנת שיוכלו לצייד אותה בנדוניה (ג'האז). עדים: חייא בן יצחק; אפרים בן משולם. לפי קרקובסקי, שטר האירוסין של סת אל-כפאאה, שנערך רק חודשיים לאחר מכן — ואינו מזהה אותה עוד כקטינה — כולל רישום של "החפצים היקרים" שרכשו עבורה בכסף זה (Coming of Age, עמ' 155). קיים העתק מתוקן מעט של מסמך זה, וכן שטר האירוסין של סת אל-כפאאה. יש לציין שגויטיין וקרקובסקי התייחסו למסמך זה כדף 14 בהתאם למספור בעט, אולם המספור הנכון הוא 15 כפי שנרשם בעיפרון (הספרן שהשתמש בעט נתן לשני דפים את המספר 8).

מכתב מחיים החבר בן שלמה/סלאמה בירושלים אל יצחק בן יעקב החבר בפסטאט, בעניין חוב המגיע ליצחק מאדם בשם ת'אבת, המתואר כשוהה הרחק מביתו ב"זע'ראר" (שורה 18 בצד הפנים) — שם שגיל מזהה בפרשנות יצירתית עם צוער שבבקעת הירדן. חיים בן שלמה השקיע מאמצים מרובים בגביית החוב, אך בסופו של דבר הצליח להשיג רק חמישה דינרים, מתוכם רק שניים דינרים שלמים והשאר רבעי-דינרים סיציליאניים, חלקם קצוצים. הוא מתאר זאת כ"לא סכום שעבורו מוציאים סֻפְתַּגַ'ה" (שטר העברה כספי) — אמירה מעניינת מנקודת המבט של הנהגים הפיננסיים בתקופה. כמו כן מביע חיים החבר בן שלמה זעזוע ממעשיו של אדם בשם עמראן המבזה את זכר הגאון שנפטר (לדעת גיל מדובר ברב שלמה בן יהודה; גיל מציין כי הדבר ממחיש שהחששות מהשמצה לאחר המוות היו מוצדקים). בצד האחורי (verso) מופיעים חשבונות של סכומי כסף גדולים מאוד, בכתב יד שגיל מזהה כשל ברהון בן מוסא אלתאהרתי, בן דודו של נהראי בן נסים. יש לציין כי במקבילה למסמך זה השלים גויטיין חלקים מן הטקסט על סמך מסמך נוסף העוסק באותו עניין.

צוואת שכיב מרע בכתב ידו של חלפון בן מנשה. חתומים עליה חלפון בן מנשה ונתן הכהן בן שלמה. מקום: פוסטאט. תאריך: השליש הראשון של חודש אב בשנת אלף ארבע מאות ארבעים ושמונה למניין השטרות, היינו יולי/אוגוסט 1137, ברשות מצליח גאון. (החתימה עצמה נדחתה לשליש האמצעי של חודש אב.) המצווה: אבו אלחסן יהושע בן אבו אלרצ'א שמואל המשורר. הגוסס ממנה את חמותו מבארכה בת חפאט' (ולא את אשתו סת אלדאר בת יפת) כמוציאה לפועל של צוואתו וכאפוטרופסית על שלושת ילדיו. הוא מוריש את גביע הכסף שלו ופריטים נוספים לבנו הִבּה, ואת התכשיטים מצווה לחלק בין בנותיו סת אלפח'ר וסת אלבנאת. כמו כן הוא מסדיר את ענייני שותפויותיו העסקיות בסחר במי ורדים ובחריע (קרטם) עם מפצ'ל בן הִבּה אלחרירי ועם אבו אלחסן הקראי. אשתו סת אלדאר תוכל להמשיך להתגורר עם ילדיה כל עוד לא תינשא בשנית. הוא מעניק שישה דינרים לאביו וארבעה דינרים לאמו. בין החפצים המוזכרים בצוואה, לצד תכשיטים וכלי בית, נזכר גם כיסוי הראש המעוטר המשמש בטקס החגיגי של תספורת השיער הראשונה של נער.

מכתב מיפת בן מנשה הלוי לאחיו חלפון בן מנשה הלוי (פעיל בשנים 1100–1138 לסה"נ). המכתב כתוב בערבית-יהודית, ומיועד גם לאחיהם פרחיה בן מנשה, שכן יפת מוסר בו דרישת שלום ל"אחיו" בלשון רבים. יפת מדווח כי אבו אלמנא קיבל משלוח מסוים. הוא שלח "צופת אלורן" (השערה: צמר ספוג בשמן לטאת ענק? השוו למסמך אחר) באמצעות אבו אלחסן אלרומי אלזג'אג', ומבקש שיימכר. הוא מבקש שיישלח אליו אהל (צבר) באיכות טובה. בקאא מודיע כי ההל (קרדמום) "אבד", ויש להודיע על כך לאבו אלסרור. יפת מוסר דרישת שלום למנצור אבן אלע'ני (או אבן אלג'ני?), ומזכיר לשלוח את המגשים הגדולים (צחון). כמו כן, יש להזכיר משהו לזין בנו של הגֵּר. יפת מספר שכתב כמה מכתבים לאבו אלסרור (אולי הוא אחיהם פרחיה?) ולא קיבל מענה, ומבקש שאבו אלסרור יבוא לעזור לו בחנות. יפת מודיע כי מכר את הזהב. הוא שמע שמחותניו מבוקשים (בידי גובי המסים) בסנוּה(?). לבסוף הוא מוסר דרישות שלום למספר אנשים, ובהם סת נעים. (חלק מן המידע מבוסס על הערות גויטיין וכרטיסיית המפתח המקושרת.)

טיוטות של כמה איגרות ומסמכים בערבית-יהודית מאת ישראל אלגוילי (אלגוילי), שנכתבו ככל הנראה בקהיר סביב שנת 1755/6 לסה"נ. בקטע התחתון של הצד הקדמי מוזכרת השנה [ה']תקט"ז; הספרה השנייה עשויה להיות גם ר', דבר שיתארך את המסמך לשנת 1855/6, אך היא קרובה יותר לצורת הק' שלו, ובנוסף הסיכוי שמטבע פונדוקלי (מטבע עות'מאני) יהיה בשימוש במצרים בשנת 1756 גבוה יותר מאשר בשנת 1856. <b>פנים:</b> טיוטה של איגרת לאחיו. האח כעס, ככל הנראה, על כך שלא קיבל איגרות מישראל ועל היעדר משלוח של סחורה או כסף. ישראל מתנצל ואומר שהתכוון לשלוח את הדברים מוקדם יותר, אך נתקל בקשיים שונים, ובכלל זה במכירת הסחורה. עם זאת, הוא מתכוון לשלוח את הכל ביום שני. <b>גב:</b> טיוטה של איגרת לאחיו בענייני עסקים. ישראל מדווח על מצבה והמחיר הצפוי של הסחורה שאחיו שלח אליו עם מוראד אלג'והרג'י. הוא מזמין טקסטיל הודי משום שהביקוש השנה גבוה במיוחד, מאחר שאף אחד מעולי הרגל לחג' לא הביא עמו טקסטיל. הצד האחורי מכיל טיוטה נוספת של אותה איגרת.

דיאלוג בין ה"מצרי" (האיש מקהיר העתיקה) לבין ה"ריפי" (האיש מן הכפר). חיבור ספרותי, ככל הנראה מאוחר, בסגנון דיבורי מובהק מאוד. הכותב מקפיד על סימני ניקוד וטעמים, אך אלה אינם משוחזרים בתעתיק שלפנינו. הטקסט עשיר בסטריאוטיפים מעניינים ובאוצר מילים המנגיד בין חיי העיר לחיי הכפר: מחירים, מאכלים, ביגוד, הרגלי רחצה, סחורות הזמינות בשוק, וענייני ביוב ("יציאות גופך נשארות אצלך, וצחנתן מסנוורת"). מוזכרים גם בין אל-קצרין ושוקי הפירות והנייר המהוללים שליד באב זווילה. בדף השלישי והאחרון של הסיפור (פניו של אחד הקטעים), כורתים המצרי והריפי הפסקת אש. אז נכנס המספר לתמונה בתפילה ובהכרזה על זהותו ועל גדולת סיפוריו, לתועלת הקהל המתאסף: "אני המחסווך (??) היהודי... שמי סולימאן... דיבורי מאוזן היטב, משמעויותיי אלוהיות... מלאכתי במצרים חזן, וכמשורר נודעתי בריף...". על גב אותו דף מתחיל סיפור קומי על אדם שתרמילו נחטף בידי איש חמדן; הם פונים לבית הדין, והדיין מודיע שיפסוק את התרמיל למי שיוכל לומר מה בתוכו.

רקטו: מכתב מאת משה בן לוי הלוי, ככל הנראה בקליוב, אל אביו, ככל הנראה בפוסטאט, מסוף המאה הי"ב או ראשית המאה הי"ג. "אם פגשת באותה אישה [השדכנית, לפי הקשר התשובה]... ספר לי כל מה שאמרה." בנוסף, משה מבקש מאביו לעדכן אותו בעניין הדירה, השאל הרחב, וחותם של ענבר (?). ורסו: מכתב מאת לוי המכונה אבו סהל אל בנו משה, המציע לו לבחור מבין ארבע מועמדות לנישואין, ובהן גרושה אחת: בתו של אל-[...]אביה, או בתו של הִבּה הזגג, מחותנו של עמראן בן אל-מרג'אני, או האישה שהתגרשה מאבן אל-חבאר (מוכר הדיו), או בתו של אבו סעד הלוי. כמו כן הוא מבקש חבילת עצי הסקה במחיר של 4 או 5 דירהמים לקראת החג (שורות 11–14), ומציין שאמו של משה הלכה ל"אתה יודע לאן" (שורות 3–5), וכותב משהו בנוגע לשאל הרחב, אולי שכבר שלח אותו ביום שישי (שורות 15–16). חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיות גויטיין. הזיהוי נעשה על בסיס כתב היד הייחודי וצירופי לשון אופייניים; קיימים מספר קטעים נוספים שעל צידם האחד מכתב של משה ועל צידם האחר מכתב של לוי.

הדף הראשון של החיבור האסטרונומי/אסטרולוגי "כִּתאב אלקראנאת" (ספר ההתחברויות/קוניונקציות של כוכבי הלכת) מאת אבו אלעבאס אלפצ'ל בן חאתם אלנַיריזי (פעל במאות התשיעית–העשירית לספירה). בהקדמה מצוין כי המחבר חיבר את הספר לבקשת הח'ליף העבאסי אלמֻכּתפי (שמלך בשנים 902–908), בנו של אלמֻעתצ'ד. כמו כן נראה שיש בה התייחסות לחַ'ואריג' שבמַע'רב (אלח'ואארג' באלמע'רב), אך הטקסט הסובב פגום למדי. תקופת ההעתקה היא ככל הנראה סוף המאה השתים-עשרה או ראשית המאה השלוש-עשרה; ראו ב"מאתר הצירופים" (FGP join finder) קטעים נוספים שנכתבו ביד אותו סופר. מעניין לציין ששמו של מחבר החיבור הועתק בשגגה מן המקור הערבי הבלתי מנוקד כ"אלטַיריזי" (השוו לשגיאה דומה במסמך אחר; ייתכן בהחלט שאותו סופר עצמו כתב את שני כתבי היד, וההבדלים בין שתי היציאות מוסברים בהבדל שבין כתיבת ספר לכתיבה מסמכית). חיבור זה אינו מוזכר בין יצירותיו הידועות של אלנַיריזי (אלא אם נקרא בשם אחר), וייתכן שכתב יד זה הוא יחיד במינו (unicum).

מסמך משפטי, רובו בערבית-יהודית. מקום: מניית זפתא. מתוארך: העשור האחרון של תמוז א'תס"ז למניין השטרות, היינו יולי 1156, תחת מרותו של הנגיד שמואל בן חנניה. דוד בן זרעא מתחייב להחזיר הלוואה גדולה בסך 183 דינרים לשמואל בן יהודה ("פאר המשכילים"), בשנים-עשר תשלומים חצי-שנתיים של 15.25 דינרים כל אחד, החל מאב א'תס"ז וכלה בתמוז א'תע"ג. החוב נובע מעסקאות קודמות בין השניים, על סמך עדות שנמסרה בפני בית דין מוסלמי — כלומר, קיים כבר לכל הפחות שטר חוב אחד נגד דוד בן זרעא שנערך בערכאה מוסלמית. שמואל בן יהודה, הנושה, מעיד גם שהוא יערוב לשותפו שמריה בן שארית הכהן ("כליל היופי") בכל הקשור להסדר זה; שמריה זה לא הוזכר קודם לכן (אלא אולי בראש המסמך החסר), ותפקידו בחוב אינו ברור. חתומים: אברהם בן מסאפר; אברהם בן יכין; עמרם בן שמריה הכהן; ויפת בן יוסף. על הקיום (האישור) חתומים: הדיין והמוקדם שבתי בן אברהם החבר; מבורך בן נתן הגביר; ופרחיה בן שמואל המלמד. (חלק מן המידע מבוסס על כרטסת גויטיין.)

מכתב/עצומה מאדם בשם יצחק אל הנגיד דוד הראשון בן הרמב"ם. בערבית-יהודית. מתוארך: י' בסיוון ד'תתקצ"ט לבריאת העולם, היינו 1239 לסה"נ. (מישהו, אולי אלקן נתן אדלר, רשם בטעות על כתב היד "1339".) המכתב מדווח על אדם שהגיע מאלכסנדריה וטען כי יש לו דין ודברים עם אשתו, וכי תבע את אשתו בהסתמך על תשובות של רבי יוסף (?) כדי שתתגרש ללא תשלום כתובה. הפסק התבסס על הרעיון שמכיוון שאין לה וסת, היא אסורה על בעלה וצריכה להתגרש ללא כתובה. ואולם יצחק, שכפי הנראה היה הדיין המקומי, פסק על פי שיטת הרמב"ם (בהלכות אישות כ"ה, י"ג) שדין זה חל על אישה שהייתה במצב כזה מתחילת הנישואין, אך אם הדבר אירע לאחר הנישואין חייב הבעל לשלם לה את כתובתה (נסתחפה שדהו). כששמע הבעל את הפסק רצה לשוב ולחיות עמה כאיש ואשתו, אך נמנע ממנו הדבר בגלל תנאי שהיה כתוב בכתובתו לפיו לא יישא [ככל הנראה: אישה אחרת מבלי] לשלם לה את המאוחר שלה, אפילו אם היא זו שביקשה להתגרש. בהמשך הטקסט נראה שמועלית טענה כי היה כאן קניין בטעות.

מכתב ששלח קראי מירושלים אל אלשיח' אלרשיד הארון אבן צג'יר בקהיר, שנועד להיקרא בפני כלל קהילת הקראים. כתוב בערבית-יהודית. תיארוך: מאוחר, ככל הנראה לא לפני המאה ה-15. הפורמט דומה מאוד לרבים ממכתבי פירקוביץ'. הכותב מתלונן על תלאות קשות שעברו עליו מאז הגעתו לירושלים "בגלל הח'בש (אתיופים?)". הוא מבהיר שהסכסוך נסוב סביב אבראהים וסלימאן, ששניהם עומדים על כך שיישאו לאישה את רבקה ש"שייכת" (? בתאע) לאלשיח' אלנג'יב שמעון. הוחלט להשיאה לאברהם, אך היא עמדה על כך שתינשא רק לסלימאן, ואילו אברהם הצהיר שיהרוג מישהו אם לא יורשה לשאתה. הם חששו ממשהו ("אלאמאכן" = המקומות?) ומנעו ממנה להיכנס לבית סלימאן או לבית אברהם, וכן לצאת מביתה ללא ליווי של אישה. הסיפור ממשיך עוד הרבה, נעשה מסובך יותר ויותר ומערב את הרבנים, את בתי הדין האסלאמיים וכתובה מזויפת. דורש בחינה נוספת. המכתב פורסם בידי א' ילין, "מכתב מירושלים לראשי עדת הקראים במצרים", קרית ספר א, א (תרפ"ד), עמ' 55-61.

תיעוד בית דין קראי בעניין הסכם שנחתם בעקבות שני מקרי גניבה (סרקה/سرقة) שביצע אדם בשם יעקב פירוז. התעודה מתוארכת לי"א בתשרי ה'תקמ"ז = 3 באוקטובר 1786. המסמך כתוב בלפחות שני כתבי יד שונים, אך התוכן המשפטי של כל רישום קשור ישירות לרישומים האחרים. הרישום הראשון מציין כי נכתב בביתו של ר' יום טוב. בעדים הנקובים בצד ב' (verso) נמנים: יפת בן שלמה דמשקי, חיים כהן המכונה חאט'ום, ויהודה שווייך. במטא-דאטה של "כתיב" המסמך מוגדר כפסק בית דין, אך אף אחד מן העדים אינו חותם בתואר דיין. הפרשה עוסקת במשה פירוז ובאביו יוסף פירוז, המתווכים מטעם בנם/אחיהם יעקב לאחר שגנב 280 ריאל משט (ייתכן שמדובר בטאלרים אוסטריים) מחנותו של משה חיינא. ייתכן שרישומים קשורים אלה היו כרוכים בעבר כחלק מפנקס בית דין רחב יותר, ועדויות לכריכה עשויות להיראות לאורך השוליים הפנימיים של הצד הקדמי והאחורי. בשלב כלשהו מוספר העמוד במספר "24" בצדו הקדמי, ככל הנראה כמספר דף ארכיוני בתוך הפנקס.

רשומה משפטית (מס' 71) מתוך פנקס בית דין קראי בקהיר. תאריך: ו' בכסלו ה'שכ"ד לבריאת העולם (1563 לסה"נ). הסכם העסקה שבו פרג'אללה בן יהודה הלוי מתחייב להעסיק את הנער (אלולד) עבד אלדאים בן עבד אלרחמן אלפולאדי בכל יום שישי עד חודש שבט ה'שכ"ה. סוג ההעסקה אינו מצוין במפורש, אך השכר היומי מפורט בשני שלבים: 3 מעדין ליום עד שבט ה'שכ"ד (במשך חודשיים), ולאחר מכן העלאה לשכר של 4 מעדין ליום עד שבט ה'שכ"ה (במשך שנה אחת). מאחר שעבד אלדאים מוזכר כקטין ומיוצג על ידי אביו בהסכם זה, ייתכן שמדובר היה בהסדר של חניכות מקצועית. למסמך רבני מהעת החדשה המוקדמת מאותו הז'אנר הכולל אף הוא העלאת שכר, ראו: ENA NS 29.19. הרשומה המשפטית כוללת תנאי שלפיו פרג'אללה "לא יניח לו (לעבד אלדאים) לצאת במשך תקופת הזמן המצוינת אלא מסיבה של פטור (בעדר // بعذر // bi-ʿudhr)". נראה כי הסדר זה מעניק לפרג'אללה את הסמכות לשחרר את הנער מן ההעסקה: אולי במקרה שהחניכות הפוטנציאלית לא תעלה יפה.

מכתב מדאוד [...], ככל הנראה מירושלים, אל "אחיו" שמואל בן יעקב הרופא (סמואל בן יעקוב אלמתטבב), בקהיר החדשה. כתוב בערבית-יהודית, עם הקדמה בעברית והכתובת בכתב ערבי. תיארוך: מאוחר, ככל הנראה במאה ה-16 או ה-17. השולח מתנצל על שלא כתב, ומסביר זאת בבעיה שהייתה לו במוח (אלדמאע') שירדה אל החזה, ושהצריכה שבעה או שמונה חודשים של טיהור וניקוי. הוא עייף מהחבישות ומהמשחות, וחושש מהספרים (מזיינין) של ירושלים, מכיוון שאין לו ניסיון איתם. ספר אחד אבחן אצלו פיסטולה (נאסור) וטיפל הן בו והן בבעלה של בתו רחל. השולח יצא למקום אחר (צור?) למשך חודש כדי להחלים. דרישות שלום מאנשים רבים במשפחה ואליהם. נזכרים בו עבד אללטיף, השמש עבד אלכרים אלחכים, אלשיח' אלסדיד, אלשיח' אלסני פרג' אללה אבן אלנשו, רחל דודתו של השולח מצד אמו, מוסא אבן ח'טיר, עבד אללה אלקיים, אבן ג'ויהירה ורבים נוספים. המכתב דומה למכתבים מאותה קבוצה מבחינת הפרטים הרפואיים החיים והמפורטים המופיעים בו.

רישום משפטי (מס' 83) בפנקס בית דין קראי בקהיר (בדף 29r). מתוארך ל-17 באלול ה'שכ"ה (1565). מדובר בתיק של סכסוך נישואין שהסתיים בגירושיהם של אברהם בן דוד הלוי וחנה בת משה אלמע'רבי. הרישום מציין כי בין בני הזוג התרחשו "מריבה והכאה", ועל כן אברהם נותן לאשתו גט. על פי מבנה התיק, ייתכן שאברהם נשבע במסגרת יישוב סכסוך נישואין קודם או בתנאי האירוסין/הכתובה שלהם, שאם ירים יד על אשתו אי פעם שוב — תוכל היא לתבוע גירושין בבית הדין. חנה, מצדה, משחררת את בעלה מחובת החזרת נדונייתה ופריטי שלל בגדיה ורכושה האישי. הרישום מציין לאחר מכן, באופן מעט פתאומי, כי כמות של יין התקבלה על ידי בית הכנסת דאר סמחה. סביר להניח שמדובר בקנס שאברהם נדרש לשלם בגין הפרת תנאיו של יישוב סכסוך קודם או של הסכם האירוסין (בדומה למשל לתעודה PGPID 41609). במסמכי הגניזה הקראיים מן העת החדשה המוקדמת, קנסות מסוג זה מופיעים בדרך כלל כתרומות/קנסות של שמן זית לבית הכנסת דאר סמחה.

רישום בפנקס בית דין (#54). מרשם רפואי. הוראות הכנה למשחה המורכבת ממַרְתַּכּ (litharge, תחמוצת עופרת) שחוק, חֵלב כליות עגל (שַחְם כֻּלא עִג'ל), שמן זית טוב וישן (זַיְת טַיִּב עתיק), ואולי גם דם תנין (קְטאר, בקריאת qāṭir). כותרת המרשם קשה לקריאה; לפי גויטיין יש לקרוא "מרהם כֻּלא" (משחת כליות), כאשר הנקודה שמעל האות שלפני "כֻּלא" מצביעה על מחיקתה. אפשרות נוספת היא "מרהם נח'לי" (משחת דקל). מסמכים בני התקופה ומקורות ספרותיים מעידים כי "משחת דקל" שימשה לטיפול בפצעים; השוו לתעודה אחרת. אף שאף אחד ממרכיבי המשחה אינו מופק מעץ הדקל, יש לערבב אותה בעת הבישול בעלה דקל ירוק (יֻחַרַּכּ בִּגַ'רִיד אח'צ'ר), וייתכן שאותו עלה עצמו משולב איכשהו במשחה המוגמרת או משמש למריחתה על המקום הרצוי. הערה: גויטיין התייחס למסמך זה כאל דף 21, בהתאם למספור שנכתב בעט, אך הדף הנכון הוא 22, כפי שצוין בעיפרון (הספרן שמספר בעט נתן את המספר 8 לשני דפים שונים).

מכתב (תד'כרה, מזכר) על שני דפי נייר, שנכתב ונחתם בידי מנשה בן דוד אלצירפי, ככל הנראה בפוסטאט, וככל הנראה ממוען לנהראי בן נסים, אולי בקירואן. בערבית-יהודית. תיארוך: בערך 1050 לספירה. גיל מסיק כי הנמען הוא נהראי בן נסים על סמך כך שהמכתב מזכיר שאֻח'וּוַּה (המוסלמי עבד אלעזיז) ביקש לעשות עסקים עם הנמען ועם ברהון בן מוסא אלתאהרתי, וזה האחרון היה שותפו העסקי המבוסס ביותר של נהראי (ובן דודו). המכתב עוסק בקשיי תקשורת עם אנשים באלכסנדריה באמצעות מכתבים, ומזכיר משלוח של שמן. מנשה פותח בבקשה מהנמען להתערב למענו אצל אבו אברהים אסמאעיל, שניתק עמו את הקשר במכתבים בשנה האחרונה. "אם זה בגלל משהו שעשיתי או פגם שיש בי, אולי זה דבר שאוכל לתקן או להתנצל עליו, ואם זה בגדר 'הזנחה מחמת מחלה' וכיוצא בזה, הרי ראיתי את מכתביו לאנשים אחרים, כגון למַטַר ואליך, רבים מהם" (בצד הפנים של הדף הראשון, שורות 6–11). (המידע על פי גיל; ראו גם הערות גויטיין.)

רקטו: פתק מעוטר בכתב יד מהוקצע (שלם) המופנה אל אבו עמראן, ובו דיון בכריכת ספר. בנוסף מוזכר צבע המשי. באשר לאדם מסוים שביקש לבוא ולפגוש את הכותב, הכותב מתנגד לכך נחרצות ומסרב לראותו כלל. אותו אדם הציע משהו שאוזניו של הכותב מעולם לא שמעו כדוגמתו. זהויותיהם של הנפכרים בפתק אינן ברורות בשל אופיו הרמזני של הכתוב. המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין. ורסו: מכתב ארוך יותר בכתב ידו של משה בן לוי הלוי (חתום בשם "מוסא"), המופנה אל אישיות נכבדה ועוסק בעסקי ספרים. נראה שר' אנטולי חזר בו מהבטחות שונות, והתנהגותו הרעה הפכה לנחלת הכלל. ר' אנטולי אמר שיהיה מוכן לתת רק את ה"פירוש" ואת מסכת נדה. משה השיב לו: "אך הקונה כבר [שילם עבור] כריכתם!" והלה ענה: "אשלם את מחיר הכריכה". הסיפור המורכב נמשך הלאה. צבע המשי מוזכר גם כאן — ולכן הרקטו והוורסו ככל הנראה קשורים זה לזה, אם כי אופי הקשר ביניהם אינו ברור לחלוטין. הכותב יושב בביתו וממתין להוראות.

רשימה קהילתית (רשומה מס' 18) בתוך פנקס בית דין קראי בקהיר. מתוארכת לתשרי 53[..] לבריאת העולם, כאשר שתי הספרות האחרונות אבדו (סביבות 1560/1561 לערך, על פי הרשומות הסמוכות). הרשימה נושאת את הכותרת: "זוהי הערכת הבתים שבהקדש של היהודים הקראים" (הדה תקוים ביות אלקדש אלדי לליהוד אלקראיין יצ׳׳ו). רוב הכמויות נכתבו בספרות קופטיות/זִמַאם, ולכן תורגמו בתעתיק לספרות ערביות מערביות. בשל הפריסה הצפופה של הרשומות הבודדות, מספור השורות בתעתיק אינו משקף באופן מדויק את המסמך עצמו. הרשימה כוללת 52 רשומות, ורובן הן שמות של דיירים או של אנשים השוכרים חנויות המוחזקות בהקדש. חמישה מן הנזכרים הם דיירים רבניים (אלרבאן). מוזכרים גם התנור הקהילתי הקראי (אלפרן), וכן מעין מתקן להפקת שמן שומשום (אלסירגה). בדומה לרשומות הקודמות בפנקס בית הדין, הסופר היה ככל הנראה אברהם בן ישעיה תַוְריזי, שכן באחת הרשומות נכתב: "אבי ישעיה תוריזי" (שורות 47–49).

קולופון לחיבור "כתאב ח'לק אלאנסאן" (ספר בריאת האדם) מאת אבו אלחסן סעיד בן הבת אללה (1045–1101), בערבית-יהודית. ההעתקה הושלמה ב-7 בשבט ד'תתפ"ג, היינו ינואר 1123. השורות הבאות של הקולופון נוקבות בשמו של (הפטרון?) אלריّיס אבו מנצור צאלח ראס אלמת'יבה אלהארוני (=כהן) בן [סֻ]ליימאן ראס אלמת'יבה אלהארוני. השם, התארים, הנסב והתאריך מתאימים יפה לגאון מצליח בן שלמה. אישוש לזיהוי זה ניתן למצוא בשטר משפטי ערבי נוסף, המזכיר את אבו מנצור צלח בן סלימ[אן] ראיס אליהוד. על מחבר הטקסט המקורי: סעיד בן הבת אללה היה "רופא חצר נוצרי נסטוריאני של הח'ליפים העבאסיים אלמקתדי (שלט בשנים 467–487 ה'/1075–1094) ואלמסתט'הר (שלט בשנים 487–512 ה'/1094–1118), ורופא בבית החולים אלעצ'ודי בבגדאד. החיבור הזה, על היווצרותו והתפתחותו של האדם מן ההתעברות ועד המוות, מחולק לחמישים פרקים." (מתוך תיאור הקטלוג הבודליאני לכתב יד אחר של החיבור.)

מסמך משפטי (#43 ו-#44). חוזה אירוסין, טיוטה. מתוארך ליום חמישי, י״ד בסיוון א׳תסמ״ז לשטרות. בכתב ידו של מבורך בן נתן (כמו שאר המחברת). הסכם אירוסין בין גבר קראי (אבו סעיד) לאישה רבנית (סת אלנצר בת נתנאל הכהן). גויטיין הציע שמדובר בהסכם בין בעל לאישה שנערך לאחר מריבה, אך אשור שופט שהמסמך הוא הסכם אירוסין, משום שמוזכר בו המוקדם (מֻקַדַּם — תשלום הכתובה המוקדם), ויש בו תנאי שהמוקדם ייחשב כ״מתנה״, לצד תנאים רבים אחרים המקובלים בהסכמים שלפני הנישואין. בין התנאים: שלא להכניס לבית דבר האסור על פי הרבנים (טַאאִפַת אלרבאנין), שהמוקדם ייחשב מתנה, שלא יישא אישה שנייה ולא ייקח פילגש אם היא תתנגד — ואם יעבור על כך יהיה חייב לשלם את המאוחר ולתת לה גט, ועוד. הערה: גויטיין ואשור הפנו למסמך זה כאל דף 17 בהתאם למספור שנכתב בעט; אך מספר הדף הנכון הוא 18, כפי שנרשם בעיפרון (הספרן שכתב בעט העניק לשני דפים את המספר 8).

הסכם שותפות קראי בצנאעת אלסים, "צורפות כסף" (صناعة السيم). המונח "סים" בטורקית עות'מאנית פירושו "כסף". מתוארך ליום רביעי, ט"ו בכסלו ה'תקכ"ג לבריאת העולם (1762 לסה"נ). השותפות כוללת כמה חברים יהודים ושותף מוסלמי אחד, אלחאג' אבראהים בן אלחאג' סייד אחמד אלג'והרי. השותפים העסקיים חולקים "דולאב" (מעין מתקן או מכונה), והסכמתם נסבה סביב מעורבותו של אדם בשם שלום בן יעקב. המסמך קובע שאם אחד השותפים יפר את ההסכם, יהיה חייב לתת קנטאר של שמן (זית? או למאור?) ל"וקף של אלאזהר או לבית הכנסת": "כלף ען הדא אלשרוטאת יכון עליה מנהם קנטאר זית ללוקף ללאזהר או ללכניס כל אחדא מנהם" (שורות 18–19). בצד האחורי (verso): הצהרה של שלום בן יעקב בהתאם להסכם שבצד הקדמי. בצד האחורי מוזכרים גם העדים מוסא בן פרג'[אללה] ונסים רוואח, "בנו של מזקק הכסף של בית/אולם הכסף". מתוארך ליום רביעי, ט"ו בכסלו ה'תקכ"ג לבריאת העולם (1762 לסה"נ).

בצד האחורי (verso) מופיעות לפחות שלוש יחידות טקסטואליות שונות, כולן בערבית-יהודית. גוש הטקסט הראשון הוא רשימת ספרים: "(1) ספרו של יוסף הכהן, הוא יוספוס בן גוריון. (2) מחברי התרגום: אונקלוס הגר ויונתן בן עו[זיאל]. (3) . . . ישמעאל אשעריה (התייחסות לאסכולה התיאולוגית?) . . . (4) ושלהם הוא ספר אלצחאח של אלג'והרי (נפטר ב-1008). (5) וספר אלאזהרי, שהוא. . . מתוך ספר אלצחאח." יש המשך, אך הקריאה קשה. גוש הטקסט השני כתוב באותה יד כמו הראשון, בזווית של 90 מעלות. מדובר בפתק לאדם אחר. הכותב נשבע בתורה ובאלוהים שהפרג'יה (פריט לבוש) הצמרית הלבנה שלקח מן הנמען, והדינר ה"אפרנדי" (סוג של מטבע? מן המילה הפרסית ל"זוהר"?), ועוד כמה פריטים — את כל אלה מסר למשה אלתאג'ר הקראי שהיה כלוא ושוחרר. יקלל אותו האל אם הוא משקר. גוש הטקסט השלישי, ביד חדשה, חלקי וכולל את המשפט: "האיש הזה מציית לחוק, ויעשה כל מה שהחוק דורש ממנו."

מסמך משפטי (מס' 4). הסדר ירושה. מתוארך ליום חמישי, י"א באייר א'תס"ז למניין השטרות. זהו אחד מסדרת מסמכים שנועדו ליישב סכסוך על ירושתו של סוחר ההודו יהודה אבו זכרי בן יוסף הכהן (נפטר 1156). במסגרת ההסדר הסכים בנו של יהודה, אבו אלרביע שלמה, לשלם 400 דינרים מנכסי עיזבון אביו לשתי אחיותיו הצעירות למחצה, סת אלחסב וסת אלנצר, בתנאי שאמן (סת אלח'אצה בת אבו אלמכארם בן בקא) תחדל מלתבוע אותו בבית הדין המוסלמי בשם בנותיה. נוסחו המקורי של השטר קבע כי אבו אלרביע יעניק לכל אחת מהן 200 דינרים בעת נישואיהן, אך כדי ליישב את הסכסוך נמחק סעיף זה והוחלף בהערת שוליים שלפיה ייתן לכל אחת מהבנות סכום זה "בעת בגרותה, לפי המועד שבו הדין המוסלמי מתיר לה לפטור את אחיה מחיוב זה ולקבלו ממנו" — ככל הנראה כדי שתוכל לפטור אותו גם בפני קאדי מוסלמי, ולא רק בבית הדין היהודי (על פי קרקובסקי). ראו גם את חלקי המסמך הנוספים. ללא חתימות.

אישור הסכם פשרה שנערך בפני מצליח גאון. התעודה מתוארכת ליום רביעי, ג' בשבט א'תמ"ד למניין השטרות, הוא ינואר 1133 לספירה. המיקום אינו מצוין במפורש — או פוסטאט או קהיר. אישור הקיום (קיום), הפותח במילה "בפנינו" בשורה 55, נכתב בכתב ידו של מצליח גאון עצמו. שני עדים, נתן בן אלעזר ושריה בן טוביה, מעידים כי חמישה ימים קודם לכן, בבית הדין של מצליח גאון בקהיר החדשה, הגיעו שמואל בן יהודה אבן אסד ושמואל בן משה אבן אלח'ראז ("הסנדלר") להסדר פשרה. שמואל בן משה הסכים לשלם 40 דינרים ב-40 תשלומים חודשיים, בתמורה לשחרור מכל התביעות נגדו. אחד התנאים בהסכם הוא שהתשלומים יירשמו בגב התעודה (אך בפועל הם מעולם לא נרשמו שם). על המסמך חתומים העדים: עלי בן נתנאל הלוי (אחיו של סוחר הודו חלפון); יוסף בן יעקב הכהן; ויוסף בן יעקב החזן. קיים אישור קיום נוסף החתום בידי מצליח גאון בתעודה אחרת. (המידע מבוסס על מהדורת גויטיין.)

מסמך משפטי שנכתב בפוסטאט ומתוארך ל-17 באדר ב' א'תקצ"ז למניין השטרות, הוא 15 במרץ 1286. בעלי התפקידים הקהילתיים (ח'ֻדّאם) האחראים על גביית מס הגולגולת (ג'אליה) בפוסטאט — היבה בן אבו אלפרג' המכונה אבן דניאל, ואבו אלפצ'ל בן אבו אלנג'ם אלפרנס — מופיעים בפני בית הדין יחד עם יחיא בן מסעוד אלשאמי. יחיא טוען כי כבר שילם דינר אחד באלכסנדריה, אך החֻשّאר בפוסטאט חייבו אותו בתשלום נוסף ("יתרת מס הגולגולת שלו") בסך 10.5 דרהמים נֻקרה. הם (כנראה החֻשّאר, השונים מן הח'ֻדّאם) מבקשים מסמך מבית דינו של הדיין חיים שיאשר כי יחיא אכן שילם דינר באלכסנדריה, כדי לבטל את התביעה כנגדו (לא ברור באופן מיידי אם מדובר ב-10.5 דרהמי הנֻקרה שכבר נגבו ממנו, או שמדובר בתביעה תלויה ועומדת לתשלום דינר נוסף). העדים החתומים: [...] בן נתנאל המלמד הלוי אבן אל-[...]לי (ייתכן שהוא גם סופר המסמך), וכן המלמד שמואל בן טהור אבן אלשמאע.

מרשמים רפואיים בערבית-יהודית, על שני דפים שהתעמעמו עקב נזקי מים אך קריאים ברובם. בצד הרקטו של הדף הראשון נעשה שימוש חוזר במונח "רוח / rūḥ" בצירופים מגוונים, כגון "רוח אל כצרד", "רוח אל שראב" ו"רוח אל בארוד" (שורות 7r, 10r, 13r). בצד הוורסו של הדף הראשון מופיעה גם יחידת המידה "אווק", אשר במסמכי גניזה מימי הביניים דומה למושג האונקיות שלנו היום, ביחס פרופורציוני לליטראות (לפי גולדברג). אולם בהקשר של ראשית העת החדשה, "אווק" אלו עשויים להצביע על יחידת משקל כבדה בהרבה, הקרובה ל-1.28 ק"ג ל"אווק" (לפי פאמוק). יחידות אלו מלוות בספרות ערביות מזרחיות המציינות את משקל המרכיבים, כגון "שעווה / שמע" ואולי "זעפרן / זפראן" (דף 1, שורות 6–7v). בהתבסס על אופי הכתב בקטע זה, סביר שמועד רישומו נע בין המאות ה-15 ל-19, ולפיכך סביר יותר שמשקלים אלו הם בגרסה הכבדה יותר של "אווק" מן התקופה העות'מאנית.

מכתב מיצחק בית עטאן בסירקוזה אל משה בן יהודה באלכסנדריה. כתוב בערבית-יהודית. תיארוך: הרבע האחרון של המאה ה-15. המכתב מכיל סיפור צבעוני על מסעו של הכותב בים. ספינתו החלה להציף מים בכמות גדולה מדי, ולכן נאלצו לעצור ברודוס. הכותב ובני לווייתו שהו שם כחודשיים לפני שחידשו את המסע. לאחר מכן עגנו במקום הקרוי במכתב מדון/MDWN — ככל הנראה מתוני (הידועה גם בשם מודונה) שבחבל מסיניה — כדי לעסוק במסחר בלחם וביין. המקומיים עמדו לגנוב את הסירה, ולכן הפליגו משם בחיפזון ונטשו את חברם ר' צוריאל שעוד נותר בעיירה. ואז מגיעה מטרת המכתב עצמו: זהו מכתב המלצה ("תועלת לך ולו") עבור הקטלאני מסר ברנרד לו אזינה (לו אזינה), "נוצרי טוב", המביא עמו 500 גבינות כשרות שהכותב ראה אותו רוכש, יחד עם מכתב הכשר מן הדיין המקומי. במכתב יש גם כמה תופעות לשוניות מעניינות, ובהן השימוש בצירוף "באש" במשמעות "כדי ש-".

רשומה משפטית (מס' 96) מתוך פנקס בית דין קראי בקהיר (בדף 32v). מתוארכת ל-14 בסיון ה'שכ"ו (1566). הסכם שותפות חלקי בין ח'לפון אל-יהודי אל-רבאן בן סעיד אבן אבו ג'דיד (יהודי רבני) ובין יוסף אל-נקאש. השניים כבר שותפים זה זמן מה בעסקי המוּסְק (civet — בושם המופק מחיות זיבד), וכעת הם מופיעים בפני בית הדין כדי לעדכן את תנאי השותפות, כך שלכל אחד מהם יהיה חלק של מחצית בארבע חיות הזיבד שברשותם. ההסכם כולל גם תנאים לעסקאות עתידיות: אף אחד מהשותפים לא יבצע עסקה ללא הסכמת השני ולא יכפה על רעהו עסקה בעל כורחו. בנוסף, מוזכרים בטקסט מעורבותם של אדם בשם צדקה [ללא שם משפחה] ושל יעיש הכהן. בהסתמך על רשומה אחרת באותו פנקס בית דין הקשורה לעסקי הזיבד — רשומה מס' 77 — סביר להניח שצדקה הוא בנו של יוסף אל-נקאש, ושמו המלא של יעיש הכהן הוא ככל הנראה: יעיש בן עבד אל-כרים הכהן, המכונה גם אל-מאוורדי.

רקטו (נכתב מאוחר יותר): מסמך משפטי שנכתב ונחתם בידי חלפון בן מנשה. חתום גם בידי מבורך בן נתן. מתוארך לעשור האחרון של תשרי א'תכ"ח לשטרות = 1116 לסה"נ. יישוב סכסוך סביב עסקים בתימן, הקובע כי אבו אלעלאא צאעד הידוע גם בכינוי עולה בן יוסף הלוי אלדמשקי זכאי לקבל 4 דינרים וקיראט אחד מאבו אלאפראח ערוס בן יוסף אלארג'ואני. 2 דינרים ישולמו מיד, והיתרה תיפרע עד סוף השנה. ורסו (נכתב מוקדם יותר): מסמך משפטי שנכתב בידי חלפון בן מנשה. חתום בידי אברהם בן שמעיה החבר, יצחק בן שמואל הספרדי, ואדם שלישי בעל כתב יד גרוע. מתוארך לעשור האחרון של תמוז א'תכ"ז לשטרות, אך החתימה התעכבה לעשור הראשון של אב א'תכ"ז = 1116 לסה"נ (חודשיים לפני הרקטו). במסמך זה מודה אבו אלאפראח ערוס בן יוסף אלארג'ואני כי הוא חייב 2 דינרים וקיראט אחד לאבו אלעלאא צאעד הידוע גם בכינוי עולה בן יוסף הלוי אלדמשקי.

מכתב משפחתי, ככל הנראה מאב אל בנו (על סמך שו' 13–16: "הלוואי ולא נבראתי, כדי שאנשים לא יביטו בך ויאמרו 'זהו צאצאו של אותו רשע, שכן לו היה צדיק היו ילדיו כמותו'"). בערבית-יהודית. תיארוך: כפי הנראה ראשית המאה ה-13, על פי הפלאוגרפיה. נראה כי מתנהל סכסוך סביב ירושת בית שבבעלות אִמו של הנמען. הנמען מאשים את אמו, והשולח גוער בו על כך. ואולם בהמשך נכתב: "אין זו אשמתך ולא אשמתו(?), אלא אשמת כולם. אני הוא שגרמתי לה את היעדרה של אשת אחיך, שהמיטה עליה ועליי את כל הצרות הללו, ממנה וממנו. לו רק היה שלום ביניהם, היה קל יותר לשאת את השפלתה. אני הוא שגרמתי לה לנסוע בסתר עמך אל המקום שבו תוכל לבנות לך בית בעודנו בחיים. אך כל זה לא הספיק לך, ואתה טוען שהיא שיקעה אותך והפילה אותך. היכן אתה ואחיך לעומת האל [=היכן יראת השמיים שלכם]?" דרושה בחינה נוספת כדי להבין את המצב במלואו.

רישום משפטי (מס' 84) בפנקס בית דין קראי בקהיר. מתוארך ל-6 בתשרי ה'שכ"ה (1565). השנה שנרשמה בידי הסופר מפתיעה, שכן הרישום הקודם באותו עמוד הוא מאלול ה'שכ"ה, החודש האחרון בשנה, ולכן היה מצופה שהרישום הבא יהיה מספר שבועות מאוחר יותר, בתשרי ה'שכ"ו, ולא קפיצה כרונולוגית לאחור של שנה שלמה (אם כי הרישום הבא בצד השני אכן הוא מסביבות ה'שכ"ה). הסטה זו בזמן מהווה דוגמה נוספת לכך שסופר בית הדין השלים את רישומי הפנקס בסדר לא רציף. ברישום קצר זה מעיד עבד אלמעטי בן ח'צ'ר אלפולאדי כי במשך כל ימי חייו לא יבקש להחזיר את גרושתו, שרה בת הארון אלקדסי. בני הזוג התגרשו מוקדם יותר באותו היום עצמו: 6 בתשרי. הרישום כולל סעיף ולפיו "הוא לא גירש אותה ב[בתי הדין] של היהודים או של המוסלמים", ובהקשר זה ככל הנראה הכוונה ליהודים [רבניים] — בהתחשב בכך שעבד אלמעטי מעיד בפני בית דין קראי.

מכתב בערבית-יהודית, אולי ממוען לאליהו הדיין. הכותב מודאג ממספר בני משפחה: אישה שאחיה מסרבים לתמוך בה (שורות 1–5 בצד הפנים); אחייניתו (?) של הנמען ובתה (שורות 5–6 בצד הפנים). מוזכר משלוח לפח'ר של דברים השייכים לה (שורה 8). הכותב שלח שלל בגדים באמצעות סווייד (שורות 13–14). מוזכרות צרותיו של אלרייס אלחכים אבו זכרי, ושהוא אינו מסוגל לשלוח לילדיו אפילו 5 דרהם. "התאזר בסבלנות כלפי אבו זכרי, שכן הוא הבן היחיד שנותר לך, ואל תעשה לו דבר מלבד את המגיע לו" (שורה 14 בצד הפנים – שורה 1 בצד האחור). סת אלח'יר טרודה למען הנמען (שורה 2 בצד האחור); נסים שולח את דרישת שלומו (שורה 3 בצד האחור); אלשייח' היבה שולח את דרישת שלומו (שורה 7 בצד האחור). יתר תוכנו של צד האחור קשה במקצת להבנה. ראו גם את הערותיו של גויטיין המצורפות למסמך נוסף, שבהן מסמך זה מסומן בטעות במספר שגוי.

מכתבים. בין מספר מצומצם של פפירוסים בערבית-יהודית. מסומן "פפירוס XI" (עבור הצד הקדמי) ו"פפירוס XII" (עבור הצד האחורי) בסיווגם של בלאו והופקינס. תיארוך: ככל הנראה המאה ה-9 או מוקדם יותר. לא סביר שמקורו בגניזת קהיר; ייתכן שרוב המסמכים הללו או כולם מקורם בחוג מסחרי באושמון. צד קדמי: מכתב עסקי פגום מאוד, המזכיר את בנת שֻׁקַיר, ארבעה דינרים, שמן, ואדם בשם אבו יעקוב. צד אחורי: מכתב מיצחק בן אברהם אל אבו עלי חסן בן עֻבַיד. עוסק בבריחת בני הכפר מאיום שאינו מפורט. (המידע על פי בלאו והופקינס.) הערה: המסמך אינו מופיע כמדומה במאגר המידע הפפירולוגי של אוניברסיטת מישיגן, אך תיאור ותמונה של הפפירוס מובאים אצל ק. סירא, הפפירוסים באותיות עבריות שנמצאו במצרים, פריז 1985, עמ' 105 ולוחות 30 ו-31. כמו כן, ייתכן שקיימות הערות של גויטיין על קטע זה אשר טרם צורפו לרשומה זו.

מכתב מהמאה ה-11 מאברהם בן יצחק, השוהה בקרבת טריפולי, אל בנו מבורך בן אברהם אבן סברא. עודד צינגר מזכיר את המכתב מספר פעמים בעבודת הדוקטורט שלו ומביא ממנו תרגום חלקי. לפי צינגר, בתו של אברהם התגרשה מבעלה, ובנה החזיר אותה לבית אביה בפוסטאט. נראה כי לפחות שני ילדים נותרו אצל הבעל. הבת שקועה בדיכאון עמוק וכמהה לשוב אל בעלה המתעלל. שלושה חודשים היא שוכבת במיטתה, נמנעת מרחצה ומשמחות, ואומרת שתישאר אבלה עד יום מותה ושלעולם לא תינשא שוב — כדי שגרושה ייענש על חטאיה. בצורה בולטת, אברהם חוזר לסיפור זה במשפט האחרון של המכתב: "זו בעיה של השכל, לשאול בשלום מי שאינו שואל בשלומך". במכתב הוא גם מוסר חדשות משפחתיות, ובכללן שמחתו על כך שאשתו של מבורך ילדה לו בת בעת "זקנתו". אבו סעד, ש"חייו התחדשו" לאחר שהחלים ממחלה קשה, בדרכו ממקומו של אברהם בטריפולי אל מקומו של מבורך.

רישום משפטי (מס' 82) מתוך פנקס בית דין קראי בקהיר, מתוארך ב-29 באב ה'שכ"ה (1565). הרישום עוסק במחלוקת שהתעוררה בעקבות מותה של אסתיתא בת פרג'אללה הכהן המכונה אל-שֻׁקַייר, אשר הייתה מאורסת לאדם בשם עבד אל-רחמן בן ח'ד'ר אל-פולאדי. אביה של המנוחה מופיע בפני בית הדין כדי לתבוע את החזרת הנדוניה שהעניק לעבד אל-רחמן בעודה של בתו בחיים, ובכלל זה מטבעות זהב מסוג אשרפי ג'דיד וטבעת במשקל שני מת'קאל. עבד אל-רחמן משיב כי השתמש בכסף כדי לקנות "פריטים עבור הנזכרת לעיל [אסתיתא]" (אלפלוס אלדי אעטיהם לי אשתרית בהם חואיג ללמד׳). בהמשך הוא מוסר את הפריטים, ועל סמך הערכת שוויָם קובע הדיין היושב בדין כי ארוסה של האישה המנוחה חייב עוד 3 אשרפי ג'דיד, אותם הוא מתחייב לפרוע בתוך שלושה חודשים. מעניין לציין כי פרג'אללה מתיר לעבד אל-רחמן להחזיק בטבעת הזהב שמסר כחלק מנדוניית בתו.

רשומה משפטית (מס' 109) בפנקס בית דין קראי בקהיר. מתוארכת ל-יז בשבט ה'שכ"ו (1566). הרשומה הקצרה מציינת שפרג'אללה בן עבד אלרחים כהן שֻקַיר ו[...] בת יצחק פירוז נישאו זה לזו בנוכחות שני עדים, אך אין מדובר בכתובה ממש, והרשומה אינה הולכת בעקבות הנוסחאות המקובלות שביתר הרשומות בפנקס בית הדין (למעט הרשומה הסמוכה, מס' 110). ייתכן ששתי הרשומות הללו נכתבו בכתב יד סופר נבדל מזה של הרשומות הקרובות בדפים הסובבים. מעניין לציין שהסופר רושם שה"עאקד" (הרב המסדר את הקידושין) היה משה הנשיא, וכי הטקס נערך במעון של אבן צור הרבני "בראש דרב אלמדוור" (תחילת רחוב אלמֻדַוַּר). אף שאיש מן האנשים הנזכרים במפורש ברשומה אינו נמנה עם הרבנים, נראה שהחתונה התקיימה בבית שבבעלות חבר מן הקהילה הרבנית בקהיר. לאזכורים נוספים של דרב אלמדוור ברובע היהודי של קהיר, ראו מסמכים אחרים מהגניזה.

מכתב (כנראה טיוטה) שהוכתב על ידי אשתו של סוחר ההודו עלאן בן חסון ונכתב בידי בנו זין אלדאר, ובו היא מתחננת בפניו שישוב הביתה. היא זה עתה גמלה את התינוק, שהיה חולה. הגבר הבוגר היחיד הנוסף במשפחה אף הוא נעדר מן הבית. המשפחה שרויה במצוקה כלכלית ונאלצה למכור פריטי ריהוט ולהשכיר את הקומה העליונה כדי לשלם לרופא, לקנות תרופות ולרכוש שתי תרנגולות בכל יום. (המידע מתוך גויטיין, חברה ים-תיכונית, שם מובא גם תרגום.) לפי גויטיין, כאשר ילד הכותב לאביו השוהה בחו"ל מוסר דרישות שלום מאמו, מסבתו, מדודותיו מצד אם, מאלמנת דודו מצד אב ומן השפחה, ומוסיף: "נסיעת סבא חפפה לנסיעתך, כך שנעשינו כיתומים" — מתקבל הרושם שכל האנשים הנזכרים היוו משק בית אחד. עוד מציין גויטיין כי ילדים בוגרים הביעו את יראת הכבוד שלהם כלפי הוריהם בנשיקת ידיהם, או ידיהם ורגליהם — לפחות במכתבים.

מכתב מדאוד, בקליוב, אל אליהו הדיין, ככל הנראה בפוסטאט. בערבית-יהודית. תיארוך: שתי התוספות בצד האחורי של המסמך נושאות תאריך חשוון אתקמ"ג לשטרות = ספטמבר/אוקטובר 1231, והמכתב עצמו נכתב זמן קצר לפני כן. המכתב מפרט פרשה מסובכת של סכסוך על בית בין אבו אלמנצור בן אבו אלפרג' אלקליובי, גיסתו סתית בת אברהם לאחר מות אחותה (אשתו של אבו אלמנצור) ח'פאא. נזכרים גם אבו אלת'נאא, סוכנו של אבו אלמנצור; ר' יהודה בקהיר; וסרור בן מעאני, בעלה של סתית. חלק מהבעיה הוא שהשלטון החרים שליש מן הנכס, השוכן ב[...] אבן סנדביסי. בצד האחורי של המסמך מצויות תוספות שכתבו אחרים בקהיר, ובהן אחת מאת תמים בן יוסף, המוסיפה פרטים נוספים לפרשה המתוארת במכתב שבצד הקדמי. בזווית של 180 מעלות נוספו מספר שורות שנכתבו בידי אליהו הדיין עצמו. (זיהויי כתבי היד נעשו על ידי המקטלגים.)

שטר אִבְּרַאא' (שטר שחרור מתביעות) שנכתב ונחתם בידי הלפון בן מנשה (פעיל בשנים 1100–1138), בעניין תיקונים ושכר דירה של בית. נזכר בו אדם בשם אבו אל-מֻנא. על השטר חתומים גם אברהם בן שמעיה החבר ו[...] בן שלמה הכהן, בין יתר העדים. (חלק מן המידע מבוסס על הערותיו של גויטיין וכרטיסיית האינדקס שלו.) בצדו האחורי של הדף, בכתב ערבי מהוקצע, מופיעה פתיחת חיבורו של אבו אל-עבאס ת'עלב (נפטר ב-904), "כתאב אל-פציח" — חיבור על צחות הלשון הערבית. הקטע נפתח בדברים אלה: "זהו ספר הברירה של צחות הדיבור מבין הביטויים השגורים בלשון הבריות ובכתביהם. יש בהם מה שמופיע בו צורת לשון אחת, בעוד שהבריות נוהגים בניגוד לה, והרינו מודיעים את הנכון בכך... פרק 'פַעַלְתֻ' (בפתיחת ה-ע'): אומרים נַמַא אל-מאל וזולתו, יַנְמִי; וְדַ'וַא העץ, יַד'וִי... ומובא לראיה הבית הבא".

מכתב הממוען לאליהו הדיין, בערבית-יהודית. נזכרים בו עסקים בפול, בקיא (וִיקְיָה), במלפפונים ובחיטה, וכן מוזכרת העיר בלביס. נזכרים בו אנשים כגון דוד הדיין, בו אלחסן אבן נֻפַיע, ומֻפצַ'ל אבן אלמקדסי. במכתב רהוט מפרט נוסע את כל מה ששלח: 6 ארדבים של חיטה (העולים 36 וייבות בשנה, או 3 לחודש — כפי שדוּוח לא פעם עד כה), 4 "דינרי זהב", ומספר משלוחים קטנים יותר בכסף בסך כולל של 51 דרהמים. במקום זה חסרות שורה או שתיים, שכללו ללא ספק את שלושים הדרהמים הנוספים שיביאו לסך כולל של 6 דינרים — שוב חצי דינר לחודש. הכותב מתרגש מאוד וקורא: "וכי אזניח את אשתי?!" ומוסיף: "האם לא אמר אלוהים [משלי יא, יז]: 'ועוכר שארו [כלומר אשתו, על פי בראשית ב, כג] אכזרי'?!", ובציטוט ממשלי כב, כג הוא קורא לאלוהים להעניש את מוציאי דיבתו רעה. (התרגום על פי גויטיין.)

רישום משפטי (מס' 77) בפנקס בית דין קראי בקהיר (בדף 27r). מתוארך לאב ה'שכ"ה (1565 לסה"נ). הסכם רכישה ושיתוף ברווחים הנוגע לחתול ציבט (קט זבאד) שצדקה בן יוסף, המכונה אל-נקאש, רכש מן המוכר יעיש בן עבד אלכרים הכהן, המכונה אל-מוורדי. המחיר הכולל של חתול הציבט נקוב ב-35 אשרפי זהב, סכום ניכר. נראה כי הקונה אינו מתכוון לקחת את החיה לרשותו ולטפל בה, שכן אחד הסעיפים קובע שהיא תישאר אצל יעיש, אשר מסכים לספק לה "מזון ומשתה" ולשלם לצדקה תשלומים חודשיים בסך 28 מדין — סכום ה"מקביל לרווח שיוצא מחתול הציבט" (ודלך פי נציר אלרבח אלדי יטלע פי אלקט אלזבאד). חוב זה רובץ על יעיש "בין אם [חתול הציבט] ימות ובין אם יחיה" (ואן מאת ואן עאש עלי דמת יעיש). לבסוף, נקבע בהסכם כי יתרת הרווח החודשי, "בין שיעלה ובין שיפחת" מ-28 מדין, תעבור ליעיש המטפל בחיה.

רישום משפטי (מס' 76) בפנקס בית דין קראי בקהיר (בדף 26v). מתוארך ה' בתמוז ה'שכ"ה (1565). הסכם מכר בין יהודה בן משה לבין אברהם בן דוד הלוי "שייח' אל-יהוד", שבו האחרון מוכר "חזקת גמעה פי כנס סוק אלצאגה" (שורה 3). המשמעות המדויקת של מה שיהודה בן משה רוכש אינה ברורה, אך היא קשורה לטאטוא (כנס) של שוק הצורפים (סוק אלצאגה) בקהיר. לא ברור מהי כוונת המילה "גמעה" בהקשר זה — אולי זכויות "טאטוא יום שישי" בשוק, אך ייתכן שמושא המכירה הוא חומרי (אולי גישה לכלי טאטוא?). ראוי לציין כי "מטאטאי השוק" (אלכנאסין אלסוק) מוזכרים באופן קולקטיבי בשורה 15, ובשורות 18–19 ישנו סעיף המזכיר שקילת מנות ומעורבות של "מוסלמי או נוצרי או רבני". המוכר אברהם הלוי מעורב בעסקה נוספת באותו פנקס בית דין העוסקת בטאטוא בשוק הצורפים, מפברואר 1565. דרושה בחינה נוספת.

מסמך משפטי מיום שישי, כ"א בתשרי ה'תקכ"ז (1766). בעבר מינתה הקהילה את שלמה כהן בן אהרן כהן לעמוד בראשה, ואת אברהם רופא בן אליהו רופא לסגנו. זמן קצר לאחר מכן נאלץ שלמה להתפטר מתפקידו. כעת שרויה הקהילה בסכסוך חמור: פורצות בה תגרות בבית הכנסת, ותביעות משפטיות מובאות לפני בתי הדין המוסלמיים. הקהילה, יחד עם אברהם רופא, פונה אל שלמה כהן ומתחננת לפניו שישוב לשמש בראשה. הוא נענה לבקשתם, אך בתנאי שכולם יקבלו על עצמם להישמע לחוזה המקורי, להירגע ולהתנהג ביושר, ולחדול מלריב בבית הכנסת או להביא את ענייניהם המשפטיים לפני הערכאות המוסלמיות. חתומים: אברהם רופא בן אליהו רופא בן אלישע רופא; [...] בן ישועה פיירוז; והסופר שלמה בן משה רופא המכונה צעיר. בשונה ממסמכים משפטיים קראיים רבים אחרים מקהיר, נראה כי שלושת העדים חתמו כאן בכתב ידם שלהם.

מכתב מאת ת'אבת(?) בן אברהים, בפוסטאט, אל אבו אסחאק אבראהים הכהן בן יוסף, באלכסנדריה. תיארוך: המאה ה-11 או ה-12. כתוב בערבית-יהודית, והכתובת על גב המכתב בכתב ערבי. עוסק בענייני מסחר. השולח שואל האם הנמען העביר את מכתבו אל אבו יעקוב אבן לח'תוש (שם ברברי המופיע במספר מסמכים של ספר הודו IV). הוא צירף מכתב נוסף עבור אחיו עבּאס. אם מי מ"חברינו" (אצחאבּונא) מתכננים נסיעת עסקים, על הנמען לשלוח אותם אל בית השולח. השולח להוט מאוד לקבל אישור שהנמען ביצע את עסקיו, ולכן עליו לשלוח דברו עם כל אדם, יהודי או מוסלמי, שעולה לפוסטאט. שמן זית טהור (אלזית אלטיב... אלצאפי) עומד כעת על "32 לדינר" בפוסטאט. השולח חפץ גם לדעת האם הנמען העביר את מכתבו אל אביו. בנו אבו סעיד שולח דרישת שלום. בנספח הוא מבקש גבינה ביזנטית טרייה, אם תימצא באלכסנדריה.

שטר אבראא (שחרור מתביעות). המקום: פוסטאט. התאריך: אדר ב' א'תס"א לשטרות, אך החתימה נדחתה לתמוז א'תס"א לשטרות, היינו שנת 1150 לסה"נ, תחת סמכותו של הנגיד שמואל בן חנניה. אברהם בן צדקה מצהיר כי חמותו הלוותה 7 דינרים לאבו אסחאק אבראהים אלנג'יב בן יחיא אבן אלענאני. כעת מודה אברהם כי נפרע מאבו אסחאק אבראהים ומאחותו. החוב נוצר עוד בטרם נישא אברהם לבת המשפחה. הוא משחרר עתה את אבו אסחאק אבראהים ואת אחותו מכל תביעה, בין מצדו שלו, בין מצד אשתו סת אלג'מיע, ובין מצד חמותו אשת כרים — שהוא דודו מצד אביו של אבו אסחאק אבראהים. מעניין כי המסמך מסתיים בנוסחה ערבית-יהודית (תאבת צחיח ומסתתם) במקום הנוסחה הארמית המקובלת (שריר ובריר וקיים). העדים: צמח בן שמואל הכהן; נחום(?) בן משה הלוי. בצד האחורי מופיעות מספר מילים בכתב ערבי שטרם פוענחו.

איגרת מאת נחום בן יוסף אלברדאני מקירואן אל רבו שמואל בן חפני גאון, מיום 7 באוגוסט 999. השולח, שמשפחתו נותרה בעיראק, מספר כי הוא נודד מזה זמן רב מסיבה לא־נעימה שאינה מפורטת בגוף המכתב. בין המקומות שביקר בהם נמנים קירואן ואל־מהדיה. הכותב מבקש סליחה על כך שהוא כותב את המכתב בערבית ולא בעברית, שכן כתיבה בערבית הייתה נוחה לו יותר בשל החיפזון שבו נכתבו הדברים. הוא מזכיר איגרת קודמת ששלח שמואל בן חפני, ובה תיאר מצב קשה בבגדאד. עוד מזכיר הכותב שורה של פטירות במשפחתו. הוא מפציר בשמואל בן חפני לדאוג שאדם בשם אבו מנצור ימשיך ללמוד משנה ותלמוד, אף שהוא כבר עמוס בטרדות פרנסה. הפרגמנט המקורי אבד. המידע מבוסס על גיל ועל מאמרו של גולדציהר. רמז אחד שעשוי לסייע בעתיד לפענוח התעלומה: בעבר הופיע ב־PGP תעתיק חלקי תחת שיוך אחר.

מצד הפנים: מכתב אל הגאון בקהיר (אלמעזיה). בערבית-יהודית. הכותב מסביר כי טרם הצליח למצוא בהמת רכיבה כדי לבוא ולבקר (אפתקד) את הגאון פנים אל פנים, ובינתיים ליבו נתון אליו. מצד הגב: מכתב (טיוטה?) בערבית-יהודית, הממוען לקבוצת אנשים (אלחברים) שנראה כי הם נחותים מן הכותב במעמדם, ובו מוזכר עידוד למעשים טובים (אסתנהאצ' אלת'ואב). על הנמענים לחקור בעניינו של אבן סברה ביחס לנדרים שנדר. ייתכן שנדר לשאת אישה מסוימת, אך כעת חפץ לשאת אישה אחרת. על הנמענים להחליט אם הדבר מותר אם לאו, ואם לא — שתינתן פסיקה (פליפתוה) לאחר "מלקות" (צ'רב מלקוט) וקנס כספי, משום שהדבר ישמש לקח לאחרים. נראה כי הכותב מייחס חשיבות לחיזוק תוקפן וסמכותן של הפתוות (אן יכון ללפתוא באב). כמו כן, יש לשלוח מכתב אל אבן אלעמאני שבו יינזף על האיחור בכתיבתו.

רשימה של כמה עשרות תורמים למגבית הציבורית (פסיקא) למימון תשלום הח'ראג' — כאן ככל הנראה במשמעות של מס הגולגולת. בשורה האחרונה מופיעה התייחסות לאבו מוסא הארון אלג'הבד' (הג'הבד' — פקיד פיננסי). על פי גוטהייל-וורל: הכותרת והתוכן מצביעים על כך שלפנינו פנקס של משלמי מסים באחת הקהילות היהודיות, ככל הנראה בפוסטאט, ובו רשומים הסכומים ששילמו — ולא היתרה שעוד עליהם לשלם (כפי שמשתמע משורה 1) — מן המס הפיסקלי. עיקר העניין במסמך טמון בשמות הפרטיים של האנשים. עם זאת, יש לזכור שהאנשים הללו לרוב לא היו מודעים יותר למשמעות ולמשתמע משמותיהם משאנו עצמנו מודעים למשמעות שמותינו. ברשימה מופיעים שמות ערביים-מוסלמיים, שמות יהודיים, שמות כפולים, כינויים וזיהויים תיאוריים. השמות היהודיים כוללים כבר מוטיבים מוכרים ושכיחים גם בימינו.

מכתב מאבון בן צדקה, השוהה בירושלים, אל נהראי בן נסים בפוסטאט. כתוב בערבית-יהודית. התיארוך: כ"ד באלול (28 באוגוסט) 1065, על פי הערכתו של גיל. אבון מעביר לנהראי ברכות להולדת בנים זכרים. "אלכבירה" ואשתו של נהראי שוהות בירושלים, וייתכן שביקורן קשור לעניין זה — כלומר, שבאו להתפלל על הולדת בן זכר. המכתב כולל פרטים שונים על המגרבים השוהים בירושלים. הציבור מודאג מן הבצורת, ומחיר החיטה עולה. אבון מזכיר גם את ספריו, שהביא עמו מן המערב והשאיר בידי ישועה הכהן בן יוסף באלכסנדריה. אבון מדווח כי מכר את רוב מטבעות רבע הדינר המוזכרים במכתבים אחרים, ועל בסיס זה ניתן להסיק את שנת המכתב. עוד הוא מדווח כי ר' יצחק החלים ממחלתו (שורות v3–4), וכי דודו של נהראי מצד אביו, אבן סהלאן, חולה ומבודד (שורות v9–10). המידע מבוסס על גיל.

מסמך משפטי. הסכם שותפות. מתוארך: 18 בינואר 1061. מקום: פוסטאט. המסמך מכונן שותפות בעיסוק של רחיצת מתים על פי המנהג הדתי. סלימאן בן חסין ובנו אסחאק מצרפים אליהם שותף שלישי, דאוד בן חסן (המכונה אבו ג'עד, "המתולתל"), שיקבל רבע מכלל ההכנסות. השלושה עבדו במשמרות, כך שבכל זמן נתון אחד מהם היה תורן, אך שני השותפים האחרים הסכימו לעבוד גם מחוץ לזמני המשמרות הקבועות שלהם במידת הצורך. חלקו של אסחאק ברווחים אינו מצוין במפורש. כל הכספים אמורים להימסר לידי סלימאן, ועובדה זו מרמזת אולי על כך שאסחאק ודאוד היו שוליות שלו. לא נקבע משך זמן לשותפות. המסמך מציין במפורש שתנאי החוזה אינם ניתנים לשינוי. חתומים: עלי בן עמרם הלוי; שמואל בן אברהם; וסרור בן חיים אבן סברה. (המידע מבוסס על מאמרו של ליברמן, "תרבות של שותפות", 95)

רישום משפטי — עדות בבית דין. בו נצר הכהן אבן מח'תאר, יוסף אלעטאר ("הבשם בסמטת הנרות"), אבו אלרצ'א אלעטאר אבן אללבדי, וסאלם אלמנאדי (הכרוז של שוק הבשמים) מעידים כולם כי היו עדים לקטטה שפרצה בין אבו אלביאן הלוי בן אבו נצר אלחלבי לבין בניו או עבדיו (ע'למאן) של אדם המכונה "אלעלם" ("הנכבד"), בעניין בית שהחזיקו השניים בשותפות. אלעלם האשים את אבו אלביאן בגניבת השיש והעץ מן הקאעה (אולם הבית), ודאג לערוך שטר/אגרת חוב (חג'ה) הקובע כי על אבו אלביאן להחזיר את שווי מה שלקח; כמו כן איים אלעלם לגרור את אבו אלביאן בפני שר המשטרה (ואלי) של פוסטאט. העדים החתומים: חייא בן יצחק; אפרים בן משולם. לזיהוי אבו אלרצ'א אלעטאר אבן אללבדי ראו במקום אחר. (חלק מן המידע מבוסס על הערותיו של גויטיין.) המסמך סוכם אצל גויטיין ופרידמן.

פתק לא פורמלי המופנה לאבו אסחאק. ביהודית-ערבית, כתוב שלא כמקובל עם ניקוד ודיאקריטים שלמים, שופך אור על ההגייה של יהודית-ערבית מצרית. (T-S Ar.3.4 דומה.) נראה שמבקש 'עט סורי/לבנטיני ארוך.' נעשה שימוש חוזר לרשומות עבריות (אם כי ייתכן גם שאלה קדמו, מכיוון שהן חתוכות בחלקן בצד הפנימי). לכמה מחקרים עדכניים של פונטיקה יהודית-ערבית בהתבסס על מסמכי גניזה, ראה: -Geoffrey Khan, 'Vocalised Judaeo-Arabic Manuscripts in the Cairo Genizah' -Nadia Vidro, 'Arabic Vocalisation in Judaeo-Arabic Grammars of Classical Arabic' -Marijn van Putten, 'A Judaeo-Arabic Letter in Early Phonetic Judaeo-Arabic Spelling: T-S 13J8.7' -Nick Posegay, 'A Judaeo-Arabic Biblical Glossary as a Source for Arabic Historical Dialectology'

מכתב מעמרם בן יוסף אל נתנאל בן יפת בנוגע לסחורות שנשלחו על ידי חסן בן בנדאר. המכתב נכתב באלכסנדריה, ומתוארך לשנים 1094–1097 לספירה. עמרם מזכיר את מחלת העיניים שלו ('נראה שמצאתי הקלה קלה') ואת האישה האומללה (עגונה במקום עגומה, כמו במכתב נוסף ידוע) הסובלת מכאבים במפרקי ידיה ורגליה (אישה זו ודלקת המפרקים שלה מופיעות גם במסמך אחר). עמרם מתנצל על שאינו יכול לחלוק כבוד לנגיד בשל מחלת העיניים שלו, ולכן הוא מבקש מנתנאל לייצגו. עמרם מעלה את אותה בקשה עצמה גם בפני מוסא בן אבי אלחי במכתב אחר, ובפני נהראי בן נסים במכתב נוסף. במכתב זה מוזכר גם ח'יאר (בן יעקב), המוכר ממכתב נוסף ומתעודות קשורות. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיס המפתח של גויטיין.) ראו גם את התעודות הנוגעות לאבו אלפרג' נסים, שנעלם בהודו עם הכפור שלו.

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה. נכתב בפוסטאט, ומתוארך לעשור האחרון של חודש אייר שנת 1431 למניין השטרות, שהוא אפריל 1120 לסה"נ. המסמך מתעד הסדר פשרה בין אמת אלקאדר סת אלגרב, אשתו של סת אלמלאח יוסף, לבין אחותה קרת אלעין סת אלמלאח, אלמנתו של אבו יעקוב המוכר בכינוי אבן נחום. שתי הנשים הן בנותיו של אבו אלפצ'ל שלה בן שלמה אבן אלקטאאיף. ההליך המשפטי עוסק בירושת אביהן ואמן של השתיים, והן מחלקות ביניהן בשווה את בית אביהן. קיים מסמך בית דין נוסף, שאף הוא נכתב בעשור האחרון של אייר שנת 1431 למניין השטרות, העוסק בהשכרת חלקה של סת אלמלאח בבית על ידי גיסה, סת אלמלאח. שתי האחיות מסכימות כאן גם בעניין קורות העץ, שהיו מקור למחלוקת במסמך אחר. (חלק מהמידע מבוסס על כרטסת גויטיין). בצד האחורי מופיעה שירה עברית.

מסמך משפטי. ייפוי כוח. תאריך: 1115. מיקום: אלמחלה. עובדיה בן אפרים הלוי ראש הקהל מייפה את כוחו של 'חמדת הישיבה' אברהם בן נתן השביעי לגבות בשמו כספים המגיעים לו ("משותפות ומתביעה ומשכירות"). עובדיה מצהיר לא רק שלא מינה את אברהם אלא "לזכותי ולא לחובתי", אלא גם שיקבל על עצמו כל פסיקה של בית הדין, כנוסח הלכתי מקובל. השליח, אברהם בן נתן, מוכר היטב ממסמכי הגניזה; כהן (1980, עמ' 130–131) מזהה אותו כאחד מן המקורבים לראש היהודים מבורך בן סעדיה, ומציין שהוא שימש כמתווך גם בענייני עסקים אחרים. תפקידו במסמך זה היה כנראה ליישב את עניין השותפות, אולי בבית הדין. שניים מן העדים על ייפוי הכוח, זכאי בן שלמה ועלי בן שלמה, ייתכן שהיו אחים. חתם גם יהודה בן שמואל, ואושרר על ידי אהרן בן ישועה הרופא ואברהם בן ישועה.

שאלה משפטית המופנית לרבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן 1205–1237). בערבית-יהודית. עניינה של השאלה בקבוצת אנשים החולקים חדר אחסון תת-קרקעי(?) של חיטה בחצר אחת; חלקם אחסנו כמויות קטנות יותר וחלקם כמויות גדולות יותר. אחד מהם מתגורר באותו בית. או אז "התנפל" נציג שלטוני על רוב הבתים בעיר ודרש את מלאי היבול "לשם חיזוק הארצות". (בתחילת הקטע הזה מופיע ביטוי סבוך: הנציג מכונה לכאורה "בליל", שעשוי להיות בֻּלַיְל — צורת הקטנה של בִּלאל; ייתכן באופן רחוק ש"בליל חמס" מציין את "הספוג חמס/עושק"; וייתכן גם שמדובר במשחק מילים או בכינוי מוצפן ל"בעל המס", גובה המס, והשואל לא רצה להציב את הביטוי הזה במפורש במסמך.) מסתבר שהאיש שגר באותו בית מסר חלק מהחיטה, וכעת מתעוררת שאלה משפטית כיצד יש לחלק את ההפסדים בין השותפים.

החלטה משפטית של הקהילה הקראית בעניין נישואים טרם השלמת תקופת האירוסין. מתוארכת לי"ח באדר א' ה'שצ"ח (1638 לסה"נ). המקום הוא ככל הנראה קהיר, על פי זיהוי מקום ההתכנסות — בית הכנסת דאר סמחה. בני הקהילה התאספו בדאר סמחה והסכימו יחדיו "בענין שטרי האירוסין הנעשים והנטענים עליהם, שלא ישאו נשותיהם בתוך הזמן הנזכר בשטרי האירוסין, וזולתי בהשלמת הזמן אשר נטענו עליו בשבועה בכתב" (שורות 2–4). חלק מבני הקהילה שהתכנסו בדאר סמחה, ושעניין זה נוגע להם, מסכימים לאחר מכן לבטל את שטרי האירוסין שלהם ולא לערוך הסדרי נישואין במסגרות חיצוניות למערכת המשפטית הקהילתית: "ושלא יצאו למשפט אחר להחליף משפטי התורה". בשורות הסיום מפורט אופן הענישה המוסכם של הקהילה כלפי מי שיפר את ההסכמה, באמצעות חרם חמור על תנאיו השונים.

הצהרה משפטית/קהילתית. המקום: מנית זפתא ג'וואד. התאריך: השליש האמצעי של חודש שבט ד'תתקנ"ד = ינואר 1243. החותמים על ההצהרה (שמותיהם, ככל הנראה, נכתבו במקור בתחתית המסמך ונקרעו ממנו) תומכים בדיין אלשיח' אלמכין יוסף בן משה (בן פרחיה אבן יג'ו?) בכניסתו לתפקיד אביו כמוקדם של הקהילה לאחר מות האב. "באשר הכרנוהו... והוא גדל בקרבנו...". הקהילה כבר כתבה אליו "ביחידות ובציבור" בבקשה שישוב וייטול את ההנהגה. עדותם נועדה להתמודד עם המתנגדים למינוי (אם כי ייתכן שהמתנגדים הם רק היפותטיים). הם "מנשקים את הקרקע" לפני הנמען ומבקשים ממנו לשלוח את יוסף בן משה (אמצ'אא חאלה וח'רוג'ה אלינא) שיעמוד בראשם ויעסוק ב"ציווי על הטוב ואיסור הרע כפי שמחייבת התורה" (אלאמר באלמערוף ואלנהי ען אלמנכר עלא מא תוג'ב אלשריעה).

רשומה משפטית (מס' 30) בפנקס בית דין קראי בקהיר. מתוארכת לכ' בסיוון [ה'שכ"ב], על פי השנה הנזכרת בעמוד הקודם של הרשומות. הרישום נערך בביתו של שמואל דיין, בנוכחות יהודה הרופא ושלמה פיירוז, וכן בנוכחות חברי הקהילה הממונים על ניהול נכסי ההקדש הקהילתי (ממונים). המקרה עוסק באדם בשם עבד אלמג'ית בן אהרן הכהן, שמפנה נכס שבו התגורר "מעל דאר אלח'אזן" — ככל הנראה בית הכנסת שברובע הקראי בקהיר. חלק ממילות המפתח אבודות בשל נזק למסמך, אך נראה שחלק משכר הדירה של הבית שעבד אלמג'ית מפנה טרם שולם (2 ג'ודד זהב). כמו כן הוא נשבע בנוגע לאפשרות להתגורר עם אמו, שכנראה מתגוררת בבית שניתן לה מן ההקדש הקהילתי (שו' 25). עבד אלמג'ית מעיד כי לא יגור בבית אמו כל ימי חייה (אנה מא [..]מה סאכן פי בית אמה טול מה הי תעיש).

רישום משפטי (מספר 50) מתוך פנקס בית דין קראי בקהיר. הרישום מתוארך לחודש תשרי, אך השנה אינה מצוינת במפורש. הביטוי "סנה תאריכה" עשוי לקשר את הרישום לרישום הקודם (מספר 48) שבעמוד הקודם של אותו דף, המתוארך לתשרי ה'שכ"ג (1562 לסה"נ). אפשרות זו נראית סבירה משום שרישום מספר 49 הוא ככל הנראה תוספת מאוחרת של סופר בית הדין אברהם בן ישעיה טוריזי, שנהג להשתמש ברווחים הריקים שבין רישומים מוקדמים יותר באותו פנקס בית דין לצורך הוספות מסוג זה. טיוטה בת שורה אחת של רישום מספר 48 מופיעה בשורה 24 של אותו עמוד. רישום מספר 50 עצמו עוסק בשותפות עסקית בין מנצור בן יהודה הלוי לבין בן דודו מצד אביו, פרג'אללה בן עבד אלבאקי הלוי, למכירת בשמים (עטר) בחנויות הבשמים. מוזכר גם דודו של פרג'אללה מצד אמו, אברהם הלוי.

הסכם אירוסין קראי בין יהודה בן ישועה לוי המכונה היתי לבין עזיזה בת יהודה לוי. ההסכם נושא את התאריך יום שישי, י"ג בטבת ה'תקט"ו לבריאת העולם (1755 לסה"נ). מקום עריכת ההסכם: ביתו של דוד בן ישועה לוי. גובה הנדוניה הוא שלושים מחבוב זהב, מתוכם עשרים מתקבלים בידי החתן באותו היום, וסכום נוסף של עשרה מחבוב ישולם בחג השבועות. את התשלום אמור לספק גיסה של עזיזה, שמואל בן רחמים פיירוז המכונה אלשויך, המשמש כנציגה המשפטי משום שאביה כבר אינו בחיים. עזיזה מקבלת רשות לגירושין על תנאי במקרה שבעלה לעתיד יצא לנסיעה למשך יותר משנה ללא הסכמתה. החתום היחיד על המסמך הוא הסופר אליהו רופא המכונה צעיר, אך בשורות הסיום מוזכרים שני עדים נוספים: משה בן ישועה חזן המכונה מעמאר, וברוך בן שלמה לוי המכונה קיים.

שאילתה הלכתית, ככל הנראה ממוענת לר' יצחק הספרדי (לפי גויטיין), העוסקת באישה מאומצת שברחה מנישואיה לאחיה החורג וגורשה מביתה בידי אחיה ואחיותיה החורגים. רקע המעשה: אם לשלוש בנות ושני בנים הכניסה לביתה נערה שבויה מתוך תפיסה שגידולה הוא ת'ואב (מצווה). לאחר ארבע או חמש שנים, כשהגיעה לבגרות, ביקש אחד מבני האם המאמצת לשאתה לאישה. כעבור ארבעה (חודשים?), שבה השבויה לשעבר לבית אמה המאמצת והכריזה כי אין בכוונתה להישאר עמו. לעניין התיארוך: גויטיין מתארך את המסמך לתקופת מסעי הצלב, אך יש לעיין בדברי גולדמן ("Arabic-Speaking Jews in Crusader Syria", עמ' 37), המעיר כי "מסמכי גניזה רבים שאינם נושאים תאריך יוחסו לתקופת מסעי הצלב רק משום שהם עוסקים במלחמות, בפדיון שבויים, בפליטים ו/או בטבחים".

מכתב מבו נצר בן אברהים אל אבו אלרביע סלימאן הכהן בן אבו זכרי כהן, בפוסטאט, ברחבת הבשמים. בו נצר מתרעם על כך שמכתביו הקודמים אל אבו אלרביע או אל אבו אלפח'ר מעולם לא הגיעו ליעדם, שכן לולא כן היו יודעים שאבו אלפח'ר אמור לשלם לאבו אלרביע 6 1/3 דינרים (זהו ככל הנראה הפירוש הסביר ביותר ל"עליו לשלם לו", אם כי כינויי הגוף אינם ברורים). לאחר מכן הוא פונה לעסק הקשור באדם בשם משה, אשר הוא זה שהביא את מכתבו של אבו אלרביע והפציר בבו נצר להפקיד בידיו סחורות לשם הובלה. גם עניין זה מקומם את בו נצר, מאחר שלא הייתה לו כל דרך לדעת אם משה אכן ראוי לאמון, ומעבר לכך, נימוסיו של משה היו של בור ועם הארץ. בהמשך הוא דן בקצרה בעניינו של תרבוש (טורבן). מוזכר גם מכתב אל "אלכהן אלסקלי" (הכהן הסיציליאני).

מסמך משפטי (שטר מכר) בערבית-יהודית. מקום: פוסטאט/קהיר. מקום העריכה: ביתו של שלמה בן אהרן כהן ח'אזיני. מתוארך ליום חמישי, י"ט בחשון ה'תקכ"ז, שהוא 1766 לספירה. שלוש האחיות מרחבּא (אשת אברהם ג'זאר), אסטריכּא(?) (אשת משה לוי) וקַמַר (אשת יוסף נקאש), בנותיו של נחום בן אהרן כהן חאטוס(?), מצהירות כי מכרו את חלקן בבית לשמואל בן ישראל חכים תמורת 215 ריאל דיוואני "אבו משט" (= ריאלים ספרדיים). השטר נכתב ונחתם בידי שלמה בן משה רופא הידוע בכינוי צעיר. חתימות עדים נוספות: שלמה בן אהרן כהן ח'אזיני שאמי; חיים בן ישועה פיירוז. נוכחים נוספים: עובדיה צעיר; נסים גבאי (?גבי); ואלישע בן ישועה. שטר המכר מזכיר תיעוד תומך — חוּג'ה — שהונפק על ידי המַחְכַּמֵה (בית הדין של הקאדי) של אַ-צאלִחיה בקהיר.

רשומה משפטית (מס' 8) בפנקס בית דין קראי בקהיר. הרשומה נושאת את התאריך כ"ה בתשרי א'תתע"ב למניין שטרות (1560 לסה"נ). עבד אלעזיז בן עבדאללה אלפיירוזי מעיד בפני בית הדין כי החל מיום זה ואילך הוא לא יבצע עסקאות מכל סוג שהוא — בכספים או בסחורות — עם עבד אלרזאק אלחדידי. הוא מעיד עוד כי לא ייצא מקהיר (ואולי מ"מצר", כלומר ממצרים) ללא רשות אשתו, סת אלאהל בת עבד אלמעטי אלפולאדי. בהמשך מודה עבד אלעזיז בחוב כלפי חמיו בסך 6 דינרי זהב ג'דיד (אשרפי), שאותם הלווה לעבד אלרזאק אלחדידי — פרט המסייע להבין את ההקשר הפיננסי של הסכסוך בין שני האנשים, אליו רומזת פתיחת הרשומה. יתר הרשומה עוסקת בסכום נפרד של 7 מטבעות זהב שעבד אלעזיז חייב לחמיו, אך נקטעת באמצע משפט עוד לפני שהרשומה אושרה ונחתמה.

ככל הנראה פנקס בית דין. דף כפול. הרישומים כתובים בערבית-יהודית. כנראה קשור לבית הדין הקראי שהתכנס בבית הכנסת דאר סמחה (כאן מכונה "דאר אבן סמיע"). מתוארך מתשרי עד כסלו 1751 לשטרות, התואם את החודשים האחרונים של שנת 1439 לסה"נ. כולל רישומים על גירושין, נישואין ומקרי מוות. נכלל בו גם רישום מסקרן המתעד שהיו שמועות על בתו של עבד אללטיף בן בשיר(?), שהיו קשורות איכשהו לבית המרחץ של אבן אלאשקר, ואכן השמועות התאמתו עקב הריונה. "עשו לו את מה שנדרש על ה-טפטיס (?‏ = תפתיש?). אחר כך, כאשר אמר לה הקצין 'לכי אל אביך', היא ענתה, 'לא! איני רוצה [ללכת אל] דת המוסלמים'." הרישום סתום והקריאות הן בגדר השערה. רישום נוסף מזכיר את החכים עבד אלכרים, ראש בית הדין (אב בית דין). דרוש עיון נוסף.

מכתב ששלח אדם מקוּץ אל בן משפחה בשם אברהים בן ואפי, באלכסנדריה. בערבית-יהודית. תאריך משוער: המאות ה-11–13. ראשית המכתב חסרה. הטקסט השמור פותח במילים: "אין אלא שמועות נוראיות על האויב, יהי רצון שהאל יבשר לנו בשורות טובות עליכם. אני בקו הבריאות, תודה לאל, בקוּץ. נותרה רק הנסיעה במורד אליכם, אם ירצה האל". האזכור של "האויב" מסקרן, ואולי מתייחס למצור על אלכסנדריה ב-1167 או ב-1174. השורות הבאות פגומות, אך מוזכרים בהן אסד (אלא אם יש לקרוא לאחד), פוסטאט, בו אלחסן, ושליחתו של מכתב תוכחה. הכותב חוזר ואומר שהוא נכון לצאת לדרך אך טרם יצא מקוּץ. דרישות שלום לאב, ליצחק ולבו אלחסן "ולאחיותיי ולילדיהן". וכן למעאני ו"לדודי מצד אבי יוסף וילדיו ולסבתי (סתי) ולדודי מצד אבי מֻפַדַּ'ל".

מסמך משפטי בערבית-יהודית. מתוארך: כ' בכסלו ה' אלפים תכ"ב, דהיינו 1661 לסה"נ. מקום הכתיבה הוא ככל הנראה קהיר, על סמך חתימת העד ברוך רופא — סופר מתועד היטב בעיר במהלך סוף המאה ה-17. ברוך נשיא בן אליעזר צמח מגיע להסדר עם יוסף כהן, אחיינו של אהרן כהן בן יוסף כהן המנוח, ולפיו אין ברוך חייב עוד לבני משפחתו הנותרים בחיים את "אלשבכה" שהייתה קיימת ביניהם בעבר. לאור סעיפי ההחרגה השונים בשורות 8–9 הנוגעים לפריטי לבוש ולחפצי מתכות יקרות, סביר שהמונח כאן הוא המילה הערבית-מצרית شبكة שמשמעה "מתנת אירוסין" (במיוחד של תכשיטים). לתרגום זה ראו מילון בדאווי והיינדס, עמ' 450. המונח יכול להתפרש בערבית גם במובן הרחב של "רשת" או "צעיף", אך התרגום מן הדיאלקט המצרי נראה סביר יותר בהקשר זה.

שטר מכר קראי בערבית-יהודית מיום חמישי, כ"ט בשבט ה'תקמ"ח (1787). מקום העסקה: קהיר, דרב אבו קמר. ככל הנראה מדובר בטיוטה, לאור המבנה של המסמך והיעדר חתימות עדים או חתימות של הצדדים המסכימים. ההסדרים המשפטיים מתמקדים במכירת חנות ובבעלות על תכולתה, ובפרט: שש "דסות נחס בשורבהם" (קומקומי נחושת לשתייה שלהם), מאתיים כדי חרס (זלע/זלעה פוכ'אר), ו"דולאב" (דולאב) — שיכול להתייחס למתקן מכני כלשהו או לארון אחסון. ההקשר של שאר הפריטים הנזכרים תומך יותר באפשרות השנייה (ארון אחסון). אברהם לוי גבאי, המכונה גם קֻדסי, רוכש מאת שותפו ליוסף רצון את מחציתו של רצון בפריטים אלה (3 קומקומים, 100 כדים, ומחצית הדולאב). לא ברור באיזו צורה של ייצור משקאות ו/או מכירתם עסקו השותפים יחד קודם לכן.

מצד הפנים: מכתב מאדם לא ידוע אל בעל סמכות בקהילה, בערבית-יהודית. הכותב מבקש סיוע בפרשה סבוכה הנוגעת למשבר בחיי הנישואין שלו ולשורת פינויים מצד בעל הבית. המכתב כולל מידע רב על המגורים ועל מיקומם. בשלב מסוים סגר הכותב את הדלת הראשית ופתח דלת חדשה אל פרוזדור (או סמטה? דהליז) שבו מתגוררת קבוצה של קראים, ובהם עבד אללטיף אלבציר, וההבה אלזיאת ובנו עבד אללה. הכותב חוזר ומדגיש מספר פעמים כי הוא נשבע שכל דבריו אמת. בנוסף הוא נדר להתגורר באותו בית, ושילם מראש (או התחייב לשלם?) את שכר הדירה למשך שנה שלמה — ייתכן שנדר זה היה חלק מהסכם פשרה בסכסוך הזוגי. מצד הגב: רישום נוסף בערבית-יהודית הנוגע לאותה פרשה, אך נראה שנכתב מנקודת מבטו של אדם אחר. המסמך כולו ראוי לעיון נוסף ומעמיק.

מסמך משפטי. הסכם שותפות. אבו אלמכארם בן בשר ואבו אלחסן בן סעיד מתחברים בשותפות לגביית מסים בשלוש עיירות באזור הפיום, ומשלמים לצד שאינו מצוין בשמו סכום כולל של 5.5 דינרים מדי חודש לאורך כל תקופת השותפות, הנמשכת שמונה חודשים. הכנסות המס מהעיירה בוש מיועדות לאבו אלמכארם, ואילו ההכנסות ממידום מיועדות לאבו אלחסן. ההכנסות מן הכפר ונא מחולקות בין השותפים לאורך ארבעה מתוך שמונת החודשים: כל אחד מהשותפים גובה במשך חודשיים, ולאחר מכן מעביר את השליטה לשותפו. הרווחים מגביית המסים יחולקו שווה בשווה בין שני הצדדים. שני השותפים מנועים מלצרף שותף נוסף בתקופת גביית המסים שלהם בוונא. (המידע מבוסס על ליברמן, "תרבות של שותפות", וכן על היינץ הלם לעניין מיקום הכפרים ושמותיהם.)

רשימה בערבית-יהודית, כתובה בכתב נקי ובמצב השתמרות טוב, ובה כמויות של מוצרי מזון וחומרי רפואה (מטריה מדיקה) בצד הרקטו. הרשימה ערוכה בשלושה טורים מימין לשמאל המפרטים את החומרים, יחידות המידה, ואולי כמויות בספרות קופטיות. בין הסחורות המופיעות ברשימה ניתן למצוא שני סוגי סבון ("בלדי" ו"שאמי"), פלפל ושזיפים. נעשה שימוש במגוון רחב של יחידות מידה, ובכללן הרטל והוויבה, שלפי גויטיין "כללה כ-15 ליטרים (בערך 4 גלונים), והאירדבּ הורכב משש ויבּות". פרטים אלה מסייעים לתארך את המסמך לתקופה שבין המאה הארבע-עשרה למאה השש-עשרה. בצד הוורסו מופיעה יד שונה, המונה סחורות דומות כמו פלפל, שקדים ושעווה, אך ללא מבנה הטורים המסודר של יחידות מידה וכמויות מספריות שמאפיין את הרקטו.

מסמך משפטי (או מסמכים). הקטע מכיל את שתי השורות התחתונות של מסמך אחד ואת מלוא המסמך השני (אם כי רצועה אנכית בצדו הימני חסרה). מקום: לא מזוהה. תאריך: [1]318 לשטרות = 1006/07 לסה"נ. המסמך הראשון חתום בידי שלמה בן פשאט ויפתח בן טוביה הכהן. המסמך השני חתום על ידי אותם שני אנשים, ובנוסף עליהם סעדיה בן אברהם. המסמך השני עוסק ביחיא בן סויד, אשתו וחמיו (אולי [...] בן משה בן טרסון). נראה כי החם האשים את יחיא בכך שנטל את שטר הבית. יחיא מצהיר שלא נתן ולא נטל לעצמו את הבית שהשטר הנוגע אליו נעלם. עתיד להיות מוכרז חרם סתם על כל מי שברשותו השטר ואינו מביא אותו לבית הדין, ולאחר מכן יירשם הבית על שמה בפני בית דין יהודי. (המידע מבוסס על כרטיס האינדקס של גויטיין.)

מכתב מעניין בעל גוון קונספירטיבי, ככל הנראה מאב אל בנו. הכותב מדווח כי שמע שברכאת בן הראיס (שלמה בן אליהו?) ביקש את ידה של בתו של אבו סעד. נראה כי גם הנמען מתעניין בבתו של אבו סעד, שכן הכותב אומר לו לאזור אומץ ולבוא במהירות, כדי שיוכלו להתייעץ עם אמו ולבקר את אבו סעד בלילה ולדבר עמו לפני שיחמיצו את ההזדמנות. שאר המכתב (שו' 15 בצד הפנים עד שו' 11 בצד האחור) דהוי יותר וגלוי יותר באופיו, ומזכיר חפצים קטנים שונים, מחברות וסכומי כסף. הכותב מדווח שכבר שילם לבעל הבית את הכסף שקיבל קודם לכן מן הנמען. הנספח שבסוף (שו' 12–20 בצד האחור) אולי חוזר אל עלילת השידוך: הכותב מורה לנמען ללכת אל "האיש" (אבו סעד?) ולראות מה בליבו, בטרם ילכו אליו הכותב והנמען יחדיו.

רשימה של ירקן או רוקח, או שמא רשימת קניות. בערבית-יהודית. כתובה ביד מגושמת או למצער חפוזה. מופיעים בה שמות רבים של מאכלים ועשבי תיבול לצד כמה שמות אנשים. בין הפריטים: סומק, מנגולד (סלק), רוטה/פיגם (סד'אב), בצל ירוק (בצל אח'צ'ר) או לחלופין סוג אחר של בצל (בצל [...]), מלוח'יה, טחינה, כוסברה, שמן זרעי פשתן (זית האר), שמן זית טוב (זית טייב), דבש ("ממטבח/בית-החרושת (מטבח') של בו [...]"), זעפרן (ובעקבותיו השם בו מנצור), מסטיק (ובעקבותיו השם בו אלפצ'ל), פלפל (ובעקבותיו השם בו עלי בן בו דאוד) וקינמון (ובעקבותיו השם סלמון [כך במקור!] אלעטאר). בשורה השלישית נראה שהכותב מציע אפשרות בחירה: "ואם נראה לנו/לך [לנכון] (ואן כאן נראה [או יראה?]... או מלוח'יה...".

רכישת מחצית מחנות. מתוארך ליום חמישי, ז' בכסלו ה'תל"א (1670 לסה"נ). המקום, ככל הנראה קהיר, נלמד מן הפליאוגרפיה, מזהות הסופר (ברוך רופא) ומשמות המשפחה של הצדדים. אהרן בן אלעזר רופא רוכש "חצי חנות" ב"שוק הצורפים הגדול" של קהיר מן האחים צג'יר — אברהם, יוסף ואהרן, בניו של יעקב צג'יר המנוח. המחיר הנקוב הוא 20 גרוש אבו כלב (דאלרים הולנדיים שעליהם מוטבע אריה), ששוויָם הכולל 600 מדין — ומכאן עולה שערך כל דאלר הוא 30 מדין. מימין לחנות נמצא נכס בבעלות אברהם קדסי, ומשמאלה חנות שמפעיל סי' מוראד הנחשתן (סי' = סניור, כינוי כבוד). שלושת האחים חותמים כצדדים מסכימים, וכל אחת מהחתימות נראית כתובה בידו של החותם עצמו, כפי שניכר מן המאפיינים הייחודיים של כל חתימה.

מכתב בערבית-יהודית. מתוארך כנראה לראשית המאה ה-13. ייתכן שנשלח על ידי בן משפחה של סת ע'זאל אל שלמה בן אליהו, וייתכן שהוא בכתב ידו של יהודה בן טוביהו. הכותב משיב לנמען על תלונותיו ומבקש פירוט: "אתה כותב לי שאתה במצוקה ממידותיה (אח'לאק). ברצוני שתכתוב לי ותספר לי בדיוק מהי הבעיה, שכן איני יודע מהי הבעיה. ספר לי במה מדובר כדי שאוכל לטפל בכך עבורך... שכן אתה יקר לי, יותר מאחי וכמו אבי באצילותך. כל טובה שתעשה עמה — אלוהים יגמול לך עליה ותזכה לשכר". בסוף המכתב נמסרות דרישות שלום ל"אחות היקרה", לאסחאק ולאשתו, לאלחדות (ראו מקבילות במסמכים נוספים שבהם מופיעה דמות זו), לבו סעד, לאחרים, ולבו אלפרג' אלמכין בן בו אלזכאר(?). בצדו השני של הדף מופיע לוח שנה.

רישום משפטי (מספר 11) בפנקס בית דין קראי בקהיר. מתוארך אך ורק ל-23 בכסלו, ומשוער לסביבות 1560 לסה"נ על בסיס תאריכים ברשומות סמוכות בפנקס. בית הכנסת דאר סמחה מכונה כאן "בית סמחה". מדובר בהסכם ליישוב סכסוך בין שתי צרות (צ'רה/ضرة) שהופיעו בפני הדיינים ובפני חברי הקהילה הקראית המקומית ב"בית סמחה" (כינוי חלופי לבית הכנסת דאר סמחה). אסתיתא בת יוסף הנשיא מעידה כי מהיום והלאה לא תכה ולא תקלל את צרתה אסתיתא בת יהודה חקאן (או את בתה של זו, ששמה אינו מוזכר). העונש על הפרת ההסכם הוא קנס של אשרפי זהב אחד. בתוספת שנרשמה מתחת לרישום הפנקס מפורט אחד הכינויים הפוגעניים שאסתיתא בת יהודה חקאן כונתה בהם על ידי צרתה. הרישום אינו נוקב בשמו של בעלן המשותף של הצרות.