יהודית־ערבית במסמכי הגניזה — עמוד 10

מכתב אל אבו זכרי יהודה בן מנשה בן דוד אלצירפי, בערבית-יהודית. ייתכן שהשולח הוא פרח' בן יוסף אלקאבסי, הכותב הקבוע של יהודה בן מנשה. תיארוך: המחצית השנייה של המאה ה-11. מדובר במכתב מסחרי העוסק בסחר בסחורות כגון פלפל, ומזכיר את אבו סעד וסוחרים מאלאנדלוס. במכתב מוזכר האזור הגיאוגרפי של ג'זאיר אלקרשי (המוזכר גם במסמך נוסף), וכן ההמתנה לקבוצת אנשים הקרויים אלפישאניין או אלפישאניין (מוזכרים גם בכתב יד אחר). בסיומו של המכתב מבקש השולח לדעת מה שלומה של נערה צעירה (אלצביה) ושואל בעניין הנישואין. המסמך זקוק לבחינה נוספת. בצדו השני (verso): חשבונות בכתב ערבי. כפי הנראה מישהו חייב 900 (של משהו, אין פירוט). חלק מן המידע מבוסס על קטלוג CUDL.

קטע ממכתב בערבית-יהודית. קשה לעמוד על תוכן ממשי. נזכרים בו אבו אלחסן צאצאו של [...]; מוסא בן [...]; ילדים; ואדם מסוים (שמחה?) העוסק ב"ענייני היהודים" (אשע'אל אליהוד): עודכם פי . . . גמיע ותסלם . . . אבו אלחסן נין . . . אלעואלי(?) אולאדה . . . בקרב הארץ . . . אלתגר ותשרף(?) . . . ואכסוני(?) תובא(?) . . . למען שו . . . עלי מוסי בן . . . מנהם . . . ומן צגארה נשתהי אן תמשי . . . אלעאלם מא כתב . . . ר שמחה אלא באלליל . . . מן אשגאל אליהוד . . . תעלם ונשתה[י] . . . אלמצחנה . . . [מן] כל בד . . . לבת מני . . . . [אנהי מ]חבהא וממלוכהא דלך [ו]שלום. בצד השני (verso): כתב ערבי לא־מזוהה, מעין רישומי חשבונות; זהו השימוש המוקדם יותר של הדף.

מכתב מעמרם בן יוסף אל נהראי בן נסים ובו בקשה להעביר מכתב לחסן בן בנדאר. נכתב באלכסנדריה ומתוארך לשנים 1094–1097 לספירה. עמרם מברך את נסים (בנו של נהראי) על החלמתו (שורות 4–8 בצד הפנים). הוא משיא לנהראי עצות כיצד לטפל היטב בבנו לאחר ההחלמה, שכן "ההישנות קשה מן המחלה" (שורות 25–30 בצד הפנים). הוא מזכיר כי גיסו, אבו אלפרג', הגיע למרבאט (בחלק הדרום-מזרחי של חצי האי ערב), ובכוונתו לעשות את דרך החזרה משם דרך עידאב, כלומר לעקוף את עדן. לפיכך עמרם מצרף מכתב המיועד לחסן בן בנדאר, ומבקש מנהראי להעבירו לעדן באמצעות יהודים כלשהם שיחלפו בדרך, או לחילופין באמצעות מוסלמי אמין. ראו גם על אבו אלפרג' נסים, שנעלם בהודו עם המור (הקמפור) שברשותו.

מכתב בכתב ידו של הסופר המקצועי שלמה בן שמואל בן סעדיה (פעיל בתחילת המאה ה-13). בערבית יהודית. אולי טיוטה. הוא מדווח על התקדמותו בהשלמת עבודות שונות שהוטלו עליו. הוא "מילא את הזכויות..." של "המג'לס הנכבד", ושלח עם הפרנס אבו אל-נג'ם 18 קונטרסים (כֻּרָּאס/כַּרָארִיס) מתוך שני הכרכים (אל-ג'וזאין) שברשותו. התקשה ברכישת קלף למטרה שאותה הזכיר בעבר לנמען. הוא מבקש מ'סיידנא' לשלוח מקדמה של 25 דרהם כחלק ממחיר הקונטרסים (יתרת מחיר שני הכרכים תשולם עם סיום העבודה). הסיבה היחידה שלא סיים לפני ראש השנה היא שיגע ניסיון למצוא קלף. לאחר מכן מופיע עדכון דומה נוסף על פרויקט אחר. בוורסו ישנו טקסט ליטורגי (ברכת המזון לימות החול) באותו כתב יד. ASE

מסמך (ב), שנכתב בחלל הריק מתחת לרשימת הספרים, בזווית של 90 מעלות: טיוטה או העתק של מסמך משפטי. נראה ככתב היד של רשימת הספרים. במסמך עזיה(?) בת ברכאת אלקליובי מאשררת הסדר פשרה (צלח) עם אשת אביה שזה עתה נפטר. האלמנה זכאית לכספים בגין בלאיות (כלומר, בלאי בנכסי הנדוניה שלה) בשווי 15 דינרים. לפי ההסדר, היא תקבל את שתי ההריסות לחצאין ואת חצי בית הספר שהיו בבעלות ברכאת בקליוב; הבת מוותרת כאן על זכותה בנכסים אלה. בסוף הרישום מצוין כי בעלה הילל בן [...] אלמליג'י היה אף הוא נוכח והסכים להסדר. השווה לעתירה שמופיעות בה אֻם עזיה(?) ושתי הריסות. אם אכן מדובר באותם אנשים, מסמך זה קודם בזמנו לעתירה, שכן בעת העתירה עזיה היא הבעלים של ההריסות.

קטע של מכתב בערבית-יהודית, כתוב על קלף. המכתב מתייחס או ליחסיו האינטימיים של הנמען עם האחים אלתסתרי בפוסטאט, או לכך שכעת הוא משתווה להם במעמדו ויוקרתו, יחד עם סהלאן ההבר. במקומות אחרים במכתב מופיעות לפחות שתי התייחסויות לכך שהקראים הם אויביו של הנמען, ואין להניח להם להתהלל ולשמוח לאידו. כמו כן מוזכרת שליחתו של בגד יקר ערך (ת'וב ארג'ישי(?)); בקשה שהנמען ישלח חצי מת'קאל של תות'יא הודית (תחמוצת אבץ לרפואה), משום שאחת מעיניו של השולח סובלת מבעיות; הנסיעה המתוכננת של הנמען לחלב, ועצה שישמור על עצמו וייטול תרופות (או אולי להפך, "אל תרבה בשתיית תרופות"). המכתב מזכיר גם עסקאות מסחריות שונות. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

פתק לא־רשמי (בעל מטרה משפטית) בכתב ידו של אבו זכרי יהודה בן יוסף הכהן (פעיל בערך 1132–1148), הממוען לדיין המכונה 'רבנו הרב'. בערבית־יהודית. אבו זכרי מדווח כי בעוברו ליד בית החולים (מארסתאן) ראה צעיר (אלצביّ) מוסר זימון לדין בכתב ידו של אלנזר (=נתן בן שמואל, פעיל בין 1128 ל־1164) ליריבו המשפטי אבו סעיד בן קטّוס. אבו סעיד סירב לציית אלא אם כן שליח בית דין רשמי (רסול) ימסור את הזימון. אבו זכרי התערב ואמר לאבו סעיד להיענות לדרישה, ואבו סעיד הסכים לעשות כן. אך זמן קצר לאחר מכן השיג הצעיר את אבו זכרי וסיפר לו כי אבו סעיד לא קיים את דבריו. בצד ע"ב מופיעות מספר מילים בכתב ערבי (וייתכן שיותר ממספר מילים — הן מכוסות כעת בגיליון נייר).

מסמך בצורת שאילתה הלכתית-ספרותית הממוענת ל"הדיין המופלא". השואל מבקש לדעת מהו המשקל (מן איי' אלאעאריץ'/אלבחור) של שיר עברי שחיבר משורר שנפטר, וכן אילו סטיות משקליות (זחאף) נמצאות בו. השיר פותח במילים "מי זאת..." — פתיחה הלקוחה משיר השירים ג, ו. ככל הנראה מדובר בשיר "מִי זֹאת כְּמוֹ שַׁחַר עוֹלָה וְנִשְׁקָפָה" של ר' שלמה אבן גבירול; הזיהוי הוצע באדיבותו של פרד מקדואל. בנוסף, השואל מבקש לברר אם יש בשיר משהו על דרך ה"משוהמת" (משוהמת) — קטגוריה של מילים שאותן ביקר ר' משה אבן עזרא בספרו "כתאב אלמחאצ'רה ואלמד'אכרה" (ראו או' אוסוריו, "שם טוב אבן פלקירה: מן הלוגיקה לאתיקה", Comparative Literature Studies 45 גיליון 2 (2008), 165–81).

מכתב שלפי זיהויו של גויטיין נכתב בכתב ידו ובסגנונו של סוחר ההודו הידוע אבו נצר אברהם, ובו מידע לנמען על אירועים שהתרחשו ככל הנראה בים סוף. בצד הפנים מרמז הכותב על מסע אל דהלכ או ממנה, מזכיר קבוצת איים בלתי מזוהה (אולי ארכיפלג דהלכ עצמו), שהייה של שמונה־עשר ימים בדהלכ, ובואו של אדם ששמו לא צוין מעדן, ומביע משאלות לרוחות נוחות ולהגעה בטוחה ליעדים. בצד האחור מופיעות דרישות שלום לאנשים אחדים (ביניהם נקראים בבירור אבן יחיא, מסלם, אלשיח׳ יעקוב ואבו נצר אלחלבי), והתאריך הנקוב הוא השישי בחודש אב. אבו נצר אלחלבי מופיע בכינוי אלתאג׳ר, כלומר הסוחר, במסמך הקיים של הצהרת שכיב מרע של אשתו, שנערך ותוארך לכ״ו באייר ד׳תנ״ד / 13 באפריל 1143.

שטר מכר של עבד בשם פיירוז. בכתב ידו של מבורך בן נתן. מתוארך לעשור האמצעי של חודש כסלו שנת 1487 למניין השטרות, היינו נובמבר/דצמבר 1175. על פי השטר, הרופא א־שיח' אל־מהד'ב אבו אל־פצ'איל יקותיאל בן משה השר הנכבד הסופר המהיר פקיד הסוחרים (ז"ל) מוכר את עבדו (וציף) פיירוז, שנולד לתוך עבדות (מֻוַלַּד), תמורת 12 דינרים לדודו מצד אמו א־שיח' אל־ת'קה אבו אל־ברכאת יהודה בן אלעזר (ז"ל). פרט אגבי מעניין הוא שהעסקה נעשתה בנוכחות עדים בביתו של המוכר, אשר היה חולה באותה עת. העדים החתומים: ישועה בן חותם הלוי; משה בן אברהם הלוי. בצד האחורי של המסמך מופיעה הערת תיוק בכתב ערבי (עהדת פיירוז — "שטר פיירוז"). (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

שני דפים כפולים (ביפוליו) מתוך פנקס חשבונות, בערבית-יהודית. תיארוך משוער: המאה ה-11 או ה-12. בכתב ידו של ערוס בן יוסף. רישומים רבים נפתחים בנוסחה "אסתכרת אללה סבחאנה ואנפדת צחבת סידי" ("נועצתי באל המהולל ושלחתי עם אדוני פלוני"). דף 1r, עמוד שמאלי: מזכיר [...] בן יוסף. דף 1v, עמוד ימני: מזכיר את יצחק בן שאכר בן אלברוחה(?). דף 1v, עמוד שמאלי: בראש העמוד השמאלי נזכרת שליחה של כל הסחורה (או הכמות) לתימן. דף 2r, עמוד שמאלי: מזכיר משלוח של פריט כלשהו לאלכסנדריה. דף 2v, עמוד שמאלי: מזכיר משלוח של פריט כלשהו לחיג'אז. ברישום הבא, ככל הנראה, מדובר במשלוח לנוביה (בלד אלנובה). בתחתית העמוד נזכרים יוסף בן יהודה הלוי ותמר הינדי (תמרינד).

מסמך משפטי. פירוק שותפות. מתוארך לשנת 1152. נכתב בפוסטאט. נערך תחת סמכותו של הנגיד שמואל בן חנניה. הִבַּה אלאבזארי בן אבו אסחאק אלתַּוַּזי ואבו אלפצ'איל יעקוב אלרפّא משחררים זה את זה מהשותפות שביניהם, כך שהבה נותר חייב לאבו אלפצ'איל סך של 6 דינרים, אשר אמורים להיפרע על פי לוח זמנים שנקבע. בעקבות הפרדת השותפים נותרים השניים כאחראים על החזרת מה שנראה כחוב למשקיע שלהם, אבו אלחסן אבן אלערס; הבה ישלם 60–70 דינרים ואבו אלפצ'איל ישלם 13 דינרים. מעניין לציין כי כל אחד מהשותפים נותר עם חוב נפרד לאבו אלחסן, אשר מובחן מנכסיו של שותפו; כלומר, לאחר ההפרדה אין הצדדים אחראים יותר במשותף אפילו על חובות שנצברו במהלך תקופת קיומה של השותפות.

בצד הגב: פקודת תשלום בכתב ידו של אברהם מימוני. החזן אבו אלמג'ד מתבקש למסור 5 דרהמים לכהן מסוים, ככל הנראה כהחזר על סכום ששולם לחזן העיוור. המילה הבאה תועתקה כ"תספיר" (כריכת ספרים?), ובתיאור קודם נטען כי 5 הדרהמים יועדו להוצאות נסיעה (ספר), אך אין ודאות שהקריאה הזו נכונה. המסמך מורכב מפקודות תשלום קצרות בכתב יד, חלקן בעברית וחלקן בכתב ערבי, עבור תשלומים חודשיים שיש להוציא מהכנסות שכר הדירה של ההקדש (וקף) "חצר העניים" או של ההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל הפקודות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218. בתיאוריו של גויטיין מיוחס המסמך לטווח השנים 1210–1225, וכן עוסק בו כהן בספרו על העוני והצדקה בקהילה היהודית במצרים בימי הביניים.

מכתב בערבית-יהודית, שאינו יכול להיות מוקדם משנת 1425 לסה"נ, מאחר שנזכרים בו מטבעות זהב אשרפי (שנטבעו לראשונה בשנה זו תחת השולטאן אלאשרף ברסבאי). המכתב ממוען לאדם בשם יצחק, המכונה "השר". מכתבו של הנמען הגיע ביחד עם אלחאג' חסן אלבאבא. הכותב הלך יחד עם אלבאבא אל האמיר, סגן המצודה (נאיב אלקלעה), והקריא לו את כתבי הציווי (מראסים) ומעין הצהרת נאמנות וציות (אעטא אלסמע ואלטאעה). פרנקי גנואני זומן (לפי גויטיין — שגריר) וגם בפניו הוקרא הכתב. הכתב היה בשתי גרסאות (מכתובַּין), האחת על פי הדין השרעי והשנייה על פי הדין הגנואני. שאר המכתב פגום וקשה למעקב; נזכרים בו ה"מסטור" של הכתב; סכום של 100 אשרפים; והתייעצות עם קאדי. ראוי לעיון נוסף.

מכתב משפחתי בערבית-יהודית, ממוען ל"בן". התיארוך אינו ידוע, אך ייתכן שמדובר במאה ה-11. נוסחאות חריגות מופיעות במכתב, כגון "אלעאקבה לברכאת" במקום הצורה המקובלת "אלעאקבה ללח'יר" (במשמעות "מי ייתן והכול ייגמר בטוב"). למכתב פתיחה ארוכה ובה ביטויי געגוע והבעת שמחה על הבשורה בדבר בואו של זין. בהמשך מספר השולח כי הם שרויים במצב נורא של פחד (ח'וף) מפני דבר־מה. החיטה נמכרת ב"8 לדינר". הנמען מתבקש (לשלוח עצומה ו)"להשיג עבורנו תוקיע (תוקיע — אישור רשמי) מאת מחותניך(?)...". דרישות שלום נמסרות לאנשים שונים, ובהם סת אלאהל; אחותו של השולח; ואחותו(?) של בו אלחסן וילדיה. דרישות שלום נמסרות גם מצד בו אלח'יר, יוסף, עשא(?), ח'ליף, ובנינה ואמה.

שימוש משני: רשימת מלאי של שופט הנוגעת לרכוש ולכסף בקשר לאברהם ב. חסן ואבו ל-טאהר. ייתכן שזהו המלאי של נפח שהחזיק גם שלושת חלקי התנ"ך. מזכיר את בית הכנסת העיראקי. צד חיצוני: ככל הנראה עותקים של מסמכים משפטיים, אחד מהם נוגע לאירוסין, כולם כתובים סביב מסמך קנצלריה ערבי (ראה רשומה נפרדת). החתונה העתידית מתוארכת ל-1391 לאחר הספירה הסלאוקידית (= 1079/80 לספירה). אנשים הנזכרים כוללים את אבו זכרי, אברהם ב. יצחק, [...] הסוחר פינחס ב. אלעזר אבן אל-שופט, ונהריי החבר (שעשוי לחתום אי שם). (מידע בחלקו מ-CUDL ומכרטיס האינדקס של גויטיין.) לא ברור אם או כיצד אלה מצטרפים ישירות. ENA NS 13.3 (PGPID 36025) ככל הנראה גם קשור. דרוש בדיקה נוספת.

חשבון הכנסות משכר דירה, מתוארך לסביבות אוקטובר 1201. דף כפול מתוך פנקס, שממנו השתמר רק החלק העליון. במקור נכלל בו חשבון של הכנסות והוצאות כאחד, אך רק פריטים מעטים שרדו מן ההוצאות. החלק הראשון כולל את הכנסות חודש מרחשוון ואחריו את הכנסות חודש כסלו. החשבון מציין 27 שמות של דירות מאוכלסות השייכות ל-15 מתחמים, ובכללם הפונדק. סך ההכנסות בחודש מרחשוון עמד על 269 דירהם, לעומת ההכנסה הצפויה של 555.5 דירהם — פער המצביע על אובדן הכנסות של 286.5 דירהם, כלומר יותר ממחצית. עובדה זו היא כמובן אחד הסימנים לרעב ולמצוקה ששררו באותה תקופה (על פי גיל). המסמך נכתב בידו של סופר בית הדין יוסף בן שמואל בן סעדיה הלוי (פעיל בשנים 1181–1209 לערך).

רקטו: מכתב בערבית-יהודית בנוגע להזמנה של גלימה (מֻלָאאַה) ששלח הכותב לנמען, אך טרם קיבל אישור על הגעתה. הטון לאורך כל המכתב הוא של כבוד והתרפסות. ייתכן ששמו של השולח הוא אבו אלסֻרוּר (שורה 6). הוא מזכיר כי שלח קודם לכן מכתב באמצעות אבו דניאל מחפוּט', ובו ביקש הוראות מהנמען לגבי אופן הכנת המלאאה — האם לדפוק אותה (לעיבוד) או למרוט אותה ("הל תדק או תמרש פקט"). משלא קיבל תשובה, ביצע את שתי הפעולות בעצמו ("וקד מרשת אלמלאה ודקתהא"), ושלח את הפריט עם אבו אלמֻנא אבן אלדהקאן. כעת הוא מבקש מהנמען אישור על קבלת המשלוח. בסיום המכתב מועברות דרישות שלום ל"רבנו משה". ורסו: רישומי חשבונות בכתב ערבי, ובהם אזכור שמות שונים, סחורות וכמויות.

שני מסמכים משפטיים שנכתבו בידי חלפון בן מנשה (פעיל בערך 1100–1138). ברקטו: ככל הנראה הודאת חוב. הקטע הוא פיסת הפינה הימנית העליונה של המסמך. מעורבים בעניין אבו סהל מנשה בן יהודה, החייב 5 דינרים ל[...] בן אפרים הכהן. דינר אחד ישולם בכל "הרגה" (משמעות המונח אינה ברורה; כרטיסיית האינדקס של גויטיין מציעה לקרוא "חרגה", במובן של התקף זעם). בוורסו: שבועה שעל חסון/יפת בן חלפון להישבע לגיסו אברהם בן יוסף, ולפיה שילם (לו?) את 4.5 הדינרים שניתנו לו באביאר. מופיעה רשימה מפורטת המזכירה סחורות מסוריה (אלשאם). מתחת רשומים שמותיהם של מי שכנראה היו בני משפחה (ומקבלי חלק מן הכסף): רשידה בת חלפון, אבו עלי בן חלפון, ואלטראבלסי בן אבו אלכ'יר.

קטע ממכתב משפחתי/עסקי בערבית-יהודית. תיארוך: כנראה מהמאה ה-13. במכתב מוזכרים: ואלי (פקיד ממשלתי); עסקאות והפסדים כספיים; סכומי כסף קטנים שבין 3 ל-10 דרהמים; ריבס; אבן אלעודי; אבו אלמנג'א; סת צ'יאא והצומות שלה, והכותב מספר עד כמה הוא סובל בגלל אופיה והתנהגותה (אח'לאק); אבו אלפצ'ל; עצה לסגור חנות; וצעיר המקבל החלטות גרועות. כמו כן נשלחות ברכות ואיחולים לאבו אלמנא ולח'לף לרגל הולדת ילד (כנראה בת) לסת ע'צן. האב מתברך שהאל ירבה את מניינו ויזכה אותו לראות בחתונת בניו. בנוסף לכך, בנספח (פוסטסקריפט) מפציר הכותב בנמען להמשיך ולכתוב למען הזקנה הבוכה יומם ולילה בשל הפרידה. כל בני הבית, "צעיר וזקן, בן חורין ועבד", שולחים את ברכותיהם.

מסמך משפטי. שטר שחרור (אבראא). מתוארך לשנת 1085. מקום: אלכסנדריה. מדובר בשטר שחרור שלם ברובו, חתום ומבוצע על ידי חברים ידועים בבית הדין הרבני של אלכסנדריה. בעלי הדין הם יוסף בן שמואל והדיין מנשה בן פנחס. אף שפרטי הקשר בין הצדדים אינם מצוינים במפורש, סעיפי השחרור מרמזים על כך שהתקיימה ביניהם שותפות. בין הפריטים המנויים במסמך נכללים מטבעות, מתכות יקרות גולמיות ומעובדות, בגדים, אריגים וסחורות נוספות — דבר המעיד על כך שהשותפים היו מעורבים בשותפות מסחרית. יוסף משחרר את מנשה (ולא להפך), ובכך יש כדי ללמד שמנשה היה השותף הפעיל בשותפות. בדומה לסעיפי "צלילות הדעת", גם השחרור משבועות מופיע בשטרי שחרור הקשורים לשותפויות וליפויי כוח.

רשימה כתובה בכתב מסודר של 26 אנשים המתחייבים לתרומות בסכומים של בין 5 ל-60. עשרת התורמים הנדיבים ביותר נותרים אנונימיים, והרישום המתייחס אליהם הוא "מתן" — תחילת הפסוק המקראי "מתן בסתר יכפה אף" (משלי כ"א, י"ד), המובן כאף האלוהי. בצד השני (verso), בכתב יד שונה, מופיעים רישומים חפוזים של תרומות שניתנו במהלך שלושה שבועות רצופים (הראשון שבהם חלקי), ושוב בכתב יד אחר, רשומות על התחייבויות שניתנו בשבוע מאוחר יותר. גם בעמוד זה מספר התחייבויות הן אנונימיות. השבוע השני נפתח בשם "ה[חבר] הנגיד מוסא", הבן הבכור של הנגיד אברהם השני בן דוד בן אברהם הראשון מימוני (הרמב"ם), שנפטר בנובמבר 1290. (המידע מבוסס על מארק כהן, Voice of the Poor.)

מכתב מאת הדיין נתן בן שלמה הכהן (שמסמכיו המתוארכים הם בין השנים 1125–1150), היושב בפוסטאט, אל בן דודו טוביה בן עלי, השוהה בעיר שדה. המכתב כתוב בערבית-יהודית. הוא נפתח בתיאור מחלתה של אשת הכותב (אחותו של טוביה). היא עדיין חולה מאוד. היא מסוגלת לשכב ולשבת בכוחות עצמה, ויכולה ללכת עשרה צעדים במאמץ רב אם היא נתמכת. בני הבית אינם חוסכים שום מאמץ ומעניקים לה את כל התרופות שנרשמות עבורה. "ובעניין אחר": נתן מבקש מטוביה לסייע לאיש ממשפחה טובה מעכו, שהתגורר באזור הכפרי של מצרים אך "גורש" לפוסטאט. משלא היה לו במה להתפרנס שם, ניסה לצאת שוב אל הריף (אזור הכפר), וביקש מנתן לכתוב בעבורו אל טוביה. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

מכתב מ[יצח]ק בן יוסף אל אבו אלרצ'א בן אבו אלפרג', בערבית-יהודית. התיארוך המשוער: ככל הנראה המאה ה-12. המכתב קשור לסחר עם הודו. ייתכן שהנמען מופיע גם במסמך נוסף. השולח עשוי להיות אותו יצחק בן יוסף המוכר ממכתב אחר, אך כתב היד שונה. במכתב מופיע הביטוי "ודמר אעדאה" ("ויאבד האל את אויביך"), שאינו ידוע אלא ממכתביו של ח'לף בן יצחק מעדן. השולח מציין שבדק את החשבון ב"תוקיע" (מונח שמשמש בדרך כלל לציון צו או רשימה ממשלתית, אך כאן נראה שהשימוש שונה) ומאשר כי לזכות הנמען עומד עדיין יתרה של 3 פילים ו-2 פנאם, המקבילים ל-3 דינרים מאליכּיים. כן מוזכרים 40 מתקאלים מצריים ורכישה של סחורה מסוימת. בשוליים מועברות דרישות שלום לבח'תיאר ולפקיה.

מכתב בערבית-יהודית מבני משפחה אל סוחר הנמצא במסעות. מתוארך לתשרי [ד'תת]פ"ט[.], כלומר שנות ה-30 של המאה ה-12 לסה"נ. ייתכן שמדובר בשנת ד'תתצ"ח, היא 1137 לסה"נ. המכתב גדוש בביטויי געגוע ודאגה. השורה הראשונה שנשתמרה מתייחסת ל"...שנראה אותך לפני צאתך מן העולם, עד שיצאה נשמתה, רחמיה אלוהים" — ומכאן שכנראה בת משפחה נפטרה. ילדי השולח שואלים לשלום הנמען ולחדשותיו. הם רוצים לדעת כל פרט ופרט: האם הוא שוהה בבית? היכן הוא ישן והיכן הוא קם בבוקר? כולם יבכו עליו ויתפללו בעדו. הם מדווחים שההל (קרדמום) הגיע (שורה 8). את מכתבו של הנמען מסרו לדיין רבנו משה. השולח מתפלל שאלוהים יחלץ את הנמען "מאותה הארץ" (מן תלך אלדיאר, שלוש שורות מן הסוף).

דף 1v: רשימת ספרים המזכירה תורה ותרגום, שאילתות דרב אחאי, תשובות וחיבורים מאת רב האי גאון, פירוש למקרא מאת אבן סרג'אדו, מסכתות תלמודיות, חיבורים של רב סעדיה גאון ועוד. יש לשים לב שהתאריך 1024 לסה"נ מתייחס לטקסט שעל צד הרקטו, ולא לרשימת הספרים. עם זאת, סביר להניח שרשימת הספרים אינה מאוחרת בהרבה, שכן המחבר האחרון המוזכר בה הוא רב שמואל בן חפני (נפטר ב-1013). דפים 1r ו-2r: דיון בכללים הנוגעים לאותיות בגדכפ"ת ואהו"י, ככל הנראה מנוסח של "הדאיה אלקארי" (הדרכת הקורא). הקטע השמור עוסק בכלל "אתי מרחיק" ובניקוד המילה "בן". על פי הקולופון בצד הרקטו של P1, ההעתקה הסתיימה ביום ראשון, י"ג בסיוון בשנת 1335 למניין השטרות (= 1024 לסה"נ).

שימוש משני: מספר מסמכים משפטיים, אם טיוטות ואם רישומי בית דין. בערבית-יהודית. הרישומים בצד הפנים דהויים מאוד. הרישום שמתחיל בתחתית צד הפנים כולל הצהרה של יוסף בן שלמה שלא יישא אישה נוספת (שאם לא כן יבוא עליו עונש). מקום: ככל הנראה פוסטאט. מתוארך: שנת 1390 למניין השטרות, היא שנת 1078/79 לסה"נ. הרישום השני בצד האחור עוסק בפיקדונות או במשכונות שונים. מוזכרת אשתו של סלימאן, דיין (אלשׁופֵט), והבית או האישה של אבו אלסרור. מוזכרים גם טחנה (טאחונה) ואולי אדם בשם שאהין. הרישום בתחתית צד האחור הוא רשימה מפורטת של פריטים השייכים לדאר אלצרף (בית הצורפים/ההמרה) שנמכרו בנוכחות בית הדין (יפת בן זרעא(?), משולם בן משה, ואברהם בן [...]).

מכתב בערבית-יהודית. ייתכן שנשלח מאלכסנדריה לאיש חשוב לא מזוהה בפוסטאט (אם כי גויטיין מציע שהשולח הוא בפוסטאט והנמען באלכסנדריה). השולח מבקש מהנמען להמשיך ולבקרו כפי שנהגו לעשות אביו המנוח ("אלחבר") ודודו מצד אביו. הוא שמע שהנמען רצה להיות בפוסטאט לקראת תשעה באב. השליח דיווח לשולח כי נאספו 18.5 דינרים לפדיון שבויים (גויטיין כנראה הבין זאת אחרת, שהשולח הוא שמסר 18.5 דינרים לשליח). השולח שלח מכתב נוסף בשמו של או המיועד לאדוננו (ברסם סיידנא), והנמען מתבקש למסור אותו. שולי הצד הקדמי וכל הצד האחורי מלאים ברשימה של שמות ומספרים בכתב ערבי זעיר ובספרות יווניות/קופטיות — דורש בדיקה. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיס המפתח של גויטיין.)

קטע משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה (1100–1138). העניין נסוב סביב אירוסין; מינוי מיופה כוח, חלפון הלוי; אמה של הכלה, עשירה בת אברהם; האם מעניקה לבתה 6 מתוך 12 חלקיה בבית באלממצוצה; ותנאי המחייב את החתן שלא לארח חתונות "או לעשות דבר מן הקישוטים (?, זח'רפאת) של אנשי מצרים/הקהירים". המסמך כולל גם תנאי נסיעה המחייב את הבעל לכתוב גט על תנאי בטרם ייצא למסע מסחרי ל"תימן ולמקומות הרחוקים". על פי כרטיס המפתח של גויטיין התאריך הוא סיוון 1121, אך נראה שהתאריך עצמו לא השתמר במסמך. בצד האחורי (verso) מופיעות מספר מילים ממסמך מדינה ערבי — אחד המקרים הנדירים (אם לא היחיד) של שימוש חוזר במסמך מדינה אצל חלפון בן מנשה. צירוף: אלן אלבאום.

קטע גדול מהזמנה מפורטת לטקסטיל, הכוללת פירוט של 18 צבעים שונים, שנשלחה לספרד, אולי מאל-אהוואז (?). לפי גויטיין. בין הצבעים המוזכרים: כסף (שורות 23, 24, 31), אדום (שורה 26), ירוק (שורה 26), "דם הצבי" (דם ע'זאל – שורה 31), זית (זיתי – שורה 24), וכוחל (שורה 28). המסמך מזכיר אריגים בעלי כיתוב בשוליים (כֻּתִבַּ טִראף) ואריגים ללא כיתוב (בִּלא כֻּתִבַּ). לכיתוב בשוליים – ראו שורות 6 ו-22. לאריגים ללא כיתוב – ראו שורות 21, 26 ו-31. כמו כן, המסמך מזכיר אריגים עם שואהד (שָׁוַאהִד) – ייתכן שהכוונה לדוגמת עיטור בצורת מצבות. הכותב מבקש בד עם "שואהד כמו זה שבאל-סִפְסארי" (שורות 26–27), או "שואהד כמו אל-פסאסארי ללא כיתוב" (שורה 30).

מכתב מחלפון בן מנשה (פעיל בשנים 1100–1138) אל אברהם בן בונדאר. נכתב בפוסטאט, בתחילת המאה ה-12. מכתב תודה מהודר ומפואר ובו תיאור סיפורי, שבו מביע חלפון בן מנשה את הכרת תודתו לסוחרים העדנים האמידים אברהם בן בונדאר ול"ראש הקהילות" (ככל הנראה חסן בן בונדאר או בנו בונדאר השני), שהצילו אותו מהחובות שניצבו בפניו לאחר שיצא ממחלה שסיכנה את חייו (שורות r31–v2). "חלפון לקה במחלה מסוכנת וממושכת, ולאחר שכבר אבדה התקווה להחלמתו — הוא בכל זאת החלים. אולם חרף תמיכת הקהילה וטיפולם המסור של הרופאים, הוא נאלץ למכור את כל אשר בבית, ובכלל זה את בגדי השבת שלו, וצבר חובות בסך 12 דינרים." תרגום חלקי וכן סיכום מפורט מובאים אצל גויטיין ופרידמן.

מכתב בכתב ידו של אברהם מימוני אל המוקדם של מנית ע'מר ומנית זפתא. תאריך המכתב: היום העשרים של העומר (ה' באייר) שנת אתקמ"ה למניין השטרות (1234). על פי הסכם קודם, הותר לבן דודו של המוקדם, א-שיח' אלמהד'ב, למלא את מקומו של המוקדם בהובלת התפילה הציבורית ובשחיטה. אולם המוקדם חשש שההסדר הזה יחליש את מעמדו שלו, וניסה למנוע מא-שיח' אלמהד'ב למלא את מקומו כממלא מקומו. אברהם מימוני נוזף במוקדם על קנאתו ודורש ממנו לעמוד בהסכם. (המידע מבוסס על הערותיו וכרטיסיית האינדקס של גויטיין.) ייתכן שהמכתב קשור למכתב נוסף ממנית זפתא, המדווח על מריבה בין א-שיח' א-סדיד לבין א-שיח' אלמהד'ב סביב תפקידי המוקדם. גויטיין לא תעתק את הכתובת שעל גב המסמך.

מכתב בערבית-יהודית. מאוחר. ממוען לנתן בן אברהם הכהן שולאל (?). הכותב פותח בהבעת געגועיו אל הנמען (שורות 1–4 בצד הראשון). לאחר מכן הוא מוסר חדשות על בני משפחה: דודו של הנמען מצד אמו, משה, שלומו טוב; חדשות על אביו של הנמען ('סיידּכ', וההמשך אינו ברור); וכן חדשות על מצב העסקים במקומו של הכותב, שאינו מזהיר — "אלבלאד פסדת" (הארץ התקלקלה) (שורות 4–8). בהמשך המכתב מוסר הכותב חדשות על עצמו, ובכלל זה נסיעה אל ה'מערב' (שורה 9). הוא מזכיר שני אנשים שנפטרו (שורה 13), נוסף על אשתו של הכותב עצמו שאף היא הלכה לעולמה (שורה 14). בהמשך הוא נותן לנמען עצה למקרה שייכנס למצרים/פוסטאט (שורה 17), הכרוכה באלחאג' קאסם בן תמאם. ראוי לעיון נוסף.

שני מכתבים בערבית-יהודית; הצד הקדמי (recto) והצד האחורי (verso) נכתבו בידי כותבים שונים. תיארוך: ככל הנראה המחצית השנייה של המאה ה-11. צד קדמי: חלקו התחתון של מכתב בערבית-יהודית. המכתב מזכיר את שטותו או טיפשותו של מאן דהוא; מבקש מהנמען לפנות אל "לבותיהם של חבריך וכל מי שאתה מכיר"; השולח מתייחס לחששו ("האל יודע") מפני דודתו (אחות אביו) של מישהו; מציין שאבו נצר לא היה עמם זה זמן מה; ומזכיר את "אחד מן המסיעים" (אחד מן אלמסאפרין). צד אחורי: כתוב בכתב מגרבי ייחודי. הצד מורכב כולו מדרישות שלום, ובהן: לאבו אלח'יר; אבו [...] בן חסן; אבו זכרי יהודה בן מנשה; אבו אסחאק בן דודו של הנמען (אבן עם); (אבו) אלבשר; ואבו אלפרג' הבת אללה.

ורסו (השימוש המקורי): מכתב ממוסא, ככל הנראה ממוען לשלמה. הכותב מבקש את עזרת הנמען בעשיית דבר־מה ביום ראשון. רקטו (שימוש משני): מכתב משלמה (קרוב לוודאי שלמה בן אליהו) לתלמידו אבו אלעלאא. הכותב מציע לנמען לבחור בין שתי אפשרויות לימוד: לחזור על חומר ישן בביתו שלו, או לבוא לביתו של שלמה וללמוד חומר חדש. לשון המקור: "אלשיך אלאגל אבו אלעלא אן אראד יתדכר פי קדימה ממא קד קראה פ . . . . . . כאדמה וכאדם ואלדה ופקה אללה תעאלי פאן אראד אן יקרא פי אלדאר פאלממלוך יגי אליה ושלום אוהבו שלמה" — המורה מתאר את עצמו ואת בנו של הנמען כ"עבדים" (כאדם), ומתחייב שאם יבחר התלמיד ללמוד בביתו, הוא ("הממלוך") יבוא אליו. החתימה: "ושלום אוהבו שלמה".

קטע ממכתב בכתב ידו של יצחק הלוי נישאבורי, המתאר את הוצאותיו בעניין הנוגע לאבו סעיד מח'לוף אלנפוסי. הכותב מבקש שיישלחו אליו עוד ספרי תנ"ך, ומזהיר את הנמען מפני המשך עסקים כלשהם עם מח'לוף. הוא מזכיר עניינים נוספים הקשורים באבו אלפרג' ובאבו טאהר, ושולח דרישות שלום לאנשים אחדים, ובהם אבו סהל, אבו אלרצ'א ואבו אלעלא, אשר נוזפים בהם על שלא כתבו זה זמן רב. הכותב מתאר גם מחלה ממושכת שנמשכה שישים יום בחורף זה, ומבקש מאבו אלמנא להשיג עבורו תרופה הקרויה "אבו זידאן" — הרופאים אמרו לו כי אין לה תחליף. (אבו זידאן או בוזידאן הוא השם הפרסי לסחלב, על פי המחקר על הספרות הפרמקוגנוסטית הערבית ומקורותיה היהודיים.) צירוף הקטעים: עודד צינגר.

מסמך משפטי. הסכם שותפות. נכתב בידי אברהם בן נתן. משה הלוי ואביו (שזהותו מתבררת כצדקה הלוי בן משה) מתקשרים בהסכם שותפות בחנות. אופי היחסים בין השניים דומה ליחסי שוליה ובעל מלאכה, שכן צדקה מבהיר שמשה רשאי לבצע עסקאות רק באישור אביו. יתר על כן, מתוך שורה 16 עולה בבירור כי השניים אמורים לעבוד זה לצד זה. העובדה ששורה 17 מטילה על "כל אחד משניהם... אחריות מלאה" מרמזת על אחריות תאגידית, שאינה מוגבלת לחלקו של כל שותף בעסק המשותף, אלא משתרעת על קיום מלוא ההפסדים או החובות של השותפות. פיליפ אקרמן-ליברמן ערך בעבודת הדוקטורט שלו את שני קטעי המסמך, אך לא ניתן היה להוכיח את החיבור ביניהם עד שאלן אלבאום זיהה את החלק החסר המשלים אותם.

בקשת תמיכה הממוענת לארבעה אחים (?), הזקנים אבו אלבקא, אבו אלבהא, אבו אלפרג' ואבו אלכרם, שבה מתחנן הכותב לקבלת צדקה. המבקש, הרון, מספר כי לא טעם פת זה ימים אחדים, ומעז לפנות אליהם בבקשתו לרגל חג יהודי הממשמש ובא. שמו של אחד הנמענים, השיח' אבו אלכרם, רשום בצד האחורי של המסמך. הצופן המופיע בראש הדף, באותיות קטנות, הוא ככל הנראה ראשי התיבות "ב-מ" של "בסם אללה אלרחמן אלרחים" — קיצור המוכר ממסמכי גניזה נוספים ומן הקטעים הערביים מקציר אלקדים שפרסם Li Guo בספרו על המסחר, התרבות והקהילה בנמל ים סוף במאה השלוש־עשרה; השווה גם להערתו של מ' כהן על הזיקה בין הערבית לעברית באיגרות הגניזה הקהירית, בספר היובל לר"פ ש"ינדלין. ללא תאריך.

מכתב מאדם בשם סלימאן, ככל הנראה בדמשק. בערבית-יהודית, עם הכתובת בכתב ערבי. הוא מדווח על המחירים והתמורות של תרופות/בשמים שונים, ובהם הלילג צהוב (yellow myrobalan) וזרעי רגלת הגינה (purslane). הוא מציין משקלים לפי "קנטאר דמשקי" ו"רטל דמשקי", מה שמרמז שהיו אלה תקנים שונים מאלה שהיו נהוגים במקומות אחרים. קטעים מצוטטים: אלממאליך סלימאן . . . פיה פי דמשק ואן מא גאנא . . . ואן . . . אלקמאש . . . אן שא אללה ואן אלעטר גייד . . . כל מן דרהמין ונצף ורבע נקרה . . . קנטאר דמשקי מאיה וארבעין דרהם נקרה . . . רטל דמשקי אתנין ותלאתין דרהם . .. עשר דרהם ואלהלילג אלאצפר . . . דרהם ואלבזר קטנה כל ויבה תמאניה . . . דרהם ותבלג אבו אל . ..

קטע ממכתב בערבית-יהודית העוסק בענייני עסקים. במכתב מוזכרים אבו אלעז ואישה זקנה (עג'וז). ייתכן שהמכתב נכתב בכתב ידו של שלמה בן אליהו. מתוך הציטוטים שבמסמך עולה כי הכותב מבקש רחמים והשגחה ("ר]חמתה וישקיף עלינו"), מציין שאבו אלעז שמע משהו ("אבו אלעז אזן"), מתייחס לבקשה כלשהי שהופנתה אל הנמען ("קד טלבה מנך"), ומדווח כי דבר־מה הגיע אליהם ויוצג בפני הנמען ("כאן קד וצל לנא ויערץ לך"). כן מוזכרים זלזול בטיפול בצרכי הנערים או המשרתים ("פי אהמאל קצא חואיג גלמאנך"), העובדה שהזקנה (אלעג'וז) הביעה מצוקה או הצרה ("פאן אלעגוז קד צייקת"), עניין התלוי בנמען ("מתעלק בך"), והתייחסות ל"עניין הפעוט הזה" ("הדה אלחאגה אלכסיסה פאן כאנת...").

מכתב מיהודה בן משה אבן סִגְ'מאר, השוהה באלכסנדריה, אל עלי הכהן בן יחיא (המכונה גם חיים) הפרנס, בפוסטאט. יהודה מתאר את הקשיים שנקלע אליהם בניסיונותיו לגבות כספים המגיעים לו מ"שותף" בשם אבו אסחאק אברהם בן פרג' אלרחבי, בנוגע למכירת חתיכת ענבר (עַנְבַּר) יקרת ערך. נודע ליהודה כי אבו אסחאק נמצא כעת בפוסטאט, אך הוא עצמו אינו יכול להגיע אליו פנים אל פנים בשל מחלת עיניים שממנה הוא סובל (מצוין בגב הכתב, בשוליים, שורות 1–2). על כן הוא מבקש מעלי שייצג אותו בהתדיינות המשפטית מול אותו אדם, וצירף למכתבו ייפוי כוח לצורך זה. ראו גם את ייפוי הכוח מתוארך לשנת 1085, שפורסם בשני המקורות הנזכרים, וכן את כרטיס ההערות של גויטיין מס' 27115.

מכתב מיוסף אבן אללח'טוש, השוהה בגרנדה, אל חלפון בן נתנאל הלוי בפוסטאט. מתוארך לאמצע מאי 1130. השולח, סוחר ממוצא אפריקיי (אִפְרִיקִיָּה), כותב ברטוריקה מליצית ופרחונית כדי להביע תנחומים על מותו של ראש ישיבה מסוים שזהותו לא ידועה, וכן על מות אחיו של חלפון. כתב היד והפריסה הגרפית של המכתב מובהקים בסגנונם המגרבי או האפריקיי. המכתב כולל את העדות הכמעט-מפורשת היחידה הידועה עד כה לכך שחלפון נסע לאל-אנדלוס לפני שנת 1130. עם זאת, פרידמן מציין בזהירות כי קריאת התאריך אינה ודאית לחלוטין, וייתכן שהמכתב נכתב בשנת 1140. אבן אללח'טוש מבקש מחלפון לכתוב לו בפירוט על קורותיו וחוויותיו, החל מהרגע שבו עזב את אל-אנדלוס ועד להגעתו למצרים.

חשבונות בערבית-יהודית המזכירים פריטים שנשלחו עם אבו אלסרור ואחרים עם מח'לוף אלנפוסי (עבור סבאע), ועוד אחרים עם עטא בן הלאל. התעודה מתוארכת ל-5 בד'ו אלקעדה 506 להג'רה = אפריל/מאי 1113. ייתכן שקיימות הערות נוספות מגויטיין שטרם צורפו. קטעים מן המקור: "וכאן אל . . . . אלמבארך יום אלג לה מצת מן איאר והי באלערבי דלקעדה מן סנה סתה וכמס מאיה ללערב | אסתכרת אללה סבחאנה ואנפדת צחבת אלשיך אבי אלסרור בן עגיי(?) קטעה ארגמן(?) . . . לי וזן תקכ . . . . סער . . . .וכמס . . . .ודפעת לה ואגב . . . ו . . . פי עדל סבאע צחבה מכלוף אלנפוסי קי . . . . . . . וצחבה סידי עטא בן הלאל ח אמנא כאן . . . . ואן אלגמיע . . . . ומע בן עגי(?) . . . ."

מכתב בערבית-יהודית. כתב היד מזכיר את כתבי היד של חלק מסוחרי הודו במאה ה-12, אך זיהויו המדויק טרם נקבע. לפנינו קטע גדול מאמצע המכתב, כשחסרים בו הן החלק העליון והן התחתון. המכתב מזכיר את האיגרת של רבנו הדיין, אשר נשלחה ביד ר' שמואל אלקזוויני; משהו שהשולח שלח בשנה שעברה; את בואו של אבו סעד; ומשלוח של 100 מת'קאלים של מושק (מוסק בושם). הנמען מתבקש למכור חלק מן המשלוח ולחלק חלק אחר ממנו — כנראה 20 מת'קאלים מיועדים לבית הכנסת (כניסה דאר(?) דארי(?) דמוה(?)), ובהמשך מצוין שהסכום הזה יוקצה לשיפוצים; ו-2 מת'קאלים לכל אחד מארבעת הזקנים (אלמשאיח'): אבן אלעכאוי, [...], אבן אלקאש, והדיין מנשה. ייתכן שזהו אותו כתב יד כמו במסמך נוסף.

תזכיר משפטי (תד'כרה) בעניינו של מוסא בן בשר, הידוע גם בשם משה בן מבשר. המקום: פוסטאט. התאריך: יום שני, 4 באדר ב' שנת 1464 למניין השטרות = 1153 לספירה (אם כי נראה שלמעשה זו לא הייתה שנה מעוברת). נט'ר בת דוד, אשתו של מוסא בן בשר, מעניקה לבעלה יד חופשית (תצרّף) במחצית בית שבבעלותו בקצר אלשמע, הממוקם בין שני בתי הכנסת, שגם שימש כמקום מגוריהם. בהמשך מעביר בעלה את אותה מחצית בית במתנה לבנו אבו אלופאא תמים, בתנאי שהבן לא יוכל למוכרה או להעניקה במתנה כל עוד אביו בחיים. נכתב ונחתם בידי מבורך בן נתן; חתום גם בידי סעדיה בן אברהם. מוסא בן בשר מופיע גם במסמך נוסף, ונט'ר בת דוד מופיעה אף היא במסמך נפרד. (חלק מהמידע על פי גויטיין.)

מכתב מאברהם בן אבו אלחי, באלכסנדריה, אל אחיו מוסא, ככל הנראה בפוסטאט. תיארוך: בערך 1075 לספירה. נכתב בעשירי באלול, מספר שבועות לאחר מות אביו של הכותב. אברהם מודיע כי אבו אלחי נפטר לאחר מחלה שנמשכה כשישה חודשים. הוצאותיו הסתכמו ב-25 דינרים, והוא נאלץ למשכן את הטורבן שלו כערבון; עדיין רובצים עליו חובות בסך 32 דירהמים לגורמים שונים (שורות 12–14 בצד הפנים). אברהם מתלונן בפני מוסא על כך שעַלון, שהיה מופקד על כספי המשפחה, סירב לשחרר כספים ללא הוראה מפורשת ממוסא, ולבסוף כיסה רק חלק קטן מההוצאות, וזאת רק לאחר שאבו אלנג'ם הִלאל התערב לטובת הכותב. אברהם זקוק לכסף נוסף כדי לפרוע את החובות ולכסות את ההוצאות. המידע מבוסס על גיל.

מכתב מיוסף בן אברהם בן בונדאר אל אבו זכרי יהודה הכהן בן יוסף. כתוב בערבית-יהודית. נשתמרו השורות הראשונות של המכתב, השוליים, וכתובת הנמען (בערבית-יהודית ובכתב ערבי). במכתב מדווח כי מצ'מון עסק בבנייתן או בציודן של ספינות "ג'אשוג'יאת" (ספינות תובלה צבאיות). באופן ספציפי, הוא ציידן של ארבע ספינות מסוג זה לקראת התקפה על זביד. יוסף מדווח גם על מבצע צבאי של בלאל והסולטאן שנערך ביבשה "באזור ההר", שבמהלכו השתלטו על כפרים רבים ועל מבצרים מצוינים של אויביהם, השבח לאל. מוזכר במכתב גם אלפופלי (אולי עלי בן מנצור?). ראו גם מכתב נוסף מאותו כותב לאותו נמען. המידע מבוסס על מהדורתו של גויטיין המצורפת, על מרגריטי וספר הודו ב' (מצ'מון).

מכתב מיפת בן מנשה אל אחיו אבו אלסרור פרחיה בן מנשה. בערבית-יהודית. במכתב מוזכרים: הגעת מכתבו של פרחיה באמצעות עיאש; סכום של 17 דרהם; אישה (אמם?) המתפללת לשלום פרחיה; קבלה (בראאה — ככל הנראה על תשלום מס הגולגולת) על חצי דינר; טרדתו של הנמען בשל אישה; אבו סעד; השלטון (אלסלטאן); ואדם המתגורר בפוסטאט. המכתב עוסק גם בבגד פוטה ובכמה דרהמים; דבר-מה היה מיועד לאמו של הנמען. עיקר העניין הוא שעל הנמען לשלוח דבר-מה, שכן עיאש אומר ששכח את אותו דבר אצל ח'יאר. בראש המכתב נזכר גם קאדי. יפת מתייחס ל"אמך ואחיותיך" ושולח דרישת שלום לאבו סעיד (כנראה חלפון) ולסת נעים. הצירוף נעשה בידי עודד צינגר. דרושה בחינה נוספת כעת לאחר השלמת המכתב.

מכתב מאברהם בן רב שלמה התימני, מירושלים, אל אליהו הדיין, בפוסטאט. נכתב זמן לא רב לאחר מכתב נוסף מאותו שולח לאותו נמען. תיארוך: בקירוב 1214 לספירה (לפי הערכת גויטיין). אברהם מזכיר קשר "כשל אחים" שכרת עם אבו בשר בעקבות המלצתו של אליהו, אולם אבו בשר נפטר והשלטונות החרימו את כל רכושו. אברהם מזכיר גם את גירושיו מאישה בירושלים "לאחר סבל רב ולאחר ששילם לה יותר ממה שהיה חייב לה". אבו זכרי, בנו של אליהו ושותפו לשעבר של אברהם לחדר, יוכל לספר לאליהו פרטים נוספים על מה שאירע. אברהם מבקש מאליהו להעביר את הידיעה על הגירושין לבנו של אברהם ולאמו של הבן. בנוסף הוא מבקש לאסוף צדקה עבור אדם שהגיע לאחרונה לירושלים בתום מסע קשה ומסוכן.

חשבונות מסחריים, מהמאה ה-16. שמות רבים מופיעים, ובראשם: ר' יצחק לוריא, המופיע עם הכינויים המתאימים (כמה''ר) כך שיכול להיות שמדובר בחכם ומקובל המפורסם האר''י (נולד 1534 – נפטר 1572 לספירה). ר' לוריא בילה חלק גדול מחייו בקהיר וחי בעת שחשבונות אלו נרשמו – כינויו הנוסף הוא נר''ו – ולכן התיארוך נופל איפשהו בתוך פרק זמן זה. הפלאוגרפיה אף היא תומכת בתיארוך למאה ה-16. חלק מהשמות האחרים ב-recto כוללים: יעקב סבילי/שבילי, יצחק סוסי, שמואל חברוני, יוסף ב' חיים כהן, יעקב קודסי, שמואל מדינה, מאיר למרוזו בת דוד איסטנבולי, חביב בן-היני. (המידע בחלקו מתוך א. דוד, "עוד על תולדות האר''י (יצחק לוריא) במצרים לאור מסמכי הגניזה" (1987)).

מכתב מפרח בן יוסף בן פרח באלכסנדריה אל אבו זכרי יהודה בן מנשה בפוסטאט. גיל מתארך את המכתב למאי 1069. חלקים ממנו דהויים מאוד. המכתב כולל פרטים על סחורות שפרח בן יוסף שלח אל יהודה בן מנשה, וכן שתי התייחסויות (בצד הוורסו, שורות 5 ו-7) אל אבו עבדאללה מחמד בן עבד אלרחמן אלצאאע', המוכר בכינוי אבן אלבעבאע, בעל אוניות רב-עוצמה שהיה השליט המוסלמי האחרון של פלרמו בשנים 1069–1072. במכתב מצוין כי הוא מינה לתפקיד נגיד יהודי פלרמו את זכאר בן עמאר, אחיו של חיים, הוכיל של סוחרי סיציליה במצרים. גויטיין קורא את השם "אבן אלנענאע", והכתב במסמך אכן מעורפל; גיל הלך תחילה אחר קריאה זו, אך בהמשך תיקן אותה, והגרסה המתוקנת מופיעה במהדורתו.

סיפור בערבית-יהודית. סוחר הגיע לעיר מסוימת בלוויית שפחה (ג'אריה). הוא בא ל"קיסריה" (לפי גויטיין מדובר בדרך כלל במבנה מסחרי, אך בהקשר זה נראה שהכוונה לפונדק — או אולי לבית בושת?) וניגש ל"וכילה" (סוכנת, אך כאן ככל הנראה במשמעות של בעלת המקום — או "מדאם"?) ושואל אם יש לה חדר פנוי ("ענדכ חג'רה?"). היא משיבה בחיוב ("פקאלת נעם"). הוא שוכר את החדר ושוהה בו פרק זמן מסוים. "היא" (השפחה?) מתוודעת לבעלת המקום ("תערפת באלוכילה"), המתגלה כאישה נעימה (אניסה), אוהבת (מחבה), משכילה ויודעת קרוא וכתוב (כתיבה?), מיוחסת (חסיבה) ולמדנית (עאלמה). היא "כתבה על הקיר שירה ודקדוק ו[...]". כתב היד דומה לזה של מסמך אחר, אך כנראה אינו זהה לו.

מכתב מרבי יהודה הלוי בטולדו אל חלפון בן נתנאל, בעניין גביית כספים באל-אנדלוס לצורך פדיון שבויה. תאריך משוער: ככל הנראה אוגוסט-ספטמבר 1138. הכותב מנסה לגייס את שארית הסכום הדרוש לפדיון השבויה, ככל הנראה אותה שבויה שעליה הוא כותב לחלפון במכתב אחר (ח35). הוא מבקש מחלפון לפנות אל "קרוביי הנסמכים על חסדך" ואל צאחב אלשרטה (ראש המשטרה), אבו אבראהים בן ברון. כמו כן הוא מבקש מחלפון לסייע ליהודי שאיבד את רכושו, את בריאותו ואת מאור עיניו, והנמצא הרחק ממשפחתו וממולדתו. לבסוף, הוא מבקש את עזרתו של חלפון בהשגת תשובה מאבן מיגאש לשאלה שהפנו אליו יהודי טולדו. מכך ניתן להסיק שחלפון התגורר באותה עת בלוסנה, מקום מושבו של אבן מיגאש.

מכתב מנתן בן יהודה מאלכסנדריה אל ששון בן משולם, דיין בקהיר. המכתב כולל עניינים אישיים רבים המשקפים את חיי האליטה הפוליטית באלכסנדריה ובקהיר, וחושף פרטים חשובים על חייו של אברהם בן יעקב אלדרעי (אלא אם מדובר באלדרעי אחר — שכן נתן בן יהודה פעל באמצע המאה הי"ב, ואילו אברהם בן יעקב אלדרעי פעל סביב שנת 1100). על ערש דווי האשים אלדרעי את כותב המכתב כי שלח שליח שיירט מרשם רפואי ויחליפו במרשם מזויף, וכך גרם למותו. לפי הנראה, האיש ששימש כנציגו של מבורך בן סעדיה באלכסנדריה (המכונה במכתב 'הרֵיִיס אבו אלפצ'ל') לאחר שנת 1094 מת בשלהי העשור הראשון של המאה השתים-עשרה ממחלה פתאומית. המכתב מצטט קינה של שמואל הנגיד. (המידע מפרנקל)

מכתב מצפת שבארץ ישראל, שנכתב על ידי אדם מקהיר אל בן דודו (אבן עם). הכותב נסע לצפת בעיקר, כך נראה, כדי להסדיר עניין משפחתי. הכותב עוסק בסוגיית ההתאבדות ומנסה לפתור אותה הן באמצעות אמונה מסורתית והן באמצעות הוכחה רציונלית. הוא מזכיר את מצב בריאותו הרעוע כאחד מתוך שורה ארוכה של סיבות — ובהן עוני וריחוק מיקיריו — שבעטיין היה מתאבד, לולא אמונתו האיתנה באמת ולולא החטא הנוסף שהיה נוטל על עצמו בכך שיהפוך לנושא לרכילות בקרב כל בני המשפחה. "אני שולח כל מכתב וקורא כל מכתב כשדמעות בעיניי." מעניין שהדבר אינו מנוסח באופן חזק בהרבה מן הקונבנציה הרגילה לביטוי געגוע. הוא מפציר באחותו לבוא ולבקרו מפוסטאט. הוא שוקל לעלות לירושלים.

מכתב שנשלח מפוסטאט מאב לבנו, ובו הוא עורך עמו את חשבונות העסקים. כתב היד הוא של החזן אבו סהל (לוי), והנמען הוא ככל הנראה משה בן לוי הלוי בקליוב. כפי הנראה משה התלונן שאביו לא שלח לו את כל הכסף המגיע לו. המכתב החריף הזה סוקר את כל העסקאות האחרונות ומסביר כיצד איש אינו מרמה את משה בכמה דרהמים. "הירגע, אפילו היו אלה דינרים, האל היה מתקן זאת." אם משה רוצה, הוא יכול לשוב לפוסטאט והם יוכלו לעבור יחד על החשבונות פנים אל פנים. אבו סהל אומר למשה לא לדאוג בנוגע למס הגולגולת (ג'אליה), שכן האל סייע ויש כבר בידם די כסף עבורו. "אל תיתן לאיש להביט בחשבונות הללו, לא למחפוז' ולא לאף אחד אחר." חלק מן המידע לקוח מכרטיסיית גויטיין.

הערות משפטיות. רשימה של תביעות שהגישה אשת הרא'יס נגד אחותה, אשת צאעד. מדובר בתביעות רבות. (1) הרא'יס נהג לספק חיטה והלוואות כספיות לאשת צאעד, וכעת היא חייבת 30 דינרים שלא פרעה. (2) שתי האחיות היו בעלות משותפות (או שכרו יחד?) בית סמוך לבאב אל-יהוד בשווי 250 דינרים. יש איזושהי בעיה בנוגע לשכר הדירה, כך שאשת צאעד חייבת 14 דינרים. (3–5) רשומות אלה עוסקות בפריטים כגון בשר מלוח, בגדים, תכשיטים וכלי בית, ואשת צאעד חייבת כ-10 דינרים על כל פריט. בצד האחורי מופיעה רשומה אחת המנוסחת כשאלה משפטית, ולא ברור אם היא שייכת לרשומות שבצד הקדמי: "היא הזכירה שהשאילה שני פסלי ענבר וטבעות זהב וכסף שבהם נישאה. האם עליו להחזירם או לא?"

רשימה של כשישים "בתים" (בית) ושמונה גברים, כשלצד כל אחד מהם מופיעים מספרים קופטיים. הרשימה כוללת רישום של "בית הראיס, בית אדוננו ר' אברהם (בן הרמב"ם)", ולדעת כהן הדבר מהווה הוכחה שמדובר ברשימת תורמים ולא ברשימת מקבלי צדקה. גויטיין משער שייתכן ומדובר ב"איסוף שנערך על ידי נשים, שגם מספר גברים מועט תרמו לו". כהן, לעומת זאת, סבור ש"בית" אינו מציין "אישה" אלא "משק בית", וכאשר אישה נשואה מופיעה ברשימה, היא מאוזכרת באמצעות המונח אמראה (טור 3, שורה 17). באופן דומה, ברישום "הבית של עזיזה", שהוא שם של אישה, ל"בית" יכולה להיות רק המשמעות של "משק בית" (טור 3, שורה 12). הרישומים נמחקים בקו כאשר האנשים שילמו את התחייבויותיהם.

מכתב מנתן הכהן בן מבורך ואדם נוסף, באשקלון, אל אברהם בן אלעזר, בפוסטאט. בערבית-יהודית. תיארוך: 1130 לסה"נ. החלק התחתון חסר. זהו מכתב המלצה למען בדר בן מ[...] מחמאה, אשר התגורר במשך שלושים שנה באלכסנדריה או באשקלון ('אלת'גר'), אם כי ככל הנראה באלכסנדריה, שכן הוא מוצג כמי שהגיע 'הנה' לאחרונה (חצר אלי הנא). בדר התעוור לאחרונה בעקבות דלקת עיניים. החל מחודש רביע אלאוול שנת 523 להג'רה (=פברואר/מרץ 1129 לסה"נ), קוצצה הקצבה החודשית שלו לחצי, מ-2.5 דינרים ל-1.25 דינרים. הוא מנסה לתבוע בבית הדין את זכותו למחצית השנייה של התשלומים המגיעים לו, ומבקשים מהנמען להתערב בעניינו. בצד הפנים מופיע טקסט בכתב ערבי (ראו רשומה נפרדת).

מכתב מאבו עומר בן הלאל אל אבו אלפרג' בן אברהים, באלכסנדריה. כתוב בערבית-יהודית, כאשר הכתובת מופיעה הן בערבית-יהודית והן בכתב ערבי. תיארוך: בסביבות שנת 1200 לסה"נ (לפי גויטיין). הנמען מכונה בפי השולח 'בני'. המכתב מתאר את הסבת בית לבית מלאכה, דבר שהוציא את השולח משלוותו ('יצאתי מדעתי'). הוא פנה אל ה'ריאס' (הראיס) ואיים להגיש תלונה לשלטונות (סולטאן). ייתכן שיש בו אזכור של 'מכתב הנשים' (כתאב אלנסא). מוזכר הדיין מנחם, שאף הוא 'יצא מדעתו'. כמו כן מוזכרים אנשים נוספים, ובהם אבו סעיד אבן אלמקדסי (שמופיע גם במסמך אחר מסביבות שנת 1160 לסה"נ) ואבו אלמעאני. במכתב נכללות דרישות שלום לאחותו ולאמו של הנמען. צירוף: אלן אלבאום.

מכתב או מכתבים בערבית-יהודית. לא ברור מיד אם הצד הקדמי והצד האחורי נכתבו באותו כתב יד. בצד הקדמי הנמענת היא אישה. השולח (ככל הנראה גבר) מזכיר משהו "אדום ולבן", ומקווה לבוא בעצמו בקרוב. הוא אומר לה לא לדאוג. הוא מזכיר "ואנתי תעל[מי] מחבתי לך" ("ואת יודעת את אהבתי אליך") — כך שכנראה מדובר בבעל שנמצא במסע אל אשתו שנשארה בבית. מוזכר אבו אלוחש, והשולח מציע (להביא עמו?) כל דבר שהנמענת חפצה בו. בצד האחורי: גם כן מכתב בערבית-יהודית. השולח דוחק במענה מהיר, שיש לשלוח אל שוק הצורפים (סוק אלצאע'ה). השולח נשבע באלוהים "אשר אין אלוה מבלעדיו" (באללה אלד'י לא אלאה אלא הו). דרישת שלום לאבו אלמעאלי(?) בן [...] ולבנו אבו אלבהאא'.

הסכם משפטי בערבית-יהודית. המסמך פגום וקרוע. תאריך: שנת 1481 לשטרות, היא שנת 1169/70 לסה"נ, על פי האזכור של "השנה הקרובה והיא 1482" (שורה 2). הצדדים בהסכם הם אבו סעד ויפת (אחד מהם מכונה גם אלחזן). נראה שהמסמך עוסק באדם שהיה אמור להעביר כספים (מוזכרים סכומים של 2 דינרים ו-30 דינרים) מן הריף אל פוסטאט במהלך חודש החגים (שהר אלמועדים). קיימת תניה הקובעת כי במצב מסוים, מסמך מסוים (אולי ההסכם עצמו) לא יהיה תקף עוד, ובכלל זה גם בבתי דין מוסלמיים. הצדדים מסכימים, ככל הנראה, על השאלה היכן רשאי כל אחד מהם לשהות בתקופות שונות של השנה: אחד מהם מתחייב שלא לבוא לפוסטאט בחודש החגים, והאחר מתחייב שלא להיכנס לאלכסנדריה עד החגים.

שטר משפטי פגום, ככל הנראה הסכם פשרה, שבו אדם בשם מנצ[ור?] מקבל על עצמו שורת תנאים הנוגעים לבית ולחפצי משק הבית. הוא מתחייב שלא להציק (ﺿﺎﺟﺮ) לאשתו, ולפרנס את שתי בנותיו של יעקוב בן מ[...] אבן ג'מיע, ששמותיהן סת אל-אהל וסת אל-קוואם. המצב אינו ברור לחלוטין; ייתכן שמדובר בהסכם גירושין או בהסכם מסוג אחר המבוסס על התנאים שנרשמו בכתובה. בתחתית הצד האחורי, בכיוון של 180 מעלות, מופיעה רשומה משפטית בלתי קשורה הנוגעת לתשלומי הנישואין של אלעזר בן ט[...]: המוהר המוקדם הוא 8 דינרים והנדוניה 43 דינרים. מתחת לכך נכתבה הערה על התנאים שהוסכמו, הכוללת רכוש בשכונת אל-קאלוס. בנוסף מופיעים שרבוטים נוספים, הן בכתב ערבי והן בכתב עברי.

ביפוליום המכיל סיפור מפורט של סכסוך שהתעורר מתוך שותפות עסקית בתקופה שבין ניסן א'תס"ג לאדר א'תס"ד למניין שטרות (1152–1153 לספירה). הצדדים המעורבים הם חסדאי בן יפת הכהן, המשמש כאפוטרופוס לאחיינו יפת בן ברכות, ושלמה בן עולה אבן אלכאזרוני. חסדאי משקיע 150 דינרים מכספי האחיין אצל שלמה לצורך מיזמים מסחריים. במהלך הסיפור נכנסות לתמונה גם דמויות נוספות: אבו סעד, וכן סת אלפח'ר בת אבו אליסר, אשתו של אחד הצדדים. בנקודה מסוימת מופיע תנאי המחייב תשלום קנס ל"עניי קהיר החדשה" — פרט שייתכן ומלמד שהמסמך מקורו בבית הדין של קהיר החדשה ולא של פוסטאט. ככל הנראה קיימים שני קטעים נוספים הקשורים למסמך זה. (חלק מן המידע מבוסס על FGP.)

מכתב העוסק בליטורגיה, ובפרט בסידורי התפילה השונים: סידוריו של ר' שלמה (כנראה שלמה בן נתן מסג'למאסה), סדר מועד הכלול במשנה (תורה) של ר' משה (הרמב"ם), וזה של רבנו סעדיה (גאון). הכותב מציין שאיש מאנשי קהילות פוסטאט וקהיר ("מן אהל מצר ואלקאהרה") לא חיבר דבר דומה — כלומר הוא מתלונן על העדר כישרון מקומי בקרב יהודי מצרים (שכן הרמב"ם היה ספרדי, וסעדיה, אף שנולד במצרים, נתפס כפי הנראה כעיראקי). הוא מכנה את הרמב"ם "אלרייס" (al-Rayyis, 'הראש') — ומכאן שהרמב"ם עודנו בחיים בעת כתיבת המכתב, וקרוב לוודאי שמדובר בתקופה המוקדמת יחסית של ישיבתו במצרים — ומספר שהרמב"ם מלמד "אלגמר ואלטב", כלומר תלמוד ורפואה. (המידע מבן אאוטוויית.)

מכתב מאבו אלמנצור בן טאהר הכהן, השוהה באלכסנדריה, אל אבו עלי מנצור בן יצחק אלדמשקי בפסטאט. תיארוך: שנות ה-1170 לספירה. הנמען עמד באותה עת בראשית דרכו המסחרית. המכתב מדווח על צו של צלאח אלדין שהוכרז באלכסנדריה, ולפיו הופחתו לחצי מסי המכס (מַכְּס) שהוטלו על היהודים והנוצרים, המקומיים והזרים, בעיר. צאחב אלדיואן אישר ורשם את הצו (את'בתה), והאמיר פח'ר אלדין ציווה על יישומו. בעקבות הבשורה הוציאו יהודי המקום את ספר התורה, השתחוו והתפללו לשלום השלטון. המכתב מזכיר גם עסקאות מסחריות שונות, ובהן עסקות בסוכר, ואנשים נוספים, ובהם הִבַּת אללה הסוחר מטריפולי ואבו אלעז בן בִּשְׁר. (חלק מן המידע מבוסס על קטלוג CUDL ועל פרנקל.)

מכתב בערבית-יהודית, הממוען לנגיד משה בן נתנאל. זהותו של הנמען מהווה חידה, שכן אין מוכר נגיד בשם משה בן נתנאל מחוץ למכתב זה. פרידמן טוען כי הנמען חייב להיות משה בן נתנאל הלוי (המוכר ממקורות אחרים כמי שנשא בתואר גאון), וכי המכתב נכתב לאחר פטירתו של הנגיד שמואל בן חנניה (שנפטר בסביבות 1159) על ידי אחד מתומכיו, המביע נאמנות וזכאותו הראויה של משה בן נתנאל הלוי לתואר נגיד. השולח מכנה את משה (ו/או את אבותיו?) "אחד מן היתדות שאדם צריך לתלות בהן את עצמו" (אן יתעלק בהא), שהוא תרגום של המימרה מן התלמוד הירושלמי "אשרי מי שאבותיו זיכו לו, אשרי מי שיש לו יתד במה לתלות". (המידע מבוסס על מאמרו של מ"א פרידמן על זוטא, עמ' 482.)

מסמך משפטי. נכתב ונחתם בידי מבשר בן אברהם הכהן, וחתומים עליו לפחות ארבעה נוספים, ביניהם אברהם בן משה המלמד, אברהם בן נתן וסעדיה בן [...]. התאריך לא נשתמר. נאמר במסמך כי העדות נערכה בבית דינו של הנגיד. אדם בשם ח'ציב בן אבו נצר, המוכר בכינוי [...], תבע סחורות שהופקדו אצל משה שיראג'י שנפטר. חוכרי המסים של השוק התנגדו לכך, שכן ח'ציב היה חייב להם סכום כסף. בסופו של דבר הסכים ח'ציב לשלם 2 דינרים במזומן ועוד 5 ו-5/6 דינרים בארבעה תשלומים חודשיים. הוראות התשלום שלו הועברו לאל-חכים (לפי הצעת גויטיין מדובר ביקותיאל בן משה, נציג הסוחרים), שהיה אמור לפרוע אותן כאשר ישלם ליתומים. כעת ניתן יהיה למסור את הסחורות לידי ח'ציב.

מכתב עסקי העוסק בסחר בתבלינים, בערבית-יהודית. כתב היד הוא ככל הנראה של ידותון הלוי. (גם גויטיין ציין שכתב היד נראה לו מוכר.) המכתב ממוען ל"אח" (האם משה הלוי?); מוזכרים בו אבו סעד ו"דודך מצד אביך ביאן". המכתב פגום, אך הוא מקור בעל ערך רב למידע על עסקיו של רוקח (עטאר). בין הסחורות הנזכרות במכתב: שרף לבנה (מיעה) וזעפרן. הכותב אינו יודע במדויק את משקל הזעפרן, ולכן על הנמען לשקול את הברנייה (הצנצנת) יחד עם הזעפרן שבתוכה ולחסר ממנה את משקל הברנייה עצמה. הכותב סובל מהתקף של דלקת עיניים (וכך גם איסחאק), אך הוא ינסה "לצאת" (מפוסטאט) אם יוכל. בצד ורסו מופיעים פיוטים (לאו דווקא באותו כתב יד שבצד הרקטו; הדבר טעון בדיקה).

חשבונות בערבית-יהודית. מקור: תימן. המסמך מכיל כמה עשרות שמות, ולצד כל שם רצף ספרות (באותיות עבריות) באורכים משתנים. בין השמות המופיעים: סולימאן אלקנדיל; אלצליחי; דאוד אלקנדיל; יחיא אלנג'אר; ובנו; אבראהים אלצארם(?); אלדייאני(?); אבראהים מורג'יז(?); יהודה אלח'יט (=אלח'יאט?); סולימאן אלקראס(?); יחיא אלברש(?); יחיא אלהכרי(?); יחיא אלקצ'אעי; סעיד אלחאסר; סעיד אל[...]; אלדק'ל(?); יחיא בן שמואל; ובנו; סעיד בן משה; ובנו דוד; פנחס; מנצור; אלקבאלי(?); סולימאן אלתנעומי(?); סעיד אלאשול(?); יוסף אלג'מל; יעקוב אלצארם(?); יחיא אלחטב(?); ובנו ישועה; סאלם; סעיד בן יחיא; ובנו; סעיד הכהן; יצחק הכהן; יוסף אלד'מארי; יוסף בן סאלם.

דיפולייו מפנקס חשבונות בערבית-יהודית. אפשר שמדובר בחשבונות של מכולתן, או ברשימות מצרכים והערות אחרות של לקוח. תאריך: ישנן רשומות לרוב ימי הטווח יום חמישי, י"ד רמדאן עד יום חמישי, כ"ח רמדאן 433 היג'רה = 7–21 במאי 1042 לספירה. מזונות רבים מפורטים, כגון חציל, שקד ירוק, בצל, מלוח'יה, עמילן, מלפפון (פקוס), ביצים, תפוח, עשבי תיבול (בקל), בשר, 10 ליטרות קרביים (בטון), "יתדות משומנות" (? אותאד מד'ונה), ומשהו הנקרא צֿעפי או קטוע אלצֿעפי. ישנן גם כמה הערות נוספות, כולל הערה במסגרת מיום שישי ה-15, המזכירה ביקור בבית המרחץ; שהפקיה יוציא סכום מסוים; ו"אמר, עד שאכתוב לך רוקעה אחרי השבת." ביום ראשון ה-17: "כי ברכאת לא שחט."

פתק מהחזן ידותון הלוי בפוסטאט אל אחיו משה בן לוי הלוי בקליוב. ידותון מבקש לקבל עדכון על הילד שעבר ברית מילה ועל הקטן. ידותון כותב באופן סתום: "אבו זכרי לא אמר דבר" (האם הכוונה לגאון אבו זכרי שר שלום הלוי?). מתואר סכסוך בין דודם מצד האב, עִמראן, לבין אשתו, באופן כלשהו בקשר למשה. אימם עומדת לבקר את סת עביד וסת אקראן, ואילו אביהם הולך לבקר את אבו עלי ואת אלאסעד (ככל הנראה בני משפחה של אשת עִמראן?), ויש תקווה שיגיעו להסדר. פתק נוסף מאבו סהל לוי (אביהם) למשה עשוי להיות המשך לאירועים הללו, ובו נזכר הסדר: "נפגשתי עם זה-שאתה-יודע והגענו להסדר תודה לאל". הן ידותון והן אבו סהל שולחים דרישת שלום אל אלשיח' אליסוד בקליוב.

מכתב המזכיר את מותו של אהרן בן ישועה אבן אלעמאני. אדם כותב לשני אחיו באלכסנדריה ומספר להם כי עזב את אלכסנדריה ויצא לפוסטאט במטרה להשיג מבניו של אהרן בן ישועה ייפוי כוח לקבלת ירושה שהופקדה אצלו עבורם. הכותב מספר על הצלחתו: עלה בידו לקבל מבני אהרן מכתב המורה לאח השלישי, אבו אלג'ית', היושב באלכסנדריה, למסור למוסר המכתב את המסמך המתאים, וכן מכתב מאת הנגיד שמואל בן חנן המורה לנאיב שלו (סגנו) באלכסנדריה לסייע בכל הנוגע לצוואה. הפרשה כולה קשורה בסכסוך עם בני מוסא, משפחה רבת השפעה באלכסנדריה. מן המכתב למדים כי אהרן החזיק בידיו את מסמכי בית הדין והיה אחראי על שמירתם, ועם מותו עברה אחריות זו לבנו. (המידע על פי פרנקל.)

מכתב משפחתי ועסקי כמעט שלם מאב בשם מוהוב בן עבדאללה אבן אל-[...] לבנו. בערבית-יהודית, כשהכתובת על גב המכתב כתובה באותיות ערביות. תיארוך: ככל הנראה אמצע המאה ה-12, על בסיס דרישות השלום לאבו אל-עלאא בן תמאם, רופא ידוע המוזכר במסמך מפברואר 1141 וכן במסמכים נוספים (הקישור נעשה על ידי אמיר אשור). השולח מדווח כי קיבל "תד'כִּרה" (תזכיר/אישור) מאבן אל-דיאן, וכי היא נמצאת בידי דודתו מצד אמו. בין הנזכרים במכתב: אבו מנצור; ביתו של אבו סעד; אבו ע'אלב; אבו אל-מנא אבן קשקוש (המופיע גם במסמך נוסף); סחורות שונות, ובהן סירופ חבושים והמונח קמאם; אבו אל-פרג'; ובסוף נמסרות דרישות שלום מבנו של השולח, אבו אל-פרג'. דרוש עיון נוסף.

מכתב בערבית-יהודית, ככל הנראה בעניין ביצוע צוואה. במכתב מוזכרים "אנשי מצרים ואנשי [...], וביניהם [...]", ולאחר מכן מופיעה רשימה ארוכה של שמות, ובהם ישמעאל בן צדקה אלגַ'רְבִּי(?), אבו אלעלאא אלבגדאדי, צדקה בן מוהוב ומרזוק אלרמלי. המכתב מתייחס לחובות המגיעים או שאינם מגיעים ("אין לי אצל איש מהם אפילו פרוטה אחת"); לסכום של 6 וחצי דינרים; לאופן שבו השולח שילם 2 ו-1/6 דינרים בנוכחות הזקנים, ונותרו 4 ו-1/3 דינרים; לכך שחסון בן סלימאן תבע את הפיקדון הזה של 4 ו-1/3 דינרים; לכך שהשולח חקר ובירר ומצא שהיה לו אח ברמלה ויורש או יורשים חוקיים; וכיצד הנמען (מולאי אלחזאן אלג'ליל — אדוני החזן הנכבד) יוכל לדאוג להעברת הכסף.

שובר של איגרת (חלקה התחתון) בכתב יד מסודר ומובחן. מוזכר בה שליח (רקאץ') מספר פעמים. כמו כן יש בה התייחסות למקרה מצוקה הכרוך בהטלת חרם ובאדם שעל הנמען "להציל אותנו ממנו". המוען מורה לנמען לפעול בהתאם למכתבו של האמיר. בהמשך נכתב: "...האדון יודע על האסון הזה... איני יכול אפילו לתאר לך את אשר אירע לנו...". ציטוטים מן המקור: יהוד אכדו... ויסתחי... רקאץ... אסם מן יעלם אן מראת... הי ומן ענדה להא... ודאעה יאכד כטנא ושהוד בלחרם... לה אנה פי מצר וטלב יאכד מעה רקאץ וידכל לענדכם כל... וכתאב אלאמיר וקד תוגה נחו אלמולא תעמל מעה חסב נכותך ותכלצנא מנה ועשה כחכמתך... אלמולא עלם הדה אלחאדתה... ומא אחסן אצף לך מא גרא עלינא...

מכתב מאב, במקום לא ידוע, אל בנו אבו אל-[רביע?] סולימאן בפוסטאט. המכתב נועד להימסר בחנותו של אבו נצר אל-שראבי (ייתכן שמדובר באותו אדם המוזכר במסמך אחר) בשוק הברברים (סוּק ברברה?). כתוב בערבית-יהודית, ואילו הכתובת על גב המכתב כתובה באותיות ערביות. כתב היד נראה מוכר, אך אינו נראה ככתב ידו של אבו זכרי הכהן (שגם לו היה בן בשם אבו אל-רביע סולימאן). המכתב פגום למדי. השולח מתלונן ששלח כבר שמונה מכתבים קודמים ולא קיבל מענה כלשהו. נודע לו שבנו עוסק במסחר בחנות. אחד מן השניים — השולח עצמו או אשתו — "אובד" או "אובדת" (הלכת או הלכת), ככל הנראה מרוב דאגה בשל היעדר הידיעות. אמו של הנמען מוזכרת בשורה הלפני-אחרונה של המכתב.

מכתב בערבית-יהודית בכתב יד גולמי, מראשית המאה ה-13 (או אולי מהמאה ה-11), הממוען ל"אחי" אבו אלע'ית'. אבו אלמג'ד הגיע לאחרונה לבלבייס וסיפר לכותב כי הלך עם אם אבו אלע'ית' (אולי אחותו של הכותב הנושאת את אותו שם כאמם?) אל הראיס, וערך את הקניין הסמלי לפיו היא תיתן לו (לנמען?) את הקמאש (הנדוניה) של אחותו (של הנמען?) ביום חמישי. הכותב ממשיך: "מיד כשתראה מכתב זה, לך אל אבו אלפרג' בן אלראיס אלאסכנדראני (הידוע גם כאליהו הדיין), ולך עמו אל הראיס, וקח לרשותך את הנדוניה של בת אחותך". לאחר מכן מופיע משפט סתום, ואחריו פורט הכותב את כל הפריטים שבנדוניה. היחסים בין הצדדים השונים ומעמדם המשפטי אינם ברורים. נדרשת בחינה נוספת.

מכתב מאת משה בן לוי הלוי (נפטר 1212), כנראה מקַליוּב, אל אביו אבו סהל לוי בפוסטאט. בערבית-יהודית, עם הכתובת בכתב ערבי. ייתכן שזהו המכתב הארוך ביותר של משה בן לוי השמור בגניזה. תיארוך: ככל הנראה סביב שנות ה-1190. הכותב פותח בתלונה על מצב הכנסותיו כשוחט. הוא מבקש מבני משפחתו ללכת אל המחסן בפוסטאט ולהוציא עבורו מצרכים רבים. כמו כן הוא מבקש כמה פיוטים, ובכללם אחד שיביא לו במיוחד בן-דודו (אבן ח'אל) אבו אלח'יר, ואחרים מאת אבו אלמנא החזן. הוא מציע לקנות בגד לאמו, ומבקש שאחיו (כנראה ידותון) ישיג עבורו פתווא (תשובה הלכתית). האמיר סג'אע אלדין שולח את ברכותיו. בסוף המכתב יש כנראה התייחסויות למחלה, אך הטקסט קשה לפענוח.

מכתב מיוסף, השוהה בטריפולי שבלוב, אל אמו, ככל הנראה בפוסטאט. אף שבכתובת המכתב נכתב "מבנך יוסף", המכתב למעשה כתוב מפיה של אישה מבוגרת המתגוננת מפני האשמות הנמענת כלפיה — על שלא דאגה ליוסף כראוי ועל שלא השיאה לו את בתה. הכותבת מתארת סוג של נישואין זמניים שיוסף ערך עם נערה יתומה: "הוא חלה (מרצ'ה), וכאבו התעצם (אשתד וג'עה), ולא היה לו איש שיטפל בו. על כן ראה לנכון לקחת נערה יתומה צעירה שתטפל בו, ונשא אותה בתנאי שאם ירצה להיות חופשי לשוב לארצו, יכתוב לה גט פיטורין". המכתב מוסיף ומדווח כי האישה ילדה בן שמת. הכותבת מציינת גם שהיא עצמה הייתה חולה בעת התרחשות האירועים הללו (ולפיכך בקושי ניתן להאשימה על שלא התערבה).

ייפוי כוח. המקום: זווילת אל-מהדיה, תוניסיה. יום שני, א' באב [ד']תתל"ג לבריאת העולם, היינו יולי 1073. בו אבו סעד אסחאק בן ח'לף בן עלון אל-כאתב אל-מצרי, יהודי קראי, מעניק להסון בן אבו אל-פרג' מהדוי את הזכות לפעול בשמו ולגבות בחזרה רשימה ארוכה של כלי בית, אשר אבו סעד הפקיד אצל סתונה בת סלימאן בן הבה, המכונה "סראג' אמיהי" ("מנורת אמו"), אשתו של מוסא בן ח'לף. חתומים על המסמך הפרנס מבורך בן אברהם, הסופר עיאש בן יהודה, ומשה בן דוד. אישור המסמך (validation) חתום בידי יהודה בן סעדיה, משה בן שלה הלוי, ויוסף בן פרח. לפי גויטיין, ייתכן שאחד הרישומים המשפטיים שבמסמך אחר קשור לאותו עניין או מהווה גרסה של אותו מסמך עצמו.

מכתב מאת יצחק בן אהרן הסג'למאסי, ככל הנראה מאלכסנדריה, אל חלפון בן נתנאל הלוי, ככל הנראה בפוסטאט. התיארוך: בערך 1142–1145. השולח מדווח כי הספינה שעליה הפליג טבעה בשאבור (על הגדה המערבית של זרוע רשיד/רוזטה של הנילוס). הוא הצליח להציל את עצמו ואת סחורתו. עיקר מטרת המכתב היא לבקש מחלפון להשיג מאבו סעד אלשישי (כפי הנראה משה בן נתנאל הלוי) רשימה של הספרים שברצונו להעתיק, ולשלוח אותה לסג'למאסי לפני שיפליג עם הבישאניים (כלומר אנשי פיזה). בנוסף הוא מבקש גם את רשימתו של חלפון עצמו של הספרים שברצונו להעתיק. דרישות שלום לאנשים שונים, ובהם אחיו של חלפון, אבו עלי יחזקאל. שמואל (אולי בנו של יצחק) שולח אף הוא את ברכותיו.

מסמך משפטי שנכתב בפוסטאט ומתוארך לשליש האחרון של חודש כסלו בשנת 1649 לשטרות (נובמבר 1337). על פי המסמך, אלאסעד בן אבו אלפרג' אלצירפי, המוכר בכינוי אבן נעמאן, מקבל הלוואה בסך 1580 דרהם (החצי: 790) מאלמופק בן נציר. תנאי ההחזר קובעים שתשלום ראשון של 180 דרהם ישולם בתום החודש הראשון, ולאחר מכן 30 דרהם בכל חודש (בסופו). בצד השני (verso) מצוי פתיח של מסמך משפטי נוסף, העוסק בצוואת שכיב מרע של אלמופק. המסמך נכתב באותו כתב יד של הצד הראשון, אך מתוארך לשנים רבות מאוחר יותר: השליש הראשון של חודש טבת בשנת 1658 לשטרות (1346 לספירה) — ולא 1638 לשטרות (1326 לספירה) כפי שנקרא בעבר. חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיות גויטיין.

ורסו: מכתב מאבו נצר בן אברהם, באלכסנדריה, אל סוחר הודו (כנראה לא חלפון בן נתנאל). תיארוך: כ' באדר ב', ככל הנראה שנת 1448 לשטרות = 1137 לסה"נ. הכותב מברר על אודות הגעת ספינות ושיירות מנתיב הודו ומתאר את השפל הכלכלי הכללי השורר באלכסנדריה. אחיו של אבו נצר מוסיף דרישת שלום. (המידע על פי גויטיין ופרידמן.) רקטו: תוספת למכתב שכתב אבו נצר בן אברהם, נציגו של חלפון בן נתנאל באלכסנדריה, וייתכן שהיא מופנית לאבו זכרי הכהן, נציג הסוחרים בפוסטאט (זיהוי פליאוגרפי וסגנוני לפי גויטיין ופרידמן). הכותב מדווח על תקופה קשה באלכסנדריה. המכתב מעיד על מעורבותו של אבו נצר בסחר הודו, ואף על ייצור טקסטיל מקומי. (המידע על פי פרנקל.)

פתק מאת הנגיד אל 'הקהל הנכבד' של פוסטאט (מאותו סוג שתואר על ידי גויטיין), ובו בקשה להשלים את גביית ההתחייבויות שניתנו ביום הכיפורים, ובמיוחד אלו שיועדו לטובת הלך שהגיע מאירופה (אפרנג'י), אשר עמד לצאת לדרכו בבוקר שלאחר שני הימים הראשונים של חג הסוכות. עובדה מעניינת העולה מן הפתק הזה היא המהירות שבה נגבו ההתחייבויות. בין יום הכיפורים לתחילת חג הסוכות מפרידים ארבעה ימים בלבד, והמכתב כמו מניח שכבר ביום השלישי שבין שני המועדים מרבית ההתחייבויות הגיעו לידי הגבאים. נקודה מעניינת נוספת היא דברי המוסר של הנגיד הקורא לזכור את העניים גם בשעת ה'סיום' — מעמד הסיום החגיגי של הקריאה השנתית בתורה, החל בסופם של חגי הסתיו.

recto: שטר משפטי. מקום העריכה: קליוב. התאריך: יום שלישי, ז׳ באדר א׳תק״ה לשטרות, היינו שנת 1194 לסה״נ, תחת סמכותו של הגאון שר שלום הלוי. השטר נכתב בכתב ידו של משה בן לוי הלוי. בשלב מאוחר יותר חתך משה את המסמך באופן מסודר ומדויק לאורך אמצעו, וכך נוצרו שני חלקים נפרדים, ועל גב כל אחד מהחלקים כתב משה מכתב משפחתי. השטר עוסק בפירוק שותפות בבית ובחנות בין שני אחים — ח'לף ואבו אלפצ'ל בני הלאל. ככל הנראה, ח'לף נותר בעלי החנות, בעוד אבו אלפצ'ל רכש מח'לף את חלקו במחצית הבית תמורת 16.5 דינרים. (תיאור מוקדם יותר ציין כי המסמך תוארך לשנת א׳תפ״א לשטרות, אך כנראה הכוונה הייתה למסמך אחר, שכן התאריך לא היה זמין באותה עת.)

מכתב בערבית-יהודית. כתב היד זהה לזה של מכתב נוסף, ומכאן שמדובר בעותק האוטוגרפי השני שהתגלה של המשורר הספרדי המפורסם יהודה אלחריזי. תיארוך: בקירוב 1215–1225. השולח דוחק בנמען לסייע לו בעניין מסוים הנוגע לאלאכרם אבו אלרביע, שאסור לו לעזוב את פוסטאט/מצרים לפני שעניין עסקי ו/או משפטי כלשהו ייסגר לשביעות רצונו של השולח. השולח מאיים כי הוא חושש שיהיה עליו לשגר מכתב נוסף בנימה תקיפה אף יותר. בשוליים הוא מספר שהתרחק מ"חברינו" (אצחאבּנא) בכל ארץ וארץ, משום שכאשר בא אליהם בנועם, בשבחים ובכיסופים — הם השיבו לו ברטינות ובהתנשאות. נמען המכתב אינו מזוהה; ייתכן שמדובר באליהו הדיין, הנמען של המכתב הידוע האחר של אלחריזי.

מסמך משפטי מבית הדין העליון של הנשיא (דוד בן דניאל), המתעד עדות של יפת בן לוי (?) בן מנשה, הפועל כמיופה כוח מטעם אשתו, בנאת בת אבו אלרצ'א יפת. בעדותו הוא תובע את חלקו של אביה במה שנותר מן השותפות שניהל עם מסאפר בן שמואל. כמו כן מתועדת עדותו של מסאפר, שלפיה ביכולתו להציג מסמך משפטי המעיד כי אבו אלרצ'א דיבר על העניין בצורה שונה (כלומר, שלא היה מדובר בשותפות). באותה עת היה המסמך בצור, לאחר שמסאפר שלח אותו לשם לשם אישורו על ידי ראש הישיבה, אליהו הכהן. מסאפר מבקש דחייה עד שיוכל להביאו ממקומו. בצד השני (verso): חלקים ממכתב אחד או שניים אחרים, שאין להם קשר למסמך שבצד הראשון. שני מסמכים נוספים שייכים לאותו תיק.

דף מתוך פנקס בית דין. רקטו: רישום משפטי הנוגע למכירת שפחה. מתוארך ליום חמישי, כ"ה באייר א'תקכ"ח למניין שטרות = 4 במאי 1217. הקונה: בו אלעז בן בו עמראן אלשראבי. המוכר: בו אלחסן אלמלמד. נקבע כי בו אלעז אחראי לכל נזק שייגרם לבו אלחסן כתוצאה מאובדן שטר המכירה (עהדה) של השפחה שבו אלעז רכש מבו אלחסן. העסקה נערכה בנוכחות בו אלפצ'ל אלרצוי. רקטו, בתחתית: רשימת חפצים (רובם בגדים) בשלושה טורים, ככל הנראה חלק מרשימת נדוניה. ורסו: רישום משפטי בנוגע להסכם בין אבו סעיד אלנקאד לאבו אלפח'ר אלצירפי. אבו סעיד מתחייב להישבע על ספר תורה בעניין הסדרים כספיים ביניהם. דורש בחינה נוספת. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

מכתב מטוביה בן משה, היושב בירושלים, אל בתו השוהה בפוסטאט, מאפריל 1040 או 1041. לפי גויטיין, התיאור שמוסר הכותב על שלומו הטוב הוא יוצא דופן לחלוטין: "אני שרוי בנוחות גמורה בגופי ובכל ענייני. בגדיי אינם מחזיקים אותי מרוב אושרי והצלחתי". מאחורי המכתב עומד סיפור מורכב: יהודי ביזנטי נשא לאישה אישה מוסלמית, ככל הנראה שבויה שאותה פדה. כאשר עברו בני הזוג לארץ ישראל הם נפרדו, והאישה השתקעה במצרים יחד עם בתה, שגדלה בינתיים. האם נקלעה לימים קשים, ובמכתב זה האב מנסה לשכנע את הנערה לשוב אליו ואל חיק היהדות, תוך שהוא מדגיש כי הוא — בניגוד לאמה — נהנה מבריאות מצוינת ומשגשוג כלכלי, ועל כן יוכל לפרנסה ולדאוג לכל מחסורה.

קטע ממכתב בערבית-יהודית. תיארוך משוער: סוף המאה ה-12 או המאה ה-13. עוסק בעיקר בענייני מסחר. נזכרים בו סוחר משי (קזאז) וכובס או מלבין בדים (קצאר); רבנו יצחק ומפצ'ל; בו אלח'יר; סידורי נסיעה; כאבו של השולח על כך שהאוניות הגיעו באיחור כה רב; פגישה עם בו אלמנצור בן בקאא; דרישות שלום לבנו של הנמען אבו אלברכאת (ולכן ייתכן שהנמען הוא אליהו הדיין); תלונה על אשתו של אבו סעד הרוצה "להחרים, ואמרתי לה: 'החרימי ועשי מה שאת רוצה לעשות'"; בקשה להשיג מסוחר המשי בנה של סת זיאדה (כנראה מכארם בן סת זיאדה אלקזאז הנזכר במסמכים אחרים) סכום כסף; ושוב תלונה על עיכוב האוניות ברשיד (רוזטה). (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

רשימות משפטיות להכנת מסמכים. כתב היד הוא של חלפון בן מנשה, על פי ההערכה הפלאוגרפית של וייס. הרשימה הראשונה מכילה פרטים לעריכת כתובה לזוג עני במיוחד. החתן הוא [...] אלאטראבלסי (מטריפולי). מועד החתונה (הדכ'ול) נקבע לחודש סיוון שנת 1438 למניין השטרות, היא שנת 1127 לספירה. המוהר המוקדם עומד על 12.5 דרהם והמוהר המאוחר על 25 דרהם, ובסך הכול בשווי של כדינר זהב אחד. הרשימה השנייה אולי מתייחסת לאותו זוג ואולי לא. הכלה היא [...]הדיה בת אהרן הכהן. היא אלמנתו של הלל הלוי בן סעדיה, ויש לה ילד מן הנישואים הקודמים (או ליתר דיוק, נראה שהלל הלוי הוא בנה, וסעדיה הוא בעלה המנוח). מוזכר גם "בן עושה הפלכים" (אבן אלמע'אזלי).

רשימת חלוקה בכתב ידו של חלפון בן מנשה הלוי (פעיל בשנים 1100–1138 לספירה). הרשימה נפתחת באל-רב אל-נזר ("הנזר"), ולאחריו אבו סעיד, בן אחיו של מישהו, בן דודו (אבן עם) של מישהו בשם יוסף המכונה "בעל חלום" — ככל הנראה פותר חלומות. אדם זה מופיע גם במסמך נוסף. למיטב ידיעתו של המקטלג, מקצוע זה אינו מתועד במקום אחר בגניזה (מקורות ספרותיים שאינם מן הגניזה מזכירים את המקצוע עאבר/מעבר ללרֻאיא — פותר חלומות). ברשימה מופיעים גם: סלימאן העיוור (אל-צ'ריר); אבן אל-קלעי צדקה; חייא המלמד; אבו סעד(?) אבן אל-מעלמה; נסים; אבו אל-חסן הפרנס; הִבה בנו של מישהו; ות'אבת אבן אל-מנג'ם (הידוע כעני־מרוד ממספר מסמכים נוספים מתקופה זו).

מסמך משפטי. בערבית יהודית. בכתב ידו של חלפון ב. מנשה (פעיל בשנים 1100–1138 לספירה). עוסק במחצית בית ידוע בקאלוס. כנראה זהו החלק העליון של BL OR 12299.12 + T-S 8.123 (אך אין מדובר בצירוף רציף). האנשים המעורבים הם: הלל ב. אלעזר/מנצור ב. יפת/חסן הכהן, אשתו סתתום הידועה גם כסת אל-ג'מיע בת עובדיה, ורוקח בשם אבו נצר בן זבייבאת. ייתכן שמוזכר אדם בשם סלמאן אל-מחדת', אך סביר יותר שמדובר בשמו של בית חדש (מוחדת'), [דאר] סלמאן. גויטיין וגרשון וייס סברו שקטע זה מצטרף ל-T-S 12.553 (העוסק באותו הזוג), אך הדבר אינו ודאי (גויטיין וייס לא ידעו על BL OR 12299.12 + T-S 8.123 ועל הצירוף T-S 12.502 + T-S 12.82 + T-S 12.553).

מכתב מבן אל אביו מובארכ בן [...], בפוסטאט. בערבית-יהודית, והכתובת בכתב ערבי. כתב היד והכתיב גסים ובסיסיים. הבן מתלונן על חוצפתה ועל אופייה הריבי של אשתו (אלקחה ואלמכאלפה ואלגראב). ראויה לציון מיוחד הצהרתו ש"אישה רעה היא צרעת לבעלה" (אלדי קאל פיהא אלכתאב אשה ראעה צאראעת לבעלה), בציטוט פתגם המיוחס לבן סירא בתלמוד הבבלי, יבמות ס"ג ע"ב וסנהדרין ק' ע"ב. בנוסף הוא מדווח כי הוא צם זה שלושה ימים (וחק אלתורה אן כתבת לך הדא אלכתאב אלא ואנא צאים לי תלתתיאם מא דקת שי). יש התייחסות לבואו של הנמען לפוסטאט. בצד האחורי מופיעות גם כמה שורות של ספרות יווניות/קופטיות. (המידע בעיקרו מעודד צינגר ומ-CUDL.) צירוף: אלן אלבאום.

הזמנה לקונדיטור: "אל הזקן אבו סעד, ישמרהו האל: בבקשה קח שתי פרוטות נחושת כפיקדון, ותן למוסר המכתב ראטל אחד של עיגולים [חֻלַיְקַאת, ככל הנראה סוג של סופגניות] אפויים היטב. אם תכין עוגות מחר, הכן עבורי שני ראטלים של עוגיות קטנות (כֻּעַיְכַּאת) בקטנות שבקטנות." האם זו עדות לכך שעוגות-סוכריות-על-מקל הומצאו בקהיר של ימי הביניים? לפי גויטיין: "עוגות, הנקראות כַּעְכּ בערבית (מילה שנדמה כי אינה קשורה למקבילתה האנגלית cake), אף הן נקנו בדרך כלל בשוק, והכינוי או התואר כַּעְכִּי, היינו אומן עוגות, נפוץ למדי. לפנינו הזמנה לאומן עוגות, כתובה בקפידה על פיסת נייר זעירה." הקונדיטור, הח'מירי, היה אף הוא דמות מוכרת בנוף.

מתכון מורכב (נֻסח'ה מרכּב) בערבית-יהודית. מתוארך אולי למאה ה-12. ככל הנראה מדובר במתכון להכנת דיו, וזאת על פי רכיביו והוראותיו וכן על סמך הביטוי "אִלא אן יציר פי קואם אל-[חִ]בּר" (השורה השלישית מהסוף). בין הרכיבים: עפצי אלון (עפץ), שרף ערבי (צמג ערבי), ויטריול קפריסאי (זאג' קֻבּרֻסי, משובש בכתב היד כ"קרבסי"), רכיב לא-ידוע בלאקונה, מעט זעפרן, מעט מלח גבישי (מלח דַראני, הידוע גם בשם אנדראני), ולַזוּרד (לאפיס לזולי). הרכיבים מושרים במים; כמו כן מעורב במתכון הדס ירוק (או מור, אם הדס אינו זמין); ויש גם שלב שבו מניחים את התערובת בשמש. בסופו של התהליך מפזרים מעט סוכר קנדי (סֻכּר נבּאת) או סירופ סוכר (ג'ֻלאבּ).

מכתב תודה בערבית-יהודית. המכתב משבח תלמיד חכם ששהה תקופה מסוימת — ככל הנראה בימי החגים הנוראים — בעיירה פרובינציאלית. נוכחותו הוסיפה כבוד רב לקהילה היהודית, וגם היהודים וגם המוסלמים היו מרוצים ממנו. הוא התפלל מתוך סידור התפילה של רב סעדיה גאון. במסמך מוזכר אלשיח' אלת'קה אבו ע'אלב, אך לא ברור אם הוא האיש האהוב המדובר. במכתב מופיעות לפחות עשר חתימות. החתימה הראשונה היא של דוד בן עמרם הכהן, והיא בידו של מי שכתב את המסמך עצמו. שאר החתומים: ברכות בן [...]; סעדיה בן אברהם הלוי; יפת בן יש[ועה?]; אלעזר בן צדקה; צדקה בן יצחק(?) הכהן; יאשיה בן ארח; שארית בן מצליח הלוי החזן. (חלק מן המידע על פי כרטיסיית גויטיין.)

רשימה של 103 אנשים, בתי אב או קבוצות המקבלים חיטה. הכמויות נעות בין חצי וייבה לשלוש וייבות (וייבה אחת ≈ 4 גלונים). לפי גויטיין, נוספו לרשימה הערות שונות (כגון 'מת', 'נעדר'). לפני ביצוע חלוקה מקיפה של חיטה, פקידי הקהילה היו בוחנים את הרשימה מן החלוקה הקודמת ורושמים את השינויים שחלו בנסיבות — כגון פטירות, שינויים במצב הכלכלי ועזיבות. הרשימה המעודכנת הייתה מועתקת ומשמשת בסיס לחלוקה הנוכחית. לצד אחד הפריטים מופיעה ההערה הבאה: "שים לב, רֻקְעַה (פתק) מאת הרַיִּיס: אדם זה אינו אמור לקבל דבר." לפי כהן, יש לתארך רשימה זו זמן קצר לאחר כמה רשימות חלוקה אחרות, שכן שלושה מן האנשים הנזכרים בהן רשומים כאן כמי שנפטרו.

מסמך משפטי. הסכם שותפות. מתוארך ל-14 במאי 1238. נכתב בכתב ידו של שלמה בן אליהו (כפי שזיהה גויטיין), מלמד וסופר בית הדין. עניינו של המסמך שותפות ב"מטבח" (מטבח'), ככל הנראה מתקן שעסק בהכנת מזון. אזכור של "חלוקה" (כלומר חלוקת נכסים) והאמירה ש"רק [...] נותר" מרמזים כי ייתכן שמדובר בהסדר שותפות ושטר שחרור, או למצער ששטר השחרור לא לווה בסיכום סופי של מלוא החשבונות, אם כי מצב השתמרותו של המסמך אינו מאפשר ודאות בעניין זה. השותפים היו אבו אלרצ'א יחיא בן שמואל ואלמכין בן שלה הלוי. התאריך המדויק נתון לפי הלוח המוסלמי (28 ברמדאן 635), וכן לפי הלוח העברי (העשור האחרון של חודש אייר) בצירוף שנת המניין הסלאוקי (1549).