יהודית־ערבית במסמכי הגניזה — עמוד 11

מכתב תודה בערבית-יהודית. המכתב משבח תלמיד חכם ששהה תקופה מסוימת — ככל הנראה בימי החגים הנוראים — בעיירה פרובינציאלית. נוכחותו הוסיפה כבוד רב לקהילה היהודית, וגם היהודים וגם המוסלמים היו מרוצים ממנו. הוא התפלל מתוך סידור התפילה של רב סעדיה גאון. במסמך מוזכר אלשיח' אלת'קה אבו ע'אלב, אך לא ברור אם הוא האיש האהוב המדובר. במכתב מופיעות לפחות עשר חתימות. החתימה הראשונה היא של דוד בן עמרם הכהן, והיא בידו של מי שכתב את המסמך עצמו. שאר החתומים: ברכות בן [...]; סעדיה בן אברהם הלוי; יפת בן יש[ועה?]; אלעזר בן צדקה; צדקה בן יצחק(?) הכהן; יאשיה בן ארח; שארית בן מצליח הלוי החזן. (חלק מן המידע על פי כרטיסיית גויטיין.)

רשימה של 103 אנשים, בתי אב או קבוצות המקבלים חיטה. הכמויות נעות בין חצי וייבה לשלוש וייבות (וייבה אחת ≈ 4 גלונים). לפי גויטיין, נוספו לרשימה הערות שונות (כגון 'מת', 'נעדר'). לפני ביצוע חלוקה מקיפה של חיטה, פקידי הקהילה היו בוחנים את הרשימה מן החלוקה הקודמת ורושמים את השינויים שחלו בנסיבות — כגון פטירות, שינויים במצב הכלכלי ועזיבות. הרשימה המעודכנת הייתה מועתקת ומשמשת בסיס לחלוקה הנוכחית. לצד אחד הפריטים מופיעה ההערה הבאה: "שים לב, רֻקְעַה (פתק) מאת הרַיִּיס: אדם זה אינו אמור לקבל דבר." לפי כהן, יש לתארך רשימה זו זמן קצר לאחר כמה רשימות חלוקה אחרות, שכן שלושה מן האנשים הנזכרים בהן רשומים כאן כמי שנפטרו.

מסמך משפטי. הסכם שותפות. מתוארך ל-14 במאי 1238. נכתב בכתב ידו של שלמה בן אליהו (כפי שזיהה גויטיין), מלמד וסופר בית הדין. עניינו של המסמך שותפות ב"מטבח" (מטבח'), ככל הנראה מתקן שעסק בהכנת מזון. אזכור של "חלוקה" (כלומר חלוקת נכסים) והאמירה ש"רק [...] נותר" מרמזים כי ייתכן שמדובר בהסדר שותפות ושטר שחרור, או למצער ששטר השחרור לא לווה בסיכום סופי של מלוא החשבונות, אם כי מצב השתמרותו של המסמך אינו מאפשר ודאות בעניין זה. השותפים היו אבו אלרצ'א יחיא בן שמואל ואלמכין בן שלה הלוי. התאריך המדויק נתון לפי הלוח המוסלמי (28 ברמדאן 635), וכן לפי הלוח העברי (העשור האחרון של חודש אייר) בצירוף שנת המניין הסלאוקי (1549).

קטע ממכתב מאת אבו אל-ת'נאא' אל "אביו", שאולי שמו אבו סעד אבן [...]. המכתב כתוב בערבית-יהודית, והכתובת בכתב ערבי (יש לציין שהשורה התחתונה של הכתובת הייתה במקור השורה העליונה; היא מופיעה במיקומה הנוכחי בשל אופן הדבקת המכתב וחיתוכו לפתיחה). מבחינת תיארוך: ככל הנראה סוף המאה ה-12 או המאה ה-13, על פי כתב היד. השולח אומר שהחג לא היה חג כלל בשל היעדרותו של הנמען. הוא מדווח כי שוב אין צורך (وجه, נכתב וש) שהנמען יישאר רחוק (في بلاد الغربة), משום שהדיואן קיבל במלואו (استوفى) את כל המגיע לו (אולי מס הגולגולת?), ו"אל-חזאזי לקח עבורנו את המסמך/השטר שלו (או אפילו קבלה? حجة)". האיחוד בין הקטעים נעשה על ידי אמיר אשור.

מכתב בכתב ידו של חלפון בן מנשה (פעיל בשנים 1100-1138 לספירה) הכולל חשבון מסחרי ופרוטוקול של דיון בבית דין. בדרכו להודו פגש אבו ברכאת אללבדי את יצחק אלנפוסי בעדן, ואלנפוסי מסר לו סחורה כדי שימכור אותה עבורו. החלק האבוד של המכתב כלל ככל הנראה פירוט של אופן מכירת הסחורה בהודו, ואילו בחלק השרוד מובא חשבון של הסחורות שאבו ברכאת רכש עבור אלנפוסי בהודו, וכן ההוצאות (מסים, שכירות מחסן וכיוצא בזה) במהלך שהותו בעדן. הקטע האחרון הוא העתק של הליך משפטי שבו מצהיר אבו ברכאת כי הוציא את יתרת כספו של אלנפוסי על הבית שאלנפוסי רכש לאחרונה בפוסטאט, פעולה שעשה על פי הוראתו של חלפון הלוי בן נתנאל, נציגו הממונה של אלנפוסי.

מכתב בערבית-יהודית מאב לבנו (שהוא "בלבי כמו אבו אלפרג'"). האב מבקש מבנו לגבות עבורו חוב של 11 דינרים שחייב לו אבו אלחסן אלעטאר. מוזכרים גם חצי דינר וחמותו (חמאתי), אך מקומם בסיפור אינו ברור עד תום. הוא מחניף לאבו אלחסן ומתחנן בפניו שיתן לו את הכסף מיד מאחר שהוא נתון במצוקה כלכלית, ואז מאיים שאם לא ישלם — יביאו לבית הדין. בשורות האחרונות הוא חוזר לפנות אל בנו: "זה מצער אותי. צא וקח אותו. הוא יודע שאני לא יכול לצאת אליו... וכל מה שתשלח אלי, שלח עם מוסא". כתב היד והכתיב המדובר דומים לאלה של אבו סהל (לוי) החזן, אביו של משה בן לוי הלוי; ההשערה הזו נתמכת באזכור של מוסא בסוף המכתב, אך עדיין נותרת בגדר השערה.

רשימות בערבית-יהודית הנוגעות לחפצי בית ולענייני כספים של יצחק אל-יבדאני[?] (רקטו) ושל משה אבזרדיל (ורסו). על פי הפלאוגרפיה ושם המשפחה של האחרון, ניתן לתארך את הקטע למאה ה-18 או ה-19. הרשימה הקשורה ליבדאני כוללת פריטי בית כגון "פנגאן / ספל קפה", "סכינה / סכין" ו"פנאר / פנס". הרשימה הקשורה לאבזרדיל בצד הוורסו מורכבת יותר, ונראה שהיא כוללת יותר חישובים כספיים בהשוואה לפורמט המלאי של צד הרקטו. חשוב לציין שהערך בשורה 17 בוורסו מתוארך לפי יום שישי של שבוע פרשת לך-לך (פורמט הנפוץ ברשימות קהילתיות). עם זאת, לא ברור אם גם קטע זה שימש לתפקוד קהילתי, או שמא רק נסמך על אותה צורה של ציון זמן. תיארוך: מאה 18 או 19.

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה הלוי. מתוארך ליום שלישי, ז' באלול א'תכ"ה למניין השטרות, היינו אוגוסט 1114 לסה"נ. רשימת מצאי של עיזבונו של צורף עשיר, המנוח אבו יעקוב. הרשימה כוללת דינרים בשטרות של בנקאים, מזומנים בזהב ומטילים של מתכות יקרות; מוזכרים גם כלים שונים, שתי שפחות ושטרי חוב. המסמך נכתב בידי חלפון בן מנשה ונחתם בידי בית הדין הרבני ביום פטירתו של אבו יעקוב, ובכללם יצחק בן שמואל הספרדי. בטרם חולקו חלקים כלשהם ליורשים, קיבלה האלמנה את ה"מאוחר" המגיע לה על פי כתובתה, ובמקרה זה 75 דינרים. המסמך מתייחס לשטרות שנערכו בערבית ובעברית (כנראה הכוונה לכתב). (חלק מהמידע מבוסס על גויטיין וכרטיסיותיו).

מכתב אל יצחק בן עובדיה בגרנדה שבספרד, מאת יצחק בן אברהם בן עזרא מטולדו. הכותב מודיע לנמען כי לדעתו מר יוסף עומד לנסוע אליו כדי להעביר את חג הפסח אצל אבן אלפח'אר, שכן זה האחרון עורר בו את החשק לבלות את החג בביתו, מקום שבו יוכל ליהנות וטוב לו יהיה. תחילה תכנן מר יוסף לנסוע לסביליה, אך הוא שינה את דעתו ובחר להגיע לגרנדה — והכותב מבקש מהנמען לשים לבו לכך. בסופו של המכתב מספר הכותב כי החליט שלא לשלוח את האיגרת בלי שיצרף אליה מעט שירה משלו, שאותה הוא מכנה בענווה (או באירוניה) "שטות"; בלילה שלפני כתיבת המכתב טיוטט אותם חרוזים, שמר יוסף בחר אותם, והכותב מבקש את סליחת הנמען עליהם. הצירוף נעשה בידי אלן אלבאום.

מכתב שנשלח מאלכסנדריה לפוסטאט בעניין ירושתה של אלמנה ויתומיה. תאריך משוער: סביבות 1080. הדיין היהודי המקומי הטיל חרם על כל מי שמסתיר מידע על רכוש השייך ליתומים, אך החרם לא הועיל. ככל הנראה הייתה גם ניסיון להשתלט על הרכוש באמצעות פנייה לערכאות לא-יהודיות. כותב המכתב מבקש מהנמען לפנות אל הנגיד, מבורך בן סעדיה, כדי שיתערב בעניין. הערה: המכתב עצמו אינו מתוארך, והתיארוך לשנת 1080 הוא הערכתו של גויטיין. צירוף: עודד צינגר. המסמך נדון אצל צינגר במאמרו משנת 2018 "'She Aims to Harass Him': Jewish Women in Muslim Legal Venues in Medieval Egypt", העוסק בנשים יהודיות בערכאות המשפט המוסלמיות במצרים של ימי הביניים.

מכתב מאת דיין באלכסנדריה, בערבית-יהודית, מתוארך לסביבות שנת 1180. המכתב גדוש בפרטים מעניינים על המתחים בקהילה בשנותיו הראשונות של שלטון צלאח א-דין, ועל המגעים עם השלטונות והאמירים השונים. יריבו של הכותב, ראש הקהל, איים להפסיק את תשלום משכורתו של הכותב, ובמקומה לדאוג לכך שעשרים אנשים יעבירו אליו ישירות את תרומותיהם השבועיות לקופה. בנוסף מדווח הכותב (בשוליים העליונים של ה-verso) על מקרה משפטי שעניינו אדם שכפה על אשתו להתגורר עמו ועם אמו באותו בית בעת שהיה חולה. עוד קודם לכן נשבעה החמות כי לבנהּ אין כל מחלה, ואולם משהתגלה כי אכן הוא חולה, חוששת האישה כי כל נדונייתה תאבד (ככל הנראה תוצא להוצאות רפואיות).

בצד הוורסו: שני מכתבים שונים שהודבקו זה לזה כדי ליצור מגילה (rotulus) עבור לוח השנה שבצד הרקטו. שני המכתבים הם מכתבים מסחריים מאמצע המאה ה-11. (I) המכתב העליון מזכיר: אלכסנדריה; משהו שממנו לא נותר דבר "פרט לשקיו (ח'יוש')"; הספינות מאלמהדיה; עדכונים על הפלגת הספינות; משהו שדיווח עליו אבן מהדי בבואו; עדכונים נוספים על ספינות מסוימות (ובכללן שח'תור וקארב); עדכונים על מחירים של סחורות מסוימות, ובכלל זה שמן; דיווח לפיו "העיר/הארץ שלווה, וה'וצאיא' [...] ... ואין יקר לשלטון יותר מן הסוחרים... האי (אלג'זירה)..."; עדכונים נוספים על ספינות מסוימות; ואזכור של "הצי" (אלאסטול). (חלק מן המידע מבוסס על קטלוג CUDL.)

מכתב מיהושע בן סעיד אלמציצי אל "אחיו" אבו סהל [...] בן אברהם. כתוב בעיקרו ביהודית-ערבית, עם איותים פונטיים וייחודיים. המכתב מתאר כיצד גנבים (אלוצוץ = اللصوص) פרצו בלילה לחנותו ולגן הירק (מבקלה) של השולח, וגנבו ממנו כסף ומשי. הוא מבקש מאבו סהל "להרגיע את ליבו" של אבו יעקוב בן יאשיהו ולבקש ממנו להתאזר בסבלנות, ומוסיף כי היה מוכן למכור את נפשו למענו (פלו צירת אן אביע נפסי ליס אקציר ען ופא חקוק אין שאללה — "אפילו אם הייתי נאלץ למכור את נפשי, לא אחדל מלקיים את חובותי, בעזרת ה'"). דרישות שלום לאבו אל-חסן צדקה. בצד האחורי, מלבד הכתובת למשלוח, מופיעה רשימה בלתי-קשורה של פסוקי מקרא או טקסט ספרותי אחר בעברית.

מכתב הממוען לקהילה היהודית בעניין מינויו של דוד הראשון בן אברהם בן הרמב"ם לנגיד. התיארוך: כאמצע המאה הי"ג. גויטיין הציע את שנת 1238, אך הייתה לפחות הפסקה אחת בכהונתו של דוד הראשון בן אברהם בן הרמב"ם בין השנים 1237–1300. השולח מדווח כי "כל נכבדי המדינה מסייעים לנו ושמחים בעלייתו לשררה של רבנו דוד". האמיר ג'מאל אלדין דורש כעת מן הקהילה לשלוח אליו עשרה מזקניה. השולח מבקש לפחות תשעה אנשים בשמותיהם: אלרצֻי, אלרשיד, פח'ר אלדולה, עפיף, אבו עמראן אלעטאר הלוי, אבו אלמג'ד הכהן, הבה בן דוד, הכהן אלבזאז, והמלמד ר' נסים. הכתב הוא של אותו סופר שכתב חיבור מיסטי או חסידי, וככל הנראה גם מכתב של אפרים בן שמואל המלמד.

מכתב מאברהם בן פראח' באלכסנדריה אל ישועה בן אסמאעיל בפסטאט. המכתב עוסק במשלוח סחורות והעברות כספים. הכותב מתאר את תנועת הספינות בין אלכסנדריה לסיציליה ומציין כי בכוונתו לתבוע מספר אורגי משי וכן את בנו של הקאדי על חובות שהם חייבים לו. מוזכר כי אבו עבדאללה (אבן אלבעבאע) הגיע למאזרה ביבשה (ככל הנראה מפלרמו). תאריך המכתב: יום שישי א' בחשוון, שעשוי להיות שנת 1056 או 1061 לסה"נ. המכתב מזכיר את הגעתה של ספינה גדולה מטראפני, את ספינתו של נאצר אלדולה ממאזרה בשם שוואל, וכן ספינה של הקיסרית העוגנת במאזרה (דאר מרכב אלסיידה). לדעת גיל, ספינה זו הייתה שייכת לאם מלאל, דודתו של מועז בן באדיס, שליט בית זיר באפריקיה.

דף כפול של חשבונות. תאריך: בעשור האמצעי של חודש רביע א' שנת 545 להג'רה (יולי 1150) בצד ה-verso. עוסק במכירת גבינה, שעווה, יין ומשי, ובאיסוף תרומות מתורמים עבור הקהילה. מזכיר את דמסיס. חתום בידי יצחק בן משה. מוזכרים שמות כגון: אבו עלי אבן אלחֻנַיח'; עוץ' בן מצבאח; עזאז(?) האלכסנדרוני; הארון אבן מֻיַסַّר(?); נצייר; ח'ֻלַיף אבן אלמצרי; הכהן אבו אלברכאת; ברכאת בן מיסר; 'הציבור הראוי אצל צבעי דמסיס' (אלציבור אלמסתחק ענד צבאגין דמסיס); הארון הכהן; יעקב בן מצבאח. שני מסמכים נוספים בעלי אותו כתב יד ואותו סידור שייכים לאותה קבוצה. שער החליפין בין דינר לדרהם הוא 1:42. (חלק מהמידע מבוסס על הערותיו של גויטיין.)

מכתב בערבית-יהודית. שריד (חציו התחתון של הצד הקדמי וחציו העליון של הצד האחורי). תיארוך: ככל הנראה המאה ה-12 או ראשית המאה ה-13, על פי השמות, התארים והסגנון הכללי. השולח מבקש מהנמען להחתים עשרה גברים יהודים מן העיר/העיירה על מסמך המצהיר שאינם יודעים דבר על עניין מסוים, ולאחר מכן לפרסם זאת ברבים. ר' יוסף אמר לשולח שהנמען אינו מחויב לעשות דבר. השולח מוסיף שבדק את "המסמכים" (אלמסאטיר) ומצא אותם "נאים ויעילים" (מלאח נאפעה). אך "הראיס" כועס (צ'ג'ור) על דבר מה. השולח מתכנן לקחת עמו את אלמהד'ב אבו סעיד, ומקווה שהדבר ירצה את הראיס. השולח מזכיר את מכתבו של הנמען אל הראיס, וכן מבטיח לו שהראיס חושב עליו לטובה.

ורסו: רישומי חשבונות הפותחים בכותרת "מה שנמכר לפני מותו של אבו אסחאק בן אבו סהל הידוע כאבן אלאהוב, בנוכחות אלמולא אלרצוי ואבו עלי גיסו". אבו אסחאק זה היה אחיהם של ידותון ומשה, בניו של (אבו סהל) לוי הלוי. תיארוך: ראשית המאה ה-13. בהמשך מופיעה רשימה קצרה של סחורות, ולאחריה הכיתוב "וזה היה בקהיר בנוכחות הדיין [...]". רשימה נוספת של סחורות נושאת את הכותרת "ובפסטאט, בנוכחות אלמולא אלרצוי ו[...]". מוזכרים ילדיו של אבו עלי בן דאוד, וכן הבה בן דאוד. אבו אלעלא אלצבאע' קנה תיבה. רקטו: "מה שהוציא אבו עלי עבור הנפטר בחייו ולאחר מותו", כולל תשלומים לפקידים שונים וכן עבור מזון ופרגיות (ככל הנראה למחלתו האחרונה).

מסמך משפטי (או מספר מסמכים) בכתב ידו של חלפון בן מנשה הלוי (פעיל בשנים 1100–1138 לספירה). בערבית-יהודית. ייתכן שמדובר בטיוטה של שטר מכר (או שטרי מכר). הרקטו מתאר בית, את מאפייניו ואת מיקומו: אלקאעה אלמעלקה (האולם התלוי)... ח'זאנתין (שני תאי אחסון)... אלסטח אלעאלי (הגג העליון)... מא בין סלאלם הד'ה אלקאעה (מה שבין מדרגות אולם זה)... אלח'שב אלח'רט אלדאיר (עץ החריטה המקיף)... אלחארה אלמערופה (השכונה המוכרת)... הוורסו מזכיר את "הגבולות הנזכרים במסמך זה". בית אחד (אולי אחד הגבולות) היה ידוע בעבר בשמו של אבו אלסרור, לאחר מכן בשמו של אבו אלפצ'ל סהל, וככל הנראה בסופו של דבר בשמו של [...] אסמאעיל אלאסראאילי.

חשבונות מאוחרים בערבית-יהודית על דף כפול (ביפוליום) המרמז על קיומו של פנקס רחב יותר — דבר הנתמך גם בצירופים (joins) של קטע זה. בעל הפנקס מציין כי שהה באלכסנדריה בשנת 1583 לסה"נ (אייר ה'שמ"ג) באמצע הצד האחורי (verso), ובאותה רשומה עצמה מזכיר את "אבראהים באשא" — אזכור שעשוי להתייחס לפקיד מדינה. בראש הצד האחורי מזכיר הסופר עסקה עם אדם בשם יצחק בן רוזל, שבמסגרתה משמשים מטבעות כסף מסוג "מיידי" (מדין). חציו האחד של הצד הקדמי (recto) דהוי וכהה במידה ניכרת, ואילו החצי השני כולל מגוון רחב של רשומות פיננסיות יומיומיות שבהן ייתכן שנעשה שימוש במטבע "ג'דיד" (או "cedid" בטורקית עות'מאנית), בשורה 3 של הצד הקדמי.

רקטו וורסו: מכתב בכתב ידו של משה בן לוי הלוי (נפטר 1212). בערבית-יהודית, עם הכתובת בצד ורסו בכתב ערבי (לפוסטאט, אל-סוק אל-כביר, להימסר לאבו אל-חסן אל-[יהודי?]). ייתכן שהנמען הוא אחיו של משה, אבו אל-חסן ידותון. הכותב מדווח על מצבן של כמה כרכים (כראריס), ובכללם "ה-10, 11 וה-12" (אלי יא יב), ומבקש מהנמענים לבל ידאגו לגביהם. נזכרים שמותיהן של פרשיות מסוימות (משפטים, פקודי); ברכות שלום; וכן סכומי דינרים. ורסו: שריד מסיומו של מכתב אחר בערבית-יהודית, בכתב יד מגושם, ככל הנראה של אבו סהל לוי (אביו של משה). הכותב מעביר איחולים טובים ומבקש מהנמען למחוק את המכתב במים לאחר קריאתו (ותפצל אדא קראתה אגסלה באלמא).

חשבונות רשמיים מטעם "אלצאפייה בולאיית אלגרבייה" (מוסא נעים צראף אלכזינה באסם אלצאפייה בולאיית אלגרבייה), מוסד הקשור לאוצר הפרובינציאלי (כזינה). מתוארך לחודש צפר שנת 1247 להג'רה, שהוא 1831 לספירה. החשבונות מונים מגוון רחב של מקומות בתוך מחוז אלגרבייה, ובהם (בצד ימין של הרקטו): מית קלין (שורה 19), אלבכאתוש (שורה 21), אלמנשלין (שורות 20, 22), מחלת דיאי (שורה 24), כפר אלג'זאיר (שורה 26), צרוה (שורה 29), ואלצאפייה (שורה 31). שאר המקומות הנזכרים ברשימה נמצאים ככל הנראה בקרבת מקום לאשכול ערים זה, אך הזיהוי המדויק שלהם דורש מחקר נוסף, שכן ייתכן שמדובר בשמות מקומות ארכאיים שאינם מופיעים על המפות העכשוויות.

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה. מתוארך לתמוז א'תל"ל למניין השטרות, היינו 1119 לסה"נ. המעורבים: [יוסף] בן מבורך (אולי אותו אדם המופיע במסמך משנת 1104 לסה"נ?); צהרו (חתנו, במובן בעל בתו) אבו אלח'יר בן סעדיה; ואשתו של אבו אלח'יר בשם [חֻ]סן בת יוסף. אביה (יוסף) ביקש להעביר אותה מבית אמו של אבו אלח'יר, ואילו אבו אלח'יר סירב לכך. בית הדין כפה עליו להיענות לדרישה. במסמך מתועד דיון מורכב והסדר הכולל את הנדוניה (קמאש), פיצוי לאישה על הבלאי שנגרם לנדוניה, את המוהר המאוחר (מאח'ר), וכפיית בית הדין על אבו אלח'יר לעבור דירה. כל זאת בהשערה, בכפוף לזיהוי שאר החיבורים. החיבור בין הקטעים נעשה בידי אלן אלבאום.

מסמך משפטי — רשימת מצאי של עיזבון, מתוארך לאוגוסט 1108, מקהיר. חתומים עליו אברהם בן ח׳לפון בן אברהם ויצחק בן אברהם. במסמך מקבל על עצמו אלעזר בן ערך את ניהול עיזבון אביו (שכלל גם חנות) בשם אמו האלמנה ואחיו הצעיר. שוויה הכולל של החנות מוערך ב-11.5 דינרים, ובכלל זה 169 דירהמים, ריבת ורדים, סוכר, דבש ו"שיקויים" (potions). חלקו של האח, בסך 5.75 דינרים, נמסר כהלוואה לאלעזר לצורך השקעה או שימוש אחר, ואין במסמך כל דיון בחלוקת רווחים או הפסדים. אלעזר מחויב לפרנס את האלמנה ואת הילד מתוך נכסים שהוקצו במיוחד למטרה זו, ואשר אין לו עצמו כל זכות בהם. (המידע מבוסס על Lieberman, "A Partnership Culture", עמ' 179.)

ורסו: הוראה בכתב ידו של ר' אברהם בן הרמב"ם (כיהן בנגידות בין השנים 1205–1237). אבו אלמג'ד מצֻוֶּוה לתת לנושאת המכתב, שליחתה של אם נסים החולה, 5 דרהמים מקופת ההקדש (וקף) של אלמהד'ב. מסמך זה מורכב ממכלול של פתקאות הוראה קצרות, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, שנכתבו עבור תשלומים חודשיים. התשלומים הוצאו מתוך הכנסות שכר הדירה של ההקדש המכונה "חצר העניים" (דאר אלמסאכין), או מן ההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך נכתבו באביב ובקיץ של שנת 1218. לפי גויטיין, מדובר בהוראות מהשנים 1210–1225 בקירוב, ולפי כהן, מסמכים אלו משקפים את מערך הצדקה והתמיכה בעניים בקהילה היהודית של מצרים בימי הביניים.

ורסו: הוראה אוטוגרפית בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן בשנים 1237–1205 לסה"נ). רובה כתובה בכתב ערבי, עם מעט כתב עברי. אבו אלמג'ד מתבקש לעשות דבר־מה עבור המוסר, שהוא דיין (?) — נראה שכתוב "אלדיאן". המסמך נמנה על אסופת הוראות תשלום קטנות, חלקן בעברית וחלקן בכתב ערבי, הנוגעות לתשלומים חודשיים שהוצאו מהכנסות שכר הדירה של ההקדש (וקף) הידוע בשם "דאר אלמסאכין" ("חצר העניים"), או מההקדש שהקים הרופא אלמהד'ב. כל ההוראות שתאריכן ידוע נכתבו באביב ובקיץ של שנת 1218. לפי גויטיין, התאריכים של אסופה זו נעים בין השנים 1210–1225, והנושא נדון גם אצל כהן בספרו על העוני והצדקה בקהילה היהודית במצרים בימי הביניים.

מכתב ממסעוד בן מוהוב לאחיו סאבק בן מוהוב, בערבית-יהודית. השולח נסער מהידיעות ששמע מאם סֻבַיע בנת עבדאללה, ולפיהן אשתו הוציאה את בנם מבית הספר (כֻּתַّאב) ומניחה לו לשחק כל היום. "היא מתנהגת כשוטה (אבלה), וגורמת פצעים שאין להם מרפא". הוא עתיד לנסוע (או לשלוח רַקַّאצין?) לקפריסין (קברץ), שם כנראה מתגוררת האישה. הוא שלח 15 דרהם עם אבו אלמֻנא בן חיה כדי להעבירם למלמד. אין להניח לילד להיעדר מבית הספר. הוא שולח לבן ג'וכאניה (סוג של בגד). הוא מבקש מאבו עִמְרַאן שיערוך עבורו גט לחודש צפר [5]31 (= 1136/37 לסה"נ) תמורת חצי דינר. חלק מסיכום זה משוער ומצריך בחינה נוספת. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

הוראת תשלום בלתי שגרתית של אבו זכרי הכהן. הטקסט בערבית-יהודית, עם המילה "אמת" בעברית וספרות ערביות ויווניות/קופטיות בשוליים העליונים. משה בן נתנאל הששי הלוי שלח תחילה פתק המורה ליהודה הכהן (=אבו זכרי הכהן) להוציא הוראת תשלום לבנקאי שלו אבו אלח'יר ח'יאר, שלפיה ייתן למישהו (ככל הנראה משה עצמו) 6 דינרים תמורת 3 ארדבים של חיטה. עם קבלת הפתק, נראה שאבו זכרי הכהן הוסיף את ההערה "שלם לו אותם (את הדינרים)", חתם עליה, והוסיף את המילה "אמת" וסימונים רלוונטיים נוספים בשוליים העליונים — כלומר, הוא הפך את הפתק שביקש הוצאת הוראת תשלום להוראת תשלום בפועל. (חלק מהמידע מבוסס על הערותיו של גויטיין המצורפות למסמך.)

מכתב מאת בו אלמג'ד (המכונה גם מאיר בן יכין) אל אלשייח' אלמכין בו אלמחאסן, השוהה באלמחלה. כתוב בערבית-יהודית. תאריך המכתב: כסלו 1528 למניין השטרות, היינו נובמבר/דצמבר 1216. השולח מזכיר את מחלתו שלו ומתלונן על המגפה הפושה ועל התמותה הרבה באוכלוסייה. הוא מציין כי שלח עותק של "אלמקאמאת". יש להשוות מכתב זה לשני מכתבים נוספים העוסקים במגפה הגדולה של אותה שנה: האחד ככל הנראה מאותה תקופה, והשני מחודש מארס 1217, שנדונו אצל גויטיין בהקשר של אותה מגפה. כאשר גויטיין הזכיר מכתב מסוים שנכתב בכסלו 1528, סביר להניח שכוונתו הייתה למכתב הנוכחי. צירוף הקטעים נעשה בידי עודד צינגר. (חלק מן המידע מבוסס על קטלוג CUDL.)

ביפוליום מפנקס בית דין. בדף 1א: סוף שאלה משפטית (שורות 1–4) ותשובה/רספונסום שלם (שורות 5–19) בעניינו של הילאל, בעלה של בנה של השפחה המנוחה. המֻקַדַּם היהודי הפסיד 75 דינרים לוַאלִי (המושל) של העיר באשמתו שלו, והילאל אינו אחראי להפסד זה. ארבעים המֻג'לַّדאת (כרכים) שהילאל לקח מעיזבון המנוחה ואשר השתמש בהם להתדיינותו המשפטית מול המֻקַדַּם אינם שייכים לו, ועליו לשלם עבורם ליורשים ולהחזיר את היתר. הוַאלִי פעל שלא כחוק, אך המֻקַדַּם אינו יכול להאשים בכך איש מלבד עצמו. בדפים 2א ו-2ב: ייתכן שמופיעים פרטים נוספים על אותה פרשה, עם פירוט רב על משי. (המידע מבוסס על כרטיסיות גויטיין.) נכתב בידי מבורך בן נתן.

מכתב כמעט שלם בערבית-יהודית הממוען לאבו אל-חוסיין צדקה בן נסים אל-מֻכַּלִּפִי (אלמכלפי ?) באלכסנדריה. המכתב נכתב על קטע שנקרע ממסמך לשכה (chancery) גדול, וממנו השתמרו רק ראשיהן של שתי שורות בערבית (الى بيع مدىىن(؟) . . . فلما تصاعد ال . . . ). רובו של המכתב מוקדש לדברי השתתפות בצערו בשל "האש" (אלחריק) שעליה שמע הכותב כי פגעה באבו אל-חוסיין — אולי רמז לאסון או צער כבד מאיזה סוג. ייתכן שאבו אל-חוסיין נתקע באזור צור (בגובת צור), אך המשפט מקוטע ואינו ברור דיו. מלבד הדחיפה הכללית של הנמען להשיב ולהרגיע את הכותב, מודיע לו הכותב גם כי ״אערצת אלסרר״ (?), אך הדבר לא הביא לידי דבר (או לא הניב רווח כספי?).

קטע ממכתב משפחתי, קרוע אנכית לאורך האמצע. ממוען לפֻצַ'ילה (פוצילא) באלכסנדריה. בערבית-יהודית. תיארוך: מאוחר, ככל הנראה בערך המאות ה־15–17. בראשית המכתב מובאות דרישות שלום מאֻם חַצְרִיַּה (אום חצרייא) ומחַצְרִיַּה; וכן מגיסו של הנמען, יוסף, ומאֻם יוסף, ומחנה, ומיהודה. בנקודה מסוימת פונה הכותב אל הנמען בכינוי "יא ואלדי" ("הו אבי"). מוזכר דבר־מה מוונציה ([...] בֻּנְדֻקִי). מוזכר סֻלַיְמָאן. בעמוד השני (רקטו) מתייחס הכותב לנעילת ביתו של מישהו; מופיע הביטוי "אתה יודע שאני אחותך"; וכן מסופר כיצד מאז שאסתר עברה דירה, "אמך נמצאת במקום אחר בכל יום, יום [...], יום אצלנו, ויום בבית [...]". ראוי לעיון נוסף.

רשימות תרומות קהילתיות מסוף המאה השמונה-עשרה או מתחילת המאה התשע-עשרה (על פי האנשים המוזכרים בהן). לפחות אחת מן הכותרות מתוארכת לפי קריאת פרשת השבוע בלוח השנה הליטורגי (ראו "וילך" בצד ה-verso), אך לא נשתמרה בה שנת ה-AM הרלוונטית. הרשימה עשירה בשמות משפחה שעשויים לאפשר במחקר עתידי הצעת תיארוך מדויקת יותר, ובהם: (recto) שלום ביבאס, יעקב ביבאס, יצחק טויל, משה וניסטה, משה מוסרי, אליהו רולו, אב[רהם], פרחיה, רחמים חמי, משה עכובאס; (verso) חיים רוזאנו, יעקב חסון, נסים מולכו, שלמה תלמיד, יוסף יעבץ, סעד חמי, מרדכי בוקג'י, אב[רהם] אשכנזי, יעקב רולו, משה אגיון, יעקב פרץ, יוסף אורפלי, דוד אריפול, ומשה עפיף.

מסמך משפטי. רשומה של שטר שחרור (אבראא). מתוארך לפברואר 1172. מקום: פוסטאט. הרשומה, היוצאת מבית דינו של הרמב"ם, עוסקת בע'אלב אלבלבייסי בן צדקה, סוכנו של סייד אלכל משה בן עבדאללה (עובדיה) אבן אלחלא החזן, המשחרר את אבו אלמכארם אבן נפיע ואת נדיב בן משה הלוי (שייתכן שגם הוא בן משפחת אבן נפיע, ראו את המסמך המקביל) משותפות עסקית. בעת השחרור שילם נדיב לע'אלב מאות דינרים אחדים, מהם 10 דינרים שהגיעו מבנו מתוך פיקדון שמשה הותיר אצלו בכפוף לדיני השותפות (תורת עסקא). נראה כי נדיב גבה חוב מאבו עלי אלקרא במצרים העליונה בעבור משה; ייתכן שכספים אלה היו שייכים לשותפות. (המידע על פי ליברמן, "תרבות של שותפות", 207)

הצהרה בנוגע לתרומות למגבית ציבורית במניית זיפתא, עיירה קטנה בדלתא של הנילוס, שנכתבה בקיץ 1266. בעיירה אורגן מבצע התרמה מיוחד מספטמבר 1265 ועד אפריל 1266 לטובת הקהילה היהודית בקהיר. שמונה עשר אנשים תרמו יחד סכום כולל של 1,024¾ דרהם. ההצהרה נפתחת במילים: "אנו קהל מניית זפתא ג'ואד מצהירים בזה: כאשר בחודש אב שנת 1576 [1265] באה עלינו, בעוונותינו הרבים, גזירת המלך [קרי, הסולטאן] שחייבה גביית כספים, שאבנו כוח מתוך החולשה והצטרפנו לישראל בצרתו, על אף חוסר יכולתנו לעשות זאת, עוניינו ודלותנו". התיאור משלב מידע על המצוקה הכלכלית של הקהילה הקטנה ועל מחויבותה לסייע לקהילת קהיר בעת גזירה שהוטלה מטעם השלטון.

מכתב מהסוחר אבו זכרי יהודה בן יוסף, בקירואן, אל אסמאעיל בן ברהון אלתאהרתי, בפוסטאט. כתוב בערבית-יהודית. התיארוך: סביב 1020 לסה"נ לפי גיל, או 1022 לסה"נ לפי גויטיין. הכותב מבקש מהנמען לסייע לגיסו עיאש בן נסים, שהיה אמור לנהל עסקים בשמו של אבו זכרי במצרים. אבו זכרי מזכיר את אותות הכבוד שהוענקו לו ולאחיו של הנמען מאת "הגבירה הנעלה" (אלסיידה אלג'לילה) — היא אם מלאל, דודתו של הסולטאן הזירי אלמעז בן באדיס — וביניהם פרד בצבע יונה ובגדי שררה. אם מלאל שלטה במדינה בשנותיו הראשונות של אלמעז על כס המלוכה, עד מותה באוקטובר 1023 לסה"נ. גויטיין צירף תרגום של המכתב במהדורתו של מכתבי סוחרים יהודים מימי הביניים.

ורסו: הוראת תשלום בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן בשנים 1237-1205). אבו אלמג'ד מתבקש לתת לחזן אבו אלחסן (האם זהו ידותון הלוי?) תשעה דרהמים. המסמך הוא חלק מאוסף של הוראות תשלום קצרות, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, עבור תשלומים חודשיים שהוצאו מהכנסות שכר הדירה של ההקדש "חצר העניים" (חצר אלמסאכין) או מן ההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218. המידע מבוסס על "החברה הים-תיכונית" של גויטיין (כרך ב', עמ' 421-420, נספח A 92-48; עמ' 450-449, נספח B 39ב, מתוארך לשנים 1225-1210), ועל ספרו של כהן על העוני והצדקה בקהילה היהודית במצרים של ימי הביניים (עמ' 220-218).

רשימת חלוקה. תיארוך: בערך 1030 לספירה. רשימה חשובה אך פגומה מאוד מן הטיפוס של רשימות חלוקה (מסוג B 2b): חלוקת סכומים של 5 דירהמים וכפולותיהם (רבים בסך 15 או 20, וחלקם אף בסך 30), וכן מספר רישומים של 7 וחצי דירהמים. שמות רבים זהים לאלה המופיעים ברשימות בנות התקופה (B 1, 2, 52), ובהם השם הנדיר מַעְשׁוּק ("האהוב") המופיע כאן בשורות 1 ו-7 וכן ב-B 1 שורה 35, לצד שמות חדשים שאינם מופיעים במקום אחר. כמו ב-B 2b, לאחר הסכומים המוקצבים נוספו מספרים, שלפי הנראה מציינים כאן את מספר הנפשות בכל משק בית. הערה ברשימה — "להובלה וליתרת הקמח — 21" — מלמדת שבמקביל לחלוקת הכסף קיבלו העניים גם כמויות מסוימות של קמח.

מכתב מאישה בקירואן אל נדיב במקום לא ידוע, בערבית-יהודית. תיארוך משוער: כנראה המאה ה-11. תחילת המכתב חסרה. ילדיה אינם זוכים לאוכל ולא ללבוש, והם "חשפו את עצמם" (אנכשפנא) — כלומר נאלצו להיזקק לצדקה ציבורית. הכותבת מבהירה: "אך אל תחשוב כי [ב]קירואן יש להם רחמים ונותנים. כלל וכלל לא! הם נותנים רק למי שהם מכירים." אשתו של עטא' נתנה להם רק שני בגדים דלים ועלובים, וכאשר לבשו אותם על גופם הם חשו צמרמורת מקור. הכותבת וילדיה כולם סובלים ממחלת אוזניים. כפי הנראה השאיר הנמען עבורה 5 דינרים אצל פרחון, אם כי טרם עלה בידה לקבלם לידיה. כשתצליח להשיגם, היא מבטיחה שהקהילה (או שמא רק ילדיה?) יברכו את שמו בכל שבת.

רשימה. לפי גויטיין, מדובר ברשימת תורמים "שוויונית כמעט לחלוטין" מהמחצית הראשונה של המאה האחת-עשרה. ארבעים וארבעה אנשים מתחייבים לתרום 1/2 (דרהם), תשע קבוצות שמתוכן שש מורכבות משניים או יותר, מתחייבות לתרום 1, ורק אחד מתחייב לתרום 2 (דרהם). כמעט כל השמות מופיעים בצורה מקוצרת: אבו כת'יר הוא רבי אפרים בן שמריה, מנהיג הקהילה הארץ-ישראלית (הפלסטינית) בפוסטאט (פעיל בשנים 1055-1007); סהלאן (בן אברהם), ראש הקהילה הבבלית; הלל הפנס, כלומר הפרנס. אחרים מוזכרים פשוט בכינויים: "בן הפרד", "הפילוסוף". מתוארך לסביבות שנת 1035. בצד הפנים (recto) מופיע מכתב מן היתומות (בנות) של דוסא, המבקשות סיוע בתביעת ירושתן.

פרוטוקול בית דין המתעד תקיפה של חזן, אשתו וילדיו בנעל (מידע מכרטיסייתו של גויטיין). חלקו העליון של פרוטוקול בית דין בערבית-יהודית, שבו מגיש אבו נצר אלחזאן תלונה על כך שהוא, אשתו וילדיו הותקפו. לאחר מכן העידו על התקיפה העדים יחזקאל הכהן החבר ועובדיה בן שלמה, שסיפרו כי הקורבן הוכה בנעל (מדאס) ביום ראשון. יחזקאל הכהן החבר הוא ככל הנראה אותו יחזקאל הכהן החבר בן עלי החבר, שמופיע כעד בכמה מסמכי גניזה — המוקדם שבהם מתוארך לדצמבר 1093 והמאוחר לפברואר 1102. אביו, ירושלמי במוצאו, הוא מחברם של מסמכי גניזה רבים; לפי גיל, ידועים 23 מסמכים הקשורים לעלי הכהן, שהמאוחר שבהם מתוארך לשנת 1071 (מידע מקטלוג הלפר).

שריד של מסמך משפטי (או מספר מסמכים). מתוארך לשנת 1546 למניין השטרות = 1234/35 לספירה. המסמך שבפנים (recto) מעניק למישהו רשות לגור במקום מסוים. מוזכרים בו בית הכנסת; צדקה; פגיעה בקהילה; אחד מקרוביו; קנס של 20 דינרים אם יבנה בו; סכום שכר הדירה; וכן "הסכמנו שיוכל לגור שם ברשות [...]." בצד האחורי (verso): מסמך קשור, בכתב יד שונה. מתוארך לא' בניסן 1546 למניין השטרות = 22 במרץ 1235 לספירה. נאמר בו כי אלשיך אלרציו (שגיאת כתיב — או al-Raṣuy או al-Raḍiyy) יגור בבית שאותו שיפץ. נכתב ונחתם בידי שמואל בן חלפון. חתום גם בידי [...] המלמד. מתחת מופיעות מספר שורות של חשבונות בכתב ערבי ובספרות יווניות/קופטיות.

מכתב מאיש, כנראה בדמיאט, לאמו, בפסטאט. בערבית יהודית, עם הכתובת בכתב ערבי. לשליחה לשכונת המוצאצה, לחנות של [...] אל-[...] אל-יהודי. תיארוך: כנראה המאה ה-12 או ה-13. השולח מדווח כי פתח חנות עם "הרופא" (אל-חכים), שם יעבדו יחד לתקופה של שנה אחת, מסוכות לסוכות. נראה שיש סכסוך בין הרופא לבין קרוב משפחה מצד הנישואין של השולח (יקום יצארב הו ויה ויקול לה איש לך פי דא). השולח מתעניין בגלימה מפוארת (ח'ִלְעַה) ובעמאמה גדולה (בִּקְיָאר) ומבקש מאמו לגשת לדיין (אל-דייאן) ולגרום לו לשלוח מכתב לרופא בדמיאט, לקריאה בפני ראשי הקהילה. קיים גם עניין הנוגע לאבנט משי (זֻנָּאר חריר) ולשבועה. ברכות לכל משפחת האם. ASE

מכתב מאישה יהודייה, השוהה בטריפולי (לבנון) או בסביבתה, אל גיסה בפוסטאט. כתוב בערבית-יהודית. הכותבת היא פליטה מירושלים שסבלה מידי הסלג'וקים הטורקים הפולשים בשנות ה-1070 לספירה. היא נאלצה להימלט מירושלים לטריפולי, ומדווחת על הטבח שראתה במו עיניה: "הייתי איתו ביום שראיתי אותם נהרגים באופן נורא... אני אישה חולה על סף טירוף הדעת (כלשונה: אני אישה משוגעת, anā ṣabiyya majnūna), נוסף על הרעב של בני משפחתי והילדה הקטנה שכולם איתי, ועל החדשות המזוויעות ששמעתי על בני." היא מציעה שמוטב היה להישבות, שכן השבויים "מוצאים מי שמאכיל ומשקה אותם", בעוד שהיא וילדיה, שלא נשבו, גוועים ברעב. (חלק מהמידע מתוך CUDL.)

רקטו (שימוש משני): פקודת תשלום בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן בשנים 1205–1237). בערבית-יהודית. אבו אלמג'ד מתבקש למסור למוביל הפקודה, שהוא בנאי, 3.5 (דרהמים?) עבור עבודה בסמטת הירושלמים (דרב אלמקאדסה). המסמך כולל אוסף של פקודות תשלום קטנות, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, עבור תשלומים חודשיים שמומנו מהכנסות השכירות של ההקדש (וקף) "חצר העניים" או מן ההקדש שהקים הרופא אלמהד'ב. כל הפקודות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218. לפי גויטיין, רוב הפקודות מתוארכות בין השנים 1210–1225. נושא הצדקה והפקדונות הקהילתיים נדון בהרחבה גם אצל כהן בספרו על עוני וצדקה בקהילה היהודית של מצרים בימי הביניים.

רשימת תורמים לפסיקא, שכותרתה "נספח להתחייבויות". הרשימה כוללת שלושים וארבעה שמות (שניים מהם בלא שם פרטי, אלא בציון אביהם ואחיהם), מתוכם אחד-עשר מחוקים בקו. רק לצד מעטים מהשמות מצוינים סכומים. הנגיד (שמואל בן חנניה) תורם 3 דרהמים; הרופא אבו אלנג'ם תורם 2 דרהמים עבור אביו ועבור עצמו, ומשלם באמצעות העברה (חַוַאלה); שלושה אחרים אף הם פורעים את חלקם בדרך זו של העברה. הרשימה כתובה בכתב ידו של מבורך בן נתן בסגנונו המוקדם (פעיל בשנים 1150–1181 לסה"נ). האנשים שיש לפנות אליהם לגביית התרומה מקובצים ברובם לפי מקצועותיהם; אלטִّבּ — אנשי מקצוע הרפואה — מהווים את הקבוצה הגדולה ביותר של תורמים מאחרים בתשלום.

מכתב מעוץ' בן יצחק בן אלזיאת אל משפחתו של אבו אלח'יר בן יצחק בן אלזיאת (ככל הנראה אחיו). עיקר המכתב עוסק בחדשות משפחתיות. הכותב מתייחס לבקשת הנמען לקבל עדכון על אודות אחיו והתינוק: "ביקשת חדשות על אחי ועל התינוק". התשובה עמומה משהו: "ואלגמיע ענדנא מפקודין לעמרי לם יקף אחד עלי גירה" — אולי כוונתו שכולם עצובים מפני ששמעו כי הנמען חולה (וברכת "אללה תע' יחסן לך אלעאקבה" — שהאל ייטיב את אחריתך — מחזקת השערה זו). הכותב מוסר דרישת שלום לאבו אלפצ'ל החבר. בצדו השני (verso) של המכתב נמצאות מספר שורות בכתב יד אחר שאינן קשורות לתוכן המכתב עצמו, וביניהן שורה אחת המכילה ביטוי פורמולאי האופייני למסמך משפטי.

ורסו: שריד של מכתב בעברית ובערבית-יהודית. פנייה אל אדם נכבד. החלק השמור הוא ככל הנראה סוף הפתיחה ותחילת גוף המכתב. רקטו: בכתב יד אחר, טקסט או מכתב המופנה ככל הנראה אל נכבד, ובו דברי שבח לו ותיאור של תכונותיו והתנהגותו של מנהיג. אולי מדובר בחיבור מסוגת "ראי לנסיכים" (mirror for princes)? בין השאר נזכר: "ואן תשתהי אן תכון מוצע אלריאסה . . . ואלאמר ואלנהי . . . והאכדא יגב . . . אטלב אלעז ואלשרף בחסב . . . . ומא פי . . . אלטאקה ואלגאיה פי טלב(?) אלוזארה(?) . . . ." — קרי, התייחסויות לרצון להיות במעמד של ראשות, לסמכות הציווי והאיסור, לחתירה לכבוד ולשררה כפי יכולתו של האדם, ולשאיפה אל הווזירות (?).

מכתב משליח קהילה קראית בדמשק אל מנהיג קראי בפוסטאט, בערבית-יהודית. לעניין התיארוך: גויטיין מציע סביבות שנת 1000 לסה"נ, אך תאריך זה ככל הנראה מוקדם מדי; הצעתו המשוערת של גיל לשנת 1040 לסה"נ נראית סבירה יותר, שכן חסד מונה לרמלה בערך באותה תקופה, והמכתב נשלח מדמשק. המכתב נלווה לעצומה המופנית אל חסד אלתֻסתרי, ובו מבקש השולח מהנמען להתערב למענו. השולח הועסק בעל כורחו בשירות השלטון (אסתעמאל) במשך שנתיים וסבל קשות בתקופה זו; במהלך תקופה זו נותק מהקהילה היהודית. הוא מנסה להשיג כתב פטור מן הח'ליף (אלחצ'רה אלטאהרה) שישחרר אותו מהמשך העסקה ממשלתית, ומקווה גם לעבור לרמלה. (חלק מן המידע מבוסס על רוסטוב.)

מכתב מסולימאן אל אחיו אבו אלמנצור, בערבית-יהודית. נפתח בנזיפה חריפה על העדר מכתבים ועל כך שהנמען לא טרח לשאול לשלום הכותב — לא אצל יהודים ולא אצל מוסלמים — ולאחריה הצהרה: "מה שאני רוצה ממך עכשיו הוא ש'תרחץ את פניך עמי' על ידי התייחסות טובה למוסר המכתב הזה." בהמשך באות הנחיות בענייני עסקים שונים, ובהם סחורות בתחום הבשמים והרפואות (ח'ואא'ג' עטר). מוזכר אבו נצר אבן ח'לף, וכן עניין של סוכנות (וכאלה) ועסקת משי. הכותב מבקש שני קנטארים של שיש מן ה"מע'איר" (מערות?). בסיום מועברות דרישות שלום לאנשים רבים, לרבות הוריהם של הכותב והנמען, וכן לאבו אלרביע סולימאן. חלק מן המידע מבוסס על הערותיו של גויטיין.

רישום מבית דין שנערך בפוסטאט בעשור האחרון של חודש שבט שנת 1459 למניין השטרות, היינו ינואר 1148. החזן בו אלחסן בן נחמן מודה כי היכה וקילל את אשתו נצ'ר בת עמרם, וכן האשים אותה בשקר בגניבת כספים וכלים מביתו. בעקבות מעשים אלה ברחה האישה מן הבית. בהסדר הפשרה המתועד כאן מוותר בו אלחסן על כל טענותיו כלפי אשתו ומתחייב שלא להכותה ולא לקללה עוד, תוך נטילת התחייבות מפורשת: אם יחזור לסורו, יגרשנה וישלם לה במזומן את הסכומים המגיעים לה על פי כתובתה. המסמך נכתב ונחתם על ידי נתן בן שלמה הכהן. צד הרקטו ריק. (המידע מבוסס בעיקר על הערותיו וכרטיסיית האינדקס של גויטיין, וכן על הדיון בספרו על החברה הים-תיכונית.)

רשימת ספרים בארבעה טורים, הכוללת ספרי מקרא, מסכתות תלמוד, "תפילה" של רב סעדיה, סידור אלסג'למאסי, חיבורים מאת אבו אלפרג' אבן שחתל, פירושים על ספרי בראשית ובמדבר, ומדרש תנחומא. לעיתים מצוינים גם פרטים על סוג הכתב (למשל "כתב זעיר" או "דיו אדומה"). המידע מבוסס על קטלוג CUDL. כתב היד הוא של משה בן לוי הלוי (אשר ידוע כי עסק לזמן קצר כסוחר ספרים או כסופר). רבים מהספרים ברשימה זו מתוארים כ"בכתב ידי" או "בכתב יד של אחי — לקחתי אותו מביתנו". האח מזוהה כאבו אלחסן (כלומר ידותון הלוי) בשתי השורות האחרונות של הטור השמאלי בצד הוורסו. קיימת רשימת ספרים דומה בכתב ידו, ייתכן שמדובר בקטע מצטרף, אם כי לא ברור.

חוזה טרום-נישואין הכולל סעיף יוצא דופן המתיר לכלה לפרוש ממגורים משותפים עם משפחת החתן גם ללא הוכחה שהתעללו בה: "בכל עת שתשנא לגור עם אביו ואמו, חייב הוא לשכן אותה בכל מקום שתבחר". מצרים, המאה השתים-עשרה. דמי הכתובה: 40 ועוד 60. במסמך חסרים התאריך ושמות הצדדים, דבר העשוי להעיד על כך שמדובר בטיוטה, בתקציר או בנספח להסכם אחר. הכתב מצביע על כך שהמסמך נכתב בידי אדם שאינו מורגל בכתיבה — אולי בן משפחה של הכלה. פרטים נוספים מצויים אצל אשור, "חוזי אירוסין מגניזת קהיר", עמ' 302; כן ראו תרגום אצל גויטיין. דיון נוסף: איב קרקובסקי, "התבגרות נשית במסמכי גניזת קהיר", עבודת דוקטור, אוניברסיטת שיקגו, 2012.

שריד ממכתב בערבית-יהודית העוסק בענייני מסחר. השוק במקום שבו נמצא הכותב משותק לחלוטין (ואקף), "לא הגס ולא הדק נמכרים". מוזכרות סחורות כגון שקדים וגומי ערבי לבן. בין האנשים הנזכרים: אבו אל-מכארם. ציטוטים מן המקור: "אן בלדנא אליום ואקף ליס ינבאע פיה לא תקל ולא ולא דק וקד כנת אעלמת חצרתהא . . מח פי ללוז כד דינארא ונצף ורבע ואלתמן יתסלמה אלשיך אבו אלמכארם יאמולאי אנכאן וצל . . . אלשאמי תתפצל עלי בב . . . לשי אלדי מעה והו לט לחמה כגאש(?) . . . בה שי אאכר ללשיך עבד . . . אלגמיע וק . . . כתבת להא . . . בל ודינאר צמג ערבי אבייט . . . חצרתה מכצוצה עני באתם אלסלאם וגמיע מן תחוטה ענאיתהא אפטל אלסלאם".

מכתב מיוסף בן אברהים המופנה אל 'הרב הגדול', אדם הקרוב לנגיד. בערבית יהודית עם הכתובת בחלקה בכתב ערבי. עוסק כולו בפוליטיקה קהילתית. השולח מבקש טובה ומתייחס שוב ושוב ל'נובה' (שיעור פומבי? שמש כנציג?) של מליג'. מזכיר אנשים כגון אבו אל-חסן התלמיד; החזן צדקה הלוי; החזן אבן נופיע (שני האחרונים הם כנראה אותו אדם). בשוליים העליונים מתייחס ל'אבן אל-מנג'ים שהוא עני מרוד וחסר כל' ולא שילם את מס הגולגולת שלו (ח'ראג'); ייתכן שזהו החזן ת'אבת אבן אל-מנג'ים הידוע ממספר מסמכים אחרים כעני ואשר בשלב מסוים נכלא בשל אי תשלום מס הגולגולת שלו (ראו CUL Or.1081 J61 (PGPID 8959) ופרגמנטים קשורים). דרוש בדיקה נוספת.

חלקו התחתון של מכתב בערבית-יהודית העוסק במחלוקת קהילתית סביב השחיטה. אדם מסוים, ככל הנראה יריב של הכותב, הגיע לבית הכנסת, הוציא את ספר התורה, והכריז על חרם נגד כל יהודי השוחט במקומו או אוכל מבשר ששחט אדם אחר. מישהו — אולי אותו אדם עצמו — סבר שכל הקהילה נכללת בחרם זה ונדרשת לקבל ממנו התרה. הכותב ממתין למכתב מהנמען שיכריע במחלוקת ויסיים את העניין. כמו כן, ניסו לכתוב לר' יצחק כמה פעמים. בינתיים מסתובב היריב בשווקים עם "מה שבידו" ומכריז שפלוני "מחכום" (פלאן מחכום — נדון לחובה), וש"עבד אדוננו" (כנראה הכותב עצמו) הטעה את הציבור, גרם להם לאכול בשר טרף וללכת אחר נטיותיהם וגחמותיהם. דרוש עיון נוסף.

העתק של רישום בית דין מעדן. תיארוך: קיץ 1131 לסה"נ. המסמך עוסק במחלוקת על הנהגת הקהילה היהודית בתימן. גויטיין סבר שההעתק נכתב בידו של חלפון בן נתנאל הלוי, אך פרידמן מטיל בכך ספק. אין מדובר בהמשך ישיר של מסמך אחר הקשור לפרשה, אך הוא נוגע לאותה מחלוקת עצמה. עניינה של המחלוקת: נשיא ממוצא פרסי, בן דודו של ראש הגולה בבגדאד, הגיע לעדן, וקהל יהודי תימן קיבל את פניו בכבוד גדול ומסר לידיו את בית הכנסת ואת ניהול ענייני הדת. הלה ביטל את המנהג להזכיר בתפילה ובשטרות את מרותו של ראש ישיבת ארץ ישראל (באותה עת מצליח גאון, שישב בבירה המצרית). הסוחרים הזרים שפעלו בעדן, ובהם חלפון בן נתנאל, התנגדו למהלך זה.

חשבון לחודשים ניסן ואייר שנת 1493 למניין השטרות (בערך 1182). חשבון זה עוסק בחלק אחר מנכסי הקודש, ושמות 12 הדירות והמתחמים המופיעים בו שונים מאלה שבחשבונות הקודמים. סך ההכנסות מדירות אלו, עבור חודשיים, מסתכם ב-372.25 דרהם. ההוצאות מתחלקות לשתי קטגוריות שונות: א) הפריטים הרגילים שמטרתם מפורטת; ב) סכומים גדולים שהופקדו בידי הפרנס עצמו ובידי אדם מסוים בשם אבו אלמחאסן, שהיה ככל הנראה השמש של כנסת הבבליים. בעוד שסך ההכנסות תואם את סכום הפריטים הרשומים, אין דרך לבדוק את סך ההוצאות; כפי הנראה רק חלק מן הפעולות נרשמו על דף זה (המידע מבוסס על גיל). נכתב בידי שמואל בן סעדיה הלוי (התאריך: 1163–1204).

מכתב משלוח מאת אדם בשם סעדיה אל הנגיד שמואל בן חנניה. המכתב מוסר מידע על תיק משפטי מסוים. עניינו של התיק הוא מחסן של נעורת פשתן (משאק'), כנראה מתוצרי עיבוד הפשתן, השייך לאשתו של אלכהן המוכר בכינויו אבן אללאד'קי. ארבעה אנשים פתחו לכאורה את המחסן בהוראת השלטון (שורה 5). ארבעת האנשים הם: אבו אלחסן החזן המוכר בכינויו אבן מכור; יעקב וח'ליף בני יוסף אלחזאן; וח'לף בן הבה המוכר בכינויו אלטנאמלי. המסמך מזכיר גם את ר' יצחק; אבו אלמעאלי; בדיקת רישומי בית הדין (אלשמוש); וברכאת המוכר בכינויו אבן עאדי. מעורבים בעניין גם מצרכים נוספים, ובהם ספרי קודש (מצאחף). כל המידע הזה נדרש ככל הנראה לצורך תיק ירושה.

חשבון מאת רוכל (עטאר) על אספקה לבית. בערבית-יהודית. הוא כבר קיבל תשלום של דינר אחד במשקל 21 קיראט + 2 חבּות, ששוויו (צרפו) 36.5 דרהם (כלומר, יחס ההמרה בין דינר לדרהם היה 1:40). מעסקה קודמת היה הרוכל חייב ללקוח 50 דרהם, ולכן הזיכוי של הלקוח עמד על 86.5 דרהם. עלות הסחורה הסתכמה ב-89.25 דרהם + 1.75 עבור הובלה = 91 דרהם. היתרה הייתה 4.5 דרהם, שאמורה להיות משולמת למוסר המכתב. ברשימה מופיעים 25 פריטים (עם כמויות). שונה מאוד מהפריטים המופיעים במסמך אחר (T-S Ar.30.274). (המידע מתוך כרטיסיית ההערות של גויטיין.) מהערותיו של גויטיין לא ברור לחלוטין מי חייב למי ומה, ולכן יש להתייחס לתיאור זה בזהירות.

חלקה התחתון של איגרת שנשלחה מאלכסנדריה לפוסטאט, הוכתבה מפי אבו אלנג'ם הילאל ונכתבה בידי אבו אלמנא. האיגרת ממוענת לאבו אסחאק בן יעקב בפֻנדֻק אלמַחַלִּי, אשר אמור למוסרה לאבו אלמג'ד החזן, אחיו של הילאל. הכותב שולח דרישת שלום לאשת הנמען ולמלמד יצחק. המשי שאבו אלמג'ד שלח אל מחאסן הגיע ליעדו. האישה הזקנה (ככל הנראה אמם של הילאל ואבו אלמג'ד) חלשה ואינה מסוגלת עוד לעבוד, כל בני המשפחה שרויים במצוקה, והם מבקשים מאבו אלמג'ד לבוא בטרם תמות. החבר ואבן דאוד הגיעו להסדר ביניהם לפיו יתחלפו ביניהם בשבתות (כנראה לעניין קבלת ההכנסה), והסדר זה ייכנס לתוקפו לאחר חג הפסח. חלק מהמידע מבוסס על פתק של גויטיין.

מכתב מיוסף, השוהה בטריפולי שבלוב, אל אמו, ככל הנראה בפוסטאט. אף שהכתובת שעל המכתב נוקבת "מבנך יוסף", המכתב עצמו נכתב בקולה של אישה מבוגרת, המתגוננת מפני האשמות הנמענת כלפיה — על שלא דאגה כראוי ליוסף ועל שלא השיאה לו את בתה. הכותבת מתארת סוג של נישואי עראי שיוסף כרת עם נערה יתומה: "הוא חלה (מרץ'), וכאבו התגבר (אשתד וג'עה), ולא היה מי שיטפל בו. משום כך ראה לנכון לקחת נערה יתומה קטנה שתטפל בו, ונשא אותה על תנאי שאם ירצה להשתחרר ולשוב לארצו — יכתוב לה גט". המכתב ממשיך ומדווח כי האישה ילדה בן שמת. הכותבת מוסיפה עוד כי היא עצמה הייתה חולה בעת ההתרחשויות הללו — וממילא אין להאשימה על שלא התערבה.

recto: מכתב ממלמד לפרנס, בערבית-יהודית. התיארוך הוא ככל הנראה סוף המאה ה-11 או ראשית המאה ה-12, על סמך אזכורו של אבו אלבשר אזהר. הכותב מבקש לקבל את משכורתו השבועית, בנוסף ליתרה שעדיין חייבים לו מן השבוע שעבר. הוא מציין שכבר פנה באותה בקשה לאבו אלבשר אזהר ולאבו יעקוב — אך ללא הצלחה. כדי להמחיש את דחיפות הבקשה, הוא מדגיש כי אשתו חולה במחלה קשה ומסוכנת (בִּמַרַץ' חַטִ'ר צַעְב). הכותב אינו מזדהה במפורש כמלמד, אך גויטיין הסיק זאת ככל הנראה מן העובדה שהוא גם עני וגם מקבל משכורת שבועית מקופת הקהילה. חלק מהמידע מבוסס על כרטסת גויטיין. verso: שימוש משני לחשבונות בכתב ערבי ובספרות יווניות/קופטיות.

מכתב מיוסף בן שמואל אלדאני בפלרמו אל אסמאעיל בן אברהם בדמסיס. החלק הראשון של המכתב עוסק באסון שאירע בים בדרך לסיציליה: ספינה טבעה בין סֻרְת (סירטה) להוארה שבלוב של ימינו. הוארה איננה לבדה, כפי שהציע גויטיין. במאה ה-13 היה נמל הוארה ידוע בשם קצר אחמד (אבן רֻשַׁיד אלסַבְּתי, רחלה, ו, 5), ובמאה ה-16 נודע בשם מצראתה. לאחר שהכותב הגיע לסיציליה, נודע לו שגורש מביתו. בחלק האחר של המכתב כותב יוסף על אשתו שעודנה במצרים. הוא כתב לה גט למקרה שלא יוכל לשוב. הוא מוכן למכור את אדמתו ולקחת את הסיכון לחזור למצרים, כדי לקחת אותה ואת בנם לפלרמו, אם תישבע שתלך עמו. (המידע על פי גיל, מלכות, כרך ב, מס' 173.)

מכתב מסחרי בערבית-יהודית. תיארוך: ככל הנראה מן המאה האחת-עשרה. מסמך גדול, שמור היטב, וכמעט שלא נחקר עד כה. זהות השולח והנמען אינה ידועה; קרוב לוודאי שהשולח כותב מאפריקיה (אִפְרִיקִיָּה). גויטיין מתאר אותו בקצרה כעוסק "ברובו בהפסדים" (ומכאן ריבוי התירוצים וההצדקות מצד השולח). השולח שיגר קודם לכן את חשבונות העסקים של הנמען באמצעות אדם שנסע תחילה לברקה, ומשם המשיך למצרים בדרך היבשה(!). נדונים בו מצרכים כגון "סחורות המזרח", לכּא (שרף אדום) ופשתן. השולח מספר כי נודע לו שאורחה הגיעה אל "ההר" (אל-ג'בל) מ"גאניה" (גאניה ?)—האם הכוונה לטריטוריה של בני ע'אניה?—בפעם הראשונה זה שנים. ראוי לעיון נוסף.

מסמך משפטי, ככל הנראה בכתב ידו של נתן בן שמואל. מקום: פוסטאט. במסמך מעורבים: אדם המקורב לשלטון (יתעזז באלמלכות); אדם שהשיג צו ממשלתי (תוקיע, tawqīʿ) המורה על חקירת עניין מסוים (ווקע לה עליהא בכשף אלאמר); ברכאת הכהן; סת אלכל בת מוסא הידועה בכינוי אלרצאץ, אלמנתו של ברכאת; אלרייס אלאג'ל אלנגיד; אבו אלעלאא. במסמך מעידים שאדם מסוים מעולם לא היה קרוב משפחה של ברכאת הכהן; מורים לאלמנה לנסות להשיג את התוקיע ואת ה"תת'ביית" מהאדם שמחזיק בהם; מוזכרים רכוש יתומים; סכסוך ממושך; ופנייה לעזרת הנגיד. המסמך פגוע למדי וקשה לשחזר את העלילה במלואה. בצד האחורי שרבוטים בכתב עברי וערבי, ובהם השם יעקב בן אברהם.

פתק שנשלח אל אלנאמן ומדווח על "הלבנה האדומה" (טוב אחמר; ראו גם מסמך נוסף הקשור לעניין). במכתב מצוין מספר של 29 מנים, ייתכן ש-300 דינרים, ומוזכרים הבנאים (אלטואבין). מתוך הציטוט: "בשמ רחמ אערף מולאי אלנאמן אן גא עדד אלטוב תסעה ועשרין מן(?) ותלתה מאיה //טוב אחמר// מעהם דינאר תפצל ופיהם בקיה מאלהם ואלטואבין אלאכר קד עמלו בקיה חאגתך ושלום" — כלומר, הכותב מודיע לאדונו אלנאמן שהגיעה כמות של 29 מנים(?) ו-300 לבנים אדומות, ועמהם דינר, ועדיין נותרה יתרה מן הכסף; ושאר הבנאים כבר השלימו את שאר העבודה הנחוצה. בצדו האחורי של המסמך מופיע ניסיון קולמוס (תג'רבת קלם) בכתב ערבי. (פרטים בחלקם על סמך CUDL.)

מכתב ממח'לוף בן מוסא באלכסנדריה אל אבו יצחאק אברהם בן יחיא פאסי בפוסטאט. עיקר המכתב הוא התנצלות על כך שהנמען לא נפגש עמו ולא נפרד ממנו לפני יציאתו לפוסטאט. נקודת המפגש המיועדת הייתה באב אלסדרה, השער הראשי שבכניסה לאלכסנדריה מצד היבשה. (המידע מבוסס על פרנקל.) גויטיין מוסיף שהנמען היה אבו יצחאק אברהם בן יחיא פאסי. הכותב נוזף בנמען על שבחר חברה לא ראויה, ומתנצל על כך שלא ליווה אותו ביציאתו בשל מזג האוויר הרע ובשל כאב שיניים שתקף אותו, אותו הוא מתאר בפרוטרוט ובאופן ציורי. במהלך הכתיבה כתב מח'לוף בטעות על גב המכתב הזה חלק ממכתב שנועד לאדם אחר; הוא מחק זאת בקווים והוסיף מתחת הסבר על מה שאירע.

מכתב מיוסף בן מוסא אלתאהרתי, ששהה במהדיה, אל ישועה בן אסמאעיל אלמח'מורי בפוסטאט. כתוב בערבית-יהודית. על פי הערכתו של גיל, המכתב מתוארך ל-3 באוגוסט 1063. המכתב כולל פרטים על משלוחי סחורות ועל מסלולי הספינות היוצאות מן המהדיה והמגיעות אליה, וכן רשימת מחירים. כמו כן מוזכרת בו תביעה משפטית שהוגשה נגד ישועה על ידי אחד משותפיו הסיציליאניים. יוסף פותח את המכתב בכמה שורות של הבעת אהדה ודאגה לבעיות הבריאות של ישועה: תחילה שמח לשמוע על החלמתו, ולאחר מכן הגיעו שני מכתבים ובהם הידיעה כי מצבו החמיר (מא אנתהא אליה חאלכ), ולבסוף הגיעו מכתביו של ישועה עצמו ובהם בשורת ההחלמה. (המידע על פי גיל ובן ששון.)

שטר מכר של שפחה. המקום: קהיר. התאריך: יום שלישי, ט"ו בטבת אתתט"ז למניין השטרות = ינואר 1105. אבו סעד חלפון (כך בשורות 18, 20, 26, אך מאויית "ח'לף" בשורה 4) ואבו אלפצ'ל יוסף, בני משה הכהן — פקיד ממשלתי בכיר שנשא בתואר סני אלדולה (השווה למסמך אחר שבו מופיע אותו אדם) — מוכרים שפחה נובית בשם חד'ק ("זריזות" או "מיומנות") לאחותם זין סת אלדאר (ייתכן שזו אותה אישה הידועה בשם זין סת אלחסן ממסמך אחר) תמורת 20 דינרים. על השטר חתומים צדקה בן שלמה הלוי ואהרן בן נמיר הכהן. את השטר אישר אברהם בן נתן אב בית הדין, שאף שימש כסופר שכתב את המסמך. (חלק מהמידע על פי גויטיין, חברה ים-תיכונית, כרך א, עמ' 137.)

רקטו: מכתב (חלקו העליון). בשורה 7 נכתב: "באשר לעניין ה[..]אר, שאלתי את אבו אלחסן על כך, והוא אמר שדיבר עם יוסף שהלך אל בעלת השפחה המיניקה", אשר ככל הנראה דרשה מחיר מופקע עבורה ("היא שווה מחצית מהסכומים הללו"). אשר לתופיק, הייתה לו מריבה איומה עם דודתו מצד אמו. היא הגיעה באותה שבת שבה הגיע גם בנו של הדיין. לאחר האירועים הלא נעימים, הלכה להתאכסן אצל אבו אלחסן, אך אין באפשרותה להישאר שם "בשל מה שאתה יודע על הנשים [שבבית]". "באשר לחג'רה [שפחה נוספת?], אין אפשרות ל[...] אליה בעוד אדוניה נעדרים". הכותב מעודד את הנמען או את אבו אלברכאת לבוא בהקדם. המכתב נקטע בנקודה זו בערך. ורסו: תרגילי כתיבה.

קטע ממכתב בערבית-יהודית. דהוי מאוד. תיארוך: ככל הנראה המאה ה-13. בצד ה-verso: "פי הדא אלאסבוע . . . . חתי יגי אכוה . . . ימצי . . . חנא אלא מא גדד עלינא מן אלחזן . . . אלבכא רגאל ונסא . . . חתי אלסרואל . . . [ס]מעתה לא . . . ." — כלומר אזכור של אירוע בשבוע זה, המתנה לבואו של אח, וכן תיאור של צער מתחדש, בכי של גברים ונשים, ושמועה שנשמעה. בצד ה-recto: ". . . מן . . . מציב[ה] . . . אן ו . . . . . . . . . . . . .ובקי פי אלאכיר מע אלחרב(?) . . . . . פי אלאכיר כלצ . . . . ." — נזכרת "מציבה" (אסון), ובהמשך אזכור אפשרי של מלחמה ושל סיום או הצלה בסופו של דבר. ייתכן שמדובר בחיבור עקיף עם קטע אחר.

חוזה אירוסין (שידוכין) הכתוב בכתב ידו של יהודה בן טוביהו הכהן, ששימש כמוקדם של בלביס. מקום עריכת המסמך: בלביס. מתוארך לאדר ב' אתקכ"ט לשטרות, כלומר פברואר/מרץ 1218 לסה"נ. המאורסת היא נערה יתומה בת תשע בשם סתית. במסמך נאמר כי היא "תיכנס לחופה בשנת 1523" (ככל הנראה טעות סופר, וצריך להיות 1533 לשטרות = 1221 לסה"נ), "שלוש שנים מיום [...]". המסמך שעל הצד הקדמי (recto) קשור לאותו עניין ומופיע ברישום נפרד. ייתכן כי קיים חוזה נוסף הקשור לאותו זוג. (חלק מהמידע מבוסס על עבודת הדוקטורט של איב קרקובסקי על התבגרות נשית במסמכי גניזת קהיר משנת 2012). פורסם בידי אשור בעבודת המוסמך שלו על מסמכי אירוסין.

תעודה משפטית (או תעודות) בכתב ידו של חלפון בן מנשה (פעיל בשנים 1100–1138 לסה"נ). שריד של מסמך (צד ימין של הרקטו). תרגום חלקי: "כאשר אדוננו הקאדי קנה (אבּתאע)... ביניהם היה בית השייך לאבו [...]... המוכר כאבו אלפצ'ל אלקרא (הקראי)... מסמכים בערבית שברשותם... אפרים בן ברכאת... אלדמסיסי אלרבאני (הרבני)... [[האוצר]]... מעיד... אבן אל[...]... [...] בן אלעזר." בוורסו, תעודה משפטית שאינה קשורה לעניין, ובה מופיעים השמות [...] בן דוד, מליחה בת עלי, ו[...] הכהן בן סעדיה. מתחתיה, תעודה משפטית נוספת, דהויה מכדי לקרוא אותה. שני קטעים נוספים דומים זה לזה במראם אך כנראה אינם מהווים חיבור (join) של ממש.

מכתב מברכאת בן ח'ליף אל ערוס בן יוסף, בערבית-יהודית. המכתב עוסק במשלוח של טרטר (טרטאר) ובדיווח על הגעתן של ספינות מן המערב — מספרד ומאל-מהדיה. הטרטר, חומר קיבוע (מורדנט) לצביעת טקסטיל, הגיע מאלכסנדריה לבירת מצרים, וכשמו האנגלי כך גם שמו הערבי (טרטאר), ושניהם נגזרים מאותה מילה ביוונית של ימי הביניים. כמות של 200 ליטראות מסוג ג'רוי (כבדות מעט מהליטרות הרגילות), שנשלחה לערוס בן יוסף, צובע הארגמן בפוסטאט, עלתה 10 ו-13/48 דינרים — מחיר הדומה בקירוב למחירם של עפצים. גויטיין דן במכתב זה בהקשר של חומרי הקיבוע, כלומר הנוזלים שבהם הספיגו את הבדים כדי שיקלטו את חומר הצבע. המידע מבוסס על גויטיין.

מכתב בערבית-יהודית. כנראה מאת יהודה אבן אלעמّאני באלכסנדריה, אל אבו אלמג'ד מאיר בן יכין בפוסטאט. (הזיהוי מבוסס על כתב היד, הפריסה האופיינית של המכתב, ואזכורים של בני משפחה; השוו למסמכים מקבילים.) תיארוך: ראשית המאה ה-13. בצד אחד נזכרים אבו סעיד ח'לף החזן; אבן בו אלזכّאר; אם בו אלחסין; ואמו של הנמען. בצד השני מדווח הכותב כי אחיו של הנמען, סעיד והל[אל], שלומם טוב. אם יעלה בידי יהודה למצוא את עותקו ממסכת חולין, ישלח אותו. אשר לאבו אל[...] השמש — אופיו קשה ביותר. הם ארגנו מגבית צדקה ציבורית (פסיקה) כפי שהתבקש, אך כפי הנראה הוא קיבל רק 3 ורבע דרהם בלבד. יהודה מבקש ממאיר להיפגש עם ר' יחיאל.

פרוטוקול משפטי. מתוארך 15 אייר 1409 (= 19 באפריל 1098 לספירה) בפֻסְטָאט. דָּוִד ב. יָאאִיר מעיד שהיה בבית הכנסת ביום רביעי מסוים, ה-10 בחודש, כאשר כְּרִימָה בת עַמָּאר, הידועה כוֻּהְשָׁה התיכוכית, הגיעה לשם ושאלה את מֹשֶׁה המורה ומַעָלִי הַכֹּהֵן, אחי השמש, מדוע הדיין עֻלָּא ב. יוֹסֵף הַלֵּוִי זימן אותה. נאמר לה שזה משום שהיא חייבת לעֻלָּא 5 קִירָאטִים, אך הזניחה להופיע בבית המשפט כשניסה לגבות ממנה את הכסף בדרך חוקית. כְּרִימָה לכאורה הביעה הפתעה שעֻלָּא עושה מהמולה כה גדולה מסכום כסף קטן יחסית. נכתב וחתם על ידי נִיסִּים ב. נַהְרַי, ועדים יִצְחָק ב. שְׁמוּאֵל ואַבְרָהָם ב. שְׁמַעְיָה.

מכתב מאת מוסא בן יעקוב, ממקום לא ידוע, אל אבו אלסרור אסחאק בן ברהון, ככל הנראה באלכסנדריה. במכתב מוזכרים הגעתו של הנמען (או 'שיח'' אחר) ושל 'נער' (ע'לאם — עבד, משוחרר או שכיר). חלק ניכר מהמכתב עוסק בהוראות לקראת הגעתו של הע'לאם, ובדחיפה באדם בשם הלאל לסייע לו. ישנו אזכור של חיטה בהקשר של מזון השייך לשלטון. הכותב מוטרד בעניינו של אבו אבראהים, שנתקל בקשיים בדרכו לרשיד. אסמאעיל מוזכר מספר פעמים. הכותב צירף מכתב חשוב נוסף, המופנה למשפחה מסוימת (אלפטומה?), מטעם סוכנם עבד אלרחמן, ומבקש מהנמען לוודא שהמכתב יגיע ליעדו. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיס המפתח של גויטיין.) חיבור הקטעים: אלן אלבאום.

צוואה של אדם אמיד לטובת אשתו, העוסקת בעשרים ושבעה נכסים והתחייבויות. נכתבה בפוסטאט, ומתוארכת לשנת 1[5]31 לשטרות = 1219/20 לסה"נ, בתקופת סמכותו של הנגיד רבי אברהם בן הרמב"ם. ככל הנראה בכתב ידו של שלמה בן אליהו. המצווה הוא אבו אלסרור. בין האנשים הנזכרים: בתו (המקבלת 47 דינרים); בן דודו (אבן עם); אפרים בנו; סת אלח'פאא בת אבו אלמנג'א; פתוח בן [...]; סייד אלאהל אלקאהרי; מכארם אלמחלי; אלרייס [אלשיח' אלסע?]דיד בן בו ע'אלב; אבו אלרצ'א בן אבו זכרי; אבו אלעלאא; אבו אלמחאסן אלשיח' אלתפארת; אבן אלסנבאטי; אבו אלפח'ר אבן אלשמאע; דאוד אלבלבייסי; אבו אלבהאא. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

מכתב מעמראם בן יצחק אל חלפון. נשלח מאלכסנדריה, ככל הנראה בסביבות השנים 1143–1145. עמראם בן יצחק שולח אל חלפון ברכה קצרה לרגל חג הפורים. במכתב הוא מספר כי אבו אלמעאלי ביקש לסייע לאבו אלפח'ר, בנו של אבו עלי יחזקאל אחיו של חלפון, להשיג את אשר לא עלה בידו להשיג עד כה. מתוך לשון הדברים נראה כי הכוונה היא ככל הנראה לנישואין, וייתכן שאבו אלמעאלי ביקש להציע לו שידוך. עמראם מבקש את עזרתו של חלפון בעניין זה ומביע את צערו על כך שגם חלפון לא הצליח להשיג את המטרה הנרמזת — שהיא נישואיו של הצעיר לאישה. לדברי עמראם, אבו אלפח'ר היה בעיניו כאחד מבניו, ביטוי המרמז על הקרבה המשפחתית והחיבה ששררה ביניהם.

פנקס חשבונות בערבית-יהודית. מתוארך במקומות שונים לתחילת המאה ה-18, למשל "שנת הנה ישעך בא" (=463=1703). ייתכן שמופיעים בו גם תאריכים מוקדמים יותר, מסביבות שנות ה-40 של המאה ה-17, אך חלק זה במטא-דאטה של הקטלוג אינו ברור. הפלאוגרפיה מזוהה ככתב תימני רהוט. בכותרת אחת לפחות (4v) מציין הסופר: "עשיתי חשבון עם כה׳׳ר רחמים" לפני שהוא מספק את התאריכים הרלוונטיים. אופי החשבונות מתבהר יותר בדף 4r, בכותרת: "מן ר׳׳ח תמוז מכר כה׳׳ר רחמים לר׳ אברהם ראובן" — המעידה על עסקת מכר בין שני אנשים. הכותרות מצביעות על כך שמדובר ככל הנראה בפנקס חשבונות פרטי ולא בפנקס קהילתי, אם כי שתי האפשרויות מועלות בקטלוג.

דיווח שנשלח לפקיד יהודי, ככל הנראה הנגיד. השולח נצטווה להתערב אצל אבו אלמכארם, אשר התרשל בתשלום עשרים הדרהמים שהיה חייב לאשתו מדי חודש. השולח נפגש עם אבו אלמכארם, וזה התגונן בטענה שהוא חייב מאה דרהמים בפוסטאט עבור מחיר חיטה, ואם ייכנס לעיר ייעצר ('כפי שאשתו יודעת'). כמו כן חייב אבו אלמכארם סכום כסף (דריהמאת) לאנשים במחנה הצבא (אלעסכר). הבקשה היא שהנמען יתערב אצל אשתו של אבו אלמכארם ויבקש ממנה להתאזר בסבלנות חודשיים נוספים, 'שכן אולי ארוויח משהו כדי לרצותה ולפרוע את החובות שאני חייב' — מעניין שמשפט זה מובא בקולו של אבו אלמכארם עצמו. בצדו האחורי של המסמך מופיע ניסיון קולמוס (תג'ריבה).

רקטו: מכתב בערבית-יהודית, ככל הנראה נשלח מאלכסנדריה. דהוי מאוד. עוסק בסכסוך בין קבוצות בתוך הקהילה ומזכיר את בית הכנסת. אחת הקבוצות פנתה אל האמיר "נאצר אלדולה וסיפהא" כדי שיתערב. היה אדם בשם אבן אלדיאן שיצא לפוסטאט "כדי להוציא לפועל את כתבי ההוראה שנמסרו מן המלך" (וכ'רג' אלי מצר פי אנג'אז אלתוקיעאת אלמסלמה מן אלמלך). בשוליים מוזכר אדם מטריפולי (אלאטראבלסי). קשה לחלץ פרטים נוספים. שתי תעודות נוספות עוסקות באותם אירועים וכנראה נשלחו על ידי אותו שולח. ורסו: שני גושי טקסט נפרדים בכתב ערבי. העליון הוא רישום על גובה שיטפון הנילוס. התחתון, בזווית של 90 מעלות, מזכיר קאדי. דרושה בחינה נוספת.

קטע מפרוטוקול בית דין שנמחק חלקית. נכתב בפוסטאט, ומתוארך לעשור האמצעי של חודש טבת שנת 1417 למניין השטרות, היינו דצמבר 1105. בין יתר העניינים שבו מעיד חלפון בן מנשה הלוי כי מֻדַלַּלַה (המוכרת גם בשם סת בגדאד, כפי שעולה ממסמך מקביל) קיבלה את גט פיטוריה יחד עם תשלום כתובתה בסך 10 דינרים במזומן, וכן את חפציה האישיים שהוערכו אף הם ב-10 דינרים. את הדינרים הפקידה בידי אבו אל-טאהר אל-צירפי. העדים החתומים: יצחק בן שמואל, ששון בן נתן, ואברהם בן אהרן הכהן. שני מסמכים נוספים קשורים לאותה פרשה (גויטיין הציע בשלב מסוים כי מדובר בשני העתקים של אותו מסמך עצמו). חלק מהמידע נשען על כרטיסיות גויטיין.

רקטו: הוראת תשלום בכתב ידו של רבי משה בן מימון. תיארוך: בערך 1168–1204 לספירה, על פי השנים שבהן פעל הרמב"ם במצרים. ההוראה מופנית לאדם בשם אבו אלמפצ'ל, ומורה לו לשלם לנושא המכתב, יעקב שמו, המשמש כשליח של שני נכבדים — אלשיח' אלאסעד ואלשיח' אלת'קה — כל סכום כסף שיידרש. הרמב"ם מתחייב לפצות את הנמען על התשלום. מיהו אותו אלשיח' אלת'קה? בימי חייו של הרמב"ם ידועים שני אנשים שנשאו תואר זה. האחד היה חמיו של הרמב"ם, מישאל בן ישעיהו החסיד. השני, ככל הנראה הוא המכוון כאן, היה יהודה בן אלעזר הכהן, סופר ממשלתי (כאתב) במניית זפתא. ורסו: בכתב יד אחר, טיוטת פתיחה של מכתב מנומס בעברית לנכבד בשם זכאי.

העתק של צוואת שכיב מרע. המקום: פוסטאט. התאריך: יום ראשון, כ' בסיוון ד'תתמ"ה לבריאת העולם = 15 ביוני 1085. המצווה: משה בן אהרון הכהן, נכבד קראי ידוע. מוזכרים בצוואה אשתו מֻנא בת הִבּה; שותפו אבו אלח'יר אלגֵר; ואבו זִכְרי. אבו אלח'יר ישמש כמוציא לפועל של הצוואה. אשתו של המצווה תקבל את התמורה ממכירת ספרי קודקס. ישנם פרטים רבים נוספים; ראו את כרטיסיית גויטיין למידע נוסף. תועתק במלואו (ותורגם לעברית) על ידי יוסף ריבלין, ירושה וצוואה במשפט העברי (בר-אילן: רמת גן, 1999), עמ' 338–340. ככל הנראה מדובר בצירוף (לא רציף) עם שני קטעים נוספים, ששניהם מתייחסים לאותו סכום של 7.25 דינרים שחב יאקות.

מכתב מבתו של יוסף בן יאשיהו, היושבת בדמשק, אל בת־דודתה הצעירה (בת אחי אביה) שהיא גם כלתה — סת אלנאס בת משה בן יאשיהו, ככל הנראה בפוסטאט. (ראו כרטיסיית האינדקס של גויטיין המצורפת, ובה אילן יוחסין של המשפחה.) תיארוך: המאות הי״א–הי״ג. השולחת מפצירה בנמענת בלשון חיבה לבוא ולהתגורר עמה בדמשק לאחר מותו של אבו אלח׳יר, שהיה בנה של הראשונה ובעלה של השנייה. (חלק מן המידע נשען על כרטיסיית האינדקס של גויטיין ועל ססיליה פלומבו.) בצדו האחורי של הדף מופיע שיר אהבה/יין בכתב ערבי, ככל הנראה ללא קשר לתוכן המכתב. הפזמון מסתיים במילים: "...ונשתה בעונת צמח הכופר" (...wa-nashrab fī awān al-tamr ḥinnāʾ).

פתק לא־רשמי בערבית־יהודית הנוגע לעניין עסקי, ככל הנראה בנושא כלים של יין ומים. הכותב, המתייחס אל הנמען בכבוד רב ("עבדהא יקבל ידהא" — עבדה מנשק את ידה), מבקש למסור לה ידיעה הקשורה בכמות מסוימת של סחורה: "קנטאר תמניה(?) כבאלי(?) כמר ועשרין בדלה(?) מא" — קנטאר אחד, שמונה(?) כבאלי(?) של יין ועשרים בדלה(?) של מים. הוא מבקש את תשובתה בעניין המידה ("יע..נא ען עיאר חצרתה ינעם באלגואב"), ומציין כי זוהי הכמות שעבדיה הכינו ("הדא אלמקדאר הו אלדי עמלה עבידהא"), וכי לא מדד עבורה את הכמות אלא לאחר שהודיעה לו על כך ("לם אעייר להא מא ערפת חצרתהא דלך"). הפתק נחתם בנוסחת ברכה מקובלת — "לששון ולשמחה".

מכתב מסחרי. דהוי מאוד. מזכיר את עדן בשורה 7 ואת עידאב בשורה 10. בהמשך (שורה 18) מדווח כי יצחק אלנפוסי נסע השנה אל אלתיז, היינו הנמל הראשי של חוף מכראן השוכן בבלוצ'יסטן של ימינו. אותה נסיעה של יצחק אלנפוסי מוזכרת גם במכתב אחר (PGPID 9199), בשורות 24–25. למעשה, שני המכתבים נכתבו על ידי אותו שולח ועוסקים בעניינים דומים. (אלתיז מוזכרת גם במסמך נוסף, PGPID 5358, שורה r11.) על יצחק (בן מח'לוף) אלנפוסי, שפעל בשנות ה-1130 לסה"נ, ראו גויטיין ופרידמן. בתחתית המסמך מופיע תאריך דהוי מאוד, שייתכן שיש לקוראו תשרי 1444 למניין השטרות, ואם הקריאה נכונה הרי שמדובר בשנת 1132 לסה"נ. דרושה בחינה נוספת.

בקשת תחינה מאישה בשם אם הלאל בת אבן אלמהנדז החבר, המתגוררת בבית הכנסת של הירושלמים. כתובה בערבית-יהודית, כשהתרג'מה (כותרת המעטפה) רשומה בכתב ערבי בפינה השמאלית העליונה: عبدها ومملوكها وشاكر انعامها ام (ابو؟) هلال ("עבדה ושפחתה ומודה לחסדיה אם (או אבו?) הלאל"). נראה שלפנינו טיוטה או תרגיל העתקה. שמו של הסופר מופיע בשוליים הימניים: אלח[בר] או אלח[זן] נתן. האישה מתחננת לפני הנמען (כנראה נגיד היהודים?) שיכריז חרם בבית הכנסת על כל מי שלקח מזון השייך לה — קמח, חיטה, שמן ויין — שכן גנבו את רכושה (רחל) וקיפחו את יכולתה להתפרנס ולהחזיק את עצמה. בסוף הבקשה היא משביעה בשם התורה ומשה בן עמרם.

מכתב משפחתי מאח אל אחותו, ובו הוא מנסה להניא אותה מלהינשא לאדם מסוים שאותו הוא מתאר כמי שאינו "לא יהודי, לא נוצרי ולא מוסלמי". לדבריו, האיש "גנב 15 [דינרים?] מאדם מסוריה, בא לכאן וקנה בכסף הזה סחורות". השולח מאיים לנתק כל קשר עם אחותו ועם בני משפחתה אם הנישואין יתממשו. הוא כותב כי "מוטב היה שתימכר לפראנג'ים (אל-אפראנג') או שתינשא לכושים (אל-סודאן) מאשר שתיקרא על שמו... זהו דבר שאפילו המשוגעים (אל-מג'אנין) לא היו עושים". בסוף המכתב הוא פונה לאבו אל-רצ'א (ככל הנראה בעלה של הנמענת?) ומבקש ממנו להשיב את אחותו לדרך הישר ולדבר על ליבה. (חלק מהמידע על פי גויטיין, חברה ים-תיכונית, כרך ה')

פרטי עיזבון עבור נערה יתומה ואמה (אולי בצירוף חשבונות נוספים?). המסמך כולל מידע על אנשים שהיו חייבים חובות לאביה. שער החליפין בין הדירהם לדינר בתקופה זו עמד על 42.9 (322 דירהם = 7.5 דינרים). מופיעים שמות רבים: אבו אסחאק; סלאמה; אבן אלסכרי; הבה; אבו כת'יר; בו זכרי: חכים וגיסו; אבו מנצור אבן אלתוזי; אלחנן; יחזקאל; אבן נציר; אבו מנצור; אבן מג'ין. אחרי הרשימה מופיעות הערות בשני כתבי יד שונים, שניהם נבדלים מכתב היד המרכזי. הרשימה נפתחת בהערה בכתב ערבי: ג'אבי אלאשראף(?) [...]. בצד האחורי ישנן כמה הערות בכתב ערבי, ובהן אחת שכותרתה "דיואן אלח'ראג'". (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

הסכם שותפות או השקעה (עסקא), כנראה מתוך פנקס בית דין, בין חלפון בן נתנאל הלוי לבין אבו יעקוב יוסף בן שעיב, הידוע גם בשם יוסף בן שאול אבן אלנג'ארה. המסמך נכתב בפאס ומתוארך לעשרת הימים האחרונים של חודש טבת ד'תתצ"ח לבריאת העולם — ינואר 1138 לסה"נ. בעת חיבור המסמך נתנאל, אביו של חלפון, היה עדיין בחיים. אין למסמך עדים חתומים. המסמך נכתב כמעט כולו כהצהרה בגוף ראשון מפי אבן אלנג'ארה. לפי תוכנו, אבן אלנג'ארה השקיע בשותפות 40 מת'קאלים מוראבטיים, ואילו חלפון השקיע 60 מת'קאלים מוראבטיים. השותף הפעיל — היחיד שעוסק במסחר בכספי השותפות — הוא אבן אלנג'ארה. ראו גם מסמכים קשורים נוספים מאותה פרשה.

רקטו: חשבון של הקודש. תיארוך: בערך 1119–1120 לסה"נ. החשבון נכתב על גב מכתב הממוען לדיין אברהם ב"ר נתן. ניכר שמדובר בטיוטה, שכן הכנסות משכר דירה והוצאות — בעיקר תשלומים לפקידים ולממונים — מעורבבות זו בזו ללא סדר ברור. (המידע מבוסס על גיל, Documents, עמ' 240 #42). תיאור קודם זיהה את הקטע כמכיל "תשובת הגאון שלמה ב"ר יהודה", אך נראה שזיהוי זה שגוי. ברקטו מצויה גם טיוטת מכתב בכתב ידו של אברהם ב"ר נתן, ובה הוא מדווח כי שלח את מה שהוענק לו. נזכרים בה כמה שמות: תקוה; שבל; [...] ב"ר אבו נצר [...]; אבן אלאבזאריה; אבן אלקאבילה; סאלם; [...] הכהן ב"ר יעיש הכהן; אבו יעקב; אבן נפיע; סעדיה הכהן.

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה הלוי. המקום: פוסטאט. התיארוך: 1130–1138 לסה"נ, על בסיס שנות פעילותו של חלפון ולאור העובדה שאבו אלברכאת בן חארת' עדיין שהה בספרד בשנת 1130 לסה"נ, טרם הגירתו למצרים. המסמך מפרט את תנאי האירוסין של הסוחר ברכאת בן חארת' הלוי עם סת אלפֻרְס בת פרחיה. אחד התנאים נוגע לאפשרות נישואיו לאישה שנייה, אך לרוע המזל החלק הימני של המסמך, שבו ההקשר החסר, אבד. גויטיין ופרידמן מזהים את אבו אלברכאת בן חארת' הלוי עם אברהם בן חארת' הלוי שחתם על מסמכים משפטיים. זיהוי זה נראה סביר אך אינו ודאי, שכן עד כה לא נמצאו מסמכים הכוללים את השם המלא אבו אלברכאת אברהם בן חארת'.

מסמך משפטי. סית אלפח'ר בת פרחיה, אלמנתו של ישועה בן חלפון החזן, מאשרת שקיבלה מנדיב בן משולם הלוי תשלומים בסך 30 דרהם לחודש וכן פריטי לבוש וחפצי בית שונים עבור ח'לף וסית אלאהל, יתומיו של ישועה, ותובעת פריטים נוספים שטרם קיבלה. ייתכן שמדובר בתקופה שבין השנים 1167–1169 לספירה. המסמך מתוארך לשנת 1170 לספירה. בצד האחורי: ארבע רשומות הקריאות בקושי של פעולות נוספות באותו עניין. המיקום: סמנוד. התאריך: 1176 לספירה. יצחק בן ססון חתום על אישור התקפות בצד הקדמי, ויהודה בן טוביהו המעולה חתום על הרשומות בצד האחורי (שגם הן, לפחות בחלקן, בכתב ידו). המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין ועל קטלוג CUDL.

מסמך משפטי שנכתב באל-מחלה, מתוארך לשנת 1528 למניין השטרות (1216/17 לספירה). אל-נציר בן אל-חכים, מוסלמי, מצהיר בפני יוסף בן יפת המלמד (שאף כתב את המסמך) ובפני יעיש זין אל-תג'אר, כי בכוונתו להעביר לדיואן שטר המעיד שיפת בן יהושע (המכונה אל-מכין בן אבו אל-מג'ד) חייב לו כ-4160 דרהם, וזאת משום שהוא עצמו חייב לדיואן 100 דינר. כאשר נשאל כמה עדיין חייב לו יוסף, השיב כי הוא חייב לו בערך 100 דרהם. נראה שאל-נציר אינו מצהיר בפועל שיעשה כך, אלא מאיים לעשות זאת אם המחותן של אל-מכין, אל-רשיד אבו עלי בן אל-מכין, לא יפרע את חובו (הקטע הנוגע לאל-רשיד מופיע בחלק של שורה 8 שגויטיין השאיר ללא קריאה).

שטר חוב בכתב ידו של חלפון בן מנשה. נכתב בפוסטאט. תאריך: הדיון בבית הדין התקיים בעשור האחרון של חודש כסלו בשנת 1438 למניין השטרות, היינו דצמבר 1126 לסה"נ, אך השטר עצמו נכתב ונחתם בעשור הראשון של חודש טבת (כלומר במרווח של יום עד עשרים יום לאחר מכן). ברכות בן סעדיה מודה כי הוא חייב 32 דינרים לאבו אסחאק אברהם בן ססון, רוקח ובשם (אלעטאר) מן אלמחלה (אלמחלי). הוא מתחייב לפרוע את החוב עד לחג הפסח. הקטע קרוע בחלק העליון, במקום שבו היו אמורות להופיע חתימות העדים. (חלק מהמידע נלקח מכרטיסיית גויטיין.) צירוף הקטעים נעשה על ידי אלן אלבאום. שני קטעים נוספים מהווים שני העתקים של אותו מסמך עצמו.

מכתב מאבו אלפרג' בן מנצור אלשמّאע (יצרן/מוכר נרות) אל אליהו הדיין. בערבית-יהודית. בתחילת המכתב הוא עוסק בעניין כספי של 104 וריק (דרהמים של כסף) שמעורבים בו בו סעד, בו סעיד ואלכהן. השולח ואחרים נתונים במצוקה רבה ("בערה אש בלבותם", אלתהבה פי קלובהם אלנאר) בקשר לבתו של ברכאת בן אבו סהל הכרוז בשוק החלפנים (אלמנאדי פי סוק אלצרף — אותו מקצוע שבו עסק בשר בן יחזקאל). ברכאת מתחנן לפני אליהו (באמצעות השולח) לחקור בדבר מצבה ולוודא שהיא בטוב. בצד האחורי שב המכתב לעניינים כספיים הקשורים לבנין (הנזכר גם בצד הקדמי), ומסתיים בדרישות שלום למפצ'ל בן אבו אל-[...] ולאבו אלמג'ד החזן (=מאיר בן יכין).

מכתב מאת הדיין מבורך בן נתן הכהן, ככל הנראה בעסקלון או בסביבתה, אל עמרם בן יפת (המכונה גם אבו אלחסן עמאר בן חסין), הנמצא ככל הנראה בשנשא (شنشا) שבדלתא של הנילוס, מצפון למניית גמר. הכתיבה בערבית-יהודית, עם שילוב של עברית, וכתובת המכותב כתובה בחלקה באותיות ערביות. המכתב נכתב בחיפזון בעת מסע בדרכים. מתוארך לשנת 1453 למניין השטרות, שהיא 1141/42 לסה"נ. החלק התחתון של המכתב חסר, ועמו כמעט כל גוף הדברים. מבורך מבקש מן הנמען להשיג או לשלוח כמות של זהב. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.) הערה: גולב מצטט מסמך זה במאמרו על הטופוגרפיה של יהודי מצרים בימי הביניים (עמ' 139) במספר שגוי.