יהודית־ערבית במסמכי הגניזה — עמוד 110

דו"ח משפטי מפנקס בית דין קראי, כתוב בערבית-יהודית. מקום: קהיר. תאריך: אינו ידוע בבירור. קוטלג כשנת 1101 לספירה, אך תאריך זה אינו נראה בתצלומי המיקרופילם. ייתכן שהספרות החסרות היו קריאות בעבר, או שהן עדיין קריאות על המסמך הפיזי. התאריך במיקרופילם נקרא: "ליל ראשון, ז' בטבת, 14[..] למניין השטרות". הספרות "את" מופיעות בתחילת השנה, אך זה נותן רק מועד מוקדם אפשרי של 1089 לספירה ומועד מאוחר אפשרי של 1688 לספירה. על סמך הכתב בלבד, תאריך במאה ה-13 נראה סביר יותר. לסופר יש שם יוצא דופן: נחמאל בן מבורך בן יהודה בן אהרן. המסמך הוא דו"ח מרתק על חקירת בית הדין הקראי בקהיר בשמועות שנפוצו במשך שנים על היחסים בין אבו נצר בן קיומא לבין אישה שאין שמה נזכר, ואשר מכונה לסירוגין "בת אבו אלמעאלי בן תאמאר", "אשת אבו סעד בן צדקה אללבּאן" ו"האישה". נראה שהאישה נתנה לכתוב בשמה עצומה (רֻקְעַה) לרשויות הקהילה, וזו הגיעה לידי הסופר, שהביא אותה בהמשך לידיעת הרשות הקראית, הנשיא הגדול, אשר קרא לפתוח בחקירה. המועצה זימנה תחילה את האישה ואת בעלה (הנקרא "וַלִיּ" או "אפוטרופוסה"). (1) היא דיווחה שאבו נצר עוקב אחריה מזה שנים ומבקר בביתה שלוש או ארבע פעמים ביום. היא פחדה ממנו, ואמרה לדודתו של בעלה מצד אביו שאם תראה את אבו נצר מבקר כשהאישה לבדה, שתרד ותצטרף אליהם. היא פנתה מספר פעמים לבית הדין להתלונן עליו, אך ללא הועיל. כשנשאלה אם היא יודעת מי כתב את העצומה (רֻקְעַה), הודתה שלמעשה היא זו שאחראית לה, אך האדם שכתב אותה עבורה הוסיף דברים שלא אמרה והשמיט דברים שכן אמרה. (2) באשר לבעל, הוא השיב שאינו יודע דבר על העניין. כל שידע הוא שאשתו שנאה את הימצאותו של אבו נצר בביתם, אך מעולם לא ידע מדוע. (3) אז זומן אבו נצר. הוא הכחיש הכול. ואולם לאחר מכן הודה כי בעבר זומן לבית הדין והוצא נגדו צו הרחקה שאסר עליו להיכנס לביתה למשך שנה וחצי. חקרו אותו שוב ושוב, אך הוא לא הודה בדבר נוסף. (4) לאחר מכן נחקרה האישה בנוכחות אבו נצר על מה שאמרה בהיעדרו, והיא סירבה לחזור על דבריה הקודמים. במקום זאת, "היא שינתה את גרסתה... ואמרה: 'שנאתי...'". (5) אבו אלפרג' אלטחאן דיווח לבית הדין והעיד שבכל פעם שביקר בביתו של גיסו אבו סעד בן צדקה אללבּאן ואבו נצר בן קיומא היה נוכח גם הוא, היה עד לדיבורו ולהתנהגותו הגסים של אבו נצר כלפי האישה, אך אין לו ידיעה אם היה ביניהם דבר נוסף. (6) לאחר מכן נחקרו כמה נשים נוספות. הן אישרו שהאישה הנחקרת התלוננה בפניהן פעמים רבות על ההטרדה (תַעַרֻּץ') מצד אבו נצר. אולם, כותב הסופר, מכיוון שעדותן נגזרה כולה ממה שהאישה עצמה סיפרה להן, אין צורך להעלותה על הכתב במסמך זה. עם זאת הוא מציין שהנשים הללו אישרו את "התרגזותה" (אִמְתִעַאץ') בכל פעם שדיברה איתן על התנהגותו של אבו נצר. בשלב זה קבע בית הדין שיש צורך לאסוף עדויות נוספות. לפיכך הוסכם שלמחרת יוכרז חרם על כל מי שיש לו ידיעה על הפרשה ולא יבוא להעיד עליה. הסופר רושם את התאריך ואת שמו, ומספר עדים חותמים: נתנאל הכהן בן עמרם, יפת המלמד בן חלפון(?), אברהם בן יפת, וככל הנראה נוספים שדהו כיום. הוא מוסיף תוספת למחרת ובה נאמר כי נכח ב"אלמג'לץ אלמרסום" (גויטיין מפרש זאת כ"תפילת הציבור הבאה") של הקראים בקהיר, והכריז על החרם המוסכם, בתוקף למשך שבוע ימים. תוספת זו נחתמה על ידי אברהם בן יפת ויפת המלמד בן חלפון(?). המסמך נזכר מספר פעמים בעבודת הדוקטורט של זינגר ואצל גויטיין.

שלוש רשומות עוקבות על אותו קטע, הקשורות לנכס שנמכר על ידי הקהילה היהודית של קהיר בראשית המאה החמש-עשרה. הקטע היה ברשותה של משפחת מוצרי, והעתק שלו הובא ליעקב מאן, שפרסם את שתי הרשומות הכתובות בערבית-יהודית בספרו Texts and Studies (כרך א', עמ' 432–433). ככל הנראה נכלל הקטע מאוחר יותר בארכיון הקהילה היהודית של קהיר שהוקם באותה עת, אשר קוטלג על ידי ישראל בן-זאב בשנות השלושים של המאה העשרים. ככל הנראה בן-זאב הוא זה שהכין העתק צילומי שלו, אשר הגיע יחד עם ארכיונו הפרטי לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, כיום חלק מהספרייה הלאומית של ישראל. מקום הימצאו הנוכחי של המסמך המקורי אינו ידוע. הרשומה הראשונה קרועה בראשה, שם לפחות עשר שורות בעברית מליצית מזכירות את סמכותו של "הנגיד הגדול דוד" בן יהושע. לאחר מכן עובר הטקסט לערבית-יהודית ומתאר כיצד הקהילה הייתה זקוקה לכסף לפירעון חובות אחדים, ולכן ראשי הקהילה החתומים למטה מכרו שליש מנכס הקדש הידוע על שם אליה, לרופא דוד בן יעקוב, תמורת 7000 דרהם. סכום זה הספיק גם לפירעון החובות וגם לרכישת נכס חלופי חרב שמאחורי בית הכנסת. גבולות המגרש הנמכר מתוארים – מדרום הדרך המובילה לחמאם ולסויקה, ודרב קצ'יב; מצפון בית הידוע על שם אבן עראקי; ממזרח הדרך (דרב) שבה הוא נמצא ושלושה משעריו; ממערב הוא נפתח אל הסמטה (זוקאק) אבן ר'אדי ואל שערו הרביעי, הסודי. לא נשמר תאריך. שבעה אנשים חתומים. לשטר זה בערבית-יהודית מצורף אישור, שנוסף בשוליים הימניים, שמאן ראה אותו רק כ"שרבוט בלתי קריא". תודות לטקסט הערבי (ראו להלן), ברור כי מדובר באישור שנכתב לא אחר מאשר על ידי הנגיד דוד עצמו, שתחת סמכותו נכתב השטר. הרשומה השנייה, גם היא בערבית-יהודית, כתובה בניצב לטקסט הראשי. היא מתוארכת ל-15 בשבט 1720 לשטרות (31.1.1409). החתומים מעידים כי קיבלו בחזרה מאותו דוד את הפריטים שמושכנו אצלו (ככל הנראה עד להשלמת העסקה). רשומה זו נכתבה אפוא כמה ימים לאחר הטקסט הראשון, המתוארך (לפי התרגום השלישי לערבית) לעשרת הימים הראשונים של אותו החודש (וראו אשתור, תולדות היהודים במצרים ובסוריה, כרך ב', עמ' 27–28). שמונה אנשים חתומים – שישה מתוך השבעה שחתמו על העסקה הראשונה, ושניים חדשים. הרשומה השלישית, בחלקו התחתון של הדף, כתובה בכתב ערבי, ומצהירה על עצמה כתרגום של הטקסט העברי (עבראני) שבראש הדף (שורה 2). בשורה השלישית מצוין תאריך הרשומה הראשונה כעשרת הימים הראשונים של שבט 1720 לשטרות, מה שמסייע לתארך את הרשומה הראשונה המקורית. לאחר מכן מתאר הטקסט את האירועים המוזכרים ברשומה הראשונה: החוב, מכירת שליש מנכס ההקדש הידוע על שם השיח' אליה (הנקרא כאן אליה אלמתטבב בן שמואל) לרופא דוד בן יעקוב (בן מהד'ב), פירעון החוב, ורכישת הנכס שמאחורי בית הכנסת (שורות 6–7). גבולות הנכס מתוארים בשורות 10–14, והטקסט הערבי מוסיף ששם הסמטה בצד המזרחי, שממנה נכנסים לנכס, הוא דרב ראאִצ', וזהו פרט חשוב שכן מיקומה של רחוב זה אינו ידוע כיום. לאחר מכן מוזכרים שמות זקני הקהילה שאישרו את המעשה, לפי סדר החתימות בטקסט המקורי, אך תוך המרת השמות העבריים למקבילותיהם הערביות (כלומר ישועה=פרג', פרחיה=סרור). החתומים מעידים גם כי הם מכירים את כתב ידו של "ראשם, דוד" בשולי השטר המקורי (שורה 17). מסמך זה מתוארך ל-4 בשעבאן 825 להג'רה (24.7.1422).

רישום משפטי (מס' 73) בפנקס בית דין של הקהילה הקראית בקהיר. פותח בתאריך י"א באייר ה'שכ"ה (1565), אך מושב בית הדין המאוחר ביותר המוזכר בו הוא מכ"ג באייר. תיק בית דין מורכב ומפורט העוסק בשמועות שהתפשטו על התנהגותם של רחל בת עבד אלמעטי אלפולאדי, ראובן בן עבד אלמקצור הכהן הפרנס, ואיש רבני שאינו נקוב בשמו – שחלקן אירעו בליל הסדר השני (מספר שבועות טרם עריכת רישום זה). התיק נפתח בהופעתו של הארון בן עבד אלחק אלמורדי, בעלה של רחל, בפני הדיינים ובני הקהילה במושב שהתקיים ב"בית שמחה" (דאר סמחה — בית הכנסת). הוא "טלב... לדין" (מבקש לדון) ולאחר מכן נשבע ב"עשרת הדברות" (אלעשרת דברות). הוא ניצב בפני בית הדין במחלוקת עם אדם בשם הארון בן יוסף אלכורדי, שלטענתו השמיע "אמירות מוגזמות וחסרות" על אשתו בנוכחות בן קהילה נוסף, יוסף בן עבד אלכרים אלחווש. הארון בן יוסף אלכורדי מעיד כי שמע את השמועות משני אנשים: הארון בן עבד אללטיף אלחווש וצדקה בן יוסף אלנקאש. צדקה בן יוסף אלנקאש מעיד בפני בית הדין על שיחה ששמע בין רחל לראובן בן עבד אלמקצור הכהן הפרנס, שדיברו זה עם זה "בחשכה" באחד ממקומות רחוב אלסירגה (זקאק אלסירגה) בליל הסדר השני. חלק ממילות המפתח בעדותו של צדקה אינן ברורות (שורות 14–18), אך הוא שמע את ראובן אומר: "הביאי לי את החצי שיש לך עכשיו ואת החצי שמקודם". הדיינים מבקשים מראובן לאשר ולהסביר דרישה זו, והוא מצהיר: "כן, אמרתי לה הביאי לי חצי מבצק הלחם מהפעם הזאת והחצי השני מקודם". הפרוטוקול מציין שראובן היה עסוק ב"ייצור מצות" (מן צנאע אלפטיר). נראה שהסוגיה המשפטית העומדת על הפרק היא האם התבצעה עסקה בליל הסדר השני – ורחל וראובן מודים בפני בית הדין שהתקיים ביניהם עניין של קנייה. הטענה/השמועה השנייה נגד רחל מובאת על ידי הארון בן עבד אללטיף אלחווש, המעיד כי היה בדמוה ונכנס לביתו של בעלה של רחל, שם ראה אנשים משתכרים ואיש רבני בין הנוכחים. בשעה שבעלה של רחל "פרט על עוד ושר", מעיד הארון בן עבד אללטיף אלחווש שראה אותה "יושבת לבדה עם האיש הרבני", אשר ניגש ו"הניח ידו על רגלה" (ואלרבאן //יחט// אידה עלי רגלהא). הדיינים שואלים את רחל על העניין, והיא דוחה את הטענה. חברי הקהילה הנוכחים מתבקשים למסור עדות אישית, וחלקם קוראים להטלת חרם (בעץ מן אלגמאעה קאלו ללדיינים אטלקו חרם). כאן מסתיים העמוד הראשון של התיק, ונראה שהעמוד השני נקרע במכוון – רק גדם דק נותר לאורך הכריכה. התיק ממשיך בעמוד האחרון, ימים לאחר המושב הראשון שהתקיים בי"א באייר. סביר להניח שהעמוד החסר/הקרוע הכיל חלקים מהמושבים הראשון והשני, שכן החלק המסיים מזכיר מושב שלישי קצר (בלא תאריך, ביום חמישי) וייתכן גם מושב רביעי בערב יום חמישי כ"ג באייר. עדים מופיעים בפני בית הדין ומוסרים עדויות נוספות, שלעיתים סותרות זו את זו. כך לדוגמה, אבראהים אלפולאדי מעיד (שורות 19–21) שנכנס לביתו של הארון בן עבד אלחק אלמורדי באותו לילה, ראה את המארח הארון פורט על עוד, אך לא ראה שם את האיש הרבני (ולם ראה אלרבאן). בסופו של דבר, רחל נשבעת שכל הדברים (המכפישים) הנאמרים עליה, הן "בדמוה והן במקומות אחרים", אינם אמת. בעלה הארון מעיד בשורות הסיום ש"בליבו הוא רגוע/שקט" באשר להתנהגות אשתו ו"אין לו כל ספק בה" (וליס ענדי פיהא לא ריב).

מכתב הממוען לעבד אלכרים. בערבית-יהודית. תיארוך: מאוחר, ככל הנראה מהמאה ה-14 לכל המוקדם. הכותב והנמען הם קראים. המכתב ארוך מאוד ומוסר מידע על סכסוכים ומחלוקות ועל הלקאת נשים בידי בית דין — בסך הכול דיווח מפורט על ענייני קהילה. בצד ה-recto מדווח הכותב על ההאשמה נגד אישה מסוימת שהלכה לחזאי בכוכבים (מנג'ם), וכי אמו של הנמען אף היא הלכה לשם והגנה על אותה אישה. החכם עצמו הלקה את האישה 20 מכות במקל. הכותב נסער מאוד מכך ומפציר בסודיות ("אלו עניינים שאין לדבר בהם אלא בקבר"). כשני תריסרי השורות הבאות פגומות וקשות לקריאה. כעבור זמן, נצראללה בן עבד אלרחים בן דודו של הנמען מצד האב, אבן אלנשו, עלה במדרגות כאשר צדקה בן אברהים אלצע'יר התנפל עליו. נראה שצדקה העציב את נצראללה, שהלך בבכי אל אמו, וזו דיברה בזעם מבלי שהבחינה שהשומרים מקשיבים; דבריה הגיעו לאוזני צדקה, שעימת אותה וכינה אותה "פאג'רת כלב"(!) שמסתובבת ומפתה (תתבהרג') את בעליהן של נשים אחרות. השורות הבאות קשות לקריאה; מוזכרים בהן "אלח'אזיניין" והוריו של הנמען. לאחר מכן התכנסו כל הנפשות הפועלות בדאר בן שמח (=דאר סמחה, בית הכנסת הקראי המרכזי בקהיר מן המאה ה-14 בערך והלאה) במוצאי שבת לקריאת התורה (אלתלאוה). צדקה קם לקרוא בתורה. בן דודו של הנמען, עבד אלרחים (אביו של נצראללה ובעלה של האישה שאותה העליב צדקה), קם יחד עם עבד אלרחים אלשריטי, והם התנגדו בתקיפות לכך שאדם המקלל זקנים יקרא בתורה בבית הכנסת. או-אז פתח צדקה בגידופים כלפיהם ("חצי מתפילותיכם הן כפירה, חמור...") ונהג באותו אופן גם באחרים שהתייצבו מולו (אלמלמד, אלחכים, אביו ודודו מצד אמו). התגרה נמשכה עד ש"הגמל וההולך אחריו היו כבר בנחל" (אלחאדי פי אלואדי), והקהילה החמיצה את קריאת התורה. בסופו של דבר הוזמנו צדקה ואמו של נצראללה להמשיך את המריבה בביתו של אלמעלם שרף אלדין, ושם הורשע צדקה בהישבעות לשווא ובקללת זקנים/אבות, ובעקבות זאת איבד את זכותו להתפלל לפני הציבור או לקרוא בתורה (יטלב ספר). ההערה בשוליים שייכת לכאן ("מדוע קיללת את אלח'אזיניין?" "לא קיללתי אותם אלא בשל עבד אלרחים..."). דומה שאז נשמעה קבוצה (חבורתו של צדקה?) מאיימת להכות את המעלם. הסיפור מסתיים בערך כאן; הכותב חוזר ומדגיש שאלו עניינים שאין לדבר בהם אלא בקבר. בצד ה-verso מבקש הכותב מהנמען שלא להראות את המכתב לאבן אלמלמד, וגם לקחתו עמו לקהיר. הכותב מוחל לנמען על שלא כתב לו, אך "כשעלית לירושלים, לא נותרה לך עוד אמתלה" — או "כשתעלה לירושלים, לא תיוותר לך עוד אמתלה". בהמשך הוא מוסר דיווחים מפורטים על ראיית מולד הירח של חודשי אלול ואב. בין השאר הוא מזכיר את "יוסף בן עלם [ש]הסתובב בארצות וגבה את הג'אמכיה". טרם פורסם וטרם צוטט בספרות, ודורש עבודה נוספת רבה. הערה: התמונה המשויכת לפריט אינה נכונה ומציגה מסמך אחר.

מכתב מנהראי בן עלאן בעידאב אל בנו עלאן בן נהראי באלכסנדריה, בעניין משלוחי סחורה. על סמך מכתב מסוחר הודו אחר והעובדה שהתאריך במכתב הוא ח' בסיוון, המכתב נכתב ככל הנראה ב-16 במאי באחת מהשנים שאחרי 1141 לספירה. נהראי מוזכר לעתים קרובות כבן דורם ושותפם של מצ'מון, נציג הסוחרים בעדן, ואבו זכרי הכהן, המקבילה בפוסטאט. נהראי כותב כי הוא מפליג יחד עם סוחרים מוסלמים ויהודים על ספינת אלדיבאג'י ("סוחר הרקמות") — או ליתר דיוק אלדיבג'י ("איש האיים המלדיביים"), כפי שטוען נאזים סטאר. בעידאב מכרו הסוחרים חלק מסחורתם והחליפו את השאר במוצרים משווקי המזרח. הוא מתאר שהזמן להפלגה קרב, ולכן התחלקו הסוחרים לשתי קבוצות כדי לכסות שטח רב יותר: הסוחרים המוסלמים ביצעו רכישות בשוקי הפלפל ועץ הברזיל, ואילו היהודים פעלו בשוק הלכה ומכרו חלק מסחורתם תמורת מזומן. נהראי רכש 330 ליטראות לכה (שרף מחרק הלכה, המשמש לוורניש, שעווה וצבע אדום), שילם שני דינרים לצורך הכנת האריזה, יריעות הבד והחבלים, ורכש כמה פריטים נוספים, ובהם סארי שנועד להיות מתנה; כל אלה הותירו אותו בסופו של דבר בלי מזומן למשלוחים נוספים. בנוסף שילם לאבו אלפצ'ל בן אבו אלפרג' אלדמיאטי ("איש נמל דמיאט המצרי") דינר עבור הוצאות הלכה. אלדמיאטי היה אמור למסור את הלכה, העתק של החשבון ורשימת החלוקה לאבו זכרי יהודה הכהן, שימכור את המשלוח ויחלק את החלק המגיע לו לשותפיו, ואת היתרה יעביר יחד עם החשבון לעלאן. נהראי מזכיר גם שיחיא בן שר שלום נשא משלוח שני, ובו שתי חבילות עץ ברזיל במשקל שני בהארים (שווי ערך ל-600 ליטראות) ועוד 70 ליטראות, שתי חבילות של קונכיות קאורי במידת מוד אחד (כנראה המוד הירושלמי או דומה לו, השווה ל-100 ליטרים), חמישה מנא (כשתי ליטראות) של עץ אשבאה, וחצי מנא של קמפור ישן. במשלוח היו גם עשרה גלימות קצי שהיו אמורות להימכר כדי לכסות את מסי המכס וההוצאות הנלוות. יחיא היה אמור לרשום חשבון, לנכות את המכס וההוצאות האחרות, ולאחר מכן למכור כפי שייראה לו נכון, אך ליידע את עלאן, שיורה אם למכור את כל המשלוח או רק חלק ממנו; הוא מציין למשל שאולי ימכרו את קונכיות הקאורי בספרד. נהראי שולח דרישת שלום לעלאן, לנכדיו, לאשתו שלו, לאשת עלאן, לאחיו ולאחייניו, ומפציר בעלאן לדאוג למשפחה. הוא מבקש מעלאן לשמור על מכתבים שהשאיר מאחור, מכיוון שהם כוללים חשבונות. נהראי מסיים באמירה שאינו מצפה שההפלגה תניב רווח רב; בסופו של דבר שלח 100 דינרים למצ'מון בתקווה שאלה יניבו רווחים מוצלחים יותר. הוא מנחה את עלאן להפריש 15 דינרים לקראת שובו, ולאחר מכן לקחת עשירית מהרווח מהמשלוחים הנזכרים ולהשתמש בה להפקת רווחים נוספים.

מכתב מלַבְּרָאט בן משה בן סֻגְ'מָאר, הדיין הראשי במהדיה, אל נהראי בן נסים בפוסטאט. התיארוך: בסביבות 3 באוגוסט 1057 (לפי גיל) או 1061 (לפי גויטיין). גויטיין מסביר: "מכתבנו נכתב לאחר 1057, שנת חורבן קירואן, כאשר רב נסים בן יעקב ותושבים אחרים של אותה עיר מצאו מקלט בסוסה, עיר נמל בחוף התוניסאי מצפון למהדיה. רב נסים מת ב-1062. ההתייחסות לעיר הסיציליאנית שתושביה הזכרים הוצאו להורג בחרב בידי הכובשים הנורמנים מתאימה לנפילת מסינה ב-1061". לַבְּרָאט מהלל את הסמכות הרבנית הגדולה, רב נסים בן יעקב, ואת תלמידו החידתי "הרב" ממצרים. בעת כתיבת המכתב התגורר רב נסים בסוסה, ושם פיקח על העתקת כתביו — פעולה שנעשתה עבור החכם הקירואני נהראי בן נסים, שהתגורר אז במצרים. המכתב מגולל כיצד הועברו כתבי רב נסים למצרים, פרט חשוב השופך אור על ערכם של קטעי הגניזה מכתביו אלה, שפורסמו בידי שרגא אברמסון. לַבְּרָאט מדווח על התקדמות המשפט שהגיש נהראי בן נתן נגד אחיו ישראל בן נתן (שניהם בני דודו של נהראי בן נסים) בעניין ירושת אביהם. המכתב מהלל את שקידתו והישגיו הלימודיים של בנו של רב נתן בן אברהם, אב הישיבה, מי שהיה בזמנו גאון הישיבה הארץ-ישראלית. בסוף המכתב מובא דיווח על כיבושי הנורמנים בסיציליה — הכוונה לכיבוש מסינה בהסתערות ולאבדות שספגו היהודים, ובעיקר המוסלמים. הכותב מביע חשש בנוגע לייבוא תבואה מסיציליה, שכן תוניסיה עצמה, שהייתה מדינה חקלאית בעיקרה, הוחרבה בפלישת השבטים הערביים. לַבְּרָאט פותח את המכתב בברכות מרובות לנהראי בשל מחלת עיניו (وجع عين ו-ضعف عين), ומעביר לו ברכות גם מטעם רב נסים (שורות 4–11 בעמוד הפנימי). גויטיין מצטט מכתב זה כדוגמה מצוינת למוסכמה של הבעת דאגה לחבר חולה והעברת ברכות על החלמתו: "לאחר שקרא את הבשורות הרעות במכתביו של נהראי, [לַבְּרָאט] נעשה מוטרד ומבוהל, והעביר את לילותיו נטולי השינה בבקשה מאלוהים שיקבל אותו עצמו ככופר נפשו של נהראי וירפאהו. הוא גם מסר את הידיעות ל'מאור העולם' (המנהיג הרוחני של יהודי תוניסיה), שאף הוא הודאג עד מאוד; תפילתו לנהראי, בטוח לַבְּרָאט, תתקבל. לבסוף, סוחרים שהגיעו ממצרים דיווחו כי נהראי בקו הבריאות ועיניו הושבו לו, ולַבְּרָאט שיבח והודה לאלוהים על כך. אך רק מכתב אישי מנהראי, שיאשר את המהפך המשמח, יביא לו מנוחת נפש". לַבְּרָאט ממשיך ומתאר את מחלתו הקשה של רב נסים עצמו (שורות 14–18 בעמוד הפנימי). הכול נואשו, "אך אלוהים הביט עלינו ולא הכה אותנו ולא סימא את עינינו". רב נסים החלים, אך שרידי המחלה לא הרפו ממנו זמן רב. המידע מבוסס על גויטיין וגיל, ובכתביו של גויטיין מצויות תצלומים ומהדורה של המכתב.

פנקס בית דין מפוסטאט. הדפים הגבוהים חריגים לפנקסי בית דין. הפנקס כולל 7 רשומות ומתוארך לשנת 1532 למניין השטרות, כלומר 1220/21 לספירה. נראה שהסופר סבל מדיסלקציה קלה (למשל, כותב פאדִיה במקום פאאִדה, וצַ'מאן במקום צ'אמין). (1) שותפות בחנות בין [...] פֻתוּח לסֻלַימאן. (2) חוזה חכירה. הנכס: טַבַּקַת אל-בֻּרג' (המתייחס למגדל? או לשובך יונים?). התקופה: 10 שנים. המחכיר: בו אל-פרג' אבן אל-אַבְּזָארי. החוכר: בו אל-עלאא אל-צַבַּאע'. דמי השכירות: 12 דירהם לחודש. (3) עוסק במַכַּארִם בן בו אל-רִצ'א. הפרטים קשים לפענוח; מעורבים בית, ירושה ומכר. רשומה זו חתומה: חלפון בן סעיד הכהן; עזראהל(??) בן יפת המלמד. (4) קשה לקריאה ומחוקה. אולי עוסקת בתשלום חלקי של חוב. (5) שידוכין. החתן: בו אל-[...]. הכלה: מֻדַלַּלַה בת מֻפַצַ'ל אל-צאאִע' (הצורף). דמי המוחר המאוחר (מֻאַח'ח'ר) הם 50 דינר. רשומה זו חלקית ומחוקה. (6) שטר חוב. אבו אל-עלאא ואסמאעיל, חוכר המסים של מִנְיַת עַ'מְר, מודים כי הם חייבים לבו נצר, גיסו של סַיִּידְנא (כנראה אברהם בן הרמב"ם), 773.5 דירהם. הם יפרעו את החוב במשך 4 חודשים. כפי הנראה ישלמו (הפועל המשמש הוא נק"ד, "לבחון") את 73.5 הדירהם עכשיו, כדי להותיר סכום עגול. אליהו (בן זכריה) ויחיאל (בן אליקים) היו הדיינים הנוכחים. (7) רשומה זו נדונה ותורגמה בידי משה יגור: בשולי הדף מופיעה פסקה על לידת מַמזרת (בת שיוחסה פגום על פי ההלכה הרבנית). פסקה נוספת, בכיוון ניצב, מבהירה את הסיבה למעמדה המשפטי של הנולדת, ומזכירה את המרת דתה של אמה. בכך משמש המסמך דוגמה לחלק מהבעיות החברתיות והמשפטיות שיכלו לצמוח מנישואיה של מומרת יהודייה. יתרה מזאת, המסמך רומז על קשרים מתמשכים בין מומרים לקהילתם לשעבר, לנוכח האפשרות שהבת ה"ממזרת" תבחר לשמור על מקומה בקהילה היהודית. תרגום: נולדה בת ל"בן הידוע" (אבן יַעְלַמוּ?) מבִּנְת טֻוַיְר אל-עַשַאא, והיא ממזרת. [המקרה אירע] בשנת 1532 [למניין השטרות, המקבילה ל-616–617 להג'רה / 1220–1221 לספירה]. [והיא ממזרת] מפני שאמה המירה את דתה בעוד היא נשואה לאפרים אל-דַמִירי, והוא לא כתב לה גט, והיא נישאה לבו עלי "בן הידוע" בבית דין מוסלמי [כלומר "בדין של גויים"]. באשר לשם המוזר טֻוַיְר אל-עַשַאא, אולי במשמעות "עש/פרפר של ערב", ראו את אותו שם בשני מסמכים אחרים משנים סמוכות ובכרטיס האינדקס של גויטיין (#19543), שם הוא תוהה אם אין מדובר במקצוע הקשור לארוחת הערב — אולם ברור מהופעת אותו שם עצמו בשלושה מסמכים בלתי-תלויים כי טֻוַיְר הוא חלק מן השם עצמו.

מכתב בערבית-יהודית. השולח הוא ככל הנראה מחרוז בן יעקב, סוחר הודו ובעל אונייה (נאח'ודא) המוכר ממסמכים שתאריכם 1131/32 עד 1150 לסה"נ לערך (הזיהוי נעשה על ידי אמיר אשור ומרדכי עקיבא פרידמן). השולח שהה קודם לכן בקוץ ועתה הוא נמצא באחת העיירות בריף המצרי או בארץ ישראל וסוריה (הלבנט), שכן הוא מבקש לקבל חדשות על משלוחים שנשלחו אליו מעדן. בקטע זה נשתמרו החלק התחתון של פני המסמך והחלק העליון של גבו. השולח מתלונן על כך שהוואלי סחט ממנו כסף השנה לתשלום מחצית מס הגולגולת (ג'זיה) של הִבּה. הוא מוסר שמגרבי אחד הגיע מדמשק, והקהילה התקשרה עמו בהסכם שילמד את ילדיהם וישמש שליח ציבור במשך שנה אחת, והם ישלמו לו 9 קרטאסים(?) ושני פלוס בחודש ואולי 2 דרהמים נוספים לכיסוי מס הגולגולת שלו. השולח מצטט מאבות ד, ט ("כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר"). השולח שמח מאוד על ההתנצלות של הנמען ועל המתנה (של 20 דרהמים?) ושב ומדגיש שלא היה צורך בכך. הוא מתבייש לשלוח מכתבים לבני דודיו (אבנא' ח'אלה) משום שאין בידו מתנות לשלוח להם. בשולי פני המסמך מופיעה בקשה לדבר מה (קרכה?) עשוי פשתן לבן (נראה שיש כאן מילה יהודית-פרסית, "באבת", המשמשת בהקשר דומה לזה שבמסמך אחר — ראו מאמרו של שקד על דו-לשוניות פרסית-ערבית). עיקר הטקסט בגב המסמך עוסק במשלוח של ציפורן (תבלין) שמעולם לא הגיע לידי השולח. ייתכן שהאשמה רובצת על אדם בשם סולימאן, והשולח נראה כמי שחושש ממנו ("אין מי שיתבע אותו מלבד האלוהים"?). אפשר שהמשלוח הופקד אצל בני אבו סעד שאינם מהימנים. הנמען מתבקש לסייע בעניין. השולח מתלונן שאיש אינו מוכן להלוות לו כסף או ללוות ממנו כסף. הוא מבקש מהנמען להשמיע מילה טובה אצל בן דודו (אבן עם), "המכיר היטב את ארץ ישראל וסוריה". השולח טוען שהוא יודע להפוך דרהמים לדינרים. הוא מבקש מגילת קלף (גביל) ואת הלכות שחיטה בערבית (כפי שהבטיח לו הנמען), ומבקש מהנמען למכור עבורו כרך תורה. השורה האחרונה ששרדה במכתב (בשוליים של גב המסמך) מזכירה את ארץ ישראל וסוריה, חוטי טווייה, נושאדר (סל אמוניאק) ו"רוק של מ[...]".

פרוטוקול בית דין קראי בבית הכנסת דאר סמחא בקהיר. מתוארך ליום שני, ד' בשבט ה'שכ"א = 21 בינואר 1561. נכתב ונחתם בידי הסופר אברהם בן ישעיה תַּוְרִיזִי (דוגמה נדירה לחתימה דו-אלפביתית מן העת החדשה המוקדמת, בכתב עברי וערבי כאחד). חתום עליו גם אדם בשם יעקב (המכונה "המשרת"). העניין הנדון נוגע לעבד אלג'וואד בן פרג' אללה הכהן, הידוע בכינויו אלח'אזין. הוא פונה לבית הדין ושואל מדוע לא הִרשו לו את הכבוד לעלות לתורה לברכת כהנים. בני בית הדין משיבים כי שמעו ש"השאמיין" (כנראה הכוונה לקהילת הקראים בדמשק או לקהילה הקראית הסורית הרחבה יותר) לא הִרשו לו לעלות, ולפיכך המשיכו במנהג זה עד שיתבררו להם הסיבות לכך. עבד אלג'וואד פונה לבית הדין ומסביר כי הדיין עבד אלעזיז פיירוז אסר עליו לעלות, משום שבני הקהילה חשדו באביו המנוח, פרג' אללה, ביחסי אישות אסורים עם אישה אתיופית (אלחבשייה) במצרים. אין פרטים נוספים על זהותה או על טיב הקשר בינה לבין פרג' אללה. הדיין עבד אלעזיז התכוון לכתוב לקהילה הקראית במצרים ולברר את העניין, אך נראה שמעולם לא עשה זאת. עבד אלג'וואד מבקש כעת מבית הדין להבהיר את העניין, ואלה מאשרים כי ההאשמות נגד האב בדבר האישה האתיופית מעולם לא הוכחו, וכי האב שמר על זכותו לעלות לתורה הן בקהילה הקראית במצרים והן בזו שבסוריה. בית הדין מסכם כי יש להשיב לעבד אלג'וואד את זכותו לעלות לתורה, והמסמך מדווח שאכן עלה למחרת היום (יום שלישי?). הערה: אף שהמסמך אינו מציין את דתה של האישה, ייתכן שיהודי ביתא ישראל שהו במצרים על רקע המשברים שהתחוללו באותה עת בקיסרות האתיופית. במהלך המאה השש-עשרה ותחילת המאה השבע-עשרה איבדו קהילות יהודי ביתא ישראל את עצמאותן הפוליטית בעקבות מלחמות וריכוז מנהלי. כך למשל, בימי שלטונו של הקיסר שרצה דנגל (1563–1597), ניהלו כוחות הקיסרות שלושה מסעות צבאיים רצופים נגד קהילות ביתא ישראל, שבמהלכם שיעבדו רבים מן השבויים ו/או אילצו אותם להמיר את דתם לנצרות. לפיכך ייתכן שיהודים אתיופים הגיעו לקהיר במאה השש-עשרה כפליטים.

מכתב משפחתי בערבית-יהודית. תיארוך: כנראה מהמאה ה-12 או ה-13, על סמך הפריסה וכתב היד. השולח והנמען זהים לאלו של שני מכתבים נוספים מאותה כתובת. זהות השולחים והנמענים קשה לפענוח, אך ככל הנראה יש די ראיות בגוף המכתב עצמו. הת'רג'מה (הכיתוב החיצוני) גורסת "בנך אברהם", ושתי הכתובות ממוענות לאבו אל-חסן אברהים אל-מגרבי, בשוק הצורפים בפוסטאט. אולם הקול המרכזי במכתב הוא של אישה, המכתיבה את המכתב לסופר אברהים (אולי בעלה או אחיה), והיא פונה לקרובת משפחה מבוגרת יותר, ככל הנראה אמה. היא גם דורשת בשלום אחותה אֻם אסמאעיל. הנמען המרכזי, שאולי גר עם אֻם אסמאעיל, אמור לומר לאֻם אסמאעיל שבעלה (אולי אותו אבו אל-חסן אברהים מהכתובת) ישלח מכתב עם חדשותיהם. לאחר מכן הסופר אברהים נוטל את הרסן בעצמו ודורש בשלום אבו אל-חסן (ושלום אביו וילדיו), ונוזף בו על יחסו לאישה (אולי אשתו אֻם אברהים): "לא על כך הסכמנו, ולא כך הוריתי לך (להתנהג). כל מה שאתה עושה לה, אתה עושה לנו". יש דרישות שלום לאנשים נוספים, ובהם סת זהר ואבו אל-רביע סֻלֵימאן ובנו אברהים ואמו. באשר לתוכן המכתב עצמו, השולחת מדווחת שבתה (סת אל-נִעַם) ובנה (אבו אל-חסן) נפלו שניהם מגג, אך לא נפצעו קשה (השוו למכתב המקביל, שו' 22–27 בעבר). היא מדווחת על אישה בשם צַיְד (או סת אל-צַיְד), שאולי היא שפחה, המבקשת להינשא לעבדו של אבן מִצְבּאח, דבר הגורם ככל הנראה מצוקה רבה לבעליה (חלק זה יתחוור טוב יותר בהשוואה למכתב המקביל, שו' 4–12 בעבר). היא מבקשת שהטבעת שלה תישלח עם בת דודתה (בִּנְת ח'אל) של הנמען, סת נַסְרין, ושבגד ימכר בקוץ ומכספי המכירה יוכנו "אטראף" (קצוות/עיטורים) עבור אבו אל-חסן. הערה: גויטיין תיאר את המכתב במקור כמכתב מאברהים לאחותו, העוסק באלמנה עם ילדים שהתעתדה להינשא לאדם שמוניטין רע יצא לו. הדיין הזהיר אותה, אך היא עמדה על נישואיה לאיש. הכותב מספר על הילדים ומתלונן על הזנחה.

מכתב עסקי משלמה בן אברהם [...] רֻקִּי אל אבו אלפרג' נסים בן שלמה רֻקִּי. הנמען, אבו אלפרג' נסים, היה סוחר הודו, ובזמן שהותו בהודו לצורך מכירת אריגים מערביים יקרים וכספית הוצא נגדו בפֻסטאט ייפוי כוח. תאריך אותו מסמך לא השתמר, אך שמות החתומים, המוכרים ממקורות אחרים, ממקמים אותו סביב שנת 1090. גויטיין מציין במקום אחר ששמות השולח והנמען כאחד מופיעים גם במסמך משנת 1079. שולח המכתב חלק עם הנמען את שם המשפחה, ומכיוון שהוא כותב בסגנון אפשרי רק בין קרובים ממש, סביר להניח שהיה אחיינו. שניהם בבירור מגרבים, ולפיכך יש לקרוא את שם משפחתם אלרֻקִּי — הנגזר מעיירה קטנה בתוניסיה בשם רֻקַּה — ולא אלרַקִּי, הנגזר מרַקַּה, העיר העתיקה על נהר הפרת בצפון בין הנהריים. המכתב נשלח מפֻסטאט לאלכסנדריה, שכן הכותב מזכיר סחורות שהביא עמו מצפון אפריקה ("המערב"), אך עודן שוהות בעיר הנמען (סעיף ד). פרטים רבים נוספים במכתב עולים בקנה אחד עם הנחה זו. הכותב עזב ככל הנראה את אלכסנדריה ביום חמישי ושבת בפֻוַּה, שם עלה לסירת נילוס; לחלופין ייתכן שעשה את כל הדרך בסירה דרך תעלת אלח'ליג', שחיברה בין אלכסנדריה לנילוס. לפי גויטיין, לעתים מסבירים אנשים מדוע לא עשו את המוטל עליהם בגלל מצב רוחם או חוסר נהצ'ה — אנרגיה, מרץ, חיוניות; והשווה למילה רוחיה במכתב זה. מתוך המכתב: "המסחר כאן איטי ולמעשה עומד מלכת. שכן יש בלבול רב בשער החליפין, ובעת הזאת מקבלים חמישים דרהם עבור דינר אחד, בערך. מגפה משתוללת בסביבות העיר, ובגללה נפסק זרם הדרהמים הטובים, כך שלכל אחד קשיים בעסקיו." המילה הערבית לְמגפה כאן היא بئة, גזירה מן وباء. הנמען של מכתב זה נעלם בהודו, וסדרה של מסמכים נוספים עוסקת במשלוח קמפור (כפור) שהיה אמור להישלח לאלכסנדריה לפרנסת משפחתו, אך במקום זאת עוכב על ידי מצ'מון (וייתכן מאוד שלא בצדק) כערבון כנגד סחורות אחרות שאבו אלפרג' לקח עמו להודו.

צוואה של אישה בהיריון. בכתב ידו של חלפון בן מנשה (פעיל 1100–1138 לספירה). המקום: קהיר. התאריך: תשרי 1449 למניין השטרות, כלומר 1137 לספירה. המצווה: סת אלאהל בת צדוק בן מבורך ראש הקהילות. סת אלאהל היא אשתו של אבו אלפרג' ישועה בן יהודה, ואמה חסנה בת שלמה הכהן, אחותו של הדיין הידוע נתן בן שלמה. היא קרובה ללידה, חוששת שמא תמות תוך כדי הלידה, ומבקשת לדאוג לילד — "זכר או נקבה" — שיישאר בחיים לאחר מות אמו. האישה מורישה ביד רחבה לקרובים ולצדקה, ובכלל זה "ארבעים דינרים לעניים המסתורין" בקהיר ובפוסטאט. לבעלה של האישה היו ילדים מנישואים קודמים, ולכן היא הייתה להוטה במיוחד להבטיח את עתיד הילד הצפוי להיוולד. כבר בכתובתה נקבע שהנדוניה שהכניסה עמה, כמו גם התשלומים המגיעים לה, יעברו לילדיה בלבד, תוך הדרת שאר יורשיו של בעלה. נוסף על כך, כעת היא מבקשת שגם מחצית הבית שהעניקה לאמה עוד לפני נישואיה תחזור לילד העתיד להיוולד. המחצית השנייה של הבית הייתה שלה, וגם היא וגם בעלה היו להוטים שכל הבית יהפוך לרכוש התינוק. אלא שהאם הזקנה כבר ייעדה 60% מחלקה לאחיה ולאחייניותיה, ו-40% למטרות צדקה. לפיכך נקבע במסמך שהמתנות שהתכוונה הזקנה להעניק יבוצעו בידי חתנה לאחר מותה, ואילו מחצית הבית האמורה תירשם כרכושו של התינוק. האם ההרה הייתה בת אחת המשפחות המובילות בקהילה: סבה מבורך ראש הקהילות היה איש בולט בפוליטיקה הקהילתית באמצע המאה ה-11. מנגד, דודה מצד אמה — הדיין נתן הכהן בן שלמה, החתום על מסמכים רבים בפוסטאט בשנים 1122–1148 — היה פליט מארץ ישראל, שהייתה באותה עת תחת שלטון הצלבנים. סביר להניח שגם אמה הגיעה מארץ ישראל, ולכן לא היה לה רכוש משלה בקהיר. הדבר מסביר מדוע קיבלה לעת זקנתה מחצית בית מבתה, שירשה אותו או קיבלה במתנה ממשפחת אביה, או שמא הותיר לה אותו בעל קודם. ראו גם מסמך משלים נוסף לצוואה זו.

טיוטה של מכתב/עצומה מבעל תפקיד אל הנגיד מבורך. בערבית-יהודית. אותו שולח, אותו נמען ואותו נושא כמו מסמך מקביל (PGPID 3534). המכתב עוסק ב"חורבן" (ח'ראב) של בית הכנסת הבבלי/העיראקי בפוסטאט. שתי תלונות מרכזיות עולות בו: (1) חברי בית הכנסת הארצישראלי (הגדול יותר) פיתו רבים מבין המשתייכים לבית הכנסת העיראקי להצטרף לבית תפילתם. הם הבטיחו להם פיתויים שונים, כגון שילדים יוכלו לעלות לתורה בתדירות גבוהה יותר, שכן קריאת התורה במנהג הארצישראלי הייתה קצרה יותר (ומכאן שנדרשה פחות הכנה). (2) הסיבה השנייה למצבו הירוד של בית הכנסת הייתה התנהגותו העריצה של השמש (ח'אדם), הנקרא "אלריס אבו אלחסן בן ע'זאל". אבו אלחסן זה השתלט על הקהילה, התנהג יותר כרַיִּיס מאשר כשמש, נתן פקודות, לקח על עצמו את ניהול הדיונים המשפטיים, ואף אילץ את המֻקַדַּם של מבורך עצמו (המכונה בכתב אחד מֻקַדַּם ובאחר נַאִיב) להתכופף בפניו. כאשר התבקש למלא את תפקידיו בבית הכנסת, השיב בחוצפה: "גם אם הרַיִּיס (מבורך) יצווה עליי, אשיב 'לא אשמע ולא אציית'" (לא סמע ולא טאעה). עם השמש התגוררו בחצרות בית הכנסת כחמישה עשר מקרוביו, שראו בו את הבוס המקומי (שיח' אלמוצ'ע וצאחב אמר ונהי). במכתב זה מתאר השולח מה שנראה כהידרדרות נוספת: "רק מעטים... נותרו בקהילה הבבלית, ורובם עניים מרודים", כפי שנוכח בעצמו כאשר השתתף בתפילות בשבת הקודמת יחד עם חלפון בן מנשה (המכונה כאן אבו סעיד בן אבו סהל אבן אלקטאיף). במכתב מוזכרים גם כמה בעלי תפקידים קהילתיים נוספים מתקופה זו. (המידע לקוח בעיקר מקוהן, וחלקו מכרטיסייתו של גויטיין.) כתוב על ביפוליו בסגנון "דפתר ארוך", דבר שאינו שכיח במכתבים אך אופייני לטיוטות. ראו גם מסמך נוסף (PGPID 21229) שהוא שריד מהעותק הנקי של אותו מכתב, בפורמט רוטולוס עם צד אחורי ריק (זוהה על ידי אלן אלבאום).

מסמך משפטי בערבית-יהודית. טיוטה עם תיקונים נרחבים. אולי בכתב ידו של חלפון בן מנשה הלוי. המסמך ארוך, עשיר ופגום. תיארוך: אולי ראשית המאה ה-12, על סמך הופעתו של יצחק אלנפוסי; אך ייתכנו זיהויים חלופיים לאישים אחרים המוזכרים בו. הצד הפנימי הוא הצהרה/עדות בגוף ראשון. הוא נפתח באזכור קבוצת שבויים, אולי בצור (שורה 3), שהצליחו לפדות את עצמם. המספר תרם 20 דינרים, והשבויים המשוחררים יכלו להגיע לפוסטאט. הטקסט המקורי והטקסט המתוקן מכילים סיפורים השונים זה מזה במעט, אך נראה שהמספר נתן תשלום שני של 15 דינרים ותשלום שלישי של 12 דינרים לאדם מסוים (ככל הנראה יעקב) ולאמו (הסופר ניסח את המסמך תחילה עם התייחסויות מעטות לאם, ולאחר מכן הוסיף אותה לסיפור). בשלב זה הגיעו לפוסטאט שר שלום בן חייא ויצחק אלנפוסי ודיווחו כי יעקב משגשג וזוכה בחסדו של ("איתצאל" עם) יהוסף נגיד הגולה. כאן נכנס לסיפור משלוח של אהל סוקוטרי יקר ערך — ייתכן שיעקב ביקש מהמספר למכור אותו ולשלוח לו את הכסף משום שאמו הייתה זקוקה לו. ייתכן שהמספר התנגד, בהסתמכו על תנאים מסוימים ב"תד'כרה" שהיה ברשותו. הסיפור נעשה קשה למעקב בערך בנקודה זו — ייתכן שיעקב מעל בכספים שכולם (המספר, יחיא הזקן אלפאסי בן אברהם, ויצחק אלנפוסי בן חלפון) שלחו לו כדי לתמוך באמו (סך של 47 דינרים), וכעת הם דורשים אישור שהאם קיבלה את הכסף ושחרור מהתחייבויות נוספות. מתחת מופיעה הערה בכתב קטן יותר שאולי מכילה את ממצאי החקירה השיפוטית: כמה כסף קיבלה אמו של יעקב, כמה כסף הוא עדיין חייב לה, ואישור שמסר את היתרה. אולי אחד המוזכרים (יעקב?) מכונה כאן אלמקדסי. חלק המסמך שבצד החיצוני הוא האישור שאמו של יעקב קיבלה כעת את כל הכסף, ולפיכך כל הצדדים משוחררים מהתחייבויות נוספות. הקריאה משוערת, והמסמך ממתין לתעתוק ולעיון מעמיק יותר.

מכתב השייך לאשכול איגרות (VI, 41–45) הנוגעות לאסמאעיל אלפאצ'ד, שגויטיין מתאר אותו כ"סוחר הודו ממעמד נמוך מאלכסנדריה". המכתב נשלח מיוסף אל אחיו או גיסו אסמאעיל אלפאצ'ד, סוחר הודו בעדן. בערבית-יהודית. פרנקל מזהה את מקום כתיבתו כאלכסנדריה ואת זמנו כשנת 1176 (ככל הנראה על סמך VI, 42, שנושא תאריך ומתייחס לאותם האירועים). המכתב מגולל פרשת משפחה מרתקת: דודו של הנמען מצד אמו הלך לעולמו בעודו מלווה את הנמען במסעו להודו, והנמען טיפל בו עד מותו. בני המשפחה טורחים ומשקיעים מאמצים רבים כדי להסתיר את הידיעה על מות הדוד, עד שיקבלו דיווח מפורט על צוואתו. המכתב הארוך שב ומתאר את חרדתם של כל בני הבית בהמתנתם לידיעות על שלום הנמען ועל תוכן הצוואה. אמו, ששמעה על מות אחיה ועל תלאותיו של בנה בים, חלתה וצמה עד שהגיעו ידיעות על שלומו. אביו נשאר ער בלילות ומתפלל בעדו. "לו ידעת כמה שכר (בשמים) אתה זוכה בו מכל מכתב שאתה כותב לנו, לא היית עושה דבר מלבד לכתוב לנו מכתבים." בני המשפחה מברכים את הנמען על רכישת עבד (ע'ולאם). לבסוף, בסופו של המכתב, מתגלה סיבת הדאגה סביב הצוואה: הדוד ידע או סבר שאשתו בהיריון בעת יציאתו לדרך, אולם כשמנו תשעה חודשים — לא היה תינוק. מנו עוד תשעה חודשים, וילדה בן זכר. בני המשפחה מבקשים כמובן להבטיח שדבר מירושת הדוד לא יגיע לידי אלמנתו ובנה. אפילו המוסלמים אומרים: "מעולם לא שמענו על מעשה כשל היהודייה הזו. אין לה שכר אלא אש הגיהינום." האלמנה הצליחה לגייס בעלי-ברית מבין היהודים הביזנטים (הרומאנים), והם הצליחו לקבץ עשרה יהודים לברית המילה, אך ללא חזן וללא דיין. בסופו של המכתב, בעת מסירת דרישות השלום בשוליים של צד ורסו, מדווח הכותב בציניות כי גם התינוק הנולד שולח את דרישת שלומו.

מכתב מאישה בשם הרגה (הרג'ה), הנמצאת אי-שם בסוריה, אל אמה, אשתו של מוסא אבן פירוז, בקהיר. כתוב בערבית-יהודית. תיארוך: מאוחר, ככל הנראה לא לפני המאה ה-14. המכתב הוא תיאור יוצא דופן של מחלתה הממושכת של הרגה, שנמשכה חודשים. "ליבי בער עד שכמעט מתּי. קיבלתי חוקן שלוש פעמים ביום, אך הוא לא הקל עלי. נשארתי חרדה כיצד אצליח לעבור את הצום. כשהגיע הצום, השתחררתי (במעי) כמי שמעיו שולחו. חשבתי שזו קוליק, וסברתי שמדובר בנזילה מהמוח שהתיישבה בקיבה ונחוותה כקוליק. לא ישנתי בליל הצום, אך הצלחתי להחזיק מעמד עד חצות היום, ומחצות היום והלאה החל הדבר לשכוך. נשארתי שלושה או ארבעה ימים לאחר הצום בעוד הוא שוכך ממני (או: נותן לי כוח?). וכשהדבר שכך ממני, נותרתי מוטרדת בגלל עיניי, שכן לא יכולתי לראות בהן את אור העולם. לאחר מכן חזר הכאב בליבי, ובכל פעם שהתלהט לא הוסר הקיתון מתחת לפי, שכן כל מה שירד לקיבתי עלה בחזרה, וקיבתי הפכה ובחלה מכל ההקאה. אך כעת זה שכך, השבח לאל על הכול. מעולם לא תיארתי לעצמי שאיוועד לסוריה חולה ועיוורת. את המחלה לקחתי בחשבון, אך לא את העיוורון. אני חוששת לטפל בעיניי בשל העונה (היינו עונת המחלות) בסוריה, וחוששת שמא יבוא עליי דבר נוסף. אני מצפה לאות מאת האל שיאיר את עיניי. כשאת אומרת לי שאני נוהגת בפזיזות כדרכי, מעולם בחיי לא הייתי סבלנית כפי שהייתי בימים אלה. מי שלא ראה את אור העולם במשך ארבעה חודשים — האין לו רשות לחוש מובס? בכל פעם שאני מתעוררת ורואה את חשכת הבוקר השחורה ואינני מבחינה בערב, התשוקה היחידה שנותרה בי היא לשים קץ לחיי. כשהוציאו אותי אל השמש, לא ראיתי אפילו עמעום, ראיתי רק שחור." השוליים והצד האחורי כוללים בעיקרם דרישות שלום. ראו תיוג למכתבים נוספים שלה.

חיבור רפואי בערבית-יהודית. דף כפול מתוך חיבור פרא-רפואי בערבית-יהודית העוסק בסגולותיהם של סוגי חומרים שונים מן החי. ¶ ...לטחון אותו וללוש אותו עם גללי כבשים ומעט זעפרן, ולמרוח על הצינית (גאוט) הנגרמת מן הקור. ¶ נגד פשפשים, יש לקחת מרה של תיש ולערבב אותה עם שמן ולהקציף בעדינות, ולמרוח בכך את המיטה והקירות — והפשפשים ילכו אם ירצה האל. ¶ מוח הגדי. יש לבשל אותו בשמן ולהוסיף סוכר וכמון כרמאני, ולערבב בעדינות; שותים מתקאל אחד במים חמים נגד מיחושי הלב והריאה. ¶ מוח העז... ¶ חלב העזים קל יותר מחלב נשים או חמורות, וחלב גמלים יפה לשיעול יבש. ¶ להפיכת ברזל לרעיל: יש לקחת חלב עזים חמוץ ולערבב אותו עם דם של תיש ושתן של שור, לערבב את הכל יחד ולשפשף בו את להבי החרבות וראשי החצים, ולהטביל בו את הלהבים כשהם מלובנים באש... זה נועד לאויב. ¶ עור הסמור (חולדה). אם יוכן ממנו קלף וייכתב עליו עבור משוגעים ואחוזי דיבוק (או שבויים? מחבוסין) — מועיל. ¶ הכבש הברברי. מרת הכבש הברברי, אם תערובב עם לבונה וזנגביל ותישתה במרחץ על קיבה ריקה — מועילה לכאבי הטחול. ¶ מוח הכבש הברברי. יש לערבב עם דבש ומי פיגם, ומי שסובל מכאבי כבד ישתה ממנו שני דרהם על קיבה ריקה. הוא חם. ¶ הקוף. מי שיטעם מבשרו של קוף לא ידבר עוד לעולם אלא ישיר (?). ¶ לב הקוף. יש לצלות אותו וליגכף (?) ולטחון אותו, ולהמיס שני דרהם ממנו ביין ובדבש מיושן — והדפיקות וקוצר הנשימה יעלמו, והוא יעניק אומץ לפחדן, יחדד את השכל ויסייע נגד כאב ראש. ואם תרצה לגרום למישהו חלומות רעים, הנח את עורו או שערו של קוף תחת ראשו. ¶ יש לקחת כשאיפה דרך האף חתיכה בגודל עדשה מכליית הקוף עם חלבה של שפחה ושמן סיגליות, נגד הריח ש[הקטע מסתיים כאן].

מכתב מאת דיין, ככל הנראה מפוסטאט או קהיר, אל חזן ותלמיד חכם השוהה במטרייה או בסביבתה. בערבית-יהודית. תיארוך: ככל הנראה סוף המאה ה-13 או המאה ה-14, על סמך מספר גורמים — בהם הביטוי "ראש ישיבתה שלתורה" המתייחס לנגיד שנפטר; כתב היד והמתכונת המזכירים את מסמכי הנגידים המאוחרים מבית הרמב"ם (ייתכן אף שאחד מהם הוא הכותב, עוד לפני שהתמנה לנגיד?); והתואר "מלך אלאמראא", שהיה נפוץ בתקופה הממלוכית ונדיר או בלתי נמצא לפניה. אותו כתב יד ואותה עלאמה ("בייי בטחתי") כמו במסמך נוסף. השולח מבקש התערבות לטובת סאלם, חוכר המסים (צ'אמן) של מטרייה. סאלם זה רכש את זכויות חכירת המסים תמורת 40 דרהם נֻקרה מצ'אמן אחר בשם נאצר אלג'זאר (הקצב). אדם בשם מכארם בן מנצור אלסמאך (מוכר הדגים) הציע מחיר גבוה יותר, 60 דרהם נֻקרה עבור החוזה, ובכך הפר הן את שבועתו החמורה של עצמו והן את פסיקתו של הנגיד הקודם, שלפיה אסור ליהודי לפגוע בפרנסתו או במחייתו של יהודי אחר באופן זה. לפיכך הטיל השולח חרם נידוי על מכארם, בהתאם לפסיקת הנגיד. עתה מאיים מכארם לפנות אל נאצר ולחשוף בפניו שהקהילה היהודית הענישה אותו על שהציע מחיר גבוה יותר על חוזה של סאלם, דבר שעלול לגרום בעיות לקהילה היהודית אם ייוודע. הנמען מתבקש אפוא להקדים ולפנות אל נאצר ולספר לו סיפור (כפי הנראה אמיתי רק בחלקו), שלפיו מכארם הוחרם בעצם משום שסירב לפרוע חוב שחב לסאלם, וכי מכארם הציע מחיר גבוה יותר על חוזה חכירת המסים של סאלם רק בשל הסכסוך ביניהם בעניין החוב הזה. בצדו האחורי שימוש משני לרישומי חשבונות בכתב ערבי ובספרות יווניות/קופטיות.

עצומה מאשתו של אבו אלפרג' אורג המשי, מופנית אל שמואל הנגיד בן חנניה (כיהן בין השנים 1140–1159). הכותבת מציגה עצמה כ"אישה חסרת חסות" (מרא מנקטעה), אשר אביה לא היה מסוגל לפרנס אותה, ואחיה הוא נער צעיר חסר קשרים. היא מסבירה שנתקעה עם גבר שאינו מתבייש בדברים הרעים שאנשים אמרו עליו (או שמא בדברים הרעים שהוא עצמו אומר?). העצומה נכתבה בעקבות הליך משפטי שבו ציווה הנגיד על הבעל להשיב את הכתובה לנוסחה המקורי (ככל הנראה הבעל הפחית את הסכום הנקוב בכתובה). ואולם כעת נשבע הבעל שיחזיר רק עשרה דינרים, סכום נמוך מזה שסוכם קודם לכן. הבעל הצליח, כנראה, להתעלם מהוראות הנגיד לאחר שמצא מי שתמך בטענותיו. האישה קיבלה עצות מבני קהילתה ומהדיין המקומי, אך כדבריה — נמאסו עליה מילים בלי מעשים. הדיין, למשל, אמר לאחיה להשאיר את העניין עד יום ראשון, אך "בא יום ראשון ולא נעשה דבר בעניין שלי מלבד דחייה". היא מתלוננת שמתייחסים אליה "כאילו אני הייתי זו שעשתה מעשה אסור" (חתא כאני קד עמלת שי לא ינצאג'). אפילו פסיקה של הנגיד עצמו עברה תהליך של משא ומתן ברמה המקומית, עד שדוללה עד כדי חוסר תוקף. אותו עניין נזכר בקצרה גם במסמך נוסף. תיאור חלופי המבוסס על הערות גויטיין: תלונה אל שמואל הנגיד (תאריו תופסים שבע שורות) מאת אשתו של אבו אלפרג' טווה המשי (קזאז). בעלה עזב אותה ואת בתה הקטנה בלי אמצעי קיום, אף שלא היה חסר יכולת. השפחה שלו, לטענתה, נפסקה לה בדין, אך הבעל החזיק אותה בביתה של אחותו. הדיין, שאליו הופנתה התלונה תחילה, לא הצליח להבטיח את זכויותיה.

רישום משפטי (מס' 23) בפנקס בית דין קראי בקהיר, מיום ד' בשבט [ה'שכ"א] (1561). שנת ה'שכ"א מופיעה במפורש ברישומים קודמים בפנקס, ובערך זה היא נרמזת בביטוי "סנה תארי'". אישור חיצוני לתאריך מצוי במסמך קשור מאותו יום (ד' בשבט ה'שכ"א), שהוא ככל הנראה גרסת דף בודד של הרישום שנשמרה על ידי בית הדין או נמסרה לבעל הדין העומד במרכז הפרשה: עבד אלג'וואד בן פרג'אללה הכהן. עבד אלג'וואד מופיע לפני בית הדין בבית הכנסת דאר סמחה כדי לברר מדוע לא איפשרו לו את הכבוד לעלות לתורה לברכת כהנים. חברי בית הדין משיבים כי הדבר נובע מכך ששמעו ש"אלשאמיין" (כנראה בהתייחס לקהילה הקראית בדמשק או בסוריה הרחבה) לא איפשרו לו לעלות, ולכן המשיכו במנהג הזה עד שיבררו את הסיבה לכך. עבד אלג'וואד פונה לבית הדין ומסביר כי הדיין עבד אלעזיז פירוז אסר עליו לעלות משום שהקהילה חשדה באביו המנוח פרג'אללה כי קיים יחסי אישות אסורים עם אישה חבשית (אלחבשיה) במצרים. פרטים נוספים על זהותה או על טיב הקשר בינה לבין פרג'אללה אינם מובאים. הדיין עבד אלעזיז התכוון לכתוב לקהילה הקראית במצרים ולברר את העניין, אך ככל הנראה מעולם לא עשה כן. עתה עבד אלג'וואד מבקש מבית הדין להבהיר את העניין, והם מאשרים כי ההאשמות נגד האב בעניין האישה החבשית מעולם לא הוכחו, וכי האב שמר על זכותו לעלות לתורה הן בקהילה הקראית המצרית והן בסורית. בית הדין מסכם כי יש להשיב לעבד אלג'וואד את זכותו לעלות לתורה, והמסמך מדווח כי אכן עלה למחרת (יום שלישי?). (על פי מהדורתו ועיונו של בן-שמאי)

רישום משפטי (מס' 16). הסדר ירושה. מתוארך ליום חמישי, כ"ה באייר א'תס"ז למניין השטרות. מדובר בהסדר מורכב הכולל מספר סעיפים: (1) סת אלאהל בת ברכאת בן אברהם אבן אלדיאן, אלמנתו של אבו אלפצ'ל אלצ'ירפי, מצהירה כי קיבלה מאבו אלעלא אלתאג'ר (אחי בעלה המנוח) את כל התשלומים המגיעים לה עקב מות בעלה — מאוחר הכתובה והבליאות (כלומר, פריטים מנדונייתה שבלו כתוצאה מן השימוש), ומשחררת אותו מכל תביעה. (2) אבו אלעלא אלתאג'ר מצהיר כי קיבל מסת אלאהל את כל המגיע לו מנדונייתה (קמאש) ומכלי הבית (את'את'), ומשחרר אותה מכל תביעה. (3) סת אלאהל רוכשת מאבו אלעלא את מחצית ביתו של בעלה המנוח בקצר אלשמע תמורת 160 דינרים. מובא סעיף המעניק לה את הבחירה האם לרשום את העסקה בבית הדין המוסלמי כמכירה — במקרה זה תחויב באגרות — או כמתנה. (4) סת אלאהל משחררת את אבו אלעלא מכל תביעה בפני בית דין מוסלמי, שבו, כאלמנה, היא יורשת — בניגוד לדין היהודי. (5–6) אבו אלפרג' וסת אלכל, ככל הנראה קרוביו של נפטר אחר לאחרונה, אבו אלמכארם, בנו של אחיו (או אולי אביו?) של אבו אלעלא, מוותרים על זכויותיהם בסך 30 ו-50 דינרים בהתאמה, בתמורה לכך שאבו אלעלא יעניק להם במתנה את חלקו בשיש שבבית. עדים: חייא בן יצחק; אפרים בן משולם; מבורך בן נתן. הערה: גויטיין הפנה למסמך זה כאל דפים 8–9, בהתאם למספור הדפים שנכתב בעט; אולם המספור הנכון הוא דפים 9–10, כפי שנכתב בעיפרון (הספרן שכתב בעט נתן בטעות לשני דפים את המספר 8). (חלק מן המידע לקוח מהערותיו של גויטיין.)

דף מתוך כרך שו"ת בכתב ידו של יוסף בן שמואל בן סעדיה הלוי (לערך 1181–1209). השאלה הראשונה עוסקת באלמנה ובשלושת ילדיה הגרים בחצי דאר (בית) שהיה הנכס היחיד שהותיר אחריו בעלה המנוח. המנוח היה חייב שמונה דינרים לבעל חוב, ואילו שווי הנכס הוא שבעה דינרים בלבד. בני המשפחה מכרו את הנכס כדי להתפרנס, אם כי נראה שעודם מתגוררים בו. השאלה היא האם רשאי בעל החוב לתבוע את הנכס מחמת החוב המגיע לו. התשובה היא שיוכל לעשות זאת רק לאחר שהיתומים יגיעו לבגרות, אך לא כל עוד הם קטינים. מובאת הפניה לערכין כב ע"א. השאלה השנייה מתארת היבט משפטי אחר של אותו מקרה עצמו: האלמנה איבדה את כתובתה. השאלה היא האם יש לה זכות תביעה כלשהי על הנכס מכוח כתובתה האבודה (שבה היה אמור להיות מצוין סכום העיקר ותוספת הכתובה המגיעים לה). התשובה היא שאין באפשרותה לתבוע דבר מכוח זכויות כתובתה בלא שתציג את שטר הכתובה המקורי, תקיימהו בבית הדין, ותישבע שבועת אלמנה. השאלה השלישית עוסקת באדם שרכש מוסלמים ספר מקרא (מצחף כתיב) מתוך השלל והביזה (נוהבה) של פוסטאט (ככל הנראה התייחסות לאירועי שנת 1168). הוא מצא כתוב בו שהספר שייך להקדש. הלה שרוי במצוקה כלכלית בשל חובות הג'זיה (מס הגולגולת) ומבקש למכרו. השאלה היא האם יש בידו רשות למכרו או למשכנו. ראו תשובה דומה מאת הרמב"ם (מהדורת בלאו, סימן רט). חלק מן המידע מבוסס על מהדורת מ"ע פרידמן. יש לציין כי הקטע הסמוך הוא דף נוסף מדיון ספרותי-הלכתי בכתב ידו של אותו סופר, אך אינו קשור ישירות לקטע זה.

פתק לא־רשמי מאת אבן אלחריזי (ככל הנראה המשורר העברי הספרדי הנודע יהודה אלחריזי) אל אליהו הדיין. תיארוך: לפני 1225 לספירה, וכנראה לאחר 1215 לספירה בקירוב. (המקור העיקרי לביוגרפיה של אלחריזי הוא אבן אלשעאר אלמוצלי, שהפרק שלו על אלחריזי פורסם ונידון על ידי יוסף סדן בכתב העת "פעמים", גיליון 68.) הפתק כתוב בערבית־יהודית, ובו ביטויים רבים שנמחקו ותיקונים בין השורות. אלחריזי התכוון להפליג בים מאלכסנדריה לעכו שבארץ ישראל, אך הוא מוטרד בשל ספריו וחפציו בשווי שבעה דינרים שהשאיר באלכסנדריה ואינו יכול להביאם עמו. הוא חושש שייפגעו אם ישלח אותם ביד חמָּר. הוא נאלץ לעשות דבר־מה בעצמו (לנסוע עמם? לנסוע בלעדיהם? מילת היחס "ען" מקשה כאן על ההבנה). הוא מבקש מאליהו לפנות אל צדקה היהודי שיעזור לו, או לכל הפחות שיישאר במקומו "עד שובי מאלכסנדריה". כמו כן הוא חושש שהסחורה לא תגיע אליו אם יקדים ויסע לבלביס (כתוב בולביס) שמזרחית לקהיר וימתין לה שם. הוא מציין כי אין צורך שאליהו יבוא בעצמו לטפל בעניין. הוא שולח דרישת שלום לאלרייס אלמהד'ב. על צד הפנים (recto) מצויה שירה עברית בכתב יד אחר, ובכלל זה לפחות שיר אחד מאת רבי יהודה הלוי. (אלחריזי קרע את הטקסט הספרותי כדי להשיג דף ריק לאיגרתו.) (חלק מן המידע נלקח מכרטסת גויטיין.) האיגרת נערכה ופורסמה בידי בלאו ויהלום בספר "מסעי יהודה" (2002), עמ' 271–275. הערה אצל גויטיין ופרידמן ("ספר הודו" ב') מצביעה על קיומה של מחלוקת בנוגע לפרשנות האיגרת (או למצער פתיחתה).

מכתב מאת מבארך אל "אביו" ססון אבן סברא. הכתובת מופיעה בצד המנוגד (verso). השולח עשוי להיות מבארך בן יצחאק והנמען עשוי להיות אבו אלחסן סרור בן חיים אבן סברא, שני אנשים המופיעים במספר מכתבים דומים אחרים, אם כי כתב היד אינו זהה בכולם. השולח הוא ככל הנראה צבּע במקצועו. הבגדים ששלח לתִנִּיס נלקחו. האנייה שבה נשלחו הייתה בדרכה חזרה לדמיאט, והוא עתיד להגיע לשם בדרך היבשה. הסכנה אורבת בכל הדרכים, ואין לשלוח דבר בעת הזאת. עיאש ואחרים שלחו בגדים. השולח מבקש שיונה אלמע'רבי ישלם לו, שכן הוא נותר ללא עבודה. מתוך המכתב: "וכבר היה לי מעט בתניס וכבר הגיע אליי שנלקח, וכבר התקרבה האנייה שהיה בה אל דמיאט, ואני בשעה זו כתבתי לך אותיות אלה בעודי יורד אל דמיאט, אם ירצה השם, ביבשה עם בגדים, ואני מסכן בנפשי, ואולי השם יתעלה יקבץ עליי דבר מה. וכבר שלחתי לך כמה בגדים עם אבראהים, אם כבר נתת אותם להם, צווה אותם שלא יסתכנו בהם, כי הדרך מסוכנת, ולא תקבצו אותם מכל מקום. ואם זכר יונה אלמע'רבי, דבר עמו על המעט שיש לי אצלו, כי לא נותרה אצלי פרוטה, ומה שיישאר אצלי אוציא אותו בעת הבטלה והיוקר הזו. ותקרא לעיאש בשמי שלום, ותאמר לו: הגיעו אליי בגדיך עם אדם יהודו, והם גובה (חלוק) ישן בלוי ופוטה (סודר). וקבל את בגדי בן ריס טיב, צבעם השם. השם, אל יהיה מנוס מכך שתשלח לי בגדים כאשר ירד אבראהים בן יוסף, כי הוא לא יורד עד שהזמן(?). קראתי עליך לשלום בכבוד, ועל שיך אבו אלבשר שלום, ועל אבו נצר שלום, ועל בני ביתך שלום..."

מכתב (קטע) המזכיר בין היתר מסע לאורך הנילוס בפמלייתו של "המלך", ככל הנראה אלמלכ אלאפצ'ל (שלט בין 1095–1121). קטעים נבחרים מצד הרקטו: "... שלח זאת עם כל מי שיהיה זמין, ואני אשלם לו את מחיר מספוא לשני לילות.... הסיבה היחידה שלא שלחתי את האוכף והרסן היא חששי שלא תהיה מרוצה מכך... שכרתי חמור (עם) חמר מקליוב כמעט עד שטנוף, אל מקום הסירות המבורכות (אלעשאריאת //אלסעידה//), ירדנו ושהינו כמה ימים, וחווינו מוראות נוראים בנילוס. כאשר הגענו למנוף, המלך (אלמאלכ) //יאריך אלוהים את ימי שלטונו// עלה לסירה, ואיתו אדוני (מולאי) וכן אדוני אבו אלמפצ'ל, והם הפליגו אל אלמחלה. אני נשארתי בסירה, ועמי נשאר מרשד(?), ולא היה איש שאוכל לשלוח עמו מכתב, וזו הסיבה להפסקת מכתביי. ביום שאדוני שב מאלמחלה, כתבתי מכתב ושלחתי אותו עם סלאמה אלשיראגׄי, והוא היה קצר... מפני שלא היה לי די זמן....". המשך הרקטו עוסק במסחר בבגדים ובאריגים. המכתב מתחדש בצד הוורסו במילים: "נכנסנו לאלכסנדריה.... אבו אלמפצ'ל לקח בחזרה / שאל פרדה ונתן לי אתון, והודיע לי מה אירע עם השפחה הפרנקית....". בהמשך מוזכרים בד ארגמן (אורגׄואן) והסוחר אבו אלאפראח (כלומר ערוס בן יוסף, שפעל בסוף המאה ה-11 ובתחילת המאה ה-12). בנוסף לכך, בנספח: "נמסר לי על הצלתה של אשתו של אבו סעיד, השבח לאל על כך. ובאשר למות הילדה, אין מה לעשות בעניין. מי ייתן ואלוהים יעניק להם במהרה בן זכר במקומה. מסור להם את כל הברכות על הצלתה".

מסמכי ירושה קראיים על דף כפול. התיעוד מתוארך לסביבות שנת 5505 לבריאת העולם (1744/1745 לספירה). בשורה 21 (דף 1r) מצוין התאריך תשרי 5499 לבריאת העולם כמועד פטירתו של יהודה בן שמואל רופא. מסמך הירושה השני עוסק באותה חקירה משפטית (תפתיש/تفتيش), אך מציין כי חלפו שש שנים מאז מותו של יהודה בן שמואל רופא (דף 1v, שורה 8), ומכאן שהערכת תיארוך סבירה היא בסביבות 5505 לבריאת העולם. המנוח הותיר אחריו שני "יתומים", שמואל ודינה, ואלמנה אנונימית (בתו של אליהו בן מרדכי רופא). הליכי הירושה במסמך הראשון מתמקדים בשני נכסים: דירת קאעה (qāʿa) ברחוב דרב אלחכים, וכן חנות של נחושת (דכאן נחאס — חנות נחשתן). המיופה כוח (וכיל) של היתומים הוא שבתי כהן. המסמך השני עוסק ברכוש המיטלטל שהותיר המנוח, כגון נחושת, בגדים, ונדוניית דינה (שהיא "חסרה כמה פריטים" — נאקץ בעד חואיג). בהמשך מפורט באופן בהיר כיצד בני המשפחה הנותרים בחיים התייצבו בפני בית הדין והקהילה "בבית הכנסת" (ככל הנראה דאר סמחה) כדי להישבע על התורה שלא נטלו מאומה מן הירושה. בין סעיפי השבועה נכללו, למשל, הצהרות כי בני המשפחה "לא קברו זאת באדמה ולא הסתירו זאת בקיר". מסמך הירושה ממשיך בדף 2r ומפרט סכסוך כספי נלווה בין דינה לבין בן דודה מצד אביה, משה בן חסד הלוי, המכונה גם קֻדסי. ייתכן שהדף הכפול הזה היה בעבר חלק מפנקס בית דין רחב יותר, ואולי בהקשר זה נכללת בדף 2v רישומית עיפרון מאוחרת לתיוק/ארכיון: "32-33".

הסכם קראי בנוגע לשימוש בבית הקברות ולסמכותם של פקידי הקהילה על נוהלי הקבורה. המיקום הוא ככל הנראה קהיר, על סמך הפלאוגרפיה ושמות המשפחה הנזכרים. מתוארך ליום ראשון, ט"ז בניסן ה'תל"ח (1678 לספירה). בשורה 2 מופיעה רשימה של מספר "חברים וגבאים" קהילתיים המסכימים לתנאים שונים בנוגע לנסיעה אל בית הקברות הקהילתי ולשימוש בו — בכל המקרים, בכפוף לאישורם של ראש המשמרה אברהם בן אהרן רופא וגבאי שאינו נקוב בשם. אחד התנאים מזכיר את נושאי המיטה המתפללים בבית כנסת (אלי בית הכנסת תב׳ ות׳ ירוחו יצלו ענדה) ומשלמים לשמשים תשלומים שונים עבור סוגי קבורה שונים, אולי בהתייחס לאזורים פנימיים של בית הקברות: וגעלו ללשמשאין פי אלקבר אלגדיד ארבעה פצה ופי אלעתיק תלאתה פצה ופי אלפסקיה נצפין פצה. העונש על הפרת חלק מהתנאים הוא תשלום של רטל או חצי רטל של שעווה (לנרות?). בעקבות ההסכם הקהילתי מופיע מספר חריג של חתימות, שרובן ככל הנראה חתימות ידן של החותמים עצמם ולא העתקות של הסופר בשמם. מאחר שחלק ניכר מהקהילה הקראית בעת החדשה המוקדמת התגוררה בקהיר וערכה מסעות דרומה לעבר פוסטאט/קהיר העתיקה כדי לקבור את מתיה בבית הקברות באלבסאתין, ייתכן שבית הכנסת המוזכר כאן הוא בית הכנסת הקראי מימי הביניים שברחוב מצאצה בפוסטאט. הכרוניקאי המקומי יוסף סמברי ציין שהאתר הקדוש היה בחורבותיו כבר בשנות ה-70 של המאה ה-17. למסמך נוסף מן המאה ה-17 העוסק בנוהלי קבורה קראיים, ראו מסמך מקביל ברשימה.

רישום משפטי (מס' 101) מתוך פנקס בית דין קראי בקהיר. הרישום נושא את התאריך י"ג בכסלו של"ב לבריאת העולם, ועל בסיס הרישומים הסמוכים ניתן לתארכו לטווח שבין 1564 ל-1567 לסה"נ. מדובר בשטר אירוסין בין עבד אלג'פאר בן אברהם הלוי לבין אסתיתא בת שמואל הלוי. החתן המיועד מעניק תשלומי נישואין הכוללים: 50 דרהם, 30 אשרפי זהב ג'ֻדד, ו-25 אשרפי ג'ֻדד נוספים. תנאי הנישואין כוללים התחייבות יוצאת דופן מצד עבד אלג'פאר, שלפיה לעולם לא יישא אישה שנייה שתהיה חבשית או תורכית ("לא חבשייה ולא תרכייא"), ולמשך חמש עשרה שנה לא יישא אישה שנייה יהודייה ("מן בנות ישראל"). מבנה זה של סעיף המונוגמיה נדיר ביותר בשטרי אירוסין קראיים מן העת החדשה המוקדמת, ונכון למרץ 2026 לא ידועות לו מקבילות. נוסף על כך כוללים התנאים הגבלות על נסיעות החתן המיועד, וכן סעיפים המתייחסים לאפשרות שיקלל את אסתיתא או יניף עליה את ידו. מועד החתונה נקבע מראש לעוד שנתיים, ביום פורים שני (ככל הנראה כ"ז-כ"ח באדר). הקהילה היהודית בקהיר החלה זמן קצר קודם לכן לציין מדי שנה את החג הקהילתי הזה, בעקבות מאורעות שנת 1524 לסה"נ, כאשר מושל עות'מאני סורר רדף את בני הקהילה ולבסוף הודח על ידי כוחות אימפריאליים נאמנים. אירועים אלו הונצחו מדי שנה בקריאת מגילת מצרים. יש לציין כי פורים שני נחוג גם בתקופת ימי הביניים בעקבות מאורעות שנת 1012 לסה"נ, אך השאלה באיזו מידה נחוג בקהיר בראשית העת החדשה טעונה מחקר נוסף.

מכתב משולח לא מזוהה בהודו לנמען לא מזוהה בפוסטאט. בערבית-יהודית. תיארוך משוער: ככל הנראה המאה השתים-עשרה. הקטע פותח באופן סתום: "...והוא מתפלל לאל יומם ולילה שיציל אותו מכם (לשון רבים). אופיו אינו נעלם מכם — שאינו אוהב שאיש יסתמך עליו — שכן אתם גידלתם אותו ומכירים אותו היטב, והוא הוגן במשאו ומתנו. הוא נע ונד (יתרכ'ץ') ממלבאר לציילון, וסחורותיו מצויות בעדן מדי שנה. מטרתו היא להחליף(?), בתקווה, ולעזוב, אך אין מנוס מכישלונות (אג'אחאת). דבר זה אינו נעלם מכם. אם תוכלו להתאזר בסבלנות עד שהוא יעזוב, מה טוב, ואם רצונכם בסחורתכם (מוקדם יותר), פשוט שלחו לו מכתב בכתב ידכם, והוא ימסור אותן למי שתורו לו. העבד (= אני) מבקש מטוב לבכם לשלוח את החשבון...". כאשר המכתב מתחדש בשוליים, הוא מזכיר כמות של כמה אלפי בהארים (ככל הנראה מספר החבילות הכולל שנשא שיירת הכארם בעת כתיבת המכתב); משהו שאינו מצוי בנקל בהודו; ובסבס (mace). המכתב נמשך בצד השני בביטוי "חסבי אללה"; דיווח על מחיר הציפורן; השולח מציין שלא יצא לעדן בשנה זו, אלא שלח מעט לכּא ביד יוסף בן אבו אלמנא. (אפשר גם שהכוונה היא שיצא *רק* לעדן בשנה זו עם מעט לכּא ביד יוסף, אך פירוש זה פחות הגיוני.) אם יוסף נמצא כעת בפוסטאט, על הנמען לסייע לו לשלוח את סחורות השולח, "כי אני יודע שאתה מיטיב עם הזרים". דרישות שלום למספר אנשים, ובהם אברהים. חלק מן המידע מבוסס על תיאורו של גויטיין בהערותיו (לא פורסם).

שטר שחרור מהתחייבות, בכתב ידו של חלפון בן מנשה (פעיל 1100–1138 לסה"נ). כרימה, המכונה אלוֻחְשַה אלדַלָּאלה (שורה 18), משחררת את סת אלחֻסן (שורה 21) מכל אחריות בנוגע למתנה (שורה 26) שהעניקה לה, וכן מכל התחייבות הנובעת מקשרים קודמים שהיו ביניהן. בנה של כרימה, אבו סעד, ושאר יורשיה משחררים אף הם את סת אלחסן ואת יורשיה באופן דומה. עוד נאמר בשטר כי כרימה, נותנת המתנה, רשאית לחזור ולקבל את המתנה לעצמה, ואף למוכרה בשעת הצורך, ולכן הושמט במכוון המונח "מאצ'יה" (שורה 26), שמשמעו מתנה גמורה ושלמה. פרטיהן המדויקים של המתנה והשחרור לא נשתמרו. העדים החתומים על השטר הם: מנשה הכהן בן יעקב; משה בן עולא; ישועה הלוי בן צדקה (המופיע במקור אחר כבנאי וכתלמיד חכם, שורות 16–21); וחלפון בן מנשה. את הקיום (האישור) חתמו: אברהם בן שמעיה; יצחק בן שמואל הספרדי; וחלפון בן ע'אלב החזן. שמו של חלפון בן מנשה מופיע בגוף הקיום (כאחד מעדי השטר המקורי), ולצד שמו, משני עבריו, מופיעים סימני האימות שלו (| חלפון הלוי ביר מנשה נע |) (שורה 37). גויטיין העיר כי מעולם לא ראה סימני זיהוי של סופר בתוך קיום שטר במצב שבו השם רק נרשם ולא נחתם בידי בעליו, ולפיכך יש לראות בתופעה זו חידוש של חלפון, ואולי היה היחיד שנהג כך. (המידע מבוסס על מהדורתו של גרשון וייס.) השטר מתוארך לשנת 14xx למניין השטרות, אך למרבה הצער הספרה האחרונה של השנה המדויקת נחתכה ואינה ניתנת לקריאה.

מכתב מחסן בן אסחאק, השוהה בעסקלאן, אל אבו אלחסן עלון בן יעיש הפרנס בפוסטאט. כתוב בערבית-יהודית, והכתובת מופיעה הן בכתב עברי והן בכתב ערבי. הכותב מציין שהוא כותב ביום חמישי, לאחר שהגיע לעסקלאן, והוא מתאכסן בפונדק (פנדק) של הקאדי אבן ח'צ'ר. הוא נתקל בחפאט' (ישמרהו האל) בעודו בדרכו לבקר את אבן אלענא ("בן העני"). חפאט' נשבע שבועות חמורות (אימאן צעבה) שאין להפר, לקח אותו לביתו והביך אותו בגודל הכנסת האורחים. "עשה כל מה שיש בעולם כדי להוציאני מביתי, אך לא הרשיתי לו, כי חזי צר עלי מפרידתי מאבי ומבני משפחתי, ועיני בוכה יום ולילה, כי אבי השאיר אותי(?) ברמלה... ואיני שותה יין ואיני אוכל מבושל" (מרוב צער הפרידה). הכותב מוסיף כי ביקש מאבו אלחסן עמאר לקנות עבורו דבר מה, ואומר שאם היה יכול להחזיר את הזהב, היה עושה כן. הוא שלח מכתבים קודמים מתנّיס ומרמלה אך לא קיבל מענה, "ואיני יודע אם זו זלזול או כעס או רק עיכוב." אישה מסוימת ביקשה ממנו לקנות עבורה מצחף (ספר קודש), אך הזול ביותר שמצא היה בעלות של שלושה דינרים, ואילו היה קונה אותו לא היה נותר לו די כסף להמשיך במסעו. הוא שולח דרישות שלום לאחותו של הכותב, לסת אלאהל, לבע'וצ'ה(?) ולאבו כת'יר. השורה האחרונה של המכתב אומרת: "הלוואי שאבו מנצור יגיע עם אבי. חי האל, סבלנו רבות מחוסר הגינותו." הנמען מוכר היטב ממסמכי גניזה רבים אחרים — זהו עלי הכהן הפרנס בן חיים.

מכתב מפורט מיצחק בן שמחה ניסאבורי באלכסנדריה אל אבו אלעלא סאעד (כלומר עולא) בן יוסף הלוי, נאמן בית הדין הרבני בפוסטאט. הזיהוי של מחבר המכתב נעשה על ידי גיל על פי כתב היד. תיארוך: סביב 1120 לספירה. נושאו המרכזי של המכתב הוא אסון גדול שפקד את הכותב ועוד סוחרים רבים. משיירה בת חמש ספינות, אבדו שלוש, שנשאו מטען בשווי של כ-200,000 דינרים. בספינה שנשאה את סחורתו של הכותב היו עשרה יהודים, נכבדי עיר מוצאם (ככל הנראה טריפולי), אשר בנוסף לסחורה בשווי 7,000 דינרים איבדו את כל כספם, רכושם ואפילו את בגדיהם. מטענו של הכותב הסתכם ב-500 דינרים, מתוכם 320 דינרים היו שלו עצמו והשאר בעמלה (קומיסיון). אחד הנוסעים היהודים, אבו אלפצ'ל בן אבו אליֻמן אלדמשקי, המוכר לנמען מביקור קודם בפוסטאט, נספה באסון. מאחר שהכותב נפגע באופן ניכר באסון זה, הוא מבקש מידידו לפעול כדי לאלץ סוחרים החייבים לו כסף — סימן טב (ולא טוב), אבו מנצור, וג'עפרי — לעמוד בהתחייבויותיהם. נוסף לכך, המכתב עוסק בעניינים עסקיים רבים אחרים. בנספח (פוסטסקריפט) מדווח הכותב כי הבנקאי (צארפי, יש לקרוא צירפי) אבו אלמעאלי מת כפושט רגל, וחב לאנשים סך של כאלף דינרים, ליהודים בלבד כ-600, ולכותב 27 דינרים. במכתב נזכרים שמות רבים נוספים. הסחורות העיקריות הן משי וטקסטילים אחרים, אלמוגים, וכן שעווה ואבני ריחיים. המידע מבוסס על הערותיו המצורפות של גויטיין.

מכתב בערבית-יהודית. צד הפנים (recto) ניזוק או דהה במידה רבה מאוד, ואילו צד האחור (verso) קריא ברובו. ייתכן שכתב היד ידוע. בצד הפנים מוזכרים: עִמראן; אישה; הליכים משפטיים; פסקי דין מושחתים (אלדין אלפאסד); בקשה למחווה מן הנמען; "סיידנא שר השרים" (תואר שיוחס בדרך כלל לשר שלום הלוי, ראש היהודים בחלק מן התקופה 1171–1195); וכן הקלה שכבר זכה לה הכותב מאת שר השרים. ייתכן שהוא מזכיר גם את ייסוריו הגופניים (מן האבק? צלע שבורה?): "אני מקאץ אלגבאר מכסור אלגנב" (בשורה האחרונה). בצד האחור הוא מספר שהוא חי בשלום עם שכניו, ומתכנן ללכת אל האישה (אשתו או אלמנתו של נסים?) ולהביא אותה ואת ילדיה כדי שיעשו הצהרה משפטית שיפרעו לנמען את הדינרים שהם חייבים לו; כולם מסכימים לתוכנית זו. בנקודה זו מסתיים המכתב המקורי בדרישות שלום ובברכת "ישע יקרב". הוא מוסיף נספח שבו הוא מציין כי שלח מכתב נוסף ל"סיידנא", ובו הוא מסכם את תוכנו או מבקש מן הנמען להתערב אצל "סיידנא" כדי לוודא שיטופל. הוא מתלונן על "משוגע" (מג'נון) מסוים, ומוסיף לשמו קללות. אותו משוגע זרע מדנים בין הכותב לבין אחותו וילדיה, והכותב מצטט את משלי ו, יט: "וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים". הוא אומר שהנמען כבר יודע 'מה עשו' עם האלמנה, בתו של חסן(?), ועם דאוד ויוסף בעניין ירושה. הוא מסיים בתלונה נוספת על אותו משוגע.

ארבעה דפים המכילים ארבע שאלות הלכתיות ותשובותיהן, כולן מאת רב יצחק אלפסי (הרי"ף). השאלות והתשובות פורסמו על ידי וורטהיימר ב"קהלת שלמה" (עמ' 92–94) ובמהדורת "גנזי ירושלים" (עמ' 68–71), ואינן נמצאות בקובץ תשובות הרי"ף הנדפס. דף נוסף השייך לאותו קובץ נמצא בשמורה אחרת. בדף הראשון מופיעות ארבע שורות מסיומה של תשובה. לאחריה השאלה הראשונה, הממוספרת '34', שנשלחה מקורדובה ועוסקת בשני אחים המתווכחים על חלקם בירושה: הבכור תובע פי שניים. אחרי שאלה זו באה שאלה נוספת, הממוספרת 35, שעניינה אותו מקרה — כיצד יש לחלק את הירושה אם אחד האחים ירצה למכור את חלקו. השאלה מסתיימת בצד ה-verso, שורה 5, ושם מתחילה התשובה, אך סופה חסר. בדף השני, בצד ה-recto, מופיעים סיום שאלה ותשובה הממוספרים 40. השאלה עוסקת בסכסוך בין אישה — ככל הנראה אלמנה — לבין יורשים על חלקת קרקע המוחזקת בידיהם, כאשר האישה תובעת את הקרקע לעצמה. הרי"ף משיב שעל היורשים להציג שטר חוקי המוכיח כי הקרקע ניתנה להם, ואם אין בידם שטר כזה — עליהם להשיב את הקרקע לאישה. בשורה 17 מופיעה שאלה נוספת על אישה שהכניסה בית לבעלה כנדוניה. לאחר מותו של הבעל נמכר הבית, ללא הסכמתה, לצד שלישי, ועתה הקונים תובעים את דמי השכירות. הוא תובע את דמי השכירות מהבן שמכר לו את הבית. התשובה מתחילה בצד ה-verso, שורה 9, אך רוב הטקסט חסר.

מכתב בכתב ידו של שלמה בן אליהו, בפוסטאט, אל קרובו ומחותנו אבו אלפרג', באלכסנדריה. בערבית-יהודית. פותח בביטויי הגעגועים המקובלים. השולח מדווח שאשתו (אהל אלבית) שלומה טוב. השולח מודאג מאוד מכך שהנמען שוהה באלכסנדריה "באמצע המאסר/השבי" (פי וצ'ט אלחבס), ומפציר בו לנסות לצאת מאלכסנדריה ולהציל את עצמו, מפני שהידיעות משם קשות. "יעניק האל יתעלה מנוחה ללבותינו וללבותיכם למען שמו, ולא יפילכם בידי אויביכם." דרישות שלום ל"אבינו" אבו אלחסן; אל אלשיח' אלנג'יב אלחכים (הרופא) אבו אלברכאת; אל "הנער" ולאשתו או למשפחתו (אהל ביתה); אל "דודתי מצד אמי" אם אבו אלעז ובנה אבו אלעז. אשת השולח (אהל אלבית) מתגעגעת לאם אבו אלעז ושולחת לה דרישות שלום. החלק הבא של המכתב נכתב בקולה שלה; היא מוכיחה את הנמען על שלא שלח לה מכתב מאז שעזבה. היא ממשיכה: "מסור דרישות שלום לשכנים.. שלום לדודי מצד אבי ולבנו ('מחודש לו' (?)) ולאשתו, ולסבי (ג'די) אבו אלחסן ולאמי (סבתי?) (סתי) ולדודי מצד אמי אבו אלעז, ואני מתגעגעת אליכם כולכם מאוד." החלק הבא עשוי להיות עדיין בקולה, או שמא חזרה לקולו של שלמה: "הוי אבו אלפרג', בבקשה הודיעו לנו את חדשות הבית... שטרי השכירות על שם אחותי מלאח אשת אבו אלפ[...]... בחלקה, הרבע מהבית הנזכר, ואל תזניח." (זיהוי הסופר נעשה על פי כרטיסיית גויטיין.)

מכתב ששלח שלמה הכהן בן אבו זכרי יהודה בן יוסף הסג'למאסי מפוסטאט אל אביו, ככל הנראה בעדן בדרכו חזרה מהודו. המכתב כתוב בערבית-יהודית ומתוארך לינואר 1148. שלמה מוסר דיווח מפורט על פלישות המווחדון והרדיפות במגרב מאז 1145 ועד עצם היום הזה — ביום כתיבת המכתב הגיע שליח עם הבשורה שבג'איה נפלה בידי המווחדון. הוא גם מתאר בפירוט את מחלתו: לאחר שפתח חנות פקד את המקום מיתון כללי חמור (כסאר), והוא עצמו חלה תשעה חודשים בקדחת שלישונית (אלמת'לת'ה) ובקדחת הכבד (חמא אלכבד). לא הוא ולא איש אחר האמין שיחלים. בעקבות המחלה תקף אותו קוצר נשימה (צ'יק נפס) שנמשך חודשיים, ואילולא החליט לעזוב את העסק — כלשונו — היה גווע. כעת הוא אינו עושה דבר, ויושב מקצת הזמן בקאעה (בית מלאכה או בית מדרש למקרא) של יוסף ומקצתו בחנותו של בן הת'למיד, ולומד עמו חלק ניכר מן הלילה, לילה לילה. שלמה חותם את מכתבו בהבעת מסירות רגשית לאביו: "אנא, בעזרת האל יתברך, יהי המענה למכתבי זה בראייתך פנים אל פנים, אם ירצה השם. אל תיסחף אחר העסקים ותשכחנו. שכן — באמונתי בשמים — כל יום נוסף של היעדרותך גוזל שנה מחיינו. זכור כי חיי בן אדם אינם אלא אור. אתה אורנו. אם אינך עמנו, כיצד נחיה?" תרגום אנגלי חלקי פורסם בידי גויטיין. נדון גם במאמרה של מרים פרנקל על מסמכי הגניזה כתוצרים ספרותיים.

רישום משפטי (מס' 89) בפנקס בית דין קראי בקהיר, מתוארך כ"ד בכסלו ה'שכ"ה (1564). הרישום עוסק ביישוב סכסוך הנוגע לאירוסיה ושידוכיה של תרכיה בת פרג'אללה בן נצראללה אללוי אלקיים. אביה פרג'אללה הגיע, לכאורה, להסכם עם עבד אלרחמן ח'צ'ר אלפולאדי על נישואיה העתידיים של תרכיה לעבד אלדאים, בנו של אלפולאדי. ההסכם נטען להיות מלפני כשנתיים, אך כעת טוען פרג'אללה כי מעולם לא נשבע שבועה על אירוסין אלו. יתרה מזאת, בית הדין מציין כי תרכיה ועבד אלדאים היו שניהם קטינים (צג'אר) בעת שהסידורים אולי נערכו. תרכיה הגיעה מאז לבגרות, ובית הדין נועץ בה והיא מצהירה כי אינה מרוצה מן ההסדרים הזוגיים שאביה ערך עבורה. בהמשך מתואר כי סבה (מצד אמה) של תרכיה, שמואל בן יעקב אללוי אלסומך' אלקיים, "כתב פתווה" לטובת עמדת נכדתו, ובה ביטל את ההסדרים שעשה אביה פרג'אללה כשהייתה קטינה. בית הדין שב ונועץ בתרכיה, והיא מאשרת שוב את אי-שביעות רצונה מן ההסדרים להינשא לעבד אלדאים (שעודנו קטין/צג'יר). התיק מסתיים באירוסיה של תרכיה לחתן אחר, יוסף בן עבד אלדאים אללוי אלקדסי, המשלם תשלומי נישואין בסך: 50 דרהם כסף + 26 אשרפי זהב + 20 אשרפי זהב. על פי הכינוי המשפחתי של תרכיה מצד אביה והכינוי של סבה מצד אמה (אללוי אלקיים), ייתכן שהוריה היו בני דודים מצד אביהם.

מכתב פגום מאוד מאת משה בן לוי הלוי, כנראה מקליוב, אל בן משפחה — קרוב לוודאי אביו בפוסטאט. הכותב שלח סכום כסף עם נושא המכתב, ומוסר הוראות מפורטות ביותר לגבי התרופות שיש לקנות בו, ובכלל זה מאיזו חנות ומאיזה רוכל — למשל גרגרי רימון מן המחלה ותרכובת של ריבס וברבריס. בצד השני (verso) הוא מבקש מבני משפחתו לשלוח לו דבר־מה הקשור ב"ר' משה". ייתכן שמדובר בשאלה הלכתית (פתווא) שהוא שלח כדי שהרמב"ם ישיב עליה (כמו למשל מסמך אחר בכתב ידו), אך אפשר גם שהכוונה לאדם אחר ושמו ר' משה. עוד הוא מזכיר אדם בשם אסמאעיל מן המחלה, המכונה אבן אלמעלם. בסוף המכתב הוא מבקש מן הנמען לנהוג באסמאעיל זה בטוב לב, מאחר שהוא עני וזר ומבני משפחה טובה. לאסמאעיל מחברת המוחבאת אצל אדם בשם אבן אל־[נמחק], והנמען מתבקש להשיג אותה ולאתר בה את הפרקים העוסקים באהבה (לחשי אהבה?). לאחר מכן על הנמען "לעשותם" לכמה נשים במשפחת דודו של משה מצד אביו (כלומר אחיו של הנמען המשוער), ובהן אשת הדוד, אִמהּ, ובתה של אותה אם (אולי אשתו של משה?). הקריאה אינה ודאית, אך מתוך מכתבים אחרים של משה ששרדו עולה תמונה של יחסים מורכבים לעיתים בינו לבין אשתו וכן של בעיות בית במשפחת דודו מצד אביו. ייתכן שמדובר בניסיון יוצא דופן להשכין שלום במשפחה (או לעורר את חשק אשתו אליו).

מכתב מבניאם (בנימין) איש רשיד, ככל הנראה מאלכסנדריה, אל אבו סעיד סוחר העפצים בפוסטאט. בערבית-יהודית. המכתב כולל הוראות דחופות למכור או לשלוח סממנים, צבעים מתכתיים וצמחי מרפא שונים, סביב שנת 1120. לזיהוי המוצרים ראו במיוחד שורות 8–10 בצד הפנים של מסמך מקביל. בין הסחורות הנזכרות במכתב: אפסנתין (לענה); כֻּנְדֻס (גבעולי גבסנית); זנג'פר (שנגרף, צינובר); סנבול (נרד); קֻסְט (קושט או קוסטוס); מַרְתַּכּ (מרתך, תחמוצת עופרת); סלקון (עופרת אדומה); ג'לנאר (פרחי רימון); קִטְנָה או קַטִינָה (מונח סתום שאולי הוא נגזרת של כותנה, אך בצורה זו משמעו לפי המילונים "כרס שלישית" של מעלי גירה); אבר (או אַבָּאר במשמעות עופרת, או אִבַּר במשמעות "מחטים"); ח'שח'אש אביץ' (פרג לבן); 1000 דודיה למסך (גויטיין משער: תולעי קרמס עפיצות); קֻרשיה (גויטיין משער: "ציפורניים ריחניות"; לפי לסאן אלערב מדובר בסוג של חיטה); ואסארון (אזרון או אזראון), שמחירו [ברשיד ככל הנראה] עומד על דינר אחד, בשל הביקוש מצד האנדלוסים. הכותב מתחייב לשלוח את הכסף ללא דיחוי, או לחילופין, אם הנמען חפץ בכך, רשאי הוא ליטול את התשלום מאבו נצר בן שעיא. רוב המידע נסמך על הערותיו של גויטיין. השוו למכתב נוסף מאותו שולח לאותו נמען.

דף כפול מפנקס בית דין הכולל רישומים משפטיים וקהילתיים. (1) רישום שבו הצורף בו אלפרג' בן בו אסחאק אברהים אלמע'רבי מעניק רשות לאשתו סת אלנבא בת בו אלסרור להעביר לבנם 10 חלקים בבית שהיה שייך לאביה. מתוארך ליום שני, ו' באלול שכ"ז, כלומר [א']תקכ"ז למניין השטרות = 22 באוגוסט 1216. חתומים על המסמך חלפון בן אלעזר הכהן ושמואל בן מבשר המלמד. (2) רישום שבו ברכאת בן מנג'א מודה כי הוא חב 134.5 דרהם לאבו אלרצ'א בן תמים הלוי, וזאת בנוסף לחוב קודם בסך 160 דרהם הקשור לשותפות ביניהם בחנות. (3) רישום שבו בו אלפרג' מוכר שפחה — המתוארת כ"באזיה מהגיה" — לבנאת בת יעקב. ישנה התייחסות למום (אלעיב), ומופיעים שלושה מספרים: 27 (כנראה המחיר המקורי בדינרים), 15 ו-23. לא ברור היחס בין המספרים, ויש מילה אחת בלתי מפוענחת לאחר אלעיב. (4) בצד האחורי מופיעים חשבונות של מגביות קהילתיות (פסיקות). הדף הימני כתוב בכתב ערבי ובספרות יווניות/קופטיות, והדף השמאלי בערבית-יהודית עם מקצת ספרות. נזכרים בו: אם בו אלפצ'ל האלכסנדרונית — 15 דרהם; אשתו של בו אלמחאסן אלטביב הכהן — 10; אלנג'יב הפרנס גבה את "כולו"; סעאדה; זכרי; מוסא העיוור (אלצ'ריר); דאוד אלצבאע'; בו סעד בן טייב; ובו אלמנא אלצבאע'.

מכתב בקשה לצדקה או לסיוע, בערבית-יהודית. הסגנון רהוט ולעיתים מחורז. הכותב פונה לעקרון ה-ʿaṣabiyya (סולידריות שבטית/משפחתית) כהקדמה לבקשת העזרה. בין הביטויים המופיעים בקטעים השרידים: "אלחצרה אלסאמיה . . . לנאיבה וכיר מן תסתעאן פי . . . מדעוה לאגאתה אלמלהוף" (ההוד הרם . . . לעת צרה וטוב מכל מי שניתן להיעזר בו . . . קריאה לחילוץ הנואש), "תטויק אלמון ווסם אלאיאם" (עול הצרות וכתם הימים), "אנה קד ר . . חאלה וצעף" (כי כבר . . מצבו וחולשתו), "אללה קדרתהא חסן אלנטר אליה . . . ואלעצביה פאלמסאול" (האל נתן בכוחו את ההתבוננות הטובה בו . . . והעצביה הם המבוקשים), "דוי אלחאגאת ואלשפאעאת . . . אלנאס אלי אלנאס ותגייר עליהם" (בעלי הצרכים והתחינות . . . הבריות אל הבריות והתהפכות עליהם), "אלתגייר וצדמתה זחמה אלמקאם . . . אלי חכאף אלדהר וקד אלתגא . . . מעתמדא מניע" (השינוי ופגיעת דחק המעמד . . . אל קצוות הזמן וכבר חיפש מקלט . . . סומך על מגן), וכן "גדידה . . . פי דאבל . . . עליה אלאחראר במכארמהא מסרורה אנה עלי דלך קדיר ובה גדיר ואללה לא יכליהא אבדא" (חדשה . . . בנובל . . . עליו בני החורין במידותיהם הנדיבות שמחים, כי הוא על כך יכול ולכך ראוי, והאל לא יעזבהּ לעולם).

בצד האחורי (verso): טקסט ספרותי. תעתיק בערבית-יהודית של שיר ערבי המספר את סיפורו של הבז (בָּאז) שצד את הציפור המזמרת (עֻצְפוּר), אך שחרר אותה לאחר שהתחננה לרחמים. גויטיין מציע שדרשן ביקש להשתמש בסיפור זה בדרשתו. השיר הוא מקבילה משוערת לשיר ערבי המופיע באנתולוגיות ספרותיות. לפי אל־אבְּשִיהִי בחיבורו "אל־מֻסְתַטְרַף פי כֻּלִּ פַן מֻסְתַטְ׳רַף", אדם בשם נַצְר בן מַנִיע, שנגזר עליו עונש מוות, דקלם שיר זה בפני הח'ליפה. נוסח השיר (בארבעה בתים): "זָעַמוּ בִּאַןַ אלצַקְר צַאדַף מַרַּה ... עֻצְפוּר בַּר סַאקַהֻ אלתַקְדִיר" "פַתַכַּלַם אלעֻצְפוּר תַחְתַ גַ'נַאחִהִ ... וַאלצַקְר מֻנְקַץ עַלַיְהִ יַטִיר" "אִנִּי לְמִתְ'לִכַּ לַא אֻתַמִּם לֻקְמַה ... וַלַאִן שֻוִיתֻ פַאִנַּנִי לַחַקִיר" "פַתַהַאוַן אלצַקְר אלמֻדִלّ בִּצַיְדִהִ ... כַּרַמַן וַאַפְלַתַ ד'אלִכַּ אלעֻצְפוּר" (תרגום חופשי של תוכן השיר: סיפרו שהבז נתקל פעם אחת בציפור תמימה שגזירת הגורל הביאה אליו; הציפור דיברה מתחת לכנפו בעוד הבז ניחת עליה במעופו ואמרה: עבור שכמותך אינני אפילו פת לחם שלמה, ואם אִיצָלֶה, הרי שאני זעירה ופחותה; אז הקל הבז המתפאר בציִדו ראש בטרפו, ומתוך נדיבות שחרר את אותה ציפור.)

רישום משפטי (מס' 74) מתוך פנקס בית דין קראי בקהיר. הרישום מתוארך לאותו "ערב, חודש ושנה" של הרישום הקודם, ועל כן ככל הנראה כ"ג באייר ה'שכ"ה (1565), שהוא מועד הישיבה האחרונה הנזכרת ברישום הקודם. מקום ההתכנסות: בית הכנסת דאר סמחה בקהיר. במסמך המשך זה, הארון בן עבד אלחק הכהן המכונה אלמורדי נשבע על עשרת הדיברות בהקשר של הפרשה המשפטית הסבוכה (רישום מס' 73) בעניין שמועות שהתפשטו על מסיבה שאירח בדמוה. השמועות התמקדו בהתנהגות אשתו עם איש רבני בעת שהארון ניגן בעוּד ובידר את אורחיו. במסמך המשך זה, נשבע הארון כי "כל ימי חייו לא ישוב לנגן בעוד ולא בנבל ולא בכל כלי אחר מכלי השעשוע [המוזיקלי], לא בביתו ולא בבית של בן עדה רבנית ולא בבית של נוצרי ולא בבית של מוסלמי". השבועה ממשיכה וכוללת תניות נוספות הקשורות למקום (בתוך דמוה או מחוצה לה), ואולי גם תניות הנוגעות ללבוש, שכן מוזכרת המילה פסתאן/שמלה (אך ייתכן שמדובר במקום מסוים, [בי]ת פסתאן?). חלק ממילות מפתח אלו מחוקות או מקופות בשורה 16: ".[.].. ולא פי [[..ת]] פסתאן ולא פי." סוף המסמך מציין כי שבועה זו ניתנת "לאגל אנה כהן ועליה חפט' שרוט אלכהנה" — כלומר משום שהוא כהן ומוטל עליו לשמור על דרישות הכהונה כראוי.

עדות משפטית בערבית-יהודית. מתוארכת ליום חמישי, כ"ד בשבט א'תתט"ז למניין השטרות = שעבאן 910 להג'רה, היא שנת 1505 לסה"נ. המסמך פותח ברישום החבורה שהתכנסה בביתו של יוסף בן שייח' אל-יהוד ראש החזנים: אל-שמאס עבד אל-לטיף אל-ריס, שמואל אבן אל-ברכה, עבד אל-רחים אל-מגרבי וסולימאן אל-סכנדרי. לאחר מכן הופיע אל-שמאס עבד אל-ואחד בן עבד אל-רחים אבן פירוז יחד עם אחיו עבדאללה. בנוכחות הנאספים הצהיר עבדאללה כי מאותו יום ואילך לא ידבר נגד אחיו עבד אל-ואחד ולא יזום לו רעה. בדומה לכך התחייבה גם אשתו של עבדאללה, טֻרְפָה בת מוסא בן צפי, שלא לדבר נגדו ולא להזיק לו בכל דרך. גם עבד אל-ואחד הצהיר מצדו כי לא ידבר נגד אחיו ולא יפגע בו. בהמשך נתן עבד אל-ואחד לאחיו עבדאללה במתנה 40 אשרפיות, על מנת שיוכל לפרנס את עצמו ולפרוע את חובותיו. בתוספת למסמך מצוין כי טרפה הצהירה עוד שלא תאמר לעבד אל-ואחד "קח אליך את ילדי אחיך", ולא תבקש ממנו לתמוך בהם. העדים: עבד אל-לטיף בן אברהם הנשיא, יוסף אבן צג'יר, עבד אל-ואחד בן כאתב אל-ערב (ייתכן שזהו אותו עבד אל-ואחד הנזכר בגוף המסמך?) ועבדאללה אבן פירוז. שני העדים הראשונים הם ככל הנראה אותם עבד אל-לטיף ויוסף הנזכרים בגוף המסמך עצמו.