Yevr.-Arab. II 1457

תיאור

מכתב מאישה בשם הרגה (הרג'ה), הנמצאת אי-שם בסוריה, אל אמה, אשתו של מוסא אבן פירוז, בקהיר. כתוב בערבית-יהודית. תיארוך: מאוחר, ככל הנראה לא לפני המאה ה-14. המכתב הוא תיאור יוצא דופן של מחלתה הממושכת של הרגה, שנמשכה חודשים. "ליבי בער עד שכמעט מתּי. קיבלתי חוקן שלוש פעמים ביום, אך הוא לא הקל עלי. נשארתי חרדה כיצד אצליח לעבור את הצום. כשהגיע הצום, השתחררתי (במעי) כמי שמעיו שולחו. חשבתי שזו קוליק, וסברתי שמדובר בנזילה מהמוח שהתיישבה בקיבה ונחוותה כקוליק. לא ישנתי בליל הצום, אך הצלחתי להחזיק מעמד עד חצות היום, ומחצות היום והלאה החל הדבר לשכוך. נשארתי שלושה או ארבעה ימים לאחר הצום בעוד הוא שוכך ממני (או: נותן לי כוח?). וכשהדבר שכך ממני, נותרתי מוטרדת בגלל עיניי, שכן לא יכולתי לראות בהן את אור העולם. לאחר מכן חזר הכאב בליבי, ובכל פעם שהתלהט לא הוסר הקיתון מתחת לפי, שכן כל מה שירד לקיבתי עלה בחזרה, וקיבתי הפכה ובחלה מכל ההקאה. אך כעת זה שכך, השבח לאל על הכול. מעולם לא תיארתי לעצמי שאיוועד לסוריה חולה ועיוורת. את המחלה לקחתי בחשבון, אך לא את העיוורון. אני חוששת לטפל בעיניי בשל העונה (היינו עונת המחלות) בסוריה, וחוששת שמא יבוא עליי דבר נוסף. אני מצפה לאות מאת האל שיאיר את עיניי. כשאת אומרת לי שאני נוהגת בפזיזות כדרכי, מעולם בחיי לא הייתי סבלנית כפי שהייתי בימים אלה. מי שלא ראה את אור העולם במשך ארבעה חודשים — האין לו רשות לחוש מובס? בכל פעם שאני מתעוררת ורואה את חשכת הבוקר השחורה ואינני מבחינה בערב, התשוקה היחידה שנותרה בי היא לשים קץ לחיי. כשהוציאו אותי אל השמש, לא ראיתי אפילו עמעום, ראיתי רק שחור." השוליים והצד האחורי כוללים בעיקרם דרישות שלום. ראו תיוג למכתבים נוספים שלה.

Princeton Geniza Project description: Letter from a woman named Harja (הרגה), somewhere in Syria, to her mother, the wife of Mūsā Ibn Fayrūz, in Cairo. In Judaeo-Arabic. Dating: Late, probably no earlier than 14th century. The letter is a remarkable account of Harja's months-long illness. "My heart flared up until I nearly died. I received an enema three times a day, but it did not relieve me. I remained anxious about how I would pass the fast. When the fast came, I let loose (my bowels) like one who has been loosened (in his bowels). I thought it was colic and considered that it was due to a discharge from my brain that settled in my stomach and felt like the colic. I did not sleep during the night of the fast, but I managed to last until midday, and from midday onward, it began to subside. I remained three or four days after the fast as it subsided(?) from me (or: gave me strength?). And when it subsided from me, I remained troubled on account of my eyes, for I could not see the light of the world with them. After that, the pain in my heart returned, and whenever it flared up the basin was not taken away from under my mouth, for whatever went down into my stomach came back up, and my stomach churned from all the vomit. But for now, it has abated, thanks to God for all things. I never imagined I would be carried to Syria sick and blind. I had taken the sickness into account, but not the blindness. I am afraid to have my eye treated, due to the season (i.e., season of illnesses) in Syria, and I am afraid that something else might come over me. I await a sign from God to illuminate my eyes. When you tell me that I am behaving recklessly as is my wont, I have never been more patient in all my life than I have been in these days. Someone who has not seen the light of the world for four months should not feel defeated? Whenever I awake and see the black obscurity of the morning and do not perceive the evening, my only remaining desire is to end my life. When they took me out into the sun, I didn't even see gloom, I saw only blackness." The margin and verso contain mostly greetings. See tag for more of her letters. ASE.