מכתבים מגניזת קהיר

מכתב מתנחום בן סולימאן בירושלים אל אמו ושלושת אחיו, אבו מוסא, חיים ואהרן (או שמא אל שני אחים: אבו מוסא חיים ואהרן?), בבצרה. כתוב ביהודית-פרסית. תיארוך: סוף המאה העשירית או ראשית המאה האחת-עשרה. הכותב דן בהעברת כספים ובמסחר במגוון סחורות, ובהן טקסטיל; אבני חן ופנינים מחלב וחומס; וקודקסים של ספרי תורה מבצרה ומבגדאד. הוא מזכיר את המגרבים, שהגיעו (לירושלים?) במהלך השנה ועשו רכישות. במכתב נזכרים כמה אנשים: אבו אלחסן, עלי, יהושע, דריא(?), מוסא, הארון ואבו עומר. המכתב סומן "L3" במיון של שאול שקד לטקסטים ביהודית-פרסית קדומה (לא פורסם). תרגום מ-2021 של לודוויג פאול, שהתבסס על תרגום לא-מפורסם של שקד (גרסה זו עברה עריכה קלה של מרינה רוסטוב): 1. בשם האל. 2. (אל) האם, (יהיו לך) חיים ארוכים ואחרית טובה, ו(אל) האחים היקרים הנעלים(?) … 3. (אל) אבו מוסא, חיים ואהרן, בני סולימאן, (מאת?) תנחום, (בן?) סולימאן, נצחי … 4. תהי ברכת האל על גופכם ונפשכם. באותו השבוע, מכתבכם … 5. בגדאד בלבו. אך האל [עשוי…?] על האם היקרה (ועל) [האחים?] … 6. הייתי מודע. כתבתי לכם שניים-שלושה מכתבים בתשובה, לשם הסבר … 7. אבו אלחסן, יאריך ימים, (ו)יחזקהו האל. ומקווה אני שיגיע (אל) ידיכם. כתבתם ש… 8. אני רוצה ללכת. אני מקווה שהגעתם בשלום, ו(שאתם) שלחתם את מכתבכם … 9. (ב?) בריאות מבצרה במהירות, אם ירצה השם. וב(שעות) יומי ולילי, אני … 10. כדי לראותכם, וכך החלטתי כי (אבוא?) אחרי הפסח … 11. ואיני יודע מה אירע לי, אך מאשר בלבי … 12. מכל מיני דברים, בגללכם ובגלל האם, שתאריך ימים, וה[יקרה?] אחות[יות] … 13. אינני יכול לתאר זאת בכתב. יאיר האל על [גופך] … 14. וכל ישראל, וישלח את ישועתו בחסדו ורח[מיו] … 15. כתבתם, "נתתי 500 ס'". הייתי מודע (לכך), וגם שלחתי, לפני זאת, 16. ש[טר חליפין] … על למעלה מ-300 ס', כדי שתיתנו אותו בדרך של המחאה … (?) … 17. בד סיניזי. אז, מן ה(?)המחאה, הוא כתב שטר (חליפין) על 100 ס'. 18. החזרתי (את ה)100 [ס']. ואז, (אם?) הוא נותן 200 ביום אחד, עלי זה חוזר 19. ולוקח ממנו חשבונית נוספת, על (חשבון) יהושע, דריא, מוסא, 20. (ו)הארון. אל תפעלו אחרת ומלאו את עבודתכם. כתבתם שמישהו 21. בא מדמשק והביא אבני אודם, אזמרגדים ופנינים תמורת 1,000 דינר ו- 22. מכר (אותם) בבגדאד. דע (ביחיד) שהוא הביא זאת מחלב ומחומס ומאותו אזור. 23. ובכל פעם שמביאים (זאת) מאותו אזור, (זה נמצא) בשפע כאן 24. ועושים בכך רווח נאה, משום שבאותו אזור 25. זה זול. לכן, כל דבר מסוג זה שמגיע, קנו (ברבים) (אותו) בזול. 26. וקנו פנינים ישנות, כי הן יקרות כאן. השנה, מגרבים רבים 27. הגיעו ועשו (את) רכישותיהם. וכתבתי לכם (ברבים) לא מעט עותקים (כלומר מכתבים), 28. וכל מה שכתבתי, פעלו לפיו. את, אם יקרה — (תאריכי) ימים — 29. דעי שכל מה שכתבת, הייתי מודע למרירויות שאירעו לך, 30. אך מה אפשר לעשות מלבד להודות לאל? כל אשר יעשה, 31. הכול (הוא) משפט צדק. (?אפילו) יותר מזה (נותר): הבה יכנו 32. (ב)קושי, ויסיים (אותו), בחסדו ורחמיו. אינני יכול 33. לכתוב לכם עתה (מתוך) צערי בגללכם ובגלל האחיות היקרות. 34. ו(לעניין) תלונותיו של האח אבו עומר, (ש)כתבת, וההפסדים (שגרמו) לכם, 35. אי אפשר לעשות דבר. ורסו 1. ובכן, מסיבות אלה, אסדר (את הדברים) לבוא אחרי הפסח, 2. משום שלבי אינו שקט. יאיר האל, יתעלה ויתגדל, 3. את גופכם (ואת) כל ישראל, בחסדו ורחמיו. 4. ומלאו את משימתכם, ונהגו יפה באח אבו עומר, כי ייתכן 5. שיחזיר לכם את 5,000 ס' הללו לאחר כל השנים האלה, 6. משום שאני יודע שעשה רווח-מה בכספים. ו(אם?) לא 7. ייתן זאת, יעשה זאת לשם שמים, ישים האל רחמים עליכם בלבו, 8. אמן. עתה, סדרו למלא (את) המשימה, בכל 9. דרך שתהיה, אל תפסיקו (לכתוב) ("אל תכרתו") את מכתביכם. תהי ברכת האל על 10. גופכם (ברבים) ונפשכם. מכתב זה (נכתב) מירושלים, 11. (ביום) שני, כ' בטבת. קבלו דרישות שלום מביתנו, על 12. צעיר (וזקן) שבכם. שלום. השתדלו לקרוא (אותו) ל 13. אחות הצעירה היקרה, שתאריך ימים, כדי שתקרא (אותו) במהירות. ו- 14. כתבו אלי את מכתביכם. שלא יכרות אותי ריבון העולם, כדי שאזכה לראותכם שוב, 15. בחסדו. שלום. קודקסים נאים של תורה, כל דבר שיגיע 16. מבצרה ומבגדאד, קנו (אותו), כי יש בו רווח טוב. כתובת: ימין 1. (אל?) … ו? אבו מוסא, יאריך האל את ימי שניהם וירבה (את) כבודם 2. (אל?) אבו סולימאן, יאל האל יעשה את שניהם מאושרים כתובת: אמצע מאת תנחום בן סולימאן כתובת: שמאל (להימסר) בבצרה, אם ירצה השם.

מכתב בלאדינו מהסוחר אברהם מאיו אל אביו, ככל הנראה מאלכסנדריה לפוסטאט/קהיר, העוסק בעסקאות מסחריות רבות ובהגעתה של ספינה ונציאנית. אברהם מדווח שקיבל את מכתב אביו ובו נמסר כי בחר את הזעפרן ומכר שניים משלושה פֿרדוס (שקים) של גֿידארי (אולי אריג הודי המכונה "gudari"; ייתכן שמדובר בכיסוי הראש הטורקי "çidari"; הסימן הדיאקריטי מעל הג' מורה כי אין מדובר ב-g קשה). אברהם ושותפו סלימאן יקנו וישלחו כמה שיותר גֿידארי שיוכלו למצוא. "כאן, הוא ואני כאחים. כך גם אתה וח'דיר צריכים להיות כאחים. עזור לו תמיד." בהמשך מזכיר אברהם חמישה שקי צימוקים, ומפרט את הסחורות ששלח לאביו: (1) חמש-עשרה לוחות עופרת המסומנים "Mayo Kavakado"; (2) חמש אספוארטס (סלים) של תחמוצת עופרת (מרדסינך, ככל הנראה מהפרסית "murda-sang"; הזיהוי הוצע על ידי פרופ' דניאל שפילד), הנושאות את חותמו של סלימאן; (3) ו-107 "קדיוֵס" (?) של ברזל איסטנבולי משובח, ששלח בלוויית ח'דיר. העופרת עלתה 3 דוקטים, ובסך הכול 32 דוקטים ונציאניים ו-33 מועיידי. תחמוצת העופרת עלתה 100 דוקטים, בסך הכול 845 [...], והברזל עלה 182 דוקטים, בסך הכול [...]. אברהם שילם 37 מועיידי עבור הגֿירמה (מההקשר: המחסן? ראו בצד האחורי, שורה 21). לאחר מכן הוא מדווח כמה עלה לו להעביר כל סחורה לרשיד, משם הועברו ככל הנראה לפוסטאט/קהיר. אברהם שילם 29.5 דוקטים ונציאניים עבור חמשת שקי הצימוקים — נראה שהדבר שווה ערך ל-60 מועיידי לקנטר — והוא שמח שהשיג את הצימוקים הטובים ביותר מהספינה במחיר נוח. הוא שילם 100 דוקטים ונציאניים ו-100 קורונות עבור ה"מירסה" (? מירסה) ומבקש מאביו לכתוב במהירות [אם הוא חפץ בה], משום שיש ביקוש רב למירסה. כן רכש עוד צימוקים, וחמישה קנטרים של גבינה (? קיסה) במחיר קורונה אחת לקנטר. אברהם מבקש מאביו לשלוח לו חלק מההון, משום שהוא זקוק להפעילו "מעתה ועד סוכות" בעונת המסחר, שאם לא כן "קבוצות גדולות כאלה הבאות מוונציה" [יקדימו אותנו? המשפט נראה חסר], ועדיף שאביו יחיה מרווחיו ולא מההון העסקי ("el cavdal"). עוד מדווח אברהם כי [...] של העיר נפטר אתמול לאחר יומיים של ייסורים מהמגפה. "בנו הצעיר של המורה (אלמועלם) פצוע. המוסלמים ("moros") נלחמים שוב ("de nuevo se hieren")." אברהם נותן הוראות מה על בוניאל לקנות עבורו ("לא עדשים, אלא חתיכה של רוודי מתלוק"). אברהם מבקש מאביו להודיע ליעקב בן חביב שמשה בן היני הגיע וסיפר לו שהוא נטש את הגומי (la goma) ברשיד, משום שלא הצליח למצוא נהגי גמלים ומשום שהיה כבד מדי להעבירו בכל דרך אחרת. הוא הותיר את הגומי שם בנאמנות ("encomendado"), עם די כסף עבור נהגי גמלים והוצאות נוספות כדי שיועבר הלאה. "כשיגיע, נשתדל למוכרו, אל תדאג כלל." נראה שאברהם הפסיק לרגע, משום שהדבר הבא שהוא כותב הוא: "הגומי הגיע." הוא מסיים את המכתב בנשיקות לאמו וליצחק ולנסים. בנספח הראשון הוא מבקש מאביו לבדוק את שקי הצימוקים של ח'דיר ולראות אם נושאים סימן של עוגן ו[...], ולכתוב לאברהם ולעדכנו. בנספח השני הוא מבקש מאביו לשלוח [מטבעות] טובים, גדולים, מסוג "קאיתביי" (מטבעות שהוטבעו תחת קאיתביי? שלט בשנים 1468–1496 לסה"נ) באמצעות אבן חביב או בוניאל, מי שיגיע, ושהם יושארו עבור אברהם בגֿירמאס. אך אם אף אחד מהם אינו מתכוון לבוא, אזי יש לשלוח את הסחורה עם שמואל כהן, "וכתוב לו שהם שייכים לרחמים." השורה האחרונה במכתב מזכירה סחורה סתומה (פשתן? עצי הסקה? לינו די סאפאר) ואומרת "אל תכתוב את תשובתו" (?), אולי משום שמדובר בעניין רגיש. כפי הנראה נכתב בשנת 1513/14 לסה"נ, על סמך (1) האזכור של יעקב בן חביב, שאולי זהה למחבר המפורסם של "עין יעקב" שנפטר ב-1516 לסה"נ, (2) האזכור של חולה מגפה, ו-(3) התפרצות ידועה של הדֶבֶר במצרים בשנים 1513/14. מנגד, מוכר לפחות עוד יעקב בן חביב אחד במסמכי הגניזה מראשית המאה ה-18. כמו כן, קיים קטע של מסמך עברי משנת 1544/5 לסה"נ שבמרכזו עומדים אברהם, רחמים, וסחר בצימוקים.

מכתב מאת המלמד בו אלחֻסיין יהודה (בן אהרן?) אבן אלעמّאני באלכסנדריה, אל בן דודו השלישי וגיסו, הרופא ישועה בן אהרן אבן אלעמّאני, השוהה בבית החולים בקהיר. ערבית-יהודית. מתוארך: י"ב באלול [ד'תת"ק+]קס"ח = ד'תתקס"ח לבריאת העולם, דהיינו 1208 לסה"נ (אם כי בכרטיסיית גויטיין מצוין 1217 או 1228 לסה"נ, ייתכן משום שעבד מצילום). החלק הראשון (שו' ה–לד בעמוד הפנים): יהודה מפרט את הצעדים שנקט כדי להבטיח את הצלחת הנמען בלימודי הרפואה בפסטאט/קהיר, על מנת שיוכל להתחיל לעסוק במקצוע באלכסנדריה. (השימוש בכינויי הגוף במכתב מבלבל מעט, ולא מן הנמנע ש"אחי" מתייחס לאדם אחר ולא לנמען.) יהודה כבר שלח קודם לכן הוראות עם הנער מוהד'ב בן מרֵיות הכהן. הוא ממליץ לרופא לעתיד להציג מכתבי המלצה לוואלי, לקאצ'י, לאלמֻוַפַّק, לאבן תַמّאם המפקח (אלמֻשארִף), ולאבן צדקה (לפי גויטיין, רופא שומרוני נודע). מי שמבקש ללמוד אצלם חייב ללמוד בפסטאט ולקבל את "תעודת ההתנהגות הטובה" (תזכִּיה) בפסטאט. עליו לשאוף אך ורק לתזכִּיה ולא לחוס על הוצאות, שכן אם ישיג את התזכִּיה — השיג הכול, ובמהרה ישיב את הכסף שאיבד. יהודה צירף גם שלושה מכתבים נוספים עם מוסר המכתב הנוכחי, ובהם מכתב מאבן אלקאש אל אלשיח' אלסדיד, מורהו (אֻסתאד') של הרופא לעתיד. כמו כן שלח יהודה חמישה מכתבים עם הגוי מנצור אלחרירי, שהוא קרוב משפחה של אשת אבן אלתִנّיסי. שלושה מהם הם מאת הפקיה אבן עיסא: הראשון תשובה למכתבו של הרופא לעתיד, השני מכתב המלצה לאדם בשם אלשרף בבית החולים, והשלישי מכתב לבנו של הפקיה סלאמה אבן אלאעמא (זה האחרון אינו קשור לרופא לעתיד). שני המכתבים הנוספים מתוך החמישה הם מאת יהודה עצמו: האחד אל הרופא לעתיד והשני אל המורה אלסדיד. יהודה מבקש לכתוב מכתב לאלשיח' אלמֻוַפַّק אבן אלדמיאטי, אך אינו יודע את שמו העברי (גויטיין הבין "שטף לשון"), ולכן הוא מבקש מהרופא לעתיד לשלוח לו מכתב ובו פרט זה. בהמשך מופיעות הוראות נוספות על אודות אבן אלתִנّיסי וקבלת רֻקעה בכתב ידו של הדיין מאת הקראי אלשיח' אלת'קה. החלק השני (שו' לה–מח בעמוד הפנים): יהודה שלח מספר מכתבים נוספים עם עֻמר המוכּארי (חמּר/נהג בהמות), משום שדאג לאחיו. יהודה במצוקה בשל מס הגולגולת. אבן רֻזיק אמר לו שהנמען ערב עבורו לתשלום. יהודה התווכח עם אבן רֻזיק בעניין, ובחשאי פנה אל גובה המס הנוצרי (עאמל) והשיג ארכה של עשרה ימים. כנראה שהשאלה היא אם עליהם לשלם את מס הגולגולת של אחי יהודה באלכסנדריה; יהודה סבור שהכסף ילך לאיבוד, שכן אינו מאמין שהמס לא שולם כבר בפסטאט, חודש וחצי לאחר המועד האחרון. הנוצרי אמר לו ששמע ממישהו שאחיו של יהודה כבר שילם את המס לאוצר (בית אלמאל) ושהקבלה (וֻצול) צפויה להגיע בקרוב. יהודה נואש לדעת את התוצאה במהרה, משום שהם כבר נמצאים "תחת איום" (תחת אלתהדיד). החלק השלישי (שו' מט עד הסוף): יהודה מתאר עניין מבייש שאירע באלכסנדריה — כיצד גירש השלטון את התלמיד חכם והסוחר יוסף אלבגדאדי, בעקבות עלילות שווא מצד מקורביו של הדיין אנטולי. יהודה כבר שלח עדכון על העניין הזה עם עֻמר אלבגדאדי. תחילה הייתה הלשנה לדיין היהודי, שכרוכה איכשהו במומר ובטענה שיוסף השליך קליפות אבטיח ושתן על מישהו (שו' ג–ד בעמוד האחורי). לאחר מכן התרחשה תקרית בבית הכנסת שכללה קריעת בגדים, ויוסף או התעלף באמת או העמיד פנים שהתעלף. במקום נכחו גם אנטולי, סעדיה החסיד, הִלאל (כנראה אחיו של מאיר בן יכין), ובעלי בריתו של אנטולי. בהמשך הולשן יוסף לאמיר חֻסאם אלדין כמי שמקלל את דת ישראל ושיש לגרשו מן העיר. האמיר שלח את "העבד השחור" ואת המשרת שלו (פַרّאש) לחפש את יוסף, כשהם קוראים: "היכן הזר המקלל אנשים ואת אבותיהם?" יהודה ניסה להסתיר את יוסף מאנשי החיפוש באומרו: "זה תלמיד חכם ומלמד עניו, שלעולם לא היה עושה דבר כזה." אך מודיעם, טאהר אלדמשקי, הלשין על יוסף, ויהודה ננזף על שהפריע לצדק השלטון. בהמשך מופיע תיאור מפורט של גירושו של יוסף.

מכתב מרב שלמה בן יהודה לאישיות בפוסטאט. התיארוך לפי גיל: בערך 1030. המכתב מתאר את ההשלכות של החרם שהוטל על הקראים בהר הזיתים בהושענא רבה בשנת 1029. הקראים דרשו שאלו שהכריזו על החרם, שהיו כעת כלואים בדמשק, "לא ייקראו עוד לעולם בתואר חבר ולא ישרתו את בית ישראל בכל ארץ ישראל, בשירות גדול או קטן, לא בענייני דין ולא בכל עניין אחר" (ציטוט ממסמך מקביל). בעקבות זאת התקיימה ישיבה בשוק ברמלה כדי לדון בדרישות הקראים; הגאון מספר כי ביקש "שהדבר ייפתר ללא תנאי [המוטל] לא לטובת הרבנים ולא נגדם". הקראים סירבו: "אדרבה, הם אמרו: 'הגיעה עתנו! זה היום שקיווינו לו, מצאנו ראינו!'" (איכה ב, טז). לאחר מכן הגאון פותח בהשמצה ארוכה כנגד זקני הקראים בירושלים — בנימה אינטימית יותר מאשר במכתביו העבריים הנבואיים: הם אינם יכולים להסכים על נקודה הלכתית אחת ("הם נחלקים זה על זה באסכולה משפטית, כל אחד מעצב לעצמו מד'הב משלו"), אך הם מאוחדים בשנאתם לרבנים. הוא רומז בלעג לסופרים קראים כדניאל אלקומסי, סלמון בן ירוחם ויפת בן עלי: "הם רואים את עצמם כ'שושנים' ואת כל האחרים כ'חוחים'; הם מחשיבים עצמם כ'משכילים', אך נחלקים ביניהם מי חכם". פרטים נוספים מאותה ישיבה פולמוסית חיה הם מרתקים לא פחות: הגאון מתלונן על חוסר הסולידריות שלהם, והקראים משיבים שהם אלו המשרתים את השלטון לטובת הקהל היהודי: "ראוי להם להתבייש. מי מאיתנו מחויב למאמיניו בדינים הרבים של ישראל שאינם כתובים, אנו או הם? אך כשמזכירים זאת לפניהם, מתביישים ואומרים: 'לא כך הוא. אם האל יתעלה נתן לנו מעמד גבוה בשירות השלטון [פי ח'דמת סלטאן], היה זה כדי שמאמינינו ישיגו את משאלותיהם על אחרים'". בתגובה הגאון מצטט בקצרה מקהלת (ז, טו–יח), כאזהרה מפני ייחוס הצלחה ארצית לחסד אלוהי: "[יש צדיק אבד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו. אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם, אל תרשע הרבה ואל תהי סכל למה תמות בלא עתך.] טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידך". לאחר מכן הוא ממשיך להתלונן על חוסר הסולידריות של הקראים, תוך שהוא מציין שלמרות זאת הם ממשיכים להתחתן עם הרבנים: "הם תייגו אותנו במעמד של מי שתפילתו אינה מתקבלת לפני האל, אך אם בעיניהם אנו נראים כך, מדוע הם מולידים עמנו או נושאים מאיתנו לאישה?" הוא מתייחס להמשך הפרשה: הרבנים הצליחו לחסום את דרישות הקראים בתיווך פקידים פאטמיים: "'ברוך ה' אלהי אבותינו אשר נתן כזאת בלב' אדוננו 'המלך' [ע"פ עזרא ז, כז], יחיה לעד, ובלב אדוננו הווזיר, יושיעו האל, לדבר עלינו ולבקש את טובתנו, יתעלה שמו לנצח". כנראה הכוונה לצו של אלט'אהר אל מושל ארץ ישראל, אנושתכין אלדזברי, המורה לו שלא לנהוג במשוא פנים בטיפולו ב"שני הצדדים" — צו שניתן בעקבות עצומה מטעם סיעת הגאון. בהמשך הוא מתאר כיצד רבנים מסוימים בירושלים הפיצו שמועה לפיה הקראים שרפו בפורים שלוש דמויות רבניות בדחליל. הוא שולח את הזקנים אבו אלברכאת נתנאל הכהן ואבו עלי מחסן בן חוסיין למשימת בירור עובדות, ומתברר שסיפור הדחלילים הוא עלילה; אבו עלי מחסן בן חוסיין מייעץ לגאון "שאין לי מוצא מן ההשמצה הזאת אלא להכריז חרם על מי שעשה את הדבר שנאמר ועל מי שמפיץ דברי דיבה על דברים שלא היו ולא נבראו במטרה לסכן אנשים". הגאון נענה לעצה ומכריז חרם נוסף "ביום צום במג'לס בשוק היהודים" ברמלה, וקורא לחסידיו "שלא לנקום בהם (בקראים) על מה שעשו לנו". הקהל ענה: "הטל את החרם, הטל את החרם! הנה אנו סובלים קשות מן הדבר הנורא שהם (המוציאים דיבה) אמרו, אף שהדבר אירע בעל כורחנו. [הטל את החרם] שמא תצא נגדנו ראיה [חג'ה] [האומרת] שהדבר אירע בגללנו!" וכך עשה (בצד האחורי): "הטלנו את החרם וסיימנו [את העניין], אך זה הצער רבים מהם, מכיוון שידעו שהם אלו שגרמו לכך". (המידע מבוסס על מחקרה של רוסטו על הכפירה.) קיים גם עותק שרד של החלק הראשון של המכתב.

מכתב בעברית (משובץ ערבית, תורכית ואיטלקית), הממוען לשני סוחרים שאינם נקובים בשם (אחד מהם דודו של הכותב), שנכתב כמעט בוודאות באלכסנדריה באמצע המאה השש-עשרה. הכותב מדווח על קבלת הפנים האלימה שניתנה לאוניות אירופיות בנמל אלכסנדריה, כפעולת תגמול על השתלטות על אונייה מצרית של סוחרים במסינה (סיציליה). "הבוקר ממש הגיע הצ'אווש באשי ועלה על הגלאון הוונציאני שהגיע מכרתים ("קנדיה"). הוא לקח את המלחים בשבי יחד עם רב-החובל שלהם, ועתה הוא מביאם לפוסטאט/קהיר עם 30 ינייצ'רים מן המגדל [קסרקטין הינייצ'רים באלכסנדריה?]". אילו היה אנדריאה די אוריו מגיע עם אוניותיו, או צ'יקאלה השודד-הפרטי (השולל) עם אונייתו, לא היו נוהגים בהם כך. השלטונות באלכסנדריה כנראה חתכו את עוגניהן של מספר אוניות אירופיות נוספות והרסו את המזחים (? האסקאלה = escala, מאיטלקית), ויצרו פאניקה ואימה בקרב רבי-החובלים (פאטרונס) שהופרדו מאוניותיהם המשייטות עתה חופשיות בים. הכותב מתעקש שאונייה ונציאנית הבאה מכרתים ונושאת את דגלו ("בנדריה") של סן מרקוס (שכונה "עון מארקו" = סין מארקוס, כדי להימנע משימוש במילה "סן") אינה עוסקת במעשי שוד-ים ואין לנהוג בה כך. הסיבה למתרחש היא שעלי נומיר אל-רשידי הגיע בשבוע שעבר עם מכתב למושל (סנג'ק), ובו דיווח כי אונייתו נתפסה במסינה אף שכבר קיבל הבטחה למעבר בטוח (אל-אמאן). הכותב ממליץ בתוקף לנמענים לפנות לקונסול, שיכתוב מיד למסינה ויורה להשיב את אונייתו של עלי נומיר, שאם לא כן הבאשא ידע כיצד לטפל בשבויים הוונציאנים הללו, והמצב יהיה נורא עבור כל שאר האוניות שיגיעו ממסינה. ישנם שניים או שלושה רבי-חובלים פלורנטינים הנואשים עתה לצאת מאלכסנדריה משום שעסקיהם נמצאים במסינה. עם זאת, אסור לנמענים לחזור בדיוק על דברי עלי נומיר בפני הקונסול או בפני שאר הסוחרים, משום ששיקר. לא הייתה כל הבטחה למעבר בטוח. אדרבה, המוסלמים עגנו בטעות בשטח סירקוזה בלילה, בחושבם שהם במהדיה (תוניסיה). כשהחלו הפעמונים (הקאמפנאצ'י) לצלצל בבוקר, הבינו כי הם בנמל נוצרי וניסו להימלט. אונייתם נתקעה בסלעים, והם נתפסו בשבי על ידי כמה סירות קטנות שיצאו ממגדל סירקוזה. כל זה ידוע משום שאונייה אחת הגיעה לאלכסנדריה עם 20 שבויים ממסינה, אשר סיפרו כי האונייה נתפסה בסירקוזה ולא במסינה. הכותב מבקש מהנמענים לפעול במהירות לפתרון הבעיה ולהשיב לו דבר. הוא עיכב שתי אוניות שעמדו לצאת מאבו קיר לכרתים, עד שיגיעו ידיעות, משום שאינו רוצה שהשמועה על האירועים הללו תגיע לאירופה ותרתיע את אוניות הסחר הרגילות מלהגיע לאלכסנדריה השנה. הכותב עובר אחר כך לעניינים מסחריים, ומזכיר ידיעות שקיבל במכתב מהמשר ג'אקומו ובמכתב לאדם בשם אראן. על הנמענים לקנות כמה שיותר פלפל, משום שלאוניות הבאות מליבורנו וממסינה לא צפוי להיות הרבה ממנו. כך גם בנוגע לזנגביל: הזנגביל הטרי כולו נמכר באירופה, ולכן האוניות המגיעות ירצו עוד, אך רק טרי — אסור שיהיה רקוב כלל. הכותב מזכיר גם תבלינים, פשתן ועורות. אוניות מצרפת אינן צפויות השנה, אך האוניות מליבורנו וממסינה ירכשו סחורות לשלוח לצרפת. "אמרתי לכם פעמים רבות שיש ביקוש גבוה בכל אירופה ל-Cassia fistula (ח'יאר שנבר), אך לא הקשבתם". הכותב אחר כך מזכיר את שותפותו של הנמען עם משה בן שושן. אגוזי מלך זוכים לביקוש רב בוונציה. הכותב סוחר עם סוחר מראגוזה (דוברובניק) האומר לו שאחרי האירועים הללו באלכסנדריה, אפילו אם יקבל את משקל כל סחורתו בזהב לא ישוב לאלכסנדריה, ושום סוחר אירופי לא ירצה לבוא שוב לאחר כל זאת; כל הנמצאים באלכסנדריה כעת מתכוונים לעזוב. הראגוזי הזה תכנן לבוא ולחיות שם 3 שנים, אך עתה הוא מתכנן לצאת. הכותב מסיים בקריאה לנמענים לפעול במהירות, ולזכור לקנות כמויות גדולות של זנגביל טרי ופשתן. המידע מבוסס בעיקר על מהדורתו והערותיו של אברהם דוד.

מכתב מחיים בן עמאר אלמדיני, מפלרמו, ככל הנראה ליוסף בן מוסא אלתאהרתי (לפי גיל, אך שם הנמען אבד). תאריך משוער: סביבות 1055 (גם זה לפי גיל). המכתב כולל פרטים על נזק שנגרם לסחורות (פשתן ואינדיגו) שנשלחו ממצרים לסיציליה. בנוסף, מוזכרים בו פרטים על משי, עורות, שמן ועופרת המיוצאים מסיציליה. ג'סיקה גולדברג פותחת את ספרה על מסחר ומוסדות בים התיכון בימי הביניים בפרישה יפה ומרתקת של תכני המכתב: סביב שנת 1050 הונחה חבילה על שפת הים בנמל מאזארה שבמערב סיציליה. היא הייתה עטופה בבד קנבס וקשורה בחבל, ומבחוץ נכתב עליה השם "מצליח בן אלי[ה]ו", הדיין של פלרמו. החבילה הכילה אינדיגו, וחבילה כזו ייצגה סכום כסף ניכר: כ-175 דינרים אם היה זה אינדיגו מן הזן הסורי, ופי שלושה מכך אם היה זה אינדיגו כירמאני משובח. אך החבילה הייתה רטובה, עובדה שהפחיתה את ערך האינדיגו והייתה כרוכה בעבודה רבה עבור מישהו. ולכן היא נותרה מונחת על שפת הים במשך מספר ימים. חיים בן עמאר, "נציג הסוחרים" (וכיל אלתג'אר) בפלרמו, גם הוא היה על שפת הים במאזארה, ממיין, פורש, מאוורר ואורז מחדש את האינדיגו בחבילה רטובה שנייה שהורדה מאותה אונייה שלא עמדה במזג האוויר. אחמד בן דאוד, פקיד שכל אנשי פלרמו הסכימו להפקיד בידיו את סחורותיהם, שאל אותו על החבילה היתומה. חיים הציע להעבירה לפֻנדק (פונדק/חאן) עד שיתקבל מענה ממצליח. אך מצליח, שכתב מפלרמו, השיב שהחבילה אינה שלו כלל וסירב לקבלה. מצד שני, האם חיים יוכל להוציא מהחבילה את שני חלקי האינדיגו השייכים לאחיו ולשלוח אותם אליו? חיים הציג את התוכנית בפני אחמד בן דאוד, שמיהר אף הוא לדחות את האחריות: "אם אתה מוכן לקבל את החבילה בשלמותה — מה טוב. אם אינך מעוניין, לא אפתח אותה כדי שתיקח את מה שנוח לך ותשאיר אצלי את היתרה". חיים שב וכתב לדיין, שחזר על בקשתו שחיים יטפל בעניין ויביא לו את החלקים שביקש. לפיכך חיים, שתפקידו המקצועי כוכיל פירש שעליו "לסדר הכול לטובת" כל הצדדים, פנה לאחמד והודיעו שישלם על הכול ויעביר את התכולה למחסנו, בתנאי שאחמד יפתח את החבילה וירשום את כל פרטי כל חבילת משנה — משקלה והכיתוב שעליה. אחמד עמד על מרפסת הפֻנדק בעת פתיחת החבילה ורשם את כל הפרטים בפנקסו. נמצאו בה שבעה חלקי אינדיגו: שלושה היו מסומנים כשייכים למוסא בן אבי אלחיי ונועדו להימסר למצליח בן אליה; שניים סומנו למסירה לאחיו של מצליח; ושניים סומנו למסירה לאסמאעיל בן הארון. באחד מהחלקים האחרונים נמצאו, לצד האינדיגו, גם גרעיני דלעת ואורז. אחד הסוחרים שנכחו במקום בעת הפתיחה, מימון, אמר שהחלק שהכיל את גרעיני הדלעת שייך לאבו אסחאק, שאריזתו נעשתה בקהיר עצמה. כפי שכולם חשדו, חבילה זו גרמה לחיים אינסוף צרות. לאחר שנפתחה הוא קיבל מכתב מאבו אסחאק שהודיע לו על שינוי כוונותיו: עליו למסור את החלקים שסומנו לאסמאעיל בן הארון לנסים בן שמריה במקומו. במחלוקת שהתעוררה בעקבות זאת, כששניהם הגיעו מפלרמו וחיים סירב למסור לאסמאעיל את החבילה, אסמאעיל ואחיו הלשינו על חיים בפני "הפַקחים" (המפקחים), בטענה שהוא חותר תחת המוסדות המוסלמיים בכך שהוא מתחמק מתשלום מסי מכס. עלבונות והאשמות התעופפו בין הסוחרים כשהובאו בפני השלטונות המוסלמיים (אלסֻלטאן). הגרוע מכול, והמביש ביותר, שגיסיו של חיים היו מבין מי שהיו עדים לעלבונות שהוטחו בו; בתגובה, ברגע של זעם, העליב חיים אחד מהסוחרים האחרים בנוגע לאיכותם של אשתו וקרובי משפחתו. נראה כי המקרה והתשלומים הכרוכים בו לא הסתיימו לשביעות רצונו של חיים, ולכן פירט את כל הפרשה במכתב לעמית בפוסטאט (משם יצאה החבילה במקור), בבקשה שייקח את המכתב ויקראנו לגיסו (של אותו עמית). מן הסתם הוויכוחים נמשכו עוד בפוסטאט ובאלכסנדריה, שם התגוררו מרבית הבעלים.

מכתב ממוסא בן אבי אלחיי באלכסנדריה אל אבו יחיא נהראי בן נסים בפוסטאט. תאריך משוער: בערך 1057 (לפי גיל). זהו אחד משני מכתבים המתארים סדרה הרסנית של אסונות ימיים; השני הוא PGPID 2259. מוסא בן אבי אלחיי נסער מהבשורה על טביעת חלק מהספינות שבהן הפליגו כמה מן הסוחרים בני חוגם (אצחאבּנא) יחד עם סחורתם. הקבוצה הראשונה של ספינות כללה: (1) הקֻנְבּאר של האמיר, שבו הפליגו ר' מצליח, אחיו ומימון; (2) ספינתו של אבן אלבעבאע, שעליה היו אסחאק בן ח'לף, תַּמַאם ואחיו של מוסא; (3) הקַארִבּ של האמיר שיצא בכיוון טריפולי, ועליו ח'לפון, אבן נסים, חַגַ'אג', שאול בן אחותו של אבן בניה, גַ'נון, ובן אחיו של אבן אלאסכנדראני; (4) הקארב של הוזיר, שעליו לא נסע איש מן האצחאב שלהם; (5) הקארב של אלתראג'מה, שגם בו לא היו מן האצחאב; (6) הח'יטי בפיקודו של אלדַוַּאמה, שאף בו לא היו מן האצחאב; (7) הח'יטי של אללַבַּאאַה, שהיה בדרכו לסְפַקְס וגם בו לא היו מן האצחאב; (8) הקארב של אבן זנבאג'. הקבוצה השנייה של הספינות כללה: (1) הקארב של אבן אלאסכנדר, שעליו נסע מַרְדוּכּ; (2) הקארב של אבן דַיְצוּר, שעליו נסעו הכהן אבן הארון ונערו; (3) ספינת השלטון (מרכּב אלסלטאן), שעליה נסעו בנו של אבו יוסף ואבן נחום; (4) הקארב של אלפַארִקִי, שעליו נסעו אבו יוסף, אבן רינא ואיש חולה מקַאבּס (גַבֶּס); (5) הסירה הסביליאנית (אלאשפילי), שעליה נסעו בן אחותו של אבו אברהים, צמח, חַנָּן (!) ואבן אסד; (6) הקארב של אלגַ'נָּאני, שלא נשא איש מן האצחאב שלהם. זוהי אינה רשימה ממצה של כל הנזכר במכתב; מוזכרת גם ספינתו של אלמֻעִזּ, שעליה נסע בנו של אבו יוסף, שמצא בה את מותו, יְרַחֲמֵהוּ האל. היו הרוגים נוספים, ועוד אנשים שעל גורלם הכותב אינו יודע אם ניצלו אם לאו. לפי גויטיין, צמד מכתבים זה מתאר באופן חי את מה שעלול לפקוד שיירת ספינות שכזו: בסך הכול נזכרות בשמן עשרים ושתיים ספינות וגורלה של כל אחת נרשם, ולצדן מנויים שמותיהם של עשרים וחמישה ידידים מסחריים של הנמען שהפליגו בהן וקורות כל אחד מהם. השיירה יצאה לדרך בשלוש קבוצות עוקבות, הקרויות "הפלגות" (אקלאעאת), כששתי הראשונות מנו שמונה כלי שיט כל אחת. הקבוצה הראשונה כללה קֻנְבּאר וסירה (בארג') של האמיר, מושל אלכסנדריה; שלוש סירות נוספות, אחת בבעלות וזיר, שני ח'יטיים — שאחד מהם מכונה "אלראיסה" ("הראשה"), בבעלות אישה (גיל קורא זאת אחרת, ורסטוב מסכימה עמו) — וכלי שיט הקרוי מַרְכַּבּ, המילה הכללית לספינה. הקבוצה השנייה כללה את ספינתו של הסולטאן אלמֻעִזּ מתוניסיה, ספינה וסירה השייכות לאיש מסביליה שבספרד, וכמה כלי שיט נוספים, וביניהם קֻנְבּאר נוסף (כמו בקבוצה הראשונה). הספינות הללו הפליגו ביום שני שלפני חג השבועות (בחודש מאי), אך כעבור יומיים נקלעו לסערה שבה אבדו ספינתו של הסולטאן וכלי שיט נוסף; לכותב המכתב ולנמען היו סחורות וידידים על אותן ספינות. השיירה מצאה מקלט בשני מעגנים בחוף צפון אפריקה, ואחד מהם — (ראס) אלכַּנַאיִס — נזכר תכופות במקורות וממשיך לפעול עד היום כנמל מקומי. (המלך פארוק המנוח החזיק שם ארמון קיץ, ומאחר ש"ראס אלכנאיס" משמעו "כף הכנסיות", שינה את שמו ל"ראס אלחִכְּמה", "כף החוכמה".) רק חמש ספינות מן הקבוצה הראשונה הצליחו לפרוץ אל לב הים, שכן בנוסף לסערה שתוארה אירעה גם פורענות נוספת: האויב, ככל הנראה הצי הביזנטי, "ששלט שלטון מוחלט בים", תפס סירה אחת, ורק משום שהיה טרוד בה הצליחה יתר השיירה להימלט. שאר הספינות נאלצו לשוב לאלכסנדריה, ושם הורה המושל לפרוק את מטענן — מן הסתם משום שלא ראה אפשרות לשלוח שיירה שנייה בעקבותיה.

מכתב מאדם עיוור היושב בסלוניקי אל בנו אסמאעיל במצרים. כתוב בערבית-יהודית על קלף, בכתב יד למדני. העמוד הראשון של המכתב אבד. תיארוך: 1088/89 לסה"נ או זמן קצר לאחר מכן, על פי פירושו של גויטיין לשנה "48" כשנת ד'תתמ"ח. המכתב נפתח (במה שהשתמר) בהסבר של האב על מצבו המאושר בסלוניקי ועל הסיבות שבגינן אין באפשרותו לשוב למצרים, כפי שביקש ממנו בנו (שו' 1–19 בצד הקדמי). הכותב מתגורר בסלוניקי עם אשתו (שאינה אמו של הנמען) ועם בת שיש לה מחזרים רבים. הוא חושש שהם יהיו לנטל על המשפחה במצרים. הוא עיוור ותשוש — "לא נותר לי דבר זולת לשוני ולבי" (כלומר, שכלי) — אך לא אבד. אדרבה, הוא שרוי באלף מצבי רווחה ונערץ בעיני כל יראי האל. הוא שומע את תפילות השבת ממקום מגוריו. אף אחד מחכמי סלוניקי אינו משתווה לו בידיעת ההלכה. בהמשך הוא שולח דרישות שלום לבני משפחה שונים ומברך את בנו על קבלת מחותנים מכובדים (שו' 20–27). הוא מודאג בנוגע למשפחתו, משום ששמע ש"בשנת 48 היה הנילוס נמוך, ולבי חרד, ואין לי מנוחה לא ביום ולא בלילה. למען האל, כתוב לי מיד על שלומך" ועל פרנסתו של כל אחד מבני הבית (שו' 27–32). הבן צריך לשלוח את תשובתו אל עמראן בן נחום באלכסנדריה, אשר יעבירה לסלוניקי, אל בית הכנסת העליון, לביתו של שבתי בן משה מטקלא "הראש" (שו' 33–36). הוא מזרז את בנו שלא להזניח את לימוד התורה ושלא להיגרר אחר עסקיו (שו' 36 בקדמי – שו' 1 באחורי). לאחר מכן הוא חוזר ומסביר את הסיבות לעזיבתו את מצרים 26 שנה קודם לכן ואת מה שאירע בינתיים (שו' 1–21 באחורי). נראה שהמניעים לנסיעתו היו הן דתיים (רצונו להיקבר בירושלים) והן כספיים. בתחילה שלח את כל הכסף שהרוויח חזרה למשפחתו, ולא נותר בידו דבר כדי לשוב בעצמו. הוא נדד ממקום למקום במשך 30 חודשים. באותה תקופה נודע לו ששותף עסקי של המשפחה נספה בשרפה, ומאותה נקודה ואילך "לא היו לי אלא הוצאות". לאחר מכן פלשו ה"תורכים" למזרח הביזנטי, והוא נמלט מערבה והגיע לבסוף לסלוניקי. ראייתו נחלשה בהדרגה במשך חמש שנים. בסלוניקי נמנע מלהשיא את בתו לאיש מבין מחזריה הרבים עד שיקבל ידיעה מבנו ומגיסו אבו אלחסן. הכותב חוזר לנושא הסיבות שבגינן אין באפשרותו לשוב למצרים (שו' 21–34 באחורי). אפילו כאשר קראו לו את מכתב בנו, לא היה בכוחו לצאת מפתחו או לעזוב את ביתו ללא תמיכה. הוא בקושי רואה או שומע. אילו ראהו בנו, היה "בורח מרחק של חודש ימים". זאת מלבד הסכנה החמורה שבמסע עצמו וחרדתו בשל זקנתו ואשתו — אף שהיא עצמה הייתה שמחה לנסוע. אין זה מטבעו לחסוך כסף, והוא חוזר ומציין את חששו שיהיה לנטל על המשפחה. בהמשך מופיע קטע סתום (שו' 30–34 באחורי) שבו הוא מזהיר את בנו מפני האזנה ל"דור שעזב אותנו", שלקה בפגמים שונים שאין לכותבם במכתב. הוא חותם (שו' 34–39 באחורי) בקריאה נוספת ללמוד תורה בשקידה. כשהבן היה בן 13 שנה, נהג להדהים אנשים בחוכמתו. חלק מהמידע מבוסס על גויטיין ועל ג'ושוע הולו, ביחסו של החיבור על יהדות ביזנטיון בכלכלה הים-תיכונית. נראה כי גויטיין הכין את התרגום בזמנים שונים, ולכן הקריאות אינן תמיד תואמות, וחלק מהקטעים היו ברורים לו יותר בגרסה אחת מאשר באחרת. התרגום מבוסס על תדפיס שנשלח על ידי עוזרת המחקר לשעבר של גויטיין, אלן גרינברג, ככל הנראה משנות ה-70 של המאה ה-20.

מכתב משפחתי בערבית-יהודית. מאת אדם לא מזוהה ששמו אולי כרים, ככל הנראה משוהה בזרניח' (במצרים העליונה, ראו שו' 44 בפנים והשוליים הימניים שו' 3), אל אחיו עאזר ואל אמו (או לכל הפחות קרובה מבוגרת) סעוד אשת נסים הכהן, בפוסטאט/קהיר. הכותב מתחלף לאורך המכתב בין פנייה ישירה לעאזר ובין פנייה ישירה לסעוד. הערבית-היהודית טעונה מאפיינים דיאלקטליים מודרניים למדי, וכתב היד מזכיר חלק מהמסמכים היהודיים-פרסיים המאוחרים. השולח מבלבל לעיתים תכופות בין עיצורים נחציים ובלתי-נחציים (למשל ק ו-כ, או ט ו-ת) ונוקט כתיב חריג לאורך כל המכתב (למשל "זכות" נכתב "סכות"); נדרש מחקר נוסף כדי לקבוע אם זוהי הנורמה במכתבי הערבית-היהודית של התקופה או שמא הדבר משקף רקע לשוני מסוים של השולח. לעניין התיארוך: בוודאות בין המאות ה-15 ל-19, אם כי ניתן ככל הנראה לצמצם את הטווח. במכתב נשלחות דרישות שלום למספר בני משפחה ומכרים נוספים (במיוחד בשו' 1–8 בפנים). השולח מתאר שורה ארוכה של מאורעות אלימות מזעזעים והרס כללי שמהם נחלץ כמעט בנס. הוא נרדף בידי "אלרג'אלה" (סוג של שוטרים?) שביקשו להרגו. בתחילה נסע ביבשה בחברת תורכים או "תורכמאנים" (תרקמאן). היה ברשותו מסמך (מרסום) הנוגע לאדם בשם חסן בן הכאשף (מנהל המחוז). לאחר שנפרד מן התורכים, באותו לילה ממש נשחטו חסן וכל התורכים והושלכו אל הים (או הנילוס) — דבר שגילה השולח בהגיעו לוואדי אלעראקת(?). השולח עצמו המשיך להיות נרדף (כולל בידי רג'אלה שירדו מן ההר מן עקבה?) עד שהגיע למקום הקרוי ריואן או דיואן. (במקום אחר במכתב הוא מזכיר מקום בשם ואדי אלעֻלייקאת ובן לוויה למסע ושמו צאלח אלעֻלייקי.) אותה קבוצה באה בלילה והרגה את הכאשף, ו-15 תורכים נמלטו, "וכל המסמכים נבזזו". החלק הבא של המכתב עוסק בשלושה דינרי זהב שעל הנמענים לגבות בפוסטאט/קהיר, וכן בסחורות שונות, שחלקן שלח השולח באמצעות מחמד אלבברי. הוא מבקש או חשבון (חסאב) או לוח שנה המשתרע על פני שנתיים. הוא מזכיר אדם בשם אלרייס/אלאמיר סמאעין. הוא מבקש שסעוד ועבד אלכרים יבואו לבקרו בזרניח' במהירות. הוא מדגיש את הקשר שלו עם סעוד באמצעות מטאפורה רפואית: "אני התריאק הבדוק שלך, ואת אישה זקנה, ואיש (זולתי) לא יבוא אל צידך וילך לפנייך". הוא מבקש ממנה להתפלל בעבורו. הוא מזמין דיו, נייר וקולמוסים, וכן מעט גבינת חלום ושמן זית. הוא נותן הוראה מוזרה לא לבוא אליו "ערומים" אלא להגיע לבושים (היטב) למען הרואים. הוא מבקש מסעוד לחלק כסף לעניים לזכותו, ולומר לאחותו ע'אליה להתפלל בעבורו בבתי הכנסת. בנוסף ראשון (פוסט-סקריפט) הוא מבקש חדשות על אחייניתו סוואר שעמדה ללדת. הוא מוסר ידיעות נוספות על אדם אחר (רב? "הראב") שעמד להיהרג, ואז הגיעה קבוצה ושמה אלג'ואבר(?), הרגה למעלה ממאה איש, והשולח נאלץ להימלט. בנוסף שני (פוסט-סקריפט) הוא מפרט פריטים שונים ששלח עם מחמד אלבברי, ומורה לנמענים למוכרם במחיר טוב. הוא מבקש מהם לטפל היטב במחמד זה, ובכלל זה להביאו לרופא הקראי כדי שיכין לו תרופה טובה. בצד האחורי, בכתב יד אחר, ישנם רישומי חשבונות בערבית-יהודית, וכן שתי שורות הכוללות דרישות שלום ל"אם ע'אליה". איחוד מאת עודד זינגר.

recto: מכתב ממוען לנגיד רבי אברהם בן הרמב"ם בפֻסטאט/קהיר, שנשלח על ידי אדם השוהה במניית זפתא. כתוב בעברית ובערבית-יהודית. תיארוך משוער: שנות ה-1230 לערך. מטרת המכתב היא לדווח על שורת מעשים בלתי הולמים ("אמור גיר מאשיה עלי מא ינבגי", שו' 13–14 בצד הפנים) של מקדם מסוים (אולי של מניית ע'מר?), המכונה אלשיח' אלסדיד. האירוע הראשון (שו' 17–32): מלמד התינוקות המקומי נאלץ לנסוע לקהיר כדי לשלם את מס הגולגולת (ג'זיה), משום שמוצאו היה מארץ ישראל/סוריה. משהתעכב המלמד בשובו, החלו בני הקהילה לדבר על העסקת מלמד חלופי. כששמע על כך אלסדיד, הוא הטיל וטו על ההצעה, מתוך חשש שמלמד חדש יהיה לו לטרדה (תשויש), ועמד על כך שילמד את הילדים בעצמו. בני הקהילה השיבו לו שהוא טרוד מדי בעיסוקו ברפואה ובתפקידו כמקדם, מלבד עסקיו המסחריים. כשהמשיך לעמוד על דעתו, אמרו לו: "הרי אינך אפילו גר כאן!" השיב שיבוא להתגורר בעיר עד שובו של המלמד המקורי. כאשר חזר המלמד, התלהב אלסדיד כל כך מההכנסה הנוספת עד שסירב לאפשר לילדים לחזור אל המלמד המקורי, ואף השביע את הוריהם על כך. הקהילה ריחמה על המלמד המקורי בשל עוניו. האירוע השני (שו' 32–45): באותה תקופה שבה לימד אלסדיד את הילדים, חלה אדם במניית זפתא. קבוצת אנשים, ובהם רופא נוסף בשם אלשיח' אלמהד'ב, באו לבקר את החולה ומצאו את אלסדיד מטפל בו. אלסדיד התעלם מאלמהד'ב בגסות. לאחר שכולם התיישבו סביב החולה, אמר לו אלמהד'ב: "האם אתה כועס עליי? נהגתי בך בנימוס, כשם שנהגה בך הקהילה. איני יודע מה אתה רוצה ממני. הותרתי לך את בית הכנסת ולא הופעתי שם היום." השיב אלסדיד בציניות: "ברוך השם שמצאת אנשים שיתמכו בך (נגדי?)." מחבר המכתב מוסיף הערה משלו: היו נוכחים שם אנשים רבים שאינם פוקדים את בית הכנסת, אך לא משום שתמכו באלמהד'ב, אלא משום ששמעו כיצד אלסדיד פגע בכבודם. בהמשך הסיפור, נאנח אלסדיד ואמר: "כמה אני מתאפק מלהתלונן על תלאותיי!" המחבר מעיר: למעשה הוא כלל לא התאפק. האירוע השלישי (שו' 45 ועד הסוף): קאדי אלחכם (שופט מוסלמי) חלה במחלה קשה (מריץ' במרץ' שדיד), ואלמהד'ב טיפל בו "[בניגוד] לרצונו ולא לטובתו". הניסוח אינו ברור: האם אלמהד'ב טיפל בשופט באופן רשלני, או שמא הוא עצמו הוכרח לקבל על עצמו את התפקיד? בינתיים ניסה אלסדיד לרקום קשר עם אותו שופט. לשופט היה עבד החולה בצהבת (ח'דים בה ירקאן). גם כאן הניסוח עמום: האם העבד חלה לפתע, או שזהו תיאור של מצבו הכרוני? אלסדיד בא ושוחח עם העבד, ולאחר מכן שב ובידו דבר מה לתת לו — והסיפור נקטע כאן, אלא אם יימצא ההמשך החסר. ייתכן שמסמך זה קשור למכתב אחר מאת רבי אברהם בן הרמב"ם, המורה למקדם הטריטוריאלי במניית זפתא/מניית ע'מר לחלוק את תפקידיו עם בן דודו אלשיח' אלמהד'ב. ראו גם מסמך נוסף שנכתב באותה יד ועוסק באותו סיפור, אך אינו חלק מאותו מסמך, וכן מסמך נוסף שכנראה נכתב גם הוא באותה יד.

מכתב מאת אברהם בן יג'ו, השוהה בפוסטאט, אל אחיו יוסף במאזרה שבסיציליה. תיאור התאריך: ספטמבר 1153 לפי גויטיין, או 1152 לפי פרידמן. נראה שבן יג'ו ויוסף איבדו קשר ישיר זה עם זה, ובן יג'ו מבקש לחדש את הקשר — ולא במנותק מכך, להציע נישואין בין ילדיהם. (1) בן יג'ו מציין ששמע כי ליוסף שלושה בנים, ובקטע נוגע ללב הוא מסביר כי לו עצמו היו שני בנים בהודו (רכים? נעימים? "כענפי הריחן"), אך שניהם מתו בילדותם. (2) לאחר מכן פונה בן יג'ו לעניין בתו: ח'לף בן בנדאר, הסוחר העשיר מעדן, ביקש שבנו יישא אותה, אך בן יג'ו העדיף שתינשא לבן דודה סרור, שלא היה אמיד, ושהיה פליט מאפריקיה למאזרה. אומר בן יג'ו: "בן אחי ראוי לה יותר מזרים". גויטיין נהג לצטט את המשפט הזה כראיה להעדפת נישואין בתוך המשפחה ובפרט עם בני דודים, אך קרקובסקי טוענת בצורה משכנעת שהמצב הספציפי הזה אינו ניתן להכללה: נראה שבן יג'ו ביקש להשתמש בנישואי בני הדודים "לא כדי לאשרר ולחזק נאמנויות חברתיות קיימות, אלא כדי ליצור קשר חדש מהותית בין קרובים רחוקים מבחינה חברתית". המניע המפורש של בן יג'ו עצמו שונה: הוא מצהיר שהוא רוצה שחתנו לעתיד יהיה "לומד תורה" (שורה 12), והוא שמע הן מאחיהם השלישי, מבשר, והן מן הסוחרים הסיציליאנים בעדן ובפוסטאט שסרור הוא איש מתאים בהחלט. (3) היחסים המורכבים בין שני האחים — שמשקפים בכמה מובנים דינמיקה קלאסית של אח גדול ואח צעיר — מתבררים בבירור כאשר בן יג'ו עובר חליפות מקסם וחיבה, אולי כדי לרכך את הצעת הנישואין, לבין נזיפה. הוא מספר ששלח לאחיו תערובת של פלפל וזנגביל, אך מיד מוכיח אותו על שאיבד מתנה קודמת של פלפל "בשל אי־כשירותו" (בעג'זך, שורה 31); הוא מבקש מאחיו לא רק להשיב לו במכתב אלא מוסיף בחוצפה שעליו לשלוח את סרור עצמו לפוסטאט עם המכתבים; ואז מסביר שאלמלא יציאת האניות מערבה עם רוחות הצליביה (סוף ספטמבר, על שם חג הצלב הקופטי בכ"ו–כ"ז בספטמבר), היה שולח מתנות נוספות עבורו ועבור בניו. (4) לאחר מכן הוא מתלונן על אחיהם השלישי, הוא מבשר חסר התועלת, ומתאר אותו כ"עצלן" ו"קשה לב", ומאשים אותו בהפסדים הכספיים שלו עצמו. (5) אחר כך באה רשימת הברכות הרגילה: לשני (נמחק) שלושת בניו, לאמם, לאחותם ברכה, לילדיה, לבעלה מרואן, ושוב לילדיהם; לברהון בן חסון בן עטיה — שאינו מוכר ממקור אחר ושקשור לאחותו (האחרת?) של בן יג'ו; ולר' משה "החזן הגדול". באשר לתיארוך המכתב: גויטיין מתארך את המסמך לספטמבר 1153 משום שהמכתב נכתב ממצרים, ולדעתו בן יג'ו עבר מעדן לקהיר באביב או בקיץ 1153, בעוד ההתייחסות לרוחות הצליביה מצביעה על כך שהמכתב נכתב בספטמבר — ומכאן ספטמבר 1153. פרידמן, לעומת זאת, סבור שבן יג'ו הגיע למצרים ב-1152, ואכן בשורה 22 בן יג'ו מסביר שבתו הייתה מאורסת לבנו של ח'לף בן בנדאר בעדן במשך שלוש שנים, ואנו יודעים ממסמך אחר שהם הגיעו לעדן בסתיו 1149.

מכתב מרופא בסילִיפְקֶה (סלאוקיה) אל בעל אחותו, ככל הנראה בפוסטאט. מתוארך ל-21 ביולי 1137. הקיסר יוחנן השני קומננוס היה בדרכו לאנטיוכיה — שהיתה אז בידי רמון מפואטיֵה — וחלק מצבאו האדיר עבר דרך העיר שבה נכתב המכתב. הביזנטים הגיעו אל שערי אנטיוכיה ב-29 באוגוסט, אך מכתב זה מדווח על שמועה שהעיר כבר נפלה ארבעים יום קודם לכן. הכותב, רופא במקצועו, אף מביע את תקוותו שהקיסר יכבוש גם את חלב ודמשק, ואף מקדים והזמין ספרי רפואה שייבזזו שם מבתי עמיתיו. הכותב היגר ממצרים הפאטמית לביזנטיון. לפי השערת גויטיין, יצא תחילה עם הצי הפאטמי, שכן הוא מונה מכתבים ששלח בשנים קודמות ממחנה הצבא ביפו, מרודוס ומהאי כיוס, שנכבשו על ידי הצי הוונציאני בשנת 1224. הרופא אף שהה בקונסטנטינופול בטרם התיישב בסלאוקיה ונשא לאישה אישה בשם יווני (קוֹרָאסי). הוא חוזר ומתאר עד כמה הוא עשיר, אף שהגיע חסר כל, ומפציר במחותניו ללכת בעקבותיו ולהצטרף אליו, ולא משנה כמה רכוש יהיה עליהם להותיר מאחור. [פנים, שורות 1–8:] הוא פותח בדיון בפוריותה של אחותו; היא ילדה כבר שתי בנות לנמען, אשר ככל הנראה מקווה כעת לבן. היא אינה מצליחה להרות "בשל מצבה הרזה והכחוש"; הכותב סבור שיוכל לתת לה תרופות שיאפשרו לה להרות "אפילו לאחר ההכחשה". (גויטיין קורא שֻרְבּ במקום שַחְבּ, וזַוַאל במקום הֻזַאל, ומקבל: "אחותי לא הרתה למרות התרופות הרבות. אילו היית כאן, הייתי מסדר את הריונה, חי נפשי, אפילו לאחר שחדלה ללדת"). אשתו של הכותב עצמו מעולם לא הרתה אלא בעזרת תרופות. [פנים, שורות 8–9:] הכותב לא הצליח לרפא את אברהם, "הפושט יד הקטן מעכו", אשר נפטר והותיר את בנו יתום. [פנים, שורות 10–17:] הכותב מפרט רשימה מפורטת של הנדוניה שנתן לחתנו שמואל בן משה בן שמואל הסוחר הלונגוברדי, בשווי כולל של 200 דינרים. [פנים, שורות 17–21:] הכותב מסביר שייתכן שמכתביו שלו מעולם לא הגיעו, משום שנהג לשלוח עמם חומרי מרפא יקרי ערך, ובהם תרכיז תות (רֻבּ תות), ריבּאס, בּרבּאריס (זרזיף), עלי ע'אפת ותמציתו (שתורגם בעבר כגנציאנה), ואפסנתין. [פנים, שורות 21–27:] הוא מונה את חמשת המכתבים ששלח בשנים קודמות לעומת מכתב אחד בלבד שקיבל מהנמענים, ובהם אבו זִכְּרי יחיא ואבו נצר בן יצחק. [פנים, שורות 27–31:] הוא מביע משאלות משיחיות, ומצטט את דניאל י"ב 11 ופיוט להבדלה שחיבר אביו של הנמען. [פנים, שורות 31–38:] הוא כותב על אושרו ועושרו הרב, ובכלל זה בית בשווי 200 דינרים ו-400 חביות יין. [גב, שורות 1–4:] אם הנמען אכן יצטרף אליו, עליו להביא את ספרי הרפואה שהכותב הותיר אחריו. בכל מקרה, הוא מקווה להשיג ספרי רפואה מבזת חלב ודמשק. [גב, שורות 4–22:] הוא מוסר חדשות על משפחה וידידים. [גב, שורות 22–24:] הוא מבקש רבע דרהם מזרעי מלוח'יה, יבּרוּח' (דודאים) וח'טמיה (חטמית), משום שאלו אינם זמינים במקום מושבו.

מכתב מאלכסנדריה לפוסטאט בערבית-יהודית. שריד: רק החצי התחתון של המסמך. תיארוך: המכתב מזכיר אנשים שנתפסו לעבודות כפייה לשם חפירת תעלה סביב העיר. גויטיין ופרנקל הציעו שניהם כי האזכור הזה מאפשר לתארך את המסמך לשנת 1219 לסה"נ, בתקופת מסע הצלב החמישי. הצלבנים צרו על דמיאט ממאי 1218 ועד נובמבר 1219, אז כבשו אותה לבסוף. ככל הנראה, התושבים חששו שאלכסנדריה תהיה היעד הבא (ראו גם מכתב נוסף מאלכסנדריה מ-21 באוקטובר 1219). המכתב מדווח על מצב העיר: "העיר במצב חמור בשל חפירת התעלה. העיר סגורה ומסוגרת, ועבודת כפייה מוטלת על האוכלוסייה." בהמשך מוסר הכותב דיווח מפורט על מצבה הרפואי וטיפולה של אישה שנפצעה בתאונה שאינה קשורה למלחמה, דן בכמה שליחויות קטנות, ואחר כך בעניין משפחתי חשוב, ומסיים בדרישות שלום לכחמישה-עשר אנשים לפחות. בסוף המכתב נוספו שתי הוספות (פוסט-סקריפטום): "באשר לאבו אלעלא — בהגיעי מצאתי את העיר סגורה ומסוגרת; שום זכר לא יכול היה להופיע ברחובות, שכן היה נלקח [לחפירת] התעלה. לכן לא יכולתי להיפגש עמו. ובאשר למלחפה [שמיכה המשמשת גם כבגד עליון], השווקים סגורים ואיש אינו מוכר וקונה. אני מספר לך זאת כדי שלא תחשוב שאני מזניח את ענייניך." על אודות הפציעה של יֻמן: "בשובי הביתה מצאתי את יֻמן — שהדלת נפלה עליה — במצב חמור. היא חולה כבר ארבעים יום. באותה עת הייתה במצב טומאה ונשארה כך, וכך כל בני הבית נטמאו עמה. רק האל יודע מה מצבה; היא בוכה כל כך עד שאני שוכח את צרותיי שלי. ועם זאת, אם ירצה האל, סיכוייה להחלמה טובים. רגלה נתונה בתיבה (תאבות) שהוכנה במיוחד עבורה. רופא נוצרי (ערל) מטפל בה, ונאמר לי שלא לקח כל תשלום עבור הטיפול. הוא היה אז עסוק בטיפול בפצועים (אלמג'אריח). לא מצאתי בבית שום תחבושת (או מלאן/משחה) מסיבי דקל (מרהם אלנכ'לי) ולא יכולתי להזיזה, שכן אינה יכולה לקום או לשבת; היא מתכופפת מעט קדימה בלבד (קד אתג'הת קליל). כף רגלה ושוקה נפוחות (מנפוח')." המידע והתרגומים על פי גויטיין. משחת הדקל הזו מומלצת לטיפול בפצעים ומורסות בספרות הרפואית של ימי הביניים — חיפוש פשוט במונח مرهم نخلي יוביל לאזכוריו בכתביהם של האנדלוסים אחמד בן עיסא אלהאשמי (נפטר 1077) ואבן זֻהר (נפטר 1162). אצל אבן זֻהר, סמיכותה דומה לזו של דבש, וטובלים בה חוטים לפני שמשתמשים בהם לסילוק נוזלים מן הפצע. ייתכן אפוא שמדובר בחומר המופק מן הפרי עצמו, ולא מסיבי הדקל. פתרון אפשרי לעניין זה אולי מצוי במסמך נוסף שיש בו מתכון אפשרי ל"מרהם נכ'לי". יש לציין כי המילה "אתג'ה" בהקשר של פציעה או מחלה מתפרשת לרוב במשמעות "השתפר" (ולא "התכופף"), וחולים מתוארים לעיתים קרובות כמי ש"השתפרו מעט" אף אם הם עדיין במצב קריטי. כתב היד של המכתב דומה לזה של מסמך אחר שנכתב בידי דיין מאלכסנדריה.

מכתב מאבו אלביאן אל אביו או אל זקן נכבד. בערבית-יהודית, כאשר הכתובת בכתב ערבי. האב מתואר בכתובת בתואר "ראיֵס". הראיֵס אבו אלביאן מוזכר בשורות 6-7 וייתכן שהוא עצמו השולח, מה שיעיד כי סופר כותב בשמו. המכתב ארוך מאוד ומזכיר עניינים משפחתיים ועסקיים רבים. סת אהתמאם עודנה באותו מצב כפי שהיה בעת עזיבת הנמען: שבוע אחד היא חולה ובשבוע שלאחריו בריאה. אישה אחרת ("סתנא") סבלה זמן קצר מקוליק (קולנג'). אבו אלרצ'א נמצא אף הוא "באותו מצב" (כנראה חולה). אישה המכונה צאחבת אלדאר שלחה לו 30 דרהם עבור שבועיים, ומעט שמן זית, ולאחר מכן שילמה עבור שבועיים נוספים (משפט שאינו ברור דיו). אבו אלמפצ'ל עושה משהו (מתצרף פי נפסה) באותה הדרך שבה נהג לעשות. אנשי דמיאט וטיניס מבקשים בלהט את נוכחות הנמען — השולח מנסה להניאו מכך בשאלו האם ראוי שיתיש את עצמו בלילות חגים ושבתות רק כדי לרצות אחרים ולחלות בעצמו. אך אבו אלמעאלי בן אלקסקאס בא ודיווח שביקור הנמען בטיניס ובדמיאט זכה להצלחה רבה. ישנן התייחסויות חוזרות ונשנות לאיש הסוד והעבד (עבד, ח'אדם) של הנמען, אבו אלחסין. כאשר הגיע מכתבו של הנמען בעניין השגת קבלה (וצול, אולי קבלת מס), פנה אבו אלחסין אל בנו של צאחב אלדיואן, מסר לו את הרֻקעה והשיג את הקבלה, "ולאחר מכן, נמסור אותה לצַ'אמן של הרובע". השולח שילם 8 ו-2/3 דינרים לאבו נצר הכהן באותו יום. בהמשך באים דיווחים מפורטים וארוכים על עסקאות מסחריות. בין האנשים המוזכרים: אבו אלרצ'א, אלחיואני, אסמאעיל, הכאתב אבן אלסקיל(?), אחותו של אבו מנצור, אבו אלמפצ'ל, אבו אלמנא, אחיו של בעל המלאכה (אלצאנע), מסעוד, אשתו של סעד אלרכאבי(?), אבו סעד הצורף (אלצאיע'), אבן פתוח, בניה, ד'ח'ירת אלמלך, ושרף אלדולה. בין הסחורות (ויש עוד רבות שקשה לקראן): רהיטי בית, סוכר, בגדים, דבש, צימוקים, פריט שננעל במנעול ברזל, משהו שיש לשקול כראוי, אולי קנבוס, כבשים (ח'ראף), ומרדעת (ברד'עה). לאחר מכן הוא מוסר דרישות שלום מאנשים שונים ("בשני הבתים"), מאבו אסחאק בן פנחס, מאבו טאהר, ומן העבד אבו אלחסין. בהמשך מובא דיווח שנוגע לד'ח'ירת אלמלך ולשרף אלדולה, חלקו לפחות על אופה יהודי מירושלים ובנו, שעבדו בשוק חבס בנאן בפסטאט, ואשר הונו את לקוחותיהם במשקלות מזויפים (ארטאל), נחשפו ונעצרו. ככל הנראה אבו אלחסין, עבדו של הנמען, התערב אצל שרף אלדולה ועשה שימוש בהשפעת הנמען כדי להביא לשחרורם — אך עתה היהודים חוששים כי הדבר יפגע במוניטין שלהם בקרב הגויים. השולח מדווח שאבו אלביאן לא רכב על הפרדים; שרכש אוכף חדש לחמורו; ומתייחס להגעתו של "אלשמס". בשולי הדף העליונים מצויות שלוש הוספות נוספות הדנות בעניינים עסקיים נוספים, מזכירות את קהיר ואת אבן אלקאצ'י, ומציינות כי הח'אדם אבו אלחסן יצא לטיניס עם ייפוי כוח.

זהו המכתב הרביעי ששלח יונתן הכהן ב"ר דוד מלוניל אל רבי משה בן מימון (פעיל במצרים בקירוב 1168–1204), בכתבו בשמו שלו אך גם בשם כל חכמי פרובאנס. המכתב דן בשלושה נושאים. (1) הם הצליחו למצוא מתרגם ל"מורה הנבוכים", הלוא הוא שמואל ב"ר יהודה אבן תיבון. "אכן [המורה] היה 'כצרור אבן במרגמה' (משלי כו, ח) ו'כשושנה בין החוחים' (שיר השירים ב, ב), ספר לבלתי-יודעי קרוא, אלמלא הזמין לנו בוראנו אדם חכם ונבון בכל חכמה, אשר אביו לימדהו לשון הערבים, בנו של החכם המופלא, הרופא הנעלה, יהודה אבן תיבון הספרדי". בהמשך מונה יונתן רשימה של חיבורים שתרגם יהודה אבן תיבון: ספר האמונות, ספר חובות הלבבות, מידות הנפש, מבחר הפנינים (לאבן גבירול), הכוזרי, וכן ספר הדקדוק וספר השרשים לאבן ג'נאח. אחר כך, בהסתמכו על המדרש על שמואל א' ג, ג ("ונר אלי טרם יכבה [ושמואל] הרמתי"), הוא חוזר לשמואל בן יהודה, שהחל את דרכו עוד בחיי אביו ומורהו. "וירד את הדבש מגוויית האריה אל כפיו (שופטים יד, ט), והאכילנו, בחוד הקולמוס שבידו, מן הדבש [מפיך] ומור עובר על אצבעותיך, וייאורו עינינו לראות את הנעלם. לא שבעו עינינו לראות ואוזנינו לשמוע, ותשוקתנו גברה [יותר מאשר] בתחילה, כצפור הצמאה שהחלה לשתות והכוס נלקח ממנה, או כתינוק היונק שנקרע מעל שדי אמו". (2) מכאן עולה הנושא השני: בקשתם שיישלח אליהם החלק השלישי והאחרון של "מורה הנבוכים", שטרם ראו. (3) הנושא השלישי נרמז בנספח שבסוף, שבו חוזר יונתן ומבקש את התשובות ל-24 השאלות ששלחו בעניין ה"משנה תורה". תשובת הרמב"ם, שלא טרח להשיב על שלושת המכתבים הראשונים, נשתמרה (לא בגניזה). מתוך התשובה אנו למדים גם כי מכתבו זה של יונתן מלוניל היה מלווה במכתב נוסף אל הרמב"ם משמואל אבן תיבון. במכתבו זה הציג את עצמו, הביע את משאלתו לנסוע למצרים ולפגוש את הרמב"ם פנים אל פנים, וביקש עצה במספר עניינים הקשורים בתרגום. בצד הוורסו שלושה מקטעי טקסט שונים. בראש, בכתב מטושטש מאוד, מצויה הכתובת, שאת רובה הצליח שטרן לפענח באור אולטרה-סגול (משה יצ בן ... ר מימו[ן] זצל המגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל). אחריה, 11 שורות בכתב ידו של רבי משה בן מימון, ככל הנראה הערות לעצמו ו/או לעוזרו בעת שתייק את המכתב: "כאשר התעכבו התשובות לשאלותיהם מלהגיע אליהם בשל מחלה [...], שלחו את המכתב הרביעי הזה ובו בקשה לתשובות ולמורה, וזה נוסח מכתבם. [...] את המורה, וייצאו התשובות המעוכבות בחיפזון". המילה שאחרי "מחלה" קשה לקריאה. שטרן הציע "רבאני" ותרגם "שיגעון אלוהי", ואילו בנת הציע "ובאני", במשמעות "מחלה מגיפתית". לבסוף, בכתב יד שלישי, מופיע תאריך שכנראה הוסיפו בעלים מאוחר יותר: יום שני, ב' באלול א'תק"פ (=1269 לסה"נ), שבת פרשת שופטים.

מכתב מחלפון בן נתנאל, ככל הנראה מפוסטאט, אל רבי יהודה הלוי באלכסנדריה. דהוי ופגום מאוד. תאריך: ספטמבר 1140. נכתב זמן קצר לאחר הגעתו של המשורר מספרד. המכתב עוסק כמעט כולו בצרות שפקדו את חלפון במצרים בעת שובו בשנה הקודמת מספרד. הוא מסביר כי בשל דכאונו ומצב בריאותו הירוד אין הוא מסוגל לקרוא כראוי את מכתבו של רבי יהודה הלוי ולא לצאת לדרך כדי להיפגש עמו. עיקרו של המכתב סובב סביב אבלו הכבד על מות אחיו האהוב, הדיין עלי, וצידוק הדין על אובדנו (בגב, בשוליים הימניים). חלפון מציין כי שהה באלכסנדריה "שנה חסר חודש" (גב, שוליים ימניים, שורה 13) שקוע בדכאון עמוק ובמחשבות על מוות. הוא חי חיי סגפנות, נמנע משתיית יין ומאכילת בשר ופירות ושאר תענוגות העולם הזה. כתוצאה משהותו הממושכת שם ובמיוחד בשל מצב רוחו הקודר, נפגעו עסקיו. הוא מזכיר גם עיכובים שנגרמו עקב מספר מסמכי בית דין שהיו "חתומים" ולא נגישים (גב, שוליים ימניים ושוליים עליונים). בשל הצרות שפקדוהו במצרים, מתחרט חלפון על שיצא בכלל מספרד, שם זכה לחברתו של רבי יהודה הלוי; הוא מביע משאלה כי היה נשאר בספרד ואז מתלווה אל רבי יהודה הלוי במסעו מזרחה (גב, שורות 37–38; פנים, שורה 7). הוא מתאר את מצוקתו על מות אחיו כחלק מצרות יהדות מצרים בכללותה ("במשך חמש שנות היעדרו", פנים, שורה 17). ממקורות אחרים ידוע כי צרות אלו נבעו מן הגזירות נגד היהודים מטעם הוזיר רצ'ואן אבן ולח'שי (שלט בשנים 1137–39), שאינו נזכר במפורש במכתב (ייתכן שהזהירות נבעה מן האקלים הפוליטי המעיק, כפי שכותב חלפון "אין אפשרות לדבר", פנים, שורה 16). אף שרצ'ואן הודח ונכלא בעשרת החודשים האחרונים, חלק מגזירותיו עדיין היו בתוקף. חלפון מספר כי רבים מנכבדי היהודים נהרגו, אחרים נכלאו בבתי כלא או הוחזקו במעצר בית ועדיין היו אסורים בעת כתיבת המכתב (פנים, שורות 12–16). הוא רומז במשתמע למות הגאון מצליח הכהן מבלי לומר במפורש כי רצ'ואן ציווה על הריגתו, אך פרט זה ידוע מאל-מקריזי, אתעאט' אל-חנפאא', בפרק על שנת 533 לה'ג'רה (וקבץ' אלוזיר עלי עדה מן ח'ואץ אלחאפט' מנהם אבו אלמעאלי בן קאדוס ואבן שיבאן אלמנג'ם ורייס אליהוד וג'מאעה פקתלהם). לאור דיכוי יהדות מצרים והריגת אנשי המעלה שבה, מביע חלפון את מבוכתו ("בוש ונכלם", פנים, שורה 19) מן הדברים שאמר יהודה הלוי על מעלותיה הראויות של הארץ. בנוסף, נטל מס הגולגולת על היהודים הוכבד, וזכויות שמהן נהנו קודם לכן בוטלו (פנים, שורה 28). היהודים מצאו נחמה במינוי הנגיד שמואל בן חנניה לאחר מות הגאון מצליח הכהן (פנים, שורה 30). חלפון מייחל לפגישה עם רבי יהודה הלוי, אך כאמור דוחה את יציאתו לדרך בשל מחלתו ושברונו. בכתובת, חותם חלפון כ"פצוע אהבתו" לרבי יהודה הלוי.

מכתב, ככל הנראה מאת יוסף בן יהודה בן יוסף בן יעקב, כנראה מקונסטנטין, אל קהילה או קבוצת אנשים, ככל הנראה בפוסטאט. כתוב בערבית-יהודית עם מעט עברית. כתב היד מגרבי. (השורות הראשונות של המכתב חסרות, והשורות הראשונות שנשתמרו ברקטו כתובות בכתב יד שונה מזה של גוף המכתב.) תיארוך: סוף המאה ה-12 או תחילת המאה ה-13, בין השאר על בסיס האזכור של שליט בג'איה אבו עבדאללה אבן יומור (הנזכר ביצירות ספרותיות של אבן עבד אלמלכ אלמראכשי ואלמקרי אלתלמסאני). ייתכן שהשולח הוא החכם המפורסם אבן עקנין עצמו, שגם הוא היה יוסף בן יהודה בן יוסף בן יעקב ופעל בתקופה זו, אך כנראה אין דרך להוכיח זאת בצורה ודאית. השולח פותח בדיווח על הגעתו בשלום לקונסטנטין (או, פחות סביר, לקונסטנטינופול) עם בני משפחתו ובנו, לאחר קושי רב לצאת מבג'איה: "היה זה כיציאת מצרים, עשה לנו האל ניסים, ויצאנו ביד רמה." הם הצליחו לצאת רק בזכות התערבותם של הנכבדים אבו זכריא ואבו עמראן בני אבו אלטיב סעדון בן פראג', שהביאו את עניינו של השולח בפני אבו אלפצ'ל בן עלי אלנאס(?), אשר בתורו הביא אותו בפני (השליט) אבו עבדאללה אבן יומור, שכנראה התיר לו לעזוב יחד עם משפחתו. הוא מדווח כי ביום הגעתו לקונסטנטין נתקל ב[...] יעקב בן יהודה בן יעקב אגמאתי [...], המתואר כאחד מגדולי תלמידיו של יוסף הלוי בן מאיר אבן מיגאש (נפטר 1141). (ייתכן שיעקב בן יהודה זה הוא קרוב משפחה — אח? סב? — של זכריה בן יהודה אלאגמאתי, הידוע מפירושו על הלכות רבתי של אלפאסי שחיבר בשנת 1189/90 ובו הוא מצטט את אבן מיגאש כפוסק.) כיוון שחסרות מספר מילים גם לפני וגם אחרי השם יעקב בן יהודה בן יעקב אגמאתי, ייתכן שהשולח לא פגש אותו עצמו אלא אדם הקשור אליו (זכריה עצמו?). לאחר מכן השולח מתאר את חסידותו וכשרונותיו של האדם בו פגש, ומציין כי "ה'חפיט'' שלו הגיע מתלונן על מצוקתו, כפי שתקראו במכתב המצוי בידו. הוא [מנסה?] להוציא את אמו מפאס." המילה ח'פיט' היא ככל הנראה גרסה של ח'פיד, שמשמעותה נכד ולעיתים גם בן. שחזור סביר הוא שיעקב בן יהודה בן יעקב אגמאתי היה תלמידו של אבן מיגאש, והשולח פגש את נכדו, שהוא עצמו תלמיד חכם. המשך המכתב ממליץ על אדם זה לצדקה: "הוא יודע לקרוא (מקראי תורה) ביופי, והוא משנה מתורת רבותינו זכרם לברכה." השולח (או, פחות סביר, רק הסופר) מציין כאן את שמו ("ידידכם באלוהים, יוסף בן יהודה בן יוסף בן יעקב") ומוסר ברכות מבניו יהודה ויצחק. הוא מוסיף כי נושא המכתב קיבל 30 דינרים בקונסטנטין, וכי הקהילה הייתה נותנת לו אף יותר אלמלא מספרם הרב של הנזקקים המגיעים לשם. הסכום של 30 דינרים גדול מאוד; ייתכן שהוא מגייס כספים לפדיון שבויים, ובכללם אמו שלו.

מכתב מאחותו של ישועה בן אסמאעיל אלמח'מורי, השוהה בטריפולי שבלוב, אל אחיה ישועה בן אסמאעיל אלמח'מורי. כתב היד הוא של עלוש השמש. התיארוך: בסביבות 1065. בעוד שישועה עוסק בייבוא וייצוא של סחורות, אחותו פונה אליו בבקשת עזרה משום שהיא נתונה במצב קשה ביותר. קיימת גרסה נוספת של אותו מכתב (ההבדלים מצוינים בתרגום החלקי שלהלן בסוגריים מסולסלים). "כל השנה המתנתי למכתב ממך כדי לדעת מה שלומך. הפיוג' (השליחים) הגיעו ולא ראיתי מכתב. {הדבר הוסיף לטרדת לבי.} יצאתי לברר על אודותיך, ואמרו לי שהיית חולה (צ'עיף). יצאתי מדעתי. {צמתי ובכיתי ולא החלפתי את בגדיי ולא נכנסתי לבית המרחץ, לא אני ולא אחותך.} נדרתי לא לאכול ביום, לא להחליף את בגדיי ולא להיכנס לבית המרחץ, לא אני ולא בתי, עד שיגיע מכתבך עם בשורתך. הספינות הגיעו, וירדתי, ידי על לבי, לשמוע את בשורתך. האנשים ירדו ואמרו לנו שאתה בריא. הודיתי לאל שעשה את הסוף לטובה." גויטיין, ואחריו קרקובסקי, הסתמכו על מכתב זה כדי להמחיש את הקשרים הרגשיים העזים בין אח לאחות, ואת רעיון הצום כתחינה למען יקיר חולה. עם זאת, יש לציין כי הקשר ביניהם רופף — האח לא יצר קשר עם אחותו במשך שנה, ואף לא שלח דרישת שלום במכתבו לתמאם ("נפצע לבי על כך"). בינתיים נקלעה האחות לקשיים כלכליים נוראיים. נדריה להתענות והחזרה התקיפה על "אין לי אף אחד מלבד האל ואותך" הם הוכחה לכמה סבלה האחות מהתנהגותו של אחיה, לכמה היא חושבת עליו למרות הזנחתו, וניסיון להוציא ממנו תגובה סוף-סוף. באשר לפרטי קשייה הכלכליים, קרקובסקי מתרגמת את הקטע הרלוונטי: "אחי, נסתבכתי בבוץ טובעני שאינני סבורה שנוכל להיחלץ ממנו — אני ונערה יתומה צעירה (כלומר, בתה). מה שקרה הוא שחתני (כלומר, ארוסה של הנערה) חרף בסלרנו, ושב רק עם הספינות המצריות; אז אמר לי: 'אקח את הנערה'. אמרתי לו: 'מה אתה חושב? כפי שהייתי השנה, אין לי דבר'. אז יעצו לי האנשים שאלווה ואכנס לחובות (כלומר, עבור נדוניה ראויה) ואתן אותה לו, משום שהרום (כלומר, הנורמנים) שרפו את העולם. כעת... אם היו אנשים בני חורין יכולים להימכר תמורת דרהמים, הייתי הראשונה להימכר, כי אינני יכולה לתאר לך את מצוקתי... (אני נשבעת) בשורות אלה שכאשר הגיע הפסח לא היה לי אפילו שווה פרוטה של עלי סלק, ואף לא דרהם אחד; במקום זאת תלשתי סרפד מן ההריסות ובישלתי אותו... אחי, סייע לי בחלק מן החוב הזה הבולע אותי — אל תנטוש אותי ואל תעזוב אותי." דרך אגב, ישועה בן אסמאעיל אלמח'מורי היה נוטה לחלות, כפי שעולה גם ממסמכים נוספים שצוינו על ידי קרקובסקי. (המידע מבוסס בעיקרו על גויטיין, גיל וקרקובסקי.) מדובר בעותק שני של אותו מכתב.

מכתב משמואל, השוהה בדמיאט, אל אבו אל-מֻפצ'ל הִבַּתאללה בן פרח, אולי קרוב משפחה דרך אחותו של הנמען. כתב היד עמום במקומות רבים, ולכן חלק ניכר מן הניתוח הוא בגדר השערה. שמואל פותח במינימום ההכרחי של נוסחאות נימוס, ולאחר מכן: "באשר לדברים שהזכרת על המאורעות בדמיאט, התרחשו דברים מכוערים מאוד. לקחו את אחותך אל החֻג'רה (צריף או מתקן צבאי?). אחר כך הביאו אותה אל המתחם השלטוני (דאר אל-אִמארה), והביאו סל כדי להושיב אותה בו ולהכותה. התחננתי והתחננתי (? lam azal ashḥad — פועל המשמש ביחס לקבצנים, אך ייתכן שהוא משתמש במשמעות העברית: לשחד) עד שריחם האל והחזירוה אל החֻג'רה מבלי לומר לה דבר. לא חדלתי... עד שהוצאתי אותה מהחֻג'רה אל ביתו של הִלאל. הלאל ערב לה לאחר תקופה של מעצר בית (? baʿd an aqām mudda fī l-tarsīm). הוא הפסיד 13 דינרים. הם מכרו את כל מה שהיה בבית. לא הותירו דבר השווה אפילו חצי דרהם. לקחו את כלי הנחושת של אחותך ומכרו אותם. איש לא היה אכזר יותר ממזכיר ראש המשטרה (ואלי) בדמיאט, האחראי על הירושות. שלחתי לו 10 מטבעות זהב באמצעות אבו אל-עלא מֻסלִם". השורה הבאה מסובכת ועוסקת במשהו הנקרא "כֻּתֻב אל-סֻלטאן". בנקודה זו הכותב עובר לתחנונים אל הנמען לעשות כל מאמץ כדי להגן על האינטרסים של משפחתו שלו ושל הכותב: "לך אל האמיר סַיף אל-דין, ואל בעל הבית, והיפגש עם סַיִּדנא אל-רַיִּס. ילך הוא וייפגש עם כל האמירים ויעלה את העניינים האלה הנוגעים לך ולי". עוד עליהם לפנות אל אל-אמיר אל-טַהיר (? אלטהיר; קיים קאדי בכינוי דומה במסמך ערבי אחר. ייתכן שהכוונה לאל-ט'היר). תוכן הדברים בצד ב' נעשה סתום עוד יותר. הכותב מבקש מהנמען שלא יחוס על תשלום מסוים, "כי האמיר פח'ר אל-דין הבטיח לי כל טוב שבעולם. הוא הרעיף עליי חסד מעבר לכל תיאור. הוא אינו לוקח פרוטה; אחרים כן לוקחים". בהמשך באה פסקה סתומה נוספת: ייתכן שהכותב קיבל הלוואה של 30 מטבעות זהב מן האמיר שהיה צריך לצורך שוחד (shaḥadtu bihā, אותו פועל המופיע בתיאור ההכאה). אחר כך הוא חוזר לתאר כיצד הבית רוקן כליל; אפילו מסמר לא נותר. לבסוף הוא מספר את האירוע שגויטיין תיאר כך: "בדמיאט, עיר הנמל המצרית, היה מַח'זן ממוקם בדִהליז, או אולם הכניסה [של ביתו של אבו סעד]. כד שהכיל אלף מטבעות זהב התגלה שם, וכמובן הוחרם על ידי השלטונות". גויטיין מזכיר את המכתב פעם נוספת בהקשר אחר: לפי דבריו, כמו במשרדי הממשלה בכלל, לא הייתה חלוקת תפקידים ברורה וקבועה בין הענפים השונים של מערכת המשפט וכוחות הביטחון. כך, למשל, בדמיאט, משרדו של ראש המשטרה (ואלי) טיפל בענייני ירושה — סמכות שהייתה בדרך כלל מסורה לקאדים.

מכתב בטורקית עות'מאנית הממוען למעלם סלמון באלכסנדריה. תיארוך: סוף המאה השש-עשרה או תחילת המאה השבע-עשרה. מכתב נוסף הממוען לאותו נמען נושא חותם הנושא את השנה 1030 לה'ג'רה (1620/21 לספירה). במבוא למהדורתה מציינת ג'יין הת'אווי כי המכתב נשלח אל סלמון אלאסכנדראני, היהודי שעמד בראש המכס של אלכסנדריה. המכתב נפתח בפנייה החיבתית "בנים רוחום" (מילולית: "נשמתי" או "רוחי"), אף שהפורמליות שבאה אחריה מרמזת ששני הקצינים מדווחים לסלמון. היררכיית הכוח ברורה אף יותר במכתב רגשי במידה מפתיעה, השלוח מסוליימאן בוסתאנג'י, סוכנו של סלמון (וכִּיל בטורקית עות'מאנית). בדרך כלל היה כינוי זה מציין חבר בחיל ה"גננים" (בוסתאנג'ילר) בארמון הקיסרי באיסטנבול — או, בעיקר במחצית השנייה של המאה השבע-עשרה, באדירנה — שתפקידם היה לחתור בסירת הסולטאן, וכן לשמור על הארמון ועל העיר כולה לצד יחידות חיילי ארמון אחרות. בהסתמך על חותמו, המזהה אותו כ"אבן עבדאללה" — שם משפחה אבהי המציין בדרך כלל מתאסלם — נראה שסוליימאן היה גם הוא מגויס דבשירמה. גוף המכתב מלמד שקצינים צבאיים בכירים אחרים (אע'אוות) פנו לסלמון כדי שישלם את משכורותיהם, או לכל הפחות יוסיף עליהן, כאשר המושל המצרי לא יכול היה או לא רצה לעשות זאת. היכולת למלא תפקיד שכזה הפכה את סלמון לדמות בעלת עוצמה מן המעלה הראשונה, השווה למממנים — ובהם מנהלי מכס אחרים — בחלקים אחרים של האימפריה העות'מאנית במאה השבע-עשרה. כמו אותם מממנים, נראה שגם הוא מילא תפקיד באספקת מצרכים חיוניים למצרים, ובראשם — לפחות בכל הקשור למסמך זה — עצים. בגוף המכתב מציין סוליימאן כי סיפק "אנשי מדינה" בלתי מזוהים בעצים, ככל הנראה מטעמו של סלמון. הוספותיו בשוליים, פרט לאזכור מכירת עצים על ידי סלמון מטעם מחמד אע'א, כוללות שאלות אל סלמון בדבר מכירות לבנו של עאמר אבו עלי ולבנו של עִמִּיא עלי, שאולי מדובר באותו אדם. מאחר שמצרים סבלה ממחסור בעצים, הגיעה אספקה דרך קבע למחוז באוניות מאנטוליה, וייתכן שמשלוחים מסוג זה היו מרכזיים בעבודתו של סוליימאן בוסתאנג'י עבור סלמון. המכתב מזכיר לפחות ארבעה אנשי צבא עות'מאני נוספים — סנאן אע'א, קאסם אע'א, עיסא אע'א ומחמד אע'א — המכונים לעיתים בתואריהם, למשל: "סנאן אע'א ṣaḥib-i devlet / מגן המדינה" (שורה 8). שותף עסקי נוסף, "מעלם אסחאק", מוזכר בשורה רביעית. רוב תוכן המכתב נסוב סביב תשלומים והתכתבויות נוספות בין הנזכרים. בצד האחורי שני חותמות דיו וכתובת בקפל העליון, דבר המעיד כי המכתב נשלח ככל הנראה ונתקבל בידי הנמען מעלם סלמון אסכנדראני, המופיע גם בקטעי טורקית עות'מאנית אחרים.

מכתב מלברט בן משה בן סע'מאר, שהיה במהדיה, אל אחיו יהודה בפסטאט. בערבית-יהודית. תיארוך: 9 בינואר (י"ב בשבט) 1058 לסה"נ לפי גיל, או 1061 לסה"נ לפי בן-ששון. לברט מברך את יהודה על הולדת בנו הבכור. ייתכן שמופיעה תפילה שאלוהים יגן על התינוק מעין הרע (שו' 11–12 בצד הפנים; האות הראשונה במילה מטושטשת; גיל קורא "אלצ'ו'" במקום "אלסו'", אך אף אחת מהקריאות אינה תקינה לחלוטין מבחינה דקדוקית). לברט שמע מזכאר שהתינוק הוא תינוקת, והרגיע את דעתו רק כשהגיע מכתבו של יהודה ובו הבשורה שמדובר בבן. לברט שומר את המכתב המבורך עליו, מנשק אותו ומניח אותו מול עיניו; השבוע מסר אותו לאחותו, אך השביע אותה להחזיר לו אותו (שו' 4–18 בפנים). לברט ממשיך בענייני מסחר. ישנה תגובה מפורטת לדברי יהודה על הכאב שגרם לו לברט כשנזף בו על החלטה עסקית שקיבל. לברט מסביר שכתב את שכתב רק משום שהדבר נגע לסחורה של אדם אחר. ואשר לחוב של 20 דינר שיהודה חייב לו — מה ערכם של 20 דינר לעומת הקשר ביניהם, ששווה כל העולם? אם יהודה התרגז מנזיפתו של לברט, הרי שעתה לברט מתרגז מתגובתו של יהודה. ועוד, סכום זה אינו דבר לעומת מה שכבר איבדו בקירואן. כפי שאומר הפתגם: "אם לא נותר ממזונותיך אלא עוגה אחת, מוטב שתשליך אותה לים" (שו' 18–32 בפנים). המכתב נמשך בענייני מסחר בין אפריקיה, סיציליה ומצרים. נזכרים אנשים רבים: הנגיד, נסים, אבו הארון, חיים בן עמאר, הנער של חסון, חסון בן מוסא, יהודה בן מוסא, אבו עבד אללה, נכבדי קירואן ומהדיה, יצחק בן בר[הון?], ויוסף בן עלי הכהן. אנשים שהגיעו מפלרמו סיפרו שזכאר חלה אך החלים (שו' 33–57 בפנים). לברט שמח לשמוע שיהודה לומד תורה, משנה ותלמוד עם "הרב" (שו' 58 ובשוליים). צד הגב מורכב ברובו מדרישות שלום. לברט מופתע מנזיפתו של יהודה על כך שנסים אינו שולח לו מכתבים. (גיל מזהה את האיש הזה עם נסים בן משה השלישי.) נסים לא כתב אפילו ללברט עצמו, המצוי במרחק שעתיים ממנו. "הוא גוסס, והוא יכתוב לך מכתב?" (שו' 11–13 בגב). נסים פדה ספר תנ"ך השייך ללברט וליהודה, שנבזז באחת ממלחמות אפריקיה. לברט מבקש כעת לסדר את החזר התשלום לנסים ולקבל את הספר בחזרה (שו' 13–17, 23–24 בגב). לברט חותם בחדשות הרעות מאפריקיה, סיציליה ואל-אנדלוס (שו' 35–40 בגב). מחיר החיטה הרקיע שחקים בקיץ זה; קירואן הופכת לחורבה; הבדואים נלחמים זה בזה; אנשים חוששים לגורל סיציליה השנה, שכן הפרנקים תקפו בצבא גדול; הפרנקים אף פלשו לאל-אנדלוס השנה, החריבו רבים מכפריה, הרגו אנשים רבים, והטילו מסים על כל האזורים שכבשו.

מכתב מתומך נלהב אל רב דניאל בן עזריה, בערבית-יהודית. התיארוך, לפי גויטיין, הוא בקירוב 1055 לספירה. זהו הדף הראשון של מכתב ארוך יותר. השולח מעמיד לרשותו של דניאל את כספו ואת ידידיו. המכתב הוא גם התקפה על עלי בן עמרם, אשר אינו נזכר בשמו במפורש. השולח מתאר את המחלוקות הציבוריות בפוסטאט לאחר מותם של הגאון שלמה בן יהודה (נפטר 1051) ושל אבו כת'יר רבי אפרים בן שמריה (נפטר לאחר 1053, ככל הנראה בסביבות 1055). שאר תומכיו של רב דניאל בן עזריה רצו למנות את הרב (= יהודה בן יוסף) כיורשו של רבי אפרים בן שמריה, ולא רצו שעלי בן עמרם יקבל את התפקיד. (הרב היה במחנהו של רב דניאל בן עזריה, אף שהיה בן דודם של יריביו יוסף ואליה, בניו של שלמה הכהן בן יהוסף, שכיהן זמן קצר כגאון בשנת 1025.) אלא שהשולח סבור באופן פרדוקסלי שדווקא אויבם, עלי בן עמרם, הוא שצריך לרשת את אפרים, מן הטעם שאז יהיה עליו להיכנע לדניאל, ושני המחנות יתאחדו. תוכן המכתב הוא כדלקמן: (1) תנחומים על מות אחותו של דניאל (שורות r1–12); (2) שבחים ובקשת סליחה על הריב שהיה בבית אלדמסיסי — גויטיין מבין שהדבר נבע מכך שהשולח תמך בעלי בן עמרם, אויבו של דניאל (שורות r13–21); (3) עלי ("הטיפש") לא הבין שהשולח היה תומך ותיק של רב דניאל בן עזריה עוד לפני מות רב שלמה בן יהודה; וכל מה שעשה השולח למען עלי דומה למעשה דוד למען שאול — ששירת אותו למרות כוונתו של זה להרגו (שורות r23–36); (4) הסבר כיצד תמך השולח בעלי בן עמרם על פני הרב, כנגד התנגדותם של שאר אנשי מחנהו של דניאל, ובהם אבו אסחאק (אברהם בן יצחק אבן אלפראת') (שורות v1–12); (5) התנהגותו הגסה של עלי בן עמרם לאחר שתפס את ההנהגה, התנהגות שהרחיקה ממנו אישים מרכזיים אחרים בקהילה (ובהם אבו סהל הכהן, אבו אלסרור פלוני, ואלחנן פלוני), עד כדי כך שהחרימו את בית הכנסת (שורות v12–28); (6) עלי, מחשש שיודח לטובת הרב, גייס את חתנו חניין והחל להפיץ שמועות זדוניות על הרב, ובכלל זה דבר שאמר לכאורה לאבן אלתלמיד בעניין אמו של זה האחרון. ואז, "הלך חניין ואסף קבוצת קדרים ואנשי ריב, ושכר כחמישים מהם, וכתבו שטרות משפטיים על הרב, [באמרם] שהמיר את דתו (פשע) באלשאם ולאחר מכן הגיע למצרים כדי להתייהד מחדש (יתהווד)" (שורות v29–36). (התרגום של הקטע האחרון מבוסס על משה יגור, על המרת דת לאסלאם בתעודות הגניזה, 2020.) כתב היד של מכתב זה זהה לכתב ידו של עותק עתירה — שגויטיין סבר שנשלחה מרב שלמה בן יהודה אל אלט'אהר בעת היריבות עם יוסף אלסג'למאסי.

מכתב מאת ברכות בן אברהם אבן אלחאג'ה (הוא אבו אלברכאת הבת אללה בן אבראהים אלצאאיג'), השוהה בבוש שמחוץ לפיום (בעמאל אלצעיד אלאדנא / بعمال الصعيد الادنا), אל אמו השוכנת באלכסנדריה. המכתב מתוארך ליום ראשון, צום י"ז בתמוז ד'תתקי"ח לבריאת העולם, היינו 1158 לסה"נ. הכתובת ממוענת לאלכסנדריה, לשוק הצורפים, למסירה לאבו זכרי יהודה בן יצחק, אשר יעבירה לבית (או לאשת) אבו אלופא בן חלפון אלחדאד בשכונת ביר ג'בר, בכנסת העירקים (בנוסח הערבי נקראת פשוט "כניסת אליהוד"). אחד משני האנשים האלה הוא גיסו של השולח. המכתב כתוב בערבית-יהודית, בכתב יד יפה, והכתובת רשומה הן בערבית-יהודית והן בכתב ערבי. הוא פותח בתלונה על העדר מכתבים מאמו ומאחיו אבו סעד, ואף מציין שנשבע שלא לכתוב עוד — שבועה שכמובן הופרה. הוא מספר שנמאס לו לעבוד בצעיד עליון (בלאד אלצעיד), ולכן ירד לבוש, אך גם שם אינו שבע רצון, ומקווה לעבור לפוסטאט לאחר החג. הוא מציין ששיירות מאלכסנדריה מגיעות תכופות לבוש כדי לקנות פשתן, והוא מבקש למצוא אדם נאמן שדרכו ישלח מעט פשתן לאמו, כדי שתתפור לו בגד פשתן נאה לשבת ולחגים; ואילו לבגדי יום-יום יש לו די והותר. הוא מזכיר עסקה בשווי 100 דינרים בסנתריה (נווה המדבר סיווה), אך ההקשר אינו ברור לחלוטין. נמסר לו שעמאאם ורחל דודתה מצד האם נמצאות בפוסטאט, יחד עם בעלה אבו אלפצ'ל ועם אדם בשם אבו אלסרור. הטקסט בשוליים כולל רכילות עסיסית: "הגיע אליי מכתב שבו נכתב כי הארון גירש את אשתו ימן. ברוך השם! היא נישאה לו והתגרשה ממנו בעת שהיינו רחוקים. שמרי אותה אצלך — (הרחק?) מאשת אבו אלופא — בבית, עד שאלוהים ייתן לה פרנסה." המצב אינו ברור לאשורו, אך נראה שהשולח תומך בימן, שגם יש לה בן לגדל. לא ברור כיצד אשת אבו אלופא — שאמורה לקבל את המכתב לפי הכתובת — משתלבת בעניין. מכל מקום, הנמענת אמורה לתת מחסה ל[ימן] ולכלכל אותה עד שהשולח יוכל להגיע ולקחת אותה אל אחיה בשאם. הדרך הטובה ביותר ליצור קשר עם השולח היא לשלוח מכתבים לפוסטאט אל אלבלביסי או אל אבו סהל בדרב אלח'ראטין, והם יעבירו אותם באמצעות הסוחרים היהודים אל אבו אלברכאת אלצאאיג' היהודי בבוש. בצד האחורי של המכתב מסתיימת האיגרת בדרישות שלום לאנשים שונים, ובהם: אבו אלבשר ואמו; יוסף; מח'תאר ששהה בברקה; המורה אבו זכרי יהודה וילדיו. (שם המשפחה של השולח, אבן אלחאג'ה, פירושו 'בן האישה שעלתה לרגל', אם כי ייתכן שהשם הוא אבן אלחאג'ה במשמעות אחרת — כינוי לאדם בעל צרכים מרובים.)

מכתב פגום מאוד בטורקית עות'מאנית, העוסק במשלוחי עצי הסקה. תיארוך: בסביבות 1736 לסה"נ או מאוחר יותר (לפי הת'אוויי), על בסיס האזכור של מטבע הזהב העות'מאני זרי מחבוב (zeri maḥbūb) שהוטבע לראשונה בקהיר בשנת 1736 לסה"נ (אם כי המטבעות המוקדמים ביותר מקהיר בקטלוג הנומיסמטי של אוסלו מתוארכים ל-1143 להג'רה / 1730 לסה"נ). יש לציין כי שנת 1703 לסה"נ (1115 להג'רה) הייתה השנה הראשונה שבה הוטבעו מטבעות אלו באיסטנבול, ועל כן יש סף כרונולוגי אפשרי המוקדם בלמעלה משלושה עשורים. בהקדמה למהדורתה מציינת ג'יין הת'אוויי כי קטע זה ומכתב נוסף נכתבו על ידי אותו סופר: שני המסמכים הם מכתבים קרועים בצורה קשה בטורקית עות'מאנית, העוסקים במשלוחי עצי הסקה (odun). הכותב פונה אל הנמען בכינוי "אבי" (benim pederim), שיכול להתפרש כאביו הביולוגי או כדמות מבוגרת ונערצת. אולם במכתב השני "אבי" מוחלף ב"אחי" (benim ḳarındaşım), דבר המרמז שהנמען הוא חבר ו/או רֵעַ, בדומה לסייד מחמד ולסייד עומר אשר אליהם שולח הכותב דרישת שלום בסוף המכתב הראשון. מאפיינים אלה, כמו גם אזכור של דרווישים מבני המסדר המוולוי במכתב הראשון, פותחים את האפשרות שעצי ההסקה היו מיועדים למבנה (תֶּכֶּה) של דרווישי המוולוי בקהיר. לא נשתמר תאריך באף אחד מן המכתבים, אך אם הקישור למוולוי מדויק, אזי שניהם נכתבו לאחר 1016 להג'רה / 1607 לסה"נ, השנה שבה נוסד המבנה המוולוי. הלשון, הכתב והמראה הכללי של המכתבים מצביעים על כך ששניהם נכתבו על ידי אותו מחבר באותה תקופה בקירוב, ואולי גם לאותו נמען — אל-חאג' מחמד. עצים להסקה לא היו נפוצים במצרים, וההסקה יובאה דרך קבע מאנטוליה. ייתכן שזה מה שהמסמכים מתארים, אם כי בשני המקרים העץ מובל על ידי נווטים מצרים, או למצער ערבים (ראיס בטורקית עות'מאנית): במכתב האחד מעביר עבדאללה אנצארי אל-סעידי 275 קנטארים של עץ; במכתב השני, מחמד שאפיעי בולאקי, מנמל הנילוס בולאק שבקהיר, מעביר 300. מדובר בכמויות עצומות: 275 קנטארים שווי ערך ל-13,750 ק"ג (מעל חמש-עשרה טון), ו-300 ל-15,000 ק"ג (מעל שישה-עשר טון). יתרה מזאת, השימוש בביטוי "הפעם" (bu defāʿ) מצד הכותב מרמז שמדובר באספקה סדירה. אם מניחים שעצי ההסקה היו מיועדים למבנה המוולוי בקהיר, הרי שהכינויים "אבי" ו"אחי" במכתב יכולים להעיד שהכותב היה אף הוא מוולוי, אולי מאחת מן המבנים המוולויים הגדולים שבמרכז האימפריה העות'מאנית, כגון מבנה ינִיקַפִּי באיסטנבול, הגדול בכל האימפריה.

מכתב מאת סרור, השוהה בבלביס, אל אמו האלמנה היושבת בקהיר עם שני בניה האחרים, פרג' אללה ורשיד. המכתב עוסק בעניין שיש להביא בפני הנגיד יהושע בן אברהם השני בן דוד בן אברהם בן משה (הרמב"ם), הכולל ראיות נסיבתיות (אַמָארָה) ופרטים התומכים בהן. החלק הראשון של המכתב (שו' 1–17 בצד הפנים) כולל התנצלויות ארוכות על שלא בא לבקר כששמע שאמו חולה. הוא לא יכול היה להגיע בשל ההוצאה הכרוכה בשכירת בהמת רכיבה, בשל הסכנות שבדרך, ומשום שסבל בעצמו ממחלת עיניים ("אך עתה, תודה לאל, מצבי טוב יותר"). בחלק הבא של המכתב (שו' 18 בצד הפנים עד שו' 1 בצד הגב) הוא מודיע לאמו שנשא אישה לפני ארבעה חודשים — בתולה יפהפייה הניחנת בכל מעלותיה הטובות של אמו, ושהיא התגשמות תפילותיה של אמו עבורו. אשתו מצטערת על מחלת חמותה ומבקשת לבוא לבקרה. גויטיין מציע שהמפתח להבנת השאלה מדוע נמנע סרור מליידע את אמו או לבקש את רשותה לפני הנישואין טמון בכך שלא הזכיר את שם אשתו ואף לא ציין שהיא ממשפחה מיוחסת. ככל הנראה, היא לא הייתה ממשפחה טובה, ואמו לא הייתה מסכימה לשידוך. בחלק השלישי של המכתב (שו' 1–27 בצד הגב) הוא מגיע למטרה המרכזית של הכתיבה: הוא השאיל סידור לעולה רגל לארץ ישראל בשם פח'ר תמורת ערבון של 6.5 דרהמי נֻקְרָה (המכילים כמות כסף הגדולה פי שלושה מדרהמים רגילים). עתה, משחזר פח'ר לקהיר, נודע לסרור כי בני המשפחה כבר החזירו את הכסף, אך פח'ר מסרב להשיב את הסידור. הכותב מבקש שילחצו על פח'ר להחזיר את הסידור. הוא מציע תחילה שבני משפחתו יפנו לסולימאן אל-עטאר, שתיווך בעסקת ההלוואה והערבון המקורית, ויאמרו לו: "פלוני [סרור] אומר לך כך וכך, ואלו הסימנים". לאחר מכן הוא מספר כיצד שהו סולימאן ופח'ר בח'אן בבלביס יחד עם שישה עולי רגל נוספים (אל-שיח' מוופק החזן, סעיד בן אל-כאתב, נאצר בן טייב, יהושע בן אל-ע'ארק, מוסא בן מרדוך, ואבן אבו סעד אל-ח'אדם), וכיצד נתקעו שם על פני השבת כשהשיירה יצאה לדרך. אם התערבותו של סולימאן לא תועיל, על אחיו של סרור, פרג' אללה, לפנות לנגיד יהושע. בהמשך הוא מספק "סימנים" שיזכירו לנגיד את עניינו: כיצד, כששהה הנגיד בבלביס, שוחח עם סרור על העתק של ספר מקרא השייך ליעקב אחי המלמד; כיצד היה הנגיד מעורב בגירושי סרור מאשתו הראשונה; וכיצד הלך הנגיד לראות את ראש המשטרה (וַאלִי) של בלביס, אשר הפנה אותו אל הקאדי, שלא היה זמין. אם גם זה לא יוביל לתוצאה, הוא מציע שאחיו ילך אל יעקב אחי המלמד ויבקש את עזרתו.

מכתב מאת הרופא המצרי עפיף בן עזרא, השוהה בעזה (לאחר שנעצר שם בדרכו מקהיר לצפת), אל שמואל בן יקותיאל אלאמשאטי בקהיר. כתוב בערבית-יהודית עם פתיחה בעברית. תיארוך: ראשית המאה השש-עשרה. המכתב הוא קריאה נואשת לעזרה. עפיף מדווח כי מכתבו של שמואל הגיע ונקרא בקול בפני קהילת עזה, שהתפללה לשלומו (שו' 19–22 בצד הפנים). בהמשך הוא מתאר בפירוט את התחלואים הפוקדים את בני משפחתו (שו' 23 ואילך עד תחילת הצד האחורי), שעליהם כבר כתב במכתבים קודמים מבלי שזכה לתשובה כלשהי. המשפחה שהתה בעיר הנמל שבחוף הים התיכון כבר חודשיים במועד כתיבת המכתב, מעוכבת שם בשל המחלה. הבן היה חולה אנוש: סבל מ"בארדה" (צמרמורות), "סכונה" (אולי קהיון או טמטום חושים) ושטף דם מהאף שכמעט לא נעצר ("רעאף מפרט"). עפיף מספר שמכר הכול, ובכלל זה את בגדיו, לצורך טיפול בנער. אשתו הייתה מרותקת למיטה ("מרמייה"), חסרת יכולת לראות, לשמוע או לדבר — "כאבן המוטלת על הקרקע". שבע פעמים זועק עפיף "אדוני שמואל", ומתחנן לפניו להשיב על מכתב זה, שקדמו לו אחרים שלא נענו. הוא מבטיח שזהו המכתב האחרון, ומבקש מהנמען שלא יאלץ אותו לשלוח עוד אחד, שכן כתיבת מכתב כזה היא ייסורים ומציאת שליח שיוליכו היא משימה כמעט בלתי אפשרית: "השב לי תשובה בטרם לא תהיה לי עוד תשובה ולא צורך במכתב נוסף. אלוהים, אלוהים, אלוהים, נמסתי כשעווה. 'היה לבי כדונג נמס בתוך מעי' (תהלים כב, טו)... איני יכול לכתוב מכתב ולשלחו מבלי שלבי יימס... כל מכתב שאני כותב נכתב מתוך מצוקה גדולה. בקושי אני מוצא עם מי לשלחו, ולבי 'נכרת' (ינקטיע) מרוב טרחה." עפיף דוחה בכעס את הטענה שהוא הביא על עצמו את האסון הזה ("עמל ברוחה") באשמתו (כנראה בהתעלמו מן האזהרה שהמשפחה לא תוכל לעמוד במסע). הוא מדגיש כי עיסוקו ברפואה בצפת (אשר באותה תקופה החלה לתפוס את מקומה כעיר קודש מרכזית) נעשה "לשם שמיים". אין ספק שגם חוסר יכולתו להתפרנס בקהיר היה סיבה נוספת ליציאתו. עפיף מוסיף ומדווח כי ר' פרץ הצדיק נפטר באותו מסע עצמו. מלבד הבקשה המרומזת לסיוע כספי ישיר, מבקש עפיף משמואל לערוב לאחותו בפוסטאט, שאמורה למכור את חלקו של עפיף בנכס משפחתי המכניס שני חצאי דרהם ("מאיידיס") בחודש. עפיף מבקש לשוב לקהיר, אך אין בידו די כסף לשכור חמור. עפיף בן עזרא (המכונה גם יוסף המצרי), יחד עם בן לווייתו ר' פרץ, מופיע גם במסמך נוסף, בשורות 70–94.

מכתב מהיהודים הקראים באשקלון אל הקראים והרבניים בפוסטאט. תיארוך: קיץ 1100 לסה"נ. המכתב עוסק בפדיון שבויים קראים מירושלים בעקבות כיבוש העיר בידי הצלבנים. (הקראים היוו אחוז ניכר מן המספר המצומצם של יהודים שעדיין התגוררו בירושלים לאחר הכיבוש הסלג'וקי בשנות ה-1070). המכתב אף מסביר כי העיר המבוצרת אשקלון טרם נפלה, אך תושביה מתקשים להתמודד עם זרם הפליטים ועם הצורך לשלם סכומים גדולים לצלבנים לשם פדיון שבויים יהודים — גברים, נשים וטף — וכן ספרים ומגילות שנבזזו מבתי הכנסת בארץ הקודש. למרות הנסיבות הנוראות, הם מוצאים נחמה בכך שלכאורה הצלבנים לא התעללו בנשים. הכותבים מדווחים על קבלת הסֻפְתַ'גַ'ה (שטר חליפין), שהיה לפחות התרומה הניכרת השנייה שהעבירו יהודי פוסטאט למבצע פדיון השבויים והספרים. מכתב זה הוא בקשה לתרומות נוספות. הקהילה באשקלון הוציאה למעלה מ-500 דינרים, פדתה למעלה מ-40 שבויים, ממשיכה לשאת בהוצאות הגבוהות של הטיפול ב-20 השבויים שנפדו ועודם שוהים באשקלון, וכעת היא שרויה בחוב של יותר מ-200 דינרים. הכותבים מזכירים גם יהודים שהצליחו לברוח מירושלים בכוחות עצמם, ואחרים שניתן להם מעבר בטוח (אַמַאן) בלוויית הוַאלִי. מתוך הפליטים שהגיעו לאשקלון, רבים מתו במגיפה שפשטה במקום: "התקפי המחלות הללו (אַמְרַאצ'), נפילת אותה מגיפה (וַבַּא'), אותה כליה (פַנַא'), אותה צרה (בַּלַא')" (recto, שורות 17–19); ובהמשך, בתיאור מותם של הפליטים: "חלקם הגיעו לכאן בריאים, והאקלים השתנה עליהם (אִכְ'תַלַפַ עליהם אלהַוַא'), והם הגיעו בשיא אותה מגיפה (וַוַצַלוּ פִי עֻנְפֻוַאן ד'אלִכּ אלוַבַּא'), ורבים מהם מתו" (recto, שורות 42–44); ופעמיים נוספות מדגישים הכותבים את ההוצאות הכבדות בטיפול באלה ששרדו אך עודם חולים, הזקוקים לא רק למזון וביגוד אלא גם לתרופות ולמשקאות מרפא (recto, שורות 53–55 ובשולי ימין 19–20). בשולי ימין של ה-verso מופיעות הערות מאת הכותבים ומעבירי המכתב, ובהם יחיהו הכהן בן מצליח, דוד בן שלמה וחנינא בן מנצור בן עֻבַּיְד. קיים מכתב נוסף שנכתב שנה קודם לכן מהרבניים בפוסטאט אל הרבניים באשקלון, אף הוא בעניין מבצע פדיון השבויים. (לפי גולדמן וגויטיין; ראו גם מאמרו של גויטיין "מקורות חדשים על גורל היהודים בכיבוש הצלבנים את ירושלים", ציון, יז (1952), עמ' 136, וכן Palestinian Jewry של גויטיין, עמ' 241–242).

מכתב מיחזקאל, ככל הנראה מקלוב, אל אחיו חלפון באלכסנדריה. מתוארך לחודש אייר ד'תת"ק (1140). יחזקאל מתלונן באריכות וברהיטות מסוימת על שלל בעיותיו העסקיות: "אני עשוק, אך מוצג כעושק" (אנא מט'לום פי צורת ט'אלם) — כלומר, מאשימים אותי בדברים שאינם באשמתי. הבעיות הנדונות: עסקת הגבינה שלהם (ראו ח69, ח68, ח64) וההליכים המשפטיים הקשורים אליה, שבהם לא הצליחו הדיינים להגיע להכרעה; סחורות שנעצרו בבית הוכיל, ובהן ביקשו הדיינים שהצדדים יגיעו לפשרה; ותביעה משפטית הנוגעת למכירת בית, שבה הדיינים שוב לא יכלו להכריע — האם לפסוק על פי שיטת רב האי גאון או לפי שיטת ר' יצחק אלפסי? אחד הדיינים מציע ליחזקאל שחלפון היה צריך להשיג חוות דעת הלכתית (פתוא) מאת אבן מיגאש, אשר הייתה מחזקת את עמדתם. המכתב דן גם בסחר בחמורים (שנמכרו ללא ריתמה, שכן אחרת המחיר היה גבוה יותר), ומספר סיפור ארוך על הובלת משי מהכפר בנהא שבדלתא בלוויית חוכר מסים בשם אבו סעד (אולי אותו אדם המופיע 25 שנים לאחר מכן כחוכר מסים לשעבר). אבו סעד זה, הצ'אמן (חוכר המסים), עבד בצוות עם צ'אמן נוסף מקהיר, ולכן לא יכול היה פשוט להתייצב בבנהא כלאחר יד כדי לסייע ליחזקאל להעביר את המשי של אבו זכרי הכהן בחזרה לקלוב (מהלך של שמונה שעות הליכה לפי מפות גוגל). יתרה מזו, שני פקידי מסים — חוכר מסים עמית בדאר אלצנאעה, נקודת המכס המרכזית בכניסה לפוסטאט, והמושד (מונח איובי לגובה המסים בנמלים), אולי הכוונה לזה שעבד בדאר אלצנאעה — "אינם נותנים לו לקחת (אפילו) רטל אחד (של משי) כעמלה (או שוחד?), אלא נאמר לו: 'זה אינו שלך!' החמס פושה." לא ברור אם מדובר כאן בתמונה מפתיעה של חוכר מסים הרואה כעוול את העובדה שהממונים עליו אוסרים עליו לקבל שוחד; הוא משתמש במילה העברית "חמס", שבתקופה זו, לדברי פרידמן, היא מונח טכני לעוול שמטיל השלטון, ואולי הדברים נאמרים מתוך השוואה לתקופה מוקדמת יותר, שבה היה מקובל שגובי המסים יכולים להתעשר באמצעות תשלומי טובין. המכתב מזכיר את מותו של אבו נצר בן אלמנקאר, שהיה בן דודו של אבן יג'ו, בנה של דודתו מצד אמו. כמו כן מוזכר סוחר ההודו אבו עלי בן אלכרניב, המופיע גם בתשובות הרמב"ם. אף ששמות הכותב והנמען אינם מצוינים במפורש, מאחר שלמכתב אין כתובת חיצונית (כנראה נמסר ביד), זיהו אותם גויטיין ופרידמן על בסיס התוכן והפלאוגרפיה.

מכתב מקהילת אלכסנדריה אל שמואל הלוי, "נגיד הלויים, פאר הרופאים", בן שלמה, ובו בקשה לסיועו במאבק נגד גזירה שאסרה אמירת פיוטים בתפילה. גויטיין סבר שהמכתב נשלח מעיירה כפרית במצרים, ואילו פרידמן הציע שהמכתב נכתב בבית הכנסת של הירושלמים בפוסטאט, וכי הגזירה נגד הפיוטים הייתה חלק מתיקוני התפילה החסידיים שרבי אברהם בן הרמב"ם ביקש להנהיג. לדעתה של פרנקל, המכתב נשלח מאלכסנדריה, וישנן בו כמה ראיות לכך: הזכרת "רעות הגויים" (פנים, שורה 17) מתאימה היטב לאלכסנדריה, שנודעה באווירתה הפנאטית ובמעשי האלימות האנטי-יהודיים שלא היו נדירים בה (ראו גויטיין על כך). דבר דומה אפשר לומר על אזכור מחלת ריאות מגפתית שהייתה נפוצה באלכסנדריה (פנים, שוליים ימניים שורה 1 וההערה לשורה זו). נוסף על כך, אלכסנדריה הייתה ידועה במנהגי תפילתה הייחודיים, שאליהם דבקה הקהילה היהודית האלכסנדרונית בקנאות; לדוגמה, השו"ת ששלח סעדיה בן ברכות המלמד מאלכסנדריה אל הרמב"ם (שו"ת הרמב"ם). טענתו של פרידמן שהגזירה נגד הפיוטים הגיעה מרבי אברהם בן הרמב"ם משתלבת היטב עם הטענה שהמכתב נשלח מאלכסנדריה: קבוצה של חסידים, מחסידי רבי אברהם בן הרמב"ם, התיישבה באלכסנדריה ושאפה ליישם בקהילה הרחבה את עקרונות אמונתה. ההתייחסות לחסידים הללו כ"דיינים, חזנים ומנהלי הקדשות" (גב, שורה 3) עולה בקנה אחד עם רמזים אחרים על חסידי רבי אברהם בן הרמב"ם כמי שנהנו מהטבות חומריים והזניחו את שליחותם הרוחנית. על פעילותם של חסידי רבי אברהם בן הרמב"ם באלכסנדריה ראו את מאמרו של גויטיין "רבנו אברהם". (המידע מפרנקל.) [ההצעה שהמילה <em>בראסים</em> מתייחסת למחלת ריאות מגפתית מוטלת בספק. אף שהמילה הפהלווית <em>בִּרסאם</em> משמעותה המקורית הייתה "דלקת קרום הריאה" (pleurisy), בספרות הרפואית הערבית הוחלפה המילה לסירוגין במילה <em>סִרסאם</em>, היינו דלקת המוח או הזיה (phrenitis or delirium). אל-ראזי מציין שגם אם הרופאים הבחינו לעיתים בין שני המונחים, הציבור הרחב ראה בהם נרדפים גמורים (ראו אולמן, רפואה אסלאמית). הן המחלה והן המוות במכתב הם מטפוריים: "ישראל, אם תראו שתמנו ונהרגנו על ידי השיגעונות שהובאו עלינו (בידי רודפינו), דעו שנהרגנו לשם מנהג אבותינו, אבות-אבותינו ונביאינו...". מוות ממחלה אינו יכול להיחשב למות קידוש השם.]

מכתב מאת אישה קראית לשלושה בני משפחה שונים. הלשון סתומה במקומות רבים. (1) אל אמה, היא פותחת בעצב על עזיבתה של אמה: "אהבתך לא גברה [על רצונך לעזוב]". לאחר מכן היא מונה את כל האנשים שמתו (mātū yā ummī māt...): הזקנה אלדאוודיה (צאצאית של דוד); אשת אלכאזרוני שהייתה דודתה (מצד האב) של אשת יהודה; בנו של אברהים החירש — איש לא הצליח לקבור אותו במשך יומיים, "אומרים שהוא חַשרי", כנראה במשמעות "ללא יורשים" ולא "מלא רמשים" (ראו לקר על מכסי המכס בזמן מוחמד). (אלא אם כן ריכוז המקרים של מוות פירושו שהייתה זו תקופת מגפה, וגופות מסוימות נחשבו מסוכנות?) באשר לחדשותיה שלה, היא נשבעת ביום השבת שיש לה צרות כספיות עם בעל הבית שלה, שנראה כי נתן לה הלוואה ובא ביום שישי לדרוש תשלום. היא נאלצה למשכן את טבעת בתה. "אל תשאלי איזו צרה הייתה לי עם מַעאני אתמול. תגידי לו (לבעל הבית?), 'הוא (מעאני?) אינו מסתתר. פשוט יש לו דלקת עיניים (רַמַד) כבר עשרים יום. התאזר בסבלנות. בקרוב הוא יעבוד ויחזיר לך בתשלומים בדיוק כפי שלקח (את ההלוואה) בתשלומים.'" ייתכן שתחתית המכתב חסרה. בצד השני (verso), היא פונה (2) אל אבו מנצור, ומעודדת אותו: "התמד בעבודתך, והכל יסתדר עבורך (yajīk kull shay' mustawī)". היא משמיעה כמה אמירות סתומות, שאולי משמען: "באשר למה שאמרה אם יהודה, אל תשים לב. אמרתי לך שהרבני צריך לשלם את חוב השומרוני בשמך. זה יביא מזל טוב וסוף לתקלות." (מהשורה הזו הסיק גויטיין שהכותבת הייתה קראית.) היא אומרת שהיא עובדת קשה ככל יכולתה למען "המוהר" (? אלמהר) וכבר שילמה לעֻבַּיד קַדַח וחצי של קמח וקצת דבש ושני בולי עצים לבעירה וקַדַח של בקיה (julubbān) ובוֹרית כביסה (? ע'אסול). היא מזכירה כלי חרס (בֻּרְנִיָה) שלא מולא עד הסוף (? muṭaffafa) ומבקשת מהנמענים להחזיר אותה אליה כשהיא מלאה כראוי (lā tuṭaffūhā). לבסוף, היא פונה (3) לאחיה אבו ת'אבת. "אין לי עצה אחרת בשבילך אלא שהם אורחיך. אל תהיה עצוב בגלל אחיך. אל תזלזל (? tufqir) בעצתי, ותתגבר על אסון רב (?). עשה מעשים טובים. החופר בור (אלזוּבּיה) נופל בו. אל תרים יד עליו... תתחרט על כך מאוד ותאמר, 'הזקנה הזאת (אלקַחבּה) אחותי צדקה.'" (קַחבּה משמעו הנפוץ יותר הוא "זונה", אך זה נראה פחות סביר בהקשר זה.)

מכתב מיעקב בן סלים אל חלפון הלוי בן נתנאל באלגֻ'וַّה שבתימן, מתוארך לערך קיץ 1131, העוסק במחלוקת סביב הרשות של מצליח גאון על יהודי תימן ובאיסוף התרומות לטובת הישיבה בפוסטאט. יעקב בן סלים, מנהיג של קהילה יהודית בתימן שעזב את עדן ועבר לאלגֻ'וַّה, שולח לחלפון מכתב סודי המיועד למצליח, ראש יהודי מצרים, ומכתב נוסף לאבו זכרי הכהן, נציג הסוחרים בפוסטאט. יעקב בן סלים הצליח לשכנע את יהודי הכפרים בתימן לשלוח תרומות למצליח, והוא מבקש מחלפון להישמר פן ייפלו המכתבים בידי אויביו. במקרה שחלפון יתעכב במסעו למצרים, עליו לבקש מאבו אליֻמן למסור את המכתבים באופן אישי. יעקב מקווה לקבל תשובה ממצליח בתוך השנה. הוא גם מעיר על ספרים ששלח לחלפון, ומציין כי כבר העתיק את המכתב שנשלח אליו מאלגֻ'וַّה בעת שהותו בעדן. יעקב בן סלים עזב את עדן לאלגֻ'וַّה משום שכמו אחרים פרש מסמכותו של מצמון בן יפת ולא רצה להיות מעורב במחלוקת — בייחוד לאור מה שניתן ללמוד ממכתבו על התרומות שנאספו לישיבת ארץ ישראל בתקופת המחלוקת הזו. הוא עצמו שלח 34 דינרים כתרומה שנתית מכפרי תימן. המכתב כנראה אינו יודע שהכפרים נמנעו מלתרום באותה שנה — שמועה שהתבססה על כך שראש הגולה מנע מהקהל לומר את נוסח הרשות בשמו של מצליח גאון. יעקב בן סלים מציין כי רק שני כפרים טרם תרמו, וכאשר תגיע תרומתם, סך הכול תרומת הכפרים יעמוד על 404 דינרים — סכום נכבד לדעתו, וגם סכום גדול בהרבה מכל סכום אחר המוזכר במסמכי הגניזה כתרומה לרשות כלשהי. גויטיין קרא את הסכום כ-600 (תר) ולא כ-404 (תד), אך אחרי המספר מופיעה המילה דנאן(יר), אשר הן בערבית קלאסית והן במכתב זה באה רק לאחר ספרת יחידות. התרומה הקבועה בשם גאון ארץ ישראל מעידה על דבקותם של יהודי תימן במוסד הלימוד המרכזי. נראה כי זהו המסמך המוקדם ביותר שנכתב מתימן בעניין המחלוקת על הרשות. יוצאת דופן העובדה שיעקב בן סלים הזהיר את חלפון לטפל במכתב בסודיות ואף להשמידו; למרבה המזל, חלפון לא ציית לאזהרה. המכתב קשה לפענוח, אך כולל מידע ספציפי על הפרשה, כגון העתקת מכתבים מבני דוד הפרסיים ופרטים על איסוף הכספים למצליח, וכן ברכות לילדיו של חלפון ("גוריו"). יעקב בן סלים היה כבר ידוע ממן, אך יש לקרוא אלגֻ'וַّה במקום אלגיוהומא. (המידע על פי פרידמן וגויטיין)

**Recto:** עצומה אל מצליח גאון מאת אישה המבקשת להתגרש. ככל הנראה משנת 1127 לסה"נ. נדונה בהרחבה, בליווי תרגום, בעבודת הדוקטורט של עודד צינגר (עמ' 201–202): מליחה בת אבו אלפצ'ל ביקשה להתגרש. היא טענה שבעלה סובל ממחלות רבות ושילדיו מנישואיו הקודמים מרוחקים מן הדת. מליחה חששה לגורל ילדיה אם תלך לעולמה. בידינו עצומה נחרצת שנכתבה בשמה אל ראש היהודים, מצליח הכהן, ובה היא מודיעה לו את הדברים הבאים: "אני אשת אדם, החלפן (צ'ראף). מזה שמונה חודשים אני מבקשת שוב ושוב להתגרש, אך לא הצלחתי להשיג זאת. חשבתי שעם בואה של הוד מעלתך הנכבד ביותר, לא תדחה את מתן פסק הדין לי או לאחר (בשמי) ולו לשעה אחת. הוא איש שלקה במחלות וחלאים רבים. יש לו ילדים שרחקו מן הדת, ואחרים. השפחה חוששת פן יקדים החתום על בני אדם (כלומר המוות) אותו, או אותי. אין שום ערובה למה שיקרה איתו ועם ילדיי. בתורת האל שבידך! בחן את מצבי וזרז להוציא פסק דין, יהא אשר יהא. השפחה מינתה מיופה כוח, אך לאחר כל מה שנעשה לאיש; אמר שלא ישוב לתווך בינינו. השפחה ביישנית, אין לי לשון לדבר בה. בחיי הוריך! בחן את מצבי ואנא שחרר אותי. ... כל שאני רוצה הוא שחרור השפחה, בכל אמצעי שיידרש. ומה שמחייבת תורת האל." על הצלחתה הסופית של מליחה במאבקה להשגת הגט אנו לומדים ממסמך נוסף. רישום בן ארבע שורות בדף מפנקס בית דין מתעד שב-28 ביוני 1127 מינתה מליחה את נתן הלוי בן אברהם להיות בא כוחה כדי לתבוע את בעלה. אחרי הרישום הקצר הזה בא רישום נוסף המתעד מינוי בא כוח שאינו קשור לעניין. אולם הרישום הבא בפנקס בית הדין מתעד שבאותו יום ממש בא לבית הדין חזן שהיה אחד מעדי המינוי הראשון, יחד עם שני פרנסים מן הקהילה. שלושת האנשים הצהירו בבית הדין שעשו קניין סודר ממליחה המאשר שהיא מוותרת על מלוא המאוחר שלה ומוכנה להישבע על תביעותיה לגבי הנדוניה. גם בעלה עשה קניין סודר המאשר שאין לו כל תביעה כלפיה. נראה אפוא שמליחה זכתה בגיטה. **שולי הרקטו והוורסו:** רישומים רבים בכתב עברי וערבי. לא ברור עד כמה, אם בכלל, מתייחסים הם למכתב העיקרי שברקטו. שלמה הלוי בן משה מוזכר בשמו. רבות מן הכתיבות בערבית נראות כביטויים פורמליים ממכתב אל אישיות נכבדה (שמכונה במקום אחד אִמאם ואַמיר), וככל הנראה מדובר בתרגול של סופר.

מכתב מאבו זכרי כהן בפסטאט אל אבו זכרי יחיא בן סלימאן בן אלשאמי בעיד'אב, בערבית-יהודית. מתוארך לטבת 1452 למניין השטרות = דצמבר 1140 / ינואר 1141 לסה"נ. עוסק בענייני מסחר ומזכיר סחורות כגון קמפור (כופר), עץ ברזיל ולבונה. מתיאורו של גויטיין: המכתב מופנה לנמל עיד'אב במזרח אפריקה, שכן הכותב מבקש מהנמען לפעול שם (מראש המכתב, שורה 1, ועד ורסו שורה 7). המכתב נשלח מקהיר, שכן השולח מדווח על אנשים העולים לעיד'אב (ראש המכתב, שורות 6–8), ומצרף רשימת מחירים עם בקשה לקנות במקומו של הנמען. המסמך מאלף מבחינות שונות. הוא מציג בפנינו את המוטיבציה של נציג הסוחרים בקהיר כזו של עיד'אב. האופן שבו אבו זכרי מבקש מהנמען לטפל במתחיל מפצ'ל (ורסו שורות 7–14) שקול למעשה לפקודה מפורשת, וכך גם הוראתו לטפל בסחורות שניצלו מספינתו של אלדיבאג'י (שוליים שורה 6 – ורסו שורה 7). באופן דומה אנו מוצאים שהוכיל (הסוכן) של עיד'אב מופקד על הסחורות שניצלו מסירתו של אלדיבאג'י, אף שאדם אחר, אכבר, קיבלן לידיו. אכן, הסוחרים המעורבים, מוסלמים ויהודים כאחד, הפקידו את המשימה הזו בידי הוכיל. מאידך גיסא, מפתיע שהסוחרים המוסלמים ויהודי אחד, נהראי, נאלצו לערוך את המסע הארוך והמסוכן מקהיר לעיד'אב כדי לקחת לידיהם את סחורתם. סביר להניח שמדובר היה בכמויות גדולות. במסמך אחר אנו מוצאים את נהראי יוצא לדרכו מעיד'אב בסירתו של אלדיבאג'י, ויש להבין כאן שהוא חזר בה. אם הסחורות שניצלו היו פלפל, לכה ועץ ברזיל, ניתן להניח בבטחה שהספינה לא טבעה — שכן במקרה כזה היו המוצרים הללו צפויים להיהרס — אלא נתפסה בידי פיראטים ושוחררה מאוחר יותר, ככל הנראה בידי הצי הפאטמי. מעניין ללמוד מן המכתב (שורה 19 – שוליים שורה 1) שסוחר היה יכול לקבל אשראי מן הדיואן, היינו מן השלטון, בעיד'אב. אין להניח שלשם כך נזקק להמלצת נציגי הסוחרים, שכן אבו זכרי היה ודאי מתייחס למסמך רלוונטי המצורף למכתב. הסיבה לזהירות יוצאת הדופן הזו הייתה ככל הנראה זו: הסחורות המזרחיות נשלחו "אנבלוק", בצירוף חלקו (קסט) של כל סוחר המצוין ברשימה שנמסרה לוכיל. חלק ניכר מן המשלוח אבד (שוליים שורה 7), והסוחרים כנראה לא בטחו בוכיל שיחלק את הנותר באופן הוגן. על היבט חשוב זה של תפקיד הוכיל ראו [הפניה תוכנס במועד מאוחר יותר].

קטע של מכתב בערבית-יהודית. תיארוך: ככל הנראה סוף המאה ה-12 או תחילת המאה ה-13; ניתן כנראה לצמצם את הטווח על בסיס האנשים הנזכרים, ובכללם אל-מֻעַטַ'ם בעל השם האיובי. ניתן לשייך את התיארוך גם לתקופה של 1168–1204 לערך, על סמך אזכורו של הרמב"ם ("רבנו משה"). המכתב ממוען לאבו עמראן בן אבו אל-פרג' הכהן. צד הפנים עוסק בעיקר בעסקים, כולל עם "רבנו" ועם אל-שיח' אל-יסוד. נזכרת רכישת חיטה בשווי של 5 דינרים לשנה הקרובה. השולח מודאג ממשהו, בנוסף לאובדן הקודם של הזהב שהושאר אצל הארון. בתחתית הדף ובשוליים מוזכרים אבו אל-מג'ד, מכארם אל-וכיל הגבאי של מתחם ה"מלכיין", צפיי אל-דולה, אבן סבאע, ורצ'יי אל-דולה. בהמשך מוזכר "שטר מקורי" (של מכר?) ועדיו, ובהם אולי אבו נצר בן [...], וכן שטר נוסף (או כתובה?) שנכתב ו/או נחתם בקוץ בידי אבו סעד בן אבו שפה, כרם בן מפצ'ל, ומֻנַג'א אבן אל-מַחַלִּי. השולח צירף "אותו" (כסף?) יחד עם המכתב כדי שיועבר אל "הם", ושאין לשלם כעת אלא רק אם יתעורר צורך ("שכן דבר אינו נצחי מלבד האל"). החלק הבא של המכתב כולל מספר הפצרות לדאוג לשיפוצים הנחוצים בבית, ומזכיר גם אישה שאין לה "לא קרוב, לא מחותן, לא אח ולא ידיד מלבדך וכמותך". בתחתית צד האחור מתבקש הנמען לדבר עם הזקן פח'ר אל-צנאיע (אומן בכיר?) הנמנה עם פמליית (מן ע'למאן) אל-מֻעַטַ'ם. המכתב מזכיר גם: צפיי אל-דולה ("אל-מֻחְתַשִם") ואבו אל-חסן שותפו של השולח; מחסן (אל-מח'זן); שמינית דינר; מכארם אבן אל-אמשאטי ושכר המחסן; העברת משהו לטַארְמַה (תא בסירת נילוס); המילה דבשנא ("חפצינו הקטנים", ראו מ"ע פרידמן בעניין זה); עיסא אבן אל-אג'לח ("קירח בצד אחד של הראש"); אבו אל-ח'יר בן מפצ'ל; אולי רופא (אל-חכים); אדם "ארוך אוזניים" (טויל אל-אד'אן) וערמומי (שאטר); שטר שחרור וייפוי כוח; הבה אל-לבאן וערבונות שונים; זין בן סעיד; העיר קליוב; אלכסנדריה; בקשה שהנמען ייפגש עם הזקן פח'ר אל-צנאיע; רבנו משה (כנראה הרמב"ם); דרישות שלום לאביו של הנמען אבו אל-פרג' בחיר הכהנים; לאבו אל-פח'ר אל-עטאר; אל-שיח' אל-יסוד; אבו עמראן אל-תפארת; אבו אל-פצ'ל; ואבו אל-מכארם. צירוף: אלן אלבאום. שני הקטעים ככל הנראה מתחברים ישירות, אך הדבר טעון בדיקה נוספת; ייתכן שעדיין חסר ביניהם קטע שלישי.

מכתב/עצומה משולח לא ידוע, השוהה באלכסנדריה, אל מבורך בן סעדיה בפוסטאט. כתוב בערבית-יהודית בשילוב עברית. תיארוך: ככל הנראה 1103–1111 לסה"נ, על בסיס החפיפה בין תקופת פעילותו של מבורך בן סעדיה (נפטר ב-1111) למח'לוף בן מוסא (פעיל בערך 1103–1141). השולח פותח בהתנצלות על כך שצירף מכתב תלונה זה לצד מכתב אחר ובו ברכות לרגל החג. הוא חזר זה מקרוב ממסע מסחרי לאל-אנדלוס, וכותב להתלונן על הצעיר בקאא אבן שוויע (המופיע גם בשני מסמכים נוספים). השולח נשא עמו במסעו סחורה בשווי 400 דינרים — לכּ (שרף) וסחורות אחרות — שהייתה שייכת לבקאא או לאביו, והפיק רווח גדול מן המסע. אף על פי כן, נמנע מלגעת ברווח, בנימוק שסחורתם של בני שוויע פטורה (תנצאנו) "מן עֻשׂר הג'אליה" (מס המכס בשיעור 10% שהוטל לסירוגין על סוחרים בני חסות?), בעוד שאחרים נאלצו לשלם מכסים כבדים. לאחר שובו של השולח לאלכסנדריה, הופיע בקאא ובידו ייפוי כוח מאביו ושטר השותפות (שטר... אלמואצפה). השולח שילם לו 200 דינרים ולאחר מכן עוד 400 דינרים בנוכחות בית הדין. אז ביקש השולח את שטר ההסכם בחזרה (משסיים למלא את תנאיו), אך בקאא סירב למסור אותו. או אז "כמעט מת" השולח במקום, ואמר לבית הדין ולנוכחים סביבו: "זה גמולי?! התאלמנתי ואיבדתי דינרים רבים של רווח משום שלקחתי את סחורתו...". בסופו של דבר נטל את השטר מבקאא בכוח. מכאן (בשורה 27) נפתח פרק חדש בסיפור. נראה שבקאא מגייס לעזרתו את אבן עינין סארה (=מח'לוף בן מוסא, המוכר היטב ממסמכים אחרים; כאן שמו נכתב בכינוי המעליב "שרה", ראו גויטיין ופרידמן על שונות הגרסאות של שמו), אדם בשם מח'תאר, וסוחרים מערביים נוספים, "שכולם מתחברים יחד (עצבה < עצביה) ליטול את רכושם של אנשים ונכבדים". לדברי השולח, אבן עינין סארה הוא הגרוע מכולם, והוא ידוע לשמצה באלכסנדריה כמי שמזלזל בדת ומתנהג רעה כלפי כל אדם. בשוליים, היכן שהטקסט חסר חלקית, ובהמשך אל הצד האחורי, מזכיר השולח פרשה חמורה (נובה עג'יבה) שאירעה בבג'איה: סכסוך בין שני סוחרים — סלמון ואחיו — ומביע את תמיהתו על כך שמבורך בן סעדיה, אף שהוא יושב במצרים (אקלים מצר), אינו מודע לבעיות שמתחוללות בבג'איה ושמח'תאר מעורב בהן. בצד האחורי מצויים גם ניסיונות קולמוס מאוחרים יותר ורישומים בעברית.

מכתב בערבית-יהודית. תיארוך משוער: ראשית המאה הי"ג. שמות הכותב והנמען חסרים. במכתב מוזכרים אנשים רבים: שמחה, יוסף, אבן אלשראבי, עבד אלגפאר בן מכלוף אבן אלחג'אר, עמראן, אלשמוסי, ת'נא, פצ'ל, אלשיך' אלרשיד אבו אלפצ'ל, וסיידנא. עוסק בעניינים קהילתיים שונים. מקטעים נבחרים מן המכתב: "...אלשוק נחו... עלי מא יפות מן מלאחצת מקור מים חיים... ולמא וצל אלממלוך אלתגר אגתמע מע אלמולא אלאגל ר' סמחה ואלמולא ר' יוסף פלו שרח אלממלוך תשוקהם ללמולי למא וסעה כתאב" — כלומר, כאשר הגיע "הממלוך" (הכותב, בלשון ענווה) הסוחר נפגש עם האדון הנכבד ר' שמחה והאדון ר' יוסף, ולו ביקש לתאר את געגועיהם אל האדון לא היה ספר מכיל זאת. בהמשך מוזכר "מרסום סיידנא... אלדי הוא בן אלשראבי מא וגדנאה" — כתב המינוי של אדוננו, של אבן אלשראבי, שלא נמצא, ועל פנייה אל "אלמולא אלעלם" בעניין הקבלות (אלוצולאת), ושנשלחו עם אדם בשם עבד אלגפאר בן מכלוף בן אלחג'אר. עוד נזכר שהכותב נפגש עם השיך' עמראן, ועניין של תשלום חודשי שנגבה מהם, וענייני שכירות הקשורים ל"סאכן" (דייר) שהתגורר בבית באותו חודש, ואזכור של "אלכהן". הכותב מוסיף שהלך אל בית אלשמוסי אך לא מצא אותו אצל הסוחר, ושוחח עם חלק מן ה"מדה(?)". מוזכרת גם עדות הקשורה לאישה ביהודים, וכי דבר לא מנע מן הכותב לשלוח אגרת לצידה של אישה זו, מלבד הקיום (=הקב"ה), והכותב מציין שאין הוא מוצא יום פנוי, אלא ביום חמישי, ורק לאחר יום שבו נכתב מכתב שירות זה, "יסיירה אן שא אללה תעאלי" (ישלחו אם ירצה השם יתברך). בסיום: "אעלמת סיידנא... תקביל איאדיה אלכראם ואכצאץ נפסה באתם סלאם" — הודעתי לאדוננו, נשיקת ידיו הנכבדות ושלום שלם לעצמו ולכל אשר תחת חסותו, ולאדון מיטב השלום. דרישת שלום לר' ברכות "באתם סלאם ואפצל תח[ייה]", ולשיך' ת'נא ובנו השיך' פצ'ל. כן מבקש הכותב: "ואן אגתמע מולאנא באלשיך אלרשיד [אבו] אלפרג' תסלם עליה ען אלממלוך" — אם ייפגש אדוננו עם השיך' אלרשיד [אבו] אלפרג', שימסור לו שלום מאת הכותב. וחותם: "ושלום ישע יקרב". המכתב נכתב ביום שני, כ"ז ב[חודש שלא נשתמר], ומסיים ב"יקבל ידי סיידנא ומשתאג לנצרה פגעלה אללה פי מחל אלסלאם סרמדא ושלום" — נושק את ידי אדוננו ומתגעגע לראותו, ויעשהו האל במקום שלום לעולמים, ושלום.

מכתב מיוסף בן פרחיא (אבן יג'ו) הדיין אל דודו מצד אביו, שמואל המלמד (שיש לו בן בשם אלעזר), בפוסטאט (לכתובת חנותו של אבו אלמכארם ברובע מרבעת אלעטארין). פתיחת המכתב כתובה בעברית והמשכו בערבית-יהודית. על השולח והנמען ובני משפחתם ראו גויטיין ופרידמן. הנמען מוכר ממסמכים מן השנים 1152–1176 לספירה לערך. לצד ברכות הפתיחה המפורטות, המכתב עוסק בשני נושאים עיקריים: (1) געגוע ותלונה — "יש לי געגוע גדול אליך והוצרכתי לכתוב אליך, אבל אתה — בחיי האל, אינך אחוז בגעגוע, שכן אינני דבר הראוי להתגעגע אליו, ואני יודע זאת בעצמי... אני כותב עשרים מכתבים ואיני מקבל תשובה אחת. אך מה אפשר לעשות? 'כל אחי רש שנאוהו' (משלי יט, ז)". (2) דרישות שלום לאנשים רבים: אבו אלמעאלי, בנו שלמה ואמו; אבו אלבהאא'; אבו אלמנא (כאן מובאים דברי תנחומים על אבל שפקד אותו); אבו אלפח'ר; אבו אלמכארם; אבו אלרצ'א(?); אבו אסחאק; אבו אלח'יר; אישה אלמונית; ועוד שלוש נשים (אם אבו אלח'יר, אם מנצור וסת אלפח'ר). (חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין ועל אזכורים שונים ב"ספר הודו".) </thinking> מכתב מיוסף בן פרחיא (אבן יג'ו) הדיין אל דודו מצד אביו, שמואל המלמד (שלו בן בשם אלעזר), בפוסטאט (לכתובת חנותו של אבו אלמכארם במרבעת אלעטארין — רובע הבשמים). פתיחת המכתב כתובה בעברית והמשכו בערבית-יהודית. על השולח והנמען ובני משפחתם ראו גויטיין ופרידמן בספר סוחרי הודו. הנמען מוכר ממסמכים מן השנים 1152–1176 לספירה לערך. מלבד ברכות הפתיחה המפורטות, המכתב עוסק בשני נושאים: (1) געגועים ותלונה — "יש לי געגוע גדול אליך והוצרכתי לכתוב אליך, אבל אתה — בחיי האל, אינך אחוז בגעגוע, שכן אינני דבר הראוי להתגעגע אליו, ואני יודע זאת בעצמי... אני כותב עשרים מכתבים ואינני מקבל אפילו תשובה אחת. אך מה אפשר לעשות? 'כל אחי רש שנאוהו' (משלי יט, ז)". (2) דרישות שלום לאנשים רבים: אבו אלמעאלי, בנו שלמה ואמו; אבו אלבהאא'; אבו אלמנא (כאן באים דברי תנחומים על אבל שפקד אותו); אבו אלפח'ר; אבו אלמכארם; אבו אלרצ'א(?); אבו אסחאק; אבו אלח'יר; אישה אחת ששמה אינו מצוין; ועוד שלוש נשים — אם אבו אלח'יר, אם מנצור וסת אלפח'ר. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין ועל אזכורים שונים ב"ספר הודו".)

פנקס של סוחר, ובו בעיקר טיוטות או העתקים של מכתבים, המשולבים בשירים, אנקדוטות, חשבונות, ופתיחה פורמלית של עצומה לווזיר. כתוב באותיות ערביות עם רשימות אקראיות בודדות באותיות עבריות בשוליים. הפנקס מצטרף לקטע נוסף. החלקים התיעודיים הם כדלקמן: P1 recto — בעמוד הימני: אזכור התכתבות קודמת ובה הזמנה של סחורה. בתחתית העמוד מתייחס ל"אבו עלי בני". P1 verso — בעמוד השמאלי: מכתב לבן, המדווח על קבלת 75 דינרים ו-24 ליטראות של עפצים באמצעות אבו אלמנצור. בקטע הבא השולח מספר שביקש מאלוהים הדרכה רבות (אסתח'רת אללה כת'ירא) ושלח את הסכום העצום של 1400 דינרים לנמען, שיש להעבירם ל"בית" (דאר) של הוכיל (סוכן) מחמד בן [...]. P2 verso — בעמוד הימני: חשבון, אפשר שהוא פיסקלי. P4 recto — בעמוד הימני: מדווח שביום החג המבורך הזה שלח השולח באמצעות אבו אלמעאלי 25 דינרים לרכישת קמח (דק) מתִניס ומדמייטה. P4 recto — בעמוד השמאלי: מתייחס לשמן, להעברת סחורות/כסף רק עם שליח אמין, ולעובדה שכתב פתק זה ביום שלישי, ה-26 בד'ו אלקעדה. (יחד עם התאריך יום שישי, ה-26 ברביע ב', המופיע בקטע המצטרף, אפשר ייתן הדבר סיוע לקביעת השנה.) בהמשך מופיעה תחילתו של מכתב נוסף לאמיר ת'קת אלמלך וֻעמדת אלאחכאם, ובו ברכות לחג ודיווח על דבר־מה הנוגע לאבו נצר (או סעד?) הוכיל. P4 verso — בעמוד הימני: אזכור 94 דינרים ושוב 1400 הדינרים, הפעם בתיאורם כהפסד (אנכסר עליה). כן מתייחס לבית ולאבו אלפרג'. בתחתית העמוד מופיעה תחילתו של מכתב נוסף לבן. P4 verso — בעמוד השמאלי: תחילתו של מכתב לבן. P5 verso — בעמוד הימני: סיפור־מעשה (קאל אכ'ברני עבד אללה בן עבד אלעזיז) על בצרה, המלך, והחג' (עליית הרגל למכה). P5 verso — בעמוד השמאלי: דיווח על קבלת רשימת חשבון (ת'בת) של מה שהנמען שלח עם אבו עבדאללה אבן אלג'אשע אלעטאר, היינו אותם 1400 דינרים, וכן 20 ומשהו שקים של פשתן, 100 של מצרך אחר, ו-100 קנטארים של עפצים. בהמשך מוזכרת הזמנה קודמת. P6 recto: פתיחת עצומה לווזיר (אלחצ'רה אלעאליה אלמאלכיה אלמנצורה אלסידיה אלאג'ליה אלאפצ'ליה אלג'יושיה אלסיפיה וכו'), עם כמה ברכות נדירות יחסית. P7 recto: קטע קטן של מכתב, עם תוכן מועט. P7 verso: דיווח על משלוח סכום כסף באמצעות אבו אלחסן.

מכתב בטורקית עות'מאנית העוסק במשלוח של עצי הסקה (אודון). תיארוך: בסביבות 1736 לסה"נ או מאוחר יותר (לפי הת'אווי), על בסיס האזכור של המטבע העות'מאני זרי מחבּוב — מטבע זהב שנטבע לראשונה בקהיר בשנת 1736 לסה"נ (אם כי המטבעות הקהיריים המוקדמים ביותר בקטלוג הנומיסמטי של אוסלו מתוארכים לשנת 1143 ה'/1730 לסה"נ). יש לציין כי שנת 1703 לסה"נ (1115 ה') הייתה השנה הראשונה שבה נטבעו מטבעות אלה באיסטנבול, ולכן ניתן להציב סף כרונולוגי סביר מוקדם יותר ביותר משלושה עשורים. בהקדמה למהדורתה מציינת ג'יין הת'אווי כי קטע זה ומכתב נוסף נכתבו בידי אותו סופר. לדבריה, מדובר בשני מסמכים קרועים מאוד שהם מכתבים בטורקית עות'מאנית העוסקים במשלוחי עצי הסקה (אודון). במכתב הנוסף פונה הכותב אל הנמען בכינוי "אבי" (בנים פדרים), שיכול להתפרש או כאביו הביולוגי או כזקן נערץ. לעומת זאת, במכתב שלפנינו "אבי" מתחלף ב"אחי" (בנים קרינדאשם), מה שמעיד על כך שהנמען הוא ידיד ו/או חבר לדרך, בדומה לסייד מחמד וסייד עומר שאליהם שולח הכותב דרישת שלום בסיום המכתב הראשון. תכונות אלה, יחד עם אזכורם של דרווישים מבית המוולוי במכתב הראשון, פותחים את האפשרות שעצי ההסקה היו מיועדים לבית המדרש (התקייה) של דרווישי המוולוי בקהיר. בשני המכתבים לא שרד תאריך, אך אם הזיקה למוולוי נכונה, הרי ששניהם נכתבו לאחר שנת 1016 ה'/1607 לסה"נ, עת נוסדה התקייה של המוולוי. הלשון, הכתב והמראה הכללי של המכתבים מצביעים על כך שאת שניהם חיבר אותו מחבר באותה תקופה בערך, וייתכן שאף נשלחו לאותו נמען, ה-חאג'י מחמד. המכתב שלפנינו מצביע באופן ברור על קשר בין משלוחי עצי ההסקה ובין רגימנט הינצ'רים (היאניצ'רים) של קהיר. הכותב מתייחס אל "הכתחודא שם", או אולי "הכתחודא [המופקד] על אותו אזור" (אול טרפא כתחודא). לפי אנדרה רֵמון, במחצית הראשונה של המאה השמונה עשרה שימש הכתחודא — סגן המפקד של רגימנט היאניצ'רים במצרים — כראש המכס של המחוז כולו, ופיקח על המועלמים היהודים שהוצבו בנמלים השונים. ייתכן, אם כי רחוק מוודאי, ששני המכתבים הללו הגיעו אל הגניזה דרך מועלמים יהודים, שהיו נתונים באופן רשמי לפיקוחו של הכתחודא של היאניצ'רים בקהיר, ושהיו אחראים על שומת מסי המכס במשלוחי עצי ההסקה האדירים.

מכתב ממחרוז בן יעקב בפוסטאט אל גיסו אבו זכרי הכהן באלכסנדריה. התיארוך: יום ראשון, 15 בג'מאדא = 16 באדר, ככל הנראה 3 במרץ 1135. המכתב הוא אזהרה דחופה המייעצת לאבו זכרי להוציא את כל סחורתו ממחסן באלכסנדריה. שותפו העסקי של אבו זכרי בפוסטאט היה גוסס, ובשל ההפקרות ששררה אז במצרים עמדה סחורתו של אבו זכרי להיות מוחרמת יחד עם רכושו של המת (לפי גויטיין, לפני 1129). האיש הגוסס, אבו סעיד, היה קרוב משפחה של שותפו של אבו זכרי, סוחר ההודו האלכסנדרוני הידוע אבו נצר בן אלישע. ככל הנראה לא היו לאבו סעיד יורשים מדרגה ראשונה, ופקידי דיואן אלמוארית' (בשורה 5: אצחאב מואריף!), משרד העזבונות, שניצל מצבים מסוג זה, עמדו להחרים את כל רכושו שהיה מופקד אצל אבו נצר. כדי שלא ליטול סיכונים, היו הפקידים מעקלים את נכסי אבו נצר וכן את נכסי אבו זכרי, מכיוון שסחורות השותפים אוחסנו יחדיו. ראש הישיבה, מן הסתם מצליח הכהן — שלמעשה היה כפי הנראה בן דודו של אבו זכרי — מסר את האזהרה אישית למחרוז והורה לו לשלוח מיד מסר דחוף לגיסו אבו זכרי. לצורך כך שכר מחרוז שליח פרטי (נג'אב) לאלכסנדריה, שיצא בגמל. במכתבו אומר מחרוז לאבו זכרי שלא יתחשב בעלויות ויחלץ את סחורותיו ללא דיחוי. האזהרה חוזרת בנספח שנכתב לאחר שמסלם הודיע לכותב כי השליח לא ייצא באותו לילה. אזהרת ראש הישיבה אינה קשורה לבקשתו הדחופה של אבו זכרי אליו במכתב II, 58, שכן אותו מכתב נכתב כמה שנים לאחר מכתב זה. המכתב מתוארך ליום ראשון, 15 בג'מאדא. מכיוון שמחרוז מאיץ באבו זכרי לחזור לפוסטאט להיות עם משפחתו לפני החג הקרב, ניתן לקבוע את התאריך במידה רבה של ודאות ל-2 במרץ 1135, אז חל 15 בג'מאדא הראשון ארבעה שבועות לפני פסח. (לא ברור מדוע הניח גויטיין שהמכתב נכתב לפני 1129.) כפי שכבר צוין, מחרוז לא היה רגיל לכתיבה, ואחרים כתבו עבורו את רוב מכתביו ששרדו, להוציא מכתב זה ומכתב V, 20. בשל דחיפות המכתב, ככל הנראה כתבוֹ בעצמו. ידו הלא־מאומנת, סגנונו הירוד ולשונו הרצופה צורות המוניות וחריגות כתיב נוספות מוכיחים את חוכמת מנהגו הרגיל. ראוי לציון נוסף: מצליח גאון חולה ב"אבן" (אלחצא), כלומר אבן בדרכי השתן (שורה 17 בצד הפנים). בצד האחורי שש שורות של שירת אהבה בכתב ערבי.

רקטו: מכתב מרופא בשם אבו זכרי אל עמית בכיר, אבו עלי. אבו זכרי כותב, ככל הנראה מן הריף, ומבקש עצה בנוגע לטיפול בשלושה מטופלים. למטופל הראשון יש כיב בקרנית ("מן הסוג השלישי"), לוקומה דמוית-שיש, ודלקת עיניים חריפה דמית וצהובה-מָרתית. אבו זכרי ניסה הקזת דם וניקוז של הכיב באמצעות לכסניית סיגלית ריחנית, אך ללא הואיל. למטופל השני יש דלקת עיניים חריפה ביותר, דמעת, ופריחה קשקשית עיקשת בעין ("מן הסוג הרביעי"). למטופל השלישי ניקוב בלתי-מוגדר "כמו זה של המטופל שאותו טיפלת". אבו זכרי גם מבקש מאבו עלי שישלח לו תרופת עיניים עשויה עופרת שחורה מן המלאי שלו עצמו, מאחר שכל תרופות העיניים שאביו של אבו עלי שלח לא הועילו. הוא מזמין את אבו עלי לבלות אצלו זמן-מה מחוץ לבירה, ושולח דרישות שלום לאמו של הנמען, לאביו ולאבו אלחסן. בוורסו: אבו עלי משיב לשאלותיו של אבו זכרי, וכותב במרווחים סביב שלוש שורות של כתב דיוואני ערבי גדול. החלק העליון של הדף פגום. אבו עלי קובע כי מדובר במצבים חמורים מאוד. באשר למטופל הראשון, אבו עלי ממליץ על שימוש ב"לבן" (תרופת עיניים), על מריחה הדרגתית וזהירה של לבונה לניקוי הכיב, ולאחר מכן על בליעת אבקה מן ה"שנג" השטוף (Cytinus hypocistis לפי אפרים לב, המסתמך על עיסא בק), ואחר כך על מתן שלוש אונקיות, בוקר וערב, של משקה סיגלית ושושנת מים או משקה דובדבן. על המטופל להימנע משינה בשעות היום. אבו עלי ממליץ שאבו זכרי יביא אליו את המטופל כדי שיוכל לבחון אותו בעצמו. באשר למטופל השני, אבו עלי אומר כי הריפוי משתנה לפי השאלה האם דלקת העיניים פשוטה או מורכבת. אבו זכרי אינו רשאי להזניח את הפריחה הקשקשית, שכן שימוש מופרז בשמן בן או בשושנת מים או באלום לבן עלול להחמיר אותה. באשר למטופל השלישי, אבו עלי מציע להשתמש בתרופת העיניים מעופרת שחורה, שרופה, יחד עם שמן בן וקמפור או כל דבר אחר שאבו זכרי ימצא לנכון. אבו עלי ממליץ להקל בתזונה ככל האפשר. הוא רומז למשקה שאבו זכרי כבר מכיר, ומציע שהמטופל ייהנה מריחו של הדס, שושנת מים או תמרים. אם המצב עיקש, אבו זכרי רשאי לתת שקדים או משקה של סיגלית ריחנית. לבסוף, הוא מבקש לקבל דיווח האם תרופות אלה הועילו, והאם סובלים המטופלים מכאבי ראש אם לאו.

רובה של איגרת ארוכה ומלאת מצוקה ממנחם, הכותב מפוסטאט/קהיר, אל שותף עסקי שמשפחתו מתגוררת בפוסטאט/קהיר והוא עצמו נמצא בנסיעה. פרטי המקרה קשים למעקב וראויים לבחינה מעמיקה יותר. אויביו של מנחם גברו עליו והם שמחים לאידו עד בלי די, והוא איבד סכום כסף ניכר. במה שנותר מן האיגרת, הוא מזכיר תחילה את ביקורו של לולו ("יאבדו אויבי ישראל"), שאולי יש לזהותו עם אלרקי, בבית סוהר (שבו היה מנחם כלוא?). שאר הסיפור כולו עוסק במעלליהם של אלרקי ואבן כאתב אלערב, שאותם מכנה הכותב "כלבים" (והם מכנים אותו באותו האופן). האחרון "עומד בלב השווקים [של פוסטאט וקהיר] ועורך מפגשים גדולים (? מחאפל), גדולים אף יותר מאלה של אלרקי. הוא אמר שאני אויבו ושהעדתי נגדו בפני נציג הסולטאן" (שו' 12–15, 29 בצד recto). ככל הנראה הנמען בדרך כלל מקובל על אבן כאתב אלערב, ולכן דבר מכל זה לא היה קורה אילולא נאלץ הנמען לצאת לדרך "בעוונותיי" (r24–25). מנחם כותב שוב ושוב שהוא "באש" ושמוטב לו למות (r25–31, v21–25). דודו (עם) אבו אלפרג' מסית את אלרקי, ועומד בשוק ו"על בית המטבחיים" (?) ומקלל את מנחם ואת הנמען בפני היהודים והמוסלמים. אבו אלפרג' מורה לאלרקי לא "לשום את המשכונות הללו" (הד'ה אלרהונאת לא תקומהם) (האם מנחם מנהל בית עבוט?) (r32–36). רשעותו של אבו אלפרג' עמוקה אף יותר, שכן הוא "יושב בבית עם יוסף ואחיו ובניו, רוקד (רקץ) ומאזין למוזיקה (טרב)" (rm22–33). חלק הסיפור הממשיך בצד verso עוסק בטענת אלרקי שמגיעים לו 1000 נֻקְרַה (דרהמים) מן הנמען. מוצגים מסמכים משפטיים שונים ועדים (שקריים?) (v1–15). מישהו אומר: "כך אובדים הון ורכוש בגלל לשון הרע" (v12). מנחם מרחיב על מצבו האומלל. הוא מתפלל לאל שיצווה על "מלאך פגעי" להניח לו. כל יום מסתיים בדמעות ובהמסת כבדו, פירור אחר פירור (v19–32). הוא מסיים בהפצרה בנמען לבוא במהירות ולבקש סיוע מאיש רב־עוצמה ("נשק עבורי את רגליו של מי שאתה יודע", v33–34). הוא מתנצל על העניין המעיק שבאיגרת (v35–37). ר' דוד שולח דרישת שלום ונזיפה; ר' שלמה בקו הבריאות, מתאושש וחזר לעצמו; אשת הנמען וילדיו בריאים (v37–40). בנוסף בשוליים: "שמעתי שמהד'ב בן אלעודי במצב אנוש ושהחיטה יקרה. יחוס האל".

מכתב מאת מעתוק אליהודי, בכתב ערבי, מתוארך ל-3 ברג'ב [12]48 להג'רה, הוא 26 בנובמבר 1832. השם "מעתוק" רומז שהכותב היה אולי משוחרר עבדות, אם כי הדבר אינו ודאי. הנמען אינו מזוהה במפורש, אך נראה שהוא בעל סמכות בקהילה היהודית או המוסלמית. המכתב הוא כנראה תלונה ובקשת סיוע נגד התנהגותם (ככל הנראה גזל שכר) של אלמעלם נסים ואלמעלם בכור (או אולי בחור, אם בחׄור הוא שגיאה במקום בחׄור). השולח מדגיש שוב ושוב את עוניו, אם כי הסכומים הגדולים שהוא מזכיר (אלפים ועשרות אלפים של מטבע כסף, כנראה מדינים) מרמזים שמדובר אולי בעוני רטורי או יחסי. נראה שמעתוק נדחק לתכנית עבודה אצל בכור במשך אחד-עשר שבועות בבּוּלאק, אולי לאפיית מצות או פטיר (פטיר/פתיר) עבור העניים. בכור גרף רווח נאה מן ההפרש שבין 100 גרושים לאירדבּ של חיטה לבין הכנסות המכירה, אך מעתוק לא קיבל את המגיע לו (وتعبنا احد عشر جمعة ولا كسبنا شي ابدا — "התייגענו אחד-עשר שבועות ולא הרווחנו דבר כלל"). כעת בכור מתקוטט עמו ללא הרף (وكل ساعة يتخانق معانا), ומעתוק מנסה שוב ושוב להביאו בפני הרב הראשי (חאחׄאם באשי) כדי לאלצו ליישב את החשבונות לפי ההלכה (בִּאלוַג'ה אלשַׁרְעִי). יש התייחסות סתומה לכך ש"איננו של הפרנג'י/האירופי, אנו של מעלת כבודכם" (واحنا محناش تبع الافرنجي احنا تبع سعادتكم), והדבר בא לאחר אזכור של מישהו אחר שהיה כפוף ל"אדוננו (אפנדינא)". תעתיק חלקי וגולמי מצורף, ובו פירוט תלאותיו של מעתוק: הם הופקדו על ענייני "עיד אלפטירה" (חג המצות?), היו בלוויית המעלם בכור הנזכר, נסעו לעיר עם יהודי אחד, מחיר האירדבּ עמד על מאה ועשר גרושים, הם אפו פטיר וחילקוהו לעניים בשווי שמונים אלף פצ'ה — שש-עשרה אלף וחמש מאות פטירים — והוצא חשבון; כן מצויין כי כבר פנו אל החאחׄאם באשי בעניין סכום אלפי פצ'ה הקשור באישה יהודייה אלמנה. בכור חייב למעתוק עשרת אלפים פצ'ה אך מסרב להתחשבן עמו לפי דרך הדין. הכותב מבכה את מצב משפחתו: יש לו ילדים ובני בית מודאגים, והוא עני שאין בידו דבר להוציא לפרנסת ילדיו, ועל כן הוא מתחנן שיופנה אל החאחׄאם באשי שיכריח את בכור להתחשבן עמו "בִּאלוַג'ה אלשַׁרְעִי", וחותם בנוסח "ואנו במקומכם ובמקום האל ובמקום מעלתכם".

מכתב מעמרם בן יוסף, שהיה באלכסנדריה, אל נהראי בן נסים, ובו בקשה כי נהראי יתערב אצל חסן בן בנדאר. תאריך משוער: 1094–1097. זהו המכתב הפותח של ההתכתבות; עמרם בן יוסף מסכם בו את שנעשה עד כה ומבקש מנהראי להתערב אצל חסן בן בנדאר באמצעות הסוחרים השבים לעדן. שורות 1–13: התנצלויות על שתיקתו הממושכת של הכותב. הוא מסביר ששאל תמיד לשלום נהראי, אך נמנע מלכתוב אליו כדי שלא להטיל עליו את חובת המענה. שורות 13–29: עשרה חודשים קודם לכן העביר נהראי מכתב מאבו אלפרג' נסים, ובו תיאור החוויות הנוראות שעבר. המכתב גרם למשפחה צער עמוק, שהוחרף בשל מחלתן של אחות הכותב (אשתו של נסים) ושל אשתו של הכותב עצמו — יתומה שנשא לאחרונה לאחר מות אשתו הקודמת, ואשר ילדה לו בן חולני. הקשיים הכלכליים השלימו את התמונה. "לא לאדם דרכו". משורה 30 ועד שורה 13 בצד ב': באותו מכתב ציין נסים כי שלח לאבו עלי חסן בן בנדאר מאן ורבע כופר, בבקשה למוכרם בעדן ולהעביר את התמורה למשפחת נסים. הכופר הגיע לעדן, אך נסים לא ידע אם חסן שלח דבר. אותו מכתב נכתב בדיוק שנתיים קודם לכן. לאחרונה הגיעו מעדן כמה מכרים, הנזכרים כולם בשמותיהם, ובידי חלקם מכתבים וקבלות מסוחרים מעדן. אחת הקבלות נראתה קשורה למשלוחו של נסים, ונהראי מתבקש לחקור בעניין זה ובעניינים דומים. צד ב', שורות 14–24: משנודע לעמרם כי הסוחרים שהגיעו מעדן עומדים לשוב לשם, כתב אליהם מכתבים, וכעת הוא מבקש מנהראי להיפגש עם "כולם" ולמסור לידיהם את מכתביו. עליהם להבהיר לחסן בן בנדאר כי "תפיסתו הזמנית של תמורת הכופר כערובה כנגד תביעות אפשריות" הייתה חטא גדול. צד ב', שורות 24–31: בדרכו מזרחה פגש נסים בדהלכ את השיח' אבו אלחסן סלאמה אלמערי, אחיו של השיח' אבו אלגנאאם. במכתב הנזכר (שורות 13, 29 ואילך) כתב נסים שפגש את אותו אדם שוב, וביקש ממנו לשאת עמו את תמורת הכופר מעדן, אם לא נשלחה כבר. נהראי מתבקש לברר אם הגיע אדם זה לפוסטאט והאם הביא ידיעה מועילה כלשהי. צד ב', שורות 31–38: בחלק המסכם מזכיר הכותב לנהראי לברר על אודות נוסע נוסף שעל פי השמועה יש בידיו ידיעות בנושא. שורה אחת או שתיים חסרות בסוף. ראו על אבו אלפרג' נסים, שנעלם בהודו עם הכופר שלו, אצל גויטיין ופרידמן.

מכתב משלאמה בן מוסא מסְפַקְס, ששהה במאזר שבסיציליה, אל שותפו יהודה בן משה בן סע'מאר בפוסטאט. בערבית-יהודית. זהו המכתב הארוך ביותר שנמצא בגניזה. לפי בן-ששון יש לתארך את המכתב לתחילת שנות השישים של המאה ה-11, על פי ההפרעות הצבאיות הנזכרות בו. גיל מתארך אותו ל-7 בספטמבר 1064, על סמך זיהוי הקרב הנזכר בו כקרב שהתחולל באותו יום בין הקאא'יד של ספקס לבין השליט הזירידי תמים בן מעז. המכתב כולל פרטים רבים על מגוון רחב של סחורות וכן על עסקאות פיננסיות. בעיקרו של דבר נועד המכתב הארוך לתכלית אחת: לשכנע את יהודה בן סע'מאר, שותפו של שלאמה, לא להתיר את הקשר השותפי ביניהם. בפועל מסכים שלאמה לפירוק השותפות הפורמלית (צֻחְבַּה): "קיבלתי את מכתביך השנה, ובהם נשבעת שברצונך לפרק את השותפות. אני רוצה בכך אף יותר ממך. אם השותפות תימשך תהיה מריבה... כיום שוב איננו חשים כפי שחשנו בעבר, כשסמכנו זה על זה". על אף זאת מציע שלאמה דרכים אחרות להמשך הקשר ביניהם, ובהן חניכתו של נסים, שותף זוטר חדש ששלאמה שולח אליו, ושליחת סחורות מצד יהודה אל שלאמה במסגרת שליחות (סוכנות). לפי ניתוחה של גולדברג ("שנתו האסונית של שלאמה בן מוסא"), פותח שלאמה את מכתבו בהבעת תדהמתו ומפח נפשו לנוכח מכתביו של יהודה המלאים תוכחה: "ציפיתי שתברכני על הינצלותי במהדיה, על שניצלתי מאבדון, ועל המבחן הנורא (אל-מוקף אל-עט'ים, נזכר גם בהמשך) שלא הייתי מאחל לאיש. נכבלתי (כֻתִפְתֻ) וכמעט הוצאתי להורג (עֻרִצְ'תֻ עלא אל-סיף) ארבע פעמים (או חמש – הדיו מתקלף כאן). גם אילו לא הייתה בינינו שותפות (שריכה), אהבה (מַוַדַּה) או התחברות (צֻחְבַּה), עדיין היה זה מחויב המציאות מצדך. עתה, יותר משנה לאחר מכן, האימה לא שככה, אלא הפחד שוכן עדיין בלבי. הצרה הגדולה ביותר שהייתה לי במהדיה הייתה דאגתי לעסקיך...". מעניין שכאשר שלאמה מזכיר את חוליי יהודה בשנה שעברה (מא לחקך תלך אל-סנה מן אל-צ'עף ואל-תוג'ע), אין הוא מביע אף מילה של אהדה כמקובל ואינו מברך אותו על החלמתו. גיל סבור שכתב יד נוסף הוא המשכו של מכתב זה, ואילו גולדברג סבורה שמדובר בדף קטן שהוכנס אל תוך המכתב הראשי – ובכך מסכימה עם גויטיין, המכנה אותו "המשך" של המכתב.

מכתב בערבית-יהודית. תיארוך: המאה ה-11 או ה-12, אולי המאה ה-11 על פי הפורמט. השולח כותב באריכות רבה ובלשון מעורפלת (ללא אזכור שמות או פרטים מזהים) במטרה להצדיק את מעשיו (נראה שהנמען נעלב מכך שהשולח רכל עליו) ולאחות את הקרע במערכת היחסים ביניהם. בצדו השני של המסמך מופיעה אלגוריה ארוכה המשווה את הנמען לאציל אצילי המעסיק ומכבד עובד אדמה פשוט (השולח) למשך זמן מה, ולאחר מכן מגרשו. בין הדברים הנאמרים: השולח מציין כי הדבר צורב בלבו, מבקש שלא יהיה לנמען חלק בכך, ומדגיש שזה כשנתיים או קרוב לכך מאז האירוע. הוא מצהיר כי אינו רוצה לשאול על ממונו ובניו של הנמען, שהם נעלים מכך, אלא לשמור על האהבה והחסד ביניהם, וכי האל הוא יודע התעלומות והסודות. השולח מבקש שספקותיו של הנמען יוסרו "בדרך אמת ובלשון נכונה", ומביע את כוונתו לשמור על רגשות אלה כל ימי חייו ומאחל שלום לבני הנמען. הוא מצטט את הפסוק "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, יז), ומדגיש שהזכיר את הנמען כפי שהזכיר אחרים, לחיים ולמוות. הוא מספר על עמלו לילה ויום, ומביע צער על שהנמען שכח את הקשר ביניהם. השולח טוען שדברים מסוג זה לא דיבר אלא עם בני ביתו של הנמען עצמו, ולא הוציאם החוצה לאדם זר, ומבטיח שלא ישנה כוונתו זו. הוא מבקש מהנמען שלא יישמע ממנו דבר מפי אחר, ופונה אל האל יתברך. באלגוריה שבצד השני, השולח מדמה את עצמו ביחס למעמד הנמען לעובד אדמה פשוט שבעל אחוזה גדול, איש מכובד ובעל שם, מעסיקו. בעל האחוזה זוכה בכל טובה — בנים וממון — ומכבד את עובדי האדמה במתנות ובתבואה כדי שיתפרנסו. עובד האדמה עובד בכל כוחו ובהתמדה בכרם של בעל האחוזה, אוכל מפריו ושומר חלק מהתבואה לזמן הצורך. כאשר התבואה גדלה, שמח עובד האדמה וכן בני בעל האחוזה, ושמחת עובד האדמה היתה בכך שכל שכרו שמור אצל בעל האחוזה. אך לאחר מכן ראה בעל האחוזה לנכון להרחיק אותו, גידר את האחוזה בגדר של פרחים וגירש את עובד האדמה. עובד האדמה ממשיך לבטוח ולקוות, ואומר שאין לו מקלט אלא באל היודע, שכן לא יעזוב את אדוניו ולא יפנה לאחר. שוב מובא הפסוק "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ", ומוזכרים דינר וסכום מסוים, וביטוי על "רכיבת הרוח".

טיוטת מכתב משליח אנונימי, מפוסטאט/קהיר, אל נמען לא ידוע בירושלים. בעברית. מתוארך ליום שני, כ"ב ברחמים, ה'תקצ"ה, היינו 1835 לסה"נ. קיימת אי־בהירות מסוימת לגבי היום המדויק: אם "רחמים" הוא חודש אלול, אזי כ"ב בו אמור היה לחול ביום רביעי; אך ייתכן ש"רחמים" כאן מציין את חודש אב, שאז כ"ב בו אכן חל ביום שני. המכתב מגולל סיפור מופלא על קורותיו של הכותב מאז שיצא מירושלים בשליחות התרמה מטעם כולל מסוים. תחילה הלך לעזה (ולא לגיזה, כפי שעלול להשתמע מצורת הכתיב שלו), שם רכש לעצמו מעבר לסואץ יחד עם כמה גויים מבית לחם. בסואץ (או אולי עוד טרם הגיעו אליה) חלה בקדחת קשה במשך כ־24 ימים. הוא שילם לאישה מוסלמית קירש ליום עבור כביסת בגדיו המלוכלכים בים. כשנכנס לעיר, גילה כי פרצה בה מגפה (חולירע? או אולי הדבר השחור, לאור התפרצות גדולה שאירעה באלכסנדריה/מצרים בשנים 1834–1836). כל הגויים ניסו לברוח בסירות לג'דה. גם הכותב ניסה להימלט, אך קצין מסוים הגיע והחרים את הסירה, מבעיט בו ובקבוצת דמשקאים אל מחוץ לסירה. בהמשך לקה הכותב בקדחת בפעם שנייה ("כל גופי בער, ולשוני דבקה לחכי, והלכתי אל הרופא, וריפא אותי בשנית"). בנקודה זו אזל כל כספו, ועד מהרה גם פיתח מחלת עיניים. מכאן ואילך משתרע סיפור ארוך על האופן שבו נסמך על הכנסת האורחים והנדבנות של זרים שונים, תוך אזכור "פוליסות" (ערבויות) שונות, מכתבים שונים המוכיחים את מעמדו כשליח אשר נאלץ להציגם, ואנשים שונים – יהודים וגויים – אליהם פנה לעזרה. יחסית בשלב מוקדם הגיע לפוסטאט/קהיר, שם הצליח מעט בלבד בגיוס כספים או בגיוס תומכים. גובה מס הגולגולת (בעל הח'ראג') תפס אותו על אי־תשלום עבור "השנה השלישית" (שכן הוא שילם רק עבור שנות '50 ו'51), והוא בילה שלושה ימים בכלא, ושם חלה בפעם הרביעית. הוא יצא מהכלא בזכות התערבותו של מעלם בכור. הצלחתו בגיוס כספים לאחר מכן לא הייתה טובה משהייתה קודם לכן. הוא מזכיר שהלך לישון בבית המדרש, מפני שלא היה לו לאן לפנות. סופו של המכתב הוא תחינה אל הנמען שישלח לו כסף. המכתב נקטע באמצע משפט, ואין בו כתובת נמען, דבר המעיד כי מעולם לא נשלח (ועל כן יכול היה למצוא את דרכו אל הגניזה).

מכתב עסקי בכתב ערבי מאבו אלסרור בן אבו אלמנא (יהודי, כפי שמתברר בשורה 5 בצדו האחורי של המכתב) אל אבו אלמג'ד בן אבו אלמנא אלדמיאטי, השוהה באסיוט. אבו אלסרור מתגונן מפני האשמה כי הזניח את ענייניו של הנמען. הוא מדווח שמיד עם צאתו של הנמען לדרכו, חלה ח'ליל בפצע או מורסה (קרח'). ח'ליל שילם לאבו אלסרור סך של 68 דרהם בארבעה תשלומים עבור החנות, והמשיך ללכת לעבודתו אף שנמנם כל היום, ולבסוף רותק לביתו ונפטר ב־2 ברמדאן. אבו אלסרור לא הצליח לגבות דבר מן הכסף שהמנוח חב לנמען. עשרה ימים לאחר מכן, הציג אבו בכר אלקסטלאני חג'ה (מסמך משפטי) המעידה כי המנוח חב לו 700 דרהם משותפות קראץ' (שותפות עסקית), ואבו מחמד בן מחפוז' הציג מסמך דומה ולפיו חב לו המנוח חוב של 200 דרהם (כנראה לא מתוך שותפות). הם פנו לבית הדין, והקאדי פסק שרק מחזיק החג'ה של השותפות (שריכה), קרי אבו בכר אלקסטלאני, רשאי לגבות את כספו. החנות נמכרה ב־150 דרהם, ואף על פי כן הצליח אבו בכר להשיב לעצמו רק מחצית מן הסכום המגיע לו. (כאן משולבות שתי הערות אגב: בזמן שח'ליל היה חולה ומרותק לביתו, בא סוחר הבדים אל השולח, אשר שילם לו 20 דרהם; וכן בא בעל הצעיף (מטרפה) שהיה ממושכן אצל הנמען תמורת 3 דרהם, ופדה אותו.) בהמשך מוכיח אבו אלסרור את הנמען על שלא שעה לדבריו ולא נשאר עם חנותו. אילו היה שומע לעצתו, לא היה מאבד כסף רב כל כך ולא היה גורם לעצמו את כל הטרחה והצרה הזאת. אבו אלסרור מדגיש שלא חסך מאמץ בניסיונותיו לתבוע את ח'ליל על הכסף שהוא חב לנמען, אפילו כאשר ח'ליל היה חולה. יום אחד באה אִמו של ח'ליל וראתה כי הוא שרוי במצוקה, והוא אמר לה: "אבו אלסרור היהודי תבע אותי על כספי חברו ואמר 'תן את הסחורה', ודבר זה פצע את נפשי". אז באה האם אל אבו אלסרור "ואחזה בצווארונו (אטואק)" והאשימה אותו שהמית את בנה. אבו אלסרור מספר: "נפשי הייתה יוצאת ממני לולא השכנים וח'ליל (שריסנו אותה?)". אותו סיפור חזר על עצמו כאשר בא אבו בכר אלקסטלאני ותבע את ח'ליל. המכתב מסתיים בנימה אופטימית של "סוף טוב הכול טוב": "אם תחזור, אם ירצה השם, תוכל לקבל חנות תמורת 50 (דרהם), ותצליח ותשיב לעצמך (את הפסדיך)".

מכתב מיוסף בן יעקב בן עלי הבבלי ראש הסדר אל אחיו עלי ויצחק. רובו בערבית-יהודית. מתוארך לשנת 1476 למניין השטרות, היינו 1164/65 לספירה. השולח מציין את שמו בכמה שורות קצרות בראש הדף, ולאחריו ציטוט מתהילים קכ"א, ב'. את זיהוי השולח עשו אמיר אשור ומרדכי עקיבא פרידמן, המוסיפים כי הוא חותם בסיסמתו (עלאמה) — אותה סיסמה ששימשה את שמואל בן עלי, שהוא היה תלמידו: "הא̇ לא̇ למו̇" (תהילים ס"ח, כ"א). במכתב מדווח יוסף כי שלח את הספר המבוקש בכתב ידו. באשר לדברים שאחד מהם אמר על אמו המתגעגעת אליו — הוא מתגעגע אליה אף יותר. החלק הבא עוסק בחינוכו וגידולו של יצחק (כנראה האח הצעיר). עלי התלונן כי יצחק אינו שומע בקולו ומסרב לציית לו תמיד. יוסף נותן הוראה שייתכן שעניינה עונש גופני, ובה מופיעה המילה "אלמקלב". לאחר מכן: "עליך להשליט עליו את סמכותך (תסלטין בה) ולהזכיר לו את דברי התורה, 'כבד את אביך ואת אמך...'. ובאשר לדבריך כי הוא מקלל אותך — אותך, מורהו! — איני יכול להאמין עליו דבר כזה". בהמשך הוא מצטט עוד פסוקים מקראיים ומורה לעלי לנסות לסלוח ליצחק. באשר לשמח(?) אלקטאן ולהפרתו את ההסכם (המשפטי?) ואי-נתינתו דבר לנמען — על הנמען לפנות אליו ולדרוש הסבר. השולח מצטער על כך שהנמען לא הודיע לו מה הוא ואבו אלברכאת קוראים, וגם לא על פרנסתו, ולא על "כמה זהב אספת עבורי". יוסף מזכיר מכתב שקיבל מאביהם ומתאר כיצד השיב הן לנמען והן לאב במכתב אחד. לאחר מכן הוא נוזף בנמען על כתב ידו הגרוע (כון כ'טך מנחוס) ועל הצורה הלקויה שבה העתיק את חמש הקונטרסים (ככל הנראה שיעורי בית). עליו לחזור ולכתוב אותם מחדש, וגם לפקח על יצחק בעת שזה מבצע את אותה משימה. יוסף מוסיף הנחיות נוספות לגבי פרשיות התורה שעליהם להעתיק. לאחר מכן באות דרישות שלום רבות, ובהן לאבו אלפרג' אלבגדאדי, למשה ראש הקהל, לאמו של יוסף, לעזרא הדיין ולבנימין החבר. ישנה גם תוספת בכתב שונה המביעה שמחה על הבשורה כי יצחק החלים ממחלתו. המכתב נמשך אל גב הדף עם דרישות שלום נוספות. באשר להוראה שקיבל יוסף לקנות לאמו נקאב ומקנעה גדולה (צעיף או רעלה) בארבל (ארבל) — מאוחר מדי, שכן הוא כבר עזב את ארבל.

מכתב משפחתי בכתב יד קליגרפי, נשלח מגיזה, ובו שמות רבים והוראות מפורטות. מתוארך למאה ה-13. להלן תרגום גס של תוכן המכתב: "מכתבך הגיע עם אבן אלג'לאג'ולי. נג'ם אלדין קרא אותו עמי בגיזה וכתב תשובה בכתב ידו. מכתב עם אבו אלחסן הגיע ובו הידיעה שאתה חולה, ונצטערנו עליך, אני והאם. ואשר לטאוס ומסעודה, הם לא בירכו אותנו לשלום (?). הזקנה ומסעודה רבו, היא אמרה לה: 'את טוענת שאני חייבת לך דבר מה, איני חייבת דבר לאיש!' הלכנו אל אבו אלח'יר, אני והחכים, מיד עם הגעת אבו אלחסן עם המכתב. רבנו עמו. אמרנו: 'תן את הע'זאל (?), אנו נעשה זאת בחוץ.' אך הוא לא עשה זאת. הוא הכין זאת והוא יעשה. ואשר למה שאמרת, אחי, שאקום ואבוא, אתה יודע שאני עסוק בדיבור (?) של נג'ם אלדין עד שיתייצבו (?) ענייניו. ביום רביעי, יום לאחר הגעת המכתב, הלכתי אל אמין אלדין בן המייסד וקניתי ממנו חמש [יחידות] של נִיל (אינדיגו). מסרתי לו את מכתבך והוא קראו, ונישקתי את ידו והשפלתי עצמי ובכיתי. הוא הצטער ואמר, שוב פעם אחרת. הוא טוב לב ומאחל לך את גאולתך. הוא הבטיח לי. בכל יום אני מצפה לתשובתו ובכל יום אני הולך אליו — יתן ה' שהישועה תבוא בידיו, והמכתב הבא לאחר זה יבשר את ישועתך. אחי, איני יכול לנסוע עד שיגיע מכתב עם בשורת גאולתך. אין טעם לנסוע כך. אינני יכול אפילו לקנות או למכור דבר עד שיתיישב עניינך והדיבור (?) של נג'ם אלדין. ואשר למה שאמרת על הפנייה אל אלשמס בן אלמזווק — הוא לא עזב אותי בגיזה לאחר שקרא את מכתבך אלא במצב טוב (של בריאות?). אולי איננו זקוקים לאיש מהם. אתה יודע שאין לו השפעה מלבד הכסף. עד עתה לא הוסדר דבר ביני לבינו. אם אתה זקוק לכסף, שלח דבר עם איש שאתה סומך עליו, ונמסור לו. אחי, יש אש בלבותינו בגללך. האם ואחותך והחכים — כולם רוצים לבוא אליך. פושע בלונדיני הגיע לאחר מכתבו של אבו אלחסן ואמר שיצאת לדרך. מישהו רצה לכתוב מכתב למישהו, אך הוא חיפש אותך ולא מצאך. הוא הרגיע את לבותינו מאוד. הוא סיפר לנו שרגלך כואבת לך. פחדם נרגע, והם התאוששו ממצבם..." בין האנשים הנוספים הנזכרים במכתב: חאג' מחמד, נג'ם אלדין, הזקנה, החכים, חִכַּם (?), ואלשייח' הלאל.

מכתב מאישה בהריון, ככל הנראה אמידה, אל אחותה בעיר. הכותבת מתלוננת על הזנחה מצד הנמען ומביעה חשש שחלק מביתה ייתפס על ידי הצבא — הע'ז או הטורקמנים — לצורך אכסון חיילים (נזל). צאחב אלדיואן מתגורר כעת בבית הסמוך והולך על הגגות, ולכן יודע מה מתרחש בבית — ובפרט שיש בו די מקום לחיילים. האחות, שייתכן שהיה לה חלק בבית, מתבקשת לבוא. המידע מבוסס על כרטיס ההערות של גויטיין ועל ספרו על החברה הים-תיכונית. המכתב הוכתב לאדם בשם אברהים (אולי אביה של הכותבת?) וממוען לאבו אלחסן בן אברהים אלצאיע' בשוק הצורפים בפוסטאט. החלק הראשון של המכתב הוא תוכחה על שתיקת הנמען: "כולנו היינו יכולים למות, ועדיין לא היית שואל לשלומנו. אנו שומעים עליך רק משמועות. אילולא הריוני, הייתי נוסעת [לפוסטאט] לשאול לשלומך, כי נמאס לי לשלוח מכתבים מבלי לקבל תשובות. עכשיו אתה כותב לי 'בואי אלינו', מפני שדודתי מצד אמי מתה. אפילו לא כתבת לי שאתה חולה [גם כן]. אילו הייתי אויבתך, לפחות זאת היית חייב לי. בן דודי מת, ואפילו לא כתבת לנחם אותי או את דודך מצד אביך... מה הפתרון (או הסיבה?) לאיבה הזאת? בוא נא לבקר, כי הבית מוזנח וריק. אנו חוששים מן האכסון — שכן צאחב אלדיואן מתגורר ממש לידנו בבית של יוסף והולך על הגגות — ושמא הע'ז ייקחו אותו ולא נוכל לומר דבר. אפילו אבן אלסרוג'י מכר את ביתו בגלל הע'ז." בצד האחורי (verso): "בחיי, אחותי, נחמי בשמי את בת דודתי מצד אמי. הייתי חולה ולא יכולתי לכתוב לה לנחמה על אמה. ברגע שתראי את המכתב הזה, שלחי את תשובתו וכל מה שתראי לנכון עם מי שיביא אותו. אני אשלם עבור זה. כל ילדיי חלו, וגם השפחה חולה, יעשה האל שהסוף יהיה טוב. בחיי, אינני צריכה להאיץ בך לשלוח את התשובה במהירות, כי עיניי על הדרך ועל כל אדם שמגיע. כשאשמע שאת בריאה, אשמח. נדרתי נדר שלא לשבור את צומי במשך היום עד שמכתבך יגיע. אני גוועת מצום. אולי תבואי במקום מכתבך, ותראי מה תעשי עם [חלקך בבית?]. כי אבן הלאל אינו מחכה לבואו של אבן אלקאצ'י. הוא כבר שלח והשביע אותי בנדר בעניינך..." לסיום היא שולחת דרישת שלום לאבו אלחסן ולאחיו ולבנו, ולאברהים.

מכתב מאבו אלפרג' ובנו אבו אלמג'ד מבלביס אל אליהו הדיין, שהוא בן דודו (אבן ח'אל) של אבו אלפרג'. הם שוהים בבלביס זמן קצר בלבד, מאז י"ז באייר, ומחפשים שם פרנסה בשל המצב הכלכלי הקשה באלכסנדריה. אולם המיזם לא צלח, והם מתכוונים לשוב לאלכסנדריה. מטרתו העיקרית של המכתב היא לבקש מאליהו לנזוף באבו אלפרג' אחר, שחייב לכותב 18 דינרים, ולאלץ אותו לשלם. הכותב הפקיד את הכסף (ויחד עמו טובין נוספים) בידי אותו אבו אלפרג' בלילה שלפני נסיעתו, ולעדות זו נכח בן דוד אחר (אבן ח'אלה) של אליהו, מנצור בן סהלאן. הכותב ביקש מאבו אלפרג' לערוך שטר על הפיקדון/ההלוואה, אך הלה מעולם לא עשה זאת. (כנראה הוא מכחיש כעת שהוא חייב דבר.) "אילו ידעתי שהעניין יסתיים כך, {לא} הייתי נותן לו פרוטה... הצורך הגדול ביותר שלי ממך הוא שתנזוף באבו אלפרג', כי הוא כופר [זנדיק]. ישועתי היחידה ממנו תהיה דרך האל ודרכך. אני מזועזע מן האופן שבו התנהג אל בני... עתה אני חתיכת בשר: חסרים לי כסף, ראייה ופרנסה". הוא מזכיר את ראייתו החלשה גם קודם לכן במכתב, בהסבירו את "עיכוב ה-רחל שלי" (סחורה? נסיעה?). מעניין במכתב גם מה שאבו אלפרג' מספר על הכנסת האורחים שלו לבנו של אליהו, הרופא אבו זכרי, שחזר מירושלים בשנה הקודמת. תחילה התאכסן אבו זכרי אצל אבו אלפרג' בן הפרנס, אך לאחר יום הכיפורים אמר הכותב: "מוטב שיתאכסן אצלי ולא אצל זרים". וכך התגוררו יחדיו, "ראש בראש" — ככל הנראה ביטוי להכנסת האורחים הנדיבה שלו. כאשר הכותב ובנו, יחד עם אסד ואבו אלמנא, החלו להתכונן לנסיעה (לפוסטאט?), הם הפצירו באבו זכרי להצטרף אליהם, בנימוק שכך הוא רצונו של אליהו, אך הוא סירב. בסופו של דבר אסד הקדים לו 17 דרהם לתשלום מס הגולגולת. אבו זכרי אינו מתכוון לבוא, אלא נשאר בביתו של הכותב, יחד עם סולימאן התימני (ייתכן שהוא אביו של אברהם בן שלמה התימני, שהתגורר עם אבו זכרי בירושלים, ושהיו לו קרובי משפחה בבלביס). מניעיו של אבו זכרי נראים במידה מסוימת כספיים — הוא אומר שלא יבוא עד שאביו ישלח לו 10 דינרים. המכתב מלא בכתיבים יוצאי דופן, רבים מהם משקפים ככל הנראה הגייה מדוברת.

מכתב בכתב ידו של יהושע בן הנגיד (נפטר 1355), או למצער בידי אותו אדם שכתב את PER H 129, שגויטיין זיהה כחתימת היד היחידה הידועה של יהושע. שני המכתבים מופנים אל אלשיח' אלמהד'ב. בערבית-יהודית. תיארוך: בערך 1334 לסה"נ, שכן נראה ששניהם קשורים לאותה פרשה. הכותב מפציר בנמען לשוב, ופונה אליו בהזכירו את מעשי הצדקה שלו; כיצד הקהילה היהודית התרוקנה מנוכחותו; וכיצד אם יימשך המצב הזה, ילדיו יכירוהו רק דרך אותם מעשי צדקה (שורות 8–11). "קום! התעורר! וזכֵה בעולם הבא... שכן כל עוד זה נמשך, נחלשתי מאוד. בכל שעה אני תוהה אם חולשתי תגבר. [אם תשוב,] לא יהיה צער בלבך על שלא ראיתני ושלא התפללתי עליך לפני מותי. אינני מטיל ספק באהבתך אליי, כשם שאסור לך להטיל ספק באהבתי הנמשכת אליך. גם אם השתנית בעקבות הפרידה במשך כל הזמן הזה, ונעדרת ממראה עיניי, גם לבי נעדר" (שורות 17–23). הוא ממשיך בהרהורים מליציים על הפכפכותו של הגורל (המכונה בשורה 2 "גלגל המים", אלדּוּלאב) ועל אפסות העולם. הוא נושא דרשה אלתורית: "העולם (אלדניא) גמור/כָּלה (? מפרוּג' מנהא): אושרו סופי (פאניה), התקדמותו היא נסיגה (אקבאלהא אדבאר), הוא בוגד במי שבוטח בו, משפיל את מי ששמח בו, אינו נותן דבר אלא כדי לקחתו, ואינו משמח שום נפש אלא כדי להעציבה — אי אפשר לבטוח בו. התועלת היחידה היא בעבודת העבד את האמת (מועאמלה = עבודה), ביראתו ממנו, בקיום תורתו, בבקשת רחמיו וקיום מצוותיו... זהו האוצר שאינו מתכלה והאושר שאינו אובד לעולם...". לאחר מכן הוא מביע את השתתפותו בצערו על הפירוד שאירע לאחרונה בין הנמען לבין "אחיו" עבד אלעזיז. בעבר השניים היו קרובים מאוד, ונראה שהתקוטטו. "הרופאים" (אלחכמאא') הצטערו כששמעו ש"אחיהם" (עבד אלעזיז?) הוא האשם. המכתב מסתיים במילים: "אין אוהב את הרע אלא כל מי שחסר שכל ודת, והשלום הוא מקור החיים, והקיום נבנה אך ורק בזכות השלום, יברך אלוהים את עמו בשלום". בצדו האחורי נעשה שימוש חוזר עבור התפסיר של רב סעדיה לתהלים קי"ג:ד'–קט"ז:ו' (קטע עליון) ולתהלים קט"ז:ז'–קי"ח:ב' (קטע תחתון). הזיהוי והחיבור בין הקטעים: אלן אלבאום.

מכתב בערבית-יהודית אל אדם בשם אבו טאהר, ובו פרטים טכניים מעניינים על ניהול מס הגולגולת (ג'אליה). הכותב מספר ששמע ממנצור אלדמשקי, "ישמרו האל" (אולי זהה לנמען אבו טאהר עצמו — אחרת לא ברור כיצד קשור אבו טאהר לעניין), שהוא נגרר לעניין של מס הגולגולת של מוסא בן אלמע'רבי. מוסא היה עסוק במכירת קמאש שלו (ריהוט הבית? נדוניית אשתו?), כאשר ניגש אל הוואלי (המושל), אולי של אלבנהא, ואמר: "האיש הזה [כנראה כותב המכתב] הוא הערב שלי (צ'מיני), ואני משלם את מסי במליג'." השיב הוואלי: "בלתי אפשרי! הראה לי את שוברי הקבלה שלך (בראואתך)." מוסא הביא את השוברים. רצף האירועים מיטשטש מכאן ואילך בשל סופי שורות חסרים. שחזור משוער הוא כדלקמן: הוואלי אמר שנצטווה לגבות את מס הגולגולת מקבוצת אנשים שעדיין חבים אותו עבור "שנים 8 ו-9", אך אז התברר שהרישום (אלג'רידה) בבית-המס (אלדיואן) מראה שמישהו אחר כבר גבה מהם את מס הגולגולת — אולי משום שהם, כמו מוסא, רשומים במקום אחר? הוואלי אומר אז שייקח את הרשימה אל השלטונות (אלסלטאן) וידווח שאנשים אלה בעצם מתגוררים במחוז שלו. הטקסט בשוליים מקוטע, אך מזכיר את גובה מס הגולגולת במליג' (צ'אמן אלג'ואלי במליג'), ובהמשך: "שישלם זאת באלבנהא". השוליים העליונים אבדו. כאשר הסיפור מתחדש בצד האחורי, מישהו — אולי הוואלי של אלבנהא — אומר: "לא אשחרר אותך ללא תשלום מס גולגולת עבור שנה 8, כפי שהורו השלטונות (אלסלטאן)." הכותב ממשיך: "אנו במצב קשה עמו [אולי עם חוכר המסים של מליג']." בסיום מתחנן הכותב לפחות פעמיים בפני אבו טאהר שלא "יתנגד (תעארץ')... [למשהו או למישהו] שבאלבנהא". משמעות הדבר אינה ברורה מיד. ייתכן שהכותב, השוהה במליג', נקלע כעת לקשיים מול חוכר המסים המקומי, מאחר שהוואלי של אלבנהא מנסה להעביר את הכנסות המס למחוזו שלו, והכותב מקווה שאבו טאהר ומוסא לא יסעירו את הרוחות עוד יותר מול השלטונות. ראו מסמך נוסף בשימוש המילה "עארץ'" בהקשר של מס הגולגולת. ההתייחסויות במכתב סתומות למדי, וייתכנו פרשנויות אחרות רבות העולות בקנה אחד עם הנותר ממנו.

מכתב או עצומה, ככל הנראה מאת עמרם בן אהרן הכהן "השביעי" (חתנו של ראש ישיבת ארץ ישראל, אביתר בן אליהו הכהן) אל "רבנו השלישי" (רבנו השלישי), ייתכן שמדובר בצדוק בן יאשיהו, בפסטאט. בערבית-יהודית עם שילוב של עברית. הכתב קליגרפי עם מרווחים רחבים בין השורות. תיארוך: 1108–1109 לסה"נ. השולח מבקש מהנמען להפעיל את השפעתו ולהתערב אצל הנגיד מבורך בן סעדיה כדי שהצי הפאטמי יחלץ את אביתר ובני משפחתו מטריפולי, בתקופה שבין קיץ 1108 לסה"נ (כאשר תושבי טריפולי הפילו את אבן עמאר) לבין ה-12 ביולי 1109 לסה"נ, כאשר הפרנקים שדדו את טריפולי. בהמשך מתייחס המכתב לבריחתו של פח'ר אלמלך אבן עמאר מטריפולי וכיצד השאיר אותה בידי בן דודו אבו אלמנאקב. השולח מציין כי שלח קודם לכן מכתב באותו עניין אל "בן דודנו", אישיות נכבדה וכהן. "לקחו אותו ונסעו עמו... לקראת תחילת שבת ויושע (=בשלח?), היום שבו נסע אבן עמאר לבירות — אל ישוב עוד לביתו ולא יכירנו עוד מקומו (איוב ז:י) — ואז נסע לטבריה (? טברי) כדי להתבצר שם, והעיר נתונה כעת בידי בן דודו (אבן עם) אבו אלמנאקב". בחלק התחתון (יש לציין כי עדיין קיים פער בין שני קטעים), מופיעה התייחסות ל"במשבר זה ובאחרים..."; השולח מציין כי כבר הסביר את מצבו של "האח" אבו אלפצ'ל ובני משפחתו במכתבים אחרים; הוא חוזר ומוסר ברכות לנמען ולשני בניו; ושני בניו שלו, עזריהו ומצליח, מעבירים את ברכותיהם. החתימה היא במוטו שאולי ניתן לשחזרו כ-[יו]חש [ישע] בקרוב (יוחש ישע בקרוב). בטקסט הראי נשתמרו מספר מילים מחלקים אחרים של המסמך, שעשויות לסייע באיתור הקטעים החסרים: אבו אלפצ'ל הלוי ואלשיח' אבו אלגנאאם. (המידע מבוסס בחלקו על מהדורת ברנדן גולדמן.) קיימת אפשרות שאחד מקטעי המסמך הוא למעשה מכתב נפרד, מאותו שולח אל אותו נמען, מכיוון שהמרווחים הבין-שורתיים רחבים במספר מילימטרים. ראו גם מסמך נוסף שאולי נכתב בידי אותו סופר, אך השוליים הימניים שלו מעט קטנים יותר. לדוגמה לפורמט של מסמך מדינה פאטמי שמסמך זה מחקה, ראו דיווח נוסף (לא פורסם) הנוגע לתקופה זו בטריפולי.

מכתב מיהושע השופט, ככל הנראה אל קהילת חלב. תיארוך: בערך 1020 לסה"נ (לפי גיל) או בסוף שנות העשרים – ראשית שנות השלושים של המאה ה-11 (לפי פרנקל). גיל זיהה את השולח כיהושע בן יאיר הכהן, הכותב מטבריה. לעומתו, פרנקל טען שהשולח הוא יהושע אללאד'קי, הכותב מאלרקה (כלנה). המכתב מספר על הופעתו של נשיא מתחזה בשם שם טוב, אשר הציג מסמך שייחוסו עד בית דוד המלך. הוא השתלט על הקהילות היהודיות במצרים ובארץ ישראל, גבה מסים, מינה ממלאי מקום ושליחים — שהמכתב מכנה אותם במונחים יווניים "קנטורין" ו"אוקונומים" (קנטוריון = centurion, ואוקונומוס = oikonomos) — אשר ישבו בדין. אנשי כל הקהילות "ממצרים ועד כלנה" קיבלו את מרותו, צייתו לו וכיבדוהו. כעבור שנתיים, משנודע שהוא נוכל, גורש מטבריה — שהייתה מרכז פעילותו המנהלי — ומת בדרכו ל"אדום", כלומר ביזנטיון (לפי פרנקל). הזיהוי של הנמענים כקהילת חלב מתבסס, ככל הנראה, על האמירה בשורה 58 שלפיה המכתב נכתב כמענה לבקשתו של יעקב החבר, המזוהה הן על ידי גיל והן על ידי פרנקל כיעקב בן יוסף החבר, ראש קהילת חלב. ארנולד פרנקלין דן במסמך זה ומספק תרגום חלקי: "אחינו, ידועים לכם הדברים הנוראים שאירעו לקהילתנו ולקהילתכם, למצרים, לירושלים ולכל ארץ ישראל, מידי אותו הקרוי נשיא, אשר רכש לעצמו שם טוב [או: שנודע בשם שם טוב] והחזיק בידו ייחוס. הוא פסק הלכות, גרם תלאות, מינה עוזרים וממלאי מקום, כתב אגרות, שיגר רצים, גבה מסים ועבר ממקום למקום כשהוא שופט את ישראל... בארצכם היו לכם הסנהדרין והחברים, חכמים ותלמידים, אשר גיבורים בתורה יותר מכולם, ובכל זאת נכנעו למרותו ונהגו בו כבוד והדר, ולא בדקו את ייחוסו כראוי. הם שתו את דבריו בצמא, שיבחוהו, הספידוהו בפני האומות והיללוהו לפני מלכים ושרים בכל מקום שאליו הגיע, מפוסטאט ועד אלרקה. לא חכם, ולא 'ראש', ולא תלמיד עמד בדרכו; חרמותיו נשמרו ופסיקותיו נרשמו לעיני כול. כעבור שנתיים נחשף שאינו נשיא, ושהקהילות לא הבחינו בכך שהייחוס שלו היה מזויף. אף על פי כן הוסיפו לכבדו, בטענה שהיה תלמיד חכם".

ספר הודו א, 14. מכתב מיוסף לבדי אל חסן בן בונדאר, "נציג הסוחרים" בעדן, שנכתב בכתב ידו של הלל בן עלי. ישנם סימנים אחדים לכך שהמכתב חובר בשלב מוקדם של ההליך המשפטי בין יוסף לבדי, סוחר ההודו, לבין יקותיאל בן משה, "נציג הסוחרים" בפוסטאט. פרט מידע חשוב במכתב הוא שבדרכו חזרה מהודו עצר יוסף לבדי במרבאט שבחוף הדרומי של ערב, ומשם המשיך ישירות לדהלכ שעל החוף המערבי של ים סוף, וכך עקף לחלוטין את עדן (ואת חסן בן בונדאר). לבדי הסדיר עם בונדאר שיעביר אליו את הכספים שהיו חייבים לו וליקותיאל. העובדה שלבדי לא סידר את ענייניו בעדן תרמה רבות לסכסוך הנוכחי שלו עם יקותיאל. בעת כתיבת מכתב זה, עוד לא ידעו לבדי ויקותיאל בפוסטאט שהמשלוח הגדול של פלפל, שלבדי קנה בהודו, טבע בדרך. תיאור מפורט של התוכן לפי גויטיין ופרידמן, מסודר לפי קבוצות שורות (התרגום אצל גויטיין ופרידמן מכסה רק את השורות x–35): שורות x–7. רשימת הסחורות של אבו יעקוב אלחכים שנמסרו לחסן בן בונדאר בעדן ונרשמו בפנקס החשבונות שלו, ובכלל זה רכישת נחושת יצוקה שנועדה להישלח להודו. שורות 8–24. מסעו של לבדי אל אלתיז שבדרום-מזרח איראן, הצרות שפקדו אותו שם, הגעתו בשלום לנהרוארה (גוג'ראט), ופעולותיו שם עבור חסן בן בונדאר ואחיו. מסע השיבה שלו, טביעת הספינה, וכניסתו הסופית למרבאט שבקצה הדרום-מזרחי של ערב. שורות 24–35. חליפת המכתבים בין לבדי לחסן במהלך שהותו במרבאט ואובדן הפלדה ושאר סחורות הודו שנשלחו ממרבאט לעדן. שורות 35–61. בקשה שחסן יערוך את חשבונות כל העסקאות שנעשו עבור אבו יעקוב אלחכים, אישור ללא הסתייגויות של כל שעשה חסן עבור לבדי באופן אישי (כפי שהודיע לו במכתב), והוראה לקנות סחורות עבור התשלומים המגיעים ללבדי ולאלחכים. הסחורות יכולות להישלח ביבשה או בים; על מובילן להחזיק בייפוי כוח מאושר על ידי בית הדין בעדן ולמסור אותן בפני בית דין בפוסטאט, כדי ששני הצדדים יקבלו את חלקם ללא קשיים. שורות 62–69. סיום מורחב הכולל ברכות לאחיו ולבניו של חסן ול"כל החברים ששאלו או ישאלו לשלומי".

מכתב בטורקית עות'מאנית. תיארוך: 1594–1689 לסה"נ, על בסיס הספרות הקריאות [..]10 לפי הספירה ההג'רית, אך כפי הנראה קרוב יותר לתחילת טווח התאריכים הזה. במבוא למהדורתה מציינת ג'יין הת'אוויי כי המכתב עוסק בתחרות על זכויות גביית המכס של דמיאט בהקשר של העברת המס השנתי המכונה "מאל-י מירי", אותו שלחה מצרים מדי שנה לאיסטנבול, בדרך כלל דרך דמיאט ואלכסנדריה. המכתב כתוב ביד נחפזת למדי על דף נייר קרוע בפינות השמאלית והימנית העליונות, שהתבלה בשוליו; הוא גם מוכתם בשוליו השמאליים ומרוח בצד הימני, והדיו דהה משמעותית. מכיוון שהכתב משתרע עד שולי הדף ממש, פרט לשוליים העליונים, נסיבות אלו הופכות את המסמך למאתגר עוד יותר לקריאה. כותב המכתב הוא ככל הנראה אחמד אבן יוסף, שחותמו הקריא חלקית מופיע בגב הדף. הוא נראה כסוכנו של חוכר המסים שמונה זה לא מכבר (בטורקית עות'מאנית: מולתזים; בערבית: מולתזם), אליו ממוען המכתב. אם כן, חוכר המסים טרם הגיע לדמיאט, וייתכן שהוא שוהה בקהיר. מכתבו של אחמד פונה לחוכר מס המכס הנזכר לעיל, אותו מכנה הכותב "צ'אווש ביי אפנדים חצ'רתלרי". שרשרת תארים זו עשויה להיראות בלתי סבירה, אך רובה מתיישבת היטב בהקשר של סוף המאה השש-עשרה או ראשית המאה השבע-עשרה. הנבל של המסמך הוא אדם בשם חוסאם רא'יס, מנהל פעולות המכס לשעבר בדמיאט, שעל פי הנרמז במכתב אינו מאפשר לסוכניו של מחליפו לבצע את עבודתם. אף שכותב המכתב מתייחס אל הצ'אווש כמולתזים ורומז שחוסאם רא'יס קדם לו בהחזקת האילתזאם, הוא ממשיך ומספר על מסירת האילתזאם לאישה בשם חורייה, "סורקת" — כפי הנראה של פשתן, שגדל בשפע באזורי הכפר של מצרים. בלב תלונתו של כותב המכתב נגד חוסאם רא'יס עומד שילוחו במועד של ה"מאל-י מירי" לאיסטנבול, נושא שעליו נשאו מנהלי המכס של נמלי הים התיכון נתח לא-פרופורציונלי מהאחריות. הכותב מאשים את חוסאם רא'יס בעיכוב ה"מאל-י מירי" בכך שסירב למסור את ספרי החשבונות שלו לנציגי מחליפו והתערב בהקצאות פיסקליות מקומיות החיוניות לאיסוף המשלוחים ולשילוחם.

מכתב מאת אברהם בן דוד אבן סע'מאר (לפי גיל), בפוסטאט, אל הנגיד יעקב בן עמרם בקירואן. תיארוך: ככל הנראה אביב או קיץ 1039, ובכל מקרה בין השנים 1042-1038, בתקופת הסכסוך בין נתן בן אברהם לרב שלמה בן יהודה על הגאונות בארץ ישראל. טיוטות המכתב המופיעות הן בצד הפנים והן בצד הגב עוסקות בסכסוך זה ובשאלת הנאמנויות של קהילת קירואן. השולח מבקש מהנגיד, שבעבר השתדל בפני הפקיד המוסלמי אבו אל-קאסם אבן אל-אח'וה לטובת נתן, להפגין מחדש את תמיכתו בגאון הלגיטימי, רב שלמה בן יהודה. כמו כן מוזכרת במכתב הגעתו לפוסטאט של הנשיא רב דניאל בן עזריה, המוצג כמתקן גדול: הוא אסר על החזקת שפחות, החרים פושעים ופעל בנחישות נגד נגינת מוסיקה. בהמשך, כמעין הוספה מאוחרת, רומז השולח לעוולות נוראות שמבצעים קרוביו של נתן בן אברהם. עניין מרשים במיוחד במכתב זה הוא שנכתב לפחות עשור לפני שרב דניאל בן עזריה כיהן בפועל כגאון (החל משנת 1051, לאחר מותו של רב שלמה בן יהודה). זהו גם אחד המקורות המרכזיים ליוחסיו של רב דניאל בן עזריה: נאמר בו שאביו היה ראש הגלות עזריה בן שלמה בן זכאי, ושבנו הבכור זכאי (אחיו של דניאל) ייסד את שושלת הנשיאים שבמוסול, שצאצאיה מופיעים בתעודות גניזה רבות במהלך המאתיים השנים שלאחר מכן. יעקב מאן פרסם את אחד מקטעי המכתב, ומרק כהן גילה את החיבור בין שני הקטעים ואת חשיבותו של זוג מכתבים זה. תיאור חלופי: חלק ממכתב משנת 1039 לערך, שנכתב על ידי אברהם בן דוד בן סע'מאר בשם קהילת השאמיים (בני ארץ ישראל) בפוסטאט, אל הנגיד יעקב בן עמרם בקירואן, בנוגע לסכסוך בין הגאון שלמה בן יהודה ובין יריבו נתן בן אברהם, ובבקשה שהנגיד — שבעבר התערב אצל הפקיד המוסלמי אבו אל-קאסם אבן אל-אח'וה לטובת נתן — יחדש את תמיכתו בגאון החוקי, שלמה. הכותב מזכיר גם את בואו של הנשיא רב דניאל בן עזריה, נכדו של ראש הגלות שלמה, לפוסטאט, ואת מאמציו לתקן את התנהלותן של הקהילות היהודיות במצרים בענייני החזקת שפחות והאזנה למוסיקה חילונית. בצד הגב: מכתב בערבית-יהודית.

מכתב בערבית-יהודית. התיארוך: ככל הנראה תמוז 1232, וכמעט בוודאות בין השנים 1232–1237 (ראו הסבר להלן). הכותב והנמען לא זוהו. הכותב הכתיב את המכתב לבנו. נראה שהיו סוחרים אמידים וספקים של הצבא. עיקרו של המכתב עוסק במחלוקת סביב תיקוני התפילה של הנגיד רבי אברהם בן הרמב"ם. בני "השישי" (בני המשפחה של שושלת הנגידים הקודמת) הגישו עצומה נגד אברהם לסולטאן אלמלכ אלעאדל, ואברהם השיב עליה בעצומה נגדית שעליה חתמו כמעט 200 איש מבני הקהילה, המעידים שלא כפה את תיקוני התפילה שלו על איש. הכותב טוען שכל החתומים לטובת אברהם העידו עדות שקר וראויים להיענש בגילוח זקנם, שכן לדבריו אברהם בהחלט כפה את תיקוני התפילה על הקהילה בבתי הכנסת שלהם. בהמשך מדווח הכותב על פטירות מן האחרון: ובכלל זה פטירתם של שלמה בן אליהו (שקדמה לפטירת אביו) ושל יוסף בן אלכ'ראז (שאכל ארוחת ערב והלך לישון ומת; בבוקר היו פניו "שחורות כדיו"). יש קטע על מחירי מצרכים שונים, קטע על היחסים עם הקצין הצבאי כאתב אלערב, ודרישות שלום. אשר לנימוקי התיארוך: רבי אברהם בן הרמב"ם נפטר בשנת 1237. היו שני סולטאנים בשם אלמלכ אלעאדל. הראשון היה אחיו של צלאח א-דין ומלך בשנים 1200–1218. השני היה נכדו של הראשון (בנו של אלמלכ אלכאמל) ומלך בשנים 1238–1240, לאחר פטירת רבי אברהם בן הרמב"ם. ואולם בשנים 1232–1238, שבהן ישב אלמלכ אלכאמל בסוריה, היה אלמלכ אלעאדל הצעיר מייצג לעיתים את אביו במצרים. גויטיין סבר שההתייחסות במכתב היא לאלמלכ אלעאדל הראשון, מה שיתארך את המסמך לשנים 1204–1218. אלא שהעניין מסתבך, מאחר ששלמה בן אליהו — שעל מותו מדווח המכתב — היה עדיין בחיים באב 1231, וכן בחשוון של אותה שנה. המכתב הנוכחי מתוארך ליום ראשון, ה' בתמוז. הדבר מצמצם את החלון לשנים 1232–1237. הקושי הוא שה' בתמוז אינו יכול לעולם לחול ביום ראשון... כך שאו שהסופר טעה ביום אחד, או שהתכוון לכתוב ט"ו בתמוז. האפשרות השנייה נתמכת בביטוי "יהפוך עצבונו לשמחה", שעשוי להתייחס לצום י"ז בתמוז המתקרב.

מכתב בערבית-יהודית. תיארוך: ככל הנראה מן המאה ה-11. רובו ככולו מורכב מהוראות לרכישת סחורות שהשולח מבקש מהנמען לקנות עבורו, בליווי רשימה של אותן סחורות. הנמען מתבקש שלא לקנות דבר מברהון. פתח המכתב: על שמך . . . אסאלך יא סידי וסנדי אן תתפצל תקף לי פי שרא הדה אלחואיג ותצת . להא ותחטאט עלי פיהא וכנת סאלתך אלא תשתרי לי מן ברהון חאגה פליס לאחד פיה מנה ולא . . . אחד תגמעהא מן אלדכאכין אין מא ופק אללה תעאלי מן דלך. בין הפריטים: בד ארגמן (ארג'ואן); שרף סנדרוס (סנדרוס); סוכר קשה מסוג סוכר סולימאני (כלומר, מסולימאן שבדרום-מערב איראן); כלים גדולים מסוג מסוים (אג'אג'ין, יחיד אג'אנה); הליליג' צהוב כאבולי איכותי (כאבולי); עץ הודי ארומטי איכותי (עוד הנדי); אטד מכה (ח'ולאן מכי); אהל חצ'רמי (צבר); קמפור (כאפור); כוחל מגרבי; פרחי סיגליות (זהר בנפסג'); קסיה פיסטולה (כיאר שנבר); קינמון (קרפה); עוזרר (ענאב); שמן סיגליות עיראקי; סוג של עץ (עוד אל-[...]); שרף אורן (עלך צנובר); סרקוקולה (ענזרות); ליתרז' (מרתך); זרעי ריחן (בזר ריחאן); פלפל; ועוד כמה פריטים שקשה לקוראם. אחרי הרשימה מופיע פסקה המזכירה את השמות מוסא בן ע'ליב (המוכר ממסמכים אחרים); ברהון שוב; פוסטאט/מצרים; ואל-נותי(?). בתחתית הדף ושוב בשוליים מוזכר אבו ברהים או אבראהים עיאש (אולי עיאש בן צדקה). בצדו האחורי של המסמך מוסיף השולח שאם לא יוכל הנמען למלא את ההזמנה, אל לו להפקידה בידי אדם אחר; במקום זאת עליו להמתין לבואו של פרח בן אלג'אסוס ולמסור לו את הצרור כדי שייטול את המשימה (פאן לם ימכן חצורך פי שי [מנ]הא פלא תכלף אלאמר ללגיר תדע אלצרה לוצול פרח בן אלגאסוס יתולא שראהא ואלסלם). בצדו האחורי, סובב ב-180 מעלות, מופיע מה שעשוי להיות כתובת קצרה בערבית עם השם יחיא בן טו[...], אך מאחר שמופיעה לפניה המילה 'חואיג'' ייתכן שאין זו כתובת כלל. לצד זה מצוי רישום נוסף בערבית-יהודית הנותן הוראה לגבי הסחורות (ולא ת . . ל מן כרוג אל . . . מן גמלה אלחואיג).

מכתב מחלפון בן נתנאל הלוי, באלכסנדריה, אל יצחק אבן עזרא, בספרד. בערבית-יהודית. המכתב עוסק במותו של אחי חלפון ושל נכבדים אחרים, ובשורת האסונות שפקדו את חלפון ואת הקהילה. תאריך: ככל הנראה ינואר 1140 (גויטיין סבר תחילה שיש לתארך את המכתב לשנת 1129, אך מאוחר יותר תיקן את התיארוך, ופרידמן מסכים עמו). גויטיין מסכם את המכתב כך: תמונה מושלמת של השפעת הרגשות על הבריאות הגופנית והנפשית מצויה במכתב הארוך שכתב סוחר הודו האציל חלפון בן נתנאל תשעה חודשים לאחר שובו למצרים משהייה ממושכת בספרד. כמצופה מאדם שכמותו, הוא מקדיש את עשרים השורות הראשונות לשבחיהם של מארחיו האדיבים והמלומדים, אשר התגעגע אליהם כל כך. אחר כך הוא ממשיך ומקונן, אחד אחר השני, על האסונות שהטרידו את רוחו: מלחמת אזרחים, אנרכיה, יוקר המחיה במצרים, מות ראש ישיבת ירושלים (שמושבה היה אז בקהיר) וכמה ממאורי השכבה העליונה הרוחנית והחברתית של היהודים. בקושי הסתיימו חודשי האבל על אלה, וכבר נפלה על חלפון מכה נוספת — מותו של אחיו הבכור, שהיה אב בית הדין היהודי הגבוה. הוא מצא את עצמו לא מסוגל לפעול, אפילו לא לפקח על פריקת סחורותיו, והניח לטובין המתכלים להירקב. במשך שהותו הארוכה באלכסנדריה לא זכה גופו ונפשו מעולם לבריאות שלמה, אך גם לא היה מסוגל להתאושש ולעלות לקהיר: כיצד יוכל לבקר במקום שהתפנה בעקבות מות אחיו? בני משפחה וחברים ירדו לאלכסנדריה כדי לשכנעו לשוב הביתה, אך הוא לא מצא בעצמו "נהצ'ה", מרץ, לעשות זאת. מסיבה זו גם לא היה ביכולתו לשלוח לחבריו בספרד (רובם רופאים) את צמחי המרפא שהבטיח, שכן אלה היו זמינים רק בבירה (מסוף סחר ההודו), ולא בנמל הים-תיכוני. אף לא היה בנפשו פנאי באותה עת להמשיך ולכתוב את הדיונים המלומדים שהתחילו במהלך שהותו בספרד. הוא חותם בנוסח מעודן: למעשה לא רצה לשלוח את המכתב הזה כלל, אך הכריעוהו געגועיו לחבריו הספרדים, ומבקש מהם, בהתחשב במצב נפשו, להעלים עין מליקוייו בסגנון ובכתיבה (בסדר זה).

מכתב מאשתו של חלפון בן מנשה, השוהה בפוסטאט, אל אחיה אבו אלחסן עלי בן הלל, ככל הנראה בבהנסא. המכתב כתוב בכתב ידו של חלפון בן מנשה, בערבית-יהודית. תיארוך: 1121–1125 לסה"נ, על פי האזכור של עניינים הקשורים בווזיר אלמאמון (שכיהן בתקופה זו). הכותבת מדווחת כי בנה הצעיר של סת אלג'מאל מת מיד לאחר שעלי יצא לדרכו. הם קברו אותו ב'מדבר' מוקדם בבוקר יום שישי, וכאשר חזרו מצאו שגם בנה של סת אלג'מאל, אבו אלמפצ'ל, חולה, ועודנו במצב קשה (שו' 11–6). היא מוסיפה ומספרת כי באותו יום עצמו פוטר אבו אלפצ'ל בן אלנאמן ממשרתו על ידי הווזיר אלמאמון (1121–25) ונצטווה לעזוב את קהיר ולעבור להתגורר בפוסטאט. אבו אלפצ'ל אינו יכול להראות את פניו כעת, ואת היתר אי אפשר להסביר במכתב (שו' 14–11). "דברים אלה באו עליי בעת ריקנות לב (פראג' קלב)" (השוו קוראן 28:10) — אולי כוונתה שלא הייתה לה פניות לעניין זה, משום שהייתה טרודה מאוד בילדיה, שעודם חולים, כידוע לנמען. "לבי נשבר, עולה ויורד, ולולא נזיפתך לא הייתי כותבת לך מכל זה אף לא מכתב אחד" (שו' 16–14). אבו עמראן נמצא באותו מצב (כנראה של מחלה) המוכר לנמען (שו' 17–16). בהמשך היא מתארת את אריגתה של שֻקה משובצת (מתח'ת') ועסקה מורכבת המערבת אורג משי (אלקזאז), הנמען וכסף שיש לשלוח (שו' 25–19). לפי גויטיין, היא חייבת לאורג המשי 9.5 דרהם בעבור שכר אריגת חתיכת בד באורך 19.5 אמות ("לא הוזמנו תשע-עשרה וחצי אמות, אלא שבעל הבד נתן לאורג כמות מסוימת של חוטי משי (ככל הנראה מתוך כוונה לקבל 20 אמות), והמכתב מודיע לו על התוצאה. כאן התשלום אינו מכונה אג'רה כרגיל אלא כראא, מילה המשמשת היום במצרים במשמעות 'שכר דירה' ו'דמי נסיעה', אך בארצות אחרות, למשל בתימן, במשמעות של 'שכר עבודה'"). בנו הבכור של הנמען מזכיר לאביו לשלוח את מכתב התנחומים בעברית שהבטיח. בסוף המכתב היא מתלוננת על מה שהם סובלים מאשתו של ח'לף וכיצד היא מתכוונת לעשות משהו (תלונה? עתירה?) כלפי השלטונות.

מכתב משולח לא מזוהה השוהה בדמשק, אל אדם בשם פרחיה במקום לא ידוע. בערבית-יהודית. מתוארך לשנת 1468 למניין השטרות = 1156/57 לספירה. השולח טוען שהסכים רק בלית ברירה, כטובה לנמען, לצאת למסע מסחרי ללבנט ולמכור ארבעה קנטארים של פשתן לבנטיני עבור הנמען. הסחורה הוערכה במקור על ידי הנמען ועל ידי אבו עלי בשווי 34 דינרים, לאחר שהשולח שילם 4 דינרים עבור מסים בדמיאט ועבור שכירת ספינה. כשהגיע לצור, מכר חלק מהמשלוח תמורת 71 דינרים לפי מטבע צור. את שאר הפשתן הביא עמו לדמשק בתקווה להפיק רווח נוסף, אך לא מצא שם שוק — "הפשתן בדמשק זול כעת מכפי שהוא במצרים". כתוצאה מכך הפסיד 10 דינרים. הוא שוהה בדמשק זה למעלה מחצי שנה, אולי שנה או יותר (אולי בהמתנה שמחירי הפשתן ישובו ויעלו?). הנמען, שלא קיבל ממנו מכתבים — והשולח טוען כנגד זאת ששלח מכתבים רבים, אלא שכנראה השליחים לא מסרו אותם — מינה נציג משפטי, אבו אלפצ'ל בן אלמסוס, שיסע לדמשק ויתבע את השולח על שווי המשלוח. המשפט התנהל בבית הדין של "אדוננו עזרא ראש ישיבת גאון יעקב", המכונה בהמשך "סיידנא אלגאון", הוא עזרא בן אברהם, שעדיין כיהן כגאון בדמשק כעשר שנים לאחר מכן בעת ביקורו של בנימין מטודלה. בית הדין פסק נגד השולח וחייב אותו לשלם לנציג את מלוא שווי המשלוח ולהישבע. בנוכחות הגאון שילם השולח לנציג 43 דינרים עבור הנמען ו-5 דינרים נוספים עבור משקיע/נושה אחר המכונה "סיידנא". על כן הוא עדיין חייב 13 דינרים. הנציג דרש את יתרת התשלום ואת השבועה. השולח קנה לעצמו זמן בטענה שהנמען לעולם לא היה כופה עליו דבר באופן כזה, וכי יהיה עליו לשלוח אליו מכתב בטרם ינקוט בצעדים נוספים. לאחר מכן הוא מתלונן שמלכתחילה לא רצה כלל לקחת את הפשתן של הנמען, ושעשה זאת בעל כורחו כטובה לו, וכעת הוא מתחרט על כך. הוא מבטיח לנסות לשוב למצרים "בקיץ של שנה זו שהיא 1468". על הגאון עזרא ראו גם מסמכים נוספים מהגניזה, וכן מכתב מעזרא עצמו שנדון אצל מאן. צירוף: אלן אלבאום.

מכתב הממוען "לאחי", ככל הנראה נשלח מקוס, ועוסק בעיקר בבעיות רפואיות של בני המשפחה. במכתב מופיעים כתיבים חריגים רבים. בשורות 4–12 בצד הפנים: הכותב מציין שכבר שלח מספר מכתבים קודמים בבקשת עזרה מהנמען. בשורות 12–15 בצד הפנים: יוסף (כפי הנראה בנו של הכותב) חולה מזה שישה חודשים בקדחת השלישית (terтиаna); אמו (ככל הנראה אשת הכותב) חולה מזה שמונה חודשים בדלקת עיניים (רמד), "כמו חתיכת בשר" — אותו ניב משמש לתיאור נשים במצב עלוב גם במסמכי גניזה אחרים. עיני הילד הקטן במצב גרוע אף יותר משלה: דלקת העיניים שלו התדרדרה לטרכומה (קריאת המילה ואגראבו ככתיב יצירתי של وأجربوا). על הקשר בין המונחים הללו ניתן לעיין בספרו של עלי בן עיסא, תד'כרת אלכחאלין ("ספר זיכרונות של רופא עיניים מן המאה העשירית"), בתרגומו של קייסי ווד — לעניין הטרכומה (ג'רב), דלקת העיניים (רמד), והמעבר מרמד לג'רב. בשורה 16 בצד הפנים עד שורה 5 בצד האחור: הכותב מורה לנמען למשכן שולחן תמורת חמישה דרהמים ולהביא את הכסף לצורך התייעצות עם אבו אלמערוף בן אלטפאל; הכותב כבר כתב לאבו אלמערוף מכתב המתאר את דלקת העיניים של אשתו. הנמען מתבקש להשיג את התרופות לעיניים ולשלוח אותן בדחיפות לקוס באמצעות שליח אמין, אל אבו אלמנצור בן המשורר. על אבו אלמערוף לסמן כל תרופה בשמה, וכן עליו לשלוח כוחל יבש (אנטימון) עבור האם והבן. בשורות 5–13 בצד האחור: הנמען מתבקש לפנות אל אבו אלמכארם ממשפחת אבן נפיע הידועה (אדם בעל אותו שם באלכסנדריה מוזכר במסמך גניזה אחר) ולבקש ממנו לחשוף את דפי הקודקסים (מצאחף?) לאוויר ולהפכם, כדי שלא יתעפשו. כמו כן עליו ללכת אל אבו אלסרור (בן אלכאף?) ולמסור לו אותה הוראה, הן לגבי הקודקסים הנמצאים אצלו והן לגבי הבגדים, משום שיש בהם משי באיכות גבוהה ואסור להניח להם להתקלקל ולו במעט. בשורות 17–19 בצד האחור: הכותב נותן הוראה בנוגע לקומת הקרקע או לחצר ביתו. הכותב הוא אותו השולח של מכתב נוסף מאותו אדם.

מכתב מהרופא יוסף, השוהה באלכסנדריה, אל הרופא אבו אלפרג' בן אבו אלברכאת (לידי אבו אלפרג' אלשראבי), בשוק הכביר שבפוסטאט. המכתב כתוב בערבית-יהודית, והכתובת רשומה הן באותיות עבריות והן באותיות ערביות. לפי גויטיין, המכתב נכתב במאה ה-13. השולח מכנה את עצמו "בן" הנמען, אך אין לקרוא זאת כפשוטו; גויטיין שיער שהשולח והנמען היו בני דודים מצד האב, ושהשולח היה נשוי לאחות הנמען (כלומר, לבת דודתו מצד אביו) — אם כי לא פירט את נימוקיו לכך. הנושאים הנידונים במכתב כוללים: (1) השגת ספרים ממחסן הנמען; (2) ענייני מס הג'זיה (גוליה); (3) תקרית שתורגמה על ידי משה יגור כך: "ובאשר למה שאירע ביום ערבה [היום האחרון של חג הסוכות]: יעקוב בן אלמעלם רב עם בנו הפוזל והכה אותו בתוך השוק בנעלו. והנער צעק [בשם] האסלאם, והמוסלמים התלכדו לתמוך בו (וא̇נן אלמסלמין תעצ̇בו מעה), ולקחו אותו [את האב] והביאוהו בפני המושל. הוא [ככל הנראה הנער] אמר להם, 'עונשי האסלאם (חד) אינם חלים, שכן אינני בגיר עדיין.' הקאדי אבן ע'אריצ̇ דן [בעניין] ואישר את התאסלמותו (רג'ע ג'דד עליה אלאסלאם). והתעוררו בשל כך ויכוחים רבים, [אשר] ארוך יהיה לפרטם"; (4) אזמלים (רוישאת) להקזת דם שהנמען הבטיח לשלוח; (5) דיווח על כך שחברים ובני משפחה מדברים בשבחו של הנמען (הוא ביקש שיודיעו לו מה אומרים עליו מאחורי גבו); (6) שביתת אופים, שתורגמה על ידי גויטיין כך: "ביום השני של חג הסוכות התחוללו מהומות גדולות באלכסנדריה בשל הלחם, שלא ניתן היה למוצאו בכל רחבי העיר, עד שבסוף היום הביא האל הקלה; המושל (אלאמיר) והמפקח על השווקים (אלמחתסב) רכבו ואיימו לשרוף [את בתי] האופים בשל הלחם, לאחר שערכו חקירה אצל אנשי תנור אחד במזרח ותנור אחד במערב. בסופו של דבר נותרו אותו לילה בתנורים חמישים מאות משקל של לחם. על כן אל תדאג"; (7) אחיו של השולח שולח מכתבים ומבקש מכל מכריו להתפלל בעדו (ככל הנראה משום שהוא עומד לצאת למסע).

מכתב מ-15 בסיוון 1208 ששלח יהודה בן אהרן בן אלעמאני מאלכסנדריה אל אבו אלמג'ד מאיר בן יכין בפסטאט. החלק הראשון (שורות 6–17 בצד הפנים) עוסק בחילופי פיוטים בין שני החזנים. יהודה כותב: "אתה מציין שהקינות הגיעו ושכל הקינות נמצאות אצלך. זה בלתי אפשרי. אילו אמרת 'יש לי אחת מתוך עשר', ניחא; אבל שיהיו לך כולן — בלתי אפשרי, שכן חלק מהן חוברו [לאחרונה] בידי דודי צדוק — ישמרהו צורו". יהודה גם מוסר את הידיעה שאחיו של אבו אלמג'ד, סעיד, היה חולה מאוד אך כעת החלים, ואילו אמו של אבו אלמג'ד ואחיו הילאל שלומם טוב. המשך המכתב המקורי (שורות 18 בצד הפנים עד 12 בצד האחור) הוא המלצה על נושא המכתב, המערבי משה בן ח'ליפה, שהגיע לאלכסנדריה לפחות שנה וחצי קודם לכן והתעוור עקב מחלת עיניים וניתוח שנכשל. במשך חודשיים לאחר הניתוח סבל מדופק מואץ (? צרבאן) ו"ראה מראות איומים בנפשו" (? אבצר אלעטאים פי רוחה), והיום הוא נותר כאבן אילמת. תלויים בו אשתו, בת בתולה, ובן בן שישה חודשים. הקהילה תומכת בהם זה שנה וחצי, אך הפסיקה כבר אינה מספיקה, וקרוביו שלו באלכסנדריה אינם יכולים לפרנסו. משה נושא עמו מכתב נוסף החתום בידי "הדיין"; צדוק החזן; בו סעיד בן אלקש; בו עמר הלוי בן אלבגדאדי; יהודה עצמו; בו עמראן בן ע'ליב; ר' שמחה הכהן; ואליהו הדיין. בשולי המכתב (שורות 16–20 בצד האחור) נוסף מכתוב יומיים לאחר מועד המכתב המקורי, לאחר שיהודה שמע שאשתו של אבו אלמג'ד חולה אנושות, והוא מתפלל שישמע במהרה על החלמתה. תוספת שנייה (שורות 21–24 בצד האחור) מציינת שמשה אינו יכול לצאת לדרך כעת מפני שייאלץ לשלם את מס הגולגולת פעמיים, אך כשיגיע — על אבו אלמג'ד לדאוג לו. לפי אשתור התאריך נקרא בטעות 1400+168 לפי מניין השטרות (1257 לסה"נ), בעוד שלמעשה מדובר ב-4800+168=4968 לבריאת העולם (1208 לסה"נ). אותה טעות חלה גם על מכתב נוסף שכתב יהודה שבוע לאחר מכתב זה. חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.

מכתב בלאדינו מאברהם פלייצ'ה (Palieche) לאחותו, מיום כ"ח אלול ה'שכ"ד (5 בספטמבר 1564). הכתובת על המכתב מציינת את היעד כ"אלה פלאייה דילפרונגה", שניתן לקרוא בהיסוס כ"playa del fronja", כאשר משמעותה המדויקת אינה ברורה. ייתכן שהוי"ו במילה האחרונה היא למעשה אות אחרת שניזוקה קשות. אברהם שוהה במצרים/קהיר ומבקש מאחותו שתבוא להיפגש איתו בספינה הראשונה לאלכסנדריה (המידע מ-CUDL). הוא פותח בהודעה שהוא נמצא ב"מצרים", כלומר בקהיר: "Esta sera fazer vos saber komo esto aka en Misrayim. Ke por korer tanto la mi fortuna despues ke de vos me aparte . . . ." לאחר מכן הוא מביע את רצונו להתאחד עמה: ". . . kiera el shem itbarakh ke de aki adelante sea akabada la fortuna . . . ." הוא מורה לה לעלות על האונייה: "la primera nave i veni vos por aki ke el shem itbarakh nos apiadara aki." הוא מבטיח לה שיוכלו להתפרנס: "aki estaremos ganando . . . vos por vuestra parte y yo por la mia", אמירה המצביעה על מידה מסוימת של עצמאות כלכלית מצד האחות. לאחר שהסיר כך כל התנגדות אפשרית, הוא פונה לומר לה מה עליה להביא איתה: "esa tabla buena aki traeres una vasia para mi eskritura." אם לא תבין, אל לה לדאוג: "vuestro hermano R. Ishaq YSU el vos enkaminara en todo esto y mira lo ke fazes no vos partais sin dinero . . . ." הוא מסיים בשליחת דרישת שלום — "enkomiendas a vuestro hermano y su mujer a mi nina la bezares de mi parte el ke desea vervos mas ke eskrivirvos" — מאחיה ואשתו ולילדתו, ומציין שהוא מעדיף לראותה מאשר לכתוב לה. לאחר מכן הוא מוסיף נספח ארוך שבו הוא חוזר ומפרט מה עליה להביא. במסע הוא מציע שתיקח עמה מלווה אם תרצה: "no receles de tomar algun hombre nekhbad o mujer . . . lo ke avreis menester tomares y abasares en Alexandria ke luego abasara vuestra hermana."

מכתב ממכארם בן מוסא אבן נפיע, השוהה בעידאב, אל (חתנו?) החבר ישועה בן יאשיהו מצאצאי שמעיה גאון, בפוסטאט. בערבית-יהודית. תיארוך: זמן קצר לאחר 1141 לסה"נ בקירוב, שכן נזכר במכתב קבלה על תשלום מס הגולגולת לשנת [5]35 להג'רה. השולח מודיע כי הגיע בשלום לעידאב באמצע חודש רמדאן. הוא שכר מקום בהפלגה לעדן בתא אחד (בליג', מילה ממקור מלאי) בספינתו של אלדיבאג'י, יחד עם נהראי (בן עלאן, השווה BL OR 5566D.6) ואבן אליתים. הם סידרו את ענייניהם המסחריים ובכוונתם להמשיך בדרכם לאחר החג. השולח מזכיר מספר עניינים: חתיכת נחושת שיש למכור; ספר התנ"ך הגדול שיש לשמרו מפני העכברים; עפצים שיש למכור; ובקבוקים (קמאקם) שיש למוכרם אם יוכלו להניב מחיר מסוים, ואם לאו — יש לתתם לבו נצר כדי להכין בהם מי ורדים. הוא מותיר הוראות מפורטות בדבר טיפול במס הגולגולת שלו: "באשר למס הגולגולת, נותרים אצל / חייב לי הבה 3 (דינרים) מקודם. קיבלתי ממנו את הקבלה (אלבראאה) על דינר ופרוטות (דינאר וכסר, השווה לאותו ביטוי בנוגע למס הגולגולת ב-T-S 13J25.6). היא נמצאת כעת אצל ת'אבת אך חסרה סימן רישום (עלאמה). ועבור שנת [5]35, דינר אחד ו-2 קיראט ודרהם אחד. אם תזניח לי את העניין, אבדתי. 'אם תראה אותם מעלים עשן, חשוב שהם מבשלים.'" (משמעות הפתגם בהקשר זה אינה ברורה.) הוא שלח 33 דרהם של מצרך תימני (חב קרץ?) עם נושא המכתב; על הנמען למוכרו לאט-לאט. דרישות שלום נמסרות לנמען, לזקן אחד ולשמעיה; לאחות השולח ולאמו, לדודו מצד אביו ולבנו זין ולאשתו, לדודתו מצד אמו ולבנה, לסעוד, ולת'אבת ולאחיו. יש להזכיר לת'אבת לסחוט את היין עבור השולח. כולם נדרשים לדאוג ל"זקנה". דרישות שלום נוספות נשלחות לסיד אלכל בן נחמן (המוכר ממסמכים נוספים, למשל T-S 12.527) ולברהון, ולבסוף הפצרה אחרונה לא לשכוח את עניין מס הגולגולת. בצד השני (verso), מלבד הכתובת, מופיעה מרשם רפואי בכתב ערבי, המתועתק בחלקו לערבית-יהודית.

מכתב עסקי בערבית-יהודית. הצד הראשון נפתח באמצע סיפור מעניין: "שש ספינות מוונציה הגיעו, נושאות שפע גדול (נִעַם עַצ'ימה), וכל ה'חברים' שלנו (אצחאבּנא) [ש]הגיעו בהן כיבדו אותך. הם הרוויחו באספקה (תרבחו פי אלזיאדה) לביזנטים (אלרום) והביאו לתוצאות נוראיות... ה'מומניה' נמכרו ב-52 2/3 ל-100, וה-tutty(?) נמכר ב-4 1/6 ודאניק לאוקייה. (השווי) שאותו סיפקו (זיידו) לביזנטים בעסקה זו ולשלטון היה למעלה מ-2,000 דינרים, והכול היה להם. הם השביתו לחלוטין את הכלכלה (? אכּסרו אלחאל ג'מיעה), מבחוץ ומבפנים, והכול לפי רצונו של 'ידידנו' (צאחבּנא), וכיצד הוא אינו מעלים עין אלא דורש שהכול יהיה כשורה. ולא כל אדם יכול לסבול את ההשפלה (ד'ילה) והבגידה (ג'בּינה). זה מה שאירע. הזעפרן נמכר ב-50 ו-51...". בהמשך מוזכרים בית המטבעה (דאר אלצ'רב) והזהב. הצד השני מזכיר אישה צעירה (אלצביה). אחר כך: "כאשר קיבלתי את מכתבו היקר של מעלתך, השהיתי הכול עד לקבלת אישור ממך בעניין זה, והלכתי אליו ונזפתי בו רבות על כך. תירוצו היה עניינו של אבן ישוע, עד שיסיים את העבודה...". בהמשך מובאת התרחבות נוספת על העבודה שטרם בוצעה ועל האומנים היושבים בטלים. גויטיין מסכם את הצד הראשון כך: "קבוצת סוחרים קשרה קשר עם 'הרום' (היהודים), כך שרק האחרונים והשלטון הפיקו רווחים גדולים". ישנם גם תעתיק חלקי בכתב ידו של גויטיין והערות במסמכים המצורפים. המילה מומניה קשה לפענוח; גויטיין מציע באופן מסויג מַאמוּניה (=דייסת אורז או חלווה משקדים), ולאחר מכן תוהה אם ייתכן שמדובר בגרסה של מומיאא (זפת-מומיה, "מומיה"), אך גם דרך כתיבה זו תהיה משונה. אפשרות שלישית שגויטיין אינו מזכיר — ייתכן שמדובר בדינרי 'מומני' שטבע עבד אלמומן, מייסד שושלת המֻוַחִדוּן, ושער חליפין זה של 52.67:100 יהיה סביר בהתבסס על מידע מאבן ג'ובּיר. אם זוהי הקריאה הנכונה, סביר שהמכתב מתוארך לסביבות המחצית השנייה של המאה ה-12.

אבו אלפרג' בן ח'לף (?), כנראה ממניית' ע'מר, כותב אל בן דודתו (אבן עמה), אליהו הדיין, בפסטאט. בין שני בני הדודים התקיימה התכתבות קודמת וקשרים עסקיים — אליהו שלח עם מכתבו הקודם 22 דרהם, ולכותב חנות שבה הוא סוחר באינדיגו (ניל). מטרת המכתב הנוכחי היא לבקש מאליהו שיכתוב אל הדיין ר' מנחם, בתקווה להשיג עבור אבו אלפרג' היתר לשאת אישה שנייה. אליהו כבר מכיר את הפרשה, אך אבו אלפרג' חוזר ומתאר בה כאן חלקים. הוא סבל במשך עשרים שנה בשל מחלת אשתו, המונעת ממנה ללכת לבית המרחץ (ככל הנראה בעיה מבחינתו בשל דיני טהרת הנידה ולא מטעמי היגיינה). כשהגיע אבו אלפרג' למניית' ע'מר מירושלים, הוא מצא אישה שנייה שביקש לשאת. הדיין המקומי, מפצ'ל החבר, סירב להשיא אותם על דעת עצמו ואמר שההיתר חייב לבוא מסמכות גבוהה יותר. מפצ'ל שלח מכתב אל ר' מנחם ביד חביב השוחט, אך לא התקבלה תשובה; אבו אלפרג' עצמו לא יכול היה להתלוות אל חביב. אבו אלפרג' סבר שאליהו כבר התערב למענו, אך שום ידיעה על כך לא הגיעה אליו. הוא ביקר באלכסנדריה, אך ככל הנראה מפצ'ל הניא אותו מלפנות לדיין [א]נטולי לקבלת פסיקה, בשל חומרתו. בהמשך המכתב הוא חוזר על בקשתו בצורות שונות, ומביע נכונות לבוא לפסטאט כדי להינשא. המידע מבוסס על מהדורתו ותרגומו של פרידמן. הכותב מצטט בשורות v13–15 פתגם, במסגרת ניסיונו לדרבן את אליהו לפעול במהירות, ופרידמן סימן את תרגומו כמשוער במקצת. מדובר בגרסה של ניב המופיע גם בכמה מסמכים אחרים מן הגניזה, למשל בנוסח "מא בקי פי אלעמר מת'ל מא מצ'א" — מילולית "לא נותרו [שנות] חיים כמו אלה שכבר חלפו", המקביל לכאורה לאמירה האנגלית "איננו הולכים ומצעירים, [ולכן עזור לי]". גרסה נוספת של הביטוי מופיעה גם בפרק הראשון של "דעות אלאטבא'" לאבן בטלאן, מפי רופא שפרנסתו אזלה ואין לו לאן לפנות: "מא בקי אקל ממא מצ'א" ("מה שנותר פחות ממה שחלף"). ראו גם דיונו של עודד צינגר בעניין זה.

מכתב מאת אסמאעיל בן פרח, באלכסנדריה, אל בנו פרח בן אסמאעיל, בבוציר. בערבית-יהודית. תיארוך: גיל מציע את התאריך 23 בספטמבר 1056. זאת משום שהמכתב נכתב בי"ב בתשרי, ככל הנראה באותו יום שבו כתב אסמאעיל בן פרח מכתב נוסף לנהראי בן נסים. גיל מתארך מכתב זה על סמך דמיונו למכתב אחר, שנכתב כאשר יום שני חל בכ"ז באלול — דבר שאירע ככל הנראה בשנים 1053 ו-1056, ומבין השניים הוא מעדיף את שנת 1056. המכתב עשוי להכיל מידע על מחלת העיניים של נהראי, דיווח על כך שאסמאעיל עומד לצאת בקרוב אל הכפרים כדי לקנות פשתן, וידיעות על המאורעות הרעים המתחוללים בסיציליה. נהראי ידוע ממכתבים אחרים כמי שסבל מדלקת בעיניים (אופתלמיה), אך לא ברור שמחלת העיניים שלו מוזכרת במכתב זה. גיל קורא: "bi-mā tabaqqarat lahu ʿaynuhu, wa-innahu ʿalā ʿayn mā tarāhu" (שורות 5–6), ומתרגם: "שעינו נבקעה והוא עומד לאבד את ראייתו באחת מעיניו". אולם כאשר הצירוף "עלי עין מא תראה" מופיע במכתבי גניזה אחרים, נראה שהוא מתייחס לאי-ראייה זמנית או לאי-היראות, למשל: "אל תקנה דבר אם אין-עין-רואה", או: "אם בני יתגלה כעובד חסר ערך, היפטר ממנו ('עשה אותו אין-עין-רואה')". המשפט השני במשפט זה במכתב יכול להתפרש גם כ-"wa-anta ʿalā ʿayn mā tarāhu", במשמעות "[קיבלת ידיעה מנהראי על X] מבלי שראית אותו". המשפט הראשון קשה לקריאה; הצורה "tabaqqara" אינה מופיעה במילוני הערבית, וייתכן שהמילה "ʿaynahu" היא למעשה "ʿaybahu". לסיכום, הן הקריאה והן המשמעות של המשפט סתומות, אך סביר להניח שאין כאן מידע על מחלת העיניים של נהראי. ראיה תומכת להיעדר מחלה היא שאסמאעיל כתב לנהראי באותו היום עצמו, וגם יומיים לאחר מכן, ולא שלח לו איחולי החלמה. זהו ככל הנראה מסמך הגניזה היחיד הידוע עד כה המזכיר את היישוב קימאן, ככל הנראה קימאן אל-ערוס הסמוך לפיום (פחות סביר שמדובר בקימאן פארס שבצפון-מערב מדינת אל-פיום).

מכתב עסקי שנשלח מטריפולי שבלבנון, בערבית-יהודית. תיארוך: ככל הנראה המאה ה-11. הכותב מזכיר שפל כלכלי חמור במזרח התיכון (אלשאם) ומבקש מהנמען לשלוח את מכתביו לעיר צור. הכתובת על גב המסמך כתובה בכתב ערבי, אך נראה שמדובר רק בברכות לנמען ולא בשמו (בקאהֻ ואדאמַ עזּהֻ — "ישמרהו [האל] ויאריך את כבודו"). המסמך זקוק לשימור; חלק מהטקסט מוסתר מתחת לקפלים. ציטוטים נבחרים: "[כבת אללה] אעדאה מן אטראבלס" (יכניע אלוהים את אויביו, מטריפולי) . . . "וקד כאן תקדם מני [כתאב ול]ם יצלני גואב לה" (וכבר שלחתי לפני כן [מכתב] ולא הגיעה אליי תשובה עליו) . . . "מולאי פי חייז אל[סלאמה]" (אדוני יהיה במצב של שלום) . . . "מן קצדך . . . עליך ואנת תעלם אנך קד . . . כתאבך בחאגאתך ותשרפני בהם ואנת תעלם מא" (מכוונתך . . . עליך, ואתה יודע שכבר . . . מכתבך בעניינים שאתה זקוק להם ותכבדני בהם, ואתה יודע מה) . . . "כאן סמעת אן תכון לי עין(?) רגעת עלי וכאפוני(?) . . . מא פעלו" (אילו שמעתי שתהיה לי . . . שבה אליי . . . מה עשו) . . . "אן תעלמני . . . מן אלאכבאר . . . עליך אלא בכתאב פאן סהל אללה לך" (שתודיעני . . . מן החדשות . . . עליך אלא במכתב, ואם יקל אלוהים עליך) . . . "לא חילה לי ומא כפי ען מולאי כיף כרגת מן" (אין לי תחבולה, ולא נעלם מאדוני כיצד יצאתי מן) . . . "ואנא אעד אלאיאם חתי יצלני כתאבך לא [יע]דמני אללה חיאתך ובקאך ואן ירזקך ילדים זכרים" (ואני סופר את הימים עד שיגיע אליי מכתבך, אל יחסר ממני האל את חייך וקיומך, ויעניק לך ילדים זכרים) . . . "ולא יעלם מולאי אחד . . . שאם כסאד עצים לא ינחל אנסאן פי בצאעה כאן שרק(?)" (ואל יידע אדוני איש . . . בשאם שפל גדול, אין אדם מרוויח בסחורה שהייתה במזרח?) . . . "אסאל מן תפצל מולאי אן ינפד כתאבה אלי צור" (אני מבקש מטוב לבו של אדוני שישלח את מכתבו לצור). ייתכן ששני מסמכים נוספים נכתבו באותו כתב יד.

מכתב מנוסע מערבי מבוגר, השוהה באלכסנדריה, אל בן-דודו השוכן באחד ממקומות המגרב. בערבית-יהודית. תיארוך: בערך 1100 לסה"נ. ככל הנראה המכתב מעולם לא נשלח. הכותב בילה את חמש השנים האחרונות במצרים בניסיונותיו לעלות לרגל לירושלים. הוא מתאר את שורת האסונות של השנים 1095–1100 כדי להצדיק הן את כישלונו להגיע לירושלים והן את הסיבה לכך שנותר במצרים ולא שב אל משפחתו ואל ארץ מולדתו (וטן). תחילה הוא מתאר את התוהו ובוהו ששרר בארץ ישראל תחת הכיבוש הסלג'וקי ("כנופיות חמושות רבות הופיעו בפלסטין"). לאחר מכן הוא מתאר את המצור על אלכסנדריה ב-1095, שבמהלכו הדיח הווזיר אלאפצ'ל את נזאר והבטיח את הכ'ליפות לאלמסתעלי ("העיר חרבה... הסולטאן כבש את העיר והרבה צדק"). שוב התכונן לצאת לדרך "כאשר הא-ל כבש את ירושלים בידיו [של הכ'ליף]", כלומר ב-1098, אך נכשל בשל הופעת הפרנקים, אשר "הרגו את כל מי שהיה בעיר, יהודי כמוסלמי". הכותב בטוח שהפאטמים יכבשו את ירושלים מחדש עוד השנה, ולכן בכוונתו להישאר במצרים עד שיראה את ירושלים או עד שיתייאש לגמרי. המכתב מסתיים בתיאור מחלותיו הממושכות של הכותב. במהלך כל אותן שנים הייתה הארץ מוכת מגפות ומחלות מידבקות (ובאא', אעלאל, אמראצ', דבר). העשירים ירדו מנכסיהם, "רוב האנשים מתו", ומשפחות שלמות נכחדו. הכותב עצמו לקה במחלה קשה (מרצ' צעב), שנמשכה שנה תמימה, וזמן קצר לאחר מכן לקה במחלה קשה נוספת שנמשכה ארבע שנים, ואולי עודנה נמשכת עד עצם היום הזה. "אכן [אמת היא] מה שאמר הכתוב על מחלת מצרים הנוראה (דברים ז:טו)... מי שיסתנשק (יסתנשק) לא יימלט ממנה... חוליים, וימות מהם... אם לא, יישאר בחיים". יש לציין כי "יסתנשק" משמעו בדרך כלל "לשאוף" או "להריח" (למשל, שאיפת מים לצורכי טהרה) ולא "לשהק". המידע מבוסס בעיקרו על תרגומו והערותיו של גויטיין, ועל ניתוח מקיף של הקשר המכתב ושל נטייתו של הכותב להגזמה אצל גולדמן.

מכתב מיחיאל בן יצחק הצרפתי, מירושלים, אל אדם בשם מנחם (כנראה הדיין מנחם בן יצחק בן ססון), כנראה בקהיר. תיארוך: ראשית המאה הי"ג, ככל הנראה בין 1219 ל-1229 (לפי הערכתו של שוויקא). ראו גם מכתב קודם באותו עניין. בראשית המאה הי"ג היו בירושלים שתי קהילות שהתבססו לאחר כיבוש העיר בידי צלאח א-דין בשנת 1191: הקהילה האשקלונית והקהילה המערבית (המגרבית). החל משנת 1210 הגיע גל של עולי רגל מצרפת ומאנגליה, הידוע בכינוי "עליית הרבנים". היחסים בין הקהילות השונות היו מתוחים מאוד, כפי שהעיד יהודה אלחריזי שביקר בירושלים בשנת 1214. מתוך מכתביו של ר' יחיאל הצרפתי לפוסטאט אנו למדים על מחלוקת סוערת שהתחוללה בירושלים באותם ימים. מאחר שלא הותר ליהודים לטבול במעיין השילוח, נערך מגבית במצרים לבניית מקווה חדש, וסכום נכבד נאסף ונשלח לקהילת ירושלים למטרה זו. אולם ר' יחיאל, מנהיג הקהילה, התנגד להקמת מקווה חדש, והעדיף שנשות הקהילה תטבולנה במקווה פרטי שבביתו — לדבריו, סידור זה יאפשר לאשתו לפקח על טבילת הנשים. ר' יחיאל פנה אל הדיין המקומי בפוסטאט וביקש רשות להסב את ייעוד התרומה. אולם בני הקהילה המקומית לא הסתפקו בהסדר זה וניסו להקים מקווה חדש. הסכסוך שהתפתח פילג את הקהילה, עד שר' יחיאל וחבורתו נאלצו לעזוב את בית הכנסת. שתי הקבוצות לא היססו לערב את השלטון המוסלמי בסכסוך, מה שהביא למאסרם של כמה מבני הקהילה. המחלוקת הסלימה למאבק בין-עדתי, על רקע מתחים שנגרמו עקב שינויים שהנהיג ר' יחיאל בהתאם למסורת ההלכתית הצרפתית. עד כה הכרנו את הסיפור הזה משני דפים שפורסמו לפני כמאה שנה, וכעת, עם גילוי חמישה דפים נוספים, יש בידינו תיאור מלא של פרשה זו מתולדות ירושלים בראשית המאה הי"ג (לפי רוני שוויקא). תיאור קודם: מכתב בן ארבעה עמודים בעברית, אולי מאלכסנדריה, העוסק בסכסוך בין אישים בולטים בקהילה היהודית ובגירושו של אחד מהם מבית הכנסת.

עצומה בטורקית עות'מאנית מאת סלמון [אלאסכנדראני] המופנית אל "פקיד בכיר, ככל הנראה מושל מצרים" לפי הת'אווי. תיארוך: סוף המאה השש עשרה או תחילת המאה השבע עשרה. במבוא למהדורתה, ג'יין הת'אווי מציינת כי המסמך נותן ביטוי לקולו של סלמון עצמו, המבקש מפקיד בכיר — אולי מושל מצרים — לנקוט צעדים נגד "אנשי הכאשפים" (kāshifs' men) החמסנים, הגונבים את הכבשים ושאר האספקה המהווים חלק מן ה"מאל-י מירי" (māl-i mīrī), הכספים והאספקה שמצרים שלחה מדי שנה אל הארמון הקיסרי. אספקה זו הועברה לאיסטנבול דרך אלכסנדריה ודמיאט, והעצומה מדגישה את תפקידו של מנהל המכס באיסוף ובמשלוח האספקה. מטבע הדברים, מנהל מכס הנמל היה עסוק בהגנה על רכוש המדינה מפני גניבה ונזק טרם המשלוח. ואולם, העצומה עוסקת באופן ספציפי בחכירת מס (muqāṭaʿa) שבשליטת סלמון: זו של ח'צ'רא, ייתכן אלח'צ'רא ("הירוקה" בערבית), כפר השוכן דרומית-מזרחית לאלכסנדריה בנפת אלבוחירה. הכפר וסביבתו ייצרו, ככל הנראה, כבשים ויבולים שהיו חלק מן המאל-י מירי. כאשף, מילולית "מפקח", היה המנהל של אחת מנפות מצרים, ובראש ובראשונה היה אחראי על תחזוקת מערכות ההשקיה. המשרה התחילה תחת ממלכת הממלוכים, והעות'מאנים הותירו אותה, אם כי במאות הראשונות של השלטון העות'מאני, שורות הכאשפים אוישו לרוב בקציני צבא מן הארמון הקיסרי או מן הבלקן. הכאשף של נפת אלבוחירה, מדרום לאלכסנדריה, היה אחראי על אספקת המים המתוקים של עיר הנמל: אחת לשנה היה נכנס לעיר עם 300 שוורים, אשר במהלך חודש — לרוב בספטמבר — סובבו את גלגלי המים שמילאו את 130 הבורות של העיר במים מתעלת אלנאצריה, שהייתה הקשר היחיד של אלכסנדריה לנילוס. אנשי הכאשף הזה וכאשפים אחרים בדלתת הנילוס הם בוודאי "אנשי הכאשפים" שכנגדם יוצא סלמון. למעשה, ייתכן שהטקס השנתי הזה סיפק לאנשי כאשף אלבוחירה הזדמנות מושלמת לבזוז ולפגוע באספקה המיועדת לארמון.

מכתב מאת כותב בלתי ידוע, השוהה באלכסנדריה, אל מצליח גאון בפוסטאט. תיארוך: 1127–1138. בערבית-יהודית ובעברית. מטרת המכתב היא להפציר במצליח שיחקור בעניין מותו של בן משפחה של הכותב — פרשה שמצליח כבר היה מעורה בה במידת מה. נראה שההליכים המשפטיים באלכסנדריה לא הסתיימו לטובת הכותב, והוא מאשים קבוצת רשעים לא רק בכישלון ההליכים אלא גם במותו של בן המשפחה מלכתחילה. הכותב פותח באמרת חז"ל (בבא מציעא נח ע"ב) שאונאת דברים חמורה מאונאת ממון, שכן את האחרונה אפשר להשיב ואילו את הראשונה לא. קל וחומר, הוא מוסיף, כאשר נעשו באדם מעשי מרמה או קנוניות (גַ'בַּאאִן). הוא ממשיך ואומר שרופא שיש לו ניסיון אישי במחלה ובטיפול בה יעיל יותר בריפוי אחרים; שמצליח עצמו היה קורבן לקנוניה של מעמד (?חַאל) וממון (מַאל), אך אלוהים ברחמיו השיב לכל אדם את הראוי לו; ועל כן מצליח יהיה האדם המתאים ביותר לטפל בעניין שהכותב עומד להציג בפניו, שהוא מקרה של קנוניה של מעמד וממון ומשפחה וקשרים (?וַסַאאִט) ועדים. אכן, יש באלכסנדריה קבוצת רשעים מפורסמים המבקשים לעוות את הדין ולשחד את הדיינים, ולגרום לכך שייראה כאילו קרבנותיהם הם החוטאים. באשר למת (שורה 20 ואילך), וכיצד יצא מדעתו ומת לאחר ששתה את התרופה — מה שהרגו באמת, לפי הכותב, היא העובדה שהושמץ בידי אחרים שהתלוננו עליו בפני מצליח, בעוד שלמעשה המת הוא זה שנעשה לו עוול והיה זה שראוי שיתלונן. כל רצונו של הכותב הוא שמצליח יערוך חקירה יסודית בעניין. הכותב מעדיף זאת על פני כל הירושה, שאין לו צורך בה. לאחר מכן הוא מצטט אמרה (שדהויה לצערנו) של רופאים מסוימים על ההזיה (הַדַ'יַאן) שמחוללות מחלות מסוימות; קל וחומר אצל אדם (המת) שסבל מכמה מחלות — של הנפש, של הגוף, וקנוניה (גַ'בִּינַה) שנרקמה נגדו. הוא חותם בשבחים ובבקשות בנוסח המקובל, ולבסוף כותב ברמיזה: "בן זומא עדיין מבחוץ" (חגיגה טו ע"א).

איגרת קהילתית, ככל הנראה מן הגאון בירושלים בסוף המאה העשירית או בראשית המאה האחת־עשרה, הנוגעת למינוי פקידים מקומיים בקהילה לא מזוהה אי־שם בלבנט. המסמך קשור ישירות למסמך אחר (PGPID 1636), אך אינו נראה כחיבור ישיר ואינו העתק מילולי שלו. השמות הבאים של פקידים זהים לאלה המופיעים במסמך המקביל ומופיעים באותו סדר בדיוק, למעט דוד בן ברהאן וישראל בן דוד שמקומותיהם הוחלפו: - אברהם וסעדיה בני עמרם - יוסף [בן אברהם] - ישראל בן נח - חביב בן חסן - ישראל בן סעדיה - אפרים ווהב בני סקיר - הלל [בן חד'קה] - יצחק בן חסן - דוד בן ברהאן - ישראל בן [דוד הרופא] ואולם, לאחר נקודה זו ממשיך מסמך זה ומונה כמה שמות נוספים שאינם מופיעים במסמך המקביל: - ישוע בן עמרם - ח'לף בן מעאלי (מעלי) - [...] - סעד בן עומר - עלי בן בשאר - סקיר בן [...] - הבה בן יצחק - חארת' (חרת) בן חסן - עליל (עוליל) בן [...] - יעיש בן אסד - מבורך בן יצחק - מצ[...] - עמרם בן [...] ועוד מישהו, בני אלתום(?) - אסד ה[...] אלטרוש (= al-Uṭrūsh = החירש?) לאחר מכן באה לשון אזהרה לגבי המתרחש במידה שאנשים אחרים, שאינם ידועים ואינם ראויים, יפגעו בזכויותיהם של הנמנים לעיל. כן מוזכר אדם בשם מצליח. ייתכן שזהו למעשה החלק העליון של המסמך המקביל, שכן לשני המסמכים פריסה זהה, וגם המסמך המקביל פותח בלשון אזהרה על כך שלאיש אחר אין הזכות לפגוע במינויי הפקידים. ואולם, אם כך הדבר, לא ברור מדוע המסמך המקביל מונה רק חלק מן הפקידים הנזכרים כאן. אפשרויות אחרות הן שמסמך זה הוצא במועד מאוחר יותר (כאשר מספר הפקידים גדל), או שהוצא במועד מוקדם יותר (ובזמן שבין המסמכים צומצם מספר הפקידים). שמו של ברהאן מלווה ב"זל" במסמך המקביל אך לא במסמך זה, דבר המרמז על כך שמסמך זה הוא המוקדם מבין השניים, או לחלופין שהכותב לא היה דקדקן במיוחד בציון אילו מן האבות כבר אינם בין החיים.

מכתב מאת אהרן בן עמרם הכהן (ז"ל), מעכו, אל בנו שמריה בן אהרן, בפוסטאט. הבן אינו צריך להסתפק בלימוד אצל דודו מצד אביו, אלא עליו ללמוד אצל רבנו. עליו להימנע מעיסוקים רעים כגון שתיית יין. הכותב גם שולח תנחומים לרבנו. הוא מקווה שבנו יזכה במשרה (אצל הנגיד מבורך?). תיארוך: סוף המאה הי"א, משום שאהרן זה חתם יחד עם צמח בן יוסף בן צמח (ז"ל) על מסמך מתמוז ד'תת"ס (1100), שגם נכתב בידו. בצד האחורי ישנן כמה שורות דהויות מאוד. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.) קטעים נבחרים: "מא אחתאג אוציך פי אלחרץ פי אלתורה יומם ולילה לאנך קד בקית וחדך מא בקא לך עדר לא תקול עמי אשגלני ולולא עמי כנת בית רבינו מא יברח" (איני צריך להזהירך על השקידה בתורה יומם ולילה, שכן נשארת לבדך ואין לך תירוץ; אל תאמר 'דודי הטריד אותי, ולולא דודי הייתי בבית רבנו ולא הייתי זז משם'). "לאן יא ולדי מא כרגת מן ענדי בשי ולא אוציתך בשי אלא בתורה ויראת שמים ובאמונת שמים אן אנת אשגלת נפסך בשרב נביד" (כי בני, לא יצאת מאצלי בדבר ולא הזהרתיך על דבר אלא על תורה ויראת שמים ואמונת שמים, אם תעסיק עצמך בשתיית יין). "מן רבינו שמצ פאן כל כלמה תנקלהא ענה תעדל ענדי כל זהב וכל כסף" (מרבנו ש"צ, כי כל מילה שתעביר ממנו שקולה אצלי כנגד כל זהב וכל כסף). "פאן רזק אלבארי תע רזק ענד כרוגך הרי מוטב" (ואם יזמן לך הבורא יתעלה פרנסה ביציאתך, הרי מה טוב). "הקבה יאריך ימי רבינו ויוצל איאמה באיאם אלמשיח ליאיר עיני כל ישראל בתורתו" (הקב"ה יאריך ימי רבנו ויחבר את ימיו לימות המשיח, להאיר עיני כל ישראל בתורתו). "כץ חצרה רבינו ען עבדה הרון באתם אלסלאם ועזיה עני במא תראה אנת מן אלעזא" (מסור למעלת רבנו מאת עבדו אהרן את שלום רב ביותר, ונחם אותו בשמי כפי שתראה לנכון מדברי תנחומים). החתימה: שמריה הכהן בר אהרן ס"ט, אביו אהרן הכהן בר עמרם ז"ל לא עדמה, מעכו.

מכתב מלברט בן משה בן סע'מאר, ששהה בסוסה, אל אחיו הצעיר אבו זכריא יהודה בן משה, היושב בפוסטאט. התאריך: אוגוסט 1056 (לפי גיל). מכתב ארוך זה רומז לאירועים קשים שהתחוללו בצפון אפריקה ובסיציליה, ובהם פלישת הבדואים (בני הלאל), חורבן קירואן ומצור סוסה. בנוסף, המכתב מוסר ידיעות משפחתיות על בני סע'מאר. לברט פותח באמירה כי המוות עדיף בעת הזו על החיים (שורות r3–6). אמם נפטרה זה מקרוב (r9–10); לברט שולח דברי תוכחה לאדם בשם אברהם על שלא טרח לשלוח לו מכתב ניחומים (v1–2). "אני בעת הזו תשוש (או מבולבל, מלת'את'), נבוך ומוטרד בספקות. בחיי אבי, איני יודע מה אני כותב משום שדעתי טרודה. הלוואי שתהיה אחרית טובה, אם ירצה השם" (r15–16). לברט מברך את אחיו לרגל נישואיו לאישה ממשפחה נכבדה בפוסטאט. הוא מבקש מאחיו להעביר ברכות לאבו אלח'יר, גיסו החדש, "משום שאין לי לב ואין לי דעת", כלומר לברט מדוכא מכדי לכתוב בעצמו (r30–36). הוא משתמש באותה אמתלה כדי להסביר את הימנעותו מהתכתבות עם "אלרב אלאג'ל", הרב הנכבד מכולם (v5). "אני כותב את השורות הללו כשהדמעות גוברות עליי" עקב הפרידה מאחיו והיעדר ידידים קרובים בסוסה (r36–37). לברט מתכנן לצאת בקרוב למסע, בין אם מזרחה ובין אם מערבה. אם הנמען רוצה לנסוע, עליו לבוא אל אלמהדיה, או לחלופין לצאת אל הריף ולקנות סחורה עבור שניהם. "אך בעת הזו אין לי דעה ברורה (ראי) — ההחלטה בידך" (v15–17). שאר חלקי המכתב עוסקים בענייני מסחר ובדרישות שלום לאנשים במצרים. בין ענייני המסחר ישנם דיווחים על משלוחים, ובהם: "ציינת שהעמסת שלוש (יחידות מטען) על הקארב של מפרג' ואחת על הקארב של אבן אלבעבאע", והראשון הגיע לטריפולי (r17–18); בהמשך המכתב הוא מוסיף: "זה עתה הגיע מכתב מאדוני אבו אלפצ'ל יוסף בן ח'לפה ובו ידיעה שגם הספינה הקטנה (לטיף) של אבן אלבעבאע הגיעה לטריפולי" (v20–21).

מכתב שכתב רופא, ככל הנראה בשם אבו אלבקא, ממקום כלשהו מחוץ לבירה אל חתנו (?) אבו עמראן, שנמצא ככל הנראה בפוסטאט וחלק עמו את מקום המגורים (?). הכותב מתלונן שרופא נוצרי הורס את פרנסתו, וכותב עליו: "הוא מתנהג כמו שרלטן". המכתב נוגע גם בכמה עניינים עסקיים קטנים. הוא נפתח בשני ציטוטים מקראיים (בשורה 2 — משלי ג, כו; בשורה 3 — דברים ז, טו). מרכיבים מעניינים נוספים: הכותב מצר על העדר מכתבים ("האם זה כעס? מדוע האיבה הגדולה הזאת?"). הוא מציע לנמען תירוץ אפשרי באומרו שהוא דואג מאוד בשל מחלת העיניים שלו, ושדאגתו גברה כשהשליח רחמאן בן חידרה חזר ללא חדשות. "מי שנעדר, מדמיין את הגרוע מכול... לו רק הייתה גברת הבית [אשתי] עמך. היא במצב הנורא ביותר, צמה ובוכה יום ולילה." לאחר שהוא מתאר את שרלטנותו של הרופא הנוצרי החדש, הוא מבקש מהנמען לברר אם ראשי הרופאים בפוסטאט יעשו משהו בעניין: "לך אל א-שיח' א-סדיד א-טביב... כדי שיאמר לאדוננו עלם א-דין, שלא יסכים לכך, שכן הוא מתנגד למטרותיהם (של השרלטנים?). אם תשמע משהו מאדוננו עלם א-דין, כתוב לי." נראה שלאחר מכן הוא עובר לעניין תבואה שטרם "שוחררה" (שכבר הוזכר קודם לכן במכתב): "הקאדי ג'לאל א-דין, אחראי הדיואן (צאחב א-דיואן), הגיע וראה את המצב במו עיניו. הסברתי לו את העניין, וגם אלפקיה אלמדרס נפגש עמו בנוגע לכך. הוא רצה לשחרר את התבואה, אך נאלץ לצאת לדרך בפתאומיות. ייתן ה' שהסוף יהיה טוב." אם סולימאן שולחת את ברכותיה ותוכחותיה. הכותב שולח דרישת שלום לסת מסכ ומתעניין על אודות בתה ועל אודות ר' מנחם. לפי גויטיין, הנמען הוא חתנו של הכותב, אם כי גויטיין אינו מסביר מדוע הוא מזהה אותו ככזה ולא כיצד או היכן חלקו ביניהם את מקום המגורים. נראה אפשרי גם שמדובר בבנו ממש של הכותב, במיוחד לאור התיאור של צערה העמוק של אשתו מחמת חששותיהם בנוגע למחלת הנמען.

מכתב מטוביה בן עלי, השוהה בעיירה כפרית, אל בן דודו נתן בן שלמה הכהן, ככל הנראה בפוסטאט. התיארוך הוא בין השנים 1122–1150, על פי המסמכים המתוארכים של הנמען. הכותב מודה על העברת מרשם מרופא אחד, אבו אל-בהאא', ומזכיר לנתן לדאוג להשגת מרשם נוסף מרופא אחר, אל-אמין, שניהם עבור אשתו החולה. ייתכן שהרופא השני היה מוסלמי או נוצרי, שכן הנמען מתבקש להעתיק את המרשם מערבית לאותיות עבריות (אך השוו למסמך אחר שבו דווקא מבקשים מיהודי שלא להשתמש בכתב ערבי). הכותב כותב: "יואיל אדוני להיטיב עם עבדו במענה שייתן אדוני אל-אמין, יוכפל שכרו. אנא העתק לי את המרשם באותיות עבריות." לבקשת הנמען, טוביה מוסר עדכון מפורט על מצבה של אשתו החולה: "יש לה שש התקפות (פַוְרַה) ביום וארבע בלילה. זיעה (עַרַק) שוטפת אותה מארובות עיניה (מַחַאג'יר עַינַיהַא) ועד חזהּ (פֻאַאדהַא). מחמת חוזק האש (מן עֻט'ם אל-נַאר) יש לה תחושה שצווארה תחילה נשרף (אִחתַרַקַת) ואחר כך מתקרר (יַבּרֻד). באותו זמן היא סובלת מכאב בברכיים (וג'ע רֻכַּב). מחמת עוצם ייסוריה (מן עֻט'ם אל-אַלַם) פסק וסתה (אל-טַמת'). לבסוף, מרוב דאגתה (מן כּת'רת אל-תַכַּרֻּב), היא לוקה ברעד קל (רג'יף יסיר) של הלב." אותה מחלה מתוארת גם במכתב מוקדם יותר, וממכתב מאוחר יותר עולה שבסופו של דבר החלה להרגיש טוב יותר. ייתכן שאין מדובר בחום ממשי אלא רק בתחושת בעירה (נאר). כמו כן ייתכן שיש לקרוא את הצירוף "כאב ברכיים" (וג'ע רֻכַּב) כ"כאב באגן" (וג'ע רַכַּבּ), במיוחד לאור המשפט הסמוך המתאר את השינויים במחזור החודשי שגרמו הכאבים העזים. בשולי המכתב, בשינוי נושא, מבקש טוביה להשאיל מ"הרַיִּיס" את הפיוט "שיר השירים אסלסל" (פיוט לשביעי של פסח שחיבר שמואל בן הושענא השלישי), מוסר דרישת שלום לבני המשפחה, ומדווח שמצב המשפחה היה קשה ביותר כשהגיע גובה המס בחג הפורים.

מכתב בלאדינו, ככל הנראה מן המחצית הראשונה של המאה השש-עשרה. במכתב מוזכר ר' אברהם אבן שושן, אותו מונה סמברי בין מגורשי ספרד. המכתב נשלח על ידי אישה בשם מרים אל אחיה. מרים מספרת כי קיבלה את מכתבו של אחיה לאחר ארבעה או חמישה ימים. אחיה התלונן על שתיקתה, והיא משיבה לו: "de lo ke me enviais a kulpar ke non vos eskrivo lo ke fallais mucho extrano presando de korason para deskuvrir mis sekretos ke non . . . verdadero sinon el mio y el vuestro ke de lo ajeno non toma la presona mas de lo ke kiere su dueño. . . ." — כלומר, על תלונתו שאינה כותבת לו, היא משיבה כי הדבר מוזר בעיניו, שכן רק שלו ושלה הם הסודות האמיתיים, ואדם אינו לוקח מן הזולת אלא כפי שמרשה בעליו. בהמשך היא מתארת את אכזבתה מהיעדרותו של אחיה בפסח: "erev Pesah mi señora enviome a dezir ke su venida non era por agora. El dio lo save la Paskua ke me dio, saviendo vos hermano ke vuestra letra son mis konsules (konsuelos?), por la palabra enviada a dezir fue demas, sabiendo vuestro corason, porke si fasta agora tenia senzillo el kuidado agora lo tiene doblado de vuestro deseo. Sabiendo vos komo estava los ojos al kamino, esperando ke su respuesta seria su vista. Agora faziendose otra manera, mira vos lo ke sentia. . . ." — בערב פסח שלחה גבירתה להודיע לה שבואו אינו צפוי בקרוב, והאל יודע איזה פסח עבר עליה. היא מסבירה לאחיה כי מכתביו הם נחמותיה, ושכאשר נודע לה הדבר נכפל דאגתה וגעגועיה אליו, שכן עיניה היו נשואות אל הדרך בציפייה לתשובתו, וקיוותה שתשובתו תהיה הופעתו עצמה, ועתה משהשתנו פני הדברים — שיראה הוא בעצמו עד כמה הצטערה. המידע מבוסס על מחקרו של אלעזר גוטוירט על המשפחה במכתבי הגניזה היהודיים-ספרדיים.

מכתב מעואץ' בן חננאל באלכסנדריה אל נהראי בן נסים בפוסטאט. התיארוך, על פי גיל, הוא בערך שנת 1060. המכתב דן במחירי החיטה והפול ובמשלוח של אגוזים ושמן. עואץ' שב זה עתה ממסע באזור הכפרי שסביב אלכסנדריה — בשונה ממכתבים אחרים שלו שבהם הוא חוזר דווקא מפוסטאט. בדרך כלל עואץ' כותב לנהראי מחוץ לפוסטאט, אך מדי פעם נהראי הוא הכותב מאלכסנדריה אל עואץ' השוהה בפוסטאט. אחת ממטרות הנסיעות אל אזורי הכפר הייתה רכישת מצרכים בסיסיים כגון חיטה ופול, בין לצורך אישי או לצריכה משפחתית ובין לצורך מכירה חוזרת ורווח. עואץ' מזכיר כי נהראי הורה לו לרכוש חיטה בשווי שני דינרים, וברור שהיא נועדה למכירה חוזרת, שכן עואץ' מצהיר: "לא אחייב אותך בהפסד". בין יציאתו של עואץ' מהכפר ובין שובו לאלכסנדריה גדל היצע החיטה באופן דרמטי וגרר ירידת מחירים חדה — עובדה שלצערו הרב לא הייתה ידועה לו. עואץ' מתוסכל מכך ששילם על החיטה ביוקר, כשליש דינר לאיירדבּ יותר מן הראוי, כלומר תוספת של כ-20%. בניגוד לחיטה, מחיר הפול נראה, לפחות לפי האמור במכתב, כמי שעלה משמעותית — מ-4½ איירדבּ לדינר ל-איירדבּ אחד לדינר, תנודה דרמטית שראוי לבדוק בזהירות שמא נושאת היא משמעויות או פרשנויות חלופיות. עואץ' מציין שניצל את כל מזומניו לרכישת החיטה ומבקש מנהראי לשלוח לו כסף בדחיפות. כמו כן הוא מזכיר עניין של בור מים דולף, ככל הנראה בור הצמוד לבית או למבנה השייך לנהראי באלכסנדריה. דבר זה מרמז שייתכן ושניהם חלקו מגורים באלכסנדריה, לפחות באופן חלקי. אף שגיל מתארך את המכתב באופן משוער לשנות ה-60 של המאה ה-11, אודוביץ' מציע תיארוך מאוחר יותר: עואץ' שולח דרישות שלום לאבו סעד, הוא נסים בן נהראי בנו של נהראי, ולהערכת אודוביץ' הוא ודאי היה בעת ההיא אדם בוגר או קרוב לכך — דבר שיציב את המכתב לכל המוקדם באמצע שנות ה-70 של המאה ה-11.

מכתב מלַבְּרָאט בן משה בן סֻגְ'מָאר, השוהה במהדיה, אל אחיו יהודה בן משה בן סֻגְ'מָאר בפוסטאט. תאריך המכתב: 30 ביולי 1057 (26 באב), על פי קביעתו של גיל. (גיל מתארך מכתב נוסף שנכתב בו' באלול לשנה הקודמת, אך מאחר ששני המכתבים כוללים ברכות דומות מאוד על נישואי יהודה, ייתכן שנשלחו בהפרש של שבועיים ולא של אחד-עשר חודשים.) לבראט פותח בתיאור דאגתו העצומה לשלום אחיו, מאחר שלא קיבל ממנו מכתב במשך שנה תמימה. "ליבי היה טרוד ושיערתי את הגרוע מכל, כי האוהב מתלהט (מֻוַלַּע) במחשבות על הרע. בערב חג העצרת (שבועות) הגיעו פִתְיָאן וחבריו בספינה מסְפַקְס למהדיה. כשראיתי אותם כמעט יצאה נשמתי והחווירו פניי (? אַחַ'דַ'תְנִי צֻפְרַה). אמרתי לעצמי, אולי יש בידם ידיעות [עליך]... [פתיאן] אמר, יברכהו האל, שמכתביך נמצאים אצלו. השתחוויתי והודיתי לאל על חסדו" (שורות 4–8 בצד הפנים). בהמשך מברך לבראט את אחיו על נישואיו לבת ממשפחה מיוחסת (שורות 10–19). הוא מזכיר אדם בעל מידות פחותות שהוא משתדל להימנע ממנו, אך לאחרונה נאלץ ללכת לחתונתו של אותו אדם בסוסה (שורות 19–21). כששב למהדיה היה 'הנער' חולה (צ'עיף), מצבו הידרדר וכמעט מת. מדי יום מגיעים מכתבים מאנשים בסוסה, אולי דווקא מאותו איש פחות מידות, ובהם האשמות נגד לבראט בעניין הנער או בעניין ענייניו (אַחְוָאלִהִ) של אותו אדם. המשפט הבא קשה לפענוח, ואולי יש לקראו: "סברתי שהוא נהג בהיסח הדעת (סַהַא), והחלטתי להתייאש ממנו לחלוטין (כלומר לנתק את הקשר). לא נותרה לי עין לראות בה אור, [ואין לי] במה להתפאר, מלבד בך, ישמרך האל" (שורות 21–24). (גיל קורא את הקטע אחרת.) המשך המכתב עוסק בעניינים מסחריים. הכותב מבוגר בהרבה מאחיו, ומבקש ממנו למלא את חובתו המשפחתית ולסייע לו בעסקיו. הוא גם מזכיר אירועים במַגְרֶבּ, וכפי הנראה צי ימי צר על סוסה.

מכתב, ככל הנראה מאישה — אולי מארץ ישראל או סוריה (על סמך הזכרת רעידות אדמה) — אל אחיה, שהיה כפי הנראה פקיד ממשלתי בקהיר. כתוב בערבית-יהודית באותיות מרובעות, גדולות וקליגרפיות, והכתובת בכתב ערבי על גב המכתב מורה למסור אותו "לדיואן אלח'ראג' (לשכת המיסים) בקהיר". התיארוך: המאה ה-11 או ה-12, וקרוב לוודאי המאה ה-11. המכתב נפתח ברמיזות לסכסוכים שונים או לשמועות עליהם. מישהו אמר לכותבת שהנמען כועס עליה ואינו שולח לה מכתבים, ומשום כך בכתה וטענה שלא ייתכן שכך הוא הדבר. היא נשבעת בשם אבו אלחסן (כנראה אביהם). היא אומרת לנמען כי העציב את ליבה ומפצירה בו לכתוב לה, כיוון שאין לה איש מלבד האל והוא. היא מספרת ש"דמעותיי על לחיי" יומם ולילה, וכי נדרה נדר שלא לאכול מאכלים שמנים (זפר) עד שתראה ממנו מכתב בכתב ידו שלו. היא שמחה לשמוע על הלידה המוצלחת (ח'לאץ) של אֻם אבו אלחסן (ככל הנראה אשת הנמען) ושולחת ברכות. היא רומזת לסבל שגרם לה אבן חאתם. בהמשך יש רמיזות נוספות לוויכוחים ולשמועות על ויכוחים. היא מתייחסת לדיבורים על אישה (זוג'ה) או חתונה (זיג'ה), ומאשימה את המשרת (ע'לאם) של יעקב הזקן, הכותב לו (כנראה לאבן חאתם) ומספר שהנמען מעליב אותו ומכנה אותו "אלפאעל אלצאנע". היא מודיעה שהיא בריאה, ושהוא (האם אבן חאתם שוב? או בעלה?) חתך עבורה גלימת משי דמשקאי (ג'ובה = ג'ֻבּה צקלאטון), מתייחס אליה היטב ו[מבטיח?] שיחזיר אותה לפוסטאט או למצרים (מצר). על הנמען לשלוח מכתב להודות לו על יחסו הטוב. מרואן תמיד איתה ומשרת אותה נאמנה. הוא הלך להביא את השמן, מפני שהוא נתון בסכנה בשל רעידות האדמה. לא בלתי אפשרי שהשולח הוא גבר, אך כל המוטיבים כאן אופייניים יותר למכתבי נשים (למשל, "אין לי איש מלבד האל ואותך", בכי וצום עד הגעת מכתב מהנמען, היחס הטוב מצד גבר שיכריע היכן יגורו).

מכתב מבן משפחה גבר, ככל הנראה מדמירה, אל רופא הנמצא כפי הנראה בפסטאט. בערבית-יהודית. תאריך הכתיבה אינו ידוע. המכתב מסורבל וחזרני, ונותן רושם של כתיבה מפי הכתבה. מטרת הכתיבה היא לדחוק במכותב להפסיק את ניסיונותיו להשיג משכורת מטעם השלטון (ג'אמכייה) ולבקש אך ורק רישיון (דסתור), שכן אם ימשיך לבקש את המשכורת יסרבו לתת לו אפילו את הרישיון. הכותב ובני ביתו נתונים במתח רב ביחס לחדשות מן המכותב, במצב של דאגה (הם) וצום (ציאם). הוא כותב כי מוטב לטפל בחולים בחינם מאשר לקבל משכורת ממשלתית, אפילו אם תהיה בסכום של 100 דינרים. נראה כי המשכורת הממשלתית הייתה גם כרוכה בהחזרת הרופא לדמירה לעסוק שם במקצועו — תוצאה שהכותב מבקש בכל מאודו למנוע. "אם תחזור לדמירה, זו תהיה חורבננו (דמארנא)." הכותב מתעקש (ואולי בהיתול) שכאן בדמירה לא הייתה כל "עונה" (פצל, של מחלות), ושאין למצוא לא מחלה (מרץ') ולא דלקת עיניים (רמד); אין כל ביקוש לשירותיו של המכותב, שכן הכול בריאים. (בין אם בכוונה ובין אם לאו, קטע זה מהדהד את הפרק הראשון בספרו של אבן בטלאן "דעות אלאטבא'", שבו רופא ערמומי במייאפארקין מנסה לשכנע רופא חדש שהגיע לעיר ועשוי להתחרות בו, כי כל המחלות נעלמו.) המשפחה אינה במקור מדמירה (הכותב מכנה אותה בלאד אלע'רבה, ארץ נוכרייה); הכותב חפץ לחזור לעיר מולדתם, שם הם בעלי נכסים ואין צורך לשלם 10 דרהמים בחודש עבור שכר דירה. בינתיים, המשפחה גוועת מן הקור, והילדים "ערומים". הכותב עצמו חולה: בנספח הוא כותב, "אל תשאל עליי כלל: המחלה החמירה מאוד (זאד בי ג'דן). כעת עולים חתיכות של ליחה דמית (קטע בלע'ם דם), יחד עם הכאב העז (אלאלם אלשדיד). כמה תכופות זה מתפרץ בי (יתור בי)!" הוא אינו מבקש מרשם או עצה רפואית, אך אולי הבקשה משתמעת מכך. המכתב כולל גם דיון נרחב למדי בענייני חיטה.

מכתב בטורקית עות'מאנית הממוען לפקיד מטעם השלטון, בעניין רבי שיצא למסע לירושלים. המכתב מתוארך ל-20 בצפר 1024 להג'רה (21 במרץ 1615), ובלוח העברי – 20 באדר ב' ה'שע"ה, סמוך לסוף החודש שלפני ניסן, חודש חג הפסח. סביר אפוא להניח כי שמואל (Şemvāl) – הרב הנזכר במכתב, המכונה בטורקית עות'מאנית "ḫāḫām" – ביקש לבלות את חג הפסח בירושלים, כמנהג היהודים מרחבי האימפריה העות'מאנית ומעבר לה שנהרו לעיר מדי שנה. על פי דברי המהדירה ג'יין הת'אוויי בהקדמה למהדורתה, המסמך קרוע ומקומט מאוד, והמכתב כתוב בטורקית עות'מאנית מליצית ופרחונית. במצבו הנוכחי הוא מספק מידע מועט בלבד על אותו רבי, פרט לשמו הפרטי – שמואל. ייתכן שהשתייך לאחת מקהילות יהודי קהיר. שמואל ככל הנראה נשא את המכתב עמו במהלך מסעו, ובכך עשוי להיות מוסבר מדוע נותר בשורה הראשונה מקום ריק לשמו ולתפקידו של הפקיד הנמען. ייתכן ששם זה ותוארו נכתבו בעבר מעל לשורה, כמנהג הרווח במכתבים מסוג זה, ולא שרדו, שכן השוליים העליונים של המכתב נושאים סימני קריעה. לחלופין, ייתכן שהשארת המקום ריק הייתה מכוונת, כדי לאפשר לשמואל למלא בעצמו – או לבקש שימולא – שמו של כל פקיד שיפנה אליו לסיוע בכל אתר ואתר לאורך הדרך. המכתב מבקש מהפקיד להבטיח את שלומו של שמואל לאורך מסלולו, תוך שבחים מופלגים אך שגרתיים-משהו לנמען, וקריאה לרחמיו. בשורה החמישית מכונה הפקיד "ṣāḥib-i devlet" (תרתי משמע, "בעל המזל" או "בעל המדינה") – תואר כבוד שיוחד בדרך כלל לווזיר הגדול ולמושלי המחוזות. לאור זאת, ייתכן שהנמענים המיועדים היו מושלי המחוזות שלאורך הדרך היבשתית בין קהיר לירושלים. אפשר אפוא ששמואל נשא עמו עותקים אחדים של המכתב, וייתכן שהעותק שהגיע לגניזה הוא דווקא זה שלא עשה בו שימוש – הסבר אפשרי נוסף להעדר ציון שמו ותפקידו של הנמען.

איגרת ציבורית בעברית, שנשלחה מעיר בארץ ישראל (לפי גויטיין ומאן) או מדמשק (לפי גיל) אל הישיבה בירושלים (לפי גיל) או לפוסטאט (על בסיס החשבונות שבצד השני). תיארוך: 1050–1055 לספירה, על פי הזיהוי המשוער של חַיְדַרַה וח'טיר אל-מֻלכּ. לפי גויטיין, סחיטת תשלומים של מס הגולגולת (ג'זיה) מראש מוכרת ממסמכי הגניזה רק בארץ ישראל וברבע השני של המאה האחת-עשרה, תקופה של אנרכיה ושלטון רע. לפי דיווח אחד, נדרש התשלום חמישה חודשים תמימים לפני ראש השנה המוסלמית, המועד שבו היה אמור להיגבות. הסיפור המתואר במסמך מרתק במיוחד. שולח האיגרת מספר כי הבדואים ("הערביים") השתלטו על העיר ושיתפו פעולה עם דיין, אחיינו של אבו אל-סיאר(?), כדי לנתק את אספקת המים מן היהודים. בכל פעם שהצליחו היהודים להטות את לבו של "כל מושל ושליט" להשיב את המים על כנם, התאחדו אויביהם והכחישו שיש ליהודים זכות כלשהי על המים. השנה עלה לשלטון שליט נוסף בשם חַיְדַרַה ד'ח'ירת אל-דַוְלַה (המופיע גם במסמך אחר משנת 1031 לספירה). הקהילה שלחה שליחים למצרים על מנת להשיג "כתב ונשתוון" (מסמך וצו רשמי) ובו שלוש בקשות: (1) להשיב את אספקת המים; (2) להחזיר את זכות השחיטה בשוק; (3) לאסור את גביית מס הגולגולת לפני תחילת השנה. הבקשות נתקבלו, והצו הוצא בידי ח'טיר אל-מֻלכּ (=בנו של אל-יאזורי, או שמא אל-יאזורי עצמו). אולם השליט המקומי "קרא (את המסמכים ואת הצו) והשליכם מידו", ודרש שוחד גבוה לפני שיקיים אי אילו מן ההוראות. אויבי היהודים זעמו ומחו, אך נסוגו בבושת פנים כאשר הודיע להם השליט שיהיה עליהם להשיג צו-נגד שיבטל את הראשון. אף על פי כן, דיין העיר התעקש לדרוש את מס הגולגולת חמישה חודשים מראש, בסך 250 דינרי זהב מן הקהילה. בצד השני של המסמך מופיעים חשבונות קהילתיים בכתב ערבי — ראו רישום נפרד.

העתק של מכתב מאת מצ'מון בן חסן בעדן אל אברהם בן יג'ו. תאריך משוער: 1136–1139 או 1145–1149. נכתב ביהודית-ערבית בידי אחד הסופרים של מצ'מון. המכתב מתאר את שיטות הפעולה התקיפות של בלאל בן ג'ריר, מושל עדן ושותפו העסקי המזדמן של מצ'מון. מצ'מון מתלונן על הרגלו של בלאל לדרוש את זכות הבחירה הראשונה בסחורות המגיעות לנמל, ובמיוחד בסחורת ה-DRKY (אלדרכי) — סחורה שיוצאה מדהלכּ לעדן ומשם להודו, ולא תמיד הייתה בנמצא. זיהוי הנמען מבוסס על העובדה שאברהם בן יג'ו השתמש בצדו האחורי של המסמך לרישום חשבונות. קיימת גרסה נוספת של אותו מכתב, שזוהתה על ידי אלן אלבאום. גרסה זו כתובה בכתב ערבי, וייתכן שהיא המקור שממנו הועתק מסמך זה, או לחלופין שמסמך זה שימש כטיוטה לגרסה הערבית המלאה יותר. הגרסה הערבית מבהירה את ההקשר ומאפשרת להשלים מספר חסרים בטקסט; כך למשל, יש לתקן את "אבן אלסודא[ני]" ל"אבן אלסדאר". היחס המדויק בין שני הקטעים טרם הובהר. ראוי לציין כי הגרסה הערבית כוללת ברכות לנביא מוחמד שאינן מופיעות בהעתק זה, דבר המעיד על כך שהסופר של הגרסה הערבית היה מוסלמי. ייתכן שמצ'מון כתב את המכתב בערבית לסוחר מוסלמי, סופרו העתיק חלק ממנו כאן ביהודית-ערבית, והקטע הגיע איכשהו לידי בן יג'ו אשר השתמש בו לאחר מכן לצרכיו. אפשרות נוספת היא שמצ'מון הוא הנמען של המכתב ולא שולחו, וכי סופרו העתיק אותו לאותיות עבריות לשם נוחות הקריאה. עם זאת, תוכן המכתב וכמה מניסוחיו דומים מאוד לאלה שבמכתביו האחרים של מצ'מון, והשולח כותב מעדן, ולכן ככל הנראה זיהויו של מצ'מון כשולח עומד בעינו. אפשרות נוספת היא שמצ'מון שלח את אותו מכתב לשני נמענים שונים (העתק זה לאברהם בן יג'ו והגרסה הערבית לסוחר מוסלמי), אך במקרה כזה יהיה זה חריג לראות את אותו טקסט מילה במילה בשני המכתבים.

מכתב מעניין מאיש חולה אל מבורך, ככל הנראה אחיו. שפת המכתב היא ערבית-יהודית עם ניקוד עברי (!). הכותב ערך את המכתב, ככל הנראה לאחר שסיים לכותבו, והוסיף בו מספר אלפי"ם חסרות. הכותב סובל ממחלה לא מזוהה. הוא שוכב חולה בביתו של בקאא' בן אלמֻצִ'ן (לפחות בשעות היום), ומטפל בו גם אבן אלעצַּאר. "מחמת חוסר תנועה (קלת אלקואם) נחלש מצבי (תלף חאלי). הורגלתי כעת להקזת דם ולשלשול (סכּב אלדם ואלאסהאל)." הוא מתאר את לילותיו וימיו פעמיים. אבן אלמֻצִ'ן עצמו שרוי במצוקה, שכן גם בנו הקטן חולה. [הרופא] אבן אלעצַּאר נקרא ונשאל אם החולה יחיה או ימות, והשיב לו דבר סתום ("אתה או (אִלַּמא) שתשרוד או (אִלַּמא) שתתאושש לחלוטין" (?)). בעקבות זאת אמר לו בקאא': "למען הישועה, עשה בדיוק כדבריו." אנשים (נאס) דאגו לו (אהתמו) והואילו בטובם להביא לחולה את כל צרכיו (אתפצ'לו בכל מא אחתאג'). בלילות יש לו ניצני שושנים (? אלזִר אלוַרְד), אך אלה מספיקים לו רק לשליש מהלילה (?), ועל כן הוא נזקק גם לסוכר (?). מטרת הכתיבה: בקשת סוכר ושמיכה "מן המטבח". הוא כבר פנה קודם לכן בעניין הסוכר. המכתב דומה למכתב תחנונים, אלא שהוא בלתי-רשמי למדי, ואף ייתכן שהיה נחשב חסר כבוד אילולא היה הנמען אחיו ממש. הכותב מציין כי כבר ניסה לקבל כספים ממקורות אחרים כדי שלא להעיק על אחיו. הוא כותב פעם אחת "אתה שואל אותי מה מצערני", ולאחר מכן שוב "אל תזניח אותי, כדי שלא תצטרך [אחר כך] לשאול מה מצערני". התאריך: ככל הנראה ראשית המאה ה-13. אבו אלבקאא' בן אלמֻצִ'ן ("בן המסריח") מופיע גם במקור אחר שאינו מתוארך. כהן בן אלמֻצִ'ן מופיע במסמך משנת 1237, ובתו של אלמֻצִ'ן מופיעה במסמך משנת 1243, אך אין הכרח שמדובר בקרובי משפחה. המשמעותי ביותר: רופא בשם אבן אלעצַּאר מופיע במסמך משנת 1227.

ביפוליום הכולל בלוקי טקסט שונים ומגוונים. בעמוד הימני של הצד האחורי (verso) מופיע סיפור מחודש של מגילת אסתר בערבית-יהודית, יחד עם נוסח תפילתה של אסתר לאלוהים. ייתכן שיש קשר בין קטע זה לבין העמוד השמאלי של הצד הקדמי (recto). בעמוד השמאלי של הצד האחורי מופיע דיון דתי/פרשני. בעמוד הימני של הצד הקדמי מצויות מספר טיוטות של מכתב הממוען ל"שר השרים" — תואר שנשאו הן מבורך בן סעדיה (פעיל 1094–1111) והן שר שלום הלוי (פעיל 1170–95). בנוסף לכך מופיעות מספר שורות בכתב ערבי, רובן וריאציות של 'מולאי אלשיך' אלג'ליל', אך ייתכן שמסתתרים בין כינויי הכבוד שם או שניים. בטיוטת המכתב, שנכתבה בנימה זהירה ומלאת כניעות, מציין השולח שברצונו לצאת בקרוב לדרך 'עם היהודים', ולכן הוא מזכיר לנמען את ההבטחה שניתנה ב'מג'לס' שלו ביום השבת — להוציא מסמך (אכ'ראג' אלכתאב) הנוגע לזכויותיו של השולח כנגד אדם מסוים וילדיו (ליכון בידי חגה לי עליה ועלי אולאדה), שכן אותו אדם הודה הודאה משפטית במסמך זה בפני הנמען (לאן קד אקר פי אלכתאב לסידנא). עם זאת, השולח מודע לכך שהנמען עסוק מכדי לחפש את המסמך. מבחר ציטוטים: עבד חצרה אדוננו שר השרים ירום הודו ויגדל כבודו . . . . יקבל אלארץ ויסאל חצרתה . . . כאן קד אנעמת עלי . . . כאן אלעבד קד וקפת יום אלסבת בין ידי חצרה אדוננו . . . [ישאו] הרים לעם שלום . . . כאנת חצרה סידנא שר השרים //ירום הודו// ויגדל כבודו קד אועדני יום אלסבת פי מגלסה אלכרים באכראג אלכתאב אלדי יתעלק באלשיך(?) אלדי לי ענד בן ב . . . . ואלעבד יריד יכרג סרעה מע אליהוד אן . . . קד עזמו עלי אלכרג יא . . . אחב אן יכון אלכתאב . . . ליכון בידי חגה לי עליה ועלי אולאדה לאן קד אקר פי אלכתאב לסידנא ואנא אעלם אן חצרתה משתגלה ען תפתיש אלכתאב [[פליחסבה]]

הטקסט המרכזי הוא רשימה ארוכה של דרישות שלום, שצורפה כנראה במקור למכתב. בצד השמאלי של הרקטו: רבנו משה (הוא הרמב"ם); גיסו אבו עלי; אלת'קה וגיסו; יפתח ואשתו; "דודי מצד אמי" ואשתו וילדיו ובן חורגו אסחאק; המלמד ר' יצחק אבן אלמעלמה; [...] שמש בית הכנסת של הארץ-ישראלים; מנג'א ובנו אלתלמיד אלחסן אבו אלחסן; אבו אלפצ'ל בן תמים אלסכרי; הלוי [...]; מחאסן הגר ב-[...]; סת ע'זאל ובעלה; ילדיו; שארית; אבו סהל אלחזאן; אבו סעד אלצאיע'. בצד הימני של הרקטו: אלרייס אבו זכרי; סעד ובנו אלחסיד; אבו אלבקא אל-[...]; דאוד אלעסקלאני; אחיו אבו אלחסן; אחיו אבו אלפצ'ל; אחיו אבו אלמנא; אמו; אבו אלפרג' אלתלמיד; אבו סהל אלצבאע'; סאלם אלצירפי; אבו סעד אלחרירי; אחיו אבו אלמנצור הסופר; אבו אלמנצור אבן בע'יצ'ה; אבו אלפרג' שמש בית הכנסת של העיראקים; פצ'איל אבן אלע'זולי; התלמיד (אלתלמיד) אבן אלדג'אג'י. בוורסו: אבו אלחסן בן מנג'א, ולאחר מכן ברכת סיום נוספת. בשוליים הימניים של הרקטו מופיעים משפטים שנשמעים כלקוחים מהצהרה משפטית, אך ייתכן שמדובר בקטע מתוך מכתב: "לה דהב ולא פצה סורא ... ואני ופקת ... מא בקי ענדי ...". בוורסו מופיעים שלושה גושי טקסט נוספים בזוויות שונות, בדיו דהויה. הקטע הנמצא ישירות מתחת לדרישות השלום פותח במילה "תד'כרה", וההמשך קשה מאוד לקריאה. בזווית של 90 מעלות מופיע טקסט מתוך מכתב המתאר ככל הנראה מסעות קשים מאוד: "מן בשר ... אכלת אלתראב ... שהרין פי אלספר וקאסית כוף כתיר פי אלבר ואלבחר והו ... עסל אלדי ראיתי פניך הנעמים ... מחקק מגלגלין זכות ...". מעל לקטע זה מופיעים חשבונות המפרטים פריטים כגון: כביסה (ע'סיל); משי; פריט הקשור לרבנו; סוכר; סגירת דלת מבפנים; שני מסמרים; תיקון נוצפיה; שמן; וכותנה. ראוי לעיון נוסף.

מכתב מיהודה בן אהרן אבן אלעמאני, באלכסנדריה, אל אבו אלמג'ד מאיר בן יכין ("הוד החזנים ועוזם"), בפוסטאט. מתוארך: כ״ב בשבט אלפה תקכ״ה למניין השטרות, היינו בראשית 1214 לסה״נ. במכתב מובאות ההשלכות של בואם של רבני צרפת לאלכסנדריה. נראה כי הקהילה שרויה במשבר חמור בעקבות היעדר הנהגה (לפי פרנקל). יהודה אף מברך את אבו אלמג'ד על החלמתו (שו׳ 7–12) ומסכים עם הדעה שמחלתו נגרמת בעיקר משתיית יין מופרזת ושעליו למתן את שתייתו (שו׳ 22–24). הוא מזכיר אישה חלושה (שו׳ 14–15). הוא מדווח כי אחיו של אבו אלמג'ד, אבו אלנג'ם הלאל, חולה: הוא לא החלים לגמרי מאז שמסמר נכנס ברגלו לפני חודשים, ואינו פותח, או אינו מסוגל לפתוח, את פיו (שו׳ 15–19). הוא מדווח על כך רק משום שאומרים שהלאל אולי על ערש דווי. (השווה למכתב אחר של יהודה אל אליהו הדיין, ובו הוא כותב כי "[הלאל] הלך לנוח בערב ולא קם בבוקר. היה זה היום הראשון של החג, והוא נקבר באותו יום; הותיר אחריו נער יפה בן שש־עשרה, הלומד אצלי". אולם המחלה הקטלנית של הלאל הייתה שונה מזו המוזכרת במכתב זה, שכן הלאל היה עוד בחיים בדצמבר 1214 כאשר כתב מכתב נוסף, לאחר שזה לא כבר נסע מאלכסנדריה לפוסטאט וחזרה.) יהודה מקדיש מקום נרחב לדיון בפיוטים ששני החזנים הללו שלחו או עתידים לשלוח זה לזה (שו׳ 25 עד צד שני שו׳ 9); נוזף באבו אלמג'ד על שאינו מתארך את מכתביו (צד שני שו׳ 1–4); מזכיר את הקשיים הכלכליים במשק ביתו (צד שני שו׳ 9–10); מזכיר את אבו אלפרג' בן אלריס (=אליהו הדיין) ואת מאמציו לאיסוף תרומות עבור ירושלים (צד שני שו׳ 10–13); ומסיים בהמלצה על ר' שמואל, שפנה אליו בשעה שכתב מכתב זה ונראה כי בכוונתו לנסוע לפוסטאט. ר' שמואל אינו דובר ערבית ותלוי בסיועה של הקהילה (צד שני שו׳ 13–21).

recto: מכתב מאת נתן בן אברהם, ובו הוא קורא לתומכיו להתייצב בירושלים לקראת חג הסוכות, מחשש שמחנהו לא יהיה מיוצג כראוי. במכתב מוזכר החבר אברהם בן שלא. תיארוך: קיץ 1039 לסה״נ. גיל מסכם את המכתב כך: אין זה מפתיע שנתן בן אברהם השתדל לגייס את חסידיו לקראת העלייה לרגל הקרובה, כפי שניתן לראות במכתב מפורש זה, המופנה ל"ידיד הישיבה" כלשהו, שזהותו ומיקומו אינם ידועים לנו. המכתב כולל בקשה לגייס כמה שיותר תומכים לעלייה לרגל. ישנם רמזים לכך שהעלייה לרגל וההתכנסות בהושענא רבה בהר הזיתים היו הצלחה (אם כי חולפת) עבור נתן בן אברהם. במכתב מהדהדים גם רגשות סוערים: נתן כותב שמכתביו של "הידיד" לא הגיעו אליו, והוא חושד שתומכיו של רב שלמה בן יהודה ("עדת חנף", איוב טו:לד) משיגים אותם בתחבולה. נתן בן אברהם מינה אנשים לתפקידים ציבוריים בקהילה והעניק תארים לחסידיו. כך, למשל, מבשר בן ישי מוזכר כ"ראש הקהילות" ומכונה גם "נאמן הישיבה". מבשר זה ביקר ברמלה וקיבל מנתן כתבים עבור חסידיו. כמו כן מינה נתן את אברהם בן שלא כחבר, והוא מסביר בפירוט עד כמה חשוב שיהיה "אדם מוסמך" בכל קהילה — כלומר, איש הנאמן לנתן. לדבריו, נחל הצלחה בולטת ברמלה. השלטונות נלחצו פן ייעתרו לדרישות תומכיו של רב שלמה בן יהודה: הם אף איימו על השליט המקומי שיפנו אל ה"משנה", הוא הוזיר. ה"שישי" (לא ברור מי החזיק בתפקיד זה באותה עת) עבר לצדו של נתן ואף הטיל חרם על אחד ממתנגדיו. נראה אפוא שאווירה אופטימית שררה במחנהו של נתן בן אברהם בקיץ ובסתיו 1039, ושידו הייתה על העליונה ברמלה. אין בידינו מידע על גיוס תומכים לרב שלמה בן יהודה לקראת חודש תשרי והעלייה לרגל, אך נראה שגם במחנהו נערכו הכנות נרחבות לקראת האירועים הקרבים.

מכתב מצדוק (בן שמואל או בן יהודה) אבן אלעמّאני באלכסנדריה אל משה בן ע'ליב (הידוע גם כחלפון?) הכהן, "עין העדה פקיד הסוחרים" וכו', בפוסטאט. בערבית-יהודית. מתוארך: י"א בסיון, שנת 159 = 4800 + 159 = 4959 לבריאת העולם = 7 ביוני 1199. החלק הראשון של המכתב מוסר כי "המורדין" שבקהילת אלכסנדריה ניסחו וחתמו על תקנה הקובעת כי לעולם לא יקבלו עליהם מוקדם שאינו יליד מצרים. בכוונתם לשלוח את התקנה לרמב"ם ("רבנו") ולבקש ממנו למנות אחד משניים: הדיין יצחק בן ססון או הדיין שמואל הלוי בן סעדיה. הקהילה מציעה תשלום ראשוני נכבד של 50 דינרים. (ייתכן בהחלט שמדובר באותה תקנה הנזכרת במכתב מברכאת בן אבו אלחסן אל אליהו הדיין סביב 1221, לאחר פטירתו של ר' אנטולי.) החלק השני של המכתב מביא את בקשתו של צדוק ממשה הכהן להשתדל לפני הרמב"ם, כדי שהמוקדם החדש לא ישלול ממנו את משלח ידו בוראקה (כלומר את משרתו כוראק, מעתיק וסופר של שטרות משפטיים). צדוק מבקש שההסדר הקיים יישמר: מחצית עבודות הוראקה לצדוק ומחציתן למוקדם. צדוק מתאונן על מצוקתו הכלכלית הקשה ועל כך שעליו לפרנס שני "בתים", דהיינו שתי נשותיו. אם יאבד את פרנסתו מהוראקה, לא תהיה לו ברירה אלא לנטוש את משפחתו ולעבור לביזנטיון. בסופו של דבר, הרמב"ם לא נשמע לתקנת הקהילה, ובמקום זאת מינה את ר' אנטולי בן יוסף ממרסיי כמוקדם של אלכסנדריה. עם זאת, בקשתו של צדוק התקבלה. אנו שומעים שוב על חלוקת הוראקה בין צדוק לאנטולי בשנת 1216, במסמך אחר. בפתח המכתב נזכר גם אבו אלמפצ'ל אבן נאנו. (המידע מבוסס בעיקר על מאמרו של מ"ע פרידמן על מסמך זה ועל מסמכים קשורים אליו.) הערה: הקטע המשלים את הכתובת אינו מצולם כאן, אך לפי פרידמן הוא מצוי בסמוך באותו תיק.

מכתב מאת סעיד בן מרחב מטעם בית הדין בעדן, אל הרוקח הלל בן נחמן (המכונה סייד אלכֻּלّ), בפוסטאט. כתוב בעברית ובערבית-יהודית. תיארוך: אדר א' [א']תס"ז למניין שטרות, שהוא 25 בינואר–23 בפברואר 1156 לסה"נ. המכתב מוסר דיווח מפורט על טביעת ספינה, שכן חתנו של הנמען, הִבּה בן אבו סעד, היה על סיפונה, והנמען ביקש אישור על מותו ופרטים על השבת רכושו. השולח מקדיש את כל המכתב לעניין הראשון, ומוסיף רק משפט קצר אחד בשולי צד ב' בנוגע לרכוש, שהוחרם על ידי הסולטאן. הספינה הייתה שייכת לנגיד חלפון בן מצמון בן חסן. רוב המטען שעל הסיפון היה שלו, אך לכל סוחר יהודי בעדן היה מטען כלשהו עליה. רק ארבעה יהודים היו על הספינה. היא נקראה הספינה הכֻּולַמית, משום שיצאה לכיוון כולם / קוילון שעל חוף מאלאבאר. בית הדין בעדן מציג כאן את כל הראיות הזמינות לטביעת הספינה: עדויות ראייה, דיווחים מכלי שני, ופסיקות משפטיות. המקור העיקרי למידע שהספינה טבעה הגיע מהספינה הברּיבּתּניّת ששטה יחד עמה, היא הספינה שיועדה לולפטנם (הידועה גם כולרפטנם או בלייפטנם), נמל הנמצא חמישה מילין מקנּנור (כּנּור), שהוא צפונית לכולם. במהלך שאר אותה שנה ובשנה שלאחריה הגיעו לעדן נוסעים מכל רחבי הודו, ממזרח אפריקה ("ארץ הזנג'"), מסומליה ("האזור הפנימי של בֶּרבֶּרה"), מחבש ומחוזותיה, ומאזורי דרום ערב — אשחאר וקמר — ועדויות כל הנוסעים היו עקביות עם טביעת הספינה הכּולמית. בית הדין בעדן פסק שהראיות מספיקות כדי להתיר את סת אלאהל, בתו של הלל בן נחמן, מכבלי עיגון, אך ראו עצמם כפופים לרשויות במצרים, מכיוון שהיה מדובר בפסיקה מקילה ורופפת. דרך אגב, שולח המכתב, סעיד בן מרחב, הוא המשורר היהודי-תימני המוקדם ביותר הידוע לנו.

מכתב מאבו אלמחאסן יפת בן שלה, ככל הנראה מאלכסנדריה, אל יוסף הכהן "פאר הסוחרים" בפוסטאט. תיארוך: אמצע המאה ה-12; במכתב מוזכר אבו אלפח'ר סעדיה אבן אלאמשאטי (נפטר 1172). פרנקל קובע את התאריך לשנת 548 להיג'רה (1153/54 לסה"נ), אך אינו מסביר את הנימוק לכך. הכותב מספר כי עלה לפוסטאט כדי לבקר את הנמען ולברכו לרגל החלמתו, אך התעכב בשל עיסוק אחר בחצר המלכות (פי באב אלצלטאן). העיסוק הזה צלח, וכעת יש בידיהם פטור ממס (מסאמחה) לצמיתות בדיואן של אלכסנדריה, המאפשר להם לייבא סחורה בערך 300 דינרים בשנה מבלי לשלם פרוטה. הישג זה הושג בזכות חסותו של אלקאא'ד ע'אראת (בסיציליה), שזהותו ככל הנראה זהה לקאא'ד ע'אראת בן ג'ושן, המוכר ממכתב תודה ששלח אליו אבן קלאקס בעת שע'אראת היה בשירותו של ויליאם השני (שלט 1166–1189). הוא מדווח שכל אנשי סיציליה מתגעגעים לנמען, וכי שלח להם בשורות על מצב בריאותו של הנמען. בכוונתו להישאר במקומו (פי אלבלאד) למשך החורף, והוא מאיץ בנמען לבוא (אלא אלבלד), שכן המסחר משגשג והנמען יוכל להפיק תועלת רבה לעצמו. עם זאת, על הנמען להשיג קודם כתב הוראה רשמי מהשלטון המורה שאיש לא יתנגד לו. אשר למס הגולגולת (ג'אליה), הממונה (מתוולי) "כאן" הוא "אדם רע". בהמשך הוא מורה לנמען: "בעת שתהיה בפוסטאט, אל תתעלם מעצתו של אלשיח' אבו אלפח'ר אבן אלאמשאטי ומבן אחיו ומגיסו (בקריאת צ{ה}רה) אבן אלעג'מי". הוא מציע לשכור עבור הנמען בית או מחסן אם יחפוץ לבוא ולהביא עמו את סחורתו. כמו כן הוא מציע לעלות בעצמו לפוסטאט אם זו תהיה משאלת הנמען. שאר שורות המכתב עוסקות בהוראות עסקיות, ובהן אזכורים של אינדיגו, משי וסחורות נוספות. מוזכרים גם "ידידך" הפקיה בן ח'ליף ובו סהל.

מכתב מסוחר הודו, ככל הנראה בעדן, אל שותפו, ככל הנראה בפוסטאט. בערבית-יהודית. תיארוך: בערך אמצע המאה ה-12. שני קטעי המכתב שרדו; ההתחלה והכתובת חסרות. השולח מוסר ידיעות על אבו אלח'יר אבן אלאמשאטי, שיצא מציילון בסירה קטנה מן הסוג הקרוי מטיה, אך שודדי ים (סראק) השתלטו עליה והוא "נותק" (מנקטע). (אבו אלח'יר אבן אלאמשאטי זה אינו מוכר ממסמכי "ספר הודו" שראו אור, אך ייתכן שמדובר באותו אדם המופיע במסמך אחר.) בהמשך נכתב: "ואשר לאבו נצר, הוא נותר (יתצל?) בארץ הודו (בלאד אלהנד)... ללא הצלחה (גיר מצלחה), ירחם אלוהים על כולנו." כפי הנראה "הם" (אבו נצר ואבו אלח'יר?) אינם חפצים לשוב למצרים (ואנמא הם לא ירידו מצר). השולח גבה 15 דינרים מאבו מחמד בן עאמר כתשלום על סחורות, מתוכם 2/3 דינר מיועדים לנמען (וההיתרה כנראה לשולח). כן גבה השולח 21 דינרים ממהדי, מתוכם 2 דינרים לשולח (וההיתרה כנראה לנמען). השולח חיפש משהו לקנות עבור הנמען, אך או שלא מצא, או שימתין לעונת המונסון (אלמוסם, עונת ההפלגה) כדי לשלחו. הוא מבקש ידיעות על "בית המדרש" ומוסר ברכות שלום לנמען ולבנו. צידו האחורי של המכתב ושוליו של הצד הקדמי מכוסים בכתובות מזדמנות בכתב ערבי ובערבית-יהודית. אחת ההערות בערבית-יהודית כוללת את השם אבו אלפצ'ל. גוש הטקסט הערבי הגדול ביותר בצד האחורי הוא "מכתב משלוח" (Kaplony מכנה את מסמכים מסוג זה ממסמכי קציר אלקדים בשם Geleitschreiben), המפרט את הסחורות שיש למסור (יסלם אלי) ל"אלמולא אלשיח' אלאג'ל אלמואיד אלמנצור". הטקסט הערבי בשוליו של הצד הקדמי כולל רשימת מצרכים, ובהם בקיה (ג'לבאן), עם כמויות מקבילות וספרות יווניות/קופטיות. החיבור בין הקטעים נעשה בידי אלן אלבאום.

אבו עלי בן עמראן מאלכסנדריה כותב לבנו של אחותו המנוחה, אבו מוסא הארון בן אלמעלם יעקב בפוסטאט, אל חנותו של אבו נצר אלתלמיד'. (ראו מכתב נוסף מאותו כותב לאותו נמען.) המכתב חושף בצורה חיה את הצרות שגורמים בני המשפחה הקרובים — צרות שמתקבלות בהשלמה. נראה שלכותב היו ילדים רבים, שכן הוא מזכיר אגב אורחא את מותו של הצעיר שבהם, ילד, ומוסיף ביובש: "ה' ישמור את הנותרים". עמו התגוררו שתי אחיות זקנות, וכן ילד יתום של אחיינית שמותה לאחרונה אף הוא מדווח במכתב. אחיינית אחרת ששהתה אצלו היה לה מחזר, אך היא לא יכלה להינשא לו משום שהייתה גרושה ולא קיבלה את המסמכים המשפטיים הנדרשים (בראאה) לנישואיה החדשים — מסמכים שכנראה היו אמורים להוכיח שאין ברשותה דבר מרכושו של בעלה הקודם. המטרה העיקרית של המכתב לאחיינים הייתה להשיג את המסמכים החסרים (ייתכן שאחד מהם היה נשוי לאישה האומללה). וכאילו לא די בכך: שתי אחיות של אותם אחיינים גרו בבית השייך למשפחתן באלכסנדריה. הבית היה מבושר רעות (מַישׁוּם), כנראה משום שמישהו נהרג בו או מת בו מוות לא טבעי או בטרם עת. איש לא בא לבקר את הנערות, והן חיו בבדידות מוחלטת — "הברואים האומללים ביותר בכל העיר, בלי איש שידאג להן". הכותב היה מוכן להזמין את האחייניות לגור אצלו, אך אחיהן לא הרשה להן לעבור, ככל הנראה כדי שיהיה מי שישגיח על הרכוש. הכותב חולה כבר חמישה חודשים, ובמהלך תקופה זו הצליח לצאת לשוק רק פעם אחת בלבד; על כן הפקיד בידי אחד מבני אחותו המנוחה, חַסּוּן, חלק מענייני עסקיו — אך הלה הרס אותם לחלוטין. "התלונה היא לאל לבדו" (שכן מה ניתן לעשות נגד קרוב משפחה?). במכתב מוזכרים גם כמה קרובי משפחה נוספים בנימה סרקסטית למדי.