שירה עברית בגניזת קהיר

המסמך כולל שני צדדים. בצד האחורי (verso) מופיעות רשימות שמות מסודרות לפי סדר אלפביתי, ולצידן הסכומים ששולמו על ידי כל אחד עבור מס הכשרות הקהילתי (גבלה) לחודשים ניסן, אייר וסיוון, שנת ה'תקפ"ב. בצד הקדמי (recto) מופיע מסמך משפטי או עסקי בעברית, מתוארך לתשרי ה'תקפ"ג (1822 לספירה). רשימת המשלמים כוללת את השמות הבאים, מחולקים לפי טורים: [טור I] ר' עזרא, ר' מאיר, יוסף אנג'ל, יעקב כהן, משה מאייס[?], חיים חפץ, יצחק יעבץ, עובדיה צייאע', אברהם ראובן, אברהם דיין, אברהם רקיז, אברהם ארוך, אברהם מיוחס, אפרים קארו, אלעזר קנדיוטי, אלעזר בניסטי, אלעזר הלוי, אליהו זיתון, אליהו צבי, אליהו רוכץ, אליהו אשכנזי, בנימין ששון, דוד קארו, דוד ענאני, חיים גריאני, חיים חזק, חיים ירחי, חיים מזרחי, חביב מנשה, יצחק מזרחי, יצחק אבו ימן, יעקב אל-נגאנו, יעקב רקח, יעקב וזיני, יהודה פיטרו, יהודה קודסי, יהודה כסטיל, יהודה אסטייא[?], יוסף נג'אר. [טור II] יוסף פינטו, יוסף שייח', יוסף אזוח'אב, יששכר ננוסי, יום טוב פולקאר/פולקר, יעיש אשר, משה חסון, משה פינטו, משה אנג'ל, משה ח'תוני, משה זע'לול, משה מונז, מרדכי ארגז, נסים זיאבי, נסים תלמיד, נסים נעומה[?], נסים טוויל, נחמו שייח', סימן טוב חכים, סעד עפיה, סעד אנג'ל, סעד עפלק, רחמים תלמיד, שמואל צרפתי, שמואל פסח, שלמה ירחי, שלמה עפיה, שולחי פלאח[?], רחמים ג'נאח, ששון טובים, אלמנת אב[רהם] זין, אלמנת אב[רהם] חאמי, אלמנת אב[רהם] ענאני, אלמנת אב[רהם] פנדרי, אלמנת אב[רהם] חאקאן, אלמנת אב[רהם] גאיינו, אלמנת אב[רהם] סקנדריון, אלמנת ר' אלעזר כהן, אלמנת אהרן יואב[?], אלמנת אליהו זמר, אליהו נוצירי, שחתא עתרותי[?]. [טור III] אלמנת ברכה ביבא, אלמנת ברכה סונינו, אלמנת ברוך מיוחס, אלמנת בנימין חכים, אלמנת ר' בנימין מוג'נג'י, אלמנת דוד דארי, אלמנת הלל חדף, אלמנת ר' חיים הלוי, אלמנת ר' חיים משיר, אלמנת חיים ביבאס, אלמנת חיים סוקאר, אלמנת חיים ריוח, רחמה אלמנת חיים בן-ידעי, אלמנת יצחק אאחקי[כך], אלמנת ר' יחזקאל [חפץ?], אלמנת יהודה בחיון, אלמנת יעקב אשר, אלמנת יעקב חטים, אלמנת יע[יש] זיתון, אלמנת יע[יש] חסון, אלמנת יע[יש] רומאנו, אלמנת יע[יש] לרמה, אלמנת יע[יש] רצון, ובתו הקטנה קמר של הנ"ל, אלמנת יע[יש] קג'ינה, אלמנת יע[יש] ראובן, אלמנת יקותי כהן, אלמנת יוסף כהן סמאק[?], אלמנת יוסף צרפתי, אלמנת יוסף גריאני, אלמנת יוסף כהן מגייאלי[?], נורניה אלמנת יוסף זכאי, אלמנת יוסף צאיע', אלמנת ח'ליפה חסאן, אלמנת משה עג'מי, ג'נאח אלמנת משה ליאון וילדיה, קמר אלמנת משה זכאי, אלמנת משה פילוסוף, אלמנת מנחם צרפטי, אלמנת ר' נחמיה, אלמנת נסים אוסקי[?], אלמנת נסים עטיאס, אלמנת נסים בנימין, קמר אלמנת נסים עפיה, אלמנת יהודה מסעוד. [טור IV] אלמנת סעד תלמיד, אלמנת ר' רפאל נונס, אלמנת רפאל מלטי, אלמנת רחמים כסטיל, אלמנת ר' צבי זיתון, אלמנת שלמה ישראל, אלמנת שלמה אנונאטי[?], רחמה אלמנת שלמה אמדאו, אלמנת שמואל ביבא, אלמנת שמואל נעים, אלמנת ר' שבתי, ובתו הקטנה של הנ"ל, אלמנת שלבי[?] קג'יג'ה, אלמנת שאול כהן, לונה אלמנת שחתא גריאני, אלמנת שבתי עג'מי, אלמנת שחתא יאיר, אלמנת שלום ברוך, אלמנת ששון ברוני[?], אלמנת יע[יש] בקראנה[?], אלמנת משה בניסטי, אלמנת יצחק זמרו, אשת אליהו רשידי, אשת דוד בוקג'י, אשת אהרן בחיון, אשת יצחק דיין, אשת יצחק רקח, אשת מנחם קזיז, אשת סעד מלכי, אשת סעד עפיה, אשת שמואל זמרודה, אשת בנימין קטן, היתומה בת בריבוך[?], בנו היתום של חיים וילדה, בנו היתום של הימאן[?], יתומי מולכו, יתומי אב[רהם] גורן, יתומי דאסה, בנו היתום של יוסף רקח, בנו היתום של רקח אברהם, בנו היתום של שחתא גריאני, יתומי נסים גורן, גרושתו של גורן, ק[מר?] בת פינטו, בנו היתום של חיים טוויל, גרושתו של נסים גורן, אבו רבקה[?] איזמירלי. [טור V] בת פרג' תמאם, בת יוסף אנג'ל, בת מרדכי כהן, גרושת קלוליה, גרושת נסים גורן (חזרה על רשומה שנמחקה), גרושת חיים סלאמה, אחיותיו של בנימין שושן, אם יוסף צאני, אם נסים מולכו, אם יצחק נתן, כוחלה סרגוסיה, מרכאדה גריאניה, מירול[?], סמוח בואניה, סקאריה, קולונה, דונה רוחצה, רבקה רוחצה, ג'מילה רוחצה, אם דונה רוחצה מגרבי, אלמנת נחמו חנון, יתומי צדקה, רחל מערבי וילדיה, גרושת יהודה חדאד, מסעוד מערבי, האשכנזייה רבקה, אבו רבקה איזמירלי, אליהו גורן, שלמה כהן רשידי, ר' בכור, אלמנת אברהם ידיד, משה ביבא, שמחה מוג'נאניה צפריה[?], אלמנת נסים מולכו, אשת משה חאג', משה מגרבי, רבקה טווילה, דוד לוגאסי, שלמה יעקב, שאול הלוי, אברהם מוע'יון, מנלוקו[?] רוזן, אשת יצחק אבימלך ח'יאט, אשת ששון טובים, בנימין מצליח, נוהרה מערבית, דון מערבית, היתומה בת גריבה[?], עמרם ימני, יצחק רקח ע'ריב[?], אברהם מטלון. [טור VI] יוסף שאמי, סעד עפלק עם אשתו ובנו, מרדכי אשכנזי.

קטע משירה בטורקית עות'מאנית. מתוארך לשנת 1172 להג'רה (1758/59 לסה"נ). בהקדמה למהדורתה מציינת ג'יין הת'אוויי כי המסמך בשלמותו כולל שני שירים המיוחסים למשורר הסופי בן המאה השבע־עשרה הידוע בכינוי עאשק עֹמר (נפטר בסביבות 1119 להג'רה / 1707 לסה"נ), ובעקבותיהם שיר נוסף, אולי כמחווה או כחיקוי, פרי עטו של אדם בשם יחיא צ'אווש משנת 1172 להג'רה / 1758 לסה"נ. ייתכן אפוא שהמסמך מייצג שלב בהתגבשותו של יחיא צ'אווש כמשורר. עאשק עֹמר הוא דמות מוכרת בשירה העות'מאנית, אף שפרטים רבים בביוגרפיה שלו שנויים במחלוקת. הכינוי "עאשק", שמשמעו המילולי "אוהב", מתייחס למשורר חולה אהבה, אך טומן בחובו גם משמעות של אוהב האל, קרי סופי. עאשק עֹמר היה ללא ספק מיסטיקן, אם כי לא ברור אם השתייך לאחת המסדרים הסופיים; היו לו נטיות הן למסדר המוולווי והן לבקטאשי. משוררי העאשק הנודדים באימפריה העות'מאנית, בקרים ובאזרבייג'ן הקריאו את יצירותיהם בליווי כלי המיתר הטורקי ארוך־הצוואר הידוע כסאז או באע'לאמא, ועל כן מכונים גם "משוררי סאז". על אף תהילת שיריו, שנת לידתו ומוצאו של עאשק עֹמר אינם ודאיים לחלוטין. חוקרים שונים במאה האחרונה העריכו את שנת לידתו בסביבות 1029 להג'רה / 1620 לסה"נ או בסביבות 1061 להג'רה / 1651 לסה"נ, אם כי המוקדמת מבין השתיים מקובלת יותר כיום. כמה משיריו מזכירים עיירה בשם גזלווי או גֹזלווה כמקום הולדתו, אך נוצר בלבול משום שלפחות שתי עיירות בשם זה התקיימו באימפריה העות'מאנית ובארצות החסות שלה: אחת בקרים, הידועה בעת העתיקה הקלאסית כאופטוריה (כיום יבפטוריה), והשנייה מדרום־מערב לעיר קוניה שבמרכז אנטוליה. כמה חוקרים טורקים בולטים מהמאה העשרים סברו שעאשק עֹמר היה טטרי קרימאי — דעה שעדיין רווחת בקרים כיום (אף הוצב לכבודו פסל ביבפטוריה) — או לפחות שנולד בקרים לפני שהשתקע במחוז איידין שבמערב אנטוליה. במסמך זה שכפל הסופר, אולי יחיא צ'אווש עצמו, את מה שמוצג כשניים משירי ה"הג'ה" של עאשק עֹמר, שניהם וריאציות קלות על שיר ה"מֻרבָּע" ("ריבועי") הבנוי ממספר מרובעים המסתיימים באותה מילה; כל דוגמה מכילה ארבעה מרובעים כאלה. בשיר הראשון מסתיים כל מרובע בסיומת "–yuz" ("אנחנו"). בשיר השני מסתיים כל מרובע במילים "şimden gerü" ("מעתה ואילך" או "לעולמים"). זהו שיר חולה אהבה במסורת העאשק הקלאסית. מושא האהבה הוא אדם בשם מחמד שאה, שאולי היה מורה סופי, אך ייתכן גם שמדובר בסולטאן העות'מאני מחמד הרביעי (שלט 1058–1099 להג'רה / 1648–87 לסה"נ), הקיסר הראשון שתחתיו שירת עאשק עֹמר בצבא. מבחינת פורמט, המסמך דומה לז'אנר הידוע בטורקית כ"גֹ'נְק" (cönk) — אסופת שירה בכתב יד, אנונימית בדרך כלל, של משוררי סאז נודדים, שמעולם לא הופיעה ב"דיוואן" רשמי. שירים רבים של עאשק עֹמר, וכן שירים המיוחסים לו, נתגלו ב"גֹ'נְקים", אם כי הת'אוויי מציינת שלא הצליחה לאתר את שני השירים הללו בקובצי שיריו הידועים של עאשק עֹמר. ייתכן שהמסמך שלפנינו מייצג ניסיון של יחיא צ'אווש לחבר "גֹ'נְק" משלו, שמסיבות לא ידועות הותיר בלתי גמור. לחלופין, אפשר שיחיא צ'אווש היה תורם לחיבור "גֹ'נְק" גדול יותר שכלל גם שירים המיוחסים לעאשק עֹמר. במקרה כזה ייתכן שהסופר העתיק שירים שהוקראו לו, אולי מן הזיכרון, על ידי יחיא צ'אווש או מקור אחר. נסיבות אלה עשויות להסביר את הכתיב הבלתי שגרתי במידת מה של המסמך.

זהו המכתב הרביעי ששלח יונתן הכהן ב"ר דוד מלוניל אל רבי משה בן מימון (פעיל במצרים בקירוב 1168–1204), בכתבו בשמו שלו אך גם בשם כל חכמי פרובאנס. המכתב דן בשלושה נושאים. (1) הם הצליחו למצוא מתרגם ל"מורה הנבוכים", הלוא הוא שמואל ב"ר יהודה אבן תיבון. "אכן [המורה] היה 'כצרור אבן במרגמה' (משלי כו, ח) ו'כשושנה בין החוחים' (שיר השירים ב, ב), ספר לבלתי-יודעי קרוא, אלמלא הזמין לנו בוראנו אדם חכם ונבון בכל חכמה, אשר אביו לימדהו לשון הערבים, בנו של החכם המופלא, הרופא הנעלה, יהודה אבן תיבון הספרדי". בהמשך מונה יונתן רשימה של חיבורים שתרגם יהודה אבן תיבון: ספר האמונות, ספר חובות הלבבות, מידות הנפש, מבחר הפנינים (לאבן גבירול), הכוזרי, וכן ספר הדקדוק וספר השרשים לאבן ג'נאח. אחר כך, בהסתמכו על המדרש על שמואל א' ג, ג ("ונר אלי טרם יכבה [ושמואל] הרמתי"), הוא חוזר לשמואל בן יהודה, שהחל את דרכו עוד בחיי אביו ומורהו. "וירד את הדבש מגוויית האריה אל כפיו (שופטים יד, ט), והאכילנו, בחוד הקולמוס שבידו, מן הדבש [מפיך] ומור עובר על אצבעותיך, וייאורו עינינו לראות את הנעלם. לא שבעו עינינו לראות ואוזנינו לשמוע, ותשוקתנו גברה [יותר מאשר] בתחילה, כצפור הצמאה שהחלה לשתות והכוס נלקח ממנה, או כתינוק היונק שנקרע מעל שדי אמו". (2) מכאן עולה הנושא השני: בקשתם שיישלח אליהם החלק השלישי והאחרון של "מורה הנבוכים", שטרם ראו. (3) הנושא השלישי נרמז בנספח שבסוף, שבו חוזר יונתן ומבקש את התשובות ל-24 השאלות ששלחו בעניין ה"משנה תורה". תשובת הרמב"ם, שלא טרח להשיב על שלושת המכתבים הראשונים, נשתמרה (לא בגניזה). מתוך התשובה אנו למדים גם כי מכתבו זה של יונתן מלוניל היה מלווה במכתב נוסף אל הרמב"ם משמואל אבן תיבון. במכתבו זה הציג את עצמו, הביע את משאלתו לנסוע למצרים ולפגוש את הרמב"ם פנים אל פנים, וביקש עצה במספר עניינים הקשורים בתרגום. בצד הוורסו שלושה מקטעי טקסט שונים. בראש, בכתב מטושטש מאוד, מצויה הכתובת, שאת רובה הצליח שטרן לפענח באור אולטרה-סגול (משה יצ בן ... ר מימו[ן] זצל המגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל). אחריה, 11 שורות בכתב ידו של רבי משה בן מימון, ככל הנראה הערות לעצמו ו/או לעוזרו בעת שתייק את המכתב: "כאשר התעכבו התשובות לשאלותיהם מלהגיע אליהם בשל מחלה [...], שלחו את המכתב הרביעי הזה ובו בקשה לתשובות ולמורה, וזה נוסח מכתבם. [...] את המורה, וייצאו התשובות המעוכבות בחיפזון". המילה שאחרי "מחלה" קשה לקריאה. שטרן הציע "רבאני" ותרגם "שיגעון אלוהי", ואילו בנת הציע "ובאני", במשמעות "מחלה מגיפתית". לבסוף, בכתב יד שלישי, מופיע תאריך שכנראה הוסיפו בעלים מאוחר יותר: יום שני, ב' באלול א'תק"פ (=1269 לסה"נ), שבת פרשת שופטים.

מכתב מתומך נלהב אל רב דניאל בן עזריה, בערבית-יהודית. התיארוך, לפי גויטיין, הוא בקירוב 1055 לספירה. זהו הדף הראשון של מכתב ארוך יותר. השולח מעמיד לרשותו של דניאל את כספו ואת ידידיו. המכתב הוא גם התקפה על עלי בן עמרם, אשר אינו נזכר בשמו במפורש. השולח מתאר את המחלוקות הציבוריות בפוסטאט לאחר מותם של הגאון שלמה בן יהודה (נפטר 1051) ושל אבו כת'יר רבי אפרים בן שמריה (נפטר לאחר 1053, ככל הנראה בסביבות 1055). שאר תומכיו של רב דניאל בן עזריה רצו למנות את הרב (= יהודה בן יוסף) כיורשו של רבי אפרים בן שמריה, ולא רצו שעלי בן עמרם יקבל את התפקיד. (הרב היה במחנהו של רב דניאל בן עזריה, אף שהיה בן דודם של יריביו יוסף ואליה, בניו של שלמה הכהן בן יהוסף, שכיהן זמן קצר כגאון בשנת 1025.) אלא שהשולח סבור באופן פרדוקסלי שדווקא אויבם, עלי בן עמרם, הוא שצריך לרשת את אפרים, מן הטעם שאז יהיה עליו להיכנע לדניאל, ושני המחנות יתאחדו. תוכן המכתב הוא כדלקמן: (1) תנחומים על מות אחותו של דניאל (שורות r1–12); (2) שבחים ובקשת סליחה על הריב שהיה בבית אלדמסיסי — גויטיין מבין שהדבר נבע מכך שהשולח תמך בעלי בן עמרם, אויבו של דניאל (שורות r13–21); (3) עלי ("הטיפש") לא הבין שהשולח היה תומך ותיק של רב דניאל בן עזריה עוד לפני מות רב שלמה בן יהודה; וכל מה שעשה השולח למען עלי דומה למעשה דוד למען שאול — ששירת אותו למרות כוונתו של זה להרגו (שורות r23–36); (4) הסבר כיצד תמך השולח בעלי בן עמרם על פני הרב, כנגד התנגדותם של שאר אנשי מחנהו של דניאל, ובהם אבו אסחאק (אברהם בן יצחק אבן אלפראת') (שורות v1–12); (5) התנהגותו הגסה של עלי בן עמרם לאחר שתפס את ההנהגה, התנהגות שהרחיקה ממנו אישים מרכזיים אחרים בקהילה (ובהם אבו סהל הכהן, אבו אלסרור פלוני, ואלחנן פלוני), עד כדי כך שהחרימו את בית הכנסת (שורות v12–28); (6) עלי, מחשש שיודח לטובת הרב, גייס את חתנו חניין והחל להפיץ שמועות זדוניות על הרב, ובכלל זה דבר שאמר לכאורה לאבן אלתלמיד בעניין אמו של זה האחרון. ואז, "הלך חניין ואסף קבוצת קדרים ואנשי ריב, ושכר כחמישים מהם, וכתבו שטרות משפטיים על הרב, [באמרם] שהמיר את דתו (פשע) באלשאם ולאחר מכן הגיע למצרים כדי להתייהד מחדש (יתהווד)" (שורות v29–36). (התרגום של הקטע האחרון מבוסס על משה יגור, על המרת דת לאסלאם בתעודות הגניזה, 2020.) כתב היד של מכתב זה זהה לכתב ידו של עותק עתירה — שגויטיין סבר שנשלחה מרב שלמה בן יהודה אל אלט'אהר בעת היריבות עם יוסף אלסג'למאסי.

רשימה של חשבונות קהילתיים של קהילת "ק״ק עזרא הסופר" (ק׳׳ק עזרה הסופר). מתוארכת לכ״א בתשרי – היום השביעי של חג הסוכות, "יום הושענא רבא" – ובצד ה-verso מצוין השנה ה[5]605 לבריאת העולם, היינו 4 באוקטובר 1844 לסה״נ. בהתבסס על ההתאמה בתארים, סביר שהקהילה הזו פעלה בבית הכנסת בן עזרא שבפוסטאט (קהיר העתיקה). בצד ה-recto מוזכר "בית הכנסת" באחת הרשומות: "אוגרת מעלה[?] פי אלכניס" (שכר/עלות גרם המדרגות[?] בבית הכנסת). ייתכן שמדובר בהוצאת בנייה, שכן שתיים מהרשומות הסמוכות מזכירות נגרים (אוגרת סקייה נגאר וגם אוגרת נגאר סקייה). הרשימה ב-recto אינה מציינת לאיזה בית כנסת מתייחסות ההוצאות (הכותרת היא כללית: [עלם אלמצ[רוף ולאחריה התאריך). כל טור של סכומים כספיים כולל את כותרות המשנה פ ו-ق, ראשי תיבות של מונחי המטבע قروش (קורוש) ו-פצה (ניצף פצ׳ה/פארה/מדין). הטורים והחישובים מבוססים על יחס חשבונאי של 1 קורוש : 40 מדין. ב-verso מופיעה רשימה ארוכה של תרומות מחברי הקהילה ל"ק״ק עזרא הסופר" (ק׳׳ק עזרה הסופר). לפי סדר ההופעה, ובהשמטת אזכורים חוזרים, השמות המופיעים הם: טורים 1–2 (צד ימין של הביפוליום): חיים שלום, יע[קב] דיין שמש, נסים משיש, משה קוריאל, שלמה לומברוזו, חיים חזן, יע[קב] ברדה, יעיש חדאד, אב[רהם] אבו-הרון, בת עג'אמי, ברוך עפיף, יום טוב עזבירי, חיים פסח, ששון טוויל, שמואל לוי גר' (קיצור שם משפחה), נסים חנן, חיים חנן, אצלאן פינטו, אב[רהם] בשירי חזק, ח'ליל עבארי(?), יעקב חפץ, ביאלובוס (שם משפחה), שלום (שם משפחה?), רומאנו (שם משפחה), ישועה לומברוזו, אליהו ברברי(?) ואשתו, יעקב רחמים, מנחם מזרחי, דוד לוי, יקותי בן-ידע, אב[רהם] גטניו, בכור חכים, שמואל גורן, אב[רהם] אל-גאזי, יוסף פיחה קועאל(?), דוד דיטאיו/דימאיו(?), דוד גליקו, אליהו גדליל, חיים זגדון, אליהו דיין, רחמים (שם משפחה?), עתוסי (שם משפחה), בת יעוץ(?). טורים 3–4 (צד שמאל של הביפוליום): משה ג'ונד/גונד (=ג'ונייד?), מרדוך ג'ונד/גונד, ס' כהן, אב[רהם] גריאני, יע[קב] ספריאל, עזרא ארדי, קאריו אגיון, יהודה קארו, אשר סוקאר, סעד והבה, אליהו שתווי, יוסף חסון, דוד מנשה, אשת גליקו, אשת ראובן רולו, אם אליהו פרנסס, אשת רבי אל-גאזי, יעקב נג'אר, ח'צ'ר דיין, מלמד (שם משפחה).

פנקס של סוחר, ובו בעיקר טיוטות או העתקים של מכתבים, המשולבים בשירים, אנקדוטות, חשבונות, ופתיחה פורמלית של עצומה לווזיר. כתוב באותיות ערביות עם רשימות אקראיות בודדות באותיות עבריות בשוליים. הפנקס מצטרף לקטע נוסף. החלקים התיעודיים הם כדלקמן: P1 recto — בעמוד הימני: אזכור התכתבות קודמת ובה הזמנה של סחורה. בתחתית העמוד מתייחס ל"אבו עלי בני". P1 verso — בעמוד השמאלי: מכתב לבן, המדווח על קבלת 75 דינרים ו-24 ליטראות של עפצים באמצעות אבו אלמנצור. בקטע הבא השולח מספר שביקש מאלוהים הדרכה רבות (אסתח'רת אללה כת'ירא) ושלח את הסכום העצום של 1400 דינרים לנמען, שיש להעבירם ל"בית" (דאר) של הוכיל (סוכן) מחמד בן [...]. P2 verso — בעמוד הימני: חשבון, אפשר שהוא פיסקלי. P4 recto — בעמוד הימני: מדווח שביום החג המבורך הזה שלח השולח באמצעות אבו אלמעאלי 25 דינרים לרכישת קמח (דק) מתִניס ומדמייטה. P4 recto — בעמוד השמאלי: מתייחס לשמן, להעברת סחורות/כסף רק עם שליח אמין, ולעובדה שכתב פתק זה ביום שלישי, ה-26 בד'ו אלקעדה. (יחד עם התאריך יום שישי, ה-26 ברביע ב', המופיע בקטע המצטרף, אפשר ייתן הדבר סיוע לקביעת השנה.) בהמשך מופיעה תחילתו של מכתב נוסף לאמיר ת'קת אלמלך וֻעמדת אלאחכאם, ובו ברכות לחג ודיווח על דבר־מה הנוגע לאבו נצר (או סעד?) הוכיל. P4 verso — בעמוד הימני: אזכור 94 דינרים ושוב 1400 הדינרים, הפעם בתיאורם כהפסד (אנכסר עליה). כן מתייחס לבית ולאבו אלפרג'. בתחתית העמוד מופיעה תחילתו של מכתב נוסף לבן. P4 verso — בעמוד השמאלי: תחילתו של מכתב לבן. P5 verso — בעמוד הימני: סיפור־מעשה (קאל אכ'ברני עבד אללה בן עבד אלעזיז) על בצרה, המלך, והחג' (עליית הרגל למכה). P5 verso — בעמוד השמאלי: דיווח על קבלת רשימת חשבון (ת'בת) של מה שהנמען שלח עם אבו עבדאללה אבן אלג'אשע אלעטאר, היינו אותם 1400 דינרים, וכן 20 ומשהו שקים של פשתן, 100 של מצרך אחר, ו-100 קנטארים של עפצים. בהמשך מוזכרת הזמנה קודמת. P6 recto: פתיחת עצומה לווזיר (אלחצ'רה אלעאליה אלמאלכיה אלמנצורה אלסידיה אלאג'ליה אלאפצ'ליה אלג'יושיה אלסיפיה וכו'), עם כמה ברכות נדירות יחסית. P7 recto: קטע קטן של מכתב, עם תוכן מועט. P7 verso: דיווח על משלוח סכום כסף באמצעות אבו אלחסן.

מכתב ממחרוז בן יעקב בפוסטאט אל גיסו אבו זכרי הכהן באלכסנדריה. התיארוך: יום ראשון, 15 בג'מאדא = 16 באדר, ככל הנראה 3 במרץ 1135. המכתב הוא אזהרה דחופה המייעצת לאבו זכרי להוציא את כל סחורתו ממחסן באלכסנדריה. שותפו העסקי של אבו זכרי בפוסטאט היה גוסס, ובשל ההפקרות ששררה אז במצרים עמדה סחורתו של אבו זכרי להיות מוחרמת יחד עם רכושו של המת (לפי גויטיין, לפני 1129). האיש הגוסס, אבו סעיד, היה קרוב משפחה של שותפו של אבו זכרי, סוחר ההודו האלכסנדרוני הידוע אבו נצר בן אלישע. ככל הנראה לא היו לאבו סעיד יורשים מדרגה ראשונה, ופקידי דיואן אלמוארית' (בשורה 5: אצחאב מואריף!), משרד העזבונות, שניצל מצבים מסוג זה, עמדו להחרים את כל רכושו שהיה מופקד אצל אבו נצר. כדי שלא ליטול סיכונים, היו הפקידים מעקלים את נכסי אבו נצר וכן את נכסי אבו זכרי, מכיוון שסחורות השותפים אוחסנו יחדיו. ראש הישיבה, מן הסתם מצליח הכהן — שלמעשה היה כפי הנראה בן דודו של אבו זכרי — מסר את האזהרה אישית למחרוז והורה לו לשלוח מיד מסר דחוף לגיסו אבו זכרי. לצורך כך שכר מחרוז שליח פרטי (נג'אב) לאלכסנדריה, שיצא בגמל. במכתבו אומר מחרוז לאבו זכרי שלא יתחשב בעלויות ויחלץ את סחורותיו ללא דיחוי. האזהרה חוזרת בנספח שנכתב לאחר שמסלם הודיע לכותב כי השליח לא ייצא באותו לילה. אזהרת ראש הישיבה אינה קשורה לבקשתו הדחופה של אבו זכרי אליו במכתב II, 58, שכן אותו מכתב נכתב כמה שנים לאחר מכתב זה. המכתב מתוארך ליום ראשון, 15 בג'מאדא. מכיוון שמחרוז מאיץ באבו זכרי לחזור לפוסטאט להיות עם משפחתו לפני החג הקרב, ניתן לקבוע את התאריך במידה רבה של ודאות ל-2 במרץ 1135, אז חל 15 בג'מאדא הראשון ארבעה שבועות לפני פסח. (לא ברור מדוע הניח גויטיין שהמכתב נכתב לפני 1129.) כפי שכבר צוין, מחרוז לא היה רגיל לכתיבה, ואחרים כתבו עבורו את רוב מכתביו ששרדו, להוציא מכתב זה ומכתב V, 20. בשל דחיפות המכתב, ככל הנראה כתבוֹ בעצמו. ידו הלא־מאומנת, סגנונו הירוד ולשונו הרצופה צורות המוניות וחריגות כתיב נוספות מוכיחים את חוכמת מנהגו הרגיל. ראוי לציון נוסף: מצליח גאון חולה ב"אבן" (אלחצא), כלומר אבן בדרכי השתן (שורה 17 בצד הפנים). בצד האחורי שש שורות של שירת אהבה בכתב ערבי.

בצד ה-verso: העתק מלא של שיר מאת אשתו של דונש בן לברט, ואחריו החלק הראשון של שיר שני — תשובתו של אבן לברט לאשתו. דונש בן לברט (990-920 לספירה) היה משורר, מדקדק ופרשן ספרדי שפעל בשירותו של חסדאי אבן שפרוט, מנהיג הקהילה היהודית בספרד. ליחסיו של אבן לברט עם בני דורו היה אופי שנוי במחלוקת, אך על אשתו ידוע מעט מאוד. שירה — השיר העברי היחיד הידוע מימי הביניים שנכתב על ידי אישה — זכה לשבחים על איכותו ועוצמתו הרגשית: "הֲיִזְכֹּר יַעֲלַת הַחֵן יְדִידָהּ / בְּיוֹם פֵּרוּד וּבִזְרוֹעָהּ יְחִידָהּ. / וְשָׂם חוֹתַם יְמִינוֹ עַל שְׂמֹאלָהּ / וּבִזְרוֹעוֹ הֲלֹא שָׂמָה צְמִידָהּ. / בְּיוֹם לָקְחָה לְזִכָּרוֹן רְדִידוֹ / וְהוּא לָקַח לְזִכָּרוֹן רְדִידָהּ. / הֲיִשָּׁאֵר בְּכָל אֶרֶץ סְפָרַד / וְלוּ לָקַח חֲצִי מַלְכוּת נְגִידָהּ?" (בתרגומו לאנגלית של פיטר קול). תשובתו של אבן לברט: "הֲבַקַּשְׁתְּ יוֹם מוֹתִי בְּכָתְבֵךְ / 'הֲבָגַדְתָּ וְעָזַבְתָּ שְׁבוּעוֹת'? / הַאִם אֶבְגֹּד בְּאֵשֶׁת נְעוּרִים / חֲכָמָה אֲשֶׁר הָאֵל נְתָנָהּ? / לוּ עָלָה עַל לִבִּי לְעָזְבֵךְ / הָיִיתִי קוֹרְעוֹ לִקְרָעִים. / כִּי לְבוֹגְדִים בְּרֵעַ נֶאֱמָן / הָאֵל יָבִיא צָרוֹת אוֹיְבִים. / אֲרָיוֹת יֹאכְלוּ אֶת בְּשָׂרוֹ / וְעַיִט יִשְׁתֶּה אֶת דָּמוֹ. / מִי דּוֹמֶה לְכוֹכְבֵי שַׁחַר [...]" (בתרגום פיטר קול). נראה כי בני הזוג נפרדו בעל כורחם בנסיבות קשות, המתוארות בכאב ובתרעומת בשיר נוסף המיוחס לאבן לברט, המופנה למעסיקו: "עֲבַדְתִּיךָ בְּיָגוֹן כִּי כָל סְחוֹרָתְךָ נִמְאֶסֶת. / לֹא אֲלַקֵּט עֲנָבִים וְלֹא אֶאֱסֹף תְּבוּאָה. / בָּגַדְתִּי בְּאֵשֶׁת נְעוּרִים וְשָׁלַחְתִּי לָהּ סֵפֶר כְּרִיתוּת. / עָזַבְתִּי בֵּיתִי וְנָטַשְׁתִּי אֶת הַבֵּן שֶׁיָּלְדָה." העתק נוסף של שיר אשתו של אבן לברט מצוי גם בשני קטעים נוספים השייכים לאותו כתב יד. בצד ה-recto מופיעה כותרת המאשרת כי כתב היד הועתק לאחר פטירתו של שלמה אבן גבירול (כלומר, לאחר 1057 לספירה). העדויות הפליאוגרפיות מצביעות על כך שמדובר בכתב יד מן המאה ה-11, ככל הנראה מצור.

שלושה או ארבעה טיוטות של שירים בערבית-יהודית. השיר ברקטו הוא המעובד ביותר ובראשו הכותרת "עלא [...] הארץ המיוחדת", שעשויה להיות תיאור הנושא (משהו הקשור ב"ארץ המיוחדת", כלומר ארץ ישראל) או הפניה ללחן. זהו קינה על הפורענויות שפקדו קבוצת אנשים ("צרות באו עלינו... ולא מצאו שום סיבה למבוכתנו... השמש נעלמה והירח לקה..."). השיר מזכיר גם קבוצה אחרת של אנשים אשר "אינם מוצאים שום ארץ מבלי לקחתה בשבי (או: לכבוש אותה)". מפתה לקרוא זאת כקשור למסעי הצלב. הוורסו מכיל שתי או שלוש טיוטות נפרדות של שירים. זו שבפינה הימנית העליונה השתמרה בקושי. זו שבפינה השמאלית העליונה מתארת את המשורר פונה לחבורת רעים. הוא מתלונן על דמות מסוימת ו/או מלגלג עליה — אולי הגורל (דהר/זמאן) — אשר "שותף בכל תועבה... הוא משוטט תמיד בבתי המרחץ(?)... הוא מוכר בכינוי אבו אל-דם (Abū l-Dam; לחלופין: אבו אל-ד'ם / Abū l-Dhamm, "אבי הגנאי")... פניו כפני כלב צהוב... גופו שמן וטחולו נפוח... רשע ומשוגע בלי ספק... טיפש יותר משהוא נבון... וענו לי חבריי ואמרו: 'האם איננו רוכב על פרת (yarkab baqara) ברדויל?' (או 'האם איננו מורכב מן הקור (yurakkab bi-qirra) של ברדויל?') (אמא ירכב בקרה ברדוילי)". האזכור עמום מאוד, אך ייתכן שהוא רומז לבלדווין הידוע גם בשם ברדויל. המשקל עשוי לסייע בקביעת הניקוד הנכון. כל החרוזים של החלק העליון חוזרים בחלק התחתון (שורות 1–10 של החלק התחתון מקבילות לשורות 1–14 של החלק העליון), והחלק התחתון ממשיך לאחר מכן בחרוזים נוספים (שורות 11–20) הזהים כמעט לחלוטין לשיר שברקטו (שורות 14–23). ישנן מספר מילים שנמחקו והוחלפו באחרות. ישנן גם הערה אחת או שתיים בשוליים. בשולי התחתית רשומים חישובים בכתב ערבי ובספרות יווניות/קופטיות. הכתב הערבי בוורסו מזכיר רוקח (אל-עטאר), אדם בעל התואר תאג' אל-מלכ, וייתכן [...] אל-עדני.

מכתב מטוביה בן עלי, השוהה בעיירה כפרית, אל בן דודו נתן בן שלמה הכהן, ככל הנראה בפוסטאט. התיארוך הוא בין השנים 1122–1150, על פי המסמכים המתוארכים של הנמען. הכותב מודה על העברת מרשם מרופא אחד, אבו אל-בהאא', ומזכיר לנתן לדאוג להשגת מרשם נוסף מרופא אחר, אל-אמין, שניהם עבור אשתו החולה. ייתכן שהרופא השני היה מוסלמי או נוצרי, שכן הנמען מתבקש להעתיק את המרשם מערבית לאותיות עבריות (אך השוו למסמך אחר שבו דווקא מבקשים מיהודי שלא להשתמש בכתב ערבי). הכותב כותב: "יואיל אדוני להיטיב עם עבדו במענה שייתן אדוני אל-אמין, יוכפל שכרו. אנא העתק לי את המרשם באותיות עבריות." לבקשת הנמען, טוביה מוסר עדכון מפורט על מצבה של אשתו החולה: "יש לה שש התקפות (פַוְרַה) ביום וארבע בלילה. זיעה (עַרַק) שוטפת אותה מארובות עיניה (מַחַאג'יר עַינַיהַא) ועד חזהּ (פֻאַאדהַא). מחמת חוזק האש (מן עֻט'ם אל-נַאר) יש לה תחושה שצווארה תחילה נשרף (אִחתַרַקַת) ואחר כך מתקרר (יַבּרֻד). באותו זמן היא סובלת מכאב בברכיים (וג'ע רֻכַּב). מחמת עוצם ייסוריה (מן עֻט'ם אל-אַלַם) פסק וסתה (אל-טַמת'). לבסוף, מרוב דאגתה (מן כּת'רת אל-תַכַּרֻּב), היא לוקה ברעד קל (רג'יף יסיר) של הלב." אותה מחלה מתוארת גם במכתב מוקדם יותר, וממכתב מאוחר יותר עולה שבסופו של דבר החלה להרגיש טוב יותר. ייתכן שאין מדובר בחום ממשי אלא רק בתחושת בעירה (נאר). כמו כן ייתכן שיש לקרוא את הצירוף "כאב ברכיים" (וג'ע רֻכַּב) כ"כאב באגן" (וג'ע רַכַּבּ), במיוחד לאור המשפט הסמוך המתאר את השינויים במחזור החודשי שגרמו הכאבים העזים. בשולי המכתב, בשינוי נושא, מבקש טוביה להשאיל מ"הרַיִּיס" את הפיוט "שיר השירים אסלסל" (פיוט לשביעי של פסח שחיבר שמואל בן הושענא השלישי), מוסר דרישת שלום לבני המשפחה, ומדווח שמצב המשפחה היה קשה ביותר כשהגיע גובה המס בחג הפורים.

צד הפנים: העתק של שטר שחרור עם כמה אישורי קיום מטעם בית הדין בפוסטאט. השטר המקורי ניתן על ידי אברהם בן ישועה אלרחבי ליהודה בן משה החזן אלדמשקי (שורות 1–11). על השטר המקורי חתמו הלל החזן בן עלי, מנשה בן יפת הכהן, שלמה בן משה, עולא בן יוסף הלוי, חלפון בן יצחק, ולוי בן נתנאל החזן. שמות העדים (שהועתקו בשורות 11–12) מעידים שהשטר נחתם בפוסטאט. השטר המקורי קוים גם בפוסטאט בבית דינו של הנשיא הגדול דוד בן דניאל, על ידי הנשיא עצמו וכן יהודה הכהן בן יוסף ויאשיהו בן משה (קיום זה הועתק בשורות 12–18). תוארו של הנשיא כ"ראש כל הגלויות" רומז לתאריך שבין סוף 1091 לקיץ 1094. המסמך שלפנינו הוא העתק של אותו שטר ושל הקיום שניתן לו בבית דינו של הנשיא. ההעתק הושווה למקור, שהוצג בפני בית דינו של יהודה בן משה החזן, ונוסחו אומת (שורות 18–21). כמה דיינים ונכבדים אישרו בחתימותיהם את נאמנות ההעתק (שורות 23–29): אברהם בן שמעיה החבר, שלמה בן מבורך החבר, מבורך בן נתן הכהן, מנשה בן סבאע הלוי, והב בן ישועה, יאשיהו בן משה (האם זהו אותו יאשיהו שקיים את השטר המקורי בבית דינו של הנשיא?), אהרן בן משה, ומשולם בן עלי הכהן. חתימות אלה על ההעתק המאומת קוימו בעצמן בידי הדיינים יצחק בן שמואל (שחתימתו החלקית נראית בשורה התחתונה) ושלמה בן יוסף הכהן, החותם 'שלמה הכהן בן גאון … נכד שלמה גאון מצאצאי אהרן'. חתימה זו מדגישה את ייחוסו הגאוני, בניגוד לחתימתו הרגילה ('שלמה בן יוסף אב') בעת ששירת בבית דינו של הנשיא דוד בן דניאל, יריבה הגדול של משפחתו, ובמיוחד של דודו אביתר גאון. דבר זה עשוי לרמוז על תאריך הקיום — לאחר מותו של דוד בן דניאל בסוף שנת 1094 לסה"נ. בהיקף רחב יותר, ניתן להסיק טווח תאריכים של 1066–1108 לסה"נ על סמך כתב ידו של הסופר הלל בן עלי.

recto: שיר בערבית, כתוב ביד יפה. בראשו רשום [...] בן יהודה אל-[...] רחמהו אללה פי [...]. ייתכן שהטקסט בשוליים השמאליים, הכתוב בזווית של 90 מעלות, הוא המשך השיר. השיר מנוקד חלקית; שורות ארוכות וקצרות מתחלפות זו בזו, כאשר השורות הקצרות חולקות הברה מתחרזת זהה. verso: ברובו או בכולו באותה יד, גושי טקסט שונים של חשבונות פרטיים בערבית. מופיע גם ביטוי בערבית-יהודית (عروبث سكوث = ערב סוכות). תיארוך: לא ידוע, אפשר שמדובר בתקופה הממלוכית (לערך המאות ה-14–16). הפריטים הנזכרים (כגון ʿarḍī, malḥafa) והמטבעות המוזכרים (כגון wariq, nuqra ודרהמים שחורים — aswad) אופייניים לימי הביניים, אך כתב היד וצורת רישום הספרות (אולי גרסה מוקדמת של ספרות ערביות מזרחיות?) נראים מאוחרים יותר. נזכרים תשלומים ורכישות שונים, ככל הנראה כאלה שביצע אדם שעמד בשירותו של הכותב. בין הנזכרים: אל-שיח' אל-מועט'ם אל-פקיה אל-קאדי זין אל-דין ח'אקאן(?); תשלום מס הגולגולת (ג'זיה); תשלום עבור אורחים (אצ'יאף); קבלה של דמי שכירות "עבור הבית החדש"; עניין הקשור בפינוי (איח'לא) של "הבית המקורי"; רכישות של פריטי לבוש שונים; וכן "ניירות" (כאע'ד) שונים שלעיתים הכילו פריטים נוספים; שתי רשומות על תשלומים שבוצעו "בעת המחלה" (פי חאל אל-מרצ') ואפשר שגם אזכור של אפרוחים (פרוג', מאכל מסורתי לאדם המחלים ממחלה). נראה שמוזכרים כמה ספרים — אולי חיבור על תרופות (ʿilājāt al-akhlāṭ(?)) מאת קוסטא; כתאב אל-מע'ני מאת אבן [...]; ספר באסטרולוגיה (פי אחכאם אל-נג'ום); וכן מבוא (מדח'ל). דורש בחינה נוספת.

מכתב מקוטע בערבית-יהודית ובעברית. תיארוך: ככל הנראה סוף המאה ה-11 או המאה ה-12. המכתב קשה למדי וכתוב במשלב גבוה, עתיר ציטוטים ורמיזות מלומדות. גויטיין מעיר: "לעולם איננו יודעים אם הוא מדבר בהיתול או ברצינות". כמה רמזים להקשר המכתב מצויים בחלקו התחתון: השולח מהלל את האל על שהשיב את "אדוננו אל כס אבותיו", ככל הנראה בהתייחס לראש היהודים המכהן (שורות 20–21); הוא מוכיח את הנמענים על שהזניחו להעביר את בקשתו אל "אדוננו", שכן אלמלא כן לא הייתה הפתווא מתעכבת זמן כה רב ("אלא אם כן היה איזה ליקוי בעולם... שמנע ממני לראות את שחר היום") (שורות 28–32); והוא מזכיר את "מולאי אלמעולה" (שורה 35). חלקו הראשון של הקטע השמור כאן הוא קטע ארוך וסתום על לילה רווי חרדה ונדודי שינה, כשכל אירוע ואירוע מאירועי הלילה משויך לפסוק מקראי. הוא חותם קטע זה בברכת כוכב השחר "כפי שאמר אחד המשוררים הערבים: 'עמוד השחר היה הח'אקאן של חבורת תורכים, קרא לנגוס ונעלם'" (كان عمود الصبح خاقان معشر من الترك نادى بالنجاشي فاستخفى). בסוף הקטע השמור כאן הוא אומר: "אל תוכיחו אותי על שציטטתי שירה ערבית לאחר שציטטתי את התורה...". הוא משווה את היצירות הגדולות (אַתַ'אר) של השירה הערבית ל"אילן גדול" שבפסחים קי"ב ע"א (רבי עקיבא: "אם בקשת ליחנק היתלה באילן גדול"; שטיינזלץ: משמעות הפתגם היא שאם אדם רוצה שאחרים יקבלו את דבריו, עליו לייחס את אמירתו לאדם גדול). יש לציין כי שבע השורות האחרונות של התעתיק שלהלן אינן שמורות עוד, או לפחות אינן מופיעות בתצלום הדיגיטלי.

תרגילי כתיבה וקליגרפיה בעברית, בערבית-יהודית ובערבית. ברקטו, ברביע הימני העליון: נוסחאות הפותחות במילים אדאם אללה ו-ادام الله בערבית-יהודית ובערבית. ברביע השמאלי העליון: תרגילי כתיבה בעברית הפותחים במילים "עתה אקום" (ישעיהו לג, י). ברביע הימני התחתון: ניסיונות לתרגל את הליגטורה فص ואת המילה فصل או فضل. ברביע השמאלי התחתון: ניסיונות לכתוב נוסחאות שונות המשמשות בכתבי עתירה (פטיציות), כגון المجلس السامي ו-الشيخ الاجل. נוסחת הפתיחה היא: "حضرة مولاي الشيخ الاجل الموفق فخر الملوك والسلاطين سيف المجاهدين عدة الاسلام والمسلمين ادام الله سعادته". בוורסו, ברביע הימני העליון: יא עדולי לא תלומני ("הוי המוכיח את האחרים, אל תגנה אותי!"). ברביע השמאלי העליון: שיר ערבי הפותח במילים لله دهر مضا لي سعدت في بعض عمري. ברביע הימני התחתון: פרוזה חרוזה בערבית הפותחת במילים من العاشق المستهام حليف السقام, המצוטטת מתוך מדריך לכתיבת מכתבי אהבה של אבן אלוושאא (נפטר 325/937), "תפריג' אלמהג ואסבאב אלוצול אלי אלפרג'". בשוליים מצויים ניסיונות לכתיבת פסקת הת'קביל (נשיקת הידיים). ברביע השמאלי התחתון: נוסחאות שונות הקשורות לחצ'רה (חצר השליט). ברקטו, ברביע השמאלי התחתון מופיע הסימן (glyph). את התרגול הסופרי ניתן לתארך למאה השתים-עשרה על סמך תארי הכבוד שבהם נעשה שימוש: לקראת סוף תקופת שלטון הפאטמים במצרים הוענקו לפקידי המדינה תארים שנגזרו מתאריהם של בדר אלג'מאלי ושל אלאפצ'ל, כגון "אלשיח'י אלאג'לי".

מכתב בקשת סיוע. בערבית-יהודית, עם ביטויים רבים בעברית. מתוארך לחודש ניסן ה'תקס"ב, הוא שנת 1802 לספירה (= היום התשיעי לעומר = "מטמונים תקס"ב"). נשלח מיצחק בן-נעים, מצפת, אל נסים מולכו בקהיר. יצחק מתאר את התנאים הנוראיים השוררים בצפת מאז שהותקפה הקהילה היהודית בשבת הגדול, השבת האחרונה לפני חג הפסח, בעת הכיבוש הצרפתי של העיר — "בזמן הנוצרים" (שורה 15). כאשר ביקשו הכוחות העות'מאניים להביס את הצרפתים בצפת, חייליהם "לא חזרו למערכים ולדגלים" (שורה 16) ושדדו את העיר. יצחק מסביר כי חיילים עות'מאניים הרגו עשרה יהודים במהלך המצור, ולאחר עזיבת הצרפתים את צפת נותרו תושביה "בלא חולצה לגופם" (שורות 21-22). על כן מבקש יצחק סיוע ממקבל המכתב, נסים מולכו. השוואה בין מועדי שבת הגדול בלוח השנה לבין אירועים המתוארים בהתכתבות הצבאית הצרפתית מובילה למסקנה כי טבח עשרת היהודים בצפת התרחש ב-12-13 באפריל 1799 לספירה. בפרק זמן זה חצו 1,200 פרשים עות'מאניים את נהר הירדן, שדדו את העיר וצרו על מצודת צפת. הכרוניקאי והמשורר בן הזמן ניקולא אל-תורכ (1763-1828) מספק הקשר נוסף להבנת אופן התרחשות הטבח. לדבריו, פרשים אלה הובלו על ידי איש בשם אבן עקיל (ابن عقيل) מדמשק לצפת, שם "בזזו את הרובע היהודי" וכיתרו כוח מגן בעל ברית של הצרפתים שהתבצר במצודה. כוח זה כלל חמישים חיילים בפיקודו של מצטפא בשיר, שהגן על מצודת צפת עד להגעת תגבורת של פרשים צרפתים.

מכתב מיהודה בן אהרן בן אלעמّאני, באלכסנדריה, אל אבו אלמג'ד מאיר בן יכין (ת'אבת), "פאר החזנים", בפוסטאט. מתוארך: י"ד באייר, 1216. המכתב מכיל מידע על סכסוך קהילתי בין אנטולי הדיין לבין דודו של יהודה מצד אביו — צדוק בן שמואל בן אלעמّאני — ובנו מפצ'ל. (פרנקל מציעה כי מדובר באותה פרשה נגד דיין שיהודה מזכיר במכתב אחר, אך אותו מכתב נכתב ב-1208.) צדוק התקין תקנה ואסף חתימות של אנשי מעלה באלכסנדריה, כגון אבו סעד בן נאנו ואבו אלרביע הכהן, על מנת למנות את בנו מפצ'ל לראשות הקהל (כדיין?), אך מפצ'ל הוא צעיר, חסר זקן ובלתי נשוי, ועל כן נחשב לבלתי ראוי לעמוד בראש הקהל מעל איש מבוגר ונכבד יותר. יתרה מזאת, צדוק פנה אל הנגיד אברהם מימוני לקבלת אישור על התקנה מאחורי גבו של אנטולי הדיין, אשר זעם בצדק כששמע על כך. נראה כי מפצ'ל מנודה על ידי רוב הציבור בחודשים האחרונים. יהודה עצמו ממתין לתשובת הנגיד בצורת פתוא לשאלה שלו עצמו, והוא ממורמר על כך שהנגיד אינו מכיר בעובדה שיהודה הוא זה שמנהל את כל ענייני בית הכנסת, בעוד דודו שקוע בשתיית יין ואינו כשיר לתפקיד. יהודה מזכיר את ה"תאג'" (כתר ארם צובא) "אשר נכתב ונוקד בידי בן אשר או בן נפתלי" בשורה האחרונה של הטקסט המרכזי בצד ב'. הנמען אבו אלמג'ד חלה לאחרונה, ובני ביתו האחרים עודם חולים. ראו גם מכתב נוסף שנכתב באביב 1217, שבו יהודה מודה לאברהם מימוני על יישוב הסכסוך בינו לבין דודו.

recto: מכתב מאישה (או שנכתב בשמה) אל בנה אברהם (המכונה "רבנו"), בערבית-יהודית. מבחינת התיארוך: ככל הנראה לא לפני המאה הארבע-עשרה, וייתכן אף מאוחר בהרבה, לפי הכתב ואוצר המילים. במכתב מוזכר אזור הקרוי חוש' אלמע'ארבה בפוסטאט, שבו מתגוררת אחותו של אברהם. המכתב כולל אזהרות סתומות בנוגע להתחברות עם גויים, המופנות הן לאברהם והן לאישה בשם רחל (אשתו?). הכותבת גם מודיעה לו כי בתה של אחותו, חביבה, "לקויה" (מצ'רובה) ועומדת על סף מוות. "מדי יום יוצאים מן השכונה חתנים וכלות. איני רוצה לבלבל אותך בכך שאומר לך מי הם או כמה הם. בני, בה' בה', אל תיכנס לשכונה עד שירים האל את הצרה הזאת מעל ישראל." האם היא רומזת בעקיפין למגפה, ומכנה את קורבנותיה "חתנים וכלות"? verso: תשובתו של אברהם לאמו. הוא מביע את מצוקתו על מות יעקב, בעלה של אחותו, ועל הידיעות בדבר מצבה של חביבה. הוא גם מזכיר את הלילה הנורא שעבר על סירת נילוס לאחר שיצא מביתו של חיים, לילה שבו חשב שלא ישרוד. גם למחרת בבוקר היה [מקיא?] מעת לעת ולא יכול היה להחזיק שום מאכל בקרבו, עד שריחם עליו האל. המילים המסוימות המשמשות לתאר את התסמינים שלו סתומות, אולי משום שמדובר בערבית-יהודית מדוברת מאוחרת. ייתכן שמכתבו של אברהם נכתב תחילה ומכתבה של אמו הוא התגובה. [הערה: סימוני recto/verso של הספרייה הפוכים מן הצורה שבה החוקרים מבינים את המסמך.]

מכתב מאדם בשם עלי, ממקום לא ידוע, אל החזן אסחאק בדמיאט. המכתב ממוען במפורש לחנותו של אבו אל-סרור אל-צירפי. כתוב ביהודית-ערבית, והכתובת בכתב ערבי. תיארוך: בסביבות שנת 1100 לסה"נ, על פי הערכתו של גויטיין את כתב היד והאנשים הנזכרים. המכתב משובץ ציטוטים מלומדים משירה, מקרא ותלמוד. השולח מתנצל על שהזניח את מכתבי הנמען. הוא מזכיר לנמען לשלוח אליו פריטים שהשאיר אצלו, ובהם הת'וב הקטן (ת'ויב), הצעיף או המצנפת (רדה') והממחטה (מנדיל). הוא מציין כי הדיין אבו אסחאק אל-ריס כתב כמה פעמים אל אבו אל-סרור, וכי גם נסים בן נחום הגיע (מדמיאט?). השולח מבקש במיוחד את קובץ שיריו של יצחק אבן ח'לפון (משורר עברי אנדלוסי מסוף המאה העשירית ותחילת המאה האחת-עשרה) — בין אם העותק שלו המצוי אצל הנמען ובין אם עותק חדש שהנמען העתיק. נראה שמישהו אחר השאיל עותק נוסף, "התבייש להחזירו" ולקח אותו עמו לתימן. כמו כן הוא מבקש את "מכתבי/איגרתי ושירי(?) הפרנס שהלך/שהלכו לתִניס", או עותקים מהם, שכן אחיו אברהם מעוניין לעיין בהם (המכתב קרוע בביטוי המרכזי במשפט זה, והתרגום אינו ודאי). בנוסף בעמוד האחורי, הוא מבקש מהנמען לקבל חצי דינר מאל-מוצלי ולקנות בו דבש דבורים. (המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין ועל מאמרו "קובץ שירי אבן ח'לפון במצרים ובתימן במאה הי"א", תרביץ כ"ט חוברת ד', תש"ך, עמ' 357–58.)

שיר אהבה בערבית-יהודית. הן הדובר (עבדך) והן הנמען (סידי) הם זכרים מבחינה דקדוקית. רק בבית האחרון שנשתמר מופיעה התייחסות לנערה יפה. (חלק מהמידע מבוסס על רשומת הבלוג של מוחמד א״ה אחמד "Sexuality in T-S NS 289.91".) תרגום גס של השיר: הו אדוני, קרבני אליך, והתחנן שנפשי תהיה כופרך, וֵלה, תהיה כופרך, איי איי, תהיה כופרך. איני אוהב איש זולתך, הו אדוני, אני שלך, וֵלה, אני שלך, איי איי, אני שלך. הו אדוני, הו מושלם בכול, אוהב אני את פניך ואת עיניהן, וֵלה, ואת עיניהן, איי איי, ואת עיניהן. אהבתך באמת היא מותי, (מותי) הוא כאין (כל עוד) אינך כועס, וֵלה, הרגתני, איי איי, הרגתני, אדוני, הרגתני. עשה מאמתך ופרק ידך כר תחת ראשי, וקרב את פי אל פיך, וֵלה, אל פיך, איי איי, אל פיך. עבדך אני ואשרתך, הו אדוני, עבדך אני וקנית אותי, וֵלה, קנית אותי, איי איי, קנית אותי. הו אדוני, מדוע עזבתני? בעוזבך הכמהתני, וֵלה, הכמהתני, איי איי, הכמהתני. הו אדוני, בוא לביתי, אתה ואני נשתכר באולם, וֵלה, אתה ואני, איי איי, אתה ואני. עבדך אני, אשתכר עמך באולם, הו אדוני, שימחתני, וֵלה, שימחתני, איי איי, שימחתני. הו אדוני, הו אדון היפים, נשתכר מן הלילה עד הבוקר, וֵלה, עד הבוקר, איי איי, עד הבוקר. [.........] נערה כרמחים, פוסעת ביופי ומתכופפת, וֵלה, מתכופפת, איי איי, מתכופפת.

שאילתה הלכתית עם תשובה בכתב ידו וחתימתו של ר' אברהם בן הרמב"ם (כיהן בשנים 1205–1237). בצד הרקטו שלוש שאלות קשורות זו לזו, כל אחת בפסקה נפרדת. כל אחת מן השאלות חתומה בנוסח הברכה המקובל "ושכרו כפול מן השמים". בשולי הצד שנותרו פנויים, בשני השלישים התחתונים, נכתבה לאורך השטח הריק תשובתו של ר' אברהם בשש שורות, ככל הנראה בכתב ידו שלו. התשובה נפתחת בכותרת "אלגואב" וחתומה "אברהם ברבי משה זצ״ל". השאלה עוסקת בחובה של אלמנה ששמה לא נזכר. התשובה פורסמה ממקור זה במהדורת גויטיין ופריימן של תשובות ר' אברהם בן הרמב"ם (ירושלים, מקיצי נרדמים, 1937, סימן קי"ח). הדף קופל לאורכו לשניים לאחר הכתיבה הראשונית, וצד הוורסו נושא כתיבה משנית המתאימה לקיפול זה. בוורסו שני טורים של שירה עברית. הטור הימני מלא בשיר לכבוד נשיא בשם יהושע, הפותח במילים "מה תצרי מה תרחבי". השיר פורסם ממקור זה על ידי ישראל דוידסון בכרך השלישי של "גנזי שכטר" (ניו-יורק, 1928–1929). בטור השמאלי, בשורות 1–5, מופיע שיר קצר הפותח "צורי חסדיך" (שפורסם ממקור אחר על ידי ש' ורטהיימר). אחריו בא שירו של ר' יהודה הלוי "יפה נוף" (המוכר ממהדורות בְּרוֹדִי והרכבי לדיוואן רבי יהודה הלוי). תחת הכותרת "אחר מאברם בן אזרא ז"ל" מובא שירו של ר' אברהם אבן עזרא "לאלהים כלתה נפשי" (המוכר מן הדיוואן שלו).

מכתב מאת אישיות יהודית מכובדת ששימשה בעבר כשר האוצר במצרים, אך הודחה מתפקידה ונכלאה, וכעת היא פונה לקהילה היהודית בקונסטנטינופול בבקשת סיוע. המכתב כתוב בעברית. הסופר מאיית מילים יווניות באותיות עבריות מנוקדות: "το πατριαρχη" (הפטריארך) וכן "εἰστό Ταμίαθι" (בטמיאת'י = דמיאט = כפתור). תאריך משוער: זמן קצר לאחר 1111 לסה"נ (מועד פטירתו של הנגיד מבורך בן סעדיה). המכתב הארוך מאוד נפתח בשורות רבות של שירה ודברי ברכה לקהילת קונסטנטינופול, ולאחר מכן מתאר הכותב את נפילתו מחסד השלטון וכיצד הוחלף בידי שר אוצר נוצרי חדש. במכתב מתואר גם מינויו של הנגיד מבורך בן סעדיה ז"ל בידי הווזיר אלאפצ'ל, וכן ההערכה הרבה שזכה לה בחצר השלטון. ככל הנראה מותו של הנגיד הותיר את הכותב ויהודים אחרים בעמדות בכירות חשופים לתככי החצר. הוא ממשיך: "השליכוני בבור... מעשיי הטובים ידועים בין הרבנים והקראים... לא נכנסתי לשרת את המלך אלא כדי שלא אצטרך לצדקה מבני אדם ולא ליטול מאומה מן היהודים, אלא לפרנס את עצמי ולהיטיב לישראל מן הטובה שעושה לי האל... אבי היה משרת את השלטון בעיר אלכסנדריה. הוא היה (ממונה) על שער הים (באב אלבחר) כחמש עשרה שנה, וכל הסוחרים הבאים מארץ אדום (ביזנטיון) ומן המזרח ומן המערב...". איחוי (ייתכן בלתי ישיר): אלן אלבאום.

מכתב בערבית-יהודית, בכתב יד גס ובלתי מיומן. זהו העמוד השני או האחרון של מכתב שהיה במקורו ארוך יותר. ניכרת רשת משבצות יוצאת דופן הן בצד הפנים והן בצד האחור. המכתב קשה מאוד להבנה. נראה כי אישה מקבלת תוכחה על שנטשה את בנה ("אישה שאין לה בעולם אלא בנה שלה שגידלה, כבדהּ, האם תשליך אותו ואל תביט בו ולא תראהו עוד? האם זה בדין?"), וכן על נערה/אישה (ה־להא בשורה 1). השולח (האם הבן עצמו?) מספר שהוכה וטופל בגסות בידי קבוצת אנשים בלתי מזוהה. בהמשך עובר השולח לשימוש בפעלי ציווי בלשון זכר, ופונה כנראה אל הבעל או אל קרוב משפחה זכר של אותה אם לא־אוהבת, ומתחנן בפניו לנהוג בו לטובה. השולח חותם באומרו "יקבל ממני האל הנעלה את אשר אני מתפלל בעדך לילה ויום", ניסוח שאופייני יותר לשולחת אישה, בייחוד אם, מאשר לשולח גבר או בן. אך נראה כי חלק מן העמימויות הללו לא יוכלו להתברר בלא חלקו הראשון של המכתב. הביטוי "בן, כבדהּ" (ולד כבדהא, אם קוראים ומבינים נכון) מקורו אולי בביטוי הערבי "ילדינו הם כבדינו" (אולאדנא אכבאדנא), שמקורו בשיר של חִטָּאן בן אלמֻעַלָּא אלטָּאאִי המצוטט ב"דיואן אלחמאסה": وإنّـمــا أولادُنــا بيننـــا أكـبــادُنـا تمشــي علــى الأرضِ / لو هَبّتِ الريحُ على بعضهـم لامتنعتْ عيـني من الغَمْضِ.

מכתב משלמה מזרחי או מבת משפחה, באלכסנדריה, אל אברהים/בראהים אגיון בקהיר (מצר). כתוב בערבית-יהודית, והכתובת בצרפתית מעט שבורה ("Monsier Brahim Aghion: si vous plez de le remettre tout de suite"). מתוארך: 20 ביולי 1885. המכתב חתום בידי שלמה מזרחי, אך מנסחת המכתב נראית כאישה, שכן היא משתמשת בתארים בלשון נקבה — אולי היא אחותו של שלמה. גם טיב הקשר עם הנמען אינו ברור לחלוטין, משום שהשולחת מזכירה את "ואלידתהא" (אִמהּ) ואת "אֻמהּ" (אִמהּ) כאילו מדובר בשתי נשים שונות. ככל הנראה ה"ואלידה", ששמה סרינא, היא למעשה סבתהּ של השולחת מצד אביה, והנמען הוא אחיה — מה שמסביר את הפנייה אליו בכינוי "עַמּ" (דוד מצד האב). בכל אופן, כל בני הבית של השולחת חולים (עיאן, עיאנין). "בנה של אחותך" סובל מנפיחות (וארם, מנפוח'). "אחותך" חולה (עיאנה). אִמהּ של השולחת ("אֻמי") סובלת מרגליים נפוחות (רג'ליהא וארמין). השולחת עצמה סובלת ממחלת קיבה (עיאנה במעדתי). אדם אחד במשק הבית היה חולה במיוחד. הרופא בא לבקרו פעמיים בכל יום. הוא נותר מרותק למיטתו 22 יום, אך עתה מצבו השתפר. (אפשר שיש כאן גם נזיפה כלפי הנמען, שלא טרח לכתוב ולהתעניין בשלומו.) ייתכן שמופיעות גם שתי שורות שיר (החלק עם המקפים הארוכים), אך הדבר טעון בדיקה.

חשבון מסחרי מפורט הקשור לרשת סחר הפשתן של יוסף אבן עוכל. מתוארך לחודש שעבאן 429 להג'רה (מאי–יוני 1038). אבן עוכל חילק חבילות פשתן (ולצדן מעט פלפל וסֻכּ, סוג של תרופה) בין כמה סוכנים, וביניהם קאסם בן זאעי, עֻמר בן ע'וכל/ג'וכל, אבן אלג'זולה, אבן אלצ'אר, עבדון אלנשאא ואבו אסחאק. הוא מתעד את הסכום שכל אחד מהם חייב כסַלְפָה (דמי משלוח) ומבהיר באילו עלויות אחסנה הם נושאים ובאילו אינם נושאים. סך כל המטען שטופל מגיע לכל הפחות ל-133 חבילות. לפי גיל, אבן עוכל הפנה חשבון זה לשותפו באלכסנדריה. כל רישום פותח בפועל "אחלתה" (אַחַלְתֻהֻ), שפירושו "העברתי" או "הסבתי" באמצעות חַוָאלָה — מכשיר משפטי פורמלי להעברת חוב במשפט המסחרי האסלאמי. כאשר נושה או חייב משתמש בחַוָאלָה, הוא מעביר את התביעה או החיוב שלו לצד שלישי, ובעצם אומר: במקום שתשלם לי ישירות / במקום שאשלם לך ישירות, יש לגבות את החוב מאדם שלישי זה. באמירה "אחלתה עלי פלאן" כוונתו: "הסבתי את הגבייה לפלוני". מכשיר פיננסי זה אפשר לסוחרים להעביר ערך כספי על פני מרחקים בלא לשנע מטבעות בפועל. לחלק מהמונחים הטכניים בתרגום הסתמך המקטלג על מאמרו של גיל על סחר הפשתן בים התיכון במאה האחת-עשרה כפי שהוא משתקף במכתבי סוחרים מגניזת קהיר.

מכתב מחלפון בן נתנאל מאל-אנדלוס אל יוסף הלוי בן מאיר אבן מיגאש. תיארוך משוער: כנראה תמוז או אב 1138. המכתב נכתב על גבי שריד של צו (דקרט) פאטמי. אין זה ברור אם בעת כתיבת המכתב כבר נפגשו חלפון ואבן מיגאש פנים אל פנים, אך הם כבר עמדו בקשרי התכתבות. הכתיבה היא בפרוזה מחורזת ורהוטה במיוחד, שפרידמן רואה בה עדות להסתגלותו של חלפון לערכי התרבות האנדלוסית. המכתב מספק מידע על אבן מיגאש שאינו מוכר מ"ספר הקבלה" של אברהם אבן דאוד, שמצייר את אבן מיגאש כתלמיד חכם בלבד, בניגוד לסבו איש החצר (שנאלץ לברוח מגרנדה לסביליה במחצית הראשונה של המאה האחת-עשרה); הנכד, שנולד בסביליה ב-א' אדר ד'תתל"ז [28 בינואר 1077], למד אצל יצחק אלפאסי כאשר זה הגיע ללוסנה, מגיל 12 לערך ועד גיל 26 לערך, והקדיש עצמו ללימוד תורה. עם זאת, פרידמן מציין כי שירי השבח שכתב רבי יהודה הלוי לאבן מיגאש נראים כרומזים גם לעיסוקיו החילוניים של הנכד ולמעמדו הציבורי. בחלקו האחרון של המכתב מבקש חלפון מאבן מיגאש לקבלו כתלמידו, אף שחלפון היה באותה עת כבן חמישים. אם לא ייענה, מסביר חלפון, יחזור לתכניתו לשוב למצרים. לפי פרידמן, זוהי דוגמה נדירה ואולי יחידה מימי הביניים של מכתב לראש ישיבה שבו מבקש הכותב להתקבל כתלמיד.

בצד האחורי, וממשיך אל הצד הקדמי בין השורות (שימוש משני): מכתב המתאר החרמת רכוש (מֻצַאדַרַה) שבוצעה כנגד עיר שלמה, ובה נפגעו מוסלמים, נוצרים, שומרונים ויהודים כאחד — כשהיהודים סבלו אף יותר מן האחרים. כל הבגדים ומלאי החיטה והיין שנאגרו בביתו של דודו של הכותב מצד אמו נבזזו; אפילו חבל הבאר נלקח. השלטון שהורה על ההחרמה מכונה במכתב בכינוי המקראי "המן הרשע". (המידע מבוסס על גויטיין, חברה ים-תיכונית, כרך ב', עמ' 393.) השולח עצמו נחקר בידי הרַקַּאצִין שחיפשו אחר דודו, אך התחזה לזר שאינו מן המקום והצליח לנוס. המכתב מזכיר שלושה מכשירי או שיטות עינוי סתומים: "הם הכניסו את הע'טי (עטי), את ההנבאזין (הנבאזין) ואת הח'זם (?כזם) באפיהם (של היהודים)" (שורה 3 בצד האחורי). בהמשך מסביר השולח שאדם שהע'טי חדר אל בשרו לא יבריא (שורות 5–6 בצד הקדמי). משמעותו של ע'טי אינה ברורה; גם ח'זם אינו ברור, אך הוא נגזר משורש המורה על נקיבה, ולעיתים על נקיבת אף. המונח הנבאזין/הנבאזין/هنبازين מוכר ככל הנראה ממקורות מרטירולוגיה קופטיים (לפי כמה מקורות נגזר מן היוונית ἑρμητάριον < מן הלטינית armentarium < Armentarius, כינויו של הקיסר גלריוס מקסימיאנוס). ראו רשומה נפרדת לצד הקדמי, ובו כתובה.

מכתב ממשה בן לוי הלוי, היושב בקליוב, אל הגאון שר שלום הלוי בפוסטאט. כתוב בעברית. לאחר שיר שבח לגאון וברכות פתיחה ארוכות, מספר משה את סיפורו של אדם בשם יפת בן שלמה הרופא, המכונה אבן אלטפאל ("בן הכובס"), שהגיע לקליוב ובידו מכתב משר שלום שלכאורה ממנה אותו למוהל הבלעדי של "כל הכפרים". משה לא הצליח למצוא במכתב את הסימן המיוחד של שר שלום, ולפיכך הכריז שהמכתב מזויף. בנו של מעני העני נימול במקום זאת בידי יפת הקצר, ללא תשלום. כעת מגיע משה לעיקר מכתבו: נודע לו כי אבן אלטפאל הוציא עליו דיבה לפני שר שלום, וטען שאמר דברים נגד הגאון שמעולם לא אמר. בסיומו של המכתב מתחנן משה לרחמים: הוא מצהיר שלא חטא בדבר, שאל לו לשר שלום להאמין לדבר ללא עדים והוכחות, ולבסוף — מי הוא בכלל שהגאון יכעס עליו? "אחרי מי יצא מלך ישראל אחרי מי אתה רודף אחרי כלב מת אחרי פרעוש אחד" (שמואל א' כ"ד, י"ד). בצד השני של הדף הוא מתנצל על איכותו הירודה של הנייר, ומציין שזה הטוב ביותר שהצליח להשיג, וכן על איכות כתיבתו הגרועה. הוא היה מתייצב בעצמו, אך בקושי הצליח אפילו לכתוב מכתב. הוא כתבו בשכבו, מוטל למשכב מחמת חולי במעיו ובעיניו.

מסמך פיסקלי מהתקופה האיובית, בצורת בִּיפוֹליוֹ (גיליון מקופל לשני דפים). בדף יש חורים בתצורות שונות, המעידים על מקומות שבהם עבר בעבר חוט הכריכה. שלושה מתוך ארבעת העמודים מכילים את המסמך הערבי, ואילו העמוד הרביעי מכיל שיר עברי מאת רבי יהודה הלוי. התאריך מופיע בפינה השמאלית העליונה של העמוד הראשון: 5 בצַפַר 570 לה' = 5 בספטמבר 1174. בעמוד הראשון מופיעות ארבע רשומות נפרדות, ובעמוד הבא שש רשומות נוספות. כולן או כמעט כולן פותחות בשם של אדם, ואחריו מצוין שכר הדירה עבור נכסים מסוימים, ולעיתים קרובות בא בעקבותיו הצירוף "al-murājaʿ ʿan {שם אחר}" (כלומר, נבדק/נסקר על-ידי פלוני). הכינוי "al-Ismāʿīlī" מופיע מספר פעמים, ו"שכונת האסמאעיליים" (ḥārat al-ismāʿīliyya) מוזכרת לפחות פעם אחת. בכל הרשומות מופיעה אות מים (מ') מאורכת בצד שמאל. העמוד האחרון מציג ככל הנראה את הסכום הכולל (al-jumla) של הרשומות בעמודים הקודמים. המסמך מזכיר חלק מחשבונות הקודש היהודי מאותה תקופה, שאף הם סיכמו הכנסות משכירות; ייתכן שמסמכים מסוג זה שימשו דוגמה ומודל עבור פקידי הקהילה היהודית. דרושה בחינה נוספת.

מכתב מתאריך כ״ה בתשרי 1212 (ד׳תתקע״ג) מאת יהודה בן אלעמאני, חזן, מלמד תינוקות וסופר באלכסנדריה, אל אבו אלמג׳ד מאיר בן יכין, עמית בכיר בפוסטאט. המכתב מסכם התכתבות קודמת בין השניים (השוו למכתב שנכתב ארבע שנים קודם לכן), ובו יהודה מציין בתסכול כי הנמען ביקש ממנו לשלוח קינות לזכר נפטרים, וכי הוא שלח לו כשלושים קינות, אך הנמען השיב לו שכבר היו ברשותו כולן מלבד שתיים או שלוש. יהודה מציע לנמען להודיע לו את שורות הפתיחה של השירים כדי למנוע כפילויות מיותרות. רובו המוחלט של המכתב עוסק בנושא זה וכן בתלאות משלוח הדואר, שכן מכתבים רבים — הן מיהודה והן מאחיו של אבו אלמג׳ד, אבו אלנג׳ם הילאל — התעכבו או לא הגיעו ליעדם כלל. החל משורה 16 בצד האחורי כותב יהודה: ״בלילה שבו כתבתי מכתב זה, הגיעו שבעה רבנים גדולים ומלומדים, ואחריהם 100 אנשים — גברים, נשים וילדים — המבקשים לחם. זאת מלבד 41(?) הקבצנים שכבר נמצאים בעיר [אלכסנדריה], ורוב הקהילה הותשה מרוב עוני.״ בצד חדשות משפחתיות נוספות, כותב יהודה: ״אחיך סעיד רב עם אשתו ונסע, ואין איש יודע לאן נסע. גג נפל על אשתו, אך היא ניצלה ממוות.״

מכתב מאם, ככל הנראה בקירואן או בסביבתה, לבנה הסוחר בפוסטאט. תיארוך: ראשית המאה ה-11 לערך. המכתב כולל מידע על תנועת הספינות. "היום שבו נודע לי על מסעך למצרים היה קשה לי יותר מן היום שבו לקחו אותך הביזנטים בשבי". מוזכר כי חיון הביא את גט הגירושין לאחותו של הנמען. השולחת עצמה הוטרדה על ידי גובי מס הגולגולת (ג'זיה) ונאלצה לנסוע לקירואן ולבקש צדקה בבית הכנסת, אך ללא הצלחה. היא מפצירה בנמען לשוב במהרה, שכן היא בוכה יומם ולילה. אחיינו של הנמען, אסחאק, נותר ללא עזרה בחנות מלבד אברהם אלזורזור. נראה שהנמען שלח מספר חבילות של פשתן, אך אלו טרם הגיעו. דרישות שלום לאנשים שונים, ביניהם אחותו ואשתו של הנמען. דרישות שלום גם מבעלה של השולחת, אביו של הנמען. בצד השני מופיעה הערה לא קשורה על ספרים: "שיר השירים ורות יחד". הקטע השני שתחת אותה שמורה אינו בהכרח קשור, אם כי מראה הקלף דומה והוא ככל הנראה מתוארך גם כן למאה ה-11. מדובר בחלקו התחתון של שטר משפטי הכולל מספר חתימות: שלמה בן [...]; [אבו?] סעיד סעד[ון?] בן שבת; [...] בן [...]; שמואל בן סעיד; חאתם בן [...]; ומשה בן שמואל.

רקטו (שימוש משני): שיר סאטירי בערבית-יהודית, המכוון נגד הצביעות של אנשי הסמכות הדתית (מתפקהין, פֻקהאא'). קהל היעד הוא יהודי (כלומר, אין מדובר פשוט בהעתקה של שיר ערבי שרווח באופן רחב יותר), שכן השיר כולל את המונח העברי "מועיד"/חג. עם זאת, מדובר בו גם על איסור היין, דבר שיש לו משמעות רק בהקשר מוסלמי. שורת המחץ העיקרית בסוף השיר היא שהפוסקים מבלים את כל זמנם בדרשות ובהוצאת פתוות על כך שהיין אסור — וברגע שמתחילה מסיבה, הם אומרים "שכחו מן הפתוות, העבירו את היין!" כתב היד בסיסי ומגושם, וחלקים ממנו קשים מאוד להבנה. תעתיק ראשוני כדלקמן: אלמתפקהין קד כתרו צלאם פי אלמד/א/רס אדא ראו אלמנבר . . . . ולו כאן פי אלמגארס(?) ואמא פי אלכלוה . . . . ורא אל . . . כאלבאב . . . הל כלאמו צחיח אם לא תסתגהלו אלפקיה . . . אכתר מגלס פי אכר אדא ראי אלמנ{ב}ר(?) . . . גסר ליס להם שביה אלא אלמנסר(?) בכרה יפתי ובלעשי הדה שגלו פי אלמועיד יקולו ליס [[צד]] ענדנא אחרם מן אלקהוה ופי אלד/ע/אוי ינאדו האת אלדי אלקאית(?) אלקשוה(?) דענא מן צדודן וכף ענא אלפתוה האדי הי גאיתי וליס לי פיהא . . .

בחלק העליון של recto מופיע שיר שבח (פאנגיריק) בעברית לכבוד תלמיד חכם בשם יצחק. שאר גושי הטקסט הם כולם טיוטות של מסמך משפטי או מסמכים משפטיים בערבית-יהודית. הטיוטות מעורפלות למדי והטקסט פגום לכל אורכו. נראה שלא נשתמרו שמות; הסופר משתמש ב"פֻלאן" במקום בשמות, אך שאר פרטי הסיפור ספציפיים דיים כדי לקבוע שמדובר בטיוטות של מסמכים קונקרטיים ולא בנוסחאות גנריות. בצד ימין של recto מוזכרים שליחים, ובהם שליח מטעם הסולטאן; קבוצה של "זרים" (ע'רבאא'); בית הכנסת; ובקשת רשות מאת "השיח'" (זקן/נכבד) בעניין זה, מבלי שהתקבלה תשובה (ואנפד'ו רסול קאצד מן ג'הת רסול אלסלטאן ומן ג'הת אלע'רבאא' יסתאד'נו אלשיח' פי ד'לך פלם ירדّ לנא ג'ואב); וכן דובר המבקש לשמוע עדות מקבוצה של אנשים אחרים. בצד שמאל של recto ייתכן שמופיעה תשובתם של אותם אנשים ("כאשר נשאלנו על כך, אנו החתומים מטה..."). ב-verso מתחיל מסמך משפטי חדש, ככל הנראה קשור לאלו שב-recto. מוזכרים בו "השיח'"; סכסוך; אפשר שמדובר באדם שהמיר את דתו (אלד'י אפשע); וכן "הראיס" (הנשיא/ראש הקהילה). המסמך טעון בדיקה נוספת.

טקסט ספרותי ביהודית-פרסית: "סיפור סתת האבן" (حکایت سنگ تراش). תיארוך: מאוחר, ככל הנראה מהמאה ה-18 או ה-19. שיר זה הוא מסנווי המיוחס לעֻבַּיְד אללה אל-זאכאני (נפטר 1370). הוא מספר על סתת אבן על הר סיני האוהב את האל אהבה כה עזה עד כי הוא בוכה מחולי האהבה, ומזמין אותו לרדת אל הארץ ומבטיח לו בקתת אבן יפהפייה וכל מיני מטעמי הרים (למשל, מיטב אליות הכבשים). הוא יתמסר לשרת את האל: "ארחץ את ידיך ורגליך; אהפוך את האדמה שעליה תדרוך לתותיא שלי (=משחה לרפואת עיניים)"; בנוסחים הפרסיים הזמינים ברשת מופיע "כּימיא" במקום "תותיא", כלומר אליקסיר החיים. הסתת אומר לאל לבל יחשוש ממומרים ומחיות פרא, שכן הוא יגן עליו. משה עובר בסביבה וגוער בסתת על הזיותיו אלו. אך האל גוער במשה על מה שאמר לסתת, שכן אמונתו הפשוטה עמוקה מזו של משה. הסיפור הוא וריאציה על סיפורו הקדום יותר של רומי על משה והרועה (موسی و شبان); ואכן, חלק מחרוזיו של רומי שובצו בסיומה של גרסה זו ביהודית-פרסית. בצד ב' של דף 128 מופיע טקסט אחר בכתב פחות פורמלי ביהודית-פרסית.

מכתב המלצה בכתב ערבי. נשלח מדמשק לשני נמענים בעלי מעמד רם ("אלמג'לסין אלסאמיין"), ככל הנראה בקהיר: "אלמג'לס אל[...]" ו"אלמג'לס אלנורי". התיארוך: אולי מן התקופה האיובית או הממלוכית. המכתב נפתח בשתי שורות של שירה. לאחר מכן מדווח השולח כי מוסר המכתב, אלחאג' אחמד מן העיר [...], מתגורר זה זמן מה בדמשק. הוא יצא למסע אל החג'אז יחד עם בדואים מבני אבן שאדי, אך כפי הנראה איבד סכום כסף ופנה בבקשת עזרה אל השלטונות. הנמענים מתבקשים לסייע לו. במכתב מצוטט חדית': "אלח'לק כלהם עיאל אללה ואחב אלח'לק אלי אללה אנפעהם לעיאלה נפע אללה במעריפה יום יחתאג' אלנאס אלי מערופהם" (כל הברואים הם בני ביתו של אללה, והאהוב על אללה מבין הברואים הוא המועיל ביותר לבני ביתו; יואיל אללה ממעשיו הטובים ביום שבו ייזדקקו האנשים לטובתם). תואר הכבוד "סיידנא" משמש לציון מספר אנשים, ובהם הנמען או הנמענים. נמסרות דרישות שלום למספר אנשים, ובהם נג'ם אלדין אלבהנסי ואיוב. בעת כתיבת המכתב נכח במקום הקאדי פח'ר אלדין אבן אבי אלמנאקב(?). דרוש עיון נוסף.

תיאור של BL OR 10578B.1: מכתב ממַעַאני, ממקום לא ידוע, לאחיו מוסא בפוסטאט. המכתב כתוב בערבית-יהודית, ואילו הכתובת נכתבה בערבית: לשוק אלעטארין (שוק הבשמים), לאבן אלאמשאטי, שיועבר ל[...] אלחזאן, שיועבר לבנו מוסא. הכותב פונה אל אחיו ברגשנות עזה: "בחלב שינקנו ובבטן שילדה אותנו... אל תיתן לאביך לנתק אותי בגלל מה שאמרתי לו. אתה בעצמך צריך לקנות ממנו את הנייר... המעתיק... התאמץ (תג'דהד = תג'תהד) למעני". מכתב נוסף מאדם בשם מַעַאני לאחיו מוסא מצוי גם הוא (PGPID 25140), אך לא ברור אם מדובר באותם האנשים, שכן כתב היד העברי שונה. תיאור של T-S 8J15.28: מכתב מסוחר אלכסנדרוני המצוי במסע, אולי באזור המפרץ הפרסי, אל אחד מבני משפחתו. הכותב מבקש לבקר בבגדאד ובקבר יחזקאל לפני חזרתו הביתה, ומזכיר אנשים שונים ובהם מנצור וסאלם. המכתב נמשך אל צדו האחורי של הדף, שעליו מצויה גם טבלה אסטרולוגית בכתב ערבי. ראו גם את הערותיו המצורפות של גויטיין. ייתכן שמדובר באותו כתב יד של אשכול קטעי שירה המצוי תחת ערך אחר. צירוף: אלן אלבאום.

דף כפול מתוך פנקס חשבונות. עמוד אחד מכיל רשימת שמות; שני עמודים נוספים מכילים שירה עברית לצד רישומים שונים. העמוד הרביעי מכיל חשבונות בערבית-יהודית, ככל הנראה של מתווך בסחר עבדים. מתוארך לחודש רמדאן שנת '70 לפי לוח השנה ההיג'רי. על סמך כתב היד, האפשרויות הסבירות לשנה הן 970, 1070 או 1170 להיג'רה (המקבילות לשנים 1563, 1660 או 1757 לספירה). מופיעות חמש רשומות. שמות המטבעות אינם מצוינים, והחשבונאות הכספית אינה ברורה לגמרי. (1) קונה: אלחאג' יאקות. מוכרת: שאמה בת אציל אלדמיאטי, סוכנתה של [...] פאטמה. שפחה: אישה שחורה ושמה דאמה אלסרור. (2) קונה: מצטפא בן רציל(?). מוכר: יוסף בן עבדאללה. שפחה: אישה שחורה ושמה מבארכה. (3) קונה: עלי בן עבדאללה. מוכר: אינו מצוין? עבד: גבר חבשי ושמו ריחאן. (4) קונה: חוסיין בן עבדאללה. מוכרת: אסמאא תמעה(?). שפחה: אישה שחורה ושמה חסבי אללה. ככל הנראה הרכישה הושלמה ללא תשלום במזומן. (5) קונה: חוסיין אלרומי. מוכר: אלחאג' אבו נצר בן מחמד. שפחה: אישה שחורה ושמה עדילה או עדיילה.

בצד מאחור (verso): הצהרה בערבית-יהודית שלפיה רשימה של שני ספרים, ככל הנראה ספרים שזה עתה נרכשו, תיעשה "להירשם בתזכיר (תֻנקל אלא תד'כרה)" ותובא לפוסטאט. (1) ממישהו המוכר כמרצף האריחים (אל-מֻבלִּט): כִּתאב אל-אסתִכמאל פי אל-הנדסה (חיבור מאת אבן הוד אל-מֻאתַמַן, מלך סרקסטה בין השנים 1081 ל-1085; ראו ערכו של אחמד ג'בּאר על המחבר ועל החיבור הזה); (2) מאבו סעד: ספר על "מֻפרדאת" וסגולותיהם (על סמים פשוטים ברפואה? או שמא ספר על מילים?). אין זה ברור אם וכיצד המילה "מתנה" (מַוהִבּה) בראש הדף קשורה לעניין. הטקסט שמתחת ובשוליים נראה כבלתי קשור, פרט לכך שהטקסט בשוליים עוסק בגאומטריה — ראוי להשוותו לכתאב אל-אסתכמאל ולבדוק אם יש התאמה. תיארוך: ככל הנראה המאה ה-12 או ה-13. נכתב על גב דף הפתיחה של חיבור ספרותי על סגולותיהן המיוחדות של אבנים, המיוחס לאבו יוסף יעקוב בן עִמראן אל-מֻתַטַבִּב. בשוליים העליונים של הצד הקדמי (recto) מופיע מעין פתגם תמוה או טור שירה: . . . . תעבוא באלחכמה פי כתב לעבת באלנאס כמא לעבוא

ורסו: מכתב בכתב ערבי. התיארוך: ייתכן וסוף המאה ה-11, על פי זיהוי הנמען בידי פרנקל. שולח לא מזוהה כתב את המכתב הזה לידידו באלכסנדריה, ובו הוא מפציר בו לשלוח אליו קצידה (qaṣīda) שהלה חיבר. השולח עצמו, חזן ואוהב שירה, מעתיק במכתב מחצית משיר עברי הומוריסטי פרי עטו, שנכתב לשבחו של אבו אלפרג' היבה ממשפחת אבן נחום. פרנקל מזהה את השולח כאברהם בן סהלאן (בן אברהם בן סהלאן) מצאצאי סנבאט, כלומר נכדו של אברהם בן סהלאן שעמד בראש קהילת הבבליים בפוסטאט עד שנת 1030. ואולם, לאחר שמו של אברהם מופיע הקיצור "נבע", המעיד כי הוא כבר נפטר, וגם המיקום הזה אינו מקום מקובל לחתימת שולח המכתב. גויטיין מציע ששולח המכתב עשוי להיות יאשיה בן נחמיה בן אברהם בן סהלאן בן אברהם בן סהלאן בן אברהם בן שלמה בן שבת/סנבאט, שיוחסו מופיע במקור אחר (מצוטט אצל מאן), אך גם זיהוי זה קשה להוכחה. (חלק מהמידע מתבסס על פרנקל ועל כרטיסיית גויטיין.) כתב היד העברי דומה לזה שבוורסו של מסמך אחר, שבו מוזכר אף הוא "אברהם אלוף החבר בחיר הישיבה נבע".

חשבונות בכתב ערבי הכוללים שמות ומספרים הערוכים בטורים מסודרים. דורש בדיקה נוספת. החלל סביב המסמך מולא בטקסט בערבית-יהודית הכתוב לכל הכיוונים. רוב הכתוב בערבית-יהודית עוסק בחישובים לוחיים-קלנדריים. ואולם, באמצע הדף נכתב: "אבן אבו אלפצ'ל אלפרנס נפטר ב-25 בתשרי 603 להג'רה / 4967 לבריאת העולם", כלומר בשנת 1206 לסה"נ. בצדו השני של הדף, הכתב מלא בשיר שבח (פאנגיריקוס) בעברית המוקדש לאדם בשם רב שלמה בן יהודה (בשורה 28). אם מדובר בגאון המפורסם מן המאה ה-11, הרי שהיה צריך לחלוף פרק זמן של כ-150 שנה בין חיבור השיר לבין כתיבת הטקסט בערבית-יהודית בצדו האחר של הדף; אך ייתכן בהחלט שמדובר בהעתק של שיר קדום יותר. בשוליים מופיעות אותיות ערביות המחורזות יחדיו בשרשראות מאגיות. בין השורה השלישית מן הסוף לבין השורה השנייה מן הסוף של השיר העברי נכתב בערבית-יהודית: "המספר הוא 60 חרוזים". בתחתית הדף, בכתב ערבי, נכתב: אלחרוף אלנאטקה סבעה ("האותיות ה'מדברות' הן 7"), ולאחר מכן מופיעות 7 אותיות הנראות כאותיות קופטיות.

פיוט מאת המשורר היהודי האנדלוסי יצחק אבן גיאת (1038–1089), שהועתק בידי אברהם בן יג'ו על גב מכתב שנשלח אליו להודו על ידי ח'לף בן יצחק מעדן. הפיוט הוא רשות לנשמת — סוג של פיוט שהחזן היה אומר לפני תחילת התפילה המרכזית בשבת וביום טוב. ("היום ולחיי משך עולמך,/ נשמת כל חי תברך את שמך.") גויטיין משער שאחד מסוחרי הודו נשא עמו את דיואן אבן גיאת, ואבן יג'ו העתיק ממנו את הפיוט לשם הובלת התפילה הציבורית. נוסף על רשות זו, הוא גם העתיק אופן לסוכות מאת המשורר האנדלוסי רבי יהודה הלוי. אם ההעתקה נעשתה לפני שנת 1141, הרי שהדבר אירע בעודו של המשורר בחיים — מרחק מרשים שאליו הגיעה שירתו עוד בחייו; אך אבן יג'ו מספר גם שפגש בעדן את סלימאן אבן גבאי, רפיקו (בן לווייתו במסע) של רבי יהודה הלוי במסעו מזרחה ממצרים מאל-אנדלוס בשנת 1140, ואפשר שאבן יג'ו ראה את הדיואן שלו רק אז והפיצו ממזרח לעדן. כמו כן הוא העתיק מעריב ליום כיפור, וגם חיבר פיוטים משלו, ובהם שתי סליחות שכתב בשוליים ובגב שטר שחרור עבד, וכן שירה חולין.

שני צידי הדף מלאים בכתיבות שונות ומגוונות, בעיקר ביהודית-ערבית, הכתובות בכתב-סתר ייחודי (אולי מקורי לכותב). תיארוך: לא מוקדם מאמצע המאה ה-13, על סמך כתב היד והנוסחאות שבהן נעשה שימוש, וכן בשל ציטוט שיר של אל-בוּצירי (חי בשנים 1213–1295). כמו כן מופיעות שתי שורות מפתיחת עצומה (פטיציה) הכתובה בכתב ערבי, מספר מילים מפוזרות בכתב ערבי, ומילה אחת (?) בכתב עברי (כסתבאן). הטקסט כתוב בעירבוביה ובכיוונים שונים, וחלק מהאותיות העבריות מיוצגות ביותר מסימן גרפי אחד — ייתכן שהסופר השתמש בדפים אלה כדי לפתח את כתב-הסתר. בין התכנים: (1) האלפבית כתוב מספר פעמים, הן מימין לשמאל והן משמאל לימין; (2) חתימת הסופר מספר פעמים, "אלפקיר אסחאק אליהודי" (העני יצחק היהודי); (3) שני בתים מתוך "קצידת אלבֻּרְדה" של אל-בוּצירי (أمِنْ تذَكُّرِ جيرانٍ بذي سلمِ); (4) ביטויים משפטיים ("ג'רא ד'אלכ פי אאח'ר ג'מאדא אלת'אמי(!) סנת אר[...]"); (5) ושני קטעים פורנוגרפיים, שאחד מהם מסתיים במילים "כל הדה כדב" (כל זה שקר).

מכתב מאיש השוהה באלמחלה אל בנו או קרוב משפחה צעיר ממנו. כתוב בערבית-יהודית בכתב יד אלגנטי. **שורות 1–4:** שיר בערבית-יהודית, פגום. **שורות 5–12:** ברכות פתיחה. הכותב מדווח כי קיבל מאבו אלמג'ד את השטיח, שני המקעטין (סוג של מצנפות) ועלי הזהב. הוא מבקש מהנמען לשלוח לו מכתב. **שורות 12–17:** הכותב סבל לילה אחד מהתקף של מרה צהובה שרופה. הוא ניסה כל תרופה אפשרית ללא הואיל, אך ממשיך ליטול חצי מנה של תרופה מדי יום. נאסר עליו לאכול דבר או לשתות יין, והוא נתון במצוקה רבה בשל כך. **שורות 17–19:** למרבה המזל, האסטרולוגים מסכימים פה אחד כי מזלו הטוב עתיד להגיע בקרוב, החל מן היום השמונה-עשר לחודש זה. **שורות 20–22:** "אל תדאג אם תשמע שמישהו טבע באלמחלה. היה זה נער בשם אבו אלפרג', המוכר כאבו אלפרג' בן אלסנבאטי." **שורות 22–25:** דרישת שלום לנמען, לאם, לדודה מצד האב, לדודה מצד האם, ולזקן — ככל הנראה האב — אבו עומר או אבו עֻמר (ייתכן שזו כינוי (כֻּניה) לאדם שזכה לילד בגיל מבוגר).

מכתב בערבית-יהודית מאדם לאישה בנוגע לחינוכו של בנו של הכותב, אשר מתגורר אצל הנמענת או לכל הפחות לומד אצלה. בפתח הדברים מודה הכותב לנמענת על הטיפול והתשומת לב שהעניקה לבנו, אשר מילאו את תקוותיו מן ההסדר ביניהם — ולאחר מכן הוא עובר לעניין שמטריד אותו ביותר. הוא בחן את בנו מספר פעמים וגילה שאינו יודע לשיר (פלם אג'דה יערף ילחן ולא ענדה ח'בר מן אללחן) ושבקושי יודע לקרוא (ולא יחסן יתהג'א חרף ולא ענדה ח'בר מן אלהג'אא ראסן). הוא מצהיר שאינו מרוצה מן התוצאה הזו, ובמיוחד לאור כל הכבוד (כראמה) והכסף (לא רק דרהמים, אלא אף דינרים) שהעניק לה. "כי הדבר החשוב ביותר עבורי הוא מנגינה והגייה יפות ונכונות (אללחן אלמליח אלצחיח ואלהג'איה). אל תניחי לו להתערב עם נערים או ללכת עם נערים ברחוב." הכותב מסיים בדרישה שתלמד אותו לשיר שתי קינות (?) נאות בנעימת חזנות (קטעתין קינא מלאח בלחן חזאני מליח... ויכונו מן אחסן קול ואחסן לחן). על הילד להיות מוכן לבצען בפני "אלשיח' אלכביר" (השיח' הגדול).

מסמך ממנהל המדינה, כתוב בכתב ערבי. מדובר בהתכתבות רשמית המסתיימת בנוסחת ראי (raʾy). השולח מבקש מן הנמען לנהוג בתבונה ולהעסיקו בכל השירותים, הגדולים והקטנים כאחד. הוא מציין כי אינו מבקש רשות לבוא בעצמו אל נוכחות הנמען כדי לדווח על עניינים שאינם ניתנים להעברה במכתב כתוב, וזאת משום שאין כעת עניין דחוף מסוג זה הראוי לדיווח. הסיבה לכך היא שיבול התבואה (ע'לה, ghalla) של האזורים הנתונים תחת ניהולו של השולח כבר חולק והועבר אל המחסנים (מח'אזין, makhāzin). כמו כן מוזכר בו עניין הקשור למכירת היבול ושליחת התמורה הכספית, אך השורה אינה קריאה דיה. דרושה בחינה נוספת. הצד האחר של הדף נעשה בו שימוש חוזר עבור חיבור עברי, ככל הנראה טיוטה של דרשה או חיבור מוסרי, המצטט מספר שיר השירים וממקורות מקראיים נוספים, ובו תוספות ומחיקות רבות. (המידע מקטלוג GRU דרך FGP.) דומה כי מדובר באותו "ממחזר סדרתי" שזוהה גם בשורה של מסמכים נוספים מן הגניזה. קטעים ספרותיים נוספים אפשר שנכתבו באותו כתב יד.

חלקה התחתון של מכתב בערבית-יהודית. נכתב ביד מיומנת, עם כתיב מדובר או טעויות כתיב הנובעות מכתיבה מהירה. במכתב מוזכר אבו אלפרג' אבן אלרייס (=אליהו הדיין, ראשית המאה ה-13). הכותב מבקש מהנמען להשיג מכתב או מסמך מאישה אשר קרוב משפחתה (חתן או חם) הלך לצבא. הנמען מתבקש לכתוב בעניין זה במהירות ובדחיפות, אפילו אם יידרש לכתוב בלילה. (משמעות המילה "אלג'בר" כאן אינה ברורה, אך ייתכן שהיא מתייחסת באופן כלשהו להפצעת השחר.) מוזכר אבן נבהאן וכיצד אדם זה לקח ממנו את מחיר ה"חדידה" (סוג של צמיד). בסוף המכתב מופיעות דרישות שלום קצרות, ובקשה להיפגש עם אלמהד'ב ולמסור לו נזיפה מטעם השולח. בצד האחורי מופיעות שתי שורות בכתב ערבי, שייתכן שהן אותה שורה החוזרת על עצמה פעמיים, ככל הנראה שיר או אמרה סתומה, ובהן מילים כגון: تحمل اثارها ... ولو اعطيت ... سمسمة. ייתכן שמכתב זה קשור לאירוע בן התקופה של בנו של מנצור בן סאלם, אבו אלנג'ם, שברח לצבא, אך אין לכך הוכחה והפרטים אינם תואמים במלואם.

שני דפים של שירה בתערובת יוצאת דופן של עברית, ערבית-יהודית וערבית. שניים וחצי מתוך ארבעת העמודים מלאים בשיר בערבית-יהודית ובערבית, שהוא קינה הפונה אל מנהיג קהילתי בשם "ר' דוד". השורה הראשונה והשורה האחרונה אומרות: "הוי ר' דוד, היהודים סובלים בהיעדרך, אוהבינו מוכים ושונאינו שמחים לאידנו". בתחתית עמוד 1r מתבררים פרטים נוספים מהסיפור: הדוברים מתחרטים על שעוולו לר' דוד (נחנא קד אסינא פי חקך) ומקוננים על כך שאלה שתפסו את מקומו בהובלת התפילה ובמתן הדרשה אינם משתווים לו. מפתה לקשר את השיר הזה להדחתו ולהשבתו מאוחר יותר של דוד הראשון בן הרמב"ם (השוו למהדורה האנגלית של גויטיין ופרידמן, India Traders, עמ' 115–16, ולמסמך הנוסף הקשור). שני הדפים הללו כוללים גם חצי עמוד של שיר עברי ועמוד שלם של שיר מקרוני בעברית/ערבית הכולל חרוזים על "حو/חו". בכל בית חמישה טורים, ואין דפוס ברור הקובע אילו טורים יהיו בעברית ואילו בערבית. מזכיר (אך כנראה אינו קשור) לשיר אחר דומה.

ורסו: טקסט לא מזוהה בכתב ערבי, המתאר עלייה מיסטית. הטקסט נקרא בקירוב כך: "...הוא יקום מטינופו ויהפוך ליצור מדבר ויחיה כמלאכים ויהלך כיצורים הרוחניים, ובסופו של דבר יבוא אל המרכבה האדירה והמדרגה הגדולה ביותר... ויחזה ביצורי האור ויתחבר עם כל המאורות בשבע(?) [...] ...ירושלים השמימית ויזכה במלכות נצח... ויאכל את מאכל המלאכים...". הטקסט הערבי במקור: عالما(؟) هذا عالم يجب [ والاضراب عنه و[ من اوساخه وينتصب من دنسه ويصير حيوانا ناطقا(؟) يعيش عيش الملائكة ويسير سيره الروحانيين ثم يصير في العاقبة الى المركبة العظمى والدرجة الكبرى ويشاهد النورانيين ويجتمع مع مجمع الانوار في ىىعة الاىكار(؟) ويكون يدخل(؟) اورشليم السمائية ودارك الملكوت الدائمة(؟) عند اول النسيج(؟) والمقدس(؟) ياكل طعام الملائكة ويتغدا بغدا الحواىىـ[. . . .]ـط فيه . . الذي وضعه [. . . . . . . . .] . ال. רקטו: שירה עברית, ככל הנראה בכתב ידו של משה בן לוי הלוי (נפטר 1211).

דו״ח לווזיר פאטמי. תיאור הזמן: המאה החמישית להיג'רה / האחת-עשרה לספירה. ח'אן פרסם את אחד הקטעים כסופה של עצומה (פטיציה). מאוחר יותר זיהתה מרינה רוסטו את החיבור לחלקו העליון של המסמך, ואם החיבור נכון, אין מדובר בעצומה אלא בדו״ח. באשר לחיבור בין הקטעים: שני הקטעים זהים בגודלם, בפורמט, בפריסה ובתארים (טיטולטורה). כתב היד בשני הקטעים שונה במקצת, וייתכן שהדבר נובע מכך שהטקסט בקטע התחתון הוא סופו של המסמך וכולל נוסחאות קבועות, ולכן נכתב בפחות הקפדה. הקטע העליון נעשה בו שימוש חוזר לפירוש בערבית-יהודית על ישעיהו נ״ד:א' ועל שמואל א' א':י״א, ואילו הקטע התחתון נעשה בו שימוש חוזר לשירה עברית שכותרתה כוללת את שם המשקל, כפיף, וכן לחשבונות בערבית. החיבור בין הקטעים נעשה בידי מרינה רוסטו. בקטע התחתון ניכרים שרידי דיו מתחת לשורות 2 ו-3 המעידים על כך שהנייר קופל בעוד הדיו לח. (המידע מבוסס על ח'אן, על קטלוג ספריית קיימברידג' ועל מרינה רוסטו.)

קטע קטן מתעודה, או אולי ממכתב, הנוגע להסמכת רופא עיניים. בטקסט נאמר: "[פלוני ואב?]רהם מעידים לטובתו שהוא ראוי לעסוק בריפוי [ו]בטיפול במחלות העין, והמסמך/החתימה של הקאדי הנכבד פתח אלדין ה[[לשעבר]] מפקח על הרופאים ועמיתיו... לפני הסולטאן החסיד... וה' [יגדיל] את שמו". בעל הסמכות המוזכר כאן, פתח אלדין, הוא ככל הנראה פתח אלדין בן ג'מאל אלדין עת'מאן בן הבת אללה אבן אבי אלחואפר, הידוע גם בכינוי פתח אלדין אלקיסי (נפטר בשנות ה-1240 או ה-1250), אשר שירת את אלמלך אלכאמל (שלט 1218–1238) ואת אלמלך אלצאלח (שלט 1240–1249). כתב היד הערבי-יהודי תואם תיארוך זה. פתח אלדין זה חיבר חיבור על רפואת עיניים בשם "נתיג'ת אלפכר פי עלאג' אמראץ' אלבצר". אבן אבי אצ'יבעה אינו מציין שהיה קאדי או שמילא תפקיד של מפקח על הרופאים (משארף אלאטבאא'), אם כי הוא מציין ששני קרוביו — אביו ג'מאל אלדין ובנו שהאב אלדין — מילאו את התפקיד של ראש הרופאים (ראיס אלאטבאא').

דף כפול המכיל העתק של איגרת ציבורית רשמית. בצד שמאל של פני הדף מופיע מספר העמוד "12". לא ברור אם ארבעת העמודים שלפנינו רציפים (כנראה שלא, שכן מילת המעבר בתחתית הצד הימני של פני הדף אינה תואמת את המילה הראשונה של העמוד הבא). הכתב מנוקד בניקוד בבלי, דבר המעיד על מוצא תימני. האיגרת נפתחת בשיר עברי המכיל דברי שבח אל "[...] בן משה" ואל "אברהם", ככל הנראה אברהם מימוני. ההזכרה של "נגידנו שמריה" מתייחסת בהכרח לשמריה בן דוד, הוא מצ'מון בן דוד, נגיד תימן בראשית המאה ה-13. זיהוי זה מתאשש מהשוואה לדף כפול נוסף מאותו קודקס (שמספר עמודו "9"), שבו מובא שמו במלואו: "נגידנו שמריה בן חיי גבירינו דוד". האיגרת מאשרת גם קבלת מכתב מאדם בשם מנצור בן שלמה ("אלשיך אלאגל רבנ מנצור בן חיי מרנ שלמה נע"), ייתכן שזהו אותו אדם המופיע במסמך אחר. האיגרת עוסקת בפולמוסים כיתתיים. היא נדונה במספר פרסומים של מ"ע פרידמן; תיאור מלא יותר עתיד להתפרסם.

צו (דיואני) בכתב ערבי. שש שורות ממסמך לשכה (chancery) שנגזר לחתיכות ושימש לאחר מכן ליצירת קונטרסים. השורה שבדף 19a הועתקה/שורטטה במקומות מסוימים ומוקפת בהערות בערבית שייתכן שהן טיוטות של נוסחאות. כמו כן ישנה שורה אחת באדום בכתב עברי — תחילתה של כתובה. שאר הדפים שימשו שימוש משני לטקסט ספרותי עברי ויהודי-ערבי (דף 21a נושא את הכותרת "דרשה שחיברתי לאבלים"). אחד מן השימושים המשניים הוא שיר מאת אברהם אבן עזרא (נפטר 1164–67). הצו עצמו נראה כתשובה/הוראה שהוצאה לשני פקידים זוטרים בתגובה לעצומה (פטיציה) של קבוצת זרים. תוכנו בקירוב: "… ביצוע ענייניהם, מתן מענה לצרכיהם, ושקידה בכל עסקיהם, יחד עם הבטחה שימשיכו לפי הרגלם בעשיית צדק עמהם והבטה בהם בעין של רחמים, כדי שיהיו שמחים ברוח וירבו בביטחון וביציבות, שכן זוהי תקופת מסעם ושיבתם אל ארצ[ם]. אם כן: דעו זאת (ציווי לשניים) ופעלו על פיו, אם ירצה האל יתעלה."

מכתב בעברית, ככל הנראה טיוטה, מאת משה בן לוי הלוי אל רופא נכבד (אך כנראה לא הרמב"ם עצמו: משה בן לוי מברך את "בניו" ולא את "בנו"). הכותב שהה זה עתה במשך שבוע בביתו של ד"ר משה, מתוך תקווה להשיג פרנסה של 10 דירהם לשבוע, לאחר שהתקשה לפרנס עצמו בתקופת הבצורת. אולם משה בן לוי התבייש מכל הטרחה שטרח הרמב"ם בעבורו, ועל כן ברח. הוא גם מתלונן שלא הצליח למצוא מים לרחוץ בהם את ידיו. כעת הוא כותב מכתב זה ומבקש מד"ר משה לדון אותו לכף זכות ולהמשיך להעניק לו מחסדו. הוא מזכיר לד"ר משה כי הוא עדיין חייב לו חצי דירהם ממכירת הספר עבור מסכתות יומא, סוכה ויום טוב (ביצה), וחצי דירהם נוסף עבור ספר קניין. קיימת טיוטה מוקדמת יותר של אותו מכתב, ללא ברכות הפתיחה והחתימה. בנוסף, ישנם שני קטעים נוספים שנכתבו אף הם בידי משה בן לוי הלוי, המכילים טיוטות של שירה לשבח הרמב"ם, וכמה מהביטויים בהם משמשים גם במכתב הנוכחי.

פלימפססט. הטקסט המקורי: דף מתוך דיואן ערבי על קלף בכתב קליגרפי מהודר. בין המשוררים הנזכרים: אחמד בן מחמד בן [...] ואבראהים אלשאמי (שניהם אינם ניתנים לזיהוי בנקל, אלא אם כן יצליח מישהו לפענח את השירים או את שם אביו של מחמד). הטקסט דהוי ופגום אך ראוי לבחינה נוספת. השיר הקריא ביותר (שאינו מיוחס למשורר מסוים) כולל שתי שורות הממשיכות להופיע באנתולוגיות של זוהדיאת (שירי פרישות וסגפנות), ולעיתים מיוחסות למקוננים על מותו של עבדאללה בן עמר אלעאץ: לִלְמַוְתִ פַאעְמַל בִּגִ'דֵ אַיֻהַא אלרַגֻ'ל ... וַאעְלַם בִּאַנַכַּ מִן דֻנְיַאכַּ מֻרְתַחִלֻ כַּאַנַנִי בִּכַּ יַאד'ַא אלשַיְבִּ פִי כֻּרַבֵּ ... בַּיְןַ אלאַחִבַּהִ קַד אַוְדַי בִּכַּ אלאַגַ'ל (מובן השיר: לַמוות פעל ברצינות, הו אדם, ודע כי אתה מהעולם הזה עתיד להסתלק; כאילו אני רואה אותך, הו בעל השיבה, בייסורים בין האהובים, וכבר קטף אותך הקץ.)

תקנה קהילתית בכתב ידו של יוסף בן שמואל בן סעדיה הלוי. נכתבה בפוסטאט ומתוארכת לחודש ניסן בשנת 1516 למניין השטרות (= מרץ/אפריל 1205). התקנה באה לתמוך בסמכותו של רבי אברהם בן הרמב"ם (המכונה "ראיס"). לאחר מות אביו, ניצב אברהם הצעיר בפני התנגדות מצדדים רבים, ואנשים שדחו את רשותו נמנעו מלהשתתף בתפילות בבית הכנסת והקימו מנייני תפילה פרטיים. מאחר שהקהילה הייתה בסכנת התפלגות, נחקקה תקנה למשך שלושים שנה שנועדה לבטל את מנהג ה"רשות" ולאסור — תחת איום של חרם — על הקמתם של מקומות תפילה פרטיים. לפחות שבעה אנשים חתמו בתחתית המסמך ובשוליים הימניים: משה בן מרדכי הכהן, שר שלום בן יעקב הכהן, שמואל בן יפת בן [...], [...] בן שמואל הדיין; שמואל בן אברהם, יפת בן אפרים, ויוסף בן אדוניה. שימוש משני: המסמך נחתך לשלושה חלקים שווים בגודלם, ועליהם נכתבו שירים לכבוד לידת בן. כתב ידו של הסופר רעוד למדי.

מסמך משפטי בכתב ערבי. תיארוך: סוף התקופה הממלוכית או ראשית התקופה העות'מאנית. המסמך שבצד הרקטו (השימוש המשני) הוא ייפוי כוח שנערך בפני הקאדי אבו עבדאללה מחמד אלדמירי אלמאלכי. אחד הצדדים הוא אברהים בן הארון אליהודי; באותה שורה מופיע גם מאוחר יותר השם אלמעלם אסחאק. נראה שהראשון ממנה את השני כסוכנו לצורך תביעה נגד אלחאג' יוסף ואלחאג' מחמד בן סלימאן אלמקדסי. נכתב ב-27 ברג'ב [השנה חסרה]. בתחתית המסמך מופיעות חתימות עדים; אחת מהן כוללת את השם עבד אלקאדר. בשוליים העליונים והתחתונים של הרקטו ישנן הערות בכתב עברי. שני גושי הטקסט בתחתית הדף נראים כמעט זהים זה לזה ועוסקים בחישובים במת'קאלים. תיאור קודם זיהה את הקאדי כקאדי המאלכי יחיא אלדמירי אלמאלכי, אשר היה הקאדי אלקודאת המאלכי האחרון ששירת בסולטנות הממלוכית לפני נפילתה בידי העות'מאנים. אולם שמו של הקאדי כאן נראה כאבו עבדאללה מחמד.

מסמך משפטי. ייפוי כוח. מקום: פוסטאט. תאריך: פברואר 1084. ייפוי כוח ממשה בן אברהם לעמרם בן יוסף החסיד, לפעול בשמו בהליך משפטי מול מחבוב. משה בן אברהם ממנה את עמרם בן יוסף לסוכנו הבלתי מוגבל לשם גביית חובות ממחבוב בן חיבאן באלמהדיה, שחלקם הם נכסי שותפות (ובכללם אבנים יקרות למחצה, חרוזי זכוכית, זהב ומצרכים דומים) שהוחזקו כצֻחְבּה — ובמקרה זה במשמעות של פיקדון — אצל חסון הלוי בן שלמה. יחסי השותפות היו מורכבים למדי: משה הפקיד כספים אצל חסון, וזה העביר אותם הלאה למחבוב. ייתכן שמחבוב היה שותף קבוע של משה, או לחילופין סוכן ששירת סוחרים רבים והעביר כספים מאת שותפים פעילים שעצרו בתוניסיה אל המשקיעים שלהם בפוסטאט ובמקומות אחרים. כאשר הכספים לא הגיעו לפוסטאט, שלח משה את עמרם לגבותם. הסעיפים המציינים את מצבו הנפשי התקין של הממנה אופייניים למסמכי שחרור ולייפויי כוח.

רישום בפנקס בית דין, נכתב ונחתם ביד מבורך בן נתן. שני קטעים משלימים שאינם מהווים יחד מסמך שלם. עניינו של המסמך הוא עסקה שנעשתה למען יתום בשם אבו אלגית', אשר נוהלה על ידי אבו אלמעאלי שמואל בן אסד יחד עם בנו עלי. היתום הגיע לגיל בגרות, אך בית הדין עדיין לא ראה בו כשיר לנהל את נכסיו. סכום של 56.5 דינרים הופקד בידי שמואל ובנו, אשר העמידו כערובה את רכושם שלהם (במניית זפתא ג'ואד(?)), הן מקרקעין והן מטלטלין. המסמך עצמו מתוארך לשנת 147[5] לשטרות, היא שנת 1164 לסה"נ, תחת סמכותו של ראש היהודים הגאון נתנאל הלוי. לאחר סיום המסמך (בעקבות חתימתו המעוטרת של מבורך) מופיעות מספר תוספות שבהן מאשר היתום קבלת סכומים שונים. ההערה בשוליים מציינת כי הוא קיבל תשלום אחד בסך 8 דינרים בחודש שבט שנת 1478 לשטרות, שהוא דצמבר 1166 / ינואר 1167 לסה"נ. (חלק מן המידע מבוסס על גויטיין.)

עצומה מאת נחושתן (קוֹפֶּרסְמית') מאלכסנדריה. תיארוך: ככל הנראה מן התקופה הפאטמית על פי המבנה והפלאוגרפיה, אך ייתכן גם שמקורה בתקופה האיובית. תאריו של הנמען תואמים לאלו של דיין איובי – אלשיח' עז אלדין בן עבד אלסלאם. לפי קריאתו של גויטיין, מגיש העצומה רכש סחורה כלשהי מן הדיואן, אך נאלץ להחזירה, וכעת הוא מבקש שיוחזרו לו אותם טובין ומבטיח לשלם תוספת של שלושה דינרים. לחלופין, ייתכן שהוא מתאר כיצד ביקש לנהוג במידת חסידות (תזכּא) למען הצבא (אלי אלעסכר), רכש פריטים מסוימים מן הדיואן, השקיע עמל בשיפוצם, ולאחר מכן השיב אותם – אך פוצה רק על שוויָם המקורי ולא קיבל עדיין כל פיצוי על עמלו (תכלף, תעב), ומכאן עצומתו. הצד הקדמי שימש שימוש משני לכתיבת פיוט עברי בכתב יד סופר ייחודי. ביד אחרת, מתחת, מצויה טיוטה של שיר תהילה (פאנֶגירִיקה) לרופא בשם אליעזר (המכונה "שר").

recto: עצומה/איגרת פרטית בכתב ערבי מאת עבדאללה בן צאעד אל בנו של אלשיח' אלת'קה, במניית זפתא ג'ואד. רוב כינויי הכבוד של הנמען (אלחצ'רה אלסאמיה אלאג'ליה אלעאליה אלשיח'יה אלסדידה אלסעדיה) שגרתיים למדי; הכינוי "אלסעדיה" פחות נפוץ ועשוי להעיד שכינויו היה אבו סעד או משהו דומה. סביר להניח ששולח האיגרת והנמען שניהם יהודים, שכן השולח הוסיף את האותיות "זל" (זכרו לברכה) בכתב עברי לאחר שם אביו בתרג'מה. התיארוך: כנראה המאה ה-12 או ה-13 (התאריך 570 להג'רה = 1174/75 לסה"נ נזכר באחד הרישומים בצד האחורי, אך קשה לפרשו). מעט מאוד מתוכן האיגרת השתמר מעבר לפתיחה. לחלק מן הניסוחים השוו לאיגרת אחרת בערבית-יהודית. verso: מתחת לכתובת המען מופיעים רישומים הכוללים ציור של פיל, מאזני צדק, וציטוט משיר ערבי של אלזוזני (נפטר 1039) המועתק באותיות עבריות, ואחריו ציטוט מן המשנה.

ורסו: תקנון עבור שוכרי נכסי הקודש (ההקדש). תיארוך: בערך 1215 לפי גיל, אך השוואת כתבי היד שלו אינה בהכרח מבוססת, וייתכן שהמסמך מאוחר יותר ויש לתארכו עד סביבות שנת 1300. המסמך משמר מספר תנאים המוטלים על חוכרי נכסי הקודש. הוא מכריז על: 1) חרם נגד כל מי שמפגר בתשלום החודשי, מכל סיבה שהיא. לפיכך, בדיוק כפי שאדם היה מבקש נדבות עבור מזון, כך עליו לעשות, אם יידרש, כדי לשלם את שכר הדירה. 2) החרם יחול גם על כל מי שאינו מקבל את גובה שכר הדירה כפי שנקבע על ידי שלושה יהודים, ה־מֻקַוִּמין (השמאים). 3) השוכר מחויב להציג את שטרי החכירה שלו בכל עת שיתבקש לעשות זאת בשם הוקף. 4) החרם יוטל גם על כל מי שייעזר בהתערבותו של מוסלמי כדי להשיג דיור בבתי הקודש או הפחתה בדמי השכירות שהוטלו עליו. ברקטו מופיע שיר עברי בכתב ידו של נאצר אלאדיב אלעברי (נפטר לאחר 1298).

טיוטה (או טיוטות) של מכתב בערבית-יהודית. הכותב יושב בסמנוד ומצוי במצוקה, אף שבדרך כלל הוא משתכר די צרכו ואינו נזקק לבקש עזרה ("לחשוף את פניו"). תיארוך: המאה ה-12 או ה-13. המכתב כתוב בפורמט יוצא דופן על דף כפול (ביפוליו), וייתכן שמדובר בטיוטות של כמה מכתבים שונים. המכתב המרכזי מופנה אל אישה, ובתחתית הטור השמאלי בצד ה-verso ישנו קטע המופנה אל אם. סדר הטורים הנכון אינו ברור. בין האנשים הנזכרים בטיוטה: נציר בן דאוד, אבו מנג'א, אבו אלפצ'ל, אלעג'מי, נעים, וסת נד. בין השורות המעניינות במיוחד מופיעה האמירה: "איני איש של מסעות. אני כאן בסמנוד, ובעיניי היא כמו חלב ובגדאד". בנוסף, ישנן כמה שורות שייתכן שהן שירה, המקוננות על ייסורי חולי האהבה והפרידה, ובהן רמיזה לכך ש"הצהבתי כקיסם" (השווה לדברי שלמה בן אליהו). (חלק מהמידע נלקח מכרטסת גויטיין.)

חלקה העליון של עצומה (תשע השורות הראשונות) המופנית אל "אלאמיר... אלמג'אהד אלמת'אע'ר אלמראבט אלאספהסלאר... שהאב אלדין". התיארוך: המאה השלוש-עשרה, או אולי מאוחר יותר. מגיש העצומה מדווח כי המואד'ן ששירת במדרסה של סיף אלדין יאזכוג' הוא בן 115 (!?), וכי הנמען "כאן יצדק" — ביטוי שמשמעו בהקשר זה אינו ברור: האם נהג בו בנדיבות וצדקה? האם האמין לדבריו? המשך הטקסט חסר. המדרסה הנזכרת קרויה על שם סיף אלדין יאזכוג', ממלוּכּ של אסד אלדין שירכוּה, ששירת לימים תחת צלאח אלדין (סלאדין) ואלמלכ אלעזיז ומת במצרים בשנת 1203 לסה"נ. על מוסד זה ראו אוגדן גוֹלֶט וסאמח איסכנדר, במאמרם על שיקום הסוּנה ותולדותיהן הראשונות של אסכולות המשפט האסלאמיות והמעמד האקדמי במצרים בשנים 495–647 להג'רה / 1101–1249 לסה"נ. צדו האחורי של הדף נוצל מחדש לכתיבת פיוט.

חשבונות בערבית-יהודית המפרטים מגוון אנשים וסכומי כסף בקורוש (qurush) כסף עות'מאני. השימוש במטבע זה מסייע לתארך את המסמך למאה ה-18 או ה-19, שכן הקורוש הכסף העות'מאני לא היה בתפוצה רחבה עד תחילת שנות ה-1700 לספירה. בתחילת כל רישום, לפני השם, מופיעה המילה "טרף" (taraf), שמשמעותה המילולית בתורכית עות'מאנית היא "צד" או "מקום", אך בהקשר זה משמעה "עבור [חלקו של] אברהם חזק" וכיוצא בזה. שימוש זה נפוץ באופן כללי ברישומים הפיננסיים העות'מאניים מן העת החדשה המוקדמת. הרשימות ברקטו מציגות חישובי חשבונות המאורגנים לפי ימות השבוע בזיקה לאנשים מסוימים, ובהם: אברהם חזק, יהודה אל-ג'ורבי[?], אברהם בשירי, אליהו חבק[?] ומיכאיל נעים. בוורסו מוזכרים שמות רבים נוספים. קיימת רשימה נוספת המזכירה את מיכאיל נעים. תיארוך: המאה ה-18 או ה-19.

טיוטות או העתקים של ביטויים מתוך התכתבות רשמית, מימי הביניים. שני המקטעים העיקריים נראים שניהם בלתי שלמים ואין ביניהם קשר. המקטע הראשון עוסק בדיווח על מותו של אדם כלשהו בחודש ד'ו אלחג'ה שנת 521 להיג'רה (ינואר 1127 / פברואר 28 לספירה): "ולמא אנהי סקוטה באלופאה פי ד'י אלחג'ה סנה אחדי ועשרין ו[ח'מסמאיה] אעלם בד'לך... סנה אחדי ועשרין וח'מסמאיה". המקטע השני עוסק בג'עפר וצֻבּח(?), בניו של ופי אלדולה, השייכים לסיעה האפצ'לית (מן אלטאיפה אלאפצ'ליה) ומחזיקים אקטאע (אחוזת מס) בערך מסוים: "ואמא ג'עפר וצבח(?) ולדי ופי אלדולה אלמד'כורין פהמא מן אלטאיפה אלאפצ'ליה ומקטעין... נואחיהא ומבלגה פי אלסנה מע... פי חמאיה אלטמר(?) מיה(?)... צח מן אלעין...". בצד השני (verso) נראה כי מצויה שירה ערבית בחריזת -אהי. דורש בדיקה נוספת.

רקטו (שימוש משני): מכתב הכולל שיר המופנה אל איש מעלה. בעברית. ייתכן שמדובר באות תודה על עזרה שקיבל השולח. מטרתו העיקרית של המכתב הייתה לאחל החלמה למכותב שחלה. המשורר האנונימי, המתאונן על כך שלא יכול היה להגיש "תשורה" של ממש, מכנה את חיבורו מעין קורבן הרצוי לאל: "יכין יה תהלות צרי מרפא וכל מיני תרופות... ויחזק את המנהיג הנכבד והמיטיב, מבחר עמו, מצנפת על כל הקהילות. להביא לך תשורה אין בכוחי, ואף שהייתי נחוש בדעתי כינוּתִיה תפילה (שמתיה תפילות) רצויה לפני פני האל כקורבן; תיחשב כזבח וכעולות. היא מרפאה כמו מים מכושפים! אנו שרים שיר כשירת בקיעת המצולות (היא שירת הים, שמות ט"ו), ובנות עמי יוצאות בתופים ובמחולות ושרות בתוך מחול." התרגום על פי יונתן דקטר. חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיותיו של גויטיין.

תיאור חלום בערבית-יהודית. תיארוך: אמצע המאה ה-13. החלום אירע בליל יום ראשון, בשבוע של פרשת וירא. הכותב חלם על טקס אירוסין (תקדיס) עבור אבו אלת'נאא' בן אבו סעד בן טייב (מופיע גם במסמך אחר מ-1243). נוכחים בטקס היו "אלרייס" (ככל הנראה דוד או אברהם מימוני, תלוי במועד הכתיבה) והדיין (עמנואל) בן יחיאל. בנו של הדיין, אלרשיד, קם והתכוון לכאורה לומר "טוב ללכת אל בית שמחה", אך במקום זאת אמר "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה" (קהלת ז, ב). לאחר מכן החל אבו אלעלאא' בן [...] לדקלם רהט (שיר ערבי קצוב) לכבוד המתכנסים, אך אף הוא לכאורה טעה טעות מביכה או מבשרת רעות, ופניו השחירו עד מאוד. הסיפור נעשה קשה לקריאה בשלב זה, מאחר שטקסט בערבית כתוב בזווית ישרה מעל הטקסט. בצד האחורי שרבוטים בעברית ובערבית.

דף כפול של חשבונות מסחריים בערבית-יהודית. התיארוך: ככל הנראה המאה ה-11 או ה-12. כתב היד אולי של נהראי בן נסים. מוזכרים בו שמות שונים, ביניהם אבו טאהר בן אבו אחמד, חסן אלחלאוי (יצרן או מוכר ממתקים), משרﱠף (או מושריף?) אלבקאל (המכולתן), אבו עלי בן בושיר, אבו עלי בן חמזה, בדר, ג'עפר בן בושיר, אבן אלטביבה ("בן הרופאה"), אבו אלעבאס, נהראי, ואבו אלברכאת. אחד העמודים מפרט את התאריכים של משלוחים שונים שהתקבלו של דבש (מבּוּציר ומבַּרְקה) ושל "מים וצימוקים". כמו כן הוא מפרט את ה"סימן" (עלאמה) המשויך ליצרן, כגון (ציורים של?) שני כדים גדולים (זִירַיְן), שני חורים (תֻ'קְבַּיְן), חור אחד (תֻ'קְב ואחד), ו[[צנצנת אחת]] "כתב ידו/חתימתו". בעמוד הנותר ישנם ניסויי קולמוס בכתב ערבי.

צד חיצוני: מכתב בכתב ערבי, בכתב יד ספרים. נפתח בשני בתי שיר, ואחריהם ככל הנראה תקביל ([... אל-א]רד'), ואז ברכות לנמען האציל (...al-sāmī al-ajall al-mawlā ??? abqāhu Allāh taʿālā...), ואחריהם דיווח (wa-yunhī) שאל שלח בריאות לשולח לאחר מחלה ודלקת עיניים (ramad) שנמשכה 20 ימים (...Allāh taʿālā manna bi-l-ʿāfiya fa-taṣṣarafa bi-hā baʿd ʿashrīn yawman...). נראה שהשולח מודה לנמען על נדיבותו בסיועו בתקופת מחלה זו, 'שכן (הנמען) מעולם לא קמצן כלפי חולה' (...maʿa kawnih lam yabkhal qaṭṭ ʿalā marīḍ...). בהמשך, מזכיר 'הצוקה חמורה, ומארץ לארץ, הסיבה ברורה....' ואחריו שופט בשם al-qāḍī al-ajall ʿAlam al-Dīn שהביא מספר דברים כולל אפרוחים צעירים (farārīj - לחולה המחלים).

מסמך משפטי/רשמי בכתב ערבי. נערך במג'לס אלח'דמה (לשכת השירות) של אמיר בעל תארי כבוד מפוארים (...מג'ד אלח'לאפה עז אלדין ג'מאל אלאמראא פח'ר אלמלך סיף אלדולה ו[...]הא בן אלמ[...]ם צניעת אמיר אלמאמנין...). מתוארך: 26 ברביע ב' 504 להג'רה = 11 בנובמבר 1110. במסמך מתחייב רוע'(?) בן חמוד, פנדקאני (בעל פונדק שיירות) מוסלמי, להעביר אל אלצנאעה ("בית הנשק") — נמל הנהר של פוסטאט — את כל הסחורות מסוג פלאת (סחורות שהתחמקו מתשלום מסים) וכן את כל אלה שהיה חובה לשלם עליהן מכס, בין אם הובאו למקומו שלו ובין אם לפונדקים אחרים, או שנודע לו עליהן בכל דרך אחרת. הצד השני (recto) שימש שנית לכתיבת שירים בעברית. (חלק מן המידע על פי כרטיס הרישום של גויטיין וכן Med Soc I, 189–190.)

רקטו: מכתב בכתב ערבי (הכולל את המילים "שער הנשיאות" בעברית) הממוען לנשיא, מאת עמראן בן מהאג'ר. לפי כרטיסיית גויטיין, מדובר בהתנצלות על דברי זלזול שנאמרו בנוגע למוצאו של הנשיא. נראה שגויטיין הצליח לפענח קטע סתום במכתב, אך לפי פשוטו הוא נראה יותר כבקשה ישירה לסיוע כספי המתבססת על תלאות הזמן: "אלממלוך מסתחיי מן פעל הד'א אלזמאן אלד'י צירנא [[אנא]] לא נקדר אלקיאם במא עלינא מן אלמחקוק אלואג'בה אד' חכמת עלינא אלאקראר... ובעד אן אלכל זמאן וכל וקת אחואל ידברהא הד'א אלפלך במא אמר ובמא רכב פיה פאלממלוך מסתחיי...". ורסו: רשימה ביהודית-ערבית על חלוקת לחם "מן התלמיד, מיום הגיענו". בהמשך מופיעות שתי שורות שיר בערבית, שהועתקו לכתב יהודי-ערבי, נגד משחק השחמט.

רקטו: ליטורגיה לתפילת נעילה ביום הכיפורים (צלוה נעילה), הכוללת סליחות מאת עלי בן עמרם, בכתב ידו (לפי בארי 2003: 315). ורסו: חלק (החסר את סופו) משיר שבח כתוב ביופי ומנוקד במלואו לכבוד עדיה בן מנשה (בנו של אבו סהל מנשה בן אבראהים אבן אלקזאז), חצרן קראי בכיר ששימש כאתב אלג'יש (סופר הצבא) בסוריה-ארץ ישראל מטעם הפאטמים, סביב שנות ה-1020 לערך. בין השורות ובשוליים הימניים עיבד עלי בן עמרם את השיר הקיים (תוך שימוש במשקלו ובחריזתו, ושאילת מטבעות לשון פה ושם) ויצר על בסיסו פאנגיריקון חדש (בן 45 שורות) לכבודו של פרחיה, שאותו מזהה בארי (2003: 215) כחתנו של הנגיד יהודה בן סעדיה. השיר המעובד של עלי חייב להיות מתוארך לאחר 1064, שנת כהונתו של יהודה כנגיד.

מסמך בצורת שאילתה הלכתית-ספרותית הממוענת ל"הדיין המופלא". השואל מבקש לדעת מהו המשקל (מן איי' אלאעאריץ'/אלבחור) של שיר עברי שחיבר משורר שנפטר, וכן אילו סטיות משקליות (זחאף) נמצאות בו. השיר פותח במילים "מי זאת..." — פתיחה הלקוחה משיר השירים ג, ו. ככל הנראה מדובר בשיר "מִי זֹאת כְּמוֹ שַׁחַר עוֹלָה וְנִשְׁקָפָה" של ר' שלמה אבן גבירול; הזיהוי הוצע באדיבותו של פרד מקדואל. בנוסף, השואל מבקש לברר אם יש בשיר משהו על דרך ה"משוהמת" (משוהמת) — קטגוריה של מילים שאותן ביקר ר' משה אבן עזרא בספרו "כתאב אלמחאצ'רה ואלמד'אכרה" (ראו או' אוסוריו, "שם טוב אבן פלקירה: מן הלוגיקה לאתיקה", Comparative Literature Studies 45 גיליון 2 (2008), 165–81).

מכתב משפחתי בכתב ערבי. נועד להימסר "לביתו של אבו מנצור". פותח בשני בתי שיר ערבי: "כתבתי וסובל אני מפרידתך את אשר אני סובל, באהבה כוססת וביגון בכבדי. / לולא תהפוכות הזמן הייתי בא לבקרך ולכבדך, כשם שהטל מבקר את עלה הכותרת של הוורד" (كتبت وعندي من فرقك ما عندي وفي كبدي من لاعج الشوق والوجد / فلولا صروف الدهر زرتك قاصدا حفيا كما زار الندى ورق الورد). לאחר מכן מובאת ברכה ל"גבירה הנכבדה" (אלסת אלג'לילה) ול"אחות היקרה" (אלאח'ת אלכרימה). בשוליים — ברכות לאבו מנצור (אותו אדם המופיע בכתובת המכותב בצד ה-verso). לא נשתמר יותר מכך. השיר זוהה באדיבותו של חוסיין אל-עוסמאן כגרסה לשיר מאת אלמעתמד אבן עבאד (שליט סביליה, נפטר ב-1095 במרוקו).

סיפור בערבית-יהודית. סוחר הגיע לעיר מסוימת בלוויית שפחה (ג'אריה). הוא בא ל"קיסריה" (לפי גויטיין מדובר בדרך כלל במבנה מסחרי, אך בהקשר זה נראה שהכוונה לפונדק — או אולי לבית בושת?) וניגש ל"וכילה" (סוכנת, אך כאן ככל הנראה במשמעות של בעלת המקום — או "מדאם"?) ושואל אם יש לה חדר פנוי ("ענדכ חג'רה?"). היא משיבה בחיוב ("פקאלת נעם"). הוא שוכר את החדר ושוהה בו פרק זמן מסוים. "היא" (השפחה?) מתוודעת לבעלת המקום ("תערפת באלוכילה"), המתגלה כאישה נעימה (אניסה), אוהבת (מחבה), משכילה ויודעת קרוא וכתוב (כתיבה?), מיוחסת (חסיבה) ולמדנית (עאלמה). היא "כתבה על הקיר שירה ודקדוק ו[...]". כתב היד דומה לזה של מסמך אחר, אך כנראה אינו זהה לו.

יצירה בסגנון מקאמה בפרוזה עברית מחורזת מאת אדם בשם רב שלמה בן יהודה (לא הגאון מן המאה ה-11, שכן קטע זה ככל הנראה מן המאה ה-12 או ה-13). היצירה מתארת כיצד אביו של המחבר, יהודה, נדד מספרד למצרים ומשם לתימן, נשא שם אישה ושב למצרים, ובה נולד שלמה. אלא שאז הסית השטן את האב לשאת אישה שנייה, אשר ילדה לו בן בשם אביתר ושתי בנות "מדתות שונות" (?!). אחת הבנות מתה, ושלמה מאשים את אחיו-למחצה אביתר בניסיון לשכב עם האחות הנותרת בחיים; בסופו של דבר מתו הן אביתר והן האחות הנותרת, וכעת כותב שלמה את שיר ההלל וההודיה הזה לאל על שגאל אותו מאחיו-למחצה הרשעים. עברו של הקטע (recto) נכתב על גבי רישומים בכתב ערבי, בעיקר נוסחאות.

מכתב אל אברהם בן יצחק בן נטירא, בעברית. כתב היד הוא של אדם בשם אברהם הכהן, המוכר בעולם חקר הפיוט כסופרם של שירי שבח שהופנו אל אדם בשם אברהם הבגדאדי. שייבר פרסם מכתב זה כמפתח לזיהוי דמותו של אברהם הבגדאדי — דהיינו, אברהם בן יצחק בן נטירא, בן למשפחה מיוחסת מבגדאד; סבו או אבי אבותיו, נטירא, שימש כבנקאי של החליפים אלמעתצ'ד ואלמקתדר בין השנים 892 ל-910 לסה"נ. המכתב שלפנינו הוא בקשת עזרה ותחינה. הכותב מזכיר את מותו של "האיש המערבי שהיה עמי", ומתאר כיצד הוא חי כעת בעוני, וכיצד הקהילות עצמן עניות מכדי לתמוך בו. ההערה שבצד האחורי עשויה להיקרא, על פי שחזורו המסתבר של שייבר: "אנא קר[ע] את המכתב הזה, מי שיקראנו".

מכתב אל יצחק בן עובדיה בגרנדה שבספרד, מאת יצחק בן אברהם בן עזרא מטולדו. הכותב מודיע לנמען כי לדעתו מר יוסף עומד לנסוע אליו כדי להעביר את חג הפסח אצל אבן אלפח'אר, שכן זה האחרון עורר בו את החשק לבלות את החג בביתו, מקום שבו יוכל ליהנות וטוב לו יהיה. תחילה תכנן מר יוסף לנסוע לסביליה, אך הוא שינה את דעתו ובחר להגיע לגרנדה — והכותב מבקש מהנמען לשים לבו לכך. בסופו של המכתב מספר הכותב כי החליט שלא לשלוח את האיגרת בלי שיצרף אליה מעט שירה משלו, שאותה הוא מכנה בענווה (או באירוניה) "שטות"; בלילה שלפני כתיבת המכתב טיוטט אותם חרוזים, שמר יוסף בחר אותם, והכותב מבקש את סליחת הנמען עליהם. הצירוף נעשה בידי אלן אלבאום.

recto: מכתב פיוטי שבו אקרוסטיכון המאיית 'חלפון בן מבורך (מבוכר), סעדיה הממחה'. ככל הנראה אחת השורות בשיר משובצת בסדר שגוי, שכן האקרוסטיכון אמור היה להיות מבורכ, כלומר מבורך. בכתב הפוך נכתבו חמש שורות של פיוט שהיה הטקסט המקורי על הדף. verso: שני פיוטים, אחד מהם כתוב הפוך. באחד הפיוטים יש אקרוסטיכון מבשר (מבסר) בן מבורך סעדיה. המידע מבוסס על קטלוג CUDL. תיאור קודם: "מכתב המהווה המלצה על חמר (מוביל בהמות), שנכתב בין השנים 1031 ל-1035. בשורה 4 מוזכר החמר פרג', שהופקד גם על הבאת חלקים של כתב יד של המקרא. השוו T-S NS 320.7, T-S 8J15.25 ו-T-S 12.655". ככל הנראה גויטיין התכוון למסמך אחר תחת מספר שמורה שונה.

מרשמים מאגיים להשגת אהבה. המרשם הראשון מבין השניים השמורים בקטע נועד להבטיח חיבה גדולה בין אישה לבעלה ולמחות כל איבה שעלולה לשרור ביניהם. בנוסח המרשם משולבות אנלוגיות מקראיות יפהפיות. המרשם השני נושא את הכותרת "אהבה", המודגשת באמצעות ציור של חופה מעל המילה. ההוראות למבצע הן ליטול "שבעה עלים של עץ דפנה ולטחון אותם ביין ישן", ולאחר מכן לכתוב כמה שמות מאגיים — אולי תוך שימוש בתערובת שהוכנה קודם לכן, או לחלופין לרשום את השמות על עלי הדפנה עצמם. המרשם נחתם בציטוט מקראי נוסף, הפעם משיר השירים ח, ז. על פי מחקרה של אופירה סער (2010), הקטע כולל את הביטוי "כאסתר לפני אחשוורוש" כחלק מהדימויים המאגיים.

חלק מכתובה. הכלה: לולוה בת שמריה (לולוה, שפירושו "פנינה"). החתן: יצחק כהנא החזן. מתוארכת לשנת ד'[ת]תמ"ד לבריאת העולם = 1083/84 לסה"נ. המקום: "על הנהר ד[...]". תשלומי הנישואין: 5 + 12 = 17. מעל טקסט הכתובה מופיע שיר בעברית לכבוד הנישואין. מעל השיר הזה נכתב מבחר פסוקים מהמקרא בעברית, בכיוון מאונך לטקסט שמתחתיו. הפסוקים (ירמיהו י"ג:י"ח, יחזקאל כ"א:ל"א, איוב ל"ד:י', ירמיהו י':י', נחום א':ו', ירמיהו י':י"א, דניאל ב':כ"א) נושאים כותרת ביהודית-ערבית המציינת "פסוקים הנקראים לפני מתן הכרעה אסטרולוגית", והם תוספת משנית למסמך שאינה קשורה כלל לחוזה הנישואין. (המידע מבוסס על CUDL וכרטיסיית גויטיין.)

מסמך משפטי בכתב ערבי. הצהרה (אקראר). המצהיר (מקר) הוא בו מחמד בן עשיר (או ע'שיר?) אלמצרי אלמתמעש'(?), "אחד מאנשי/חיילי הצי המצרי המנצח והמוכתר בניצחון" (אחד רג'אל אלאסאטיל אלמט'פרה אלמנצורה), המצהיר כי כאשר נפגש עם ראפע בן עבד אלכרים ועם מאצ'י בן [...], אף הם משויכים לצי באלכסנדריה, היה אמור מישהו להישלח למקום כלשהו כדי לגבות דבר־מה כפי שנהגו לעשות (השורה הזאת דהויה למדי), והמצהיר אומר לשני האחרים שכבר גבה זאת (סכום כסף?) בפוסטאט עבור שנת 532 להג'רה = 1137/38 לסה"נ. הקטע הבא מורכב מברכות לח'ליפה אלחאפט' ולווזירו. החלק התחתון חסר. בצד השני (verso) נעשה שימוש חוזר לרשימת שיר עברי (רהט).

רקטו: (1) מתכון בכתב ערבי ביד ספרדית, הפותח בבסמלה ארבע פעמים. המתכון משתמש במיץ מַרוּבּיוּם (אבוב/מררובין), מי זנגביל, דבש ומי קינמון. (2) הערה בכתב ערבי ביד ספרדית המתייחסת להשלמתו של דבר־מה ביום שישי מסוים, ובה ההוראה "ייתלה בביתו של הראיס אבו אלסעד" (כנראה חלפון בן נתנאל הלוי, ראו לשם השוואה מסמכים אחרים מאותה תקופה). (3) חרוזי שירה בעברית ביד ספרדית. ורסו: חשבונות מסחריים בעיקר בכתב ערבי ובספרות יווניות/קופטיות, עם שילוב מסוים של יהודית-ערבית. (חלק מן המידע מבוסס על CUDL.) דרושה בחינה נוספת. ייתכן שכתב היד מתאים לאחד או יותר מן הסופרים המופיעים ב־India Book IV — עניין שיש לבדוק.

מכתב מבתו של יוסף בן יאשיהו, היושבת בדמשק, אל בת־דודתה הצעירה (בת אחי אביה) שהיא גם כלתה — סת אלנאס בת משה בן יאשיהו, ככל הנראה בפוסטאט. (ראו כרטיסיית האינדקס של גויטיין המצורפת, ובה אילן יוחסין של המשפחה.) תיארוך: המאות הי״א–הי״ג. השולחת מפצירה בנמענת בלשון חיבה לבוא ולהתגורר עמה בדמשק לאחר מותו של אבו אלח׳יר, שהיה בנה של הראשונה ובעלה של השנייה. (חלק מן המידע נשען על כרטיסיית האינדקס של גויטיין ועל ססיליה פלומבו.) בצדו האחורי של הדף מופיע שיר אהבה/יין בכתב ערבי, ככל הנראה ללא קשר לתוכן המכתב. הפזמון מסתיים במילים: "...ונשתה בעונת צמח הכופר" (...wa-nashrab fī awān al-tamr ḥinnāʾ).

דו-עלה (bifolio) עשוי קלף. אחד הדפים מכיל טיוטה של מכתב מחורז/פיוטי על כאבי הפרידה מן האהוב (ארי אתארכם ואדוב שוקא ואסרב(?) פי מואטנכם . . . . ואסאל מן בפרקתכם בלאני ימן עלי מנכם באלרגועי . . . ופארקני עלי רגמי הגועי עאד וכם קאל לאעוד וכאן מא ועד הו ועיד אחסן מא נחן פי וצלי ערץ מא ביננא צדיד וכם תגלת לא לאני עלי עדאב אלהוא גליד לאכנני טאלב רצאה והאכדא תפעל אלעביד כתאב מן אלמשתאק יכבר אלצנא ואני למשתאק לגיבתכם ענא סלאם עליכם מא אשד פראקכם פיאלית אנא קבל פראקנא מתנא תשאגל . . מוענא), ובצדו השני שיר עברי. שני העמודים הנוספים מכילים טקסט בערבית במצב דהוי. (חלק מהמידע מבוסס על CUDL)

מסמך משפטי בכתב ערבי, מתוארך ב-20 בשוואל 741 להג'רה (8 באפריל 1341). ככל הנראה שטר חוב שבו שני אנשים מודים כי הם חייבים 400 דרהם לאדם שלישי. לא ברור אם המסמך חתום או לא. ההערה בפינה השמאלית העליונה של הצד הראשון היא ככל הנראה הערת תיוק. אחד הצדדים הוא מחמד בן עלוי החקלאי (מֻזַארִע) במחוז מ[...] (שורה 2). צד נוסף הוא אלחאג' [...] בן ח'ליפה בן עבד אל-[...]. במסמך מוזכר גם משרד ממשלתי (אלדיואן אלמעמור). הקלף מוחזר לשימוש בשוליים העליונים ובצד הראשון לכתבים שונים אחרים, ובכלל זה שירה דתית ו/או ברכות תנחומים. (חלק מן המידע מבוסס על קטלוג בייקר/פוליאק, שם המסמך זוהה בטעות כאיגרת.)

שריד ממכתב (החלק הימני בלבד) בערבית-יהודית. תיארוך: אולי המאה ה-13 או מאוחר יותר, על סמך השימוש בקיצור "אלממ.". הכותב מבקש מהנמען למסור סכום של [דרהמים] נֻקְרַה לאדם מסוים ומתנצל על עיכוב. לקראת סוף המכתב מופיעות שתי שורות של שירה עברית. קטעי ציטוט: תע אלממ מתגה . . . פלמא בעת מולאנא . . . מן מולאנא . . . אלממ שי אלי תסוק . . . לכן אגתהד אלממ פי . . . נקרה ואוצלהא אלי אלשיך . . . יבסט עדר אלממ פי . . . מולאנא אכבר . . . .אנהי אלממ אלי . . . ארדוף שלום ימים בכל כח ואון יורני אך הם כפי דרכם נתיביה העון יקרני ואללה יכץ מולאנא ומן . . . באפצל סלאם ושלום . . . ואלדי אעאק . . .

שאילתה משפטית הממוענת לגאון והנשיא רב דניאל בן עזריה בירושלים, בעניין סחורתו של סוחר בשם משה בן יהודה המערבי, שמת בים במהלך מסע מסחרי לסיציליה. הסחורה נרשמה על שם שותפו, חסן הכהן בן סלימאן, וזאת כדי להתחמק מתשלום מיסים בסיציליה. השאילתה כוללת העתק מלא של שטר השותפות המקורי שנערך בין שני הסוחרים. השאילתה נושאת את התאריך 5 בינואר 1059, ואילו השטר המצוטט בה במלואו נושא את התאריך 23 בפברואר 1058. ראו גם העתק נוסף של שטר השותפות בין שני הסוחרים, וכן שאילתה נוספת לגאון באותו עניין, שפורסמה על ידי אסף ב"תשובות הגאונים" (תש"ב, עמ' 125–126). בצד השני (verso) של המסמך מופיעה שירה.

בצד ה-verso: סיפור בערבית-יהודית במצב דהוי ביותר. עלילתו סובבת סביב גבר, אשתו ובנו. הגבר רוכש שפחה/פילגש (ג'אריה) ומנסה לשכב איתה אך "אינו מצליח לעמוד" (אשתרא גאריה פגעל ילאזמהא(?) פלם ינהץ לה). הוא מצטט שורה מתוך שיר של המשורר בן המאה השמינית עַמְר/עֻמַיר בן שֻׁיַים אל-קֻטָאמי: "אף המתמהמה עשוי להשיג חלק מצרכו [ואילו הנחפז עלול לשגות]" (קד ידרך אלמתאני בעץ חאגתה). האישה משיבה לו בשורה הבאה מאותו שיר: "אך יש שהחמיצו את הזדמנותם בשל התמהמהותם, ואילו מיהרו היו מצליחים" (ורבמא פאת בעץ אלקום אמרהם מעא אלתואני וכאן אלחזם לו עגלוא). שאר הסיפור יקשה לחילוץ ללא צילום רב-ספקטרלי.

כתובה מקהיר, מיום שני, כ"ח בכסלו א'ש"ע למניין השטרות, הוא שנת 1058 לסה"נ. החתן: יאיר בן מבשר. הכלה: מבארכה בת ח'לף. אין רשימת נדוניה. מעמדה האישי של הכלה אינו מוגדר במפורש, וקרוב לוודאי שלא הייתה בתולה, אלמנה או גרושה — ולפיכך נקבעו לה תנאי הכתובה הנמוכים ביותר. דמי הכתובה: מוהר של דינר אחד ותוספת של שני דינרים, בסך הכל שלושה דינרים. החתומים על השטר: צדקה בן אהרן הלוי; צדקה בן יוסף; פרח בן יעקוב; צדקה בן שלמה הכהן; שמואל בן מצליח; עלי בן ישועה; בשר בן [...]; ואהרן המומחה בן אברהם. בצד השני של הדף נכתב שיר שבח (פאנגיריק) עברי לגאון. (חלק מן המידע מבוסס על כרטסת גויטיין.)

מכתב בערבית-יהודית. הכותב מצדיק את עצמו על שנאלץ לסרב לבקשתו של הנמען, ומצטט גרסה של בית שירה ערבי שמקורות מסוימים מייחסים לעלי בן אבי טאלב: "אדא סאלת אלי כרים חאגה ואבא פלא תעתב עליה בח[אגב] | רבמא אמתנע אל[...] ומא בה בכל ולאכן סו חין אלטאלב" (כלומר: אם ביקשת מאדם נדיב דבר מה והוא סירב, אל תאשים אותו על כך — שכן לעיתים הוא נמנע לא מתוך קמצנות, אלא בשל עיתוי לא יפה של המבקש). לאחר מכן הוא מביע תמיהה על עצם כך שהנמען מעז לבקש דבר כזה. הטקסט מתעמעם מאוד בתחתית המכתב, אך נראה שהוא מנסה להניא את הנמען מלהביא עניין כלשהו לבית הדין, מאחר שהדיין לא יפסוק את סכום הכסף המבוקש.

יצירה מוזרה בפרוזה מחורזת ביהודית-ערבית. מקאמה? פחות סביר שמדובר במכתב. ככל הנראה בכתב ידו של שלמה ב"ר אליהו או של אביו אליהו. ייתכן שמוזכר בה אדם בשם מֻעַמַּר. כמה קטעים: "...בחבלים, ואני בבית... שירת אותי בחיטה... ואומללות, ועלה לי על גגות הבתים... לקַלְיוּב... הפוך (מקלוב)... נותר פת לחם (רע'יף)... והוא אומר שטעמו חלש (צ'עיף)... ודרש (? דרש) ואמר, 'ברוך [האל?]... מחשבותיהם...' והוא אכל... 'אינני טועם כלום'... ובאותן לילות... השבועה... והוא שלח... למטה... וביקש פריצות (פסק) וזנות (זנא) עם... ושהריס יישן אצלה... ואשתו נשארה... של הפנים/המראה המכוער והנבזה...." AA. ASE

מכתב מברכאת הכהן, ממקום לא ידוע, אל הפרנס אבו אלחסן עלון (= עלי בן יחיא הכהן, פעיל בערך 1057–1107), בפוסטאט. כתוב ברובו בכתב ערבי (ביד מיומנת), עם מילים וביטויים בודדים בערבית-יהודית ובעברית המשולבים בו (ביד גסה ועם כתיב מוזר במקצת). שרדו רק השוליים העליונים בצד הפנים והכתובת בצד האחור. הכותב מתלונן על כל הדברים "הנאמרים בבית הכנסת בלשון טמאה". המשפט הבא קשה להבנה, ובו מילה מסתורית בכתב עברי; ככל הנראה משהו בסגנון "אל יעניש האל את מי שמינה אותו (= את ראש הקהילה ה'טמא לשון') עלינו". לאחר מכן מדווח השולח כי סבאע מוביל את ה־سىر (ה'שיר'?) והבה מוביל את המזמורים (אלמזאמיר).

רקטו: שטר משפטי שבו סת אלת'נאא בת [...] הכהן 'הששי בישיבה' מעניקה בית בקהיר החדשה לחלפון בן מנשה הכהן (כנראה קראי, שכן נוסח הקניין שבו נעשה השימוש הוא "ביד ליד בא[מרי] סיני ובחוקות חורב" — נוסח הרווח אצל הקראים). מתוארך לעשור הראשון של חודש ניסן בשנת 1433 למניין השטרות, היינו מרץ 1132 לסה"נ, תחת סמכותו של מצליח גאון. חתומים על המסמך: אליה בן עלי החבר, הלל בן שבת הכהן, ופצ'אאל בן חלפון הלוי. אף שהמסמך הוא מן המאה ה-12 (כפי שעולה משמות החתומים), נראה שאין מדובר בסופר המפורסם חלפון בן מנשה הלוי, שכן הלה לא היה כהן. בוורסו מופיע שיר, אולי קינה, ובו מספר תיקונים ומחיקות.

מכתב ככל הנראה משופט בקהיר החדשה לשופט אחר, ככל הנראה בפסטאט. בערבית יהודית. כתב ידו של השולח עשוי להיות מוכר. הוא מדווח שאבו זכרי לא הביא עמו כל מכתב בי"ב בחשון. מישהו פנה לנגיד שר השרים (תואר השמור בדרך כלל למבורך בן סעדיה, שכיהן בשנים 1094–1111) וביקש הנחיה בעניין פרשת ר' מצליח (כנראה אין מדובר במצליח בן שלמה גאון, שהגיע למצרים בסביבות שנת 1127, אך יש להביא גם אפשרות זו בחשבון). נראה שהנגיד מסר את תשובתו לשולח, שהיה אחראי על תיק זה מראשיתו. הוא שמע שהנמען מעוניין להיות מעורב בדרך כלשהי. הוא רומז למושג התלמודי נזדקן הדין. נעשה שימוש חוזר ברקטו לשיר חתונה. AA. ASE.

שיר נרטיבי בערבית-יהודית הנוגע לאבו אל-רצ'א מסוים, מסופר בחצאי שורות מחורזים. תאריך: כנראה המאה ה-12 או ה-13. קינה על היעדרותו הממושכת או ויתורו על תפקיד, המצטט ו/או מזכיר את האנשים הבאים (בולט שרוב הפרטים נראים כקרובות משפחה נשיות): מולאתנא; מולאנא; סתי אל-ביצ'אא' (אחותו); מחסנה (נער או איש); הקהל (אל-קהאל); 'אנשי הארמונות' (אהל אל-קוצור); מולאי אל-ראיס; דודתו מצד האב של אבו אל-רצ'א; אל-ראיסה (גם אחותו, אולי זהה לסתי אל-ביצ'אא'); 'אחותו' (אולי זהה לאחיות הקודמות); דודתו מצד האם; 'הו קבוצת שופטים'; ו'הו בני'. מזכיר את Halper 329 (PGPID 32498). (מידע בחלקו מ-CUDL.)

מכתב מיעקב הרופא, ככל הנראה מגרנדה, אל חלפון בן נתנאל באלמריה. תיארוך: 1138–1139 לסה"נ. השולח הוא אותו אדם ששלח גם את המכתב הנמצא בשמורה אחרת. הכותב מציין כי הוא מפיג את געגועיו לחלפון על ידי שבחיו בצנעה ובפרהסיא. עיקר המכתב הוא המלצה על המשורר אבו איוב בן סהל. ככל הנראה שלושת האנשים — חלפון, יעקב ואבו איוב — היו בני לוויה במסעם יחדיו, עד שנפרדו דרכיהם באלמריה. לאחר שאבו איוב שב לעיר מולדתו, חיבר שיר שבח (פאנגיריק) לכבודו של חלפון. השיר היה מצורף במקור למכתב זה, אך לא שרד (או למצער טרם נמצא). המכתב כולל גם דרישות שלום ליוסף אבן עזרא ולאברהם בן מועטי מתלמסאן.

מסמך משפטי בכתב ידו של נתן בן שמואל, אשר אף חתם על הקיום. תיארוך: בערך 1145 לסה"נ (אם כי לא ברור מהו המקור להערכה זו). טווח התאריכים 1164–1128 לסה"נ סביר על בסיס השנים שבהן היה נתן בן שמואל החבר פעיל. אבו אלחסן חייב 66 דרהם לפרנס סאלם. אם לא ישולם החוב בהתאם לתכנית התשלומים המוסכמת, יתבע אותו סאלם על מלוא הסכום בבתי הדין המוסלמיים. העדים: יפת בן שחרור ("ציפור שיר שחורה"); אברהם בן יהודה הכהן. הקיום מעניין בכך שאין הוא מציין בפועל את שמות העדים. הוא חתום בידי דוד הפליט בן יוסף, חייא בן יצחק, ונתן בן שמואל. (חלק מהמידע מתוך כרטיס הרישום של גויטיין.)

גלוסר מימי-ביניימי בערבית-יהודית למילה "אלוהים" או "אלוהי השמיים" (או אולי "אלוהיי!") ב-15 שפות, ובהן ארמית ("תרגומיה"), שומרונית, נובית, צ'רקסית, רוסית, ארמנית, פרנקית, גאורגית, קופטית, פרסית, אולי יוונית ("רומיה") וערבית. בהמשך מופיעות שורות אחדות בכתב ערבי המכילות את צמד הפתיחה של שיר מאת המשורר בן המאה ה-10 אלוואוואו אלדמשקי (بِاللَهِ رَبِّكُما عُوجَا عَلَى سَكَنِي...). שירים נוספים של אותו משורר מצויים גם בקטע אחר מן הגניזה. תיארוך: לא ודאי, אך ככל הנראה סביב המאה ה-13. כתב היד דומה מאוד (אם כי אינו זהה) לזה של החזן אבו סהל לוי (נפטר 1211).

ורסו (השימוש המקורי): שלושה מסמכים נפרדים בכתב ערבי, שנגזרו והודבקו יחד לצורך שימוש חוזר ברקטו. (1) הראשון הוא מכתב שבו מבקש הכותב טובה הנוגעת לאבו אל-פח'ר בן והב. (2) החלק העליון של הקטע השני: ככל הנראה מכתב בכתב ערבי, או פתיחה ליצירה ספרותית. הפתיחה: لاني كريم بحسن المدح والشعر وفي كل ... (3) החלק התחתון של אותו קטע: מסמך לא מזוהה, אולי בעל אופי שלטוני, ואולי מזכיר את אמיר אל-מואמנין בשורה 2. דרושה בדיקה נוספת. רקטו (שימוש משני): שירים ממוספרים המוקדשים לאישים שונים, ובהם יהודה, אברם, אברהם, שלמה, מבשר ושמריה הכהן. (חלק מהמידע מבוסס על CUDL.)

טור ימני: שירת אהבה בערבית-יהודית. תיאור משבח של האהוב (בלאזון), המזכיר בין היתר את "מבטו שכישופו בבלי". טור שמאלי: כתוב באותיות גדולות יותר, אך כנראה באותה יד. במבט ראשון נראה כטיוטה של פתיחת מכתב סטנדרטי בערבית-יהודית, אך מינון מחלת האהבה בו גבוה מן הרגיל, וזוהי שירה ולא פרוזה — דבר המתגלה מן החריזה ומהתנועות הארוכות של "קלקי" ו"תחתרקי". יתר על כן, הדובר אינו פונה אל הנמען עצמו אלא אל נושא מכתב האהבה (לאו דווקא אנושי): "מסור את מכתבי לאדוני והודיעו כי גדולים געגועי ומצוקתי. / נשללו ממני כל שמחות העולם ותענוגותיו בשל היעדרו, ולבי בוער באש".