מסמכים משפטיים מגניזת קהיר

מסמך משפטי. רישום מבית דין קראי בפרסית-יהודית משנת 951 לסה"נ, חתום בידי [...] בן אסמאעיל, אברהם בן פדאוי (פדאוי) וסעיד הל[וי]. המסמך הנוכחי, בדומה לשטר המשפטי מאהוואז משנת 1020, הגיע מגניזת קהיר, אך הוא מוקדם ממנו ב-70 שנה. ייחודו בכך שזהו המסמך הפרסי-יהודי הראשון המזוהה במפורש כקראי. טקסט שפרסם לפני שנים לא רבות ד"נ מקנזי זוהה על ידי י' רוזנווסר כקטע מספר מצוות קראי, וזיהוי זה נתמך במקבילות מספר המצוות של ענן. המסמך החדש, המעיד באופן חיובי על השימוש בפרסית-יהודית בקרב הקראים, עשוי לסייע בהפגת ספקות נוספים בנושא. גם הטקסט הנוכחי הוא מסמך משפטי, ובו מאפיינים אחדים המשותפים לטקסטים פרסיים-יהודיים מוקדמים. הוא חולק עם קטע ספר המצוות את התופעה המיוחדת של שימוש באות זי"ן לציון העיצור j; הוא משתמש לאותה מטרה גם בגימ"ל, בעוד שקטע ספר המצוות משתמש בצד"י כאות חלופית לציון j. תצפיות אלה מסבכות במידת מה את התמונה שצייר ז'. לזאר בטבלה המראה כיצד מיוצגים פונמות פרסיות בטקסטים פרסיים-יהודיים שונים, אך בהיעדר ציוני מקום לגבי המסמכים הקראיים, אין להסיק מסקנה מתופעה זו. מאפיינים נוספים המופיעים במסמך זה ומשותפים לטקסטים פרסיים-יהודיים מוקדמים אחרים הם: מילות היחס ō (הנכתבת '-, 'w או w-), 'zmr (בדרך כלל מלוּוָה ב-r' כאחרית-יחס), ו-mr (?). יש לציין שמילות יחס אלה הן במקור בעלות משמעות דאטיבית, אך נוטות לשמש גם לאקוזטיב, וכי 'zmr מתועדת בקולופונים הפרסיים-יהודיים מקאיפנג כאחרית-יחס בעלת אפקט גניטיבי. הביטוי gan 'eden ba(h)r ("שיש לו חלק בגן עדן") מופיע ככינוי קבוע לנפטר, ומזכיר את הכינויים 'eden bereḵ ו-'edenī (או 'adanī), המשמשים באופן דומה במצבות הפרסיות-יהודיות מגוּר שבאפגניסטן, שפרסמו ג' ניולי וא' רפ. ראויים לציון המילים 'by, tys, zwyšt, pzyšt, והשימוש המעניין ב-zyst (=פרסית קלאסית ופרסית אמצעית jastan, "לקפוץ", ומכאן "להתרחש, לקרות", וכאן במשמעות של "להיווסף, להצטרף לחשבון"). (ייתכן שגם מסמך אהוואז הוא קראי: לפי גויטיין הוא נוגע לאחים התֻסתרים, הידועים כקראים.) תרגום המסמך: "נוכחו [בבית הדין של] הקראים בעת זו(?) שמואל, חיים ואהרן, והציגו לפנינו (??) שאלה לשם אזהרה (?) ב-16 באב בשנת 1262 לשטרות. שמואל הנזכר הגיש בקשה לחיים ואהרן, נאמני חסן הממונה, שיהא חלקו בגן עדן, דודם מצד האם, ואמר: 'הוא עשה דבר שנזקף לזכותי, אני שמואל, ושהיה אמור להיזקף לחובתו של חסן הממונה, תנוח רוח האל את נפשו.' אמרנו להם: 'אנו עורכים (הסכם) ביניכם, כדי לחייב אתכם בפשרה, שלפיה כל מה שנעשה לאנשיכם או למענכם, עליכם לקבל ולא לפעול אחרת, ולא לפנות לבית דין אחר זולת זה לכל תביעה.' הם הסכימו להסדר ולתנאי זה, ושמואל הנזכר קיבל (?) על עצמו תנאי זה ואישרו על עצמו בשבועה, היינו, אם (יעשה) אחרת ממה שיאמרו לו בבית דין זה של הקראים [השבועה נותרה בלתי גמורה]. אז אמרנו לחיים ואהרן הנזכרים: 'כפי ששמואל זה לקח על עצמו, כך גם עליכם לקבל זאת.' הם אמרו: 'כן, הדבר מוטל עלינו.' ואז שמואל הנזכר הגיש בקשה בעניין (רכושו של) חסן הממונה, שיהא חלקו בגן עדן. דברים רבים הוחלפו בין שלושתם בעניין זה, וחיים ואהרן הנזכרים הציגו את ספרי החשבונות של חסן הממונה, שיהא חלקו בגן עדן, וראינו שמן הבדיקה לא עלה לנו דבר, היינו שאין כל דבר שייזקף לזכות שמואל כנגד חסן הנזכר. לבסוף הסכים שמואל הנזכר וקיבל את הדבר ברצונו החופשי, ואמר: 'אני מסכים ומקבל שחיים ואהרן אלה, אחיי, יערכו בעצמם חיפוש בספרי החשבונות של דודנו, וכל מה שיאמרו שמצאו שם, בין אם לטובתי ובין אם לרעתי, דברם יהיה אמת ומקובל, והם נאמנים בכל מה שיאמרו שהם בקיאים בו ומצאו בספרי דודנו לגבי מה שאני חייב. אם יאמרו שמצאו דבר מה בספרו שאני חייב, אשלם זאת ללא סירוב, ללא דיחוי וללא תירוץ.' שמואל הנזכר נתן ארכה לחיים ואהרן אחיו לערוך חיפוש באותם ספרים עד חודש מרחשוון של שנת 1263, מרצונו החופשי. גם חיים ואהרן הנזכרים הסכימו לאופן זה ויצאו מבית הדין של הקראים (בהסכמה) על אופן זה. עשינו זאת בשני חלקים, ונתנו אחד לשמואל ושניים לחיים ואהרן, כדי שיגיע לידי כל אחד מהם לזיכרון, לבחירה ולראיה. ... עלי ... בו אסמאעיל ... סעיד ... אברהם בן פאדוי, עד." המכתב סווג כ-"L16" במיון (הבלתי-מפורסם) של שאול שקד לטקסטים פרסיים-יהודיים מוקדמים.

בצד ב': תקנה בכתב ידו של רבי אפרים בן שמריה (פעיל 1007–1055 לספירה). בעברית ובערבית-יהודית. תיארוך: ראשית המאה האחת-עשרה. התקנה גוערת ואוסרת על שלל הנהגות בעייתיות שהיו נפוצות באתר הקדוש בדמוּה. להלן תמצית המסמך לפי גויטיין: אין לו ספק שמסמך זה נכתב בתקופת האכיפה הקפדנית של החוק והמוסר האסלאמיים בידי הח'ליפה אל-חאכּם (996–1021). כשהבחינה ההנהגה היהודית במתרחש בסביבתה, הבינה כי מוטב לה לסדר את ענייניה הפנימיים. בדומה לאל-חאכּם עצמו, גם היא הגיבה בחומרת יתר, וכמו במקרה של רפורמות הח'ליפה, ההנהגות הפסולות בדמוּה ככל הנראה צצו שוב לאחר זמן מה. כדי לאפשר לקורא להתעמק במסמך מסקרן זה, שגילו כמעט אלף שנים, מציע גויטיין ניתוח מלא של תוכנו. כמו פעמים רבות בגניזה, כמחצית מהדף קרועה וחומר רב-ערך אבד. בולט עוד יותר עד כמה ניתן ללמוד ממה שנותר. הפתיחה העברית קובעת כי "בית הדין", היינו הדיין, והזקנים הציעו לבני הקהילה לפעול להסרת כל ההנהגות הפסולות מן המקדש בדמוּי, וכי הקהילה קיבלה את ההצעה, וכך הפכה הדבר לתקנה המחייבת את כולם לעולם, כמו תקנה שהטילו חכמי הדורות יראי השמים ושאישר אותה האל. בטקסט הערבי-יהודי, ככל ששרד, מודגשות הנקודות הבאות, לפי הסדר שבו הן מופיעות בכתב היד. הקורא צריך לזכור שמלכתחילה היה לפחות סעיף אחד נוסף בין כל שני סעיפים שנזכרים כאן. 1. כולם יבואו לשם דבקות בלבד. לא תותר עליצות או מעשי שעשוע. 2. הצגות בובות ("צללים סינים", מעין סרטי הקולנוע של ימי הביניים) ובידור דומה אסורים. 3. אין לבשל שם בירה. 4. אין מבקר רשאי להתלוות [לגוי] או למומר. 5. אין להכניס אישה אלא אם היא בלוויית [אב, בעל,] אח, או בן בוגר, אלא אם כן היא זקנה מופלגת. 6. יש לכבד ולהוקיר את מבנה בית הכנסת כמו כל בית כנסת אחר. 7. נערים, או גבר בוגר עם נער, אסור [...], כדי לא להעמיד עצמם תחת חשד ולא להוציא לעצמם שם רע. 8. גברים ונשים כאחד יקפידו במלוא מלוא הזהירות שלא לחלל את השבת בשום אופן. 9. אסור לשחק שחמט ו[...]. 10. כמו כן משחקים כגון "אבטיח וטיט" ו[...]. 11. אין לעשות רעש על ידי הכאה או מחיאת כפיים. 12. אין נגינה בכלי זמר. 13. אין לרקוד. 14. בשבת אין לשאוב מים מן הבאר אלא לצורך שתייה בלבד. 15. אסור לגברים להתערב עם הנשים, להתקרב אליהן [...], ואף אסור להם להביט בהן. 16. בבית הכנסת יתפללו הנשים בעזרת הנשים בקומה העליונה והגברים באולם שבקומה התחתונה, כפי שנקבע במנהג קדום, סוּנה. 17. מבקרים במקום (בעיתים שאינן עיתי עלייה לרגל) יבואו אך ורק לצורך רציני, ולא לשם הנאה או לעניין שעלול, במעשה או בדיבור, לסכן אותם או אחרים או לפגוע במתחם. עליהם להצטייד במפתחות ולא לחבל במנעולים, ולא להיכנס דרך הגנים או על ידי טיפוס על חומה. 18. הקהילה הסמיכה את [...] לייצגה בכל ענייני בית כנסת זה — ישמור עליו האל. לתקנה המסוכמת לעיל לא הייתה סיבה לציין היבט חשוב נוסף של העלייה לרגל לדמוּה מלבד התפילה ופעולות הפנאי: המקום והזמן שבהם נהרו המונים יחדיו סיפקו הזדמנות נוחה להכרזות פומביות, ובמיוחד כאלה שהיו להן תוצאות חמורות לגבי הנוגעים בדבר, כגון חרמות ונידויים.

מסמך משפטי בעברית. מתוארך ליום שני, ח׳ באדר א׳ [ה׳רצ״ג] = 3 בפברואר 1533. המקרה הספציפי זוהה על ידי אביחיל מנצורה בדצמבר 2021 כמקרה מפורסם מספרות השו״ת של אותה תקופה, "נערת טריפולי". התקציר שלהלן מבוסס כולו על מאמרו של שלמה זלמן הבלין, "תשובת ר׳ שמואל ב״ר משה הלוי בן חכים / בן חקאן", ישורון לא (2014), עמ׳ מא ואילך. יאקותא בת סולימאן בוזא מטריפולי (לוב) הושאה בגיל תשע לבן דודה פנחס בן בעדאס בוזא בשנת 1510, חודשים אחדים לפני שטריפולי נכבשה בידי הכוחות הספרדיים (שנותרו בה עד 1530). פנחס נשבה, ויאקותא נותרה עגונה במשך שתים-עשרה שנה. בינתיים נפוצה שמועה כי פנחס המיר את דתו. יאקותא ובני משפחתה היגרו למצרים. בסביבות 1522 פנו לבית הדין בקהיר וביקשו לבטל את נישואיה, בהביאם עדים שהעידו כי הושאה בקטנותה ללא הסכמת אביה. על בסיס עדויות אלו ביטלו ר׳ משה אלאשקר, ר׳ דוד אבן אבי זמרא ור׳ שמואל הלוי חקאן/חכים את נישואיה לפנחס, והיא נישאה בשנית ונולדו לה ילדים בשנים הבאות. בשנת 1525 השיג ר׳ שמואל אבן סיד עדויות חדשות מבני טריפולי, שטענו כי הנישואין נערכו בהסכמת אביה, ולכן נישואיה השניים בטלים. ר׳ משה אלאשקר טען שקבלת העדות בידי אבן סיד פסולה (היא נתקבלה בלילה, יאקותא לא נכחה, לא נערכה דרישה וחקירה, הדיינים היו קרובים, והדיינים היו בורים ושגו בכתיבת התאריך) — ועל כן קיים את הנישואין השניים. בשנים 1530/31 השיג יעקב בירב עדויות נוספות בעזה ובירושלים מבני טריפולי, ופסק (לכל המאוחר עד 1533) שאף שיש פגמים בעדויות שנגבו על ידי אבן סיד, אכן לא היה אונס בנישואין הראשונים, נישואיה השניים בטלים וילדיה ממזרים. ר׳ שמואל חקאן ור׳ משה אלאשקר השיבו על תשובתו, ויעקב בירב חזר והשיב על תשובת-הנגד שלהם. בשנת 1533 נסע ר׳ משה אלאשקר לירושלים והשיג עדויות נוספות מן העדים החדשים של יעקב בירב, יחד עם ר׳ לוי אבן חביב. הם הוזהרו באזהרה החמורה ביותר להעיד אמת — וחזרו בהם מעדויותיהם הקודמות. אלאשקר שב למצרים והכריז על ניצחונו, ונישואיה השניים של יאקותא קוימו. ר׳ אליהו בן בנימין הלוי מאיסטנבול אף הוא כתב תשובה באותה סוגיה (בעד יאקותא ונישואיה השניים) ושלחה אל משה אלאשקר. קטע הגניזה משמר רק את הפינה הימנית-תחתונה של המסמך ושתי חתימות, אך הפרטים תואמים להפליא: "...בליל החתונה, שהזקן אברהם הוציאהּ... והשיאהּ לפנחס הנזכר, בליל החתונה, שלא לרצון... והכל היה שלא לרצון אביה ולא... וחתמנו ביום שני, ח׳ באדר א׳...". על פי התאריך ויום השבוע, השנה היחידה האפשרית היא ה׳רצ״ג / 1533, ומכאן שעדות זו שייכת לשלב האחרון של המחלוקת. החתומים אינם אלא משה אבן אלאשקר ושמואל (חקאן/חכים?) הלוי. ראו גם את המסמך שפרסם שמואל גליק בסדרת "שרידי תשובות חכמי האימפריה העות׳מאנית", כרך ג, מסמך מס׳ 8. (המידע נמסר בעיקר על ידי אביחיל מנצורה, שלמה זלמן הבלין, לירן ידגר ו-CUDL.)

העתק של תיק משפטי שהוכנס ל'תיק משפטי' שנשמר בבית הדין, מדצמבר 1027. מסמכים המתארים מקרים משפטיים ייחודיים או מעניינים הועתקו לעתים על מנת לשמש כחומר עזר עבור סופרי בית הדין (גויטיין מציע גם שהמסמך ייתכן והועתק כדי לשמש כנספח לדיון משפטי. אולם אשור חולק על כך, שכן ההעתקה נעשתה שמונה שנים לאחר המקרה עצמו ואין כל ראיה התומכת בטענת גויטיין). ניתן ללמוד שמדובר בהעתק של המסמך המקורי משום ששמות בעלי הדין אינם מוזכרים והמסמך אינו חתום. מן הצד השני, התיאור המפורט של כל ההליך, התאריכים, הסכומים הכספיים המדויקים, מספר הטבעות וסוגן — כל אלה מעידים שמדובר במקרה אמיתי. גויטיין מציע שהמסמך מייצג הסכם שנערך על ידי זוג עני. זהו המסמך היחיד הידוע לאשור שבו המילה 'שידוכים' פירושה גם 'מתנת נישואין' וגם 'כסף קידושין' ('מתנת נישואין' ו'כסף קידושין'). גוף המסמך מכיל שני תאריכים. הראשון, בתחילת המסמך, מתייחס לתאריך שבו החתן הכריז בפני עדים על רצונו לשאת את הכלה ומסר להם את שלוש הטבעות. התאריך השני, 17 ימים לאחר מכן, הוא ככל הנראה התאריך שבו נמסר שטר האירוסין למיופה כוחה של הכלה (אסף הציג דעה שונה: "התאריך השני הוא התאריך שבו הועלה העניין על הכתב, בעוד שהתאריך הראשון מסמן את זמן האירוסין שהתרחשו ביום אחד". אולם אשור מתנגד לכך, שכן היה מקובל לציין במפורש את העובדה שהמסמך נחתם בתאריך מאוחר יותר). השנה המוסלמית מוזכרת בתחילת המסמך (שנת 428 שווה ערך ל-1036 לספירה), שמונה שנים לאחר האירועים המתוארים במסמך. אסף, שהיה הראשון לפרסם את המסמך, טען שהתאריך והכותרת 'מה שאירע' אינם שייכים ליתר המסמך. אולם אשור טוען שתאריך זה הוא התאריך שבו הועתק המסמך לתיק המסמכים המשפטיים בבית הדין, ובאותה הזדמנות נכתבה גם הכותרת, שכן גם בצד הפנים (recto) השנה מצוינת בראש המסמך (אסף החמיץ את המילה 'שנת' בכותרת של צד הפנים). תהליך ההכנה של האירוסין מתואר בפירוט רב שאין דומה לו במסמכי גניזה אחרים. החתן פונה לעדים, המשמשים כמסדרי האירוסין ושככל הנראה נשלחו על ידי בית הדין, ומצהיר על רצונו 'לשדך ולקדש' את הכלה. לאחר הצהרה זו הוא מוסר שלושה 'שידוכים' — טבעות שאמורות לשמש בהמשך כחפצי קידושין. העדים שואלים אותו על סכום מתנת הנישואין (מהר/מוהר). החתן עונה שכאשר תהיה לו היכולת הכספית לעשות זאת, הוא ימסור אותו לכלה או למיופה כוחה באופן אישי. מבדיקת עשרות הסכמי אירוסין עולה בבירור שסכום המוהר היה אחד הדברים הראשונים שהוסכמו בין הכלה והחתן. נראה שהעדים רצו לדעת את סכום המוהר כדי שיוכלו לדווח עליו לכלה או למיופה כוחה ולקבל את אישורה לאירוסין. בשלב הבא מגיעים העדים אל הכלה ומוודאים שמינתה את מיופה כוחה. לאחר מכן מסרו את הטבעות למיופה כוחה של הכלה כמעשה קידושין.

מסמך משפטי: שלושה מסמכים משפטיים הכתובים על רוטולוס אחד. התיארוך (על פי המסמך השני): כ"ז באייר ד'תתמ"ו לבריאת העולם (14 במאי 1086). שלושת המקרים נסבים סביב מעאלי בן ח'לף ודינרי עדליה, ששוויים היה כשלושה דינרים רגילים ולא היו בשימוש כללי בציבור. גויטיין מגדיר דינרי עדליה כ"מטבעות מהדורה מיוחדת ויוקרתית שלא נועדו להיות במחזור". במסמך הראשון, החלקי, תבע מעאלי בן ח'לף את אחיו אבו נצר מנצור בקשר לעסקת פשתן בשווי 40 עד 50 דינרים. כן מוזכרים אבו סהל אלצירפי ומבורך בן נחום, וכן יפת בן אברהם, הממונה על בית המטבעה (מתולי דאר אלצ'רב), אשר שכר או רכש ממנצור בן ח'לף חלק מבית, והעביר אליו אוצר שנוי במחלוקת שנמצא בסמוך למסגד אלקבה במצודת היוונים. בשורה 6 נאמר: "הראה לו דינרים טמונים בשכונת מסגד אלקבה". בהמשך, ככל הנראה, יש רמז למעילה בכספי בית המטבעה. סיומו של המסמך, בתרגומו של גויטיין (עם תיקון קל של מרינה רוסטו): "לבסוף הופיע לפנינו ברכאת בן ח'לף, אשר העיד את העדות הבאה: מעאלי בן ח'לף הביא אותי לביתו של יפת בן אברהם ונתן לי סל עם אבק זהב, אשר נשאתי לבית אחיו מנצור בלילה. למחרת בבוקר ניפה מנצור בן ח'לף את האבק שנשאתי אליו, הביא לקוח מוסלמי ומכר לו אותו תמורת כשלושה דינרים בנוכחותי. כתבנו את אשר נאמר לפנינו וחתמנו, כדי שישמש כשטר לאישור זכויות וכראיה". במסמך המשפטי השני שעל פני הקלף, הנושא את התאריך כ"ז באייר ד'תתמ"ו, מעיד מנשה בן יעקב כי לפני שנים רבות בא אליו מנצור בן ח'לף, אחיו של מעאלי, בלוויית שני מוסלמים אשר תבעו ממנו תשלום עבור פשתן שקנה מהם. מנצור מסר לו (למנשה) דינרים לשקילה, ומנשה מצא בתוכם 15 או 17 דינרי עדליה, דבר שהפחיד אותו, שכן מטבעות מסוג זה לא היו זמינים לציבור. הוא שקל אותם ומסרם למוסלמים בתשלום עבור הפשתן, ולאחר מכן ביקש מאחד המוסלמים להחליף אצלו שלושה או ארבעה מן הדינרים, חרף חששו הקודם. מנשה לקח את דינרי העדליה, ככל הנראה כדי למנוע ממנצור להסתבך בשל שימוש גלוי בהם; לאחר מכן יעץ מנשה למנצור שאם נותרו ברשותו עוד מטבעות כאלה, אל יראם בפומבי אלא יסלקם בחשאי. כאן מסתיימת עדותו של מנשה, ואז שואל בית הדין את מנצור מה עשה לאחר מכן. מנצור השיב: "אמרתי לו שאין לי עוד מן המטבעות הללו, אלא ששאלתי אותם מאחי", מעאלי. שבועיים לאחר מכן נתגלתה פרשת מעאלי ומעילתו בביתו של יפת בן אברהם, מנהל בית המטבעה. המסמך השלישי, שבגב הקלף, נכתב בידי הלל בן עלי וחתום על ידו, וכן בידי עלי הכהן בן יחיא ויאשיהו בן משה. בו מציג יפת תביעות נגד מנצור, גם הן הקשורות בדינרי עדליה. (המידע מבוסס על תרגומו של גויטיין.) צירוף: אלן אלבאום

דף מתוך פנקס בית הדין הרבני של פוסטאט. הרקטו נכתב בידי הלל בן עלי. הדף קצוץ בחלקו העליון, התחתון ובאחד הצדדים. רקטו: ייתכן ששטר מכר או שובר קבלה. לפי תיאורו של ליברמן (התיארוך משוער, ראו הערותיו 246 ו-250): רישום שותפות. תאריך: 1096. נכתב בידי הלל בן עלי. המסמך מתאר הסדר בין יחיא ובין אבו אלברכאת מבורך. אבו אלברכאת מבורך מלווה ליחיא 210 דינרים ומפקיד אצלו סחורות חקלאיות מסוימות. יחיא מתחייב לקחת על עצמו את פרנסת עניי פוסטאט במשך שנה במקרה של אי-פירעון החוב. הפירעונות אינם מופיעים כאן משום שאלה היו נרשמים רק בעותק של הלווה משטר ההלוואה. עדותו של יחיא כי פרע את חובו לא הייתה מתקבלת ללא רישומים אלה, אך עדותו של אבו אלברכאת מבורך (המלווה) מתקבלת ללא תנאי כזה. ורסו, חלק עליון: בראש הדף נמצאות השורות האחרונות של רישום הנושא תאריך יום אחרון של ניסן, 1407 לשטרות = אפריל 1096 לספירה, חתום בידי נסים בן נהראי ואברהם בן שמעיה החבר. חלק זה נכתב בכתב יד שונה משאר החלקים, ככל הנראה כתב ידו של נסים בן נהראי. ורסו, חלק תחתון: הרישום העיקרי הוא מסמך משפטי הנושא תאריך 1427 לשטרות = 1116 לספירה, המצטט מסמך שנכתב בידי הרב הראשי של חלב, ברוך בן יצחק, ייפוי כוח עבור אבו אלסרור שמחה בן עמרם הכהן, המייצג את האחים אבו אלמעאלי ואבו אלופא, ואת אבו אלחסן אלחלבי אלצירפי (לפי גויטיין). לפי תיאורו של ליברמן: חלק מפרוטוקול בית דין המפרט שותפות אחרת. אבו אלסרור שמחה הכהן מציג ייפוי כוח לתבוע את תביעותיהם של האחים אבו אלמעאלי ואבו אלופא תמים בני ישועה בן סעדאל בעניין שותפות שהחזיק אחיהם המנוח מבורך, יחד עם יחיא (אותו יחיא המופיע ברקטו) ואבו אלחסין הצורף. מבנה השותפות אינו ברור, אך נראה כי מבורך היה משקיע ואבו אלברכאת היה תמיד השותף הפעיל. עם מותו של מבורך, יחיא ואבו חסין תובעים שני שלישים מנכסי השותפות, ומותירים לשמחה לגבות את השליש הנותר עבור יורשי מבורך. הקשר בין שני המסמכים הוא אבו אלברכאת ויחיא. לפי גויטיין, אין מדובר באותו מבורך הנזכר ברקטו, אלא באבו אלברכאת מבורך בן שלמה אלחלבי, ויחיא הוא אבו אלחסן יחיא בן שמואל הכהן אלבגדאדי. יש לשקול את האפשרות שהמסמך שברקטו הוא ההמשך של החלק התחתון בורסו. תיאור נוסף: רקטו: חלק ממסמך משפטי, ככל הנראה צוואה, המזכיר כמויות של דינרים, שמות חודשים והביטוי "מותי". בכתב ידו של הלל בן עלי. השם אבו אלחסין נשתמר. ורסו: חלק נוסף ממסמך משפטי, ככל הנראה המשך הטקסט שברקטו, שנכתב בפוסטאט באדר 1[...] לשטרות ומזכיר שמות שונים, ובהם עמרם הכהן ואבו אלברכאת "...צאצא של שמעיה גאון". איחוי: אלן אלבאום.

רישומי בית דין. הרישום הראשון כתוב בכתב ידו של חלפון בן מנשה. הוא מתחיל בצד הוורסו וממשיך אל העמוד הימני בצד הרקטו. ברכות בן עמרם הכהן, שהוא סוכנה של סת אלפח'ר בת עמרם הלוי, תובע את עלי בן אליה החבר בעניין רכישה קודמת של שפחה. סת אלפח'ר רכשה את השפחה מאשתו של עלי, ח'ולה בת יוסף הכהן, בסכום של 10 דינרים. לאחר מכן נודע לה על 'מומים' שלא נחשפו בעת הרכישה (להבדיל מן המום שבעין השפחה, אשר כן נחשף). כששואלים את עלי ואת אשתו ח'ולה, טוען עלי שסת אלפח'ר כלל לא קנתה את השפחה הזו, ושלמעשה הקונה היה בעלה של סת אלפח'ר, אבו אלפרג' ישועה בן יאשיה. בית הדין מבקש לראות את שטר המכר. עלי ואשתו מציגים את המסמך המבוקש, שאינו מזכיר את ישועה כלל ומראה שהמכירה נערכה בין שתי הנשים. בית הדין שואל אז את ברכות אם בירר עם אשתו האם קיבלה "אלדח'ול תחת אלעיוב" (ככל הנראה בהתייחסות לקבלה גורפת של כל המומים, גם אלו שלא פורטו?), והוא משיב שהיא אומרת שלא קיבלה תנאי זה. אדרבה, היא שמעה מ'סת' שלה (ככל הנראה אמהּ?) ומן המתווכת (אלדלאלה) שלשפחה זו יש רק מום [...] אחד ולא יותר. ישנו פער קטן בכתב היד. כשהוא מתחדש בצד הרקטו, מוזכר התאריך 6 בחשוון 1446 לשטרות = 25 באוקטובר 1134 לסה"נ. עלי ממשיך לטעון שלא הוא ולא אשתו עמדו במגע עם סת אלפח'ר אלא רק עם בעלה ישועה, שמי שקיבל את הכסף הייתה המתווכת ששימשה ביניהם (אלד'י כאנת ספירה בינהמא), שהתשלום בוצע על ידי ישועה, שלא מנו (?יעדדו) את המומים אלא הייתה זו 'בייע ג'לב' 'מוחלטת' (מטלק), ושבעת המכירה גם נערך קניין מישועה שבו הודה שהוא הקונה ולא אשתו, וכי הוא הערב (צ'אמן אלדרך) לעסקה. הרישום מסתיים כאן, נכתב 'בו ביום' (ככל הנראה התאריך הנזכר לעיל), וחתום על ידי חלפון בן מנשה הלוי, יוסף בן יפת הלוי, ונתן בן שלמה הכהן. הרישום השני נמצא בעמוד השמאלי של הרקטו, וכתוב ב-180 מעלות ביחס לרישום שמולו. הוא בכתב ידו של סופר אחר (שכנראה גם הוא מוכר), ועוסק באותה פרשה: "השפחה שנמכרה לאשתו של ישועה". זוהי עדות מן העדים שנכחו בעת שאשתו של עלי (=ח'ולה) מכרה את השפחה. משולם התלמיד מצהיר שהוא בטוח לחלוטין כי 'קנה' מ'בעלה' (=ישועה) שהוא הערב לעסקה. אך כעבור מספר ימים הכחיש ישועה שהיה הערב (בהתאם למה שנכתב בשטר המכר). גם העד הנוסף (מלבד משולם) נשאל על הערבות (כלומר, האם ישועה היה הערב או לא), והוא גם אמר 'כן... ובעלה של המוכרת (=עלי) לא דרש זאת ממנו, וכאשר הלכנו, אשתו של ישועה (=סת אלפח'ר) לא הייתה נוכחת, ולא היינו עדים לשום דבר הנוגע אליה'. העמוד מסתיים כאן, ואין חתימות; ייתכן שהרישום המשיך במקור בדף אחר.

עדות משפטית בכתב ידו של אברהם בן נתן אב. ללא חתימות עדים. מקום: קהיר. תאריך: יום חמישי, כ"ז באדר א' א'תט"ו לשטרות, הוא שנת 1104 לסה"נ. המסמך מתעד את הדיונים שהתקיימו בפני בית הדין בעניין הסכסוך בין שני בני קהילת מליג': שלמה בן אברהם (המכונה גם סלאמה בן אבראהים אלסיירג'י) ופרחיה הכהן בן טרפון (המכונה גם אבו אלסרור בן טריף). הסיפור נפתח בהעתקה מילולית של עדות קודמת (המכונה שטר/מחצ'ר) שנכתבה כחודשיים וחצי קודם לכן, בליל שבת י"ב בטבת א'תט"ו לשטרות. בעדות זו מצהירים העדים מבורך בן יצחק, יוסף בן מבורך ואלעזר בן יוסף כי נכנסו לביתו של יהודי בשם בשאר ומצאו את סלאמה בן אבראהים מתנפל על אבו אלסרור בן טריף ואוחז בבגדיו, בעוד האחרון אינו מתגונן. סלאמה התעקש להוליך את אבו אלסרור בפני השלטון (סולטאן), ואילו אבו אלסרור התעקש להביא את סלאמה לפני בתי הדין היהודיים (לפני 'הרייס'). אז העליב סלאמה את הרייס ואמר: "אני [המלך] בלדווין (ברדויל), ואבו אלסרור הוא שבוי שלי!" סלאמה הזעיק את השוטרים (רג'אלה) והוליך את אבו אלסרור, את יוסף בן רג'א ואת יוסף בן מנצור בפני בתי המשפט/השלטון המוסלמיים (שבראשם עמד "האמיר"). האמיר עמד להלקות את הנאשמים. (כאן מסתיים המסמך הראשון.) עתה הצליח אבו אלסרור סוף-סוף להביא את סלאמה בפני בית הדין היהודי ובפני "סיידנא" (אם כי כינויי הגוף בשורה 4 אינם ברורים לחלוטין, וייתכן שמדובר דווקא בסלאמה התובע את אבו אלסרור). בית הדין מורה לסלאמה להצדיק את התנהגותו. סלאמה מבקש לזמן את העדים, אך בית הדין מסרב ושואל: ומה אם לא יצייתו לצו? אבו אלסרור מציע שבית הדין ישתמש בחרם סתם (חרם כללי) כדי לאלץ כל מי שקיבל מסר כלשהו מסלאמה — שמטרתו להסית נגד אבו אלסרור בערכאות המוסלמיות — לדווח על כך. בשלב זה אחד הצדדים, סלאמה או אבו אלסרור, מאשים את משנהו במתן עדות שקר בבית הדין היהודי ("בפני סיידנא"). בית הדין מקריא בקול מכתב שסלאמה מודה כי הוא שלו, ובו הוא מאשים מסית (=אבו אלסרור) שהוגלה ממליג' לקהיר, בכך ששלח מכתבים לאבן אלקאש הצבע, לשוטר ולנדיב, ובהם נאמר שעדיין לא נפטרו ממנו, שכן ישוב מיד עם מות רבנו. בית הדין שואל את סלאמה על סמך מה העלה את ההאשמה הזו, וסלאמה משיב רק שמישהו (שאת זהותו הוא מסרב לחשוף) סיפר לו על המכתבים שאבו אלסרור שלח לכאורה. בית הדין נותן אמון בגרסתו של אבו אלסרור, ובד בבד מטיל חרם סתם המצווה על כל מי שאכן קיבל מכתב הסתה מאבו אלסרור — לבוא ולהציגו. השוטר והנדיב נוכחים במקום, ושניהם מכחישים שקיבלו מכתב כזה מאבו אלסרור. המסמך מסתיים באופן פתאומי בשורה: "האיר היום, והקהל התפזר."

ארבעה קטעים המרכיבים את רובה של איגרת בערבית-יהודית. תיארוך: כנראה ראשית המאה ה-16, או אולי המאה ה-15. אשתור פרסם את אחד הקטעים והציע שמקורו בדמשק זמן קצר לאחר כיבוש סוריה בידי סלים הראשון בשנים 1516/17, על סמך אזכורו של פקיד ממשלתי בשם אלע'זאלי, שלדעתו הוא ג'אנברדי אלע'זאלי, המושל העות'מאני הראשון של מחוז דמשק (כיהן 1519–21). אך מאחר שההמשך של האיגרת (שלא היה מוכר לאשתור) מזכיר את הגעת צי ספינות לאבו קיר, סביר הרבה יותר שמקור האיגרת במצרים, ככל הנראה באלכסנדריה. גם התיארוך טעון בחינה מחדש: אלע'זאלי הנזכר אינו בהכרח ג'אנברדי, ואף אם כן — ייתכן שהמסמך מתוארך לתקופת שירותו תחת המשטר הממלוכי בסוריה ובמצרים בראשית המאה ה-16. השולח מדווח שכבר שלח קודם לכן שתי איגרות בנוגע ל"כל המתרחש בעיר" (אלמדינה). הסיבה למשלוח האיגרת הנוכחית היא בקשת עזרה למען אחותו. היא כתבה לו על "מה שאירע לה עם משה נווארו ועם הרופא (אלחכים)". הנמען מתבקש לכתוב לבנה ולחקור בעניין. "הם" נטלו ממנה שלא כדין את בתיה (ביות) ואת חפציה ורכושה (חוואיג'), והותירו אותה בלא כלום. הנמען מתבקש להתערב ו"להציל אותה (או: את הרכוש הגזול) מידיהם". השולח שקל לפנות לסולטאן בבקשת סיוע בעניין זה, אך נראה שנמנע מכך מסיבות שונות: משהו הקשור ל"אנשי צפת ואנשי ירושלים"; חמישה חודשי פיגורים במשהו; דבר-מה הקשור למטבעה (דאר אלצ'רב); ורצונו שהעניין יישאר בסוד. הנמען מתבקש לשלוח את "שגריר/שליח שלך" (קאצד) אל אלע'זאלי, אשר ישלח אז שליחים אחריהם (משה נווארו והרופא?), יענישם וישיב את הבתים והחפצים. הוא מבקש מענה מהיר על מנת שיֵדע כיצד לפעול. הוא מדווח שמישהו הגיע מזיתון (אשתור מזהה זאת כעין אלזיתון שליד צפת) פצוע ומוכה (מג'רוח מצ'רוב). השורות הבאות שבורות וקשות למעקב (עדיין חסרים מקטעים גדולים מסעיף זה). משורה 31 ואילך נידונים אנשים המנהלים משא ומתן לעריכת פשרה (מצלחה). מישהו נתון במעצר בית (תרסים) והשולח אינו סבור שהדברים יסתיימו עמו בכי טוב. אעוץ' ובנו אף הם נתונים במעצר במצב עגום. הסולטאן עצר אותם באשמת בגידה והם נשמרים בידי ארבעה ח'אצכיה (היחידה המובחרת ביותר בצבא הממלוכי, ששימשה פמליה ומשמר ראשו של הסולטאן). הוא מדווח עוד כי "הצי" (אלקטאיע) הגיע לאבו קיר אך הסולטאן לא הרשה להם לעבור. הם ביקשו אמאן (חסות וביטחון מעבר) אך הסולטאן לא נענה לבקשתם. נזכרת גם הגעתם של "הקונסול" (של ונציה?) ו"שגריר צרפת" (קאצד פראנסה). הנמען מתבקש להתייעץ עם ר' יעקב ג'ראדה (? גראדה) בעניין מסוים. השורות האחרונות של האיגרת פגומות מכדי להבינן.

recto: שטר משפטי (חלק) למכירת בית עם בוסתן באלג'זירה, "בין שני הנהרות ושני הגשרים". המוכרת היא אישה, ככל הנראה אלמנה, שבנה היה הבעלים של הנכס הסמוך שכלל שתי חנויות. אין מדובר בשטר המקורי אלא בתמצית או סיכום בערבית-יהודית של שטר בכתב ערבי (מבית דין מוסלמי), שכותרתו "גבולות הבית באלג'זירה". (השוו למקרה דומה.) קיימות גם כותרות משנה בכתב ערבי לכל גבול (אלחד אלאול… אלחד אלת'אני והו אלבחרי… וכו'). גויטיין הבחין בראָיה תומכת לכך שהמסמך הועתק משטר בכתב ערבי: הסופר העתיק את הצורה חסרת המשמעות "תומיד" (תומיד) במקום "יומאיד'" (ىومىد) המקורי. (סביר שהסופר עשה שגיאה דומה ב"ריס אלפלאפטה"; המילה במסמך המקורי הייתה ככל הנראה "קלאפטה", כלומר אומני סתימת סדקים בספינות.) אלג'זירה, שגויטיין מתאר כמשכן החברה הגבוהה, הייתה רכוש המדינה, ולכן רוכש הבית נדרש לשלם מס חודשי (חכר / דמי קרקע) של 5/8 דירהם, והקרקע עצמה לא נכללה במכירה. מכירות בתים נערכו לעיתים קרובות בפני נוטריונים או בתי דין הן מוסלמיים והן יהודיים. מוכרת הבית הייתה אישה, ככל הנראה אלמנה, ונכס סמוך היה שייך לבנה. הבית המתואר כאן גבל בבית שהיה שייך בעבר לוזיר הפאטמי יעקוב אבן כלס (נפטר 991) ולאנשים אחרים בעלי מעמד רם. הערותיו של גויטיין מזכירות רישום בפנקס בית דין משנת 1136 לסה"נ בנוגע לבית אחר באלג'זירה בשווי של 660 דינרים לפחות שהיה בבעלות יהודי. verso: הקטע הממוסגר בפינה השמאלית התחתונה הוא מסמך דומה, סיכום של ארבעת הגבולות של [נכס בדרב] אלסֻרִיַּה (על רחוב זה ראו אצל גיל). בדומה למסמך ברקטו, גם תמצית מכר זו אינה כוללת את שם הקונה. שני המסמכים היו ככל הנראה חלק מארכיון אישי או רישום עסקאות פרטי. יתרת הטקסט מורכבת ברובה מהערות חטופות לקראת הכנת שטרות משפטיים יהודיים, ובהן: (1) כתובה הנפתחת בשבחים ל"אדוננו שמואל", דבר העשוי לתארך את הקטע לתקופתו של שמואל ב"ר חנניה. (ייתכן שגם ידו של הסופר ידועה.) (2) רישום של חוב בין הסוחר (אלתאג'ר) אבו אלפרג' ישועה ב"ר יוסף הכהן, החייב כסף לאבו אלרצ'א יוסף ב"ר ברכות אבן אללבדי (ככל הנראה זהה ליוסף השני ב"ר ברכאת אבן אללבדי, המוכר ממסמכים אחרים המתוארכים לשנים 1156 ו-1178 לסה"נ). (3) עניין הקשור בצאעד ב"ר אבו עלי ובהלאל וכרים בני סבאע אלעטאר. (4) תנאים לנישואין או לאירוסין של עלי ב"ר שמריה אלבזאז(?) וסת אלעג'ם בת [...]. תשלומי הנישואין: 5 + 16.

קטע מפנקס בית דין הכולל שרידים של 13 מסמכים, שרובם שלמים. מתוארך לחודשי טבת-כסלו ה'ת"ס, שהם 1699-1700 לסה"נ. כתב היד של הסופר וכן רבים משמות המשפחה אינם נפוצים בקהיר, מה שמרמז על כך שהקטע מקורו ככל הנראה בקהילה יהודית במקום אחר באימפריה העות'מאנית (המֵדִין הכסוף העות'מאני נזכר לאורך הרשומות). עם זאת, ייתכן גם שמדובר בפנקס בית דין השייך לבית דין ו/או לקהילה בקהיר שמסמכיהם לא שרדו בכמויות גדולות מתחילת המאה השמונה עשרה. אזכור אפשרי של "רובע הקראים" בקהיר מופיע במסמך 9 בצד ה-verso. רשומות המסמכים בצד ה-recto כוללות: (1) שותפות עִסְקָא בין סולימאן טראבולסי ויהודה ביכי(?). (2) שותפות כללית במסחר באלמוגים למשך שנה: "במלאכת אלמרגאן לזמן י"ב חדשים" (שורה 18). יתר רשומות בית הדין ב-recto עוסקות באירוסין הכוללים התחייבויות מתנות נישואין מהחתנים לכלות וכן נדוניות: (3) אירוסי משה ב"ר יוסף הכהן וכלה לעתיד המופיעה בשני שמות שונים: סעודי המכונה רחמה בת שמואל ראשי/דאשי(?); (4) אירוסי יעקב ב"ר רחמים הכהן קמאט ומסעודה בת יוסף הלוי בר-ביכה(?); (5) אירוסי משה ב"ר יעקב הלוי וריינה בת אליהו רמוך(?); (6) אירוסי אברהם תלמיד וסת אלבית בת בנימין פרנציה. ה-verso כולל את הרשומות הבאות: (7) רשומה חלקית הקובעת כי יצחק אשכנזי מקבל סכום כסף מלאה בת ____(?) עתרותי. (8) רשומה חלקית שבה סעדיה אנג'ל מתחייב ללמוד את "מלאכת הסירמקג'י" עם שמואל מאנופלה/מאנופלה. בהתבסס על הסיומת, המונח המקצועי כאן הוא ככל הנראה הטורקי "sırmakçı" (יצרן או רוקם של חוטי זהב או כסף), שהוא מילה נרדפת למונח "sırmakeş" במילון רדהאוס (עמ' 1014). (8) העתק כתובה מקוצר לנישואי משה ב"ר יחיאל מיוחס ופרלה בת גבריאל פרנסז (פראנשיז). (9) הסכם שכירות למספר נכסים, שחלקם רשומים ב"רובע הקראים". שני הצדדים בעסקה הם ברוך ב"ר אהרן יואב ויוסף ב"ר ישועה הלוי. הנכס הראשון ברשימה "הכמארה" אינו ברור במשמעותו המכוונת. ייתכן שמדובר במונח האדריכלי הלטיני "camera" (חדר, חדר מקומר). (10) אירוסי הדיין יעקב ב"ר דוד הלוי והגרושה סהור(?) בת אברהם חמוזי. (11) הודאת חוב בין יעקב ב"ר שם טוב מלמד ואברהם ב"ר שלמה בנטורה/בינטורה. (12) שותפות בין מרדכי אשכנזי ושמואל ב"ר יצחק ____ (שם המשפחה אבד עקב נזק). השותפות היא ב"מלאכת אלכואגייה/אלכואנייה", הדורשת מחקר נוסף לקביעת ההקשר המקצועי המדויק.

הסכם אירוסין מותנה בין חוסיין בן פרג' לבין חמיו לעתיד פצ'יל בן עלון, על נישואיו לבתו הבכורה של פצ'יל, מֻפצ'את. תיארוך: סביב שנת 1000, על פי גויטיין. תנאי ההסכם: 1) המֻקדם נקבע על 25 דינרים, מתוכם 5 משולמים מיד ו-20 בחודש תשרי. 2) הארוסה תקבל את כל הנדוניה של אמה המנוחה למעט הכסף (הכלים מכסף). 3) כלי הכסף יחולקו בשווה בין שתי הבנות, אך מֻפצ'את לא תקבל פחות מ-40–50 דינרים. 4) באותו אופן גם כלי הנחושת – 40–50 דינרים. 5) אם חוסיין לא יהיה מרוצה, האירוסין יבוטלו ללא צורך בהליכים פורמליים. הטקסט שבצד האחורי אינו קשור למסמך זה. (המידע מתוך כרטיס המפתח של גויטיין.) הסכם אירוסין מותנה של זוג צעיר. גויטיין משער שהמסמך נכתב סביב שנת 1000 לספירה, והוא סבור שמדובר בשטר אירוסין (קידושין) בשל התנאי שלפיו לא יידרש גט במקרה שהנישואין לא יתממשו. עם זאת, לפי עשור, תנאי זה דווקא מעיד על הסכם אירוסין מותנה ולא על שטר קידושין. יתרה מזו, עשור אינו מכיר שטרי קידושין מוקדמים אחרים מהמאה ה-12. מלבד שטר זה, ידוע רק על מקרה אחד נוסף בגניזה שבו מוזכרים אירוסין מותנים – מסמך משנת 1042 (אפשרות נוספת היא מסמך שפרסם פרידמן). ההסכם נערך בין החתן לבין אבי הכלה. אין אזכור להסכמת הכלה או להוכחה שמינתה את אביה כשלוחה. אין להסיק מכך שהכלה הייתה קטינה, שכן פרטים מסוג זה חסרים לעיתים קרובות בהסכמי אירוסין (ראו למשל מסמך אחר מן הגניזה). יתרה מזו, כאשר הכלה הייתה קטינה, פרט זה היה לרוב מצוין במפורש. ההסכם כולל תנאי ייחודי שאינו מוכר ממסמכים אחרים: האב מסכים לשלם עבור בגדי חתנו ("קישוטים" ותכשיטים), כלומר ככל הנראה עבור החתונה עצמה. יתרה מכך, הוא לא יספק זאת מתוך הנדוניה שהותירה אשת האב (שכנראה נפטרה?). נדונייתה תחולק בשווה בין שתי הבנות. סביר להניח שתנאי זה נדרש על ידי החתן, אשר ביקש שכלתו לעתיד תקבל נדוניה גדולה כפי שהובטח לו. דאגתו של החתן לעניין נדוניית אשתו באה לידי ביטוי גם בתנאי המאפשר לו לבדוק את פריטי הנדוניה ולוודא שהם עומדים בציפיותיו. במקרה שהדבר לא ימצא חן בעיניו, יוכל להשיב לעצמו את הסכומים שכבר הוציא על הוצאות החתונה או על הוצאות אחרות, ולבטל את הנישואין. (המידע מתוך עבודת הדוקטורט של אמיר עשור.)

ביפוליו מתוך פנקס בית דין, ככל הנראה מאותו פנקס שממנו הגיעו חמישה ביפוליו נוספים השמורים בשמורה אחרת. בסך הכול כוללים ששת הביפוליו עד 38 מסמכים, אך המספר הממשי כנראה נמוך יותר משום שרישומים רצופים מסוימים, המשתרעים על פני מספר עמודי פנקס, טרם זוהו זה עם זה. תיארוך: הרישומים בעמוד זה הם מאדר א' ואדר ב' שנת ה'תנ"ג, היינו 1693 לסה"נ. מקום: קהיר. השם גבריאל קונפורטי מופיע לאחר רישומים רבים בתפקיד "עד שני". צד ימין של הרקטו: (מסמך מס' 1) רישום לא שלם, ובו השורות האחרונות של שותפות או הסכם בין שלושה צדדים. (מס' 2) הצהרת שכיב מרע של יהודה דירולו (דירולו) המכונה דאנון, הנוגעת למגוון חובות ולהסדרים לקבורתו. (מס' 3) שידוכין בין ריינה בת יצחק פורטוגז לבין יצחק בן יעקב מצליח. צד שמאל של הרקטו (מסמך מס' 4): פסק דין בנוגע לסכסוך שותפות בין יצחק עמנואל לשמואל סלמון(?). השורות הראשונות מפרטות את ההסדרים הכספיים ואת נוהלי ניהול הרישומים בין השותפים. מטרת הרישום מתבהרת החל משורה 26, שם מצוין סכסוך ביניהם, ובהמשך טוען השותף שמואל כי היה "אנוס" באופן כלשהו, ובכך הופרו תנאי הרצון של השותפות. בית הדין מציין כי בדק את העניין ומצא שלא אירעה הפרה כזו של השותפות. חתימות שלושת הדיינים שישבו בדין הועתקו לפנקס בית הדין בסוף רישום פסק הדין: ישראל רומאנו, דוד חיים בית-הל[..]ס ומשה ויטאל. (מס' 5) העתק כתובה שקוצרה במקומות מסוימים לצורך ייעול הרישום בפנקס בית הדין. הכלה: נחמה בת יצחק נווארו. החתן: אברהם בן משה מאגורו/מאיורו. חלק מן הכתובה ורשימת הנדוניה המלאה ממשיכים בצד ימין של הוורסו, וכוללים מגוון רחב של פריטים ובגדים מקושטים בזהב, כסף, אבני חן ופרוות. צד שמאל של הוורסו: (מסמך מס' 6) מסמך ירושה לא שלם שנערך לאחר מותו של אדם המופיע רק בשמו הפרטי, ישראל, וייתכן שהוא אותו ישראל הכהן הנזכר ברישום מס' 7. הרישום מפרט הליכי ירושה מורכבים בין שלושת ילדיו של ישראל: ריקה (אולי אלמנתו), נתן (בן המנוח?), ויוסף (חמיו של נתן). (מס' 7) שותפות השקעה בין מרדכי ואהרן, בניו של ישראל הכהן המנוח, יחד עם שותפים נוספים: נתן בן-אפרים, יעקב הלוי ומשה הכהן.

מסמך משפטי. מקום: קהיר. תאריך: סוף תשרי א'שנ"א למניין שטרות (אוקטובר 1039). טוביה בן יפת הלוי ועלון בן פרג' מעידים כי בערב חג הפסח של שנת א'ש"נ למניין שטרות (אפריל 1039) נכחו בביתו של סלימאן בן אסחאק בן מאיר בקהיר החדשה, ובאותו מעמד הצהיר סלימאן כי החזן ח'לף בן אברהים חופשי לשרת את הקהילה ולשמש כשוחט, וכי ח'לף אינו עוד כפוף לו. קודם לכן היה בין סלימאן לח'לף הסכם משפטי (קנין) שלפיו לא היה ח'לף רשאי לעשות דבר ללא רשותו של סלימאן. העד עלון בן פרג' מציין כי מעולם לא היה קנין רשמי בין סלימאן לח'לף אלא מעאמלה — שמתוך ההקשר משמעותה כנראה "הסכם בלתי פורמלי". עד שלישי, סלאמה בן ניסן הכהן, זוכר את האירוע כמי שהתרחש בביתו של אדם אחר; על עדותו חתום נחום בן חיים. אישור התוקף חתום בידי הדיינים רבי אפרים בן שמריה, אברהם בן מבשר ויפת בן דוד. גויטיין משער כי ח'לף בן אברהים הנזכר במסמך זה הוא אותו ח'לף המופיע במסמך אחר (PGPID 3523), אך ליברמן חולק על כך. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.) ליברמן מבין את המסמך באופן שונה לחלוטין, ומפרש את המונח מפאוצ'ה כ"שותפות" ולא כ"מחלוקת". לדעתו ייתכן שסלימאן היה השותף הבכיר בשותפות עסקית בלתי מוגדרת עם טוביה, עלון וח'לף. לפי השערתו, טוביה ועלון תבעו לקבל את חלקם בשותפות, שהיה אמור להתחלק על ידי סלימאן, אך הוא סירב בטענה שטוביה ועלון כבר קיבלו את חשבונותיהם הסופיים, ושח'לף משוחרר מהתחייבויותיו כלפיהם. סלימאן וח'לף סיימו את היחסים ביניהם, ומסמך אפריל ניתן בידי ח'לף כראיה לכך. הצהרתו של עלון כי בין סלימאן לח'לף התקיימה "מיזם משותף (מעאמלה) ולא קנין" מסבכת את הבנת מודלי השותפות בתקופה זו; ההבדל בין מפאוצ'ה למעאמלה (או בין שתי אלה לקנין) אינו ברור. מיד מתחת, בכתב יד אחר, מופיעה עדותו של סלאמה בן ניסן הכהן בפני סלימאן ולפיה הוא (סלאמה) השמיע את אותה ההצהרה במקום אחר, בביתו של זקן. בכתב יד שלישי מאשר המסמך את חתימותיהם של טוביה ועלון בבית הדין הקבוע בפסטאט, מספר חודשים לאחר רישום עדותם הראשונית בביתו של סלימאן בקהיר.

מסמך משפטי בכתב ערבי. מתוארך ליום רביעי, כ"ג רג'ב 1244 להג'רה, שהוא ינואר 1829 לסה"נ. במבוא למהדורתה מציינת ג'יין הת'אווי כי מדובר באיקראר (הודאה) מקוצר על חבות בגין הלוואה, של פקיד המכונה "ח'אח'אם באשי" (חכם באשי). לאחר 1835 התואר התייחס לרב הראשי של איסטנבול, שייצג — לפחות להלכה — את כלל נתיני הסולטאן העות'מאני היהודים. עד אותה שנה התואר מופיע באופן ספורדי, ומשמעויותיו אינן ברורות ואינן עקביות. נסיבות אלו הופכות את זיהוי האדם המכונה "רב ראשי" במסמך זה לבעייתי. שמו במסמך נכתב "בָּרכָּאר" או "בָּרכָּארה", בצורה הקרובה דיה לשם הרב הבולט של קהילת איסטנבול היהודית באותה תקופה, חיים יעקב בניאקר, כך שסביר שהדמות המוזכרת בהסכם ההלוואה היא אכן בניאקר — שאת שמו ניתן היה לכתוב גם "בַּריאקר", בשימוש בארמית "בר" במקום "בן" העברי. בניאקר עמד בראש קהילת איסטנבול היהודית בשנים 1800–1835. למרבה הפלא, משרת הח'אח'אם באשי הוקמה רשמית בשנת מותו, ובעל התפקיד הראשון בה היה יורשו של בניאקר בהנהגת קהילת איסטנבול. אם אמנם המסמך יצא מקהיר, ייתכן שגם המלווה של בָּרכָּאר — הסוחר (ח'ואג'ה) אֶלכָּאן עמינדב — ישב שם. הערב להלוואה, שמעון פרנסיס, פעל ללא ספק בקהיר. שמעון היה סוחר יהודי בינלאומי, שחברתו "קארו ופרנסיס" ניהלה עסקים פיננסיים ברחבי הים התיכון בין השנים 1790 ל-1830 בקירוב. "סימנו" וחותמו של שמעון מוזכרים במסמך אך אינם נראים; ככל הנראה הוא חתם וחתם בחותם על המקור המלא והבלתי מקוצר. הערה: שני האזכורים של שם המשפחה של הח'אח'אם באשי נכתבים: ىار كاره. מחקר עתידי לזיהוי שמו של הח'אח'אם באשי הנידון צריך לשקול האם מדובר בשם משפחה דו-חלקי, עם הכינוי הפטרונימי "בָּר" ואחריו שם בעל השפעה לשונית איברית או איטלקית: בָּר-כָּארה (Cara), או אפילו בָּר-גָּארה (Gara) אם הסופר היה בקיא בכתיב הטורקי-עות'מאני. לפי כך, אפשרות שם המשפחה האיברי "וָארגָּארה" (לרוב נכתב Vergara) אינה מופרכת. אף הקשר האפשרי בין שמות המשפחה Cara ו-Caro/קארו בקהיר של ראשית העת החדשה ממתין למחקר נוסף.

תשובה משפטית הנוגעת לתביעה בין יוסף לבדי לבין אלוֹשַׁא (וֻחְשַׁא) על הבעלות בעשרים ושתיים חבילות של לכּ (שרף לכה). עד כה זוהו שישה דו-עלים ושני עלים בודדים, ובסך הכול 28 עמודים מתוך 40 עמודים שהיו במקור בשתי קוֹנטרסים (קוויירים). נראה שהשופט בתביעה פסק לטובת לבדי. "ראיֵס" מסוים כתב ופרסם ביקורת על הפסיקה ותמך בעמדת אלוֹשַׁא. השופט השיב בכתב תשובה משלו, ומה ששרד בגניזה הוא תשובת הראיֵס לתשובת השופט. הכותב מצטט פעמים רבות קטעים מתוך הביקורת המקורית שכתב ומתוך תשובת השופט. אף שהמסמך מורכב וסתום, עמדות שני הצדדים פשוטות. השופט סבר שההסכם של לבדי עם שני שותפיו, פרח ואבו נצר, כולל את 22 משאות הלכּ הנדונים, כל עוד הצד שכנגד לא יביא ראיה שאינם נכללים בו. הראיֵס, ששמו לא נזכר, טען שמכיוון שאין בידי לבדי ראיה שעשרים ושתיים החבילות שייכות לשותפותו עם פרח ואבו נצר, יש לראותן כשייכות ליורשי פרח ואבו נצר, שכן החבילות נמצאות בידיהם. במילים אחרות, מאחר שהחבילות מצויות בחזקת היורשים, חובת ההוכחה רובצת על לבדי. יש לזכור כי פרח ואבו נצר נרצחו בעיידאב. ללבדי הייתה זכאות ל-29 חלקים מתוך 30 מכל מה שהיה בשותפותם, ולאבו נצר ולפרח יחד היה רק חלק אחד. יורשי פרח כבר נטלו את חלקם הקטן מתוך 22 חבילות הלכּ. ראוי לציין שרק אלוֹשַׁא נזכרת כ"יורשת" של אבו נצר, אף על פי שידוע לנו שהיו לו אח נוסף ושתי אחיות. המשפט בין לבדי לאלוֹשַׁא התקיים בשנת 1104, שלוש שנים לאחר שובו של לבדי מהודו, משום שהשופט עיכב במכוון את ההליכים כדי לאפשר לצדדים זמן להגיע להסכמה. בקטע האחרון, שמיקומו במסמך הגדול אינו ידוע, מובא המידע שהעניין הובא לפני קאדי מוסלמי, שפסק לטובת אלוֹשַׁא. המסמך נכתב אפוא במהלך 1104 או זמן קצר לאחר מכן. סדר העמודים: קונטרס ראשון 1. ENA 2855.16 2. T-S Ar.47.245 3. ENA 2855.15 4. T-S Ar.43.272 קונטרס שני 5. T-S G2.60 מיקום בלתי ידוע 6. T-S Ar.49.33 לדיון במיקומם של העמודים בתוך הקונטרסים, ראו הערותיו של פרידמן במהדורה העברית ובמהדורה האנגלית של ספר הודו א'.

רישום משפטי של ירושה, שהוצא בבית דינו של ר' לוי בן חביב בירושלים בספטמבר 1532 לסה"נ (ג' בתשרי ה'רצ"ג), בעניין עיזבונה של המנוחה נצר בת אליהו בן עבד אלולי מלמד, אלמנתו של ר' פהיד הידוע בכינוי בראבכ (?), שנפטרה ללא צאצאים ישירים. אחיינה, עבד אלכאפי בן סלימאן החזן — שאמו צ'ריפה הייתה אחותה של נצר — הציג ייפוי כוח שנערך בפוסטאט במאי 1532 (ז' בסיון ה'רצ"ב), בחתימת העדים יוסף אבוהב ויוסף בן דוד מורנו, המסמיך אותו לתבוע את חלק הירושה שהורישה לו דודתו (בהמשך מתברר שדודתו הורישה לאמו צ'ריפה ולמשפחתה שני שלישים מלאים מן הירושה, בעוד השליש הנותר נועד לאחותם השלישית רבקה ולמשפחתה). עבד אלכאפי הגיש תביעה נגד שמואל הלוי בן שלמה הלוי, המכונה גם שמואל כלח, שהיה האפוטרופוס/מוציא לפועל של העיזבון, על מנת לקבל את חלקו בירושה. שמואל מצדו טען כי כבר שלח די כסף לידי דוד חבריא (? חבריא), שהיה אמור להעביר חלק ממנו לאשתו רבקה בת זביידה (אחותה האחרת של נצר) ולמסור את היתרה לעבד אלכאפי — אלא שזה האחרון לא קיבל פרוטה. עוד השיב שמואל כי לא נותר די כסף בעיזבון כדי לשלם לעבד אלכאפי את חלקו (וחלקם של אמו ואחיו), אך ניתן להשלים את החסר באמצעות רכוש, תכשיטים ובגדים. המסמך נמשך לאורך כמאה שורות נוספות, ובהן פירוט מדוקדק של כל המטבעות בסוגיהם השונים שהעביר שמואל לידי עבד אלכאפי, לצד התכשיטים, הבגדים ושאר החפצים (כשבדף שמנגד מופיעה רשימה נפרדת ובה אינוונטר מפורט של שבעים פריטים, רובם פריטי לבוש). עם זאת, חלק מן הפריטים הללו נועדו לדוד חבריא, והתכשיטים במיוחד הוכנסו לתוך שקית שנחתמה בחותמו של עובדיה כהן, ועבד אלכאפי נדרש להישבע כי לא ייפתח אותה עד שהשניים יוכלו לעבור עליה יחדיו בפוסטאט תחת פיקוחו של שמואל הלוי בן חכים. בין המטבעות הנזכרים מופיעים פרחים שולאליים מזהב ופרחים אברהאמיים מזהב — מטבעות שנטבעו במטבעותיהם של ר' יצחק שולאל ושל אברהם קסטרו בהתאמה. עיקר המידע מתוך תיאורו של אברהם דוד.

העתק של שטר מתנה הנוגע לנכסים שהיו חלק מעיזבונו של המנוח אברהם קסטרו. שטר המתנה המקורי נכתב בכ' אלול ה'ת"ג (1643), ובתוספת מצוין כי ההעתק נערך בח' [שם החודש חסר] ה'תט"ז (1655/56). מקום: קהיר. על פי תיאור המסמך, חלק מהנכס כלל חדרים הפונים לחצר פנימית ולגן (חלקם הושכרו לאחרים). המונח "המרבע" משמש לאורך המסמך כדי לתאר את הנכס, ואולי הוא מציין מתחם מגורים משפחתי בצורת "ריבוע". בנוסף, היה לנכס גם דירה בקומה העליונה. בעת כתיבת המסמך המקורי בשנת 1643, מרדכי רקאק שכר נכס אחד ושמואל אבן יחיא שכר נכס אחר מתוך אחזקות הנדל"ן של משפחת קסטרו (וייתכן שהרחוב עצמו נקרא על שמם, שורה 3). יצחק בן יעקב קסטרו מסדיר העברת הנכסים במתנה לבנו התלמיד יוסף. מתנה זו חייבת להישאר בתוך המשפחה ולעבור "מיוסף לבנו ולבן בנו עד עולם, או בירושה על פי התורה". יצחק מתנה כי אין לשעבד את הנכסים כנכסי צאן ברזל בכתובה כלשהי או כביטחון לחובות. המסמך מזכיר גם את אסתר, אחותו של יצחק, אלמנתו של יוסף סעדיה, ומציין כי יוסף (קסטרו) היה גם בן אחותו של יוסף סעדיה ("בן בתו") — מה שמשמעו כי יצחק ויוסף סעדיה נשאו זה את אחותו של זה. שם אשתו של יצחק קסטרו אינו מוזכר. המסמך מתייחס למספר מסמכים קודמים שהובאו בפני הדיינים לאישור. הראשון בהם נושא תאריך יום חמישי ג' בניסן ה'ת"ב (1642), חתום בידי חביב דנון ומשה [...]. המסמך השני מתוארך לשנת 1643, חתום בידי משה ראובן הסופר, יצחק קסטרו ויהודה [...]. הדיינים שאישרו את המסמכים הקודמים הם: יהודה (?) בן חזקיהו הכהן, מנחם הכהן, ו[...] ברוך, ביום שני ח' [...] ה'תט"ז (1656) בקהיר. למסמך מבנה לא שגרתי של שורות סיום המציינות את הסופרים המקוריים, אישור תקפותו, וכן שהועתק בשנת ה'תט"ז. העדים החתומים על המסמך הם שלמה בן שמואל, סומך הכהן (סופר/מעתיק), ושלמה בן עזרא פטסו (?) .הלב(?). ייתכן ששם משפחה אפשרי זה — פטסו — הוא איות חלופי של השם המתועד (פתסו) במסמך אחר.

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה (לפי וייס). מתוארך לליל יום שלישי, כ"ב בכסלו א'תל"ה לשטרות, הוא שנת 1123. החוזה ערוך בצורת הודאת חוב הנוגעת לביטול "מכירה" של בית ששימש כמשכון. אדם בשם דוד (שורה 7) ובנו (שורות 5, 21–22) רכשו בית מבעלה (שורה 10) של אישה ושמה ג'יידה (שורות 23, 27). העסקה בוצעה בידי הבן בעת היעדרותו של דוד (ככל הנראה במסע מסחרי). הבן והאב השקיעו חלקים בלתי שווים בסך 12 ו-38 דינרים בהתאמה (שורות 21–22). כששב דוד הביתה, הודיעו לו שהבית שנקנה "הוקדש להקדשות החסידיים" (חֻבִּסַ) (שורה 7), או מסתבר יותר שהוחרם בידי השלטונות. נוכח מידע זה הגיב מיד ודרש את ביטול הרכישה (פַסַח') (שורה 11) ואת השבת כספם (שורה 8). הוויכוח בין הצדדים נמשך זמן רב, ובמהלכו טענה האישה כי קבעו את מועד ההחזר שנתיים מיום ההסכמה על העסקה, ושהכסף לא היה ברשותה באותה עת (שורות 8–9). דוד עמד בתוקף על ביטול העסקה כנגד הודאה בכתב מצד האישה (בעלה ככל הנראה לא היה במקום), לפיה סכום הרכישה בן 66 דינרים יהפוך לחוב המוטל עליה ויוחזר בתום שנתיים (שורות 10–12). תנאים אלה היו מקובלים על שני הצדדים (שורות 13–14, 16–18) והוכרו על ידם. מאחר שהעסקה בין הצדדים בוטלה, הושגה פשרה (שורה 24), וכמחווה של רצון טוב החליטו הקונים שלא לגבות את "שכר הדירה" שהיה למעשה "ריבית נסתרת" שתוכננה מראש (שורות 24–25), אלא להסתפק בחמישים הדינרים שהולוו. (ניתן להבין שהיו שמחים להיחלץ מן העסקה, אם לא ברווח לפחות ללא הפסד). החתימות השמורות הן של אברהם בן שמעיה ויצחק בן שמואל. שורות 19–25 חשובות במיוחד להבנת שיעור הריבית שנגבתה באותם ימים: דוד ובנו, באמצעות אותה רכישה פיקטיבית, הלוו יחדיו סכום של 50 דינרים שאמור היה להניב ריבית של 16 דינרים (שורות 21–22) במהלך שנתיים (שורה 12), כלומר 8 דינרים בשנה, או 16 אחוזים — שיעור ריבית גבוה מאוד. (המידע מבוסס על גרשון וייס.)

הסכם משפטי הנוגע להקדש הציבורי של הקהילה היהודית-רבנית בקהיר (אלקאהרה אלמחרוסה) ובקהיר העתיקה/פוסטאט (מצר אלעתיקה). בכתב ערבי. התאריך: 26 ברמצ'אן 9[04] להג'רה (1499 לספירה). בהקדמתה למהדורת המסמך מציינת ג'יין הת'אווי כי מדובר בהסכם משפטי (תצאדק). מילים רבות בטקסט מטושטשות בשל קרעים, ובנוסף לכך התאריך החותם את הטקסט קשה לקריאה, פרט ליום ולחודש — 26 ברמצ'אן. עם זאת, מעורבותו של נתן שולאל, ראש היהודים שלפני האחרון, בפרשה מאפשרת לפענח את השנה כ"אר[בע?] תסעה [מאה]", כלומר "תשע [מאות] [וארבע?]", שהוא 1499 לערך. על פי תנאי ההסכם, נתן שולאל מעניק זכויות ניהול על נכסי הוקף הרבני בקהיר וב"קהיר העתיקה" או פוסטאט, למעלם עבד אלכרים בן מוסא בן צדקה "הידוע כאבן צניעה", ולאדם שייתכן שהוא דודו, המעלם סעיד בן צדקה בן מהד'ב. במסמך נקרא נתן תחילה בשם אבראהים — שם שלא תועד עבורו במקורות ידועים אחרים — ולאחר מכן נתן בן סעיד בן נתן. הנכסים שיהיו תחת ניהולם של שני המעלמים מכונים במסמך וקף. מונח זה לא היה רק מקבילה ערבית נוחה להקדש ההלכתי המוכר בעברית בשם זה. החל מסוף המאה הארבע-עשרה, כל ההקדשות היהודיים הוקמו בבתי דין מוסלמיים כוקף. נוהג זה היה תגובת הקהילה היהודית לחוק משנת 755 להג'רה/1354 לספירה אשר העביר את כל ענייני הירושה — ללא קשר להשתייכות הדתית — לסמכות המדינה, ובכך הכפיף אותם לבתי הדין השרעיים. הקדשת נכסים כוקף איפשרה לקהילה הרבנית לשלוט בהכנסותיהם של הנכסים ולמנוע את החרמתם או החרמת הכנסותיהם בידי המדינה הממלוכית. אשר לנכסים המוקדשים עצמם — המסמך אינו מפרט היכן הם ממוקמים בקהיר ובפוסטאט. בין הנזכרים במסמך עד בשם סלימאן בן יוסף בן שמואל הידוע כאבן אלתאג'ר, היהודי הרבני. בשולי המסמך מופיעות שתי חתימות עדים מוסלמים. עבד אלכרים בן מוסא בן צדקה מתואר כ"אלסבאך", וסעיד בן צדקה בן מהד'ב כ"אלמתטבב" (הרופא).

חלקו העליון של שטר שותפות, שחציו התחתון שרד בנפרד (חיבור על ידי מתיו דאדלי). התאריך, סוף שבט ה'תקס"ד (פברואר 1804), מופיע רק בחלק התחתון של החיבור. השותפים: משה הלוי עג'מי, מרקאדו חובה(?) (מרקאדו חובה), דוד הלוי עג'מי, וחיים צנוע. העסק עסק בבדים ובגדים, ובין סוגי הבד הנזכרים: "אטלס" (סטין) ו"צוף" (צמר). השותפות כוללת שנים עשר סעיפים דו-לשוניים בעברית ובערבית-יהודית, המפרטים את תנאי השותפות, אשר נקבע כי תימשך עד פסח של השנה שלאחר מכן, ה'תקס"ה (אפריל 1805). מתוך התיאור של החלק התחתון: זהו חלקו התחתון של מסמך משפטי הנוגע לשותפות מסחרית בבדים/בגדים בין ארבעה חברים: משה הלוי, דוד הלוי המכונה עג'מי, חיים צנוע, ועוד אדם אחד ששמו מופיע בראשי תיבות בלבד בשורות 18, 20, ו-33 (הרב מ"ח). שמו של השותף הרביעי שמור בחלקו העליון של המסמך — מרקאדו חובה(?). המסמך מתוארך לסוף שבט ה'תקס"ד = פברואר 1804, והחלק העליון של החיבור מציין כי השותפות תימשך עד פסח של השנה הבאה ה'תקס"ה = אפריל 1805. הטקסט עובר באופן סדיר מעברית/ארמית לתרגום בערבית-יהודית בסופו של כל אחד משנים עשר סעיפי השותפות (הקטעים בערבית-יהודית פותחים לעתים קרובות במילה יעני = כלומר). גם סעיפי התוספת מופיעים בתבנית דו-לשונית. נזכרים סכומי כסף כגון 4,500 מאיידס ו-5,000 מאיידס, המייצגים קנסות על הפרת תנאי השותפות. שורה 13 משמעותית במיוחד, שכן היא מאשרת שכל אחד מחברי השותפות מנהל חנות עצמאית למכירת סחורות מסחריות (כל אחד בחנותו). בשורה 24 מציין הסופר כי שלושה עותקים של המסמך הוצאו בעת רישומו. חתום פעמיים על ידי מאיר בן-נעים — פעם אחת כסופר/עד, ופעם נוספת בשם אחד מארבעת השותפים. ככל הנראה, מתתיה אשכנזי חתם כעד השני, וייתכן שהוסיף לשמו קיצור שהיה שונה מן הצורה המקובלת ס"ט (= ספרדי טהור / סופו טוב), אם כי האות הראשונה עשויה להיות סמ"ך בכתיבה לקויה.

צד הפנים: העתק של שטר שחרור עם כמה אישורי קיום מטעם בית הדין בפוסטאט. השטר המקורי ניתן על ידי אברהם בן ישועה אלרחבי ליהודה בן משה החזן אלדמשקי (שורות 1–11). על השטר המקורי חתמו הלל החזן בן עלי, מנשה בן יפת הכהן, שלמה בן משה, עולא בן יוסף הלוי, חלפון בן יצחק, ולוי בן נתנאל החזן. שמות העדים (שהועתקו בשורות 11–12) מעידים שהשטר נחתם בפוסטאט. השטר המקורי קוים גם בפוסטאט בבית דינו של הנשיא הגדול דוד בן דניאל, על ידי הנשיא עצמו וכן יהודה הכהן בן יוסף ויאשיהו בן משה (קיום זה הועתק בשורות 12–18). תוארו של הנשיא כ"ראש כל הגלויות" רומז לתאריך שבין סוף 1091 לקיץ 1094. המסמך שלפנינו הוא העתק של אותו שטר ושל הקיום שניתן לו בבית דינו של הנשיא. ההעתק הושווה למקור, שהוצג בפני בית דינו של יהודה בן משה החזן, ונוסחו אומת (שורות 18–21). כמה דיינים ונכבדים אישרו בחתימותיהם את נאמנות ההעתק (שורות 23–29): אברהם בן שמעיה החבר, שלמה בן מבורך החבר, מבורך בן נתן הכהן, מנשה בן סבאע הלוי, והב בן ישועה, יאשיהו בן משה (האם זהו אותו יאשיהו שקיים את השטר המקורי בבית דינו של הנשיא?), אהרן בן משה, ומשולם בן עלי הכהן. חתימות אלה על ההעתק המאומת קוימו בעצמן בידי הדיינים יצחק בן שמואל (שחתימתו החלקית נראית בשורה התחתונה) ושלמה בן יוסף הכהן, החותם 'שלמה הכהן בן גאון … נכד שלמה גאון מצאצאי אהרן'. חתימה זו מדגישה את ייחוסו הגאוני, בניגוד לחתימתו הרגילה ('שלמה בן יוסף אב') בעת ששירת בבית דינו של הנשיא דוד בן דניאל, יריבה הגדול של משפחתו, ובמיוחד של דודו אביתר גאון. דבר זה עשוי לרמוז על תאריך הקיום — לאחר מותו של דוד בן דניאל בסוף שנת 1094 לסה"נ. בהיקף רחב יותר, ניתן להסיק טווח תאריכים של 1066–1108 לסה"נ על סמך כתב ידו של הסופר הלל בן עלי.

מסמך משפטי שנכתב בקהיר ביום שלישי, י"ח בשבט ד'תתנ"ה למניין השטרות, הוא 7 בפברואר 1094. הצהרה של השמש יוסף בן שלמה הכהן, ולפיה לא מסר את גט הגירושין מהיבּה/נתן בן מוהוב הכהן לסירוה בת הלל במשך כמעט שלוש שנים. השמש מסביר שנהג להחזיק אצלו גיטין של כהנים בתקווה שבני הזוג יצליחו להתפייס לפני שיתגרשו (שכן כהן אינו יכול לשאת גרושה, ובכלל זה גם לחזור ולשאת את גרושתו שלו). הגט המקורי נכתב ב-22 באפריל 1091, ועליו חתומים (וכנראה גם כתבוהו) החזן הלל בן עלי וכן אותו שמש יוסף עצמו. בעת ביקורו בירושלים, פנתה אליו אמהּ של הגרושה וביקשה ממנו למסור את המסמך, ועתה הוא מפקיד אותו בידי ח'ליפה בן מנשה מעכו. עדים על המסמך (וכנראה גם הכותב) נתנאל בן יפת החבר (המוכר גם ממסמכים אחרים), וכן אהרן בן אברהם. בכתב יד שונה מופיע פוסט-סקריפט יוצא דופן (אולי תיקון לשטר?) המסתיים בעלאמה: "ישועה". מתחת למסמך מופיעה תשובה הלכתית חריפה ונוקבת באורך 40 שורות העוסקת בפגמים של המסמך המשפטי הזה, שכתב הפוסק הארץ-ישראלי עמרם בן אהרן בן עמרם הכהן, מצאצאי הדיין אליהו הכהן. הוא מעבד בלעג את הפסוק מירמיהו ח, כב: "הצרי אין במצרים? אם רופא אין באלקאהרה? מדוע מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי?". כדי להבטיח לעצמו די מקום לתשובתו, נראה שעמרם הדביק את הדף השני על הדף הראשון. ייתכן שעמרם בן אהרן זה הוא חתנו של הגאון אביתר הנזכר במקור אחר, ובין מסמכיו הנוספים נמנים מספר שטרות ידועים. התשובה מכילה פרטים יקרי-ערך רבים על נוהלי בית הדין ועל הנוסחים המשפטיים המקובלים. המסמך פורסם בידי מ"א פרידמן במאמרו "הצרי אין במצרים אם רופא אין באלקאהרה (מסמך ממצרים על גירושי אשת כהן בסוף המאה הי"א ותגובת חכם מארץ-ישראל)", דיני ישראל ה (תשל"ד), 205–228 (במיוחד עמ' 208–209).

מסמך משפטי. רישום של שטר שחרור הדדי. המקום: פוסטאט. התאריך: השליש השני של חודש אלול אתפ"ב למניין השטרות, היינו אוגוסט 1171 לסה"נ. השטר מתעד שחרור הדדי בין יוצק המתכות (אלצבّאכ) פצ'איל/שלה בן מוסא לבין יוצק המתכות אבו אלברכאת/ברכות בן אבו נצר יפת אלמוריד, שהיו שותפים בעבר בענף תעשייתי שאינו מצוין במפורש. סביר להניח שמדובר היה בשותפות במלאכת הטביעה של מטבעות, שכן שני השותפים נושאים את אותו כינוי (אלצבّאכ – יוצק מתכות), ואביו של ברכות מכונה אלמוריד (ספק המתכות למטבעה). פרטים נוספים על השותפות, כגון היקף ההשקעה של השותפים או חלוקת הרווחים וההפסדים, אינם מופיעים בשטר השחרור. מעשה הקניין נרשם פעמיים במסמך, פעם אחת עבור שחרור כל אחד מהצדדים את משנהו. מעניין לציין שהתביעות הספציפיות שמהן משוחררים השותפים שונות בכל אחד מן המקרים: שלה משחרר את ברכות מכל תביעה "הנובעת משטר חליפין" (חואלה), סעיף שאינו מופיע בשחרור של ברכות את שלה. לעומת זאת, כאשר ברכות משחרר את שלה, הוא אינו שומר לעצמו תביעות בגין "עסקת מצ'ארבה, ולא הלוואה, ולא קראצ', ולא דרישת שכר דירה ולא [חכירה...]" — כל אלה סעיפים שאינם מופיעים בשחרור של שלה את ברכות. אף שסעיפי שחרור בשותפויות נראים בדרך כלל פורמולאיים, סעיפי שחרור במסמכים אחרים מכילים לעיתים קרובות מידע על הסחורות שעמדו במרכז השותפות. כאן ייתכן שהסעיפים הותאמו לתפקידיהם הספציפיים של השותפים. אם כך, העובדה שברכות משחרר את שלה מהתחייבויות אלו (שהיו רובצות על הלווה) מרמזת שברכות היה השותף הבכיר או המשקיע. נוסף על כך, בימי חייו היה אביו של ברכות מעורב בעצמו בעסק נלווה הקשור במתכות יקרות; ייתכן ששותפות זו הסתמכה על קשריו המשפחתיים של ברכות או על עושר משפחתו. (המידע על פי ליברמן)

פנקס בית דין הכולל רישומים של כ-15 מסמכים נפרדים. מתוארך: אדר ב' 1600 – אלול 1601 למניין השטרות = 1289–90 לסה"נ. כמה מן הרישומים מזכירים את נוכחותו ו/או את ביתו של הנגיד (כנראה דוד הראשון בן אברהם בן משה בן מימון). לפחות אחד מהם מציין את המיקום בקהיר, בעוד אחרים מתקיימים בפוסטאט. רבים מן הרישומים מחוקים בקווים. צירופים: אלן אלבוים ואמיר אשור. הרישומים בצד ב' פגומים מכדי להיקרא. בתחתית מוזכר השם אבן אלמשנקץ. הרישום בצד א' מתוארך ב-26 באדר ב' 1600 למניין השטרות = 20 במרץ 1289 לסה"נ. שטר שחרור (release) בין [...] אבן אלגזולי ובין אבו אלסרור [...] שר שלום. כמו כן מוזכר השם אלעזר "הכתוב בשמוש" — אולי עד המסמך המקורי. הרישום בצד א' (מחוק) מזכיר את השם בו סעיד. ככל הנראה עוסק בתשלומי נישואין. גם הרישומים בצד ב' מחוקים ופגומים מכדי להיקרא. פנקס נוסף הכולל את הרישומים הבאים: 1. ללא תאריך: סוף שטר נישואין. 2. 14 בחשוון: שבועה שלא להתפלל בבתי הכנסת של הבבליים או של הירושלמים למשך חודשיים. 3. 29 בחשוון: דיווח על אובדן כתובה. הבעל הוא מכארם בן מימון. 4. ללא תאריך: סוף מסמך לא מזוהה. 5. 22 בכסלו: חוכר המסים של אלמטריה משחרר את שותפו אבו מעמר מכל תביעה (אלא אם זה ינסה להיכנס לעיר לפני שיחלפו 29 חודשים). ר' חיים נכח במעמד. (ראו לעניין זה מסמך נוסף, ככל הנראה ללא קשר ישיר, אך גם הוא עוסק בחכירת המסים של אלמטריה.) 6. ללא תאריך: שטר מכר על קרקע. מוזכר יוסף אלנצבתי (?). 7. 20 בשבט: אירוסין מחודשים (קידושין) של סדידה בת עוץ' לבעלה לשעבר בו אלפרג' בן אברהים בן אפרים. 8. ללא תאריך: רישום הנוגע לירושת המנוח אלשיח' אלסדיד. 9. 26 באלול: רישום נוסף שהשתמר חלקית. 10. ללא תאריך: רישום נוסף שהשתמר חלקית.

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה, חתום בידי יצחק בן שמואל. מתוארך ליום ראשון, י"ג בטבת א'תט"ז למניין השטרות, הוא ינואר 1105. דו"ח על אדם שנמצא מת בביתו ולא היו לו קרובי משפחה שיטפלו בקבורתו או יתבעו את עיזבונו. בשולי הימין נמחקו חתימותיהם של חלפון ושל עד נוסף. בבוקר יום ראשון (שורה 4) נפוצה השמועה כי יוסף בן אסמאעיל אלבֻּנִּי מאלכסנדריה נמצא מת בביתו. הוא נפטר ביום שלפני כן, בבוקר שבת, ומאז שכב בביתו. הדיינים, הפרנסים (שורה 5), שמשי בתי הכנסת, הסופר חלפון אבן אלקטאא'ף (שורה 8) ורבים אחרים (שורה 9) נאלצו לפרוץ את הבית, שכן היה נעול "מבחוץ ומבפנים" (מן בּרּא ומן דאכ'ל). האיש נמצא מת והוצא בידי הקברנים (ע'אסלין, רוחצי המתים) והונח בחצר (שורות 10–11). על פי הוראת בית הדין, שהיה אחראי על מקרים מסוג זה, החל חיפוש אחר עיזבון שהותיר המנוח. לאחר החיפוש נמצא ח'לקאן (שורה 12), קלחת נחושת גדולה, ובה 8 ושלושה רבעי דרהמים של כסף; כן נמצאו חמיאן (שורה 15), כיס-חגורה, וקרטאס (שורה 16), שקיק, ובהם כסף בסך כולל של 41 דינרים (שורה 17) "במזומן", וכן עין (שורה 23), שפירושו זהב. הוצאות הקבורה נאמדו ב-6 דינרים (שורה 18), והיתרה בסך 35 דינרים הופקדה (שורות 22, 20) עד שיבוא יורש לגיטימי לתבעם (שורה 26). 8 ושלושה רבעי הדרהמים נוספו להוצאות הקבורה (שורה 27). כל המיטלטלין, כגון מנדיל (שורה 24), מטפחת, סלה (שורה 24), סל, ועמם פריטים שונים, גם הם ננעלו בבית עד שיבוא יורש לקחתם (שורה 26). חתימתו של חלפון מופיעה בסוגריים בשוליים ומחוקה; כל יתר החתימות מחוקות אף הן. (המידע מגרשון ויס.) ייתכן שהמסמך קשור לרשימת מצאי של פריטים שנמצאו בביתו של יוסף לאחר מותו הפתאומי, אף היא בכתב ידו של חלפון בן מנשה.

עדות שנמסרה בבית הדין היהודי בצור, סביב שנת 1028. דמי השכירות של מתחם בחלב הוקדשו על ידי בעליו, הִלָּה בן יוסף, לבית הכנסת הגדול שבעיר. בניו של הִלָּה, מבורך ומפרג', גרים כעת בצור, והם מצהירים בפני בית הדין כי טענותיו של אדם מסוים מחלב, הטוען שהבית נמכר לו על ידי אביהם, אינן אלא דברי הבל וחסרות יסוד. האחים מדגישים פעמיים את העובדה שמה שהוקדש היה דמי השכירות בלבד, ומתעקשים שהאיש אינו יכול להוכיח את הרכישה משום שאין בידיו כל שטרי קנייה. כוונתם של האחים למכור את הבית הזה ניכרת דייה, אם כי הקטע הרלוונטי בעניין זה ניזוק לרוע המזל. נראה שהם מתעקשים כי הקדשת דמי השכירות נעשתה על תנאי שהיא תתבטל אם היורשים יחליטו למכור את הבית. אילו היה הבית עצמו מוקדש, לא היה מקום ליורשים לדבר על שטרי קנייה, ואף לא היה התיק נידון בבית הדין כלל. כפי שעולה מן הכתוב, הסיפור שמאחורי המסמך הוא ככל הנראה שהמנוח הִלָּה אכן קיבל כסף מן הקונה, אך נפטר לפני שהושלם שטר המכירה. כעת מבקשים היורשים למנוע מן האיש לגבות את דמי השכירות של הבית, כדי שלא ייווצר תקדים משפטי, ולשמור על זכותם למכור את הבית בהזדמנות נוחה. סביר להניח שקהילת חלב טענה כי הבית עצמו הוקדש. אשר לתובע, נראה שנקט בצעדים מסוימים כדי לזכות בחזקה על הבית, אולי בסיוע בית דין מוסלמי. לפנינו אפוא שלושה צדדים המעורבים בפרשה, ובידי כל אחד מהם אינטרס מנוגד. עדות האחים, כפי שנרשמה בידי בית הדין בצור, מובאת לאחר הקדמה מאומתת ארוכה, בסגנון מליצי במיוחד, המהווה את החצי הראשון של המכתב. החלק הראשון של ההקדמה הוא הספד או דברי שבח, ערוכים לפי סדר האלף-בית, לחכמי חלב ולראשם, אב בית הדין ר' יעקב בן יוסף. המכתב נכתב בכתב ידו של שמואל בן משה.

שטר מכירה של נכס בצד הפנים (recto), עם מספר מסמכים נלווים ומשלימים בצד האחורי (verso). מתוארך ב־2 במוחרם 777 להיג'רה (3 ביוני 1375 לסה"נ) על פי הצד הפנים. בהקדמתה למהדורה מציינת ג'יין הת'אווי: במסמך זה מבית הדין השרעי, השרוי במצב של בלאי חמור ומתוארך ל־2 במוחרם 777 להיג'רה / 3 ביוני 1375 לסה"נ, אישה אלמונית מעבירה רבע מבית גדול לבנה שרף אלדין מוסא. רוב צד הפנים של המסמך מוקדש לתיאור הנכס וגבולותיו. הבית ממוקם בחארת זווילה, שכונה בצפון־מערב העיר הפאטמית המקורית אלקאהרה, דרומית־מערבית לבאב אלפתוח וצפונית־מערבית לבאב זווילה — שעריה הצפוני והדרומי של אלקאהרה בהתאמה. חארת זווילה הפכה למרכז ההתיישבות הקופטית באלקאהרה בעקבות מהומות הדת הקטסטרופליות בין מוסלמים לקופטים בשנת 721 להיג'רה / 1321 לסה"נ. מהומות אלה, שפרצו לאחר שהסולטאן הממלוכי אלנאצר מחמד הרס כנסייה קופטית כדי לפנות מקום לבריכה הקרויה על שמו (אלברכה אלנאצריה), הביאו להתאסלמות המונית של קופטים. בעקבות כך השתקע הפטריארך הקופטי דרך קבע בחארת זווילה, שבה ניצבה אחת משתי הכנסיות הקופטיות באלקאהרה שנבנו מחדש לאחר המהומות. (אולם במאה השבע־עשרה עברה הפטריארכיה לחארת אלרום.) על כן אין זה מפתיע במיוחד שהנכס שבמרכז משפט זה היה תחילה "מוקדש לנוצרים" (מוּוַקַּפַה לל־נצראניה), ככל הנראה לנוצרים קופטים. בסך הכל, המסמך ממחיש שינוי מהותי במעמדו של נכס שעוד למעלה מחצי מאה לאחר מהומות 1321 ההרסניות עדיין היה מוקדש לקהילה הקופטית, גם אם לא לכנסייתה העתיקה ביותר. ואולם, במהלך שלושת רבעי המאה שלאחר מכן הוא הוצא מן הוקף הקופטי והפך לרכושם הפרטי של שורה של בעלים מוסלמים, או למצער מוסלמים ברובם.

רשומת בית דין בכתב ידו של חלפון בן מנשה (לפי וייס). מתוארך לאב ה'תמ"ד למניין שטרות, היינו 1123 לספירה. המסמך עוסק במכירה פיקטיבית של בית, כלומר בחוב שנרשם תחת כסות של שטר מכר בית. בבית דין מוסלמי מכרה אשה את מחצית ביתה (שורה 6) לאיש בעבור 25 דינרים (שורה 7). שני הצדדים הסכימו ביניהם שאם האשה תשיב את כספי המכירה במלואם לקונה בתום 26 חודשים (שורה 13), יוחזר לה הבית; החוזה נחתם בשנת 1123 (שורה 4) ועתיד היה לפקוע בשנת 1125 (שורה 5). כן נקבע שבמהלך התקופה הזו מסכים הקונה שלא לגבות ממנה דמי שכירות (שורה 7) ולא לחייבה בריבית (שורה 8); אך ורק את קרן ההשקעה (ראסמאל) (שורה 13) יש להחזיר. כמו כן הוסכם בין השניים להזדרז בביטול העסקה; דהיינו על האשה לשלם את הסכום המגיע שבוע או פחות לפני המועד שנקבע (שורה 10). אם תאחר בהעברת הסכום הנזכר, רשאי האיש לסרב להחזיר לה את הבית (שורה 11). חתימות לא נשתמרו. (המידע מאת גרשון וייס.) תיאור נוסף לקטע נוסף מאותו מסמך: מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה, בערבית-יהודית. תיארוך משוער: סביב 1123 לספירה, על סמך הופעת אותו זוג המופיע גם במסמכים מקבילים. הבעל הוא אלעזר/מנצור בן יפת/חסן הכהן, ואשתו היא סתהום הידועה גם בכינוי סת אלג'מיע בת עובדיה. במסמך הנוכחי מוזכר גם הלל בנו של אלעזר. דומה שאלעזר מפקיד את ענייניו בידי אשתו, ויש התייחסות לאפשרות מותו (שורה 5). גויטיין וגרשון וייס סברו שקטע אחד מהווה צירוף לקטע נוסף הנוגע לאותו זוג, אך הדבר אינו ודאי. (גויטיין ווייס לא ידעו על קטעים נוספים מאותו מסמך, ולא שמסמכים אחדים שייכים למסמך אחד.) הצירופים נעשו בידי אלן אלבאום ועודד צינגר.

תחת סימון השמורה הזה נמצאים כמה קטעים שאינם קשורים זה לזה, ומתוכם היחיד שהוא תעודה תיעודית הוא דף 5. דף 5 ע"א: מסמך משפטי שנכתב ונחתם בידי מבורך בן נתן (פעיל בשנים 1150–1181). מתוארך ליום שני, י"ד בתמוז א'תפ"א לשטרות = 29 ביוני 1170. המסמך מזכיר בית; את "ירושלמים הרבניים"; סכומי כסף שונים בני מאות דרהמים; ואולי תנאים בנוגע לבנייה (עמארה) בבית. בין הצדדים נזכרים אלרﺋﻴס אבו זכרי וכרים. על המסמך חתומים גם אהרן בן יעקב הלוי ואלעזר הכהן בן [...]. דף 5 ע"ב: מסמך משפטי שנכתב בידי מבורך בן נתן. מתוארך לתמוז א'תפ"א לשטרות = יוני/יולי 1170. קשור ישירות למסמך שבצד הקדמי. מכיל פרטים סבוכים רבים בנוגע לשכירות הבית הנזכר; וַהְבּ החזן העיוור (אלחזן אלצריר); ואולי סכסוך בין מחפוז שמש בית הכנסת לבין אלרﺋﻴס אבו זכרי בשאלה מי גבה איזה סכום עבור איזה חודש. במסמך נאמר שמבורך בן נתן החבר והפרנס אבו אלפצ'ל העידו שאלרﺋﻴס אבו זכרי קיבל 140 דרהמים מכרים אלטבאח' מתוך דמי השכירות של דאר מהרה, אשר שני שלישים ממנה שייכים להקדש (אלתי אלתלתי מנהא ללמקאדסה). נזכרת גם עדותו של אבו סהל בן אלאהוב (הידוע גם כאבו סהל לוי בן לוי), ועניין כלשהו הקשור לביתה של סת כתמאן השוכן בסוק ברבר, ובהמשך מישהו ש"חדל מלהחזיק בריאסה בסיון של [...]" (פי הדה אלריאסה אלתי אנצרף מנהא פי סיון). הדבר עשוי לרמוז שאלרﺋﻴס אבו זכרי אינו אלא שר שלום הלוי, אם כי לוח הזמנים אינו מתאים לגמרי, שכן הוא עלה למשרת ראש היהודים בשנת 1170 ומקובל לחשוב שאיבד אותה לרמב"ם רק בשנת 1171. על המסמך חתומים יעקב בן יוסף הכהן, שמואל בן סעדיה הלוי, ואהרן בן יע[קב הלוי] המלמד.

צוואת שכיב מרע של אישה אמידה, שנכתבה בעת היעדרו של בעלה. המקום: פוסטאט. התאריך: יום רביעי, כ"ו באייר א'תנ"ד למניין שטרות, הוא 13 באפריל 1143, תחת רשותו של שמואל בן חנניה. המצווה: סת אלאהל בת אבו אלמנא אלעטאר אלאסכנדראני, אשתו של אבו נצר אלחלבי אלתאג'ר. העדים: יוסף בן ת'אבת הלוי; שלמה בן נתן החבר. "הצהרת שכיב מרע יוצאת דופן זו מצביעה, מצד אחד, על אופייה הקוסמופוליטי של פוסטאט: בתו של רוקח המכונה 'האלכסנדרוני' נישאה שם לסוחר 'מחלב'. מצד שני, היא חושפת התקשרות מופלגת של המצווה למשפחת אביה ולמנהגים ולמושגים המקומיים. בעלה של האישה הגוססת היה תאג'ר, כלומר סוחר גדול, שנהג להפליג למרחקים והיה צפוי להיעדר מביתו במשך מספר שנים. ככל הנראה היה אז במסע מסחרי להודו. היה לה בן קטן (מוסא) מנישואים קודמים, שהתגורר אצל הוריה. כאפוטרופוס שלו וכמוציא לפועל של עזבונה היא מינתה אח של בעלה הקודם (אבו מוסא הארון/אהרן בן ישועה הכהן). עיקר תכליתה של הצוואה הייתה ההגנה המשפטית על הוריה, אחיה (אבו אלסרור) ובנה מפני בעלה הנוכחי, וכן דאגה ללוויה מפוארת לעצמה. היא ביקשה להביא נשים מקוננות מוסלמיות, כנראה משום שצעקותיהן וזעקותיהן של מקוננות יהודיות לא היו חדות וצורמות מספיק לטעמה. הפרט המרשים ביותר הוא בקשתה להיקבר יחד עם 'אחד מבני משפחתה', דהיינו אביה, אמה או אחיה. אליהם הייתה קשורה ב'קשרי טבע'; עם בעלה הייתה קשורה אך ורק ב'חוזה'." קיים גם סעיף בנוגע לשפחתה של סת אלאהל ששמה פוק ולבתה של פוק, השייכת לאמה של סת אלאהל. כמו כן, סת אלאהל מבקשת שבתו של אחיה אבו אלסרור תינשא לבנה מוסא.

רקטו: מסמך משפטי, ככל הנראה מן המאה ה-11, המעיד על מכירת מחצית כרם לאדם בשם שאול. המחצית האחרת של הכרם שייכת ליוסף בן יצחק. הכרם גובל ברשות הרבים משלושה צדדים ובנכסו של המוסלמי אחמד בן מיריל (?) בצד הרביעי. הכרם ממוקם בעבר השני של נהר התאגוס (תאגה), במקום הידוע בשם ואדי לינפש (או ואדי לעפש = wādī l-ʿafṣ?) בכפר אלב̇יג̇ש (הנקודות עשויות להיות סימני ניקוד דיאקריטיים, ולא בהכרח; הן מופיעות גם מעל תאגה). עיקר המסמך כתוב בעברית, אך החל מארבע שורות מהסוף מופיעה רשימה בערבית-יהודית של כל הפגמים האפשריים בכרם, שאותם שאול מקבל על עצמו. לפי גויטיין: בניגוד לפרדסים, כרמים — וכן שדות (במסמך אחד אזורי גידול יין מכונים אכן "שדות") — היו מבחינה משפטית רכוש השלטון או האמירים שלו. לפיכך, אין לראות ב-כּרּאם, או "מגדל הכרם", בעלים של הכרמים, אלא אדם שחכר אותם מן השלטון ודאג להם. במסמכינו אנו קוראים על מקרים כאלה, למשל אודות כרם משובח השייך למושל אלכסנדריה, או הנתון לסמכותו, אשר כותב המכתב ניסה במשך שנים, לשווא, לחכור. לשם כך נשלח מכתב המלצה אל המושל מאנשים בעלי השפעה בבירה. בספרד, המצב המשפטי היה שונה. המסמכים והנוסחאות בעברית שהגיעו מספרד אל הגניזה מראים כי אנשים פרטיים החזיקו בכרמים ומכרו או החכירו אותם כרצונם. מעניין במיוחד הוא שטר מכר אחד של מחצית כרם, אשר לאחר שמפרט את כל ההיבטים המשפטיים של העסקה בעברית עשירה ביותר, מונה בערבית, "במינוח המקובל בבתי הדין המוסלמיים", לא פחות מחמישה-עשר פגמים ומחלות שעלולים להיות בכרם, ואשר הקונה היה מוכן להסכים להם. ורסו: פיוט.

רישום מבית הדין בכתב ערבי, ככל הנראה טיוטה. עוסק בירושת המנוחה סִתָּאת בת עבדאללה. המסמך נערך בקירואן, על סמך השיקולים הבאים: (1) שיקולים פלאוגרפיים המעידים על סופר צפון-אפריקאי: חלק מאותיות הקאף נושאות נקודה אחת מעל, וחלק מאותיות הפאא' נושאות נקודה אחת מתחת. (2) העובדה שהצד השני (verso) נוצל מחדש (בסיבוב של 90 מעלות) עבור כתובת על מכתב מנהראי בן נתן אל בן דודתו (אבן עמה) נהראי בן נסים (שמוצאו מקירואן והיגר למצרים סביב 1040 לספירה). דבר זה מתארך את המסמך למאה החמישית להג'רה / האחת-עשרה לספירה. (3) העובדה שהמסמך מציין פעמיים (שורות 2 ו-3) שהחורבה ניצבת בבאב עבדאללה, "בג'ואר באב אלקלאלין" (בجوار باب القلالين, ולא بجوار باب الفلالين כפי שקרא ח'אן), כלומר "בקרבת שער היוצרים" (אצל קזימירסקי "qillāl" משמעו "כד חרס"). בספרו של אלבכרי "כתאב אלמסאלכ ואלממאלכ" (כרך 2, עמ' 676) מוזכר באב אלקלאלין בקירואן וכן באב עבדאללה, אחד השערים המזרחיים הקדומים ביותר בקירואן, הסמוך למסגד הגדול ולא הרחק מבאב אלקלאלין. בסך הכול, מדובר נכון להיום (דצמבר 2024) במסמך המשפטי הערבי הקדום ביותר ששרד מקירואן. שלוש השורות שבתחתית הצד הראשון (recto) כתובות בכתב יד שונה מזה של גוף המסמך, אך גם הוא צפון-אפריקאי. המסמך מספק הצצה מעניינת לנוהגי תיוק וארכיון של בית הדין: "לאחר מכן נפטר השופט ושופט אחר תפס את מקומו. הוא בחן את הארכיון (דיואן) של השופט המנוח ומצא שהכסף היה רשום בו" (שורה 11). בנוסף לכתובת, מופיעה בצד השני גם הערה דהויה בכתב ערבי (...الحق (؟) لذلك في دار بو (؟)).

רישום בעלות על ספר שהיה שייך למבשר בן ישועה הלוי. הספר נרכש לאחר מכן על ידי נדיב בן סעדיה הלוי בשנת 1469 למניין השטרות (=1157 לסה"נ), ולימים עבר בירושה לשלמה בן שמואל הלוי. בחלקו העליון של הצד הקדמי מופיעות הערות בערבית-יהודית שבהן אדם לא מזוהה תיעד את כל פיסות הרכילות המעניינות שהוא ואחיו "אב" שמעו, בעיקר מפי אבו אלח'יר. (1) אבו מנצור היה רגיל לחשוב שאביך הוא "מכשוף אלדאר אלכ'ומר" — שמשמעותו אינה ברורה לחלוטין. (2) "המשפחה" של אלרחבי אינה שומרת על דיני טומאה וטהרה, ויושבת לפניו חשופה בגלימה שקופה (ע'לאלה), ואלרחבי שותה בשבת. (3) אבן אלבטאל יושב עם אלרחבי ומקלל אותך ב"ז' וק'" (קיצור של "זוג' קחבה", הקללה החמורה ביותר האפשרית; ראו אבן תימייה, מנהאג' אלסנה), ואלרחבי מצטרף לקללות אף שהוא מעמיד פנים שהוא נמנה עם אוהביך, אך "הבטח שלא תספר שאני אמרתי לך". (4) [כעבור ימים אחדים בסויקת אלשמע או אלג'אמע]: אלרחבי אמר שמישהו היה "בנו" באלכסנדריה; שאר הפיסה הזו סתום ומזכיר כהן מסוים. (5) עקיב אמר שאלרחבי סיפר לו שאבן אלברדאני בא על (פסק) ה"ג'וירה" (ככל הנראה צורת הקטנה של "ג'אריה", שפחה, ואולי רומז לכך שהייתה גם קטינה) שאותה פדה מן השבי, "והוא רשע אף יותר מזה" או "האם ייתכן רשע גדול יותר מזה?" (פיכון רשע ארשע מן האדא). (6) עקיב אמר משהו על שנתקל באבן אלבטאל. (7) הוא אמר שאבו עמראן קילל אותי בקללה שתהיה ארוכה מדי לספרה. (8) בין הדברים השונים שאמר על אבו אסחאק וגיסו… [קטע זה קשה לפענוח, ומעורבים בו אבן כליב השיכור ובית הידוע בשם "סמאא אלמלך"].

recto: מסמך משפטי. התאריך: יום חמישי, כ"ג בשבט ד'תתנ"ו לשטרות (1095 לסה"נ). המקום: פוסטאט. שטר שחרור המסדיר עניינים כספיים שצמחו משותפות עסקית. שלמה בן דוד (המכונה אלדסתרי) תבע 70 דינרים מבניה בן משה, שמתוכם קיבל בחזרה רק חלק, והיתרה שולמה בתשלומים על ידי יעקב/יעקוב הצבע ויעקב/יעקוב אלחרירי. השטר מתוארך לחודש שבט בשנת 1406 למניין השטרות (= 1095 לסה"נ). המסמך נערך בעקבות סיום ויישוב של עסקת קומנדה. לשלמה בן דוד אלדסתרי הוקצו עשרה דינרים ומשהו, מתוכם חמישה דינרים וקיראט אחד שישולמו מיד על ידי בניה. את היתרה היה אמור לגבות שלמה בן דוד אלדסתרי בתפקידו כשליח לגביית חובות שהיו חייבים לבניה שני האנשים בשם יעקב/יעקוב. החייבים נדרשו לשלם את היתרה לשלמה בתשלומים חודשיים, ובניה עמד כערב לחובות. לפי גויטיין, "המשקיע הפסיד כמעט 50 מתוך 70 הדינרים שהפקיד בידי סוחר ימי, אך שוכנע על ידי 'זקני הקהילה' שאין לו עילת תביעה נגדו." ה"שכנוע" כפי הנראה היה נוהל היישוב המקובל הנדרש לצורך מתן שחרור; אף שהמסמך מתייחס להסכם כקומנדה (מצ'ארבה), פרטיו אינם מאשרים שהוא הולך בעקבות המודל של המצ'ארבה האסלאמית במלואה — למשל, השותף הפעיל נותר חייב כספים למשקיע, מה שמרמז על כך שמימוש פשוט של הנכסים שהושקעו לא הספיק לכיסוי חובותיו כלפי המשקיע. עם זאת, אילו השותף הפעיל לא היה נושא באחריות להפסד (כמו במצ'ארבה האסלאמית), די היה בכך. ה-verso מכיל טופס לייפוי כוח, עם "פלוני אלמוני" במקום שמות הצדדים. נראה שמסמך זה אינו קשור ל-recto, על אף האזכור של ייפוי כוח (וכאלה).

מסמך משפטי. הסופר: אברהם בן יצחק התלמיד (על פי כתב היד). המקום: פוסטאט. התאריך: יום שני, [כ"ז] בכסלו א'ת"ה לשטרות, היינו 1093 לסה"נ. עלי בן יפת אבן אלואסטי זומן לבית דינו של דוד בן דניאל בן עזריה הנשיא (כיהן בשנים 1082–1094) כדי להבהיר את מעמדה ההלכתי של בתו מילאח. עלי, שנהג לנוע בין פוסטאט לאשקלון, מצהיר כי קנה באשקלון שפחה נובית בשם אכתרי (Aktharī? Ukthurī? Akthirī? Ikhtarī?) יחד עם בתה, לצורכי עבודות הבית. לאחר שהבת נפטרה, שחרר עלי את האישה הנובית ונשא אותה לאישה, וזאת בפיקוחו של הגאון אליה הכהן (שכיהן בשנים 1062–1083). מאוחר יותר ילדה לו את מילאח, שכעת הגיעה לבגרות. בפוסטאט התעורר חשש כי מילאח אינה אלא הבת המקורית שעלי קנה ושנפטרה לכאורה. עלי מציג שני עדים מאשקלון המאשרים כי בעת שנישאה האישה לעלי לא היה לה ילד כלל. כשנשאלו על משך הזמן שחלף בין הנישואין ללידת מילאח, לא ידעו להשיב. מכל מקום, מאחר שברור כי מילאח נולדה לאחר שחרור אמה, מכיר בית הדין במעמדה כיהודייה כשרה ומתיר לה להינשא לכל מי שתחפוץ. זהו אחד המסמכים המאוחרים הידועים מתקופת כהונתו של דוד בן דניאל, ואחד המעטים שבהם הוא נושא את התואר "ראש הגולה" — תואר שאינו מופיע במסמכים הקודמים לשנת 1092 לסה"נ. הערה: שני מסמכים משפטיים, שניהם בכתב ידו של אברהם בן יצחק התלמיד, הודבקו זה לזה בזווית של 180 מעלות (לפי פרידמן, Jewish Polygyny, עמ' 314–319). נראה כי קטע נוסף היה קשור במקור לחלק העיקרי של אחד המסמכים, או למצער מתייחס לאותו עניין עצמו; ראו רשומה נפרדת.

הסכם שותפות. מקום: קהיר. תאריך: יום ראשון, ט"ז בשבט ה'תקס"ז, הוא 25 בינואר 1807. זהו עותק שלם יותר של אותו מסמך הקיים בעותק נוסף. (התיאור שלהלן מבוסס על שני המסמכים.) בהסכם משתתפות שלוש קבוצות שונות של סוחרים. הקבוצה הראשונה יושבת באלכסנדריה, ושתי הקבוצות האחרות יושבות בפוסטאט/קהיר. (1) שלמה צ'זאנה, חיים צ'זאנה, ואברהם בנו של חיים. הם תורמים 600,000 מדינים. (2) מרקאדו קארו, אברהם בן מנחם הלוי ג'רבועה, וחיים נציירי. הם תורמים 900,000 מדינים. (3) שמעון פרנסיס, ח'ליפה פינטו, יעקב ביבאס, ומאיר בן נעים. הם תורמים 900,000 מדינים. סך ההון הוא 2.4 מיליון מדינים. משך השותפות הוא 12 חודשים. היא כוללת מסחר בסחורה ובמטבעות (sarraflık), עמולה(?) ופאתוריה(?). לקבוצה הראשונה יש שותפות נוספת קיימת עם משה ביבאס וח'ליפה פינטו ברשיד. הרווחים יחולקו על פי הרישומים ב"פנקס הגדול". כפי הנראה, 40% (400 מדינים מכל 1000) יחולקו לפי החלק היחסי של תרומת כל קבוצה. מתוך 60% הנותרים (600 מדינים מכל 1000), 50 יועברו לקבוצה הראשונה, 250 לקבוצה השנייה, ו-300 לקבוצה השלישית. כל ההפסדים יחולקו באותו אופן. העותק האחר ננטש בערך בנקודה זו, ובמסמך הנוכחי ישנן תניות נוספות רבות, והוא הושלם ונחתם על ידי נציג אחד מכל אחת משלוש הקבוצות (מרקאדו קארו, שמעון פרנסיס, ושלמה צ'זאנה). ישנו תיקון לאחת מתניות החוזה בשוליים הימניים, ככל הנראה בכתב ידו של אותו סופר. לא ברור מיד אם תיקון זה תקף מבחינה משפטית, או אם היה צורך להתחיל את המסמך מחדש ולחתום עליו שוב.

תיעוד פעילותו של הקודש מסוף המאה העשירית ועד למחצית הראשונה של המאה האחת-עשרה, עד שנת 1034 לסה"נ. נכתב בסביבות 1040 לסה"נ. רישום זה, שיועד להצגה פומבית, מונה את הישגי הקודש בכל הנוגע לנכסים שהוקדשו לכנסת הירושלמים. עבור כל שלב מצוינים שמות הפרנסים שעמדו בראש ניהול הקודש. בסוף המאה העשירית, ככל הנראה, כללו נכסי הדלא ניידי שהוקדשו לכנסת הירושלמים רק שניים או שלושה מתחמים בלבד. במהלך שבע תקופות הכהונה של הפרנסים המנויות במסמך זה, נוספו מתחמים חדשים, דירות וחנויות, בין אם בדרך של רכישה ובין אם בדרך של בנייה — דבר שהתאפשר בזכות ההכנסות שהניבו הנכסים הקודמים. כמו כן מצוינים מספר תיקונים גדולים שנערכו במבנים הקיימים, וכן תיקונים ושיפורים בבית הכנסת עצמו. החלק המרכזי של המסמך עוסק בתקופת הגזירות תחת שלטונו של אלחאכם. בתי הכנסת נהרסו, וחומרי הבניין שלהם נמכרו על ידי השלטונות המוסלמיים. בהמשך מתועדת תקופת השיקום והבנייה מחדש. החלק המסיים מדגיש את המנהג לפרסם בפומבי את חשבונות הקודש, וכן את חובתו של כל אדם שיש בלבו טענות להגישן בפני בית הדין, שאם לא כן הוא צפוי לחרם. גיל מצרף לחיבור זה גם קטע נוסף (PGPID 6672), אף שמדובר בכתב יד נפרד המכיל טיוטה של המסמך, שלגביה החיבור המרכזי הוא העתקה משופרת. המילה הראשונה בשורה 1 של אותו קטע היא המילה האחרונה בשורה 19 של החלק המקביל בחיבור המרכזי. שלושת הקטעים נכתבו, לפי גיל, בכתב ידו של החזן יפת בן דוד בן שכניה. ייתכן שהקטע הנוסף נכתב למעשה בכתב ידו של רבי אפרים בן שמריה.

recto: מסמך משפטי שנכתב בידי יוסף שמואל בן סעדיה הלוי, ובו פירוט הסדר עיזבונו (תריכה) של הבושם (עטאר) המנוח אברהם בן אבו אלכרם, המכונה אבו תותא. ראש לשכת העיזבונות (צאחב דיואן אלמוארית') החרים את העיזבון, ולכן נאלצו זקני הקהילה היהודית לפנות אל הקאדי הממונה על הלשכה (מתוולי דיואן אלמוארית'; ייתכן שמדובר באותו אדם המכהן כצאחב אלדיואן) ולשלם 30 דינר מתוך שווי העיזבון כדי "להסיר את ידו של הדיואן ממנו". עסקאות נוספות שבוצעו מתוך תמורת המכירה: - 30 דינר פחות 1/6 לאבן אמין אלדולה, הצאחב של דאר אלוכאלה, על חוב שחב לו המנוח. - 23 דינר למֻנא המשוחררת, אשתו של אבו אלפרג' אבן אלתנّיסי הפרנס. - 5 דינר פחות קיראט אחד עבור חיטה לאלמנת המנוח ולבתו. - 4 דינר לבן דודו (אבן עם) ולהוצאות הקבורה. - יתרת 83 הדינרים הופקדה בידי הסוחר הנכבד אבו עמראן משה בן חלפון הכהן (תפארת הכהנים חמדת השרים נאמן הסוחרים עין העדה, המוכר ממסמכים אחרים כבן משפחת אבן ע'ליב ומכונה לעיתים קרובות פשוט משה הכהן אבן ע'ליב), לשמירה למען יורשי המנוח. verso: שתי תוספות שנכתבו בידי שמואל בן סעדיה הלוי. הראשונה מציינת כי 1/2 + 1/8 דינר נלקחו מתוך 83 הדינרים (בעקבות משפט זה מופיעים השמות שמואל ומנשה), וכי נוספו 2 1/2 דינרים לצורך מזונות, ובסך הכול 3 דינרים. התוספת השנייה קובעת כי מלוא 83 הדינרים נגבו מאבו עמראן תפארת הכהנים, וכי הוא משוחרר מכל אחריות עליהם. תוספת זו מתוארכת לשליש האחרון של אדר א'תקי"ד למניין השטרות = מארס 1203 לספירה.

מסמך משפטי מן העשור הראשון של חודש אלול שנת 1458 למניין השטרות (יולי/אוגוסט 1147), שבו אבו אלרצ'א יעקב בן יוסף, "האציל והנדיב", נוטל על עצמו את חכירת המסים של אלמחלה אלכֻּברא מידי אבו אלפרג' ישועה בן אברהם ובנו אבו אלח'יר. אופי המס אינו מפורט במסמך; גויטיין משער שמדובר היה במס על ייצור המשי, צביעתו ומכירתו. ההצהרה נפתחת במילים: "התכוונתי ליטול לעצמי את חכירת המסים של אלמחלה אלכברא, הנמצאת בידי הזקן אבו אלפרג' ישועה בן אברהם ובנו אבו אלח'יר. אך נתתי דעתי על דחקותם של אנשים אלה, על חבויותיהם ועל חובותיהם לדִיוַאן, וחשבתי שאם אקח מהם את הדבר הזה בתחבולות, בכוח ובתחכום שאתגבר בו עליהם — הם ייפגעו, הן מצד יחסיהם עם הדיוואן והן מצד אובדן הכנסתם. על כן, בהעדיפי את טובתם על פני טובתי שלי ובהיותי בטוח שבחסדו וברצונו של האל תושג טובת כולנו, הנני מגיש הצעה זו". ערכה השנתי של חכירת המסים הוא 335 דינרים. ההצעה היא שהם יעבירו לאבו אלרצ'א את הזכויות בחכירת המסים, ובתמורה הוא יפרע את חובם לדיוואן בסך 80 דינרים בארבעה תשלומים שנתיים של 20 דינרים כל אחד. אם המפקח (מֻשְׁרִף) והמנהל (עאמִל) של הדיוואן יעלו את הסכום המגיע מן החוכר החדש, סכום ה"תוספת" (זִיַאדַה) ינוכה מתוך 80 הדינרים. חתומים על המסמך: זכאי בן משה (שכיהן באותה תקופה כדיין היהודי של אלמחלה); ועמרם בן יעקב. בשולי הצד הקדמי ובצד האחורי של הדף מופיעה יצירה בעלת אופי פילוסופי (?) בערבית-יהודית, ובה אזכורים של מדעי הטבע, אסטרונומיה ועוד.

חוזה נישואין בכתב ערבי. מתוארך ל-29 ד'ו אלחג'ה 1002 להג'רה (1594 לספירה). בקטלוג נרשם התאריך כ-31 בינואר 1680 (29 ד'ו אלחג'ה 1090 להג'רה), אך זיהוי זה אינו יכול להיות נכון מאחר ש"اثنين" מופיע באופן ברור כספרה האחרונה בתאריך. בהקדמה למהדורתה כותבת ג'יין הת'אווי: "מסמך זה של בית דין שרעי דומה לחוזה נישואין, אם כי בצורה מקוצרת מאוד. הוא מתוארך ל-29 ד'ו אלחג'ה 1002 (15 בספטמבר 1594), כתוב בדיו חומה נוטפת למדי שדהתה כעת מאוד, ובכתב מגרבי המאופיין בכמה אותיות בעלות צורה משונה, בולטות במיוחד ד' וט'. ייתכן שנערך בצפון אפריקה והובא לאחר מכן לקהיר, או שנרכש בצפון אפריקה.... בני הזוג הם עלי אבן חדואא (כלומר 'רוח הצפון', או בוריאס) ואלזהראא (כלומר 'הזוהרת ביותר') בנת אחמד. הם מוסלמים בוודאות, אם כי השמות עלי וזהראא מתועדים גם כשמות יהודיים בגניזה ה'קלאסית'. עלי הוא מקבילו של השם העברי עלי, השם הגברי הנפוץ ביותר בגניזה של ימי הביניים. החתן נושא את הניסבה אלמדיוני, ככל הנראה התייחסות לעיירה מדיונה (Mediouna) בצפון אלג'יריה או בצפון-מערב מרוקו.... בנוסף ל-20 הדינרים, עלי מתחייב לתת לאשתו שפחה; המונח שמופיע במסמך, אַמָה, מתייחס למשרתת בית, להבדיל מפילגש.... תכונה יוצאת דופן נוספת של המסמך היא שלאחר התאריך ולפני חתימות העדים, הסופר מציין תוספת לחוזה מטעם אחמד, אביה של אלזהראא, הדורש שהשפחה תשרת את קדור, אחיו של עלי, למשך כל הנישואין. המסמך אינו מספק רמז לסיבה שבגינה אחמד היה מציב תנאי זה."

מסמך משפטי מיום שני, ט' בניסן א'תס"ט לשטרות, הוא שנת 1158 לסה"נ. סת אלדלאל בת סעדיה, אלמנתו של אבו עלי יפת בן עלי, מסכימה עם בנה הבכור אבו סעד לקבל משני בניה את מאוחר כתובתה בסך 30 דינרים, ולוותר על שאר נדונייתה ומזונותיה בשווי 20 דינרים. מאחר שהבן הצעיר מכארם היה קטין, הסכים אבו סעד עם אמו לשלם לה את חלקו בסך 15 דינרים, ולהפקיד את 15 הדינרים הנוספים עד שמכארם יגיע לבגרות; בהגיעו לבגרות יוכל אף הוא לפטור את אמו מן השבועה, או לחלופין — לאחר שתישבע — לשלם לה את חלקו במאוחר הכתובה ובנדוניה גם יחד, בסך כולל של 25 דינרים. בית הדין הורה להטיל חרם סתם בנוכחות האלמנה, משום ששמועה הילכה כי נגעו בעיזבון שלא כדין. (המידע מכרטסת גויטיין.) לפי תיאור חלופי: מסמך משפטי שבו פוטר בן את אמו משבועת אלמנה. היא הסתפקה בקבלת מתנת הנישואין המאוחרת בסך 30 דינרים, וויתרה על מה שעוד נותר מנדונייתה ושאר זכויותיה בסך 20 דינרים. שמועות הגיעו לבית הדין שהמנוח הותיר אחריו זהב שלא ניתן עליו דין וחשבון. ספר התורה הקדוש הוצא מארון הקודש בנוכחות האלמנה, והוכרז חרם סתם כנגד כל מי שייתכן שנגע בזהב. התיאור החלופי מתארך את המסמך לניסן א'תע"ט / מרץ 1168. בראש העמוד (recto) נכתבה הערה הקשורה למסמך משפטי בלתי קשור, העוסק בנישואי הכלה (גרושה) דיאר בת יפת והחתן אבו [...] בן אברהם הלוי; שורה זו ממסמך כתובה מתוארכת לערך לשנת 1158, נכתבה בשורה ישרה בראש העמוד באותו כיוון כטקסט המרכזי. המסמך נכתב בידי מבורך בן נתן.

P1: מסמך משפטי על קלף, הנוגע לנכס מקרקעין, ככל הנראה שטר מכר. כתוב בכתב ערבי, שחוק מאוד. מתוארך לחודש ג'ומאדא ב' שנת 346 להג'רה = אוגוסט/ספטמבר 957 לספירה. המיקום אינו ידוע. המסמך עוסק במתחם (דאר) השייך לאישה, המצהירה הצהרה הנוגעת לזכויות קניין של גבר יהודי (שורה 5). גבולות הנכס כוללים מסגד (שורה 2), את המתחם של אבו אלח'יר בן [...] אלסאמרי (השומרוני), ואת בית הכנסת השומרוני (אלכניסה אלמערופה בכניסת אלסאמרה) (שורה 4). בתחתית המסמך מופיעות חתימות עדים בדיו שונה. ייתכן שזו העדות היחידה לקיומה של קהילה שומרונית במצרים במאה העשירית, והאזכור היחיד הידוע של בית הכנסת השומרוני (כניסה) לפני אלמקריזי (נפטר 1442), המתאר בית כנסת שומרוני שמוקם בחארת זווילה ברחוב דרב אלכוראני. אזכורים מוקדמים יותר של שומרונים במצרים מצויים במספר פפירוסים יווניים מן המאות החמישית והשישית, והם מופיעים גם במספר תעודות גניזה מן המאות האחת-עשרה והשתים-עשרה. ראו פאמר, "השומרונים במצרים" (1998). ייתכן גם שזהו המסמך המשפטי הקדום ביותר בכתב ערבי שזוהה בגניזה. על מסמכים נוספים מן התקופה הטרום-פאטמית הנוגעים לעסקאות מקרקעין בפוסטאט, ראו חאן, מסמכים משפטיים ומנהליים בערבית, עמ' 38–39. סביר להניח שמסמך זה שימש כחלק מכריכת הספר שאליו שייכת הערת הבעלות (P2). P2 recto: הערת בעלות על ספר השייך לחלפון הכהן בן משה החבר. בפינה השמאלית העליונה רשומות מספר מילים בדיו שונה, ובהן השם מוהוב. P2 verso: שורה אחת בכתב ערבי.

מסמכים משפטיים הכוללים ארבע רשומות בצד הפנים ובצד האחור. ייתכן שמדובר בטיוטות מתוך פנקס בית דין, ובהן רשומה אחת שנמחקה כליל בקווים. מקום העריכה: קהיר. כמה מן הרשומות מתוארכות לחודש כסלו התע׳׳ה (= נובמבר/דצמבר 1478 לסה׳׳נ — ככל הנראה הכוונה לשנת 5479 ליצירה). הופעת הליגטורה של האות ע/70 הברורה ביותר מצויה ברשומה הראשונה, שורה 11r, והשנה המלאה כתובה במפורש בשורה 24r. תוכן הרשומות: (1) שותפות השקעה שבמסגרתה מקבל מנחם בן משה צרפתי סכום של ריאלים מטבועים בסביליה (ריאליס שיבילייאנוס) מידי חנונה אשת שמואל מ[סע]וד(?). (2) הסדרי שכירות נדל׳׳ן הנוגעים לבית מגורים בן שני מבנים בקהיר, שבו מתגורר נחמיה בן משה סרגוסי עם בנו ובתו (ששמותיהם אינם נזכרים). נחמיה סרגוסי שוכר את הנכס מבעלים גוי ("והיה פורע שכירות - מידו ליד הגוי בעל המלך", שורה 17r), ואפשר שהמדובר בקצין הצבא העות׳מאני אִבְּרַאהִים אַעַ׳א עַזְבַּאן הנזכר בתוספת בין-שורתית בשורה 16r. (3) נוסח מתוקן של הרשומה הקודמת, ובו פחות הוספות בין השורות ופחות תיקונים. צד אחור: (4) שטר שותפות בין יעקב בן רחמים הלוי ובין יצחק בן יעקב ראובן ב"עסק הצרף" (פעילויות צ'ראפליק / חלפנות וצורפות). אף שאינם מנויים במפורש כשותפים, נחמיה בן משה סרגוסי ואשתו חבּיבה/חביבה בת יעקב סקנדרי תורמים כספים למיזם העסקי. לכל רשומה מצוינים עדים שונים, ובראשם בולט חיים בן הינִי, שהיה ככל הנראה הסופר של הקטע בהתבסס על קיצור ס׳׳ו בחתימותיו (סופר ועד).

מסמך משפטי. הסכם שותפות. תיארוך: 1140. השותפים (אבו אל-ברכאת ואבו אל-פרג') מתחלקים בהפסדים בחלקים שווים, אך מעניקים לשותף הפעיל (אבו אל-פרג') שלושה עשר חלקים מתוך עשרים וארבעה מן הרווחים. למעשה, המסמך מציין כי שני חלקים מעשרים וארבעה מן הרווח מוקצים לאבו אל-פרג' — הסכום שבו עולה חלקו על זה של אבו אל-ברכאת — כ"שכר [טרחתו ועמלו]". על פי הרמב"ם, חלקו של השותף הפעיל ברווחים חייב להיות שווה לפחות לחלקו בהפסדים או גדול ממנו. הדבר מרמז שבמקרה זה רק 1/24 מתוך שלושה עשר העשרים-וארבעיות שהוקצו לאבו אל-פרג' הוא ה"תוספת" המהווה תשלום עבור עבודתו. המסמך מציין במפורש שהרווחים מתחלקים "בשווה" (כל שותף מקבל אחד עשר חלקים מעשרים וארבעה), ו"סכום נוסף" של שני חלקים מעשרים וארבעה יוקצה לאבו אל-פרג'. לאבו אל-פרג' ניתנת הזכות להשתמש בהון השותפות באופן חופשי, כאשר חלק ממנו נחשב להלוואה, ללא כל אחריות מצד אבו אל-ברכאת. אבו אל-ברכאת אף מצהיר כי עדותו של שותפו תהיה נאמנת עליו, אף שעל שני השותפים מוטל לערוך התחשבנות. עותק של הסכם השותפות נכתב עבור רישומיו של כל אחד מן הצדדים. במקרה שהשותפות תופסק על ידי אחד הצדדים לפני תום התקופה הקצובה (שאינה נראית במסמך, ככל הנראה בשל בלאי), השותף שיפסיק את ההסכם יחויב לשלם לשותפו 50 דינר כמתנה גמורה. אם אבו אל-ברכאת יסיים את השותפות בטרם עת, הוא יפסיד את מלוא הסכום שהולווה לכאורה לאבו אל-פרג', שכנראה היווה מחצית מן ההון שהשקיע.

recto: שטר הודאה (אקראר). תיארוך: ייתכן 841 להג'רה = 1437/38 לסה"נ (שורה 4), אך הדבר אינו ודאי. בשטר זה מודה מימון בן טאלב אלדלאצי על קבלת שני אִרדבּים של זרעים לזריעה (תקויה, מילולית: "חיזוק") מן הגזבר (אלח'אזן) מרזוק בן יוסף אל-[...]. נראה כי הוא גם מתחייב להשיב את החוב לגזבר במועד עתידי. על המונח תקויה ראו את צוגיטקה סאטו, State and Rural Society in Medieval Islam, עמ' 200–201. ישנם שם מקום אחד או שניים שלא פוענחו, וכן אזכור של השלטון בשורה 6. החלק התחתון של המסמך קרוע. הטקסט בשולי הצד השמאלי העליון נראה כנוסחת עדות הממוקמת באופן בלתי שגרתי (מאת עומר בן עלי בן עבד אל-[...]), אך הדבר טעון בדיקה נוספת. במסמכים משפטיים אחרים מופיעים לעיתים קרובות במיקום זה בעמוד רישומים ספציפיים הקשורים להליך המשפטי. verso: נראה ששרד שריד של פצל (תוספת מאוחרת) לאקראר שבצד הרקטו. רק האותיות הראשונות בכל שורה השתמרו. בסיבוב של 90 מעלות אולי מופיע שם (כנראה מימון, אך ייתכן גם מסעוד או מנצור). הבלוק האחרון של טקסט שנוסף, בכתב יד שונה מכל בלוקי הטקסט הקודמים ובלתי קשור אליהם, נראה כהוראות טכניות הקשורות לאלכימיה ו/או לרפואה. ההליך כולל הנחת לוח ברזל על כור, הנחת כסף על גבי הברזל, נשיפה עליו עד שמתרחש משהו, וחזרה על כך תשע פעמים. שורה 8 מתייחסת ל"תרופה" (אלדואא) המצויה בכלי, ונראה כי יש להניח את הכסף בתוך התרופה. תכלית התהליך הכוללת אינה ברורה.

מסמך משפטי. שטר שחרור וחידוש שותפות. נכתב בכתב ידו של הלל בן עלי (פעיל בשנים 1066–1108 לסה"נ). שני הקטעים הם חלקים ממסמך אחד הכולל שחרור מהתחייבויות שותפות וחידושה. אמת אלקאדר, אלמנתו של שלה, ובנה יפת (אולי קטין), משחררים את ערוס בן יוסף מהשותפות שהייתה לו עם שלה. נראה כי אמת אלקאדר פועלת כנאמנת בעבור בנה, אך נראה גם שיש לה אינטרס כספי בשותפות; מכיוון שלא הייתה יורשת את בעלה במהלך הרגיל, ייתכן שהונה בשותפות מייצג את תשלום כתובתה. האלמנה ובנה אמורים לקבל שני שלישים מרווחי ההשקעה, ואילו ערוס יקבל את היתרה "כתביעה עבור שירותו". על פי מודל ה"קומנדה", ערוס אינו נושא באחריות להפסדים. ערוס אמור לנסוע בין פוסטאט לתימן עם הכספים, ויש לו שיקול דעת בבחירת הסחורות בהן יסחר; הוא מבטיח שיעבוד "בזהירות... כאילו [היה] עובד עם נכסיו שלו" (פרטים בחלקם על פי ליברמן, "תרבות של שותפות", 122). חיבור הקטעים: אלן אלבאום. בצד האחורי מופיעה הצהרה משפטית לא חתומה בכתב ערבי, שבה חסן בן סהל (המוכר גם כיפת בן שלה, אותו האיש המוזכר במסמך שבצד הפנים) מצהיר כי קיבל 119 דינרים מאמו בתאריך הנזכר לעיל, או בשנת 47[.] להג'רה = 1078–87 לסה"נ, או בשנת 49[.] להג'רה = 1097–1106 לסה"נ. מסמך זה זוהה בטעות כחיבור עם קטע אחר (PGPID 40179) על ידי גויטיין בחברה הים-תיכונית, וכך גם טופל אצל ליברמן, "תרבות של שותפות", 122. למעשה, מדובר בשני העתקים של אותו המסמך עצמו.

טיוטה של כתובה, הכוללת הוראות לסופר לקראת עריכת הנוסח הסופי. ייתכן שנכתבה בידי הדיין חיים, המוכר ממסמכים אחרים כדיין בבית דינו של דוד הראשון בן אברהם בן משה מימוני וכמחותן שלו. החתן הוא אברהם השר בן שלמה השר בן סעדיה השר, "הידוע אבן אלמשנקץ". פרידמן, שההדיר את המסמך, התקשה לפענח את השם או התואר והציע לקרוא "אלמשוק", אך הקריאה "אבן אלמשנקץ" מאוששת על ידי רשימת הזכרת נשמות המזכירה את "בית בני אלמשנקץ" בראשות סעדיה, שאחד מבניו הוא שלמה, וכן ממסמכים נוספים מן המאה ה-13 המזכירים משפחה זו. תאריך: סוף המאה ה-13, אולי 1291–92. המסמך נכתב תחת סמכותו של הנגיד דוד (נפטר 1300) בן אברהם בן משה מימוני. החתן, אברהם, פדה אישה שנשבתה בעכו, וכעת מבקש לשאת אותה לאישה. אשתו הראשונה נותנת את הסכמתה כי ישא אישה שנייה, ואף ישא שתי נשים נוספות אחריה (לסך הכל ארבע נשים). פרידמן מסיק כי השנה היא ככל הנראה 1291 או 1292, משום שדוד מימוני שהה בגלות בעכו מפני אויביו במצרים בערך בין השנים 1285–1289, וכיבוש עכו מידי הצלבנים בידי המוסלמים בשנת 1291 הוא הזדמנות סבירה לכך שאישה יהודייה תיפול בשבי ותזדקק לפדיון. הנגיד דוד, שחזר בינתיים לקהיר, יכול היה לנהל את הדיון המשפטי הזה בזכות קשריו עם שרידי הקהילה היהודית בעכו. מדובר במסמך יוצא דופן ביותר, ועד כדי כך שגויטיין כינה אותו "המסמך המוזר ביותר מן הגניזה, הן בתוכנו והן במראהו החיצוני, שראיתי מימי".

חמישה מסמכים משפטיים מובחנים אך קשורים זה לזה מהתקופה הממלוכית, כתובים בכתב ערבי, וכולם מתוארכים לשנת 909 להג'רה (1503/04 לספירה). המסמכים מערבים את אותם אנשים (ביניהם שמס אלדין מחמד בן אלח'ואג'א יוסף בן אלחאג' עבד אלקאדר אלתאג'ר אלצפאר(?) אלחלבי) ואת אותם עדים (אחמד עבד אלקאדר בן [...] ואסמאעיל [...]). המסמך הוא שטר מכר הנוגע לג'וארב (גרבונים) בצבעים שונים. סוגת שטר המכר היא אקראר, כלומר הצהרת הודאה, שהיא גם תת-סוגה בספרי הפסיקה האסלאמית (שרוט אלפקה). מדובר באקראר (הודאה) של ע'בן (פגם) ובראאה, כלומר הקונה מודה ומקבל על עצמו כל פגם אפשרי במושא המכר (ע'בן), והמוכר 'חף מפשע' (ומכאן בראאה) מכל טענה על פגם, או פגם בפועל, במוצר. (להשוואה ראו אלאסיוטי, ג'ואהר אלעקוד.) הסגנון שבו מצוין מחיר מושא המכר (ג'וארב במקרה זה) — 14 דינרים וחציים שבעה דינרים — הוא דרך אופיינית לציון מחירים בשטר מכר במטרה למנוע טעויות. המסמך מתוארך ל-18 בראביע אלאוול 909 להג'רה / 19 בספטמבר 1503 לספירה. חמשת המסמכים הנוספים נושאים סעיפים דומים, בשינויים הנוגעים למושאי המכר ולמחירים, כדלקמן: האחד — 66 מדינים (נצף) עבור 20 ספרות אדומות וצהובות; השני — 69 מדינים עבור 20 ספרות אדומות וצהובות; השלישי — 6 דינרים ו-8 מדינים עבור 10 שיילות חלביות; הרביעי — 14 דינרים עבור 15 מיזרים שחורים ו-30 ספרות; החמישי — 14 דינרים עבור 100 …(?) חלביים אדומים וצהובים.

רישום משפטי (מס' 37) בפנקס בית דין מקהיר. בעברית. מקום: קהיר. מתוארך כ"ג אדר א' ה'תנ"ג, היינו 1693 לסה"נ. (מסמך מס' 37) שטר אירוסין בין הכלה והחתן המיועדים: ריינה בת יצחק פורטוגז ויצחק בן יעקב מצליח המכונה קנפינטון. תקופת האירוסין נקבעה לשלוש שנים שיובילו לחתונה. (מס' 38) הסדר כתובה לריקה בת אהרן הנודי/הנורי(?) לאחר מות בעלה ישראל הכהן. ריקה מחלקת את תשלום הכתובה לשלושה חלקים שווים, כאשר 4,000 מדין מועברים לבניה משה, מרדכי ואהרן הכהן, המתחייבים לספק לה קצבה שבועית של 45 מדין למחיה ומדור. המסמך כולל גם הוראות שלפיהן ריקה תוכל להתגורר עם שניים מבניה, מרדכי ואהרן, המתחייבים לדאוג לאמם אם תבחר בהסדר זה. שני בנים אלה צעירים יותר (וכנראה רווקים), שכן הם מכונים "בחורים", בעוד שאחיהם משה אינו מתואר כך. ככל הנראה לישראל הכהן המנוח הייתה גם בת — שאינה מוזכרת או שנפטרה — שכן חתנו נתן בן אפרים נזכר כחלק מהליכי הסדר ותשלום הכתובה. (מס' 33) שורות תחתונות של רשימת נדוניה, ככל הנראה מהרישום שקדם לכך בצדו השמאלי של הביפוליום (4v). תכולת הרשימה עשירה ומגוונת, וכוללת מבחר רחב של בגדים, מצעי מיטה ותכשיטי זהב וכסף יוקרתיים המשובצים ביהלומים, אבני אודם, אזמרגד, ספיר ואלמוגים. (מס' 34) שורות עליונות של חוזה שכירות לשלוש שנים, ששורותיו התחתונות מופיעות בצד הימני של הביפוליום (5r). שמותיהם המלאים של הצדדים המעורבים: מזל בת אהרן דסא/רסא.

מסמך משפטי. תיארוך: לפני י״ח בשבט ד׳תתק״ה לשטרות = ינואר 1144. מקום: אלמחלה (ככל הנראה). הצדדים: נתנאל בן נחמן הלוי וישועה בן יוסף הכהן. העדים: זכאי בן משה, סעדיה בן נתן, ואליהו בן חייא המלמד. לפי תיאורו של גויטיין, מסמך קצר זה מהווה דוגמה מצוינת לאופן שבו פעל מערכת המשפט בעיר פרובינציאלית. הדיין היושב בראש נעזר בזקני העדה, שניים מהם חתומים יחד עמו, כדי להשלים את הקוורום החוקי של בית דין של שלושה. מסמך מוסלמי מתקבל כראיה ללא התלבטויות מיוחדות. הדיין פוסק על פי הדין היהודי המחמיר ומטיל קנס כבד במקרה של אי־קיום ההתחייבויות. אין רישום של התנגדות מצד בעלי הדין לפסיקות הדיין. ישיבות בית הדין מתקיימות בימי שני וחמישי, כמו בבירה. הדיין הוא זכאי בן משה, אשר כתב וחתם גם על מסמך משנת 1143, וכן על מסמך נוסף משנת 1147 — שני המסמכים הללו מקורם אף הם באלמחלה. על כן, אין כמעט ספק שמסמך זה (שנכתב בפחות הקפדה מן השניים האחרים ואינו כולל את שם מקום ההוצאה) מקורו אף הוא באלמחלה, כמו המסמכים הסמוכים אליו בזמן. במסמך מוזכרים שלושה סוגי שבועה: האחת — שבועת התורה, היינו זו הנזכרת במקרא, הניתנת על ידי חייב המודה במקצת מן הסכום הנתבע על ידי הנושה; השנייה — שבועה דרבנן (שבועת היסת), שתיקנו חכמי התלמוד, שאותה נשבע חייב הכופר בכל התביעה שכנגדו; ולבסוף — שבועת ״גלגול״, אשר עשוי כל צד להטיל על משנהו המחויב ממילא להישבע שבועה מוכרת בדין.

מסמך משפטי, פרוטוקול בית דין מפוסטאט, מתוארך לעשור האחרון של חודש שבט א'תע"א לשטרות = ינואר/פברואר 1160, תחת רשותו של הגאון נתנאל הלוי. חייא בן יצחק (בן שמואל הספרדי) השקיע 65 דינרים אצל הסוחר (אלתאג'ר) אבו אלחסן טוביה בן אבו סעד שמואל הלוי הסוחר, הידוע גם בשם אבן טיבאן, בעסקת קומנדה (עסקא), כשהרווחים אמורים להתחלק שווה בשווה בין השניים. הפסדי המסחר הפחיתו את הקרן ל-39 דינרים, וחייא שכר את הבושם (אלעטאר) אבו אלרביע סלימאן רב שלמה בן יהודה הכהן כדי לגבות את יתרת התמורה מטוביה. שלמה קיבל 30 מתוך 39 הדינרים שציפה להם — אותו סכום שכנראה הקדים לחייא לפני יציאתו לדרך. הסוחר אבו אלחסן אדונים בן אברהם השר נאנו גובה עוד 10 דינרים נוספים, שגם הוא הקדים לחייא. המסמך אינו מפרט תנאי שותפות ראשוניים באשר לחלוקת ההפסדים, אך נראה שבית הדין פסק כי אבו אלחסן (טוביה) חייב בשליש מההפסדים של 26 הדינרים (שמונה דינרים ושני שלישים). לאחר שכבר השיב 40 דינרים, הוא עדיין חייב שבעה דינרים ושני שלישים. עבור יתרה זו כתב אבו אלחסן שטר חוב. בכך הופטר אבו אלחסן מכל חיוב כלפי חייא, ושלמה מסר את השטר שחייב את אבו אלחסן בחלקו מנכסי הקומנדה, אם כי הובהר שאבו אלחסן עדיין כפוף ל"שבועת השותפים", המעידה כי יישא באחריות לכל ניהול לקוי של נכסי העסקא. (חלק מן המידע מבוסס על ליברמן, "תרבות שותפות", 238.) חתומים: הלל בן צדוק אב בית דין ופרחיה בן יוסף.

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה. שלושה קטעים מהחלק התחתון של המסמך. מתוארך: טבת אתל"ה למניין השטרות, היינו דצמבר 1123–ינואר 1124 לסה"נ. המסמך עוסק בדמויות הבאות: שר שלום המנוח; אבו אלפרג' ישועה בן מנשה הלוי ראש הקהל המכונה אלג'בילי; נתן/הבה הלוי; ואבו אלרצ'א. אבו אלפרג' מסכים להפקיד בידי אבו אלרצ'א שטר חוב על סך 75(?) דינרים שנתן חב לו. שטר החוב נושא תאריך מן העשור הראשון של ד'ו אלקעדה 517 להג'רה, התואם לטבת אתל"ה למניין השטרות, ועדיו הם אבן אלפאיקי ואבן אלאמדי. אבו אלפרג' מוותר על זכותו לתבוע מנתן את מלוא הסכום, אלא אם השלטון יחרים (יעתרץ') מאבו אלפרג' דבר־מה הקשור לעיזבונו של שר שלום, ובפרט את הכסף שהועבר (על ידי אבו אלפרג'?) לבנו (של אבו אלפרג'? או של שר שלום?) זכרי. אם אכן יתערב השלטון בעניין, יוכל אבו אלפרג' לקבל בחזרה את שטר החוב מידי אבו אלרצ'א באישור בית הדין (כלומר, לאחר שיאשרו את הטענה כי הממשל החרים את הכסף), ואז יידרש נתן לפרוע את החוב. העדים מעידים כי שטר החוב הופקד בידי אבו אלרצ'א. נערכו שני העתקים של המסמך הנוכחי — אחד עבור אבו אלפרג' ואחד עבור נתן הלוי. חתימות העדים לא נשתמרו בקטעים אלה, אם כי ייתכן שראש אחת החתימות נראה במעומעם בקטע אחד. החיבור בין הקטעים נעשה בידי אלן אלבאום. קטע תחתון נוסף מאותו תיק משפטי שייך אף הוא לאותו עניין, וייתכן שמדובר בהעתק של אותו מסמך עצמו.

חשבונות של פקיד קהילתי, בערבית-יהודית, מפוסטאט. מתוארך לעשור האמצעי של חודש אייר שנת 1461 למניין השטרות, שהוא אמצע מאי 1150 לסה"נ. לפי תיאורו של משה יגור, פנקס החשבונות מתעד את ירושתה של אישה שנפטרה, אשר הוצאה כולה לכיסוי הוצאות הלוויה שלה ולכיסוי תביעותיהם של ילדיה שהמירו את דתם לאסלאם. אחות המנוחה, שהייתה אמורה לרשת את הנותר, נותרה בחוסר כול, מכיוון שאחייניה המומרים, וכן הדמויות השונות שהיו מעורבות בהסדר הפשרה עמם, נטלו את כל מה שנשאר. המקרה משקף את הדעות השונות והסותרות במסורות המשפטיות היהודית והאסלאמית בנוגע לירושה של לא-מוסלמים על ידי קרוביהם המוסלמים. תרגום חלקי של המסמך מאת יגור (עם שינויי תעתיק קלים): "[...] עבור עדות הקאדי — עשרה מטבעות כסף. תשלום לאבו מוחמד — 1.5. זה היה ביום ראשון, בעשור האמצעי (אלעשר אלאוסט) של חודש אייר 1461 (אמצע מוחרם 545 / אמצע מאי 1150), בנוכחות ברכאת הכהן, ח'ליף בן אלחזאן, ופריג' בן מונין. אבו מוחמד לקח אותו [את הסכום] בנוכחותם כאשר ילדיה הפושעים (poshʿim) של אחותה [המנוחה] תבעו את חלקם. למחרת הם לקחו ארבעים מטבעות כסף בדרך של פשרה (צלח). בנוסף — שישה דרהמים לנציג. בנוסף — שני דרהמים לשליח [...] בנוכחות ח'ליף בן אלחזא[ן...] ועבור המסמך לקאדי השני — חמישה מטבעות. בסך הכול: שישים וארבעה וחצי, מתוך סך כולל של מאה שישים וארבעה. נלקח מכיסנו: ארבעה מטבעות."

עדות משפטית בעניין שחרור משותף מעסקת קרַאד' (commenda). מתוארך: י"ב בניסן ד'תתנ"ח לשטרות (1098 לסה"נ). אבו אלחסן יחיא הכהן בן שמואל הכהן אלבגדאדי ועולא הלוי בן יוסף הלוי אלדמשקי משחררים את אבו אלברכאת מבורך אלחלבי בן שלמה מכל תביעה נוספת בעניין השותפות שביניהם — המכונה במסמך לסירוגין שִרכּה, מעאמלה ומצ'ארבה (קראד'), אם כי חלק מן המונחים הללו מופיעים בתוך נוסחאות שיפוי משפטיות, ולפיכך אין הם משקפים בהכרח את המבנה המדויק של השותפות. אבו אלחסן יחיא הכהן בן שמואל הכהן אלבגדאדי ועולא הלוי בן יוסף הלוי אלדמשקי מעידים כי נתנו לאבו אלברכאת מבורך אלחלבי בן שלמה מאה דינרים, אשר אותם נשא עמו לתימן בתפקיד השותף הפעיל; ובשובו השיב להם את ההון שלהם יחד עם הרווח שצבר. זהו אחד משלושה מסמכים בקורפוס של ליברמן המערבים את אבו אלחסן יחיא הכהן בן שמואל הכהן אלבגדאדי ועולא הלוי בן יוסף הלוי אלדמשקי; השניים האחרים עוסקים אף הם באותם שותפים. ליברמן מצביע גם על מסמך נוסף הקשור לאותם שותפים עסקיים, וכן על שטר שחרור משותפות נוסף. מקור אפשרי אחד להון ההשקעה של יחיא ועולא הוא דוכן להחלפת כספים (דֻכּאן אלצרף), הנזכר באחד המסמכים האחרים, ואחד משותפיו של יחיא במסמך אחר (בורסו, שורה 16) הוא חלפן כספים. אפשר שהמסמך נכתב בידי הלל בן עלי, אך אינו נכלל בקורפוס של וייס. (המידע על פי ליברמן, "A Partnership Culture", 27–32).

שטר מכר על מספר נכסים בקהיר, המתאר כיצד עברו הנכסים מיד ליד דרך שרשרת מורכבת של הליכי אפוטרופסות, ירושה ותשלום כתובה לאלמנה. מקום: קהיר, "דרב קסטרו" (רחוב קסטרו). תאריך: השליש האמצעי של חודש כסלו ה'ת"ק (1759 לספירה). הנכסים המוזכרים בשורות הפתיחה היו שייכים בעבר ליצחק המכונה שחאתה סיקיל (סיקיל), אשר שימש כאפוטרופוס על יתומיו של יצחק מור חיים. לאחר מותו של יצחק המכונה שחאתה סיקיל עברו הנכסים לבעלות בנו אברהם, ולאחר מכן לכלתו וידה (אשתו של אברהם סיקיל) כאשר התאלמנה, ולבסוף לשלושת יורשיה: יצחק בן-צהל, אברהם מאג'ורו, ויעקב המכונה יאקותי הכהן. שניים מן היורשים, בן-צהל ומאג'ורו, הם אחייניה של וידה מצד אחיה. מטרתו המרכזית של השטר היא לתעד את מכירת הנכסים על ידי שלושת היורשים לחיים בן יוסף ישועה תמורת 240 ריאל אבוטקה (שורות 36–37). השטר מצטט מספר מסמכים נוספים הקשורים להליכי האפוטרופסות, להעברת הנכסים ולתשלום כתובתה של וידה. בשורה 9 מוזכר במיוחד שלמה זרחיה כ"שליח בית דין" וכעד על אחד המסמכים, דבר המסייע להעמיד בהקשר את הופעתו במספר מסמכים משפטיים מראשית המאה ה-18 (למשל PGPID 7396; PGPID 30597). החתימה התחתונה ביותר בתחתית השטר היא של ר' נסים אלגאזי, וחותמתו החתומה נושאת את שמו המלא. הרב נסים שלמה אלגאזי (1670–1761 לספירה) היה מנהיג קהילתי בקרב הקהילות הרבניות בקהיר במהלך אמצע המאה השמונה־עשרה.

70 קטעים זעירים (6 על קלף; 64 על נייר), שמרביתם — 47 במספר — הם טקסטים בלתי מזוהים בערבית־יהודית (שורה 1, מס' 1–2, 4, 6–8; שורה 2, מס' 2–4, 6; שורה 3, מס' 1, 4; שורה 3, מס' 6; שורה 3, מס' 9; שורה 4, מס' 1–10; שורה 5, מס' 1–2, 5–6; שורה 6, מס' 1–4, 6–11, 13; שורה 7, מס' 1–6, 10–13). קטע אחד הוא ככל הנראה חלק ממסמך משפטי בערבית־יהודית, ובו מוזכר השם [...] בן דרמא (שורה 1, מס' 5); קטע אחד הוא ככל הנראה חלק מחיבור רבני, ובו אזכור של המשנה (שורה 2, מס' 1); קטע אחד הוא ככל הנראה טקסט רפואי, ובו אזכור של הוורידים (אלערוק) (שורה 2, מס' 5); ארבעה קטעים הם חלק מפירוש למקרא, ובהם ציטוטים מאיוב לו, טו; ירמיהו ז, כט; עזרא ט, ג (שורה 2, מס' 7; שורה 4, מס' 11; שורה 5, מס' 7; שורה 7, מס' 8); ארבעה קטעים הם ככל הנראה תרגומי מקרא (שורה 2, מס' 8; שורה 3, מס' 5; שורה 6, מס' 5, 12); קטע אחד הוא תרגום רס"ג לאיוב לו, ו–ט ולאיוב לו, כ–כג (שורה 2, מס' 9); קטע אחד הוא ככל הנראה חיבור רבני בענייני נדה (שורה 3, מס' 7); קטע אחד הוא אולי מכתב בערבית־יהודית (שורה 3, מס' 8); קטע אחד הוא תרגום של תהלים קד, כז–כח ושל תהלים קה, יב, עם פתיחות (incipits) בעברית ופירוש, ובו ציטוט מתהלים קמב, ו (שורה 5, מס' 3); קטע אחד הוא אולי חלק מחיבור דקדוקי (שורה 7, מס' 7); וקטע אחד הוא חלק מפירוש למקרא (שורה 7, מס' 9).

הסכם שותפות. מקום: קהיר. מתוארך לשנת 1667/1668 לסה"נ ("חכתה" = 5428) בין יעקב הלוי ובין יוסף פלוני ורפאל פלוני. התיארוך "חכתה" תואם את שתי הספרות האחרונות של השנה (28) שנשתמרו בשורה שלפני חתימות העדים. הקטע השרוד של המסמך מייצג את אמצעו של מה שיכול היה להיות, לכל הפחות, שלושה קטעים. מטרתו המדויקת של הסכם השותפות אינה ברורה בשל הנזק, אך כמה מן היסודות המרכזיים גלויים. (1) בשותפות היו שלושה חברים: יעקב הלוי נחמן, יוסף [שם משפחה לא ידוע], ורפאל מנשה הלוי. יוסף ויעקב היו ככל הנראה אחים (שורה 6), אלא אם כן הופיע שם רביעי בשורות הפתיחה החסרות של המסמך. לשותפים היו עסקים כספיים כלשהם עם שמואל מנשה, שכבר נפטר, וכעת הם מסדירים את החובות עם בנו חיים במקומו. כל הפרטים הללו מופיעים כרקע לפני שהמסמך מציין את מטרתו בשורה 26, אולי פירוק השותפות (אם כי קריאה זו זהירה בשל מידת הנזק). חלק זה של המסמך מזכיר גם אלמנה ויתום שאינם מצוינים בשמותיהם, אך גם תפקידם אינו ברור. רק חתימתו של הצד המסכים, רפאל מנשה הלוי, נשתמרה. מתחתיה מופיעה תוספת המזכירה את הנפטר שמואל מנשה ואת בנו חיים. גב הדף מכיל אף הוא תוספת קשורה נוספת, וכן טקסט קצר ממוחזר(?) באמצע הגבול הימני. פיזור הדיו של הטקסט הלא־מזוהה הזה מצביע על האפשרות שהנייר מורכב משני חלקים ממוחזרים שהודבקו יחד, כאשר באחד מהם טקסט שנחשף עקב הקרע.

מסמך משפטי. רישום מבית הדין. מתוארך לשנת 1084. נכתב בפוסטאט. המסמך מכיל רישום חלקי של בית דין הנוגע לשותפות בין יפת בן ודאעה לבין אבו זכרי. בעת שאבו זכרי היה בנסיעה, הזמין יפת את סעאדה להצטרף לשותפות, ובתמורה היה אמור סעאדה לקבל שכר של 1.5 דרהם ליום. סעאדה רכש כופר (חינה) עבור השותפות, וקרא לבית הדין על מנת לאמת את עדותו שערכה של החינה ירד. מאחר שיפת הוא שהזמין את סעאדה להצטרף לשותפות בהיעדרו של אבו זכרי וגם הסכים לשלם לו שכר יומי, נראה שהוא היה השותף הבכיר או משקיע פסיבי, ואילו אבו זכרי וסעאדה היו השותפים הפעילים. מכיוון שיפת הזמין את סעאדה להצטרף לשותפות הקיימת (ולא ערך עמו חוזה שותפות חדש), סביר להניח שליפת ולאבו זכרי כאחד היו השקעות הון בשותפות המקורית, וכי על יפת הוטל להשקיע את ההון המשותף בעוד אבו זכרי רודף אחר הזדמנויות מסחר אחרות. באופן יוצא דופן, ההסכם בין סעאדה לבין שני השותפים האחרים חייב אותו להישבע על נכונות חשבונות השותפות במקרה שנכסי השותפות יאבדו מערכם. שאר המסמך (שורות 8–28) הוא טיוטה של הסכם נישואין של זוג שהתגרש בצור והתפייס לאחר מכן באלמחלה. ההסכם מפרט את הנדוניה (ובכללה כסף, אריגים ובגדים, גביע שתייה, ומראה), אך חסרים בו שמות הצדדים הנוגעים בדבר. ייתכן שקטע זה היה דף מתוך פנקס של נוטריון. (המידע מבוסס על ליברמן, "A Partnership Culture", 75–76)

הליך משפטי שבו שני חבריו של אברהם בן יצחק מעידים בפני בית הדין כיצד אברהם קידש את בת דודו, סת אלאהל בת יוסף לבדי. ככל הנראה, בעוד יוסף לבדי היה בחיים, אברהם ואמו התגוררו בביתו של לבדי. לאחר מותם של לבדי ושל אמו של אברהם, ביקש אברהם לשאת לאשה את בתו של לבדי, כדי שיישאר קשור לביתו של הסוחר הגדול. הוא הגיע לביתה של סת אלאהל, מלווה בשני חבריו הגברים ובחבר נכבד של הקהילה, במטרה להבטיח את השידוך. אלמנתו של לבדי, אמה של סת אלאהל, ניסתה למשוך זמן ולהמתין עד שאחיה הבכור של סת אלאהל — שהיה כעת איש הבית — ישוב ממסעו. אברהם, מצדו, לא רצה לעזוב בידיים ריקות ולחץ על האלמנה להסכים. סת אלאהל זומנה והסכימה לשידוך. אברהם קידש את סת אלאהל בשתי טבעות, אחת של זהב ואחת של כסף, ונתן לה חמישה דינרים. כל זה התרחש בנוכחות אמה ואחיה הצעיר. הקידושין התקיימו בנובמבר 1118, ופרוטוקול בית הדין הוא מינואר 1120. פרידמן מעיר בצדק כי הרישום נעשה לאחר שהתברר שסת אלאהל אינה מתכוונת להינשא לאברהם, ואכן בית הדין פסק כי היא אשתו של אברהם על פי דין ונדרש גט פיטורין רשמי. ניתן לקרוא את הסיפור גם כתיאור של האופן שבו קרוב משפחה צעיר היה מסוגל ללחוץ ואף כמעט להתעמר בבת דודו ולכפות עליה להסכים לנישואין, בכך שהגיע לביתה בלוויית שני חברים גברים צעירים, בעוד רק אמה האלמנה ואחיה הצעיר היו בבית.

שטר שותפות מתוארך לשנת אֵתתקנ"א למניין השטרות (1239), ממקור פוסטאט. האחים אבו אלפצ'ל ואבו אלרצ'א יוסף בן ברכות, הבעלים של בית חרושת לסוכר, מצרפים אליהם כמשקיעים את יוסף בן פרחיה ואת פרחיה בן נסים (אולי בן יִג'וּ, נינו של אברהם בן יִג'וּ, הסוחר בהודו), המשקיעים 400 ו-200 דינרים בהתאמה. ישנה התייחסות ל"מסמכים בערבית" המתעדים את מידותיו ומיקומו של בית החרושת, ואת העובדה שהאחים ירשו חלק מבית החרושת ורכשו את היתרה מאביהם. המשקיעים מתירים לאחים לעסוק בהשקעות נוספות מחוץ למסגרת השותפות באמצעות כספי השותפות. משיכות מהון השותפות נרשמות כהעברה של חלק מהבעלות מן האחים אל המשקיעים, וכל שכר דירה על חלק זה נופל בחלקם של המשקיעים. המשקיעים מחויבים להשיב את הבעלות החלקית בבית החרושת לכשייפרעו הכספים. המסמכים בערבית מתעדים את מכירת בית החרושת (וככל הנראה את העברת החלקים) כרכישה "קבועה". האחים נותרים שותפים פעילים בשותפות שאורכה חמש שנים. רווחי השותפות מחולקים בחלקים שווים, על אף שההשקעות אינן שוות. האחים יזקפו את הוצאותיהם על ידי ניכוי 2 דינרים מתוך רווחי השותפות עבור כל גוש סוכר יצוק. לפי גויטיין, מסמך אחר מתאר את מכירתו של בית החרושת הנדון במסמך זה בסופו של דבר. (המידע מבוסס על ליברמן, "תרבות של שותפות", עמ' 23–25.) בצד האחורי מופיעה שאלה משפטית בכתב ערבי.

דף כפול ובו רישומים משפטיים. ברקטו נשמר רישום אחד, ובוורסו ככל הנראה שני רישומים נפרדים. כתבי היד ברקטו ובוורסו שונים זה מזה. תיארוך: הרקטו נכתב ביום שני, ד' באב א'תשנ"ח לשטרות, הוא 17 ביולי 1447 לסה"נ. רקטו: מעין תקנון של בטיחות מזון. מוזכרת קבוצת אנשים, ובהם שמואל וצדקה המכונה ﻋﻮّﺍﻡ ('השחיין/הצוללן'), הנשבעים ב"אלוהי ישראל שנגלה על הר סיני... ובתורה" כי מעתה יטגנו מאכלים אך ורק בשמן שומשום (סיראג'), בין שמדובר בחציל, בביצה, במבחתרה, בקולקאס (טארו) או בכל מאכל מטוגן אחר — הכל יטוגן אך ורק בשמן שומשום. כמו כן, עליהם להשליך את כל התבשילים המבושלים (מסאליק) שנותרו מן היום הקודם. בהמשך נאמר כי השבועה נישאה גם בידי עבד אלואחד אבן אללוי ועבדאללה קצאר. המונח "מבחתרה" נגזר מן הערבית הסטנדרטית "מבעת'רה", כלומר ביצים טרופות מעורבבות עם מרכיבים נוספים (המקור: ערוץ Aklat Beirut ביוטיוב). עדים: שמואל בן נצראללה הלוי המכונה עטאר; עבדון הכהן בן [...]. ורסו, צד ימין: דומה שפקיד ציבורי מתחייב שלא להחסיר חובות כלשהם בימים מסוימים, ללא קשר לתנאי מזג אוויר קשים, ושלא ייסחף בשתיית יין. אם ייראה כמפר את ההסכם, יהיה חייב 1000 דרהם להקדש. ורסו, צד שמאל: אדם נשבע ב"אלוהי ישראל" כי לא ירכל על חברו/שותפו. מוזכרים השמות יוסף תאג'ר, אחיו(?) אבראהים, ופרג'אללה הנאמן(?).

על הקטע מופיעים כמה פריטים נפרדים, רובם בכתב ידו של מבורך בן נתן. (I) בלוק הטקסט המרכזי נערך על ידי גויטיין כ"טיוטה של מסמך מינויו של הרמב"ם לנגיד היהודים (ראיס אל-יהוד)". בכרטיסייתו מציין גויטיין: "ייתכן שהדף הזה נועד לשמש רק כעטיפה למסמך, שאולי היה ארוך". נותרו כמה קשיים בקריאה: המילה הראשונה אינה יכולה להיות גרץ כקריאתו של גויטיין (היא נראית קרובה יותר ל"כסר", אם כי "דכר" היה אופייני יותר), ויתכן שיש עוד מילה בלקונה שבסוף שורה 2. בכל אופן, הפריט הזה מקשר באופן כלשהו בין "פנקס בית הדין הזה" (הד'א אלשמוש) לבין הנגידות (ריאסה) של הרמב"ם (משה הרב הגדול... בן מימון בן יוסף בן יצחק), בערך 1170–1204 לספירה. (II) בפינה השמאלית העליונה ובשוליים העליונים, בכתב ידו של שמואל בן סעדיה הלוי, נרשמו רישומים של חשבונות קהילתיים: "בכתב ידו של הנאמן... מכסה... הסכום הכולל: 40... ועבור התשלומים (רואתב) של... הסכום הכולל: 158 פחות [...]". בצד השני (verso) ישנן שתי טיוטות של רישומים למקרים משפטיים: (III) עניין הקשור לתביעה בין [...] בת מופק המשוחרר ובין [...] בן מעאלי, שככל הנראה הוא בעלה; ובו נדונים מזונות, כתובתה, ו"גט גמור". בתו של מופק המשוחרר מופיעה גם במסמך נוסף. (IV) עניין הקשור באלנדיב ובתשלומי שכירות חודשיים עבור בית מסוים. הטקסט קשה לקריאה ביותר.

קטע משטר עברי שבו מעידים עדים כי עזרא בן שמואל בן עזרא, נציג הסוחרים (וכיל התג'אר), בא אליהם להתלונן על אחותו מבארכּה. הוא ביקש מן העדים שילכו וישכנעו אותה לחזור בה מתביעתה לחלק בירושת אביהם. בתקווה להסדר טוב יותר, הביאה את עניינה בפני הקאדי הראשי האסמאעילי בקהיר. ראשי הקהילה הרבנית בפוסטאט ניסו להסדיר את עניין האחות מבעוד מועד בכך שהציעו לה את אותו חלק הירושה שהייתה זוכה בו בבית דין אסלאמי. המסמך נפתח באמצע דברי התוכחה של הזקנים אל הנערה (מבארכּה), שלא תפנה לבית דין אסלאמי לצורך השגת זכויותיה. בינתיים לקחו אנשי המשטרה הצבאית של הפאטמים (אלרג'אלה) את אחיה של מבארכּה אל הקאדי כדי שיאלצוהו למסור לה את חלקה, "והיא לעגה לו" — או אולי שמחה לאידו על תבוסתו (הניסוח אינו ברור). "והיא, מצדה, עומדת בדעתה ובחוצפתה תובעת את ירושת אביה מאחיה בערכאות של גויים", ממשיך הטקסט. "ויש לה כחמישה אנשים התומכים בה, ואין הם יראי שמים. את הידוע לנו בעניין כתבנו בעדותנו כדי להביאו [את האח] אל המג'לס של אדוננו ראש הישיבה, יקיים צורו, לעשות את מה שיקרבהו אל צורו." בהתאם לכך הורו להעביר את אחיה של מבארכּה לבית דינו של יאשיהו בן אהרן הגאון. על המסמך נותרו חמש חתימות, מתוכן ארבע של אנשים הידועים ממסמכים אחרים כמעורבים גם בענייני קהילת הקראים וגם בענייני הרבנים.

מסמך משפטי, ככל הנראה מסוף התקופה הממלוכית או ראשית התקופה העות'מאנית. מוזכרים בו תבואות וירקות (אלחבוב ואלמזרועאת), אלד'הב אלאשרפי (זהב אשרפי), נהר הנילוס (בחר אלניל אלמבארכ), נמל אלכסנדריה (שורה 3), והים הגדול (אלבחר אלאעט'ם, הים התיכון). סעיף האסתאג'אר בשורה 4 רומז לכך שעשוי להיות מדובר במסמך שכירות/חכירה, אך אופי העסקאות והנתיבים המוזכרים מעלים אפשרות שמדובר בשטר מכר או בשטר שותפות. אזכור המטבע לקראת סוף המסמך — "אלנחאס אלאחמר אלמתעאמל בהא אלאן באלדיאר אלמצרייה" (הנחושת האדומה הנוהגת כעת בארצות מצרים) — מסייע לתארוך משוער של המסמך. גויטיין מציין כי מטבעות נחושת אינם מופיעים בתדירות גבוהה במסמכי הגניזה אלא מסוף המאה השלוש-עשרה ואילך, ולכן ייתכן שמדובר בפלס/פלוס מהתקופה הממלוכית (הידוע גם בשם ג'דיד לאחר 1357 לסה"נ). אזכור נומיסמטי נוסף ואולי המועיל ביותר לתארוך הוא "ד'הב אלאשרפי אלד'אהרי"; באופן כללי, אשרפי מתייחס לדינר הממלוכי המאוחר שהוטבע לראשונה בשנת 1425 לסה"נ בימי הסולטאן אלאשרף ברסבאי, ושנותר במחזור גם תחת השלטון העות'מאני (אם כי לאחר 1517 לסה"נ היה ידוע יותר בשם שריפי/שֶריפי). ניתן לומר בביטחון יחסי שמסמך זה מתוארך לסוף התקופה הממלוכית, המאה ה-15 או ה-16, ובהסתברות נמוכה יותר לראשית התקופה העות'מאנית. דרושה בחינה נוספת.

שאילתה הלכתית עם תשובה בכתב ידו וחתימתו של ר' אברהם בן הרמב"ם (כיהן בשנים 1205–1237). בצד הרקטו שלוש שאלות קשורות זו לזו, כל אחת בפסקה נפרדת. כל אחת מן השאלות חתומה בנוסח הברכה המקובל "ושכרו כפול מן השמים". בשולי הצד שנותרו פנויים, בשני השלישים התחתונים, נכתבה לאורך השטח הריק תשובתו של ר' אברהם בשש שורות, ככל הנראה בכתב ידו שלו. התשובה נפתחת בכותרת "אלגואב" וחתומה "אברהם ברבי משה זצ״ל". השאלה עוסקת בחובה של אלמנה ששמה לא נזכר. התשובה פורסמה ממקור זה במהדורת גויטיין ופריימן של תשובות ר' אברהם בן הרמב"ם (ירושלים, מקיצי נרדמים, 1937, סימן קי"ח). הדף קופל לאורכו לשניים לאחר הכתיבה הראשונית, וצד הוורסו נושא כתיבה משנית המתאימה לקיפול זה. בוורסו שני טורים של שירה עברית. הטור הימני מלא בשיר לכבוד נשיא בשם יהושע, הפותח במילים "מה תצרי מה תרחבי". השיר פורסם ממקור זה על ידי ישראל דוידסון בכרך השלישי של "גנזי שכטר" (ניו-יורק, 1928–1929). בטור השמאלי, בשורות 1–5, מופיע שיר קצר הפותח "צורי חסדיך" (שפורסם ממקור אחר על ידי ש' ורטהיימר). אחריו בא שירו של ר' יהודה הלוי "יפה נוף" (המוכר ממהדורות בְּרוֹדִי והרכבי לדיוואן רבי יהודה הלוי). תחת הכותרת "אחר מאברם בן אזרא ז"ל" מובא שירו של ר' אברהם אבן עזרא "לאלהים כלתה נפשי" (המוכר מן הדיוואן שלו).

שטר מכר בכתב ערבי, העוסק בבית בשם "דאר אלנח'לה" (בית הדקל) בקהיר, בשכונת חארת זווילה, במקום הקרוי רחבת סרור אללולואי. המסמך היה בידי הקהילה הקראית בקהיר בבית הכנסת דאר סמחה בחארת זווילה, ושם תועד על ידי ד"ש ריצ'רדס בשנת 1969, אשר פרסם לאחר מכן את תיאורי כל המסמכים שמצא במקום במאמרו משנת 1972 (כמסמך מס' IV). כיום נמצא המסמך בספרייה הלאומית בירושלים. ברקטו מתואר כיצד האמיר שמס אלדין תֻקֻז רכש את הבית כולו ממחאסן בן הבה בן ת'אבת היהודי, מאחיו אבו אלעז, ומשלוש אחיותיהם. העסקה התרחשה ב-29 ברמדאן 684 לה' (1285 לסה"נ). בוורסו מפרטים מספר פצ'לים (סעיפים) נוספים העברות נוספות של הבית: 1. בשנת 687 לה' (1288 לסה"נ) האמיר הנזכר מכר חזרה את הבית כולו למחאסן וליהודי נוסף (שאינו אחיו של מחאסן). 2. בשנת 688 לה' (1289 לסה"נ) מכר מחאסן את מחצית הבית לאמיר אחר. שני פצ'לים נוספים מפרטים רכישות נוספות של חלקים מהבית בידי אותו אמיר. בראש הוורסו מופיעות הערות מאוחרות יותר בערבית ובערבית-יהודית הנוגעות לזיהוי הבית הנידון: "דאר אלנכלה... רחבה סרור אללולוי". ככל הנראה מדובר בהערות ארכיוניות שנועדו לזהות את הנכס הנדון במסמך. הערות אלה, יחד עם העובדה שהמסמך נשתמר בידי הקהילה הקראית, מרמזות כי הבית הוקדש בשלב מאוחר יותר כהקדש לטובת הקהילה הקראית.

רישום משפטי (מס' 38) מתוך פנקס בית דין בקהיר (בדפים 5א-5ב). בעברית. מקום: קהיר. ללא תאריך, אך הרישומים הסמוכים מתוארכים לסביבות שנת 1693 לסה"נ. (מסמך מס' 38) השורות העליונות של הסדר תשלום כתובה לריקה בת אהרן הנודי/הנורי(?) לאחר פטירת בעלה ישראל הכהן. ריקה מחלקת את תקבולי הכתובה בשלושה חלקים שווים, כאשר 4,000 מַעְדִין ניתנים לבניה משה, מרדכי ואהרן הכהן, אשר מתחייבים לספק לה קצבה שבועית של 45 מַעְדִין עבור מזון ולינה. המסמך כולל גם הוראות שלפיהן תוכל ריקה לגור עם שניים מבניה, מרדכי ואהרן, המתחייבים לטפל באמם אם תבחר בהסדר זה. שני בנים אלה צעירים יותר (ואולי גם רווקים), שכן הם מוגדרים כ"בחורים" בעוד אחיהם משה אינו מתואר כך. כפי הנראה הייתה לישראל הכהן המנוח גם בת שלא נזכרה במפורש או שנפטרה, שכן חתנו נתן בן אפרים מוזכר במסגרת הליכי הסדר תשלום הכתובה. (מס' 39) השורות התחתונות של רשימת נדוניה, אפשר שהיא שייכת לרישום הקודם בצד שמאל של דף 4ב. התכולה נרחבת ביותר וכוללת מגוון רחב של בגדים, מצעים ותכשיטי זהב וכסף מפוארים המשובצים ביהלומים, רובינים, אזמרגדים, ספירים ואלמוגים. (מס' 34) השורות העליונות של חוזה שכירות לשלוש שנים שהשורות התחתונות שלו מופיעות בצד ימין של דף 5א. שמותיהם המלאים של הצדדים המעורבים: מזל בת אהרן דאסא/ראסא.

דף בודד מפנקס בית דין. צד הפנים (recto): רישום בית דין בכתב ידו של אברהם בן שמעיה. מתוארך לסוף ניסן, ככל הנראה שנת ד'תת"ע למניין שטרות, היינו 1099 לסה"נ. אבו (אל-)סרור (ססון) בן נתן מצהיר כי בעבר תבע את אבו עמראן משה בן משה אבן מג'אן בעניין סכסוכים עסקיים שונים (ייתכן שמדובר בתביעה המתועדת במסמך אחר), אך כעת, לאחר שמצא את החשבונות הרלוונטיים, ניתן להגיע להסדר. הוא מפרט את הסחורות והסכומים שלדעתו עדיין חייבים לו. משה בן משה משיב כי נפרדו זה מכבר וכי אינו חייב אגורה, אך אם אבו אל-סרור יישבע — ישלם. צד האחור (verso): רישום בית דין בכתב ידו של הלל בן עלי. מתוארך ליום חמישי, י' בסיוון ד'תת"ע למניין שטרות, היינו יוני 1099 לסה"נ. ססון בן נתן מופיע בפני בית הדין ומבקש מהם להזמין את אבו עלי יפת בן סהלאן אל-ארג'ואני. בית הדין מזמן את אבו עלי, והלה מודה כי שותפו העסקי אבו אל-חסין אל-ארג'ואני מסר לידיו כלי (פֻקַּאעַה) המכיל כספית (זַיְבַּק) המיועד לאבו אל-סרור ססון בן נתן. אבו עלי מצהיר כי אם ססון ישלם לו את 12 הדרהמים ששילם עבור הכספית — ימסור לו אותה. בעמוד הבא שלאחר מסמך זה מופיע שריד של רישום בית דין שלישי, ובתחתיתו השם נסים בן נה[ראי?]. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיס המפתח של גויטיין.) שני הרישומים חתומים בידי יצחק בן שמואל.

מסמך משפטי. שטר שחרור (אבּראא). מתוארך: 9 באוגוסט 1077. מקום: אלכסנדריה. שטר שחרור זה, שנכתב בבית הדין הרבני באלכסנדריה, עוסק בשותפות בין יוסף בן יאשיהו אבן אלד'הבי לבין ח'לף בן עזרון, שותפות שככל הנראה עוגנה תחילה ב"שטר ערבי" שנכתב בכתב ידו של האחרון. נראה שאותו שטר היה תוצר של בית דין אסלאמי, שכן הוא "נושא עדויות של לא-יהודים". השותפים משחררים זה את זה ממספר צורות אפשריות של שותפות: ה-ח'לטה, ה-שרכה, וה-מעאמלה. כמו כן, בהמשך סעיפי השחרור, השותפים משחררים זה את זה גם מכל קראץ' (עסקת קומנדה); הדבר נובע מן הסתם מהקשר הלשוני שבין קראץ' ל-קרצ'ה (אף שקרצ'ה מתייחסת להלוואה, ולא להסכם שותפות). השותפים גם פוטרים זה את זה מכל השבועות, ובכלל זה מ"חרם סתם" (שהוטל על ידי הגאונים כ"שבועת השותפים" כדי למנוע מעשי מרמה). סביר להניח כי שני שותפים אלו פעלו יחד במשך מספר שנים. במסמך אחר, מן השנה 1066, יוסף ממנה את ח'לף לשלוחו. ייתכן ששטר זה הוא שחרור מאותם יחסי שליחות, אולם שורות 18–19 מרמזות כי שני הצדדים שינו מאוחר יותר את מבנה הקשר ביניהם והתקשרו כשותפים, ומיחסי שותפות אלו מעניק המסמך הנוכחי שחרור. החותמים, מוהוב החזן בן אהרן החזן ושלה בן מבשר, הם חברים ידועים בבית הדין הרבני של אלכסנדריה בסוף המאה האחת-עשרה. צירוף: עודד צינגר.

רישום בית דין המאשר כי ח'לפון בן נתנאל פרע את חובו של אחיו המנוח אבו עלי יחזקאל. מקום הכתיבה: אלכסנדריה. התאריך: אייר א'תנ"ז למניין השטרות, כלומר אפריל/מאי 1146 לסה"נ. המסמך נכתב לאחר פירעון החוב שעמד במוקד מכתב קודם — מכתבו של אבו עומר סעדאן בן ת'אבת הלוי הבגדאדי (סעדיה הלוי בן יכין) אל ח'לפון, שבו ביקש מח'לפון שלא ייסע לדמשק בלי לפרוע תחילה את חובו של אחיו (שעודנו בחיים אז) אבו עלי יחזקאל, חוב בסך 45 ושלושה רבעים דינרים. ח'לפון נתן קודם לכן לסעדאן ערבון של משי. המסמך הנוכחי עוסק במכירת המשי, שמתוך תמורתו (43 ושני שלישים דינרים) שולם חלק מן החוב (25 דינרים) — משמע, את היתרה בסך 20 ושלושה רבעים דינרים שילם ח'לפון מכספו שלו. בין כתיבת המסמך הקודם לזה הנוכחי נפטר אבו עלי יחזקאל. אחיינו של ח'לפון, אבו נצר שמואל בן יצחק הלוי, שימש כסוכן עבור בני יחזקאל (בני דודיו) בכל הנוגע למכירת המשי ולפירעון החוב. כאן ניתן לבעל החוב שמו העברי: (אבו עומר) סעדיה הלוי בן יכין. העדים מתארים בפירוט את המחיר שקיבל שמואל עבור המשי — הן עבור עיקר הסחורה והן עבור החלק שהיה באיכות גבוהה יותר. בעקבות הודאת בעל החוב על קבלת יתרת התשלום, מציינים העדים כי שמואל קיבל מחיר מצוין עבור המשי, גבוה לפחות בדינר אחד לרטל מן המחיר שהיה משיג סרסור.

מסמך משפטי המסדיר את חלוקת הרווחים וההפסדים בקבוצת סוחרים בת ארבעה אנשים שעמדו לצאת לסוריה, לאחר שאחד מהם נבצר ממנו לנסוע בשל מחלה. המסמך מתוארך לשנת 1542 למניין השטרות (= 1231 לסה"נ). מדובר בטופס לא חתום של הסכם קומנדה (עסקא) בין ארבעה צדדים: אבו סעד בן אברהים אלצבאע', אבו מנצור בן אלסכרי, סלימאן בן עמראן אלצבאע' ופתוח בן אבו אלעז אלצבאע', שכולם עמדו לצאת לאלשאם (סוריה) לצרכי מסחר. רישומי הסופר נכתבו ככל הנראה במהירות, מתוך כוונה להשלים את הפרטים מאוחר יותר כאשר ייכתב ההסכם המלא. סכום ההשקעה של השותפים מצוין רק לגבי אבו סעד בן אברהים אלצבאע', המשקיע 82 ו-11/12 דינרים. לפני היציאה לדרך חלה אבו סעד ולא יכול היה לנסוע. במצב כזה בדרך כלל היה נדרש השותף החולה (הפעיל) לרדת למעמד של משקיע בלבד, וייתכן שחלוקת הרווחים כאן משקפת ארגון מחדש כזה. שלושת השותפים הפעילים מקבלים 13/24 מן הרווחים בעוד אבו סעד מקבל 11/24, בעוד שההפסדים מתחלקים בשווה. החלק הנוסף של שתים-עשרה מהרווח מוקצה לשותפים בתור "שכר עמלם ומחייתם". בנפרד, אבו סעד מפקיד 19 דינרים בעסקת קומנדה עם סלימאן בן עמראן, עם חלוקה דומה של רווחים והפסדים. לא ברור מדוע אבו סעד מפקיד את עיקר השקעתו אצל שלושת השותפים יחדיו ולאחר מכן מוסיף השקעה נפרדת אצל סלימאן בלבד.

(I) רישום משפטי של פרוזבול. בעברית. מתוארך ליום שלישי, כ"ה באלול ה'שע"ו = 7 בספטמבר 1616. בנימין בן שושן מוסר את כל החובות המגיעים לו לרשות בית הדין. נכתב ונחתם בידי משה הלוי פורך(?). חתום גם בידי יהודה קסטרו. (II) מתחת לכך נמצאת ככל הנראה תבנית למסמך פרוזבול נוסף. בראשו נכתב "זה הוא גופו של פרזבול". בתעודה זו מוזכרים שמות נוספים (בעלי החובות?): יצחק בן שושן בן בנימין; חיים בכומו(?); מאיר גאווצון; ובנימין קג'יג'י (קגיגי). לאחר מכן מובאת נוסחת הפרוזבול. תעודה זו מתוארכת ליום שני, כ"ג באלול ה'שע"ו = 5 בספטמבר 1616. תאריך זה נראה מדויק, שכן כ"ג באלול אכן חל ביום שני; ואילו הרישום הראשון נראה כסוטה ביום אחד מימות השבוע. אין חתימות בתחתית; במקום זאת נכתב "והעדים חותמים מטה, או החכמים". הרב הנזכר בקטע הפרוזבול, מאיר גאווצון, עשוי להיות הפוסק הידוע מאיר גאויזון, שנפטר בסביבות שנת 1622. האיותים המקובלים של שם משפחתו הם גאויזון וגאביזון, ונראה שהסופר היה פחות מנוסה ומחק את ניסיון האיות הראשוני שלו. לפרסום מודרני של קובץ תשובותיו של מאיר גאויזון, ראו: שאלות ותשובות רבינו מאיר גאויזון מרבני מצרים הקדמונים מופיע לראשונה על פי כתבי יד בתוספת מבוא, ציונים והערות, אגרות ונספחות על ידי אליאב בן אאמו"ר מאיר שוחטמן.

מסמך משפטי. רישום של שטר שחרור (אבראא). נכתב בכתב ידו של חלפון בן מנשה. מקום: פוסטאט. מתוארך: אדר א' שנת 1426 למניין השטרות. זהו אחד משני העתקים של שטר שחרור הדדי, חתום ומבוצע, בין השותפים אבו אלכרם נדיב בן סעדיה הלוי ואבו אלסרור פרחיה בן בנימין, על שותפותם במסחר למרחקים. שני השותפים נסעו לתימן וסחרו באריגים ובסחורות מוגמרות. השותפים משתמשים בכמה מונחים כדי לתאר את מערכת היחסים השותפותית המורכבת ביניהם: ח'ולטה, שירכה ומצ'ארבה (קומנדה). היו גם משקיעים חיצוניים בשותפות, מה שמרמז שנדיב ופרחיה היו שותפים פעילים משותפים שהעסיקו את ההון החיצוני הזה (וככאלה, יתר השותפים אינם מוזכרים בשטר השחרור). פרטי מערכת היחסים ביניהם נקבעו בהסכם מפורט (כלמנא) שייתכן שהיה בעל פה או בכתב [הערה: המסמך עצמו אומר למעשה "כל מנא" — "כל אחד מאיתנו" — וזו אינה התייחסות להסכם מפורט קודם]; מסמך זה מייצג אך ורק את סיום הקשר המשותף ביניהם. כל צד היה חייב להסדיר את חשבונותיו עם משקיעיו החיצוניים באופן עצמאי, בניגוד למודל התאגידי הנראה במקומות אחרים. (חלק מן המידע מבוסס על ליברמן.) בצד האחורי מופיעה הערת תיוק בכתב ערבי המציינת כי זהו שטר שחרור (אבראא) שנעשה על ידי אלשיח' אבו אלסרור פרח בן בניאם (الشيخ ابو السرور قرح بن بنيام ابرا).

בצד הפנים ובחלקו התחתון של הצד האחורי: מסמך משפטי בכתב ידו של יוסף בן שמואל בן סעדיה. המקום: פוסטאט. המסמך נערך תחת סמכותו של הגאון שר שלום הלוי. תיארוך: לא מאוחר משנת 1193 לסה"נ (המסמך המשפטי קדם לטיוצת האיגרת, שכן טיוטת האיגרת דחוקה בשוליים שנותרו). סת אלחֻסְן בת אבו אלמכארם אלתאג'ר הכהן, הידוע בשם אבן קסאסה, אלמנתו של צאעד בן אבו מנצור, מצהירה בפני בית הדין כי הגיעה קודם לכן להסדר עם אחותה למחצה (מצד האב) סת ח'פר, אשתו של יהודה אלצאיג' אלמע'רבי, בנוגע לירושת אחיהן (מצד האב) אבו עלי הכהן הרופא אלמופק. כמה שורות חסרות כאן, אך נראה שההסדר היה על סך 3.25 דינרים, וסת אלחסן מאשרת קבלת הכסף מסת ח'פר. כמו כן קיבלה סכום בלתי מצוין מסת אלמעאלי, אלמנתו של האח המנוח אבו עלי. היא משחררת את סת ח'פר ואת סת אלמעאלי מכל תביעה נוספת. בצד האחורי שתי טיוטות נוספות של מסמכים משפטיים בכתב ידו של יוסף בן שמואל בן סעדיה; אלו פגומות וקשות לקריאה. הראשונה עוסקת באישה בשם סת אלסאדה ומזכירה "70 דרהם בכל שבוע". השנייה עוסקת ברופא (אלטביב אלסדיד) אבו אלפרג' בן משה אבן אלח'ראז ואולי בייפוי כוח. המסמכים מורכבים מארבעה קטעים גדולים, כאשר חלקם מצטרפים זה לזה; תחילת המסמך נמצאת בקטע אחד וממשיכה בקטע אחר; הכתב משתקף (במראה).

הצהרה משפטית, ככל הנראה העמוד המסיים של עדות בשבועה, חתומה על ידי שם טוב אלחאמי. בעברית ובלאדינו. תיארוך: מאוחר. שם טוב מצהיר כי נדר לקבל על עצמו את נזירות שמשון (כלומר, להימנע מיין ולהניח לשערו לפרוע) כאשר בנו חלה במחלת עיניים. הוא רצה שחמותו תבוא לבקר את בתה ואת נכדה החולה, ולכן אמר לה שם טוב שהיכה את בתה. הדבר השיג את המטרה הרצויה, אך הוביל למריבה גדולה, שבמהלכה הכחישו הן שם טוב והן אשתו כל הכאה, והחמות שואלת: "מדוע אתם מכחישים את האמת?" בשלב זה רצו שהחמות תניח להם לנפשם, אך היא סירבה לעזוב ללא בתה. שם טוב קמץ אגרוף ואיים עליה כדי לסיים את הוויכוח. הבעל מסיים בכך שהוא מדווח את לשון נדרו להימנע מיין, וככל הנראה גם לא להותיר את אשתו לבדה בשבת (במשמעות של מילוי חובותיו הזוגיות): "Yo recibo nezirut Shimshon bar Manoaḥ baʿal Delilah con todos sus tenaʾim de non dexarla עלא דומתי (?) on the Sabbath" ("אני מקבל עליי את נזירות שמשון בן מנוח בעל דלילה עם כל תנאיה שלא לעזבה... בשבת"). הוא חותם שם טוב אלחאמי, שומר של רובע. לפי המתואר, "מטרת ההצהרה הייתה, כמובן, שהשומר האימפולסיבי השתוקק ליין וביקש להשתחרר מנדרו הפזיז". המידע מבוסס על וייס וגויטיין. וייס פרסם תעתיק מלא ותרגום של המסמך לאנגלית.

recto: טיוטה של מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן נתנאל הלוי. התיארוך: 1133–1136. הסכם שותפות. בטיוטה זו, שאינה חתומה ואינה מתוארכת, שותף פעיל ששמו אינו מצוין מקבל מסבאע 200 דינרים, ובהם עליו לנסוע לאלכסנדריה ולסחור בסחורות שאינן מפורטות. סבאע מסכים לחלוק בשווה בכל ההפסדים שייגרמו לשותפות כולה (למשל הפסדים בשל הפסקת העבודה או סחורה שניזוקה). שורות 12–16 מציינות שאם הסחורות עשויות להישלח לאלכסנדריה לשם מכירה בליווי אדם אחר ולא בליווי השותף הפעיל, על השותף הפעיל להודיע על כך לסבאע. סיכון ההפסד מוטל כולו על סבאע. עדותו של השותף הפעיל בנוגע לרווחים ולהפסדים אינה טעונה תמיכה בעדות של עדים. נראה שהשותף הפעיל זכאי לכל הרווחים, פרט להוצאות המחיה של סבאע (למעט שכר הדירה של סבאע והוצאות החינוך של בנו). חלקו של סבאע ברווחים — סכום קבוע שאינו תלוי בהצלחת נכסי השותפות — עשוי לסתור את האיסור הרבני על ריבית, אך הוא נושא באחריות להפסדים. השימוש בגוף ראשון לאורך המסמך כולו מרמז שהוא הוכן ואושר עבור השותף הפעיל, בדומה לייפויי כוח. השותף הפעיל יכול היה להציגו כתיעוד תומך במקרה של מחלוקת בנוגע לחלוקת רווחי השותפות. (המידע מתבסס על מחקרו של ליברמן על תרבות השותפות.) ראו גם תיעוד נפרד עבור ה-verso.

שטר מכר על שפחה בשם חלל (ייתכן Ḥalal או Ḥulal — מעל האות מופיע סימן ניקוד, אך לא ברור אם מדובר בפתחה או בצ'מה). יוסף הכהן משלם ל[..]תא בת שמואל סכום של 23 או 26 דינרים. ייתכן שיוסף זהה עם אבו אלמכארם. הקונה הוא אבו אלמכארם, הרוכש את השפחה עבור אחותו (כרימה), והמוכר הוא אבו סעד אלצירפי. לא ברור מהי הזיקה בין אבו סעד לבין בתו של שמואל. אבו סעד ערב (צ'אמן) כלפי אחותו של אבו אלמכארם בעניין "דרך אלחל" של השפחה (משמעות הביטוי אינה ברורה; השוו לשטר אחר שבו מופיע ביטוי דומה). נראה שהמסמך מסתיים בתניה לפיה אבו סעד יחזיר לאחותו של אבו אלמכארם את מלוא תמורת השפחה במצבים מסוימים (אן יקים להא בתמן הדה אלגאריה . . . מתי . . . מן יעתרפהא או ירמי מלכייתהא ויסתכרגהא מן יד כרימה אלשיך אבו אלמכארם), כלומר אם מישהו יטען בעלות עליה או יערער על הבעלות ויוציאה מידי אחותו של אבו אלמכארם. המסמך אינו שלם, ואין בו חתימות. בצד השני (verso): כפי הנראה הערה ארכיונית בכתב ערבי המתארת את תוכן המסמך: يذكر فيها انه ضمن درك زوجته والصهر مسلم الى يده جامع عن حق السوق وجعل الدلالة. ייתכן שהקונה והמוכר הם למעשה מחותנים — כלומר ייתכן שאחותו של אבו אלמכארם היא בעצם אשתו של אבו סעד אלצירפי. דרושה בדיקה נוספת.

מסמך משפטי. שטר שחרור משותפות. מתוארך ז' בשבט ד'תת"ל (ינואר 1079). מקום: פוסטאט. פירוק שותפות בענף שמן הזית. הקטע מכיל שני מסמכים הקשורים לאותו הסכם שותפות, שהוגשו לבית הדין בזה אחר זה במרוצת יומיים בחודש ינואר 1079. המסמך הראשון, שאינו חתום ונראה כעותק מועתק בשורות 1–12, מייצג את סיום השותפות ואת השחרור ההדדי המקביל של שלושת השותפים: ע'אלב בן ח'לפון, משה בן ע'אלב, ומשולם בן פרקאן. ע'אלב משחרר את משה ואת משולם; משה ומשולם משחררים את ע'אלב. העובדה שמשה ומשולם אינם משחררים זה את זה במסמך זה רומזת לאחת משתי אפשרויות: שהמסמך היה עותקו של ע'אלב מתוך שטר שחרור הדדי, ושעותקים נוספים נכתבו עבור משה ועבור משולם; או שע'אלב היה השותף הפעיל ואילו משה ומשולם היו המשקיעים שלו. אם נכונה האפשרות השנייה, הרי שלמשה ולמשולם לא היו התחייבויות הדדיות זה כלפי זה, ולכן לא היה צורך שישחררו זה את זה. הסבר זה עולה בקנה אחד עם תוכן שורות 13–28, המתארות את השותפות שבין ע'אלב למשה. כהסדר פשרה, מתחייב ע'אלב לשלם למשה ולמשולם מדי חודש על מנת לפרוע את היתרה (שבעה דינרים). תפקידו של משולם בשותפות אינו ברור; רק ע'אלב ומשה מוזכרים כשותפים בעסקי שמן הזית. (המידע מבוסס על ליברמן, "תרבות של שותפות", 127)

שטר שידוכין בכתב ידו של חלפון בן מנשה. החתן: טוביה בן תקווה. הכלה: סת אלכל בת פרחיה, בתולה. דודה מצד אביה קיבל בשמה שלוש טבעות זהב משובח, טבעת ענבר ושני "אנבובות" כסף. העדים: אברהם בן שמעיה החבר, יצחק בן שמואל הספרדי, וחלפון בן מנשה. התעודה מתוארכת לכסלו א'תל"א לשטרות, הוא נובמבר 1119 לספירה. זוהי למעשה הדוגמה הקדומה ביותר הידועה לשטר מסוג זה, שכן עיגון אירוסי הזוג במסמך משפטי פורמלי נראה כחידוש של המאה ה-12. הנישואין היהודיים הם תהליך תלת-שלבי: שידוכין, אירוסין (קידושין), ונישואין. האירוסין, שבהם הזוג מוכרז כנשוי אך בני הזוג אינם עוברים לגור יחד, וכן הנישואין עצמם, שבהם האישה עוזבת את בית אביה ועוברת להתגורר עם בעלה, הם שניהם אירועים פורמליים המחייבים מסמך כתוב. לעומת זאת, השידוכין היו הסכם בעל-פה בעל אופי בלתי-פורמלי יותר. אולם במאה ה-12 בפוסטאט שבמצרים, החלה הקהילה היהודית לפרמל את השידוכין באמצעות שטר כתוב, כדי להגן טוב יותר על זכויות הנשים בשותפות. השטרות מורכבים בעיקר מתנאים טרום-נישואיים שיוטלו על הבעל: היכן יגור הזוג (ולמי הזכות לבחור), זכותה של האישה לבקש גירושין, הגבלות שונות על תנועותיו של הבעל וכדומה, ומעידים על כוחן היחסי של נשים יהודיות בהסכמי הנישואין.

recto: מסמך משפטי על קלף, בכתב ידו של מבורך בן נתן. במסמך מותיר אבו סעד משה בן יפת, ראש הפרנסים, לרשות אשתו סת אלפח'ר בת טוביה, שתי בנותיהם ושפחתם, סכום של 25 דינרים ו-5 ארדבים של חיטה למשך תקופת היעדרותו בתימן, וזאת בנוסף לדמי השכירות של בית חדש בקצר אלשמע בפוסטאט (אותו כבר מכר לה, כפי שמאושר במסמך נפרד שברשותה). verso: טיוטה של מסמך משפטי שבו מעידה סת אלפח'ר בת טוביה כי קיבלה מבעלה אבו סעד משה בן יפת את כל המגיע לה מכוח כתובתה (מתוארכת לאב 1468 לשטרות = 1157 לסה"נ), לרבות כל סכום המאוחר (מואח'ר) של 60 דינרים פרט ל-5 דינרים, וכן את נדונייתה בשווי 400 דינרים (למעט השפחה אשר "אבדה"—ברחה?—מהבית עוד לפני שמשה בן יפת יצא לדרכו). משה בן יפת מוכר גם ממסמכים אחרים; הוא חתם על מסמך בתימן בשנת 1156 לסה"נ. כמו כן קיים גט על תנאי (מתוארך לשנת 1169 לסה"נ) שנתן לסת אלפח'ר לפני יציאתו לתימן (ייתכן שהגט על התנאי והמסמך שלפנינו נכתבו באותו מעמד, וייתכן שהצד האחורי של מסמך זה מהווה ראיה לכך שהגט על התנאי אכן יצא אל הפועל). בשוליים העליונים וכן מתחת לגוף הטקסט הראשי מופיע טקסט נוסף בזווית של 90 מעלות. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיס המפתח של גויטיין ועל מאמרם של אשור ואות'וייט משנת 2014.)

מסמך משפטי. רישום בית דין בכתב ידו של חלפון בן מנשה. נכתב בפסטאט בשנת 1134. אבו סעד ואבו סהל מקימים שותפות לתקופה של שישה חודשים וחצי לייצור ולמכירה של זכוכית. מחצית מן ההון (סך הכול 20 דינרים) שהושקע על ידי אבו סעד נחשב כהלוואה לאבו סהל, אשר משעבד את הזכויות בביתו כערובה. דבר זה עשוי להעיד על סטייה ממודל ה"קומנדה", שבו השותף הפעיל אינו אחראי להפסדים. ואולם השותפות שלפנינו חורגת גם ממודל ה"עסק", שבו רק השותף הפעיל מבצע את העסקאות. גם מאפייני הרווח/הפסד וגם הסדר העבודה בין השותפים מצביעים על שותפות מלאכה. אבו סעד הוא ככל הנראה השותף הבכיר: הוא מכונה "אלזג'אג'", כלומר "הזגג" (היינו, אישיות מוכרת בתחום), בעוד אבו סהל אינו מתואר בכל ייחוד מקצועי. בנוסף, אבו סעד משקיע את כל ההון, מה שעשוי לרמז כי לאבו סהל אין נכסים נזילים בהישג יד. לבסוף, השותפות קובעת כי על אבו סעד לעבוד רק שתי משמרות בשבוע (דבר המעיד אולי על כך שיש לו עסקים נוספים במקום אחר), בעוד שאבו סהל יעבוד בשאר ימות השבוע. מצליח הכהן, הנזכר בשורה 54, כיהן כראש הקהילה היהודית בפסטאט בין השנים 1127 ל-1139. החותמים על המסמך, נתן בן שלמה הכהן ונתן בן אברהם הלוי, חתמו חמישה חודשים לאחר תחילת ההסכם, מסיבות לא ידועות.

עדות בנוגע להסכמת כלה לנישואין. שני כתבי יד העוסקים בנישואיה של כלה בשם כַּרַם. שני המסמכים מכילים את הסכמת הכלה לנישואין, את קבלתה של מתנת הנישואין הראשונית (המֻקַדַּם) ומינוי מיופה כוח מטעמה. המסמך הראשון, מיום שלישי בניסן (יום שני, 14 במרץ) שנת 1244, הוא עדות עדים שלפיה הכלה נתנה בנוכחותם את הסכמתה להינשא לחתן הנזכר, וכי קיבלה את מתנת הנישואין הראשונית (המֻקַדַּם) והסכימה לסכום מתנת הנישואין המאוחרת (המאֻח'ר). העלילה לוקחת תפנית בלתי צפויה במסמך השני, המתוארך יומיים לאחר מכן. בעוד שבמסמך הקודם העידה האישה כי קיבלה את מתנת הנישואין הראשונית והסכימה לסכום מתנת הנישואין המאוחרת, הרי שבמסמך השני היא ממנה את אחיה לקבל את מתנת הנישואין הראשונית ולקבוע את סכום מתנת הנישואין המאוחרת. כיוון שסיומו של המסמך הראשון לא שרד, לא ניתן לקבוע מה אירע באותם יומיים. ייתכן שהאישה רצתה להעיד כי קיבלה את המֻקַדַּם, אך הדברים לא התגלגלו כפי שהיו אמורים (אולי נפלה מחלוקת בין הצדדים וההסכם לא נחתם?), ועל כן נדרשה מעורבות ישירה יותר של הכלה. אפשרות נוספת היא שמינוי האח כמיופה כוח התבצע באופן בלתי פורמלי לפני קבלת מתנת הנישואין הראשונית, אך רק מאוחר יותר עוגן הדבר באופן רשמי בבית הדין.

מסמך משפטי. רישום שותפות. תיארוך: 1085 (על פי כרטיסיות גויטיין). נכתב ככל הנראה בידי הלל בן עלי (לפי גויטיין). המסמך הוא סופה של הצהרת שכיב מרע, שבה האיש הגוסס עורך חשבון של הנכסים המגיעים לשותפות בבית יציקה לעופרת. ככל הנראה החזיק הגוסס פנקס חשבונות; חלק מהנכסים היו מוחזקים במשותף בינו, בין אחיו אבו עלי ובין אדם בשם אבו אלח'יר, ואילו נכסים אחרים (ובהם תביעה כלפי אדם בשם יאקות על סך 11.5 דינרים) היו מוחזקים רק בינו לבין אבו אלח'יר. אף שייתכן שאבו אלח'יר לא היה השותף הפעיל היחיד, המסמך מצהיר עליו כנאמן בענייני רווח והפסד — ניסוח המופיע לעיתים קרובות ביחס לשותף הפעיל בשותפויות מסחר למרחקים. אפשר שהגוסס נאלץ לוותר על חלק מן השליטה בעסק בימיו האחרונים בשל מחלתו. מותו נרשם בשורות 9–10. אף שמיתת שותף היא תנאי מספיק לסיום שותפות הן במשפט העברי והן במשפט המוסלמי, סעיפי הסיום הרגילים אינם מופיעים כאן. תחת זאת נקבע שאחיו של הגוסס יבוא במקומו והשותפות תימשך, דבר המרמז על אופי תאגידי-למחצה של השותפות, הניתנת להעברה או להורשה. (המידע מבוסס על ליברמן, "תרבות שותפות", 113.) שני הקטעים הם איחוי סביר (אך לא רציף) עם קטע נוסף; שניהם מזכירים את אותו סכום של 7.25 דינרים שחב יאקות.

כתובה בכתב ידו של חלפון בן מנשה. מתוארכת ליום שלישי, ה' באדר ב' א'תל"ז למניין שטרות, שהוא שנת 1126. החתן: אלעזר בן שמריה. הכלה: חסנא בת סעדיה הלוי החזן, גרושה או אלמנה. בכתובה מופיע סעיף מיוחד הקובע שאלעזר לא יחזיר את גרושתו לאישה. אם יפר תנאי זה, יהיה עליו לתת לה גט ולשלם את מאוחר הכתובה. (יש לשים לב שעל פי תנאי הכתובה לא הייתה כל מניעה שאלעזר יישא אישה שנייה מלבד גרושתו. זמן קצר לאחר עריכת כתובה זו השתרשה בפוסטאט הנוסחה הסטנדרטית של סעיף המונוגמיה, שבה הבעל מתחייב שלא לשאת אישה שנייה ולא להחזיק שפחה שאשתו אינה מסכימה לכך.) כתובה זו נקרעה לחמישה חלקים, ככל הנראה עם גירושיהם של אלעזר וחסנא; מתוכם איתר מ"א פרידמן שלושה חלקים, ויפתח איתן ועודד צינגר איתרו את הפינה הימנית העליונה. (חלק מן המידע מבוסס על מאמרו של פרידמן, "מקרה של ביגמיה עם דוד, אביגיל וחסנא", דיני ישראל י–יא (1981–83). הנושא נדון גם במאמרו של פרידמן על פוליגמיה במסורת ובמנהג היהודיים, 1982.) משה יגור גילה שאלעזר וחסנא נישאו זה לזה מחדש בהמשך, והפינה הימנית העליונה של כתובתם החדשה השתמרה במסמך אחר. המסמך חתום בידי שלושה עדים לכל הפחות, ובהם חלפון עצמו ויפת בן יוסף הפרנס (ששמו מופיע גם בגב מסמך אחר).

רישום/רישומי בית דין בכתב ידו של הלל בן עלי (פעיל 1066–1108). נכתב על ביפוליו (שני דפים מחוברים). לא ברור מיד אם מדובר ברישום אחד או בשניים או יותר. ורסו (עמוד ימני): תמלול מילולי של רישום קודם מבית דין (ככל הנראה ערבי/מוסלמי), המוצג בנוסח "פאחצ'ר לנא כט והד'א נסכתה חרף בחרף" (= הוצא בפנינו שטר וזו העתקתו אות באות), המעיד כי פצ'ל בן סהל בן פרח חייב לאבו אל-סרור פרח בן עטיה 101 דינרים, ושהוא יפרע את החוב באלכסנדריה. המסמך הקודם תוארך לעשור הראשון של חודש שעבאן בשנת 4[.]6 להג'רה. בתחתית העמוד נראית אולי חתימה הכוללת את השם מנשה. שלושת העמודים הנותרים נראים כרישום אחד רצוף. בתחתית העמוד השמאלי של הרקטו מופיעות חתימותיהם של טוביה בן ח'לף ומבורך בן סעדיה (שלימים שימש כנגיד וראש היהודים בשנים 1094–1111), לצד חתימה נוספת מטושטשת מאוד. עמודים אלה עוסקים בשותפות עסקית, ומעורבים בה: חסד בן שלה; סחורות יקרות ערך רבות (זהב, כסף, ברוקאד ביזנטי); 200 דינרים; נסיעה לסוריה (אל-שאם) לצורך מכירת הסחורות; עריכת חשבונות באלכסנדריה לאחר הנסיעה; טריפולי (כנראה זו שבאל-שאם); חקירתו של חסד בעניין זה; ושילוח הסחורות בספינתו של אבו עלי אל-שאמי, אשר טבעה. קשור למסמך משנת 1080/81 לסה"נ.

דף 1: טיוטות שונות של מסמכים משפטיים בכתב ידו של מבורך בן נתן, ובהן רשימת נדוניה, ייפוי כוח ועדויות. (1) רשימת הנדוניה היא לנישואין בין חלפון בן חלפון הכהן לסת אלמלאח בת אבו סעיד. בראש הרשימה מוזכר שמו של ח'לף אבו סעיד הכהן מקהיר (אביה של הכלה). (2) הצהרה שנייה מתייחסת לח'לף אבו סעיד, שיסחר בסכום כסף שהועבר לידיו עבור היתום אבו חסן (בן ביאן בן חשיש?), תמורת חלוקה של 50% מן הרווחים. ההצהרה מתוארכת לאלול 1470 לשטרות (= 1159 לסה"נ). (3) העתק של ייפוי כוח המתוארך לעשרת הימים הראשונים של תמוז 1469 לשטרות (= 1158 לסה"נ) בדמירה, תחת סמכותו של הנגיד שמואל. ייפוי הכוח ניתן מאת סת אלנעם בת ישועה בן עמרם ליוסף בן עובדיה הלוי, ועוסק בטיפול בעיזבון אביה. נזכרים בו גם שמות כגון הלל המכונה אלאבזארי וכן דמיאט (דמייטה). (4) עדות נוספת העוסקת בשותפות בחנות, מתוארכת למרחשוון 1471 לשטרות (= 1160 לסה"נ), וחתומה בידי שמריה בן אברהם, יפת הלוי בן יעקב ומבורך בן נתן החבר. דף 2 (recto): מסמך משפטי המתוארך לכ"ט בתשרי 1471 לשטרות (= 1160 לסה"נ) בפוסטאט, ועוסק באירוסיהם של יפת בן יצחק וכרם בת ישועה. חתום בידי צדקה בן אלעזר ו[...] בן ישועה. בצד ה-verso מופיע כתב ראי בידו של מבורך בן נתן.

מסמך משפטי. הסכם שותפות. תיארוך: לערך שנות העשרה של המאה ה-13. מקום: פוסטאט. הקטע משמר את צדו הימני של הסכם שותפות בין אברהים בן מוסא אלמאיורקי ("ממיורקה") לבין אברהים בן מוסא נוסף, שמוצאו לא נשתמר בטקסט. שני הצדדים אמורים להשקיע הן הון כספי והן עבודה. הכספים הוצאו לכיס אחד משותף, דבר המרמז שמעשה הקניין הוא שכונן את השותפות. שני השותפים אמורים לעסוק במסחר. חלוקת הרווחים וההפסדים לא נשתמרה, אך שורה 10 רומזת שהרווחים וההפסדים היו אמורים להתחלק בשווה בין שני השותפים. שורה 11 מאשרת את חובתם של השותפים "להימנע מבגידה, מעצלות ומהזנחה", דבר המרמז שייתכן ומדובר בשותפות מסחר למרחקים ארוכים. השותפים מתחייבים להתנהגות "מוסרית ומכובדת", אולי משום שנדרשו מהם נורמות התנהגות מסוימות. עם זאת, אין בכך כדי לפטור את השותפים מ"שבועת השותפים", כך שאפשרות הפנייה המשפטית במקרים של מעילה או רשלנות נותרת פתוחה. (המידע מבוסס על ליברמן, "תרבות של שותפות", עמ' 185–186). ככל הנראה נכתב בידי אותו סופר, עם חתימה של אותו עד בחלק מהמסמכים, וחלקם חתוכים אנכית באמצע כמו מסמך זה: מסמכים מהשנים 1214, 1215, 1216, 1217/18, ו-1218, וכן מסמכים נוספים. מסמך נוסף של חלפון בן אלעזר הכהן קיים גם הוא.

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה הלוי (1100–1138 לסה"נ). מדובר ככל הנראה בטיוטה, כפי שעולה מן התיקונים וההערות בשוליים. המסמך עוסק ביוסף בן ישועה; ברבע מבית; ולפי הנראה באישה בשם בלדין, המעניקה רבע זה במתנה לאחיה ו/או לאדם בשם ברכות (ייתכן שמדובר באותו אדם). נזכרים בו 15 דינרים (סכום שנמחק ותוקן ל"כפי המתאים"). ההסדר עשוי להיות שהאיש יגור בנכס ללא תשלום שכר דירה, בתנאי שישפץ ויתחזק את המבנה. במסמך מופיעים גם [...] בן [עמרא?]ם הכהן השמש, ישועה הכהן החזן בן [...], אחותו של מישהו, אמו של מישהו, והוצאות בנייה. ברכאת הכהן שוכר מאחותו, אשתו של [...] בן אברהם, רבע מבית בסמטת בית הכנסת (זקאק אלכניסה), אשר ירשה מאביה אבו אלח'יר אבן אלערקי. השכירות היא לתקופה של 10 שנים. לפי כרטיס הרישום של גויטיין דמי השכירות הם 5 דינרים, אך היא מעניקה לו אותם במתנה, בתנאי שיבצע את התיקונים הנדרשים. מוזכר גם "אחיה יוסף". בית זה מופיע כציון דרך במסמך אחר. על השם הנדיר בלדין (Baldīn? Baladīn? Baladayn? [סת אל-]Baladayn?), ראו גם מסמכים נוספים. נדרשת בחינה נוספת לבירור מדויק של זהות הצדדים ושל אופי העסקה המשפטית. צירופים: עזרא חוואט ועודד צינגר. קשור למסמך נוסף (מידע מעודד צינגר).

מסמך משפטי בכתב ידו של שלמה בן אליהו. אינו חתום. נכתב בפוסטאט. מתוארך ליום רביעי, י"ז באדר א'תקל"ו לשטרות = 26 בפברואר 1225, תחת סמכותו של אברהם מימוני. עניינו של המסמך בשני חברי בית דין של יתומים המוכרים בגדים מסוימים באמצעות ה"סמסאר הגדול", המכונה כאן "מנאדי" — כרוז שוק או מכריז במכירה פומבית — ושכרו נקרא "דלאלה", שכר תיווך. שייך לאותו אשכול של מסמכים נוספים מאותו עניין. טיוטה זו מפורטת יותר מן הנוסח הסופי, ומספקת פרטים מעניינים על מכירות פומביות בבזאר הטקסטיל וכן על הנהלים הנוגעים לרכוש יתומים. נותני העדות — ככל הנראה המתווכים שהוטלה עליהם המכירה של רכוש היתום — מקפידים לטעון כי עשו מאמצים סבירים לקבל את המחיר הגבוה ביותר האפשרי עבור הסחורה. ההלכה היהודית מחייבת שרכוש יתומים יימכר בידי בית הדין בפומבי (לפי גויטיין; הוא אף מצטט תשובה של הרמב"ם): "ואד֗ וראו אלזקנים במצאלחתהא פלא באס באן יבאע מן אלמלך ... בעד אלתקצי פי אלנדא ואלאשהאר ... שלשים יום רצופים בבקר ובערב ומתי לם יפעל ד֗לך פאלביע מפסוך֗" — כלומר, אם ראו הזקנים תועלת בכך, אין מניעה למכור את הנכס לאחר חקירה מדוקדקת בהכרזה ובפרסום במשך שלושים יום רצופים בבוקר ובערב, ואם לא נעשה כך, המכר בטל.

שטר מכר של חלק מבית. מקום: פוסטאט. תאריך: עשרת הימים הראשונים של חודש אייר ד'תתמ"ז למניין השטרות = אפריל 1136 לסה"נ. (התאריך השתמר חלקית בשורה 49, והשנה מופיעה באותיות קטנות סביב חתימתו של הדיין נתן ב"ר שלמה הכהן.) השטר נכתב בכתב ידו של חלפון ב"ר מנשה. סת אלבנאת בת שלמה (סלאמה) אלעטאר ירשה שישית מבית בשכונת אלממצוצה שבפוסטאט מבעלה המנוח אבו אלעלא בן דאוד. שאר חלקי הבית שייכים להקדש ולכהן המכונה אבן אבו אלח'ראסאן. האלמנה מוכרת את חלקה בבית לדוד הכהן תמורת 11 דינרים. הקונה מקבל לידיו את צוואת הבעל ואת כל שטרי הבעלות הקודמים. העדים החתומים: נתן הכהן ב"ר שלמה; ישועה הלוי ב"ר חלפון; שבת ב"ר אברהם ב"ר שבת; חלפון ב"ר מנשה; חלפון ב"ר ע'אלב; עלי הכהן ב"ר מנשה. ראוי להרחיב על המונח "משאעא ע'יר מקסומה" (שורה 13), שמשמעו בעלות משותפת בלתי מחולקת. בתים נהגו להיות מוחזקים בבעלות משותפת ובלתי מחולקת, כלומר החלקים בבית, שהיוו את מושא החוזה, היו יחידות חשבוניות ולא קטעים ממשיים של המבנה. בית נחלק ל-24 חלקים נומינליים, על פי דגם 24 הקיראטים או החלקים שמהם מורכב הדינר. החלקים שהועברו במכר או במתנה (שישית במסמך זה) יכלו להיות קטנים מאוד. (המידע מבוסס על מהדורת וייס.)

מסמך משפטי. מיקום: פוסטאט. הקטע הראשון נערך תחת סמכותו של מבורך (בן סעדיה). מוזכרים בו: סוריה (אלשאם); אבו אסחאק...; אברהם הידוע בכינוי אבן בקרה (ככל הנראה נכדו של זה שחי בימי אבן עוכל); ויאיר בן אלעזר בן עביס (שורה 15). המסמך עוסק בעניינו של יתום ובסכום של 247 דינרים (שורה 18). בכתב יד אחר נכתב: "שלוחו עולה הלוי הנאמן". מספר שורות נמחקו, וישנן תוספות בין השורות ובשוליים. (המידע מכרטיסיית גויטיין.) הקטע השני הוא אף הוא מסמך משפטי מפוסטאט, וככל הנראה נערך בשנים 1094–1111 לסה"נ, שכן הוא נכתב בבית הדין של [מבורך בן סעדיה לאחר שזכה בתואר] שר השרים. מעורבים בו: יהודה בן פצ'לאן; [...] בן משה הידוע בכינוי אבן עצפורה; וכמה מבני משפחת אבן אלשויכייה, ובהם משולם [בן היבה] (שכנראה כבר נפטר), אבו אלפצ'ל, וניסים ואמו בהייה בת חלפון (אשתו או אלמנתו של משולם). המסמך מתייחס לאדם שהציג ייפויי כוח, ולשני אנשים שנפרדו לאחר שחרור הדדי. בית הדין חוקר אנשים שונים, ובהם קרובי משפחה של הצדדים. מוזכרים סכומים נכבדים של 102 דינרים ושל 72 דינרים. דרושה בדיקה נוספת. ראו גם מסמכים נוספים הקשורים לעניין, אשר אף הם דורשים בדיקה נוספת. החיבור בין הקטעים זוהה על ידי עודד זינגר.

טיוטות ותרשימים רבים של מסמכים משפטיים מתוך פנקס בית דין. אחד מהם הוא הסכם שותפות. תיארוך: בקירוב 1128–1164 לסה"נ. גרסה קודמת של תיאור זה ציינה את טווח התאריכים המשוער כ-1122–1153 לסה"נ, על סמך הערכה פחות מדויקת של גויטיין לגבי שנות פעילותו של נתן ב"ר שמואל החבר. מדובר בשותפות בת שנה בבית מרקחת בין סייד אלאהל לבין שותפו פרח' ב"ר אבו אלעלא. ייתכן שמערכת היחסים הייתה למעשה התלמדות; שני הצדדים זכאים ל-1.5 דרהם ליום, אך הרווחים ממכירת חלק מהסחורות שבחנות ייזקפו לזכותו של סייד אלאהל בלבד, הנראה כשותף הראשי. עם זאת, השקעתו של פרח' משמעותית: המלאי של בית המרקחת היה בשווי של 7 דינרים בלבד, ואילו פרח' מביא סך של 20 דינרים, מתוכם 16 מושקעים מיד. במסמך זה חסרים רוב הנוסחאות המקובלות בהסכמי שותפות (כולל ביטויי הקניין הסטנדרטיים, אשר תוקפים את החוזה) – ייתכן שהיה זה פשוט תרשים אישי של סופר שעתיד היה להוסיף בהמשך את המסגרת מתוך נוסחון, שכן גם חתימות אינן מופיעות בו. גויטיין מזהה את כתב היד ככתב ידו של נתן ב"ר שמואל החבר (בקירוב 1128–1164). מסמך נוסף עוסק בבית באלג'זירה ששוויו לפחות 660 דינרים והוא בבעלות יהודי (השווה למסמך המקביל). יתר המסמכים טרם תוארו.

דף מתוך פנקס בית דין. רקטו: הצהרה על חוב של פרנס. תיארוך: בערך 1151 לסה"נ, כאשר במסמך נזכרת תקופה בשנת 1462 למניין השטרות (סלאוקי) ולא התאריך המדויק שבו נרשמה הרשומה לאחר מכן. הפרנס אבו סעיד בן חאתם היה אחראי על גביית שכר דירה של 118 דרהם בחודש מ"נכסי בני ירושלים" (אסתאר אלמקאדסה / רכוש הירושלמים). כמו כן היה ממונה על גביית 110 דרהם בחודש ממקום ששמו לא השתמר. נראה כי המסמך הוא חַוַאלָה (העברת חוב/המחאה) מן הפרנס הזה אל פרנס אחר, אבו אלח'יר אלצירפי. שלושה מחברי בית הדין — יעקב בן אברהם, אפרים בן משולם, ונתן בן שמואל — חותמים על המסמך, ככל הנראה לאחר שהסכום נפרע במזומן. ורסו, החלק העליון: הצהרה שנייה, שנכתבה על גב ההצהרה הקודמת, ככל הנראה במטרה לעדכן את היחסים הכספיים בין אותו פרנס לבין הקודש, ובה אישור על חוב המגיע לו מן הקודש. בחלק העליון מאושרים 209.75 דרהם המגיעים לו עבור תיקונים שבוצעו בנכסי בני ירושלים, וכן 230 דרהם עבור שטר בנקאי (סֻפְתַּגַ'ה?). ורסו, החלק התחתון: הצהרה של זקן אחר בשם יוסף, ולפיה הסכום הנזכר הוצא בפועל לצורך תיקונים, למעט 13 דרהם ששימשו לפינוי אשפה. נזכר גם אבו אלברכאת בן סהל. שני החלקים חתומים בידי חברי בית הדין.

מסמך משפטי. שטר שחרור (אברא). מתוארך: ספטמבר 1016. מקום: פוסטאט. עמאר בן יוסף הצבע משחרר את שמואל הכהן בן משה בן צמח מכל התביעות, ומוותר על כל תביעה לכספים החייבים על ידי מספר אנשים נקובים בשם במליג'. ייתכן שחובות אלה היו חשבונות לתשלום, או שהיו השקעות בשותפות שביצעו עמאר ושמואל. גויטיין מציע שהמסמך נכתב בט' בתשרי (ערב יום הכיפורים) "משום שאנשים ממליג', שבה פעל בית המלאכה, הגיעו לפוסטאט לקראת [החג] והיו יכולים לשמש עדים לשחרור", אך לפי ליברמן אין כל ראיה לכך שמי מהעדים הגיע ממליג'. עם זאת, ייתכן שבית הדין בפוסטאט היה עמוס ממש לפני יום הכיפורים, כשבעלי דין ביקשו לסדר את ענייניהם לפני בוא החג — דבר שיכול להסביר את מספרם הרב של העדים. ייתכן שאין זה מקרה ששטר שחרור זה מהתחייבויות שותפות נכתב סמוך לחג המסמל את השחרור האלוהי מן העברות של השנה החולפת. גויטיין מאפיין שותפות זו כשותפות "תעשייתית" המתרכזת סביב בית מלאכה, מאחר שעמאר מזוהה כצבע. אולם אין פרטים לגבי מושא השותפות ואופייה, ועמאר מותיר את כל התביעות בידי שמואל — דבר המותיר פתח לאפשרות שלא היה השותף הראשי אלא עבד למעשה תחת שמואל. במסמך תשע חתימות, ובהן חתימתו של אלחנן בן שמריה.

כתובת נישואין (כתובה). מקום: קהיר. החתן: נתן בן דוד. הכלה: סת אלסאדה בת עובדיה. זוהי אחת הכתובות המעוטרות הגדולות והעתיקות ביותר מימי הביניים שנשתמרו בגניזה. הכתובה כוללת שש שכבות של מסגרות קליגרפיות ברוחב משתנה, ובהן פיוטים במיקרוגרפיה; מסגרת דקה אחת של זהב במתאר כחול; מסגרת רחבה של קליגרפיה בזהב על רקע כחול; שתי קשתות הבנויות ממעגלים מצטלבים של מיקרוגרפיה המשובצים בצורות אדומות, כחולות וזהובות; וקליגרפיה מונומנטלית של הכתובת הפיוטית בזהב ובכחול. במכלול נראה שכתובה זו בוצעה ברמה הגבוהה ביותר של אמנות הספר היהודית הלבנטינית בימי הביניים. נשתמרו חלקים מכתובות מעוטרות ומאוירות נוספות מתקופה זו, אך בשל מצבן המקוטע הן טרם זכו לתשומת לב מחקרית מקיפה (לדוגמה, ראו את הקטעים T-S 16.104, T-S 16.73 ו-T-S 24.17). החיבור בין הקטעים נעשה בידי נעם סיינה, והמידע מבוסס על מאמרו משנת 2018, "Reunited At Last", שראה אור במסגרת "Fragment of the Month" של Genizah Research Unit. יש לציין כי גויטיין מתייחס לקטעים Bodl. MS heb. c 13/25–26 ו-Bodl. MS heb. c 13/27–28 כאילו הם חלקים של אותה כתובה. הדבר אפשרי אך אינו ודאי, שכן הקטעים אינם רציפים זה לזה.

רקטו: מקרה ייבום שבו אלמנה ממנה שליח כדי לתבוע את גיסה לייבמה או לחלוץ לה. זין אלדאר בת זכריה, אלמנתו של יפת בן שלה מקדסי, ממנה את מאיר בן יכין לתבוע את אחי בעלה המנוח, כדי לאלצו לבוא לאלכסנדריה ולייבמה או לחלוץ לה. העד הוא המלמד זכריה בן חלפון. התאריך הנקוב: כ' בסיון ד'תת'קס"ד (כלומר 4800 + 164 = 4964 לבריאת העולם), שהוא 28 במאי 1204. ביחס לתיארוך: סעיף התאריך כתוב באופן ברור, אך יש מפתח לפענוחו. אשתור פירש בטעות את התאריך כ-(5)164 לבריאת העולם, היינו 1404, וגויטיין תיקן את קריאתו ל-1204, משום שכמו במסמכים רבים אחרים מן הגניזה מן המאה ה-13, יש להוסיף 4800 לתאריך הנקוב, ועל כן 4964 לבריאת העולם הוא 1204. כדי לכתוב 4964 בעברית במלואו יש צורך באותיות רבות, שכן האלף-בית מגיע רק עד 400, וכך 4964 היה נכתב ד'תת'קס"ד (4000 + 400 + 400 + 100 + 60 + 4). אך מאחר שב-1204 הכול ידעו את החלק של 4000 + 400 + 400, השמיטו אותו וכתבו רק 164. לפיכך המסמך מתוארך לשנת 1204. ורסו: פתק ממאיר (קרוב לוודאי מאיר בן יכין) אל ר' יוסף, ובו בקשה לקבל את "מחברת הסיום" וכן פיוטים מסוימים נוספים. בפתק מופיע המונח הערבי-יהודי "פזמאן" (במקבילה העברית: פזמון).

חלק פנימי ממסמך משפטי גדול יותר, פגום מאוד. תיארוך מהמאה ה-16 או מאוחר יותר על פי הפלאוגרפיה. ייתכן שהמסמך עוסק בנדל"ן, לאור האזכור של "שכירות הקאעה" (הכנסות מאולם המגורים) בשורה 7, אך משמעותו המדויקת בהקשר אינה ברורה. מוזכרים לפחות שני צדדים משפטיים שונים: יוסף ומרדכי, אך שמות המשפחה שלהם חסרים. יוסף מאשר את קבלת סכום כסף ממרדכי. בשורה החמישית מופיעה הנוסחה השכיחה "עד סוף פרוטה", שמשמשת לעיתים קרובות במסמכים מן העת החדשה המוקדמת במובן של "עד למלוא התשלום" (מילולית: עד הפרוטה האחרונה). — שורות הפתיחה של מסמך משפטי, אולי רישום בפנקס בית דין או תוספת לשטר קיים (לאורך השוליים העליונים נראית הקשת התחתונה של חתימה רבנית, מה שמרמז על קיומו של חלק עליון; אלא אם כן מדובר בסימון מסוגנן בשולי המסמך העליונים, ובמקרה זה זהו החלק העליון של המסמך ולא התחתון). התיארוך הוא מן המאה ה-16 או מאוחר יותר על פי הפלאוגרפיה. סביר להניח שהקטע קשור למסמך הסמוך בעל השמורה הקרובה, שכתב ידו של הסופר דומה ובו מוזכרים אף הם צדדים משפטיים בשמות הפרטיים יוסף ומרדכי. אם אכן מדובר באותם אנשים, מסמך זה מספק פרט נוסף על שמו של אחד מהם: יוסף ____ בן רחמים.

מסמך משפטי מבית דין של קאדי. מתוארך: 15 בד'ו אלחג'ה 870 להג'רה (יום ראשון, 29 ביולי 1466). ראש היהודים, יוסף בן ח'ליפה, וסגנו, שמואל בן נצר, מתחייבים שלא למנוע מהרופא מנצור בן אבראהים בן אלאברץ (בן המצורע, או שמא בן הג'ינג'י) להיכנס לבית הכנסת בזווילה, הרובע היהודי בקהיר. הטריגר לסכסוך היה בקשה לשפץ את בית הכנסת — סוגיה טעונה בתקופה הממלוכית: בשנת 859 להג'רה (1454–55), בימי השולטאן הסובלני יחסית אינאל, אישר בית דין את שיקום בית הכנסת הרבני הישן בזווילה ושני בתי כנסת רבניים בפוסטאט, כמו גם את בתי הכנסת הקראיים בקהיר ובפוסטאט (העתק של היתר זה, מ-18 בינואר 1456, נשמר בארכיון הקראי בקהיר); בימי קאיתבאי, ככל הנראה הוגשה בקשה לשפץ כמה בתי כנסת, אך הקהילה התנגדה, מחשש שהמוסלמים יהרסו אותם, כפי שאיימו או ביקשו לעשות במקרים אחרים. השופט הוא שמס אלדין אלסולמי. גויטיין גילה את אחד מקטעי המסמך ודן בו בקצרה ב-Med. Soc.; רוסטוב מצאה את הצירוף בין שני הקטעים בשנת 2014 בעזרת הצעות הצירוף ב-FGP; במקביל גילה דותן ארד מסמך נוסף בערבית-יהודית מבית דין המתייחס למקרה קשור. ארד תכנן לפרסם את שני המסמכים במאמר שהיה צפוי לראות אור ביוני 2021.

ורסו: מסמך משפטי. הסכם שותפות. תיארוך: לפי ליברמן, סוף המאה ה-13 לסה"נ, אך למעשה כנראה קרוב יותר לשנת 1230 לסה"נ (תאריך הרקטו). מקום: פוסטאט. התלמיד משה בן טהור מתקשר בשותפות עם אבו סעד בן אבו אלעלא אלצבאע' בחנות מרקחת (בית עטרים). משה מקבל שכר של 6 דרהם לחודש ומסכים לעבוד למשך שנה וחצי. שכרו מובטח על ידי אביו של אבו סעד, אבו אלעלא (שורות 7–8). בשל ערבותו של אבו אלעלא נערכים שלושה קניינים: הסכמתו של משה לעבוד, הסכמתו של אבו סעד לשלם, וערבותו של אבו אלעלא. אף שהיחסים בין הצדדים מתוארים כשותפות, העובדה ששכרו של משה קצוב מרמזת על הסכם העסקה, אם כי קרוב לוודאי שאין מדובר בחוזה חניכוּת — הן משום שמשה אינו צעיר לימים (שורה 5 מזכירה את חמשת בניו), והן משום שנאמר עליו שהוא מנהל או מקים את החנות. התאריך והחתימות חסרים במסמך במצב השתמרותו הנוכחי, אך מסמך אחר (PGPID 26473) חושף כי אבו סעד הסכים לפרוע חוב של כשמונה מאות דרהם בנובמבר 1275. ייתכן שאבו סעד נקלע לקשיים ונזקק לערבות אביו כדי לשכנע את משה לנהל את חנות המרקחת. הערה: ערבותו של אבו אלעלא היא למילוי ההתחייבות "לחנות", דבר המרמז על תחושת זהות תאגידית המיוחסת לחנות ולנושיה.