L-G Misc. 42

תיאור

שטר שידוכין בכתב ידו של חלפון בן מנשה. החתן: טוביה בן תקווה. הכלה: סת אלכל בת פרחיה, בתולה. דודה מצד אביה קיבל בשמה שלוש טבעות זהב משובח, טבעת ענבר ושני "אנבובות" כסף. העדים: אברהם בן שמעיה החבר, יצחק בן שמואל הספרדי, וחלפון בן מנשה. התעודה מתוארכת לכסלו א'תל"א לשטרות, הוא נובמבר 1119 לספירה. זוהי למעשה הדוגמה הקדומה ביותר הידועה לשטר מסוג זה, שכן עיגון אירוסי הזוג במסמך משפטי פורמלי נראה כחידוש של המאה ה-12. הנישואין היהודיים הם תהליך תלת-שלבי: שידוכין, אירוסין (קידושין), ונישואין. האירוסין, שבהם הזוג מוכרז כנשוי אך בני הזוג אינם עוברים לגור יחד, וכן הנישואין עצמם, שבהם האישה עוזבת את בית אביה ועוברת להתגורר עם בעלה, הם שניהם אירועים פורמליים המחייבים מסמך כתוב. לעומת זאת, השידוכין היו הסכם בעל-פה בעל אופי בלתי-פורמלי יותר. אולם במאה ה-12 בפוסטאט שבמצרים, החלה הקהילה היהודית לפרמל את השידוכין באמצעות שטר כתוב, כדי להגן טוב יותר על זכויות הנשים בשותפות. השטרות מורכבים בעיקר מתנאים טרום-נישואיים שיוטלו על הבעל: היכן יגור הזוג (ולמי הזכות לבחור), זכותה של האישה לבקש גירושין, הגבלות שונות על תנועותיו של הבעל וכדומה, ומעידים על כוחן היחסי של נשים יהודיות בהסכמי הנישואין.

Princeton Geniza Project description: Engagement deed. In the hand of Ḥalfon b. Menashshe. Groom: Ṭoviyya b. Tiqva. Bride: Sitt al-Kull bt. Peraḥya, a virgin. Her paternal uncle received on her behalf 3 rings of fine gold, a ring of amber, and two silver "unbūbas." Witnessed by Avraham b. Shemaʿya he-Ḥaver; Yiṣḥaq b. Shemuel ha-Sefardi; and Ḥalfon b. Menashshe. Dated: Kislev 1431 Seleucid, which is November 1119 CE. This is in fact the earliest known example of such a deed, since formalising a couple’s engagement with a legal document appears to have been an innovation of the 12th century. Jewish marriage is a three-stage process: engagement (shiddukhin), betrothal (erusin/qiddushin), and marriage. Betrothal, at which the couple are declared married but do not move in together, and marriage, when the woman leaves her father’s house and lives with her husband, are both formal events requiring a written document. Engagement, however, was an oral agreement of a more informal nature. In 12th-century Fustat, Egypt, however, the Jewish community began to formalise engagements through a written deed, in order to better protect the rights of women in the partnership. The deeds mostly consist of prenuptial conditions to be imposed on the husband: where the couple would live (and who has the right to choose), the right of the woman to ask for a divorce, various restrictions on the husband’s movements, etc, and testify to the relative power that Jewish women had in the marriage agreement. (Information mainly from CUDL and some from Goitein's index card.)