פיוטים מגניזת קהיר

מכתב מרופא בסילִיפְקֶה (סלאוקיה) אל בעל אחותו, ככל הנראה בפוסטאט. מתוארך ל-21 ביולי 1137. הקיסר יוחנן השני קומננוס היה בדרכו לאנטיוכיה — שהיתה אז בידי רמון מפואטיֵה — וחלק מצבאו האדיר עבר דרך העיר שבה נכתב המכתב. הביזנטים הגיעו אל שערי אנטיוכיה ב-29 באוגוסט, אך מכתב זה מדווח על שמועה שהעיר כבר נפלה ארבעים יום קודם לכן. הכותב, רופא במקצועו, אף מביע את תקוותו שהקיסר יכבוש גם את חלב ודמשק, ואף מקדים והזמין ספרי רפואה שייבזזו שם מבתי עמיתיו. הכותב היגר ממצרים הפאטמית לביזנטיון. לפי השערת גויטיין, יצא תחילה עם הצי הפאטמי, שכן הוא מונה מכתבים ששלח בשנים קודמות ממחנה הצבא ביפו, מרודוס ומהאי כיוס, שנכבשו על ידי הצי הוונציאני בשנת 1224. הרופא אף שהה בקונסטנטינופול בטרם התיישב בסלאוקיה ונשא לאישה אישה בשם יווני (קוֹרָאסי). הוא חוזר ומתאר עד כמה הוא עשיר, אף שהגיע חסר כל, ומפציר במחותניו ללכת בעקבותיו ולהצטרף אליו, ולא משנה כמה רכוש יהיה עליהם להותיר מאחור. [פנים, שורות 1–8:] הוא פותח בדיון בפוריותה של אחותו; היא ילדה כבר שתי בנות לנמען, אשר ככל הנראה מקווה כעת לבן. היא אינה מצליחה להרות "בשל מצבה הרזה והכחוש"; הכותב סבור שיוכל לתת לה תרופות שיאפשרו לה להרות "אפילו לאחר ההכחשה". (גויטיין קורא שֻרְבּ במקום שַחְבּ, וזַוַאל במקום הֻזַאל, ומקבל: "אחותי לא הרתה למרות התרופות הרבות. אילו היית כאן, הייתי מסדר את הריונה, חי נפשי, אפילו לאחר שחדלה ללדת"). אשתו של הכותב עצמו מעולם לא הרתה אלא בעזרת תרופות. [פנים, שורות 8–9:] הכותב לא הצליח לרפא את אברהם, "הפושט יד הקטן מעכו", אשר נפטר והותיר את בנו יתום. [פנים, שורות 10–17:] הכותב מפרט רשימה מפורטת של הנדוניה שנתן לחתנו שמואל בן משה בן שמואל הסוחר הלונגוברדי, בשווי כולל של 200 דינרים. [פנים, שורות 17–21:] הכותב מסביר שייתכן שמכתביו שלו מעולם לא הגיעו, משום שנהג לשלוח עמם חומרי מרפא יקרי ערך, ובהם תרכיז תות (רֻבּ תות), ריבּאס, בּרבּאריס (זרזיף), עלי ע'אפת ותמציתו (שתורגם בעבר כגנציאנה), ואפסנתין. [פנים, שורות 21–27:] הוא מונה את חמשת המכתבים ששלח בשנים קודמות לעומת מכתב אחד בלבד שקיבל מהנמענים, ובהם אבו זִכְּרי יחיא ואבו נצר בן יצחק. [פנים, שורות 27–31:] הוא מביע משאלות משיחיות, ומצטט את דניאל י"ב 11 ופיוט להבדלה שחיבר אביו של הנמען. [פנים, שורות 31–38:] הוא כותב על אושרו ועושרו הרב, ובכלל זה בית בשווי 200 דינרים ו-400 חביות יין. [גב, שורות 1–4:] אם הנמען אכן יצטרף אליו, עליו להביא את ספרי הרפואה שהכותב הותיר אחריו. בכל מקרה, הוא מקווה להשיג ספרי רפואה מבזת חלב ודמשק. [גב, שורות 4–22:] הוא מוסר חדשות על משפחה וידידים. [גב, שורות 22–24:] הוא מבקש רבע דרהם מזרעי מלוח'יה, יבּרוּח' (דודאים) וח'טמיה (חטמית), משום שאלו אינם זמינים במקום מושבו.

מכתב מקהילת אלכסנדריה אל שמואל הלוי, "נגיד הלויים, פאר הרופאים", בן שלמה, ובו בקשה לסיועו במאבק נגד גזירה שאסרה אמירת פיוטים בתפילה. גויטיין סבר שהמכתב נשלח מעיירה כפרית במצרים, ואילו פרידמן הציע שהמכתב נכתב בבית הכנסת של הירושלמים בפוסטאט, וכי הגזירה נגד הפיוטים הייתה חלק מתיקוני התפילה החסידיים שרבי אברהם בן הרמב"ם ביקש להנהיג. לדעתה של פרנקל, המכתב נשלח מאלכסנדריה, וישנן בו כמה ראיות לכך: הזכרת "רעות הגויים" (פנים, שורה 17) מתאימה היטב לאלכסנדריה, שנודעה באווירתה הפנאטית ובמעשי האלימות האנטי-יהודיים שלא היו נדירים בה (ראו גויטיין על כך). דבר דומה אפשר לומר על אזכור מחלת ריאות מגפתית שהייתה נפוצה באלכסנדריה (פנים, שוליים ימניים שורה 1 וההערה לשורה זו). נוסף על כך, אלכסנדריה הייתה ידועה במנהגי תפילתה הייחודיים, שאליהם דבקה הקהילה היהודית האלכסנדרונית בקנאות; לדוגמה, השו"ת ששלח סעדיה בן ברכות המלמד מאלכסנדריה אל הרמב"ם (שו"ת הרמב"ם). טענתו של פרידמן שהגזירה נגד הפיוטים הגיעה מרבי אברהם בן הרמב"ם משתלבת היטב עם הטענה שהמכתב נשלח מאלכסנדריה: קבוצה של חסידים, מחסידי רבי אברהם בן הרמב"ם, התיישבה באלכסנדריה ושאפה ליישם בקהילה הרחבה את עקרונות אמונתה. ההתייחסות לחסידים הללו כ"דיינים, חזנים ומנהלי הקדשות" (גב, שורה 3) עולה בקנה אחד עם רמזים אחרים על חסידי רבי אברהם בן הרמב"ם כמי שנהנו מהטבות חומריים והזניחו את שליחותם הרוחנית. על פעילותם של חסידי רבי אברהם בן הרמב"ם באלכסנדריה ראו את מאמרו של גויטיין "רבנו אברהם". (המידע מפרנקל.) [ההצעה שהמילה <em>בראסים</em> מתייחסת למחלת ריאות מגפתית מוטלת בספק. אף שהמילה הפהלווית <em>בִּרסאם</em> משמעותה המקורית הייתה "דלקת קרום הריאה" (pleurisy), בספרות הרפואית הערבית הוחלפה המילה לסירוגין במילה <em>סִרסאם</em>, היינו דלקת המוח או הזיה (phrenitis or delirium). אל-ראזי מציין שגם אם הרופאים הבחינו לעיתים בין שני המונחים, הציבור הרחב ראה בהם נרדפים גמורים (ראו אולמן, רפואה אסלאמית). הן המחלה והן המוות במכתב הם מטפוריים: "ישראל, אם תראו שתמנו ונהרגנו על ידי השיגעונות שהובאו עלינו (בידי רודפינו), דעו שנהרגנו לשם מנהג אבותינו, אבות-אבותינו ונביאינו...". מוות ממחלה אינו יכול להיחשב למות קידוש השם.]

מכתב מ-15 בסיוון 1208 ששלח יהודה בן אהרן בן אלעמאני מאלכסנדריה אל אבו אלמג'ד מאיר בן יכין בפסטאט. החלק הראשון (שורות 6–17 בצד הפנים) עוסק בחילופי פיוטים בין שני החזנים. יהודה כותב: "אתה מציין שהקינות הגיעו ושכל הקינות נמצאות אצלך. זה בלתי אפשרי. אילו אמרת 'יש לי אחת מתוך עשר', ניחא; אבל שיהיו לך כולן — בלתי אפשרי, שכן חלק מהן חוברו [לאחרונה] בידי דודי צדוק — ישמרהו צורו". יהודה גם מוסר את הידיעה שאחיו של אבו אלמג'ד, סעיד, היה חולה מאוד אך כעת החלים, ואילו אמו של אבו אלמג'ד ואחיו הילאל שלומם טוב. המשך המכתב המקורי (שורות 18 בצד הפנים עד 12 בצד האחור) הוא המלצה על נושא המכתב, המערבי משה בן ח'ליפה, שהגיע לאלכסנדריה לפחות שנה וחצי קודם לכן והתעוור עקב מחלת עיניים וניתוח שנכשל. במשך חודשיים לאחר הניתוח סבל מדופק מואץ (? צרבאן) ו"ראה מראות איומים בנפשו" (? אבצר אלעטאים פי רוחה), והיום הוא נותר כאבן אילמת. תלויים בו אשתו, בת בתולה, ובן בן שישה חודשים. הקהילה תומכת בהם זה שנה וחצי, אך הפסיקה כבר אינה מספיקה, וקרוביו שלו באלכסנדריה אינם יכולים לפרנסו. משה נושא עמו מכתב נוסף החתום בידי "הדיין"; צדוק החזן; בו סעיד בן אלקש; בו עמר הלוי בן אלבגדאדי; יהודה עצמו; בו עמראן בן ע'ליב; ר' שמחה הכהן; ואליהו הדיין. בשולי המכתב (שורות 16–20 בצד האחור) נוסף מכתוב יומיים לאחר מועד המכתב המקורי, לאחר שיהודה שמע שאשתו של אבו אלמג'ד חולה אנושות, והוא מתפלל שישמע במהרה על החלמתה. תוספת שנייה (שורות 21–24 בצד האחור) מציינת שמשה אינו יכול לצאת לדרך כעת מפני שייאלץ לשלם את מס הגולגולת פעמיים, אך כשיגיע — על אבו אלמג'ד לדאוג לו. לפי אשתור התאריך נקרא בטעות 1400+168 לפי מניין השטרות (1257 לסה"נ), בעוד שלמעשה מדובר ב-4800+168=4968 לבריאת העולם (1208 לסה"נ). אותה טעות חלה גם על מכתב נוסף שכתב יהודה שבוע לאחר מכתב זה. חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.

מכתב מטוביה בן עלי, השוהה בעיירה כפרית, אל בן דודו נתן בן שלמה הכהן, ככל הנראה בפוסטאט. התיארוך הוא בין השנים 1122–1150, על פי המסמכים המתוארכים של הנמען. הכותב מודה על העברת מרשם מרופא אחד, אבו אל-בהאא', ומזכיר לנתן לדאוג להשגת מרשם נוסף מרופא אחר, אל-אמין, שניהם עבור אשתו החולה. ייתכן שהרופא השני היה מוסלמי או נוצרי, שכן הנמען מתבקש להעתיק את המרשם מערבית לאותיות עבריות (אך השוו למסמך אחר שבו דווקא מבקשים מיהודי שלא להשתמש בכתב ערבי). הכותב כותב: "יואיל אדוני להיטיב עם עבדו במענה שייתן אדוני אל-אמין, יוכפל שכרו. אנא העתק לי את המרשם באותיות עבריות." לבקשת הנמען, טוביה מוסר עדכון מפורט על מצבה של אשתו החולה: "יש לה שש התקפות (פַוְרַה) ביום וארבע בלילה. זיעה (עַרַק) שוטפת אותה מארובות עיניה (מַחַאג'יר עַינַיהַא) ועד חזהּ (פֻאַאדהַא). מחמת חוזק האש (מן עֻט'ם אל-נַאר) יש לה תחושה שצווארה תחילה נשרף (אִחתַרַקַת) ואחר כך מתקרר (יַבּרֻד). באותו זמן היא סובלת מכאב בברכיים (וג'ע רֻכַּב). מחמת עוצם ייסוריה (מן עֻט'ם אל-אַלַם) פסק וסתה (אל-טַמת'). לבסוף, מרוב דאגתה (מן כּת'רת אל-תַכַּרֻּב), היא לוקה ברעד קל (רג'יף יסיר) של הלב." אותה מחלה מתוארת גם במכתב מוקדם יותר, וממכתב מאוחר יותר עולה שבסופו של דבר החלה להרגיש טוב יותר. ייתכן שאין מדובר בחום ממשי אלא רק בתחושת בעירה (נאר). כמו כן ייתכן שיש לקרוא את הצירוף "כאב ברכיים" (וג'ע רֻכַּב) כ"כאב באגן" (וג'ע רַכַּבּ), במיוחד לאור המשפט הסמוך המתאר את השינויים במחזור החודשי שגרמו הכאבים העזים. בשולי המכתב, בשינוי נושא, מבקש טוביה להשאיל מ"הרַיִּיס" את הפיוט "שיר השירים אסלסל" (פיוט לשביעי של פסח שחיבר שמואל בן הושענא השלישי), מוסר דרישת שלום לבני המשפחה, ומדווח שמצב המשפחה היה קשה ביותר כשהגיע גובה המס בחג הפורים.

מכתב מיהודה בן אהרן אבן אלעמאני, באלכסנדריה, אל אבו אלמג'ד מאיר בן יכין ("הוד החזנים ועוזם"), בפוסטאט. מתוארך: כ״ב בשבט אלפה תקכ״ה למניין השטרות, היינו בראשית 1214 לסה״נ. במכתב מובאות ההשלכות של בואם של רבני צרפת לאלכסנדריה. נראה כי הקהילה שרויה במשבר חמור בעקבות היעדר הנהגה (לפי פרנקל). יהודה אף מברך את אבו אלמג'ד על החלמתו (שו׳ 7–12) ומסכים עם הדעה שמחלתו נגרמת בעיקר משתיית יין מופרזת ושעליו למתן את שתייתו (שו׳ 22–24). הוא מזכיר אישה חלושה (שו׳ 14–15). הוא מדווח כי אחיו של אבו אלמג'ד, אבו אלנג'ם הלאל, חולה: הוא לא החלים לגמרי מאז שמסמר נכנס ברגלו לפני חודשים, ואינו פותח, או אינו מסוגל לפתוח, את פיו (שו׳ 15–19). הוא מדווח על כך רק משום שאומרים שהלאל אולי על ערש דווי. (השווה למכתב אחר של יהודה אל אליהו הדיין, ובו הוא כותב כי "[הלאל] הלך לנוח בערב ולא קם בבוקר. היה זה היום הראשון של החג, והוא נקבר באותו יום; הותיר אחריו נער יפה בן שש־עשרה, הלומד אצלי". אולם המחלה הקטלנית של הלאל הייתה שונה מזו המוזכרת במכתב זה, שכן הלאל היה עוד בחיים בדצמבר 1214 כאשר כתב מכתב נוסף, לאחר שזה לא כבר נסע מאלכסנדריה לפוסטאט וחזרה.) יהודה מקדיש מקום נרחב לדיון בפיוטים ששני החזנים הללו שלחו או עתידים לשלוח זה לזה (שו׳ 25 עד צד שני שו׳ 9); נוזף באבו אלמג'ד על שאינו מתארך את מכתביו (צד שני שו׳ 1–4); מזכיר את הקשיים הכלכליים במשק ביתו (צד שני שו׳ 9–10); מזכיר את אבו אלפרג' בן אלריס (=אליהו הדיין) ואת מאמציו לאיסוף תרומות עבור ירושלים (צד שני שו׳ 10–13); ומסיים בהמלצה על ר' שמואל, שפנה אליו בשעה שכתב מכתב זה ונראה כי בכוונתו לנסוע לפוסטאט. ר' שמואל אינו דובר ערבית ותלוי בסיועה של הקהילה (צד שני שו׳ 13–21).

טיוטה של תכתובת רשמית מן המדינה הפאטמית. הפנייה היא אל הוזיר ("חצ'רת אלוזארה") בעניין מינוי אמיר בתימן, או שמא נכתבה על ידי אמיר בתימן שזכה בעבר לכמה חסדים מטעם המדינה ואשר מקיים יחסי חסות מבוססים עם הוזיר. תיארוך: ככל הנראה המאה ה-11. הנמען זוהה כוזיר אל-יאזורי (נפטר 1058) על סמך התארים שלו (القاضي الاجل المكين سيد الوزرا وتاج الاصفيـ[ـا قاضي القضـ]ـاة وداعي الدعاة علم المجد عمدة الدين امين امير المؤمنين), בידי מורתצא מוסטפא (עבודת מוסמך, 2025). רוב המסמך גדוש בלשון של יחסי חסות, אך ישנם כמה חלקים העשויים להניב תובנות היסטוריות מעניינות. (1) בחלק אחד נזכר כי כותב המסמך מתייחס למועמד שניתן למנותו כפקיד מדינה בתימן. (2) בחלק נוסף הכותב מתאר את יחסי החסות ושירותו למדינה, וכנראה מציע את עצמו כמועמד לתפקיד אמיר תימן. (3) בשורה 2 בקטע אחר מוזכרים שיגור שגרירים (סֻפֻר) וחֻג'ג' (מילולית: שליחים). האחרונים הם דרגה בהיררכיה של הדעוה הפאטמית, ותואר שבו השתמשו הח'ליפים הפאטמים לפנות לוסאליהם בתימן, ובמיוחד למלכה הסולייחית ארווא (ראו עִמאד אל-דין, עֻיון אל-אח'באר כרך VII, וסג'לאת מוסתנציריה). (4) לקראת סוף המסמך מזכיר הכותב עניין שאינו יכול להיחשף בתכתובת כתובה, אולי רמז לעניין סודי או חסוי. על צד ורסו ישנו פיוט עברי המבוסס על מלכים א' פרק ב', ולאחריו פיוט המבוסס על ספר שמות. מסמכים ערביים נוספים שעוּבדו לשימוש חוזר על ידי אותו סופר עברי ידועים גם הם. החיבורים בין הקטעים השונים הם חיבורים ישירים בכל זוג, ואילו החיבור בין שני הזוגות הוא עקיף אך נראה כמעט ודאי. החיבורים זוהו על ידי אלן אלבאום. (המידע מבוסס בחלקו על המהדורה של ח'אן.)

מכתב/מכתבים עסקיים ו/או מנהליים בכתב ערבי. תיארוך: לא לפני תקופת שלטונו של אלאפצ'ל (על פי הטיטולטורה של העצומה בקטע המצטרף), וככל הנראה עדיין מהתקופה הפאטמית, כלומר בטווח שבין 1094 ל-1171. מדובר בדף כפול הנראה כמכיל קטעים מארבעה מכתבים שונים, אחד בכל עמוד, אם כי עאודה הבין זאת כמכתב אחד. עאודה שיער שייתכן שהמכתב נכתב על ידי רב דניאל בן עזריה, על סמך אזכור חסאם אלדולה (כפי שמופיע במכתביו של רב דניאל בן עזריה); עם זאת, עאודה גם מודה כי סוחרים אחרים מזכירים את חסאם אלדולה. הקטע מצטרף לקטע נוסף — איחוד שנעשה על ידי אלן אלבאום. דף 1ר: מכתב הכולל ברכות לרגל החג והזמנת 20 סלים של עץ בשמים. נכתב ביום שישי, כ"ו ברביע השני. דף 1ע: מכתב אל קאצ'י הנושא את התואר מעתמד אלדולה וחצנהא. עאודה מזהה אותו עם קרואש בן אלמקלד ממוסול, אך זיהוי זה נראה רחוק מן הסביר. השוו למעתמד אלדולה אחר המופיע במקור אחר. השולח גוער בו על שלא רכש את העפצים שהזמין בשווי 15 דינרים. הוא מברר כעת על מחיר שמן זרעי הפשתן במקום מושבו של הנמען ומזמין סחורה בשווי 20 דינרים אם המחיר נוח. דף 2ר: מכתב המדווח כי השולח שלח סחורה עם אבו אלמעאלי. הוא חוזר על בקשה קודמת ל-20 קנטארים של פשתן. בשורה 8 מתחיל מכתב חדש, ובו ברכות לחסאם אלדולה. קיימת טיוטה של מכתב אחר אל חסאם אלדולה עם פתיחה כמעט זהה לזו, בקטע אחר. דף 2ע: המשך המכתב הקודם, ובו דברי שבח פיוטיים לאדם כלשהו ודיווח כי השולח קיבל מאבו אלמנצור בן [...] אלעסקלאני כמויות עצומות של תוצרת חקלאית: 120 ארדבים של חיטה, 500 ארדבים של שעורה, 10,000 ארדבים של חומוס, 400 ארדבים של פול, ו-10 רטלים של עפצים.

רקטו: מסמך משפטי, ככל הנראה מן המאה ה-11, המעיד על מכירת מחצית כרם לאדם בשם שאול. המחצית האחרת של הכרם שייכת ליוסף בן יצחק. הכרם גובל ברשות הרבים משלושה צדדים ובנכסו של המוסלמי אחמד בן מיריל (?) בצד הרביעי. הכרם ממוקם בעבר השני של נהר התאגוס (תאגה), במקום הידוע בשם ואדי לינפש (או ואדי לעפש = wādī l-ʿafṣ?) בכפר אלב̇יג̇ש (הנקודות עשויות להיות סימני ניקוד דיאקריטיים, ולא בהכרח; הן מופיעות גם מעל תאגה). עיקר המסמך כתוב בעברית, אך החל מארבע שורות מהסוף מופיעה רשימה בערבית-יהודית של כל הפגמים האפשריים בכרם, שאותם שאול מקבל על עצמו. לפי גויטיין: בניגוד לפרדסים, כרמים — וכן שדות (במסמך אחד אזורי גידול יין מכונים אכן "שדות") — היו מבחינה משפטית רכוש השלטון או האמירים שלו. לפיכך, אין לראות ב-כּרּאם, או "מגדל הכרם", בעלים של הכרמים, אלא אדם שחכר אותם מן השלטון ודאג להם. במסמכינו אנו קוראים על מקרים כאלה, למשל אודות כרם משובח השייך למושל אלכסנדריה, או הנתון לסמכותו, אשר כותב המכתב ניסה במשך שנים, לשווא, לחכור. לשם כך נשלח מכתב המלצה אל המושל מאנשים בעלי השפעה בבירה. בספרד, המצב המשפטי היה שונה. המסמכים והנוסחאות בעברית שהגיעו מספרד אל הגניזה מראים כי אנשים פרטיים החזיקו בכרמים ומכרו או החכירו אותם כרצונם. מעניין במיוחד הוא שטר מכר אחד של מחצית כרם, אשר לאחר שמפרט את כל ההיבטים המשפטיים של העסקה בעברית עשירה ביותר, מונה בערבית, "במינוח המקובל בבתי הדין המוסלמיים", לא פחות מחמישה-עשר פגמים ומחלות שעלולים להיות בכרם, ואשר הקונה היה מוכן להסכים להם. ורסו: פיוט.

קטע ממכתב שנכתב סביב שנת 1236 לסה"נ בידי אבו אלחסן ידותון בן אבו סהל לוי, ששימש בעבר כחזן בית הכנסת של הירושלמים בפוסטאט, והחותם את שמו "חסן בן סהל". המכתב מהווה הסבר מפורט על סידורי הקבורה וההסדרים הכספיים שלאחר פטירת אביו לוי ואחיו משה, במטרה לטהר את שמו של הכותב מן ההאשמות שהטיחו בו אבו אלביאן ואבו אלפצ'ל (בניו של משה?), שלפיהן ידותון "לקח את רכוש אביהם וסבם". אביו של ידותון, לוי החבר, נפטר ב-כ"ד בתשרי בשנת 1211. אחיו, משה בן לוי הלוי, נפטר ב-כ' באדר בשנת 1212. (הדבר עולה בקנה אחד עם הנתונים ממכתב נוסף שכתב משה, ובו עדות לכך שגם משה וגם לוי היו בחיים בשנת 1206.) עוד אנו למדים מן המכתב שאבו אלמפצ'ל הדיין נפטר בשנת 1212, חודש בלבד או יותר מעט לאחר פטירת משה. ידותון חוזר ומזכיר את מחלותיו, וטוען כי היה חולה מכדי שיוכל ליטול חלק כלשהו בחלוקת העיזבונות, לא כל שכן לגזול יותר מחלקו. בנספח הוא מדגיש שוב את חולשתו הפיזית: "עברו 24 שנים מאז מות אחי מוסא. [אם יש ממש בטענותיהם,] כיצד התעלמו מן העניין כל הזמן הזה? ... כל פרוטה שנופלת לידיי או לידי אשתי/בני ביתי הולכת ל[אבו אל]ביאן... וכך גם לגבי אבו אלפצ'ל." מכתב זה מבהיר אי-בהירות שעליה עמדה שולמית אליצור במאמרה "אבל פרטי וניחומים לאומה בפיוט הקדום", המציג שני קינות שחיבר ידותון: האחת לאביו לוי והשנייה לאחיו משה. כל אחד משני הפיוטים מקונן על פטירותיהם של כמה אנשים — אב, אח ודיין — בנוסף לנפטר העיקרי של הקינה, והמכתב הנוכחי מבהיר שאכן ידותון איבד אב, אח ודיין ברצף מהיר זה אחר זה. צירוף של אלן אלבאום.

מכתב מאדם אל אביו או מורהו, על דף כפול (ביפוליום). המחצית הראשונה כתובה בעברית והמחצית השנייה בערבית-יהודית. כתב היד משתנה במידה ניכרת מתחילת המכתב ועד סופו, אך ייתכן שהדבר נובע פשוט מהאצת הכתיבה ומפחות הקפדה, ולאו דווקא מקיומם של שני סופרים שונים. תיארוך: לא לפני 1141 לסה"נ, מאחר שרבי יהודה הלוי כבר נפטר; אם הכינוי "אלנזר" מתייחס לנתן בן שמואל, הרי שהמכתב נכתב לא יאוחר מ-1164 לסה"נ לערך. בחלק העברי השולח מתחרט על שביזה את חכמתו ולמדנותו של הנמען, חולק לו שבחים נמלצים, ומקונן על הריחוק שביניהם. בחלק הערבי-יהודי הוא מבקש העתקים של מספר פיוטים ליטורגיים, ובכללם 5 או 6 רחמים מסוג "עמאני ע'רבא(?)". הוא מוסיף: "מאז שעזבתי את דמשק, בכוונתי להקדיש את עצמי לעיסוק בחזנות. לשם כך השאלתי את הדיוואנים של שלמה הקטן (הוא אבן גבירול הנודע) ושל רבי יהודה הלוי – זכר צדיקים לברכה – וערכתי מהם תמציות לשימושי" (לפי גויטיין). כן השאיל סידור ולומד את התפילות שבו. הוא מבקש מהנמען לשלוח את הפריטים המבוקשים עם סאלם, הע'לאם של אלת'קה. כל הוצאה על הנייר ועל המעתיק – השולח יחזיר אותה. הוא מוסיף שבתשעה באב פנו אליו אלמהד'ב ואלנזר ואחיו וביקשו ממנו לחבר קינה על בסיס "אשתונן ואתאונן" (כנראה בהתייחסות לקינה של אהרן אבן אלעמאני בעלת אותה פתיחה). השולח רושם בתחתית המכתב את גרסתו שלו ל"אשתונן ואתאונן", "על פי לחן שלמדתי ממך". אין זה נראה שהקינה כאן היא הקינה המקורית "אשתונן ואתאונן", ואף לא שהשולח הוא אהרן אבן אלעמאני עצמו (שכתב ידו מוכר ממקורות אחרים).

איגרת מאת רב שרירא בר חנניה גאון ובנו רב האיי בר שרירא אל יעקב בן עוכל, ובה מצורפים מכתבים המיועדים ליעקב בן נסים בקירואן. מקום הימצאו של כתב היד המקורי אינו ידוע כיום. בקצרה: הטקסט הנוכחי הוא העתק של כתב היד שנעשה בידי פירקוביץ'. בהרחבה: גיל פרסם את הנוסח על סמך מהדורת הדפוס הראשונה של אלכסנדר מרקס במאמרו "Studies in Gaonic History and Literature" משנת 1910, שהעתיק את הטקסט ממה שמרקס מכנה "Codex Steinschneider 29" — קודקס המכיל בעיקרו, לדבריו, קטעי תפילה ופיוטים — מדפים 19–20 (אם כי שטיינשניידר עצמו סימן אותו, ככל הנראה, CnP1). גיל מציין כי ניסה לאתר את הטקסט בספריית בית המדרש לרבנים באמריקה (JTS) ולא הצליח, ובהמשך מתייג אותו כ"פירקוביץ' לא מזוהה". הדבר נראה תמוה, אך מתבהר לאור מאמרו של בנימין ריצ'לר "Steinschneider's Manuscripts": לאחר מות שטיינשניידר ב-1907 הצליח מרקס לרכוש לספריית JTS 25 מכתבי היד שלו, וכן את ארכיונו וכשני תריסרי מחברות הכוללות רשימות ביבליוגרפיות והעתקים של כתבי יד. אחת מן המחברות הללו — שריצ'לר מתאר אותה כ"אחד הפריטים המוזרים יותר בספרייתו של שטיינשניידר" — מכילה העתקי פיוטים וקטעים נוספים בכתב ידו של פירקוביץ', אשר שלח אותם לשטיינשניידר, "אולי לצורך הערכה, ואולי כמתנה". מכאן שהמצוי כיום ב-JTS הוא העתק בלבד, ואם וכאשר יצוץ הקטע המקורי, סביר שהדבר יקרה בסנקט פטרבורג.

מסמך ממנגנון השלטון. תגובה לאישור עצומה שנכתבה על ידי יוחנא בן אבו אלליית' (נוצרי), שהפנה את העניין למשרדו של אלאפצ'ל. מתוארך לשנת 504 להג'רה (1115 לסה"נ). על גבי הקטע מופיעות ארבע ידיים שונות (שורות 1–2, שורה 3, שורות 4–5 ושורות 6–7). שורות 4–5 הן ככל הנראה בכתב ידו של יוחנא עצמו. בצד השני (verso) מופיע פיוט עברי מנוקד מאת יהודה אבן בלעם, "בזכרי משכבי". ישנם מספר חיבורים (joins) לטקסט העברי עם טקסטים ערביים שונים בצד הפנים (recto); יש לבחון את כולם יחדיו. ח'אן מצטט מקורות רבים על אבו אלברכאת יוחנא בן אבו אלליית', שעמד בראש דיואן אלתחקיק (הידוע גם כדיואן אלמג'לס) בשנים 501–527 להג'רה: אלאפצ'ל הקים בשנת 501 להג'רה משרד הידוע בשם דיואן אלתחקיק, ומינה לראשו את הנוצרי אבו אלברכאת יוחנא בן אבו אלליית'. יוחנא נשאר בתפקיד זה עד שהודח בשנת 527 להג'רה ונהרג בשנת 528 להג'רה. דיואן אלתחקיק היה אחראי על פיקוח ובקרה על פעילותם של שאר משרדי הממשל. לפי אבן אלמאמון, המשרד שהוקם בשנת 501 להג'רה ויוחנא בן אבו אלליית' הועמד בראשו היה דיואן אלמג'לס, ונראה שמדובר באותו המשרד עצמו. חלק מן המקורות אכן מתייחסים אליו בשם דיואן אלתחקיק ואלמג'לס. במקום אחר אבן אלמאמון מכנה את יוחנא בתואר מתולי דיואן אלמג'לס ואלח'אץ. השחזור החלקי של השורה העליונה אינו מופיע במהדורת ח'אן; הוא פרי עבודתה של מרינה רוסטו.

מסמך מנהלי ממדינת איוב בדמשק מתקופה הסמוכה לשנת 644 להג'רה (1246/47 לסה"נ). חיבור הקטעים זה לזה אינו ודאי. כל שלושת הקטעים שימשו שנית בידי אותו סופר עברי לכתיבת פיוטים: שני הקטעים הראשונים נושאים את אותו פיוט, בעוד הקטע השלישי כולל פיוט אחר. החלק הערבי בקטע הראשון נוקב בנוסח: "המנשור (המסמך הרשמי) של סיף אלדין סֻנקֻר אלכֻּרדי ובנו, בעניין מה שנרמז לשניהם בו, מן האקטאע. מן המחנה (הצבאי) של דמשק השמורה". על כורחנו מדובר בסיף אלדין סנקר שונה מזה המופיע כאתאבכ בתימן בקטע אחר (PGPID 5459), שכן הלה מת בשנת 1212/13. החלק הערבי בקטע השני כולל את הבסמלה בלבד ואת האות הראשונה של השורה הראשונה. החלק הערבי בקטע השלישי נראה ככתוב באותה יד כמו זו שבקטע הראשון, ועוסק באותו עניין. להשוואת כתבי היד ניתן להצביע על שתי מילים זהות הכתובות באותו האופן (رسم ו-ولده); אותו רצף ליגטורי חריג בין אלף לעין; ושימוש דומה בסימני ניקוד ודיאקריטיים בשני הקטעים. חלק זה קשה יותר לקריאה מלאה, אך נקרא בחלקו: "במא רסם ולדה מן אלנקד אלמרסום אסתמרארה... והו אלפאן ות'מאנמאיה מן אג'רתה(?)... בכמאלהא מן אלמתאע(?) אל... כ'ארג'א ען אלחקוק אלדיואניה(?) לאסתקבאל מע'ל(!) סנה ארבע וארבעין וסתמאיה". השורה האחרונה אולי מתייחסת לפלישה הצפויה של המונגולים או לתשלומי מס בשנה הקרובה. זקוק לבחינה נוספת.

כתובת נישואין (כתובה). מקום: קהיר. החתן: נתן בן דוד. הכלה: סת אלסאדה בת עובדיה. זוהי אחת הכתובות המעוטרות הגדולות והעתיקות ביותר מימי הביניים שנשתמרו בגניזה. הכתובה כוללת שש שכבות של מסגרות קליגרפיות ברוחב משתנה, ובהן פיוטים במיקרוגרפיה; מסגרת דקה אחת של זהב במתאר כחול; מסגרת רחבה של קליגרפיה בזהב על רקע כחול; שתי קשתות הבנויות ממעגלים מצטלבים של מיקרוגרפיה המשובצים בצורות אדומות, כחולות וזהובות; וקליגרפיה מונומנטלית של הכתובת הפיוטית בזהב ובכחול. במכלול נראה שכתובה זו בוצעה ברמה הגבוהה ביותר של אמנות הספר היהודית הלבנטינית בימי הביניים. נשתמרו חלקים מכתובות מעוטרות ומאוירות נוספות מתקופה זו, אך בשל מצבן המקוטע הן טרם זכו לתשומת לב מחקרית מקיפה (לדוגמה, ראו את הקטעים T-S 16.104, T-S 16.73 ו-T-S 24.17). החיבור בין הקטעים נעשה בידי נעם סיינה, והמידע מבוסס על מאמרו משנת 2018, "Reunited At Last", שראה אור במסגרת "Fragment of the Month" של Genizah Research Unit. יש לציין כי גויטיין מתייחס לקטעים Bodl. MS heb. c 13/25–26 ו-Bodl. MS heb. c 13/27–28 כאילו הם חלקים של אותה כתובה. הדבר אפשרי אך אינו ודאי, שכן הקטעים אינם רציפים זה לזה.

רקטו: מקרה ייבום שבו אלמנה ממנה שליח כדי לתבוע את גיסה לייבמה או לחלוץ לה. זין אלדאר בת זכריה, אלמנתו של יפת בן שלה מקדסי, ממנה את מאיר בן יכין לתבוע את אחי בעלה המנוח, כדי לאלצו לבוא לאלכסנדריה ולייבמה או לחלוץ לה. העד הוא המלמד זכריה בן חלפון. התאריך הנקוב: כ' בסיון ד'תת'קס"ד (כלומר 4800 + 164 = 4964 לבריאת העולם), שהוא 28 במאי 1204. ביחס לתיארוך: סעיף התאריך כתוב באופן ברור, אך יש מפתח לפענוחו. אשתור פירש בטעות את התאריך כ-(5)164 לבריאת העולם, היינו 1404, וגויטיין תיקן את קריאתו ל-1204, משום שכמו במסמכים רבים אחרים מן הגניזה מן המאה ה-13, יש להוסיף 4800 לתאריך הנקוב, ועל כן 4964 לבריאת העולם הוא 1204. כדי לכתוב 4964 בעברית במלואו יש צורך באותיות רבות, שכן האלף-בית מגיע רק עד 400, וכך 4964 היה נכתב ד'תת'קס"ד (4000 + 400 + 400 + 100 + 60 + 4). אך מאחר שב-1204 הכול ידעו את החלק של 4000 + 400 + 400, השמיטו אותו וכתבו רק 164. לפיכך המסמך מתוארך לשנת 1204. ורסו: פתק ממאיר (קרוב לוודאי מאיר בן יכין) אל ר' יוסף, ובו בקשה לקבל את "מחברת הסיום" וכן פיוטים מסוימים נוספים. בפתק מופיע המונח הערבי-יהודי "פזמאן" (במקבילה העברית: פזמון).

מצד ראשון: מכתב מיהודה בן אהרן בן אלעמאני, שישב באלכסנדריה, אל אבו אלמג'ד מאיר בן יכין שבפוסטאט. כתוב בערבית-יהודית ומתוארך ל-23 בשבט 1208. יהודה העתיק עבור מאיר קינות ופיוטים. המכתב כולו עוסק בחילופי ידיעות ומידע מקצועי בין שני החזנים. בין השאר מסופר כי ר' עובדיה החזן מדמשק היה אמור למסור פיוטים מסוימים, אך עזב לפתע ללא הודעה מוקדמת, ועל כן יהודה שולח אותם במכתב הנוכחי (שורות 6–12 בצד הראשון). יהודה נוזף במאיר על כך ששלח לו בקשות מעורפלות מבלי לפרט את שורות הפתיחה של הפיוטים, דבר שמצנן את התלהבותו למלא את בקשותיו (שורות 12–17). כמו כן הוא מבקש ממאיר להחזיר אליו את הפתק בנוגע לנוסח הקריאה של דברים א, מד, אותו ראה יהודה בתאג' (כתר ארם צובא) (שורות 17–19). עוד הוא מעוניין לקבל ממאיר את הפתווא הקשורה לתביעה משפטית שמנהל יהודה נגד דיין אחד (שורות 20–22). הוא שואל האם עובדיה מתכנן לצאת שוב לדרך (שורות 23–24), ומסיים בדרישות שלום. לפי גויטיין, להסבר התאריך במכתב זה ובמכתב נוסף: יהודה כותב 168 ומשתמע 4800, כך שהשנה היא ד'תתקס"ח (4968). בצד השני טיוטה של שאלה משפטית בכתב יד אחר.

מכתב מטוביה בן עלי, ככל הנראה בעיר שדה, אל בן דודו נתן בן שלמה הכהן, ככל הנראה בפוסטאט. התיארוך הוא 1122–1150, על פי מסמכים מתוארכים אחרים של הנמען. טוביה פותח בהבעת דאגה לאחותו החולה (כמו במכתב נוסף שלו). טוביה עצמו או מישהו אחר במשק ביתו חלה בקדחת, וכעת מרגיש טוב יותר. הצד הקדמי של המכתב מוקדש לסיפור מורכב על ייבום (הראוי לעיון נוסף). טוביה מבקש את עצתו של נתן ומבקש ממנו להתייעץ עם פוסק הלכה בעניין. הוא מבקש חומש (מצחף), השאלה של מגילת קלף (גביל = גויל), וכמה פיוטים. הוא מסיים (החל מאמצע השורה ה-13 בצד האחורי) בתיאור מחלתה המסתורית של אשתו, ששמה אולי בהא' (אם כי בהא היא מילה שכיחה ביותר, "בו" או "בה", שאינה מתאימה כאן בהקשר). נראה שנתן מכיר כבר במידת מה את המחלה. טוביה מתאר כאן את ה'רעד' (?רג'יף) של פניה, ואת 'צמרמורת הקדחת' (ברד חמא) הגורמת לה 'לרעוד' (נאפץ' כת'יר) ממותניה ועד לראשה. טוביה מבקש מנתן להשיג מרשם מרופא טוב. ראו את שתי התעודות הבאות בסדרה על מחלת אשתו, ובהן התיאור המפורט ביותר ומכתב שבו היא מתחילה להרגיש טוב יותר. חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיות גויטיין.

מכתב מטוביה בן עלי לנתן בן שלמה הכהן, בערבית-יהודית. בפתח המכתב מוזכרים ת'וב (בגד), ר' ברכות, נסיעה לריף ושהות אצל קהילות שונות, ובהן מנית זפתא וסנבאט, ברכות ו[...] בן אברהם, ואדם שכנראה נקרא מתן ראש הקהל (שם נדיר; אדם זה מופיע גם במסמך נוסף). לאחר מכן נפגש כותב המכתב עם אבו אלחסן, אחיו של מתן, אשר התלונן ("בכה בכי") על "החזן שלהם". הוא אמר: "עשר שבתות לא ירדתי...". ייתכן שחזן זה הוא אבו סעד הכהן. נראה שטוביה הלך עמו לבית הכנסת כדי לשמוע את התלונה. נכחו במקום גם הפרנק (אלאפרנג'י) ר' יעקב ואבו אל[...] הכהן. במהלך האירוע נערכה פסיקה (מגבית התרמה), ונראה שהיו אי־סדרים באופן ניהולה — וזהו מקור התלונה. אותו אדם (אבו אלחסן?) ביקש מטוביה לפנות לנתן ולבקש מ"אדוננו" (מצליח?) לשלוח צו האוסר על האיש להמשיך בהתנהגותו הרעה (ען תויעדהם(?) וען אלאכראק בהם פי אלמחאפל וגירהא — מאיומיו ומהטרדתו את הציבור באסיפות ובמקומות אחרים). העבר השני של הדף נעשה בו שימוש משני לפיוט מנוקד גדול. החיבור בין החלקים נעשה בידי אלן אלבאום.

פיוט מאת המשורר היהודי האנדלוסי יצחק אבן גיאת (1038–1089), שהועתק בידי אברהם בן יג'ו על גב מכתב שנשלח אליו להודו על ידי ח'לף בן יצחק מעדן. הפיוט הוא רשות לנשמת — סוג של פיוט שהחזן היה אומר לפני תחילת התפילה המרכזית בשבת וביום טוב. ("היום ולחיי משך עולמך,/ נשמת כל חי תברך את שמך.") גויטיין משער שאחד מסוחרי הודו נשא עמו את דיואן אבן גיאת, ואבן יג'ו העתיק ממנו את הפיוט לשם הובלת התפילה הציבורית. נוסף על רשות זו, הוא גם העתיק אופן לסוכות מאת המשורר האנדלוסי רבי יהודה הלוי. אם ההעתקה נעשתה לפני שנת 1141, הרי שהדבר אירע בעודו של המשורר בחיים — מרחק מרשים שאליו הגיעה שירתו עוד בחייו; אך אבן יג'ו מספר גם שפגש בעדן את סלימאן אבן גבאי, רפיקו (בן לווייתו במסע) של רבי יהודה הלוי במסעו מזרחה ממצרים מאל-אנדלוס בשנת 1140, ואפשר שאבן יג'ו ראה את הדיואן שלו רק אז והפיצו ממזרח לעדן. כמו כן הוא העתיק מעריב ליום כיפור, וגם חיבר פיוטים משלו, ובהם שתי סליחות שכתב בשוליים ובגב שטר שחרור עבד, וכן שירה חולין.

מכתב בעברית המוסר דיווח מפורט על סכסוך, ככל הנראה בבתי הדין המוסלמיים, סביב סחר הפשתן, מסמך משפטי ושאלת תקפות עדיו. בין המעורבים בפרשה: נחמן, חתנו סולימאן בן חסן בן רביע, בנו של אדם נוסף (אולי בנו של סולימאן), ואבו אלחסן עלי בן אלקאסם המכונה אלכאמלי. קבוצת הכותב קיבלה לידיה כתב הרשאה, והאדם המורשה ניגש אל הפקיד, אשר נתן הוראה לעשות דבר־מה בקשר לפשתן. בהמשך מובא תיאור ארוך של ויכוחים סביב השאלה למי יש לתת איזה כסף, באילו מסמכים אפשר לבטוח, ועל חתימותיהם של מי. לאחר כל הדיבורים והטרחה, "לא יכלו להציל מידו אפילו פרוטה אחת. ועתה ראוי שתבוא, ואין דבר בלתי אם יבוא ויטול את כספו, או... שיכתוב שטר לישמעאלים... כל זקני הישמעאלים...". מקום ההתרחשות וזהות המעורבים אינם ברורים לחלוטין, אך ייתכן שמוזכרים אי־שם במכתב. ייתכן שהכותב מתייחס לפקיד הנמצא בסיני (?! הפקיד שבסיני). כן עולה שאלה הנוגעת למשלוח פשתן למרחקים גדולים, ומוזכרים שודדי דרכים. בצד השני (verso) נעשה שימוש חוזר בקלף לצורך כתיבת פיוט.

מסמך משפטי (חלקו העליון בלבד) שבו יצחק בן אברהם (ככל הנראה אבן פראת') ממנה את אסד הידוע גם בשמו העברי יהודה בן משה כשליחו. יצחק נושא כאן את התואר "שר לעדה", ואביו אברהם מתואר כ"זקן הקהילות ברמלה". מ"א פרידמן טוען שהמסמך נכתב בצור במחצית השנייה של המאה ה-11, ככל הנראה לאחר הכיבוש הסלג'וקי של שנת 1073. פרידמן מזהה את יצחק זה כבנו של אברהם אבן פראת', בעוד שגיל חולק וסבור שיצחק היה דווקא אביו של אברהם אבן פראת' — זיהוי המחייב תיארוך מוקדם יותר. המסמך מזכיר את "בית דין הגדול", כלומר בית הדין של הישיבה הארץ-ישראלית, ולאחריו מופיע הצירוף הייחודי "שלשיפלת דלת יעקב". נורמן גולב פירש ביטוי זה כהתייחסות למקום בדלתא של הנילוס, אך פרידמן מראה שמסתבר יותר שמדובר בדרך פיוטית לתאר את מצבה השפל והמושפל של הישיבה עצמה באותן שנים, ואולי יש בכך רמיזה ליחזקאל י"ז:ו. המסמך נערך ונדון אצל פרידמן, "עוד על 'עיטור' חתימתו של ר' אליהו בן גאון במכתבו לאברהם שר העדה", תרביץ מ"ט (1980), עמ' 202–204.

שריד מכתב בערבית-יהודית הממוען למרדכי משיש (?), אשר נעשה בו שימוש משני לניסיונות קולמוס באותיות עבריות מרובעות, וייתכן שגם לטקסט ספרותי בצדו השני. בסך הכול, סביר להניח שהשריד מתוארך לראשית העת החדשה (המאות ה-16 עד ה-19), אם כי לא ברור כמה זמן חלף בין נקודות השימוש החוזר השונות שלו. ייתכן שהשנה מוזכרת בגימטריה ברקטו, שם הצירוף "מבי" חוזר לאחר הביטוי "יום ג במ", שעשוי להתפרש כ"יום השלישי של מ[נחם]" או של חודש אב. שריד המכתב הולך בעקבות מוסכמות הנימוס האפיסטולרי המקובלות בערבית-יהודית, לדוגמה בשורה 9 ברקטו מציין הכותב כי שמע בשורות טובות על הנמען: "נסמעו ענכום אכבאר אל כייר". הטקסט שבוורסו נראה כתוב ביד שונה (ראו במיוחד את השוני בצורת האל"ף), וגם הסגנון משתנה באופן ניכר ממכתב אישי לתיאור פיוטי, עם ביטויים כגון "אן ייקול אל ן אדם לקלבו" — כלומר "שיאמר בן האדם אל לבו" (שורה 1 בוורסו). יש לציין כי הצירוף "[ב]ן אדם" יכול להתפרש גם באופן רחב יותר כמתייחס לכל אדם, בהתאם להקשר.

מכתב מאת משה בן לוי הלוי מקלּיוּב, הממוען לאביו, החזן אבו סהל (לוי) בפוסטאט. משה מדווח על קבלת מצרכים שונים. הוא שואל האם אישה במשפחה (המכונה "אלכּבּירה" — הזקנה/הגדולה) רוצה שיקנה עבורה בד מסוים מאבו אליֻסר. הוא מתלונן שהמכתב היחיד שהגיע אליו לאחרונה הוא מכתב שבו אחיו אמר לו לא להיות טיפש מגוחך, והוא נסער מאוד משום שאינו יודע מה עשה כדי להיות ראוי לדברים כאלה. משה שלח עם נושא המכתב כמה פיוטים ("יוצרות") לראש השנה; קודם לכן ביקש את ה"מזמור" לראש השנה אך אין לו עוד צורך בו, כיוון שמצא אותו. הוא כותב: "הודיעו לי אם אבו אלח'יר יגיע". הוא מצר על כך שאחיו הבטיח לבוא לבלות עמו את השבת אך לא הגיע. הוא שולח דרישת שלום לדודיו מצד אביו, עִמראן ובַּיאן, וחוזר ומדגיש שהוא חייב לדעת האם "אלכּבּירה" אכן רוצה את הבד. בצד השני של המכתב מופיעה הכתובת (בערבית) ומזמור צ"ח מתהילים בכתב ידו של אבו סהל לוי (הנמען של המכתב).

מסמך מדינה. עצומה לפקיד פאטימי הנושא בתואר ʿאמיד אלדולה, ובה מבקש העותר שהמדינה תחרים את נכסיו בארץ ישראל מאחר שהם אינם מניבים הכנסות והם נטושים למעשה, והוא אינו מעוניין לשאת בחבות נוספת בגינם. ככל הנראה המסמך מתוארך לתקופה שלפני חלוקתם מחדש של נכסי האקטאע (אקטאעאת) בשנים 1107–1108 לסה"נ, עת פחתו הכנסות המדינה ופקידי הממשל הציקו לבעלי האקטאעאת בדרישות לתשלומים. פקיד פאטימי הנושא בתואר ʿאמיד אלדולה מופיע בלפחות שבעה מסמכים. אחד מהם פעל בימי שלטונו של אלט'אהר ולקראת תחילת שלטונו של אלמסתנצר, והיה מקורב לוזיר אליאזורי (לפי אלמקריזי, אתעאט' חלק ב'). הוא מופיע גם במסמך מדינה המתוארך לשנים 1024–1027 לסה"נ יחד עם תאג' אלדולה. הפקיד השני הנושא באותו תואר מופיע בעיקר במסמכים בערבית-יהודית המתוארכים סביב שנים 1140–1150, והיה פקיד מדינה יהודי ושמו יצחק בן יוסף. בצד השני (verso) של המסמך מופיעה פיוט עברי ליטורגי.

טקסט ספרותי בערבית-יהודית בצורת סיפור מחורז, בדומה למקאמה (קצידה, قصيدة). הטקסט נפתח בצד ה-verso ומסתיים ב-recto. החריזה מסומנת באמצעות שני קווים אלכסוניים מעט מעל או מתחת לטקסט. מדי פעם מופיעים סימני ניקוד ערביים ותנוין (تنوين). הטקסט מתאר את אירועי יום אפל, קודר ומבשר רעות שירד על אבותיו של המספר. הוא מציג את דבריו של אדם המדבר בפני אדונו המלך כנגד קבוצת אנשים מסוימת. הדובר מתאר קבוצה זו כקבוצה קטנה במספרה החיה בקרב קבוצת אנשים גדולה יותר, אך אינה הולכת במנהגיה ובדתה של הקבוצה הגדולה. הדובר מייעץ שאין זה דבר טוב להניח לקבוצה זו לשגשג, אלא דווקא השמדתה היא הדבר הטוב. בהתאם לכך, הוא מציע מסע מאורגן נגד אותה קבוצת מיעוט. בין הפעולות המומלצות נכללת החרמת רכושם היקר ומכירתו במחיר זול. לאור הדמיון לכתוב באסתר ג', ח'-ט', ניתן להניח במידה רבה של ודאות שהטקסט המחורז משמר קטע מעיבוד פיוטי של מגילת אסתר.

מכתב מנתנאל בן חלפון אל זכאי הדיין המשכיל נזר המשכילים. בערבית-יהודית. ככל הנראה אותו שולח של מכתב מ-1174 לסה"נ, אך מכתב זה נכתב מוקדם יותר, שכן אביו של השולח עדיין היה בחיים בעת כתיבתו. נתנאל פותח בדברי שבח לאישה דגולה שהלכה לעולמה. לאחר פטירתה נערכה חתונתו של מסלם אלמטרז (הרוקם). בחתונה נאספה מגבית ("צִינִיָּה", פשוטו: מגש) שהניבה שלושים דרהם. מאחר שנתנאל עצמו לא נכח במקום, נמסר הכסף ל"פאר החזנים" (אלפאר), אשר היה אמור להעבירו אל הנמען. (השולח עצמו הוא חזן, שכן הוא מבקש שיישלח אליו עם מסלם פיוט הנקרא "רחמן".) בהמשך הוא מדווח על מגביות שנערכו בשתי חתונות נוספות: זו של יוסף בן מנ[...] וזו של יוסף אבן שהידה ובת מֻנא בן אבו אל-[...]. המכתב נקטע באופן פתאומי למדי בדיוק ברגע שבו מתחיל השולח לספר מה אירע כשהגיע אבו אלפרג' אלג'זרי. (חלק מהמידע על פי כרטיסיית גויטיין.) חיבור הקטעים: עודד צינגר.

שאלה משפטית, ככל הנראה מופנית למשפטן מוסלמי, כתובה בכתב ערבי. עוסקת באישה יהודייה שבעלה התאסלם ואחר כך יצא למסע להודו, שם נעלמו עקבותיו. וכך נאמר בה: "באשר ליהודי שהתאסלם (אַסְלַמַ) ונשאר קשור לאישה יהודייה לאחר שהתאסלם במשך שנה. לאחר מכן ביקש לצאת למסע, ואשתו הנזכרת אמרה לו: 'לא תצא בלא שתיתן לי את גט הפיטורין שלי', והוא השיב לה: 'לא אעדר אלא לזמן מועט'. והוא יצא לדרכו, וזה עשר שנים שהוא נעדר. והיא מבקשת להינשא [מחדש], לנוכח מצוקתה הכלכלית הקשה, שכן היא חסרה כל מפרנס בשל קשיי השעה וצרות הזמן. האם ניתן שתינשא לאחר כל פרק הזמן הזה, מבלי שנשמעה ממנו כל ידיעה, מאחר שהוא נמצא בארץ הודו (פִי בִּלָאד אלהִנד)?" המידע מבוסס על מחקרו של יגור על מסמכים אחדים מגניזת קהיר הנוגעים להתאסלמות (2020). בצדו האחורי של המסמך מופיעים פיוטים; לפי המהדורה המצורפת של גויטיין, ייתכן שהם בכתב ידו של בן יג'ו.

השמורה מאחדת שלושה קטעים שעל צידם האחד פיוטים עבריים ועל צידם האחר שרידים של מכתבים בערבית-יהודית. שלושת המכתבים נכתבו ככל הנראה באותו כתב יד, וכן שלושת קטעי הפיוטים נכתבו בכתב ידו של סופר אחד (השונה מסופר המכתבים). לא ברור אם הקטעים שייכים לאותו מכתב או שמדובר בשלושה מכתבים נפרדים. דף 1: מכתב מסחרי בערבית-יהודית. מכתבו של הנמען הגיע, ועמו חמש המשלוחים שהוזכרו בו: ארבעה מיועדים ל"סיידנא אב (בית הדין)" ואחד לשולח. השולח שילם את המחיר או את שכר ההובלה עבור החבילה האחת (רובאעי אחד) ועבור ארבע החבילות (דינר אחד), כפי שנתבקש. לאחר מכן הוא מוסר עדכונים על משלוחים אחרים. אשר ל"אב", הוא הפליג יום קודם לכן (אלבירחה) לטריפולי. "אב" ביקש מהשולח למסור דרישת שלום לנמען ולבנו ע'אלב. נזכרים "רבנו בנימין" וקהילה, וכן אחיו של מישהו, "רבנו מבשר". דרישות שלום לחזן הִבַּה ולר' יעקוב.

ספרות עממית בערבית-יהודית. הטקסט מספר את סיפורו של חכם המפליא את המלך פעם אחר פעם בכוח הסקת המסקנות שלו. כך למשל, הוא מסוגל להבחין במבט אחד בסוסו של בדואי שהסוס יָנק מכלבה, וכן הוא מצליח לזהות מתוך בדיקה מקדימה של שפחה (תַקְלִיבּ, דֻח'ול אליד) הנעשית טרם הקנייה כי כלל אינה שפחה. בכל פעם שהמלך מקשה ומבקש הסבר, החכם מבאר את שיטת ההיסק שלו, ובעקבות כל הישג כזה המלך מוסיף ומגדיל את משכורתו או את קצבת הלחם שלו. בסופו של דבר מודיע החכם למלך כי הוא עצמו (המלך) הינו בנו הבלתי-חוקי של אופה, ומוכיח את דבריו; המלך משביע אותו לשמור על הסוד ומשלח אותו לדרכו עם כסף רב המספיק לו לחיות באושר עד אחרית ימיו. המסמך פרוש על פני שני עמודים; בעמוד השני מופיע גם פיוט עברי שלפניו הכותרת "ישעיהו ב' אלעזר ב' ג'אבר אל שמריה כהנא ב' אהרן". בעמוד האחרון מופיע גם השם יהודה ב' פרחיה.

רשימת סולטנים עות'מאנים ("אלה שמות מלכי האוסמאנלסים אשר מלכו עד היום"), כתובה בעברית ובספרות ערביות מערביות. לאחר השם סולימאן השני מופיעה הערה לפיה אמו (אשוב סולטאן, שנולדה נוצרייה) הייתה "מזרע עמלק". הסולטן האחרון ברשימה (מס' 28) הוא עבד אל-חמיד הראשון (אמת), שעלה לשלטון בשנת 1187 לה' (1774 לסה"נ) ומלך 16 שנים. יורשו סלים השלישי אינו מופיע ברשימה, ועל כן ניתן לתארך את המסמך לסביבות 1789 לסה"נ. הרשימה מסתיימת במסר משיחי מפתיע, המנצל את משחק המילים בכתיב העברי של השם חמיד (אמת — שבקריאה כמילה עברית משמעה "אמת"): "על כן אמרתי אמת ליעקב כי אם ישראל . . . ויגל יעקב וישמח ישראל כירא . . . אמת דת אלהים משיח תראה אכיר". המסמך הוא חלק מספר גדול יותר בעברית הכולל תפילות, פיוטים וטקסטים ספרותיים נוספים. לפחות אחת הכותרות כתובה בחלקה בלאדינו. צירוף: אלן אלבאום.

עצומה מאת נחושתן (קוֹפֶּרסְמית') מאלכסנדריה. תיארוך: ככל הנראה מן התקופה הפאטמית על פי המבנה והפלאוגרפיה, אך ייתכן גם שמקורה בתקופה האיובית. תאריו של הנמען תואמים לאלו של דיין איובי – אלשיח' עז אלדין בן עבד אלסלאם. לפי קריאתו של גויטיין, מגיש העצומה רכש סחורה כלשהי מן הדיואן, אך נאלץ להחזירה, וכעת הוא מבקש שיוחזרו לו אותם טובין ומבטיח לשלם תוספת של שלושה דינרים. לחלופין, ייתכן שהוא מתאר כיצד ביקש לנהוג במידת חסידות (תזכּא) למען הצבא (אלי אלעסכר), רכש פריטים מסוימים מן הדיואן, השקיע עמל בשיפוצם, ולאחר מכן השיב אותם – אך פוצה רק על שוויָם המקורי ולא קיבל עדיין כל פיצוי על עמלו (תכלף, תעב), ומכאן עצומתו. הצד הקדמי שימש שימוש משני לכתיבת פיוט עברי בכתב יד סופר ייחודי. ביד אחרת, מתחת, מצויה טיוטה של שיר תהילה (פאנֶגירִיקה) לרופא בשם אליעזר (המכונה "שר").

מסמך משפטי בכתב ערבי. הצהרת הודאה (אקראר) שנמסרה על ידי אלאמיר אלמואיד עז' אלמלכ אפתח'אר אלדולה פתיאן בן סיף(?) אל[...] בו אלקאסם(?), "מן אלטאיפה של [...]", המֻקְטַע [בעל זכות הקצאת המס] [...] במחוז [...]. בהצהרה הוא מודה כי הוא חייב לקאצ'י אבו אלמעאלי בן אלקאצ'י אלמח'לץ ת'קת אלמלכ 11 ארדבים של חיטה ו-7 ארדבים של שעורה, וייתכן שאף דברים נוספים. הוא יפרע את החוב עד מוחרם 547 להג'רה = אפריל/מאי 1152 לספירה. המסמך עצמו מתוארך ל-13 בשעבאן 546 להג'רה = 25 בנובמבר 1151 לספירה. הסופר הוא צאלח בן עבד אלוהאב. למסמך שתי חתימות עדים. בסיבוב של 180 מעלות, ובכתב יד/קולמוס שונה, מופיעה רשימה של מספרים סודרים (אוול, ת'אני, ת'אלת', וכן הלאה), כשאחרי כל אחד מהם מופיעה מילה הנראית כ"ىاב", ולאחריה ספרה יוונית/קופטית. בצד האחורי של הדף מופיעים פיוטים עבריים.

מכתב מיצחק בן אהרן הסג'למאסי, שנשלח מעיד'אב אל חלפון בן נתנאל. תאריך המכתב: כ"ה באייר [ד'תת"ק] לבריאת העולם, היינו 14 במאי 1140 לסה"נ. יצחק בן אהרן הסג'למאסי כתב את המכתב הזה מעיד'אב כארבעה חודשים לאחר שיצא מפוסטאט לעדן, כמתואר במסמך ח65 (שם הוא מכונה אבו אסחאק הסג'למאסי). הוא שהה בעיד'אב למשך זמן מה לפני שהמשיך בנסיעתו דרומה (את המכתב הנוכחי כתב לאחר שכבר עלה על האונייה בעיד'אב). בתקופת הביניים הספיק לשלוח מכתב אחד לחלפון ולקבל מכתב אחד בתשובה. במכתב שלפנינו הוא מבקש מחלפון לסייע למוסר המכתב, בן עירו מסג'למאסה, בכמה ענייני מסחר. יצחק גם מדווח על שני יהודים שהלשינו עליו לשלטונות בעיד'אב — וטוען נגדם בקללות — בטענה שרימה בתשלום מכסי המכס על מטען של אלמוגים. אחד מן המלשינים טבע לימים בים. בצדו השני של המסמך מופיעות גם כמה שורות של פיוט.

מכתב מאברהם בן הגאון לסהלאן בן אברהם. (הזיהויים על פי גיל; ואילו גויטיין סבור שהמכתב נכתב ב"כתב היד הבלתי ניתן לטעות" של הגאון שלמה בן יהודה.) המכתב כתוב ברובו בכתב ערבי, עם שילוב של עברית פה ושם. תיארוך משוער: בסביבות שנת 1045 לסה"נ. השולח מפרט בעיקר את הכיבודים והמינויים שחולקו במהלך חודש תשרי. הוא מזכיר את "אב בית דין" ואת אחיו "השלישי", שהם ככל הנראה (גיל אומר "בוודאות") יוסף ואליהו, שני בניו של שלמה גאון (ומכאן התיארוך המשוער). בצד האחורי (verso) מצוי טיוטה של פיוט בכתב ידו של סהלאן בן אברהם (ומכאן הזיהוי של הנמען). (המידע מגיל.) הערה: גויטיין פרסם את הקטע הזה במאמרו "מקורות חדשים על הגאונות הארצישראלית" בספר היובל לברון (1974), אך באותה עת הוא נקרא בשם אחר. ייתכן שהבלבול נבע מכך שגויטיין סבר ששני הקטעים הללו הם חלק מאותו מסמך.

עדות משפטית קראית (זכרון עדות) מתאריך כ' אדר ה'תמ"ב (1682), שנכתבה ונחתמה על ידי אברהם הרופא בן צעיר, אחד השליחים שנשלחו מירושלים עם הבשורה על יבול השעורים (אביב), יחד עם מרדכי בן חיים הכהן. מאחר שהשעורים הבשילו לחלוטין, השנה הקרובה — שהיא שנה מעוברת אצל הרבנים — לא תעובר אצל הקראים. השליחים נשלחו הן לדמשק והן לקהיר/פוסטאט. הכותב מציין כי לראשונה "מזה זמן רב" משמעות הדבר שלוחות הזמנים של הרבנים ושל ה"ערלים" (נוצרים מערביים? מוסלמים?) חופפים, ואילו לוחות הזמנים של הקראים, הפרנקים והמרונים חופפים ביניהם. המונח "ערלים" מתייחס בדרך כלל בתעודות גניזה קודמות לנוצרים, אך בהקשר זה ה"ערלים" מנוגדים לפרנקים ולמרונים, ולכן הכותב מבחין ככל הנראה בין נוצרים מערביים למזרחיים, או בין נוצרים למוסלמים. הקלף שימש שנית בצד הרקטו לכתיבת פיוט.

קטע ממסמך משפטי או אולי איגרת. בערבית-יהודית. שמורות ההתחלות של כ-19 שורות, ככל הנראה מתחילת המסמך. החלק הראשון נקרא כמכתב המלצה או לפחות תיאורים משבחים על הבת אללה בן ישועה, הידוע בחסידותו (סלוך אלואג'ב), שהיה לו אב טוב הקשור באופן כלשהו ל"...משה, זכר קדוש וצדיק לברכה" (ייתכן שהכוונה לרבי משה בן מימון). אפשר גם לשחזר זאת אחרת כמתייחס ל"בן משה", ובמקרה זה יכול להיות שמדובר ברבי אברהם בן הרמב"ם. בכל מקרה, אדם אחד מתואר כ"ביישן/צנוע" (בישן), ואדם אחר כבוגד (ותבתת כיאנתה). מוזכר גם שיפוץ בית הכנסת (עמארה בית הכנסת). הקטע הבא מתייחס לפרקי זמן שונים (לילות שישי ושבת; מדי שבוע; שלושה חודשים), ולאחר מכן מופיע הביטוי המשפטי הטיפוסי "החתמנו את חתימותינו" (אתבתנא כטנ[א]), בעניין ש"הוא לא ייכנס לתוכו". עבר שימוש משני בצד ב' לפיוט.

חלקה העליון של עצומה (תשע השורות הראשונות) המופנית אל "אלאמיר... אלמג'אהד אלמת'אע'ר אלמראבט אלאספהסלאר... שהאב אלדין". התיארוך: המאה השלוש-עשרה, או אולי מאוחר יותר. מגיש העצומה מדווח כי המואד'ן ששירת במדרסה של סיף אלדין יאזכוג' הוא בן 115 (!?), וכי הנמען "כאן יצדק" — ביטוי שמשמעו בהקשר זה אינו ברור: האם נהג בו בנדיבות וצדקה? האם האמין לדבריו? המשך הטקסט חסר. המדרסה הנזכרת קרויה על שם סיף אלדין יאזכוג', ממלוּכּ של אסד אלדין שירכוּה, ששירת לימים תחת צלאח אלדין (סלאדין) ואלמלכ אלעזיז ומת במצרים בשנת 1203 לסה"נ. על מוסד זה ראו אוגדן גוֹלֶט וסאמח איסכנדר, במאמרם על שיקום הסוּנה ותולדותיהן הראשונות של אסכולות המשפט האסלאמיות והמעמד האקדמי במצרים בשנים 495–647 להג'רה / 1101–1249 לסה"נ. צדו האחורי של הדף נוצל מחדש לכתיבת פיוט.

איגרת רועים בעלת מרווחים רחבים בין השורות, מאת נשיא, ככל הנראה דוד בן דניאל. באיגרת מוכרז כי מאיר השר ויצחק הדיין הם שיתמנו לאחראים על מינוי כל השוחטים (טבחים) והשומרים בקהילה הנמענת, וידאגו לכלל צורכיה הדתיים. במקום אחר באותה איגרת מודיע הכותב על זכות נוספת שבכוונתו לממש כלפי הקהילה, ובאותה הזדמנות גם מצדיק את סמכותו: "נבחר עשרה זקנים מקרב נכבדיכם ונחזק את ידיהם כדי שינהיגו את העם, שכן מוטל עלינו למנות זקנים, שופטים ושוטרים. זוהי נחלתנו ונחלת אבינו המלך יהושפט, ככתוב: 'ויעמד שפטים בארץ בכל ערי יהודה הבצֻרות' (דברי הימים ב' י"ט, ה')". בצד השני של המסמך מופיע פיוט בנושא אסטרונומי. בשוליים התחתונים והשמאליים מצוי "סיפור על האסונות הנוראיים שאירעו בלוסנה (אליסאנה), ישמרה האל". (חלק מן המידע לקוח מכרטיסיית גויטיין.)

עדות משפטית. למסמך יש מאפיינים של נוסחה משפטית (גיבורי העדות מכונים רק "פלאנה" ו"פלאן"), אך לצדם מופיעים תאריכים ספציפיים מאוד וכן שמותיהם של ארבעה עדים. סביר להניח שמדובר בתרגיל כתיבה, שבו תלמיד העתיק מסמך משפטי אך השמיט את השמות. תמיכה בהשערה זו: כל שמות העדים נכתבו באותו כתב יד, והשורה התחתונה מכילה ביטוי הפותח איגרת, ובו טעות כתיב. תוכן המסמך המשפטי: העדים באו לביתה של האישה, והיא הצהירה בפניהם שביום חמישי, כאשר כולם היו בבית הכנסת (במקור: "באת הכנאסת!" — שגיאת כתיב), היא שיחררה אדם מסוים שנכח שם מכל החיובים כלפיה. העדים הם: מבארך בן משה האחבאר ז"ל (המילה הערבית החריגה משמעה אולי כהן, או שמא חבר?); משולם הלוי בן שר שלום ז"ל; יוסף הלוי בן שמואל ז"ל; משה בן צדקה ז"ל. בצד השני (verso) של הקטע מופיעים פיוטים.

דפים מתוך "מגילת מצרים", חיבור פיוטי-סיפורי שנקרא בקול בבית הכנסת לציון השחרור מרדיפה ולהבעת תודה עליו, בשנת 1012 לסה"נ. הפרעה ציבורית במהלך הלוויה יהודית הציתה אלימות, ובעקבותיה נעצרו רבים, ושופט בפוסטאט גזר דין מוות על 23 מבני הקהילה היהודית. בהתאם לזכותם על פי הדין המוסלמי, פנו ראשי הקהילה היהודית בבקשת ערעור ישירה אל הח'ליפה אלחאכם בּאמר אללה בקהיר. הח'ליפה הכריז כי העדים המוסלמים שיקרו ושחרר את היהודים שנידונו למוות. המחבר המשוער של "המגילה", המשורר העברי שמואל השלישי בן הושענא, מוזכר בדף 4v, שכן גם הוא נמנה עם האסורים. דף 1 של הקודקס מכיל ברכות השחר והוא כתוב בכתב יד שונה משאר הדפים, וגם הניקוד שלו נוסף בשלב מאוחר יותר. דף 2 אמור היה לבוא בין דפים 6 ו-7. חסרים דפים בין דפים 3 ל-4, וייתכן שגם בין 5 ל-6.

מסמך מסתורי הכולל כמה גושי טקסט, כולם דהויים למדי. ייתכן שהוא מתחיל בצד ה-verso וממשיך אל ה-recto. בראש ה-verso מופיע פיוט בעברית. לאחריו רשומה משפטית בעברית. נראה שהמסמך מתוארך לשנת [ד']תת"ח לבריאת העולם = 1047/48 לסה"נ. מדובר בהודאה שעשה עלי בן יצחק לטובת מבורך ("כליל היופי") בן סעדאל. כחמש שורות מהתחתית מופיעה הוספה בין השורות הנותנת את שם העיר (במדינת ב. . .), אך קריאתה קשה ביותר. ב-recto, נראה שכתב היד והדיו משתנים סביב שורה 10. ייתכן שזהו השימוש המקורי של המסמך, שכן הוא מעוצב כמכתב. אולי מדובר בשאלה הלכתית הממוענת אל "[...] בן שלמה ראש ישיבת גאון יעקב". זה היה אמור להיות בדרך כלל מצליח גאון, ובמקרה כזה יש לבחון מחדש את התיארוך בצד השני. השאלה עשויה להיות קשורה לנישואי כוהנים. טעון בדיקה נוספת.

דיווח מתקופת אל-אפד'ל, כנראה. בכתב ערבי. תשע שורות מאמצע הדיווח שמורות כמעט לחלוטין. נשלח מעיר המכונה רק al-thaghr al-maḥrūs, ייתכן שזו אלכסנדריה או טריפולי. הנמען מכונה פעם אחת al-majlis al-ʿālī al-muʿaẓẓam (khallada Allāh ayyāmah) ופעם אחת mālik al-riqq (khallada Allāh mulkah). מזכיר פגישה בין ברכאת מסוים ובין בולדווין (ככל הנראה בולדווין I), ארור יהיה. מזכיר גם איש מעכו ומתייחס לצידא (צידון). כולם במצב של תסיסה ורפיון לב, כי אינם יודעים מה יעשה בולדווין: האם יתפשר עם עסקלאן (אשקלון/אשקלון)? עם צור? או שמא יכבוש מקום מסוים ויתייחס בצדק לנתיניו? נעשה שימוש חוזר בצד החיצוני לפיוט עברי. מסמך זה זוהה ותועד ב-PGP על ידי אלן אלבאום ב-2022. בהמתנה לפרסום על ידי פול קוב ואלן אלבאום.

טיוטה של מסמך משפטי, שנערך באופן יוצא דופן בבית דין מעורב של קראים ורבניים. הסכם בין שני צדדים במקרה ירושה מורכב, הקובע את ההתחייבויות שיחולו על מי מהצדדים אם יביא את העניין בפני בית דין מוסלמי. המקום: פוסטאט. התאריך: תמוז שנת 1366 למניין השטרות, היינו יולי 1055 לסה"נ. שתי נשים, רייסה בת ת'מאם ורחמה בת ת'מאם, מורישות את עיזבונן לשני בני אחיהן, מבורך בן ישראל ושמואל בן יהודה. בית דין של שלושה (אברהם בן שלמה, נהראי, ועלי הכהן) יכריע מה יימכר ומה יחולק בין שני האחיינים. הבית החדש של רחמה בת ת'מאם יוצע למכירה. בצד השני (verso) מופיעים חרוזים עבריים, פיוט מחורז, שכותרתו "ז׳ לשמעו". (המידע מבוסס על CUDL ועל כרטיסיות גויטיין.) צירוף: עודד צינגר. ככל הנראה צירוף עקיף עם מסמך נוסף.

מאחד שלושה קטעים, שבכולם מופיעים פיוטים עבריים בצד אחד ושרידי מכתבים בערבית-יהודית בצד השני. שלושת המכתבים נראים כתובים באותו כתב יד, וכן שלושת קטעי הפיוטים כתובים ביד אותו סופר (שונה מסופר המכתבים). לא ברור אם חלק מן הקטעים שייכים לאותו מכתב או שמדובר בשלושה מכתבים שונים. דף 3: קטע ממכתב בערבית-יהודית. הקטע מצטרף לקטע נוסף. השולח שלח בהמת רכיבה (דאבّה, בהימה) יחד עם חסן בן משה לצד מכתב זה. על הנמען לבוא (לפוסטאט?) עם הבהמה, ולהאכילה בכל מספוא שתזדקק לו (אעלפהא איש מא אעתלפת) ולחייב את השולח בעלות. בהמשך מופיעות הוראות עסקיות נוספות, ואחריהן דרישות שלום לבנו של הנמען ע'אלב, לבנימין פאר הקהל, לשמריה, לחזן הכהן, ולחלפון ובנו אברהם. הצירוף בין הקטעים נעשה על ידי אלן אלבאום.

צו, או ליתר דיוק רישום של הוצאת צו/תשובה מטעם הסולטאן (תוקיע) מלשכת הח'ליפה אלחאפט', בתגובה לעצומה (רֻקעה) ששלח הקאדי סנאא' אלמלכ עבדאללה בן עבד אלעזיז בן אבי כאמל, בעניין השבת הכספים, השמן והזכוכית שהיו ניתנים בעבר למסגד שלו מתוך המחסן (אלח'זאנה) בפוסטאט. מתוארך מֻחַרַם 532 להג'רה (ספטמבר–אוקטובר 1137 לספירה). המסמך כולל שעתוק של נוסח המזכר המאשר (תוקיע), המוצג במילים "מא מת'אלהֻ" — בדומה למה שמופיע במסמך מקביל אחר. מבחינה חומרית המסמך משמעותי במיוחד, שכן ניכרים בו סימנים לכך שהיה בעבר חלק מדף כפול (bifolio), דבר המרמז על כך שרשומות מסוג זה נשמרו בקובצי קונטרסים או בתיקיות כלשהן — כלומר עדות לקיומם של ארכיונים. בצד האחורי של הדף נמצאים פיוטים בעברית, ובהם זולת.

דו"ח על מצב הדברים. מסמך גדול ומשומר היטב. מתוארך ל-5 במוחרם 592(?) להג'רה = 10 בדצמבר 1195 לסה"נ, אם הקריאה נכונה. המסמך מתייחס לאדם הנושא את התארים ח'ליל אמיר אלמומנין ועז אלדין (שניהם אופייניים לוזירים, אם כי השני אולי הוא הלקב הספציפי של אותו אדם). השולח מודיע לנמען כי קיבל סכום של 6,355.5 דרהם מאחיו (צנו) של הנמען. בהמשך הוא מתאר כיצד הכספים מחולקים, ובכלל זה חלוקות לעולי הרגל או למי שהשלימו את החג' (אלחאג'ון) מקרב המלומדים (אלפקהאא') והעניים (אלפקראא'), וכן כיצד כל המקבלים מודים ומשבחים את הנמען יומם ולילה. השולח מעביר דרישות שלום ותפילות ממגוון אנשים נוספים. ראוי לעיון נוסף. בצדו השני של הדף נעשה שימוש חוזר עבור רשימה ארוכה של כותרות פיוטים.

תכתובת רשמית בכתב ערבי. השתמרו ראשי 13 שורות. ייתכן שמדובר בענייני חכירת מסים (צ'מאן), והמסמך כולל את התאריכים צפר 439 להג'רה ורביע א' 440 להג'רה. מוזכרת ה"מעדיה" — רפסודה או גשר סירות (לפי Agius בספרו על ספינות האסלאם הקלאסיות, בעקבות אבן בטוטה), וכן מוזכר "ג'סר" — סוללה או גשר. דרושה בדיקה נוספת. הקלף נעשה בו שימוש חוזר ובצד הרקטו נכתבו פיוטים. בין הפיוטים: סוף יוצר, "שמעת שאגת" מאת שמואל "השלישי" בן הושענא; פיוט נוסף שהשתמרה ממנו רק כותרת חלקית "לאיכה ז״ל […]"; יוצר לשבת, עם כותרת חלקית "‫[…‬ מ‫]‬בורך ז״ל"; ושני יוצרות על "דברי", שהשני שבהם נושא את הכותרת "אחר לדברי" ופותח במילים "דברי אמרי עניניהם". (המידע על הרקטו מבוסס על CUDL.)

עצומה הממוענת לצלאח א-דין (אל-מלכ אל-נאצר). השולח הוא מחמוד בן ממדוד, המתאר את עצמו כלוחם בדרך האל (אל-מג'אהד פי סביל אללה). לפי מספר מקורות, שמו המקורי של סייף א-דין קֻטֻז (הסולטאן הממלוכי השלישי, שמלך בשנים 1259–60) היה מחמוד בן ממדוד, אך מסמך זה מוקדם מדי מכדי שהוא יהיה השולח. לאחר הבסמלה נשתמרה השורה הראשונה של תארי הנמען: . . . המג'לס אלעאלי אלסיד אלאג'ל אלמלכ אלנאצר ג'אמע כלִ[מַת אלאימאן] . . . בצד ימין למעלה מופיע הביטוי "ירחמו אללה תעאלי" ("ירחם עליו האל הנעלה"). לא ברור מה הקשרו של ביטוי זה; ייתכן שקדם לו שמו של מבקש אחר. תוכן העצומה עצמה לא נשתמר. בצד השני נעשה שימוש חוזר בדף לפיוט עברי (עם הפזמון "קול תחנוני").

רקטו: שטר מכר בעברית על מתחם בדמשק (בית גדול ובית קטן) הממוקם בשוק היהודים, תמורת 280 דינרים עזיזיים. מתוארך לשנת 47[..] (כלומר 939–1039 לסה"נ, אך לפי גויטיין דינרים עזיזיים נטבעו רק החל משנת 976 לסה"נ) ונכתב בפוסטאט. המוכר הוא מבורך בן צמח אבן אלמלאח, והקונה הוא בשר בן שלמה. גויטיין מציין כי ייתכן שאחד הצדדים, או שניהם, היו ממוצא פרסי, שכן בשטר נקבע שלא ניתן לבטלו באמצעות שום מסמך עברי, פרסי או ערבי שיוצג בבית הדין (אם כי יש להשוות לשטרות אחרים בעלי נוסחאות דומות שאינם רומזים בהכרח על מוצא פרסי). שמות העדים לא השתמרו. ורסו: פיוט הנושא את הכותרת '[...]קבל אל הפט'. (חלק מן המידע נלקח מהערות הקטלוג ומכרטיסיית גויטיין.)

עצומה או דוח שנשלחו על ידי קבוצת אנשים אל הח'ליפה הפאטמי אל-עאצ'ד (השוו לנוסחאות מקבילות במסמך אחר). המסמך מזכיר אקטאעאת (אחוזות קרקע שהוקצו לפקידים ולחיילים) ומֻקטעין (בעלי אחוזות כאלה), מספר שמות מקומות, את צאחב אל-חרב (קצין צבא בכיר) באל-מחלה, וכיצד המגרבים ביקשו לגרש את העותרים מן האקטאעאת שלהם (פא-לַמַּא אֻקטִעת אל-ממאליכ ראמו אל-מגארבה אח'ראג'הם — "וכאשר הוקצו [האחוזות] לממלוכים, ביקשו המגרבים להוציאם החוצה"). מדווח גם על מקרה של שוחד (רִשְוַה). מוזכרים לפחות שני פקידי מדינה: תאג' אל-דולה ואמיר אל-ג'יוש סיף אל-דולה. בצד השני של הדף מופיע פיוט עברי ליטורגי; הסטרופות שזורות בהפניות לפזמון חוזר. דרושה בחינה נוספת.

תשובה העוסקת באדם שבשל מצוקה כלכלית נאלץ לעבור לעיר אחרת לצורך פרנסתו, וזאת על אף איסור מפורש על כך הרשום בכתובת אשתו. זהותו של הנמען שאליו הופנתה השאלה אינה ידועה. דנציג מצטט את דעתו של אדלר שלפיה הרב הנשאל היה הרמב"ם, אך אין לכך כל הוכחה. השאלה הנשאלת בתשובה היא: האם רשאי הבעל לכפות על אשתו להצטרף אליו בעל כורחה? אם התשובה שלילית, האם עליו לגרשה, מאחר שעבר על תנאי מפורש שבכתובתה? ואם התשובה לשתי השאלות הללו שלילית, האם עליו לתת לה מזונות בתקופה שבה הוא נעדר? או שמא עליו לדאוג רק למזונות ילדיו בפרק זמן זה? התשובה עצמה לא השתמרה. בהמשך הדף ובשוליים הימניים מופיע פיוט הממשיך אל צדו האחורי של הדף (אינו מובא כאן).

מכתב עסקי העוסק בסחר בתבלינים, בערבית-יהודית. כתב היד הוא ככל הנראה של ידותון הלוי. (גם גויטיין ציין שכתב היד נראה לו מוכר.) המכתב ממוען ל"אח" (האם משה הלוי?); מוזכרים בו אבו סעד ו"דודך מצד אביך ביאן". המכתב פגום, אך הוא מקור בעל ערך רב למידע על עסקיו של רוקח (עטאר). בין הסחורות הנזכרות במכתב: שרף לבנה (מיעה) וזעפרן. הכותב אינו יודע במדויק את משקל הזעפרן, ולכן על הנמען לשקול את הברנייה (הצנצנת) יחד עם הזעפרן שבתוכה ולחסר ממנה את משקל הברנייה עצמה. הכותב סובל מהתקף של דלקת עיניים (וכך גם איסחאק), אך הוא ינסה "לצאת" (מפוסטאט) אם יוכל. בצד ורסו מופיעים פיוטים (לאו דווקא באותו כתב יד שבצד הרקטו; הדבר טעון בדיקה).

מכתב מאת משה בן לוי הלוי (נפטר 1212), כנראה מקַליוּב, אל אביו אבו סהל לוי בפוסטאט. בערבית-יהודית, עם הכתובת בכתב ערבי. ייתכן שזהו המכתב הארוך ביותר של משה בן לוי השמור בגניזה. תיארוך: ככל הנראה סביב שנות ה-1190. הכותב פותח בתלונה על מצב הכנסותיו כשוחט. הוא מבקש מבני משפחתו ללכת אל המחסן בפוסטאט ולהוציא עבורו מצרכים רבים. כמו כן הוא מבקש כמה פיוטים, ובכללם אחד שיביא לו במיוחד בן-דודו (אבן ח'אל) אבו אלח'יר, ואחרים מאת אבו אלמנא החזן. הוא מציע לקנות בגד לאמו, ומבקש שאחיו (כנראה ידותון) ישיג עבורו פתווא (תשובה הלכתית). האמיר סג'אע אלדין שולח את ברכותיו. בסוף המכתב יש כנראה התייחסויות למחלה, אך הטקסט קשה לפענוח.

רקטו: שריד של מכתב בעברית, המכיל בעיקר ברכות מליציות וביטויים של כאב על הפרידה, וכן התנצלויות על העיכוב בכתיבה — נראה שבעיקר בשל ילדיו של הכותב שנולדו לאחרונה. נוסף על כך מופיעים בדף תרגילי כתיבה באותיות ערביות. ורסו: טקסט ספרותי ביהודית-ערבית, הנוגע להתכתבותו של הרמב"ם עם חכמי פרובנס, ובהם ר' יהונתן הכהן מלוניל, בעניין תחיית המתים ומאמרו של הרמב"ם בנושא זה. גוש הטקסט שאחריו עשוי להיות קשור לכך, והוא כתוב בעברית פיוטית. בדף זה מופיע גם גוש טקסט שלישי באותיות ערביות, ובו (בשיבוש ובחוסר רציפות): "يسال موسى عن ال . . . . . . تكون . . . جاير عالي شي . . . . . . . . . بجواب . . . . . . . . . . عليه شك . . . ."

קטע של התכתבות בכתב ערבי, ביד של לשכת המזכירוּת (chancery hand), אולי דו"ח רשמי. שמורים סופיהן של ארבע שורות. שימוש משני בין השורות ובצד הרקטו עבור פיוט. בין הביטויים הקריאים: سعده الله بصحبته والكون في جملته ... والاحوال ببركة مولانا وسيدنا صلوات الله [عليه] ... لمشكور بجميل الصنع فيه ... خرج عبد(؟) مولانا ... تهيأ(؟) خروجه. פירוש משוער: הכותב מביע את זכותו לחיות תחת שלטונו של הח'ליפה(?) (סעדה אללה בצֻחבּתה ואלכּון פי גֻ'מלתה), מבשׂר בשׂורות טובות (ואלאחואל בּבּרכּת מולאנא וסיידנא צלואת אללה עליה), ומביע את הכרת תודתו (למשכּור גמיל אלצֻנע פיה). כמו כן הוא מדווח על נסיעה למקום מסוים (וכ'רג' עבד מולאנא).

מכתב אל אברהם בן יצחק בן נטירא, בעברית. כתב היד הוא של אדם בשם אברהם הכהן, המוכר בעולם חקר הפיוט כסופרם של שירי שבח שהופנו אל אדם בשם אברהם הבגדאדי. שייבר פרסם מכתב זה כמפתח לזיהוי דמותו של אברהם הבגדאדי — דהיינו, אברהם בן יצחק בן נטירא, בן למשפחה מיוחסת מבגדאד; סבו או אבי אבותיו, נטירא, שימש כבנקאי של החליפים אלמעתצ'ד ואלמקתדר בין השנים 892 ל-910 לסה"נ. המכתב שלפנינו הוא בקשת עזרה ותחינה. הכותב מזכיר את מותו של "האיש המערבי שהיה עמי", ומתאר כיצד הוא חי כעת בעוני, וכיצד הקהילות עצמן עניות מכדי לתמוך בו. ההערה שבצד האחורי עשויה להיקרא, על פי שחזורו המסתבר של שייבר: "אנא קר[ע] את המכתב הזה, מי שיקראנו".

recto: מכתב פיוטי שבו אקרוסטיכון המאיית 'חלפון בן מבורך (מבוכר), סעדיה הממחה'. ככל הנראה אחת השורות בשיר משובצת בסדר שגוי, שכן האקרוסטיכון אמור היה להיות מבורכ, כלומר מבורך. בכתב הפוך נכתבו חמש שורות של פיוט שהיה הטקסט המקורי על הדף. verso: שני פיוטים, אחד מהם כתוב הפוך. באחד הפיוטים יש אקרוסטיכון מבשר (מבסר) בן מבורך סעדיה. המידע מבוסס על קטלוג CUDL. תיאור קודם: "מכתב המהווה המלצה על חמר (מוביל בהמות), שנכתב בין השנים 1031 ל-1035. בשורה 4 מוזכר החמר פרג', שהופקד גם על הבאת חלקים של כתב יד של המקרא. השוו T-S NS 320.7, T-S 8J15.25 ו-T-S 12.655". ככל הנראה גויטיין התכוון למסמך אחר תחת מספר שמורה שונה.

עצומה או מכתב בקשה לסיוע, ככל הנראה ממוען ל"אלמשארף" (al-mushārif, המפקח, שורה 1). השולח מתייחס למסמך עצמו במילים "ההד'ה אלכ'דמה" ("שירות זה"). הוא מצוי במצוקה קשה, אינו מסוגל לעבוד וחושש להראות את פניו ברבים. המכתב מסתיים בנוסחת ראי (raʾy) המשאירה את ההכרעה בידי הנמען. בצד ב' מופיעות מספר מילים בערבית, אולי קשורות לתוכן הפנים, המסתיימות בביטוי "אן שאא אללה". בין הקטעים הקריאים: "אלמשארף באן... אלסנה אלמאצ'יה ומא אחרג'ני אלי הד'ה אלכ'דמה אלא... ואלממלוך מנעאק ען אלתצרף כ'אאף מא יקדר יט'הר וללמולא עלו אלראי פי ד'לך...". הדף עוּבּד מחדש לשימוש משני לכתיבת פיוט עברי. (חלק מן המידע מבוסס על CUDL.)

מכתב מטאהר בן מחפוט', השמש לשעבר של בית הכנסת של הבבליים בפוסטאט, השוהה בירושלים, אל א-שיח' א-ת'קה הבת אללה בפוסטאט. בערבית-יהודית. מתוארך: כ"א בשבט אתקל"ח לשטרות = 9 בפברואר 1227. המכתב כולו מוקדש להבעות געגוע ודרישות שלום, ומיועד ליידע את ידידיו ופטרוניו בפוסטאט כי הוא מתגורר כעת בירושלים וכי בריאותו תקינה. טאהר שולח דרישות שלום לנגיד (רבי אברהם בן הרמב"ם), לעמראן, לאבו נצר, לחננאל (בן שמואל), לאלרצ'וי, לסולימאן הלוי, לאבו אלעז, וכן לאחיו בקהיר. טאהר מבקש שיתמידו לכתוב אליו ולעדכן אותו בחדשותיהם "כדי להחיות את כוחי". ר' אלעזר שולח אף הוא את דרישת שלומו. צד ב' שימש בשנית עבור פיוט עברי.

מכתב מיהודה בן אברהם בן אלפרג', ככל הנראה בצהרג'ת, אל עלי בן עמרם (המכונה גם אבו אלחסן עלון בן מעמר), בפוסטאט. התיארוך: שנות ה-60 של המאה ה-11 לספירה בקירוב. המכתב כתוב ערבית, למעט ביטוי אחד בעברית, ובצירוף תוספות בעברית. מטרת המכתב היא לצרף את הפיוט העברי "יעלת יערות". הטקסט העברי בעבר השני של המכתב נראה כהקדמה מפוארת לפיוט, ובה דברי שבח גדושים לעלי בן עמרם. הפיוט עצמו נמצא בקטע נפרד. קטעים קרובים: מכתב נוסף מאותו שולח ואל אותו נמען, אף הוא בתערובת של ערבית ועברית, ובו המלצה על סעדיה המלמד; וכן מסמך משפטי שערך אותו יהודה בן אברהם, שהיה ככל הנראה המוקדם של העיר צהרג'ת בשנת 1060 לספירה.

recto: מכתב שנשלח מדמשק, בערבית-יהודית. גויטיין מתאר אותו כמכתב משפחתי מקסים המשבח את העיר על האפשרויות שהיא מציעה להתפרנס בה (שורות 24–26) ומתאר את שלומו של ילד שאביו הותיר בידי קרובי משפחה בעת שיצא למסעו למצרים (שורות 8–13). "הוא בטוב, נינוח אצלם. קורא עמהם, מתלבש עמהם, משחק עמהם. אין הוא זר. הכול אוהבים אותו. הם ישנים במיטה אחת." באשר לאחיו של הכותב: הוא מוצף בבכי בשל הפרידה מבני המשפחה. אלמלא היה חולה, היה מצטרף ובא יחד עם המכתב. (חלק מהמידע מתבסס על גויטיין ועל כרטיסיותיו.) verso: מכתב בקשה לצדקה. נפתח בפיוט עברי ארוך. בתחתית העמוד השתמרו שורות אחדות מגוף המכתב, בערבית-יהודית.

טיוטה של מכתב מסחרי בערבית-יהודית. עוסקת במסחר בטקסטיל ומזכירה את הערים הסוריות לאד'קיה (לטקיה), אנטאכיה (אנטיוכיה), מערת אל-נעמאן וחלב. במכתב מוזכרים במפורש מכתבים שנשלחו אל "זקני לטקיה" ואל "זקני אנטיוכיה". בצדו השני (verso) מופיעה הערה לא רשמית בכתב יד שונה, ובה בקשה להביא קונטרסים המכילים פיוטים ליטורגיים (רחמין) וכן "הסידור של ראש הישיבה (ראס אל-מת'יבה) השייך לאבו נצר". הערה: כרטיסיית האינדקס של גויטיין מפנה אל קטע אחר ("אשתור, ברסלבי 480"), שלכאורה הוא קטע מתקופת הממלוכים של רישום מגבית צדקה הכתוב בכתב ערבי — וכנראה מדובר בהתייחסות לשמורה שונה. (חלק מהמידע מבוסס על CUDL.)

דו-עלה (bifolio) עשוי קלף. אחד הדפים מכיל טיוטה של מכתב מחורז/פיוטי על כאבי הפרידה מן האהוב (ארי אתארכם ואדוב שוקא ואסרב(?) פי מואטנכם . . . . ואסאל מן בפרקתכם בלאני ימן עלי מנכם באלרגועי . . . ופארקני עלי רגמי הגועי עאד וכם קאל לאעוד וכאן מא ועד הו ועיד אחסן מא נחן פי וצלי ערץ מא ביננא צדיד וכם תגלת לא לאני עלי עדאב אלהוא גליד לאכנני טאלב רצאה והאכדא תפעל אלעביד כתאב מן אלמשתאק יכבר אלצנא ואני למשתאק לגיבתכם ענא סלאם עליכם מא אשד פראקכם פיאלית אנא קבל פראקנא מתנא תשאגל . . מוענא), ובצדו השני שיר עברי. שני העמודים הנוספים מכילים טקסט בערבית במצב דהוי. (חלק מהמידע מבוסס על CUDL)

בקשת סיוע מאת אברהם אלקֻשַ'אשִי אל ראש הישיבה מצליח גאון. הוא מציין שבעבר עבד והתפרנס כמו כל אדם [אולם כעת אין ביכולתו לעשות זאת והוא נזקק לצדקה]. החלק התחתון של המסמך קרוע. בצד האחורי, בכתב יד שונה, מופיעות שמונה שורות של פיוט עברי ולאחריהן תחילתה של איגרת בערבית-יהודית. השולח מודיע לנמען שנכנס לבקר (אפתקד) את מצליח גאון, וכי "המועצה הנכבדה" (אלמג'לס אלכרים) הייתה בדיוק נפרדת לשלום ויוצאת, ולכן נותר לבדו עם מצליח ("סיידנא"). השורה האחרונה פגומה אך כוללת את הביטוי "הענקתי לו חסד". ייתכן שמדובר בדברי מצליח עצמו, המתייחס לנכונותו לעזור לנמען (שאולי זהה למבקש המקורי בצד הקדמי?).

הקטע מאחד שלושה פרגמנטים, שבכל אחד מהם מופיעים פיוטים עבריים בצד אחד ושרידי איגרות בערבית-יהודית בצד השני. נראה כי שלוש האיגרות נכתבו באותו כתב יד, וכל קטעי הפיוטים נכתבו אף הם בכתב ידו של מעתיק אחד (השונה ממעתיק האיגרות). לא ברור אם הפרגמנטים שייכים לאותה איגרת או שמקורם בשלוש איגרות שונות. דף 2: חלקה העליון של איגרת בערבית-יהודית. ממוענת לאדם נכבד הנושא את הכינויים "הנדיב והשוע". האיגרת מזכירה עדכונים בעניינו של ר' ישועה והתכתבות עם אבו אל-עלאא. השולח מדווח כי ע'אלב התמיד בלימודיו של ה'סידור' ובנושאים נוספים אצל מאן דהו. בהמשך נזכרת מטפחת או צעיף משי (ואל-מקנעה אל-קזّ...).

עצומה/מכתב המלצה משולח לא־מזוהה, ככל הנראה בפוסטאט, אל יאשיהו גאון. עברית. תאריך משוער: בערך 1020 לספירה. זהו מכתב הנכתב לטובת אחיו של דניאל בן סהל המלמד, ששלח לדניאל מכתב שבו זעק על ההטרדה שהוא סובל מידי אדם מסוים (גיל מציע שמדובר בקצין צבא פאטמי, אך אינו מסביר מדוע). אותו אדם טען בבתי דין מוסלמיים כי אחיו של דניאל הוא עבדו, אך "חלילה ליהודי שיהיה עבד לגוי, וקל וחומר ליהודי כמותו" (שורות 34–38 בצד הפנים). במכתב מוזכרים אישים יהודים שונים, ובהם אלחנן ראש הסדר. מתבקש מיאשיהו להתערב בעניין. הקטע מכיל גם מסמך ממשלתי בערבית ופיוט עברי בכתב יד שונה מזה של המכתב (גדול וגס יותר).

בתחתית f. 2r מופיעים חשבונות או רשימה המזכירים מתכות יקרות ובסיסיות, ובהן כסף, זרניך אדום וכספית, כתובים באותיות ערביות. f. 1r ו-2v: אוסף פיוטים על סיפור יוסף בבראשית מ"ד. f. 1r כולל מדרש מתוך קרובה של ינאי לסדר "ויגש אליו יהודה". בהמשך מופיעות שמונה השורות הראשונות של היוצר "אח מכרתם בנעלים" מאת שלמה בן סולימאן (לפי זולאי: מאת פנחס הכהן), כאשר ארבע השורות האחרונות הוספו בכתב יד אחר. f. 2v מכיל שני פיוטים, ובהם הקרובה "מרגלים אתם שמעו ונבהלו" מאת שמעון בן מגס. f. 1v: ביאור על מצוות הציצית, שבה משווים את הציציות למספר הכרובים. f. 2r: היוצר "שבויה ממרומים" מאת שמואל השלישי.

ככל הנראה דו"ח פאטמי, אך כתוב בפורמט הדומה לכתב צו (דקרט), או שמא צו שמוסר את תוכנו של דו"ח/עצומה, בכתב ערבי. שבר המסמך עוסק במנהל הפיסקלי של אִקטאע (אחוזת קרקע שהוקצתה כתמורה לשירות). נאמר בו כי הקרקע המוקצית לא הייתה חייבת, במשך שנים רבות, בהשתתפות במנהל התעלות והסכרים (הקשור ל-jusūr, מערכות ההשקיה) ולא בהיטלים דיואניים. לאחר מכן הוא מתעד שינוי במנהג, כאשר פקידים הטילו חובות חדשות ונטלים כספיים על תושביה. השבר מסתיים בהוראה מטעם אמיר לערוך בדיקה רשמית (כשף), דבר המרמז על סכסוך סביב זכויות פיסקליות ופטורים. השבר עשה שימוש חוזר בפינה הימנית-עליונה ובצד הרקטו לכתיבת פיוט.

פיוט דו-לשוני ביוונית ובקופטית (בוהאירית?), שעובד ושונה כדי לשמש כטקסט ריפוי (recto). בצד ה-verso מופיעות מספר שורות של טקסט (קופטי?) בלתי קריא. בין הביטויים שאותרו: λύχνος της αληθείας (נר האמת); ⲕⲉ ⲇⲏⲕⲉⲟⲥ (במקום καὶ δίκαιος, "וצדיק"); ⲓⲉⲣⲁⲣⲭⲁ (= ἱεράρχης, היררך); μεγηστοσ θ[εο]υ κε [λοτε??] [λυχηος??] της αληθηασ κε δηκειοσ ωσ ηωβ ιεραρχα (= "הגדול ביותר של האל ו[..?] האמת וצדיק, כאיוב ההיררך"); ⲑⲉⲣⲁⲡⲉⲩⲥⲏⲥ ⲡⲁⲥⲁⲛ Θεραπευσης p-a-san (= "מי ייתן ותרפא את אחי"). המידע מבוסס על תרומותיהם של מתיו בוטיליה, פיטר טות' ודאג הנינג, ועל מאגר הקסם הקופטי של אוניברסיטת וירצבורג.

רישום בית דין בכתב ידו של יהודה בן טוביהו. נכתב בבלביס, ביום שלישי, י"ב באלול א'תקט"ו למניין השטרות = 10 באוגוסט 1204. בו מאשרת סת אלנעם בת סעדיה, אלמנתו של מפצ'ל המכונה משה בן שמואל הלוי בחיר הלויים, את קבלת נדונייתה כולל פיצוי על בלאי (בליות), בשווי כולל של 186 דינרים. עדיין חייבים לה את מתנת הנישואין המאוחרת (מוהר מאוחר) בסך 60 דינרים; אם תישבע את שבועת האלמנה, תוכל לגבות סכום זה מן היורשים. העדים על השטר הם משולם בן מבורך וברכות בן שלמה הלוי, ואושר בידי יהודה בן טוביהו, עולא בן שמואל, מצליח בן סעדיה ואלעזר בן משולם. בצדו האחורי של המסמך מופיעים פיוטים מנוקדים.

רקטו: מכתב מרב שלמה בן יהודה לשלמה הרופא בן עלי בטריפולי (לבנון). תיארוך: בקירוב 1039 לספירה לפי גיל, ובקירוב 1025–1051 לספירה על פי השנים שבהן כיהן השולח כגאון. רב שלמה בן יהודה כותב על נתן בן אברהם, מתחרה צעיר שהציב את עצמו כגאון יריב ברמלה ושיגר מכתבים למצרים בבקשה לתמיכה. שלמה היה זועם ומתאר כיצד יצא לדרכו לרמלה והחרים את נתן ואת תומכיו. הוא מזהיר את שלמה בן עלי כי יש להתעלם מכל מכתב שיגיע מנתן, שכן אלו "כתיבות עוון ואיגרות מדנים". ורסו: כתובת המען, ובכתב יד שונה ובדיו אחרת (חומה) — פיוט עברי המתייחס לסיפור פרעה ויציאת מצרים, המסתיים בשתי שורות בראש הרקטו.

טקסט ספרותי בערבית-יהודית בשני טורים, העוסק באלכסנדר מוקדון. הסיפור מתאר כיצד כאשר אלכסנדר יצא מזרחה כדי לצאת למלחמה בפרס, במקום הקרוי YQṬR(?) או YQṬRYʾY(?), שלח אליו דריווש (דארא בן דארא) איגרת ובה הוא דורש ממנו לחדול ולהיכנע למרותו. נוסח האיגרת מצוטט בטקסט: "זהו נוסח האיגרת: מאת דריווש, מלך המלכים ואדון אומות העולם, אל אלכסנדר המוקדוני. ידעתי, אלכסנדר, את גבורתך, אך האל הגביה אותי מעל העולם כולו, וכל איש נתון תחת פקודתי ושלטוני...". בהמשך הטקסט נמסר כי אלכסנדר התעלם מן האיגרת ופלש לפרס, ואז ניטש קרב גדול. בצד ההפוך: פיוט בעברית לתפילת ערבית (מעריב).

החלק התחתון של מסמך משפטי בכתב ערבי הנוגע לסוחרי משי יהודים (אלקזאזין אלאסראאיליין). שתי חתימות השתמרו. מתחתיהן ניכרים ראשי האותיות של מילים אחדות שנכתבו בכתב ערבי גדול במיוחד. קטעי טקסט: "או על אחד מהם או על אחד ... ـהם ... כולה בטלה ... היה ... צחת ... על זה לו ולבנו ולאחיו הנזכרים עמו בכתב זה כל ... אישר עליהם את כל מה שבו ... בצחת מהם וכשרות העניין ..." העד הראשון הוא [...] בן חסן אלסֻמאקי, וחתימתו מתוארכת ככל הנראה לשנת 423 לפי הלוח המוסלמי. העד השני הוא עבד אלעזיז בן [...] בן מסעוד. הצד השני (recto) נוצל בשנית לטקסט ליטורגי עברי או פיוט.

מכתב בעל תוכן משפטי, בכתב ערבי. השולח מדווח על פשרה (מואפקה) שהושגה בין אבו אלפצ'ל סהל בן סעיד לבין אדם נוסף ששמו מופיע בסוף שורה 7 (אבן מצלח?). נראה כי אבו אלפצ'ל מתחייב לפרוע את חובו בסך 50 דינרים בתשלום ראשוני של 20 דינרים, ולאחריו תשלומים שנתיים של 10(?) דינרים החל מחודש מֻחַרַּם שנת 434 להג'רה = אוגוסט/ספטמבר 1042 לסה"נ. בשלוש השורות האחרונות מתבקש הנמען לעשות דבר מה במידע הזה, אולי לנסח תשובה מטעם הצד השני (אן ינץ(?) מא יכון אלג'ואב מנה). השוליים והצד האחורי נוצלו מחדש לרישומי חשבונות בכתב ערבי וכן לניסויי קולמוס בעברית (ואולי פיוט?).

מסמך מדינתי פאטימי. דו"ח אל אלמלך אלאפצ'ל מ"אלת'גר אלמחרוס" (ככל הנראה צור). מתוארך לסביבות 1108. הקטעים הקשורים מתחלקים לאשכולות על פי אופי השימוש החוזר בכתב עברי בצדם השני: אשכול 1: שלושה קטעים, שניים מהם פורסמו בידי ח'אן; שימוש חוזר לפיוט עברי בכתב יד מוכר. אשכול 2: שני קטעים (גם הם פורסמו בידי ח'אן); שימוש חוזר לטיוטה של איגרת בערבית-יהודית. אשכול 3: סדרת קטעים שעל גבם נכתבה הבקשה השנייה של רב סעדיה גאון. אשכול 4: קטע יחיד ששימש לכתיבת קינות בעברית. המסמך זוהה וקוטלג בידי אלן אלבאום ב-2022. עתיד להתפרסם בידי פול קוב ואלן אלבאום.

שטר מכר של שפחה (jāriya waṣīfa). מקום: קהיר. תאריך: י"ד חשון 1455 לשטרות, שהוא 24 באוקטובר 1143 לספירה. הקונה: פנחס ב"ר אלעזר. המוכר: החזן שבתאי ב"ר יוסף המומחה. שמה של השפחה אינו נראה מצוין. המחיר הוא 15 דינרים. הקונה לא יחזיק את המוכר אחראי לכל מום או מחלה. לאחר השלמת המסמך נוסף סעיף דחוס, המפרט איזה מהצדדים (השם קרוע) יהיה מחויב לשלם כל "מס ממשלתי" (ḥaqq al-sulṭān). חתמו: חלפון ב"ר סעדיה; חלפון ב"ר נתנאל הלוי (מסמך זה מצוטט ב-India Book IV1, עמ' 347). על הגב ישנם פיוטים בעברית והערות שוליים. (מידע בחלקו מקטלוג Shivtiel/Niessen.)

מכתב מח'לף בן יצחק בעדן אל אברהם בן יג'ו בהודו, העוסק בעיקר בסחורות שאבדו בטביעת ספינה. התיארוך כמעט ודאי הוא שנת 1146. זוהי הטיוטה, בכתב ידו של ח'לף, שעל בסיסה הוכן עותק נקי. מהדורה ותרגום מלאים של גויטיין ופרידמן מצויים אצל העותק הנקי. המעתיק הכניס מספר תיקונים בתהליך ההעתקה מבלי לתקן את המקור עצמו. הן המקור (טיוטה זו) והן ההעתק נשלחו לאבן יג'ו, אך הוא עשה שימוש חוזר רק בטיוטה המבולגנת יותר (המסמך הנוכחי): על גב הדף העתיק פיוט של יצחק בן גיאת וכן חשבון עסקי. הטיוטה אינה שלמה, והמהדורה המצורפת לרשומה זו היא למעשה של ההעתק המלא.

מכתב מעלי בן [...] הממוען לשרף אלדין, ובו לכאורה בקשה להבהרת צו או גזרה. הכתובת המלאה (לא ברור מהיכן בייקר/פוליאק לקחו אותה) היא: אלמלך אלמעט'ם שרף אלדין, סולטאן איוּבּי של דמשק (1218–27?). דרוש עיון נוסף. על צד ורסו מופיעים ניסיונות קולמוס בעברית, ובהם ציטוט ממשנה ברכות ד:ז. כמו כן מצוטט פיוטו של יצחק כנזי "יום באתם לחלות" (ראו דווידסון, אוצר הפיוט, X, מס' 1633). נכתב על ידי נדיב בן יצחק, שאף חתם את שמו. בשוליים השמאליים מופיע טור של חשבונות בכתב ערבי ובספרות יווניות/קופטיות, ככל הנראה ללא קשר לרקטו. (חלק מהמידע נלקח מ-FGP.)

שני הקטעים מכוסים ברישומים שונים בעברית ובערבית-יהודית, חלקם ביטויים מתוך מסמכים משפטיים ומכתבים. באחד הרישומים מצוינת השנה אמש, ככל הנראה ה'שמ"א ליצירה, שהיא 1580/81 לסה"נ. באותו רישום עצמו מוזכר אדם בשם עלי בן עומר אלקבאני. רישום אחר נושא את הכותרת "נתחיל עתה להעתיק את הזוהר". בנוסף נמצאים מספר העתקים של פתיחות מכתבים, העתקים של פיוטים ומקאמות (נאם הימן האזרחי...), והעתקים של מסמכים משפטיים. המסמך המשפטי השלם ביותר נמצא בצדו האחורי של אחד הקטעים, והוא עוסק בהסכם בין יהודה נביצי(?) לבין אברהם ע'זאוי ובעסקי גבינה.

מסמך משפטי בכתב ערבי, המתאר נכס שככל הנראה הועמד כבטוחה או הוצא בחכירה. כתב היד יפהפה. בין שאר ציוני הדרך המוזכרים בו נזכר מסחד מאלכ אבן שראחיל בכולאן (مسجد مالك بن شراحيل). לפי ח'אן (ALAD), מדובר במסמך המתעד מתן הלוואת עָארִיָה של נכס, שבו מקבל ההצעה מאשר ומקבל את תנאי המסמך: "אקרّ בד'לכ כלّה וקבל מנה". המסמך טעון בחינה נוספת. הצד הקדמי שימש בשנית לרישום פיוט בעברית. חיפוש איחודים ב-FGP מעלה עשרות פרגמנטים הדומים לצד האחורי וכוללים כתב ערבי בצד השני. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיס המפתח של גויטיין ועל ח'אן, ALAD.)

תזכיר או תכתובת פנימית אחרת. כתוב בכתב ערבי, עם ריווח רחב בין השורות, קווי בסיס מקוטעים וניקוד תכוף. ארבע שורות שרדו, כאשר הרביעית היא הערה בין-שורתית או סימן רישום בכתב יד אחר. המונח "אלמג'לס" (المجلس) מוזכר פעמיים. חלק מהטקסט נקרא כך: כתב אללה סלאמתה פי..יה בקדומה... פוֹעַד(?) אלמג'לס אליה באלמצ'י לילקיה ויואצל אלמג'לס במא יתטלע. נראה כי המסמך עוסק בתכניות נסיעה, בהגעתו של אדם כלשהו, בקבלת פניו עם בואו ובדיווח על האירועים למג'לס (המועצה/הוועד). הקטע נעשה בו שימוש חוזר בצד הרקטו לעשרים ואחת שורות של פיוט עברי.

צידו הימני של שטר משפטי ארוך מאוד בעברית, שבו אמינה בת משה מצהירה כי אין לה, וגם לא לבעלה שלמה, שום נכס. בית הדין מזהיר אותה שהיא, ובנותיה סווידא וסותית — ששתיהן היו נוכחות אף הן — הן היורשות היחידות של בעלה. השטר מתוארך לי"ט בטבת שנת 47[..] לבריאת העולם, כלומר תאריך כלשהו בין השנים 940–1038. הוא נכתב בעיירה מצרית לחוף הים התיכון ("דעל ים מצרים"), ואולי בחנס (תיניס), בדומה למסמך המשפטי העברי הנוסף שעל אותה שמורה (PGPID 9301). שני המסמכים יחד מהווים את חומר הרקע לפיוטים הליטורגיים שהועתקו בצדו השני של הדף.

רשימה (או רשימות) בכתב ידו של חלפון בן מנשה. בצד ימין, באותיות גדולות יחסית, רשימה של פיוטים ו/או ספרים המיועדים לתאריכים מסוימים בלוח השנה, כגון שבועות והחודשים תמוז וטבת. בצד שמאל, בכתב קטן, מופיעים מספר שמות, ובהם אבו סעד, הנגיד אבו נצר, אבו אסחאק והחזן אלמעאלי, כולם בלוויית מספרים ושברי מספרים כגון ארבע וחצי, רבע וכדומה. ייתכן ששמות ומספרים אלה משויכים לכל אחד מהערכים העיקריים שברשימה הראשונה, וייתכן שמדובר ברשימה נפרדת לחלוטין. (חלק מהמידע נסמך על תיאורי CUDL ועל עודד צינגר.) צירוף: עדיאל ברויאר.

איגרת פיוטית הממוענת למשורר ואיש הספר רבי יהודה הלוי, שהיה גם רופא אמיד שהקדיש מזמנו לרווחת הציבור ולמעשי צדקה. הכותב, נוסע שמוצאו מספרד, נתון במצוקה קשה ומבקש תרומה מרבי יהודה הלוי בעת שהיה שוהה במצרים. הערת תיקון: כתב היד מציין למעשה "אלברגושי", כלומר מבורגוס ולא מבדחוז (שנקראה באותה תקופה עדיין "בטליוס"). הכותב מתייחס לעצמו כ"אלבורגושי אלקשתילי", כלומר מקסטיליה. מאחר שהמכתב ממוען לרבי יהודה הלוי ומזכיר את שהותו במצרים, יש לתארכו לשנים 1140–1141 לסה"נ, התקופה שבה שהה הנמען במצרים בדרכו לארץ הקודש.

מסמך משפטי בכתב ערבי. תיאור: מזכיר את סוף ד'ו אל-קעדה 563 להג'רה = 1168 לספירה. נראה כחוזה מסחרי הקשור בחנות, ובו פירוט של הסחורות שיש למכור. מופיע בו הביטוי "ביע אל-חצה" ("מכירת החלק"). דרוש עיון נוסף. הדף נחתך והודבק מחדש בתצורת רוטולוס לשימוש חוזר עבור פיוט בצדו השני (פיוט עברי מעניין הנאמר בקולו של משה, הפונה אל האל). בשולי המסמך המקורי מצויות עוד מספר שורות בכתב ערבי (יד/מסמך אחר), כנראה תחילתה של איגרת הפותחת בבסמלה, וכן מתכון בערבית-יהודית הכולל מי ורדים ועוסג' (שיח קוצני), אולי מרשם רפואי.

עצומה שכפי הנראה הופנתה אל הווזיר של אלט'אפר, אלעאדל אבו אלחסן עלי אבן אלסלאר (כיהן 1149–53), בעניין אקטאע בשווי 5500 דינרים ושוק בשווי 1000 פדאן שהוחרמו על ידי הקאדי הפועל במניית גמר, ולא הוחזרו אף לאחר שהווזיר הוציא צו בעניין. מן העצומה עולה שחלק מן הקרקעות הנדונות מעובדות בקני סוכר. זיהוי הנמען מבוסס על הצירוף "אלדיואן אלעאדלי" בשורה 8. על צד הוורסו וכן בין השורות של העצומה ברקטו רשומים פיוטים, ובהם סליחה ורשות. (המידע מבוסס על ח'אן ועל CUDL.) הקלף נוצל מחדש בידי אותו סופר עברי שכתב מסמך נוסף.

מכתב מבן אל אביו, בערבית-יהודית. הכותב מודה לנמען על הוצול (קבלה רשמית), שכן המס (מס') איים עליו. הוא מבקש ממנו לשלוח לאלתר אקואל, כלומר פיוטים, ומונה בקשות רבות בשמותיהן. בסוף המכתב מופיעה שוב בקשה לאקואל. הכותב מתלונן על הזנחה. (המידע מתוך כרטיסיית גויטיין.) בתחתית צד ורסו מוזכר "או בחלב או בחמה רבתא" (אמא פי חלב ואמא פי חמא רבתא) ונאמר שהיה עליו "לחצות את הים (כדי לבוא אליך)"; ההקשר אינו ברור לחלוטין, אך נראה כי השולח שוהה אי-שם בסוריה. מוזכר עבד (ע'לאם) בשם סאלם מספר פעמים. דרוש עיון נוסף.

שאלה הלכתית המופנית אל יהוסף ראש הסדר. עניינה במֻקדּם (ראש הקהילה) שדרש כי שמו ייכלל בקדיש כפי שנהוג היה לעשות עבור קודמיו בתפקיד (מן תקדמה מן אלמקדמין). "חלק מבני הקהילה התנגדו לו, מסיבותיהם שלהם" (מ"א פרידמן הציע כי מדובר היה גם במתנגדיו של רבי אברהם בן הרמב"ם, ראו מאמרו על מחאה מרה כנגד ביטול הפיוטים בתפילה — בקשה לפנות אל הסולטאן, פעמים 1999). אחת הקבוצות החרימה את הקבוצה שכנגד. השם אלעזר הכהן ב"ר אהרן החבר מופיע בפינה השמאלית העליונה (ואולי גם בתחתיתו של מסמך נוסף שהיה במקור מעל מסמך זה).

מכתב מברכאת הכהן אל החזן משה בן לוי הלוי (נפטר 1212). ברכאת שלח את הכרך שמצא של הספר "אלפרג' בעד אלשדה" (ההקלה לאחר הצרה). הוא מצא עותק נוסף אצל בן אחיו במחלה, ובכוונתו ללכת להביאו ולשלוח אותו אל משה. כמו כן הוא ישלח את שני ה"קוולים הקטנים" (פיוטים?) שהזכיר קודם לכן, שעניינם אהבה. בצד ורסו הוא מבקש ממשה לשלוח אליו שני סירים של תמרים, שכן אלה שקיבל היו מקולקלים והוא השליך אותם במניית זפתא. בנוסף הוא מוסר את ברכותיו לאבו אלעלאא ולאבו אלמעאלי. (חלק מהמידע מבוסס על גויטיין ועל כרטיסיות המפתח שלו)

ביפוליום. שניים מן הדפים מכילים טקסט עברי מחורז ו/או פיוטי, כתוב בכתב קליגרפי. ככל הנראה מדובר בקולופון לספר שאליו השתייכו הדפים. הקולופון משבח את האיש שחיבר את היצירה על שהאיר קשיים, ולאחר מכן מציין את שם הסופר: יצחק בן אברהם (בן מאיר בן עזרא?). המיקום: בגדאד. התאריך: שנת 1454 למניין השטרות = 1143/44 לספירה. מוזכר רבי נתנאל "אשר מפיו יקראנו, והוא מבין, וכותבו בספריו" (?). בעמוד שממול, בכתב יד שונה ובערבית-יהודית, מופיעים מתכון לדיו טוב ומתכון ללִיקַה מוזהבת (אגד החוטים השוכן בתוך קסת הדיו).

מכתב מאליהו (כפי הנראה מסלוניקי) אל אחיו, תלמיד חכם (ככל הנראה בפוסטאט), שנכתב במאה ה-11. במכתב מזכיר אליהו את בן ארצו, אבו עלי, ששהה בפוסטאט והביא עמו בחזרה מכתבים מאחיו של אליהו, וכן מכתבים שנועדו לראש הקהילה אליהו בן שבתי, העוסקים בעניינו של יהודי שנמצא בכלא. אחיו של אליהו שלח לו במתנה מגילת אסתר על קלף, ובתמורה שלח לו אליהו אוסף של פיוטים. אליהו מתאר במכתב את החיכוכים שבין הקראים והרבנים בביזנטיון, ומבקש מאחיו לסייע בידו ולחבור אליו במאבק למען עניינם של הקראים. (המידע מבוסס על CUDL.)

רקטו: טיוטה של פיוט שבח ארוך לכבודו של יהודה בן מנשה החסיד, ובו שמו של הנמען משובץ באקרוסטיכון. הפייטן ממשיך לכתוב בוורסו את מה שעשוי להיות טיוטה של מכתב, ולאחר מכן שב ומעבד מחדש את השורות הראשונות של הפיוט בנוסח שני. הוורסו מכיל גם שטר משפטי שנכתב בידי רבי אפרים בן שמריה (החותם עליו אף בעצמו), ועליו חתומים: יעיש בן אברהם הלוי, ישועה בן אברהם הכהן, נחום בן ישועה הכהן, אברהם בן מבשר, והחזן יפת בן דוד החזן. תיארוך: בערך 1007–1055 לספירה, על פי שנות פעילותו הידועות של רבי אפרים בן שמריה.

שאלה הלכתית בכתב ידו של משה בן לוי הלוי בעניין איש שנשא אלמנה ולאחר מכן גילה בה "מום נסתר" שממנו חלה במחלה. האיש עני מרוד שאין בידו אפילו כדי מזון, ואין לו מקור פרנסה מלבד צדקת הציבור. הוא נתון במצוקה קשה משום שבכל פעם שהוא דורש להתגרש ממנה, היא עומדת על קבלת מלוא תשלום כתובתה. השאלה הנשאלת היא האם ההלכה מתירה לו לפרוע את הסכום בתשלומים. הבעל טוען בתוקף שאין באפשרותו לשלם סכום אחד בבת אחת בשל מחלתו ועוניו. בצד השני של הדף מופיע קטע מעמוד של פיוטים, אף הוא בכתב ידו של משה בן לוי הלוי.

שטר שחרור (אבראה) מאת אבו יעקוב יקותיאל בן משה הרופא, נציג הסוחרים (וכיל אלתג'אר), לחזן אברהם בן נחמיה. במסמך מוזכרים גם שמריה בן ישועה, העיר אלמהדיה (שבצפון אפריקה), וצריף (שב, אלום). השטר נכתב ונחתם בידי הלל בן עלי (פעיל בין השנים 1066–1108 לסה"נ). חתומים עליו גם עולא בן יוסף הלוי ויהודה בן משה החזן (החתום גם על מסמך נוסף), וכן שמ[ואל]. בצדו האחורי של כל אחד מהקטעים יש אוסף של פיוטים מסוג רהיט. (המידע מבוסס על קטלוג CUDL ועל הערותיו של גויטיין המצורפות.) צירוף הקטעים: אלן אלבאום.

בצד ה-verso: חשבון בכתב ערבי, המפרט בעיקר פריטי לבוש. ראש החשבון פותח בסימן (גליף) ולאחריו "אל-ממאליכ אל-עזיזה". תתי-החלקים נפתחים במילים "אל-ואצל" ו"וצלה". בין הפריטים: כיסויי ראש ובהם קבאא' ו-שראביש (יחיד: שרבוש), פריטי לבוש ובהם סראוילאת (יחיד: סרואל) במשמעות מכנסיים, הנעלה ובהם זראביל (יחיד: זרבול) וסראמיז (יחיד: סרמוזה), וכן צאבון (סבון). בצד ה-recto מופיע פיוט עברי. אם הקריאה נכונה, הסחורות מיועדות ל-סירוס, שיכול להיות שמו של אדם או שם העיר בספרד (סרוס). דרושה בחינה נוספת.

כתובה. מקום: תיניס, מצרים. תיארוך: סוף המאה העשירית. שני קטעים שרדו. פיוט ארוך ומורכב לחג הפסח (תפילת הטל) נכתב משני צידיו של אחד הקטעים, וכן על גב הכתובה (לפי פרידמן, נישואי היהודים, כרך ב', עמ' 339). תיאור חלופי: קטע של כתובה שנתפר לקטע קלף נוסף (החוט עדיין שרד במקום) ושימש מחדש כמגילה (rotulus) לליטורגיה לטל. קטע נוסף של אותה כתובה שרד בשמורה אחרת. הכתובה היא של סיידה בת שלמה ושל ישועה [...], מתוארכת ליום חמישי, ד' לחודש (החודש והשנה לא השתמרו). חתום על ידי העד חיסון בן עלי.

מכתב, כנראה מבן לאביו על פי הביטוי 'ומא אעלמך בה יא ואלדי'. השם עבד אלוהאב מופיע בצד האחורי בשאריות הכתובת. תחילת המכתב וחלקים אחרים קרועים, אבל ניתן לקרוא מספר מילות הנוסחה הפותחת - 'ג'מע אלל-ה ביינינא'. מוזכרים ארדבים של שעורים (שעיר) מספר פעמים, חיטה (קמח) ואפונה (ג'ולבאן), וסוס שהגיע בשלום (וקד וצל לנא אלחצאן סאלם). המכתב בכללותו נראה מדווח על עסקאות מסחריות רגילות ומחירי סחורות. נעשה בו שימוש חוזר לטקסט ספרותי בצד האחורי, המזכיר ירח וכוכבים, בין אם אסטרונומי ובין אם פיוטי.

מסמך גדול בכתב ערבי, ובו שמורים סופי כ-15 שורות. החלק העליון עשוי להיות תחתיתה של שאלה משפטית או עצומה, ככל הנראה מסתיים בנוסחת ראא'י (wa-li-ḥaḍratih...), במשפט אינשאללה, ובעלאמה: الشكر لله وحده وهو حسبي وبه استعين ("השבח לאל לבדו, והוא חסבי ובו אסתעין"). מתחת לחלק זה מופיע קטע נפרד הכתוב באותיות קטנות יותר, ובו אזכור של אל-אמיר אל-מֻוַפַّק שמס אל-דין, והוראות שונות בנוגע לחיובים בין-אישיים — קרוב לוודאי התשובה לחלק העליון. שימוש משני בצד הרקטו לפיוט עברי. דרושה בדיקה נוספת.

רקטו: חלקה התחתון של כתובה. החתן: יוסף בן שלמה. הכלה: כרימה בת נֻצַיר המכונה אלעזר. שמור סופה של רשימת הנדוניה שלה, ובכללה שפחה שחורה שערכה שלושים דינרים. הסופר וגם אחד העדים הוא יוסף בן אלעזר בן השופט (שחתום גם על מסמך נוסף מ-29 בדצמבר 1066). על המסמך חתומים עדים רבים נוספים, ביניהם חלפון בן מבורך, ויהודה בן משה החזן (שחתום גם על כתובה אחרת). ורסו: ארבעה גושי טקסט נפרדים בכתב צפוף, רובם בשורות עבריות שקולות ומחורזות בעלות אופי פיוטי. הצירוף בין החלקים נעשה על ידי גויטיין.

כתובה (חוזה נישואין), נוסח פורמולרי, שנמצאה בתוך סידור תפילה בנוסח ארץ ישראל. החוברת מכילה גם נוסחאות פורמולריות לגט אישות ולהנחיות הבעל לסופר ולעדים בנוגע לכתיבת הגט ומסירתו. במקום ציון מקום מפורש, נוסח הגט מציין: "עיר פלונית, הסמוכה לצוען מצרים (=פוסטאט), היושבת על נהר הנילוס". בחוברת מופיע גם פיוט המוקדש ל"אדוננו אביתר (בן אליהו)", שכיהן כגאון בשני העשורים האחרונים של המאה האחת-עשרה. אחד-עשר דפים נוספים מאותה חוברת נמצאים בכתב יד אחר. המידע מבוסס על מרדכי עקיבא פרידמן.