Bodl. MS heb. d 66/121

תיאור

העתק של תיק משפטי שהוכנס ל'תיק משפטי' שנשמר בבית הדין, מדצמבר 1027. מסמכים המתארים מקרים משפטיים ייחודיים או מעניינים הועתקו לעתים על מנת לשמש כחומר עזר עבור סופרי בית הדין (גויטיין מציע גם שהמסמך ייתכן והועתק כדי לשמש כנספח לדיון משפטי. אולם אשור חולק על כך, שכן ההעתקה נעשתה שמונה שנים לאחר המקרה עצמו ואין כל ראיה התומכת בטענת גויטיין). ניתן ללמוד שמדובר בהעתק של המסמך המקורי משום ששמות בעלי הדין אינם מוזכרים והמסמך אינו חתום. מן הצד השני, התיאור המפורט של כל ההליך, התאריכים, הסכומים הכספיים המדויקים, מספר הטבעות וסוגן — כל אלה מעידים שמדובר במקרה אמיתי. גויטיין מציע שהמסמך מייצג הסכם שנערך על ידי זוג עני. זהו המסמך היחיד הידוע לאשור שבו המילה 'שידוכים' פירושה גם 'מתנת נישואין' וגם 'כסף קידושין' ('מתנת נישואין' ו'כסף קידושין'). גוף המסמך מכיל שני תאריכים. הראשון, בתחילת המסמך, מתייחס לתאריך שבו החתן הכריז בפני עדים על רצונו לשאת את הכלה ומסר להם את שלוש הטבעות. התאריך השני, 17 ימים לאחר מכן, הוא ככל הנראה התאריך שבו נמסר שטר האירוסין למיופה כוחה של הכלה (אסף הציג דעה שונה: "התאריך השני הוא התאריך שבו הועלה העניין על הכתב, בעוד שהתאריך הראשון מסמן את זמן האירוסין שהתרחשו ביום אחד". אולם אשור מתנגד לכך, שכן היה מקובל לציין במפורש את העובדה שהמסמך נחתם בתאריך מאוחר יותר). השנה המוסלמית מוזכרת בתחילת המסמך (שנת 428 שווה ערך ל-1036 לספירה), שמונה שנים לאחר האירועים המתוארים במסמך. אסף, שהיה הראשון לפרסם את המסמך, טען שהתאריך והכותרת 'מה שאירע' אינם שייכים ליתר המסמך. אולם אשור טוען שתאריך זה הוא התאריך שבו הועתק המסמך לתיק המסמכים המשפטיים בבית הדין, ובאותה הזדמנות נכתבה גם הכותרת, שכן גם בצד הפנים (recto) השנה מצוינת בראש המסמך (אסף החמיץ את המילה 'שנת' בכותרת של צד הפנים). תהליך ההכנה של האירוסין מתואר בפירוט רב שאין דומה לו במסמכי גניזה אחרים. החתן פונה לעדים, המשמשים כמסדרי האירוסין ושככל הנראה נשלחו על ידי בית הדין, ומצהיר על רצונו 'לשדך ולקדש' את הכלה. לאחר הצהרה זו הוא מוסר שלושה 'שידוכים' — טבעות שאמורות לשמש בהמשך כחפצי קידושין. העדים שואלים אותו על סכום מתנת הנישואין (מהר/מוהר). החתן עונה שכאשר תהיה לו היכולת הכספית לעשות זאת, הוא ימסור אותו לכלה או למיופה כוחה באופן אישי. מבדיקת עשרות הסכמי אירוסין עולה בבירור שסכום המוהר היה אחד הדברים הראשונים שהוסכמו בין הכלה והחתן. נראה שהעדים רצו לדעת את סכום המוהר כדי שיוכלו לדווח עליו לכלה או למיופה כוחה ולקבל את אישורה לאירוסין. בשלב הבא מגיעים העדים אל הכלה ומוודאים שמינתה את מיופה כוחה. לאחר מכן מסרו את הטבעות למיופה כוחה של הכלה כמעשה קידושין.

Princeton Geniza Project description: Copy of a legal case that was inserted into a 'legal file' that was kept in the court, December 1027. Documents describing unique or interesting legal cases were occasionally copied in order to serve the clerks of the court as reference (Goitein also suggests that the document might have been copied to serve as an accompaniment to a legal discussion. However, Ashur disagrees as the copy was made eight years after the actual case and there is no evidence to support Goitein's claim; see Goitein, Med. Soc. 3:88 and 3:444, no. 69). We can tell that this is a copy of the original document as the names of the litigants are not mentioned and the document is not signed. On the other hand, the detailed description of the entire process, the dates, the exact monetary sums, the number of rings and their type, all testify that this was a real case. Goitein suggests that the document represent an agreement made by a poor couple. This is the only document known to Ashur in which the word 'betrothals' (Shiddukhim) means both 'marriage gift' and 'consecration money' ('matnat nissu'in' and 'kesef qiddushin'). The body of the document contains two dates. The first, in the beginning of the document, refers to the date in which the groom proclaimed, in front of witnesses, his desire to marry the bride and gave them the three rings. The second date, 17 days later, is probably the date in which the engagement contract was delivered to the bride's representative (Assaf presented a different view, “ the second date is the date in which the matter was put on paper while the first date signify the time of the engagement which took place on a single day. However, Ashur objects as it was customary to clearly mention the fact that a document was signed at a later date). The Muslim year is mentioned in the beginning of the document (year 428 is equivalent to 1036 C.E) eight years after the events described in the document. Assaf, who was the first to publish the document, claimed that the date and the title 'what took place' do not belong to the rest of the document. However, Ashur claims that this date is the date in which the document was copied to the legal documents file in court and in the same occasion the title was written, since the recto also has the year recorded at the header (Assaf missed the word 'year' in the header of the recto. The process of preparing the betrothal is described in great detail which is unmatched by other Geniza documents. The groom addresses the witnesses, who act as arrangers of the betrothal and were probably sent by the court, and declares his desire to 'engage and betroth' the bride. After this declaration, he hands over three betrothals (shiddukhim') “ rings that are supposed to later serve as betrothal objects. The witnesses ask him about the sum of the marriage gift (mahr/mohar). The groom responds that when he will have the means to do so, he will hand it over to the bride or to her representative personally. From checking dozens of engagement agreements, it is clear that the sum of the marriage gift was one of the first things agreed upon by the bride and groom. It appears that the witnesses wanted to know the sum of the Mohar so they can report it to the bride or her representative, and obtain her approval to the betrothal. In the next stage, the witnesses arrive to the bride and make sure she appointed her representative. Then they handed over the rings to the bride's representative as an act of betrothal.