CUL Or.1080 J180

תיאור

מכתב מאבו זכרי כהן בפסטאט אל אבו זכרי יחיא בן סלימאן בן אלשאמי בעיד'אב, בערבית-יהודית. מתוארך לטבת 1452 למניין השטרות = דצמבר 1140 / ינואר 1141 לסה"נ. עוסק בענייני מסחר ומזכיר סחורות כגון קמפור (כופר), עץ ברזיל ולבונה. מתיאורו של גויטיין: המכתב מופנה לנמל עיד'אב במזרח אפריקה, שכן הכותב מבקש מהנמען לפעול שם (מראש המכתב, שורה 1, ועד ורסו שורה 7). המכתב נשלח מקהיר, שכן השולח מדווח על אנשים העולים לעיד'אב (ראש המכתב, שורות 6–8), ומצרף רשימת מחירים עם בקשה לקנות במקומו של הנמען. המסמך מאלף מבחינות שונות. הוא מציג בפנינו את המוטיבציה של נציג הסוחרים בקהיר כזו של עיד'אב. האופן שבו אבו זכרי מבקש מהנמען לטפל במתחיל מפצ'ל (ורסו שורות 7–14) שקול למעשה לפקודה מפורשת, וכך גם הוראתו לטפל בסחורות שניצלו מספינתו של אלדיבאג'י (שוליים שורה 6 – ורסו שורה 7). באופן דומה אנו מוצאים שהוכיל (הסוכן) של עיד'אב מופקד על הסחורות שניצלו מסירתו של אלדיבאג'י, אף שאדם אחר, אכבר, קיבלן לידיו. אכן, הסוחרים המעורבים, מוסלמים ויהודים כאחד, הפקידו את המשימה הזו בידי הוכיל. מאידך גיסא, מפתיע שהסוחרים המוסלמים ויהודי אחד, נהראי, נאלצו לערוך את המסע הארוך והמסוכן מקהיר לעיד'אב כדי לקחת לידיהם את סחורתם. סביר להניח שמדובר היה בכמויות גדולות. במסמך אחר אנו מוצאים את נהראי יוצא לדרכו מעיד'אב בסירתו של אלדיבאג'י, ויש להבין כאן שהוא חזר בה. אם הסחורות שניצלו היו פלפל, לכה ועץ ברזיל, ניתן להניח בבטחה שהספינה לא טבעה — שכן במקרה כזה היו המוצרים הללו צפויים להיהרס — אלא נתפסה בידי פיראטים ושוחררה מאוחר יותר, ככל הנראה בידי הצי הפאטמי. מעניין ללמוד מן המכתב (שורה 19 – שוליים שורה 1) שסוחר היה יכול לקבל אשראי מן הדיואן, היינו מן השלטון, בעיד'אב. אין להניח שלשם כך נזקק להמלצת נציגי הסוחרים, שכן אבו זכרי היה ודאי מתייחס למסמך רלוונטי המצורף למכתב. הסיבה לזהירות יוצאת הדופן הזו הייתה ככל הנראה זו: הסחורות המזרחיות נשלחו "אנבלוק", בצירוף חלקו (קסט) של כל סוחר המצוין ברשימה שנמסרה לוכיל. חלק ניכר מן המשלוח אבד (שוליים שורה 7), והסוחרים כנראה לא בטחו בוכיל שיחלק את הנותר באופן הוגן. על היבט חשוב זה של תפקיד הוכיל ראו [הפניה תוכנס במועד מאוחר יותר].

Princeton Geniza Project description: IB V, 5. Letter from Abū Zikrī Kohen in Fustat, to Abū Zikrī Yaḥyā b. Sulaymān b. al-Shāmī, in ʿAydhāb. In Judaeo-Arabic. Dated: Ṭevet 1452 Seleucid = December 1140 / January 1141 CE. Deals with business matters, mentioning commodities such as camphor, brazilwood, and frankincense. Goitein's handwritten description in his notes: "The letter is directed to the East African port ʿAidhāb, for the writer asks the receiver to take action there, cf. top, l.1–verso, l.7. It was sent from Cairo, for the sender reports that people were going up to ʿAidāb top, ll. 6–8, and he includes a list of prices with the request to buy at the receiver's place. No. 244 is instructive in various respects. It shows us the motivation of the representative of the merchants of Cairo as that of ʿAidhāb. The way in which Abū Zikrī asks the receiver to look after the novice Mufaḍḍạl, verso ll.7–14, is tantamount to an outright command and the same could be said about his order to deal with the goods saved from the Dībājī's ship, margin l.6–verso l.7. Likewise we find the Wakīl of ʿAidhab in charge of the goods saved from Dībājī's boat, although another man, Akbar, had received them. To be sure, the merchants concerned, both Muslims and Jews, had entrusted the Wakīl with this task. On the other hand, it is astonishing that the Muslim merchants and one Jew, Nahrai, had to make the long and dangerous journey from Cairo to ʿAidhāb in order to take over their goods. [[Most probably great quantities were involved.]] In no. [reference to be inserted later] we find Nahrai setting out from ʿAidhāb in the Dībājī's boat. Here, it is to be understood that he had come back in the same. If the goods saved were pepper, lac and brazilwood it is safe to assume that the ship did not founder, in which case these products were likely to be spoiled, but was captured by pirates and later on recaptured, most probably by the Fatimid fleet. It is interesting to learn from our letter, l.19–margin l.1, that a merchant could take a credit from the Dīwān, government, in ʿAidhāb. It cannot be assumed that for this he needed the recommendation of representatives of the merchants, as Abū Zikrī would have certainly referred to a relevant document attached. The reason for this extraordinary precaution obviously was the following: the Oriental goods were sent "en bloc", with the share, qisṭ, of each merchant indicated in the list handed over to the Wakīl. A considerable part of the sending was lost, margin l. 7. The merchants obviously did not trust the Wakīl to portion off the remainder equitably. About this important aspect of the Wakīl's office, see [reference to be inserted later]."