T-S Ar.53.37

תיאור

מכתב מאדם עיוור היושב בסלוניקי אל בנו אסמאעיל במצרים. כתוב בערבית-יהודית על קלף, בכתב יד למדני. העמוד הראשון של המכתב אבד. תיארוך: 1088/89 לסה"נ או זמן קצר לאחר מכן, על פי פירושו של גויטיין לשנה "48" כשנת ד'תתמ"ח. המכתב נפתח (במה שהשתמר) בהסבר של האב על מצבו המאושר בסלוניקי ועל הסיבות שבגינן אין באפשרותו לשוב למצרים, כפי שביקש ממנו בנו (שו' 1–19 בצד הקדמי). הכותב מתגורר בסלוניקי עם אשתו (שאינה אמו של הנמען) ועם בת שיש לה מחזרים רבים. הוא חושש שהם יהיו לנטל על המשפחה במצרים. הוא עיוור ותשוש — "לא נותר לי דבר זולת לשוני ולבי" (כלומר, שכלי) — אך לא אבד. אדרבה, הוא שרוי באלף מצבי רווחה ונערץ בעיני כל יראי האל. הוא שומע את תפילות השבת ממקום מגוריו. אף אחד מחכמי סלוניקי אינו משתווה לו בידיעת ההלכה. בהמשך הוא שולח דרישות שלום לבני משפחה שונים ומברך את בנו על קבלת מחותנים מכובדים (שו' 20–27). הוא מודאג בנוגע למשפחתו, משום ששמע ש"בשנת 48 היה הנילוס נמוך, ולבי חרד, ואין לי מנוחה לא ביום ולא בלילה. למען האל, כתוב לי מיד על שלומך" ועל פרנסתו של כל אחד מבני הבית (שו' 27–32). הבן צריך לשלוח את תשובתו אל עמראן בן נחום באלכסנדריה, אשר יעבירה לסלוניקי, אל בית הכנסת העליון, לביתו של שבתי בן משה מטקלא "הראש" (שו' 33–36). הוא מזרז את בנו שלא להזניח את לימוד התורה ושלא להיגרר אחר עסקיו (שו' 36 בקדמי – שו' 1 באחורי). לאחר מכן הוא חוזר ומסביר את הסיבות לעזיבתו את מצרים 26 שנה קודם לכן ואת מה שאירע בינתיים (שו' 1–21 באחורי). נראה שהמניעים לנסיעתו היו הן דתיים (רצונו להיקבר בירושלים) והן כספיים. בתחילה שלח את כל הכסף שהרוויח חזרה למשפחתו, ולא נותר בידו דבר כדי לשוב בעצמו. הוא נדד ממקום למקום במשך 30 חודשים. באותה תקופה נודע לו ששותף עסקי של המשפחה נספה בשרפה, ומאותה נקודה ואילך "לא היו לי אלא הוצאות". לאחר מכן פלשו ה"תורכים" למזרח הביזנטי, והוא נמלט מערבה והגיע לבסוף לסלוניקי. ראייתו נחלשה בהדרגה במשך חמש שנים. בסלוניקי נמנע מלהשיא את בתו לאיש מבין מחזריה הרבים עד שיקבל ידיעה מבנו ומגיסו אבו אלחסן. הכותב חוזר לנושא הסיבות שבגינן אין באפשרותו לשוב למצרים (שו' 21–34 באחורי). אפילו כאשר קראו לו את מכתב בנו, לא היה בכוחו לצאת מפתחו או לעזוב את ביתו ללא תמיכה. הוא בקושי רואה או שומע. אילו ראהו בנו, היה "בורח מרחק של חודש ימים". זאת מלבד הסכנה החמורה שבמסע עצמו וחרדתו בשל זקנתו ואשתו — אף שהיא עצמה הייתה שמחה לנסוע. אין זה מטבעו לחסוך כסף, והוא חוזר ומציין את חששו שיהיה לנטל על המשפחה. בהמשך מופיע קטע סתום (שו' 30–34 באחורי) שבו הוא מזהיר את בנו מפני האזנה ל"דור שעזב אותנו", שלקה בפגמים שונים שאין לכותבם במכתב. הוא חותם (שו' 34–39 באחורי) בקריאה נוספת ללמוד תורה בשקידה. כשהבן היה בן 13 שנה, נהג להדהים אנשים בחוכמתו. חלק מהמידע מבוסס על גויטיין ועל ג'ושוע הולו, ביחסו של החיבור על יהדות ביזנטיון בכלכלה הים-תיכונית. נראה כי גויטיין הכין את התרגום בזמנים שונים, ולכן הקריאות אינן תמיד תואמות, וחלק מהקטעים היו ברורים לו יותר בגרסה אחת מאשר באחרת. התרגום מבוסס על תדפיס שנשלח על ידי עוזרת המחקר לשעבר של גויטיין, אלן גרינברג, ככל הנראה משנות ה-70 של המאה ה-20.

Princeton Geniza Project description: Letter from a blind man in Salonica to his son Ismāʿīl in Egypt. In Judaeo-Arabic. Written on parchment in a scholarly hand. The first page of the letter is lost. Dating: 1088/89 CE, or shortly after, based on Goitein's interpretation of the year "48" as 4848 AM. The letter picks up with the father explaining his happy situation in Salonica and why he cannot possibly return to Egypt, as his son had asked him to do (r1–19). The writer lives in Salonica with his wife (not the addressee's mother) and a daughter with many suitors. He fears that they would be a burden on the family in Egypt. He is blind and weak—"I have nothing left but my tongue and my heart" (i.e., mind)—but he has not perished. On the contrary, he is in a thousand states of well-being and is highly regarded by all who fear God. He overhears the Shabbat services from his dwelling. None of the scholars of Salonica are able to match him in his knowledge of the law. He next sends regards to various family members and congratulates his son on the acquisition of noble in-laws (r20–27). He is worried about his family, because he heard that "in the year 48 the Nile had a low flood, and my heart trembled, and I have no rest, neither by day or by night. For God's sake, write me immediately regarding your well-being" and about each person's livelihood (r27–32). The son should send his response to ʿImrān b. Naḥum in Alexandria who will forward it to Salonica, to the upper synagogue, to the house of Shabbetay b. Moshe Matakla 'the head' (r33–36). He exhorts his son not to neglect the study of Torah or be distracted by his business affairs (r36–v1). He then recapitulates the reasons for his departure from Egypt 26 years earlier and what has happened in the interim (v1–v21). It seems his motives for traveling were both pious (wishing to bury his bones in Jerusalem) and financial. At first he sent all the money he earned back to his family, and had none with which to travel back himself. He traveled from place to place for 30 months. At that time he learned that a business partner of the family perished in a fire, from which point onward, "I never had anything but expenses." The 'Turks' then invaded the Byzantine east, so he fled to the west, ultimately reaching Salonica. His vision weakened, gradually, over the course of five years. In Salonica, he has refrained from granting his daughter to any of her many suitors until he received word from his son and his brother-in-law Abū l-Ḥasan. The writer then returns to the subject of why he cannot possibly travel back to Egypt (v21–v34). Even as his son's letter was read to him, he had no strength to go out his door or leave his house without being supported. He can hardly see or hear. If his son saw him, he would "flee the distance of a month's journey." This is apart from the grave danger of the travel itself and his anxiety on account of his old age and his wife—even though she herself would love to travel. It is not in his nature to save money, and he repeats his fear that he would be a burden on the family. There is then a cryptic passage (v30–34) warning his son against listening to 'a generation that left us' and which had various faults that cannot be written in a letter. He concludes (v34–39) with another exhortation to study Torah diligently. When the son was 13 years old, he used to astound people with his intelligence. Information in part from Goitein and from Joshua Holo, Byzantine Jewry in the Mediterranean Economy, p. 53, 56. ASE. Goitein appears to have made his translation at a different time from his translation. This explains why the readings don't always agree, and why some of the passages appeared to be clearer to him in one than the other. The translation comes from a typescript sent to the Geniza Lab by Goitein's former research assistant Ellen Greenberg in 2025, and probably dates from the 1970s. MR