ENA 2935.24 + ENA 3038.1

תיאור

מכתב, ככל הנראה מאישה — אולי מארץ ישראל או סוריה (על סמך הזכרת רעידות אדמה) — אל אחיה, שהיה כפי הנראה פקיד ממשלתי בקהיר. כתוב בערבית-יהודית באותיות מרובעות, גדולות וקליגרפיות, והכתובת בכתב ערבי על גב המכתב מורה למסור אותו "לדיואן אלח'ראג' (לשכת המיסים) בקהיר". התיארוך: המאה ה-11 או ה-12, וקרוב לוודאי המאה ה-11. המכתב נפתח ברמיזות לסכסוכים שונים או לשמועות עליהם. מישהו אמר לכותבת שהנמען כועס עליה ואינו שולח לה מכתבים, ומשום כך בכתה וטענה שלא ייתכן שכך הוא הדבר. היא נשבעת בשם אבו אלחסן (כנראה אביהם). היא אומרת לנמען כי העציב את ליבה ומפצירה בו לכתוב לה, כיוון שאין לה איש מלבד האל והוא. היא מספרת ש"דמעותיי על לחיי" יומם ולילה, וכי נדרה נדר שלא לאכול מאכלים שמנים (זפר) עד שתראה ממנו מכתב בכתב ידו שלו. היא שמחה לשמוע על הלידה המוצלחת (ח'לאץ) של אֻם אבו אלחסן (ככל הנראה אשת הנמען) ושולחת ברכות. היא רומזת לסבל שגרם לה אבן חאתם. בהמשך יש רמיזות נוספות לוויכוחים ולשמועות על ויכוחים. היא מתייחסת לדיבורים על אישה (זוג'ה) או חתונה (זיג'ה), ומאשימה את המשרת (ע'לאם) של יעקב הזקן, הכותב לו (כנראה לאבן חאתם) ומספר שהנמען מעליב אותו ומכנה אותו "אלפאעל אלצאנע". היא מודיעה שהיא בריאה, ושהוא (האם אבן חאתם שוב? או בעלה?) חתך עבורה גלימת משי דמשקאי (ג'ובה = ג'ֻבּה צקלאטון), מתייחס אליה היטב ו[מבטיח?] שיחזיר אותה לפוסטאט או למצרים (מצר). על הנמען לשלוח מכתב להודות לו על יחסו הטוב. מרואן תמיד איתה ומשרת אותה נאמנה. הוא הלך להביא את השמן, מפני שהוא נתון בסכנה בשל רעידות האדמה. לא בלתי אפשרי שהשולח הוא גבר, אך כל המוטיבים כאן אופייניים יותר למכתבי נשים (למשל, "אין לי איש מלבד האל ואותך", בכי וצום עד הגעת מכתב מהנמען, היחס הטוב מצד גבר שיכריע היכן יגורו).

Princeton Geniza Project description: Letter likely from a woman, perhaps in Palestine or Syria (based on the mention of earthquakes), to her brother, evidently a government official in Cairo. In Judaeo-Arabic written in large, calligraphic, square characters, with the address in Arabic script on verso, "to be delivered to the tax bureau (dīwān al-kharāj) in Cairo." Dating: 11th or 12th century; likely 11th. Opens with allusions to various disputes or rumors thereof. Someone told the sender that the addressee was mad at her and would not send her letters, so she wept and argued that this can't be the case. She swears by Abū l-Ḥasan (likely their father). She tells the addressee he has saddened her heart and urges him to write, because she has no one but God and him. She says that "my tears are on my cheek" night and day and she has taken an oath not to eat fatty foods (zafar) until she sees a letter from him, in his own hand. She was happy to hear of the successful childbirth (khalāṣ) of Umm Abū l-Ḥasan (likely the addressee's wife) and sends blessings. She alludes to suffering at the hands of Ibn Ḥātim. There follow more allusions to arguments and rumors of arguments. She refers to the talk of a wife (zawja) or wedding (zīja) and blames the servant (ghulām) of the elder Yaʿaqov, who writes to him (probably Ibn Ḥātim) claiming that the addressee insults him and calls him 'al-fāʿil al-ṣāniʿ' (cf. ENA 4010.7 + ENA NS 19.14 (PGPID 6784) and T-S AS 169.292 + T-S AS 169.291 + T-S AS 169.294 + T-S NS 220.29 (PGPID 36211)). She says she is in good health and that he (=Ibn Ḥātim again? her husband?) has cut for her a damask silk robe (jūba = jubba ṣiqlāṭūn) and treats her well and [promises?] her that he will bring her back to Fustat or Egypt (Miṣr). The addressee should send a letter thanking him for his good treatment. Marwān is always with her and serves her well. He went to retrieve the oil, because it is in danger from the earthquakes. It is not impossible that the sender is a man, but all of the tropes here are more typical of women's letters (e.g., "I have no one but God and you," weeping and fasting until a letter from the addressee arrives, being treated well by a man who will decide where they will live). Join: Alan Elbaum.