מכתבים מגניזת קהיר — עמוד 10

מכתב מאב, במקום לא ידוע, אל בנו אבו אל-[רביע?] סולימאן בפוסטאט. המכתב נועד להימסר בחנותו של אבו נצר אל-שראבי (ייתכן שמדובר באותו אדם המוזכר במסמך אחר) בשוק הברברים (סוּק ברברה?). כתוב בערבית-יהודית, ואילו הכתובת על גב המכתב כתובה באותיות ערביות. כתב היד נראה מוכר, אך אינו נראה ככתב ידו של אבו זכרי הכהן (שגם לו היה בן בשם אבו אל-רביע סולימאן). המכתב פגום למדי. השולח מתלונן ששלח כבר שמונה מכתבים קודמים ולא קיבל מענה כלשהו. נודע לו שבנו עוסק במסחר בחנות. אחד מן השניים — השולח עצמו או אשתו — "אובד" או "אובדת" (הלכת או הלכת), ככל הנראה מרוב דאגה בשל היעדר הידיעות. אמו של הנמען מוזכרת בשורה הלפני-אחרונה של המכתב.

מכתב בערבית-יהודית בכתב יד גולמי, מראשית המאה ה-13 (או אולי מהמאה ה-11), הממוען ל"אחי" אבו אלע'ית'. אבו אלמג'ד הגיע לאחרונה לבלבייס וסיפר לכותב כי הלך עם אם אבו אלע'ית' (אולי אחותו של הכותב הנושאת את אותו שם כאמם?) אל הראיס, וערך את הקניין הסמלי לפיו היא תיתן לו (לנמען?) את הקמאש (הנדוניה) של אחותו (של הנמען?) ביום חמישי. הכותב ממשיך: "מיד כשתראה מכתב זה, לך אל אבו אלפרג' בן אלראיס אלאסכנדראני (הידוע גם כאליהו הדיין), ולך עמו אל הראיס, וקח לרשותך את הנדוניה של בת אחותך". לאחר מכן מופיע משפט סתום, ואחריו פורט הכותב את כל הפריטים שבנדוניה. היחסים בין הצדדים השונים ומעמדם המשפטי אינם ברורים. נדרשת בחינה נוספת.

מכתב מאת משה בן לוי הלוי (נפטר 1212), כנראה מקַליוּב, אל אביו אבו סהל לוי בפוסטאט. בערבית-יהודית, עם הכתובת בכתב ערבי. ייתכן שזהו המכתב הארוך ביותר של משה בן לוי השמור בגניזה. תיארוך: ככל הנראה סביב שנות ה-1190. הכותב פותח בתלונה על מצב הכנסותיו כשוחט. הוא מבקש מבני משפחתו ללכת אל המחסן בפוסטאט ולהוציא עבורו מצרכים רבים. כמו כן הוא מבקש כמה פיוטים, ובכללם אחד שיביא לו במיוחד בן-דודו (אבן ח'אל) אבו אלח'יר, ואחרים מאת אבו אלמנא החזן. הוא מציע לקנות בגד לאמו, ומבקש שאחיו (כנראה ידותון) ישיג עבורו פתווא (תשובה הלכתית). האמיר סג'אע אלדין שולח את ברכותיו. בסוף המכתב יש כנראה התייחסויות למחלה, אך הטקסט קשה לפענוח.

מכתב מיוסף, השוהה בטריפולי שבלוב, אל אמו, ככל הנראה בפוסטאט. אף שבכתובת המכתב נכתב "מבנך יוסף", המכתב למעשה כתוב מפיה של אישה מבוגרת המתגוננת מפני האשמות הנמענת כלפיה — על שלא דאגה ליוסף כראוי ועל שלא השיאה לו את בתה. הכותבת מתארת סוג של נישואין זמניים שיוסף ערך עם נערה יתומה: "הוא חלה (מרצ'ה), וכאבו התעצם (אשתד וג'עה), ולא היה לו איש שיטפל בו. על כן ראה לנכון לקחת נערה יתומה צעירה שתטפל בו, ונשא אותה בתנאי שאם ירצה להיות חופשי לשוב לארצו, יכתוב לה גט פיטורין". המכתב מוסיף ומדווח כי האישה ילדה בן שמת. הכותבת מציינת גם שהיא עצמה הייתה חולה בעת התרחשות האירועים הללו (ולפיכך בקושי ניתן להאשימה על שלא התערבה).

מכתב מאת יצחק בן אהרן הסג'למאסי, ככל הנראה מאלכסנדריה, אל חלפון בן נתנאל הלוי, ככל הנראה בפוסטאט. התיארוך: בערך 1142–1145. השולח מדווח כי הספינה שעליה הפליג טבעה בשאבור (על הגדה המערבית של זרוע רשיד/רוזטה של הנילוס). הוא הצליח להציל את עצמו ואת סחורתו. עיקר מטרת המכתב היא לבקש מחלפון להשיג מאבו סעד אלשישי (כפי הנראה משה בן נתנאל הלוי) רשימה של הספרים שברצונו להעתיק, ולשלוח אותה לסג'למאסי לפני שיפליג עם הבישאניים (כלומר אנשי פיזה). בנוסף הוא מבקש גם את רשימתו של חלפון עצמו של הספרים שברצונו להעתיק. דרישות שלום לאנשים שונים, ובהם אחיו של חלפון, אבו עלי יחזקאל. שמואל (אולי בנו של יצחק) שולח אף הוא את ברכותיו.

מכתב מאת ח'לף בן מוסא (חלפון בן משה) אלחבר הכהן בשם כל קהל "חצר אדר" (חצר אדר). רב סעדיה גאון מתרגם את שם המקום המקראי הזה — וכן חצור וחצרים — כרפח, ופירוש זה נראה סביר בהקשר זה. המכתב ממוען לאישיות נכבדה שייחוסה מסתיים ב-[...] בן פרח בן שלום(?) הכהן. הפתיחה כתובה בעברית וגוף המכתב בערבית-יהודית. הכתובת רשומה באופן חלקי בתחתית הצד הקדמי של המכתב בערבית-יהודית, וכן בצדו האחורי בכתב ערבי. במכתב מוזכרת העיר עסקלאן וכן שמות שונים, ובהם אבו עמראן, והיב בן סהל, ואבו אסחאק אבראהים. המסמך גדול בממדיו, אך דהוי כמעט מעבר ליכולת קריאה (במקומות מסוימים הוא קריא רק משום שהדיו דהה לחלוטין והלבין את הנייר במקום שבו היה).

ורסו: מכתב מאבו נצר בן אברהם, באלכסנדריה, אל סוחר הודו (כנראה לא חלפון בן נתנאל). תיארוך: כ' באדר ב', ככל הנראה שנת 1448 לשטרות = 1137 לסה"נ. הכותב מברר על אודות הגעת ספינות ושיירות מנתיב הודו ומתאר את השפל הכלכלי הכללי השורר באלכסנדריה. אחיו של אבו נצר מוסיף דרישת שלום. (המידע על פי גויטיין ופרידמן.) רקטו: תוספת למכתב שכתב אבו נצר בן אברהם, נציגו של חלפון בן נתנאל באלכסנדריה, וייתכן שהיא מופנית לאבו זכרי הכהן, נציג הסוחרים בפוסטאט (זיהוי פליאוגרפי וסגנוני לפי גויטיין ופרידמן). הכותב מדווח על תקופה קשה באלכסנדריה. המכתב מעיד על מעורבותו של אבו נצר בסחר הודו, ואף על ייצור טקסטיל מקומי. (המידע על פי פרנקל.)

פתק מאת הנגיד אל 'הקהל הנכבד' של פוסטאט (מאותו סוג שתואר על ידי גויטיין), ובו בקשה להשלים את גביית ההתחייבויות שניתנו ביום הכיפורים, ובמיוחד אלו שיועדו לטובת הלך שהגיע מאירופה (אפרנג'י), אשר עמד לצאת לדרכו בבוקר שלאחר שני הימים הראשונים של חג הסוכות. עובדה מעניינת העולה מן הפתק הזה היא המהירות שבה נגבו ההתחייבויות. בין יום הכיפורים לתחילת חג הסוכות מפרידים ארבעה ימים בלבד, והמכתב כמו מניח שכבר ביום השלישי שבין שני המועדים מרבית ההתחייבויות הגיעו לידי הגבאים. נקודה מעניינת נוספת היא דברי המוסר של הנגיד הקורא לזכור את העניים גם בשעת ה'סיום' — מעמד הסיום החגיגי של הקריאה השנתית בתורה, החל בסופם של חגי הסתיו.

רקטו: שריד של מכתב בעברית, המכיל בעיקר ברכות מליציות וביטויים של כאב על הפרידה, וכן התנצלויות על העיכוב בכתיבה — נראה שבעיקר בשל ילדיו של הכותב שנולדו לאחרונה. נוסף על כך מופיעים בדף תרגילי כתיבה באותיות ערביות. ורסו: טקסט ספרותי ביהודית-ערבית, הנוגע להתכתבותו של הרמב"ם עם חכמי פרובנס, ובהם ר' יהונתן הכהן מלוניל, בעניין תחיית המתים ומאמרו של הרמב"ם בנושא זה. גוש הטקסט שאחריו עשוי להיות קשור לכך, והוא כתוב בעברית פיוטית. בדף זה מופיע גם גוש טקסט שלישי באותיות ערביות, ובו (בשיבוש ובחוסר רציפות): "يسال موسى عن ال . . . . . . تكون . . . جاير عالي شي . . . . . . . . . بجواب . . . . . . . . . . عليه شك . . . ."

מכתב מישועה בן יפת לשני אחים, הממוען אל הדֻכּאן (החנות) של באב אלפֻתוּח, מה שמרמז שככל הנראה נשלח אל קהיר החדשה ולא אל פוסטאט. המכתב כתוב בעברית (בפתיחה), בערבית-יהודית (בגוף) ובכתב ערבי (בכתובת על גב המכתב). על פי הסגנון, ניתן לתארך אותו בקירוב למאה ה-13 או ה-14. אחד הנמענים נקרא מחאסן [בן אבּ]ו אלחסן אלנאח'ודא, והכתובת מזכירה גם את בעל החנות "אלי אלכהן" — ככל הנראה אלי[א?] הכהן. רק שורות בודדות משומרות מגוף המכתב: "ולדי יצל אלי עלם אלמואלי אלכרימין באן אלממלוך משתאק אלי נצרכם כתיר פאן . . . יחן אלי עלעצב פנח . . ." — "בני, יגיע לידיעת אדוניי הנכבדים שעבדם מתגעגע מאוד לראותכם, שכן . . . יחון את . . . ".

מכתב בערבית-יהודית. כתב היד זהה לזה של מכתב נוסף, ומכאן שמדובר בעותק האוטוגרפי השני שהתגלה של המשורר הספרדי המפורסם יהודה אלחריזי. תיארוך: בקירוב 1215–1225. השולח דוחק בנמען לסייע לו בעניין מסוים הנוגע לאלאכרם אבו אלרביע, שאסור לו לעזוב את פוסטאט/מצרים לפני שעניין עסקי ו/או משפטי כלשהו ייסגר לשביעות רצונו של השולח. השולח מאיים כי הוא חושש שיהיה עליו לשגר מכתב נוסף בנימה תקיפה אף יותר. בשוליים הוא מספר שהתרחק מ"חברינו" (אצחאבּנא) בכל ארץ וארץ, משום שכאשר בא אליהם בנועם, בשבחים ובכיסופים — הם השיבו לו ברטינות ובהתנשאות. נמען המכתב אינו מזוהה; ייתכן שמדובר באליהו הדיין, הנמען של המכתב הידוע האחר של אלחריזי.

מכתב מטוביה בן משה, היושב בירושלים, אל בתו השוהה בפוסטאט, מאפריל 1040 או 1041. לפי גויטיין, התיאור שמוסר הכותב על שלומו הטוב הוא יוצא דופן לחלוטין: "אני שרוי בנוחות גמורה בגופי ובכל ענייני. בגדיי אינם מחזיקים אותי מרוב אושרי והצלחתי". מאחורי המכתב עומד סיפור מורכב: יהודי ביזנטי נשא לאישה אישה מוסלמית, ככל הנראה שבויה שאותה פדה. כאשר עברו בני הזוג לארץ ישראל הם נפרדו, והאישה השתקעה במצרים יחד עם בתה, שגדלה בינתיים. האם נקלעה לימים קשים, ובמכתב זה האב מנסה לשכנע את הנערה לשוב אליו ואל חיק היהדות, תוך שהוא מדגיש כי הוא — בניגוד לאמה — נהנה מבריאות מצוינת ומשגשוג כלכלי, ועל כן יוכל לפרנסה ולדאוג לכל מחסורה.

קטע ממכתב בערבית-יהודית. תיארוך משוער: סוף המאה ה-12 או המאה ה-13. עוסק בעיקר בענייני מסחר. נזכרים בו סוחר משי (קזאז) וכובס או מלבין בדים (קצאר); רבנו יצחק ומפצ'ל; בו אלח'יר; סידורי נסיעה; כאבו של השולח על כך שהאוניות הגיעו באיחור כה רב; פגישה עם בו אלמנצור בן בקאא; דרישות שלום לבנו של הנמען אבו אלברכאת (ולכן ייתכן שהנמען הוא אליהו הדיין); תלונה על אשתו של אבו סעד הרוצה "להחרים, ואמרתי לה: 'החרימי ועשי מה שאת רוצה לעשות'"; בקשה להשיג מסוחר המשי בנה של סת זיאדה (כנראה מכארם בן סת זיאדה אלקזאז הנזכר במסמכים אחרים) סכום כסף; ושוב תלונה על עיכוב האוניות ברשיד (רוזטה). (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

מכתב מאת כותב לא ידוע ברשיד אל החכם ר' בדוסה בפוסטאט/קהיר. בעברית. תיארוך: המחצית השנייה של המאה ה-16. הכותב מתאר את החשש ברשיד מפני התפרצות מגפה. בהמשך הדברים מתברר כי המגפה כבר פרצה בפוסטאט/קהיר. הכותב שמע מיצחק אשכנזי ומישועה זמאתי(?) שזה חמישה ימים לא נרשם מקרה חדש (בפוסטאט/קהיר). הכותב עומד לצאת למסע כדי להימלט מן המגפה. הוא שכר מעבר ביעד שלא צוין בשמו על אונייה היוצאת מדמיאט (? דמאת) יחד עם יוסף טפאר וכמה "יהודים טובים" נוספים. הם מתכננים לצאת ביום שישי. אם הנמען יחפוץ לבוא לרשיד, אל לו לשאת עמו כסף, מפני שהדרכים מסוכנות. אחות הכותב תישאר ברשיד עד שיגיע הנמען; בינתיים דאג הכותב לכל צרכיה ההכרחיים.

מכתב או עצומה בכתב ערבי. התרג'מה הנושאת את שם השולח בפינה השמאלית העליונה נראית כאילו נקרעה במכוון; שאר הקטע שמור היטב. השולח/המעתיר מתנצל על שאינו יכול להגיע באופן אישי בשל עבודתו בחנות. הוא מבקש מהנמען להיפגש עם מישהו (האמיר?) בעניינו של אחי השולח. "אדוני יודע שאחי היה אחד מן הג'ומלה (או סבל? או נושא מסמך? המילה היא או ג'ומלה או חמלה), אבל הקאדי שמע עדות מאנשים מסוימים שהוא לא היה אחד מן הג'ומלה/חמלה". המכתב נחתם במשפט ראי (משפט נימוס המוסר את ההחלטה לדעתו של הנמען), ולאחריו תוספת מאוחרת ("אנא היפגש עמו בסמטת וכאלת אל-קנד"), ולאחר מכן משפט ראי נוסף. בצד ה-verso מופיעות מספר שורות של חשבונות בכתב ערבי.

מכתב מבן אל אביו מובארכ בן [...], בפוסטאט. בערבית-יהודית, והכתובת בכתב ערבי. כתב היד והכתיב גסים ובסיסיים. הבן מתלונן על חוצפתה ועל אופייה הריבי של אשתו (אלקחה ואלמכאלפה ואלגראב). ראויה לציון מיוחד הצהרתו ש"אישה רעה היא צרעת לבעלה" (אלדי קאל פיהא אלכתאב אשה ראעה צאראעת לבעלה), בציטוט פתגם המיוחס לבן סירא בתלמוד הבבלי, יבמות ס"ג ע"ב וסנהדרין ק' ע"ב. בנוסף הוא מדווח כי הוא צם זה שלושה ימים (וחק אלתורה אן כתבת לך הדא אלכתאב אלא ואנא צאים לי תלתתיאם מא דקת שי). יש התייחסות לבואו של הנמען לפוסטאט. בצד האחורי מופיעות גם כמה שורות של ספרות יווניות/קופטיות. (המידע בעיקרו מעודד צינגר ומ-CUDL.) צירוף: אלן אלבאום.

ורסו: חלקה העליון של מכתב בעברית ובערבית-יהודית. ככל הנראה מכתב תנחומים, בהתבסס על פסוקי הפתיחה. בשוליים מבקש השולח מהנמען להשיג משהו מסַיף אל-מ[ולכּ] כדי לזרז ביצוע של משימה כלשהי. ככל הנראה מתוארך לשנת [14]42 למניין השטרות = 1130/31 לסה"נ. חתום בידי זכאי בן משה (הדיין באלמחלה, פעיל בשנים 1127–1150). נראה שדף נוסף הודבק לחלקו העליון של המכתב כדי לאפשר את השימוש החוזר ברקטו עבור חיבור תאולוגי בערבית-יהודית. בשוליים סביב המכתב בורסו מופיעים גם שני בלוקים של טקסט בכתב ערבי ובספרות יווניות/קופטיות, שכל אחד מהם מציין תאריך (אך ללא ציון השנה); אחד מהם מזכיר בית מרחץ (חמّאם אל-[...]) והשני מזכיר חנות (חאנות).

הזמנה לקונדיטור: "אל הזקן אבו סעד, ישמרהו האל: בבקשה קח שתי פרוטות נחושת כפיקדון, ותן למוסר המכתב ראטל אחד של עיגולים [חֻלַיְקַאת, ככל הנראה סוג של סופגניות] אפויים היטב. אם תכין עוגות מחר, הכן עבורי שני ראטלים של עוגיות קטנות (כֻּעַיְכַּאת) בקטנות שבקטנות." האם זו עדות לכך שעוגות-סוכריות-על-מקל הומצאו בקהיר של ימי הביניים? לפי גויטיין: "עוגות, הנקראות כַּעְכּ בערבית (מילה שנדמה כי אינה קשורה למקבילתה האנגלית cake), אף הן נקנו בדרך כלל בשוק, והכינוי או התואר כַּעְכִּי, היינו אומן עוגות, נפוץ למדי. לפנינו הזמנה לאומן עוגות, כתובה בקפידה על פיסת נייר זעירה." הקונדיטור, הח'מירי, היה אף הוא דמות מוכרת בנוף.

מכתב תודה בערבית-יהודית. המכתב משבח תלמיד חכם ששהה תקופה מסוימת — ככל הנראה בימי החגים הנוראים — בעיירה פרובינציאלית. נוכחותו הוסיפה כבוד רב לקהילה היהודית, וגם היהודים וגם המוסלמים היו מרוצים ממנו. הוא התפלל מתוך סידור התפילה של רב סעדיה גאון. במסמך מוזכר אלשיח' אלת'קה אבו ע'אלב, אך לא ברור אם הוא האיש האהוב המדובר. במכתב מופיעות לפחות עשר חתימות. החתימה הראשונה היא של דוד בן עמרם הכהן, והיא בידו של מי שכתב את המסמך עצמו. שאר החתומים: ברכות בן [...]; סעדיה בן אברהם הלוי; יפת בן יש[ועה?]; אלעזר בן צדקה; צדקה בן יצחק(?) הכהן; יאשיה בן ארח; שארית בן מצליח הלוי החזן. (חלק מן המידע על פי כרטיסיית גויטיין.)

קטע ממכתב מאת אבו אל-ת'נאא' אל "אביו", שאולי שמו אבו סעד אבן [...]. המכתב כתוב בערבית-יהודית, והכתובת בכתב ערבי (יש לציין שהשורה התחתונה של הכתובת הייתה במקור השורה העליונה; היא מופיעה במיקומה הנוכחי בשל אופן הדבקת המכתב וחיתוכו לפתיחה). מבחינת תיארוך: ככל הנראה סוף המאה ה-12 או המאה ה-13, על פי כתב היד. השולח אומר שהחג לא היה חג כלל בשל היעדרותו של הנמען. הוא מדווח כי שוב אין צורך (وجه, נכתב וש) שהנמען יישאר רחוק (في بلاد الغربة), משום שהדיואן קיבל במלואו (استوفى) את כל המגיע לו (אולי מס הגולגולת?), ו"אל-חזאזי לקח עבורנו את המסמך/השטר שלו (או אפילו קבלה? حجة)". האיחוד בין הקטעים נעשה על ידי אמיר אשור.

רקטו: מכתב או מכתבים בכתב ערבי. ייתכן שמדובר בעותקים או במכתבי-דגם לחיקוי. נראה שכל אחד מהם כולל רק את חלק הפתיחה, ובעיקרו מורכב מביטויי געגוע פורמולאיים. המכתבים כתובים בכתבי-יד שונים ודומים זה לזה מאוד (אך אינם זהים). אחד מהם ממוען לשבתי עת'יבי(?). ורסו: כמה שורות מטיוטת מכתב בעברית ובערבית-יהודית, מספר ספרות בספרות ערביות מזרחיות, ושיעורי בית בגיאוגרפיה בכתב ערבי. "מי ייסד את ממלכת בבל? נמרוד. מי חי בטוסקנה בימי קדם? האטרוסקים (الاتورويانيون)." הקטע על האטרוסקים לקוח מאחד הפרקים של "כתאב תואריח' מח'תצר ינבא ען ממאלך ובלאד עדידה", ספר שהודפס במלטה על ידי אגודת המיסיון של הכנסייה האנגליקנית בשנת 1833.

מכתב בכתב ידו של חלפון בן מנשה (פעיל בשנים 1100-1138 לספירה) הכולל חשבון מסחרי ופרוטוקול של דיון בבית דין. בדרכו להודו פגש אבו ברכאת אללבדי את יצחק אלנפוסי בעדן, ואלנפוסי מסר לו סחורה כדי שימכור אותה עבורו. החלק האבוד של המכתב כלל ככל הנראה פירוט של אופן מכירת הסחורה בהודו, ואילו בחלק השרוד מובא חשבון של הסחורות שאבו ברכאת רכש עבור אלנפוסי בהודו, וכן ההוצאות (מסים, שכירות מחסן וכיוצא בזה) במהלך שהותו בעדן. הקטע האחרון הוא העתק של הליך משפטי שבו מצהיר אבו ברכאת כי הוציא את יתרת כספו של אלנפוסי על הבית שאלנפוסי רכש לאחרונה בפוסטאט, פעולה שעשה על פי הוראתו של חלפון הלוי בן נתנאל, נציגו הממונה של אלנפוסי.

מכתב בערבית-יהודית מאב לבנו (שהוא "בלבי כמו אבו אלפרג'"). האב מבקש מבנו לגבות עבורו חוב של 11 דינרים שחייב לו אבו אלחסן אלעטאר. מוזכרים גם חצי דינר וחמותו (חמאתי), אך מקומם בסיפור אינו ברור עד תום. הוא מחניף לאבו אלחסן ומתחנן בפניו שיתן לו את הכסף מיד מאחר שהוא נתון במצוקה כלכלית, ואז מאיים שאם לא ישלם — יביאו לבית הדין. בשורות האחרונות הוא חוזר לפנות אל בנו: "זה מצער אותי. צא וקח אותו. הוא יודע שאני לא יכול לצאת אליו... וכל מה שתשלח אלי, שלח עם מוסא". כתב היד והכתיב המדובר דומים לאלה של אבו סהל (לוי) החזן, אביו של משה בן לוי הלוי; ההשערה הזו נתמכת באזכור של מוסא בסוף המכתב, אך עדיין נותרת בגדר השערה.

מכתב אל אברהם בן יצחק בן נטירא, בעברית. כתב היד הוא של אדם בשם אברהם הכהן, המוכר בעולם חקר הפיוט כסופרם של שירי שבח שהופנו אל אדם בשם אברהם הבגדאדי. שייבר פרסם מכתב זה כמפתח לזיהוי דמותו של אברהם הבגדאדי — דהיינו, אברהם בן יצחק בן נטירא, בן למשפחה מיוחסת מבגדאד; סבו או אבי אבותיו, נטירא, שימש כבנקאי של החליפים אלמעתצ'ד ואלמקתדר בין השנים 892 ל-910 לסה"נ. המכתב שלפנינו הוא בקשת עזרה ותחינה. הכותב מזכיר את מותו של "האיש המערבי שהיה עמי", ומתאר כיצד הוא חי כעת בעוני, וכיצד הקהילות עצמן עניות מכדי לתמוך בו. ההערה שבצד האחורי עשויה להיקרא, על פי שחזורו המסתבר של שייבר: "אנא קר[ע] את המכתב הזה, מי שיקראנו".

מכתב מאבו מנצור, ככל הנראה מאלכסנדריה, ל'אחיו' אבו סעד, ככל הנראה בפוסטאט. בערבית-יהודית, כאשר הכתובת בצדו השני כתובה בכתב ערבי. התיארוך משוער למאה ה-12 או ה-13, על סמך הכתב והמראה הכללי של המסמך. עיקר המכתב עוסק בענייני מסחר. הכותב שלח יחד עם המכתב 1 2/3 רטל של פשתן. הן הכותב והן הנמען עוסקים בתחום ייצור הבגדים. הכותב מוסר הוראות מפורטות לאופן השלת מכפלת של בגד מסוג ערצ'י (ʿarḍī), תוך שימוש במשי או בפשתן או בשניהם יחד. אמו של הנמען נזכרת אף היא במכתב. ויטריול (זאג', zāj) הוא סחורה נוספת שבה מתעסקים השניים; הנמען הבטיח לשלוח ממנו אך מעולם לא קיים את הבטחתו. מכתב נוסף מאותו כותב ולאותו נמען שרד אף הוא.

מכתב אל יצחק בן עובדיה בגרנדה שבספרד, מאת יצחק בן אברהם בן עזרא מטולדו. הכותב מודיע לנמען כי לדעתו מר יוסף עומד לנסוע אליו כדי להעביר את חג הפסח אצל אבן אלפח'אר, שכן זה האחרון עורר בו את החשק לבלות את החג בביתו, מקום שבו יוכל ליהנות וטוב לו יהיה. תחילה תכנן מר יוסף לנסוע לסביליה, אך הוא שינה את דעתו ובחר להגיע לגרנדה — והכותב מבקש מהנמען לשים לבו לכך. בסופו של המכתב מספר הכותב כי החליט שלא לשלוח את האיגרת בלי שיצרף אליה מעט שירה משלו, שאותה הוא מכנה בענווה (או באירוניה) "שטות"; בלילה שלפני כתיבת המכתב טיוטט אותם חרוזים, שמר יוסף בחר אותם, והכותב מבקש את סליחת הנמען עליהם. הצירוף נעשה בידי אלן אלבאום.

מכתב שנשלח מאלכסנדריה לפוסטאט בעניין ירושתה של אלמנה ויתומיה. תאריך משוער: סביבות 1080. הדיין היהודי המקומי הטיל חרם על כל מי שמסתיר מידע על רכוש השייך ליתומים, אך החרם לא הועיל. ככל הנראה הייתה גם ניסיון להשתלט על הרכוש באמצעות פנייה לערכאות לא-יהודיות. כותב המכתב מבקש מהנמען לפנות אל הנגיד, מבורך בן סעדיה, כדי שיתערב בעניין. הערה: המכתב עצמו אינו מתוארך, והתיארוך לשנת 1080 הוא הערכתו של גויטיין. צירוף: עודד צינגר. המסמך נדון אצל צינגר במאמרו משנת 2018 "'She Aims to Harass Him': Jewish Women in Muslim Legal Venues in Medieval Egypt", העוסק בנשים יהודיות בערכאות המשפט המוסלמיות במצרים של ימי הביניים.

מכתב מאת דיין באלכסנדריה, בערבית-יהודית, מתוארך לסביבות שנת 1180. המכתב גדוש בפרטים מעניינים על המתחים בקהילה בשנותיו הראשונות של שלטון צלאח א-דין, ועל המגעים עם השלטונות והאמירים השונים. יריבו של הכותב, ראש הקהל, איים להפסיק את תשלום משכורתו של הכותב, ובמקומה לדאוג לכך שעשרים אנשים יעבירו אליו ישירות את תרומותיהם השבועיות לקופה. בנוסף מדווח הכותב (בשוליים העליונים של ה-verso) על מקרה משפטי שעניינו אדם שכפה על אשתו להתגורר עמו ועם אמו באותו בית בעת שהיה חולה. עוד קודם לכן נשבעה החמות כי לבנהּ אין כל מחלה, ואולם משהתגלה כי אכן הוא חולה, חוששת האישה כי כל נדונייתה תאבד (ככל הנראה תוצא להוצאות רפואיות).

בצד הוורסו: שני מכתבים שונים שהודבקו זה לזה כדי ליצור מגילה (rotulus) עבור לוח השנה שבצד הרקטו. שני המכתבים הם מכתבים מסחריים מאמצע המאה ה-11. (I) המכתב העליון מזכיר: אלכסנדריה; משהו שממנו לא נותר דבר "פרט לשקיו (ח'יוש')"; הספינות מאלמהדיה; עדכונים על הפלגת הספינות; משהו שדיווח עליו אבן מהדי בבואו; עדכונים נוספים על ספינות מסוימות (ובכללן שח'תור וקארב); עדכונים על מחירים של סחורות מסוימות, ובכלל זה שמן; דיווח לפיו "העיר/הארץ שלווה, וה'וצאיא' [...] ... ואין יקר לשלטון יותר מן הסוחרים... האי (אלג'זירה)..."; עדכונים נוספים על ספינות מסוימות; ואזכור של "הצי" (אלאסטול). (חלק מן המידע מבוסס על קטלוג CUDL.)

מכתב מיהושע בן סעיד אלמציצי אל "אחיו" אבו סהל [...] בן אברהם. כתוב בעיקרו ביהודית-ערבית, עם איותים פונטיים וייחודיים. המכתב מתאר כיצד גנבים (אלוצוץ = اللصوص) פרצו בלילה לחנותו ולגן הירק (מבקלה) של השולח, וגנבו ממנו כסף ומשי. הוא מבקש מאבו סהל "להרגיע את ליבו" של אבו יעקוב בן יאשיהו ולבקש ממנו להתאזר בסבלנות, ומוסיף כי היה מוכן למכור את נפשו למענו (פלו צירת אן אביע נפסי ליס אקציר ען ופא חקוק אין שאללה — "אפילו אם הייתי נאלץ למכור את נפשי, לא אחדל מלקיים את חובותי, בעזרת ה'"). דרישות שלום לאבו אל-חסן צדקה. בצד האחורי, מלבד הכתובת למשלוח, מופיעה רשימה בלתי-קשורה של פסוקי מקרא או טקסט ספרותי אחר בעברית.

מכתב הממוען לקהילה היהודית בעניין מינויו של דוד הראשון בן אברהם בן הרמב"ם לנגיד. התיארוך: כאמצע המאה הי"ג. גויטיין הציע את שנת 1238, אך הייתה לפחות הפסקה אחת בכהונתו של דוד הראשון בן אברהם בן הרמב"ם בין השנים 1237–1300. השולח מדווח כי "כל נכבדי המדינה מסייעים לנו ושמחים בעלייתו לשררה של רבנו דוד". האמיר ג'מאל אלדין דורש כעת מן הקהילה לשלוח אליו עשרה מזקניה. השולח מבקש לפחות תשעה אנשים בשמותיהם: אלרצֻי, אלרשיד, פח'ר אלדולה, עפיף, אבו עמראן אלעטאר הלוי, אבו אלמג'ד הכהן, הבה בן דוד, הכהן אלבזאז, והמלמד ר' נסים. הכתב הוא של אותו סופר שכתב חיבור מיסטי או חסידי, וככל הנראה גם מכתב של אפרים בן שמואל המלמד.

מכתב מאברהם בן פראח' באלכסנדריה אל ישועה בן אסמאעיל בפסטאט. המכתב עוסק במשלוח סחורות והעברות כספים. הכותב מתאר את תנועת הספינות בין אלכסנדריה לסיציליה ומציין כי בכוונתו לתבוע מספר אורגי משי וכן את בנו של הקאדי על חובות שהם חייבים לו. מוזכר כי אבו עבדאללה (אבן אלבעבאע) הגיע למאזרה ביבשה (ככל הנראה מפלרמו). תאריך המכתב: יום שישי א' בחשוון, שעשוי להיות שנת 1056 או 1061 לסה"נ. המכתב מזכיר את הגעתה של ספינה גדולה מטראפני, את ספינתו של נאצר אלדולה ממאזרה בשם שוואל, וכן ספינה של הקיסרית העוגנת במאזרה (דאר מרכב אלסיידה). לדעת גיל, ספינה זו הייתה שייכת לאם מלאל, דודתו של מועז בן באדיס, שליט בית זיר באפריקיה.

recto: מכתב פיוטי שבו אקרוסטיכון המאיית 'חלפון בן מבורך (מבוכר), סעדיה הממחה'. ככל הנראה אחת השורות בשיר משובצת בסדר שגוי, שכן האקרוסטיכון אמור היה להיות מבורכ, כלומר מבורך. בכתב הפוך נכתבו חמש שורות של פיוט שהיה הטקסט המקורי על הדף. verso: שני פיוטים, אחד מהם כתוב הפוך. באחד הפיוטים יש אקרוסטיכון מבשר (מבסר) בן מבורך סעדיה. המידע מבוסס על קטלוג CUDL. תיאור קודם: "מכתב המהווה המלצה על חמר (מוביל בהמות), שנכתב בין השנים 1031 ל-1035. בשורה 4 מוזכר החמר פרג', שהופקד גם על הבאת חלקים של כתב יד של המקרא. השוו T-S NS 320.7, T-S 8J15.25 ו-T-S 12.655". ככל הנראה גויטיין התכוון למסמך אחר תחת מספר שמורה שונה.

מכתב מאבו עלי ב. אבו אל-מאני, בקונסטנטינופול, לחמיו יוסף אל-בגדאדי, במצרים. תיארוך: כנראה המחצית הראשונה של המאה ה-12, בהתבסס על האזכור הסביר של אותו כותב ב-T-S 13J21.17 (שם מכונה אבו עלי חתנו של הח"ר אל-בגדאדי, עושה הלביבות). במכתב זה מספר אבו עלי כיצד פגש את אשתו, בתו של יוסף, כאשר שניהם היו בשבי. הוא מנסה לפתור את בעיותיו הכלכליות על ידי שליחת יפוי כוח וגישה לחלק מירושתו. הוא מסרב להיענות לרצון חמיו ולגרש את אשתו. (מידע מתוך CUDL ומאת בן אות'ווייט, "Byzantines in the Cairo Genizah," בתוך Jewish Reception of Greek Bible Versions, בעריכת Nicholas de Lange, Julia Krivoruchko, ו-Cameron Boyd-Taylor.)

מכתב בערבית-יהודית. שריד (חציו התחתון של הצד הקדמי וחציו העליון של הצד האחורי). תיארוך: ככל הנראה המאה ה-12 או ראשית המאה ה-13, על פי השמות, התארים והסגנון הכללי. השולח מבקש מהנמען להחתים עשרה גברים יהודים מן העיר/העיירה על מסמך המצהיר שאינם יודעים דבר על עניין מסוים, ולאחר מכן לפרסם זאת ברבים. ר' יוסף אמר לשולח שהנמען אינו מחויב לעשות דבר. השולח מוסיף שבדק את "המסמכים" (אלמסאטיר) ומצא אותם "נאים ויעילים" (מלאח נאפעה). אך "הראיס" כועס (צ'ג'ור) על דבר מה. השולח מתכנן לקחת עמו את אלמהד'ב אבו סעיד, ומקווה שהדבר ירצה את הראיס. השולח מזכיר את מכתבו של הנמען אל הראיס, וכן מבטיח לו שהראיס חושב עליו לטובה.

רקטו: שריד מכתב בערבית-יהודית. מתוארך ככל הנראה למאה ה-13 או ה-14 על פי כתב היד. במכתב מדווח כי אדם מסוים נמצא במצב עגום ושרוי במעצר בית (תרסים). הוא מחויב בתשלום של חצי נקרה ליום, וכעת חובו עומד על 20 דרהם. הוא שלח מכתב ובו ביקש את עזרתו של דאוּד, אך ללא הועיל. עתה שלח מכתב נוסף, שובר-לב. ככל הנראה הכותב ממשיך ומבקש מהנמען לסייע לאיש האומלל הזה. ורסו: שריד מכתב בכתב ערבי. ממוען לבן או לדמות הקרובה לבן ("יא ולדי..."). הכותב דוחק בנמען "לעשות את מלאכתו" (אקצ׳י שע׳לכּ) ומזכיר גם "את האיש הזה" (אולי אותו אדם אומלל המוזכר ברקטו?). הוא קורא לזרז את המענה למכתבו (ג׳ואב אלכּתאב סרעה סרעה). דרוש עיון נוסף.

רקטו: שורות הפתיחה של מכתב, הנפתחות בציטוטים מהמקרא כגון תהילים ל"א:ב. ורסו: הערה יוצאת דופן שאינה נראית ככתובת קלאסית של מכתב. ההערה כתובה לאורך הדף, בזווית של 90 מעלות ביחס לכיוון הכתב שבצד השני — דבר המרמז שהיא נוספה לאחר שהפרגמנט כבר נקרע. נוסחה: "מכתבים מ[אחי? אחיך?] מתימן, שיש לשלוח לסיציליה/פלרמו יחד עם מכתבי, אם ירצה השם". ייתכן שהמכתב שברקטו נקרע כדי לייצר פיסת נייר לשימוש חוזר, וההערה הזו צורפה אז יחד עם צרור מכתבים שעמדו להישלח מתימן לסיציליה דרך מצרים. ייתכן שזהו המכתב שגויטיין מזכיר (ב-Speculum, 1954) כאחד המכתבים הבודדים שנשלחו מאזור האוקיינוס ההודי ומוענו ישירות לאזור הים התיכון. PG.

מכתב מאת אבו אלמחאסן בן עלי הסוחר, הנפתח בציטוטים מספר משלי ג, ד ומתהילים ל"ז, יא וקי"ט, קסה. הכותב מזכיר משלוחים של סחורות רפואיות, ובהן אגוזי בטל (פופל), קקולה (קאקלה), חבושים (ספרג'ל) וחזזית (דאד'י), וכן מבקר של רופא ושמות כמו נחום הבשם (אלעטאר) ואבו מנצור אבן אלצאיג (הצורף), בן דודתו של הכותב. הכותב מתנצל על המראה הרשלני של מכתבו ('דעתי איננה מיושבת') בשל הטרדה הגדולה ששרוי בה בגלל שני ידידיו החולים: נחום הבשם ובן דודתו (בן עמתי) אבו מנצור, בנו של חוכר המסים של בַּרְמַא. הכותב מספר שהוא עוזב את החנות ומבקר את כל אחד מהם חמש או שש פעמים ביום, משום שהם 'מנותקים' מכל מי שיוכל ללכת אל הרופא בשבילם.

recto: מכתב בכתב ערבי. הסימן (גליף) מופיע בראש הדף. כתב היד מיומן, השוליים רחבים, ובסוף המכתב מופיעה תקבּיל (נשיקה). תיארוך: אולי מהמאה ה-12 או ה-13, אך זהו ניחוש בלבד. במכתב מוזכר "מה שאמר בו אלחסן לקאדי" (שורה 5). הכותב מתנצל ומצדיק את עצמו ביחס לעניינים שונים: "ואין בלבי כלפיך דבר מכל מה שדמיינת..." (ולא פי נפסי מנך ממא תוהמת שיא...). מוזכר דאר אלאנמאט, שהיה מתחם שווקים ידוע בגדה המזרחית של הנילוס, סמוך למסגד עמרו אבן אל-עאץ ולרחוב הראשי של פוסטאט (ראו אצל אחמד גאבין בספרו על החסבה ועל האומנויות והמלאכות באסלאם, עמ' 241, שם מובאת גם הפניה למסמכי גניזה שצוטטו על ידי גיל). המסמך טעון בדיקה נוספת.

רקטו וורסו: מכתב בכתב ידו של משה בן לוי הלוי (נפטר 1212). בערבית-יהודית, עם הכתובת בצד ורסו בכתב ערבי (לפוסטאט, אל-סוק אל-כביר, להימסר לאבו אל-חסן אל-[יהודי?]). ייתכן שהנמען הוא אחיו של משה, אבו אל-חסן ידותון. הכותב מדווח על מצבן של כמה כרכים (כראריס), ובכללם "ה-10, 11 וה-12" (אלי יא יב), ומבקש מהנמענים לבל ידאגו לגביהם. נזכרים שמותיהן של פרשיות מסוימות (משפטים, פקודי); ברכות שלום; וכן סכומי דינרים. ורסו: שריד מסיומו של מכתב אחר בערבית-יהודית, בכתב יד מגושם, ככל הנראה של אבו סהל לוי (אביו של משה). הכותב מעביר איחולים טובים ומבקש מהנמען למחוק את המכתב במים לאחר קריאתו (ותפצל אדא קראתה אגסלה באלמא).

מכתב ממסעוד בן מוהוב לאחיו סאבק בן מוהוב, בערבית-יהודית. השולח נסער מהידיעות ששמע מאם סֻבַיע בנת עבדאללה, ולפיהן אשתו הוציאה את בנם מבית הספר (כֻּתַّאב) ומניחה לו לשחק כל היום. "היא מתנהגת כשוטה (אבלה), וגורמת פצעים שאין להם מרפא". הוא עתיד לנסוע (או לשלוח רַקַّאצין?) לקפריסין (קברץ), שם כנראה מתגוררת האישה. הוא שלח 15 דרהם עם אבו אלמֻנא בן חיה כדי להעבירם למלמד. אין להניח לילד להיעדר מבית הספר. הוא שולח לבן ג'וכאניה (סוג של בגד). הוא מבקש מאבו עִמְרַאן שיערוך עבורו גט לחודש צפר [5]31 (= 1136/37 לסה"נ) תמורת חצי דינר. חלק מסיכום זה משוער ומצריך בחינה נוספת. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

מכתב מאת בו אלמג'ד (המכונה גם מאיר בן יכין) אל אלשייח' אלמכין בו אלמחאסן, השוהה באלמחלה. כתוב בערבית-יהודית. תאריך המכתב: כסלו 1528 למניין השטרות, היינו נובמבר/דצמבר 1216. השולח מזכיר את מחלתו שלו ומתלונן על המגפה הפושה ועל התמותה הרבה באוכלוסייה. הוא מציין כי שלח עותק של "אלמקאמאת". יש להשוות מכתב זה לשני מכתבים נוספים העוסקים במגפה הגדולה של אותה שנה: האחד ככל הנראה מאותה תקופה, והשני מחודש מארס 1217, שנדונו אצל גויטיין בהקשר של אותה מגפה. כאשר גויטיין הזכיר מכתב מסוים שנכתב בכסלו 1528, סביר להניח שכוונתו הייתה למכתב הנוכחי. צירוף הקטעים נעשה בידי עודד צינגר. (חלק מן המידע מבוסס על קטלוג CUDL.)

מכתב בספרדית עם טורים של חישובים מספריים בתחתיתו, שתאריכו ככל הנראה ה' בתמוז ה'תל"ז או 5 ביולי 1677. גב הקטע הוא למעשה העמוד הראשון של המכתב, והוא כולל כותרת מתוארכת המציינת את מקום הכתיבה כדמיאט (דמייט). מעט לפני תחילת החישובים מוזכר "ermano Aron de Abram" (אחי אהרן בן אברהם) בהקשר שעשוי להעיד על קשרי משפחה בין המוזכר לבין כותב המכתב (שורה 14r). בשורות 8–9r מופיע הצירוף "en comienda" כשתי מילים נפרדות, למשל בביטוי "dara la inclusa con mil en comiendas". מתחת לחשבונות מוזכר "ראיס פתיאח" (rais Fattiah), ככל הנראה רב חובל. הספרה "4" בתאריך דהויה ויש לקרוא אותה בהגדלה של 140%–200% עם ניגודיות גבוהה.

מכתב מאת אסמאעיל בן פרח מאלכסנדריה אל יוסף בן עלי הכהן פאסי בצור, מיום 29 באוקטובר 1056. המכתב נשלח גם בשמו של נהראי בן נסים, שלפי פירושו של גיל עומד לאבד את ראייתו באחת מעיניו (זאת על סמך הצירוף "עלא עין מא תרא" בשורה 9; אולם ראו את התיאור של הקטע T-S 10J20.12, שלפיו ככל הנראה מדובר פשוט בכך שהנמען רואה את סחורתו בעצמו לאחר שלא ראה אותה קודם לכן, ובהקשר זה "אנת" היא קריאה סבירה יותר מאשר "אנה"). המכתב כולל פרטים על אופן הרכישה של פשתן בכפרים, וכן פרטים על אוניות העומדות להגיע מן המגרב ומתעכבות בשל רוח מזרחית, ועל אוניות נוספות הבאות מן השאם, מספרד ומסיציליה. כמו כן מוזכר הבצורת ששררה באותה שנה.

מכתב ממשה בן יפת/חסן אל החבר עלי בן עמרם. כתוב בעברית ובערבית-יהודית. המכתב מדווח כי מפרّג' בן חוסיין בן שעיב מינה את אבו אלעלאא יוסף בן עבדאללה לטפל בענייניו העסקיים בחו"ל. אין זה ברור מיד האם מדובר בצוואה או רק במינוי של סוכן. ששת העדים למינוי הם: והיב בן חסן; אפרים בן אבו יעקב; צאעד בן [...]; [...] בן סלימאן; משה בן חסן (סופר המכתב); ושלמה בן חסן. בצד האחורי (מלבד סיום המכתב והכתובת) מופיעים שני אישורים נוספים, המאשרים כי שולח המכתב, משה בן יפת, בא ואישר שהמכתב נכתב בכתב ידו. האישור הראשון נכתב ונחתם בידי זרעא בן עמרם, והשני בידי יחיא(?) בן עמרם הלוי. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

מכתב כמעט שלם בערבית-יהודית הממוען לאבו אל-חוסיין צדקה בן נסים אל-מֻכַּלִּפִי (אלמכלפי ?) באלכסנדריה. המכתב נכתב על קטע שנקרע ממסמך לשכה (chancery) גדול, וממנו השתמרו רק ראשיהן של שתי שורות בערבית (الى بيع مدىىن(؟) . . . فلما تصاعد ال . . . ). רובו של המכתב מוקדש לדברי השתתפות בצערו בשל "האש" (אלחריק) שעליה שמע הכותב כי פגעה באבו אל-חוסיין — אולי רמז לאסון או צער כבד מאיזה סוג. ייתכן שאבו אל-חוסיין נתקע באזור צור (בגובת צור), אך המשפט מקוטע ואינו ברור דיו. מלבד הדחיפה הכללית של הנמען להשיב ולהרגיע את הכותב, מודיע לו הכותב גם כי ״אערצת אלסרר״ (?), אך הדבר לא הביא לידי דבר (או לא הניב רווח כספי?).

קטע ממכתב משפחתי, קרוע אנכית לאורך האמצע. ממוען לפֻצַ'ילה (פוצילא) באלכסנדריה. בערבית-יהודית. תיארוך: מאוחר, ככל הנראה בערך המאות ה־15–17. בראשית המכתב מובאות דרישות שלום מאֻם חַצְרִיַּה (אום חצרייא) ומחַצְרִיַּה; וכן מגיסו של הנמען, יוסף, ומאֻם יוסף, ומחנה, ומיהודה. בנקודה מסוימת פונה הכותב אל הנמען בכינוי "יא ואלדי" ("הו אבי"). מוזכר דבר־מה מוונציה ([...] בֻּנְדֻקִי). מוזכר סֻלַיְמָאן. בעמוד השני (רקטו) מתייחס הכותב לנעילת ביתו של מישהו; מופיע הביטוי "אתה יודע שאני אחותך"; וכן מסופר כיצד מאז שאסתר עברה דירה, "אמך נמצאת במקום אחר בכל יום, יום [...], יום אצלנו, ויום בבית [...]". ראוי לעיון נוסף.

מכתב מאת רב שלמה בן יהודה אל קהילת אלכסנדריה. בעברית. לעניין התיארוך: גיל מציע את שנת 1025 לסה"נ, אך הדבר נראה בלתי עקבי עם האירועים הנזכרים במכתב, ותיארוך לשלהי שנות ה-30 או לשנות ה-40 של המאה ה-11 נראה סביר יותר. באופן רחב יותר, ניתן להציע טווח תאריכים אפשרי בין השנים 1025–1051 לסה"נ, בהתאם לשנות כהונתו של רב שלמה בן יהודה כגאון. המכתב עוסק בתלונות הקהילה נגד ישועה הכהן החבר. שלמה מדגיש כי תלונות אלה עומדות בניגוד לכל שאר הידיעות שהגיעו אליו אודות חסידותו וגדולתו של ישועה, אשר גדול אף מאביו יוסף הדיין (שעודנו בחיים, ואשר אליו כתב שלמה מכתב נוסף בעניין תלונות אלה). קשור למסמך נוסף באותו עניין.

הצהרה בנוגע לתרומות למגבית ציבורית במניית זיפתא, עיירה קטנה בדלתא של הנילוס, שנכתבה בקיץ 1266. בעיירה אורגן מבצע התרמה מיוחד מספטמבר 1265 ועד אפריל 1266 לטובת הקהילה היהודית בקהיר. שמונה עשר אנשים תרמו יחד סכום כולל של 1,024¾ דרהם. ההצהרה נפתחת במילים: "אנו קהל מניית זפתא ג'ואד מצהירים בזה: כאשר בחודש אב שנת 1576 [1265] באה עלינו, בעוונותינו הרבים, גזירת המלך [קרי, הסולטאן] שחייבה גביית כספים, שאבנו כוח מתוך החולשה והצטרפנו לישראל בצרתו, על אף חוסר יכולתנו לעשות זאת, עוניינו ודלותנו". התיאור משלב מידע על המצוקה הכלכלית של הקהילה הקטנה ועל מחויבותה לסייע לקהילת קהיר בעת גזירה שהוטלה מטעם השלטון.

מכתב מהסוחר אבו זכרי יהודה בן יוסף, בקירואן, אל אסמאעיל בן ברהון אלתאהרתי, בפוסטאט. כתוב בערבית-יהודית. התיארוך: סביב 1020 לסה"נ לפי גיל, או 1022 לסה"נ לפי גויטיין. הכותב מבקש מהנמען לסייע לגיסו עיאש בן נסים, שהיה אמור לנהל עסקים בשמו של אבו זכרי במצרים. אבו זכרי מזכיר את אותות הכבוד שהוענקו לו ולאחיו של הנמען מאת "הגבירה הנעלה" (אלסיידה אלג'לילה) — היא אם מלאל, דודתו של הסולטאן הזירי אלמעז בן באדיס — וביניהם פרד בצבע יונה ובגדי שררה. אם מלאל שלטה במדינה בשנותיו הראשונות של אלמעז על כס המלוכה, עד מותה באוקטובר 1023 לסה"נ. גויטיין צירף תרגום של המכתב במהדורתו של מכתבי סוחרים יהודים מימי הביניים.

מכתב מעובדיה הכהן בן יצחק אל בן דודו וידידו אבו זכרי יחיא הכהן בן יוסף בן יפתח בתִנִّיס, ובו מוזכרים כהנים נוספים. עובדיה הכהן קיבל מאבו זכרי יחיא הכהן סכום כסף כדי להשיג ספרים מסוימים שקבוצה או משפחה של כהנים בתִנִّיס רצו ללמוד מהם. עובדיה הכהן לא הצליח להשיג את הספרים שהתבקשו, ובמקומם שלח לתִנִّיס שלושה חלקים (קונטרסים?) של סידור תפילה בנוסח בבל ופירושיו של רב סעדיה גאון לאיוב ולמשלי. הוא ייעץ לידידיו ללמוד בספרים אלה עד שיעלה בידו למצוא את הספרים המבוקשים. (המידע מבוסס על רשימות גויטיין וכרטיסיית האינדקס שלו, וכן על "חברה ים-תיכונית" כרך 2 עמ' 194 ו"החינוך היהודי בארצות האסלאם" עמ' 137–138.)

מכתב מאישה בקירואן אל נדיב במקום לא ידוע, בערבית-יהודית. תיארוך משוער: כנראה המאה ה-11. תחילת המכתב חסרה. ילדיה אינם זוכים לאוכל ולא ללבוש, והם "חשפו את עצמם" (אנכשפנא) — כלומר נאלצו להיזקק לצדקה ציבורית. הכותבת מבהירה: "אך אל תחשוב כי [ב]קירואן יש להם רחמים ונותנים. כלל וכלל לא! הם נותנים רק למי שהם מכירים." אשתו של עטא' נתנה להם רק שני בגדים דלים ועלובים, וכאשר לבשו אותם על גופם הם חשו צמרמורת מקור. הכותבת וילדיה כולם סובלים ממחלת אוזניים. כפי הנראה השאיר הנמען עבורה 5 דינרים אצל פרחון, אם כי טרם עלה בידה לקבלם לידיה. כשתצליח להשיגם, היא מבטיחה שהקהילה (או שמא רק ילדיה?) יברכו את שמו בכל שבת.

שריד של מכתב בערבית-יהודית, כאשר הכתובת על גביו רשומה בכתב ערבי. השם היחיד ששרד בכתובת הוא מסאפר בן הִבּה אלסביעי — ככל הנראה תעתיק ערבי של הכינוי העברי "השביעי". אדם זה ודאי זהה למסאפר בן והב (= ארח בן נתן "השביעי"), והוא כנראה גם הנמען של המכתב הנוכחי (להשוואה: חתימתו של מסאפר בן והב בכתב ערבי מצויה במסמך אחר, וכן מכתב בערבית-יהודית מידו מצוי במסמך נוסף; אף אחד מכתבי-היד הללו אינו דומה לכתב-היד של המכתב שלפנינו). באשר לתוכן: הכותב מזכיר את אבו אלפצ'ל, דודו של הנמען מצד אמו, וכן מכתב מבית-דין לבית-דין (או מדיין לדיין) ואדם המקבל את המגיע לו. דרישות שלום ל"כל הילדים", ואזכור של אחותו של מישהו.

מכתב מאיש, כנראה בדמיאט, לאמו, בפסטאט. בערבית יהודית, עם הכתובת בכתב ערבי. לשליחה לשכונת המוצאצה, לחנות של [...] אל-[...] אל-יהודי. תיארוך: כנראה המאה ה-12 או ה-13. השולח מדווח כי פתח חנות עם "הרופא" (אל-חכים), שם יעבדו יחד לתקופה של שנה אחת, מסוכות לסוכות. נראה שיש סכסוך בין הרופא לבין קרוב משפחה מצד הנישואין של השולח (יקום יצארב הו ויה ויקול לה איש לך פי דא). השולח מתעניין בגלימה מפוארת (ח'ִלְעַה) ובעמאמה גדולה (בִּקְיָאר) ומבקש מאמו לגשת לדיין (אל-דייאן) ולגרום לו לשלוח מכתב לרופא בדמיאט, לקריאה בפני ראשי הקהילה. קיים גם עניין הנוגע לאבנט משי (זֻנָּאר חריר) ולשבועה. ברכות לכל משפחת האם. ASE

מכתב מאישה יהודייה, השוהה בטריפולי (לבנון) או בסביבתה, אל גיסה בפוסטאט. כתוב בערבית-יהודית. הכותבת היא פליטה מירושלים שסבלה מידי הסלג'וקים הטורקים הפולשים בשנות ה-1070 לספירה. היא נאלצה להימלט מירושלים לטריפולי, ומדווחת על הטבח שראתה במו עיניה: "הייתי איתו ביום שראיתי אותם נהרגים באופן נורא... אני אישה חולה על סף טירוף הדעת (כלשונה: אני אישה משוגעת, anā ṣabiyya majnūna), נוסף על הרעב של בני משפחתי והילדה הקטנה שכולם איתי, ועל החדשות המזוויעות ששמעתי על בני." היא מציעה שמוטב היה להישבות, שכן השבויים "מוצאים מי שמאכיל ומשקה אותם", בעוד שהיא וילדיה, שלא נשבו, גוועים ברעב. (חלק מהמידע מתוך CUDL.)

מכתב מעוץ' בן יצחק בן אלזיאת אל משפחתו של אבו אלח'יר בן יצחק בן אלזיאת (ככל הנראה אחיו). עיקר המכתב עוסק בחדשות משפחתיות. הכותב מתייחס לבקשת הנמען לקבל עדכון על אודות אחיו והתינוק: "ביקשת חדשות על אחי ועל התינוק". התשובה עמומה משהו: "ואלגמיע ענדנא מפקודין לעמרי לם יקף אחד עלי גירה" — אולי כוונתו שכולם עצובים מפני ששמעו כי הנמען חולה (וברכת "אללה תע' יחסן לך אלעאקבה" — שהאל ייטיב את אחריתך — מחזקת השערה זו). הכותב מוסר דרישת שלום לאבו אלפצ'ל החבר. בצדו השני (verso) של המכתב נמצאות מספר שורות בכתב יד אחר שאינן קשורות לתוכן המכתב עצמו, וביניהן שורה אחת המכילה ביטוי פורמולאי האופייני למסמך משפטי.

ורסו: שריד של מכתב בעברית ובערבית-יהודית. פנייה אל אדם נכבד. החלק השמור הוא ככל הנראה סוף הפתיחה ותחילת גוף המכתב. רקטו: בכתב יד אחר, טקסט או מכתב המופנה ככל הנראה אל נכבד, ובו דברי שבח לו ותיאור של תכונותיו והתנהגותו של מנהיג. אולי מדובר בחיבור מסוגת "ראי לנסיכים" (mirror for princes)? בין השאר נזכר: "ואן תשתהי אן תכון מוצע אלריאסה . . . ואלאמר ואלנהי . . . והאכדא יגב . . . אטלב אלעז ואלשרף בחסב . . . . ומא פי . . . אלטאקה ואלגאיה פי טלב(?) אלוזארה(?) . . . ." — קרי, התייחסויות לרצון להיות במעמד של ראשות, לסמכות הציווי והאיסור, לחתירה לכבוד ולשררה כפי יכולתו של האדם, ולשאיפה אל הווזירות (?).

מכתב משליח קהילה קראית בדמשק אל מנהיג קראי בפוסטאט, בערבית-יהודית. לעניין התיארוך: גויטיין מציע סביבות שנת 1000 לסה"נ, אך תאריך זה ככל הנראה מוקדם מדי; הצעתו המשוערת של גיל לשנת 1040 לסה"נ נראית סבירה יותר, שכן חסד מונה לרמלה בערך באותה תקופה, והמכתב נשלח מדמשק. המכתב נלווה לעצומה המופנית אל חסד אלתֻסתרי, ובו מבקש השולח מהנמען להתערב למענו. השולח הועסק בעל כורחו בשירות השלטון (אסתעמאל) במשך שנתיים וסבל קשות בתקופה זו; במהלך תקופה זו נותק מהקהילה היהודית. הוא מנסה להשיג כתב פטור מן הח'ליף (אלחצ'רה אלטאהרה) שישחרר אותו מהמשך העסקה ממשלתית, ומקווה גם לעבור לרמלה. (חלק מן המידע מבוסס על רוסטוב.)

מכתב מסולימאן אל אחיו אבו אלמנצור, בערבית-יהודית. נפתח בנזיפה חריפה על העדר מכתבים ועל כך שהנמען לא טרח לשאול לשלום הכותב — לא אצל יהודים ולא אצל מוסלמים — ולאחריה הצהרה: "מה שאני רוצה ממך עכשיו הוא ש'תרחץ את פניך עמי' על ידי התייחסות טובה למוסר המכתב הזה." בהמשך באות הנחיות בענייני עסקים שונים, ובהם סחורות בתחום הבשמים והרפואות (ח'ואא'ג' עטר). מוזכר אבו נצר אבן ח'לף, וכן עניין של סוכנות (וכאלה) ועסקת משי. הכותב מבקש שני קנטארים של שיש מן ה"מע'איר" (מערות?). בסיום מועברות דרישות שלום לאנשים רבים, לרבות הוריהם של הכותב והנמען, וכן לאבו אלרביע סולימאן. חלק מן המידע מבוסס על הערותיו של גויטיין.

קטע ממכתב ששלח יוסף הכהן החבר בן יעקב, ראש הקהילה היהודית בצור, אל רבי אפרים בן שמריה בפוסטאט. תיארוך: בקירוב 1040 לסה"נ (לפי גיל), ובאופן רחב יותר בערך 1007–1055 לסה"נ, על פי השנים שבהן פעל רבי אפרים בן שמריה. המכתב עוסק בשתי אחיות מקהילת יהודי צור המנסות לתבוע את ירושתן לאחר מות אביהן, חלפון בן תעלב, שנפטר בפוסטאט בשנת 1040 לסה"נ. רוב הפרטים, ובכלל זה שמותיהן של האחיות, אינם משתמרים, אך שמו של בעלה של אחת מהן, צדקה בן עזרא, נשמר במכתב — ופרט זה קושר את הקטע הנוכחי לשני מסמכים נוספים העוסקים באותו עניין: האחד, ומסמך נוסף מחמש שנים לאחר מכן, שבו נשמרים פרטים רבים יותר, ובכלל זה שמות האחיות.

מכתב בקשה/עצומה פרטית בכתב ערבי. הכותב, פצ'אא'ל אלעודי בן בציל̈ה (?), גר במשך שש שנים באלכסנדריה, עד שנאלץ השנה ("שנה שאין בה ברכה") לבוא לפוסטאט. הוא מובטל שם ואינו מסוגל אפילו להיכנס לשוק הרוכלים (אלעטארין) בשל חובות שהוא חייב לאבן צ[...] ולאחרים. כעת הוא גווע מרעב ומחולי. אף אחד מבני המשפחה לא אכל זה שלושה לילות. יש לו שלושה תלויים בו: אשתו, בתו (אלמנה), ובנה בן השלוש. הוא מבקש צדקה, ובמיוחד עבור שכר סירה (כדי לחזור לאלכסנדריה?). הוא מסיים בברכות לנמען, ובתוך אותן ברכות הוא כותב: "לולא האל ורחמיך בנוגע לג'אליה (מס הגולה) של השנה הזאת, הייתי בכלא". חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.

מכתב מטאהר, השוהה בקוץ, אל אמו באלכסנדריה. כתוב בכתב ערבי, באותיות גדולות וסדורות מאוד. התיארוך האפשרי הוא המאה ה-11. גויטיין מציין כי הקטע הוא פלימפססט, אך ייתכן ש"הטקסט התחתון" אינו אלא חותם ראי של הכתב מן הצד השני. השולח שכר בהמות לנסיעה (חמורים או גמלים) כדי להגיע לעידאב, תמורת 8 דינרים. הוא מקווה להפליג בים בסוף חודש רג'ב. חלק נכבד מן המכתב מוקדש לדרישות שלום לכל בני הבית ולבקשות לתפילות עבורו. הוא מדווח שאדם בשם [...] אלפארסי (או אלקֻרשי?) סיפר לו כי בני דודיו (אולאד עמי) שלומם טוב, והם מתגוררים במקום בשם תבליה ?נבאיה? בתימן. (חלק מן המידע מבוסס על כרטסת גויטיין וההערות המצורפות לה.)

שריד ממכתב בערבית-יהודית העוסק בענייני מסחר. השוק במקום שבו נמצא הכותב משותק לחלוטין (ואקף), "לא הגס ולא הדק נמכרים". מוזכרות סחורות כגון שקדים וגומי ערבי לבן. בין האנשים הנזכרים: אבו אל-מכארם. ציטוטים מן המקור: "אן בלדנא אליום ואקף ליס ינבאע פיה לא תקל ולא ולא דק וקד כנת אעלמת חצרתהא . . מח פי ללוז כד דינארא ונצף ורבע ואלתמן יתסלמה אלשיך אבו אלמכארם יאמולאי אנכאן וצל . . . אלשאמי תתפצל עלי בב . . . לשי אלדי מעה והו לט לחמה כגאש(?) . . . בה שי אאכר ללשיך עבד . . . אלגמיע וק . . . כתבת להא . . . בל ודינאר צמג ערבי אבייט . . . חצרתה מכצוצה עני באתם אלסלאם וגמיע מן תחוטה ענאיתהא אפטל אלסלאם".

מכתב מאת שלמה אבו שערה אל אדם בשם עובדיה. בערבית-יהודית. תיארוך: מאוחר, ייתכן מהמאות ה-15–18. שמו של השולח מופיע הן בגוף המכתב והן בחותמת דיו שעל גב הדף. (שלמה אבו שערה זה אינו זהה לשלמה בו שערה מסביבות 1800, שניירותיו נשתמרו באוסף Prize Papers ושעליו פרסמו מוחמד א"ה אחמד ומתיו דאדלי.) המכתב עוסק בעיקרו בדרישות שלום ובחילופי מכתבים עם אנשים שונים, ובהם בנה של ה"מזיינה" (ספָּרית?), שלמה אלירושלמי, יצחק פֻחַיְמה ושותפו העסקי יעקב אשכנזי, סלימאן אבו סעדא (?), [...] בן יהודה, אם יוסף, וסלימאן בן סעדיה. צירופים: אלן אלבאום. החיבור בין שני החלקים התחתונים אינו רציף, ומן הסתם חסר עדיין חלק רביעי.

מכתב מיוסף בן אברהים המופנה אל 'הרב הגדול', אדם הקרוב לנגיד. בערבית יהודית עם הכתובת בחלקה בכתב ערבי. עוסק כולו בפוליטיקה קהילתית. השולח מבקש טובה ומתייחס שוב ושוב ל'נובה' (שיעור פומבי? שמש כנציג?) של מליג'. מזכיר אנשים כגון אבו אל-חסן התלמיד; החזן צדקה הלוי; החזן אבן נופיע (שני האחרונים הם כנראה אותו אדם). בשוליים העליונים מתייחס ל'אבן אל-מנג'ים שהוא עני מרוד וחסר כל' ולא שילם את מס הגולגולת שלו (ח'ראג'); ייתכן שזהו החזן ת'אבת אבן אל-מנג'ים הידוע ממספר מסמכים אחרים כעני ואשר בשלב מסוים נכלא בשל אי תשלום מס הגולגולת שלו (ראו CUL Or.1081 J61 (PGPID 8959) ופרגמנטים קשורים). דרוש בדיקה נוספת.

חלקו התחתון של מכתב בערבית-יהודית העוסק במחלוקת קהילתית סביב השחיטה. אדם מסוים, ככל הנראה יריב של הכותב, הגיע לבית הכנסת, הוציא את ספר התורה, והכריז על חרם נגד כל יהודי השוחט במקומו או אוכל מבשר ששחט אדם אחר. מישהו — אולי אותו אדם עצמו — סבר שכל הקהילה נכללת בחרם זה ונדרשת לקבל ממנו התרה. הכותב ממתין למכתב מהנמען שיכריע במחלוקת ויסיים את העניין. כמו כן, ניסו לכתוב לר' יצחק כמה פעמים. בינתיים מסתובב היריב בשווקים עם "מה שבידו" ומכריז שפלוני "מחכום" (פלאן מחכום — נדון לחובה), וש"עבד אדוננו" (כנראה הכותב עצמו) הטעה את הציבור, גרם להם לאכול בשר טרף וללכת אחר נטיותיהם וגחמותיהם. דרוש עיון נוסף.

מכתב משלוח מאת אדם בשם סעדיה אל הנגיד שמואל בן חנניה. המכתב מוסר מידע על תיק משפטי מסוים. עניינו של התיק הוא מחסן של נעורת פשתן (משאק'), כנראה מתוצרי עיבוד הפשתן, השייך לאשתו של אלכהן המוכר בכינויו אבן אללאד'קי. ארבעה אנשים פתחו לכאורה את המחסן בהוראת השלטון (שורה 5). ארבעת האנשים הם: אבו אלחסן החזן המוכר בכינויו אבן מכור; יעקב וח'ליף בני יוסף אלחזאן; וח'לף בן הבה המוכר בכינויו אלטנאמלי. המסמך מזכיר גם את ר' יצחק; אבו אלמעאלי; בדיקת רישומי בית הדין (אלשמוש); וברכאת המוכר בכינויו אבן עאדי. מעורבים בעניין גם מצרכים נוספים, ובהם ספרי קודש (מצאחף). כל המידע הזה נדרש ככל הנראה לצורך תיק ירושה.

העתק חלקי מן המאה ה-11 של האיגרת השנייה מתוך שלוש איגרות שכתב רב סעדיה גאון במהלך מחלוקת הלוח שהתחוללה בשנים 921–922 בין בני ארץ ישראל ובני בבל. בראש המסמך מופיעה כתובת בכתב ערבי. האיגרות ממוענות לתלמידיו של סעדיה — שלמה, עזרא ועלי שבפוסטאט — ובהן הוא מתאר את השתלשלות האירועים סביב הכרזת הלוח של בן מאיר מטעם בני ארץ ישראל ואת תגובת בני בבל לכך. סעדיה קורא לנמענים לדבוק בתאריכים שקבעו בני בבל, ולהקפיד שלא יבואו יהודים לאכול חמץ בפסח ולחלל את יום הכיפורים. (המידע מבוסס בין היתר על מחקרם של רוסטוב ושטרן על מחלוקת הלוח של 921–922, וכן על דברי גיל בספרו על מלכות ישמעאל ועל הערותיו של גויטיין.)

חלקה התחתון של איגרת שנשלחה מאלכסנדריה לפוסטאט, הוכתבה מפי אבו אלנג'ם הילאל ונכתבה בידי אבו אלמנא. האיגרת ממוענת לאבו אסחאק בן יעקב בפֻנדֻק אלמַחַלִּי, אשר אמור למוסרה לאבו אלמג'ד החזן, אחיו של הילאל. הכותב שולח דרישת שלום לאשת הנמען ולמלמד יצחק. המשי שאבו אלמג'ד שלח אל מחאסן הגיע ליעדו. האישה הזקנה (ככל הנראה אמם של הילאל ואבו אלמג'ד) חלשה ואינה מסוגלת עוד לעבוד, כל בני המשפחה שרויים במצוקה, והם מבקשים מאבו אלמג'ד לבוא בטרם תמות. החבר ואבן דאוד הגיעו להסדר ביניהם לפיו יתחלפו ביניהם בשבתות (כנראה לעניין קבלת ההכנסה), והסדר זה ייכנס לתוקפו לאחר חג הפסח. חלק מהמידע מבוסס על פתק של גויטיין.

recto: מכתב ממלמד לפרנס, בערבית-יהודית. התיארוך הוא ככל הנראה סוף המאה ה-11 או ראשית המאה ה-12, על סמך אזכורו של אבו אלבשר אזהר. הכותב מבקש לקבל את משכורתו השבועית, בנוסף ליתרה שעדיין חייבים לו מן השבוע שעבר. הוא מציין שכבר פנה באותה בקשה לאבו אלבשר אזהר ולאבו יעקוב — אך ללא הצלחה. כדי להמחיש את דחיפות הבקשה, הוא מדגיש כי אשתו חולה במחלה קשה ומסוכנת (בִּמַרַץ' חַטִ'ר צַעְב). הכותב אינו מזדהה במפורש כמלמד, אך גויטיין הסיק זאת ככל הנראה מן העובדה שהוא גם עני וגם מקבל משכורת שבועית מקופת הקהילה. חלק מהמידע מבוסס על כרטסת גויטיין. verso: שימוש משני לחשבונות בכתב ערבי ובספרות יווניות/קופטיות.

מכתב מיוסף בן שמואל אלדאני בפלרמו אל אסמאעיל בן אברהם בדמסיס. החלק הראשון של המכתב עוסק באסון שאירע בים בדרך לסיציליה: ספינה טבעה בין סֻרְת (סירטה) להוארה שבלוב של ימינו. הוארה איננה לבדה, כפי שהציע גויטיין. במאה ה-13 היה נמל הוארה ידוע בשם קצר אחמד (אבן רֻשַׁיד אלסַבְּתי, רחלה, ו, 5), ובמאה ה-16 נודע בשם מצראתה. לאחר שהכותב הגיע לסיציליה, נודע לו שגורש מביתו. בחלק האחר של המכתב כותב יוסף על אשתו שעודנה במצרים. הוא כתב לה גט למקרה שלא יוכל לשוב. הוא מוכן למכור את אדמתו ולקחת את הסיכון לחזור למצרים, כדי לקחת אותה ואת בנם לפלרמו, אם תישבע שתלך עמו. (המידע על פי גיל, מלכות, כרך ב, מס' 173.)

מכתב מסחרי בערבית-יהודית. תיארוך: ככל הנראה מן המאה האחת-עשרה. מסמך גדול, שמור היטב, וכמעט שלא נחקר עד כה. זהות השולח והנמען אינה ידועה; קרוב לוודאי שהשולח כותב מאפריקיה (אִפְרִיקִיָּה). גויטיין מתאר אותו בקצרה כעוסק "ברובו בהפסדים" (ומכאן ריבוי התירוצים וההצדקות מצד השולח). השולח שיגר קודם לכן את חשבונות העסקים של הנמען באמצעות אדם שנסע תחילה לברקה, ומשם המשיך למצרים בדרך היבשה(!). נדונים בו מצרכים כגון "סחורות המזרח", לכּא (שרף אדום) ופשתן. השולח מספר כי נודע לו שאורחה הגיעה אל "ההר" (אל-ג'בל) מ"גאניה" (גאניה ?)—האם הכוונה לטריטוריה של בני ע'אניה?—בפעם הראשונה זה שנים. ראוי לעיון נוסף.

מכתב מטאהר בן מחפוט', השמש לשעבר של בית הכנסת של הבבליים בפוסטאט, השוהה בירושלים, אל א-שיח' א-ת'קה הבת אללה בפוסטאט. בערבית-יהודית. מתוארך: כ"א בשבט אתקל"ח לשטרות = 9 בפברואר 1227. המכתב כולו מוקדש להבעות געגוע ודרישות שלום, ומיועד ליידע את ידידיו ופטרוניו בפוסטאט כי הוא מתגורר כעת בירושלים וכי בריאותו תקינה. טאהר שולח דרישות שלום לנגיד (רבי אברהם בן הרמב"ם), לעמראן, לאבו נצר, לחננאל (בן שמואל), לאלרצ'וי, לסולימאן הלוי, לאבו אלעז, וכן לאחיו בקהיר. טאהר מבקש שיתמידו לכתוב אליו ולעדכן אותו בחדשותיהם "כדי להחיות את כוחי". ר' אלעזר שולח אף הוא את דרישת שלומו. צד ב' שימש בשנית עבור פיוט עברי.

פתק שנשלח אל אלנאמן ומדווח על "הלבנה האדומה" (טוב אחמר; ראו גם מסמך נוסף הקשור לעניין). במכתב מצוין מספר של 29 מנים, ייתכן ש-300 דינרים, ומוזכרים הבנאים (אלטואבין). מתוך הציטוט: "בשמ רחמ אערף מולאי אלנאמן אן גא עדד אלטוב תסעה ועשרין מן(?) ותלתה מאיה //טוב אחמר// מעהם דינאר תפצל ופיהם בקיה מאלהם ואלטואבין אלאכר קד עמלו בקיה חאגתך ושלום" — כלומר, הכותב מודיע לאדונו אלנאמן שהגיעה כמות של 29 מנים(?) ו-300 לבנים אדומות, ועמהם דינר, ועדיין נותרה יתרה מן הכסף; ושאר הבנאים כבר השלימו את שאר העבודה הנחוצה. בצדו האחורי של המסמך מופיע ניסיון קולמוס (תג'רבת קלם) בכתב ערבי. (פרטים בחלקם על סמך CUDL.)

מכתב ממח'לוף בן מוסא באלכסנדריה אל אבו יצחאק אברהם בן יחיא פאסי בפוסטאט. עיקר המכתב הוא התנצלות על כך שהנמען לא נפגש עמו ולא נפרד ממנו לפני יציאתו לפוסטאט. נקודת המפגש המיועדת הייתה באב אלסדרה, השער הראשי שבכניסה לאלכסנדריה מצד היבשה. (המידע מבוסס על פרנקל.) גויטיין מוסיף שהנמען היה אבו יצחאק אברהם בן יחיא פאסי. הכותב נוזף בנמען על שבחר חברה לא ראויה, ומתנצל על כך שלא ליווה אותו ביציאתו בשל מזג האוויר הרע ובשל כאב שיניים שתקף אותו, אותו הוא מתאר בפרוטרוט ובאופן ציורי. במהלך הכתיבה כתב מח'לוף בטעות על גב המכתב הזה חלק ממכתב שנועד לאדם אחר; הוא מחק זאת בקווים והוסיף מתחת הסבר על מה שאירע.

מכתב מיוסף בן מוסא אלתאהרתי, ששהה במהדיה, אל ישועה בן אסמאעיל אלמח'מורי בפוסטאט. כתוב בערבית-יהודית. על פי הערכתו של גיל, המכתב מתוארך ל-3 באוגוסט 1063. המכתב כולל פרטים על משלוחי סחורות ועל מסלולי הספינות היוצאות מן המהדיה והמגיעות אליה, וכן רשימת מחירים. כמו כן מוזכרת בו תביעה משפטית שהוגשה נגד ישועה על ידי אחד משותפיו הסיציליאניים. יוסף פותח את המכתב בכמה שורות של הבעת אהדה ודאגה לבעיות הבריאות של ישועה: תחילה שמח לשמוע על החלמתו, ולאחר מכן הגיעו שני מכתבים ובהם הידיעה כי מצבו החמיר (מא אנתהא אליה חאלכ), ולבסוף הגיעו מכתביו של ישועה עצמו ובהם בשורת ההחלמה. (המידע על פי גיל ובן ששון.)

רקטו: ברכות לאנשי מעלה, ככל הנראה נועדו להיקרא בקול רם בבית הכנסת. בעברית. הברכות מופנות לנגיד מבורך בן סעדיה, לבנו סעדיה, לנתנאל בן יפת (ז"ל), ולאבו נצר ובנו אבו סעיד. ורסו ושולי הרקטו: מכתב בערבית-יהודית. נראה שנכתב באותו כתב יד כמו הברכות שברקטו. הכותב מבקש מהנמען לרכוש דבר מה; מזכיר את אבו אלברכאת ואת [אבו] אלמעאלי; ומזכיר באופן עמום "את מה שציינת בעניין" ברכת כהנים בעת הוצאת ספרי התורה בשבתות ובחגים; לאחר מכן מזכיר את הוצאתם של ארבעים ספרי תורה, ומדווח כי ביום אחד הוצאו ארבעים ספרי תורה לכבוד הנגיד מבורך בן סעדיה. המידע מבוסס על כרטסת גויטיין ועל ספרו של כהן על השלטון העצמי היהודי.

רקטו: מכתב (חלקו העליון). בשורה 7 נכתב: "באשר לעניין ה[..]אר, שאלתי את אבו אלחסן על כך, והוא אמר שדיבר עם יוסף שהלך אל בעלת השפחה המיניקה", אשר ככל הנראה דרשה מחיר מופקע עבורה ("היא שווה מחצית מהסכומים הללו"). אשר לתופיק, הייתה לו מריבה איומה עם דודתו מצד אמו. היא הגיעה באותה שבת שבה הגיע גם בנו של הדיין. לאחר האירועים הלא נעימים, הלכה להתאכסן אצל אבו אלחסן, אך אין באפשרותה להישאר שם "בשל מה שאתה יודע על הנשים [שבבית]". "באשר לחג'רה [שפחה נוספת?], אין אפשרות ל[...] אליה בעוד אדוניה נעדרים". הכותב מעודד את הנמען או את אבו אלברכאת לבוא בהקדם. המכתב נקטע בנקודה זו בערך. ורסו: תרגילי כתיבה.

קטע ממכתב בערבית-יהודית. דהוי מאוד. תיארוך: ככל הנראה המאה ה-13. בצד ה-verso: "פי הדא אלאסבוע . . . . חתי יגי אכוה . . . ימצי . . . חנא אלא מא גדד עלינא מן אלחזן . . . אלבכא רגאל ונסא . . . חתי אלסרואל . . . [ס]מעתה לא . . . ." — כלומר אזכור של אירוע בשבוע זה, המתנה לבואו של אח, וכן תיאור של צער מתחדש, בכי של גברים ונשים, ושמועה שנשמעה. בצד ה-recto: ". . . מן . . . מציב[ה] . . . אן ו . . . . . . . . . . . . .ובקי פי אלאכיר מע אלחרב(?) . . . . . פי אלאכיר כלצ . . . . ." — נזכרת "מציבה" (אסון), ובהמשך אזכור אפשרי של מלחמה ושל סיום או הצלה בסופו של דבר. ייתכן שמדובר בחיבור עקיף עם קטע אחר.

קטע ממכתב או עצומה ששלח אבו סעיד אבן אלמעלמה אל מצמון בן [חסן], נגיד תימן. הקטע כתוב בערבית-יהודית ופותח בנוסחאות פתיחה ארוכות בעברית. ראוי לציון אחד מתאריו של מצמון המופיעים כאן — "מרדכי הזמן" — תואר שלימים נעשה אופייני לתאריו של הרמב"ם, אם כי לא היה ייחודי לו. השולח הוא מלמד בבית הכנסת של העיראקים (מע]לם בכניסה אל[ער]אקיין), ומזכיר גם אדם בשם שלמה [...] אלחבר. ההמשך וכמעט כל גוף המכתב חסרים. סביר להניח שבהמשך הוא פונה ומבקש תמיכה כספית למען בית הכנסת או הקהילה, כפי שמצוי במכתבים אחרים שנשלחו מפוסטאט אל נדיבים אמידים בתימן ופורסמו בספר הודו. (המידע מבוסס בחלקו על CUDL ועל מ"א פרידמן.)

מכתב בעברית ובערבית (בכתב ערבי). תיארוך משוער: ככל הנראה המאה ה-11. נשתמרו כשש שורות בלבד. (קיימים גם רישומים נוספים בעברית ובכתב ערבי הן בצד הרקטו והן בצד הוורסו.) המכתב עוסק בפוליטיקה קהילתית ובעניין דחוף כלשהו, וכותבו פונה בנימה נואשת: "פאללה אללה אללה אללה פי... אן תתואנא פי אמרי פקד בלג אלסכין אלעט'ם" (באללה, באללה, באללה, באללה, ב... שלא תתמהמהו בענייני, כי כבר הגיעה הסכין אל העצם). החשש המרכזי המובע במכתב הוא הטלת חרם במצרים/פוסטאט, לאחר שכבר הוטל חרם בירושלים. נזכרת התכתבות "עם כל הארצות, כפי שמחייב הדת" (ואלמכאתבה אלי אלבלדאן חסב מא יוג'בה אלדין). דרוש עיון נוסף. ראוי למהדורה.

מכתב מיהודה בן אברהם בן אלפרג', ככל הנראה בצהרג'ת, אל עלי בן עמרם (המכונה גם אבו אלחסן עלון בן מעמר), בפוסטאט. התיארוך: שנות ה-60 של המאה ה-11 לספירה בקירוב. המכתב כתוב ערבית, למעט ביטוי אחד בעברית, ובצירוף תוספות בעברית. מטרת המכתב היא לצרף את הפיוט העברי "יעלת יערות". הטקסט העברי בעבר השני של המכתב נראה כהקדמה מפוארת לפיוט, ובה דברי שבח גדושים לעלי בן עמרם. הפיוט עצמו נמצא בקטע נפרד. קטעים קרובים: מכתב נוסף מאותו שולח ואל אותו נמען, אף הוא בתערובת של ערבית ועברית, ובו המלצה על סעדיה המלמד; וכן מסמך משפטי שערך אותו יהודה בן אברהם, שהיה ככל הנראה המוקדם של העיר צהרג'ת בשנת 1060 לספירה.

מכתב בעברית. בין השמות הנזכרים: צפניה ושר שלום. המכתב מתייחס לאדם הנמצא בצרה, שאחרים מוציאים את דיבתו רעה ו"מוסרים אותו ביד הטורקים". בין הצירופים והקטעים שניתן לקרוא: "בשלומך ומודיעך איך... ממך... אודיעך... צפניה לפי שר שלום יצ"ו... כדי לתפוס אותו לפי שהוא... שאינו יושב שעה אחת... ילשינו עליו ויתפוס אותו ויהיה... למסור הנער בידי טוגרמים הוצרכתי... כי לולי זה הדבר אפילו שהיה יושב... לא הייתי... ממה שהוא... איך...". מן ההקשר עולה כי הכותב מספר על נער או אדם צעיר שמלשינים עליו, מבקשים לתופסו ולמוסרו לידי ה"טוגרמים" (טורקים), וכי הכותב נאלץ להתערב בעניין שאלמלא חומרתו לא היה מתערב בו כלל.

מכתב מברכאת בן ח'ליף אל ערוס בן יוסף, בערבית-יהודית. המכתב עוסק במשלוח של טרטר (טרטאר) ובדיווח על הגעתן של ספינות מן המערב — מספרד ומאל-מהדיה. הטרטר, חומר קיבוע (מורדנט) לצביעת טקסטיל, הגיע מאלכסנדריה לבירת מצרים, וכשמו האנגלי כך גם שמו הערבי (טרטאר), ושניהם נגזרים מאותה מילה ביוונית של ימי הביניים. כמות של 200 ליטראות מסוג ג'רוי (כבדות מעט מהליטרות הרגילות), שנשלחה לערוס בן יוסף, צובע הארגמן בפוסטאט, עלתה 10 ו-13/48 דינרים — מחיר הדומה בקירוב למחירם של עפצים. גויטיין דן במכתב זה בהקשר של חומרי הקיבוע, כלומר הנוזלים שבהם הספיגו את הבדים כדי שיקלטו את חומר הצבע. המידע מבוסס על גויטיין.

מכתב בערבית-יהודית. כנראה מאת יהודה אבן אלעמّאני באלכסנדריה, אל אבו אלמג'ד מאיר בן יכין בפוסטאט. (הזיהוי מבוסס על כתב היד, הפריסה האופיינית של המכתב, ואזכורים של בני משפחה; השוו למסמכים מקבילים.) תיארוך: ראשית המאה ה-13. בצד אחד נזכרים אבו סעיד ח'לף החזן; אבן בו אלזכّאר; אם בו אלחסין; ואמו של הנמען. בצד השני מדווח הכותב כי אחיו של הנמען, סעיד והל[אל], שלומם טוב. אם יעלה בידי יהודה למצוא את עותקו ממסכת חולין, ישלח אותו. אשר לאבו אל[...] השמש — אופיו קשה ביותר. הם ארגנו מגבית צדקה ציבורית (פסיקה) כפי שהתבקש, אך כפי הנראה הוא קיבל רק 3 ורבע דרהם בלבד. יהודה מבקש ממאיר להיפגש עם ר' יחיאל.

מכתב מאת מוסא בן יעקוב, ממקום לא ידוע, אל אבו אלסרור אסחאק בן ברהון, ככל הנראה באלכסנדריה. במכתב מוזכרים הגעתו של הנמען (או 'שיח'' אחר) ושל 'נער' (ע'לאם — עבד, משוחרר או שכיר). חלק ניכר מהמכתב עוסק בהוראות לקראת הגעתו של הע'לאם, ובדחיפה באדם בשם הלאל לסייע לו. ישנו אזכור של חיטה בהקשר של מזון השייך לשלטון. הכותב מוטרד בעניינו של אבו אבראהים, שנתקל בקשיים בדרכו לרשיד. אסמאעיל מוזכר מספר פעמים. הכותב צירף מכתב חשוב נוסף, המופנה למשפחה מסוימת (אלפטומה?), מטעם סוכנם עבד אלרחמן, ומבקש מהנמען לוודא שהמכתב יגיע ליעדו. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיס המפתח של גויטיין.) חיבור הקטעים: אלן אלבאום.

מכתב מעמראם בן יצחק אל חלפון. נשלח מאלכסנדריה, ככל הנראה בסביבות השנים 1143–1145. עמראם בן יצחק שולח אל חלפון ברכה קצרה לרגל חג הפורים. במכתב הוא מספר כי אבו אלמעאלי ביקש לסייע לאבו אלפח'ר, בנו של אבו עלי יחזקאל אחיו של חלפון, להשיג את אשר לא עלה בידו להשיג עד כה. מתוך לשון הדברים נראה כי הכוונה היא ככל הנראה לנישואין, וייתכן שאבו אלמעאלי ביקש להציע לו שידוך. עמראם מבקש את עזרתו של חלפון בעניין זה ומביע את צערו על כך שגם חלפון לא הצליח להשיג את המטרה הנרמזת — שהיא נישואיו של הצעיר לאישה. לדברי עמראם, אבו אלפח'ר היה בעיניו כאחד מבניו, ביטוי המרמז על הקרבה המשפחתית והחיבה ששררה ביניהם.

דיווח שנשלח לפקיד יהודי, ככל הנראה הנגיד. השולח נצטווה להתערב אצל אבו אלמכארם, אשר התרשל בתשלום עשרים הדרהמים שהיה חייב לאשתו מדי חודש. השולח נפגש עם אבו אלמכארם, וזה התגונן בטענה שהוא חייב מאה דרהמים בפוסטאט עבור מחיר חיטה, ואם ייכנס לעיר ייעצר ('כפי שאשתו יודעת'). כמו כן חייב אבו אלמכארם סכום כסף (דריהמאת) לאנשים במחנה הצבא (אלעסכר). הבקשה היא שהנמען יתערב אצל אשתו של אבו אלמכארם ויבקש ממנה להתאזר בסבלנות חודשיים נוספים, 'שכן אולי ארוויח משהו כדי לרצותה ולפרוע את החובות שאני חייב' — מעניין שמשפט זה מובא בקולו של אבו אלמכארם עצמו. בצדו האחורי של המסמך מופיע ניסיון קולמוס (תג'ריבה).

רקטו: מכתב בערבית-יהודית, ככל הנראה נשלח מאלכסנדריה. דהוי מאוד. עוסק בסכסוך בין קבוצות בתוך הקהילה ומזכיר את בית הכנסת. אחת הקבוצות פנתה אל האמיר "נאצר אלדולה וסיפהא" כדי שיתערב. היה אדם בשם אבן אלדיאן שיצא לפוסטאט "כדי להוציא לפועל את כתבי ההוראה שנמסרו מן המלך" (וכ'רג' אלי מצר פי אנג'אז אלתוקיעאת אלמסלמה מן אלמלך). בשוליים מוזכר אדם מטריפולי (אלאטראבלסי). קשה לחלץ פרטים נוספים. שתי תעודות נוספות עוסקות באותם אירועים וכנראה נשלחו על ידי אותו שולח. ורסו: שני גושי טקסט נפרדים בכתב ערבי. העליון הוא רישום על גובה שיטפון הנילוס. התחתון, בזווית של 90 מעלות, מזכיר קאדי. דרושה בחינה נוספת.

מכתבי המלצה עבור אדם ששמו אינו נזכר, שנערכו על ידי הקהילה הספרדית בווינה בשנת 1861. האיש היה ממוסול (נינווה), והגיע ובידו מכתבי המלצה משלו, ומסמך זה מהווה תחליף להם. הוא סובל מעוני וממחלה, ואף נשדד באכסניה שבה התאכסן עם הגיעו לגבולות הונגריה. בעמוד מופיעות שלוש פתקאות נפרדות: שתיים הראשונות קוראות לכל מי שייפגש בו להושיט לו צדקה. (הפתקה השלישית סתומה במידת מה ודורשת עיון נוסף.) הפתקה הראשונה חתומה בידי אהרן ב"ר אליהו, יהודה ב"ר יעקב, ו-[...] ב"ר שמעון. הפתקה השנייה נכתבה על ידי הרב הספרדי ראובן ברוך (כיהן בין השנים 1846–1874). הוא חתם בכתב עברי ובכתב לטיני, והטביע על המסמך את חותמו.

מכתב בעברית מליצית מיצחק בן בנבנשתי מנרבונה, השוהה בדמיאט (דמייאט), אשר ביקר במצרים סביב שנת 1105. המכתב נשלח ליהושע בן דוסא בפוסטאט, ובו מבקש הכותב מכתבי המלצה לשלטונות כדי שיוכל להמשיך במסעותיו. נזכרים בו הווזיר הפאטמי אלמלכ אלאפצ'ל (שכיהן בשנים 1094–1121), טריפולי, ג'בלה, וכן ארצות ישמעאל ואדום (ייתכן שהכוונה לביזנטיון), שאליהן קיווה יצחק להגיע. כמו כן מדווח יצחק כי בלילה נשדד, וכי הוא זקוק לסכום של 8 דינרים כדי להחליף את בגדיו הטובים. בצד האחורי מופיעה כתובת הנמען בערבית-יהודית. חלק מהמידע מקורו ב-CUDL וחלקו מתוך "החברה הים-תיכונית" כרך ב', עמ' 131. צירוף: עודד צינגר, 18.10.25.

recto: מכתב שנשלח מדמשק, בערבית-יהודית. גויטיין מתאר אותו כמכתב משפחתי מקסים המשבח את העיר על האפשרויות שהיא מציעה להתפרנס בה (שורות 24–26) ומתאר את שלומו של ילד שאביו הותיר בידי קרובי משפחה בעת שיצא למסעו למצרים (שורות 8–13). "הוא בטוב, נינוח אצלם. קורא עמהם, מתלבש עמהם, משחק עמהם. אין הוא זר. הכול אוהבים אותו. הם ישנים במיטה אחת." באשר לאחיו של הכותב: הוא מוצף בבכי בשל הפרידה מבני המשפחה. אלמלא היה חולה, היה מצטרף ובא יחד עם המכתב. (חלק מהמידע מתבסס על גויטיין ועל כרטיסיותיו.) verso: מכתב בקשה לצדקה. נפתח בפיוט עברי ארוך. בתחתית העמוד השתמרו שורות אחדות מגוף המכתב, בערבית-יהודית.

מכתב מבתו של יוסף בן יאשיהו, היושבת בדמשק, אל בת־דודתה הצעירה (בת אחי אביה) שהיא גם כלתה — סת אלנאס בת משה בן יאשיהו, ככל הנראה בפוסטאט. (ראו כרטיסיית האינדקס של גויטיין המצורפת, ובה אילן יוחסין של המשפחה.) תיארוך: המאות הי״א–הי״ג. השולחת מפצירה בנמענת בלשון חיבה לבוא ולהתגורר עמה בדמשק לאחר מותו של אבו אלח׳יר, שהיה בנה של הראשונה ובעלה של השנייה. (חלק מן המידע נשען על כרטיסיית האינדקס של גויטיין ועל ססיליה פלומבו.) בצדו האחורי של הדף מופיע שיר אהבה/יין בכתב ערבי, ככל הנראה ללא קשר לתוכן המכתב. הפזמון מסתיים במילים: "...ונשתה בעונת צמח הכופר" (...wa-nashrab fī awān al-tamr ḥinnāʾ).

פתק לא־רשמי בערבית־יהודית הנוגע לעניין עסקי, ככל הנראה בנושא כלים של יין ומים. הכותב, המתייחס אל הנמען בכבוד רב ("עבדהא יקבל ידהא" — עבדה מנשק את ידה), מבקש למסור לה ידיעה הקשורה בכמות מסוימת של סחורה: "קנטאר תמניה(?) כבאלי(?) כמר ועשרין בדלה(?) מא" — קנטאר אחד, שמונה(?) כבאלי(?) של יין ועשרים בדלה(?) של מים. הוא מבקש את תשובתה בעניין המידה ("יע..נא ען עיאר חצרתה ינעם באלגואב"), ומציין כי זוהי הכמות שעבדיה הכינו ("הדא אלמקדאר הו אלדי עמלה עבידהא"), וכי לא מדד עבורה את הכמות אלא לאחר שהודיעה לו על כך ("לם אעייר להא מא ערפת חצרתהא דלך"). הפתק נחתם בנוסחת ברכה מקובלת — "לששון ולשמחה".

מכתב מסחרי. דהוי מאוד. מזכיר את עדן בשורה 7 ואת עידאב בשורה 10. בהמשך (שורה 18) מדווח כי יצחק אלנפוסי נסע השנה אל אלתיז, היינו הנמל הראשי של חוף מכראן השוכן בבלוצ'יסטן של ימינו. אותה נסיעה של יצחק אלנפוסי מוזכרת גם במכתב אחר (PGPID 9199), בשורות 24–25. למעשה, שני המכתבים נכתבו על ידי אותו שולח ועוסקים בעניינים דומים. (אלתיז מוזכרת גם במסמך נוסף, PGPID 5358, שורה r11.) על יצחק (בן מח'לוף) אלנפוסי, שפעל בשנות ה-1130 לסה"נ, ראו גויטיין ופרידמן. בתחתית המסמך מופיע תאריך דהוי מאוד, שייתכן שיש לקוראו תשרי 1444 למניין השטרות, ואם הקריאה נכונה הרי שמדובר בשנת 1132 לסה"נ. דרושה בחינה נוספת.

בקשת תחינה מאישה בשם אם הלאל בת אבן אלמהנדז החבר, המתגוררת בבית הכנסת של הירושלמים. כתובה בערבית-יהודית, כשהתרג'מה (כותרת המעטפה) רשומה בכתב ערבי בפינה השמאלית העליונה: عبدها ومملوكها وشاكر انعامها ام (ابو؟) هلال ("עבדה ושפחתה ומודה לחסדיה אם (או אבו?) הלאל"). נראה שלפנינו טיוטה או תרגיל העתקה. שמו של הסופר מופיע בשוליים הימניים: אלח[בר] או אלח[זן] נתן. האישה מתחננת לפני הנמען (כנראה נגיד היהודים?) שיכריז חרם בבית הכנסת על כל מי שלקח מזון השייך לה — קמח, חיטה, שמן ויין — שכן גנבו את רכושה (רחל) וקיפחו את יכולתה להתפרנס ולהחזיק את עצמה. בסוף הבקשה היא משביעה בשם התורה ומשה בן עמרם.

מכתב משפחתי מאח אל אחותו, ובו הוא מנסה להניא אותה מלהינשא לאדם מסוים שאותו הוא מתאר כמי שאינו "לא יהודי, לא נוצרי ולא מוסלמי". לדבריו, האיש "גנב 15 [דינרים?] מאדם מסוריה, בא לכאן וקנה בכסף הזה סחורות". השולח מאיים לנתק כל קשר עם אחותו ועם בני משפחתה אם הנישואין יתממשו. הוא כותב כי "מוטב היה שתימכר לפראנג'ים (אל-אפראנג') או שתינשא לכושים (אל-סודאן) מאשר שתיקרא על שמו... זהו דבר שאפילו המשוגעים (אל-מג'אנין) לא היו עושים". בסוף המכתב הוא פונה לאבו אל-רצ'א (ככל הנראה בעלה של הנמענת?) ומבקש ממנו להשיב את אחותו לדרך הישר ולדבר על ליבה. (חלק מהמידע על פי גויטיין, חברה ים-תיכונית, כרך ה')

מכתב בכתב ערבי. נכתב על נייר דק במיוחד. במכתב מבקשת אלמנתו של מבארכּ בן מנד'ר בן סאבא מאחד החברים, בשם ילדיה היתומים, להכריז חרם. החרם אמור להיות מופנה כלפי כל מי שמזייף מסמכים הנוגעים לבעלה המנוח ומגיש אותם לבית דין מוסלמי. היא האשימה אדם מסוים, כמובן, אך ביקשה שהחרם יוכרז בלשון כללית, וזאת בצום הקטן (תשעה באב), שבו כולם נכחו בתפילה. הכותב מדגיש פעמיים כי הכרזת החרם היא עניין שנוגע לציבור כולו ולא רק לטובת היתומים בלבד. המסמך קשור למסמך אחר, שכן אחד העדים החתומים שם חתם גם על מסמך זה. התיארוך: סביב שנת 1000 לספירה. (המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין ועל ספרו על החברה הים-תיכונית.)

קטע מתחתית מכתב בערבית-יהודית. השולח מדווח כי פנה אל [אבו] נצר כאתב אל-ג'יש (אולי חסד בן סהל אל-תוסתרי?) ודן עמו במצבם של שלושה סוגי בגדים שונים (כסאא', ת'וב, פוטה), "שהם הכרחיים, בין אם תיסע ובין אם תתעכב". אבו נצר אמר לשולח להתאזר בסבלנות עד שיקבל מכתב מאחיו. השולח כנראה כותב כעת לאחיו כדי לדרבנו לשלוח מכתב, כך שהעסקה תוכל להתקדם. דרישות שלום למספר אנשים, ובהם אחותו של השולח. בתחתית הקטע מופיעים כמה משפטים בערבית-יהודית בכתב יד מגושם: "ברגע שהגיע... קניתי קנטאר...". אותה יד ממשיכה בצד האחורי: "...והשאר הוא פשתן סרוק"; ייתכן שזו תגובתו הלקונית של האח. (חלק מהמידע מבוסס על CUDL.)

מכתב מאבו אלפרג' בן מנצור אלשמّאע (יצרן/מוכר נרות) אל אליהו הדיין. בערבית-יהודית. בתחילת המכתב הוא עוסק בעניין כספי של 104 וריק (דרהמים של כסף) שמעורבים בו בו סעד, בו סעיד ואלכהן. השולח ואחרים נתונים במצוקה רבה ("בערה אש בלבותם", אלתהבה פי קלובהם אלנאר) בקשר לבתו של ברכאת בן אבו סהל הכרוז בשוק החלפנים (אלמנאדי פי סוק אלצרף — אותו מקצוע שבו עסק בשר בן יחזקאל). ברכאת מתחנן לפני אליהו (באמצעות השולח) לחקור בדבר מצבה ולוודא שהיא בטוב. בצד האחורי שב המכתב לעניינים כספיים הקשורים לבנין (הנזכר גם בצד הקדמי), ומסתיים בדרישות שלום למפצ'ל בן אבו אל-[...] ולאבו אלמג'ד החזן (=מאיר בן יכין).