מכתבים מגניזת קהיר — עמוד 13

קטע מכתב בערבית-יהודית, ממוען לאדם נכבד; רווחים גדולים בין השורות. כתב היד כנראה מוכר. המכתב מתאר מחלוקת קהילתית ומבקש להעביר מתפקידו את החזן העיוור שארית בן יפת. נראה שהשולחים כותבים מעיירה פרובינציאלית, שכן הם מדווחים על העברת מסמך "פאורדנאה אלי אלמדינה אלי בתי דינים שלנו" — כלומר אל העיר (פוסטאט) אל בתי הדין שלנו. במסמכי הגניזה מוזכרים מספר אנשים נוספים בשם שארית בן יפת (למשל באחד הקטעים), וכן חזן בשם שארית בקטע נוסף, אך לא ברור אם מדובר באותו אדם. בצד הפנים (בשימוש משני): שיר לכבוד חתן בחריזת ים-. (חלק מהמידע מבוסס על קטלוג הלפר.)

מכתב מאת כותב לא־מזוהה בצפת אל יוסף מאטארון בפוסטאט/קהיר. הלשון היא לאדינו. במכתב מוזכרת הפרה (para) — מטבע עות'מאני. הכותב מדווח לנמען כי בנו אליעזר נמצא בטריפולי, וכי המידע הזה ידוע לו משום שקיבל ממנו מכתב באותו יום שבו הגיעה השיירה ממצרים. גוף המכתב עוסק בענייני מסחר ובמשלוחים שהתקבלו, שחלקם לא היו לשביעות רצונו של הכותב: "y como me mandastes aquella ropa tan desbaratada" ("ואיך שלחת לי את הסחורה הזו במצב כה מקולקל"). למעשה ניכר שהכותב נרגז למדי מן הסחורה המגיעה אליו, ומציין כי אינו מבין מה בכלל מצופה ממנו לעשות בה. דרוש עיון נוסף.

קטע ממכתב בערבית-יהודית. ככל הנראה מחוגו של רבי אברהם בן הרמב"ם או מן החסידים שבאו אחריו, ובו מוזכר (משה) הרמב"ם, עליו השלום. תיארוך: כנראה המאה ה-13. תרגום גס: "...השפע האלוהי שמורי השאיר אצלי... ומורי ידע את כל ה...יראי שמים, והעבד (=אני) מעתיק/מוסר זאת מ-[...] אשר אבותיי היודעים ב-[...] העתיקו/מסרו... ישראל, בקרב 'אנשי הדרך' (אהל אלטריק) אשר הם... בן מימון, עליו השלום, והעבד... ודעת העבד בנוגע ל-[...] של עבודה/ציות, ומורי... ולא 'יהדר פני גדול' (ויקרא יט:טו), וזה... פרחיה... הקהל, פן... ההידור שאינו לגיטימי... ואף שאין נעלם כי...".

מכתב משפחתי. בכתב ערבי. ככל הנראה נכתב על ידי אישה. השולחת ו'הילדה' (אל-צע'ירה) הגיעו בשלום לפיום (שורה 5). הם מתיישבים בהצלחה רבה, שכן 'אנשי האזור מכבדים אותי, משרתים אותי וממלאים את כל צרכיי.' השמחה מעורבת רק בגעגועים לבית ולכיסופים 'לכל האחיות הנכבדות' (ג'מאעת אל-סיתאת אל-ח'ואת). ברכות לאמו של מישהו; בנה של אישה; אבו מנצור ('נשקי את ידיו בשמי'); סית אל-ח'פר ('נשקי את עיניה בשמי'); אחי השולחת אבו אל-סרור ('נשקי את ידיו'); שוב אבו מנצור; אמו של מוחמד(?); ושוב סית אל-ח'פר. שתי השורות האחרונות בגב הדף עשויות להיות כתובת, אך קשה לקוראן.

מכתב מח'יר בן יוסף אבן ס[...] אל אבו אלחסן מבורך בפסטאט. המכתב נועד להימסר בפסטאט, באלמרבעה, בחנותו של אבו עלי בן אבו אלחסן. המכתב כתוב בעברית ובערבית-יהודית, והכתובת על הצד החיצוני בכתב ערבי. הוא נפתח בברכות לבניו של הנמען, אבו עלי יפת ואבו אלמכארם נדיב, וכולל איחולים לרגל החג. השולח מספר כי נתקל בבן דודו (אבן עם) יוסף — נושא המכתב הנוכחי — ביום שבת, והיה מודאג מאוד בעניינו. בעבר השני של המסמך נוספה הערה בכתב יד שונה: "נושא מכתב זה, אבו שהואן, הוא שכננו, ואנו מודאגים בעניינו". הנמען מתבקש לתת לו זעפרן בשווי דינר ו"קראטיס" בשווי דינר.

מכתב מעִוַאד' בן חננאל באלכסנדריה אל נהראי בן נסים בפוסטאט. נכתב סביב 1060. המכתב כתוב בכתב ידו של בניה בן מוסא, ומשורה v1 ואילך הוא עובר לקולו של בניה עצמו. במכתב נדונים סחורות ומשלוחים, וכן ספרים שעואד' רוכש עבור נהראי. עואד' סובל ממחלה קשה (وجع) מאז אדר ראשון (החלק הזה מתחיל בשורה r16). אנשים כבר התייאשו ממנו; הוא החלים מן המחלה, אך לאחר מכן פיתח נפיחות בבטנו ("ואני מבועת ממנה"). כעת הוא אינו יוצא לדרך אלא במקרה של הכרח גמור. הוא מבקש מנהראי להשיג עבורו סוכר וריבס (rhubarb) באיכות טובה. חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גיל וגויטיין.

מכתב מאברהם בן יעקב דרעי אל מבורך בן סעדיה. מושל חדש מגיע לעיר ומתקבל על ידי ראשי הקהילה היהודית, בראשותו של אברהם. המושל החדש מבטיח להגן על הקהילה ונושא עמו מכתב המלצה ממבורך. נראה כי גם נטל המס הוקל במידת מה. זהו מכתב מונומנטלי, שנועד להיתלות בבית הכנסת לעיני כל. המכתב נכתב לאחר שנת 1094, כפי שניתן ללמוד מן התארים המיוחסים למבורך (על פי פרנקל). גויטיין מוסיף שבמכתב נשמעת תלונה על כך ש'רום' מסוים שכר מחסנים השייכים לסוחר אחד, אך עזב ל'ארצם' מבלי לשלם עבורם. מסיבות שאינן מפורטות, מושל העיר לא היה מוכן לפעול כדי להסדיר את התלונה הזאת.

חלקה התחתון של איגרת בלאדינו שנשלחה מדמשק לקהיר, ממוענת ליוסף פישו (?) תלמידו של יצחק אשכנזי (ככל הנראה האר"י, יצחק לוריא). הכותב מתאר כיצד הוא בוכה יומם ולילה מאז שנפרדו, ומוסיף: "אתה יודע שהזר (el forastero), עשיר ככל שיהיה, סובל קשיים (por muncho rico que sea pasa fatigas)". הוא שולח דרישות שלום לאנשים אחדים: אחותו, אחיו יוסף, משה רוזאל, החכם ר' חיים לויטה ואשתו, ולדוניא דונא ("בעלת ה-munyon" = הגדם?), ומבקש להעביר לה שאינו יכול היה למסור את דבריה לר' מאיר כהן, משום שזה האחרון נמצא כעת בצפת. כמו כן מוזכרים מסעוד כהן ואחיו של יצחק.

מכתב מאבו אלח'יר בן עוואץ' באלכסנדריה אל נהראי בן נסים בפוסטאט, בערבית-יהודית. השולח, סוחר ממוצא אפריקאי (איפריקיה), מתאר את הקשיים שנתקל בהם בקשר למס הגולגולת (ג'זיה) ומציין שלאחר התערבותו של נהראי הוא שילם השנה שני דינרים — סכום שלא היה מקפיד עליו, לו נהגו באחרים באותה הדרך. יתר על כן, השולח מדגיש כי "גובי המס (חֻשַּׁאר, כלומר 'המכנסים') ומנהל הג'אליה (צאחב אלג'ואלי) אינם ראויים לגנאי; כל זה הוא כולו מעשה ידיהם של היהודים." המכתב שופך אור על מנגנוני גביית מס הגולגולת מיהודים בתקופה זו ועל מעורבותם של בני הקהילה עצמם בהליכי הגבייה.

מכתב מאת רב דניאל בן עזריה, ככל הנראה לאברהם בן יצחק בן פראת הכהן. במכתב מוזכרים רבי אפרים בן שמריה (פעיל בשנים 1007–1055 לסה"נ) והחבר עלי בן עמרם. השולח מוסר לאחרון הוראות לתמיכה בחבר ישועה בן יוסף הכהן מאלכסנדריה. המכתב מדווח על מיסוי כבד, ובפרט בדמשק. בכתב היד ובסגנון זהה למכתב נוסף. תיארוך: לפי גיל בערך 1055 לסה"נ, אך הערכה זו עשויה להיות מאוחרת מדי, שכן רבי אפרים בן שמריה ככל הנראה נפטר במהלך שנת 1055 או זמן קצר לפני כן. אם רב דניאל בן עזריה כיהן כגאון (1051–1062 לסה"נ) בעת שליחת המכתב, טווח התאריכים הסביר יהיה 1051–1055 לסה"נ.

רקטו: מכתב מאת כותב לא ידוע, בדרכו לאלכסנדריה, אל נמען לא ידוע בפוסטאט. בערבית-יהודית. הכותב מתנצל על העיכוב בשליחת המכתב ומסביר שבכל פעם שהתחיל לכתוב, נתקף עצב וחש ברע בשל הפרידה מהנמען. הוא מדווח כי לא מצא בפוסטאט את בגד הצמר ה"ערצ'י", אך מקווה למצוא אותו באלכסנדריה ולשלוח אותו לנמען. הוא חוזר ומדגיש לפחות פעמיים נוספות שהסיבה היחידה לכך שלא כתב קודם לכן הייתה עצבונו ודאגתו (ד'יק צדרי, שע'ל קלבי — צרות לב וטרדת לב). (חלק מהמידע מבוסס על גויטיין, חברה ים-תיכונית, כרך ה, עמ' 191.) ורסו: רשימת חומרי מרפא (materia medica) בכתב ערבי.

מכתב מבו עלי בן בו עומר, השוהה במצרים העליונה, אל בני משפחתו — בנו או אולי אחיינו אבו אלמחאסן ואשתו או אחותו — הנמצאים ככל הנראה בפוסטאט. כתוב באותיות ערביות. התיארוך משוער לסביבות שנת 1167 לסה"נ. השולח מוכר גם ממכתב נוסף. במכתב זה הוא משבח את חלפון בן מצמון (המכונה כאן ח'לף בן מצמון) על העזרה שהושיט לו לאחר שנושל מכל רכושו בידי הע'וז (יחידה סלג'וקית), ועל ההזמנה שקיבל לעדן, שממנה התעתד להמשיך להודו. חלפון אף דאג לאישה צעירה ממשפחת השולח, שגורשה על ידי בעלה בעדן, אבו עמראן, אשר התאסלם. המידע מבוסס בעיקרו על מהדורת גויטיין ופרידמן.

מכתב מאליהו בן סעדיה, בפוסטאט/קהיר, אל החכם אברהם הלוי בן משה הלוי הקראי, בירושלים. נכתב בידי הסופר יעקב חיינה (?) אלחזאן. מתוארך ליום רביעי, ה' בתמוז ה'תקפ"ז, הוא שנת 1827 לספירה. (קיימת כאן בעיה, שכן ה' בתמוז ה'תקפ"ז חל ביום שבת ולא ביום רביעי, אך אולי ניתן להסביר זאת בפער שבין לוח השנה הקראי לבין הרבני.) הפתיחה כתובה בעברית וגוף המכתב בערבית-יהודית; הכתובת על המעטפת כתובה בעברית ובכתב ערבי. המכתב עוסק בביקורו הצפוי של הנמען במצרים ובעניין עסקי סתום הכרוך בתשלום של 11 מחמודייה (מטבעות זהב שטבע השליט מחמוד השני). דרוש בירור נוסף.

מכתב בערבית-יהודית בכתב ידו של מח'לוף בן מוסא. מקוטע (חתיכה אופקית מאמצע המסמך). מוזכרת בו אישה העולה לפוסטאט ומתדיינת על 20 דינרים. "ואם תתעכב נסיעתה לפרוע לו את 20 הדינרים שהם חלק מסחורתו (?רחלה), היא פטורה, מפני שבתה מתה והיא עצמה חלתה במחלה אנושה, והמחלה מבטלת חובות." לאחר מכן המכתב, באופן מבלבל, כמדומה פונה אל האישה עצמה: "עלי (אטלעי), ואם אין עלייה ואין שקילה של אנשי סדום...". הטקסט בשוליים רומז שמכתב זה הוא שאלה המופנית אל סמכות הלכתית. בצד הרקטו ישנו טקסט בלתי מזוהה בכתב גס, הכולל מילים בעברית, בארמית, ואולי בערבית-יהודית.

מכתב מהסוחר אבו אלרצ'א הכהן בטבריה אל אחיו סעדיה בירושלים. כתוב ביהודית-ערבית, וכתובת הנמען בצד האחורי כתובה ברובה בכתב ערבי. אבו אלרצ'א נסע מירושלים לטבריה דרך שכם ובית שאן (ביסאן). התיארוך משוער למאה ה-11 לערך, אם כי לא ברור על סמך מה נקבע. בצד האחורי: מכתב בערבית שבו מוזכרים סכומי כסף. מופיעים שם כמה גושי טקסט נפרדים בכתב ערבי. אחד מהם הוא מכתב רשמי הכתוב במרווחים רחבים בין השורות, וככל הנראה הוא הכתיבה המוקדמת ביותר על גבי הקטע. גוש נוסף הוא הוראת תשלום לאבו אלרצ'א למסור למוביל המכתב סכום של 5.5 דינרים. הקטע דורש בחינה נוספת.

מכתב מבן אל אביו ובו תיאור מפורט של מחלתו והחלמתו. אותו כותב ואותו נמען כמו במכתב נוסף הממוען לְמִניית אלקאיד, וכן בשני מסמכים נוספים מאותה סדרה (ראו תגית). חום הגוף שלו שכך סוף-סוף אתמול עם תחילת השלשול (או טיהור מוצלח?), אך אישה אחת בבית עדיין סובלת מחום. הוא מוסר את פרטי הטיפול שקיבל מידיו של אבן חביב, שכלל ככל שניתן להבין מבעד ללקונות בכתב — אוֹקסימֵל (משקה חומץ ודבש) מעורב במים חמים, ותזמון של דבר-מה ליום החמישי וליום השביעי אך לא בשעת המשבר. ח'אטר טרם הגיע מאלכסנדריה, מכיוון שנעצר בשל חתונה של קרוב משפחה. צירוף: אלן אלבאום.

מכתב (אולי העתק, שכן צדו האחורי ריק וצורת הכתיבה דומה יותר לעמוד טקסט מאשר למכתב), המעביר ברכות אל "השר הנכבד הרב המוב[ה]ק [...] משה". המכתב מזכיר גם את "משה שר האלף". יש לציין: תיאור קודם של המכתב גרס: "מכתב אל אבו אלעלא ואבו עג'א, כתוב בעברית. הכתובת בצד האחורי היא בערבית-יהודית ומכילה הוראות בענייני אישים ובדבר מסירת המכתב". אולם, אין כל כתובת בצד האחורי, ולכן תיאור זה (ביחד עם התעתיק לצד האחורי) שייך ככל הנראה לקטע אחר. כמו כן הופיע בעבר תעתיק לצד האחורי השגוי: לשיך אבו אלעלא ואגא פציצא בעד ארסאל האדא אלכתאב ננפדה מע מן נערף.

מכתב מאת מניית זפתא (או אליה?) בכתב ידו של מבורך בן נתן. בערבית-יהודית. המכתב נוגע בענייני קהילה שונים ומביע דאגה מכך שלא התקבלה תשובה לתכתובות קודמות בנוגע למינוי נאמנים. בסוף המכתב מוזכר אבו אלעלא, שהיה חולה מאוד. הכותב מזכיר גם את אבן סאלם אללבّאן, חוכר מסים במניית זפתא, את אבו אלחסן צהר אלחבّר, אבו אלבקא, בנת מנצור [...] אלכהן אלמליג'י, בנת אֻמّ מנצור, בנת אֻמّ נווים (או נֻוייס?), אבו עלי בן סהלאן, אבו סעד אלמלך, אבו אלח'יר אלכהן, אמין אלדולה אבו סעד ובנו, אבו אלמעאלי הלוי, אבו אלמכארם, אבו אלעלא, וכן את מניית ע'מר ואת הנשיא.

מכתב מיוסף, מֻקדּם של עיירה בפריפריה, אל אברהם בן נתן ("יסוד הישיבה"). תיארוך: סביבות שנת 1100. במכתב נוגע ללב זה מתלונן יוסף על שהוא מוזנח על ידי השלטונות, וחש שידיעותיו מצומצמות ושאין הוא מסוגל להתמודד אלא עם המקרים הבסיסיים והשגרתיים ביותר המובאים בפניו. כמו כן אין ברשותו ספרים. הוא נותן כדוגמה מקרה הנוגע לגֵר ולגיורת כסוג של עניין מסובך מדי בשבילו. הוא ניסה להטיל חרמות, אך לקהילה אין כבוד רב להכרזותיו. במכתב מוזכר גם אבו סעד אבן אלמליג'י. הכתובת בכתב ערבי נמצאת בצדו האחורי של המכתב. (המידע מבוסס על CUDL ועל כרטיסיית גויטיין.)

מכתב מסחרי בערבית-יהודית, כתוב על קלף, מתוארך למאה ה-11. הכותב מזכיר את הגעתו לאלכסנדריה ואת שהייתו על הנילוס או בים במשך שלושה ימים. במכתב מופיע אזכור של "חברינו המגרבים" (אצחאבנא אלמגארבה). רוב התוכן מקוטע מכדי לשחזרו במלואו. נזכרים שמות חלקיים שונים, ובהם אסחאק, אבו אלפרג' ויעקוב. בצד האחורי מופיעות דרישות שלום לאחות; לחיים ולהלאל; ולר' מרדוך. מוזכר גם אבו אלפצ'ל בן ח'לפה (ייתכן שמדובר באותו אדם הנזכר במסמך אחר), אם אלח'יר, ועזרון. כמו כן כלול במכתב דיווח על מחירי סחורות (רימון, שעורה, שמן), ואזכור קצר של "גשם גדול" (או חורף).

מכתב מאבו סעד אבן טיבאן, ממקום לא ידוע, אל בנו אבו אל-חסן אבן טיבאן בפוסטאט. רובו כתוב בכתב ערבי, עם משפט אחד בעברית ("לחזות בנועם..."). הקטע קרוע כשורה אחת לאחר שמתחיל גוף המכתב (לאחר ברכות הפתיחה הסטנדרטיות וההבטחות ששלום הכול). ייתכן שניתן להבין משהו מתוכן המכתב מתוך הכתוב בשוליים הימניים ובשוליים העליונים (אם כי גם הם עשויים להיות נוסחאיים בעיקרם). בצד האחורי מופיעה הכתובת הן בכתב ערבי והן בערבית-יהודית, עם הוראות מסירה מפורטות יחסית; ככל הנראה המכתב נשלח אל חנותו של אבו אל-חסן עלאן כדי שיישמר שם או יועבר משם אל הנמען האמיתי.

מכתב קצר בערבית-יהודית מאת ברכה גורן, ככל הנראה מקהיר, אל דוד בן-נעים, ככל הנראה באלכסנדריה. מתוארך ל-9 בנובמבר 1820 (ג' בכסלו תקפ"א). גורן מתאר כי קיבל מכתב מדוד, ומוסר חדשות בנוגע לענייניהם של הצרּאפים (צַיַארִיף) — חשבונאים/חלפנים — וכן של ה"צַיַארִיף אל-כֻּובָּאר", ביטוי שאולי מציין תפקיד הנהגתי או מעמד בכיר במקצוע. ייתכן שמכתב זה היה טיוטה, שכן הוא חסר כתובת נמען ואת דפוס הקיפול האופייני לאיגרות שנשלחו בפועל. ישנן שגיאות כתיב רבות, רבות מכדי לסמנן ב-(!) לטובת בהירות התעתיק. חלק ניכר מהנייר נעשה בו שימוש חוזר לרישומי חשבונות.

שבר(י) מכתב בערבית-יהודית, ככל הנראה בכתב ידו של שלמה בן אליהו. ב-recto נמצאת הערה קצרה הכוללת איחולים לקהילה: "יהני אלגמאעה אלמקדסה אלטאהרה בהדא אלמוסם אלשריף אללה יזכיהם שנים רבות נעימות וטובות" (יהנה את הקהילה הקדושה והטהורה בעונה הנשגבת הזאת, אלוהים יזכה אותם בשנים רבות, נעימות וטובות). ב-verso מופיעה טיוטה של פתיחת מכתב הממוען לאיש פלוני "המבין היקר הנכבד הנחמד", הכוללת איחולים נגד מחלה ודברי שבח ברגיסטר גבוה ונמלץ: "ואדאם קדרתהא [מ]א צאת אלנגום ומא דאמת אלאפלאך" (ויאריך את כוחה כל עוד מאירים הכוכבים וכל עוד קיימים הגלגלים).

מכתב מאישה אל אחיה בפוסטאט המביעה את בדידותה. היא נותנת לו עצה בנוגע ליחסיו עם אחיהם השני: "אתה יודע שהוא כמו בנך, שכן גידלת אותו ואתה מכיר את אופיו. [אל תיתן] לאנשים לפלג ביניכם. אם הוא טועה, עליך לשאת בתוצאות." ה-ʿamma של הנמען (בדרך כלל דודה מצד האב, אך גויטיין מפרש זאת כאם במקרה הזה) מבקשת לראותו לפני מותה. בסוף המכתב, הכותבת או הדודה/אם מבקשת ממנו לשלוח שתי (אונקיות? דרהמים?) של כוחל איספהאני (אנטימון), שכן עיניה כואבות ואין להשיג כזה במקום שבו הן נמצאות. חלק מהמידע מבוסס על כרטסת המפתח של גויטיין. צירוף הקטעים: עודד צינגר.

מכתב ששלח מנצור (לא מנצור בן סאלם) מאלכסנדריה אל אחיו בפוסטאט. הכותב מספר כי בנו משה החל לדבר, ומאז הוא חוזר ואומר שוב ושוב: "דודי, דודי מוסא" — בהתייחסו לדודו המנוח, אחיהם של השולח והנמען, שנשא את אותו שם. בהמשך המכתב מתאר השולח הסכם שהושג עם חוכר מסים בנוגע לתשלום שנעשה בתשלומים, ומביע צער על כך שקרובת משפחה המעורבת בסכסוך משפטי עם בעלה לא זכתה "לא לחג ולא לשבת". לבסוף מבקש הכותב מהנמען בדחיפות להחזיר אליו פתק מאת חוכר המסים. הצד השני של המסמך נכתב ביד אחרת. המידע מבוסס על גויטיין, חברה ים-תיכונית, וכן על כרטיסיות האינדקס שלו.

מכתב מח'לף בן יצחק בעדן אל אברהם בן יג'ו בהודו, העוסק בעיקר בסחורות שאבדו בטביעת ספינה. התיארוך כמעט ודאי הוא שנת 1146. זוהי הטיוטה, בכתב ידו של ח'לף, שעל בסיסה הוכן עותק נקי. מהדורה ותרגום מלאים של גויטיין ופרידמן מצויים אצל העותק הנקי. המעתיק הכניס מספר תיקונים בתהליך ההעתקה מבלי לתקן את המקור עצמו. הן המקור (טיוטה זו) והן ההעתק נשלחו לאבן יג'ו, אך הוא עשה שימוש חוזר רק בטיוטה המבולגנת יותר (המסמך הנוכחי): על גב הדף העתיק פיוט של יצחק בן גיאת וכן חשבון עסקי. הטיוטה אינה שלמה, והמהדורה המצורפת לרשומה זו היא למעשה של ההעתק המלא.

רקטו: מכתב פורמלי מאוד (הדומה במתכונתו למסמך משפטי או לשאלת הלכה) הממוען לבעל סמכות בפוסטאט, בעניין בתו של [...] הלוי, המכונה ע'זאל, המאורסת לאליה מרטוב. אדם בשם משה הוציא דיבה על שמה של ארוסתו של אליה. כותבי המכתב נסערים מאוד ומבקשים מהנמען לחקור את הפרשה ולהעניש את משה כפי שיידרש. המסמך מתוארך בנוסחה "ויהי כזיִת הוֹדוֹ" (הושע יד, ז), שמשמעותה ככל הנראה שנת ה'ת"ד (1643/4 לספירה). ורסו: רשימת חשבונות או רשימת תרומות הכתובה בספרות ערביות מערביות. מופיע בה אדם בשם חיים ויטאל, אך התאריך שולל את הזיהוי עם המקובל המפורסם הנושא שם זה.

שתי הוראות אוטוגרפיות שנכתבו על ידי משה מימוניס במרווח הפנוי של קטע ספרותי העוסק בהלכות ברכות. ההוראה הראשונה היא שאבו אל-תמאם יעמוד בראש התפילה בבית הכנסת העיראקי בליל רביעי. דבר זה מספק עדות ייחודית על תפקידו של הרמב"ם בניהול הקהילה. ההוראה השנייה, הכתובה בשוליים, מופנית אל הדיין המשכיל (כלומר, שמואל בן סעדיה הלוי) בנוגע לתביעה שהגיש בו הבתאללה, ונראה שהיא מורה לו לדחות את המועד. פורסם על ידי אלוני, "שלוש הוראות אוטוגראפיות לרמב"ם", ושוב (עם הבדלים משמעותיים) על ידי פרידמן. חלק מהקריאות אינן ודאיות בשל הקיצוניות שבסתמיות הכתב.

מכתב מאבון בן צדקה בירושלים לנהראי בן נסים בפוסטאט. התיארוך: נובמבר 1064. הנושא המרכזי הוא המתח בין הכותב לבין בן דודו של נהראי, ישראל בן נתן. בין הנושאים הנוספים: פרטים על שריפת ספינות בסיציליה. המכתב נפתח בתיאור חי של האבל הכללי בעקבות מותה של סִתָּאת, אשתו של ר' נתן, שהותירה אחריה ילד בן שנתיים. "מה נורא אבלנו! הוא הרס אותנו (הדּתנא) והחלה אותנו (אמרצ'תנא)". גזירת שלטון איימה למנוע לוויה מכובדת, ולכן שקלו האבלים לקבור אותה פשוט בתוך החומות. "מכך אחזה בנו רעדה איומה (רג'ף עט'ים)", כותב אבון, "ושילמנו שוחד והוצאנו אותה בלילה".

רקטו: (1) מכתב רשמי לדמירה. בערבית-יהודית. החזן יצחק בן יוסף מתבקש לבדוק את עניינו של אליה בן נחום הכהן ונישואיו לבת אבו אל-חסן, דודו מצד אמו. טיב הספקות לגבי הנישואין אינו ברור לחלוטין; ראו הערות גויטיין והתעתיק המצורף למידע נוסף. ורסו: רשומות משפטיות/רשמיות נוספות, ובהן (2) הוראה לדמירה להעביר את "רסם אל-סיום", כלומר הכסף שנאסף בסיום, וכן (3) רישום משפטי המאשר כי נט'ר בת דאוּד מעניקה לבנה רבע מבית שבעלה נתן לה עבור כתובתה (בכפוף לתנאים מסוימים); השוו למסמך מקביל. (המידע מבוסס בעיקר על הערות גויטיין וכרטיסיית האינדקס המקושרת.)

מכתב ליצחק חברוני בענייני כספים. התיארוך המופיע בקטלוג הוא 1559 לסה"נ [?], אך תאריך זה ככל הנראה שגוי: החודש המצוין הוא שַוַּאל (חודש מוסלמי), בעוד שהשנה נקראה כ"שי"ט" לפי הלוח העברי. קריאה זו אינה סבירה, שכן האות ש' בשם החודש "שוואל" שבכותרת אינה תואמת לאות הנדונה המופיעה באותה שורה עצמה. יש לקרוא את השנה כתאריך הג'רי, ואפשרויות סבירות הן 919, 1019 או 1119 לה'. מבין השלוש, 919 לה' (1513/14 לסה"נ) נראית הסבירה ביותר, אם כי כתב היד עשוי להשתייך למאות ה-16 עד ה-18. נדרשת בחינה נוספת לזיהוי האות הראשונה בשנה הכתובה באותיות-מספרים.

מכתב בכתב ערבי. נראה כי מדובר בדו"ח כלשהו (אולי דו"ח רשמי/ממשלתי) על פעילות חקלאית בשנה הנדונה. בין הביטויים המופיעים בטקסט: "וכבר נזרע בשנה זו...", "וכל הפלאחים שבה הם פלאחי הסולטאן...", "אחד מאנשי הצבא זה מלבד מה שנזרע בה מן האורז...", "בהתרת בנייה ושיפוץ בכפרים ה...", "ונחשפו כל האנשים". המסמך עוסק ככל הנראה בעיבוד הקרקעות, בזהות הפלאחים העובדים בהן (פלאחי הסולטאן), בגידול אורז, ובפעולות בנייה או שיקום בכפרים. בצד השני (verso) מופיע טקסט ספרותי בעברית, וכן בין השורות בקטע נוסף (Bodl. MS heb. f 107/34) מופיע טקסט ספרותי עברי.

מכתב הממוען לאבו עמראן בפוסטאט, כתוב בכתב ערבי. השולח מדווח שבנו של הנמען (כנראה גם הוא בשם אבו עמראן?) הגיע אליו כשבידיו לא היה דבר מלבד [...] וסוג של בגד פוטה. הם סידרו לו עבודה אצל אלקזאז (אורג המשי), אך הנער ברח משם ונעדר במשך יום שלם. כאשר חזר, לקח אותו השולח אל החנות שלו עצמו. אך גם משם הוא ברח שוב, והם רדפו אחריו ולא הצליחו להשיגו, וכעת מקום הימצאו אינו ידוע. שאר פרטי המכתב עדיין סתומים וטעונים בדיקה נוספת. בצדו האחורי של המכתב מופיעות כמה שורות של חשבונות בכתב ערבי ובספרות יווניות/קופטיות, ככל הנראה ללא קשר לתוכן המכתב.

מכתב שבעבר סברו כי נשלח מקהיר לבלביס ובו בקשה לסייע בתשלום מס הגולגולת (ג'אליה) עבור מלמד עני ובנו (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין). כתב היד של המכתב הוא של יהודה בן טוביהו, המֻקַדַּם של בלביס. ייתכן שהנמען נקרא אלישע. השולח מדווח כי שמע שרבנו משה (הרמב"ם) ביקש ממנו לעלות (ככל הנראה מבלביס לפוסטאט), אך אין הוא יכול לעשות זאת בשל קשיים הקשורים בבהמת רכיבה (אולי בעקבות מחלתו?). בהמשך הוא ממליץ על מוסר המכתב, אסמאעיל אבן אלמלמד אבן אלסדלו(?), ומבקש סיוע עבורו בתשלום מס הגולגולת. שם המשפחה הזה מופיע גם במסמך אחר מאותה משפחה.

מכתב מח'לפה אל "אחיו" (כנראה גיסו) מוסא בן סאמח׳ בקהיר, העוסק בעניינים משפחתיים שונים. (1) הכותב מציין שלא קיבל מענה למכתביו. (2) אבו אלפצ'ל הגיע ובישר לכותב על מות הילד הקטן. (3) "אחי, איני צריך להפציר בך בנוגע לאחותי... שכן יודע אני כי אופייה קשה" (אח׳לאקהא צעבה). היא לא קיבלה את הפרצ' שלה (חלק בירושה, ואולי דמי מזונות). (4) מרדוּך הביא את ה"מסדיה", אך ה"אמשאט" היו בלתי אפשריים. (5) דרישות שלום לאבו עִמראן, לאשת דודו של הכותב מצד אמו, לאבו נצר, לפצ'אאל, לשִבְּל ולבו סעד. אבו סעד. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיס המפתח של גויטיין.)

מצד הרקטו: מכתב משתי הקהילות באלכסנדריה (נא-אמון), בראשות הדיין יוסף בן שלמה הכהן, אל הקהילה הירושלמית בפוסטאט בראשות רבי אפרים בן שמריה. תיארוך: בקירוב 1031 לסה"נ, ובאופן רחב יותר בין השנים 1007–1055 לסה"נ, על פי תקופת פעילותו של רבי אפרים בן שמריה. המכתב הוא בקשה דחופה לסיוע כספי לצורך פדיון יהודים מביזנטיון שנשבו בידי שודדי ים. במכתב מוזכרים ביקורו של בנו של הגאון, אברהם בן שלמה, כמו גם ברקה (קירניאקה, לחוף לוב), המלמד יהודה בן יצחק, ויהודה בן חיאן. בצד הוורסו מופיעה הכתובת, הכתובה בפרוזה מחורזת ומסתיימת בעלאמה — ברית שלום.

מכתב הממוען אל מכארם בן טייב ב"ארץ מצרים" (דיאר מצר), דבר המעיד שנשלח מחוץ למצרים. כתוב בעברית (בברכות הפתיחה) ובערבית-יהודית (בגוף המכתב). הכתובת בצד האחורי כתובה הן באותיות עבריות והן בכתב ערבי. ייתכן שמדובר באותו אדם המופיע בשם אבו אלמכארם בן טייב במסמך אחר. חלק מגוף המכתב בערבית-יהודית נשתמר בשוליים, ובו ברכות הסיום ותזכורת לשלוח את התשובה במהירות יחד עם "התשובה לשאלה (ההלכתית?)" (ג'ואב אלמסאלה). כמו כן מופיע בצד האחורי ביטוי בערבית-יהודית: "נושא התשובה" (חאמל אלג'ואב). חלק מן המידע מבוסס על CUDL. צירוף הקטעים: אלן אלבאום.

מכתב בקשה לצדקה הממוען אל עלי הזקן הפרנס. כתוב בעברית ובערבית-יהודית. בפתיחת המכתב מופיעות ברכות מעניינות, ובהן הצירוף "זוהר חשמלים". לאורך המסמך ניתן להבחין בכתיבים פונטיים מעניינים, מנוקדים בחלקם. גוף הבקשה משובץ באזכורים מלומדים מן המקרא ומן הספרות הרבנית. לפני האזכורים הללו מקדים הכותב התנצלות על הטרחתו של עלי, בהינתן שעליו לדאוג לזרים רבים כל כך (wa-ʿalā annī aʿlam anna ʿalayh ʿā'ila kabīra min al-ghurabā') — נראה שהמילה عائلة משמשת כאן במשמעותה הרחבה יותר של "תלויים" או "סמוכים על שולחנו", ולא במובן המילולי של בני משפחה.

מכתב בעברית ובערבית-יהודית. שמות השולח והנמען וכן התאריך מכוסים על ידי דף נייר שהודבק על המסמך, יחד עם טקסט נוסף בצדו האחורי, ולכן יש לבדוק את כתב היד הפיזי. בכתובת מופיעים "[...] הלוי החבר" ו-"[...] בן חלפון הלוי". השולח מתנצל על דבר מה ומסביר את עצמו בכך שחשש שהספינה עומדת להפליג. הוא מזכיר "...ובנו 'הרביעי' שלמה הכהן בן אדוננו... גאון..." (הטקסט הסמוך מכוסה על ידי דף הנייר). הוא שולח הודעה לאבו סעד אלעכאוי אלעטאר המתגורר בקהיר, ובה הוא מודיע שהעביר לדיין מסוים שני עותקים של משהו, האחד באמצעות אבו אלמפצ'ל מחותנו של אבן חג'ר.

מכתב מפצ'איל אל אביו, כתוב בכתב ערבי. הכותב מציין כי שלח מכתבים קודמים אך לא קיבל מענה. הוא מזכיר כמה אנשים, ובהם צדקה, אבו אלמעאלי ואבו נצר, ומספר על שמועה שהתפשטה בכל העיר ("וקד וללה שאע אלבלד") ועל ה"עאמל" (פקיד המסים) שאולי קלקל את התוכנית שלו או שלהם ("ח'רב אלעאמל"). לקראת סוף המכתב הוא מתאר שהיה מעדיף למות מאשר לחיות ("מתّ ולא עשתّ"), שכן איש אינו יכול להיכנס לבניין (?), והוא אף אינו מסוגל לצום או לשמור את החגים. קשה לקבוע בוודאות מה התרחש שם, אך נראה שהיה להם הסדר של חכירת מסים והעאמל והמחתסב התערבו בו. דרוש עיון נוסף.

מכתב מבן לאביו העוסק בענייני נסיעה, ומוסר דרישות שלום לבני משפחה רבים, ומזכיר את דודו של השולח אבו אלפרג' אבן אלטוואזי (השוו לקטע נוסף הקשור לעניין). ככל הנראה כתב היד הוא של שלמה בן אליהו (זיהוי של אמיר אשור). בין דרישות השלום נכלל הקטע הבא: "ולאמך שלום, אך באלוהים, אבי, אל תעשה דבר שיגרום לה להתפלל! בחיי האל, תפילותיה כחיצים שאינם מחטיאים את מטרתם, ומי ייתן והאל לא יעניש אותך ואותנו כולנו באש שלהם" (ועלי ואלדתך אלסלאם ובאללה יא אבי לא תתכסב מנהא דעא פאן ואללה דעאהא כאלסהאם אלדי מא תכיב פאללה לא יואכדך ולא יואכדנא מן נארהם).

ראש המסמך (recto) עם כתובת בצדו האחורי (שימוש משני): מכתב, ככל הנראה בכתב ידו של אבו זכרי בן אליהו. נפתח בביטויי געגועים, ולאחר מכן מוסר חדשות על מחלתה של "הזקנה" (אלעג'וז): "[לא] תסאל מא נחן פיה מן אלם אלקלב מן קליוב(?) . . . . צגארה ובעיד . . . ואן [אל]עגוז מריצה והי פי מרצהא . . . . תכסר . . מן אלבכא פאל . . . ." — כלומר, אל תשאל באיזה צער לב אנו שרויים, והזקנה חולה ובמחלתה... שבורה מרוב בכי. צד שני (verso, השימוש המקורי): פתיחתו של מכתב מן המאה ה-13 הממוען אל הרופא אבו זכרי, בנו של אליהו הדיין. (חלק מהמידע מבוסס על CUDL.)

רקטו: שריד של מכתב בכתב ערבי. רק שלוש השורות האחרונות שרדו, ולאחריהן שתי שורות בעברית: "הריני כפרת האח השקיק (al-akh al-shaqīq) מכל רע". ורסו: מכתב בערבית-יהודית בכתב יד גס ובאיותים פרימיטיביים. הכותב מתייחס למספר עניינים: באשר לבקשתו של הנמען שישלח לו נער (ṣabī), הכותב משיב כי הוא שולח לו נער מדי יום. באשר לעניינים אחרים, הוא חשש להכניס דאגה (ghamm) ללב הנמען ולגרום לו להידרדרות במצבו (tantakis), שכן הוא מחלים ממחלה (wajaʿ), והאל ישלים את החלמתו. עוד מוזכר עניין הנחושת, והכותב נשבע באלוהים כי הוא עצמו היה חולה וחלוש (ḍaʿīf).

מכתב מסעדאן בן ח[...] אל "אחיו" אבו זכרי יחיא בן יצחק(?). הכותב פותח בהתייחסות למכתב שקיבל מהנמען, שבו דיווח כי נסע לאלכסנדריה ולתִנִّיס. בני משפחתו של הנמען נסערים מאוד בשל היעדרותו. הכותב מתאר: "קראתי [את מכתבך] בפני סת פרג', והיא צעקה ובכתה, ועודה סובלת משאריות של מחלה, שכן לקתה בדלקת עיניים שגרמה לה לצרוח, ישמרה האל. היא ביקשה ממני לכתוב אליך, אך לא רצתה ליידע אותך על [המחלה] אלא מתוך מצוקה גדולה (ضيق صدر)". בני המשפחה גוערים בנמען על שנסע למקומות הללו ללא צורך אמיתי, ומאיצים בו לשוב במהרה. בצד הוורסו רשומה הכתובת למשלוח.

מכתב מעלי בן [...] הממוען לשרף אלדין, ובו לכאורה בקשה להבהרת צו או גזרה. הכתובת המלאה (לא ברור מהיכן בייקר/פוליאק לקחו אותה) היא: אלמלך אלמעט'ם שרף אלדין, סולטאן איוּבּי של דמשק (1218–27?). דרוש עיון נוסף. על צד ורסו מופיעים ניסיונות קולמוס בעברית, ובהם ציטוט ממשנה ברכות ד:ז. כמו כן מצוטט פיוטו של יצחק כנזי "יום באתם לחלות" (ראו דווידסון, אוצר הפיוט, X, מס' 1633). נכתב על ידי נדיב בן יצחק, שאף חתם את שמו. בשוליים השמאליים מופיע טור של חשבונות בכתב ערבי ובספרות יווניות/קופטיות, ככל הנראה ללא קשר לרקטו. (חלק מהמידע נלקח מ-FGP.)

מכתב מאיש, כנראה מאל-מחלה, לידיד או בן משפחה, כנראה בפוסטאט. בערבית-יהודית. הוא שואל אם סחורה מסוימת נמכרת בפוסטאט. השולח מברך את אביו ואמו; את אחיו עמראן ומשפחתו; את סת אל-בית; את אשת דודו מצד האב; את הנמען ומשפחתו; ואת אהרון. אסור שיגידו לאבי השולח שהוא עשוי לנסוע לאלכסנדריה, שכן הדבר יגרום לו לדאגה. הנמען מתבקש להעביר תלונה ל"ראיס" בנוגע לקבוצת קמצנים (קום שחאח) שבקושי ניתן לגרום להם לשלם. השולח מתלונן שהכסף שהוא מרוויח באל-מחלה אינו מספיק אפילו לשכור בהמת רכיבה. הוא אינו בטוח אם עליו לנסוע לאלכסנדריה או לסמנוד ודמירה. ASE

שריד של מכתב המופנה ככל הנראה אל שמואל בן חנניה ("הנגיד הגדול"). כתוב ביהודית-ערבית. במכתב מופיעה גרסה יוצאת דופן של נוסחת ברכה: "ח'לד אללה סעודהא" (במקום הצורה המקובלת "סעדהא"). מוזכר אלשיח' אלאג'ל אבו אלפח'ר; כמו כן מוזכרים עץ ודבש; ובקשה הקשורה ככל הנראה למיסים. המפקח (אלמשרף) הוא אלסייד אבו אלעלאא צאעד אבן סרי, שאחיו הוא הממונה (צאחב) על דיואן אלהלאלי. "אולי הוא (=ראש הדיואן?) יוכל לכתוב אל אחיו (אבו אלעלאא?) שידאג לקהילה ענייה זו...". המכתב מסתיים בדרישות שלום אל הנמען ואל בניו. בתחתית השוליים מוזכר אדם בשם אבו אלח'ציב.

מכתב מיעקב בן יצחק אל אבו עמראן [...] ואולי בסופו של דבר מיועד גם לבנו של הכותב (לולדי). המכתב כתוב בערבית-יהודית, והכתובת בכתב ערבי. הכותב מתלונן על המרחק ממשפחתו ועל מצבו הכלכלי הקשה, ומבקש להתעדכן בשלום קרוביו, ובמיוחד בשלומה של האישה הזקנה: "האם החלימה ממחלת עיניה? האם החלה להבחין בדברים מרחוק או מקרוב?". בצד השני (verso): מלבד כתובת המכתב המופיעה ברקטו, מצוי מכתב נוסף שנכתב בכתב ערבי. ייתכן שהתשובה נפתחת ב-"וצל כתאב חצ׳רה", ומיידעת את הנמען בעניין מסוים ("אעלם חצ׳רתך"). המכתב מסתיים בחמדלה ובתצליה. לא השתמר הרבה מתוכנו.

מכתב. דהוי למדי. בערבית-יהודית ומעט עברית. ממוען לאדם נכבד. השולח מתלונן על עוניו ועל מחלתו. מזכיר אנשים שסייעו לו בעבר. מזכיר מזון ואת בית הכנסת. הטקסט בשוליים (החלק השמור ביותר במכתב) מזכיר "מטה ושולחן וכסא ומנורה" (מלכים ב' ד', י') בהקשר של הכנסת אורחים לזרים נזקקים. בהמשך מזכיר השולח קרוב משפחה עני וחסיד מצד אביו שמוצאו מצפורי (ספוריה), אשר אכל אך ורק עוף (אולי שוב רמיזה לנדיבותו של מארח). ההמשך בצד השני קשה לקריאה. מוזכר אדם הנושא בתואר "אלמעותד" ומכתב שהגיע ממנו. מוזכרת קהילת דמירה ורבע דינר. כמו כן מוזכרות דמיאט וצור.

מכתב מאת רב שלמה בן יהודה גאון אל אברהם בן סהלאן (שנפטר בסביבות 1032), ובו הוא מציין כי במכתב קודם הודה לאברהם על התרומה שקהילת פוסטאט שלחה באמצעות הזקן שלמה בן סעדיה אל לוי בן מנחם. תיארוך: 1025–1032, על סמך שנות כהונתו של שלמה בן יהודה ותאריך פטירתו המשוער של אברהם בן סהלאן. במכתב הנוכחי כותב הגאון בשמו של אדם בשם צדקה בן מנחם, אשר מהלל את אברהם על חסדיו ומתחרט על מעשיו הרעים בעברו. עוד מסופר כי "הזקן האדיר" הבטיח לכתוב לכמה מנציגיו כדי למצוא לצדקה משרה כלשהי במצרים. הגאון מבקש מאברהם להתעניין בעניינו של צדקה ולסייע בידו.

רקטו: מכתב/עצומה אל אברהם בן יעקב החזן. בערבית-יהודית. המכתב נועד או להגיע לעיניו של מבורך, או שהוא מזכיר עצומות קודמות שהוגשו אליו. תוכנו תלונה על מעשי הזדון של שלה הדיין, אחיו ובניו, שהשתלטו על הקהילה באלכסנדריה ב"אלימות ובהיעדר שלטון מרסן(?)" ומתנהגים באופן שאינו הולם דיינים. (ראו מרק כהן, השלטון העצמי היהודי במצרים של ימי הביניים, 1980, עמ' 243.) חיבור הקטעים: עודד צינגר. ורסו: טיוטה של רישום בית דין לאחר מותו של עלי הכהן הפרנס הידוע (בן חיים/יחיא), המאשרת כי אחיינו קיבל את 20 הדינרים שהורש לו. חיבור הקטעים: עודד צינגר.

מכתב מהורה, ממקום לא ידוע, לבן הנמצא בפוסטאט/קהיר. כתוב בלאדינו. הכותב או הכותבת מבקש מהבן לכתוב לעיתים קרובות יותר, וטוען כי הדבר אינו אמור להיות קשה במיוחד עבורו, שכן אנשים מגיעים מדי יום מפוסטאט/קהיר (מצרים) למקום שבו שוהה הכותב. הכותב שואל האם הבן קיבל את עשרת הריאלים ששלחה לו עם יהודה קאנבייאדור (קאנבייאדור, החלפן). הכותב מזכיר את בנותיו של בעל הבית שלהם ("לאש מוגאגאש די מי בעל הבית") — ייתכן שהכוונה לבעלה, אך הדבר אינו ברור לחלוטין. בהמשך מפרט הכותב או הכותבת רשימה של פריטים שונים ששלח לבן ואת עלותם (במטבעות מואיידי).

מכתב עסקי בעברית. תיארוך: מאוחר, ככל הנראה לא לפני המאה ה-16. מקום הכתיבה: קהיר ("פה מצרים") המופיע בשורה 6. בשורה הקריאה הראשונה מוזכר שמואל בן ____[?], אך סביר להניח שאין הוא הנמען של המכתב. בשורה 5 מוזכר נמל דמיאט (דמיאטה) בהקשר של ספינה ("ספינת"). בצד האחורי (verso) מצויים שרבוטים וחתימות מעוטרות תחת כתובת מען פגומה מאוד. אחת החתימות עשויה להיות של חיים הכהן, והשנייה היא מידו של סופר אחר אך כמעט בלתי קריאה. החלק האמצעי של החתימה עשוי להכיל את המילה "אבי" בכתב רהוט, בדומה ל"אבי זמרא", אך לא ברור מהי יתר שם המשפחה שאחריה.

רקטו: קטע מכתב בערבית-יהודית. אותו סופר הותיר אחריו לפחות חמישה מכתבים נוספים (ראו תגית). במכתבים אחרים שלו הוא כותב לאביו במניית קאא'ד ומטופל בידי רופא בשם אבן חביב במחלת חום. במכתב הנוכחי הוא מזכיר את אבו אל-חסן (יש לו אח בשם זה), דן בענייני מסחר ומזכיר בית מרחץ (חמّאם). ורסו: טיוטת מכתב בכתב ערבי הממוען לאבו נצר. רק שתי השורות הראשונות שרדו. מתחת לכך מופיעה שורה בערבית-יהודית (בכתב יד שונה מזה של המכתב שברקטו) שזו לשונה: "[מכתב]י אליך, וקרא אותו — הו אתה ששכחת אותי ואשר אני לא שכחתי אותך"; שורה זו מועתקת בהמשך לכתב ערבי.

מכתב מאת אהרן ב"ר ישועה אבן אלעמאני שנשלח מאלכסנדריה אל אבו סעיד אלעטאר (הרוקח/בשמים) בפוסטאט. לפי פרנקל, המכתב נשלח אל אבו סעיד; גויטיין מוסיף כי הוא נכתב בכתב ידו של אהרן עצמו. אהרן פונה אל סוחר הבשמים בעניין שבעה כתבי יד הכתובים על קלף בערבית ובעברית, ככל הנראה לקראת מכירתם. ברשימה נכללים: פירוש למקרא; כרך מאת המשורר היהודי בן המאה העשירית יוסף בן אביתור; שלושה כרכים המכילים תרגום לערבית של ספר התרופות היווני של דיוסקורידס; ושני כרכים בנושאי הלכה יהודית בשם "הלכות גדולות", מאת שמעון קיירא. המכתב מתוארך לסביבות שנת 1140.

מכתב ממשה בן יעקב אלמצרי, בדמשק, אל יוסף בן דאוד בן שעיא, בפוסטאט. מתוארך: 19 בינואר 1055. עוסק בעסקאות כספיות. משה קיבל 25 דינרים ושני קיראטים מאבו מנצור דאוד בן סלימאן. הכסף צריך להיות מוחזר בפוסטאט לאבו אלפצ'ל בדרך של הלוואה מאבו נצר סלמון בן עלי בן סלמון. משה גם מבקש מיוסף לכתוב מכתב אל הקאדי, ככל הנראה הקאדי של צור, אבו מחמד בן אבי עקיל, בנוגע למשלוח סחורה. אישור קבלה מתוארך ליום ראשון, 10 בד'ו אלחג'ה 446 להג'רה, שהוא 12 במרץ 1055. המידע נשען בחלקו על עאודה, שבטיאל/ניסן, וגיל (תקציר המסמך מופיע אצלו תחת מסמך מס' 515).

טיוטה של מכתב מיוסף הלבדי, סוחר ההודו, אל חסן בן בנדאר, "נציג הסוחרים" בעדן, העוסק בסכסוך שבין יוסף הלבדי לבין יקותיאל בן משה, "נציג הסוחרים" בפוסטאט. כפי שהלבדי מבהיר במכתב, הוא חובר לפי הוראת בית הדין של פוסטאט. הלבדי מודיע לנמען כי בית הדין הורה לו לכתוב לעדן ולבקש דין וחשבון רשמי, מאושר על ידי בית הדין, על ההתנהלות שנעשתה ביחס לחלקו של יקותיאל ברכוש. ניתן לתארך את המכתב לשנת 1098, והוא נכתב בכתב ידו של הלל בן עלי. המכתב פותח בצדו האחורי של דף אחד וממשיך לדף נוסף (פנים ואחור), כאשר הצד הקדמי של הדף הראשון מכיל מסמך אחר.

מסמך משפטי. רקטו: מסמך משפטי הקשור באופן כלשהו לוורסו. ורסו: מסמך משפטי. מתוארך לחודש תמוז ד'תתל"א לבריאת העולם, כלומר 1071 לסה"נ. המקום: זווילת אלמהדיה. מדובר בתיעוד נדיר ממקום זה; מסמכים נוספים הידועים מזווילת אלמהדיה הם אחד משנת 1047 לסה"נ ואחד משנת 1073 לסה"נ. במסמך מאשר אבו אלפרג' ישעיה בן דוד כי אבו עלי יפת בן מסלם, הידוע בכינוי אבן חרבש, מסר לידיו את החוזה(?) שערכו 75 דינרים תמימיים "במשקל מצרים" (בצנג'ת מצר), וכי בכך משוחרר אבו אלמעאלי יצחק בן יוסף, הנזכר בחוזה, מהתחייבותו. המידע מבוסס על כרטיסיית רישום של גויטיין.

מכתב מאבו אלמג'ד באלכסנדריה אל בן דודו, הדיין אליהו, השוהה במסע עסקים — ככל הנראה בדמשק, אם כי ייתכן שלמעשה היה בפוסטאט. לפי חומר העיזבון של גויטיין, אבו אלמג'ד מספר כי מולא אחד (אולי אביו) כתב אליו מדמשק וביקש ממנו לבוא ולהצטרף אליו. הוא מתאר את תגובתו: "הזדעזעתי; איני יודע מה לעשות. הוא אמר שהוא עיוור בעיניו. אני שוקל ללכת. ברצוני להתייעץ אתך בדבר הנסיעה... חדשות הארץ, האם השיירות יוצאות לדרך...". אבו אלמג'ד מוסיף וכותב: "שלחתי לך מכתבים רבים בעניין זה ולא קיבלתי תשובה". נראה שמכתב אחר ששרד הוא אחד מאותם מכתבים שלא נענו.

חלק ממכתב רשמי או קהילתי. נפתח בברכות בעברית, ולאחר מכן עובר לערבית-יהודית בגוף המכתב. הרווחים בין השורות רחבים יחסית. המכתב פותח כמכתב המלצה עבור נושאו, פֻרַיג' בן אבו אלפצ'ל, שנמלט והסתתר במשך חמש שנים בשל מס הגולגולת (הָארִב מן אלגַ'אלִיה). הקהילה השולחת את המכתב מתארת כיצד היא מסייעת לעניים ולנזקקים הרבים שירדו עליה, "ואנו נושאים בעולם במקומכם" — ככל הנראה ברמיזה לכך שעל הקהילה המקבלת לעשות יותר. השורה האחרונה מזכירה באופן מסקרן את "בואה של קבוצת זרים, המגיעים אלינו מן ה[...] [...]." (חלק מן המידע מבוסס על קטלוג CUDL.)

העתק של פתיחת מכתב הממוען לסמכות דתית. בערבית, כתוב בפרוזה מליצית ומקושטת. עיצוב הדף ספרותי באופיו, וייתכן שהיה חלק מקודקס שההמשך שלו בדף הבא. השולח מדווח כי קרא והשיב (אעדת) אל הנמען את "התשובות לשאלות" (אג'ובת אלמסאא'ל) — ככל הנראה תשובות/פתוות לשאלות הלכתיות — אשר השולח ביקש קודם לכן מהנמען. הוא ממשיך בדברי שבח לחכמת הנמען: "ראיתי בהן את ידיעותיו השופעות, את הבנתו החדה, את פרי מחשבותיו ואת לבלוב תובנותיו, המסבות נחת לאוזניים ביופיין ועולות על השכלים בעומק הבנתן". השולח אסיר התודה נשא תפילות לטובת הנמען ולטובת אבן אסחאק.

מכתב מאדם בשם נסים אל אחותו. בערבית-יהודית. הפורמט יוצא דופן: השורות יורדות באלכסון כלפי מטה (במקום לעלות כנהוג), והשוליים השמאליים משמשים להמשך הטקסט במקום השוליים הימניים. השורה האחרונה של המכתב נכתבה הפוכה בשוליים העליונים, ובצד האחורי מופיעה כתובת נמען (שנשתמרה למרבה הצער במצב דהוי). בצד האחורי מצוי גם טקסט ספרותי בעברית. תיארוך משוער: ייתכן שמדובר במאה ה-11. השולח מביע מצוקה על כך שסלמאן הפסיק לדבר עם הנמענת ולא נשא אותה לאישה (?‏ mā dakhala ilayki). בשורה 11 מוזכר פעמיים הביטוי "fī l-madīna" ("בעיר"). דרוש עיון נוסף.

מכתב בקשת עזרה בערבית-יהודית, כתוב בצד הרקטו, עם הכתובת בצד הוורסו. נשלח מאדם בשם יצחק, השוהה במליג', אל אדם בשם נסים, ככל הנראה בפוסטאט. גויטיין מזהה את הנמען עם נסים בן נהראי בן נסים. המכתב מתוארך לסביבות 1090 לסה"נ, על פי גויטיין. השולח שרוי במצוקה קשה ומתאר את מצבו במילים "הסכין הגיעה עד העצם", ואין לו בגדים ללבוש, לא לשבת ולא לימות החול. אפרים הציע לשולח כי הנמען יוכל להשיג עבורו מכתב מן הרב (שגויטיין מזהה עם נהראי בן נסים) ומן הנשיא (שגויטיין מזהה עם דוד בן דניאל), שימליצו לארגן מגביות לטובת המבקש במחלה ובאלכסנדריה.

מכתב מאדם בשם יוסף, השוהה בעדן, אל יוסף אבן שנג'ו בפוסטאט/קהיר. בעברית. תיארוך: ראשית המאה ה-16, על סמך דרישות השלום לאפרים קארו (שורות 28–29). השולח מדווח על ענייניו העסקיים בעדן, שאליה הגיע מ"תאבור" שבמצרים (ככל הנראה מקום ששמו נשמע כך, הממוקם בין פוּוּה לרשיד). הסחורה שציפה לקבל מהודו לא הגיעה לידיו. הוא מתכנן נסיעה לקאליקוט. במכתב נזכרים שני סוחרים יהודים בעדן, משה הכהן ודוד אלכהלאדו, השותפים עמו בעסקים בקאליקוט ובסוראט. כן מוזכר אדם נוסף, אבן יקר, הפועל בעיר ברברה (שבסומליה). המידע מבוסס על מהדורתו של א' דוד דרך FGP.

מכתב עסקי הממוען לחלפון בן נתנאל הלוי, הכתוב על גב הדף ובחזיתו כתובת הנמען. הכתיבה בכתב ערבי. תיארוך: לפני תחילת שנת 1136, שכן באותה עת יצא חלפון ממצרים למסעו למערב, וכאשר שב בשנת 1139 כבר היה אחיו (המוזכר כאן בברכה בכינוי "אלנאט'ר"/al-Nezer) בין המתים. המכתב עוסק בעסקים בסחורות כגון נושאדור (סל אמוניאק) וטורבד', ומזכיר כמה פעמים מכירה פומבית (ח'לקה). חלפון השתמש מאוחר יותר בצד החזית של הדף לטיוטה של מסמך משפטי (ראו רשומה נפרדת). חלק מהמידע מבוסס על קריאתו של עאודה, וקיים גם תיאור עברי מאת גויטיין ופרידמן ב-India Book IV.

רקטו: מכתב בכתב ידו של חלפון בן מנשה (פעיל 1100–1138) אל "אחיו" אבו נצר. בערבית-יהודית. מוזכרים בו נזיפה קודמת; הגעתו של הרופא היום; ככל הנראה הקאה שהושרתה באמצעים רפואיים (...[אסתי]פראע' מן כל בד אללה יג'על אלעאקבה...); 20 דרהם; ומשהו שהוא זקוק לו. הוא מסיים בביטויי כניעה ובקשה לעזרה כדרכן של פניות תחינה. החיבור בין הקטעים: אלן אלבאום. ורסו: ככל הנראה תשובתו של אבו נצר, ובה הוא מציין שהציווי הגיע, שהוא התעצב מן הידיעה, וכנראה שהוא יפעל בהתאם. בוורסו מופיעות גם כמה מילים בכתב ערבי ממסמך מדינתי מוקדם יותר, ראו רשומה נפרדת.

חלקה העליון של איגרת המופנית לאישיות נכבדה ("אלסיّד אלפאצ'ל"). בערבית-יהודית. ככל הנראה הייתה במקור רוטולוס ארוך. דומה לקטע אחר (PGPID 7545), אך כנראה אינה מצטרפת אליו, מכיוון שהשוליים הימניים של קטע זה צרים יותר. בצד ורסו מופיעה הכתובת בכתב ערבי: לאבו אלפצ'ל בן [...] //יוסף// בן אברהים. השולח אינו מציין את שמו ("שאכר מודّתה לא עדם..."). מתחת לכך מופיעה השורה הראשונה של איגרת נפרדת בכתב ערבי, ככל הנראה תרגיל כתיבה, שכן היא זהה לפתיחת האיגרת הערבית-יהודית שבצד רקטו, אך עם שיבושים ("וצל //כתאב// חצ'רה מולאי אלשיח' אלסיّד").

קטע ממכתב בערבית-יהודית קליגרפית, חלקו בפרוזה מחורזת. הכותב מתייחס למחסור במסמכים משפטיים תקינים — כתובה, בראאה (שטר פיטורין), מעשה ושטר — בקרב "יהודי העיר הזאת... מחמת החשש מן הסכנה". לא ברור לאיזה מקום הוא מתייחס ומהי טיב הסכנה. בהמשך מוזכרים ראש הסדר; העובדה שהשולח היה בתענית ביום מסוים; שהלך לחנותו של אדם מסוים בשבת; ושרצה לשאת תפילה (יוצר) או להוציא את ספר התורה בבית הכנסת. בצד האחורי מופיעים מספר ראשי תיבות (לבהרד איב תשצג), ומפתה לקרוא את האחרונים שבהם כתאריך — ד'תשצ"ג, כלומר 1032/33 לסה"נ. אולם זיהוי זה אינו ודאי.

ברכות לכליף הפאטמי אלאמר באחכאם אללה (1101–1131 לסה"נ) ולגאון מצליח בן שלמה הכהן, ראש ישיבת ירושלים, שמושבה אז היה בקהיר. בהוספה שבסוף מופיעים גם בן דודו של מצליח, אליהו הרביעי, ושלושת בניו, שאותם מציין הכותב כי יש לשלב מיד לפני הברכה למצליח עצמו. זמן חיבור הטקסט הוא ככל הנראה בין השנים 1127 ל-1131 לסה"נ. המסמך פורסם ונדון במאמר "Prayers from the Geniza for Fatimid Caliphs, the Head of Jerusalem Yeshiva, the Jewish community and the Local Congregation" בקובץ המחקרים לכבוד ליאון נמוי (אוניברסיטת בר-אילן, 1982, עמ' 49–57).

מכתב מאת אדם ששמו אולי יעקוב, הממוען לרופא. בערבית-יהודית. בגב המסמך מופיעות שתי שורות בכתב ערבי, ככל הנראה שורות שיר המביעות געגוע אל הנמען. תיארוך: אולי המאה ה-13. הכותב מבקש לקבל עוד כמות של תכשיר עיניים מסוים (אשיאף אלנתוא), אולי משום שהוא נמכר היטב. עם זאת, הוא מבהיר שאינו חמדן עד כדי כך שיזדקק למתכון (הסודי) שלו. השוו למכתב אחר, מאת הרופא אבראהים אל הרופא יעקוב, שבו אבראהים חושף את המתכון לתכשיר העיניים ל"אלנתוא" שקיבל מאבו אלבהא. אין עדות ברורה לכך ששני המכתבים קשורים זה לזה במישרין, אך שניהם מתייחסים לאותה תרופה.

קטע ממכתב בכתב ידו של פרחיה בן יוסף יג'ו, הממוען לאברהם בן אהרן הכהן, ובו דרישות שלום לבנים אבו עלי ואבו אל-סרור. במכתב מוזכרים: עלבון שספג הכותב; סכסוך הכרוך בסכום של שלושים דינרים ותכנית לכתוב מכתב אל הראיֵס; "הוא אמר לאבו נצר ולאבו אל-פרג', שכל רצונו היה להשיג את החתימות ולשולחן אל הראיֵס, מפני שאתם מצווים על הטוב ואוסרים את הרע..."; פקיד ממשלתי (חאג'יב) בשם עז אל-מלכ; ו"רבנו סיידנא משה" (כנראה הרמב"ם). על הכתובת מופיעה ברכה למי שיביא את המכתב ליעדו ("מוצלה ברוך יהיה") וקללה למי שיסיט אותו מנמענו ("מצייעה ארור יהיה").

מכתב בקשה לצדקה מאת מנצור בן אברהים אבן נחום אל הנגיד שמואל בן חנניה, בערבית-יהודית. הכותב פותח בכך שהוא אחיה של אשתו של החזן מאל-רחבה. בהמשך הוא מזכיר לנגיד שהוא עצמו עזר לו פעם, "בימי אל-מאמון" (ככל הנראה הוזיר שירש את אל-אפצ'ל), כשנתן לו או הלווה לו עשרה דינרים כדי לחלץ אותו מערבות על חכירת מסים (צ'מאן) שעליה הוטלה האחריות על שמואל. כמו כן מופיע המונח "אמארה" (ייתכן שמדובר במשהו הקשור לשלטון). חלקים מן השורות הללו מחוקים. עתה הגיע הגורל גם לכותב: אשתו נפטרה, על כתפיו מוטלת פרנסת שלושה ילדים, וראייתו נחלשה (צ'רה בצרה).

מכתב מאת משה בן יעקב מירושלים אל אחי אשתו, נהראי בן נסים, בפוסטאט. תיארוך: יוני 1053. עיקר המכתב עוסק בהסדרים לקראת עלייתו לרגל לירושלים של מוסא בן ברהון אלתאהרתי, עלייה שנדחתה זמן רב. בצד השני (verso), בתוך דרישות שלום משפחתיות ועניינים עסקיים, מוסר משה בקשה דחופה מאשתו לקבל מירובאלאן ("הליליג'") כדי לשתות. אין פירוט מדוע היא זקוקה לו, אך ככל הנראה מדובר בתרופה למחלה כלשהי. גוש הטקסט שמכיל את ההזמנה מובדל מן הגוש שלפניו. ידועים לפחות ארבעה מכתבים ששרדו ממשה אל נהראי: ראו גם את המכתבים מחודש מרץ, מחודש יולי, וממאי 1054.

מכתב מאת רבי אפרים בן שמריה אל נתן בן אברהם. התיארוך: בערך 1034 לספירה (לפי גיל). המכתב קשור לשלבים המוקדמים של הסכסוך בין נתן בן אברהם לבין רב שלמה בן יהודה, סכסוך שהחריף לכדי פילוג בשנים 1038–1042 סביב הנהגת הגאונות. רבי אפרים בן שמריה מביע את תמיכתו בנתן בן אברהם. המכתב מזכיר חליפת מכתבים סדירה בין הכותב לבין הנמען. כמו כן מוזכר אדם שהגיע מבבל, ייתכן שמדובר ברב דניאל בן עזריה, אשר נבחר לגאונות ארץ ישראל לאחר רב שלמה בן יהודה. (המידע מבוסס על ברקת, יהודי מצרים, עמ' 99.) בצד הרקטו מופיע מסמך בכתב ערבי (ראו רישום נפרד).

מכתב מעִוַּאד' בן חננאל, מאלכסנדריה, אל נהראי בן נסים, בפוסטאט. בערבית-יהודית. תיארוך: המחצית השנייה של המאה העשירית. הכותב מדווח על מסע נורא בנילוס "כאילו היה ים סְפַאקְס"; המים חדרו לסירה בגלל ה"ניו" הרבים — ייתכן שמדובר בצורת רבים של نَوء, שמשמעותה סערה או רוח עזה. עוואד' נשאר ער כל הלילה, יושב במים ושומר על הסחורה, זועק לעזרה ואינו זוכה לכל מענה. בסופו של דבר הסכים מישהו לסייע, אך דרש מחיר מופקע. לבסוף הגיע עוואד' לאלכסנדריה בשלום. הוא מדווח על מצב הסחורה ועל מאמציו למכור אותה. חלק מהמידע מבוסס על תעתיקו של גויטיין.

מכתב משפחתי בכתב ערבי, מאב הרחוק מבני ביתו אל ילדיו ואשתו. תיארוך: ככל הנראה מן התקופה הממלוכית, או אולי מראשית התקופה העות'מאנית, בהתבסס על כתב היד, השמות, המבנה והנוסחאות. המכתב נכנס לפרטים בנוגע לחליפת מכתבים קודמת ולעניינים משפחתיים נוספים. אחד מבני השולח, המוזכר פעמיים, הוא יעקוב, ושם האם הוא אם אצילה. השולח מתאר את געגועיו לראות את משפחתו, ויש להניח שהוא מזכיר החלמה ממחלה שהביאה מישהו עד שערי מוות, אך האל הסיר אותה ממנו (ואלחמד ללה כנא(?) אחד(?) מן(?) אלי אלמות ולכן לך טאל(!) אלעמר לא בד פאנפרג'(?) אללה תעאלי...).

רובה של איגרת בערבית-יהודית. הכותב מרגיע את אמו שהוא בקו הבריאות ומבקש ממנה שלא תבכה עליו. בהמשך הוא נותן הוראות מפורטות לגבי מה שיש לשלוח אליו עם דודו מצד אמו: סכומי כסף וסחורות שיש לגבות ממספר אנשים הנזכרים בשמם. בחלקה התחתון של האיגרת השתמרו רק תחילות השורות; הוא מזכיר אדם כלשהו שחולה (פא-אנהֻ וג'יע). הוא שולח דרישת שלום לדודותיו מצד אמו, לאשת דודו מצד אביו ולכל בני המשפחה. בסוף הוא מוסיף הערה נוספת: "שלחתי אליכם כמה איגרות. אנא דאגי שיגיעו אל אצחאבנא [חברינו], וקראי בפניהם בשבת את ה'איגרת הציבורית' (כתאב אלג'מאעה)."

מכתב או עצומה מאישה, השוהה בבלביס, אל אבו עמראן בן מופק בפוסטאט, בכיכר החלפנים. כתוב בערבית-יהודית. התיארוך: ככל הנראה המאה ה-12 או ה-13. הכותבת מבקשת מהנמען לדבר עם אחיה (כנראה סאלם אלנקאד אלצירפי) ולנזוף בו על שאינו מסייע לה בארץ נוכרייה זו. היא מדגישה שמסעותיה לא נעשו מבחירתה החופשית; היא יצאה לחפש את מזלה וזכתה דווקא בהפך, וכעת היא "נבוכה ומנותקת". בהמשך היא מפרטת שיצאה לדרך רק כדי להגיע לאלשאם (אולי דמשק?), אך מעולם לא הגיעה לשם. אם רצונם שתבוא לפוסטאט, עליהם לשלוח לה את הוצאות הדרך. (חלק מהמידע מבוסס על גויטיין.)

מכתב ארוך מיעקב בן סלים, השוהה באל-ג'ֻוַּה (סמוך לעדן שבתימן), אל הדיין והפרנס נתן בן שלמה הכהן בפוסטאט. בגוף המכתב משובצים ציטוטים מן המקרא: דברים ל"ב מ"ג וישעיהו ל"ג כ"ד. המכתב נושא תאריך תשרי א'תמ"ה למניין השטרות, דהיינו בקירוב ספטמבר 1133. ברקע הדברים: נתן פנה קודם לכן בכתב אל קהילת עדן וביקש את סיועה הכספי למען גאוני ארץ ישראל, אך יעקב מדווח כי בעקבות חילוקי דעות וסכסוכים שנתגלעו בינו לבין בני הקהילה בתימן הוא אינו עומד עוד ביחסים תקינים עמם, ואף נאלץ לעקור את מושבו ולעבור משם. המידע נסמך גם על הערותיו של גויטיין.

מכתב מיצחק בן נסים פארסי אל אבו זכרי יחיא בן מבורך. צד הרקטו כולו מוקדש לדברי שבח ולפרוזה חרוזה מחמיאה בעברית. הנמען שלח קודם לכן מכתב שכלל שיר — או של רבי שלמה אבן גבירול עצמו, או שנכתב על פי דגם משיריו של רבי שלמה אבן גבירול. במכתב נמסרות דרישות שלום לאביו ולאמו של הנמען, והוא מעודד להמשיך בעיסוקו השירי, שלפי דברי הכותב עולה על שירתו שלו. בצד הוורסו ממשיך המכתב בערבית-יהודית. המידע מבוסס בין השאר על דקטר ועל גויטיין. צד הרקטו פורסם גם על ידי רצהבי במאמרו "שני שירים ספרדיים מאוצר הגניזה", מאזניים ו (1992), עמ' 10–13.

מכתב מאת רבי יהודה הלוי בטולדו אל חלפון בן נתנאל בעניין פדיון אשה שבויה באל-אנדלוס. הסכום הדרוש הוא 32⅔ דינרים, לאחר שרבי יהודה הלוי תרם בעצמו ⅔ דינרים (הסכום המקובל לפדיון שבוי על פי המוסכמה הרווחת באגן הים התיכון היה 33⅓ דינרים). רבי יהודה הלוי מבקש מחלפון לקבל בכבוד את אביה של האשה, שהגיע ללוסנה כדי לאסוף את הכסף בעזרתו של חלפון. הכותב מזכיר אשה רשעה המסרבת לשחרר את השבויה — ככל הנראה דוניה אוראקה, מלכת טולדו (1109–1126). המידע מבוסס על מאמרו של גויטיין "אוטוגרפים של רבי יהודה הלוי", תרביץ כ"ה (תשט"ז), עמ' 393–412.

שריד של מכתב שנשלח לפוסטאט. בערבית-יהודית, עם הכתובת בכתב ערבי. תיארוך: ככל הנראה המאה ה-11. מעט מאוד מתוכן המכתב נשתמר. בין הפרטים שניתן לחלץ: "...התשובה... יואיל ויודיעני את [ה]חדשות על הנער המסורס (אלגֻ'לאם אלמֻכַ'נַּת') שהיה עם אבו עלי חסן אבן אלתֻרכש (או אבן אלתַרכש) [ואם] הגיע בשלום..." (יתפצל ויערפני [כ]בר אלגלאם אלמכנת אלדי כא[ן] מע אבו עלי חסן בן אלתרכש וא[ן כ]אן קד וצל פי עאפיה). בשוליים העליונים מוזכר "האי" (אלג'זירה). מתחת לכתובת בצד ה-verso מופיע השם (אולי של אחד מנושאי המכתב?) מחמד בן הבת אללה בן אלחסין.

מכתב בכתב ידו של יפת בן מנשה. בערבית-יהודית. שני קטעים המהווים יחד את החלק התחתון של המכתב. המכתב מזכיר את הקאדי אמין אלדולה אבו עלי, וכולל בקשה שהנמען ישמיע מילה טובה למען נושא המכתב, אבו עלי אבן קטאאיף, אשר מעולם לא רכש סחורות ממשרדי הממשלה (דיואן) או ממכירות פומביות (חלקה) — כלשון המקור: "והו מא ישתרי שי מן אלדיואן ולא מן חלקה ולא לה אסם בשרא חואיג מן דיואן" — אך נרדף על ידי המשטרה (אלרג'אלה) בשל מצב האבטלה שלו. לקראת סוף המכתב מופיעה גרסה של נוסחת ראי (raʾy). (חלק מן המידע מבוסס על CUDL.) צירוף הקטעים: אלן אלבאום.

מכתב משמונה אסירים עניים, הכלואים בבית סוהר לחייבים, אל שמואל בן סיד. תיארוך משוער: סביבות המאה ה-16. השולחים הם יוסף מלילי, דוד מימון, צמח הבהב, עזר פוליטאנו, יעקב רובס, שמואל פוחימה (?), יעקב סגי נהור (העיוור), ומרדכי עמרם ברגות. הם נכלאו בשל חובות לגויים. במכתב הם מזכירים את ר' יוסף סאגיס, המביא להם מזון לבית הסוהר, אך מחמיר את מצבם בכך שהוא מביא להם רק גבינה לאכול, יום וליל. הם פונים אל הנמען בבקשת עזרה. בשוליים העליונים ובצד האחורי של הדף מופיע פירוש רבני או טקסט הלכתי. (המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין ועל FGP.)

מכתב הממוען לאחות, כתוב בכתב ערבי. כתב היד יפה במיוחד ובעל אופי ייחודי. נראה שסופר מאוחר יותר השתמש שוב בחלק ניכר מהשוליים ובמרווחים שבין השורות, עד כדי כך שלעיתים קשה להכריע אם שורה מסוימת שייכת למכתב המקורי או לא. הצד הקדמי (recto) מורכב ברובו משבחים וברכות שגרתיות. הצד האחורי (verso) עוסק כנראה בעניינים יותר ספציפיים, אך קשה לפענח אותם. החל משורה 7 בצד האחורי השולח/ת מתאר/ת את מה שמטריד את ליבו/ה, ובכלל זה "הכאב בגופי והמחלה" ולאחר מכן "צערי על העולם". בשורה 10 הנמענת מתבקשת לעשות משהו (uḥruṣī...). דרוש עיון נוסף.

מכתב או עצומה לאדם נכבד בערבית-יהודית. נפתח בנוסחת תקבּיל בשם אישה ("אלממלוכה תקבּל אלארץ'"), אך פועל ההודעה (אנהאא') בהמשך הוא בלשון זכר (ויונהי...), כנראה פליטת קולמוס של הסופר. בסיום נכתב "[אלממלו]כה זוג'ת עובדיה אלחלבי", כלומר "אשתו של עובדיה החלבי", שהוא ככל הנראה זה שבשמו הוגשה העצומה. במכתב מוזכר "סיידנא" ("אדוננו"), ביטוי המעיד שהנמען הוא אישיות רמת מעלה; כמה מתאריו השתמרו בחלקו העליון של המסמך. המבקשת שרויה במצוקה קשה ומתוארת כ"עירומה", ולולא פירורי הלחם שהיא מקבלת מן השכנים — הייתה גוועת. צירוף: אלן אלבאום.

מכתב בערבית-יהודית מיאשיהו הנשיא אל איש נכבד שאליו הוא פונה בכינויים "שר התעודה" ו"נגיד ארץ ישראל ויהודה". התיארוך: כנראה המאה ה-13. לאחר פתיחה ארוכה, מליצית ומחורזת, מדווח הכותב כי השלים את אשר התבקש בנוגע להעתקת הספר, ובנוסף מבקש מן הנגיד לפנות אל הרופא אבו אלעִז ולהאיץ בו בעניין זה. וזו לשון הקטע: "וסוא דלך אן פעל מא רסם בה אלמגלס אלסאמי מן . . . בת נסכה אלכתאב ולא שך אלי אנה וצל לסידנא פאשתהי מן אנעאם סידנא אן יוצי אלחכים אבי אלעז עליה גאיה אלוציה לאן קולת ינפע פי . . . ופי . . ." במכתב מצויים מספר קטעים דהויים.

פתק לא־רשמי ללא ציון שמות השולח או הנמען (כמקובל בפתקים שהוחלפו בין חברים). בערבית־יהודית. נכתב על רצועת נייר אנכית ארוכה. גויטיין הציע שהסופר הוא שלמה בן אליהו, אך הדבר אינו נראה נכון. כתב היד אכן מופיע במסמכים נוספים מתקופתו של שלמה. תיארוך: ככל הנראה סוף המאה ה־12 או המאה ה־13. השולח פותח במילים: "מה הסיבה לכעס הזה?! הוא חסר טעם ואינו במקומו." הוא מתנצל על שלא נפגש עם הנמען מחשש שיעוררו התקהלות בבית הכנסת. הוא מבקש שהנמען יבוא לראותו: "מן היום שעזבת... מזגי לא היה מאוזן." (חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

מכתב בכתב ערבי. נשמרו כחמש שורות בכל אחד מצדי הקטע, בנוסף לטקסט בשוליים. המכתב מתייחס למצבה הקשה של אישה (או של ישות נקבית) באותה שנה, ומזכיר מונחים מנהליים כגון נואחי (אזורים/מחוזות), דיואן (משרד ממשלתי) וחוכם אלמג'לס (פסיקת המועצה). הכתב נראה מעין-לשכתי (quasi-chancery), ותופעת העירום של קווי הבסיס (stacking of baselines), יחד עם הטרמינולוגיה הרשמית, מרמזים על כך שייתכן שמדובר בתכתובת רשמית שנכתבה בפורמט של מכתב. הקטע מכיל גם את הנוסחה הסטנדרטית של דו"ח ועצומה — "יֻנְהִי" (הוא מודיע/מביא לידיעה). דורש בדיקה נוספת.

מכתב בערבית-יהודית מאברהם בן עטא (=נתן), השוהה במליג', אל אבו זכרי יהודה בן מוסא. הכותב אינו אותו אדם כמו הנגיד של קירואן הנושא את אותו שם. נראה שהמכתב הוא תגובה לבקשתו של יהודה שהכותב יטפל היטב באדם בשם אבו אסחאק (אלקוּאַאם בִּהִ). אברהם מדווח: "חברינו (אצחאבּנא) לא קיפחו אותו אפילו לפני שמכתבך הגיע. כשהגיע, הכנסתי אותו לביתי שלי. אני אדאג לו (אקום בחאלהִ) עד שיחלים. מצבו טוב יותר מבעבר. כל מה שאצטרך להוציא, הוא מובטח (מת'בּת) אצלי עד שיחלים. [הייתי עושה זאת] אפילו אילולא הייתי חייב לך דבר ואתה היית מבקש זאת ממני".

מכתב מתאריך ג' בטבת ד'תתקע"ה (1214) מאבו אל-נג'ם הילאל, ששהה באלכסנדריה, לאחיו אבו אל-מג'ד (מאיר בן יכין) בפוסטאט, ובו תיאור זוועות מסעו על הנילוס. הכותב מתנצל על כך שאינו יכול לרגע זה לשלוח באופן אישי את המתנה שהובטחה לילדה הקטנה, אך מצרף שישה מסרקים ושישה כישורי טווייה — שניים מכל סוג עבור בתו הבכורה של אבו אל-מג'ד, והיתר ככל הנראה עבור רבקה וסת מסעוד, המוזכרות בשורה האחרונה. ראו גם מכתב נוסף מח' בטבת (אולי משנה אחרת), שבו אבו אל-מג'ד מצר על כך שלא הצליח לפגוש את הילאל ברציף, ונוזף בו על כך שעזב בחיפזון רב כל כך.

מכתב מלברט בן משה בן סוגמאר, מסוסה, אל אחיו יהודה, ככל הנראה באלכסנדריה. נכתב בקיץ שנת 1056. הכותב מביע את ברכותיו ומוסר מספר עצות לאחיו בנוגע לנישואיו. הוא כולל ידיעות חשובות בכמה עניינים: חורבן הקהילה היהודית בקירואן והגליית בני הקהילה; ידיעה על ר' נסים בן יעקב, אשר תפס את מקומו של ר' חננאל לאחר פטירתו (ככל הנראה בשנת 1055); וכן ידיעות על יהוסף בן שמואל הנגיד ועל מעמדו הרם אצל השליט באדיס בן חבוס, לאחר פטירת אביו של יהוסף (ככל הנראה בחודש אייר של אותה שנה). העיר סוסה, שבה שוהה הכותב באותה עת, נתונה במצור מצד הים.

קטע קטן מתחילתה של איגרת בערבית-יהודית, ככל הנראה מאב לבנו. השולח מדווח כי [ש]מואל התכוון לצאת למסע לדמשק, וכי הם סבלו מצער לב מסיבות שונות. בהמשך פותח השולח בדברי מוסר ותוכחה, ומצטט "היום קצר והמלאכה מרובה" (אבות ב, טו) וכן "אם לא עכשיו, אימתי?" (אבות א, יג). לאחר מכן הוא אומר לנמען כי הוא "החריב את כולנו מן הרג'פה" (מחלה או מצוקה רגשית?), "ולכן עשה את מה שהאל מראה לך...". הטקסט שבצדו האחורי של הקטע (שטרם תועתק) נראה כעוסק בשיח פילוסופי הכולל ציטוטים מספרות חז"ל, ואפשר שמדובר בהמשך של הדרשה האבהית. דרוש עיון נוסף.

רקטו: מכתב מיוסף אלעדני אלממסאוי (כלומר, יליד עדן שהתגורר בעת כתיבת המכתב בממסה שבמרוקו) אל חלפון בן נתנאל. בערבית-יהודית, עם מעט עברית ומעט כתב ערבי. המכתב כולל בקשה לצדקה. הוא נשלח אל חלפון בעת שהותו בספרד או בצפון אפריקה. השולח היה סוחר אמיד שאיבד את כל רכושו בעקבות טביעת ספינה. קיים ספק האם יוסף אלעדני כתב את המכתב בכתב ידו, שכן הכתב הוא ספרדי. גויטיין סבר בשלב מסוים כי יצחק אבן עזרא כתב את המכתב עבורו, וגיל ופליישר הסכימו עם זיהוי זה; אולם נראה כי גויטיין דחה את הזיהוי הזה מאוחר יותר, ופרידמן דוחה אותו בתוקף.

מכתב הפותח בפסוקי מקרא, ובהם תהלים ט״ז:ח, ל״ד:ח ול״ג:כא, ומזכיר סחורות כגון משי. המכתב ממוען לאב, ובראשו נוסחה יוצאת דופן: "בשמך רחמנא וחננא". חלק נכבד מהטקסט כתוב בפרוזה מחורזת ומהוקצעת, ובצירוף סגנון כתב היד ואזכור הסולטאן (שורה 8 בצד ב'), ניתן להעלות סברה כי מדובר במכתב של הרופא אבו זִכְּרי אל אביו אליהו הדיין בראשית המאה ה-13 (השוו למסמך נוסף מאותו חוג). ייתכן שהמכתב עוסק בהענקת כבוד או משרה מטעם השלטון; לאחר אזכור הסולטאן מצוטט אדם האומר "כן, נכבד אותו" (נַעַם נֻשַׁרִּפֻהֻ). הכתב דהוי מאוד וזקוק לבדיקה נוספת.

מכתב בקשת עזרה מאדם שזהותו ומקום מושבו אינם ידועים, אל מֻסַלַּם (או מֻסַלַּמַה) אבו עלי, הוַכִיל של שַׁמְס אלדִין אילדַכִּיז אלבִּרְטַאסי, בכפר מִניַת בַּאסִכּ שבעַמַל אלשַׁרְקִיַّה (כיום אלמִניַא שבמחוז אלצַّף, בנפת גיזה). כתוב באותיות ערביות, בכתב יד יפהפה. מתוארך: 7 בראבִּיע אלאוّל 644 להג'רה, הוא 23 ביולי 1246 לספירה. השולח מבקש את עזרת הנמען, "משום שבעקבות יוקר המחיה הכללי הוא נקלע לחובות, ובעצמו אוכל רק לחם ובצל. ככל הנראה היה וַכִיל בכל אִקְטַאע, וכל אחד מהם נהנה ממעמד ומעושר דומים לאלה של השֵיח' מֻסַלַּם."

קטע של מכתב (החצי הימני של הצד הקדמי והחצי השמאלי של הצד האחורי) ממשה בן לוי הלוי בקליוב אל בן משפחה בפוסטאט. עיקר המכתב עוסק בסחורות של זעפרן (סאפרון) וחריע (ספלאואר), ובפרט בכך שהטוחן לא ירמה אותם בכמות הזעפרן או ידלל אותו בחריע, יחד עם דיווח על מוצרים שטחן הטוחן לפי הזמנה. (המידע מבוסס על Mediterranean Society של גויטיין, כרך ב', עמ' 270–272, 585.) בשוליים מופיעים שרבוטים באותיות עבריות ובערבית. משה מזכיר אדם בשם אלצקלי (הסיציליאני); עיר (חמור צעיר, ג'חש); שלושה ילדים שחלו; ו"דם האחים" (דם אח'וין, חומר רפואי).

מכתב, ככל הנראה מידותון הלוי. כתוב בערבית-יהודית. כולל עצות בנוגע לענייניו המשפחתיים של הנמען. על פיסת נייר קטנה זו מופיע מכתב קצר המופנה אל בעל שרב עם אשתו, שהיא גם בת דודתו מצד אביו (בת אחי האב). ככל הנראה, האישה עזבה את הבית ושבה לבית אביה, והבעל מקבל הנחיה כי אם הוא חפץ באשתו, עליו לפנות אל אביה ולקבל את אשר יאמר לו. לאחר מכן על בני הזוג להעניק לנישואיהם הזדמנות נוספת למשך חודשיים, מבלי שאביה או אמה של האישה ייכנסו אל ביתם. אם הניסיון לא יצלח, עליו לגרשה לאלתר. המידע מבוסס על עבודת הדוקטורט של צינגר, עמ' 343.

מכתב משפחתי מאוחר בערבית-יהודית מח'צ'יר אל גיסו בפיום. ייתכן שכתב היד זהה לזה של מסמך אחר. הכותב היה חולה ומרותק למיטתו במשך חמישה־עשר יום, אך כעת מצבו השתפר. הוא מתעניין בענייני עסקים: האם הכסף נשלח, האם כולו הוצא על פשתן, האם הפשתן זול או יקר, והאם יש לנמען בקשות כלשהן מן השכונה. מוזכר עבד אלואחד אלזיאת, שאומר כי איש לא הביא לו דבר. הכותב מבקש כסף, צמר, ביצים וזיתים. אם קמר מבקשת לשלוח אליה את הפשתן השייך לה. המכתב כולל כמה צורות דיבוריות מעניינות, כגון ונכאן במקום وإن كان והצורה המודרנית ולאלא במשמעות "או לא".

מכתב בערבית יהודית. תיארוך: ככל הנראה תחילת המאה ה-13. נראה דומה לכתב ידו של שלמה בן אליהו, ומתייחס לבני משפחה כמו זכריה (אחיו אבו זכרי?) ומעביר ברכות מאשת השולח לאשתו של אבו זכרי. אך זכריה/אבו זכרי אינו מכונה 'אחי', ולכן אולי אין זה שלמה. המכתב עוסק ברכישת ספר תורה. השולח אומר שאביו לא מרשה לו לנסוע לאלכסנדריה עד שעניין מסוים יסודר. מוזכר תאג' אל-דין. בגב, המכתב פונה אל 'אל-חכים אל-אג'ל' (אולי מדובר במעבר לפנייה לזכריה/אבו זכרי, שנשלחה אליו ברכה בתחתית הגב) ומורה לו שלא להראות את המכתב לאיש (מצוטט תהילים כה:14).