קהיר במסמכי הגניזה — עמוד 11

שני מסמכים משפטיים, אחד בכל צד של הדף. שניהם נכתבו ב"בירה" — איסטנבול/קונסטנטינופול, שניהם חתומים בידי יעקב בן יוסף אשכנזי ויוסף בן אלעזר, ושניהם מתוארכים ליום שני, ו' באדר ה'רפ"ד (70+9+200+5=[5]284) = 7 בפברואר 1524. השנה מצוינת באותיות במקור כ"ע׳ט׳ר׳ה". בשני המסמכים מעורבים אברהם בן יעקב הלוי המכונה נושו(?) ועובדיה עבד אלגפאר בן אברהם המכונה כאזרוני. בצד הרקטו: אברהם מעניק לעובדיה את הזכויות על רבע הבית שבבעלותו בקהיר, בדרב אלצקאלבה, הידוע כביתו של אבו שערה. ההעברה נעשית כפירעון לחוב שאברהם חב לעובדיה. התנאי הוא שאם בניו של אלעזר/נצראללה ירצו לרכוש את רבע הבית הזה, ישלמו 100 פרחים לאחותו של עובדיה — אלא אם מישהו אחר יהיה מוכן להציע יותר מ-100 פרחים תמורת הנכס. המסמך ממשיך ומפרט עוד אחרי סעיף זה. בצד הוורסו: שטר שחרור (מחילה), שבו עובדיה משחרר את אברהם מן החוב.

רקטו: מכתב משמואל(?) אל הארון. הכותב הוא ככל הנראה בעלה של דודתו של הנמען מצד אביו. בערבית-יהודית. המקומות אינם ידועים; הכותב מזכיר אדם כלשהו שהגיע מקהיר ובפיו ידיעות. תיארוך: המאה ה-15 או מאוחר יותר, על סמך אזכור המטבע אשרפי. חלק ניכר מן המכתב מוקדש להבעות תנחומים. הכותב מדווח שדודתו של הנמען מצד אביו בוכה וצועקת בשל מות בן המשפחה ובשל פרידתה מן הנמען. היא צמה ולא טעמה דבר שמן (זפר) מזה 12 יום, ומסרבת לאכול עד שיגיעו ידיעות על שלומו של הנמען. ורסו: ככל הנראה שריד של מכתב. בערבית-יהודית. מתאר תמונות של אלימות מחרידה בסביבת בית הכנסת בפוסטאט שנעשו בידי "הנערים" (אלשבּאן). אם עבד אלגפאר הוכתה. אחרים נאספו ועונו. חלק נכבד מן הקטע הוא קינה שכמעט הייתה מתאימה לסדר תפילות תשעה באב, לולא הפרטים הספציפיים (בית כנסת בפוסטאט/קהיר, האנשים הנקובים בשמותיהם). דרוש עיון נוסף.

מכתב ממשה יהושע אשכנזי באלכסנדריה אל אלפלאס וסהלון בקהיר (הנכתבת בכתיב Cairro). המכתב מתוארך ליום ראשון, כ"א באדר ב' ה'ת"פ, שהוא שנת 1720 לסה"נ. הוא כתוב בלאדינו. חלק נרחב מהמכתב מוקדש לעסקאות מסחריות ולצרות עם בית המכס, ובפרט עם אדם מקולל בשם ג'רג'יס. בין הסחורות הנזכרות: פשתן או פשתה, אלמוגים וקרמס (צבע אדום). משה מדווח על הגעתה של ספינה ממרסיי הנושאת בין היתר צמר, צימוקים, נייר, בדיל וקרמס. דומה שמשה נתון בלחץ ועצבנות: "מאחר שיש דברים נוספים לעשות, אקצר" (שורות 29–30), וכן "ביצעתי אלף הברחות מכס ומעולם לא לקחתי לעצמי כל כך הרבה צער כמו בפעם הזאת" (בכתיב ספרדי תקני: "mil contra bandos hice nunca me tomé tanto ṣaʿar como esto", שורה 33). ראו תיוג "Alpalas y Sahalon" לתעודות נוספות מאותה הקבוצה. (המידע מבוסס על עבודת הגמר של גרייס מסבק בפרינסטון, אפריל 2021.)

מסמך משפטי מקהיר, מיום 8 באוקטובר 1801 (א' בחשון ה'תקס"ב), הנוגע לאחים יצחק ומרדכי ביאלובוס. על פי המסמך, האח הצעיר יקבל 20% מהכנסה כלשהי, ואילו האח הבכור יקבל 80% ממנה, לפחות עד שהאח הצעיר יישא אישה. האח הבכור מחויב לתמוך בצעיר מבחינה כלכלית, ובתמורה על האח הצעיר לכבד את הבכור כאב. מקור ההכנסה מוסבר בשורות 4–5 בנוסח: "בריוח הבא להם עם הבת/הכת של המורדיין לחלקו ביניהם". המונח "המורדיין" עשוי להיות מילה מורכבת או תואר כבוד לרב נערץ בקהילה (מור[ינו] + דיין), אך שמו המדויק אינו מצוין על ידי הסופר. בדומה לכך, חלק זה של המסמך אינו ברור, שכן אזכורו של הסופר את "הבת של המורדיין" אינו מבהיר מיהי "הבת" שבה מדובר. כתב היד של הסופר בתיבה "הבת" מעורפל דיו עד שייתכן שהכוונה הייתה ל"הכת", ובמקרה כזה התרגום יהיה שונה ויתייחס ל"צד/בעל הדין של המור-דיין" במשמעות משפטית.

רישום משפטי (מס' 84) בפנקס בית דין קראי בקהיר. מתוארך ל-6 בתשרי ה'שכ"ה (1565). השנה שנרשמה בידי הסופר מפתיעה, שכן הרישום הקודם באותו עמוד הוא מאלול ה'שכ"ה, החודש האחרון בשנה, ולכן היה מצופה שהרישום הבא יהיה מספר שבועות מאוחר יותר, בתשרי ה'שכ"ו, ולא קפיצה כרונולוגית לאחור של שנה שלמה (אם כי הרישום הבא בצד השני אכן הוא מסביבות ה'שכ"ה). הסטה זו בזמן מהווה דוגמה נוספת לכך שסופר בית הדין השלים את רישומי הפנקס בסדר לא רציף. ברישום קצר זה מעיד עבד אלמעטי בן ח'צ'ר אלפולאדי כי במשך כל ימי חייו לא יבקש להחזיר את גרושתו, שרה בת הארון אלקדסי. בני הזוג התגרשו מוקדם יותר באותו היום עצמו: 6 בתשרי. הרישום כולל סעיף ולפיו "הוא לא גירש אותה ב[בתי הדין] של היהודים או של המוסלמים", ובהקשר זה ככל הנראה הכוונה ליהודים [רבניים] — בהתחשב בכך שעבד אלמעטי מעיד בפני בית דין קראי.

מכתבים. בין מספר מצומצם של פפירוסים בערבית-יהודית. מסומן "פפירוס XI" (עבור הצד הקדמי) ו"פפירוס XII" (עבור הצד האחורי) בסיווגם של בלאו והופקינס. תיארוך: ככל הנראה המאה ה-9 או מוקדם יותר. לא סביר שמקורו בגניזת קהיר; ייתכן שרוב המסמכים הללו או כולם מקורם בחוג מסחרי באושמון. צד קדמי: מכתב עסקי פגום מאוד, המזכיר את בנת שֻׁקַיר, ארבעה דינרים, שמן, ואדם בשם אבו יעקוב. צד אחורי: מכתב מיצחק בן אברהם אל אבו עלי חסן בן עֻבַיד. עוסק בבריחת בני הכפר מאיום שאינו מפורט. (המידע על פי בלאו והופקינס.) הערה: המסמך אינו מופיע כמדומה במאגר המידע הפפירולוגי של אוניברסיטת מישיגן, אך תיאור ותמונה של הפפירוס מובאים אצל ק. סירא, הפפירוסים באותיות עבריות שנמצאו במצרים, פריז 1985, עמ' 105 ולוחות 30 ו-31. כמו כן, ייתכן שקיימות הערות של גויטיין על קטע זה אשר טרם צורפו לרשומה זו.

רישום משפטי (מס' 82) מתוך פנקס בית דין קראי בקהיר, מתוארך ב-29 באב ה'שכ"ה (1565). הרישום עוסק במחלוקת שהתעוררה בעקבות מותה של אסתיתא בת פרג'אללה הכהן המכונה אל-שֻׁקַייר, אשר הייתה מאורסת לאדם בשם עבד אל-רחמן בן ח'ד'ר אל-פולאדי. אביה של המנוחה מופיע בפני בית הדין כדי לתבוע את החזרת הנדוניה שהעניק לעבד אל-רחמן בעודה של בתו בחיים, ובכלל זה מטבעות זהב מסוג אשרפי ג'דיד וטבעת במשקל שני מת'קאל. עבד אל-רחמן משיב כי השתמש בכסף כדי לקנות "פריטים עבור הנזכרת לעיל [אסתיתא]" (אלפלוס אלדי אעטיהם לי אשתרית בהם חואיג ללמד׳). בהמשך הוא מוסר את הפריטים, ועל סמך הערכת שוויָם קובע הדיין היושב בדין כי ארוסה של האישה המנוחה חייב עוד 3 אשרפי ג'דיד, אותם הוא מתחייב לפרוע בתוך שלושה חודשים. מעניין לציין כי פרג'אללה מתיר לעבד אל-רחמן להחזיק בטבעת הזהב שמסר כחלק מנדוניית בתו.

רשומה משפטית (מס' 109) בפנקס בית דין קראי בקהיר. מתוארכת ל-יז בשבט ה'שכ"ו (1566). הרשומה הקצרה מציינת שפרג'אללה בן עבד אלרחים כהן שֻקַיר ו[...] בת יצחק פירוז נישאו זה לזו בנוכחות שני עדים, אך אין מדובר בכתובה ממש, והרשומה אינה הולכת בעקבות הנוסחאות המקובלות שביתר הרשומות בפנקס בית הדין (למעט הרשומה הסמוכה, מס' 110). ייתכן ששתי הרשומות הללו נכתבו בכתב יד סופר נבדל מזה של הרשומות הקרובות בדפים הסובבים. מעניין לציין שהסופר רושם שה"עאקד" (הרב המסדר את הקידושין) היה משה הנשיא, וכי הטקס נערך במעון של אבן צור הרבני "בראש דרב אלמדוור" (תחילת רחוב אלמֻדַוַּר). אף שאיש מן האנשים הנזכרים במפורש ברשומה אינו נמנה עם הרבנים, נראה שהחתונה התקיימה בבית שבבעלות חבר מן הקהילה הרבנית בקהיר. לאזכורים נוספים של דרב אלמדוור ברובע היהודי של קהיר, ראו מסמכים אחרים מהגניזה.

מכתב מיוסף מיר לאפרים עדה, בלאדינו. תיארוך: סוף המאה ה-18 או תחילת המאה ה-19, בהתאם לשמות המוזכרים ולמראה הכללי. בכתובת מצוין שם אלכסנדריה בצד ימין ושם פוסטאט/קהיר בצד שמאל, אך לפני שני השמות מופיעה המילה "אל" ("to"). ייתכן שהמכתב נשלח לאלכסנדריה כדי שיועבר משם לקהיר, או לחלופין שה"אל" הראשון הוא טעות, והמכתב נכתב באלכסנדריה ונשלח לקהיר. סופי כל השורות חסרים, ולכן הפרשנות מעט קשה. יוסף עומד להפליג לאיזמיר ברגע שמזג האוויר ישתפר; ייתכן שכבר עלה על האונייה. הוא מתנצל על שלא כתב קודם לכן. כמעט שאין במכתב דיון בענייני מסחר. בעיקר שולח יוסף דרישות שלום ("bezo las manos...") אל הנמען ואל אנשים נוספים: סי׳ רוביסה, רובי [...], שבתי אספנדאהשי, רובי צבי, רובי חזקאל(?), ואליהו פרנסיס. ייתכן ש"רובי" הוא תואר ולא שם, שכן הוא מופיע לפני רוב השמות.

מכתב מדאוד, בקליוב, אל אליהו הדיין, ככל הנראה בפוסטאט. בערבית-יהודית. תיארוך: שתי התוספות בצד האחורי של המסמך נושאות תאריך חשוון אתקמ"ג לשטרות = ספטמבר/אוקטובר 1231, והמכתב עצמו נכתב זמן קצר לפני כן. המכתב מפרט פרשה מסובכת של סכסוך על בית בין אבו אלמנצור בן אבו אלפרג' אלקליובי, גיסתו סתית בת אברהם לאחר מות אחותה (אשתו של אבו אלמנצור) ח'פאא. נזכרים גם אבו אלת'נאא, סוכנו של אבו אלמנצור; ר' יהודה בקהיר; וסרור בן מעאני, בעלה של סתית. חלק מהבעיה הוא שהשלטון החרים שליש מן הנכס, השוכן ב[...] אבן סנדביסי. בצד האחורי של המסמך מצויות תוספות שכתבו אחרים בקהיר, ובהן אחת מאת תמים בן יוסף, המוסיפה פרטים נוספים לפרשה המתוארת במכתב שבצד הקדמי. בזווית של 180 מעלות נוספו מספר שורות שנכתבו בידי אליהו הדיין עצמו. (זיהויי כתבי היד נעשו על ידי המקטלגים.)

רישום משפטי (מס' 9) בפנקס בית דין רבני בקהיר. בעברית. נכתב בקהיר ומתוארך לכ' בשבט ה'תמ"ג, הוא שנת 1683. (תעודה מס' 9) רשימת נדוניה והסדר כתובה של חביבה בת אלעזר נקיב, אלמנתו של משה ג'וואני (גוואני). בשל הצפיפות הרבה של הרישומים ברשימה, מספור השורות בתעתיק של חלק זה אינו תואם אחד לאחד את המסמך המקורי. בין פריטי הנדוניה ניתן למנות: זוג עגילי זהב מעין "אצבעון", טבעת זהב, טבעת טורקיז, חגורת כסף, זוג עגילי כסף מעין "פעמון", קפטן עם רקמת פרחי כסף, כריות, מגבות, ועוד טובין רבים נוספים. דף 3v: (המשך תעודה מס' 9) חלק הסדר הכתובה הבא לאחר רשימת הנדוניה של חביבה, ובו היא נשבעת "שבועת אלמנה" בפני בית הדין ובפני חמותה, ששמה אינו מוזכר. הרישום כולל סקירה מפורטת לפי מקטעים של ההערכה הכספית של פריטי רשימת הנדוניה, המסתכמת לסך של 12,000 מעדין.

מסמכים משפטיים מאוחרים בעברית מקהיר, ככל הנראה טיוטות שהובילו לכתיבת שטר משפטי יחיד. ההשערה מבוססת על כך שהשמות חוזרים על עצמם בכל אחד מן הרישומים, וכך גם האזכור של "תמסוכ", ואף אחד מן המסמכים אינו חתום או מתוארך באופן רשמי. השמות הנזכרים ברישומים שבצד הפנים ובצד הגב הם חיים ריוח', שלמה קבאיירו (Caballero) ואברהם אבודרהם. בתקופה המודרנית המוקדמת שימש המונח "תמסוכ" באופן רחב בטורקית עות'מאנית ובערבית במשמעות של "הודאת חוב" או "שטר בעלות". סביר להניח שטיוטות יהודיות-משפטיות אלו מתייחסות למסמך שהוצא מחוץ למערכת בתי הדין בקהיר, אולי על ידי בית דין של קאדי. ייתכן שניתן יהיה לאתר את האנשים הנזכרים בטיוטות אלו במסמכי גניזה אחרים, ואזכורים אלה עשויים להוביל לאומדן תאריך ישיר. על פי הפלאוגרפיה, הקטע הוא ככל הנראה מן התקופה שלאחר 1600.

שטר משפטי בערבית הנוגע לנכס — בית הכולל אורווה — מחוץ לחומות קהיר, מעבר לבאב זווילה ובאב אלח'רק. עסקת המכירה המקורית מתוארכת לאוגוסט 1450. המוכר הוא סמעאן בן עיסא בן עבד אללה אלנצראני, והקונה הוא סוחר בשם שהאב אלדין אחמד בן ילבע'א. הנכס גובל ברכושם של חאג' מוסלמי, אמיר בשם אינאל, ונוצרי ארמני בשם אידרוס. בצד השני (verso) מתועדת מכירת הנכס מאותו שהאב אלדין אחמד לאישה בשם קיזל, אשת אמיר, בפברואר 1452. בהמשך מתועדת מכירת הנכס על ידי שלושת בניה של אותה אישה לאראכאל בן אבי סעיד, נוצרי ארמני, בנובמבר 1474. המסמך היה ברשות הקהילה הקראית של קהיר בבית הכנסת דאר סמחה בחארת זווילה, ושם תועד בשנת 1969 בידי ד"ש ריצ'רדס, אשר פרסם לאחר מכן את תיאור כלל המסמכים שמצא שם במאמרו משנת 1972 (כמסמך מס' VII). כיום המסמך שמור בספרייה הלאומית בישראל.

רישום משפטי (מס' 77) בפנקס בית דין קראי בקהיר (בדף 27r). מתוארך לאב ה'שכ"ה (1565 לסה"נ). הסכם רכישה ושיתוף ברווחים הנוגע לחתול ציבט (קט זבאד) שצדקה בן יוסף, המכונה אל-נקאש, רכש מן המוכר יעיש בן עבד אלכרים הכהן, המכונה אל-מוורדי. המחיר הכולל של חתול הציבט נקוב ב-35 אשרפי זהב, סכום ניכר. נראה כי הקונה אינו מתכוון לקחת את החיה לרשותו ולטפל בה, שכן אחד הסעיפים קובע שהיא תישאר אצל יעיש, אשר מסכים לספק לה "מזון ומשתה" ולשלם לצדקה תשלומים חודשיים בסך 28 מדין — סכום ה"מקביל לרווח שיוצא מחתול הציבט" (ודלך פי נציר אלרבח אלדי יטלע פי אלקט אלזבאד). חוב זה רובץ על יעיש "בין אם [חתול הציבט] ימות ובין אם יחיה" (ואן מאת ואן עאש עלי דמת יעיש). לבסוף, נקבע בהסכם כי יתרת הרווח החודשי, "בין שיעלה ובין שיפחת" מ-28 מדין, תעבור ליעיש המטפל בחיה.

רישום משפטי (מס' 76) בפנקס בית דין קראי בקהיר (בדף 26v). מתוארך ה' בתמוז ה'שכ"ה (1565). הסכם מכר בין יהודה בן משה לבין אברהם בן דוד הלוי "שייח' אל-יהוד", שבו האחרון מוכר "חזקת גמעה פי כנס סוק אלצאגה" (שורה 3). המשמעות המדויקת של מה שיהודה בן משה רוכש אינה ברורה, אך היא קשורה לטאטוא (כנס) של שוק הצורפים (סוק אלצאגה) בקהיר. לא ברור מהי כוונת המילה "גמעה" בהקשר זה — אולי זכויות "טאטוא יום שישי" בשוק, אך ייתכן שמושא המכירה הוא חומרי (אולי גישה לכלי טאטוא?). ראוי לציין כי "מטאטאי השוק" (אלכנאסין אלסוק) מוזכרים באופן קולקטיבי בשורה 15, ובשורות 18–19 ישנו סעיף המזכיר שקילת מנות ומעורבות של "מוסלמי או נוצרי או רבני". המוכר אברהם הלוי מעורב בעסקה נוספת באותו פנקס בית דין העוסקת בטאטוא בשוק הצורפים, מפברואר 1565. דרושה בחינה נוספת.

מסמך משפטי מיום שישי, כ"א בתשרי ה'תקכ"ז (1766). בעבר מינתה הקהילה את שלמה כהן בן אהרן כהן לעמוד בראשה, ואת אברהם רופא בן אליהו רופא לסגנו. זמן קצר לאחר מכן נאלץ שלמה להתפטר מתפקידו. כעת שרויה הקהילה בסכסוך חמור: פורצות בה תגרות בבית הכנסת, ותביעות משפטיות מובאות לפני בתי הדין המוסלמיים. הקהילה, יחד עם אברהם רופא, פונה אל שלמה כהן ומתחננת לפניו שישוב לשמש בראשה. הוא נענה לבקשתם, אך בתנאי שכולם יקבלו על עצמם להישמע לחוזה המקורי, להירגע ולהתנהג ביושר, ולחדול מלריב בבית הכנסת או להביא את ענייניהם המשפטיים לפני הערכאות המוסלמיות. חתומים: אברהם רופא בן אליהו רופא בן אלישע רופא; [...] בן ישועה פיירוז; והסופר שלמה בן משה רופא המכונה צעיר. בשונה ממסמכים משפטיים קראיים רבים אחרים מקהיר, נראה כי שלושת העדים חתמו כאן בכתב ידם שלהם.

צד ב' (השימוש המקורי): שריד כתובה בכתב ידו של נתן בן שמואל. תיארוך: לפני 1144. החתן: תמים בן יפת הכהן. העדים: צמח בן שמואל הכהן ואלקנה בן שלמה. צד א' (שימוש משני): מסמך משפטי המתעד את סיומו של סכסוך נישואין ממושך בין אותו תמים בן יפת לבין אשתו סת אלח'וואת. נדרשת בחינה נוספת לפרטי הפשרה (אן יטרח מנה גמיע אלנדוניא ולא יבק עליה אחריות פי שי מנה ויבקא אסמה ואסמהא פי אלכתובה ומוכרהא עלי חאלה כמא הו) — דהיינו, נראה שהבעל מסיר מעליו את האחריות לכלל הנדוניה ולא תיוותר עליו ערבות לדבר ממנה, בעוד ששמו ושמה נותרים בכתובה וזו נשמרת במצבה כפי שהיא. מקום: פוסטאט/קהיר. תאריך: אדר א'תנ"ה למניין שטרות = פברואר/מרץ 1144, תחת סמכותו של הנגיד שמואל בן חנניה. העדים: ברכות בן אהרן הכהן הגלילי, הפרנס מנג'א בן שלמה, ונתן בן שמריה הכהן.

מצד הפנים: מכתב אל הגאון בקהיר (אלמעזיה). בערבית-יהודית. הכותב מסביר כי טרם הצליח למצוא בהמת רכיבה כדי לבוא ולבקר (אפתקד) את הגאון פנים אל פנים, ובינתיים ליבו נתון אליו. מצד הגב: מכתב (טיוטה?) בערבית-יהודית, הממוען לקבוצת אנשים (אלחברים) שנראה כי הם נחותים מן הכותב במעמדם, ובו מוזכר עידוד למעשים טובים (אסתנהאצ' אלת'ואב). על הנמענים לחקור בעניינו של אבן סברה ביחס לנדרים שנדר. ייתכן שנדר לשאת אישה מסוימת, אך כעת חפץ לשאת אישה אחרת. על הנמענים להחליט אם הדבר מותר אם לאו, ואם לא — שתינתן פסיקה (פליפתוה) לאחר "מלקות" (צ'רב מלקוט) וקנס כספי, משום שהדבר ישמש לקח לאחרים. נראה כי הכותב מייחס חשיבות לחיזוק תוקפן וסמכותן של הפתוות (אן יכון ללפתוא באב). כמו כן, יש לשלוח מכתב אל אבן אלעמאני שבו יינזף על האיחור בכתיבתו.

רישום משפטי (מס' 57) בפנקס בית דין רבני בקהיר. כתוב בעברית. נערך בקהיר, בשליש הראשון של חודש אדר ה'תמ"ג (1683). (מסמך מס' 57) עסקת מכר דו-שלבית בין משה די סוריא ובין אל-אמיר איזבך ביך (אל אמיר איזבך ביך) — בן אליטה עות'מאנית, כפי שעולה מתואריו. בתחילה ערכו השניים עסקה בכמויות גדולות של שומשמין וחטים, שאותם מכר משה לאיזבך ביך בסכום כולל של 27,030 מדין. לאחר עסקה זו, השלב השני של המכירה אינו ברור לחלוטין: משה נדרש "להציל" חלק מהסכום, ולשם כך נאלץ למכור כמויות שונות של בד (ואולי סחורות נוספות הנמדדות באמות). בין המעורבים בחלק השני של העסקה נמנים הנוצרי גירגיס/גאורגיוס ויצחק מאגורו. הרישום מפרט גם הוצאות נלוות נוספות הקשורות לעסקה, ובהן עלות הוצאת תזכרה (תעודה) ותשלום שכרו של "שומר/משמר" (קוואץ/قواص).

מכתב בספרדית מאת יעקב נוניֵס דה פז שבאלכסנדריה אל ה"סניוֹרֶס" אלפלאס וקוסטה איירס שבקהיר (ראו תיוג לאחרים בקבוצה), ככל הנראה בסביבות שנת 1720. בכותרת המכתב מצוין בבירור התאריך כ"ה בניסן, אך השנה אבדה. המכתב דן במגוון "caxas" ו-"caxetas" — כלומר "תיבות" ו"תיבות קטנות" של סחורות מסחריות, וכן בתשלומים כספיים, למשל ב"fonduclis" (שורה 15 בצד הפנים), מטבע זהב עות'מאני שהחל להיטבע משנת 1725 לסה"נ. בצד הפנים מוזכרת גם השכרת כלי שיט ימי, במונחים שהיו רווחים במערכת השילוח השיירתית של הים התיכון בעת החדשה המוקדמת. הכותב מציין "procurando de nolejar una polaca" (שורה 21), כלומר כוונתו לשכור באופן רשמי כלי שיט מסוג "פולאקה" (הפועל "nolejar" בספרדית הוא גזירה מן הפועל האיטלקי הנפוץ יותר "noleggiare").

החלטה משפטית של הקהילה הקראית בעניין נישואים טרם השלמת תקופת האירוסין. מתוארכת לי"ח באדר א' ה'שצ"ח (1638 לסה"נ). המקום הוא ככל הנראה קהיר, על פי זיהוי מקום ההתכנסות — בית הכנסת דאר סמחה. בני הקהילה התאספו בדאר סמחה והסכימו יחדיו "בענין שטרי האירוסין הנעשים והנטענים עליהם, שלא ישאו נשותיהם בתוך הזמן הנזכר בשטרי האירוסין, וזולתי בהשלמת הזמן אשר נטענו עליו בשבועה בכתב" (שורות 2–4). חלק מבני הקהילה שהתכנסו בדאר סמחה, ושעניין זה נוגע להם, מסכימים לאחר מכן לבטל את שטרי האירוסין שלהם ולא לערוך הסדרי נישואין במסגרות חיצוניות למערכת המשפטית הקהילתית: "ושלא יצאו למשפט אחר להחליף משפטי התורה". בשורות הסיום מפורט אופן הענישה המוסכם של הקהילה כלפי מי שיפר את ההסכמה, באמצעות חרם חמור על תנאיו השונים.

מכתב בעברית. מאוחר ואינו מגניזת קהיר. שמות השולח והנמען לא נשתמרו. השולח הוא ככל הנראה דיין סייר, כפי שעולה ממכתב זה וממכתב דומה שלו. כאן הוא פונה אל "כל הקהל" ובאופן ספציפי אל כפיף בשם אברהם. הוא שמע שאברהם פסק שאישה מסוימת אינה מאורסת ושהיא חופשית להינשא לכל מי שתחפוץ. "ואמרתי, 'יישר כוחו! שיסמוך על חוכמתו האדירה ולא יתייעץ עם מי שגדול ממנו... והוא מתיר אשת איש להינשא לאיש אחר ולהרבות ממזרים בישראל.' דבר כזה אסור שיקרה בישראל. כעת אכתוב לך מה שראו עיניי שלי כאשר דנתי בעניין זה בעיר סנדור..." (העיר סנדור, שאינה קיימת עוד, שכנה ליד דהוק שבכורדיסטן והייתה בה קהילה יהודית חשובה.) לאחר מכן מובא תיאור מפורט של המקרה הנוגע לנישואין (או היעדרם) בין בתו של מרדכי לבנו של דוד. נדרשת בדיקה נוספת.

רשומה משפטית (מס' 30) בפנקס בית דין קראי בקהיר. מתוארכת לכ' בסיוון [ה'שכ"ב], על פי השנה הנזכרת בעמוד הקודם של הרשומות. הרישום נערך בביתו של שמואל דיין, בנוכחות יהודה הרופא ושלמה פיירוז, וכן בנוכחות חברי הקהילה הממונים על ניהול נכסי ההקדש הקהילתי (ממונים). המקרה עוסק באדם בשם עבד אלמג'ית בן אהרן הכהן, שמפנה נכס שבו התגורר "מעל דאר אלח'אזן" — ככל הנראה בית הכנסת שברובע הקראי בקהיר. חלק ממילות המפתח אבודות בשל נזק למסמך, אך נראה שחלק משכר הדירה של הבית שעבד אלמג'ית מפנה טרם שולם (2 ג'ודד זהב). כמו כן הוא נשבע בנוגע לאפשרות להתגורר עם אמו, שכנראה מתגוררת בבית שניתן לה מן ההקדש הקהילתי (שו' 25). עבד אלמג'ית מעיד כי לא יגור בבית אמו כל ימי חייה (אנה מא [..]מה סאכן פי בית אמה טול מה הי תעיש).

הודאת חוב בעברית, מתוארכת לח' בסיון ה'תקל"ו (מאי 1776), מקהיר. יעקב יעבץ/יועבץ מתחייב להחזיר חוב בסך 68.5 ריאלים אבוט[אקה] לדוד בן יצחק חנון מערבי. בתחתית המסמך מופיעות חתימותיהם של יחזקאל חפץ (עד/סופר), יעקב יעבץ/יועבץ, ויעקב בונאן (עד). בצד האחורי (verso): רשימה הדנה בתשלומים מצד י[עקב] יעבץ ובנמל רשיד. בהערה מופיעה גם המילה "אנקונה", אך לאור הניסוח "מיד הר׳׳ש אנקונה" סביר יותר שמדובר בשם משפחה ולא בשם מקום. המטבע הנזכר בשורה 4, "בוטאקה", הוא אחד מן המונחים הרבים ששימשו במצרים סביב סוף המאה השמונה-עשרה ותחילת המאה התשע-עשרה לציון התאלר האוסטרי (ריאל אבו טאקה, בטאקה, פטאקה, אבו טאקה). ראו גם לעניין מטבע זה את שורה 4 ב-recto. ייתכן שההערה שעל ה-verso נרשמה בידי דוד בן יצחק חנון מערבי.

רישום משפטי (מספר 50) מתוך פנקס בית דין קראי בקהיר. הרישום מתוארך לחודש תשרי, אך השנה אינה מצוינת במפורש. הביטוי "סנה תאריכה" עשוי לקשר את הרישום לרישום הקודם (מספר 48) שבעמוד הקודם של אותו דף, המתוארך לתשרי ה'שכ"ג (1562 לסה"נ). אפשרות זו נראית סבירה משום שרישום מספר 49 הוא ככל הנראה תוספת מאוחרת של סופר בית הדין אברהם בן ישעיה טוריזי, שנהג להשתמש ברווחים הריקים שבין רישומים מוקדמים יותר באותו פנקס בית דין לצורך הוספות מסוג זה. טיוטה בת שורה אחת של רישום מספר 48 מופיעה בשורה 24 של אותו עמוד. רישום מספר 50 עצמו עוסק בשותפות עסקית בין מנצור בן יהודה הלוי לבין בן דודו מצד אביו, פרג'אללה בן עבד אלבאקי הלוי, למכירת בשמים (עטר) בחנויות הבשמים. מוזכר גם דודו של פרג'אללה מצד אמו, אברהם הלוי.

שטר שחרור עבור אשו, שפחה מאזור טוּלוּ שבחוף מלבר. אברהם בן יִיג'וּ כתב את השטר זמן קצר לאחר הגעתו למנגלור. עם שחרורה קיבלה אשו את השם החדש ברכה, וכמנהג המקובל עם מתגיירים, היא קיבלה גם את הכינוי "בת אברהם" (כלומר, בתו של אברהם אבינו). מתוארך: ו' במרחשוון ד'תתקמ"ד (17 באוקטובר 1132). בצדו האחורי של השטר ובשוליו העתיק אבן יִיג'וּ טיוטות של שלושה שירים עבור מַצְ'מוּן בן חסן מעדן (ראו II, 40). הן גויטיין והן פרידמן מציעים שאבן יִיג'וּ קנה את אשו במטרה לשחררה ואז לשאתה לאישה. ככל הנראה הוא רכש אותה זמן קצר מאוד לאחר הגעתו למנגלור. שטר זה חשוב במיוחד בשל סעיף ה"רשות" שנכתב בהודו, והמזכיר הן את דניאל בן [ח]סדאי, ראש הגולה בבגדאד, והן את מצליח בן שלמה, ראש ישיבת ארץ ישראל היושב בקהיר.

כתובה רבנית מקהיר, שייתכן שנשתמרה בגניזת בית הכנסת דאר סמחה, אם כי סביר יותר שאברהם פירקוביץ' רכש אותה במקום אחר במהלך ביקוריו בעיר בשנות ה-60 של המאה ה-19. החתן הוא אברהם אשכנזי בן יוסף והכלה היא אסתר בת שמואל רומאנו. הסופר הוא ככל הנראה יוסף אנג'ל, החותם גם בשם החתן. העד השני הוא אלעזר מעלי הכהן. בשורות 21-22 נאמר כי לחתן יש בן צעיר בשם חיים מאשה אחרת, שאינה נזכרת בשמה ומן הסתם נפטרה או התגרשה מהחתן, וזאת לאור הסעיף המקובל נגד ריבוי נשים בשורות 23-24 (המותנה בכך שאסתר תלד לאברהם ילד במהלך עשר שנות הנישואין הראשונות). העד והסופר האפשרי יוסף אנג'ל חתם גם על כתובה נוספת, ושם החלק הלא ברור בחתימתו ניתן אולי לקריאה ברורה יותר כ"אברהם(?)", אך קריאה זו ראשונית ודורשת השוואה נוספת.

מסמך משפטי (שטר מכר) בערבית-יהודית. מקום: פוסטאט/קהיר. מקום העריכה: ביתו של שלמה בן אהרן כהן ח'אזיני. מתוארך ליום חמישי, י"ט בחשון ה'תקכ"ז, שהוא 1766 לספירה. שלוש האחיות מרחבּא (אשת אברהם ג'זאר), אסטריכּא(?) (אשת משה לוי) וקַמַר (אשת יוסף נקאש), בנותיו של נחום בן אהרן כהן חאטוס(?), מצהירות כי מכרו את חלקן בבית לשמואל בן ישראל חכים תמורת 215 ריאל דיוואני "אבו משט" (= ריאלים ספרדיים). השטר נכתב ונחתם בידי שלמה בן משה רופא הידוע בכינוי צעיר. חתימות עדים נוספות: שלמה בן אהרן כהן ח'אזיני שאמי; חיים בן ישועה פיירוז. נוכחים נוספים: עובדיה צעיר; נסים גבאי (?גבי); ואלישע בן ישועה. שטר המכר מזכיר תיעוד תומך — חוּג'ה — שהונפק על ידי המַחְכַּמֵה (בית הדין של הקאדי) של אַ-צאלִחיה בקהיר.

רשימה קהילתית (רשומה מספר 19) מתוך פנקס בית דין קראי בקהיר. הרשומה אינה נושאת תאריך, אך הרשומות הסובבות אותה מתוארכות לסביבות שנת 1560. הרשימה כוללת ארבע כותרות המסמנות תת-חלקים נפרדים. הכותרת הראשונה פגומה למדי, ולכן תכליתה אינה ברורה — היא נוקבת בשמותיהם של בני הקהילה הקראית לאורך 47 רשומות. בשונה מהרשימה שבעמוד הקודם, המתעדת את התושבים המתגוררים בנכסי הקודש הקהילתיים, אין כאן אזכור של יהודים רבניים. מאחר ששני החלקים הבאים באותו עמוד עוסקים במוסדות צדקה, ייתכן שהחלק הראשון מתאר תרומות לעניים. שני חלקי הצדקה שלאחריו נושאים את הכותרות: "בתי העניים" ו"רשימת (מילולית: נייר) העניים הראויים (לצדקה)". החלק האחרון של הרשימה מונה את חזני הקהילה הקראית, ובחלק מן המקרים גם את שכרם.

תעודת מילה קראית. מקום: קהיר. מתוארך לאדר א' ה'שע"ז לבריאת העולם, שהם 1617 לסה"נ. מתוארך גם לשנת 1929 למניין השטרות, שאמורה להיות 1618 לסה"נ. המסמך כולל יוחסין ארוך של נשיאים קראים עד אדם הראשון. לעניין שושלת היוחסין יש להשוות למסמך נוסף — ייתכן שמדובר בעותק נקי יותר של אותו מסמך, או במסמך שונה שהופק לרגל ברית מילה אחרת באותו חודש. בשוליים העליונים נוספו רישומים גנאלוגיים נוספים, הכתובים בסגנון ספר בראשית, המתארים מעברים בין דמשק לפוסטאט/קהיר. הרישום הראשון מתוארך באופן מבלבל ליום חמישי, כ"ג בסיוון ה'תרי"ג לבריאת העולם, שהם 1853 לסה"נ. לא מן הנמנע שהסופר התכוון לכתוב "שלש" אך השמיט את הלמ"ד. כמו כן, לא מן הנמנע שנשיא מאוחר יותר עשה שימוש חוזר במסמך. דרושה בדיקה נוספת.

רשומה משפטית (מס' 8) בפנקס בית דין קראי בקהיר. הרשומה נושאת את התאריך כ"ה בתשרי א'תתע"ב למניין שטרות (1560 לסה"נ). עבד אלעזיז בן עבדאללה אלפיירוזי מעיד בפני בית הדין כי החל מיום זה ואילך הוא לא יבצע עסקאות מכל סוג שהוא — בכספים או בסחורות — עם עבד אלרזאק אלחדידי. הוא מעיד עוד כי לא ייצא מקהיר (ואולי מ"מצר", כלומר ממצרים) ללא רשות אשתו, סת אלאהל בת עבד אלמעטי אלפולאדי. בהמשך מודה עבד אלעזיז בחוב כלפי חמיו בסך 6 דינרי זהב ג'דיד (אשרפי), שאותם הלווה לעבד אלרזאק אלחדידי — פרט המסייע להבין את ההקשר הפיננסי של הסכסוך בין שני האנשים, אליו רומזת פתיחת הרשומה. יתר הרשומה עוסקת בסכום נפרד של 7 מטבעות זהב שעבד אלעזיז חייב לחמיו, אך נקטעת באמצע משפט עוד לפני שהרשומה אושרה ונחתמה.

מסמך משפטי בערבית-יהודית. מתוארך: כ' בכסלו ה' אלפים תכ"ב, דהיינו 1661 לסה"נ. מקום הכתיבה הוא ככל הנראה קהיר, על סמך חתימת העד ברוך רופא — סופר מתועד היטב בעיר במהלך סוף המאה ה-17. ברוך נשיא בן אליעזר צמח מגיע להסדר עם יוסף כהן, אחיינו של אהרן כהן בן יוסף כהן המנוח, ולפיו אין ברוך חייב עוד לבני משפחתו הנותרים בחיים את "אלשבכה" שהייתה קיימת ביניהם בעבר. לאור סעיפי ההחרגה השונים בשורות 8–9 הנוגעים לפריטי לבוש ולחפצי מתכות יקרות, סביר שהמונח כאן הוא המילה הערבית-מצרית شبكة שמשמעה "מתנת אירוסין" (במיוחד של תכשיטים). לתרגום זה ראו מילון בדאווי והיינדס, עמ' 450. המונח יכול להתפרש בערבית גם במובן הרחב של "רשת" או "צעיף", אך התרגום מן הדיאלקט המצרי נראה סביר יותר בהקשר זה.

שטר מכר קראי בערבית-יהודית מיום חמישי, כ"ט בשבט ה'תקמ"ח (1787). מקום העסקה: קהיר, דרב אבו קמר. ככל הנראה מדובר בטיוטה, לאור המבנה של המסמך והיעדר חתימות עדים או חתימות של הצדדים המסכימים. ההסדרים המשפטיים מתמקדים במכירת חנות ובבעלות על תכולתה, ובפרט: שש "דסות נחס בשורבהם" (קומקומי נחושת לשתייה שלהם), מאתיים כדי חרס (זלע/זלעה פוכ'אר), ו"דולאב" (דולאב) — שיכול להתייחס למתקן מכני כלשהו או לארון אחסון. ההקשר של שאר הפריטים הנזכרים תומך יותר באפשרות השנייה (ארון אחסון). אברהם לוי גבאי, המכונה גם קֻדסי, רוכש מאת שותפו ליוסף רצון את מחציתו של רצון בפריטים אלה (3 קומקומים, 100 כדים, ומחצית הדולאב). לא ברור באיזו צורה של ייצור משקאות ו/או מכירתם עסקו השותפים יחד קודם לכן.

רישום משפטי (מסמך מס' 30) בפנקס בית דין רבני בקהיר. כתוב בעברית. מקום: קהיר. תאריך: א' בניסן ה'תמ"ג, היינו 1683 לסה"נ. (מסמך מס' 30) שותפות השקעה הקשורה לקרן אפוטרופסות ליעקב ואסתר, היתומים של משה ג'ואני/ג'וואני — שאלמנתו חביבה עודנה בחיים ומוכרת מרישומים קודמים באותו פנקס בית דין (מסמכים מס' 27–29). בשם הקטנים, חביבה וסמחה (הסבתא מצד האב של הילדים) השקיעו בעבר סכום גדול של 75,000 מדין אצל שלמה הלוי סכנדרי ויוסף ב"ר יצחק הלוי. מטרת הרישום הנוכחי היא לתאר כיצד אם הילדים והסבתא קיבלו בחזרה 15,000 מדין משלמה הלוי סכנדרי ומיוסף ב"ר יצחק הלוי. הסכום מפורט לאחר מכן לפי סעיפים, כגון: דירה בדרב אללולויה, תרומות לפסח, תשלומים מסוג כלשהו הקשורים לחלואן(?), ועוד רבים אחרים.

רישום משפטי (מס' 63) מתוך פנקס בית דין רבני בקהיר. בעברית. מיקום: קהיר. מתוארך לשליש הראשון של חודש אב ה'תמ"ג, הוא שנת 1683 לסה"נ. (מסמך מס' 63) הסכם שכירות והשכרת משנה לדירה בקומה עליונה בשכונת אלסקאלבה (בקהיר). הדירה מוחזקת בשותפות בידי אברהם בן יהודה טיפא ושלום בן משה ג'עבאס. כל אחד מהשותפים מסכים לשלם לשותפו 25 מדין בחודש עבור שימוש מלא בנכס, בין אם לצורכי מגוריו האישיים ובין אם לשם השכרת הדירה בשכירות משנה. שלום מסכים לשלם לאברהם עבור השימוש בנכס במהלך השנה הראשונה, ולאחר מכן לוותר על השליטה בדירה כדי שאברהם יוכל להתגורר בה בעצמו או להשכירה בשכירות משנה במהלך השנה השנייה. מסמך זה מוזכר במישרין ברשומה הראשונה של קטע מקביל, שהוא דף כפול חסר המשתלב עם הפנקס.

מכתב בעברית מאת עזריה זאבי בירושלים אל יצחק קסטרו בקהיר/פוסטאט. תיארוך: אמצע המאה השבע-עשרה. יש לקרוא אותו יחד עם מכתב נוסף — אותם שולח ונמען. העמוד הראשון מטושטש מאוד וקשה לקריאה. עזריה פותח בדברי שבח לנמען (שו' 1–4 בצד ימין), מדווח שקיבל שניים ממכתביו (שו' 5–6) ומזכיר מכתבים קודמים (שו' 9). הוא מזכיר את אובדנם של "פריטים" מסוימים (שו' 11). הוא מזכיר את "הר״י אפמדו י״א" (שו' 17), שמוזכר גם בהקשר שלילי במכתב הקודם. הוא דן במסחר באבנים יקרות (שו' 12) ובתכשיטים (שו' 15, 18, 25), ככל הנראה עם סוחרים מקושנדי, כלומר איסטנבול (שו' 19). בהמשך הוא מרחיב בבקשתו לתרומות עבור קהילת חברון באמצעות ר' זרחיה [גוטה] (שו' 2 בצד שמאל). המידע כולו מבוסס על מהדורתו של אברהם דוד.

רקטו: מסמך/ים משפטי/ים בכתב ערבי. אסכולה הלכתית: מאלכּי. מקום: פוסטאט/קהיר. תיארוך: שני גושי הטקסט המרכזיים נושאים, ככל הנראה, את התאריך 18 בד'ו אלקעדה 1050 להג'רה — קרי פברואר/מרץ 1641 לסה"נ. (בשורה 11 של גוש הטקסט הראשי מוזכר גם התאריך 10 ברמצ'אן 954 להג'רה, שהוא אוקטובר 1547 לסה"נ — ככל הנראה הפניה למסמך או לאירוע קודם.) בראש גוש הטקסט הראשי מופיעות שתי חתימות/אישורים מעוטרים בליווי חותמות, ומתחתיהם שבע חתימות עדים. המסמך גדוש בנוסחאות שבח לרשויות המנפיקות, וכוונתו אינה מתבררת באופן מיידי. גוש הטקסט העליון נראה כתוב באותו כתב יד (והושלם באותו תאריך); הוא מזכיר רופא יהודי (של בית הדין?) בשם אבראהים בן יוסף בן מנצור. זהו מסמך גדול ומורכב, הדורש בחינה נוספת.

רישום משפטי (מס' 40) בפנקס בית דין רבני בקהיר (בדפים 10א-10ב). בעברית. מקום: קהיר. מתוארך לא' באייר ה'תמ"ג (1683). (מסמך מס' 40) שבועת אלמנות ורשימת נדוניה של מירא, אלמנת שלמה ריוס, בתו של יעקב בן-אלחדב (המופיע גם במסמך מס' 25). רשימת הנדוניה של מירא ראוותנית במיוחד — פריטיה משתרעים על פני שני עמודים בפנקס בית הדין, וביניהם: כיסוי ראש (בּוֹנֵט) מרוקם בזהב, טבעות רבות, עגילים, מקלון כחל (כוחלן) מזהב משובץ באבני חן, זוג עגילי ספיר, זוג עגילי אזמרגד (ברקת), טבעת זהב משובצת באודם, חגורת כסף, עגילים בצורת אצבעוני (אגוזון) משובצים באבני חן, גלימת משי ופריטים רבים נוספים. בעקבות הערכים האחרונים מופיעים חישובים מתמטיים, וההערכה הסופית עומדת על 32,000 (מַעְדִין).

העתקים של מכתבים בלאדינו מתאריך 9 בדצמבר 1811 (כ"ג בכסלו תקע"ב), ככל הנראה קטע מתוך פנקס העתקות מכתבים רחב יותר. זהות השולחים והנמענים אינה ברורה, מכיוון שחלקי הכותרת שבהם מצוינים בדרך כלל הנמענים הושמטו בפנקס ההעתקות, וגם שמות השולחים אינם מופיעים בתחתית כל ערך. עם זאת, בצד הוורסו מופיעים שני שמות לאחר התאריכים: רב שלמה בן יהודה (שורה 5) ומרדכי כהן (שורה 10). כמו כן, אדם בשם משה פרננדס מוזכר בסריקת הוורסו (שורה 13). ההתכתבות הקשורה לאדם הראשון אולי מזכירה את הסחר בקפה: "mandare otro caffes" (שורה 7v). "מצרים" (אולי קהיר/מצרים) מופיעה כשם מקום (שורה 14v), וכן רשיד ברקטו (שורה 10) וסלוניקי (שורה 18r). השורה האחרונה ברקטו מזכירה את "אוקה/oka" כיחידת מידה.

מסמך משפטי הנוגע לנכס מקרקעין ב"רובע השומרוני" שבקהיר — שם מקום אורבני שהמשיך להתקיים גם לאחר היעלמותה הבלתי-מוסברת של הקהילה השומרונית במהלך המאות השש-עשרה והשבע-עשרה. מתוארך לשליש הראשון של חודש אדר ה'תכ"ה, הוא פברואר 1665. מוכרי הנכס הם יהודה ברוך ובנו יעקב ברוך. הקונות הן שתי אלמנות: רחל אלמנת צדקה ביראב וספירה אלמנת דוד אשר. חלק נכבד מהמסמך מוקדש לפירוט המחיר ותנאי המכר. למסמך שלוש חתימות עדים: יהודה ב"ר חזקיה הכהן, שלום[?] רומאנו ומנחם הכהן. הליגטורה של שמו של רומאנו כתובה בכתב כה רהוט עד שייתכנו לה קריאות חלופיות, אך נראה שהאות הראשונה היא אכן ש'. בצד האחורי של המסמך מופיעים קווים ונקודות שעשויים לרמז על פעילות גאומנטית שאינה קשורה לתוכן המסמך.

חשבונות קהילתיים מאוחרים מסוג כלשהו, כספים שנגבו עבור/מאת יחידים וקהילות שונות. מתוארך "בשנת [ה]תקנ"ה". באותה רשימה בצד ה-verso מוזכרים רבים מבתי הכנסת ו/או הקהילות של קהיר, ובהם בית הכנסת של הפורטוגלים (קק פרתגיגס // פורתיגיגיס), בית הכנסת הטורקי (תורקייה), בית הכנסת של יהודי מצרים (מצריים), בית הכנסת של [יעקב] אבו שערה (אבו שערה), בית הכנסת קאפוסי (קאפוסי), ובית הכנסת זמירו (קק זמירו) — שכנראה זהה לבית הכנסת של הרדב"ז = ר' דוד אבן אבי זמרא. למידע על מיקומם של כמה מבתי הכנסת הללו ולפרטים נוספים אודותיהם, ראו את מאמרו של גוטהייל משנת 1907 על מסמך מבית כנסת בקהיר מן המאה האחת-עשרה. ישנם כמה בתי כנסת נוספים המוזכרים כאן שאינם נזכרים במאמרו של גוטהייל.

הסדרי פירוק שותפות בעקבות מותו של אחד השותפים, אדם בשם שמואל בואש(?) (שמו נכתב בידי בניו בחלק החתימות בצורות בואש/בוואש). מתוארך לאמצע סיון ה'תנ"ה, היינו מאי/יוני 1695. המיקום הוא ככל הנראה קהיר, על סמך חתימתו של גבריאל קונפורטי. השורות הפותחות מפרטות שותפות שהתקיימה בין אברהם הלוי לשמואל בואש לפני מותו של האחרון. לפחות אחד משלושת בניו של שמואל — אברהם, המוזכר במפורש בשורה 14 — היה מעורב באופן ישיר בשותפות המקורית עם אברהם הלוי. ייתכן ששני הבנים הנוספים, יצחק ונסים, אף הם היו חלק מן השותפות, אך חלק ניכר מהמסמך חסר לאורך הצד הימני של הדף. מלבד חתימותיהם של שלושת האחים כמסכימים לתנאי ההסדר, חתום על המסמך גם הסופר והדיין הקהירני הידוע גבריאל קונפורטי.

רכישת מחצית מחנות. מתוארך ליום חמישי, ז' בכסלו ה'תל"א (1670 לסה"נ). המקום, ככל הנראה קהיר, נלמד מן הפליאוגרפיה, מזהות הסופר (ברוך רופא) ומשמות המשפחה של הצדדים. אהרן בן אלעזר רופא רוכש "חצי חנות" ב"שוק הצורפים הגדול" של קהיר מן האחים צג'יר — אברהם, יוסף ואהרן, בניו של יעקב צג'יר המנוח. המחיר הנקוב הוא 20 גרוש אבו כלב (דאלרים הולנדיים שעליהם מוטבע אריה), ששוויָם הכולל 600 מדין — ומכאן עולה שערך כל דאלר הוא 30 מדין. מימין לחנות נמצא נכס בבעלות אברהם קדסי, ומשמאלה חנות שמפעיל סי' מוראד הנחשתן (סי' = סניור, כינוי כבוד). שלושת האחים חותמים כצדדים מסכימים, וכל אחת מהחתימות נראית כתובה בידו של החותם עצמו, כפי שניכר מן המאפיינים הייחודיים של כל חתימה.

רישום משפטי (מספר 11) בפנקס בית דין קראי בקהיר. מתוארך אך ורק ל-23 בכסלו, ומשוער לסביבות 1560 לסה"נ על בסיס תאריכים ברשומות סמוכות בפנקס. בית הכנסת דאר סמחה מכונה כאן "בית סמחה". מדובר בהסכם ליישוב סכסוך בין שתי צרות (צ'רה/ضرة) שהופיעו בפני הדיינים ובפני חברי הקהילה הקראית המקומית ב"בית סמחה" (כינוי חלופי לבית הכנסת דאר סמחה). אסתיתא בת יוסף הנשיא מעידה כי מהיום והלאה לא תכה ולא תקלל את צרתה אסתיתא בת יהודה חקאן (או את בתה של זו, ששמה אינו מוזכר). העונש על הפרת ההסכם הוא קנס של אשרפי זהב אחד. בתוספת שנרשמה מתחת לרישום הפנקס מפורט אחד הכינויים הפוגעניים שאסתיתא בת יהודה חקאן כונתה בהם על ידי צרתה. הרישום אינו נוקב בשמו של בעלן המשותף של הצרות.

הודעה מטעם הקהילה היהודית האשכנזית בקהיר על פתיחת מרפאה ציבורית בשכונת בית הכנסת הקהילתי ברחוב גני רוזטה בקהיר. המסמך אינו נושא תאריך, וכתוב ביידיש ובצרפתית. על פי המידע מתוך הקטלוג בעריכת חסנין מחמד רביע, סריקה ותרגום של המסמך זמינים בספר "אלג'ניזה ואלמעאבד אליהודיה פי מצר" (עמ' 157–158). הנוסח המקורי בצרפתית מודיע: "הקהילה היהודית האשכנזית בקהיר – ועדת הצדקה – הודעה – יש לנו הכבוד להודיע לציבור הנכבד בקהיר כי הקמנו מרפאה חינם לחולים, ללא הבדל לאום, בניהולו של ד"ר א' טוניס, בוגר אוניברסיטת ז'נבה (שוויץ). המרפאה פתוחה מדי יום בין השעות 11:00 ל-12:00, למעט בשבתות ובימי חג, במתחם חצר בית הכנסת של הקהילה הנמצא ברחוב ז'רדן רוזט (גני רוזטה)."

טיוטת שטר אירוסין קראי. מקום: קהיר. מתוארך ליום חמישי, ה' בתשרי ה'שצ"ח (1637 לספירה). הסופר טעה פעמיים בשורות הפתיחה ורשם את הספרה 8 כ-80. החתן: יוסף הכהן בן יצחק הכהן בן אהרן הכהן. הכלה: שמה אינו מצוין, והייתה נשואה בעבר. עיקר כתובה: 50 חתיכות כסף + 650 מעות (מדינים) + טבעת זהב. מוהר מוקדם: 200 מעות. מוהר מאוחר: 800 מעות. תנאים: החתן מתחייב שלא לעזוב את העיר קהיר במשך 20 שנה, למשל לנסוע לדמשק או לאיסטנבול (אך נסיעה לירושלים מותרת כחריג). כמו כן, התחייב שלא להכותה בעת מריבה, ואם יכה — עליו לשלם לה 15 מעות. לאחר שהסופר נטש את שטר האירוסין, החלו לכתוב במקום מספר שורות של טיוטת מסמך אחר, עד לסעיף הרצון. בצדו השני של הדף מופיע טקסט ליטורגי.

קטע ממכתב שממנו שרדו רק החלק התחתון של גוף הטקסט והשוליים. בשורה 15 בצד הפנים מוזכר אדם בשם ס[ניור] קוריאל, ובמספר מקומות יש התייחסות לאיסטנבול, למשל: "הספינות מפליגות מדי יום מאיסטנבול / אל מראכיב כול יום בסאפרו מין קוסטה" (שורות 21–22 בפנים). ייתכן שהמונח המקומי "מציר" (שורות 10 ו-12 בפנים) משמש כאן באופן כללי לציון "מצרים" או לחלופין "קהיר", ואף שאין הוא משקף את הכתיב המקובל ביהודית-ערבית, ייתכן שהוא מעיד על השפעת המונח התורכי-עות'מאני "Misir". יש דיון רב במחירים הנכתבים בספרות ערביות מזרחיות, למשל "רייל דהבי" (שורה 10 בפנים). בשורה האחרונה של השוליים מוזכר גם אדם בשם ס[ניור] ישראל שילמון [?] "ס יסראל שילמון". צדו האחורי של הקטע ריק.

רישום משפטי (מס' 10) בפנקס בית דין קראי בקהיר, מתוארך לפי הרישומים הסמוכים בפנקס לסביבות שנת 1560 לספירה. עניינו של הדיון הוא סכסוך סביב אובדן מחצית מטפחת זהב ש"נשרפה בביתם" של עבד אלמעטי בן ח'צ'ר אלפולאדי ובתו סת אלאהל (אלנצף אלמנדיל אלדהב אלדי חרק פי ביתהם). אסתר בת צדקה הכהן מופיעה בפני בית הדין כדי לתבוע את המגיע לה בקשר לאובדן מטפחת הזהב. בעקבות זאת נשבעים עבד אלמעטי וסת אלאהל על עשרת הדיברות (חלפו עלי אלעשר דברות) שלא "אכ.נוהא את המטפחת, ולא דבר כיוצא בה העשוי מכסף, זהב, נחושת או כל חומר טוב אחר" — כאשר אופן איותו של הפועל המרכזי בשבועה אינו ברור. האות החסרה נראית כשילוב של א, ד ו/או ת שנכתבו זו על גבי זו כתיקון של הסופר.

רישום משפטי (מס' 88) בפנקס בית דין קראי בקהיר, מתוארך י"א בכסלו ה'שכ"ה (1564). שמואל בן מנצור אלפולאדי מאשר קבלת תשלום בסך חמישה זהובים [אשרפי?] משותפו לעסקים, הזקן עבד אלואחד בן שמואל הכהן. השותפים מנהלים יחד חנות ב"מעישה אלזיאתה", ככל הנראה סוג של ייצור או מכירה של שמן (אולי שמן זית, אך הדבר אינו מצוין במפורש). הרישום מזכיר גם הסדרי חלוקת רווחים בין השותפים. בשורות האחרונות מאשר שמואל גם קבלת מגוון פריטים מעבד אלואחד, שככל הנראה משמשים לעסק המשותף: בין השאר משפך נחושת קטן, מרטבאן (כלי אחסון) גדול, מרטבאן קטן, בקבוק זכוכית, וכלי אחסון נוספים. יש לציין כי חוט הכריכה של פנקס בית הדין נראה בבירור לאורך הקפל הפנימי של דפים 30–31.

שטר אירוסין קראי מיום ראשון, כ"א בכסלו ה'ת"ס (1699 לסה"נ), שנערך בקהיר. הכלה: אסתוּתא בת יוסף בן ישוּעה. החתן: אהרן בן נחוּם בן יצחק הלוי. בשטר מפורטים תשלומי הנישואין הבאים: 50 כסף, 510 מדין, 200 מדין ו-800 מדין. שטר האירוסין כולל את התנאים השכיחים בתקופה זו: בין היתר, החתן מתחייב שלא לשאת אישה נוספת במשך עשרים שנה, אלא אם אשתו תיוותר חשׂוכת ילדים במשך עשר שנים, וכן שלא לצאת מגבולות מצרים — למעט לירושלים. אף שבמאות ה-17 וה-18 חלק מן הקטעים של החתימות בשטרות קראיים נכתבו כולם בידי הסופרים בלבד, במסמך זה כל אחת מן החתימות היא חתימת יד אישית של החותם: שמואל חכים (ככל הנראה הסופר), יצחק חכים, יוסף כהן, ונחום (שם משפחתו הושמט).

תשובה גאונית העוסקת במחלוקת הלוח של בן מאיר, מתוארכת לשנים 994–995 לספירה ומיוחסת לרב האי גאון. כאן נשתמרה הגרסה השנייה מתוך שתי גרסאות של תשובה זו, והיא מתייחסת למניין שנות הבריאה, לעידן המולד והתקופה, ולמחזור בן 19 השנים. הגרסה הראשונה השתמרה במקור משני — חיבורו של אברהם בר חייא על לוח השנה היהודי, "ספר העיבור" (פרק ג, סימן ז) — שראה אור לראשונה בהוצאת הרשל פיליפובסקי בשנת 1851. אף שיש לשתי הגרסאות הללו הרבה במשותף, קיימים ביניהן הבדלי נוסח משמעותיים, וקטעים נרחבים המופיעים רק באחת מהן ולא ברעותה. כך, הקטע המתייחס למחלוקת בן מאיר נשתמר אך ורק בגרסה שמגניזת קהיר. (המידע מבוסס על ספרו של סשה שטרן על מחלוקת לוח השנה היהודי.)

רקטו וורסו: מכתב. אחד ממספר מצומצם של פפירוסים בערבית־יהודית. מסומן כ"פפירוס II" בסיווגם של בלאו והופקינס. תיארוך: ככל הנראה המאה ה-9 או מוקדם יותר. לא סביר שמקורו בגניזת קהיר; ייתכן שרוב או כל המסמכים מסוג זה מקורם בחוג מסחרי באושמון. זהו ללא ספק הפפירוס הערבי־יהודי הנרחב והמשומר ביותר הידוע לנו (לפחות זה היה המצב ב-1987). זהו גם הראשון שנדון בדפוס (בשנים 1886/87). מדובר במכתב מיעקב בן יוסף, אולי לאדם בשם יום טוב ו/או ל[יוס]ף בן מנחם שֻקייר בשוק היהודים (סוּק אל-יהוד), אולי בחַוז שֻקייר ("מתחם שֻקייר"). ייתכן שהנמען הוא אביו של השולח. המכתב דן במשלוחים רבים של טקסטיל וכספים. (המידע מבוסס בחלקו על בלאו והופקינס ועל גיל.)

רישום משפטי (מס' 13) בפנקס בית דין קראי בקהיר (בדף 6r). אינו מתוארך, אך ככל הנראה משנת 1560 לערך לפי התאריכים ברישומים הסמוכים בפנקס. שמואל בן יעקב אללוי אל-[ירו]שלמי(?) מופיע בפני בית הדין וחברי הקהילה הקראית בבית הכנסת דאר שמחה כדי לשלם דמי שכירות עבור מגוריו, הנמנים עם נכסי הקודש של הקהילה. מבנה התשלום מביא בחשבון את הוצאות התחזוקה והאחזקה של שמואל על הנכס. ברישום מאוחר יותר באותו פנקס בית דין נזכר אדם בשם שמואל אללוי אלקודסי כאחד הדיירים בנכסי הקודש (PGPID 41042 שו' 15–16), וייתכן שמדובר באותו אדם אם אכן שמו הוא שמואל אללוי אל-[ירו]שלמי(?) (כאשר הסופר מתחלף בין הצורה הערבית אלקודסי לצורה העברית המקבילה אל-ירושלמי).

רישום משפטי (מס' 52) בפנקס בית דין קראי בקהיר (בדף 18r), מיום ג' בתשרי ה'שכ"ג (1562). הרישום עוסק בהסדר חוב ושטר שחרור בין בני משפחת פיירוז בקהיר: יצחק בן עבד אלרחים פיירוז, שייח' אליהוד (ראש היהודים); שלמה בן נתנאל פיירוז, הדיין; ודודם יוסף פיירוז. שני הראשונים הם בני דודים מצד האב, ואבותיהם נשאו תפקידים ציבוריים בקהילה. סכום הכסף שבמוקד המסמך הוא 50 מטבעות זהב קפריסאיים (כמסין דהב קבארצה) שיצחק הלווה לבן דודו נתנאל, וזה האחרון העביר את הכסף לדודם יוסף לצורך רכישת פנינים. המטבעות הנזכרים בפרוטוקול בית הדין היו ככל הנראה מטבע ונציאני, שכן קפריסין הייתה תחת שלטון הרפובליקה הוונציאנית עד הכיבוש העות'מאני בשנים 1570–1573.

שטר מכר קראי לחנות בשוק הנחשתנים (סוק אלנחאסין) בקהיר, הכולל גם פרטים על תנאי החכירה הקודמים של הקרקע (חכר). מתוארך ח' בכסלו ה'תקל"ה (1774). שלושת בניו של המנוח אליהו רופא הידוע בשם מַעאני מעידים בפני בית הדין הקראי כי במשך שש השנים האחרונות החכירו חנות בשוק הנחשתנים, וכי הסכימו למכור אותה לאחד מאנשי חיל היניצ'רים המקומי: אלאמיר רצ'ואן אודבאשי ימק מסתחפזאן. שטר בית הדין מסתיים בחתימותיהם של חמישה עדים, כולן בכתב ידו של הסופר שלמה כהן הידוע בשם דמשקי. בצד השני של הדף מופיעה רשומה שאינה קשורה לעניין, העוסקת במשלוח ובמחירים של מצרכי מכולת כגון זרעי בצל וכרובית. בין האישים הנזכרים בצד זה: דוד הלוי חברוני וחכם אליהו אלישע.

מכתב מבן בשם יצחק בן יעקב אל אביו, יעקב בן יצחק, הכולל 20 שורות של ביטויי נימוס בעברית, ועוד 6 שורות בערבית, ובהמשך 3 שורות המודיעות כי לא הצליח לאתר אדם מסוים במשרד האוצר (דאר אלזמאם) בקהיר; נאמר לו שאותו פקיד יצא לבקר את אביו בדִלאץ. ישנן גם כמה שורות של רחמים עצמיים על מחלת הכותב ועל היותו מחוסר עבודה. בנספח — או ליתר דיוק תשובה מאת יעקב בן יצחק, שאולי ממשיכה אל השוליים העליונים של recto — מבקש הכותב "לסגור את החשבון" ומביע צער על שאין ביכולתו לנסוע, מאחר שלא היה לו נשק להילחם בו. ייתכן שהכותב השתמש מחדש בדף של חשבונות בערבית, שראשיהן של כ-8 שורות מהם נראים בצד verso. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיס הרישום של גויטיין.)

רישום משפטי (מס' 21) בפנקס בית דין קראי בקהיר (בדפים 8v–9r). מתוארך ז' בטבת [שנת ה'שכ"א] (1560). מאותה שנה כמו הרישום הקודם בדף 8v, כפי שמשתמע מן הציון "סנה תאר'". שותפות בייצור גבינה, ובה פרטים רבים על תהליך ההפקה עצמו, ובכלל זה אזכור של מסו (קיבת בעלי חיים המשמשת לקרישת החלב), שקי עורות בעלי חיים, ושורת נהלי ניקוי במקרה שיימצאו דם, תולעים או רימות במהלך הייצור. השותפים הם עבד אלבאקי בן משה הלוי ואברהם בן יהודה הרופא. רישום זה בפנקס מציין כי השותפות נכרתה בביתו של שמואל הדיין. שותפות נוספת בייצור גבינה באותו פנקס בית דין מצויה בדף 19r. שותפות נוספת בייצור גבינה בקרב בני הקהילה הקראית במאה השש-עשרה מתועדת במסמך אחר.

שטר אירוסין קראי. מיקום: קהיר. מתוארך ליום ראשון, כ' בסיוון ה'תמ"ח (1688 לסה"נ). החתן: ישועה בן אברהם החכם הרופא בן אהרן הרופא החכם. הכלה: אסתר בת יעקב בן דוד החזן, בתולה. עיקר הכתובה: 50 כספים + טבעת זהב + 1,760 מאידי כסף גדולים ("חצאים גדולים"). מוקדם: 200 מאידי גדולים. מאוחר: 1,000 מאידי גדולים. שלוחה של הכלה: ככל הנראה בן-דודו של אביה, אהרן (אך הדבר אינו ברור לחלוטין). בין התנאים מתחייב החתן שלא יעזוב את פוסטאט/קהיר במשך עשרים שנה, "כגון לדמשק או לאיסטנבול", אלא רק לירושלים. כמו כן יהיה עליו לשלם לה 15 כספים אם יכה אותה אי-פעם בעשרים השנים הראשונות לנישואיהם. עדים: ברוך הרופא; יוסף הרופא; שמואל המלמד; משה החזן.

מכתב בלאדינו מאת אב[רהם?] טיל[?] באלכסנדריה אל אפרים עדא בקהיר, מתוארך 11 במרץ 1814 (י"ט באדר ה'תקע"ד). במכתב מוזכרים דוד דיין (שורה 3r) ויוסף מיר (שורה 7r). השם השני מופיע גם כשולח של מכתב אחר בלאדינו. בהמשך המכתב ייתכן שהשולח מתייחס שוב ליוסף מיר באומרו "lo ke ara al nuestro famozo Yosef" — כלומר "מה ייעשה ליוסף המפורסם שלנו" (שורה 10r). באופן כללי מתנהל במכתב דיון בתשלומים, אולי בקשר לבד "panyo" (שורות 6–7), כאשר סוגי המטבעות הנזכרים הם "גרושים" של כסף (שורה 8r) ו"פארות" במכנה נמוך יותר (שורה 9r). בגב המסמך מופיעים סכומים נוספים (אולי חשבונות עבור סחורות שנשקלו ביחידות רטל) ושמות, ובהם אבו בכר אלכביר ואבו סלאמה.

רישום משפטי (#62) מתוך פנקס בית דין רבני בקהיר. כתוב בעברית. מיקום: קהיר. מתוארך ב-ב' באב תמוז ה'תמ"ג, היינו 1683 לסה"נ. (מסמך #62) הסכם שחרור עסקי שבו מעורבים: משה בן יעקב גומץ, בנימין לופס בלנדון (תושב ליבורנו), יעקב גומץ, ובנימין לופס (תושב אלכסנדריה). האב והבן, משה ויעקב גומץ, רשומים כתושבי קהיר. בנימין לופס (מאלכסנדריה) מצוין כחתנו של יעקב גומץ. משה בן יעקב גומץ מתחייב שלא לתבוע ולא לדרוש כל טובת הנאה נוספת בקשר ליחסים העסקיים ולחובות העבר מול בנימין לופס בלנדון (מליבורנו). הרישום מציין כי אביו של משה ובנימין לופס (מאלכסנדריה) כבר ביצעו את אותן פעולות משפטיות בהנפיקם לבנימין לופס בלנדון (מליבורנו) שטר שחרור.

רישום משפטי (מספר 99) בפנקס בית דין קראי בקהיר, מתוך מרשם פסקים. מתוארך ל-24 בתשרי ה'שכ"ז (1566 לסה"נ). הרישום מתעד הסכם עסקי הקשור לתשלומים, משלוחי סחורה, וחנות המנוהלת על ידי כמה בני משפחה אחת: עבד אללטיף בן סלימאן פירוז, אמו אסתיתא בת יוסף פירוז, ואביו סלימאן. עבד אללטיף נשבע שבעה שכל אימת שאביו ישלח סחורות או תשלומים לקהיר/מצרים, הוא ייטול אותם לרשותו ולא יניח לאיש מבעלי החוב של אביו (אלמדאינין ואלדה) לגעת בהם. כמו כן הוא נשבע להעביר את כל הכספים שיתקבלו מן החנות לידי יוסף בן שלום פנחס. בהמשך נשבעת אסתיתא שבועה דומה, להעביר את הסחורות והתשלומים שיישלחו על שמה לידי בנה, ולא להניח לבעלי חוב כלשהם לשלוח בהם יד.

רישום משפטי (#62). רשימת נדוניה (תקווים). החתן: בו אלמכארם אלצאיע' יוסף בן שמואל. הכלה: סת אלריאסה בת שלה הלוי (לפי גויטיין: "אחותה של סת אלחסב"). מוהר מוקדם: 50 דינרים ('מתנה'). מוהר מאוחר: 100 דינרים. שווי הנדוניה: 500 דינרים. בנוסף, הכלה מביאה עמה שפחה בשם עוּד אלבּאן בשווי 20 דינרים; חצי בית בקהיר, בחארת זווילה ב"סמטאות אלנצאר", שאחיה נתן לה; וכן חצי בית נוסף, הסמוך לקודם, שאמין אלדולה נתן לה. הערה: גויטיין התייחס למסמך זה כאל דף 24–25 בהתאם למספור שנכתב בעט; אולם המספור הנכון הוא דף 25 (רקטו וורסו) ודף 26 (רקטו), כפי שנכתב בעיפרון (הספרן שכתב בעט נתן לשני דפים את המספר 8). (המידע מתוך הערותיו של גויטיין.)

הודעה רשמית מטעם הרבנות הראשית של קהיר (חכם באשי של מצרים) בנוגע לחגיגות הכתרתו של מלך בריטניה, מיום 3 במאי 1935, בשפה הערבית. למעשה, באותה שנה לא הוכתר אף מלך בריטי — אך שלושה ימים לאחר פרסום ההודעה, ב-6 במאי 1935, נחגג יובל הכסף למלכותו של המלך ג'ורג' החמישי, וסביר שאליו מתייחסת ההודעה. סריקה של המסמך, קריאה ברובה, פורסמה בספרם של חסן וסראג' "אלג'ניזה ובתי הכנסת היהודיים במצרים" (עמ' 170), שם מנתחים המחברים את תוכנו ומציינים כי המסמך נמצא בכוך משפחת מוצרי בבית הקברות בבסאתין במהלך חפירה שנערכה בשנת 1987. הניתוח מצטט גם את מקום קיום החגיגה כפי שהוזכר בהודעה הקהילתית: בית הכנסת "אלאסמאעיליה" ברחוב עדלי בקהיר.

מסמך משפטי המסביר את ההסדרים לפדיון שבוי. מתוארך ב-כ"ט בניסן ה'תי"א (אפריל 1651 לספירה), ומעורבים בו יצחק קסטרו ויעקב אלדרקון. המקום: קהיר. השטר עוסק בפדיונו של השבוי יעקב הלוי ע'זאל, שנקבע במקור על סכום של 64 גרוש[וס] — ככל הנראה מטבע כסף ממטבעה אירופית, שכן הגורוש העות'מאני טרם נכנס לייצור באותה עת. הקהילה הספרדית בדמשק ואחיותיו של יעקב הלוי ע'זאל היו אמורות לתרום את הסכום, אך בסופו של דבר שתי הקבוצות לא הצליחו לגייס את הכספים הדרושים. לאחר משא ומתן הוסכם בסופו של דבר על דמי פדיון נמוכים יותר של 24 גרושוס. בחלק החתימות מופיעים הסופר שלמה בן שמואל סומך הכהן, עמרם רג'ואן, וחיים הידוע בשם ....hager (או הגר?).

מסמך משפטי שנרשם על גב מכתב מהמאה השמונה־עשרה (verso). מתוארך לכסלו ה'תפ"ח (1727 לסה"נ) בשורה 13. המסמך עוסק ברכושו של א[ברהם] הלוי סכנדרי — בית מגורים מסוג קאעה בשכונת הקראים בקהיר — אותו הוא מותיר לבנותיו בטרם יציאתו למסע לוונציה. שתי האחיות הן ג'נטיל אשת ס. רוסו/רוסו וסבקיה אשת י[הודה?] פסה/פאסה (האחרון הוא נמען המכתב שבצדו האחר של הדף). דוגמה נוספת לשם הפרטי "ג'נטיל" מופיעה במסמך אחר. אחיהן של ג'נטיל וסבקיה, אליהו ויעקב, מעורבים גם הם בעסקה החל משורות 8–10. בהמשך פורט המסמך את תנאי השכירות שבהם יוכל אברהם להתגורר שוב בנכס אם ישוב לקהיר. על המסמך חתום כעד ר' חיים טוויל (מעמדו כרב מצוין בקיצור הח׳ = החכם).

מכתב מאת מאיר בן נעים בקהיר אל אמו בדמיאט. בערבית-יהודית. מתוארך: י"ב באדר א' התקס"ב, כלומר 1802 לספירה. הכותב מצוי במצוקה בשל מסרים סותרים שהגיעו במכתביה הקודמים: מכתב מכ"ח בשבט בכתב ידו של ש' לוי הגיע לידי יעקב אבזרדל ובו הבשורה שהיא מתכננת את שובה לפוסטאט/קהיר, "ולא הבנו מדוע". לאחר מכן מסר השליח מכתב ממנה ובו היא מבקשת את התכריכים, "ולא ידענו מה לעשות". עליה לשלוח מסר באמצעות יהודה ממון ו/או חיים ברוך ובנו שלמה ברוך; ואם תוכל למצוא תכריכים טובים בדמיאט, שתקנה אותם שם והם ישלחו לה את עלותם. בצד ב' מופיעה עמודה של הוצאות מפורטות המסתכמות ב-81, ובהן פריטים כגון עצי הסקה, לימון, תנור, יוגורט, פול וביצים.

רישום משפטי (מס׳ 7) בפנקס בית דין רבני בקהיר. בעברית. מתוארך 22 בשבט 5443 לבריאת העולם, היינו 1683 לסה״נ. (מס׳ 7) הסכם שכירות בין אלעזר פורך, המכונה גם שֻקייר, לבין אחיו, על נכסים שהוזכרו בתיק הירושה הקודם. הרישום מזכיר גם שיפוצים שנעשו בחלק מהנכסים, ובכללם תיקון ל"ברחי" (בריחי שערים או מנעולים) ו"שייל אלגזאלה" — הליך שיפוצי שמשמעותו המדויקת אינה ברורה, אך הוא מתועד גם במסמכים נוספים מן העת החדשה המוקדמת בכתיב חלופי "סיל" ו"שיל". בשורות האחרונות של הרישום מצוין כי חלק מההסדר הכספי קשור לכספים מתוך "צרף בולוק אלצ'אווּשיה" — פעולת חליפין או הנהלת חשבונות הקשורה לגדוד הצ'אווּשאן של חיל המצב העות'מאני בקהיר.

רישום משפטי (מספר 47) בפנקס של בית דין קראי בקהיר. המיקום הוא קהיר, בהתבסס על אזכור מקום המושב כ"בית שמחה" [בית הכנסת]. הרישום מתוארך ל-26 בתמוז, ללא ציון שנה. שמואל בן פרג'אללה הכהן מופיע בפני בית הדין כדי לזמן את חביבה בת יהודה, המכונה אל-חקאן, ומעיד שהיא תקפה את בת דודתה מצד אביה, אסתר בת צדקה הכהן, המכונה אף היא אל-חקאן. לאחר מכן חביבה מתייצבת בפני הדיינים ומעידה שלא תקפה את אסתר (במיוחד באמצעות נעל — "מא נעלת אסתר"), אולם בעקבות עדותה מופיעים בפני בית הדין מספר עדים שונים למתקפה והעדויות שלהם סותרות את גרסתה. כדי ליישב את הסכסוך, נשבעת חביבה על התורה כי מכאן ואילך לעולם לא תכה עוד בן או בת קהילה.

מסמך משפטי בעברית מפוסטאט/קהיר, מתוארך לשנת [ה]שנ"ב לבריאת העולם (1591/92 לסה"נ). המסמך עוסק בחלוקת ירושה בין אלמנתו של נפטר לבין ארבעת בניו, וכן בתשלום הכתובה לאלמנה בסך 24,000 מדינים. המסמך פגום למדי. נערכו ממנו שני העתקים. בין החותמים המקוריים נמנים בנימין קאג'יג'י ואלעזר מצליח. על העתק זה של המסמך מופיעה חתימתו של יעקב בן אברהם בן יעקב בירב (נפטר 1599), שהיה בעבר תלמידו של יוסף קארו וכיהן כרב מרכזי בצפת משנת 1593 ועד מותו. א. דוד מציע שהעתק זה של המסמך נשלח לצפת, שם הוסיפו עליו הוא ואברהם בן [...] נוסף את אישוריהם. (המידע מבוסס על מאמרו של א. דוד, "משפחת בירב בארץ ישראל ובמצרים לאחר גירוש ספרד.")

כתובה קראית מקהיר, מיום רביעי, כ"ד בשבט ה'תצ"ב לבריאת עולם = 2043 למניין השטרות, שהם 1732 לספירה. החתן: שלמה בן אהרן בן שלמה הכהן. הכלה: נחמה בת שמואל בן אליהו הלוי, בתולה. מוהר עיקר: 50 כספים. מוהר מוקדם: 200 מעיינים גדולים. מוהר מאוחר: 800 מעיינים גדולים. העדים הנזכרים בגוף השטר: נסים בן עמרם בן שמואל הרופא; נחום בן אהרן בן יעקב הכהן. שלוחה של הכלה לעניין הקידושין הוא אביה. בין התנאים הכלולים בכתובה: אם תיוותר האישה ללא ילדים, יחזור כל רכושה לקרובי משפחתה מצד הדם, והיא לא תהיה זכאית למוהר המאוחר. חתימות העדים: יהודה; יעקב לוי; אהרן כהן; ישועה חזן (המכונה "אלעאקד" — מקשר הקידושין; חתם "בבית החתן").

מכתב עסקי מאברהם קולון אל יוסף ארדיעה, בעברית. התאריך: יום שני, ה' באדר [שנת ה'שי"ח], דהיינו 1558 לסה"נ (להסבר התיארוך ראו מאמרו של א' דוד). השולח התעכב שמונה ימים ברשיד, שכן לא הצליח למצוא גמלים או גמלים להשכרה, ולפיכך שלח את הבשמים והתבלינים שלו בדוברת נילוס (גרמי). הוא ור' יוסף לא הצליחו למצוא קונים לנוצות (יען) ולא לזנגביל, אך עלה בידו למכור חלק מהאינדיגו של הנמען (אנייר = añir = añil, במקור מן הערבית אל-ניל). אם תפרוץ מגפה קשה בפוסטאט/קהיר, על הנמען להכניס את כל הסחורות של יעקב לוחמית ויצחק פורדוניל לאחסון (? באוצר), שכן אין זו השעה להפקיד סחורות בידי איש. (המידע מתוך מהדורתו של אברהם דוד.)

רישום משפטי (מס' 26) בפנקס בית דין של הקהילה הקראית בקהיר, מתוארך ג' בשבט ה'שכ"ב (1562). יש פער של כשנה בכיסוי הכרונולוגי בין הרישומים שבדף זה לבין הדפים הקודמים בפנקס, המתוארכים לתחילת 1561. שלמה שֻׁקַיר מתייצב בפני אחד מדייני העדה הקראית, שמואל [הדיין], בביתו של יהודה אלחכּים, ומעיד שלא ימכור בשר אלא בתוספת מסוימת על המחיר ששילם עבורו. אם יקנה בשר כבש במחיר של 60 מֻדִי/קִנְטָאר מ"גויים או יהודים", ימכרנו במחיר 70, ואם יקנה אותו ב-70 — ימכרנו ב-80 מֻדִי/קִנְטָאר. השורות התחתונות עוסקות במחיר שיגבה שלמה עבור בשר צלוי שרכש כשהוא נא. הרישום הבא בפנקס בית הדין עוסק בתקני שקילה קהילתיים לבשר בקר.

רישום משפטי (מס' 32) בפנקס בית דין רבני בקהיר. בעברית. מקום: קהיר. מתוארך לראש ניסן ה'תמ"ג (1683). (מסמך מס' 32) רכישת נדל"ן על ידי חביבה, אלמנתו של משה ג'וואני, וחמותה שמחה בת שלמה הלוי כאתב, הפועלות כאפוטרופסיות בשם ילדיהן/נכדיהן יעקב ואסתר. הנכס ממוקם בדרב ואלי אל-ולאא', הידוע גם בשם דרב אללולואיה(?). מרבית הרישום עוסק בתיאור שרשרת הבעלויות והרכישות הקודמות שהובילו אל מכירת הנכס בידי ישראל אשכנזי לקטינים יעקב ואסתר, המיוצגים בידי אמם ובידי סבתם מצד אביהם. האפוטרופסיות של הילדים רוכשות את הנכס תמורת 7,500 מדין. חביבה מופיעה גם בחמשת הרישומים הקודמים באותו פנקס בית דין (מסמכים מס' 27–31).

רקטו: הצהרה משפטית מקהיר, 1737 לסה"נ (י"ח בשבט ה'תצ"א), שבה מעידים העדים כי שלמה בן דוד וַלֶנְסִי גירש את אשתו שרה בת מרדכי אשכנזי. חלק נכבד מהמסמך עוסק בהסדרי ירושה. ככל הנראה מדובר בטיוטה: שורות מחוקות, ואין חתימות. אותו סופר הנפיק גם את המסמך AIU VII.E.47 (PGPID 30349). ורסו: בצד ימין נמצא תיאור סיפורי (לצרכים משפטיים?) של אירועים הקשורים בברכה בן ____דיה(?) המכונה עבדאללה ענתבי ובמרדכי בן שבתי. ייתכן שיש גם אזכור פגום של "תושבי ארם צובא" בשורה 3 (ולתושבי אר[ם צו]בא יע׳׳א). בצד שמאל של הביפוליום מופיעה רשימה שבראשה הכותרת "אלו הם שמות חלקי הנדוניה (נדוניא) השייכים לר' סעד (?) קאסוטו".

מכתב מקהילת הקראים בירושלים אל קהילת הקראים בדמשק. הסופר הוא מאיר רופא תַוְרִיזִי, ועל המכתב חתומים גם מרדכי הלל ועבד אלרחים. כתוב בעברית ובערבית-יהודית. תיארוך: לא ידוע, אך ייתכן שמדובר בשנות ה-1580 לסה"נ, על סמך אזכורו של הסנג'ק בשם אבו סיפיין, הידוע ממקורות אחרים כמי שכיהן כמנהל הסנג'ק של שכם תחת סינאן פאשא. המכתב הוא תיאור חי ונוקב של המצב הקשה והרדיפות בירושלים. הכותבים מציינים שהרבנים נדכאו למעשה אף יותר, אך לאחר מכן הם הפנו עורף לקראים ופנו נגדם. הכותבים זקוקים לסיוע, ומסבירים שהם מבקשים אותו מדמשק משום שאל קהילת פוסטאט/קהיר "אין לפנות", ככל הנראה בשל צרות משלהם. דורש בחינה נוספת.

רשומה משפטית (מס' 107) בפנקס בית דין קראי בקהיר. מתוארכת ל-כ"ז בכסלו ה'שכ"ו (1565). הסכם אירוסין בין החתן והכלה המיועדים יצחק בן עבד אלכרים אלכהן אלכֻרדי ואסתיתא בת שמעון הלוי החזן (ככל הנראה אביה הוא המייצג אותה). מועד החתונה נקבע לשנה שלאחר מכן. תשלומי החתן המפורטים הם: 50 דרהם + 30 אשרפי ג'דד (חדשים). הסכם האירוסין כולל קנס שיצחק יידרש לשלם לאשתו אם יכה אותה אי-פעם, וכן סעיף המגביל את יציאתו מחוץ למצר/מצרים (או אולי קהיר). ייתכן שאסתיתא הייתה קטינה בעת ההסכם, שכן ניסוח סעיף איסור הנסיעה אולי קורא: "אלא בהסכמת הא[ב?]" (סעיפים מסוג זה מנוסחים בדרך כלל סביב הסכמתה המשפטית של הכלה עצמה).

רקטו: מסמך משפטי מקהיר, מתאריך 1730 לסה"נ (א' בחשוון ה'תצ"א), העוסק בחוב בסך 5,000 מדין דיוואני שחב משה בנבנשתי לשבתי בן מרקאדו מוגנאגי (מוג'נאג'י?). הראשון מוגדר כתושב רשיד. ורסו: רישום משפטי של קידושי סעדיה מימון בן משה מימון ואסתר בת רחמים הלוי המכונה מצפי(?), משנה זהה לזו של הרקטו אך בכתב יד אחר. שטר הנישואין כולל פסקת מיקום ארוכה במיוחד המציינת כי האירוסין התקיימו ב"כפר אנבאבה (אמבאבה) ממול בולאק קהיר סמוך לפסטאט מצרים על הנילוס". החתונה נקבעה למועד חג הפסח הקרוב, ובני הזוג הסכימו להתגורר במנצורה. מאחר שאביה של הכלה נפטר, דודתה מצד האב משמשת כנציגתה החוקית לצורך הסדרי הנישואין.

רישום משפטי (מס' 70) בפנקס בית הדין הקראי בקהיר. תיארוך: שנת 5324 או תחילת שנת 5325 לבריאת העולם (בערך 1564 לספירה), על בסיס התאריכים המופיעים ברשומות הסמוכות. צדקה בן יוסף אלנקאש נשבע בנוכחות שני הוריו כי לא ידרוך כף רגלו בבית אביו כל זמן שאביו יראה זאת לנכון. מדובר בסוג נדיר של הסדר משפטי או סכסוך, שמן הסתם נבע מעניין משמעותי כלשהו שהתגלע בין צדקה לבין הוריו. צדקה מסכים לתרום כמות של "שמן זית טוב" (זית טייב) לבית הכנסת דאר סמחה בקהיר — קנס המוכר ממסמכים קראיים נוספים מן העת החדשה המוקדמת. אביו של צדקה מופיע בשלוש הרשומות הקודמות באותו פנקס בית דין כצד בהסדר חובות ובפירוק שותפות.

שטר משפטי בעברית מקהיר, מתוארך לא' באייר ה'תר"ב (1842). מדובר בהסכם שותפות לעסק של צ'ראפלכ' (sarraflık — חלפנות כספים) לתקופה של שלושה חודשים. השותפים הם: אברהם הלוי איסכנדרי, מיכאל ספריאל ומשה הלוי איסכנדרי. השותפות מחולקת ל-100 מניות לפי החלוקה הבאה: אברהם הלוי איסכנדרי (37.5 מניות), מיכאל ספריאל (37.5 מניות) ומשה הלוי איסכנדרי (25 מניות). על השטר חתומים: שלמה אליקים (הסופר), אברהם רוזאנו ושלושת השותפים. על פי כתב היד של הסופר ברור ששלמה אליקים חתם בשם מיכאל ספריאל, וזו פרקטיקה מקובלת. עם זאת, הוא אינו חותם בשמו שלו בעת שהוא עושה זאת, כפי שנהוג לרוב אצל סופרי בית הדין הקהילתי.

רקטו: שטר אירוסין קראי. מתוארך ליום ראשון, ד' חשון ה'תפ"ח לבריאת העולם = ב'ל"ט למניין השטרות (סלאוקי), הוא שנת 1727 לספירה. המקום: קהיר. החתן: נחום הלוי בן יוסף בן רחמים. הכלה: מרחבא בת יעקב הלוי בן דניאל הרופא, בתולה. עיקר כתובה: 50 חתיכות כסף + חותם זהב + 1,000 מעדין רגילים + 70 מעדין גדולים. מוקדם: 200 מעדין גדולים. מאוחר: 800 מעדין. שלוח הכלה: אביה. בהמשך מפורטים התנאים. עדים: ישועה סופר; אהרן כהן המכונה עאמّי; משה רופא המכונה צעיר. בתחתית מופיעה הערה שעשויה לרמוז כי הביאה (הנישואין בפועל) תתקיים בשנת ה'תצ"ג (חמש שנים מאוחר יותר). ורסו: מסמכים משפטיים נוספים; ממתינים לבדיקה.

רישום משפטי (מס' 42) מתוך פנקס בית דין רבני בקהיר (בדפים 10v–11r). בעברית. מיקום: קהיר. מתוארך ל-ט"ו באייר ה'תמ"ג, היינו 1683 לסה"נ. (מסמך מס' 42) הסכם גירושין בין שמואל יהודה ב"ר יהודה רפאל לבין גרושתו שרה בת אברהם סמו/שמו (שימו). שם משפחתה של שרה מצד אביה, שלא זוהה, מופיע גם במסמך מס' 3 באותו קטע מפנקס בית הדין. לאחר ששרה קיבלה את הגט וכן את כל ממון כתובתה משמואל, היא מעידה בפני בית הדין כי היא הרה ומסכימה לשחרר את בעלה לשעבר מכל חיוב כספי הנוגע ללידת הילד וגידולו. החתימה של הסופר שהועתקה תחת הרישום היא של יצחק רעואל — שם משפחה נוסף שאינו שכיח במסמכי הגניזה מהעת החדשה המוקדמת.

מסמכים קראיים על דף כפול (ביפוליום) הנוגעים לבעלות על חלקים בנכסי דלא ניידי — בית וחנות. המסמך הראשון מתוארך ליום שני, ב' באייר ה'ת"ה (1645). המיקום הוא ככל הנראה קהיר, על סמך חתימתו של הסופר אהרן מעמ'אר ועל סמך המקומות העירוניים הנזכרים. הנכסים קשורים לאהרן רופא, לאביו אלעזר ולמשה בן אברהם צג'יר. הבית ממוקם ברובע היהודי הקראי של קהיר (בחארה אליהוד אלקראיין), והחנות רשומה בשוק הצורפים. חלק מתיאור מיקום החנות מציין את קרבתה ל"דלת סתרים" (באלצאג'ה באכ'ר אלסוק אלכביר בקרב באב אלסר). בחלקו הפנימי של הדף הכפול מופיע מסמך המשך הנוגע לתשלומים עבור חלקי הנכסים הנזכרים במסמך הראשון.

הסכם שידוכין בין אברהם בן יוסף ממון/ממ'ון לבין ביידא (?) בת משה הלוי המכונה ע'וריבי. המטבע הנקוב בשטר הוא ריאלים. השטר נכתב בתאריך 4 בינואר 1797 (ו' בטבת ה'תקנ"ז) בקהיר. מועד החתונה נקבע לחג הסוכות של השנה שלאחר מכן. המסמך מפרט חלק מפריטי הנדוניה, ובהם חגורת כסף ותכשיטים נוספים. בין העדים נמנים יוסף ממ'ון ושבתי בן-אל, ויהודה פינטו חותם באמצע השטר, ככל הנראה מטעם החתן כצד המסכים לעסקה. הסופר מציין בשורה האחרונה כי הוצאו שלושה עותקים של הסכם השידוכין. על פי כתב היד של החתימות הזמינות, נראה שהסופר עצמו לא חתם כעד. ראו את כתובתה של אחיה של ביידא, שנכתבה כשמונה שנים מאוחר יותר.

עצומה אל הווזיר אלדולה אלעות'מאניה, בבקשה להקל את עול המסים והנטל המוטל על הקהילה הקראית בקשר לבית הקברות שלהם. חתומים על העצומה שישה אנשים, שלושה מהם מתוארים כ"אלח'אדם ללעלם באלאזהאר" (משרתי החכמה באלאזהר). בצדו האחורי של המסמך מופיעה הערה ביהודית-ערבית המתארת את המסמך כ"פתווא מארבעה חכמי האסלאם להקלת המסים מעל היהודים הקראים". המסמך היה ברשות הקהילה הקראית של קהיר בבית הכנסת דאר סמחה שבחארת זווילה, ושם תועד על ידי ד"ש ריצ'רדס בשנת 1969. ריצ'רדס פרסם לאחר מכן את תיאורי כל המסמכים שמצא שם במאמרו משנת 1972 (המסמך מופיע שם כמספר XXV). כיום שמור המסמך בספרייה הלאומית בישראל.

הזמנה להשתתף בכינוס פומבי ושגרתי של ישיבת "אהבה ואחווה" שנקבע ליום ראשון, 28 במרץ 1948 (במקור אחר: 1 במרץ 1948). המסמך כתוב בערבית ובצרפתית. סריקה של המסמך מופיעה בספר "אלג'ניזה ואלמעאבד אליהודיה פי מצר" (עמ' 180), ובה ניתן לראות בתחתית שני טורי הטקסט הדו-לשוניים — צרפתית וערבית — את שמותיהם של נשיא ישיבת "אהבה ואחווה", הארון שואקה (Harūn Choueka), ושל מזכיר הישיבה, דוד עג'מי (David ʿAjamī). בכותרת המסמך מצוין גם מיקומה של הישיבה בכיכר אלט'אהר (Meydān al-Ẓāhir) בקהיר. המטרות שנקבעו לכינוס כוללות: דוח על ניהול הישיבה, דוח מטעם המורה הראשי, בחירות לוועד, ובחירת מורה ראשי.

רשומה משפטית (מס' 35) בפנקס בית דין רבני בקהיר. בעברית. מיקום: קהיר. מתוארכת לב' בניסן ה'תמ"ג, היינו 1683 לספירה. (מסמך מס' 35) הסכם תשלום צדקה לטובת היתומות סניורה ופרלה, בנותיו הקטנות של המנוח יצחק חזק. אדם בשם רחמים בן אלעזר נקיב מתחייב לתרום ליתומות 28 שריפי זהב עות'מאניים באמצעות עמנואל המכונה קונפראדו מונייס (שככל הנראה משמש כאפוטרופוס של הנערות הצעירות). רחמים מסכים לשלם 2 שריפי בחודש, אחד בכל חמישה־עשר יום. אלא אם כן היו שני אנשים שנפטרו לאחרונה בקהיר ושמם אלעזר נקיב (שם משפחה לא נפוץ), סביר להניח שרחמים היה אחיה של חביבה, אלמנת משה ג'ואני, בתו של אלעזר נקיב.

רישום משפטי (מס' 54) בפנקס בית דין קראי מקהיר. מתוארך ב' שבט 53[..], כאשר הקו התחתון של האות ש' בספרת המאות בקושי נראה — ככל הנראה שנת ה'שכ"ג, שכן הרישום הבא בפנקס (מס' 55) מתוארך לחודש שבט ה'שכ"ג. הרישום מתעד הסכם שותפות בין שני יצרני/סוחרי גבינות: עבד אלרחים בן דוד חזן פירוז ועבד אללטיף בן אברהם אבן צגיר. ההסכם כולל תנאים הנוגעים למכירות עתידיות, לסוגי הכלים המותרים לשימוש, ולהיבטים נוספים של תהליך הייצור. הסכם שותפות נוסף בייצור גבינות, השמור באותו פנקס בית דין, נמצא בדפים 8v–9r. שותפות נוספת בייצור גבינות בקרב בני הקהילה הקראית במאה השש-עשרה מתועדת בכתב יד נוסף.

מכתב בעברית מאת מאיר בן שלום בן-נעים אל הרב יעקב מולכו (אולי מקהיר לדמיאט). מתוארך לשנת ה'תק"פ, היא 1819/20 לספירה. המכתב מפרט את הסידורים שעורך מאיר בעקבות מותו של אחיו יצחק בן-נעים, שהותיר אחריו אלמנה וילד אחד. בגוף המכתב מסביר מאיר כי הוא שולח שטר אפוטרופסות ופוליסה (העברת כספים) לתמיכה במשפחת אחיו המנוח. במכתב מוזכר כי רב מסוים בשם אלגזי יהיה מעורב בביצוע הסידורים הללו. על מגוריו הקודמים של יצחק בן-נעים בדמיאט קיימת עדות במסמך נוסף. מכיוון שהמכתב שרד כקטע גניזה, ייתכן שלא נשלח מעולם ושמדובר בטיוטה (אלא אם כן הרב מולכו השתמש מאוחר יותר בגניזת בית-הכנסת בן-עזרא).

טיוטה לא שלמה של שטר אירוסין קראי. מתוארך: י"ז סיון ה'תכ"ג (1663). מקום: קהיר. הכלה: זהרה בת שלמה בן יצחק רופא. החתן: יוסף בן יצחק בן אברהם. מפורטות תרומותיו הכספיות של החתן: 50 כסף + 160 מדין + 200 מדין + 800 מדין. בצד האחורי, בפינה השמאלית העליונה, מופיעה רשומת תיוק הנוגעת לפרטי אירוסין מסוימים, אולי של אותו זוג אך בתאריך מאוחר בכ-6 חודשים מן הטיוטה (כ"ט כסליו ה'תכ"ג). החתן מכונה שם בן יצחק שאמי, ומוזכר רק בא-כוחה המשפטי של הכלה: סבה אהרן. אם אכן מדובר באותו זוג, הרי שזה סבה של זהרה מצד אמה, שכן סבה מצד אביה — יצחק — מצוין בשורה 7 בצד הקדמי כמי שכבר אינו בחיים.

שבעה קטעים. דף 1: קבלה בלאדינו, ובה אזכור של "de el Turco Musa(?)" (הטורקי מוסא?), שמעון, ו"anillo" (אנילייו) — "טבעת" — כחלק מהעסקה. דף 2: מכתב בלאדינו מאת שלמה טאפיירו, וייתכן שחתום עליו גם יהודה אלקליץ'(?). מוזכרת אחות בשורה 6, ואח בשם משה/מנשה בשורות 8–9 בהקשר של רכישה. דף 3: פירוש למשנה, כתובות א, א, בעברית. דף 4: מכתב מאת אהרן די-לוצֵ'נה בלאדינו. נזכרים בו מאיר לומברוזו ויצחק רוביו. דף 5: מדרש על פרשת ויגש, בעברית. דף 6: מכתב עסקי מאת אברהם ארפול (ארפול) מקהיר אל שותפו העסקי שמואל כהן דבח מרשיד, מאמצע המאה ה-15. דף 7: רשימה של פריטים ומחירים בערבית-יהודית.

רישום משפטי (מס' 110) בפנקס בית דין קראי בקהיר. מתוארך לכ' בשבט [ה'שכ"ו] (1566), שלושה ימים לאחר הרשומה הקודמת. מסמך קצר המציין כי תרכיה בת פרג'אללה בן נצראללה הלוי ויוסף בן עבד אלדאים בן יוסף הלוי נישאו זה לזה בפני שני עדים, אך ברור שאין מדובר בכתובה והמסמך אינו עוקב אחר הנוסחאות המקובלות ביתר הרשומות של אותו פנקס בית דין (למעט הרשומה הסמוכה מס' 109). תשלומי החתן רשומים כך: 50 דרהם + 200 מדין + 1,000 מדין. בשורות הסיום מצוין כי העאקד (הרב המסדר את הקידושין) היה שמואל הדיין, אחד מדייני הקראים המוכרים מרשומות אחרות, וכי החתונה התקיימה בביתו של שמואל אלפולאדי.

רישום משפטי (מסמך מס' 11) מתוך פנקס בית דין רבני בקהיר. כתוב בעברית. נערך בקהיר ב-ב' באדר ה'תמ"ג (1683). (מסמך מס' 11) עסקת מקרקעין בדירה הנמצאת בקומה עליונה בקהיר. הרמוזה, אלמנתו של מסעוד מצראתי, מוכרת את הבעלות על הדירה לרחמה בת משה בן-חיים, אשתו של שמואל הכהן בונא. הדירה הייתה קודם לכן בחזקתה של אסתר, אמה של הרמוזה — אסתר בת עמרם אוזון (ייתכן ששם המשפחה הוא השם התורכי Üzün), אלמנתו של ח'ליפה סווידאן. כחלק מהליך המכירה, הרמוזה מעידה בפני בית הדין שאמה אסתר לא הותירה אחריה יורשים אחרים בעת פטירתה. מחיר הדירה הוא 1,200 מדין, ורחמה שילמה אותם מכספי נדונייתה.

מכתב מאישה בקהיר אל אחיה אבו אלחסן בן והב, גיסו של [...], במליג'. כתוב בכתב ערבי. השולחת מזוהה ככ"אחותו" (כרימתהֻ) בכתובת שעל גב המסמך. המכתב נכתב בשמה בידי בן או אחיין, המכנה את הנמען "אבי" בגוף המכתב עצמו. מאז שהנמען יצא לדרכו היא בוכה ללא הרף. הם שלחו אליו מספר מכתבים מבלי שזכו למענה. ילדיו של הנמען וילדיהם של אחותו שולחים את ברכותיהם ומפצירים בו לבוא לראותם ("פמא בקי פי אלעמר אכת'ר ממא מצ'י" — לא נותרו מן החיים יותר ממה שכבר חלף). האחות מבקשת מן הנמען לבוא לחגוג עמה את החג. דרישות שלום מסיד אלאהל. בשולי הדף מופיעה הערה לפיה שלחו עם נושא המכתב 3 דרהמים.

רישום משפטי (מס' 45) בפנקס בית דין רבני בקהיר. בעברית. מיקום: קהיר. מתוארך ב-כ"א באייר ה'תמ"ג, הוא שנת 1683 לסה"נ. (מסמך מס' 45) שטר מחילה והסדר חוב בעקבות סכסוך כספי בין שני שותפים עסקיים לשעבר, חיים בן אברהם ראפא ואברהם בן מצליח הלוי ח'ליף. חיים טען בעבר כי אברהם חייב לו סכומי כסף שונים, וביניהם סכום שאברהם נטל מחלקו של חיים ברווחי השותפות והעבירו לאדם בשם שלמה גובילי/גוּבילי, תושב דמיאט. אברהם הסכים להחזיר סכום זה כחלק מפירוק השותפות, אך טרם פרע אותו. חיים אף תבע מספר תביעות כספיות נוספות, אך כעת הוא מופיע בפני בית הדין ומעיד כי חובותיו עם אברהם הוסדרו.

שטר מכר בכתב ערבי. יהודי רבני מוכר ליהודי קראי בית בקהיר בשכונת חארת זווילה, במקום הנקרא רחבת סרור אללؤלؤי. התאריך הוא שנת 769 לה'(הג'רה). בצד האחורי מופיע שטר העברה נוסף, שתאריכו דהוי, ובו הקונה מן הצד הקדמי מוכר מחצית מן הנכס לקראי אחר. לפי ריצ'רדס, שתיאר את המסמך, מצוי בצד האחורי פצל (פסקה) נוסף, דהוי מאוד, שהוא שטר הקדש. המסמך היה ברשות הקהילה הקראית בקהיר בבית הכנסת דאר סמחה בחארת זווילה, ושם תועד על ידי ד"ש ריצ'רדס בשנת 1969. ריצ'רדס פרסם מאוחר יותר את תיאור כל המסמכים שמצא שם במאמרו משנת 1972 (כמסמך מספר V). כיום המסמך שמור בספרייה הלאומית בישראל.

רישום משפטי (מס' 85) בפנקס בית דין קראי בקהיר. מתוארך ל-6 בחשוון ה'שכ"ה (1564). הסדר חוב בין בני זוג, שבו עבד אלרחים בן דוד החזן מודה בחוב של 47 אשרפי ג'דיד לאשתו סת אלאהל בת נצר אבן עטאר. ברישום ישנו קטע שנמחק במחיקת קולמוס, ולפיו סכום זה נקוב בכתובתה של סת אלאהל. תנאי הפירעון חריגים: עבד אלרחים מתחייב להשיב את הסכום בתשלומים יומיים בסך 1 נצף פצ'ה ליום. מאחר שבני הזוג אינם מבקשים להתגרש, עצם החזרת הנדוניה של סת אלאהל מעוררת את השאלה האם בעלה עשה בה שימוש לרעה באופן כלשהו — אך תנאיו המדויקים של הסדר החוב נותרים סתומים, נוכח היקפם הרב של הקטעים המחוקים.

רישום משפטי (מס' 92) בפנקס בית דין קראי בקהיר, בתחילת חודש אדר א' שנת ה'שכ"ה ליצירה (1565 לסה"נ). הסכם רכישה הנוגע למטאטאים או לזכויות טאטוא(?) בשוק הצורפים בקהיר, בין עבד אלרחמן בן ח'דר אלפולאדי לבין אברהם בן דוד הלוי, שיח' אליהוד (ראש היהודים). העמימות בשאלה האם הרכישה מתייחסת לפריטים פיזיים או למניות/זכויות עסקיות נובעת מן העובדה שהרכישה היא מתוך חלקו של אברהם בן 12 "כנסה"(?) בארציה (דמי קרקע או דמי אחסון) של שוק הצורפים. המוכר, אברהם הלוי, מעורב בעסקה נוספת באותו פנקס בית דין העוסקת בענייני טאטוא בשוק הצורפים מיוני 1565 לסה"נ. דרוש בירור נוסף.

שטר אירוסין קראי מקהיר, מתאריך ט"ו בסיוון ה'תקי"ט (1759). האירוסין הם בין החתן יוסף בן גדליה בן אהרן המכונה צעיר ובין הכלה הנה בת אהרן הרופא. החתן מתחייב שלא לשאת אישה נוספת במשך עשר שנים, אלא אם כן אשתו תישאר חשוכת ילדים, וכן להימנע מלהזיק לה או לבני משפחתה. כמו כן הוא מתיר להנה לבצע מטלות בית עבור קרובי משפחתה הקרובים בעיתות צורך. הכלה הייתה נשואה בעבר, אך שטר האירוסין אינו מציין אם היא אלמנה או גרושה — וגם שטר השידוכין של בני הזוג (PGPID 27927) אינו מבהיר נקודה זו. כתובתם של בני הזוג, המצויה במצב של פגיעה קשה, שמורה במסמך נפרד (PGPID 27778).

רישום משפטי (מס' 25) בפנקס בית דין רבני בקהיר (בדפים 6v–7r). כתוב בעברית. מקום: קהיר. תוארך לשליש הראשון של חודש אדר ה'תמ"ג לבריאת העולם, שהוא שנת 1683 לספירה. (מסמך מס' 25) הסכם מכר של חלקים במספר נכסים הממוקמים ברובע היהודי של קהיר (או אולי בסמוך לו). לאחר שקיבלו דירה ושלוש חנויות במתנה מסבתן המנוחה, מירה אלמנת שלמה ריוס מוכרת את חלקה בנכסים אלה לאחיה יצחק בן יעקב בן-אלחדב. מלבד מירה ויצחק, עוד נכד אחד קיבל מתנה של חלק בנכסים: יצחק בן אברהם בן-אלחדב. סבתם של השלושה, מרים אלמנת יצחק בן-אלחדב, הגיעה במקור לבעלות על הנכסים כחלק מהסדר כתובתה.

רשומה משפטית (מספר 35) בפנקס בית דין קראי בקהיר. הרשומה מתוארכת ל-כ"ה בסיוון ה'ש"כ (1560 לסה"נ), ומהווה קפיצה כרונולוגית משמעותית אחורה ביחס לרשומה שקדמה לה בעמוד הקודם של הפנקס, המתוארכת ל-י"ג בחשוון ה'שכ"ב. פער זה מלמד כי רשומות מסוימות בפנקס לא נכתבו ברצף, אלא הושאר ביניהן מקום ריק שנועד לרשומות עתידיות (אלא אם כן הסופר שכח להוסיף את הספרה האחרונה בתאריך). בגוף הרשומה מתועדת הסכמה שהושגה בפני בית הדין בין יוסף בן עבד אלחק לבין עבד אללטיף בן משה אלמע'רבי, ולפיה יישא יוסף לאישה את תרכיה (תרכיה) בתו של עבד אללטיף, שלא נישאה קודם לכן (בכר).