קהיר במסמכי הגניזה

מסמך משפטי. רישום מבית דין קראי בפרסית-יהודית משנת 951 לסה"נ, חתום בידי [...] בן אסמאעיל, אברהם בן פדאוי (פדאוי) וסעיד הל[וי]. המסמך הנוכחי, בדומה לשטר המשפטי מאהוואז משנת 1020, הגיע מגניזת קהיר, אך הוא מוקדם ממנו ב-70 שנה. ייחודו בכך שזהו המסמך הפרסי-יהודי הראשון המזוהה במפורש כקראי. טקסט שפרסם לפני שנים לא רבות ד"נ מקנזי זוהה על ידי י' רוזנווסר כקטע מספר מצוות קראי, וזיהוי זה נתמך במקבילות מספר המצוות של ענן. המסמך החדש, המעיד באופן חיובי על השימוש בפרסית-יהודית בקרב הקראים, עשוי לסייע בהפגת ספקות נוספים בנושא. גם הטקסט הנוכחי הוא מסמך משפטי, ובו מאפיינים אחדים המשותפים לטקסטים פרסיים-יהודיים מוקדמים. הוא חולק עם קטע ספר המצוות את התופעה המיוחדת של שימוש באות זי"ן לציון העיצור j; הוא משתמש לאותה מטרה גם בגימ"ל, בעוד שקטע ספר המצוות משתמש בצד"י כאות חלופית לציון j. תצפיות אלה מסבכות במידת מה את התמונה שצייר ז'. לזאר בטבלה המראה כיצד מיוצגים פונמות פרסיות בטקסטים פרסיים-יהודיים שונים, אך בהיעדר ציוני מקום לגבי המסמכים הקראיים, אין להסיק מסקנה מתופעה זו. מאפיינים נוספים המופיעים במסמך זה ומשותפים לטקסטים פרסיים-יהודיים מוקדמים אחרים הם: מילות היחס ō (הנכתבת '-, 'w או w-), 'zmr (בדרך כלל מלוּוָה ב-r' כאחרית-יחס), ו-mr (?). יש לציין שמילות יחס אלה הן במקור בעלות משמעות דאטיבית, אך נוטות לשמש גם לאקוזטיב, וכי 'zmr מתועדת בקולופונים הפרסיים-יהודיים מקאיפנג כאחרית-יחס בעלת אפקט גניטיבי. הביטוי gan 'eden ba(h)r ("שיש לו חלק בגן עדן") מופיע ככינוי קבוע לנפטר, ומזכיר את הכינויים 'eden bereḵ ו-'edenī (או 'adanī), המשמשים באופן דומה במצבות הפרסיות-יהודיות מגוּר שבאפגניסטן, שפרסמו ג' ניולי וא' רפ. ראויים לציון המילים 'by, tys, zwyšt, pzyšt, והשימוש המעניין ב-zyst (=פרסית קלאסית ופרסית אמצעית jastan, "לקפוץ", ומכאן "להתרחש, לקרות", וכאן במשמעות של "להיווסף, להצטרף לחשבון"). (ייתכן שגם מסמך אהוואז הוא קראי: לפי גויטיין הוא נוגע לאחים התֻסתרים, הידועים כקראים.) תרגום המסמך: "נוכחו [בבית הדין של] הקראים בעת זו(?) שמואל, חיים ואהרן, והציגו לפנינו (??) שאלה לשם אזהרה (?) ב-16 באב בשנת 1262 לשטרות. שמואל הנזכר הגיש בקשה לחיים ואהרן, נאמני חסן הממונה, שיהא חלקו בגן עדן, דודם מצד האם, ואמר: 'הוא עשה דבר שנזקף לזכותי, אני שמואל, ושהיה אמור להיזקף לחובתו של חסן הממונה, תנוח רוח האל את נפשו.' אמרנו להם: 'אנו עורכים (הסכם) ביניכם, כדי לחייב אתכם בפשרה, שלפיה כל מה שנעשה לאנשיכם או למענכם, עליכם לקבל ולא לפעול אחרת, ולא לפנות לבית דין אחר זולת זה לכל תביעה.' הם הסכימו להסדר ולתנאי זה, ושמואל הנזכר קיבל (?) על עצמו תנאי זה ואישרו על עצמו בשבועה, היינו, אם (יעשה) אחרת ממה שיאמרו לו בבית דין זה של הקראים [השבועה נותרה בלתי גמורה]. אז אמרנו לחיים ואהרן הנזכרים: 'כפי ששמואל זה לקח על עצמו, כך גם עליכם לקבל זאת.' הם אמרו: 'כן, הדבר מוטל עלינו.' ואז שמואל הנזכר הגיש בקשה בעניין (רכושו של) חסן הממונה, שיהא חלקו בגן עדן. דברים רבים הוחלפו בין שלושתם בעניין זה, וחיים ואהרן הנזכרים הציגו את ספרי החשבונות של חסן הממונה, שיהא חלקו בגן עדן, וראינו שמן הבדיקה לא עלה לנו דבר, היינו שאין כל דבר שייזקף לזכות שמואל כנגד חסן הנזכר. לבסוף הסכים שמואל הנזכר וקיבל את הדבר ברצונו החופשי, ואמר: 'אני מסכים ומקבל שחיים ואהרן אלה, אחיי, יערכו בעצמם חיפוש בספרי החשבונות של דודנו, וכל מה שיאמרו שמצאו שם, בין אם לטובתי ובין אם לרעתי, דברם יהיה אמת ומקובל, והם נאמנים בכל מה שיאמרו שהם בקיאים בו ומצאו בספרי דודנו לגבי מה שאני חייב. אם יאמרו שמצאו דבר מה בספרו שאני חייב, אשלם זאת ללא סירוב, ללא דיחוי וללא תירוץ.' שמואל הנזכר נתן ארכה לחיים ואהרן אחיו לערוך חיפוש באותם ספרים עד חודש מרחשוון של שנת 1263, מרצונו החופשי. גם חיים ואהרן הנזכרים הסכימו לאופן זה ויצאו מבית הדין של הקראים (בהסכמה) על אופן זה. עשינו זאת בשני חלקים, ונתנו אחד לשמואל ושניים לחיים ואהרן, כדי שיגיע לידי כל אחד מהם לזיכרון, לבחירה ולראיה. ... עלי ... בו אסמאעיל ... סעיד ... אברהם בן פאדוי, עד." המכתב סווג כ-"L16" במיון (הבלתי-מפורסם) של שאול שקד לטקסטים פרסיים-יהודיים מוקדמים.

מכתב בלאדינו מהסוחר אברהם מאיו אל אביו, ככל הנראה מאלכסנדריה לפוסטאט/קהיר, העוסק בעסקאות מסחריות רבות ובהגעתה של ספינה ונציאנית. אברהם מדווח שקיבל את מכתב אביו ובו נמסר כי בחר את הזעפרן ומכר שניים משלושה פֿרדוס (שקים) של גֿידארי (אולי אריג הודי המכונה "gudari"; ייתכן שמדובר בכיסוי הראש הטורקי "çidari"; הסימן הדיאקריטי מעל הג' מורה כי אין מדובר ב-g קשה). אברהם ושותפו סלימאן יקנו וישלחו כמה שיותר גֿידארי שיוכלו למצוא. "כאן, הוא ואני כאחים. כך גם אתה וח'דיר צריכים להיות כאחים. עזור לו תמיד." בהמשך מזכיר אברהם חמישה שקי צימוקים, ומפרט את הסחורות ששלח לאביו: (1) חמש-עשרה לוחות עופרת המסומנים "Mayo Kavakado"; (2) חמש אספוארטס (סלים) של תחמוצת עופרת (מרדסינך, ככל הנראה מהפרסית "murda-sang"; הזיהוי הוצע על ידי פרופ' דניאל שפילד), הנושאות את חותמו של סלימאן; (3) ו-107 "קדיוֵס" (?) של ברזל איסטנבולי משובח, ששלח בלוויית ח'דיר. העופרת עלתה 3 דוקטים, ובסך הכול 32 דוקטים ונציאניים ו-33 מועיידי. תחמוצת העופרת עלתה 100 דוקטים, בסך הכול 845 [...], והברזל עלה 182 דוקטים, בסך הכול [...]. אברהם שילם 37 מועיידי עבור הגֿירמה (מההקשר: המחסן? ראו בצד האחורי, שורה 21). לאחר מכן הוא מדווח כמה עלה לו להעביר כל סחורה לרשיד, משם הועברו ככל הנראה לפוסטאט/קהיר. אברהם שילם 29.5 דוקטים ונציאניים עבור חמשת שקי הצימוקים — נראה שהדבר שווה ערך ל-60 מועיידי לקנטר — והוא שמח שהשיג את הצימוקים הטובים ביותר מהספינה במחיר נוח. הוא שילם 100 דוקטים ונציאניים ו-100 קורונות עבור ה"מירסה" (? מירסה) ומבקש מאביו לכתוב במהירות [אם הוא חפץ בה], משום שיש ביקוש רב למירסה. כן רכש עוד צימוקים, וחמישה קנטרים של גבינה (? קיסה) במחיר קורונה אחת לקנטר. אברהם מבקש מאביו לשלוח לו חלק מההון, משום שהוא זקוק להפעילו "מעתה ועד סוכות" בעונת המסחר, שאם לא כן "קבוצות גדולות כאלה הבאות מוונציה" [יקדימו אותנו? המשפט נראה חסר], ועדיף שאביו יחיה מרווחיו ולא מההון העסקי ("el cavdal"). עוד מדווח אברהם כי [...] של העיר נפטר אתמול לאחר יומיים של ייסורים מהמגפה. "בנו הצעיר של המורה (אלמועלם) פצוע. המוסלמים ("moros") נלחמים שוב ("de nuevo se hieren")." אברהם נותן הוראות מה על בוניאל לקנות עבורו ("לא עדשים, אלא חתיכה של רוודי מתלוק"). אברהם מבקש מאביו להודיע ליעקב בן חביב שמשה בן היני הגיע וסיפר לו שהוא נטש את הגומי (la goma) ברשיד, משום שלא הצליח למצוא נהגי גמלים ומשום שהיה כבד מדי להעבירו בכל דרך אחרת. הוא הותיר את הגומי שם בנאמנות ("encomendado"), עם די כסף עבור נהגי גמלים והוצאות נוספות כדי שיועבר הלאה. "כשיגיע, נשתדל למוכרו, אל תדאג כלל." נראה שאברהם הפסיק לרגע, משום שהדבר הבא שהוא כותב הוא: "הגומי הגיע." הוא מסיים את המכתב בנשיקות לאמו וליצחק ולנסים. בנספח הראשון הוא מבקש מאביו לבדוק את שקי הצימוקים של ח'דיר ולראות אם נושאים סימן של עוגן ו[...], ולכתוב לאברהם ולעדכנו. בנספח השני הוא מבקש מאביו לשלוח [מטבעות] טובים, גדולים, מסוג "קאיתביי" (מטבעות שהוטבעו תחת קאיתביי? שלט בשנים 1468–1496 לסה"נ) באמצעות אבן חביב או בוניאל, מי שיגיע, ושהם יושארו עבור אברהם בגֿירמאס. אך אם אף אחד מהם אינו מתכוון לבוא, אזי יש לשלוח את הסחורה עם שמואל כהן, "וכתוב לו שהם שייכים לרחמים." השורה האחרונה במכתב מזכירה סחורה סתומה (פשתן? עצי הסקה? לינו די סאפאר) ואומרת "אל תכתוב את תשובתו" (?), אולי משום שמדובר בעניין רגיש. כפי הנראה נכתב בשנת 1513/14 לסה"נ, על סמך (1) האזכור של יעקב בן חביב, שאולי זהה למחבר המפורסם של "עין יעקב" שנפטר ב-1516 לסה"נ, (2) האזכור של חולה מגפה, ו-(3) התפרצות ידועה של הדֶבֶר במצרים בשנים 1513/14. מנגד, מוכר לפחות עוד יעקב בן חביב אחד במסמכי הגניזה מראשית המאה ה-18. כמו כן, קיים קטע של מסמך עברי משנת 1544/5 לסה"נ שבמרכזו עומדים אברהם, רחמים, וסחר בצימוקים.

מכתב מאת המלמד בו אלחֻסיין יהודה (בן אהרן?) אבן אלעמّאני באלכסנדריה, אל בן דודו השלישי וגיסו, הרופא ישועה בן אהרן אבן אלעמّאני, השוהה בבית החולים בקהיר. ערבית-יהודית. מתוארך: י"ב באלול [ד'תת"ק+]קס"ח = ד'תתקס"ח לבריאת העולם, דהיינו 1208 לסה"נ (אם כי בכרטיסיית גויטיין מצוין 1217 או 1228 לסה"נ, ייתכן משום שעבד מצילום). החלק הראשון (שו' ה–לד בעמוד הפנים): יהודה מפרט את הצעדים שנקט כדי להבטיח את הצלחת הנמען בלימודי הרפואה בפסטאט/קהיר, על מנת שיוכל להתחיל לעסוק במקצוע באלכסנדריה. (השימוש בכינויי הגוף במכתב מבלבל מעט, ולא מן הנמנע ש"אחי" מתייחס לאדם אחר ולא לנמען.) יהודה כבר שלח קודם לכן הוראות עם הנער מוהד'ב בן מרֵיות הכהן. הוא ממליץ לרופא לעתיד להציג מכתבי המלצה לוואלי, לקאצ'י, לאלמֻוַפַّק, לאבן תַמّאם המפקח (אלמֻשארִף), ולאבן צדקה (לפי גויטיין, רופא שומרוני נודע). מי שמבקש ללמוד אצלם חייב ללמוד בפסטאט ולקבל את "תעודת ההתנהגות הטובה" (תזכִּיה) בפסטאט. עליו לשאוף אך ורק לתזכִּיה ולא לחוס על הוצאות, שכן אם ישיג את התזכִּיה — השיג הכול, ובמהרה ישיב את הכסף שאיבד. יהודה צירף גם שלושה מכתבים נוספים עם מוסר המכתב הנוכחי, ובהם מכתב מאבן אלקאש אל אלשיח' אלסדיד, מורהו (אֻסתאד') של הרופא לעתיד. כמו כן שלח יהודה חמישה מכתבים עם הגוי מנצור אלחרירי, שהוא קרוב משפחה של אשת אבן אלתִנّיסי. שלושה מהם הם מאת הפקיה אבן עיסא: הראשון תשובה למכתבו של הרופא לעתיד, השני מכתב המלצה לאדם בשם אלשרף בבית החולים, והשלישי מכתב לבנו של הפקיה סלאמה אבן אלאעמא (זה האחרון אינו קשור לרופא לעתיד). שני המכתבים הנוספים מתוך החמישה הם מאת יהודה עצמו: האחד אל הרופא לעתיד והשני אל המורה אלסדיד. יהודה מבקש לכתוב מכתב לאלשיח' אלמֻוַפַّק אבן אלדמיאטי, אך אינו יודע את שמו העברי (גויטיין הבין "שטף לשון"), ולכן הוא מבקש מהרופא לעתיד לשלוח לו מכתב ובו פרט זה. בהמשך מופיעות הוראות נוספות על אודות אבן אלתִנّיסי וקבלת רֻקעה בכתב ידו של הדיין מאת הקראי אלשיח' אלת'קה. החלק השני (שו' לה–מח בעמוד הפנים): יהודה שלח מספר מכתבים נוספים עם עֻמר המוכּארי (חמּר/נהג בהמות), משום שדאג לאחיו. יהודה במצוקה בשל מס הגולגולת. אבן רֻזיק אמר לו שהנמען ערב עבורו לתשלום. יהודה התווכח עם אבן רֻזיק בעניין, ובחשאי פנה אל גובה המס הנוצרי (עאמל) והשיג ארכה של עשרה ימים. כנראה שהשאלה היא אם עליהם לשלם את מס הגולגולת של אחי יהודה באלכסנדריה; יהודה סבור שהכסף ילך לאיבוד, שכן אינו מאמין שהמס לא שולם כבר בפסטאט, חודש וחצי לאחר המועד האחרון. הנוצרי אמר לו ששמע ממישהו שאחיו של יהודה כבר שילם את המס לאוצר (בית אלמאל) ושהקבלה (וֻצול) צפויה להגיע בקרוב. יהודה נואש לדעת את התוצאה במהרה, משום שהם כבר נמצאים "תחת איום" (תחת אלתהדיד). החלק השלישי (שו' מט עד הסוף): יהודה מתאר עניין מבייש שאירע באלכסנדריה — כיצד גירש השלטון את התלמיד חכם והסוחר יוסף אלבגדאדי, בעקבות עלילות שווא מצד מקורביו של הדיין אנטולי. יהודה כבר שלח עדכון על העניין הזה עם עֻמר אלבגדאדי. תחילה הייתה הלשנה לדיין היהודי, שכרוכה איכשהו במומר ובטענה שיוסף השליך קליפות אבטיח ושתן על מישהו (שו' ג–ד בעמוד האחורי). לאחר מכן התרחשה תקרית בבית הכנסת שכללה קריעת בגדים, ויוסף או התעלף באמת או העמיד פנים שהתעלף. במקום נכחו גם אנטולי, סעדיה החסיד, הִלאל (כנראה אחיו של מאיר בן יכין), ובעלי בריתו של אנטולי. בהמשך הולשן יוסף לאמיר חֻסאם אלדין כמי שמקלל את דת ישראל ושיש לגרשו מן העיר. האמיר שלח את "העבד השחור" ואת המשרת שלו (פַרّאש) לחפש את יוסף, כשהם קוראים: "היכן הזר המקלל אנשים ואת אבותיהם?" יהודה ניסה להסתיר את יוסף מאנשי החיפוש באומרו: "זה תלמיד חכם ומלמד עניו, שלעולם לא היה עושה דבר כזה." אך מודיעם, טאהר אלדמשקי, הלשין על יוסף, ויהודה ננזף על שהפריע לצדק השלטון. בהמשך מופיע תיאור מפורט של גירושו של יוסף.

מכתב בעברית (משובץ ערבית, תורכית ואיטלקית), הממוען לשני סוחרים שאינם נקובים בשם (אחד מהם דודו של הכותב), שנכתב כמעט בוודאות באלכסנדריה באמצע המאה השש-עשרה. הכותב מדווח על קבלת הפנים האלימה שניתנה לאוניות אירופיות בנמל אלכסנדריה, כפעולת תגמול על השתלטות על אונייה מצרית של סוחרים במסינה (סיציליה). "הבוקר ממש הגיע הצ'אווש באשי ועלה על הגלאון הוונציאני שהגיע מכרתים ("קנדיה"). הוא לקח את המלחים בשבי יחד עם רב-החובל שלהם, ועתה הוא מביאם לפוסטאט/קהיר עם 30 ינייצ'רים מן המגדל [קסרקטין הינייצ'רים באלכסנדריה?]". אילו היה אנדריאה די אוריו מגיע עם אוניותיו, או צ'יקאלה השודד-הפרטי (השולל) עם אונייתו, לא היו נוהגים בהם כך. השלטונות באלכסנדריה כנראה חתכו את עוגניהן של מספר אוניות אירופיות נוספות והרסו את המזחים (? האסקאלה = escala, מאיטלקית), ויצרו פאניקה ואימה בקרב רבי-החובלים (פאטרונס) שהופרדו מאוניותיהם המשייטות עתה חופשיות בים. הכותב מתעקש שאונייה ונציאנית הבאה מכרתים ונושאת את דגלו ("בנדריה") של סן מרקוס (שכונה "עון מארקו" = סין מארקוס, כדי להימנע משימוש במילה "סן") אינה עוסקת במעשי שוד-ים ואין לנהוג בה כך. הסיבה למתרחש היא שעלי נומיר אל-רשידי הגיע בשבוע שעבר עם מכתב למושל (סנג'ק), ובו דיווח כי אונייתו נתפסה במסינה אף שכבר קיבל הבטחה למעבר בטוח (אל-אמאן). הכותב ממליץ בתוקף לנמענים לפנות לקונסול, שיכתוב מיד למסינה ויורה להשיב את אונייתו של עלי נומיר, שאם לא כן הבאשא ידע כיצד לטפל בשבויים הוונציאנים הללו, והמצב יהיה נורא עבור כל שאר האוניות שיגיעו ממסינה. ישנם שניים או שלושה רבי-חובלים פלורנטינים הנואשים עתה לצאת מאלכסנדריה משום שעסקיהם נמצאים במסינה. עם זאת, אסור לנמענים לחזור בדיוק על דברי עלי נומיר בפני הקונסול או בפני שאר הסוחרים, משום ששיקר. לא הייתה כל הבטחה למעבר בטוח. אדרבה, המוסלמים עגנו בטעות בשטח סירקוזה בלילה, בחושבם שהם במהדיה (תוניסיה). כשהחלו הפעמונים (הקאמפנאצ'י) לצלצל בבוקר, הבינו כי הם בנמל נוצרי וניסו להימלט. אונייתם נתקעה בסלעים, והם נתפסו בשבי על ידי כמה סירות קטנות שיצאו ממגדל סירקוזה. כל זה ידוע משום שאונייה אחת הגיעה לאלכסנדריה עם 20 שבויים ממסינה, אשר סיפרו כי האונייה נתפסה בסירקוזה ולא במסינה. הכותב מבקש מהנמענים לפעול במהירות לפתרון הבעיה ולהשיב לו דבר. הוא עיכב שתי אוניות שעמדו לצאת מאבו קיר לכרתים, עד שיגיעו ידיעות, משום שאינו רוצה שהשמועה על האירועים הללו תגיע לאירופה ותרתיע את אוניות הסחר הרגילות מלהגיע לאלכסנדריה השנה. הכותב עובר אחר כך לעניינים מסחריים, ומזכיר ידיעות שקיבל במכתב מהמשר ג'אקומו ובמכתב לאדם בשם אראן. על הנמענים לקנות כמה שיותר פלפל, משום שלאוניות הבאות מליבורנו וממסינה לא צפוי להיות הרבה ממנו. כך גם בנוגע לזנגביל: הזנגביל הטרי כולו נמכר באירופה, ולכן האוניות המגיעות ירצו עוד, אך רק טרי — אסור שיהיה רקוב כלל. הכותב מזכיר גם תבלינים, פשתן ועורות. אוניות מצרפת אינן צפויות השנה, אך האוניות מליבורנו וממסינה ירכשו סחורות לשלוח לצרפת. "אמרתי לכם פעמים רבות שיש ביקוש גבוה בכל אירופה ל-Cassia fistula (ח'יאר שנבר), אך לא הקשבתם". הכותב אחר כך מזכיר את שותפותו של הנמען עם משה בן שושן. אגוזי מלך זוכים לביקוש רב בוונציה. הכותב סוחר עם סוחר מראגוזה (דוברובניק) האומר לו שאחרי האירועים הללו באלכסנדריה, אפילו אם יקבל את משקל כל סחורתו בזהב לא ישוב לאלכסנדריה, ושום סוחר אירופי לא ירצה לבוא שוב לאחר כל זאת; כל הנמצאים באלכסנדריה כעת מתכוונים לעזוב. הראגוזי הזה תכנן לבוא ולחיות שם 3 שנים, אך עתה הוא מתכנן לצאת. הכותב מסיים בקריאה לנמענים לפעול במהירות, ולזכור לקנות כמויות גדולות של זנגביל טרי ופשתן. המידע מבוסס בעיקר על מהדורתו והערותיו של אברהם דוד.

מכתב מחיים בן עמאר אלמדיני, מפלרמו, ככל הנראה ליוסף בן מוסא אלתאהרתי (לפי גיל, אך שם הנמען אבד). תאריך משוער: סביבות 1055 (גם זה לפי גיל). המכתב כולל פרטים על נזק שנגרם לסחורות (פשתן ואינדיגו) שנשלחו ממצרים לסיציליה. בנוסף, מוזכרים בו פרטים על משי, עורות, שמן ועופרת המיוצאים מסיציליה. ג'סיקה גולדברג פותחת את ספרה על מסחר ומוסדות בים התיכון בימי הביניים בפרישה יפה ומרתקת של תכני המכתב: סביב שנת 1050 הונחה חבילה על שפת הים בנמל מאזארה שבמערב סיציליה. היא הייתה עטופה בבד קנבס וקשורה בחבל, ומבחוץ נכתב עליה השם "מצליח בן אלי[ה]ו", הדיין של פלרמו. החבילה הכילה אינדיגו, וחבילה כזו ייצגה סכום כסף ניכר: כ-175 דינרים אם היה זה אינדיגו מן הזן הסורי, ופי שלושה מכך אם היה זה אינדיגו כירמאני משובח. אך החבילה הייתה רטובה, עובדה שהפחיתה את ערך האינדיגו והייתה כרוכה בעבודה רבה עבור מישהו. ולכן היא נותרה מונחת על שפת הים במשך מספר ימים. חיים בן עמאר, "נציג הסוחרים" (וכיל אלתג'אר) בפלרמו, גם הוא היה על שפת הים במאזארה, ממיין, פורש, מאוורר ואורז מחדש את האינדיגו בחבילה רטובה שנייה שהורדה מאותה אונייה שלא עמדה במזג האוויר. אחמד בן דאוד, פקיד שכל אנשי פלרמו הסכימו להפקיד בידיו את סחורותיהם, שאל אותו על החבילה היתומה. חיים הציע להעבירה לפֻנדק (פונדק/חאן) עד שיתקבל מענה ממצליח. אך מצליח, שכתב מפלרמו, השיב שהחבילה אינה שלו כלל וסירב לקבלה. מצד שני, האם חיים יוכל להוציא מהחבילה את שני חלקי האינדיגו השייכים לאחיו ולשלוח אותם אליו? חיים הציג את התוכנית בפני אחמד בן דאוד, שמיהר אף הוא לדחות את האחריות: "אם אתה מוכן לקבל את החבילה בשלמותה — מה טוב. אם אינך מעוניין, לא אפתח אותה כדי שתיקח את מה שנוח לך ותשאיר אצלי את היתרה". חיים שב וכתב לדיין, שחזר על בקשתו שחיים יטפל בעניין ויביא לו את החלקים שביקש. לפיכך חיים, שתפקידו המקצועי כוכיל פירש שעליו "לסדר הכול לטובת" כל הצדדים, פנה לאחמד והודיעו שישלם על הכול ויעביר את התכולה למחסנו, בתנאי שאחמד יפתח את החבילה וירשום את כל פרטי כל חבילת משנה — משקלה והכיתוב שעליה. אחמד עמד על מרפסת הפֻנדק בעת פתיחת החבילה ורשם את כל הפרטים בפנקסו. נמצאו בה שבעה חלקי אינדיגו: שלושה היו מסומנים כשייכים למוסא בן אבי אלחיי ונועדו להימסר למצליח בן אליה; שניים סומנו למסירה לאחיו של מצליח; ושניים סומנו למסירה לאסמאעיל בן הארון. באחד מהחלקים האחרונים נמצאו, לצד האינדיגו, גם גרעיני דלעת ואורז. אחד הסוחרים שנכחו במקום בעת הפתיחה, מימון, אמר שהחלק שהכיל את גרעיני הדלעת שייך לאבו אסחאק, שאריזתו נעשתה בקהיר עצמה. כפי שכולם חשדו, חבילה זו גרמה לחיים אינסוף צרות. לאחר שנפתחה הוא קיבל מכתב מאבו אסחאק שהודיע לו על שינוי כוונותיו: עליו למסור את החלקים שסומנו לאסמאעיל בן הארון לנסים בן שמריה במקומו. במחלוקת שהתעוררה בעקבות זאת, כששניהם הגיעו מפלרמו וחיים סירב למסור לאסמאעיל את החבילה, אסמאעיל ואחיו הלשינו על חיים בפני "הפַקחים" (המפקחים), בטענה שהוא חותר תחת המוסדות המוסלמיים בכך שהוא מתחמק מתשלום מסי מכס. עלבונות והאשמות התעופפו בין הסוחרים כשהובאו בפני השלטונות המוסלמיים (אלסֻלטאן). הגרוע מכול, והמביש ביותר, שגיסיו של חיים היו מבין מי שהיו עדים לעלבונות שהוטחו בו; בתגובה, ברגע של זעם, העליב חיים אחד מהסוחרים האחרים בנוגע לאיכותם של אשתו וקרובי משפחתו. נראה כי המקרה והתשלומים הכרוכים בו לא הסתיימו לשביעות רצונו של חיים, ולכן פירט את כל הפרשה במכתב לעמית בפוסטאט (משם יצאה החבילה במקור), בבקשה שייקח את המכתב ויקראנו לגיסו (של אותו עמית). מן הסתם הוויכוחים נמשכו עוד בפוסטאט ובאלכסנדריה, שם התגוררו מרבית הבעלים.

מכתב משפחתי בערבית-יהודית. מאת אדם לא מזוהה ששמו אולי כרים, ככל הנראה משוהה בזרניח' (במצרים העליונה, ראו שו' 44 בפנים והשוליים הימניים שו' 3), אל אחיו עאזר ואל אמו (או לכל הפחות קרובה מבוגרת) סעוד אשת נסים הכהן, בפוסטאט/קהיר. הכותב מתחלף לאורך המכתב בין פנייה ישירה לעאזר ובין פנייה ישירה לסעוד. הערבית-היהודית טעונה מאפיינים דיאלקטליים מודרניים למדי, וכתב היד מזכיר חלק מהמסמכים היהודיים-פרסיים המאוחרים. השולח מבלבל לעיתים תכופות בין עיצורים נחציים ובלתי-נחציים (למשל ק ו-כ, או ט ו-ת) ונוקט כתיב חריג לאורך כל המכתב (למשל "זכות" נכתב "סכות"); נדרש מחקר נוסף כדי לקבוע אם זוהי הנורמה במכתבי הערבית-היהודית של התקופה או שמא הדבר משקף רקע לשוני מסוים של השולח. לעניין התיארוך: בוודאות בין המאות ה-15 ל-19, אם כי ניתן ככל הנראה לצמצם את הטווח. במכתב נשלחות דרישות שלום למספר בני משפחה ומכרים נוספים (במיוחד בשו' 1–8 בפנים). השולח מתאר שורה ארוכה של מאורעות אלימות מזעזעים והרס כללי שמהם נחלץ כמעט בנס. הוא נרדף בידי "אלרג'אלה" (סוג של שוטרים?) שביקשו להרגו. בתחילה נסע ביבשה בחברת תורכים או "תורכמאנים" (תרקמאן). היה ברשותו מסמך (מרסום) הנוגע לאדם בשם חסן בן הכאשף (מנהל המחוז). לאחר שנפרד מן התורכים, באותו לילה ממש נשחטו חסן וכל התורכים והושלכו אל הים (או הנילוס) — דבר שגילה השולח בהגיעו לוואדי אלעראקת(?). השולח עצמו המשיך להיות נרדף (כולל בידי רג'אלה שירדו מן ההר מן עקבה?) עד שהגיע למקום הקרוי ריואן או דיואן. (במקום אחר במכתב הוא מזכיר מקום בשם ואדי אלעֻלייקאת ובן לוויה למסע ושמו צאלח אלעֻלייקי.) אותה קבוצה באה בלילה והרגה את הכאשף, ו-15 תורכים נמלטו, "וכל המסמכים נבזזו". החלק הבא של המכתב עוסק בשלושה דינרי זהב שעל הנמענים לגבות בפוסטאט/קהיר, וכן בסחורות שונות, שחלקן שלח השולח באמצעות מחמד אלבברי. הוא מבקש או חשבון (חסאב) או לוח שנה המשתרע על פני שנתיים. הוא מזכיר אדם בשם אלרייס/אלאמיר סמאעין. הוא מבקש שסעוד ועבד אלכרים יבואו לבקרו בזרניח' במהירות. הוא מדגיש את הקשר שלו עם סעוד באמצעות מטאפורה רפואית: "אני התריאק הבדוק שלך, ואת אישה זקנה, ואיש (זולתי) לא יבוא אל צידך וילך לפנייך". הוא מבקש ממנה להתפלל בעבורו. הוא מזמין דיו, נייר וקולמוסים, וכן מעט גבינת חלום ושמן זית. הוא נותן הוראה מוזרה לא לבוא אליו "ערומים" אלא להגיע לבושים (היטב) למען הרואים. הוא מבקש מסעוד לחלק כסף לעניים לזכותו, ולומר לאחותו ע'אליה להתפלל בעבורו בבתי הכנסת. בנוסף ראשון (פוסט-סקריפט) הוא מבקש חדשות על אחייניתו סוואר שעמדה ללדת. הוא מוסר ידיעות נוספות על אדם אחר (רב? "הראב") שעמד להיהרג, ואז הגיעה קבוצה ושמה אלג'ואבר(?), הרגה למעלה ממאה איש, והשולח נאלץ להימלט. בנוסף שני (פוסט-סקריפט) הוא מפרט פריטים שונים ששלח עם מחמד אלבברי, ומורה לנמענים למוכרם במחיר טוב. הוא מבקש מהם לטפל היטב במחמד זה, ובכלל זה להביאו לרופא הקראי כדי שיכין לו תרופה טובה. בצד האחורי, בכתב יד אחר, ישנם רישומי חשבונות בערבית-יהודית, וכן שתי שורות הכוללות דרישות שלום ל"אם ע'אליה". איחוד מאת עודד זינגר.

שלוש רשימות תורמים, הראשונה לתאורת בית הכנסת בנרות שעווה. רוב הכתב בכתב ערבי. מדובר בקריאה דחופה למגבית קהילתית בפוסטאט בשנים 1235–1236, לרכישת נרות שעווה הן עבור בית הכנסת והן עבור נזקקים, וכן עבור הוצאות קהילתיות נוספות. הסכומים נכתבו בספרות קופטיות. כל בית-אב מופיע עם מספר הזכרים הבוגרים בו (לעיתים שלושה דורות) והסכום הצפוי מהם לתרומה. אחים מסוימים, או אבות ובנים, מופיעים כבית-אב אחד, ואחרים כתורמים נפרדים אך זה אחר זה. בבית מלאכה אחד כל אדם חויב ב-3 דרהם — התרומה הגבוהה ביותר — והמכונה, המכונה "דולאב" (כלומר, "הגלגל"), בסך 7 דרהם. בית מרזח (קאעת אלשראב) משלם דרהם (בפעם השנייה הסכום קרוע). על פי המסמך, צפויים היו קשיים בגיוס הסכום, שכן באותה תקופה ירד מספר חברי הקהילה בפוסטאט ל"פחות מ-200 [גברים בוגרים]". על פי רוס-פישביין, מדובר במגבית חירום לגיוס סכום של 300–500 דרהם, והערה לטיוטת הקריאה תהתה כיצד ניתן להשיג את היעד הזה לאור מספר הגברים הבוגרים שאינו מגיע אפילו ל-200. בהתבסס על הערכות גודל המשפחה הממוצע במאה השתים-עשרה לפי גויטיין, מדובר באוכלוסייה כוללת של כ-600 נפשות בעיר — ירידה של שישים עד שמונים אחוזים בהשוואה להערכות לשנות ה-1160. נתונים אלו מעידים על מצב ההידרדרות של העיר וחוסר יכולתה להתאושש במהירות מן המכות הקשות שספגה בתחילת המאה. בראש הרשימה מופיע "מורנו אברהם ובנו" (הנגיד רבי אברהם בן הרמב"ם ובנו דוד), אחריו "מורנו שלמה ובנו" (הנשיא שלמה בן ישי ובנו אבו נצר שמואל), ואחריהם "מורנו שמואל ובנו", ככל הנראה הרב הצרפתי, שכיהן כדיין ראשי של היהודים באלכסנדריה לפני שעבר לקהיר. כל אחד משלושת אלה משלם 2 דרהם, היינו דרהם אחד עבור כל גבר בוגר, כיתר האנשים מלבד אלה שעסקו במלאכות מכניסות במיוחד. הרשימה, אף שהיא חלקית בלבד, היא המקיפה ביותר שנמצאה עד כה בגניזה לתקופה זו. עמוד 1, השמור באופן חלקי, מציג את מטרת המגבית ואת היעד שיש להשיג ("מעל 300 דרהם" או "מעל 350 דרהם"). טורים 2–11 כוללים את ההתחייבויות בפועל (כמעט כולן בכתב ערבי) בסכום כולל של 291 דרהם. טורים 12–14 מכילים את שמות המשלמים בפועל (רובם בכתב עברי גדול ונאה). טור 15 מתעד את ההוצאות מסכומים אלה, ובכלל זה תשלומים לבנקאי מנג'א בסך 30, 20, 15 דרהם וסכומים קטנים נוספים, וכן פריטים קטנים יותר כגון שעווה (20), שמן זית (1.5) ושוטרים (2+2). טורים 16–17 מונים שלושים ושניים אנשים שקיבלו נרות שעווה, ובהם שלושה אופי מאפים, שלושה צבעים, סוחר דגים או דייג, שניים מאל-מחלה ואחרים — כולם נראים כאנשים הנזקקים לעזרה. רשימת המתחייבים כוללת כ-65 בתי-אב, ובהם כ-135 גברים בוגרים; כ-15 שמות, שככל הנראה מתייחסים לכ-30 אנשים, אבדו. הסך הכולל של כ-165 גברים בוגרים קרוב יחסית ל"פחות מ-200 איש" שצוין לעיל. היתרה הם עניים שהיו מקבלי המגבית ולא תורמים לה. עם זאת, מקצת משלושים ושניים מקבלי הנרות מופיעים גם בין התורמים. לפחות 6 שמות זהים לאלה המופיעים ברשימת C 57.

מילון/רשימת ביטויים מקבילים בערבית-יהודית ובשפה טורקית-יהודית. השפה הטורקית אינה מבוססת על טורקית עות'מאנית, אלא קרוב לוודאי על אוזבקית עתיקה ו/או צ'אגאטאית. מאחר שהאוזבקית התפתחה לשונית מן הצ'אגאטאית, ישנן צורות דקדוקיות משותפות שיש לקחת בחשבון, וייתכן שהקטע הוא טקסט דקדוקי מעברי בין שתי השפות. תיארוך: כנראה לא לפני המאה ה-13 על פי שיקולים פלאוגרפיים, וקרוב לוודאי לא יאוחר מהמאה ה-16. ז'אנר: ייתכן שהמילון הוא טקסט לימודי או חוברת ללומדים, על סמך האופי המעשי של הביטויים שבו. הקטע נכתב ביד אופיינית ומובחנת (וקיים סיכוי גבוה לאיחויים). הדובר משתמש במונחי חסות ביחס לנמען (בערבית-יהודית): מא אחסן וגהך יא סידי... יא סדי אנת סידי ומכדומי... אקרי ממאליכך. במפורש הוא אומר "תן לי את משכורתי" ו"אל תזניח את זכויותיי" (אעטיני גאמכיתי... לא תפרט פי חקי). הביטוי הטורקי המקביל בא בצורת ציווי בגוף שני בצ'אגאטאית (-gil): "vergil" בירגיל ("תן נא" לי את משכורתי). צורת הציווי -gil בגוף שני קיימת גם בכמה טקסטים מוקדמים בטורקית עות'מאנית. כינוי הגוף הראשון יחיד "men" (מן) מופיע לאורך הטקסט במקום "ben", תכונה ארכאית של טקסטים מוקדמים בטורקית עות'מאנית, ושכיחה בדרך כלל באוזבקית, צ'אגאטאית ושפות טורקיות אחרות. למשל בשורה 3 בעבר השני: (men nicesen) איש כנת אנא: מן ניגיסן — ביטוי שאלה לא ברור, שאולי מתורגם באופן אידיומטי כ"מה/כמה היה לך עבורי?". הביטוי הדו-לשוני הבא פגום, אך עשוי להיות קשור לקודם, ומסתיים ב: .n yarım sen ("...אתה חצי"). השורה הראשונה בעבר השני מכילה את הביטוי הברור: bir safar qīlūrman ביר ספר קילורמן ("אני אצא לנסיעה"), הנושא עדות לצורת ההטיה האוזבקית של עתיד גוף ראשון בלתי-מוגדר -arman/-urman עבור הפועל qilmoq (לעשות). צורת הטיה זו אינה קיימת בטורקית עות'מאנית. בעבר הראשון, צמד הביטויים הראשון הקריא הוא: ולא מסאפר: מן ספרכא... (men safarga). מבנה זה נראה כמסתמך על יחסת הדאטיב -ga מהאוזבקית ו/או הצ'אגאטאית, ומניב את התרגום החלקי "אני בנסיעה", אם כי שלילת הביטוי המקבילה (ולא) חסרה לאורך הקרע בנייר. סיומת הדאטיב -ga מופיעה שוב בשורה 10 בעבר הראשון (חקינכא). ביטוי נוסף בעבר הראשון: לא תר.. חתי אגי // אכיתמאס כלינגא — "אל ת(פועל) עד שאגיע/אבוא". אף ששורש הפועל אינו ברור במשמעותו, ייתכן שהוא נושא את סיומת השלילה האוזבקית של עתיד בלתי-מוגדר -mas (akitmās gelence/agitmās gelence). הצ'אגאטאית כוללת סיומת שלילה פעלית -mas עבור הזמן הא-וריסטי בהווה. (זוהה על ידי אלן אלבאום ומתיו דאדלי.) ההיסטוריון בן זמננו מוחסן עלי שומאן מצא עדויות בפנקסי בית הדין של הקאדי העות'מאני לגל של פליטים יהודים שהגיעו לקהיר ממרכז אסיה בתחילת המאה ה-17, ומציין את אוזבקיסטן כאחת מנקודות ההגירה האפשריות. לקטע גניזה אחר מן העת החדשה המוקדמת, המזכיר אדם אשר "מסמרקנד" (באוזבקיסטן של ימינו), ראו את חשבונות הלאדינו הבאים.

recto: מכתב ממוען לנגיד רבי אברהם בן הרמב"ם בפֻסטאט/קהיר, שנשלח על ידי אדם השוהה במניית זפתא. כתוב בעברית ובערבית-יהודית. תיארוך משוער: שנות ה-1230 לערך. מטרת המכתב היא לדווח על שורת מעשים בלתי הולמים ("אמור גיר מאשיה עלי מא ינבגי", שו' 13–14 בצד הפנים) של מקדם מסוים (אולי של מניית ע'מר?), המכונה אלשיח' אלסדיד. האירוע הראשון (שו' 17–32): מלמד התינוקות המקומי נאלץ לנסוע לקהיר כדי לשלם את מס הגולגולת (ג'זיה), משום שמוצאו היה מארץ ישראל/סוריה. משהתעכב המלמד בשובו, החלו בני הקהילה לדבר על העסקת מלמד חלופי. כששמע על כך אלסדיד, הוא הטיל וטו על ההצעה, מתוך חשש שמלמד חדש יהיה לו לטרדה (תשויש), ועמד על כך שילמד את הילדים בעצמו. בני הקהילה השיבו לו שהוא טרוד מדי בעיסוקו ברפואה ובתפקידו כמקדם, מלבד עסקיו המסחריים. כשהמשיך לעמוד על דעתו, אמרו לו: "הרי אינך אפילו גר כאן!" השיב שיבוא להתגורר בעיר עד שובו של המלמד המקורי. כאשר חזר המלמד, התלהב אלסדיד כל כך מההכנסה הנוספת עד שסירב לאפשר לילדים לחזור אל המלמד המקורי, ואף השביע את הוריהם על כך. הקהילה ריחמה על המלמד המקורי בשל עוניו. האירוע השני (שו' 32–45): באותה תקופה שבה לימד אלסדיד את הילדים, חלה אדם במניית זפתא. קבוצת אנשים, ובהם רופא נוסף בשם אלשיח' אלמהד'ב, באו לבקר את החולה ומצאו את אלסדיד מטפל בו. אלסדיד התעלם מאלמהד'ב בגסות. לאחר שכולם התיישבו סביב החולה, אמר לו אלמהד'ב: "האם אתה כועס עליי? נהגתי בך בנימוס, כשם שנהגה בך הקהילה. איני יודע מה אתה רוצה ממני. הותרתי לך את בית הכנסת ולא הופעתי שם היום." השיב אלסדיד בציניות: "ברוך השם שמצאת אנשים שיתמכו בך (נגדי?)." מחבר המכתב מוסיף הערה משלו: היו נוכחים שם אנשים רבים שאינם פוקדים את בית הכנסת, אך לא משום שתמכו באלמהד'ב, אלא משום ששמעו כיצד אלסדיד פגע בכבודם. בהמשך הסיפור, נאנח אלסדיד ואמר: "כמה אני מתאפק מלהתלונן על תלאותיי!" המחבר מעיר: למעשה הוא כלל לא התאפק. האירוע השלישי (שו' 45 ועד הסוף): קאדי אלחכם (שופט מוסלמי) חלה במחלה קשה (מריץ' במרץ' שדיד), ואלמהד'ב טיפל בו "[בניגוד] לרצונו ולא לטובתו". הניסוח אינו ברור: האם אלמהד'ב טיפל בשופט באופן רשלני, או שמא הוא עצמו הוכרח לקבל על עצמו את התפקיד? בינתיים ניסה אלסדיד לרקום קשר עם אותו שופט. לשופט היה עבד החולה בצהבת (ח'דים בה ירקאן). גם כאן הניסוח עמום: האם העבד חלה לפתע, או שזהו תיאור של מצבו הכרוני? אלסדיד בא ושוחח עם העבד, ולאחר מכן שב ובידו דבר מה לתת לו — והסיפור נקטע כאן, אלא אם יימצא ההמשך החסר. ייתכן שמסמך זה קשור למכתב אחר מאת רבי אברהם בן הרמב"ם, המורה למקדם הטריטוריאלי במניית זפתא/מניית ע'מר לחלוק את תפקידיו עם בן דודו אלשיח' אלמהד'ב. ראו גם מסמך נוסף שנכתב באותה יד ועוסק באותו סיפור, אך אינו חלק מאותו מסמך, וכן מסמך נוסף שכנראה נכתב גם הוא באותה יד.

מסמך משפטי בעברית. מתוארך ליום שני, ח׳ באדר א׳ [ה׳רצ״ג] = 3 בפברואר 1533. המקרה הספציפי זוהה על ידי אביחיל מנצורה בדצמבר 2021 כמקרה מפורסם מספרות השו״ת של אותה תקופה, "נערת טריפולי". התקציר שלהלן מבוסס כולו על מאמרו של שלמה זלמן הבלין, "תשובת ר׳ שמואל ב״ר משה הלוי בן חכים / בן חקאן", ישורון לא (2014), עמ׳ מא ואילך. יאקותא בת סולימאן בוזא מטריפולי (לוב) הושאה בגיל תשע לבן דודה פנחס בן בעדאס בוזא בשנת 1510, חודשים אחדים לפני שטריפולי נכבשה בידי הכוחות הספרדיים (שנותרו בה עד 1530). פנחס נשבה, ויאקותא נותרה עגונה במשך שתים-עשרה שנה. בינתיים נפוצה שמועה כי פנחס המיר את דתו. יאקותא ובני משפחתה היגרו למצרים. בסביבות 1522 פנו לבית הדין בקהיר וביקשו לבטל את נישואיה, בהביאם עדים שהעידו כי הושאה בקטנותה ללא הסכמת אביה. על בסיס עדויות אלו ביטלו ר׳ משה אלאשקר, ר׳ דוד אבן אבי זמרא ור׳ שמואל הלוי חקאן/חכים את נישואיה לפנחס, והיא נישאה בשנית ונולדו לה ילדים בשנים הבאות. בשנת 1525 השיג ר׳ שמואל אבן סיד עדויות חדשות מבני טריפולי, שטענו כי הנישואין נערכו בהסכמת אביה, ולכן נישואיה השניים בטלים. ר׳ משה אלאשקר טען שקבלת העדות בידי אבן סיד פסולה (היא נתקבלה בלילה, יאקותא לא נכחה, לא נערכה דרישה וחקירה, הדיינים היו קרובים, והדיינים היו בורים ושגו בכתיבת התאריך) — ועל כן קיים את הנישואין השניים. בשנים 1530/31 השיג יעקב בירב עדויות נוספות בעזה ובירושלים מבני טריפולי, ופסק (לכל המאוחר עד 1533) שאף שיש פגמים בעדויות שנגבו על ידי אבן סיד, אכן לא היה אונס בנישואין הראשונים, נישואיה השניים בטלים וילדיה ממזרים. ר׳ שמואל חקאן ור׳ משה אלאשקר השיבו על תשובתו, ויעקב בירב חזר והשיב על תשובת-הנגד שלהם. בשנת 1533 נסע ר׳ משה אלאשקר לירושלים והשיג עדויות נוספות מן העדים החדשים של יעקב בירב, יחד עם ר׳ לוי אבן חביב. הם הוזהרו באזהרה החמורה ביותר להעיד אמת — וחזרו בהם מעדויותיהם הקודמות. אלאשקר שב למצרים והכריז על ניצחונו, ונישואיה השניים של יאקותא קוימו. ר׳ אליהו בן בנימין הלוי מאיסטנבול אף הוא כתב תשובה באותה סוגיה (בעד יאקותא ונישואיה השניים) ושלחה אל משה אלאשקר. קטע הגניזה משמר רק את הפינה הימנית-תחתונה של המסמך ושתי חתימות, אך הפרטים תואמים להפליא: "...בליל החתונה, שהזקן אברהם הוציאהּ... והשיאהּ לפנחס הנזכר, בליל החתונה, שלא לרצון... והכל היה שלא לרצון אביה ולא... וחתמנו ביום שני, ח׳ באדר א׳...". על פי התאריך ויום השבוע, השנה היחידה האפשרית היא ה׳רצ״ג / 1533, ומכאן שעדות זו שייכת לשלב האחרון של המחלוקת. החתומים אינם אלא משה אבן אלאשקר ושמואל (חקאן/חכים?) הלוי. ראו גם את המסמך שפרסם שמואל גליק בסדרת "שרידי תשובות חכמי האימפריה העות׳מאנית", כרך ג, מסמך מס׳ 8. (המידע נמסר בעיקר על ידי אביחיל מנצורה, שלמה זלמן הבלין, לירן ידגר ו-CUDL.)

מכתב מאת אברהם בן יג'ו, השוהה בפוסטאט, אל אחיו יוסף במאזרה שבסיציליה. תיאור התאריך: ספטמבר 1153 לפי גויטיין, או 1152 לפי פרידמן. נראה שבן יג'ו ויוסף איבדו קשר ישיר זה עם זה, ובן יג'ו מבקש לחדש את הקשר — ולא במנותק מכך, להציע נישואין בין ילדיהם. (1) בן יג'ו מציין ששמע כי ליוסף שלושה בנים, ובקטע נוגע ללב הוא מסביר כי לו עצמו היו שני בנים בהודו (רכים? נעימים? "כענפי הריחן"), אך שניהם מתו בילדותם. (2) לאחר מכן פונה בן יג'ו לעניין בתו: ח'לף בן בנדאר, הסוחר העשיר מעדן, ביקש שבנו יישא אותה, אך בן יג'ו העדיף שתינשא לבן דודה סרור, שלא היה אמיד, ושהיה פליט מאפריקיה למאזרה. אומר בן יג'ו: "בן אחי ראוי לה יותר מזרים". גויטיין נהג לצטט את המשפט הזה כראיה להעדפת נישואין בתוך המשפחה ובפרט עם בני דודים, אך קרקובסקי טוענת בצורה משכנעת שהמצב הספציפי הזה אינו ניתן להכללה: נראה שבן יג'ו ביקש להשתמש בנישואי בני הדודים "לא כדי לאשרר ולחזק נאמנויות חברתיות קיימות, אלא כדי ליצור קשר חדש מהותית בין קרובים רחוקים מבחינה חברתית". המניע המפורש של בן יג'ו עצמו שונה: הוא מצהיר שהוא רוצה שחתנו לעתיד יהיה "לומד תורה" (שורה 12), והוא שמע הן מאחיהם השלישי, מבשר, והן מן הסוחרים הסיציליאנים בעדן ובפוסטאט שסרור הוא איש מתאים בהחלט. (3) היחסים המורכבים בין שני האחים — שמשקפים בכמה מובנים דינמיקה קלאסית של אח גדול ואח צעיר — מתבררים בבירור כאשר בן יג'ו עובר חליפות מקסם וחיבה, אולי כדי לרכך את הצעת הנישואין, לבין נזיפה. הוא מספר ששלח לאחיו תערובת של פלפל וזנגביל, אך מיד מוכיח אותו על שאיבד מתנה קודמת של פלפל "בשל אי־כשירותו" (בעג'זך, שורה 31); הוא מבקש מאחיו לא רק להשיב לו במכתב אלא מוסיף בחוצפה שעליו לשלוח את סרור עצמו לפוסטאט עם המכתבים; ואז מסביר שאלמלא יציאת האניות מערבה עם רוחות הצליביה (סוף ספטמבר, על שם חג הצלב הקופטי בכ"ו–כ"ז בספטמבר), היה שולח מתנות נוספות עבורו ועבור בניו. (4) לאחר מכן הוא מתלונן על אחיהם השלישי, הוא מבשר חסר התועלת, ומתאר אותו כ"עצלן" ו"קשה לב", ומאשים אותו בהפסדים הכספיים שלו עצמו. (5) אחר כך באה רשימת הברכות הרגילה: לשני (נמחק) שלושת בניו, לאמם, לאחותם ברכה, לילדיה, לבעלה מרואן, ושוב לילדיהם; לברהון בן חסון בן עטיה — שאינו מוכר ממקור אחר ושקשור לאחותו (האחרת?) של בן יג'ו; ולר' משה "החזן הגדול". באשר לתיארוך המכתב: גויטיין מתארך את המסמך לספטמבר 1153 משום שהמכתב נכתב ממצרים, ולדעתו בן יג'ו עבר מעדן לקהיר באביב או בקיץ 1153, בעוד ההתייחסות לרוחות הצליביה מצביעה על כך שהמכתב נכתב בספטמבר — ומכאן ספטמבר 1153. פרידמן, לעומת זאת, סבור שבן יג'ו הגיע למצרים ב-1152, ואכן בשורה 22 בן יג'ו מסביר שבתו הייתה מאורסת לבנו של ח'לף בן בנדאר בעדן במשך שלוש שנים, ואנו יודעים ממסמך אחר שהם הגיעו לעדן בסתיו 1149.

מכתב מאבו אלביאן אל אביו או אל זקן נכבד. בערבית-יהודית, כאשר הכתובת בכתב ערבי. האב מתואר בכתובת בתואר "ראיֵס". הראיֵס אבו אלביאן מוזכר בשורות 6-7 וייתכן שהוא עצמו השולח, מה שיעיד כי סופר כותב בשמו. המכתב ארוך מאוד ומזכיר עניינים משפחתיים ועסקיים רבים. סת אהתמאם עודנה באותו מצב כפי שהיה בעת עזיבת הנמען: שבוע אחד היא חולה ובשבוע שלאחריו בריאה. אישה אחרת ("סתנא") סבלה זמן קצר מקוליק (קולנג'). אבו אלרצ'א נמצא אף הוא "באותו מצב" (כנראה חולה). אישה המכונה צאחבת אלדאר שלחה לו 30 דרהם עבור שבועיים, ומעט שמן זית, ולאחר מכן שילמה עבור שבועיים נוספים (משפט שאינו ברור דיו). אבו אלמפצ'ל עושה משהו (מתצרף פי נפסה) באותה הדרך שבה נהג לעשות. אנשי דמיאט וטיניס מבקשים בלהט את נוכחות הנמען — השולח מנסה להניאו מכך בשאלו האם ראוי שיתיש את עצמו בלילות חגים ושבתות רק כדי לרצות אחרים ולחלות בעצמו. אך אבו אלמעאלי בן אלקסקאס בא ודיווח שביקור הנמען בטיניס ובדמיאט זכה להצלחה רבה. ישנן התייחסויות חוזרות ונשנות לאיש הסוד והעבד (עבד, ח'אדם) של הנמען, אבו אלחסין. כאשר הגיע מכתבו של הנמען בעניין השגת קבלה (וצול, אולי קבלת מס), פנה אבו אלחסין אל בנו של צאחב אלדיואן, מסר לו את הרֻקעה והשיג את הקבלה, "ולאחר מכן, נמסור אותה לצַ'אמן של הרובע". השולח שילם 8 ו-2/3 דינרים לאבו נצר הכהן באותו יום. בהמשך באים דיווחים מפורטים וארוכים על עסקאות מסחריות. בין האנשים המוזכרים: אבו אלרצ'א, אלחיואני, אסמאעיל, הכאתב אבן אלסקיל(?), אחותו של אבו מנצור, אבו אלמפצ'ל, אבו אלמנא, אחיו של בעל המלאכה (אלצאנע), מסעוד, אשתו של סעד אלרכאבי(?), אבו סעד הצורף (אלצאיע'), אבן פתוח, בניה, ד'ח'ירת אלמלך, ושרף אלדולה. בין הסחורות (ויש עוד רבות שקשה לקראן): רהיטי בית, סוכר, בגדים, דבש, צימוקים, פריט שננעל במנעול ברזל, משהו שיש לשקול כראוי, אולי קנבוס, כבשים (ח'ראף), ומרדעת (ברד'עה). לאחר מכן הוא מוסר דרישות שלום מאנשים שונים ("בשני הבתים"), מאבו אסחאק בן פנחס, מאבו טאהר, ומן העבד אבו אלחסין. בהמשך מובא דיווח שנוגע לד'ח'ירת אלמלך ולשרף אלדולה, חלקו לפחות על אופה יהודי מירושלים ובנו, שעבדו בשוק חבס בנאן בפסטאט, ואשר הונו את לקוחותיהם במשקלות מזויפים (ארטאל), נחשפו ונעצרו. ככל הנראה אבו אלחסין, עבדו של הנמען, התערב אצל שרף אלדולה ועשה שימוש בהשפעת הנמען כדי להביא לשחרורם — אך עתה היהודים חוששים כי הדבר יפגע במוניטין שלהם בקרב הגויים. השולח מדווח שאבו אלביאן לא רכב על הפרדים; שרכש אוכף חדש לחמורו; ומתייחס להגעתו של "אלשמס". בשולי הדף העליונים מצויות שלוש הוספות נוספות הדנות בעניינים עסקיים נוספים, מזכירות את קהיר ואת אבן אלקאצ'י, ומציינות כי הח'אדם אבו אלחסן יצא לטיניס עם ייפוי כוח.

עדות משפטית בכתב ידו של אברהם בן נתן אב. ללא חתימות עדים. מקום: קהיר. תאריך: יום חמישי, כ"ז באדר א' א'תט"ו לשטרות, הוא שנת 1104 לסה"נ. המסמך מתעד את הדיונים שהתקיימו בפני בית הדין בעניין הסכסוך בין שני בני קהילת מליג': שלמה בן אברהם (המכונה גם סלאמה בן אבראהים אלסיירג'י) ופרחיה הכהן בן טרפון (המכונה גם אבו אלסרור בן טריף). הסיפור נפתח בהעתקה מילולית של עדות קודמת (המכונה שטר/מחצ'ר) שנכתבה כחודשיים וחצי קודם לכן, בליל שבת י"ב בטבת א'תט"ו לשטרות. בעדות זו מצהירים העדים מבורך בן יצחק, יוסף בן מבורך ואלעזר בן יוסף כי נכנסו לביתו של יהודי בשם בשאר ומצאו את סלאמה בן אבראהים מתנפל על אבו אלסרור בן טריף ואוחז בבגדיו, בעוד האחרון אינו מתגונן. סלאמה התעקש להוליך את אבו אלסרור בפני השלטון (סולטאן), ואילו אבו אלסרור התעקש להביא את סלאמה לפני בתי הדין היהודיים (לפני 'הרייס'). אז העליב סלאמה את הרייס ואמר: "אני [המלך] בלדווין (ברדויל), ואבו אלסרור הוא שבוי שלי!" סלאמה הזעיק את השוטרים (רג'אלה) והוליך את אבו אלסרור, את יוסף בן רג'א ואת יוסף בן מנצור בפני בתי המשפט/השלטון המוסלמיים (שבראשם עמד "האמיר"). האמיר עמד להלקות את הנאשמים. (כאן מסתיים המסמך הראשון.) עתה הצליח אבו אלסרור סוף-סוף להביא את סלאמה בפני בית הדין היהודי ובפני "סיידנא" (אם כי כינויי הגוף בשורה 4 אינם ברורים לחלוטין, וייתכן שמדובר דווקא בסלאמה התובע את אבו אלסרור). בית הדין מורה לסלאמה להצדיק את התנהגותו. סלאמה מבקש לזמן את העדים, אך בית הדין מסרב ושואל: ומה אם לא יצייתו לצו? אבו אלסרור מציע שבית הדין ישתמש בחרם סתם (חרם כללי) כדי לאלץ כל מי שקיבל מסר כלשהו מסלאמה — שמטרתו להסית נגד אבו אלסרור בערכאות המוסלמיות — לדווח על כך. בשלב זה אחד הצדדים, סלאמה או אבו אלסרור, מאשים את משנהו במתן עדות שקר בבית הדין היהודי ("בפני סיידנא"). בית הדין מקריא בקול מכתב שסלאמה מודה כי הוא שלו, ובו הוא מאשים מסית (=אבו אלסרור) שהוגלה ממליג' לקהיר, בכך ששלח מכתבים לאבן אלקאש הצבע, לשוטר ולנדיב, ובהם נאמר שעדיין לא נפטרו ממנו, שכן ישוב מיד עם מות רבנו. בית הדין שואל את סלאמה על סמך מה העלה את ההאשמה הזו, וסלאמה משיב רק שמישהו (שאת זהותו הוא מסרב לחשוף) סיפר לו על המכתבים שאבו אלסרור שלח לכאורה. בית הדין נותן אמון בגרסתו של אבו אלסרור, ובד בבד מטיל חרם סתם המצווה על כל מי שאכן קיבל מכתב הסתה מאבו אלסרור — לבוא ולהציגו. השוטר והנדיב נוכחים במקום, ושניהם מכחישים שקיבלו מכתב כזה מאבו אלסרור. המסמך מסתיים באופן פתאומי בשורה: "האיר היום, והקהל התפזר."

מכתב פגום מאוד בטורקית עות'מאנית, העוסק במשלוחי עצי הסקה. תיארוך: בסביבות 1736 לסה"נ או מאוחר יותר (לפי הת'אוויי), על בסיס האזכור של מטבע הזהב העות'מאני זרי מחבוב (zeri maḥbūb) שהוטבע לראשונה בקהיר בשנת 1736 לסה"נ (אם כי המטבעות המוקדמים ביותר מקהיר בקטלוג הנומיסמטי של אוסלו מתוארכים ל-1143 להג'רה / 1730 לסה"נ). יש לציין כי שנת 1703 לסה"נ (1115 להג'רה) הייתה השנה הראשונה שבה הוטבעו מטבעות אלו באיסטנבול, ועל כן יש סף כרונולוגי אפשרי המוקדם בלמעלה משלושה עשורים. בהקדמה למהדורתה מציינת ג'יין הת'אוויי כי קטע זה ומכתב נוסף נכתבו על ידי אותו סופר: שני המסמכים הם מכתבים קרועים בצורה קשה בטורקית עות'מאנית, העוסקים במשלוחי עצי הסקה (odun). הכותב פונה אל הנמען בכינוי "אבי" (benim pederim), שיכול להתפרש כאביו הביולוגי או כדמות מבוגרת ונערצת. אולם במכתב השני "אבי" מוחלף ב"אחי" (benim ḳarındaşım), דבר המרמז שהנמען הוא חבר ו/או רֵעַ, בדומה לסייד מחמד ולסייד עומר אשר אליהם שולח הכותב דרישת שלום בסוף המכתב הראשון. מאפיינים אלה, כמו גם אזכור של דרווישים מבני המסדר המוולוי במכתב הראשון, פותחים את האפשרות שעצי ההסקה היו מיועדים למבנה (תֶּכֶּה) של דרווישי המוולוי בקהיר. לא נשתמר תאריך באף אחד מן המכתבים, אך אם הקישור למוולוי מדויק, אזי שניהם נכתבו לאחר 1016 להג'רה / 1607 לסה"נ, השנה שבה נוסד המבנה המוולוי. הלשון, הכתב והמראה הכללי של המכתבים מצביעים על כך ששניהם נכתבו על ידי אותו מחבר באותה תקופה בקירוב, ואולי גם לאותו נמען — אל-חאג' מחמד. עצים להסקה לא היו נפוצים במצרים, וההסקה יובאה דרך קבע מאנטוליה. ייתכן שזה מה שהמסמכים מתארים, אם כי בשני המקרים העץ מובל על ידי נווטים מצרים, או למצער ערבים (ראיס בטורקית עות'מאנית): במכתב האחד מעביר עבדאללה אנצארי אל-סעידי 275 קנטארים של עץ; במכתב השני, מחמד שאפיעי בולאקי, מנמל הנילוס בולאק שבקהיר, מעביר 300. מדובר בכמויות עצומות: 275 קנטארים שווי ערך ל-13,750 ק"ג (מעל חמש-עשרה טון), ו-300 ל-15,000 ק"ג (מעל שישה-עשר טון). יתרה מזאת, השימוש בביטוי "הפעם" (bu defāʿ) מצד הכותב מרמז שמדובר באספקה סדירה. אם מניחים שעצי ההסקה היו מיועדים למבנה המוולוי בקהיר, הרי שהכינויים "אבי" ו"אחי" במכתב יכולים להעיד שהכותב היה אף הוא מוולוי, אולי מאחת מן המבנים המוולויים הגדולים שבמרכז האימפריה העות'מאנית, כגון מבנה ינִיקַפִּי באיסטנבול, הגדול בכל האימפריה.

מכתב מאת סרור, השוהה בבלביס, אל אמו האלמנה היושבת בקהיר עם שני בניה האחרים, פרג' אללה ורשיד. המכתב עוסק בעניין שיש להביא בפני הנגיד יהושע בן אברהם השני בן דוד בן אברהם בן משה (הרמב"ם), הכולל ראיות נסיבתיות (אַמָארָה) ופרטים התומכים בהן. החלק הראשון של המכתב (שו' 1–17 בצד הפנים) כולל התנצלויות ארוכות על שלא בא לבקר כששמע שאמו חולה. הוא לא יכול היה להגיע בשל ההוצאה הכרוכה בשכירת בהמת רכיבה, בשל הסכנות שבדרך, ומשום שסבל בעצמו ממחלת עיניים ("אך עתה, תודה לאל, מצבי טוב יותר"). בחלק הבא של המכתב (שו' 18 בצד הפנים עד שו' 1 בצד הגב) הוא מודיע לאמו שנשא אישה לפני ארבעה חודשים — בתולה יפהפייה הניחנת בכל מעלותיה הטובות של אמו, ושהיא התגשמות תפילותיה של אמו עבורו. אשתו מצטערת על מחלת חמותה ומבקשת לבוא לבקרה. גויטיין מציע שהמפתח להבנת השאלה מדוע נמנע סרור מליידע את אמו או לבקש את רשותה לפני הנישואין טמון בכך שלא הזכיר את שם אשתו ואף לא ציין שהיא ממשפחה מיוחסת. ככל הנראה, היא לא הייתה ממשפחה טובה, ואמו לא הייתה מסכימה לשידוך. בחלק השלישי של המכתב (שו' 1–27 בצד הגב) הוא מגיע למטרה המרכזית של הכתיבה: הוא השאיל סידור לעולה רגל לארץ ישראל בשם פח'ר תמורת ערבון של 6.5 דרהמי נֻקְרָה (המכילים כמות כסף הגדולה פי שלושה מדרהמים רגילים). עתה, משחזר פח'ר לקהיר, נודע לסרור כי בני המשפחה כבר החזירו את הכסף, אך פח'ר מסרב להשיב את הסידור. הכותב מבקש שילחצו על פח'ר להחזיר את הסידור. הוא מציע תחילה שבני משפחתו יפנו לסולימאן אל-עטאר, שתיווך בעסקת ההלוואה והערבון המקורית, ויאמרו לו: "פלוני [סרור] אומר לך כך וכך, ואלו הסימנים". לאחר מכן הוא מספר כיצד שהו סולימאן ופח'ר בח'אן בבלביס יחד עם שישה עולי רגל נוספים (אל-שיח' מוופק החזן, סעיד בן אל-כאתב, נאצר בן טייב, יהושע בן אל-ע'ארק, מוסא בן מרדוך, ואבן אבו סעד אל-ח'אדם), וכיצד נתקעו שם על פני השבת כשהשיירה יצאה לדרך. אם התערבותו של סולימאן לא תועיל, על אחיו של סרור, פרג' אללה, לפנות לנגיד יהושע. בהמשך הוא מספק "סימנים" שיזכירו לנגיד את עניינו: כיצד, כששהה הנגיד בבלביס, שוחח עם סרור על העתק של ספר מקרא השייך ליעקב אחי המלמד; כיצד היה הנגיד מעורב בגירושי סרור מאשתו הראשונה; וכיצד הלך הנגיד לראות את ראש המשטרה (וַאלִי) של בלביס, אשר הפנה אותו אל הקאדי, שלא היה זמין. אם גם זה לא יוביל לתוצאה, הוא מציע שאחיו ילך אל יעקב אחי המלמד ויבקש את עזרתו.

רשימת תרומות לקופת הקהילה לצורך הלבשת עניים לשנת ה'ת"ק[ט] (1747/8). רשימת התורמים ארוכה ומקיפה, וראשון לתורמים הוא אברהם סרנו — שככל הנראה היה אחד הסוחרים העשירים ביותר בקהיר באמצע המאה השמונה־עשרה. הקונסול הצרפתי בקהיר העריך את הונו של סרנו ב־12.5 מיליון מדין בשנת 1747. ייתכן שסרנו היה היחיד ברשימה קהילתית זו שתרם סכום במטבעות זהב, שכן רישומו הוא היחיד המזכיר מטבעות מַחְבּוּבּ עות'מאניים וגִ'נְזִ'ירְלִי: 3 + 1 = 440 מדין, חישוב הגיוני לפי שער החליפין של התקופה, שכן הערך הנקוב של המחבוב באותם ימים היה בדרך כלל 110 מדין. קיים מסמך נוסף מהמאה השמונה־עשרה הקשור לסרנו. בין שאר חברי הקהילה הנזכרים ברשימה: מרדכי מוניר, יוסף גטניו, יוסף "מבני מקרא" (כלומר קראי), אליהו חמריתי[?], נסים נג'אר, יעקב לאניאדו, יעקב נעמיאש, אברהם מאגורו, חיים [בן אברהם] מאגורו, אצלאן רודסי[?], יצחק אלמגרבי, נסים ענכרי, יעקב קסטיל, סימן טוב חלבי, רפאל חיון צירפי, משה תמים, יהודה קארו, יצחק יעבץ, אברהם מתראכן[?], שלמה גורן, חיים ויאלובוס, יוסף עודה[?], יעקב מרחיים, יעקב קג'יג'י, אפרים נעמיאש, יעקב לוי סכנדרי, משה אלחאג', אליהו אלחאג', משה מונסון[?], שלמה רומאנו בולאקי, ישראל אלחאג', יעקב אסיהו, שחאתה ברוך, יוסף אלמלטי, יום טוב נבון, יוסף שבתין[?], ישראל נגרין, שלמה [בן ישראל נגרין], יעקב אלרקון, מנחם שבתין[?], יוסף תוזי[?], שלמה אלמושנינו, אברהם לוי כורלא, יצחק רווח, מרקאדו אלרקון, אברהם ריוח[?], יהודה עוזי[אל], יהודה מדינה, דוד אסיהו, יעקב גוהאד, נתן נוח, צ'לבי חג'י, יוסף אלמושנינו, משה מיוחס, אברהם צדיק, אהרן מאגורו, ישועה פרמון, משה לאניאדו, יוסף ישיעה, אברהם מלבי וזרח[?], רחמים סמאנה, משה חסון, יוסף אליהו, יוסף קיינא, רפאל מנשה, משה משולם הקטן, יהודה מימון, אהרן פניה[?], שלמה סקיל, יעקב שושן, שמואל נעים, דוד גבּאן/ג'בּאן[?], שחאתה סקיל, סעד קג'יג'י, יצחק ראובן, שמעון פרנסיס (אזכור מוקדם מכדי להזדהות עם הסוחר הידוע מקטעים מאוחרים יותר), משה שלום, יצחק פינטס[?], יוסף מלמד, בנימין זרדל, יוסף תזה, אליהו שמריה, אברהם עמרם, יהודה אסיהו, יצחק ברוך, חביב מנשה, יוסף עתרוטי, אברהם טוויל, קונור.ד משולם, שלמה חג'י, ברוך מצליח, יוסף מוניר, מרזוק סלאמה, אברהם מקאצין, חיים קצין, אברהם חסון, יוסף סרג'__[?], מרדכי אבוח'יר, אברהם סאסי, יעקב אלחנאסי, יהודה טובי, יצחק מנשה.

קטע מפנקס בית דין הכולל שרידים של 13 מסמכים, שרובם שלמים. מתוארך לחודשי טבת-כסלו ה'ת"ס, שהם 1699-1700 לסה"נ. כתב היד של הסופר וכן רבים משמות המשפחה אינם נפוצים בקהיר, מה שמרמז על כך שהקטע מקורו ככל הנראה בקהילה יהודית במקום אחר באימפריה העות'מאנית (המֵדִין הכסוף העות'מאני נזכר לאורך הרשומות). עם זאת, ייתכן גם שמדובר בפנקס בית דין השייך לבית דין ו/או לקהילה בקהיר שמסמכיהם לא שרדו בכמויות גדולות מתחילת המאה השמונה עשרה. אזכור אפשרי של "רובע הקראים" בקהיר מופיע במסמך 9 בצד ה-verso. רשומות המסמכים בצד ה-recto כוללות: (1) שותפות עִסְקָא בין סולימאן טראבולסי ויהודה ביכי(?). (2) שותפות כללית במסחר באלמוגים למשך שנה: "במלאכת אלמרגאן לזמן י"ב חדשים" (שורה 18). יתר רשומות בית הדין ב-recto עוסקות באירוסין הכוללים התחייבויות מתנות נישואין מהחתנים לכלות וכן נדוניות: (3) אירוסי משה ב"ר יוסף הכהן וכלה לעתיד המופיעה בשני שמות שונים: סעודי המכונה רחמה בת שמואל ראשי/דאשי(?); (4) אירוסי יעקב ב"ר רחמים הכהן קמאט ומסעודה בת יוסף הלוי בר-ביכה(?); (5) אירוסי משה ב"ר יעקב הלוי וריינה בת אליהו רמוך(?); (6) אירוסי אברהם תלמיד וסת אלבית בת בנימין פרנציה. ה-verso כולל את הרשומות הבאות: (7) רשומה חלקית הקובעת כי יצחק אשכנזי מקבל סכום כסף מלאה בת ____(?) עתרותי. (8) רשומה חלקית שבה סעדיה אנג'ל מתחייב ללמוד את "מלאכת הסירמקג'י" עם שמואל מאנופלה/מאנופלה. בהתבסס על הסיומת, המונח המקצועי כאן הוא ככל הנראה הטורקי "sırmakçı" (יצרן או רוקם של חוטי זהב או כסף), שהוא מילה נרדפת למונח "sırmakeş" במילון רדהאוס (עמ' 1014). (8) העתק כתובה מקוצר לנישואי משה ב"ר יחיאל מיוחס ופרלה בת גבריאל פרנסז (פראנשיז). (9) הסכם שכירות למספר נכסים, שחלקם רשומים ב"רובע הקראים". שני הצדדים בעסקה הם ברוך ב"ר אהרן יואב ויוסף ב"ר ישועה הלוי. הנכס הראשון ברשימה "הכמארה" אינו ברור במשמעותו המכוונת. ייתכן שמדובר במונח האדריכלי הלטיני "camera" (חדר, חדר מקומר). (10) אירוסי הדיין יעקב ב"ר דוד הלוי והגרושה סהור(?) בת אברהם חמוזי. (11) הודאת חוב בין יעקב ב"ר שם טוב מלמד ואברהם ב"ר שלמה בנטורה/בינטורה. (12) שותפות בין מרדכי אשכנזי ושמואל ב"ר יצחק ____ (שם המשפחה אבד עקב נזק). השותפות היא ב"מלאכת אלכואגייה/אלכואנייה", הדורשת מחקר נוסף לקביעת ההקשר המקצועי המדויק.

מכתב מאת הרופא המצרי עפיף בן עזרא, השוהה בעזה (לאחר שנעצר שם בדרכו מקהיר לצפת), אל שמואל בן יקותיאל אלאמשאטי בקהיר. כתוב בערבית-יהודית עם פתיחה בעברית. תיארוך: ראשית המאה השש-עשרה. המכתב הוא קריאה נואשת לעזרה. עפיף מדווח כי מכתבו של שמואל הגיע ונקרא בקול בפני קהילת עזה, שהתפללה לשלומו (שו' 19–22 בצד הפנים). בהמשך הוא מתאר בפירוט את התחלואים הפוקדים את בני משפחתו (שו' 23 ואילך עד תחילת הצד האחורי), שעליהם כבר כתב במכתבים קודמים מבלי שזכה לתשובה כלשהי. המשפחה שהתה בעיר הנמל שבחוף הים התיכון כבר חודשיים במועד כתיבת המכתב, מעוכבת שם בשל המחלה. הבן היה חולה אנוש: סבל מ"בארדה" (צמרמורות), "סכונה" (אולי קהיון או טמטום חושים) ושטף דם מהאף שכמעט לא נעצר ("רעאף מפרט"). עפיף מספר שמכר הכול, ובכלל זה את בגדיו, לצורך טיפול בנער. אשתו הייתה מרותקת למיטה ("מרמייה"), חסרת יכולת לראות, לשמוע או לדבר — "כאבן המוטלת על הקרקע". שבע פעמים זועק עפיף "אדוני שמואל", ומתחנן לפניו להשיב על מכתב זה, שקדמו לו אחרים שלא נענו. הוא מבטיח שזהו המכתב האחרון, ומבקש מהנמען שלא יאלץ אותו לשלוח עוד אחד, שכן כתיבת מכתב כזה היא ייסורים ומציאת שליח שיוליכו היא משימה כמעט בלתי אפשרית: "השב לי תשובה בטרם לא תהיה לי עוד תשובה ולא צורך במכתב נוסף. אלוהים, אלוהים, אלוהים, נמסתי כשעווה. 'היה לבי כדונג נמס בתוך מעי' (תהלים כב, טו)... איני יכול לכתוב מכתב ולשלחו מבלי שלבי יימס... כל מכתב שאני כותב נכתב מתוך מצוקה גדולה. בקושי אני מוצא עם מי לשלחו, ולבי 'נכרת' (ינקטיע) מרוב טרחה." עפיף דוחה בכעס את הטענה שהוא הביא על עצמו את האסון הזה ("עמל ברוחה") באשמתו (כנראה בהתעלמו מן האזהרה שהמשפחה לא תוכל לעמוד במסע). הוא מדגיש כי עיסוקו ברפואה בצפת (אשר באותה תקופה החלה לתפוס את מקומה כעיר קודש מרכזית) נעשה "לשם שמיים". אין ספק שגם חוסר יכולתו להתפרנס בקהיר היה סיבה נוספת ליציאתו. עפיף מוסיף ומדווח כי ר' פרץ הצדיק נפטר באותו מסע עצמו. מלבד הבקשה המרומזת לסיוע כספי ישיר, מבקש עפיף משמואל לערוב לאחותו בפוסטאט, שאמורה למכור את חלקו של עפיף בנכס משפחתי המכניס שני חצאי דרהם ("מאיידיס") בחודש. עפיף מבקש לשוב לקהיר, אך אין בידו די כסף לשכור חמור. עפיף בן עזרא (המכונה גם יוסף המצרי), יחד עם בן לווייתו ר' פרץ, מופיע גם במסמך נוסף, בשורות 70–94.

מכתב מיחזקאל, ככל הנראה מקלוב, אל אחיו חלפון באלכסנדריה. מתוארך לחודש אייר ד'תת"ק (1140). יחזקאל מתלונן באריכות וברהיטות מסוימת על שלל בעיותיו העסקיות: "אני עשוק, אך מוצג כעושק" (אנא מט'לום פי צורת ט'אלם) — כלומר, מאשימים אותי בדברים שאינם באשמתי. הבעיות הנדונות: עסקת הגבינה שלהם (ראו ח69, ח68, ח64) וההליכים המשפטיים הקשורים אליה, שבהם לא הצליחו הדיינים להגיע להכרעה; סחורות שנעצרו בבית הוכיל, ובהן ביקשו הדיינים שהצדדים יגיעו לפשרה; ותביעה משפטית הנוגעת למכירת בית, שבה הדיינים שוב לא יכלו להכריע — האם לפסוק על פי שיטת רב האי גאון או לפי שיטת ר' יצחק אלפסי? אחד הדיינים מציע ליחזקאל שחלפון היה צריך להשיג חוות דעת הלכתית (פתוא) מאת אבן מיגאש, אשר הייתה מחזקת את עמדתם. המכתב דן גם בסחר בחמורים (שנמכרו ללא ריתמה, שכן אחרת המחיר היה גבוה יותר), ומספר סיפור ארוך על הובלת משי מהכפר בנהא שבדלתא בלוויית חוכר מסים בשם אבו סעד (אולי אותו אדם המופיע 25 שנים לאחר מכן כחוכר מסים לשעבר). אבו סעד זה, הצ'אמן (חוכר המסים), עבד בצוות עם צ'אמן נוסף מקהיר, ולכן לא יכול היה פשוט להתייצב בבנהא כלאחר יד כדי לסייע ליחזקאל להעביר את המשי של אבו זכרי הכהן בחזרה לקלוב (מהלך של שמונה שעות הליכה לפי מפות גוגל). יתרה מזו, שני פקידי מסים — חוכר מסים עמית בדאר אלצנאעה, נקודת המכס המרכזית בכניסה לפוסטאט, והמושד (מונח איובי לגובה המסים בנמלים), אולי הכוונה לזה שעבד בדאר אלצנאעה — "אינם נותנים לו לקחת (אפילו) רטל אחד (של משי) כעמלה (או שוחד?), אלא נאמר לו: 'זה אינו שלך!' החמס פושה." לא ברור אם מדובר כאן בתמונה מפתיעה של חוכר מסים הרואה כעוול את העובדה שהממונים עליו אוסרים עליו לקבל שוחד; הוא משתמש במילה העברית "חמס", שבתקופה זו, לדברי פרידמן, היא מונח טכני לעוול שמטיל השלטון, ואולי הדברים נאמרים מתוך השוואה לתקופה מוקדמת יותר, שבה היה מקובל שגובי המסים יכולים להתעשר באמצעות תשלומי טובין. המכתב מזכיר את מותו של אבו נצר בן אלמנקאר, שהיה בן דודו של אבן יג'ו, בנה של דודתו מצד אמו. כמו כן מוזכר סוחר ההודו אבו עלי בן אלכרניב, המופיע גם בתשובות הרמב"ם. אף ששמות הכותב והנמען אינם מצוינים במפורש, מאחר שלמכתב אין כתובת חיצונית (כנראה נמסר ביד), זיהו אותם גויטיין ופרידמן על בסיס התוכן והפלאוגרפיה.

רשימה של קופות קהילתיות מתוארכת לשנת 1651 (אייר ה'תי"א) שייתכן שקשורה לקצבאות שניתנו ללומדי תורה, לאור העובדה שבצד ה-verso מוזכרת "הספקה" בקהיר (או אולי בכל מצרים: "יד אלבעלי תורה אלדי כאנו במצר ען אל הספקה"). המספר האלפאנומרי המופיע לאחר כותרת חשבון זה הוא 750 (תשנ), שאפשר לפרשו באופן משוער כמספר הכולל של האנשים שקיבלו הספקה במצרים או בקהיר בסביבות 1651–1652 לסה"נ. מספר זה נראה גבוה מכדי להתייחס לקהיר בלבד, וייתכן שהוא כולל גם תלמידי חכמים מאלכסנדריה ומרשיד (Rashīd), המופיעים יחד בשורת הסיכום האחרונה בתחתית ה-recto. לפחות חשבון אחד נוסף ברשימה ב-recto מתייחס לקבוצה קולקטיבית של "מערבים", כלומר קהילה/קהילות של יוצאי המגרב. חלק מהרישומים כוללים אזכור של "שותפו" (אולי שותף ללימוד) שאינו מצוין בשמו, כגון: "משה וִילִיסיד ושותפו" ו"יעקב זגדון ושותפו". לפחות שניים מהשמות הנזכרים נושאים את התואר המקצועי "ציראפי" (סוחר מטבעות/חשבונאי) במקום שם המשפחה. הרשימה ב-recto כוללת כמה רבנים ידועים של מצרים במאה השבע עשרה, ובאופן רחב יותר מהווה מקור יקר ערך לאור רמת הפירוט שהיא מציעה לגבי חברות בקהילה היהודית הרבנית במצרים במאה השבע עשרה. שמות האנשים המופיעים ב-recto כוללים: אברהם אל-ח'ול[?], יצחק לוריא, יעקב בירב לוי, נסים ד'גנוס[?], ישועה [מ]ונסון?, יוסף הלוי, יעקב די ליאון, זין סבבו, נסים קסטנטין, שמואל כועיח'[?], נסים זגדון, יעקב ביבאס, ישועה עוזיאל, שמואל גזאוי, משה וִילִיסיד, יעקב סמחון, אהרן נפג'ה, ח'ליפה אל-זוגי, יהודה חאמי, יהודה חדאד, אברהם חדיד, יעקב זגדון, נסים מיירה, נתן הלוי, דוד מורון, אלישע סוחמי, יצחק לופס, דוד בואנו, משה אוזלו, יהודה סיד, ר. אל-שאמי, שחאתה שיהאב, מימון ציראפי, שלמה אל-אהדב, שמעון ציראפי, משה הכהן, יצחק הלוי, אשכנזי כומאר, שלמה סופינו, ח'ליפה ___?, מרדכי מדינה, משה נוצרי, רחמים הכהן, ____? אבן שנג'י, ____? אל-קודסי, שמואל אבן צור, יהודה דנון, ספדיא תלמסאני, שחאתה דודלח[?], מצליח פרנסיא, יצחק אל-שאמי, יצחק נואל?, משה רמחון[?], מושון שאמי, יצחק ראובן, אברהם מנשה, שמואל ___א?, יצחק מדינה, שמואל ?חאג', אברהם סאנס, יוסף יצחק, אברהם מנשה, קנבוס?, אברהם אל-אחדב, חיים קאפוסי, יצחק הלוי, משה סרגוסי, שמואל סכנדרי.

מכתב מאבו זכרי כהן בפסטאט אל אבו זכרי יחיא בן סלימאן בן אלשאמי בעיד'אב, בערבית-יהודית. מתוארך לטבת 1452 למניין השטרות = דצמבר 1140 / ינואר 1141 לסה"נ. עוסק בענייני מסחר ומזכיר סחורות כגון קמפור (כופר), עץ ברזיל ולבונה. מתיאורו של גויטיין: המכתב מופנה לנמל עיד'אב במזרח אפריקה, שכן הכותב מבקש מהנמען לפעול שם (מראש המכתב, שורה 1, ועד ורסו שורה 7). המכתב נשלח מקהיר, שכן השולח מדווח על אנשים העולים לעיד'אב (ראש המכתב, שורות 6–8), ומצרף רשימת מחירים עם בקשה לקנות במקומו של הנמען. המסמך מאלף מבחינות שונות. הוא מציג בפנינו את המוטיבציה של נציג הסוחרים בקהיר כזו של עיד'אב. האופן שבו אבו זכרי מבקש מהנמען לטפל במתחיל מפצ'ל (ורסו שורות 7–14) שקול למעשה לפקודה מפורשת, וכך גם הוראתו לטפל בסחורות שניצלו מספינתו של אלדיבאג'י (שוליים שורה 6 – ורסו שורה 7). באופן דומה אנו מוצאים שהוכיל (הסוכן) של עיד'אב מופקד על הסחורות שניצלו מסירתו של אלדיבאג'י, אף שאדם אחר, אכבר, קיבלן לידיו. אכן, הסוחרים המעורבים, מוסלמים ויהודים כאחד, הפקידו את המשימה הזו בידי הוכיל. מאידך גיסא, מפתיע שהסוחרים המוסלמים ויהודי אחד, נהראי, נאלצו לערוך את המסע הארוך והמסוכן מקהיר לעיד'אב כדי לקחת לידיהם את סחורתם. סביר להניח שמדובר היה בכמויות גדולות. במסמך אחר אנו מוצאים את נהראי יוצא לדרכו מעיד'אב בסירתו של אלדיבאג'י, ויש להבין כאן שהוא חזר בה. אם הסחורות שניצלו היו פלפל, לכה ועץ ברזיל, ניתן להניח בבטחה שהספינה לא טבעה — שכן במקרה כזה היו המוצרים הללו צפויים להיהרס — אלא נתפסה בידי פיראטים ושוחררה מאוחר יותר, ככל הנראה בידי הצי הפאטמי. מעניין ללמוד מן המכתב (שורה 19 – שוליים שורה 1) שסוחר היה יכול לקבל אשראי מן הדיואן, היינו מן השלטון, בעיד'אב. אין להניח שלשם כך נזקק להמלצת נציגי הסוחרים, שכן אבו זכרי היה ודאי מתייחס למסמך רלוונטי המצורף למכתב. הסיבה לזהירות יוצאת הדופן הזו הייתה ככל הנראה זו: הסחורות המזרחיות נשלחו "אנבלוק", בצירוף חלקו (קסט) של כל סוחר המצוין ברשימה שנמסרה לוכיל. חלק ניכר מן המשלוח אבד (שוליים שורה 7), והסוחרים כנראה לא בטחו בוכיל שיחלק את הנותר באופן הוגן. על היבט חשוב זה של תפקיד הוכיל ראו [הפניה תוכנס במועד מאוחר יותר].

רשימה של חשבונות קהילתיים של קהילת "ק״ק עזרא הסופר" (ק׳׳ק עזרה הסופר). מתוארכת לכ״א בתשרי – היום השביעי של חג הסוכות, "יום הושענא רבא" – ובצד ה-verso מצוין השנה ה[5]605 לבריאת העולם, היינו 4 באוקטובר 1844 לסה״נ. בהתבסס על ההתאמה בתארים, סביר שהקהילה הזו פעלה בבית הכנסת בן עזרא שבפוסטאט (קהיר העתיקה). בצד ה-recto מוזכר "בית הכנסת" באחת הרשומות: "אוגרת מעלה[?] פי אלכניס" (שכר/עלות גרם המדרגות[?] בבית הכנסת). ייתכן שמדובר בהוצאת בנייה, שכן שתיים מהרשומות הסמוכות מזכירות נגרים (אוגרת סקייה נגאר וגם אוגרת נגאר סקייה). הרשימה ב-recto אינה מציינת לאיזה בית כנסת מתייחסות ההוצאות (הכותרת היא כללית: [עלם אלמצ[רוף ולאחריה התאריך). כל טור של סכומים כספיים כולל את כותרות המשנה פ ו-ق, ראשי תיבות של מונחי המטבע قروش (קורוש) ו-פצה (ניצף פצ׳ה/פארה/מדין). הטורים והחישובים מבוססים על יחס חשבונאי של 1 קורוש : 40 מדין. ב-verso מופיעה רשימה ארוכה של תרומות מחברי הקהילה ל"ק״ק עזרא הסופר" (ק׳׳ק עזרה הסופר). לפי סדר ההופעה, ובהשמטת אזכורים חוזרים, השמות המופיעים הם: טורים 1–2 (צד ימין של הביפוליום): חיים שלום, יע[קב] דיין שמש, נסים משיש, משה קוריאל, שלמה לומברוזו, חיים חזן, יע[קב] ברדה, יעיש חדאד, אב[רהם] אבו-הרון, בת עג'אמי, ברוך עפיף, יום טוב עזבירי, חיים פסח, ששון טוויל, שמואל לוי גר' (קיצור שם משפחה), נסים חנן, חיים חנן, אצלאן פינטו, אב[רהם] בשירי חזק, ח'ליל עבארי(?), יעקב חפץ, ביאלובוס (שם משפחה), שלום (שם משפחה?), רומאנו (שם משפחה), ישועה לומברוזו, אליהו ברברי(?) ואשתו, יעקב רחמים, מנחם מזרחי, דוד לוי, יקותי בן-ידע, אב[רהם] גטניו, בכור חכים, שמואל גורן, אב[רהם] אל-גאזי, יוסף פיחה קועאל(?), דוד דיטאיו/דימאיו(?), דוד גליקו, אליהו גדליל, חיים זגדון, אליהו דיין, רחמים (שם משפחה?), עתוסי (שם משפחה), בת יעוץ(?). טורים 3–4 (צד שמאל של הביפוליום): משה ג'ונד/גונד (=ג'ונייד?), מרדוך ג'ונד/גונד, ס' כהן, אב[רהם] גריאני, יע[קב] ספריאל, עזרא ארדי, קאריו אגיון, יהודה קארו, אשר סוקאר, סעד והבה, אליהו שתווי, יוסף חסון, דוד מנשה, אשת גליקו, אשת ראובן רולו, אם אליהו פרנסס, אשת רבי אל-גאזי, יעקב נג'אר, ח'צ'ר דיין, מלמד (שם משפחה).

מכתב בטורקית עות'מאנית העוסק במשלוח של עצי הסקה (אודון). תיארוך: בסביבות 1736 לסה"נ או מאוחר יותר (לפי הת'אווי), על בסיס האזכור של המטבע העות'מאני זרי מחבּוב — מטבע זהב שנטבע לראשונה בקהיר בשנת 1736 לסה"נ (אם כי המטבעות הקהיריים המוקדמים ביותר בקטלוג הנומיסמטי של אוסלו מתוארכים לשנת 1143 ה'/1730 לסה"נ). יש לציין כי שנת 1703 לסה"נ (1115 ה') הייתה השנה הראשונה שבה נטבעו מטבעות אלה באיסטנבול, ולכן ניתן להציב סף כרונולוגי סביר מוקדם יותר ביותר משלושה עשורים. בהקדמה למהדורתה מציינת ג'יין הת'אווי כי קטע זה ומכתב נוסף נכתבו בידי אותו סופר. לדבריה, מדובר בשני מסמכים קרועים מאוד שהם מכתבים בטורקית עות'מאנית העוסקים במשלוחי עצי הסקה (אודון). במכתב הנוסף פונה הכותב אל הנמען בכינוי "אבי" (בנים פדרים), שיכול להתפרש או כאביו הביולוגי או כזקן נערץ. לעומת זאת, במכתב שלפנינו "אבי" מתחלף ב"אחי" (בנים קרינדאשם), מה שמעיד על כך שהנמען הוא ידיד ו/או חבר לדרך, בדומה לסייד מחמד וסייד עומר שאליהם שולח הכותב דרישת שלום בסיום המכתב הראשון. תכונות אלה, יחד עם אזכורם של דרווישים מבית המוולוי במכתב הראשון, פותחים את האפשרות שעצי ההסקה היו מיועדים לבית המדרש (התקייה) של דרווישי המוולוי בקהיר. בשני המכתבים לא שרד תאריך, אך אם הזיקה למוולוי נכונה, הרי ששניהם נכתבו לאחר שנת 1016 ה'/1607 לסה"נ, עת נוסדה התקייה של המוולוי. הלשון, הכתב והמראה הכללי של המכתבים מצביעים על כך שאת שניהם חיבר אותו מחבר באותה תקופה בערך, וייתכן שאף נשלחו לאותו נמען, ה-חאג'י מחמד. המכתב שלפנינו מצביע באופן ברור על קשר בין משלוחי עצי ההסקה ובין רגימנט הינצ'רים (היאניצ'רים) של קהיר. הכותב מתייחס אל "הכתחודא שם", או אולי "הכתחודא [המופקד] על אותו אזור" (אול טרפא כתחודא). לפי אנדרה רֵמון, במחצית הראשונה של המאה השמונה עשרה שימש הכתחודא — סגן המפקד של רגימנט היאניצ'רים במצרים — כראש המכס של המחוז כולו, ופיקח על המועלמים היהודים שהוצבו בנמלים השונים. ייתכן, אם כי רחוק מוודאי, ששני המכתבים הללו הגיעו אל הגניזה דרך מועלמים יהודים, שהיו נתונים באופן רשמי לפיקוחו של הכתחודא של היאניצ'רים בקהיר, ושהיו אחראים על שומת מסי המכס במשלוחי עצי ההסקה האדירים.

רובה של איגרת ארוכה ומלאת מצוקה ממנחם, הכותב מפוסטאט/קהיר, אל שותף עסקי שמשפחתו מתגוררת בפוסטאט/קהיר והוא עצמו נמצא בנסיעה. פרטי המקרה קשים למעקב וראויים לבחינה מעמיקה יותר. אויביו של מנחם גברו עליו והם שמחים לאידו עד בלי די, והוא איבד סכום כסף ניכר. במה שנותר מן האיגרת, הוא מזכיר תחילה את ביקורו של לולו ("יאבדו אויבי ישראל"), שאולי יש לזהותו עם אלרקי, בבית סוהר (שבו היה מנחם כלוא?). שאר הסיפור כולו עוסק במעלליהם של אלרקי ואבן כאתב אלערב, שאותם מכנה הכותב "כלבים" (והם מכנים אותו באותו האופן). האחרון "עומד בלב השווקים [של פוסטאט וקהיר] ועורך מפגשים גדולים (? מחאפל), גדולים אף יותר מאלה של אלרקי. הוא אמר שאני אויבו ושהעדתי נגדו בפני נציג הסולטאן" (שו' 12–15, 29 בצד recto). ככל הנראה הנמען בדרך כלל מקובל על אבן כאתב אלערב, ולכן דבר מכל זה לא היה קורה אילולא נאלץ הנמען לצאת לדרך "בעוונותיי" (r24–25). מנחם כותב שוב ושוב שהוא "באש" ושמוטב לו למות (r25–31, v21–25). דודו (עם) אבו אלפרג' מסית את אלרקי, ועומד בשוק ו"על בית המטבחיים" (?) ומקלל את מנחם ואת הנמען בפני היהודים והמוסלמים. אבו אלפרג' מורה לאלרקי לא "לשום את המשכונות הללו" (הד'ה אלרהונאת לא תקומהם) (האם מנחם מנהל בית עבוט?) (r32–36). רשעותו של אבו אלפרג' עמוקה אף יותר, שכן הוא "יושב בבית עם יוסף ואחיו ובניו, רוקד (רקץ) ומאזין למוזיקה (טרב)" (rm22–33). חלק הסיפור הממשיך בצד verso עוסק בטענת אלרקי שמגיעים לו 1000 נֻקְרַה (דרהמים) מן הנמען. מוצגים מסמכים משפטיים שונים ועדים (שקריים?) (v1–15). מישהו אומר: "כך אובדים הון ורכוש בגלל לשון הרע" (v12). מנחם מרחיב על מצבו האומלל. הוא מתפלל לאל שיצווה על "מלאך פגעי" להניח לו. כל יום מסתיים בדמעות ובהמסת כבדו, פירור אחר פירור (v19–32). הוא מסיים בהפצרה בנמען לבוא במהירות ולבקש סיוע מאיש רב־עוצמה ("נשק עבורי את רגליו של מי שאתה יודע", v33–34). הוא מתנצל על העניין המעיק שבאיגרת (v35–37). ר' דוד שולח דרישת שלום ונזיפה; ר' שלמה בקו הבריאות, מתאושש וחזר לעצמו; אשת הנמען וילדיו בריאים (v37–40). בנוסף בשוליים: "שמעתי שמהד'ב בן אלעודי במצב אנוש ושהחיטה יקרה. יחוס האל".

טיוטת מכתב משליח אנונימי, מפוסטאט/קהיר, אל נמען לא ידוע בירושלים. בעברית. מתוארך ליום שני, כ"ב ברחמים, ה'תקצ"ה, היינו 1835 לסה"נ. קיימת אי־בהירות מסוימת לגבי היום המדויק: אם "רחמים" הוא חודש אלול, אזי כ"ב בו אמור היה לחול ביום רביעי; אך ייתכן ש"רחמים" כאן מציין את חודש אב, שאז כ"ב בו אכן חל ביום שני. המכתב מגולל סיפור מופלא על קורותיו של הכותב מאז שיצא מירושלים בשליחות התרמה מטעם כולל מסוים. תחילה הלך לעזה (ולא לגיזה, כפי שעלול להשתמע מצורת הכתיב שלו), שם רכש לעצמו מעבר לסואץ יחד עם כמה גויים מבית לחם. בסואץ (או אולי עוד טרם הגיעו אליה) חלה בקדחת קשה במשך כ־24 ימים. הוא שילם לאישה מוסלמית קירש ליום עבור כביסת בגדיו המלוכלכים בים. כשנכנס לעיר, גילה כי פרצה בה מגפה (חולירע? או אולי הדבר השחור, לאור התפרצות גדולה שאירעה באלכסנדריה/מצרים בשנים 1834–1836). כל הגויים ניסו לברוח בסירות לג'דה. גם הכותב ניסה להימלט, אך קצין מסוים הגיע והחרים את הסירה, מבעיט בו ובקבוצת דמשקאים אל מחוץ לסירה. בהמשך לקה הכותב בקדחת בפעם שנייה ("כל גופי בער, ולשוני דבקה לחכי, והלכתי אל הרופא, וריפא אותי בשנית"). בנקודה זו אזל כל כספו, ועד מהרה גם פיתח מחלת עיניים. מכאן ואילך משתרע סיפור ארוך על האופן שבו נסמך על הכנסת האורחים והנדבנות של זרים שונים, תוך אזכור "פוליסות" (ערבויות) שונות, מכתבים שונים המוכיחים את מעמדו כשליח אשר נאלץ להציגם, ואנשים שונים – יהודים וגויים – אליהם פנה לעזרה. יחסית בשלב מוקדם הגיע לפוסטאט/קהיר, שם הצליח מעט בלבד בגיוס כספים או בגיוס תומכים. גובה מס הגולגולת (בעל הח'ראג') תפס אותו על אי־תשלום עבור "השנה השלישית" (שכן הוא שילם רק עבור שנות '50 ו'51), והוא בילה שלושה ימים בכלא, ושם חלה בפעם הרביעית. הוא יצא מהכלא בזכות התערבותו של מעלם בכור. הצלחתו בגיוס כספים לאחר מכן לא הייתה טובה משהייתה קודם לכן. הוא מזכיר שהלך לישון בבית המדרש, מפני שלא היה לו לאן לפנות. סופו של המכתב הוא תחינה אל הנמען שישלח לו כסף. המכתב נקטע באמצע משפט, ואין בו כתובת נמען, דבר המעיד כי מעולם לא נשלח (ועל כן יכול היה למצוא את דרכו אל הגניזה).

ביפוליו מתוך פנקס בית דין, ככל הנראה מאותו פנקס שממנו הגיעו חמישה ביפוליו נוספים השמורים בשמורה אחרת. בסך הכול כוללים ששת הביפוליו עד 38 מסמכים, אך המספר הממשי כנראה נמוך יותר משום שרישומים רצופים מסוימים, המשתרעים על פני מספר עמודי פנקס, טרם זוהו זה עם זה. תיארוך: הרישומים בעמוד זה הם מאדר א' ואדר ב' שנת ה'תנ"ג, היינו 1693 לסה"נ. מקום: קהיר. השם גבריאל קונפורטי מופיע לאחר רישומים רבים בתפקיד "עד שני". צד ימין של הרקטו: (מסמך מס' 1) רישום לא שלם, ובו השורות האחרונות של שותפות או הסכם בין שלושה צדדים. (מס' 2) הצהרת שכיב מרע של יהודה דירולו (דירולו) המכונה דאנון, הנוגעת למגוון חובות ולהסדרים לקבורתו. (מס' 3) שידוכין בין ריינה בת יצחק פורטוגז לבין יצחק בן יעקב מצליח. צד שמאל של הרקטו (מסמך מס' 4): פסק דין בנוגע לסכסוך שותפות בין יצחק עמנואל לשמואל סלמון(?). השורות הראשונות מפרטות את ההסדרים הכספיים ואת נוהלי ניהול הרישומים בין השותפים. מטרת הרישום מתבהרת החל משורה 26, שם מצוין סכסוך ביניהם, ובהמשך טוען השותף שמואל כי היה "אנוס" באופן כלשהו, ובכך הופרו תנאי הרצון של השותפות. בית הדין מציין כי בדק את העניין ומצא שלא אירעה הפרה כזו של השותפות. חתימות שלושת הדיינים שישבו בדין הועתקו לפנקס בית הדין בסוף רישום פסק הדין: ישראל רומאנו, דוד חיים בית-הל[..]ס ומשה ויטאל. (מס' 5) העתק כתובה שקוצרה במקומות מסוימים לצורך ייעול הרישום בפנקס בית הדין. הכלה: נחמה בת יצחק נווארו. החתן: אברהם בן משה מאגורו/מאיורו. חלק מן הכתובה ורשימת הנדוניה המלאה ממשיכים בצד ימין של הוורסו, וכוללים מגוון רחב של פריטים ובגדים מקושטים בזהב, כסף, אבני חן ופרוות. צד שמאל של הוורסו: (מסמך מס' 6) מסמך ירושה לא שלם שנערך לאחר מותו של אדם המופיע רק בשמו הפרטי, ישראל, וייתכן שהוא אותו ישראל הכהן הנזכר ברישום מס' 7. הרישום מפרט הליכי ירושה מורכבים בין שלושת ילדיו של ישראל: ריקה (אולי אלמנתו), נתן (בן המנוח?), ויוסף (חמיו של נתן). (מס' 7) שותפות השקעה בין מרדכי ואהרן, בניו של ישראל הכהן המנוח, יחד עם שותפים נוספים: נתן בן-אפרים, יעקב הלוי ומשה הכהן.

מסמך משפטי. מקום: קהיר. תאריך: סוף תשרי א'שנ"א למניין שטרות (אוקטובר 1039). טוביה בן יפת הלוי ועלון בן פרג' מעידים כי בערב חג הפסח של שנת א'ש"נ למניין שטרות (אפריל 1039) נכחו בביתו של סלימאן בן אסחאק בן מאיר בקהיר החדשה, ובאותו מעמד הצהיר סלימאן כי החזן ח'לף בן אברהים חופשי לשרת את הקהילה ולשמש כשוחט, וכי ח'לף אינו עוד כפוף לו. קודם לכן היה בין סלימאן לח'לף הסכם משפטי (קנין) שלפיו לא היה ח'לף רשאי לעשות דבר ללא רשותו של סלימאן. העד עלון בן פרג' מציין כי מעולם לא היה קנין רשמי בין סלימאן לח'לף אלא מעאמלה — שמתוך ההקשר משמעותה כנראה "הסכם בלתי פורמלי". עד שלישי, סלאמה בן ניסן הכהן, זוכר את האירוע כמי שהתרחש בביתו של אדם אחר; על עדותו חתום נחום בן חיים. אישור התוקף חתום בידי הדיינים רבי אפרים בן שמריה, אברהם בן מבשר ויפת בן דוד. גויטיין משער כי ח'לף בן אברהים הנזכר במסמך זה הוא אותו ח'לף המופיע במסמך אחר (PGPID 3523), אך ליברמן חולק על כך. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.) ליברמן מבין את המסמך באופן שונה לחלוטין, ומפרש את המונח מפאוצ'ה כ"שותפות" ולא כ"מחלוקת". לדעתו ייתכן שסלימאן היה השותף הבכיר בשותפות עסקית בלתי מוגדרת עם טוביה, עלון וח'לף. לפי השערתו, טוביה ועלון תבעו לקבל את חלקם בשותפות, שהיה אמור להתחלק על ידי סלימאן, אך הוא סירב בטענה שטוביה ועלון כבר קיבלו את חשבונותיהם הסופיים, ושח'לף משוחרר מהתחייבויותיו כלפיהם. סלימאן וח'לף סיימו את היחסים ביניהם, ומסמך אפריל ניתן בידי ח'לף כראיה לכך. הצהרתו של עלון כי בין סלימאן לח'לף התקיימה "מיזם משותף (מעאמלה) ולא קנין" מסבכת את הבנת מודלי השותפות בתקופה זו; ההבדל בין מפאוצ'ה למעאמלה (או בין שתי אלה לקנין) אינו ברור. מיד מתחת, בכתב יד אחר, מופיעה עדותו של סלאמה בן ניסן הכהן בפני סלימאן ולפיה הוא (סלאמה) השמיע את אותה ההצהרה במקום אחר, בביתו של זקן. בכתב יד שלישי מאשר המסמך את חתימותיהם של טוביה ועלון בבית הדין הקבוע בפסטאט, מספר חודשים לאחר רישום עדותם הראשונית בביתו של סלימאן בקהיר.

מסמך משפטי בכתב ערבי. מתוארך ליום רביעי, כ"ג רג'ב 1244 להג'רה, שהוא ינואר 1829 לסה"נ. במבוא למהדורתה מציינת ג'יין הת'אווי כי מדובר באיקראר (הודאה) מקוצר על חבות בגין הלוואה, של פקיד המכונה "ח'אח'אם באשי" (חכם באשי). לאחר 1835 התואר התייחס לרב הראשי של איסטנבול, שייצג — לפחות להלכה — את כלל נתיני הסולטאן העות'מאני היהודים. עד אותה שנה התואר מופיע באופן ספורדי, ומשמעויותיו אינן ברורות ואינן עקביות. נסיבות אלו הופכות את זיהוי האדם המכונה "רב ראשי" במסמך זה לבעייתי. שמו במסמך נכתב "בָּרכָּאר" או "בָּרכָּארה", בצורה הקרובה דיה לשם הרב הבולט של קהילת איסטנבול היהודית באותה תקופה, חיים יעקב בניאקר, כך שסביר שהדמות המוזכרת בהסכם ההלוואה היא אכן בניאקר — שאת שמו ניתן היה לכתוב גם "בַּריאקר", בשימוש בארמית "בר" במקום "בן" העברי. בניאקר עמד בראש קהילת איסטנבול היהודית בשנים 1800–1835. למרבה הפלא, משרת הח'אח'אם באשי הוקמה רשמית בשנת מותו, ובעל התפקיד הראשון בה היה יורשו של בניאקר בהנהגת קהילת איסטנבול. אם אמנם המסמך יצא מקהיר, ייתכן שגם המלווה של בָּרכָּאר — הסוחר (ח'ואג'ה) אֶלכָּאן עמינדב — ישב שם. הערב להלוואה, שמעון פרנסיס, פעל ללא ספק בקהיר. שמעון היה סוחר יהודי בינלאומי, שחברתו "קארו ופרנסיס" ניהלה עסקים פיננסיים ברחבי הים התיכון בין השנים 1790 ל-1830 בקירוב. "סימנו" וחותמו של שמעון מוזכרים במסמך אך אינם נראים; ככל הנראה הוא חתם וחתם בחותם על המקור המלא והבלתי מקוצר. הערה: שני האזכורים של שם המשפחה של הח'אח'אם באשי נכתבים: ىار كاره. מחקר עתידי לזיהוי שמו של הח'אח'אם באשי הנידון צריך לשקול האם מדובר בשם משפחה דו-חלקי, עם הכינוי הפטרונימי "בָּר" ואחריו שם בעל השפעה לשונית איברית או איטלקית: בָּר-כָּארה (Cara), או אפילו בָּר-גָּארה (Gara) אם הסופר היה בקיא בכתיב הטורקי-עות'מאני. לפי כך, אפשרות שם המשפחה האיברי "וָארגָּארה" (לרוב נכתב Vergara) אינה מופרכת. אף הקשר האפשרי בין שמות המשפחה Cara ו-Caro/קארו בקהיר של ראשית העת החדשה ממתין למחקר נוסף.

מכתב בטורקית עות'מאנית. תיארוך: 1594–1689 לסה"נ, על בסיס הספרות הקריאות [..]10 לפי הספירה ההג'רית, אך כפי הנראה קרוב יותר לתחילת טווח התאריכים הזה. במבוא למהדורתה מציינת ג'יין הת'אוויי כי המכתב עוסק בתחרות על זכויות גביית המכס של דמיאט בהקשר של העברת המס השנתי המכונה "מאל-י מירי", אותו שלחה מצרים מדי שנה לאיסטנבול, בדרך כלל דרך דמיאט ואלכסנדריה. המכתב כתוב ביד נחפזת למדי על דף נייר קרוע בפינות השמאלית והימנית העליונות, שהתבלה בשוליו; הוא גם מוכתם בשוליו השמאליים ומרוח בצד הימני, והדיו דהה משמעותית. מכיוון שהכתב משתרע עד שולי הדף ממש, פרט לשוליים העליונים, נסיבות אלו הופכות את המסמך למאתגר עוד יותר לקריאה. כותב המכתב הוא ככל הנראה אחמד אבן יוסף, שחותמו הקריא חלקית מופיע בגב הדף. הוא נראה כסוכנו של חוכר המסים שמונה זה לא מכבר (בטורקית עות'מאנית: מולתזים; בערבית: מולתזם), אליו ממוען המכתב. אם כן, חוכר המסים טרם הגיע לדמיאט, וייתכן שהוא שוהה בקהיר. מכתבו של אחמד פונה לחוכר מס המכס הנזכר לעיל, אותו מכנה הכותב "צ'אווש ביי אפנדים חצ'רתלרי". שרשרת תארים זו עשויה להיראות בלתי סבירה, אך רובה מתיישבת היטב בהקשר של סוף המאה השש-עשרה או ראשית המאה השבע-עשרה. הנבל של המסמך הוא אדם בשם חוסאם רא'יס, מנהל פעולות המכס לשעבר בדמיאט, שעל פי הנרמז במכתב אינו מאפשר לסוכניו של מחליפו לבצע את עבודתם. אף שכותב המכתב מתייחס אל הצ'אווש כמולתזים ורומז שחוסאם רא'יס קדם לו בהחזקת האילתזאם, הוא ממשיך ומספר על מסירת האילתזאם לאישה בשם חורייה, "סורקת" — כפי הנראה של פשתן, שגדל בשפע באזורי הכפר של מצרים. בלב תלונתו של כותב המכתב נגד חוסאם רא'יס עומד שילוחו במועד של ה"מאל-י מירי" לאיסטנבול, נושא שעליו נשאו מנהלי המכס של נמלי הים התיכון נתח לא-פרופורציונלי מהאחריות. הכותב מאשים את חוסאם רא'יס בעיכוב ה"מאל-י מירי" בכך שסירב למסור את ספרי החשבונות שלו לנציגי מחליפו והתערב בהקצאות פיסקליות מקומיות החיוניות לאיסוף המשלוחים ולשילוחם.

מכתב מחלפון בן נתנאל הלוי, באלכסנדריה, אל יצחק אבן עזרא, בספרד. בערבית-יהודית. המכתב עוסק במותו של אחי חלפון ושל נכבדים אחרים, ובשורת האסונות שפקדו את חלפון ואת הקהילה. תאריך: ככל הנראה ינואר 1140 (גויטיין סבר תחילה שיש לתארך את המכתב לשנת 1129, אך מאוחר יותר תיקן את התיארוך, ופרידמן מסכים עמו). גויטיין מסכם את המכתב כך: תמונה מושלמת של השפעת הרגשות על הבריאות הגופנית והנפשית מצויה במכתב הארוך שכתב סוחר הודו האציל חלפון בן נתנאל תשעה חודשים לאחר שובו למצרים משהייה ממושכת בספרד. כמצופה מאדם שכמותו, הוא מקדיש את עשרים השורות הראשונות לשבחיהם של מארחיו האדיבים והמלומדים, אשר התגעגע אליהם כל כך. אחר כך הוא ממשיך ומקונן, אחד אחר השני, על האסונות שהטרידו את רוחו: מלחמת אזרחים, אנרכיה, יוקר המחיה במצרים, מות ראש ישיבת ירושלים (שמושבה היה אז בקהיר) וכמה ממאורי השכבה העליונה הרוחנית והחברתית של היהודים. בקושי הסתיימו חודשי האבל על אלה, וכבר נפלה על חלפון מכה נוספת — מותו של אחיו הבכור, שהיה אב בית הדין היהודי הגבוה. הוא מצא את עצמו לא מסוגל לפעול, אפילו לא לפקח על פריקת סחורותיו, והניח לטובין המתכלים להירקב. במשך שהותו הארוכה באלכסנדריה לא זכה גופו ונפשו מעולם לבריאות שלמה, אך גם לא היה מסוגל להתאושש ולעלות לקהיר: כיצד יוכל לבקר במקום שהתפנה בעקבות מות אחיו? בני משפחה וחברים ירדו לאלכסנדריה כדי לשכנעו לשוב הביתה, אך הוא לא מצא בעצמו "נהצ'ה", מרץ, לעשות זאת. מסיבה זו גם לא היה ביכולתו לשלוח לחבריו בספרד (רובם רופאים) את צמחי המרפא שהבטיח, שכן אלה היו זמינים רק בבירה (מסוף סחר ההודו), ולא בנמל הים-תיכוני. אף לא היה בנפשו פנאי באותה עת להמשיך ולכתוב את הדיונים המלומדים שהתחילו במהלך שהותו בספרד. הוא חותם בנוסח מעודן: למעשה לא רצה לשלוח את המכתב הזה כלל, אך הכריעוהו געגועיו לחבריו הספרדים, ומבקש מהם, בהתחשב במצב נפשו, להעלים עין מליקוייו בסגנון ובכתיבה (בסדר זה).

מכתב מאשתו של חלפון בן מנשה, השוהה בפוסטאט, אל אחיה אבו אלחסן עלי בן הלל, ככל הנראה בבהנסא. המכתב כתוב בכתב ידו של חלפון בן מנשה, בערבית-יהודית. תיארוך: 1121–1125 לסה"נ, על פי האזכור של עניינים הקשורים בווזיר אלמאמון (שכיהן בתקופה זו). הכותבת מדווחת כי בנה הצעיר של סת אלג'מאל מת מיד לאחר שעלי יצא לדרכו. הם קברו אותו ב'מדבר' מוקדם בבוקר יום שישי, וכאשר חזרו מצאו שגם בנה של סת אלג'מאל, אבו אלמפצ'ל, חולה, ועודנו במצב קשה (שו' 11–6). היא מוסיפה ומספרת כי באותו יום עצמו פוטר אבו אלפצ'ל בן אלנאמן ממשרתו על ידי הווזיר אלמאמון (1121–25) ונצטווה לעזוב את קהיר ולעבור להתגורר בפוסטאט. אבו אלפצ'ל אינו יכול להראות את פניו כעת, ואת היתר אי אפשר להסביר במכתב (שו' 14–11). "דברים אלה באו עליי בעת ריקנות לב (פראג' קלב)" (השוו קוראן 28:10) — אולי כוונתה שלא הייתה לה פניות לעניין זה, משום שהייתה טרודה מאוד בילדיה, שעודם חולים, כידוע לנמען. "לבי נשבר, עולה ויורד, ולולא נזיפתך לא הייתי כותבת לך מכל זה אף לא מכתב אחד" (שו' 16–14). אבו עמראן נמצא באותו מצב (כנראה של מחלה) המוכר לנמען (שו' 17–16). בהמשך היא מתארת את אריגתה של שֻקה משובצת (מתח'ת') ועסקה מורכבת המערבת אורג משי (אלקזאז), הנמען וכסף שיש לשלוח (שו' 25–19). לפי גויטיין, היא חייבת לאורג המשי 9.5 דרהם בעבור שכר אריגת חתיכת בד באורך 19.5 אמות ("לא הוזמנו תשע-עשרה וחצי אמות, אלא שבעל הבד נתן לאורג כמות מסוימת של חוטי משי (ככל הנראה מתוך כוונה לקבל 20 אמות), והמכתב מודיע לו על התוצאה. כאן התשלום אינו מכונה אג'רה כרגיל אלא כראא, מילה המשמשת היום במצרים במשמעות 'שכר דירה' ו'דמי נסיעה', אך בארצות אחרות, למשל בתימן, במשמעות של 'שכר עבודה'"). בנו הבכור של הנמען מזכיר לאביו לשלוח את מכתב התנחומים בעברית שהבטיח. בסוף המכתב היא מתלוננת על מה שהם סובלים מאשתו של ח'לף וכיצד היא מתכוונת לעשות משהו (תלונה? עתירה?) כלפי השלטונות.

העתק של שטר מתנה הנוגע לנכסים שהיו חלק מעיזבונו של המנוח אברהם קסטרו. שטר המתנה המקורי נכתב בכ' אלול ה'ת"ג (1643), ובתוספת מצוין כי ההעתק נערך בח' [שם החודש חסר] ה'תט"ז (1655/56). מקום: קהיר. על פי תיאור המסמך, חלק מהנכס כלל חדרים הפונים לחצר פנימית ולגן (חלקם הושכרו לאחרים). המונח "המרבע" משמש לאורך המסמך כדי לתאר את הנכס, ואולי הוא מציין מתחם מגורים משפחתי בצורת "ריבוע". בנוסף, היה לנכס גם דירה בקומה העליונה. בעת כתיבת המסמך המקורי בשנת 1643, מרדכי רקאק שכר נכס אחד ושמואל אבן יחיא שכר נכס אחר מתוך אחזקות הנדל"ן של משפחת קסטרו (וייתכן שהרחוב עצמו נקרא על שמם, שורה 3). יצחק בן יעקב קסטרו מסדיר העברת הנכסים במתנה לבנו התלמיד יוסף. מתנה זו חייבת להישאר בתוך המשפחה ולעבור "מיוסף לבנו ולבן בנו עד עולם, או בירושה על פי התורה". יצחק מתנה כי אין לשעבד את הנכסים כנכסי צאן ברזל בכתובה כלשהי או כביטחון לחובות. המסמך מזכיר גם את אסתר, אחותו של יצחק, אלמנתו של יוסף סעדיה, ומציין כי יוסף (קסטרו) היה גם בן אחותו של יוסף סעדיה ("בן בתו") — מה שמשמעו כי יצחק ויוסף סעדיה נשאו זה את אחותו של זה. שם אשתו של יצחק קסטרו אינו מוזכר. המסמך מתייחס למספר מסמכים קודמים שהובאו בפני הדיינים לאישור. הראשון בהם נושא תאריך יום חמישי ג' בניסן ה'ת"ב (1642), חתום בידי חביב דנון ומשה [...]. המסמך השני מתוארך לשנת 1643, חתום בידי משה ראובן הסופר, יצחק קסטרו ויהודה [...]. הדיינים שאישרו את המסמכים הקודמים הם: יהודה (?) בן חזקיהו הכהן, מנחם הכהן, ו[...] ברוך, ביום שני ח' [...] ה'תט"ז (1656) בקהיר. למסמך מבנה לא שגרתי של שורות סיום המציינות את הסופרים המקוריים, אישור תקפותו, וכן שהועתק בשנת ה'תט"ז. העדים החתומים על המסמך הם שלמה בן שמואל, סומך הכהן (סופר/מעתיק), ושלמה בן עזרא פטסו (?) .הלב(?). ייתכן ששם משפחה אפשרי זה — פטסו — הוא איות חלופי של השם המתועד (פתסו) במסמך אחר.

מכתב בלאדינו מאברהם פלייצ'ה (Palieche) לאחותו, מיום כ"ח אלול ה'שכ"ד (5 בספטמבר 1564). הכתובת על המכתב מציינת את היעד כ"אלה פלאייה דילפרונגה", שניתן לקרוא בהיסוס כ"playa del fronja", כאשר משמעותה המדויקת אינה ברורה. ייתכן שהוי"ו במילה האחרונה היא למעשה אות אחרת שניזוקה קשות. אברהם שוהה במצרים/קהיר ומבקש מאחותו שתבוא להיפגש איתו בספינה הראשונה לאלכסנדריה (המידע מ-CUDL). הוא פותח בהודעה שהוא נמצא ב"מצרים", כלומר בקהיר: "Esta sera fazer vos saber komo esto aka en Misrayim. Ke por korer tanto la mi fortuna despues ke de vos me aparte . . . ." לאחר מכן הוא מביע את רצונו להתאחד עמה: ". . . kiera el shem itbarakh ke de aki adelante sea akabada la fortuna . . . ." הוא מורה לה לעלות על האונייה: "la primera nave i veni vos por aki ke el shem itbarakh nos apiadara aki." הוא מבטיח לה שיוכלו להתפרנס: "aki estaremos ganando . . . vos por vuestra parte y yo por la mia", אמירה המצביעה על מידה מסוימת של עצמאות כלכלית מצד האחות. לאחר שהסיר כך כל התנגדות אפשרית, הוא פונה לומר לה מה עליה להביא איתה: "esa tabla buena aki traeres una vasia para mi eskritura." אם לא תבין, אל לה לדאוג: "vuestro hermano R. Ishaq YSU el vos enkaminara en todo esto y mira lo ke fazes no vos partais sin dinero . . . ." הוא מסיים בשליחת דרישת שלום — "enkomiendas a vuestro hermano y su mujer a mi nina la bezares de mi parte el ke desea vervos mas ke eskrivirvos" — מאחיה ואשתו ולילדתו, ומציין שהוא מעדיף לראותה מאשר לכתוב לה. לאחר מכן הוא מוסיף נספח ארוך שבו הוא חוזר ומפרט מה עליה להביא. במסע הוא מציע שתיקח עמה מלווה אם תרצה: "no receles de tomar algun hombre nekhbad o mujer . . . lo ke avreis menester tomares y abasares en Alexandria ke luego abasara vuestra hermana."

הסכם משפטי הנוגע להקדש הציבורי של הקהילה היהודית-רבנית בקהיר (אלקאהרה אלמחרוסה) ובקהיר העתיקה/פוסטאט (מצר אלעתיקה). בכתב ערבי. התאריך: 26 ברמצ'אן 9[04] להג'רה (1499 לספירה). בהקדמתה למהדורת המסמך מציינת ג'יין הת'אווי כי מדובר בהסכם משפטי (תצאדק). מילים רבות בטקסט מטושטשות בשל קרעים, ובנוסף לכך התאריך החותם את הטקסט קשה לקריאה, פרט ליום ולחודש — 26 ברמצ'אן. עם זאת, מעורבותו של נתן שולאל, ראש היהודים שלפני האחרון, בפרשה מאפשרת לפענח את השנה כ"אר[בע?] תסעה [מאה]", כלומר "תשע [מאות] [וארבע?]", שהוא 1499 לערך. על פי תנאי ההסכם, נתן שולאל מעניק זכויות ניהול על נכסי הוקף הרבני בקהיר וב"קהיר העתיקה" או פוסטאט, למעלם עבד אלכרים בן מוסא בן צדקה "הידוע כאבן צניעה", ולאדם שייתכן שהוא דודו, המעלם סעיד בן צדקה בן מהד'ב. במסמך נקרא נתן תחילה בשם אבראהים — שם שלא תועד עבורו במקורות ידועים אחרים — ולאחר מכן נתן בן סעיד בן נתן. הנכסים שיהיו תחת ניהולם של שני המעלמים מכונים במסמך וקף. מונח זה לא היה רק מקבילה ערבית נוחה להקדש ההלכתי המוכר בעברית בשם זה. החל מסוף המאה הארבע-עשרה, כל ההקדשות היהודיים הוקמו בבתי דין מוסלמיים כוקף. נוהג זה היה תגובת הקהילה היהודית לחוק משנת 755 להג'רה/1354 לספירה אשר העביר את כל ענייני הירושה — ללא קשר להשתייכות הדתית — לסמכות המדינה, ובכך הכפיף אותם לבתי הדין השרעיים. הקדשת נכסים כוקף איפשרה לקהילה הרבנית לשלוט בהכנסותיהם של הנכסים ולמנוע את החרמתם או החרמת הכנסותיהם בידי המדינה הממלוכית. אשר לנכסים המוקדשים עצמם — המסמך אינו מפרט היכן הם ממוקמים בקהיר ובפוסטאט. בין הנזכרים במסמך עד בשם סלימאן בן יוסף בן שמואל הידוע כאבן אלתאג'ר, היהודי הרבני. בשולי המסמך מופיעות שתי חתימות עדים מוסלמים. עבד אלכרים בן מוסא בן צדקה מתואר כ"אלסבאך", וסעיד בן צדקה בן מהד'ב כ"אלמתטבב" (הרופא).

מכתב מיחיאל בן יצחק הצרפתי, מירושלים, אל אדם בשם מנחם (כנראה הדיין מנחם בן יצחק בן ססון), כנראה בקהיר. תיארוך: ראשית המאה הי"ג, ככל הנראה בין 1219 ל-1229 (לפי הערכתו של שוויקא). ראו גם מכתב קודם באותו עניין. בראשית המאה הי"ג היו בירושלים שתי קהילות שהתבססו לאחר כיבוש העיר בידי צלאח א-דין בשנת 1191: הקהילה האשקלונית והקהילה המערבית (המגרבית). החל משנת 1210 הגיע גל של עולי רגל מצרפת ומאנגליה, הידוע בכינוי "עליית הרבנים". היחסים בין הקהילות השונות היו מתוחים מאוד, כפי שהעיד יהודה אלחריזי שביקר בירושלים בשנת 1214. מתוך מכתביו של ר' יחיאל הצרפתי לפוסטאט אנו למדים על מחלוקת סוערת שהתחוללה בירושלים באותם ימים. מאחר שלא הותר ליהודים לטבול במעיין השילוח, נערך מגבית במצרים לבניית מקווה חדש, וסכום נכבד נאסף ונשלח לקהילת ירושלים למטרה זו. אולם ר' יחיאל, מנהיג הקהילה, התנגד להקמת מקווה חדש, והעדיף שנשות הקהילה תטבולנה במקווה פרטי שבביתו — לדבריו, סידור זה יאפשר לאשתו לפקח על טבילת הנשים. ר' יחיאל פנה אל הדיין המקומי בפוסטאט וביקש רשות להסב את ייעוד התרומה. אולם בני הקהילה המקומית לא הסתפקו בהסדר זה וניסו להקים מקווה חדש. הסכסוך שהתפתח פילג את הקהילה, עד שר' יחיאל וחבורתו נאלצו לעזוב את בית הכנסת. שתי הקבוצות לא היססו לערב את השלטון המוסלמי בסכסוך, מה שהביא למאסרם של כמה מבני הקהילה. המחלוקת הסלימה למאבק בין-עדתי, על רקע מתחים שנגרמו עקב שינויים שהנהיג ר' יחיאל בהתאם למסורת ההלכתית הצרפתית. עד כה הכרנו את הסיפור הזה משני דפים שפורסמו לפני כמאה שנה, וכעת, עם גילוי חמישה דפים נוספים, יש בידינו תיאור מלא של פרשה זו מתולדות ירושלים בראשית המאה הי"ג (לפי רוני שוויקא). תיאור קודם: מכתב בן ארבעה עמודים בעברית, אולי מאלכסנדריה, העוסק בסכסוך בין אישים בולטים בקהילה היהודית ובגירושו של אחד מהם מבית הכנסת.

דו"ח רשמי הממוען לווזיר פאטמי. תאריו של הנמען (סיד אלוזראא' תאג' אלאצפיאא' קאצ'י אלקצ'את דאעי [אלדעאת עלם אלמג'ד] ח'ליל אמיר אלמאמנין וח'אלצתה) מתועדים אצל אלמקריזי כתאריו של הווזיר אליאזורי (כיהן 1050–1058 לסה"נ). השולח מאשר את קבלת מכתבו של הנמען מיום 28 ברביע אלאוול, אשר הגיע יחד עם מכתבו של אלאמיר אלמאיד עדת אלאמאם מצטפא אלמלכ מעתז אלדולה, בעניין "המינוי הדמשקאי" (אלתוט'יף אלדמשקי); אותו ניסוח מופיע גם במסמך נוסף. אלאמיר אלמאיד הוא אבו אלמכרם חידרה מעתז אלדולה בן עצ'ב אלדולה בן (אל)חסין בן מפלח, אשר שלט כאמיר של דמשק בימי אלמסתנצר בשנים 441–450 להג'רה (1050–1058 לסה"נ), וכיהן בכהונה שנייה בשנים 453–455 להג'רה (1061–1063). (חלק מן המקורות מציינים את הלקב שלו כמעין אלדולה או מעז אלדולה במקום מעתז אלדולה, אך מסמך זה מאשר שגרסתו של אבן אלקלאניסי, "מעתז אלדולה", היא הנכונה. במקצת המקורות מובאת הכוניה שלו כאבו אלכרם, ויש המוסרים את חסין כשם אביו ולא כשם סבו.) אבן אלקלאניסי מספר שאלמאיד הגיע לדמשק עם כתב המינוי בתחילת רג'ב 441 להג'רה (נובמבר/דצמבר 1049 לסה"נ), אך נטל את השלטון (תסלם אלולאיה) רק בשנת 442 להג'רה, שהחלה במאי 1050 לסה"נ. מאחר שאלמאיד מופיע במסמך זה לצד ווזיר שהוא קרוב לוודאי אליאזורי, בהקשר של מסמכים רשמיים המאשרים מינוי בדמשק, מסתבר שאין זה מקרי שעלייתו לשלטון חפפה את עלייתו של אליאזורי לתפקיד הווזיר בקהיר במחרם 442 להג'רה (מאי/יוני 1050 לסה"נ). על סמך הסקות אלו, המכתב (או הצו או הרסקריפט) מן הווזיר הנזכר בשורה 5 היה ככל הנראה מתוארך ל-28 ברביע אלאוול 442 להג'רה = 20 באוגוסט 1050 לסה"נ. עלייתו של אלמאיד חידרה זה לתפקיד מושל דמשק נזכרת גם במסמך נוסף, כפי שנידון אצל גיל ואצל ראסטו. בצד האחורי מצוי טקסט בעברית בכתב יד גס ובלתי מיומן (אולי בידי אותו ממחזר שכתב מסמך אחר).

ורסו: תרגום סורי לאיגרת אל הרומיים ט"ז 25–26 ולאיגרת הראשונה אל הקורינתים י"ג 12–13. הטקסט כתוב ביד סורית מערבית מובהקת, כאשר רוב האותיות הן מסוג אסטרנגלו, ובתוספת סימני קריאה אחדים, כגון linea occultans וסיאמה. נראה שהסופר הנוצרי לא הקפיד במיוחד בעת כתיבת פסוקים אלה, שכן השורות אינן משורטטות והמרווחים ביניהן משתנים, וכאילו נעשו "באומדן עין". הקפל המרכזי, הנראה עד היום, מעיד על כך שהדף קופל בשלב מסוים. הפסוקים לקוחים מן הנוסח הסורי (הפשיטתא) של שתיים מאיגרות פאולוס. הטור הימני כולל את משפטי הסיום של האיגרת אל הרומיים (רומיים ט"ז 26–27), והטור השמאלי מכיל קטעים מתוך הקורינתים א' י"ג 12ב–13. ייתכן שהציטוטים מאיגרת הרומיים ומאיגרת הקורינתים אינם אלא מבחר פסוקים, שנבחרו כדי להבליט רעיונות מסוימים שהיו חשובים לכותב — למשל, בשני הקטעים מופיעה מילת המפתח "אמונה" (רומיים ט"ז 26; קורינתים א' י"ג 13). ההנחה שהקטע היה במקור חלק מקודקס שדפיו האמצעיים אבדו פחות סבירה, בשל אופי כתב היד ומפאת אופיים המקוטע של הפסוקים. כך או כך, הנסיבות שבהן דף זה, המכיל פסוקים מהברית החדשה, מוחזר לשימוש כדי לרשום עליו רשימת נדוניה של כלה יהודייה — מעוררות תמיהה. ייתכן שסופר רשימת הנדוניה רכש את הדף הזה יד שנייה ולא היה מסוגל לקרוא את הכתב הסורי, המזכיר את שמו של ישוע המשיח, או שפשוט לא היה אכפת לו, שהרי ברור שלא היסס ולא חש סלידה גם משימוש בנוסחת הבסמלה המוסלמית בכתב ערבי בראש רשימת הנדוניה. תוכנן של רשימת הנדוניה בערבית-יהודית ושל פסוקי הברית החדשה בסורית שונה ובלתי קשור זה לזה. ואולם הופעתם המשותפת מעידה לא רק על עושר החיים בפוסטאט של ימי הביניים, אלא גם על הדו-קיום בין הקהילות הנוצרית והיהודית בתקופה הפאטמית. המידע מבוסס על מחקרו של פרידריך ניסן בנוגע לתרגומי הברית החדשה מגניזת קהיר.

מכתב, ככל הנראה מאישה — אולי מארץ ישראל או סוריה (על סמך הזכרת רעידות אדמה) — אל אחיה, שהיה כפי הנראה פקיד ממשלתי בקהיר. כתוב בערבית-יהודית באותיות מרובעות, גדולות וקליגרפיות, והכתובת בכתב ערבי על גב המכתב מורה למסור אותו "לדיואן אלח'ראג' (לשכת המיסים) בקהיר". התיארוך: המאה ה-11 או ה-12, וקרוב לוודאי המאה ה-11. המכתב נפתח ברמיזות לסכסוכים שונים או לשמועות עליהם. מישהו אמר לכותבת שהנמען כועס עליה ואינו שולח לה מכתבים, ומשום כך בכתה וטענה שלא ייתכן שכך הוא הדבר. היא נשבעת בשם אבו אלחסן (כנראה אביהם). היא אומרת לנמען כי העציב את ליבה ומפצירה בו לכתוב לה, כיוון שאין לה איש מלבד האל והוא. היא מספרת ש"דמעותיי על לחיי" יומם ולילה, וכי נדרה נדר שלא לאכול מאכלים שמנים (זפר) עד שתראה ממנו מכתב בכתב ידו שלו. היא שמחה לשמוע על הלידה המוצלחת (ח'לאץ) של אֻם אבו אלחסן (ככל הנראה אשת הנמען) ושולחת ברכות. היא רומזת לסבל שגרם לה אבן חאתם. בהמשך יש רמיזות נוספות לוויכוחים ולשמועות על ויכוחים. היא מתייחסת לדיבורים על אישה (זוג'ה) או חתונה (זיג'ה), ומאשימה את המשרת (ע'לאם) של יעקב הזקן, הכותב לו (כנראה לאבן חאתם) ומספר שהנמען מעליב אותו ומכנה אותו "אלפאעל אלצאנע". היא מודיעה שהיא בריאה, ושהוא (האם אבן חאתם שוב? או בעלה?) חתך עבורה גלימת משי דמשקאי (ג'ובה = ג'ֻבּה צקלאטון), מתייחס אליה היטב ו[מבטיח?] שיחזיר אותה לפוסטאט או למצרים (מצר). על הנמען לשלוח מכתב להודות לו על יחסו הטוב. מרואן תמיד איתה ומשרת אותה נאמנה. הוא הלך להביא את השמן, מפני שהוא נתון בסכנה בשל רעידות האדמה. לא בלתי אפשרי שהשולח הוא גבר, אך כל המוטיבים כאן אופייניים יותר למכתבי נשים (למשל, "אין לי איש מלבד האל ואותך", בכי וצום עד הגעת מכתב מהנמען, היחס הטוב מצד גבר שיכריע היכן יגורו).

מכתב בטורקית עות'מאנית הממוען לפקיד מטעם השלטון, בעניין רבי שיצא למסע לירושלים. המכתב מתוארך ל-20 בצפר 1024 להג'רה (21 במרץ 1615), ובלוח העברי – 20 באדר ב' ה'שע"ה, סמוך לסוף החודש שלפני ניסן, חודש חג הפסח. סביר אפוא להניח כי שמואל (Şemvāl) – הרב הנזכר במכתב, המכונה בטורקית עות'מאנית "ḫāḫām" – ביקש לבלות את חג הפסח בירושלים, כמנהג היהודים מרחבי האימפריה העות'מאנית ומעבר לה שנהרו לעיר מדי שנה. על פי דברי המהדירה ג'יין הת'אוויי בהקדמה למהדורתה, המסמך קרוע ומקומט מאוד, והמכתב כתוב בטורקית עות'מאנית מליצית ופרחונית. במצבו הנוכחי הוא מספק מידע מועט בלבד על אותו רבי, פרט לשמו הפרטי – שמואל. ייתכן שהשתייך לאחת מקהילות יהודי קהיר. שמואל ככל הנראה נשא את המכתב עמו במהלך מסעו, ובכך עשוי להיות מוסבר מדוע נותר בשורה הראשונה מקום ריק לשמו ולתפקידו של הפקיד הנמען. ייתכן ששם זה ותוארו נכתבו בעבר מעל לשורה, כמנהג הרווח במכתבים מסוג זה, ולא שרדו, שכן השוליים העליונים של המכתב נושאים סימני קריעה. לחלופין, ייתכן שהשארת המקום ריק הייתה מכוונת, כדי לאפשר לשמואל למלא בעצמו – או לבקש שימולא – שמו של כל פקיד שיפנה אליו לסיוע בכל אתר ואתר לאורך הדרך. המכתב מבקש מהפקיד להבטיח את שלומו של שמואל לאורך מסלולו, תוך שבחים מופלגים אך שגרתיים-משהו לנמען, וקריאה לרחמיו. בשורה החמישית מכונה הפקיד "ṣāḥib-i devlet" (תרתי משמע, "בעל המזל" או "בעל המדינה") – תואר כבוד שיוחד בדרך כלל לווזיר הגדול ולמושלי המחוזות. לאור זאת, ייתכן שהנמענים המיועדים היו מושלי המחוזות שלאורך הדרך היבשתית בין קהיר לירושלים. אפשר אפוא ששמואל נשא עמו עותקים אחדים של המכתב, וייתכן שהעותק שהגיע לגניזה הוא דווקא זה שלא עשה בו שימוש – הסבר אפשרי נוסף להעדר ציון שמו ותפקידו של הנמען.

מסמך משפטי שנכתב בקהיר ביום שלישי, י"ח בשבט ד'תתנ"ה למניין השטרות, הוא 7 בפברואר 1094. הצהרה של השמש יוסף בן שלמה הכהן, ולפיה לא מסר את גט הגירושין מהיבּה/נתן בן מוהוב הכהן לסירוה בת הלל במשך כמעט שלוש שנים. השמש מסביר שנהג להחזיק אצלו גיטין של כהנים בתקווה שבני הזוג יצליחו להתפייס לפני שיתגרשו (שכן כהן אינו יכול לשאת גרושה, ובכלל זה גם לחזור ולשאת את גרושתו שלו). הגט המקורי נכתב ב-22 באפריל 1091, ועליו חתומים (וכנראה גם כתבוהו) החזן הלל בן עלי וכן אותו שמש יוסף עצמו. בעת ביקורו בירושלים, פנתה אליו אמהּ של הגרושה וביקשה ממנו למסור את המסמך, ועתה הוא מפקיד אותו בידי ח'ליפה בן מנשה מעכו. עדים על המסמך (וכנראה גם הכותב) נתנאל בן יפת החבר (המוכר גם ממסמכים אחרים), וכן אהרן בן אברהם. בכתב יד שונה מופיע פוסט-סקריפט יוצא דופן (אולי תיקון לשטר?) המסתיים בעלאמה: "ישועה". מתחת למסמך מופיעה תשובה הלכתית חריפה ונוקבת באורך 40 שורות העוסקת בפגמים של המסמך המשפטי הזה, שכתב הפוסק הארץ-ישראלי עמרם בן אהרן בן עמרם הכהן, מצאצאי הדיין אליהו הכהן. הוא מעבד בלעג את הפסוק מירמיהו ח, כב: "הצרי אין במצרים? אם רופא אין באלקאהרה? מדוע מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי?". כדי להבטיח לעצמו די מקום לתשובתו, נראה שעמרם הדביק את הדף השני על הדף הראשון. ייתכן שעמרם בן אהרן זה הוא חתנו של הגאון אביתר הנזכר במקור אחר, ובין מסמכיו הנוספים נמנים מספר שטרות ידועים. התשובה מכילה פרטים יקרי-ערך רבים על נוהלי בית הדין ועל הנוסחים המשפטיים המקובלים. המסמך פורסם בידי מ"א פרידמן במאמרו "הצרי אין במצרים אם רופא אין באלקאהרה (מסמך ממצרים על גירושי אשת כהן בסוף המאה הי"א ותגובת חכם מארץ-ישראל)", דיני ישראל ה (תשל"ד), 205–228 (במיוחד עמ' 208–209).

פנקס בית דין הכולל רישומים של כ-15 מסמכים נפרדים. מתוארך: אדר ב' 1600 – אלול 1601 למניין השטרות = 1289–90 לסה"נ. כמה מן הרישומים מזכירים את נוכחותו ו/או את ביתו של הנגיד (כנראה דוד הראשון בן אברהם בן משה בן מימון). לפחות אחד מהם מציין את המיקום בקהיר, בעוד אחרים מתקיימים בפוסטאט. רבים מן הרישומים מחוקים בקווים. צירופים: אלן אלבוים ואמיר אשור. הרישומים בצד ב' פגומים מכדי להיקרא. בתחתית מוזכר השם אבן אלמשנקץ. הרישום בצד א' מתוארך ב-26 באדר ב' 1600 למניין השטרות = 20 במרץ 1289 לסה"נ. שטר שחרור (release) בין [...] אבן אלגזולי ובין אבו אלסרור [...] שר שלום. כמו כן מוזכר השם אלעזר "הכתוב בשמוש" — אולי עד המסמך המקורי. הרישום בצד א' (מחוק) מזכיר את השם בו סעיד. ככל הנראה עוסק בתשלומי נישואין. גם הרישומים בצד ב' מחוקים ופגומים מכדי להיקרא. פנקס נוסף הכולל את הרישומים הבאים: 1. ללא תאריך: סוף שטר נישואין. 2. 14 בחשוון: שבועה שלא להתפלל בבתי הכנסת של הבבליים או של הירושלמים למשך חודשיים. 3. 29 בחשוון: דיווח על אובדן כתובה. הבעל הוא מכארם בן מימון. 4. ללא תאריך: סוף מסמך לא מזוהה. 5. 22 בכסלו: חוכר המסים של אלמטריה משחרר את שותפו אבו מעמר מכל תביעה (אלא אם זה ינסה להיכנס לעיר לפני שיחלפו 29 חודשים). ר' חיים נכח במעמד. (ראו לעניין זה מסמך נוסף, ככל הנראה ללא קשר ישיר, אך גם הוא עוסק בחכירת המסים של אלמטריה.) 6. ללא תאריך: שטר מכר על קרקע. מוזכר יוסף אלנצבתי (?). 7. 20 בשבט: אירוסין מחודשים (קידושין) של סדידה בת עוץ' לבעלה לשעבר בו אלפרג' בן אברהים בן אפרים. 8. ללא תאריך: רישום הנוגע לירושת המנוח אלשיח' אלסדיד. 9. 26 באלול: רישום נוסף שהשתמר חלקית. 10. ללא תאריך: רישום נוסף שהשתמר חלקית.

רשימת שמות ותרומות כספיות שנתקבלו עבור קהילת בית הכנסת הרמב"ם בקהיר (ק׳׳ק הרמב"ם). מתוארכת לשנת ה'תר"ג, היא 1842/1843 לספירה. הכותרת אומרת: "קאימת בייאן מט׳׳ (מטלוב?) ק׳׳ק הרמב"ם ז"ל טרפ מדכורין שנת ٥٦٠٣", כלומר "רשימה המפרטת (כספים) הנדרשים(?) לקהל הקדוש הרמב"ם, ז"ל, מאת אלו הנזכרים (להלן) בשנת ה'תר"ג." הרשימה מונה שישים ותשעה שמות: (רקטו) מרדוך ביאלובוס, חיים מצרי, חביב חסון, סלמון שמחון, חיים ביאלובוס, נסים דיין, יצ׳ (יצחק?) גבאי, נסים חנן, חיים חנן, אב[רהם] בנימין, נסים רדואן, סעד והבה, עטיה והבה, משה הלוי, משה ג'ונייד, דוד כהן, חיים פסח, יצ׳ דיין, יוסף מצרי, יקותי בן-ידע, יוסף הלוי, מרדוך ג'ונייד, שלום אלקטאוי, עזרא הרדי(?) (הרדי), יעיש ארגיל, שחאתה ג'והר, אליהו הלוי עסאל, אב[רהם] אבו-עסאל, אב[רהם] והבה אלזית, סולימאן והבה, שאול אלגאזי, יוסף פלח(?) (פלח) חתנו של חביב חסון, סעד והבה (חוזר על עצמו) חתנו של אבו עסאל, בכור דיין, שומאל(!) (שמואל?) [.].יין, אברהם אלרובי, בכור גליקו, דוד דימאיו, חיים גורן, חיים מנשה, יום טוב שלום, יעיש הלוי עקובץ, יע׳ הלוי גיי(?) בן אב[רהם], נסים זגדון, משה הלוי פלח(?) (פלח), חיים והבה, משה עורבי (עורבי), מעתוק חדאד, ברוך עפיף, [נ]סים מלכי, יוסף חסון, סלמון סוכר, יום טוב מצרי, סולימאן מנטש (מנטש), אב[רהם] מלכי, חיים סהל, אב[רהם] בשרי, מיכאל ספריאל, אב[רהם] חזק, יוסף כהן בן-שייעא, יהודה פלומבו, יע[קב?] אשכנזי, אליהו עכובס, חיים שלום, משה מצרי. (ורסו) ברובו חוזר על הרשימה הקודמת, מלבד השמות הבאים: אליהו ח'לוואל(?), דוד כהן רשידי, אב[רהם] מעתוק, אב[רהם] כהן, סעד זר..ן(?).

עצומה בטורקית עות'מאנית מאת סוחר בשם מוסא, המופנית אל "פקיד עות'מאני אלמוני, ככל הנראה מושל מצרים". התיעוד מתוארך, על פי האת'אווי, לאמצע המאה השש-עשרה. בהקדמתה למהדורה מציינת ג'יין האת'אווי: "עצומה זו בטורקית עות'מאנית מופנית אל פקיד עות'מאני שאינו נקוב בשם, וייתכן מאוד שמדובר במושל מצרים, שכן הכותב מציג את הדמויות המרכזיות בהסבר מינימלי, כמי שמניח שהנמען מכיר היטב את הסצנה המחוזית. הכותב, סוחר בשם מוסא, מבקש מן הפקיד לחלצו ממצב מכביד שאליו נקלע. הוא ככל הנראה בן חסותו של מחמוד כתח'ודא, שהיה כמעט בוודאות קצין בגדוד היניצ'רים של מצרים. למחמוד, בתורו, יש קשרים עם סוחר יהודי נוסף שבא לקהיר על מנת לחסל את עזבונו של אחד מבני בע'דאד — שבט הבדואים החזק שהוזכר במסמך הקודם, אשר שלט בתת-מחוזות גרביה ומנוּפיה במהלך המאה השש-עשרה. ייתכן שמדובר במחמד אבן בע'דאד, השייח' שאליו מופנה המסמך הקודם, או אולי באחד משאר בני המשפחה שהמושל העות'מאני הוציא להורג או הדיח בין השנים 1538 ל-1561.... לפיכך, סביר שעצומה זו מתוארכת לאמצע המאה השש-עשרה, וחלוקת העזבון באה ככל הנראה בעקבות הוצאה להורג.... עזבונו של אבן בע'דאד מורכב, כפי הנראה, ברובו מבגדים, או ליתר דיוק מטקסטילים (אַסְוַאבּ במצרית מדוברת, אַתְ'וַאבּ בערבית סטנדרטית, ופירוש המילה הוא 'גלימות'). הדבר עולה בקנה אחד עם הפרטים המעטים שאנו יכולים ללקט על אורח חייהם ומנהגיהם של הבדואים מן הכרוניקות של מצרים העות'מאנית. כרוניקות מן המאה השש-עשרה מציינות כי אוכלוסיות בדואיות נהגו להחביא את הטקסטילים שלהן או להפקידם בידי איכרים, יחד עם מקנה וכסף, כאשר היו תחת התקפה."

מכתב בלאדינו וספרדית. תיארוך משוער: המאה ה-15 או ה-16. הנמען הוא ככל הנראה סניור דון אליקים, אך מופיע גם שם נוסף בפינה השמאלית העליונה. בקטע הכתוב באותיות עבריות בצד הפנים (recto) מוזכרים "מבית שמואל שאלתיאל", סניור דון יוסף אברבנאל (האם הוא בנו של יצחק אברבנאל המפורסם?), מוכר תבלינים זקן ואשתו (און זקן קונשו מוגיר אישפסיאירו), אולי אנוס (און אנוס), ששלח סחורות שונות, ובהן שקיק (אונה טאליגה) וכר עשוי בד קנבס ממולא בצמר (אונה אלמופדה דקאנאמאזו קון לאנה) ופריט נוסף, כשהכל עטוף בשמיכה אדומה (טודו אינבואילטו אין אלפאמאר). בקטע הגדול יותר שמתחת, הכתוב באותיות לטיניות, מוזכר אברהם (מילה בודדת באותיות עבריות). דרוש עיון נוסף. השורות הראשונות תועתקו על ידי אלעזר גוטוירט במאמרו על קטעי יהודית-ספרדית מקהיר, באופן הבא: 1. memoria a vos mi señor Don Eliakim y(shmerehu)s(ur) ve(goʾalo) 2. en buena hora sedieis en Evora me kobreis de casa de Shemuel Shaltiel un envoltiro ke tiene mio i la di 3. el señor don Joseph Abravanel i ke le pido por mereced me lo empakete primero a buen desbero 4. mas en la rua siega la primera casa le-sad semʾol mora un zaqen kon su mujer especiero el kual me 5. talega(e)staba kon ciertas menudenzas y un otro envolt(or)io ke esta una talega atada kon medio(o)?menudencias i una almofada de cañamazo kon lana i un par-- de-- udas usado i todo envuelto en alfamar ansi mismo de don Joseph A(barbanel?)---es- de en su poder i el otro me en---- mas como han-----sen-----rmos

מכתב מר' עזריה זאבי מירושלים אל ר' יצחק קסטרו במצרים. מתוארך לו' בתמוז שע"ך ב"ו (=שצ"ח לבריאת העולם, 1638 לסה"נ). יש לקרוא אותו יחד עם מכתב נוסף מאותו כותב לאותו נמען. המכתב כולל דין וחשבון ארוך ומפותל על חילופי כספים והעברות של סכום כסף מסוים, ועל האופן שבו הצליח עזריה לגבור על יריבם שזמם תוכניות אחרות באותו כסף. במכתב יש שפע של מידע על שערי המטבעות השונים בשוק. אישים הנזכרים: הר"י אפמאדו (נזכר גם במכתב המקביל, זהותו אינה ידועה, ונראה שהוא אותו "אויב" הנרמז בפתיחה); הר"מ זגאן; יעקב יעיש; אביו של הכותב, ישראל בנימין זאבי (נפטר ב-1688 לאחר קריירה מזהירה באלכסנדריה ובירושלים); זרחיה גוטה (מאיסטנבול, תלמידו של ר' יוסף די טראני; בשנות ה-30 של המאה ה-17 היה ידוע כאחד מחכמי ירושלים וחברון, ולימים התגורר ברשיד ואחר כך בפוסטאט/קהיר); יצחק באסו; אליה עובדיה; שלמה ברוך; יעקב לוי; מרדכי כהן; ועזריה ב"ר וילייסיד (?), הנזכר אף הוא במכתב הנוסף של זאבי לקסטרו, חכם שעבר מאיסטנבול לירושלים במחצית הראשונה של המאה ה-17. מטבעות הנזכרים במכתב: שריפים (=אשרפים מאמצע המאה ה-15); אריות (מטבעות אירופיים שהיו בשימוש במזרח, Löwenthaler בגרמנית); איברהימים (מטבעות שהוטבעו על ידי אברהם קסטרו במחצית הראשונה של המאה ה-16); גרושים (לעיתים מזוהים עם האריות, ולעיתים עם הריאלים, כך ככל הנראה); זקינים (סקיני ונציה); ריאלים (מטבעות איבריים מן המאה ה-14); ומועיידים (מטבע עות'מאני שנקרא על שם הסולטאן הממלוכי אל-מועיד שייח', שהיה במחזור במאות ה-15 וה-16).

הסכם שותפות. מקום: קהיר. תאריך: יום ראשון, ט"ז בשבט ה'תקס"ז, הוא 25 בינואר 1807. זהו עותק שלם יותר של אותו מסמך הקיים בעותק נוסף. (התיאור שלהלן מבוסס על שני המסמכים.) בהסכם משתתפות שלוש קבוצות שונות של סוחרים. הקבוצה הראשונה יושבת באלכסנדריה, ושתי הקבוצות האחרות יושבות בפוסטאט/קהיר. (1) שלמה צ'זאנה, חיים צ'זאנה, ואברהם בנו של חיים. הם תורמים 600,000 מדינים. (2) מרקאדו קארו, אברהם בן מנחם הלוי ג'רבועה, וחיים נציירי. הם תורמים 900,000 מדינים. (3) שמעון פרנסיס, ח'ליפה פינטו, יעקב ביבאס, ומאיר בן נעים. הם תורמים 900,000 מדינים. סך ההון הוא 2.4 מיליון מדינים. משך השותפות הוא 12 חודשים. היא כוללת מסחר בסחורה ובמטבעות (sarraflık), עמולה(?) ופאתוריה(?). לקבוצה הראשונה יש שותפות נוספת קיימת עם משה ביבאס וח'ליפה פינטו ברשיד. הרווחים יחולקו על פי הרישומים ב"פנקס הגדול". כפי הנראה, 40% (400 מדינים מכל 1000) יחולקו לפי החלק היחסי של תרומת כל קבוצה. מתוך 60% הנותרים (600 מדינים מכל 1000), 50 יועברו לקבוצה הראשונה, 250 לקבוצה השנייה, ו-300 לקבוצה השלישית. כל ההפסדים יחולקו באותו אופן. העותק האחר ננטש בערך בנקודה זו, ובמסמך הנוכחי ישנן תניות נוספות רבות, והוא הושלם ונחתם על ידי נציג אחד מכל אחת משלוש הקבוצות (מרקאדו קארו, שמעון פרנסיס, ושלמה צ'זאנה). ישנו תיקון לאחת מתניות החוזה בשוליים הימניים, ככל הנראה בכתב ידו של אותו סופר. לא ברור מיד אם תיקון זה תקף מבחינה משפטית, או אם היה צורך להתחיל את המסמך מחדש ולחתום עליו שוב.

חוזה נישואין בכתב ערבי. מתוארך ל-29 ד'ו אלחג'ה 1002 להג'רה (1594 לספירה). בקטלוג נרשם התאריך כ-31 בינואר 1680 (29 ד'ו אלחג'ה 1090 להג'רה), אך זיהוי זה אינו יכול להיות נכון מאחר ש"اثنين" מופיע באופן ברור כספרה האחרונה בתאריך. בהקדמה למהדורתה כותבת ג'יין הת'אווי: "מסמך זה של בית דין שרעי דומה לחוזה נישואין, אם כי בצורה מקוצרת מאוד. הוא מתוארך ל-29 ד'ו אלחג'ה 1002 (15 בספטמבר 1594), כתוב בדיו חומה נוטפת למדי שדהתה כעת מאוד, ובכתב מגרבי המאופיין בכמה אותיות בעלות צורה משונה, בולטות במיוחד ד' וט'. ייתכן שנערך בצפון אפריקה והובא לאחר מכן לקהיר, או שנרכש בצפון אפריקה.... בני הזוג הם עלי אבן חדואא (כלומר 'רוח הצפון', או בוריאס) ואלזהראא (כלומר 'הזוהרת ביותר') בנת אחמד. הם מוסלמים בוודאות, אם כי השמות עלי וזהראא מתועדים גם כשמות יהודיים בגניזה ה'קלאסית'. עלי הוא מקבילו של השם העברי עלי, השם הגברי הנפוץ ביותר בגניזה של ימי הביניים. החתן נושא את הניסבה אלמדיוני, ככל הנראה התייחסות לעיירה מדיונה (Mediouna) בצפון אלג'יריה או בצפון-מערב מרוקו.... בנוסף ל-20 הדינרים, עלי מתחייב לתת לאשתו שפחה; המונח שמופיע במסמך, אַמָה, מתייחס למשרתת בית, להבדיל מפילגש.... תכונה יוצאת דופן נוספת של המסמך היא שלאחר התאריך ולפני חתימות העדים, הסופר מציין תוספת לחוזה מטעם אחמד, אביה של אלזהראא, הדורש שהשפחה תשרת את קדור, אחיו של עלי, למשך כל הנישואין. המסמך אינו מספק רמז לסיבה שבגינה אחמד היה מציב תנאי זה."

מסמכים משפטיים הכוללים ארבע רשומות בצד הפנים ובצד האחור. ייתכן שמדובר בטיוטות מתוך פנקס בית דין, ובהן רשומה אחת שנמחקה כליל בקווים. מקום העריכה: קהיר. כמה מן הרשומות מתוארכות לחודש כסלו התע׳׳ה (= נובמבר/דצמבר 1478 לסה׳׳נ — ככל הנראה הכוונה לשנת 5479 ליצירה). הופעת הליגטורה של האות ע/70 הברורה ביותר מצויה ברשומה הראשונה, שורה 11r, והשנה המלאה כתובה במפורש בשורה 24r. תוכן הרשומות: (1) שותפות השקעה שבמסגרתה מקבל מנחם בן משה צרפתי סכום של ריאלים מטבועים בסביליה (ריאליס שיבילייאנוס) מידי חנונה אשת שמואל מ[סע]וד(?). (2) הסדרי שכירות נדל׳׳ן הנוגעים לבית מגורים בן שני מבנים בקהיר, שבו מתגורר נחמיה בן משה סרגוסי עם בנו ובתו (ששמותיהם אינם נזכרים). נחמיה סרגוסי שוכר את הנכס מבעלים גוי ("והיה פורע שכירות - מידו ליד הגוי בעל המלך", שורה 17r), ואפשר שהמדובר בקצין הצבא העות׳מאני אִבְּרַאהִים אַעַ׳א עַזְבַּאן הנזכר בתוספת בין-שורתית בשורה 16r. (3) נוסח מתוקן של הרשומה הקודמת, ובו פחות הוספות בין השורות ופחות תיקונים. צד אחור: (4) שטר שותפות בין יעקב בן רחמים הלוי ובין יצחק בן יעקב ראובן ב"עסק הצרף" (פעילויות צ'ראפליק / חלפנות וצורפות). אף שאינם מנויים במפורש כשותפים, נחמיה בן משה סרגוסי ואשתו חבּיבה/חביבה בת יעקב סקנדרי תורמים כספים למיזם העסקי. לכל רשומה מצוינים עדים שונים, ובראשם בולט חיים בן הינִי, שהיה ככל הנראה הסופר של הקטע בהתבסס על קיצור ס׳׳ו בחתימותיו (סופר ועד).

מכתב עסקי מעֻמַר בן עִוַץ', הנמצא בקַליוּב, אל הנוטריון והקאדי צַדְר אלדין שבדאר אלוַכאלה בפֻסטאט. המכתב עוסק במשלוח של ענפי דקלים מקַליוּב ובהובלתם בנילוס. תיארוך משוער: 1150–1250 לספירה. תרגום לאנגלית מצוי אצל גויטיין. מתוך הקדמתו של גויטיין: דאר אלוַכאלה האסלאמית, או מחסן הסחורות, דמתה לבזיליקה הרומית — אולם שבו נסחרו ואוחסנו סחורות, ובו ישבו השופטים והנוטריונים לצורך יישוב סכסוכים והסדרת פורמליות הקשורות לעסקאות מסחריות. אפילו עיר קטנה כקַליוּב (מצפון-מערב לקהיר) החזיקה מבנה חצי-ציבורי מסוג זה. ענפי דקלים מוזכרים לעיתים קרובות בהקשר של עבודות בנייה, ובמכתב זה מדובר בענפים מסוג זה ולא באלו ששימשו למטרות דתיות. מעניין שנדרש אישורו של ראש המשטרה, ככל הנראה משום שהיה כרוך בתשלום מס. המכתב כתוב באותיות ערביות יפות וברורות, ובמקרים רבים אף מצוידות בסימני ניקוד דיאקריטיים. בצד האחורי (verso) מופיעה גם תחילת טיוטה של עצומה בערבית באותיות עבריות מטעם הצַבָּעים בקַליוּב. המילים מחוקות בקווים, ככל הנראה משום שהפקיד הבחין שהדף לא יספיק לטקסט שהוכתב לו. באותו עמוד מצוי גם ניסיון קולמוס קליגרפי: "אמר הכוזרי", "אמר החבר". הדבר מעיד על כך שבעיר קטנה זו פעל סופר שניסה להעתיק את חיבורו התיאולוגי הגדול של המשורר העברי הספרדי רבי יהודה הלוי. סופרים מלומדים נמצאו פעמים רבות בערים קטנות, שבהן יוקר המחיה היה נמוך מאשר בערים הגדולות.

טיוטה של כתובה, הכוללת הוראות לסופר לקראת עריכת הנוסח הסופי. ייתכן שנכתבה בידי הדיין חיים, המוכר ממסמכים אחרים כדיין בבית דינו של דוד הראשון בן אברהם בן משה מימוני וכמחותן שלו. החתן הוא אברהם השר בן שלמה השר בן סעדיה השר, "הידוע אבן אלמשנקץ". פרידמן, שההדיר את המסמך, התקשה לפענח את השם או התואר והציע לקרוא "אלמשוק", אך הקריאה "אבן אלמשנקץ" מאוששת על ידי רשימת הזכרת נשמות המזכירה את "בית בני אלמשנקץ" בראשות סעדיה, שאחד מבניו הוא שלמה, וכן ממסמכים נוספים מן המאה ה-13 המזכירים משפחה זו. תאריך: סוף המאה ה-13, אולי 1291–92. המסמך נכתב תחת סמכותו של הנגיד דוד (נפטר 1300) בן אברהם בן משה מימוני. החתן, אברהם, פדה אישה שנשבתה בעכו, וכעת מבקש לשאת אותה לאישה. אשתו הראשונה נותנת את הסכמתה כי ישא אישה שנייה, ואף ישא שתי נשים נוספות אחריה (לסך הכל ארבע נשים). פרידמן מסיק כי השנה היא ככל הנראה 1291 או 1292, משום שדוד מימוני שהה בגלות בעכו מפני אויביו במצרים בערך בין השנים 1285–1289, וכיבוש עכו מידי הצלבנים בידי המוסלמים בשנת 1291 הוא הזדמנות סבירה לכך שאישה יהודייה תיפול בשבי ותזדקק לפדיון. הנגיד דוד, שחזר בינתיים לקהיר, יכול היה לנהל את הדיון המשפטי הזה בזכות קשריו עם שרידי הקהילה היהודית בעכו. מדובר במסמך יוצא דופן ביותר, ועד כדי כך שגויטיין כינה אותו "המסמך המוזר ביותר מן הגניזה, הן בתוכנו והן במראהו החיצוני, שראיתי מימי".

רישום משפטי (מס' 37) בפנקס בית דין מקהיר. בעברית. מקום: קהיר. מתוארך כ"ג אדר א' ה'תנ"ג, היינו 1693 לסה"נ. (מסמך מס' 37) שטר אירוסין בין הכלה והחתן המיועדים: ריינה בת יצחק פורטוגז ויצחק בן יעקב מצליח המכונה קנפינטון. תקופת האירוסין נקבעה לשלוש שנים שיובילו לחתונה. (מס' 38) הסדר כתובה לריקה בת אהרן הנודי/הנורי(?) לאחר מות בעלה ישראל הכהן. ריקה מחלקת את תשלום הכתובה לשלושה חלקים שווים, כאשר 4,000 מדין מועברים לבניה משה, מרדכי ואהרן הכהן, המתחייבים לספק לה קצבה שבועית של 45 מדין למחיה ומדור. המסמך כולל גם הוראות שלפיהן ריקה תוכל להתגורר עם שניים מבניה, מרדכי ואהרן, המתחייבים לדאוג לאמם אם תבחר בהסדר זה. שני בנים אלה צעירים יותר (וכנראה רווקים), שכן הם מכונים "בחורים", בעוד שאחיהם משה אינו מתואר כך. ככל הנראה לישראל הכהן המנוח הייתה גם בת — שאינה מוזכרת או שנפטרה — שכן חתנו נתן בן אפרים נזכר כחלק מהליכי הסדר ותשלום הכתובה. (מס' 33) שורות תחתונות של רשימת נדוניה, ככל הנראה מהרישום שקדם לכך בצדו השמאלי של הביפוליום (4v). תכולת הרשימה עשירה ומגוונת, וכוללת מבחר רחב של בגדים, מצעי מיטה ותכשיטי זהב וכסף יוקרתיים המשובצים ביהלומים, אבני אודם, אזמרגד, ספיר ואלמוגים. (מס' 34) שורות עליונות של חוזה שכירות לשלוש שנים, ששורותיו התחתונות מופיעות בצד הימני של הביפוליום (5r). שמותיהם המלאים של הצדדים המעורבים: מזל בת אהרן דסא/רסא.

מכתב כנראה מאת ידותון הלוי, בפוסטאט, אל אחיו משה בן לוי הלוי, בקליוב. (הזיהוי משוער, ומבוסס על כתב היד ועל ביטויים ושמות אופייניים.) אדם כלשהו, אולי עמראן (אך לא דודם מצד האב הנושא את אותו שם), נפטר לאחרונה במקום הנמען או בסביבתו. ה"כּבּירה" (אישה זקנה?) שבה בשלום. אבו זכרי (=שר שלום??) עושה רעש גדול ונשבע שראה את משה בקהיר ביום רביעי כשהוא נושא שני סלים של משמש. ידותון מתלונן על כך שהכול גומלים לו ברעה תחת טובה, ונראה שהוא מתייחס לפעילותו כרופא (אם כי גויטיין קרא את המילה יטבהם בשורה 9 כ-יכצהם). ידותון נאלץ להישבע בפני אבו זכרי שהוא ודאי טעה כשחשב שראה את משה בקהיר, וכן שמשה אינו מכיר את בן שעיא. אבו זכרי, ככל הנראה, נשא דרשה ארוכה במיוחד (דראש) בשבת. טאהר שואל לשלומו של משה ומבקש להודיעו שהוואלי החדש הוא קרוב משפחה של הוואלי הקודם, ושהוא עתיד לנקום באנשים המתריסים נגדו (או באלה שהתריסו נגד קודמו?), ולכן על משה להיזהר. כמו כן, על משה למסור את המרשם של ידותון ליחיא אלח'צ'רי, מכיוון שידותון חב לו טובה. ידותון עצוב מאוד על עמראן ואינו יכול אפילו לאכול לחם (ביטוי שגור להבעת אבל). הוא מבקש ממשה למסור תנחומים לאחיו של עמראן. ואם משה רוצה שבני המשפחה יבואו לבקרו בסוף החודש, עליו להודיעם על כך יום מראש. תיאור קודם: מכתב חם מאת אדם בפוסטאט אל אחיו בכפר, המזכיר אישה זקנה, ככל הנראה נושאת מסר שעדיף שלא להעלותו על הכתב.

מכתב מנתן בן שמואל החבר בפוסטאט אל פתחיה בן עובדיה הכהן בדמשק. הטקסט כתוב כמעט כולו בעברית מחורזת, למעט משפט אחד בערבית-יהודית בשולי צד ורסו. המכתב מתוארך לחשוון ד'תנ"ג למניין השטרות, הוא אוקטובר/נובמבר 1141 לספירה. נתן מתלונן על כך שחברו מימי הנעורים לא כתב אליו זה זמן רב. הוא גם מוסר את ברכותיו למשפחתו של פתחיה, ובניו של נתן — מבורך, סעדיה ויהוסף — שולחים אף הם את דרישות שלומם. בסיום המכתב מבקש נתן עטים. לפי סיכומו של גויטיין, הדיין נתן בן שמואל החבר שימש כמזכיר הסניף הדמשקאי של ישיבת ירושלים, אך נלווה אל מצליח גאון כשפתח את הסניף הקהירי ב-1127. במכתבו מפוסטאט, מאוקטובר/נובמבר 1141, התלונן נתן במרירות על הנמען, פתחיהו הכהן, חבר קרוב מימי נעוריו, וכן על שני חברים נוספים בדמשק, שמהם לא קיבל מכתבים שנים רבות. אמנם בשנת 1141 הפרידה ממלכת הצלבנים בין דמשק למצרים, אך ידוע שיהודים ומוסלמים הורשו לעבור דרך הטריטוריה הנוצרית, והמכתב שלפנינו אף מדווח על הגעתו של אישיוּת נכבדה מדמשק שנשאה איגרת רהוטה לנגיד המצרי שכתב חברו של נתן, פתחיהו. נתן אינו מתלונן על הצלבנים, אלא מאשים את הזמן: "אקבל על הזמן הבוגד, החסר נאמנות, המתעלם מתביעות האחווה ומעכב את צמיחתה; מחליש ומדלל את אהבת הרֵעים. כך טבעו מראשיתו, מסית בלי הרף לפירוד, השודד הבוגדני!... שינה את יחסך אלי, אתה ידידי ואהובי, אשר גידלתיך על ברכיי, עד שעשיתיך שווה לי."

מכתב בקשת סיוע. בערבית-יהודית, עם ביטויים רבים בעברית. מתוארך לחודש ניסן ה'תקס"ב, הוא שנת 1802 לספירה (= היום התשיעי לעומר = "מטמונים תקס"ב"). נשלח מיצחק בן-נעים, מצפת, אל נסים מולכו בקהיר. יצחק מתאר את התנאים הנוראיים השוררים בצפת מאז שהותקפה הקהילה היהודית בשבת הגדול, השבת האחרונה לפני חג הפסח, בעת הכיבוש הצרפתי של העיר — "בזמן הנוצרים" (שורה 15). כאשר ביקשו הכוחות העות'מאניים להביס את הצרפתים בצפת, חייליהם "לא חזרו למערכים ולדגלים" (שורה 16) ושדדו את העיר. יצחק מסביר כי חיילים עות'מאניים הרגו עשרה יהודים במהלך המצור, ולאחר עזיבת הצרפתים את צפת נותרו תושביה "בלא חולצה לגופם" (שורות 21-22). על כן מבקש יצחק סיוע ממקבל המכתב, נסים מולכו. השוואה בין מועדי שבת הגדול בלוח השנה לבין אירועים המתוארים בהתכתבות הצבאית הצרפתית מובילה למסקנה כי טבח עשרת היהודים בצפת התרחש ב-12-13 באפריל 1799 לספירה. בפרק זמן זה חצו 1,200 פרשים עות'מאניים את נהר הירדן, שדדו את העיר וצרו על מצודת צפת. הכרוניקאי והמשורר בן הזמן ניקולא אל-תורכ (1763-1828) מספק הקשר נוסף להבנת אופן התרחשות הטבח. לדבריו, פרשים אלה הובלו על ידי איש בשם אבן עקיל (ابن عقيل) מדמשק לצפת, שם "בזזו את הרובע היהודי" וכיתרו כוח מגן בעל ברית של הצרפתים שהתבצר במצודה. כוח זה כלל חמישים חיילים בפיקודו של מצטפא בשיר, שהגן על מצודת צפת עד להגעת תגבורת של פרשים צרפתים.

שטר מכר על מספר נכסים בקהיר, המתאר כיצד עברו הנכסים מיד ליד דרך שרשרת מורכבת של הליכי אפוטרופסות, ירושה ותשלום כתובה לאלמנה. מקום: קהיר, "דרב קסטרו" (רחוב קסטרו). תאריך: השליש האמצעי של חודש כסלו ה'ת"ק (1759 לספירה). הנכסים המוזכרים בשורות הפתיחה היו שייכים בעבר ליצחק המכונה שחאתה סיקיל (סיקיל), אשר שימש כאפוטרופוס על יתומיו של יצחק מור חיים. לאחר מותו של יצחק המכונה שחאתה סיקיל עברו הנכסים לבעלות בנו אברהם, ולאחר מכן לכלתו וידה (אשתו של אברהם סיקיל) כאשר התאלמנה, ולבסוף לשלושת יורשיה: יצחק בן-צהל, אברהם מאג'ורו, ויעקב המכונה יאקותי הכהן. שניים מן היורשים, בן-צהל ומאג'ורו, הם אחייניה של וידה מצד אחיה. מטרתו המרכזית של השטר היא לתעד את מכירת הנכסים על ידי שלושת היורשים לחיים בן יוסף ישועה תמורת 240 ריאל אבוטקה (שורות 36–37). השטר מצטט מספר מסמכים נוספים הקשורים להליכי האפוטרופסות, להעברת הנכסים ולתשלום כתובתה של וידה. בשורה 9 מוזכר במיוחד שלמה זרחיה כ"שליח בית דין" וכעד על אחד המסמכים, דבר המסייע להעמיד בהקשר את הופעתו במספר מסמכים משפטיים מראשית המאה ה-18 (למשל PGPID 7396; PGPID 30597). החתימה התחתונה ביותר בתחתית השטר היא של ר' נסים אלגאזי, וחותמתו החתומה נושאת את שמו המלא. הרב נסים שלמה אלגאזי (1670–1761 לספירה) היה מנהיג קהילתי בקרב הקהילות הרבניות בקהיר במהלך אמצע המאה השמונה־עשרה.

מכתב מאבו זכרי בן סלימאן, ככל הנראה מוונא (שבפיום, נזכרת בצד ורסו, שורה 5), אל [...] בן יוסף, כנראה בפוסטאט. ייתכן שהוא כותב למעשה מאסיוט (רקטו שורה 13 וורסו שורות 22, 33), אם כי אזכורים אלה נראים בהקשר של מסע עדכני מאסיוט ומסע מתוכנן אליה. המכתב כתוב על רוטולוס ארוך וצר, בכתב ערבי, עם מילה אחת בלבד בכתב עברי (החלק העברי של שמו של אבו אלחסן אלהוד, ככל הנראה אותו אדם המופיע במקור אחר המתוארך בידי גיל לראשית המאה ה-13 ובידי גויטיין לסוף המאה ה-12). עיקר המכתב עוסק בעסקאות ובהתכתבות הקשורות בחכירת מיסים (ﺿמאן) ובמסחר במשי. השולח מדווח כי קיבל מכתבים מאבו אלחסן אלהוד ומנסים אבן קודיירה (שם משפחה זה מופיע גם במסמכים נוספים). הוא מספר שנתקל באסיוט בסוחרים שברשותם היו 80 רטלים של משי, חלקו צבוע וחלקו גולמי, אך לא הצליח להשיג מאומה ממנו. בכוונתו לבלות את השבת בבוש ואחר כך לעלות במעלה הנילוס, ולקחת עמו את מח'לוף או מישהו אחר. פעמיים מזכיר את המונח "נקאצ'את" (רקטו שורה 33 וורסו שורה 14) בהקשר של המשי. מוזכר אדם בשם מפצ'ל בן סלאמה. אבו אלחסן אמור להיפגש עם יוסף אלטוואף בקהיר, שחייב משהו (שני דינרים?) לשולח. עליו להשיג ממנו מכתב שיועבר אל השולח בוונא. מוזכר אדם בשם פצ'אאל, ואולי גם המונח צנאעה או אלצנאעתין. בסיום ברכות שלום לאנשים שונים, ובהם אבו אלרביע סלימאן, סת אליומן ואחרים. דרוש עיון נוסף.

מכתב מאוחר ומעניין בערבית-יהודית, נשלח מ"ארץ הנוצרים" אל אלמעלם יוסף, שמש בית הכנסת בקהיר. הכותב מספר בקצרה כיצד יצא מקהיר ובידיו תבלינים למכירה מעבר לים, נעצר באלכסנדריה למשך זמן בשל מחלה, ובילה שישה חודשים (!?) בים, תעה בדרכו וכמעט טבע. הוא עגן תחילה בתורכיה ואחר כך המשיך אל ארץ הנוצרים. באחת התחנות עצרו גם בטריפולי (לבנון?) ורכשו שם סחורות נוספות. "כאשר נכנסנו לעיר, נציבו של האמיר הודח (?) והזקנים אתפרת (?)." (המשפט אינו ברור כלל. המילה נאיבו נראית למעשה יותר כ-נציבו, וייתכן אפילו ששם זה הוא שם העיר. גם פעולת הזקנים אינה ברורה.) הכותב מתאר אחר כך את הקשיים שהיו לו במכירת הסחורות מקהיר ומטריפולי, ומזכיר את המטבעות דינר ומועיידי. הוא מוסר דרישת שלום למעלמה שרה. הוא מבקש מיוסף לצפות לבואם של עמי זכרי אלקצמטיני ואשתו, שהם עניים, ומבקש ממנו לעזור להם בתשלום מס הגולגולת ובהשתקעותם. הוא מוסר דרישות שלום לבית (דאר) רשיד; לבית (בית) חכים שמש חנונה (?); לבני דודי המעלמה; לר' אברהם; לח'לף; ולבית טבך אלשרב (טבך אשרב, ייתכן יצרן הסירופ?) ואשתו (אהלה). אשתו וילדיו של הכותב שולחים דרישות שלום, וכן ברכאת אחיו של הנמען (בתחילת המכתב). הוא מסיים בברכות להארון ג'מל ואשתו וילדיו, ומדווח שאמו של הארון, אחיו ואחיותיו ודודתו מצד אמו כולם בקו הבריאות. מישהו אחר הוסיף מתחת למכתב: "דרישת שלום לעיאד!"

הסכם שותפות. מקום: קהיר. מתוארך לשנת 1667/1668 לסה"נ ("חכתה" = 5428) בין יעקב הלוי ובין יוסף פלוני ורפאל פלוני. התיארוך "חכתה" תואם את שתי הספרות האחרונות של השנה (28) שנשתמרו בשורה שלפני חתימות העדים. הקטע השרוד של המסמך מייצג את אמצעו של מה שיכול היה להיות, לכל הפחות, שלושה קטעים. מטרתו המדויקת של הסכם השותפות אינה ברורה בשל הנזק, אך כמה מן היסודות המרכזיים גלויים. (1) בשותפות היו שלושה חברים: יעקב הלוי נחמן, יוסף [שם משפחה לא ידוע], ורפאל מנשה הלוי. יוסף ויעקב היו ככל הנראה אחים (שורה 6), אלא אם כן הופיע שם רביעי בשורות הפתיחה החסרות של המסמך. לשותפים היו עסקים כספיים כלשהם עם שמואל מנשה, שכבר נפטר, וכעת הם מסדירים את החובות עם בנו חיים במקומו. כל הפרטים הללו מופיעים כרקע לפני שהמסמך מציין את מטרתו בשורה 26, אולי פירוק השותפות (אם כי קריאה זו זהירה בשל מידת הנזק). חלק זה של המסמך מזכיר גם אלמנה ויתום שאינם מצוינים בשמותיהם, אך גם תפקידם אינו ברור. רק חתימתו של הצד המסכים, רפאל מנשה הלוי, נשתמרה. מתחתיה מופיעה תוספת המזכירה את הנפטר שמואל מנשה ואת בנו חיים. גב הדף מכיל אף הוא תוספת קשורה נוספת, וכן טקסט קצר ממוחזר(?) באמצע הגבול הימני. פיזור הדיו של הטקסט הלא־מזוהה הזה מצביע על האפשרות שהנייר מורכב משני חלקים ממוחזרים שהודבקו יחד, כאשר באחד מהם טקסט שנחשף עקב הקרע.

recto: מכתב מאת שמחה הכהן באלכסנדריה אל אבו אלפרג' (אליהו הדיין) בפוסטאט, מתחילת המאה ה-13. בערבית-יהודית. נפתח בציטוט מספר משלי כ"ב:א'. עיקר המכתב עוסק בעסקאות מסחריות, בהן עסקאות ב"טרוּח" (רעלות?). הכותב מזכיר אדם מסוים מארץ ישראל או סוריה (אלשח'ץ אלשאמי מערפת [...]); אומר שהוא ממעט "לצאת ולבוא [מפוסטאט?]" ומסתמך רק על אדם אחד שיבצע עבורו את הרכישות. בשוליים הוא מתאר במילים קודרות את המצב הכלכלי ב"אלבלד" (כנראה אלכסנדריה): אי אפשר לרכוש בגד מסוים או סוג מסוים של פשתן ("חתי אלמקאטע אלקטן... אנקטעת מן אלבלד"); "אין איש נכנס מן הריף עם דבר [למכירה]"; המצב כאן "הוא כפי ששמעת, אינו צריך פירוש, ה' ייטיב אותו"; "מעטים האנשים שיש להם קמח"; "ה' יבטל את רוע הגזירה ברחמיו למען שמו". לאחר מכן הוא חוזר לענייני העסקים: "אם תרצה את שאר הסכום, הוא יגיע אליך. אולם אבו טאהר אמר שהטרוּח האלה מצויים בפוסטאט אף יותר מאשר כאן ב'בלד', וכי הם... קהיר". הוא מזכיר רווח של 15 דירהם, ואדם בשם מנצור (עבד נוסף של הנמען). גם אברהים ויוסף שולחים דרישת שלום. כמו כן מוזכרים אבו אלטאהר, מנצור, עסקאות שונות, מלח ואולי בגדים. verso: חשבון (רשימת תרומות?) בערבית-יהודית ובספרות יווניות/קופטיות שכותרתו "שבת ויהי מקץ", ובו שמות כגון אברהם אלמע'רבי, יוסף כמאן (?), מנצור אלזיאת, ומכארם.

מכתב מיחזקאל בן נתנאל, השוהה בקליוב או בפסטאט/קהיר, אל אחיו חלפון בן נתנאל, ככל הנראה באלכסנדריה. תאריך: 17 בנובמבר 1140. כתוב בערבית-יהודית. סביר שנכתב לאחר שחלפון נסע לאלכסנדריה כדי לפגוש את רבי יהודה הלוי. יחזקאל מתאר את הפחד שאחז בו כאשר חלפון נפרד ממנו ועלה על הספינה, בעודו חולה וללא בן לוויה. עיקר גוף המכתב עוסק בענייני מסחר, ובמיוחד בסיפור סכסוכים עם אנשים שונים בענייני חובות. יחזקאל נעזר באבו אלוחש סבאע. אחד הסכסוכים היה עם ה"נערים" (צביאן) שהיו חייבים כסף ליחזקאל. נערים אלה גייסו נגדו את שכניהם המוסלמים, ואיימו שאמם תפנה לרשויות השלטון (אלסלטאן) כדי לפטור אותם מפירעון החוב עד ש(— "חס וחלילה!" מוסיף יחזקאל) — יבריאו ממחלתם. יחזקאל כבר ערב בעניין שני נאמני בית הדין ואת הנגיד עצמו, אך גם הנערים פנו אל הנגיד. יחזקאל ממשיך בעניינו של אריסטוקרט בשם רזין אלדולה, הזועם משום שמסר ליחזקאל לרכוש עבורו בגד לחורף, וההזמנה לא הושלמה. יחזקאל מבקש מחלפון להזדרז ולהשיג את הבגד, שצריך להיות בצבע צהוב יפה. ניתן לשלוח אותו ליחזקאל בקליוב או אל "היהודי" (חוכר המסים) בשטנוף, שהיא האקטאע של רזין אלדולה. יחזקאל מבקש לקבל ידיעות על הגעתו של חלפון לאלכסנדריה ומבקש ממנו למסור התנצלות לרבי יהודה הלוי על שלא כתב אליו ולא בא לאלכסנדריה כדי לקבל את פניו באופן אישי.

מכתב מבן למשפחת הנשיאים של מוצול, הממוען לשלמה בן ישי. תיארוך: האירועים המתוארים במכתב התרחשו ככל הנראה בשנות ה-90 של המאה ה-12, אם כי ייתכן שהמכתב עצמו נכתב זמן ניכר לאחר מכן. מכתבים רבים אחרים מאותו סופר מתוארכים לשנות ה-30 של המאה ה-13, אך יש לציין שבמכתב זה אין ברכת מתים אחרי שמו של הרמב"ם. הכותב מעלה זיכרונות מביקור שערך בצעירותו בביתו של רבי משה בן מימון, ומתאר את אופן קבלת הפנים שלו אצל הרמב"ם, עניינים שונים נוספים, וכן כולל פרטים על תכנית ביתו של הרמב"ם. הוא מזכיר משרת של הרמב"ם ומתאר אותו כ"שומר הפרגוד" (פֻרְדַה-דאר), תפקיד הדומה לזה של שַׁמָּשׁ או מקדם פני אורחים. המכתב יצא לאור ונדון אצל פול פנטון, "A Meeting with Maimonides" (1982), עמ' 1–4. בשורה 7 בצד הפנים (recto) קורא פנטון "ר טוק", בעקבות גויטיין, ומסביר ש"טַוְק" משמעו "כוח", במיוחד זה של איש צעיר, ושהכינוי "רבי טַוְק" הוא לשון מדוברת לאיש צעיר, וכי הכותב מדגיש את עליצותו של הרב. אולם, הצירוף הוא ככל הנראה "ד טרק", שמשמעו "ארבע פעמים". בשורה 3 בצד האחור (verso) מתרגם פנטון את הצירוף "אקראץ ליימו" כ"עוגיות לימון". אך המונח קֻרְץ (ברבים: אקראץ) ראוי שיתורגם "פסטיל", ומציין טבלית קטנה תרופתית או מתובלת (ראו ליי צ'יפמן בנושא בית המרקחת והרוקחים בקהיר הממלוכית, 2010, עמ' 281).

מכתב בערבית-יהודית, בכתב יד נאה. נראה כי אותו סופר השתמש שוב במסמכים רבים בכתב ערבי לכתיבת טקסטים ספרותיים/ליטורגיים (ראו הצעות לחיבור). המכתב נועד להישלח מפוסטאט לנמען שהפליג זה מקרוב מאלכסנדריה (כנראה מדובר בטיוטה, או שהמכתב מעולם לא נשלח). הוא נפתח בציטוט מירמיהו י"ז, ז'. ימים אחדים לאחר שהנמען (או הנמענים) הפליגו מאלכסנדריה, הגיע בנו של אלפצ'ל אבן סברה "טובע" (ע'ארק), דבר שהסב צער לכולם (האם ניצל מטביעת ספינה?). השולח מדווח שהנילוס השלים את עלייתו (אלמא קד אופא) ב"5 מתוך 17", ככל הנראה במשמעות של 5 אצבעות פחות מ-17 אמות. (לפי קריסטין צ'אליאן-דאפנר, אמה עד גובה של שתים-עשרה אמות חולקה לעשרים ושמונה אצבעות והייתה שווה לכ-54 ס"מ, ואילו אמה מעל גובה של שתים-עשרה אמות כללה עשרים וארבע אצבעות והייתה שווה לכ-46 ס"מ.) השולח מדווח שהכול במצרים מושלם תחת השליט (אלמסתנצר או וזיר?), שכל יום נכבשים בידיו שטחים חדשים, שטבעו עבורו מטבעות, "ואלדעוה פי מכות" (ביטוי קשה להבנה — האם הכוונה לכך שהדעוה הפאטמית "שוכנת במקומה"?), ושכוחותיו הגיעו עד MSYD אלרדיני (אולי מנית אלרדיני שבמחוז שרקיה בדלתא של הנילוס?). לחלופין, ייתכן שMSYD הוא איות עממי או איות מכוון משובש של מסג'ד; אלמקריזי וכרוניקנים נוספים מזכירים מסג'ד אלרדיני באתר שלימים הפך למצודת קהיר.

מכתב מאת ג'לאל אלדולה, שישב בקהיר, אל שלמה בן ישי הנשיא ה"מוצולי" (מבית הנשיאות ממוצול), השוהה בבלביס. כתוב ביהודית-ערבית. תיארוך משוער: סביבות 1240 לסה"נ. הכותב מספר שהוא שלח באמצעות מועמר אלדמשקי זוג נעלי צמר אדומות לילדים, המיועדות לישי, בנו של הנמען. את חלקו הגדול של המכתב הוא מקדיש לתיאור חי וצבעוני של מחלותיו: "אשר למצבי, אני מודיע לאדונים שחליתי בשלשול וסבלתי אותו. כשגבר והתרבה, הפך למחלה. רופא טיפל בי, אלרייס סלימאן אלחכים אלפאצ'ל ממשפחת רבנו מנחם (ז"ל). הם הכינו את התרופה בבית רבנו (ז"ל): מדי יום זרעים קלויים וכיוצא בהם, ופרגית, והוא ביקר אצלי לעיתים תכופות. וגם ר' אליה הדיין היה נדיב. כשהחלמתי לאחר ימים אחדים… [חליתי] במה שהיה גרוע ממנו… דלקת עיניים בעיני בליל שבת פרשת שופטים… צעקת כאב, בעל כורחי, כל הלילה… יאחז ה' את אויבי [במה שאחזני]. המחלה התפרסמה. מה שסבלתי אינו ניתן [לתיאור]." בהמשך הוא שולח דרישת שלום אל הדיין פרחיה ומשבח אותו כדיין הלמדן והבעל-עוצמה ביותר בארץ. הוא מסיים: "אשר לעיני, ערפל וחושך היו עליה." בסוף המכתב יש נספח באותה יד אך בגוף שלישי (אולי משום שסופר כתב את המכתב עבור ג'לאל אלדולה, או שמישהו העתיק אותו מאוחר יותר): "לאחר שכתב מכתב זה, נכנס לבית המרחץ (כלומר, החלים לחלוטין) בכ"ו באלול, ואם כן שמח לבך."

קטע משטר עברי שבו מעידים עדים כי עזרא בן שמואל בן עזרא, נציג הסוחרים (וכיל התג'אר), בא אליהם להתלונן על אחותו מבארכּה. הוא ביקש מן העדים שילכו וישכנעו אותה לחזור בה מתביעתה לחלק בירושת אביהם. בתקווה להסדר טוב יותר, הביאה את עניינה בפני הקאדי הראשי האסמאעילי בקהיר. ראשי הקהילה הרבנית בפוסטאט ניסו להסדיר את עניין האחות מבעוד מועד בכך שהציעו לה את אותו חלק הירושה שהייתה זוכה בו בבית דין אסלאמי. המסמך נפתח באמצע דברי התוכחה של הזקנים אל הנערה (מבארכּה), שלא תפנה לבית דין אסלאמי לצורך השגת זכויותיה. בינתיים לקחו אנשי המשטרה הצבאית של הפאטמים (אלרג'אלה) את אחיה של מבארכּה אל הקאדי כדי שיאלצוהו למסור לה את חלקה, "והיא לעגה לו" — או אולי שמחה לאידו על תבוסתו (הניסוח אינו ברור). "והיא, מצדה, עומדת בדעתה ובחוצפתה תובעת את ירושת אביה מאחיה בערכאות של גויים", ממשיך הטקסט. "ויש לה כחמישה אנשים התומכים בה, ואין הם יראי שמים. את הידוע לנו בעניין כתבנו בעדותנו כדי להביאו [את האח] אל המג'לס של אדוננו ראש הישיבה, יקיים צורו, לעשות את מה שיקרבהו אל צורו." בהתאם לכך הורו להעביר את אחיה של מבארכּה לבית דינו של יאשיהו בן אהרן הגאון. על המסמך נותרו חמש חתימות, מתוכן ארבע של אנשים הידועים ממסמכים אחרים כמעורבים גם בענייני קהילת הקראים וגם בענייני הרבנים.

שטר מכר בכתב ערבי, העוסק בבית בשם "דאר אלנח'לה" (בית הדקל) בקהיר, בשכונת חארת זווילה, במקום הקרוי רחבת סרור אללולואי. המסמך היה בידי הקהילה הקראית בקהיר בבית הכנסת דאר סמחה בחארת זווילה, ושם תועד על ידי ד"ש ריצ'רדס בשנת 1969, אשר פרסם לאחר מכן את תיאורי כל המסמכים שמצא במקום במאמרו משנת 1972 (כמסמך מס' IV). כיום נמצא המסמך בספרייה הלאומית בירושלים. ברקטו מתואר כיצד האמיר שמס אלדין תֻקֻז רכש את הבית כולו ממחאסן בן הבה בן ת'אבת היהודי, מאחיו אבו אלעז, ומשלוש אחיותיהם. העסקה התרחשה ב-29 ברמדאן 684 לה' (1285 לסה"נ). בוורסו מפרטים מספר פצ'לים (סעיפים) נוספים העברות נוספות של הבית: 1. בשנת 687 לה' (1288 לסה"נ) האמיר הנזכר מכר חזרה את הבית כולו למחאסן וליהודי נוסף (שאינו אחיו של מחאסן). 2. בשנת 688 לה' (1289 לסה"נ) מכר מחאסן את מחצית הבית לאמיר אחר. שני פצ'לים נוספים מפרטים רכישות נוספות של חלקים מהבית בידי אותו אמיר. בראש הוורסו מופיעות הערות מאוחרות יותר בערבית ובערבית-יהודית הנוגעות לזיהוי הבית הנידון: "דאר אלנכלה... רחבה סרור אללולוי". ככל הנראה מדובר בהערות ארכיוניות שנועדו לזהות את הנכס הנדון במסמך. הערות אלה, יחד עם העובדה שהמסמך נשתמר בידי הקהילה הקראית, מרמזות כי הבית הוקדש בשלב מאוחר יותר כהקדש לטובת הקהילה הקראית.

רישום משפטי (מס' 38) מתוך פנקס בית דין בקהיר (בדפים 5א-5ב). בעברית. מקום: קהיר. ללא תאריך, אך הרישומים הסמוכים מתוארכים לסביבות שנת 1693 לסה"נ. (מסמך מס' 38) השורות העליונות של הסדר תשלום כתובה לריקה בת אהרן הנודי/הנורי(?) לאחר פטירת בעלה ישראל הכהן. ריקה מחלקת את תקבולי הכתובה בשלושה חלקים שווים, כאשר 4,000 מַעְדִין ניתנים לבניה משה, מרדכי ואהרן הכהן, אשר מתחייבים לספק לה קצבה שבועית של 45 מַעְדִין עבור מזון ולינה. המסמך כולל גם הוראות שלפיהן תוכל ריקה לגור עם שניים מבניה, מרדכי ואהרן, המתחייבים לטפל באמם אם תבחר בהסדר זה. שני בנים אלה צעירים יותר (ואולי גם רווקים), שכן הם מוגדרים כ"בחורים" בעוד אחיהם משה אינו מתואר כך. כפי הנראה הייתה לישראל הכהן המנוח גם בת שלא נזכרה במפורש או שנפטרה, שכן חתנו נתן בן אפרים מוזכר במסגרת הליכי הסדר תשלום הכתובה. (מס' 39) השורות התחתונות של רשימת נדוניה, אפשר שהיא שייכת לרישום הקודם בצד שמאל של דף 4ב. התכולה נרחבת ביותר וכוללת מגוון רחב של בגדים, מצעים ותכשיטי זהב וכסף מפוארים המשובצים ביהלומים, רובינים, אזמרגדים, ספירים ואלמוגים. (מס' 34) השורות העליונות של חוזה שכירות לשלוש שנים שהשורות התחתונות שלו מופיעות בצד ימין של דף 5א. שמותיהם המלאים של הצדדים המעורבים: מזל בת אהרן דאסא/ראסא.

מכתב/עצומה בכתב ערבי. תיארוך: ככל הנראה מאמצע המאה ה-12 ועד סופה, על סמך שיקולים פלאוגרפיים, אזכורו של אבו אלפח'ר אבן אלרב שייתכן שהוא זהה לאדם הנזכר במסמך אחר, והשימוש החוזר בעברית בצד האחורי (שירו של משה אבן עזרא "במגורי ידידי" על עזיבתו של רבי יהודה הלוי; זה הועתק לאחר 1141 לספירה, שכן שמו של רבי יהודה הלוי מלווה בברכת המתים — אם כי מעניין ששמו של משה אבן עזרא אינו מלווה בברכה דומה). שם השולח מופיע בתרג'מה בפינה השמאלית העליונה אך קשה לקריאה. הנמען אינו מזוהה, אך ייתכן שיש רמז לכך אם ניסוח הראי' החריג, "וראיהא אלאסעד", מתייחס לתוארו; ספקולטיבית, ייתכן שמדובר באלקאצ'י אלאסעד הידוע גם בשם אבן ממאתי, אם כי הוא נכנס לתפקיד ממשלתי רק ב-1182 לספירה ועל כן ייתכן שהוא מאוחר מדי עבור מסמך זה. כמעט אין פתיחה עם ברכות לנמען, ואין תקביל, דבר המרמז כי השולח והנמען היו בני מעמד דומה. השולח מדווח שהוא עלה (לקהיר החדשה?) יחד עם אבו אלפח'ר אבן אלראב (בעברית: אלרב), אשר נראה שלמד מהדיואן הממשלתי כי שילם יתר על המידה את חבות המס שלו. אף על פי כן, שליח מהאוצר הטריד אותו (לדרישת תשלומים נוספים?) ואילץ אותו לחתום בשמו ולהעיד כי יתייצב ביום שני. הנמען מתבקש כעת לעלות יחד עם אותו אבן אלרב ולהבהיר את כל העניין. הקטע זוהה על ידי קדם גולדן.

רשימה קהילתית הכתובה ברובה בלאדינו עם שגיאות כתיב עבריות רבות. ייתכן שמדובר ברישום של עליות לתורה בבית הכנסת והתרומות המקבילות שנתרמו על ידי המתפללים. לדוגמה למסמך מן העת החדשה המוקדמת המשתייך בבירור לתת-ז'אנר זה של רשימות קהילתיות, ראו Moss. IXa,3.20 (PGPID 26885). מבחינה פלאוגרפית ניתן לתארך את המסמך למאה ה-18 או ה-19, אך כתב היד הסופרי ייחודי ומוזר במיוחד, ולכן הערכה זו אינה ודאית. בשורה 2 נראית ככל הנראה שנה חלקית: '94 (٩٤). הרשימה נושאת את הכותרת "ב׳׳ה בצט נוטת די אלייות דיל ק׳׳ק נגב..סנת", שמשמעה: "... רישום של עליות (בכתיב משובש) של הק[הל] ה[קדוש]...". הכתיב השגוי של המילה "עליות" (עם א' במקום ע' ועם יו"ד כפולה) חוזר ונשנה בפתחי רוב הרשומות הבודדות בצורת היחיד אליית, aliyyat. הרשומה הראשונה היא אחת הקריאות ביותר במסמך כולו: "רימונים של יום קיפור (בכתיב משובש) מ(?- מין) ש[נת] 94" (רימונים יום קיפור מין ס׳ ٩٤). רשומות אחרות עוסקות ב"עליות" של חג ה"סוקות" (סוקות, בכתיב משובש), ובמקרים אחדים מציין הסופר שהתרומות נעשו "על ידִי" (por mi) או על ידי אדם בשם "דוד". רשומה אחת בצדו השמאלי של המסמך מזכירה את "עליית הק[הל] ה[קדוש] פורטיגיזיס (סיק)", ככל הנראה התייחסות לקהילה הפורטוגזית של קהיר בעת החדשה המוקדמת.

מכתב משלמה מזרחי או מבת משפחה, באלכסנדריה, אל אברהים/בראהים אגיון בקהיר (מצר). כתוב בערבית-יהודית, והכתובת בצרפתית מעט שבורה ("Monsier Brahim Aghion: si vous plez de le remettre tout de suite"). מתוארך: 20 ביולי 1885. המכתב חתום בידי שלמה מזרחי, אך מנסחת המכתב נראית כאישה, שכן היא משתמשת בתארים בלשון נקבה — אולי היא אחותו של שלמה. גם טיב הקשר עם הנמען אינו ברור לחלוטין, משום שהשולחת מזכירה את "ואלידתהא" (אִמהּ) ואת "אֻמהּ" (אִמהּ) כאילו מדובר בשתי נשים שונות. ככל הנראה ה"ואלידה", ששמה סרינא, היא למעשה סבתהּ של השולחת מצד אביה, והנמען הוא אחיה — מה שמסביר את הפנייה אליו בכינוי "עַמּ" (דוד מצד האב). בכל אופן, כל בני הבית של השולחת חולים (עיאן, עיאנין). "בנה של אחותך" סובל מנפיחות (וארם, מנפוח'). "אחותך" חולה (עיאנה). אִמהּ של השולחת ("אֻמי") סובלת מרגליים נפוחות (רג'ליהא וארמין). השולחת עצמה סובלת ממחלת קיבה (עיאנה במעדתי). אדם אחד במשק הבית היה חולה במיוחד. הרופא בא לבקרו פעמיים בכל יום. הוא נותר מרותק למיטתו 22 יום, אך עתה מצבו השתפר. (אפשר שיש כאן גם נזיפה כלפי הנמען, שלא טרח לכתוב ולהתעניין בשלומו.) ייתכן שמופיעות גם שתי שורות שיר (החלק עם המקפים הארוכים), אך הדבר טעון בדיקה.

דפים 1r–2r: גורלות גיאומנטיים בערבית-יהודית עם שילובי עברית: (1) "אם יבוא איש מחוץ למצרים וייטול את השלטון והדת (? חכם ודין) על היהודים אשר במצרים, או לא". (2) "החובות המגיעים מבּויוּכּ חנם ("הגברת הגדולה") אם טורסום באשא (טורסום באשא) הנמצאת בארמון ההרמון של מוחמד עלי, לג'מילה בת רבקה — האם תפרע אותם בקלות...?" סביר להניח שמדובר באמינה חנם, הפילגש הראשית בתקופה זו ואם תוסון (= תורסון = טורסום?). (3) "החוב המגיע מסמאעה(?) (של) הרמון מוחמד עלי הנמצאת באל-אזבכיה, לג'מילה בת רבקה — האם תפרע אותם בקלות...?" דף 2v הוא העתק של שטר אירוסין (שידוכין) בעברית, שנכתב ביד שונה (אם כי באותה היד שכתבה את ניסיונות הקולמוס שמתחתיו). מקום: פוסטאט/קהיר. בראש המסמך מופיעה המילה contante/קונטאנאי (מזומן?). החתן: יוסף בן יצחק פינטו. הכלה: סניורה בת אברהם. תאריך: ה' באלול ה'תקע"ו = 29 באוגוסט 1816. הגיאומנטיה שבקטע זה נראית כמעט זהה לזו שבקטע אחר (AIU VII.F.32), והדבר מפתיע משום שהקטע ההוא מתוארך לכמעט עשרים שנה קודם לכן (1797/98). ככל הנראה מדובר באותו סופר/חוזה גיאומנטי. עם זאת, רישומי הגיאומנטיה אינם בהכרח בני אותה שנה של שטר האירוסין, אך מאחר שהם מזכירים את מוחמד עלי, אין לתארכם לפני שנת 1805.

מכתב בלאדינו מבת משפחה אל אברהם שלום: "...דע לך כי, ברצונך, אסתר נישאה. הלוואי ותשיא את בניך שלך ביתר הצלחה. הלוואי שלעולם לא יהיו יתומים... ודמעות זלגו מעיני יותר מאשר ממעיין, כי מצאתי את עצמי בלא כל קרוב אחר ובלא תמיכה מלבד האדון, ברוך הוא, וגיסך, שאכן בא. ואתה לא שלחת לי אפילו שתי שורות עמו. אפילו אם הוא לא בא לבקרך, יכולת לשלוח לנו עמו שתי שורות באמצעות מי שבאים והולכים. יכולת לעשות זאת, לא בשבילי אלא בשביל אחותך אשר, באומרה 'אוי, לקבל שתי שורות מאחי!', קורעת את ליבה ואינה עושה דבר מלבד לבכות על חוסר חיבתך. לולא דודתך, אשר שלחה לי את מה ששלחה, לא היה בידי אפילו די לנדוניה. ישלם לה האדון הברוך, בחיי בנה ובנותיה, על מה שעשתה עם יתומה זו של האדון, יהי גמולה שלם, יזכו בניה לבנים רבים ולטובה רבה. אמן. כן יהי רצון מלפני אבינו שבשמיים. ויודעת אני כי אתה כועס בגלל הסיני (el sini)... דרישת שלום ממני, ח'ליפיה אג'ימן... ומאמך דונה ג'מילה, אלמנת החכם השלם רבי יום טוב שלום, נוחו עדן...". על גב המכתב הכתובת: "להימסר לחכם, הנעלה, הנכבד והמהולל רבי אברהם שלום — נר"ו, אמן, כן יהי רצון. מצפת למצרים (קהיר), ומשם ישלח אותו החכם הנעלה, הנכבד והמהולל רבי יהודה קסטילאס לאלכסנדריה".

חשבון מסחרי מפורט הקשור לרשת סחר הפשתן של יוסף אבן עוכל. מתוארך לחודש שעבאן 429 להג'רה (מאי–יוני 1038). אבן עוכל חילק חבילות פשתן (ולצדן מעט פלפל וסֻכּ, סוג של תרופה) בין כמה סוכנים, וביניהם קאסם בן זאעי, עֻמר בן ע'וכל/ג'וכל, אבן אלג'זולה, אבן אלצ'אר, עבדון אלנשאא ואבו אסחאק. הוא מתעד את הסכום שכל אחד מהם חייב כסַלְפָה (דמי משלוח) ומבהיר באילו עלויות אחסנה הם נושאים ובאילו אינם נושאים. סך כל המטען שטופל מגיע לכל הפחות ל-133 חבילות. לפי גיל, אבן עוכל הפנה חשבון זה לשותפו באלכסנדריה. כל רישום פותח בפועל "אחלתה" (אַחַלְתֻהֻ), שפירושו "העברתי" או "הסבתי" באמצעות חַוָאלָה — מכשיר משפטי פורמלי להעברת חוב במשפט המסחרי האסלאמי. כאשר נושה או חייב משתמש בחַוָאלָה, הוא מעביר את התביעה או החיוב שלו לצד שלישי, ובעצם אומר: במקום שתשלם לי ישירות / במקום שאשלם לך ישירות, יש לגבות את החוב מאדם שלישי זה. באמירה "אחלתה עלי פלאן" כוונתו: "הסבתי את הגבייה לפלוני". מכשיר פיננסי זה אפשר לסוחרים להעביר ערך כספי על פני מרחקים בלא לשנע מטבעות בפועל. לחלק מהמונחים הטכניים בתרגום הסתמך המקטלג על מאמרו של גיל על סחר הפשתן בים התיכון במאה האחת-עשרה כפי שהוא משתקף במכתבי סוחרים מגניזת קהיר.

דף 1: טיוטות שונות של מסמכים משפטיים בכתב ידו של מבורך בן נתן, ובהן רשימת נדוניה, ייפוי כוח ועדויות. (1) רשימת הנדוניה היא לנישואין בין חלפון בן חלפון הכהן לסת אלמלאח בת אבו סעיד. בראש הרשימה מוזכר שמו של ח'לף אבו סעיד הכהן מקהיר (אביה של הכלה). (2) הצהרה שנייה מתייחסת לח'לף אבו סעיד, שיסחר בסכום כסף שהועבר לידיו עבור היתום אבו חסן (בן ביאן בן חשיש?), תמורת חלוקה של 50% מן הרווחים. ההצהרה מתוארכת לאלול 1470 לשטרות (= 1159 לסה"נ). (3) העתק של ייפוי כוח המתוארך לעשרת הימים הראשונים של תמוז 1469 לשטרות (= 1158 לסה"נ) בדמירה, תחת סמכותו של הנגיד שמואל. ייפוי הכוח ניתן מאת סת אלנעם בת ישועה בן עמרם ליוסף בן עובדיה הלוי, ועוסק בטיפול בעיזבון אביה. נזכרים בו גם שמות כגון הלל המכונה אלאבזארי וכן דמיאט (דמייטה). (4) עדות נוספת העוסקת בשותפות בחנות, מתוארכת למרחשוון 1471 לשטרות (= 1160 לסה"נ), וחתומה בידי שמריה בן אברהם, יפת הלוי בן יעקב ומבורך בן נתן החבר. דף 2 (recto): מסמך משפטי המתוארך לכ"ט בתשרי 1471 לשטרות (= 1160 לסה"נ) בפוסטאט, ועוסק באירוסיהם של יפת בן יצחק וכרם בת ישועה. חתום בידי צדקה בן אלעזר ו[...] בן ישועה. בצד ה-verso מופיע כתב ראי בידו של מבורך בן נתן.

מכתב משמואל סידי, השוהה בדמיאט, אל גיסו ושותפו לעסקים גבריאל (ככל הנראה גבריאל קונפורטה, בנו של דוד קונפורטה המפורסם). הכתב בלאדינו. קיים מכתב נוסף מאותו שמואל סידי, ובו אף הוא תשובה הלכתית בצד השני. המכתב נכתב ביום שישי, י"ג בתמוז. אין זה ברור היכן שוהים האישים השונים השונים המוזכרים. אביו של שמואל אף הוא בדמיאט, אך אשתו של שמואל נמצאת במקום מושבו של גבריאל. שמואל כותב: "תמיד כתוב אליי דרך רשיד אל איזמיר", וכן: "בעזרת ה', בסוכות, תספר לי מה עלה בגורל הבגדים שאשלח לסלוניקי, ובעזרת ה' תספר לי גם על איזמיר". יתכן שגבריאל ואשת שמואל מתגוררים בקהיר/פוסטאט, ושמואל יצא למסע לאיזמיר. שמואל מדווח כי הוא שולח כמה פריטי לבוש בחזרה (כפי הנראה לקהיר/פוסטאט) עבור אשתו (? "בחטאיי, השארתי אותה כמעט עירומה / muy desnuda"). הוא מציין כי הוא שולח חצאית משי (futa de seda) עם ר' יעקב סוברדו (?). מוזכרים גם "אחינו" ר' שלמה אלחאנאטי ור' דוד כיואס. שמואל שולח דרישת שלום לחותנו, לתיא חוה (או חנה), לתיו משה ולמנחם, וכן ל"אחיו" יאודה מראלי. הקטע מכיל גם תשובה הלכתית בעניין יהודי שמסר לגוי לעבד קלף לספרי תורה ולתפילין, אך לא סימן את הקלף באופן שיוכל לדעת אם הגוי החליפו באחר.

מכתב מאת כותב לא ידוע, ככל הנראה מעזה או מסביבות ירושלים, אל ישמעאל בפוסטאט/קהיר. בעברית. תאריך: המחצית השנייה של המאה ה-16. הכותב מתאר את הרדיפות שספג מידי שופטים ושוטרים בארץ ישראל, ובפרט בעיר עזה. הפרשה החלה בחוב שהיה חייב לכותב שאוויש/צ'אווש (קצין עות'מאני), אשר הכחיש כי הוא חייב דבר (שו' 10–12 בצד ר). העניין הובא לפני שופט מירושלים שהגיע לעזה (שו' 10 בצד ר), ובזכות שוחד ועדי שקר נפסק הדין כנגד הכותב (שו' 12–15 בצד ר). השאוויש המשיך לרדוף את הכותב ואיים עליו במאסר או בהסגרה לדמשק כדי להביא את עניינו לפני הבאשא שם (שו' 15–18 בצד ר). השאוויש טען שהכותב חייב לו 427 מטבעות זהב ונציאניים (פרחים בנאדקה) (שו' 32–33 בצד ר). אולם קהילת עזה נחלצה לעזרת הכותב והסכימה לערוב להלוואה (שו' 28 בצד ר; שו' 14 בצד ו) שיצטרך ליטול כדי לשלם לאנשים שונים ולהימנע מגרירתו לדמשק (שו' 19–31 בצד ר). הכותב מצוי כעת במצוקה כלכלית בלתי נסבלת (שו' 31 בצד ר; שו' 6 בצד ו) ומבקש מהנמען לסייע לו להחזיר את חובותיו לקהילת עזה (שו' 7–38 בצד ו). הכותב פנה גם אל יעקב די וילאריאל ומשה פורח(?) בבקשת סיוע בהעברת הכספים (שו' 22–25 בצד ו). המידע מבוסס על מהדורתו של אברהם דוד.

מכתב שנשלח מעדן לקהיר ועוסק בחבילת פנינים שהייתה נושא להתדיינות משפטית בפני הנגיד (רבי אברהם בן הרמב"ם) במצרים ובפני מַצ'מוּן בן דוד בעדן. תחילת המכתב וסופו חסרים, ולכן אין אנו יודעים מי היו הכותב והנמען. המכתב עוסק כל כולו בחבילת הפנינים, אשר הייתה שייכת לכותב. אדם כלשהו דאג לחילוצן/שחרורן והפקידן בפסטאט, בנוכחות רבי אברהם בן הרמב"ם, אצל אלשייח' אלמֻוַפַּק ("המוצלח"). שותפו העסקי של הכותב נתקל מאוחר יותר בקשיים מסוימים בקבלת החבילה מידי מֻוַפַּק, והגיש דיווח פומבי על קשיים אלה בעדן בנוכחות מַצ'מוּן בן דוד. מֻוַפַּק טען מצדו כי הורו לו למסור את הפנינים לסוחר אחר. כעת פונה הכותב אל אותו סוחר ומבקש ממנו לקבל את הפנינים עבורו. עם זאת, הוא חושש שעלולים להתעורר קשיים נוספים בהוצאת הפיקדון היקר מידיו של "המוצלח". הסוחר הטריפוליטאי עלי אלמע'רבי קיבל הוראה להביא עמו את הסחורה בבואו לעדן, או לחלופין להשביע את מֻוַפַּק בשבועה על מעילה באמון. ברכת המתים שנוספה לשמו של רבי משה בן מימון, "ימצא רחמים!", רומזת על כך שנפטר זה לא מכבר; הדבר משתקף גם, כפי שציין גויטיין, באזכור הבלתי רשמי של רבי אברהם בן הרמב"ם: "הרַיִיס אבו אלמֻנא, צאצאו של אדוננו משה".

כתובת נישואין (כתובה). מקום: קהיר. החתן: נתן בן דוד. הכלה: סת אלסאדה בת עובדיה. זוהי אחת הכתובות המעוטרות הגדולות והעתיקות ביותר מימי הביניים שנשתמרו בגניזה. הכתובה כוללת שש שכבות של מסגרות קליגרפיות ברוחב משתנה, ובהן פיוטים במיקרוגרפיה; מסגרת דקה אחת של זהב במתאר כחול; מסגרת רחבה של קליגרפיה בזהב על רקע כחול; שתי קשתות הבנויות ממעגלים מצטלבים של מיקרוגרפיה המשובצים בצורות אדומות, כחולות וזהובות; וקליגרפיה מונומנטלית של הכתובת הפיוטית בזהב ובכחול. במכלול נראה שכתובה זו בוצעה ברמה הגבוהה ביותר של אמנות הספר היהודית הלבנטינית בימי הביניים. נשתמרו חלקים מכתובות מעוטרות ומאוירות נוספות מתקופה זו, אך בשל מצבן המקוטע הן טרם זכו לתשומת לב מחקרית מקיפה (לדוגמה, ראו את הקטעים T-S 16.104, T-S 16.73 ו-T-S 24.17). החיבור בין הקטעים נעשה בידי נעם סיינה, והמידע מבוסס על מאמרו משנת 2018, "Reunited At Last", שראה אור במסגרת "Fragment of the Month" של Genizah Research Unit. יש לציין כי גויטיין מתייחס לקטעים Bodl. MS heb. c 13/25–26 ו-Bodl. MS heb. c 13/27–28 כאילו הם חלקים של אותה כתובה. הדבר אפשרי אך אינו ודאי, שכן הקטעים אינם רציפים זה לזה.

המסמך המקורי: חשבונות בכתב ערבי זעיר מאוד. המסמך המשני: שבר של מכתב בערבית-יהודית הממוען לאישה, שנכתב במרווחים סביב הכתב הערבי המקורי. הכותב מדווח על פגישתו עם החתן המיועד של בתה של הנמענת, שבה הגיעו להסכמה כי האיש יסע לבלביס ויקדש שם את האישה (יקדס עלא) — "אלצגירה" — ויפרנס אותה עד חג השבועות (אלענצרה), שבו יתקיימו הנישואין (ידכ'ל ביתה). תשלום הנישואין המוקדם (המוהר) נקבע על 5 דינרים "עם התנאים" (בא-לשרוט; על מונח זה ראו עבודת הדוקטורט של אשור, עמ' 217, הע' 9), ותשלום הנישואין המאוחר על 20 דינרים. לאחר הקידושין, אחיו של הארוס עתיד לקחת את האישה לקהיר, לשכור עבורה בית ולפרנסה עד חג השבועות, מועד עריכת החתונה. הכותב מזהיר את הנמענת "שלא תניח לו להתקרב אליה" בטרם ישולמו 5 הדינרים של תשלום הנישואין המוקדם. בהמשך הוא מציע כי תיערך טקס קידושין שני (תקדיס/קידושין) בקהיר. הוא קורא לנמענת לפעול במרץ בכל העניין הזה כדי שבתה תזכה במחייתה ובפרנסתה. בשלב זה המכתב נעשה קשה יותר להבנה. הכותב מזכיר את הצבא או את מחנה הצבא (אלעסכר) בקשר לענייניו האישיים. המכתב דהוי מאוד במקומות מסוימים, והקריאה היא בגדר ראשונית בלבד. ראוי לבחינה נוספת.

המסמך הראשון הוא איגרת (חסרות בה כמה שורות בסופה) ששלח סוחר אנונימי אל ר' דוד אבן זמירו (המכונה גם זמרא). נראה שכותב המכתב היה הפאטורה (הסוכן המסחרי) של הנמען, ר' דוד אבן אבי זמרא (1480–1573), אשר התגורר בקהיר במשך למעלה מארבעים שנה, לפני שעבר לירושלים בשנת 1553. הוא נחשב לסמכות הרבנית הגדולה ביותר בקרב יהודי ספרד שגורשו מספרד בשנת 1492. במכתבו מתאר הכותב את הקשיים שעמדו בפניו בשיווק הנוצות: "על ענין הנוצה, ואע"פ שכבר הודעתי [ל]מעל[תך] עם ר' שמואל כיחלאדו, כי לפניו פתחתי אותה הראיתי אותה לכמה סוחרים, ולא מצאנו שום מכירה [...] הראיתי הנוצה לסוחרים על מאמר מתיו, ולא רצו לעשות שום דבר." כלומר: בעניין הנוצות, אף שכבר הודיע למעלתו באמצעות ר' שמואל כיחלאדו כי בנוכחותו פתח את החבילה והראה את הנוצות לכמה סוחרים, לא נמצאה הזדמנות למוכרן, וגם כאשר הראה את הנוצות לסוחרים לפי עצתו של מתיו (מתתיהו), לא הסכימו לעשות דבר. הסוחרים האיטלקים, שעמם ניהל הכותב משא ומתן ללא הצלחה, לא היו מעוניינים לכאורה לקנות את הנוצות. ועל מתיו, הנזכר כאן בשמו, ידוע שבאותה עת היה כלוא בבית האסורים במצרים. בנוסף למתיו, נדון גם סוחר נוצרי בשם פיירו דל [?].

מסמך משפטי מבית דין של קאדי. מתוארך: 15 בד'ו אלחג'ה 870 להג'רה (יום ראשון, 29 ביולי 1466). ראש היהודים, יוסף בן ח'ליפה, וסגנו, שמואל בן נצר, מתחייבים שלא למנוע מהרופא מנצור בן אבראהים בן אלאברץ (בן המצורע, או שמא בן הג'ינג'י) להיכנס לבית הכנסת בזווילה, הרובע היהודי בקהיר. הטריגר לסכסוך היה בקשה לשפץ את בית הכנסת — סוגיה טעונה בתקופה הממלוכית: בשנת 859 להג'רה (1454–55), בימי השולטאן הסובלני יחסית אינאל, אישר בית דין את שיקום בית הכנסת הרבני הישן בזווילה ושני בתי כנסת רבניים בפוסטאט, כמו גם את בתי הכנסת הקראיים בקהיר ובפוסטאט (העתק של היתר זה, מ-18 בינואר 1456, נשמר בארכיון הקראי בקהיר); בימי קאיתבאי, ככל הנראה הוגשה בקשה לשפץ כמה בתי כנסת, אך הקהילה התנגדה, מחשש שהמוסלמים יהרסו אותם, כפי שאיימו או ביקשו לעשות במקרים אחרים. השופט הוא שמס אלדין אלסולמי. גויטיין גילה את אחד מקטעי המסמך ודן בו בקצרה ב-Med. Soc.; רוסטוב מצאה את הצירוף בין שני הקטעים בשנת 2014 בעזרת הצעות הצירוף ב-FGP; במקביל גילה דותן ארד מסמך נוסף בערבית-יהודית מבית דין המתייחס למקרה קשור. ארד תכנן לפרסם את שני המסמכים במאמר שהיה צפוי לראות אור ביוני 2021.

מכתב כנראה מאבו סהל לוי (נפטר 1211), מפוסטאט, לבנו משה בן לוי הלוי (נפטר 1212), בקליוב. בערבית-יהודית. (הזיהוי מבוסס על כתב היד והתוכן האופייני.) לוי שלח למשה את חומרי המרפא שהזמין, וכותב: "אם הם מוצאים חן בעיניך, שמור אותם, ואם לא, החזר אותם." בין החומרים: סוּמַאק, נֵרְד הודי (סנבול), מחלב, תותיה (אבץ), וציפורן (ננועז). לאחר מכן מופיע פירוט חשבונאי כלשהו. לוי מדווח כי "הנערה" (=אשתו של משה) נמצאת כעת במצב של טומאת נידה ותטבול ביום ראשון, ולכן על משה להשתדל לבוא לבקר ביום ראשון — ולהקפיד להגיע ישירות לפוסטאט מבלי לעצור בקהיר — בעוד היא בטהרתה. הניסוח בנקודה זו עמום למדי, אך הקריאה הסבירה ביותר היא שהיא תימנע במכוון מלטבול אם תדע שבעלה עומד לבוא. ישנה הוראה תמוהה (או שמא רק רמז?) לרכוב על החמור אל העיר אם הוא גבוה מ-6 טפחים (6 אשבאר = כ-1.4 מטר), ולא לטרוח אם הוא נמוך מכך. לוי מדווח כי "אחיך" (=אבו אל-חסן ידותון) קנה את הקטאמיר המבוקשים (ריבוי של קטמיר, ככל הנראה קרום של תמר או עוקץ של חציל?) מיד עם שובו לפוסטאט, וצאפי הוביל אותם למחרת לקליוב והפקיד אותם אצל אברהם בן סולימאן, כדי שמשה יוכל לאספם בשעה הנוחה לו.

עצומה בכתב ערבי בנוגע למושל, הגמון ומנזרים. בפנייה פורמלית בגוף שלישי, הכותב מתנצל על כך שהוא שולח את בקשתו בכתב במקום להציגה באופן אישי; תירוצו הוא שזמנו דחוק שכן הוא לומד כעת (ḥadīth? jālis ilā – יושב לרגלי) אצל אדם בשם אבן צאע. הוא מבקש מהנמען לכתוב לסופרו של מושל פאטמי הנושא את התואר עזיז אלדולה ולבקש ממנו שני מסמכים. המסמך הראשון אמור להיות ממוען להגמון בנימין מטמוה (דמוה), האחראי על שני מנזרים: שהראן (במניית אלשמאס) וחלואן (אף הוא דרומית לקהיר), במטרה "לחזק את ידו", כלומר ככל הנראה לחזק את סמכותו על רכוש המנזרים; המסמך השני אמור להיות ממוען לממונה על שהראן עצמו, גם כדי לחזק את ידו של ההגמון וגם כדי לקבוע מי הבעלים של הרכוש השייך לשני המנזרים. (ייתכן גם שהמונח mutālaba מתייחס לתביעה משפטית נגד מי שהשתלט שלא כדין על הרכוש.) ייתכן שהרכוש המדובר הוא רכוש הקדש (וקף) או שטח אדמה שניתן למנזרים במתנה. תוארו של המושל, המסתיים ב־אלדולה, מתארך את המכתב לתקופה הפאטמית. הטקסט כולל גם נוסחת תקבּיל שבה העותר נושק את ידו של הנמען ולא את הקרקע, מה שמציב אותו ככל הנראה — אם כי לא בוודאות — בתקופה הפאטמית המאוחרת.

מכתב מאת ארח בן נתן, הידוע גם בשם מסאפר בן והב, באלכסנדריה, אל אחיו אברהם בן נתן השביעי בקהיר. תיארוך: 1094–1111 לספירה. אברהם היה מקורב לנגיד מבורך בן סעדיה. במכתב מדווח ארח על מהומות חמורות באלכסנדריה ועל קטטה בשכרות שהסתיימה רק עם התערבותו של ראש המשטרה (ואלי), אם כי הוא גם מאשים את הסיעה היריבה בכך שהזעיקה את הוואלי, נוסף על תשומת הלב שמשכה הקטטה השיכורה כשלעצמה. הכותב משבח את המֻקַדַּם המקומי שהצליח לשחרר את המעורבים בקטטה. כמו כן הוא מתלונן על הערצה בלתי הולמת שעושים מסמכים רשמיים מטעם השלטון לחפצי פולחן, וכה מצרה לו התנהגות בני קהילתו עד שהוא מדווח עליה למושל פח'ר אלמלכ. לטובת אחיו הוא מוסיף ומבהיר כי הדרך הראויה לחלוק כבוד לצו רשמי היא, כידוע לכול, לנשקו ולהניחו על העיניים, וכך נוהג המושל עצמו. אך "היהודים", הוא מתאונן, "מעבירים אותו ממקום למקום" ו"מנופפים בו כדגל". מצויה במכתב התייחסות חולפת למחלתו ('אספר לך על כך כשתשוב נפשי מן המחלה הזו', v1). ככל הנראה הוא מייחס את מחלתו לאירועים המתוארים במכתב (וקד לזמני מנה מלזם), אם כי פרנקל מבינה את המשפט הזה כאומר פשוט שיש עניין מסוים המוטל עליו.

דיווח שנשלח אל הנגיד שמואל בן חנניה (כיהן בשנים 1140–1159) בפסטאט/קהיר, מאת אדם המכונה אך ורק "אלנّאאֶ'ב" (הסגן/הנציב) במלִיג'. הכתב הוא בערבית-יהודית. הדיווח עוסק בפרשת מותו של צאלח בן אבו אלח'יר, איש מן העיר מלִיג', אשר נשדד בידי שודדים בעת שהיה בדרכו לקהיר, באזור שבין עיירה בשם דִג'וה (ככל הנראה דג'וי של ימינו, מעט מדרום לבנהא) לבין עיירה בשם ח'ראב פזארה (אלעַמّאר אלכֻּברא של ימינו). צאלח הצליח להסתיר מן השודדים חלק מרכושו. הוא לן בדג'וה, ולמחרת המשיך לח'ראב פזארה והתלונן בפני הנציב המקומי כי נשדד בתחום שיפוטה של העיר. בטעותו הציג בפני הנציב את הסחורה שעוד נותרה בידיו כראיה לטענתו שכל היתר נגזל ממנו. הנציב הצמיד לו שני מלווים, אך אלה רצחוהו יחד עם חמורו מיד עם צאתם מן העיר. אנשי העיר הם שסיפרו על כך לילדיו של ההרוג. הנציב עצמו הודה שקיבל את צאלח בעיר, במַג'לִס של סגנו של "צאחב אלחַרְב" של מחוז אלשַׁרְקִיَّה. הדיווח ממשיך בכמה שורות דהויות נוספות ומסתיים בנוסח של "תניין ראי" (סעיף הפנייה לדעתו של הנמען); ככל הנראה הציפייה היא שהנגיד שמואל יתערב בעניין ויפעל להשגת צדק כלשהו ליורשיו של צאלח.

רשומה משפטית (מס' 13) מתוך פנקס בית דין בקהיר. בעברית. קהיר, י"ב באדר ב' ה'תנ"ג, היינו 1693. מסמך מס' 13: רישום מקוצר של כתובה, ובו רשימת נדוניה נרחבת שנשתמרה ברובה, אך חסר הקטע הרגיל של תכשיטי הזהב והכסף (ייתכן שהוא ממשיך בדף 1r של הביפוליו, במסמך מס' 8). שמותיהם המלאים של הכלה והחתן מופיעים בדף 5r: רחל בת יצחק די קוסטה ושלמה בן יצחק אשביב. שווייה הכולל של הכתובה גבוה למדי — 150,000 מדין. אחד מתנאי הנישואין הוא שרחל תסייע בגידול ילדיו של שלמה מ"אישה אחרת". מיד לאחר תנאי זה, בשורה 46 (בדף 5r) של הכתובה, מופיעה תניית המונוגמיה הסטנדרטית, מה שמרמז שהילדים נולדו מנישואים קודמים שהסתיימו בגירושין, או ששלמה היה אלמן. רשימת הנדוניה מפורטת מאוד וכוללת מונחים מקצועיים ורב־לשוניים לציון גוונים שונים של פריטי לבוש: "ורוד" (גולגולי, מן הטורקית-עות'מאנית), "ירוק־פיסטוק" (פוסתוקי), "ירוק" (ורדי), "כתום" (לארנגי). פריטים רבים רקומים או מקושטים בזהב או בכסף, ובעיקר בצורת פרחים. בקטע "הסדינים" (מלאייאת) נזכר פריט בשם "הולנדה" (אולאנדא), אולי בציון סגנון הולנדי של סדין ו/או שמקורו של הפריט בייצור הולנדי.

רישומי לידה. באיטלקית ובעברית. מיקום: ונציה. ככל הנראה אינו מגניזת קהיר. המסמך הראשון: מתוארך ליום ראשון, א' בסיוון ה'תקל"ו, הוא 19 במאי 1776. "נולדה לבתי שרה/שרֶטה בת, ונקרא שמה סטֶלָה." בצד האחורי שורה מחוקה הפותחת במילים "esborsato à...". המסמך השני: מתוארך לליל שישי, כ' באלול ה'תקל"ח, הוא 12 בספטמבר 1778. נולדה לישראל [...] בת, ונקרא שמה רחל. החלק האיטלקי נוקב בשנת 1779, אך נראה שמדובר בטעות, שכן תאריך זה אינו תואם לתאריך העברי ולא ליום בשבוע. המסמך השני שימש שימוש חוזר כשבועיים לאחר מכן עבור כרטיס הגרלה (לוטו) שנכתב בצד האחורי: "1778. In Venezia 26 Settembre. Pagherò coll'augumento Ducati come sotto per ogni Terno estratti di seguenti. Terno: Duecento. 520 Cattarina Scatola. 579 Maria Belotto. 588 Laura Meneguzzi." כלומר: התחייבות מיום 26 בספטמבר 1778 בוונציה לשלם דוקטים בתוספת עבור כל "טרנו" (שלשה זוכה) שייצא בהגרלה, ולצד זה שלושה שמות עם מספרים — קתרינה סקטולה (520), מריה בלוטו (579) ולאורה מנגוצי (588). בהמשך מוטבעת חותמת של אריה שואג ובפיו מילה הפותחת באותיות "OS...".

דף ממכתב ששלח אבו נצר בן אברהם מאלכסנדריה אל חלפון בן נתנאל בקהיר, מיום י' במרחשוון (23 באוקטובר 1140). המכתב כולל דיווח על הסערה החברתית שהתעוררה באלכסנדריה בעקבות ביקורו של ר' יהודה הלוי בעיר, כאשר הכל ביקשו להזמינו אליהם. המכתב מכיל בקשה שחלפון יבוא לאלכסנדריה כדי ליישב את המחלוקות שנוצרו בשל נוכחותו של רבי יהודה הלוי בעיר. המכתב מתייחס גם לעניינים עסקיים הקשורים לסחר עם הודו, שבו היו מעורבים הן הנמען והן הכותב. אבו נצר מתלונן על מחלת עיניים שפקדה אותו: "לא כתבתי אלא את המכתבים המעטים הללו, מכיוון שהייתי כלוא בביתי עקב התלקחות של דלקת עיניים שתקפה אותי". בסוף הצד הקדמי ובתחילת הצד האחורי של הדף הדבר מקבל משמעות מעשית: "החשבון נמצא בחנות ואני בבית, כך שאין בידי הפרטים המדויקים כדי ליידע אותך". לבסוף, בשורות האחרונות, נכתב: "אנא שא לי, האל יודע שכתבתי זאת כשהמטפחת (ח'רקה) פרושה (מסבּלה) על עיניי". השימוש במטפחת כהה להגנת העיניים הדלוקות מפני האור היה חלק מהטיפול המקובל בדלקת עיניים (ראו הפרק על ה־רמד ב"תד'כרת אלכחאלין"). (המידע נסמך בחלקו על פרנקל וכן על גויטיין-פרידמן).

recto: מכתב ממנהיגי הקהילה באלכסנדריה אל הדיין שמואל בפוסטאט, בערבית-יהודית. התיארוך אינו ברור; ככל הנראה מתחילת המאה ה-13, על בסיס כתב היד וזיהויו של גויטיין את הדיין שמואל עם זה הנזכר במכתב אחר. המכתב עוסק באישה באלכסנדריה שבתה הקטנה חולה, ובעלה ברח מנושיו ועבר לבירה. במכתב מתואר כי האישה ננטשה זה זמן רב, נאלצה לפרנס את עצמה ואת בתה הקטנה, לשלם שכר דירה, ומעל לכל זאת — נושהו של בעלה תבע אותה לדין בבית המשפט. כותבי המכתב מבקשים בלשון המנומסת ביותר ששמואל יפנה אל הנגיד כדי שיפעל בעניין. verso: מכתב מהדיין שמואל אל הנגיד. הכותב מדווח כי שלח כמה הזמנות לדין אל הבעל הנמלט, אך מאחר שחלפו הן הימים הנוראים (סביבות ספטמבר) והן חנוכה (סביבות דצמבר) ללא כל תגובה מצידו, נדרשים עתה אמצעים חמורים יותר, ולמורת רוחו של הדיין יש להטריד את הנגיד בעניין. חומרת העניין רבה במיוחד שכן האישה האלכסנדרונית טענה כי בעלה נשא אישה אחרת והוא חי עמה בקהיר. ברור היה שיש להורות למשטרה להביא את האיש לבית הדין בכוח, אך רק הנגיד, בתוקף תפקידו כנציג הרשמי של השלטון, היה מוסמך לתת הוראה כזו.

מכתב מאלכסנדריה מן ה-21 באוקטובר 1219, זמן קצר לפני התקפת הצלבנים על דמיאט. אדם שנאלץ לברוח מקהיר לאלכסנדריה בשל חובות כותב לאחותו, שעדיין התגוררה בקהיר, ומבקש את עזרתה. המכתב משקף את המצב הקשה באלכסנדריה: הקהילה היהודית אינה מצליחה לתמוך בכל הנזקקים, שכן זה עתה שילמה סכום גדול לרשויות השלטון, מעין מס מלחמה (תבר̈ע וג'על). (המידע מפרנקל.) לפי גויטיין, המכתב נשלח מאלכסנדריה על ידי פקיד לשעבר במטבעה הקיסרית של פוסטאט אל אחותו האמידה. הכותב מתאר כיצד איבד את משרתו, את ביתו ואת כל רכושו. הוא השכיר את בנו אצל חייט ששילם לו חצי דרהם בשבוע. הוא מונה עשר סיבות מדוע אין באפשרותו לבוא לקהיר; הסיבה העשירית והחמורה ביותר שלא לעלות לקהיר הייתה הוודאות שאויביו, בראותם אותו במצב כה משפיל, ישמחו לאידו. "למרות המנייה הקפדנית של כל ייסוריו, הוא שכח אחד מהם, אולי הגרוע מכולם, ואותו הוסיף כתוספת בסוף מכתבו הארוך: 'מרוב דאגותיי עלו בי פצעונים יבשים ועורי נושר מעל עצמותיי.'" מכל הצרות, בריאות לקויה היא הסיבה היעילה ביותר לעורר את חמלתם של קרובים קשי לב. ראו גם מכתב נוסף בעניין.

מסמך משפטי. מיקום: קהיר. תאריך: העשור האמצעי של טבת ה'תנ[ה] לשטרות = דצמבר 1143 לסה"נ, בסמכותו של הנגיד שמואל בן חנניה. (תאריך זה תואם לג'ומאדא ב' 538 להג'רה, מספר חודשים לפני תום החכירה הראשונית המתוארת במסמך.) אבו מנצור יכין בן אלעזר החזן הידוע בכינוי אבן ת'אבת מגיע להסדר פשרה עם אבו אלפרג' ישועה בן ברכות אבן אלדיאן, שתבע אותו והשביע אותו בבית הדין. יכין שכר חנות (כנראה בשכירות משנה) מישועה בשוק האבזאריין (סוק אלאבזאריין — שוק מוכרי הזרעים) מרמדאן 537 עד רמדאן 538 בעבור 15 דרהם וריק לחודש. החוזה המקורי קבע כי לאחר רמדאן 538 להג'רה, ישועה ייטול על עצמו את האחריות לדמי השכירות ולכל מסי הממשלה. במסמך זה הם משנים את התניה הזו: יכין ימשיך לשלם את דמי השכירות ולשאת באחריות לכל ההתנהלות מול השלטונות ולתשלום המסים; כן ימשיך לשלם את דמי השכירות בסך 15 דרהם וריק וישמור על הזכות להתגורר בחנות. בעת עריכת המסמך מסר יכין לישועה סכום סמלי של 5 דרהם לחתימת הפשרה. עדים: החזן משה בן יהודה; נתן בן שמריה הכהן; ונתן בן משולם הלוי. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיות גויטיין.)

מכתב מאת אחד מנכבדי בית הכנסת אל תורם. בערבית-יהודית. תיארוך: ראשית המאה ה-13 (בתקופת אליהו הדיין ורבי אברהם בן הרמב"ם). המכתב עוסק בשיקומו של כתב יד מקראי בשם "אלג'אמע", המתואר כ"אחיו של הקודקס הנקרא אלתאג'" (כלומר כתר ארם צובא). כתב יד זה היה זקוק לשיקום, ולא ניתן היה להחליפו אפילו תמורת 100 דינרים. עבודות הדורשות מיומנות מיוחדת לא ניתן היה לבצע בתעריפים הנמוכים המקובלים. כתב יד עתיק וייצוגי זה של המקרא כולו, שנכתב ככל הנראה במאה התשיעית והיה רכושו של בית הכנסת של הארץ-ישראלים בפוסטאט, נזקק לשיקום בראשית המאה ה-13. שלושה מומחים הוזמנו למשימה, אך הצהירו כי אינם מסוגלים לבצעה, שכן "תחיית המתים קשה יותר מבריאתו של אדם". לבסוף נטל סופר רביעי על עצמו את שיקומם של שישים דפים פגומים במיוחד, וביקש כשכר דירהם אחד עבור כל דף. דרישה זו, כפי שמצוין במסמך, הייתה גבוהה בהרבה מן הצפוי. (המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין וספרו על החברה הים-תיכונית.) המסמך פורסם על ידי ש"ד גויטיין במאמרו על תעודות חדשות מגניזת קהיר, בכרך לכבוד מיליאס-ואייקרוסה (ברצלונה 1954).

קטע ובו שלושה רישומי מסמכים, ככל הנראה מתוך פנקס בית דין. מתוארך לנובמבר 1719 (כסלו ה'ת"ף). הרישום הראשון עוסק בענייני נישואין; השני הוא שטר אירוסין; והשלישי הוא הסדר כספי כלשהו. (1) אירוסין או שידוכין בין שמואל בן אברהם נחמיאש לבין האלמנה קונפרדה בת אברהם מזרחי. בנוסף לשאר פריטי הנדוניה והסכומים המפורטים, ברשות קונפרדה בית שהותיר לה בעלה הראשון המנוח. (2) אירוסין של החתן המיועד יצחק אפיה (?) והכלה המיועדת בכורה בת גבריאל אמריליו מקנדיה (כרתים). ברישום מסמך זה מופיע הסדר מקומי בלתי שגרה: החתונה תיערך בעוד שמונה חודשים באלכסנדריה בחג השבועות, אך לאחר מכן בני הזוג מתכננים להתגורר בקהיר. ייתכן שמשפחת הכלה תיכננה לבוא לחתונה מכרתים העות'מאנית, ואלכסנדריה נראתה לה זירה נגישה יותר מקהיר. (3) שותפות השקעה בין יעקב יואב לבין חנה אשת דוד הלוי טורינא/טרינקי (?). 26 הזהובים מסוג "צ'ינזירלי" ששילמה חנה הגיעו מבנה משה הכהן (אולי בן מנישואין קודמים, לאור ההבדל בשמות המשפחה). בשניים מרישומי המסמכים מופיע פריט תכשיט שטרם זוהה — "דגאדי" (או אולי "דגארי").

מכתב אל הדיין נתן (בן שלמה?) הכהן, המתואר בכינויי כבוד: "החבר המעולה הדיין המשכיל בית דין הגון..." המכתב כתוב בערבית-יהודית ומתוארך לסביבות המאה ה-12. לפי הערותיו של גויטיין, ייתכן שהשולח הוא בן דודו של הנמען, טוביה בן עלי, אך כתב היד אינו כתב ידו של טוביה. מטרת המכתב היא לבקש סיוע עבור מוסר הכתב, שהיה בעבר חוכר המסים (צ'אמן) של "הנאוֿל (דמי ההובלה) של [...]" בשֻברא דמסיס. אדם זה עזב את העיר לפני שנים, וכאשר שב הוטרד על ידי נושיו. הפרשה נראית סבוכה ומעורבים בה סלאמה אבן אלמעלם, סכום של 33 דרהמים, ברכאת אלדמשקי, חובות שלא נפרעו לדיואן, ו-3 דינרים. (גויטיין ניסה בהערותיו המצורפות להתיר את הסבך ולברר את הפרטים.) הנמען מתבקש לסייע למוסר הכתב לפנות אל "סיידנא" (אדוננו) בבקשת עזרה. השולח מציין כי "יש לנו תועלת בכך" (ולנא בה נפע). אגב, אותו ביטוי עצמו מופיע כהערת שוליים בערבית-יהודית בתעודה בכתב ערבי משנת 1507, שפרסם ד"ש ריצ'רדס במסגרת התעודות של הקראים בקהיר. בנוסף, מזכיר השולח אישה שהיא "ערומה וחסרת כול", ואולי מדובר בבת משפחה של החוכר לשעבר.

שטר מכר שהונפק בבית דין שרעי בבלביס בשנת 1519 לסה"נ, ובגב המסמך שני נספחים/אישורים (פצלים). החֻגַ'ה (תעודה) שבפנים הדף נרשמה בבית דין של קאדי לא ידוע (ככל הנראה בבלביס) ב-1 ברג'ב 925 להג' = 29 ביוני 1519 לסה"נ. הנכס הנמכר הוא מחצית מחנות צביעה בבלביס (שורה 7 ושורה 11 בפנים הדף). הקונה הוא יהודי מבחטיט (שורה 2), והמוכרת היא אשה יהודייה. במסמך מופיע תיאור נרחב של המיקום המרחבי וגבולות הנכס. הפצל שבצד שמאל של גב הדף הונפק בידי הקאדי אבו מחמד אלחסן אלסנתאוי אלשאפעי, השופט "בעיר בלביס ובמחוזה וסביבותיה באלשרקיה". מתוארך ל-5 בד'ו אלחג'ה 926 להג' = 16 בנובמבר 1520 לסה"נ. העדים: אחמד בן מחמד אלח'טיב; מחמד בן מחמד אלאנצארי. הפצל שבצד ימין של גב הדף הונפק בידי בית הדין העליון של הקאדי הראשי בקהיר, "אלבאב אלעאלי" (שורה 3 בגב הדף). מתוארך ל-4 בג'ומאדא א' 929 להג' = 21 במרץ 1523 לסה"נ. ביבליוגרפיה: הקטע צוטט לראשונה אצל גויטיין ב-Med. Soc. III בשנת 1978, ולאחרונה אצל ג'יימס בולדווין בעמ' 36 בספרו Islamic Law and Empire in Ottoman Cairo (2017).

מסמך משפטי מקהיר, מתוארך לי״ט בחשוון א׳תצ״ח לשטרות (3 בנובמבר 1186). שטר אירוסין של היתומה סת אלמעזזה בת שלה בן עובדיה לחלבי אבו אלפתח פתחיה בן ישועה. השטר נושא תאריך חודש חשוון וחתום בידי שלמה בן זכאי ויפת בן שלה. בצד השני של השטר תוספת מאוחרת מחודש טבת א׳תצ״ט לשטרות (1187—88) בקהיר, המתעדת סכסוך בין בני הזוג המאורסים שנגרם בשל דחיית הנישואין. על פי הסכם האירוסין היה על החתן לשלם קנס לכלתו, היתומה מאביה, אם הנישואין יתעכבו באשמתו — תנאי שהיה רווח בהסכמי טרום־נישואין רבים בגניזה. נוסף על כך, החתן לא שילם את כל הוצאות הנישואין המתחייבות. העניין הובא בפני בית הדין, ונקבע מועד חדש לנישואין בעוד חודשיים. החתן הסכים לשלם קנס בסך 10 דינרים אם המועד החדש לא יקוים. בצדו האחר של השטר מתועד המשך ההתפתחות: הנישואין לא התקיימו במועד החדש שנקבע, והחתן נאלץ לשלם את הקנס המוסכם. הכלה מצדה הסכימה לוותר על מחציתו, והעידה בפני בית הדין שהחתן נתן לה חמישה דינרים וחצי. הכלה שחררה את החתן מכל חובה כלפיה. לפי השערתו של אשור, לאחר מכן נתן החתן לכלה גט.

מסמך משפטי מיום 6 ביולי 1564 (ט"ז בתמוז שכ"ד) מקהיר/מצרים, ובו מגיעים סלימאן צפי וגזברי ההקדש של קהילת המסתערבים להסדר בנוגע לסכומים שסלימאן חייב להם. הוא חייב להם תשלומי שכירות שוטפים עבור הליואן שבעלייה השייכת להקדש שבה הוא מתגורר, וכן חוב קודם בסך 123 מֻאַיַּדִיוֹת. במסמך זה הוא מתחייב לשלם 4 מֻאַיַּדִיוֹת בשבוע, או 16 בחודש, מתוכם 9 הם עבור שכר הדירה ו-7 לכיסוי חובו בסך 123 המֻאַיַּדִיוֹת. נקבעים בו שלושה מנגנוני אכיפה שונים: סלימאן מקבל על עצמו חרם נידוי אם לא ישלם במועד; הוא נוטל על עצמו נדר; והוא מסכים שאם לא ישלם, יהיו רשאים הגזברים לפנותו באמצעות מערכת בתי הדין המוסלמיים, והוא יישא בהוצאות הכרוכות בכך (בכלילת הסעיף הזה במסמך, מקדימים פקידי ההקדש את האפשרות שיואשמו בהפרת ההלכה בשל פנייה לערכאות מוסלמיות). העדים הם עובדיה בן אברהם חזן ודוד בן אלעזר חוניך (?) הלוי (המופיע גם בשני מסמכים נוספים). בצד האחורי מופיעה הערת ארכוב: "שטר השכירות של סלימאן צפי, חוב של 123 מֻאַיַּדִיוֹת לקהילה." המידע מבוסס על מהדורתו של דותן ארד.

טיוטה של מכתב או עצומה. בכתב ידו של שלמה בן שמואל בן סעדיה הלוי (פעיל עד שנת 1231 לערך). העמוד הראשון חסר. בצד השני של הקטע נמצא דף השער של עותק ממסכת בבא מציעא. הסופר הזה היה פורה ביותר, והוא השתמש בשוליים ריקים רבים של חיבורים ספרותיים לצורך ניסיונות קולמוס. המכתב או העצומה נפתחים בדיון על הפחות ראוי מבין האבות. השורה הראשונה נראית כהפניה לכך שאברהם, המכונה "סייד אלכּונין" (אדון שני העולמות — ככינוי המיוחס בדרך כלל למוחמד), התפלל למען לוט והשתדל בעדו, "הפחות ראוי שבאבות"; לאחר מכן מוזכר עשיו. בהמשך מצוינת ענוותנותו העל-אנושית של משה, במיוחד בעת מרד קורח. השולח מגיע לעיקר העניין סביב שורה 10: הוא מבקש מהנמען לשנות את דעתו הרעה (אבטאל מחשבתו הרעה) בנוגע להתרת הצטרפותם של אנשים שאינם מהמשפחה האצילית (ביתתנא) לטקס האזכרה (תרחים?) לאישה שנפטרה (אלמרחומה). אם הנמען לא ייעתר לבקשה, השולח מאיים להטריד אותו על ידי שיגור עשרים נכבדים ועשרים מן ההמון לעברו. הוא גם מזכיר את "אנשי קהיר ופוסטאט". זיהוי הסופר נמסר באדיבותו של אמיר אשור.

עדות משפטית. מקום: פוסטאט. תאריך: אחד הימים האחרונים של חודש טבת בשנת 1393 לשטרות, המקביל לאחד הימים הראשונים של ינואר 1082 לסה"נ. העדים מצהירים כי שהו בבית הכנסת של הבבליים יחד עם יהודה בן חיים, ושחלק מהם פנו אל יוסף בן אלעזר וביקשוהו להכריז חרם על המומר המכונה אבו אלח'יר ועל גיסו ד'כרי. עם זאת הם מדגישים כי יהודה בן חיים לא היה מעורב בבקשה זו. כאשר בית הכנסת התרוקן ברובו, נכנס אותו אבו אלח'יר, הוציא את ספר התורה והכריז חרם על כל מי שהחרים אותו שלא כדין. העדים מצהירים כי יהודה דיבר עם אדם בשם אבו אלפצ'ל בן סֻכַּר(?) אך לא תקף אותו. כן הם מצהירים כי יהודה גם נזף באבו אלח'יר על החרם שהכריז, אך לא שלח בו יד. אף על פי כן, במוצאי שבת באו הרקאצין מקהיר ועצרו את יהודה ואחרים, וכלאו אותם ב"שֻרְטה" שבפוסטאט. ביום ראשון הועלו האנשים לקהיר, וכמה ימים הוכו ועונו. נסחטו מיהודה 52 דינרים, ובכללם כיס חתום של 50 דינרים ועוד 2 דינרים עבור המשטרה (הרַגַّאלה והשֻרְטה). יהודה בן חיים ביקש שתיערך עבורו עדות זו, ככל הנראה לאחר שחרורו.

מכתב מאת כותב לא ידוע, השוהה בירושלים, אל גיסו סעיד ברדע בפוסטאט/קהיר. בעברית. מתוארך ליום חמישי, כ"ח למטמונים (=ימי העומר), שהוא י"ג באייר. השנה מצוינת בביטוי "כי תבואו אל הארץ", אך לא ברור אילו מהמילים נועדו להיספר (אם נספרות כולן, השנה היא 2012 לסה"נ). כתב היד של המכתב והמטבעות הנזכרים בו (גרוש, דינר, ריאל) מרמזים על המאה ה-16 או ה-17. ייתכן שהנמען זהה לסהיד/סעיד ברדע המופיע בשני מסמכים אחרים. המכתב הוא עדכון על קורות הכותב במסעו לחברון ומשם לירושלים. הוא מתלונן רבות על זדאן/זידאן הרשע שלקח את מעיל הצמר של הכותב ואין עוד לתת בו אמון. הוא מתאר את ההוצאות הכרוכות בנסיעה ונותן עצות לנמען, אם יחליט לעלות לירושלים. הוא מתאר סכסוך משפטי כלשהו עם פרנס ירושלים; נראה שהכותב לא עמד בתנאי השליחות שלו, שלפיו היה עליו לשלוח סכום מסוים של כסף (ק"ק גרו') מדי שנה. הוא שולח דרישות שלום לכמה אנשים, ובהם מרדכי קיבה(?), משה ברדע, חיים, אברהם יונה, וכן חנה ולאה. בסופו של המכתב מופיעה חתימה מעוטרת שממנה ניתן לפענח רק את המילה "לוי".

תרגילי כתיבה בכתב עברי ובכתב ערבי, ובהם מגוון מרתק של טיוטות ותרגולי קליגרפיה בשתי השפות. הדיו וקווי הקולמוס נראים כיד אותו סופר עצמו. דרושה בדיקה נוספת לבירור התוכן. תיארוך: ככל הנראה סביב המאה ה-16. מקבצי הטקסט המשמעותיים ביותר בערבית בצד הפנים (recto) הם שניהם קטעים או טיוטות של מסמכים משפטיים. הראשון קובע כי מחמד בן עלי אלמאלכי חייב לסלמון בן הדיין מוסא אבן אל-[...], "בדיוואן הרם [כלומר בית הדין של מושל קהיר]" (בּי-אל-דיוואן אל-עאלי) שבקהיר, סכום כסף מסוים (שלא צוין) בדוקטים זהב חדשים בעלי ערך הילוך בפוסטאט ובקהיר (الذهب الجديد الدوكاتي الوازن الماضي في مدينت مصر والقاهرة المحروسة). הרשומה הבאה מתייחסת גם היא למחמד בן עלי ומכנה אותו קאדי. כמו כן היא מזכירה את אסחאק [...] היהודי הרבני המוכר בשם אבן בנימין (כלומר אסחאק בן בנימין). חלק מן הרישומים הנוספים מזכירים שמות אחרים, כגון אל-מעלם סמואל כוהן (שמואל הכהן). בצד האחור (verso) ישנן טיוטות של פתיחת חשבון (קאאמה מבארכה) הנוגע להכנסות והוצאות של אדם בשם אסחאק.