דמשק במסמכי הגניזה

מכתב מתנחום בן סולימאן בירושלים אל אמו ושלושת אחיו, אבו מוסא, חיים ואהרן (או שמא אל שני אחים: אבו מוסא חיים ואהרן?), בבצרה. כתוב ביהודית-פרסית. תיארוך: סוף המאה העשירית או ראשית המאה האחת-עשרה. הכותב דן בהעברת כספים ובמסחר במגוון סחורות, ובהן טקסטיל; אבני חן ופנינים מחלב וחומס; וקודקסים של ספרי תורה מבצרה ומבגדאד. הוא מזכיר את המגרבים, שהגיעו (לירושלים?) במהלך השנה ועשו רכישות. במכתב נזכרים כמה אנשים: אבו אלחסן, עלי, יהושע, דריא(?), מוסא, הארון ואבו עומר. המכתב סומן "L3" במיון של שאול שקד לטקסטים ביהודית-פרסית קדומה (לא פורסם). תרגום מ-2021 של לודוויג פאול, שהתבסס על תרגום לא-מפורסם של שקד (גרסה זו עברה עריכה קלה של מרינה רוסטוב): 1. בשם האל. 2. (אל) האם, (יהיו לך) חיים ארוכים ואחרית טובה, ו(אל) האחים היקרים הנעלים(?) … 3. (אל) אבו מוסא, חיים ואהרן, בני סולימאן, (מאת?) תנחום, (בן?) סולימאן, נצחי … 4. תהי ברכת האל על גופכם ונפשכם. באותו השבוע, מכתבכם … 5. בגדאד בלבו. אך האל [עשוי…?] על האם היקרה (ועל) [האחים?] … 6. הייתי מודע. כתבתי לכם שניים-שלושה מכתבים בתשובה, לשם הסבר … 7. אבו אלחסן, יאריך ימים, (ו)יחזקהו האל. ומקווה אני שיגיע (אל) ידיכם. כתבתם ש… 8. אני רוצה ללכת. אני מקווה שהגעתם בשלום, ו(שאתם) שלחתם את מכתבכם … 9. (ב?) בריאות מבצרה במהירות, אם ירצה השם. וב(שעות) יומי ולילי, אני … 10. כדי לראותכם, וכך החלטתי כי (אבוא?) אחרי הפסח … 11. ואיני יודע מה אירע לי, אך מאשר בלבי … 12. מכל מיני דברים, בגללכם ובגלל האם, שתאריך ימים, וה[יקרה?] אחות[יות] … 13. אינני יכול לתאר זאת בכתב. יאיר האל על [גופך] … 14. וכל ישראל, וישלח את ישועתו בחסדו ורח[מיו] … 15. כתבתם, "נתתי 500 ס'". הייתי מודע (לכך), וגם שלחתי, לפני זאת, 16. ש[טר חליפין] … על למעלה מ-300 ס', כדי שתיתנו אותו בדרך של המחאה … (?) … 17. בד סיניזי. אז, מן ה(?)המחאה, הוא כתב שטר (חליפין) על 100 ס'. 18. החזרתי (את ה)100 [ס']. ואז, (אם?) הוא נותן 200 ביום אחד, עלי זה חוזר 19. ולוקח ממנו חשבונית נוספת, על (חשבון) יהושע, דריא, מוסא, 20. (ו)הארון. אל תפעלו אחרת ומלאו את עבודתכם. כתבתם שמישהו 21. בא מדמשק והביא אבני אודם, אזמרגדים ופנינים תמורת 1,000 דינר ו- 22. מכר (אותם) בבגדאד. דע (ביחיד) שהוא הביא זאת מחלב ומחומס ומאותו אזור. 23. ובכל פעם שמביאים (זאת) מאותו אזור, (זה נמצא) בשפע כאן 24. ועושים בכך רווח נאה, משום שבאותו אזור 25. זה זול. לכן, כל דבר מסוג זה שמגיע, קנו (ברבים) (אותו) בזול. 26. וקנו פנינים ישנות, כי הן יקרות כאן. השנה, מגרבים רבים 27. הגיעו ועשו (את) רכישותיהם. וכתבתי לכם (ברבים) לא מעט עותקים (כלומר מכתבים), 28. וכל מה שכתבתי, פעלו לפיו. את, אם יקרה — (תאריכי) ימים — 29. דעי שכל מה שכתבת, הייתי מודע למרירויות שאירעו לך, 30. אך מה אפשר לעשות מלבד להודות לאל? כל אשר יעשה, 31. הכול (הוא) משפט צדק. (?אפילו) יותר מזה (נותר): הבה יכנו 32. (ב)קושי, ויסיים (אותו), בחסדו ורחמיו. אינני יכול 33. לכתוב לכם עתה (מתוך) צערי בגללכם ובגלל האחיות היקרות. 34. ו(לעניין) תלונותיו של האח אבו עומר, (ש)כתבת, וההפסדים (שגרמו) לכם, 35. אי אפשר לעשות דבר. ורסו 1. ובכן, מסיבות אלה, אסדר (את הדברים) לבוא אחרי הפסח, 2. משום שלבי אינו שקט. יאיר האל, יתעלה ויתגדל, 3. את גופכם (ואת) כל ישראל, בחסדו ורחמיו. 4. ומלאו את משימתכם, ונהגו יפה באח אבו עומר, כי ייתכן 5. שיחזיר לכם את 5,000 ס' הללו לאחר כל השנים האלה, 6. משום שאני יודע שעשה רווח-מה בכספים. ו(אם?) לא 7. ייתן זאת, יעשה זאת לשם שמים, ישים האל רחמים עליכם בלבו, 8. אמן. עתה, סדרו למלא (את) המשימה, בכל 9. דרך שתהיה, אל תפסיקו (לכתוב) ("אל תכרתו") את מכתביכם. תהי ברכת האל על 10. גופכם (ברבים) ונפשכם. מכתב זה (נכתב) מירושלים, 11. (ביום) שני, כ' בטבת. קבלו דרישות שלום מביתנו, על 12. צעיר (וזקן) שבכם. שלום. השתדלו לקרוא (אותו) ל 13. אחות הצעירה היקרה, שתאריך ימים, כדי שתקרא (אותו) במהירות. ו- 14. כתבו אלי את מכתביכם. שלא יכרות אותי ריבון העולם, כדי שאזכה לראותכם שוב, 15. בחסדו. שלום. קודקסים נאים של תורה, כל דבר שיגיע 16. מבצרה ומבגדאד, קנו (אותו), כי יש בו רווח טוב. כתובת: ימין 1. (אל?) … ו? אבו מוסא, יאריך האל את ימי שניהם וירבה (את) כבודם 2. (אל?) אבו סולימאן, יאל האל יעשה את שניהם מאושרים כתובת: אמצע מאת תנחום בן סולימאן כתובת: שמאל (להימסר) בבצרה, אם ירצה השם.

מכתב מאת המלמד בו אלחֻסיין יהודה (בן אהרן?) אבן אלעמّאני באלכסנדריה, אל בן דודו השלישי וגיסו, הרופא ישועה בן אהרן אבן אלעמّאני, השוהה בבית החולים בקהיר. ערבית-יהודית. מתוארך: י"ב באלול [ד'תת"ק+]קס"ח = ד'תתקס"ח לבריאת העולם, דהיינו 1208 לסה"נ (אם כי בכרטיסיית גויטיין מצוין 1217 או 1228 לסה"נ, ייתכן משום שעבד מצילום). החלק הראשון (שו' ה–לד בעמוד הפנים): יהודה מפרט את הצעדים שנקט כדי להבטיח את הצלחת הנמען בלימודי הרפואה בפסטאט/קהיר, על מנת שיוכל להתחיל לעסוק במקצוע באלכסנדריה. (השימוש בכינויי הגוף במכתב מבלבל מעט, ולא מן הנמנע ש"אחי" מתייחס לאדם אחר ולא לנמען.) יהודה כבר שלח קודם לכן הוראות עם הנער מוהד'ב בן מרֵיות הכהן. הוא ממליץ לרופא לעתיד להציג מכתבי המלצה לוואלי, לקאצ'י, לאלמֻוַפַّק, לאבן תַמّאם המפקח (אלמֻשארִף), ולאבן צדקה (לפי גויטיין, רופא שומרוני נודע). מי שמבקש ללמוד אצלם חייב ללמוד בפסטאט ולקבל את "תעודת ההתנהגות הטובה" (תזכִּיה) בפסטאט. עליו לשאוף אך ורק לתזכִּיה ולא לחוס על הוצאות, שכן אם ישיג את התזכִּיה — השיג הכול, ובמהרה ישיב את הכסף שאיבד. יהודה צירף גם שלושה מכתבים נוספים עם מוסר המכתב הנוכחי, ובהם מכתב מאבן אלקאש אל אלשיח' אלסדיד, מורהו (אֻסתאד') של הרופא לעתיד. כמו כן שלח יהודה חמישה מכתבים עם הגוי מנצור אלחרירי, שהוא קרוב משפחה של אשת אבן אלתִנّיסי. שלושה מהם הם מאת הפקיה אבן עיסא: הראשון תשובה למכתבו של הרופא לעתיד, השני מכתב המלצה לאדם בשם אלשרף בבית החולים, והשלישי מכתב לבנו של הפקיה סלאמה אבן אלאעמא (זה האחרון אינו קשור לרופא לעתיד). שני המכתבים הנוספים מתוך החמישה הם מאת יהודה עצמו: האחד אל הרופא לעתיד והשני אל המורה אלסדיד. יהודה מבקש לכתוב מכתב לאלשיח' אלמֻוַפַّק אבן אלדמיאטי, אך אינו יודע את שמו העברי (גויטיין הבין "שטף לשון"), ולכן הוא מבקש מהרופא לעתיד לשלוח לו מכתב ובו פרט זה. בהמשך מופיעות הוראות נוספות על אודות אבן אלתִנّיסי וקבלת רֻקעה בכתב ידו של הדיין מאת הקראי אלשיח' אלת'קה. החלק השני (שו' לה–מח בעמוד הפנים): יהודה שלח מספר מכתבים נוספים עם עֻמר המוכּארי (חמּר/נהג בהמות), משום שדאג לאחיו. יהודה במצוקה בשל מס הגולגולת. אבן רֻזיק אמר לו שהנמען ערב עבורו לתשלום. יהודה התווכח עם אבן רֻזיק בעניין, ובחשאי פנה אל גובה המס הנוצרי (עאמל) והשיג ארכה של עשרה ימים. כנראה שהשאלה היא אם עליהם לשלם את מס הגולגולת של אחי יהודה באלכסנדריה; יהודה סבור שהכסף ילך לאיבוד, שכן אינו מאמין שהמס לא שולם כבר בפסטאט, חודש וחצי לאחר המועד האחרון. הנוצרי אמר לו ששמע ממישהו שאחיו של יהודה כבר שילם את המס לאוצר (בית אלמאל) ושהקבלה (וֻצול) צפויה להגיע בקרוב. יהודה נואש לדעת את התוצאה במהרה, משום שהם כבר נמצאים "תחת איום" (תחת אלתהדיד). החלק השלישי (שו' מט עד הסוף): יהודה מתאר עניין מבייש שאירע באלכסנדריה — כיצד גירש השלטון את התלמיד חכם והסוחר יוסף אלבגדאדי, בעקבות עלילות שווא מצד מקורביו של הדיין אנטולי. יהודה כבר שלח עדכון על העניין הזה עם עֻמר אלבגדאדי. תחילה הייתה הלשנה לדיין היהודי, שכרוכה איכשהו במומר ובטענה שיוסף השליך קליפות אבטיח ושתן על מישהו (שו' ג–ד בעמוד האחורי). לאחר מכן התרחשה תקרית בבית הכנסת שכללה קריעת בגדים, ויוסף או התעלף באמת או העמיד פנים שהתעלף. במקום נכחו גם אנטולי, סעדיה החסיד, הִלאל (כנראה אחיו של מאיר בן יכין), ובעלי בריתו של אנטולי. בהמשך הולשן יוסף לאמיר חֻסאם אלדין כמי שמקלל את דת ישראל ושיש לגרשו מן העיר. האמיר שלח את "העבד השחור" ואת המשרת שלו (פַרّאש) לחפש את יוסף, כשהם קוראים: "היכן הזר המקלל אנשים ואת אבותיהם?" יהודה ניסה להסתיר את יוסף מאנשי החיפוש באומרו: "זה תלמיד חכם ומלמד עניו, שלעולם לא היה עושה דבר כזה." אך מודיעם, טאהר אלדמשקי, הלשין על יוסף, ויהודה ננזף על שהפריע לצדק השלטון. בהמשך מופיע תיאור מפורט של גירושו של יוסף.

מכתב מרב שלמה בן יהודה לאישיות בפוסטאט. התיארוך לפי גיל: בערך 1030. המכתב מתאר את ההשלכות של החרם שהוטל על הקראים בהר הזיתים בהושענא רבה בשנת 1029. הקראים דרשו שאלו שהכריזו על החרם, שהיו כעת כלואים בדמשק, "לא ייקראו עוד לעולם בתואר חבר ולא ישרתו את בית ישראל בכל ארץ ישראל, בשירות גדול או קטן, לא בענייני דין ולא בכל עניין אחר" (ציטוט ממסמך מקביל). בעקבות זאת התקיימה ישיבה בשוק ברמלה כדי לדון בדרישות הקראים; הגאון מספר כי ביקש "שהדבר ייפתר ללא תנאי [המוטל] לא לטובת הרבנים ולא נגדם". הקראים סירבו: "אדרבה, הם אמרו: 'הגיעה עתנו! זה היום שקיווינו לו, מצאנו ראינו!'" (איכה ב, טז). לאחר מכן הגאון פותח בהשמצה ארוכה כנגד זקני הקראים בירושלים — בנימה אינטימית יותר מאשר במכתביו העבריים הנבואיים: הם אינם יכולים להסכים על נקודה הלכתית אחת ("הם נחלקים זה על זה באסכולה משפטית, כל אחד מעצב לעצמו מד'הב משלו"), אך הם מאוחדים בשנאתם לרבנים. הוא רומז בלעג לסופרים קראים כדניאל אלקומסי, סלמון בן ירוחם ויפת בן עלי: "הם רואים את עצמם כ'שושנים' ואת כל האחרים כ'חוחים'; הם מחשיבים עצמם כ'משכילים', אך נחלקים ביניהם מי חכם". פרטים נוספים מאותה ישיבה פולמוסית חיה הם מרתקים לא פחות: הגאון מתלונן על חוסר הסולידריות שלהם, והקראים משיבים שהם אלו המשרתים את השלטון לטובת הקהל היהודי: "ראוי להם להתבייש. מי מאיתנו מחויב למאמיניו בדינים הרבים של ישראל שאינם כתובים, אנו או הם? אך כשמזכירים זאת לפניהם, מתביישים ואומרים: 'לא כך הוא. אם האל יתעלה נתן לנו מעמד גבוה בשירות השלטון [פי ח'דמת סלטאן], היה זה כדי שמאמינינו ישיגו את משאלותיהם על אחרים'". בתגובה הגאון מצטט בקצרה מקהלת (ז, טו–יח), כאזהרה מפני ייחוס הצלחה ארצית לחסד אלוהי: "[יש צדיק אבד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו. אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם, אל תרשע הרבה ואל תהי סכל למה תמות בלא עתך.] טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידך". לאחר מכן הוא ממשיך להתלונן על חוסר הסולידריות של הקראים, תוך שהוא מציין שלמרות זאת הם ממשיכים להתחתן עם הרבנים: "הם תייגו אותנו במעמד של מי שתפילתו אינה מתקבלת לפני האל, אך אם בעיניהם אנו נראים כך, מדוע הם מולידים עמנו או נושאים מאיתנו לאישה?" הוא מתייחס להמשך הפרשה: הרבנים הצליחו לחסום את דרישות הקראים בתיווך פקידים פאטמיים: "'ברוך ה' אלהי אבותינו אשר נתן כזאת בלב' אדוננו 'המלך' [ע"פ עזרא ז, כז], יחיה לעד, ובלב אדוננו הווזיר, יושיעו האל, לדבר עלינו ולבקש את טובתנו, יתעלה שמו לנצח". כנראה הכוונה לצו של אלט'אהר אל מושל ארץ ישראל, אנושתכין אלדזברי, המורה לו שלא לנהוג במשוא פנים בטיפולו ב"שני הצדדים" — צו שניתן בעקבות עצומה מטעם סיעת הגאון. בהמשך הוא מתאר כיצד רבנים מסוימים בירושלים הפיצו שמועה לפיה הקראים שרפו בפורים שלוש דמויות רבניות בדחליל. הוא שולח את הזקנים אבו אלברכאת נתנאל הכהן ואבו עלי מחסן בן חוסיין למשימת בירור עובדות, ומתברר שסיפור הדחלילים הוא עלילה; אבו עלי מחסן בן חוסיין מייעץ לגאון "שאין לי מוצא מן ההשמצה הזאת אלא להכריז חרם על מי שעשה את הדבר שנאמר ועל מי שמפיץ דברי דיבה על דברים שלא היו ולא נבראו במטרה לסכן אנשים". הגאון נענה לעצה ומכריז חרם נוסף "ביום צום במג'לס בשוק היהודים" ברמלה, וקורא לחסידיו "שלא לנקום בהם (בקראים) על מה שעשו לנו". הקהל ענה: "הטל את החרם, הטל את החרם! הנה אנו סובלים קשות מן הדבר הנורא שהם (המוציאים דיבה) אמרו, אף שהדבר אירע בעל כורחנו. [הטל את החרם] שמא תצא נגדנו ראיה [חג'ה] [האומרת] שהדבר אירע בגללנו!" וכך עשה (בצד האחורי): "הטלנו את החרם וסיימנו [את העניין], אך זה הצער רבים מהם, מכיוון שידעו שהם אלו שגרמו לכך". (המידע מבוסס על מחקרה של רוסטו על הכפירה.) קיים גם עותק שרד של החלק הראשון של המכתב.

מכתב מרופא בסילִיפְקֶה (סלאוקיה) אל בעל אחותו, ככל הנראה בפוסטאט. מתוארך ל-21 ביולי 1137. הקיסר יוחנן השני קומננוס היה בדרכו לאנטיוכיה — שהיתה אז בידי רמון מפואטיֵה — וחלק מצבאו האדיר עבר דרך העיר שבה נכתב המכתב. הביזנטים הגיעו אל שערי אנטיוכיה ב-29 באוגוסט, אך מכתב זה מדווח על שמועה שהעיר כבר נפלה ארבעים יום קודם לכן. הכותב, רופא במקצועו, אף מביע את תקוותו שהקיסר יכבוש גם את חלב ודמשק, ואף מקדים והזמין ספרי רפואה שייבזזו שם מבתי עמיתיו. הכותב היגר ממצרים הפאטמית לביזנטיון. לפי השערת גויטיין, יצא תחילה עם הצי הפאטמי, שכן הוא מונה מכתבים ששלח בשנים קודמות ממחנה הצבא ביפו, מרודוס ומהאי כיוס, שנכבשו על ידי הצי הוונציאני בשנת 1224. הרופא אף שהה בקונסטנטינופול בטרם התיישב בסלאוקיה ונשא לאישה אישה בשם יווני (קוֹרָאסי). הוא חוזר ומתאר עד כמה הוא עשיר, אף שהגיע חסר כל, ומפציר במחותניו ללכת בעקבותיו ולהצטרף אליו, ולא משנה כמה רכוש יהיה עליהם להותיר מאחור. [פנים, שורות 1–8:] הוא פותח בדיון בפוריותה של אחותו; היא ילדה כבר שתי בנות לנמען, אשר ככל הנראה מקווה כעת לבן. היא אינה מצליחה להרות "בשל מצבה הרזה והכחוש"; הכותב סבור שיוכל לתת לה תרופות שיאפשרו לה להרות "אפילו לאחר ההכחשה". (גויטיין קורא שֻרְבּ במקום שַחְבּ, וזַוַאל במקום הֻזַאל, ומקבל: "אחותי לא הרתה למרות התרופות הרבות. אילו היית כאן, הייתי מסדר את הריונה, חי נפשי, אפילו לאחר שחדלה ללדת"). אשתו של הכותב עצמו מעולם לא הרתה אלא בעזרת תרופות. [פנים, שורות 8–9:] הכותב לא הצליח לרפא את אברהם, "הפושט יד הקטן מעכו", אשר נפטר והותיר את בנו יתום. [פנים, שורות 10–17:] הכותב מפרט רשימה מפורטת של הנדוניה שנתן לחתנו שמואל בן משה בן שמואל הסוחר הלונגוברדי, בשווי כולל של 200 דינרים. [פנים, שורות 17–21:] הכותב מסביר שייתכן שמכתביו שלו מעולם לא הגיעו, משום שנהג לשלוח עמם חומרי מרפא יקרי ערך, ובהם תרכיז תות (רֻבּ תות), ריבּאס, בּרבּאריס (זרזיף), עלי ע'אפת ותמציתו (שתורגם בעבר כגנציאנה), ואפסנתין. [פנים, שורות 21–27:] הוא מונה את חמשת המכתבים ששלח בשנים קודמות לעומת מכתב אחד בלבד שקיבל מהנמענים, ובהם אבו זִכְּרי יחיא ואבו נצר בן יצחק. [פנים, שורות 27–31:] הוא מביע משאלות משיחיות, ומצטט את דניאל י"ב 11 ופיוט להבדלה שחיבר אביו של הנמען. [פנים, שורות 31–38:] הוא כותב על אושרו ועושרו הרב, ובכלל זה בית בשווי 200 דינרים ו-400 חביות יין. [גב, שורות 1–4:] אם הנמען אכן יצטרף אליו, עליו להביא את ספרי הרפואה שהכותב הותיר אחריו. בכל מקרה, הוא מקווה להשיג ספרי רפואה מבזת חלב ודמשק. [גב, שורות 4–22:] הוא מוסר חדשות על משפחה וידידים. [גב, שורות 22–24:] הוא מבקש רבע דרהם מזרעי מלוח'יה, יבּרוּח' (דודאים) וח'טמיה (חטמית), משום שאלו אינם זמינים במקום מושבו.

ארבעה קטעים המרכיבים את רובה של איגרת בערבית-יהודית. תיארוך: כנראה ראשית המאה ה-16, או אולי המאה ה-15. אשתור פרסם את אחד הקטעים והציע שמקורו בדמשק זמן קצר לאחר כיבוש סוריה בידי סלים הראשון בשנים 1516/17, על סמך אזכורו של פקיד ממשלתי בשם אלע'זאלי, שלדעתו הוא ג'אנברדי אלע'זאלי, המושל העות'מאני הראשון של מחוז דמשק (כיהן 1519–21). אך מאחר שההמשך של האיגרת (שלא היה מוכר לאשתור) מזכיר את הגעת צי ספינות לאבו קיר, סביר הרבה יותר שמקור האיגרת במצרים, ככל הנראה באלכסנדריה. גם התיארוך טעון בחינה מחדש: אלע'זאלי הנזכר אינו בהכרח ג'אנברדי, ואף אם כן — ייתכן שהמסמך מתוארך לתקופת שירותו תחת המשטר הממלוכי בסוריה ובמצרים בראשית המאה ה-16. השולח מדווח שכבר שלח קודם לכן שתי איגרות בנוגע ל"כל המתרחש בעיר" (אלמדינה). הסיבה למשלוח האיגרת הנוכחית היא בקשת עזרה למען אחותו. היא כתבה לו על "מה שאירע לה עם משה נווארו ועם הרופא (אלחכים)". הנמען מתבקש לכתוב לבנה ולחקור בעניין. "הם" נטלו ממנה שלא כדין את בתיה (ביות) ואת חפציה ורכושה (חוואיג'), והותירו אותה בלא כלום. הנמען מתבקש להתערב ו"להציל אותה (או: את הרכוש הגזול) מידיהם". השולח שקל לפנות לסולטאן בבקשת סיוע בעניין זה, אך נראה שנמנע מכך מסיבות שונות: משהו הקשור ל"אנשי צפת ואנשי ירושלים"; חמישה חודשי פיגורים במשהו; דבר-מה הקשור למטבעה (דאר אלצ'רב); ורצונו שהעניין יישאר בסוד. הנמען מתבקש לשלוח את "שגריר/שליח שלך" (קאצד) אל אלע'זאלי, אשר ישלח אז שליחים אחריהם (משה נווארו והרופא?), יענישם וישיב את הבתים והחפצים. הוא מבקש מענה מהיר על מנת שיֵדע כיצד לפעול. הוא מדווח שמישהו הגיע מזיתון (אשתור מזהה זאת כעין אלזיתון שליד צפת) פצוע ומוכה (מג'רוח מצ'רוב). השורות הבאות שבורות וקשות למעקב (עדיין חסרים מקטעים גדולים מסעיף זה). משורה 31 ואילך נידונים אנשים המנהלים משא ומתן לעריכת פשרה (מצלחה). מישהו נתון במעצר בית (תרסים) והשולח אינו סבור שהדברים יסתיימו עמו בכי טוב. אעוץ' ובנו אף הם נתונים במעצר במצב עגום. הסולטאן עצר אותם באשמת בגידה והם נשמרים בידי ארבעה ח'אצכיה (היחידה המובחרת ביותר בצבא הממלוכי, ששימשה פמליה ומשמר ראשו של הסולטאן). הוא מדווח עוד כי "הצי" (אלקטאיע) הגיע לאבו קיר אך הסולטאן לא הרשה להם לעבור. הם ביקשו אמאן (חסות וביטחון מעבר) אך הסולטאן לא נענה לבקשתם. נזכרת גם הגעתם של "הקונסול" (של ונציה?) ו"שגריר צרפת" (קאצד פראנסה). הנמען מתבקש להתייעץ עם ר' יעקב ג'ראדה (? גראדה) בעניין מסוים. השורות האחרונות של האיגרת פגומות מכדי להבינן.

טיוטת מכתב משליח אנונימי, מפוסטאט/קהיר, אל נמען לא ידוע בירושלים. בעברית. מתוארך ליום שני, כ"ב ברחמים, ה'תקצ"ה, היינו 1835 לסה"נ. קיימת אי־בהירות מסוימת לגבי היום המדויק: אם "רחמים" הוא חודש אלול, אזי כ"ב בו אמור היה לחול ביום רביעי; אך ייתכן ש"רחמים" כאן מציין את חודש אב, שאז כ"ב בו אכן חל ביום שני. המכתב מגולל סיפור מופלא על קורותיו של הכותב מאז שיצא מירושלים בשליחות התרמה מטעם כולל מסוים. תחילה הלך לעזה (ולא לגיזה, כפי שעלול להשתמע מצורת הכתיב שלו), שם רכש לעצמו מעבר לסואץ יחד עם כמה גויים מבית לחם. בסואץ (או אולי עוד טרם הגיעו אליה) חלה בקדחת קשה במשך כ־24 ימים. הוא שילם לאישה מוסלמית קירש ליום עבור כביסת בגדיו המלוכלכים בים. כשנכנס לעיר, גילה כי פרצה בה מגפה (חולירע? או אולי הדבר השחור, לאור התפרצות גדולה שאירעה באלכסנדריה/מצרים בשנים 1834–1836). כל הגויים ניסו לברוח בסירות לג'דה. גם הכותב ניסה להימלט, אך קצין מסוים הגיע והחרים את הסירה, מבעיט בו ובקבוצת דמשקאים אל מחוץ לסירה. בהמשך לקה הכותב בקדחת בפעם שנייה ("כל גופי בער, ולשוני דבקה לחכי, והלכתי אל הרופא, וריפא אותי בשנית"). בנקודה זו אזל כל כספו, ועד מהרה גם פיתח מחלת עיניים. מכאן ואילך משתרע סיפור ארוך על האופן שבו נסמך על הכנסת האורחים והנדבנות של זרים שונים, תוך אזכור "פוליסות" (ערבויות) שונות, מכתבים שונים המוכיחים את מעמדו כשליח אשר נאלץ להציגם, ואנשים שונים – יהודים וגויים – אליהם פנה לעזרה. יחסית בשלב מוקדם הגיע לפוסטאט/קהיר, שם הצליח מעט בלבד בגיוס כספים או בגיוס תומכים. גובה מס הגולגולת (בעל הח'ראג') תפס אותו על אי־תשלום עבור "השנה השלישית" (שכן הוא שילם רק עבור שנות '50 ו'51), והוא בילה שלושה ימים בכלא, ושם חלה בפעם הרביעית. הוא יצא מהכלא בזכות התערבותו של מעלם בכור. הצלחתו בגיוס כספים לאחר מכן לא הייתה טובה משהייתה קודם לכן. הוא מזכיר שהלך לישון בבית המדרש, מפני שלא היה לו לאן לפנות. סופו של המכתב הוא תחינה אל הנמען שישלח לו כסף. המכתב נקטע באמצע משפט, ואין בו כתובת נמען, דבר המעיד כי מעולם לא נשלח (ועל כן יכול היה למצוא את דרכו אל הגניזה).

מכתב בערבית-יהודית אל אדם בשם אבו טאהר, ובו פרטים טכניים מעניינים על ניהול מס הגולגולת (ג'אליה). הכותב מספר ששמע ממנצור אלדמשקי, "ישמרו האל" (אולי זהה לנמען אבו טאהר עצמו — אחרת לא ברור כיצד קשור אבו טאהר לעניין), שהוא נגרר לעניין של מס הגולגולת של מוסא בן אלמע'רבי. מוסא היה עסוק במכירת קמאש שלו (ריהוט הבית? נדוניית אשתו?), כאשר ניגש אל הוואלי (המושל), אולי של אלבנהא, ואמר: "האיש הזה [כנראה כותב המכתב] הוא הערב שלי (צ'מיני), ואני משלם את מסי במליג'." השיב הוואלי: "בלתי אפשרי! הראה לי את שוברי הקבלה שלך (בראואתך)." מוסא הביא את השוברים. רצף האירועים מיטשטש מכאן ואילך בשל סופי שורות חסרים. שחזור משוער הוא כדלקמן: הוואלי אמר שנצטווה לגבות את מס הגולגולת מקבוצת אנשים שעדיין חבים אותו עבור "שנים 8 ו-9", אך אז התברר שהרישום (אלג'רידה) בבית-המס (אלדיואן) מראה שמישהו אחר כבר גבה מהם את מס הגולגולת — אולי משום שהם, כמו מוסא, רשומים במקום אחר? הוואלי אומר אז שייקח את הרשימה אל השלטונות (אלסלטאן) וידווח שאנשים אלה בעצם מתגוררים במחוז שלו. הטקסט בשוליים מקוטע, אך מזכיר את גובה מס הגולגולת במליג' (צ'אמן אלג'ואלי במליג'), ובהמשך: "שישלם זאת באלבנהא". השוליים העליונים אבדו. כאשר הסיפור מתחדש בצד האחורי, מישהו — אולי הוואלי של אלבנהא — אומר: "לא אשחרר אותך ללא תשלום מס גולגולת עבור שנה 8, כפי שהורו השלטונות (אלסלטאן)." הכותב ממשיך: "אנו במצב קשה עמו [אולי עם חוכר המסים של מליג']." בסיום מתחנן הכותב לפחות פעמיים בפני אבו טאהר שלא "יתנגד (תעארץ')... [למשהו או למישהו] שבאלבנהא". משמעות הדבר אינה ברורה מיד. ייתכן שהכותב, השוהה במליג', נקלע כעת לקשיים מול חוכר המסים המקומי, מאחר שהוואלי של אלבנהא מנסה להעביר את הכנסות המס למחוזו שלו, והכותב מקווה שאבו טאהר ומוסא לא יסעירו את הרוחות עוד יותר מול השלטונות. ראו מסמך נוסף בשימוש המילה "עארץ'" בהקשר של מס הגולגולת. ההתייחסויות במכתב סתומות למדי, וייתכנו פרשנויות אחרות רבות העולות בקנה אחד עם הנותר ממנו.

מכתב משולח לא מזוהה השוהה בדמשק, אל אדם בשם פרחיה במקום לא ידוע. בערבית-יהודית. מתוארך לשנת 1468 למניין השטרות = 1156/57 לספירה. השולח טוען שהסכים רק בלית ברירה, כטובה לנמען, לצאת למסע מסחרי ללבנט ולמכור ארבעה קנטארים של פשתן לבנטיני עבור הנמען. הסחורה הוערכה במקור על ידי הנמען ועל ידי אבו עלי בשווי 34 דינרים, לאחר שהשולח שילם 4 דינרים עבור מסים בדמיאט ועבור שכירת ספינה. כשהגיע לצור, מכר חלק מהמשלוח תמורת 71 דינרים לפי מטבע צור. את שאר הפשתן הביא עמו לדמשק בתקווה להפיק רווח נוסף, אך לא מצא שם שוק — "הפשתן בדמשק זול כעת מכפי שהוא במצרים". כתוצאה מכך הפסיד 10 דינרים. הוא שוהה בדמשק זה למעלה מחצי שנה, אולי שנה או יותר (אולי בהמתנה שמחירי הפשתן ישובו ויעלו?). הנמען, שלא קיבל ממנו מכתבים — והשולח טוען כנגד זאת ששלח מכתבים רבים, אלא שכנראה השליחים לא מסרו אותם — מינה נציג משפטי, אבו אלפצ'ל בן אלמסוס, שיסע לדמשק ויתבע את השולח על שווי המשלוח. המשפט התנהל בבית הדין של "אדוננו עזרא ראש ישיבת גאון יעקב", המכונה בהמשך "סיידנא אלגאון", הוא עזרא בן אברהם, שעדיין כיהן כגאון בדמשק כעשר שנים לאחר מכן בעת ביקורו של בנימין מטודלה. בית הדין פסק נגד השולח וחייב אותו לשלם לנציג את מלוא שווי המשלוח ולהישבע. בנוכחות הגאון שילם השולח לנציג 43 דינרים עבור הנמען ו-5 דינרים נוספים עבור משקיע/נושה אחר המכונה "סיידנא". על כן הוא עדיין חייב 13 דינרים. הנציג דרש את יתרת התשלום ואת השבועה. השולח קנה לעצמו זמן בטענה שהנמען לעולם לא היה כופה עליו דבר באופן כזה, וכי יהיה עליו לשלוח אליו מכתב בטרם ינקוט בצעדים נוספים. לאחר מכן הוא מתלונן שמלכתחילה לא רצה כלל לקחת את הפשתן של הנמען, ושעשה זאת בעל כורחו כטובה לו, וכעת הוא מתחרט על כך. הוא מבטיח לנסות לשוב למצרים "בקיץ של שנה זו שהיא 1468". על הגאון עזרא ראו גם מסמכים נוספים מהגניזה, וכן מכתב מעזרא עצמו שנדון אצל מאן. צירוף: אלן אלבאום.

דו"ח רשמי הממוען לווזיר פאטמי. תאריו של הנמען (סיד אלוזראא' תאג' אלאצפיאא' קאצ'י אלקצ'את דאעי [אלדעאת עלם אלמג'ד] ח'ליל אמיר אלמאמנין וח'אלצתה) מתועדים אצל אלמקריזי כתאריו של הווזיר אליאזורי (כיהן 1050–1058 לסה"נ). השולח מאשר את קבלת מכתבו של הנמען מיום 28 ברביע אלאוול, אשר הגיע יחד עם מכתבו של אלאמיר אלמאיד עדת אלאמאם מצטפא אלמלכ מעתז אלדולה, בעניין "המינוי הדמשקאי" (אלתוט'יף אלדמשקי); אותו ניסוח מופיע גם במסמך נוסף. אלאמיר אלמאיד הוא אבו אלמכרם חידרה מעתז אלדולה בן עצ'ב אלדולה בן (אל)חסין בן מפלח, אשר שלט כאמיר של דמשק בימי אלמסתנצר בשנים 441–450 להג'רה (1050–1058 לסה"נ), וכיהן בכהונה שנייה בשנים 453–455 להג'רה (1061–1063). (חלק מן המקורות מציינים את הלקב שלו כמעין אלדולה או מעז אלדולה במקום מעתז אלדולה, אך מסמך זה מאשר שגרסתו של אבן אלקלאניסי, "מעתז אלדולה", היא הנכונה. במקצת המקורות מובאת הכוניה שלו כאבו אלכרם, ויש המוסרים את חסין כשם אביו ולא כשם סבו.) אבן אלקלאניסי מספר שאלמאיד הגיע לדמשק עם כתב המינוי בתחילת רג'ב 441 להג'רה (נובמבר/דצמבר 1049 לסה"נ), אך נטל את השלטון (תסלם אלולאיה) רק בשנת 442 להג'רה, שהחלה במאי 1050 לסה"נ. מאחר שאלמאיד מופיע במסמך זה לצד ווזיר שהוא קרוב לוודאי אליאזורי, בהקשר של מסמכים רשמיים המאשרים מינוי בדמשק, מסתבר שאין זה מקרי שעלייתו לשלטון חפפה את עלייתו של אליאזורי לתפקיד הווזיר בקהיר במחרם 442 להג'רה (מאי/יוני 1050 לסה"נ). על סמך הסקות אלו, המכתב (או הצו או הרסקריפט) מן הווזיר הנזכר בשורה 5 היה ככל הנראה מתוארך ל-28 ברביע אלאוול 442 להג'רה = 20 באוגוסט 1050 לסה"נ. עלייתו של אלמאיד חידרה זה לתפקיד מושל דמשק נזכרת גם במסמך נוסף, כפי שנידון אצל גיל ואצל ראסטו. בצד האחורי מצוי טקסט בעברית בכתב יד גס ובלתי מיומן (אולי בידי אותו ממחזר שכתב מסמך אחר).

מכתב, ככל הנראה מאישה — אולי מארץ ישראל או סוריה (על סמך הזכרת רעידות אדמה) — אל אחיה, שהיה כפי הנראה פקיד ממשלתי בקהיר. כתוב בערבית-יהודית באותיות מרובעות, גדולות וקליגרפיות, והכתובת בכתב ערבי על גב המכתב מורה למסור אותו "לדיואן אלח'ראג' (לשכת המיסים) בקהיר". התיארוך: המאה ה-11 או ה-12, וקרוב לוודאי המאה ה-11. המכתב נפתח ברמיזות לסכסוכים שונים או לשמועות עליהם. מישהו אמר לכותבת שהנמען כועס עליה ואינו שולח לה מכתבים, ומשום כך בכתה וטענה שלא ייתכן שכך הוא הדבר. היא נשבעת בשם אבו אלחסן (כנראה אביהם). היא אומרת לנמען כי העציב את ליבה ומפצירה בו לכתוב לה, כיוון שאין לה איש מלבד האל והוא. היא מספרת ש"דמעותיי על לחיי" יומם ולילה, וכי נדרה נדר שלא לאכול מאכלים שמנים (זפר) עד שתראה ממנו מכתב בכתב ידו שלו. היא שמחה לשמוע על הלידה המוצלחת (ח'לאץ) של אֻם אבו אלחסן (ככל הנראה אשת הנמען) ושולחת ברכות. היא רומזת לסבל שגרם לה אבן חאתם. בהמשך יש רמיזות נוספות לוויכוחים ולשמועות על ויכוחים. היא מתייחסת לדיבורים על אישה (זוג'ה) או חתונה (זיג'ה), ומאשימה את המשרת (ע'לאם) של יעקב הזקן, הכותב לו (כנראה לאבן חאתם) ומספר שהנמען מעליב אותו ומכנה אותו "אלפאעל אלצאנע". היא מודיעה שהיא בריאה, ושהוא (האם אבן חאתם שוב? או בעלה?) חתך עבורה גלימת משי דמשקאי (ג'ובה = ג'ֻבּה צקלאטון), מתייחס אליה היטב ו[מבטיח?] שיחזיר אותה לפוסטאט או למצרים (מצר). על הנמען לשלוח מכתב להודות לו על יחסו הטוב. מרואן תמיד איתה ומשרת אותה נאמנה. הוא הלך להביא את השמן, מפני שהוא נתון בסכנה בשל רעידות האדמה. לא בלתי אפשרי שהשולח הוא גבר, אך כל המוטיבים כאן אופייניים יותר למכתבי נשים (למשל, "אין לי איש מלבד האל ואותך", בכי וצום עד הגעת מכתב מהנמען, היחס הטוב מצד גבר שיכריע היכן יגורו).

איגרת ציבורית בעברית, שנשלחה מעיר בארץ ישראל (לפי גויטיין ומאן) או מדמשק (לפי גיל) אל הישיבה בירושלים (לפי גיל) או לפוסטאט (על בסיס החשבונות שבצד השני). תיארוך: 1050–1055 לספירה, על פי הזיהוי המשוער של חַיְדַרַה וח'טיר אל-מֻלכּ. לפי גויטיין, סחיטת תשלומים של מס הגולגולת (ג'זיה) מראש מוכרת ממסמכי הגניזה רק בארץ ישראל וברבע השני של המאה האחת-עשרה, תקופה של אנרכיה ושלטון רע. לפי דיווח אחד, נדרש התשלום חמישה חודשים תמימים לפני ראש השנה המוסלמית, המועד שבו היה אמור להיגבות. הסיפור המתואר במסמך מרתק במיוחד. שולח האיגרת מספר כי הבדואים ("הערביים") השתלטו על העיר ושיתפו פעולה עם דיין, אחיינו של אבו אל-סיאר(?), כדי לנתק את אספקת המים מן היהודים. בכל פעם שהצליחו היהודים להטות את לבו של "כל מושל ושליט" להשיב את המים על כנם, התאחדו אויביהם והכחישו שיש ליהודים זכות כלשהי על המים. השנה עלה לשלטון שליט נוסף בשם חַיְדַרַה ד'ח'ירת אל-דַוְלַה (המופיע גם במסמך אחר משנת 1031 לספירה). הקהילה שלחה שליחים למצרים על מנת להשיג "כתב ונשתוון" (מסמך וצו רשמי) ובו שלוש בקשות: (1) להשיב את אספקת המים; (2) להחזיר את זכות השחיטה בשוק; (3) לאסור את גביית מס הגולגולת לפני תחילת השנה. הבקשות נתקבלו, והצו הוצא בידי ח'טיר אל-מֻלכּ (=בנו של אל-יאזורי, או שמא אל-יאזורי עצמו). אולם השליט המקומי "קרא (את המסמכים ואת הצו) והשליכם מידו", ודרש שוחד גבוה לפני שיקיים אי אילו מן ההוראות. אויבי היהודים זעמו ומחו, אך נסוגו בבושת פנים כאשר הודיע להם השליט שיהיה עליהם להשיג צו-נגד שיבטל את הראשון. אף על פי כן, דיין העיר התעקש לדרוש את מס הגולגולת חמישה חודשים מראש, בסך 250 דינרי זהב מן הקהילה. בצד השני של המסמך מופיעים חשבונות קהילתיים בכתב ערבי — ראו רישום נפרד.

צד הפנים: העתק של שטר שחרור עם כמה אישורי קיום מטעם בית הדין בפוסטאט. השטר המקורי ניתן על ידי אברהם בן ישועה אלרחבי ליהודה בן משה החזן אלדמשקי (שורות 1–11). על השטר המקורי חתמו הלל החזן בן עלי, מנשה בן יפת הכהן, שלמה בן משה, עולא בן יוסף הלוי, חלפון בן יצחק, ולוי בן נתנאל החזן. שמות העדים (שהועתקו בשורות 11–12) מעידים שהשטר נחתם בפוסטאט. השטר המקורי קוים גם בפוסטאט בבית דינו של הנשיא הגדול דוד בן דניאל, על ידי הנשיא עצמו וכן יהודה הכהן בן יוסף ויאשיהו בן משה (קיום זה הועתק בשורות 12–18). תוארו של הנשיא כ"ראש כל הגלויות" רומז לתאריך שבין סוף 1091 לקיץ 1094. המסמך שלפנינו הוא העתק של אותו שטר ושל הקיום שניתן לו בבית דינו של הנשיא. ההעתק הושווה למקור, שהוצג בפני בית דינו של יהודה בן משה החזן, ונוסחו אומת (שורות 18–21). כמה דיינים ונכבדים אישרו בחתימותיהם את נאמנות ההעתק (שורות 23–29): אברהם בן שמעיה החבר, שלמה בן מבורך החבר, מבורך בן נתן הכהן, מנשה בן סבאע הלוי, והב בן ישועה, יאשיהו בן משה (האם זהו אותו יאשיהו שקיים את השטר המקורי בבית דינו של הנשיא?), אהרן בן משה, ומשולם בן עלי הכהן. חתימות אלה על ההעתק המאומת קוימו בעצמן בידי הדיינים יצחק בן שמואל (שחתימתו החלקית נראית בשורה התחתונה) ושלמה בן יוסף הכהן, החותם 'שלמה הכהן בן גאון … נכד שלמה גאון מצאצאי אהרן'. חתימה זו מדגישה את ייחוסו הגאוני, בניגוד לחתימתו הרגילה ('שלמה בן יוסף אב') בעת ששירת בבית דינו של הנשיא דוד בן דניאל, יריבה הגדול של משפחתו, ובמיוחד של דודו אביתר גאון. דבר זה עשוי לרמוז על תאריך הקיום — לאחר מותו של דוד בן דניאל בסוף שנת 1094 לסה"נ. בהיקף רחב יותר, ניתן להסיק טווח תאריכים של 1066–1108 לסה"נ על סמך כתב ידו של הסופר הלל בן עלי.

מכתב מאיש בדמשק אל אביו, אולי בפוסטאט. הכותב מביע את געגועיו וייאושו בארץ הזרה, במיוחד לאחר שמנצור עזב ("העולם נסגר עלי... אני בוכה... ומייחל שנפשי תצא, אך היא איננה יוצאת"). הוא מדווח כי רוחשים לו כבוד רב, מאחר שהצליח להשפיל את כל החזנים המתחרים בו, ועתה איש אינו מעז לחזן בנוכחותו. (נראה שגם האב הוא חזן.) אביו כעס עליו על שנכנס לשירותו של "אדם כמו הע'ולאם"; מנצור יסביר את כל העניין כשיגיע. הוא לא הצליח לשלוח חלק מן הסחורות עבור אחיו; ייתכן שאבן אבו אלזכאר אמר לו לא לסמוך על נושא משלוח אפשרי. הוא שלח עם מנצור תבנית גבינה בשווי 2.5 דרהמים, וציֵיד את מנצור בכספים כדי לדאוג שהגבינה תהיה משומנת היטב בדרך פן תתייבש. הוא מתלונן על מחסור במזון בדמשק. הוא טוען שהוא צם ברוב הימים מתוך צער וגעגוע, ומבקש שוב ושוב שיתפללו עליו. הוא חושש שאויביו יגברו עליו (ייתכן שראה זאת בחלום? בצד האחורי, שורה 8). הוא מתאר את הכנסת האורחים של דודיו מצד אביו וילדיהם ושל דודתו מצד אמו. הוא מבקש ידיעות על מועמדות אפשריות לנישואים בבית — בת דודתו (בנת עם) ונבא — שכן המקומיים בדמשק מנסים לשדך לו אישה מקומית. הוא מדגיש שלעולם לא יתחתן בהיעדר אביו. הוא רומז על תקופה של שנה בה הייתה קטטה בינו לבין אביו, קרע שכעת הוא מאוחה (וייתכן שזה מסביר חלק מן הניסוחים המוגזמים של הגעגוע במכתב). הוא מבקש מספר אקואל, שאמורים להישלח לבית הנזר יחד עם הוראות להעבירם לחלב במידה והבן כבר יצא לדרכו. הוא מסיים באזהרה לאביו לחתום בחותם את כל מכתביו העתידיים — "אך לא בחותם כבד".

מכתב מאדם אל אביו או מורהו, על דף כפול (ביפוליום). המחצית הראשונה כתובה בעברית והמחצית השנייה בערבית-יהודית. כתב היד משתנה במידה ניכרת מתחילת המכתב ועד סופו, אך ייתכן שהדבר נובע פשוט מהאצת הכתיבה ומפחות הקפדה, ולאו דווקא מקיומם של שני סופרים שונים. תיארוך: לא לפני 1141 לסה"נ, מאחר שרבי יהודה הלוי כבר נפטר; אם הכינוי "אלנזר" מתייחס לנתן בן שמואל, הרי שהמכתב נכתב לא יאוחר מ-1164 לסה"נ לערך. בחלק העברי השולח מתחרט על שביזה את חכמתו ולמדנותו של הנמען, חולק לו שבחים נמלצים, ומקונן על הריחוק שביניהם. בחלק הערבי-יהודי הוא מבקש העתקים של מספר פיוטים ליטורגיים, ובכללם 5 או 6 רחמים מסוג "עמאני ע'רבא(?)". הוא מוסיף: "מאז שעזבתי את דמשק, בכוונתי להקדיש את עצמי לעיסוק בחזנות. לשם כך השאלתי את הדיוואנים של שלמה הקטן (הוא אבן גבירול הנודע) ושל רבי יהודה הלוי – זכר צדיקים לברכה – וערכתי מהם תמציות לשימושי" (לפי גויטיין). כן השאיל סידור ולומד את התפילות שבו. הוא מבקש מהנמען לשלוח את הפריטים המבוקשים עם סאלם, הע'לאם של אלת'קה. כל הוצאה על הנייר ועל המעתיק – השולח יחזיר אותה. הוא מוסיף שבתשעה באב פנו אליו אלמהד'ב ואלנזר ואחיו וביקשו ממנו לחבר קינה על בסיס "אשתונן ואתאונן" (כנראה בהתייחסות לקינה של אהרן אבן אלעמאני בעלת אותה פתיחה). השולח רושם בתחתית המכתב את גרסתו שלו ל"אשתונן ואתאונן", "על פי לחן שלמדתי ממך". אין זה נראה שהקינה כאן היא הקינה המקורית "אשתונן ואתאונן", ואף לא שהשולח הוא אהרן אבן אלעמאני עצמו (שכתב ידו מוכר ממקורות אחרים).

מכתב בערבית-יהודית, כאשר הכתובת על גבי האיגרת כתובה בכתב ערבי. כתב היד ככל הנראה של מוסא בן יעקוב/משה בן יעקב, שכתב מאחד ממקומות הלבנט בשנות ה-1050 לסה"נ אל נמען בפוסטאט. ניתן להשוות זאת למסמכים שפרסם גיל בכרך השלישי של "ארץ ישראל", מס' 514–517, שכולם ממוענים לדאוד בן שעיא (ושניים מהם סובלים אף הם מבעיית הדיו הרטוב, אם כי בצורה מתונה יותר). המאפיין הבולט של המכתב הנוכחי הוא שהדיו עדיין היה רטוב כאשר קיפלו או קימטו את הדף, ולכן כמעט כל הטקסט מוסתר בידי טביעות-ראי של שורות אחרות. (גויטיין הציץ במסמך וכתב: "מכתב באותיות עבריות שעליו הודפסו דוגמאות עיטוריות. (?)") קרוב לוודאי שרוב הטקסט יישאר בלתי קריא עד שמישהו יפתח שיטה חכמה להפחית את הטקסט המשתקף. בין הביטויים הניתנים לקריאה: "...מכירת הפלפל של אדוני הזקן, ולא ידעתי את כוונת אדוני הזקן, ואבן הילל כבר קיבל את חלקו... בדמשק והמכתב הגיע... השיירה כבר יצאה מ[...]... מצור למצרים... לא נעלם מאדוני כי... 200... אם אדוני הזקן קנה סחורה כלשהי, מחירה חזר... מה שגבה מסוחרי המסרקים (? אלמשאט'יין) ומן הסינדים (?! אלסינדיין — דבר שהיה מסעיר אילו היה נכון, אך כנראה אינו נכון)... (בעבר הדף) ...בדמשק זה 2/3 דינר לקנטאר... דמשק... השבוע... מי הוורדים... השיירה מדמשק...[ובדילוג לסוף]... ירבה שלומך... אם תראה לנכון לכתוב ושהסוכן ישלם עבור ה[...] ויחייב אותך(?) על כך... לכתוב בחומרה(?)... כי הוא ייעתר באמצעות עדינות (עלא אלמלאטפה)..."

מכתב מנתן בן שמואל החבר בפוסטאט אל פתחיה בן עובדיה הכהן בדמשק. הטקסט כתוב כמעט כולו בעברית מחורזת, למעט משפט אחד בערבית-יהודית בשולי צד ורסו. המכתב מתוארך לחשוון ד'תנ"ג למניין השטרות, הוא אוקטובר/נובמבר 1141 לספירה. נתן מתלונן על כך שחברו מימי הנעורים לא כתב אליו זה זמן רב. הוא גם מוסר את ברכותיו למשפחתו של פתחיה, ובניו של נתן — מבורך, סעדיה ויהוסף — שולחים אף הם את דרישות שלומם. בסיום המכתב מבקש נתן עטים. לפי סיכומו של גויטיין, הדיין נתן בן שמואל החבר שימש כמזכיר הסניף הדמשקאי של ישיבת ירושלים, אך נלווה אל מצליח גאון כשפתח את הסניף הקהירי ב-1127. במכתבו מפוסטאט, מאוקטובר/נובמבר 1141, התלונן נתן במרירות על הנמען, פתחיהו הכהן, חבר קרוב מימי נעוריו, וכן על שני חברים נוספים בדמשק, שמהם לא קיבל מכתבים שנים רבות. אמנם בשנת 1141 הפרידה ממלכת הצלבנים בין דמשק למצרים, אך ידוע שיהודים ומוסלמים הורשו לעבור דרך הטריטוריה הנוצרית, והמכתב שלפנינו אף מדווח על הגעתו של אישיוּת נכבדה מדמשק שנשאה איגרת רהוטה לנגיד המצרי שכתב חברו של נתן, פתחיהו. נתן אינו מתלונן על הצלבנים, אלא מאשים את הזמן: "אקבל על הזמן הבוגד, החסר נאמנות, המתעלם מתביעות האחווה ומעכב את צמיחתה; מחליש ומדלל את אהבת הרֵעים. כך טבעו מראשיתו, מסית בלי הרף לפירוד, השודד הבוגדני!... שינה את יחסך אלי, אתה ידידי ואהובי, אשר גידלתיך על ברכיי, עד שעשיתיך שווה לי."

מכתב בקשת סיוע. בערבית-יהודית, עם ביטויים רבים בעברית. מתוארך לחודש ניסן ה'תקס"ב, הוא שנת 1802 לספירה (= היום התשיעי לעומר = "מטמונים תקס"ב"). נשלח מיצחק בן-נעים, מצפת, אל נסים מולכו בקהיר. יצחק מתאר את התנאים הנוראיים השוררים בצפת מאז שהותקפה הקהילה היהודית בשבת הגדול, השבת האחרונה לפני חג הפסח, בעת הכיבוש הצרפתי של העיר — "בזמן הנוצרים" (שורה 15). כאשר ביקשו הכוחות העות'מאניים להביס את הצרפתים בצפת, חייליהם "לא חזרו למערכים ולדגלים" (שורה 16) ושדדו את העיר. יצחק מסביר כי חיילים עות'מאניים הרגו עשרה יהודים במהלך המצור, ולאחר עזיבת הצרפתים את צפת נותרו תושביה "בלא חולצה לגופם" (שורות 21-22). על כן מבקש יצחק סיוע ממקבל המכתב, נסים מולכו. השוואה בין מועדי שבת הגדול בלוח השנה לבין אירועים המתוארים בהתכתבות הצבאית הצרפתית מובילה למסקנה כי טבח עשרת היהודים בצפת התרחש ב-12-13 באפריל 1799 לספירה. בפרק זמן זה חצו 1,200 פרשים עות'מאניים את נהר הירדן, שדדו את העיר וצרו על מצודת צפת. הכרוניקאי והמשורר בן הזמן ניקולא אל-תורכ (1763-1828) מספק הקשר נוסף להבנת אופן התרחשות הטבח. לדבריו, פרשים אלה הובלו על ידי איש בשם אבן עקיל (ابن عقيل) מדמשק לצפת, שם "בזזו את הרובע היהודי" וכיתרו כוח מגן בעל ברית של הצרפתים שהתבצר במצודה. כוח זה כלל חמישים חיילים בפיקודו של מצטפא בשיר, שהגן על מצודת צפת עד להגעת תגבורת של פרשים צרפתים.

עדות משפטית בעניין שחרור משותף מעסקת קרַאד' (commenda). מתוארך: י"ב בניסן ד'תתנ"ח לשטרות (1098 לסה"נ). אבו אלחסן יחיא הכהן בן שמואל הכהן אלבגדאדי ועולא הלוי בן יוסף הלוי אלדמשקי משחררים את אבו אלברכאת מבורך אלחלבי בן שלמה מכל תביעה נוספת בעניין השותפות שביניהם — המכונה במסמך לסירוגין שִרכּה, מעאמלה ומצ'ארבה (קראד'), אם כי חלק מן המונחים הללו מופיעים בתוך נוסחאות שיפוי משפטיות, ולפיכך אין הם משקפים בהכרח את המבנה המדויק של השותפות. אבו אלחסן יחיא הכהן בן שמואל הכהן אלבגדאדי ועולא הלוי בן יוסף הלוי אלדמשקי מעידים כי נתנו לאבו אלברכאת מבורך אלחלבי בן שלמה מאה דינרים, אשר אותם נשא עמו לתימן בתפקיד השותף הפעיל; ובשובו השיב להם את ההון שלהם יחד עם הרווח שצבר. זהו אחד משלושה מסמכים בקורפוס של ליברמן המערבים את אבו אלחסן יחיא הכהן בן שמואל הכהן אלבגדאדי ועולא הלוי בן יוסף הלוי אלדמשקי; השניים האחרים עוסקים אף הם באותם שותפים. ליברמן מצביע גם על מסמך נוסף הקשור לאותם שותפים עסקיים, וכן על שטר שחרור משותפות נוסף. מקור אפשרי אחד להון ההשקעה של יחיא ועולא הוא דוכן להחלפת כספים (דֻכּאן אלצרף), הנזכר באחד המסמכים האחרים, ואחד משותפיו של יחיא במסמך אחר (בורסו, שורה 16) הוא חלפן כספים. אפשר שהמסמך נכתב בידי הלל בן עלי, אך אינו נכלל בקורפוס של וייס. (המידע על פי ליברמן, "A Partnership Culture", 27–32).

מסמך מנהלי ממדינת איוב בדמשק מתקופה הסמוכה לשנת 644 להג'רה (1246/47 לסה"נ). חיבור הקטעים זה לזה אינו ודאי. כל שלושת הקטעים שימשו שנית בידי אותו סופר עברי לכתיבת פיוטים: שני הקטעים הראשונים נושאים את אותו פיוט, בעוד הקטע השלישי כולל פיוט אחר. החלק הערבי בקטע הראשון נוקב בנוסח: "המנשור (המסמך הרשמי) של סיף אלדין סֻנקֻר אלכֻּרדי ובנו, בעניין מה שנרמז לשניהם בו, מן האקטאע. מן המחנה (הצבאי) של דמשק השמורה". על כורחנו מדובר בסיף אלדין סנקר שונה מזה המופיע כאתאבכ בתימן בקטע אחר (PGPID 5459), שכן הלה מת בשנת 1212/13. החלק הערבי בקטע השני כולל את הבסמלה בלבד ואת האות הראשונה של השורה הראשונה. החלק הערבי בקטע השלישי נראה ככתוב באותה יד כמו זו שבקטע הראשון, ועוסק באותו עניין. להשוואת כתבי היד ניתן להצביע על שתי מילים זהות הכתובות באותו האופן (رسم ו-ولده); אותו רצף ליגטורי חריג בין אלף לעין; ושימוש דומה בסימני ניקוד ודיאקריטיים בשני הקטעים. חלק זה קשה יותר לקריאה מלאה, אך נקרא בחלקו: "במא רסם ולדה מן אלנקד אלמרסום אסתמרארה... והו אלפאן ות'מאנמאיה מן אג'רתה(?)... בכמאלהא מן אלמתאע(?) אל... כ'ארג'א ען אלחקוק אלדיואניה(?) לאסתקבאל מע'ל(!) סנה ארבע וארבעין וסתמאיה". השורה האחרונה אולי מתייחסת לפלישה הצפויה של המונגולים או לתשלומי מס בשנה הקרובה. זקוק לבחינה נוספת.

מכתב מאת ג'לאל אלדולה, שישב בקהיר, אל שלמה בן ישי הנשיא ה"מוצולי" (מבית הנשיאות ממוצול), השוהה בבלביס. כתוב ביהודית-ערבית. תיארוך משוער: סביבות 1240 לסה"נ. הכותב מספר שהוא שלח באמצעות מועמר אלדמשקי זוג נעלי צמר אדומות לילדים, המיועדות לישי, בנו של הנמען. את חלקו הגדול של המכתב הוא מקדיש לתיאור חי וצבעוני של מחלותיו: "אשר למצבי, אני מודיע לאדונים שחליתי בשלשול וסבלתי אותו. כשגבר והתרבה, הפך למחלה. רופא טיפל בי, אלרייס סלימאן אלחכים אלפאצ'ל ממשפחת רבנו מנחם (ז"ל). הם הכינו את התרופה בבית רבנו (ז"ל): מדי יום זרעים קלויים וכיוצא בהם, ופרגית, והוא ביקר אצלי לעיתים תכופות. וגם ר' אליה הדיין היה נדיב. כשהחלמתי לאחר ימים אחדים… [חליתי] במה שהיה גרוע ממנו… דלקת עיניים בעיני בליל שבת פרשת שופטים… צעקת כאב, בעל כורחי, כל הלילה… יאחז ה' את אויבי [במה שאחזני]. המחלה התפרסמה. מה שסבלתי אינו ניתן [לתיאור]." בהמשך הוא שולח דרישת שלום אל הדיין פרחיה ומשבח אותו כדיין הלמדן והבעל-עוצמה ביותר בארץ. הוא מסיים: "אשר לעיני, ערפל וחושך היו עליה." בסוף המכתב יש נספח באותה יד אך בגוף שלישי (אולי משום שסופר כתב את המכתב עבור ג'לאל אלדולה, או שמישהו העתיק אותו מאוחר יותר): "לאחר שכתב מכתב זה, נכנס לבית המרחץ (כלומר, החלים לחלוטין) בכ"ו באלול, ואם כן שמח לבך."

חלק ממכתב מסיוון 1508 לשטרות (1197 לספירה), שנכתב על ידי איש עסקים ותלמיד חכמים מרקה (כלנה) שעל נהר הפרת, בתשובה למכתב הנמען שהתקבל מוקדם יותר באותו חודש. הכותב מקונן על העדר חיי הרוח ברקה, ומחליט לשוב לפוסטאט מיד לכשעסקיו ברקה יניבו רווח מספיק. שאלות הלכתיות הופנו תחילה אל יוסף, ולאחר מכן אל שמואל ואברהם בחלב, ושמואל הגיע לרקה עם פירוש למסכת ברכות. נדונים גם עניינים עסקיים שונים, הקשורים לעלי, וכן לאבו אל-זהד בדמשק, וכן לנמען עצמו. הכותב שולח דרישת שלום לכמה אנשים בקהילה היהודית בפוסטאט, ובהם משה "מורה הצדק" (כנראה רבי משה בן מימון, הרמב"ם), ו"היקר לו" (אולי בנו), חלפון, עלי וחתנו, ומישאל, היקרים לו ולאחיינו, כל הלומדים אצל יוסף, ומנחם. מזכיר את כיסופיו לשוב לפוסטאט, אך בשל עיסוקיו אינו יכול לעשות זאת. הוא ציפה לקבל כמה ספרים מחלב וממקומות אחרים, אך רק אחד מהם הגיע לידיו. הכותב עוסק גם בסחר בבדים ובבגדים, ומקיים קשרים עם אנשים בחלב ובדמשק. (המידע מבוסס על גיל, ממלכת ישמעאל, כרך ב, מס' 90.) יש לציין שמלבד המכתב עצמו, נוספו 18 שורות של רישומים שאינם קשורים לעניין בשולי הדף ולרוחב טקסט המכתב. בצד האחורי: רישומים מגוונים בכתב ערבי וחלקם בערבית-יהודית, ובהם חשבונות, ביטויים מתוך עצומה או מכתב, ואולי גם טקסט רפואי.

רישום בית דין המאשר כי ח'לפון בן נתנאל פרע את חובו של אחיו המנוח אבו עלי יחזקאל. מקום הכתיבה: אלכסנדריה. התאריך: אייר א'תנ"ז למניין השטרות, כלומר אפריל/מאי 1146 לסה"נ. המסמך נכתב לאחר פירעון החוב שעמד במוקד מכתב קודם — מכתבו של אבו עומר סעדאן בן ת'אבת הלוי הבגדאדי (סעדיה הלוי בן יכין) אל ח'לפון, שבו ביקש מח'לפון שלא ייסע לדמשק בלי לפרוע תחילה את חובו של אחיו (שעודנו בחיים אז) אבו עלי יחזקאל, חוב בסך 45 ושלושה רבעים דינרים. ח'לפון נתן קודם לכן לסעדאן ערבון של משי. המסמך הנוכחי עוסק במכירת המשי, שמתוך תמורתו (43 ושני שלישים דינרים) שולם חלק מן החוב (25 דינרים) — משמע, את היתרה בסך 20 ושלושה רבעים דינרים שילם ח'לפון מכספו שלו. בין כתיבת המסמך הקודם לזה הנוכחי נפטר אבו עלי יחזקאל. אחיינו של ח'לפון, אבו נצר שמואל בן יצחק הלוי, שימש כסוכן עבור בני יחזקאל (בני דודיו) בכל הנוגע למכירת המשי ולפירעון החוב. כאן ניתן לבעל החוב שמו העברי: (אבו עומר) סעדיה הלוי בן יכין. העדים מתארים בפירוט את המחיר שקיבל שמואל עבור המשי — הן עבור עיקר הסחורה והן עבור החלק שהיה באיכות גבוהה יותר. בעקבות הודאת בעל החוב על קבלת יתרת התשלום, מציינים העדים כי שמואל קיבל מחיר מצוין עבור המשי, גבוה לפחות בדינר אחד לרטל מן המחיר שהיה משיג סרסור.

מכתב משפחתי בערבית-יהודית. הכותב או הכותבת, ככל הנראה מדמשק, פונה לאחיו השוהה כפי הנראה בפוסטאט. הנמען מקבל נזיפות חריפות ביותר ונקרא לשוב לביתו, כדי שלא ינטוש את אמו ולא יותיר את ילדיו יתומים. בין שלל התוכחות נמתחת ביקורת על כך שהיה עליו לשלוח מכתב מעזה, אך "מה שהיה היה" (מצא מא מצא... פאת אלדי פאת...). הכותב מתאר שבמצב זה היה ראוי לו לסדר את ענייניו, ושאנשים נשברים על מקומם ואינם נוטשים את ילדיהם ונשותיהם על אלוהים. הוא תוהה: "מי מנע ממך שלא תשלח מכתב מעזה? ועתה מה שהיה היה — אדוני, אנא קום ובוא, שכן לא נותר עליך עוד לחץ של נושים, שהרי כל החוב שולם ולא נותרה עליך תביעה כלל". הוא מוסיף ומדבר על ההוצאות, על דמשק, ועל ידיעות מ"מצר" (פוסטאט), ומציע: "אם תסייע — אני וגברתי (אמי?) נקנה בית ונתיישב, ולא יישאר עליך הפרש". הוא מוכיח את הנמען על האכזבה שגרם, וחוזר ומפציר: "מה שהיה היה, ואם הצליח לך משהו במצר — קח אותו ובוא, ואל תשאיר את ילדיך יתומים ובלי אב. בחיי האל, מה עוללת לך ולנו, ולוּ לא היו שמחים לאידך — די היה בכך". הוא ממשיך: "אחי, אילו הכניסו לילד בכל יום משהו בכמה דרהמים, היה זה במקום... לא נותר לך... ילדיך מלבדי, והאל יודע כיצד..." בהמשך נשבע בשבועות חמורות ומבקש: "בחיי האל, אל תרחץ אותו אלא בדמשק...".

מכתב מאת כותב לא ידוע, ככל הנראה מעזה או מסביבות ירושלים, אל ישמעאל בפוסטאט/קהיר. בעברית. תאריך: המחצית השנייה של המאה ה-16. הכותב מתאר את הרדיפות שספג מידי שופטים ושוטרים בארץ ישראל, ובפרט בעיר עזה. הפרשה החלה בחוב שהיה חייב לכותב שאוויש/צ'אווש (קצין עות'מאני), אשר הכחיש כי הוא חייב דבר (שו' 10–12 בצד ר). העניין הובא לפני שופט מירושלים שהגיע לעזה (שו' 10 בצד ר), ובזכות שוחד ועדי שקר נפסק הדין כנגד הכותב (שו' 12–15 בצד ר). השאוויש המשיך לרדוף את הכותב ואיים עליו במאסר או בהסגרה לדמשק כדי להביא את עניינו לפני הבאשא שם (שו' 15–18 בצד ר). השאוויש טען שהכותב חייב לו 427 מטבעות זהב ונציאניים (פרחים בנאדקה) (שו' 32–33 בצד ר). אולם קהילת עזה נחלצה לעזרת הכותב והסכימה לערוב להלוואה (שו' 28 בצד ר; שו' 14 בצד ו) שיצטרך ליטול כדי לשלם לאנשים שונים ולהימנע מגרירתו לדמשק (שו' 19–31 בצד ר). הכותב מצוי כעת במצוקה כלכלית בלתי נסבלת (שו' 31 בצד ר; שו' 6 בצד ו) ומבקש מהנמען לסייע לו להחזיר את חובותיו לקהילת עזה (שו' 7–38 בצד ו). הכותב פנה גם אל יעקב די וילאריאל ומשה פורח(?) בבקשת סיוע בהעברת הכספים (שו' 22–25 בצד ו). המידע מבוסס על מהדורתו של אברהם דוד.

מכתב/דו"ח מאת פטרון של אבו זכרי אלחכים ואביו (אליהו הדיין) אל ממונה עליו (המכונה "אלמג'לס"). כתוב בכתב ערבי. תיארוך: 1218–1227 לסה"נ, על בסיס אזכור הן של אלמלך אלכאמל (סולטאן איוב בשנים 1218–1238) והן של אלמלך אלמעט'ם (שליט דמשק האיובי, נפטר 1227). זהו מכתב של חסות/הגנה/המלצה, המעיד כי אבו זכרי ואליהו הם משרתיו הנאמנים של השולח, ויש לסייע להם ולהגן עליהם במטרותיהם, ואסור שיתנגדו להם בדיואן של אלכסנדריה (דיואן אלת'גר אלמחרוס). למעשה, הם כבר השיגו צווים מהדיואנים של אלכאמל (אמר אלדואוין אלכאמליה) ורסקריפטים מלכותיים (אלתואקיע אלכאמליה) ברוח זו. אין שום פרטים ספציפיים בנוגע לאופי ההגנה שיש להעניק. במכתב אחר, אבו זכרי מתאר לאביו את מאמציו להשיג "אטלאק" (שהובן כתשלום משכורת ממלכתית, אולי בעבור שירות כדיין באלכסנדריה) מאלמלך אלכאמל, בין השאר באמצעות גיוס טובות שחבים לו אמירים בדרגות הביניים (סעד אלדין כוגבא נזכר בשמו). מסמך זה הוא ככל הנראה המשך אותו סיפור ופרי מאמציו של אבו זכרי. השולח חותם את ההמלצה במילים: "כל טוב שיקרה להם — קורה לי". בראש הצד הקדמי מופיע תקציר בן ארבע שורות של עיקרי הדו"ח, לתועלתם של קוראים חסרי סבלנות.

P1: דף 1r: תיאור של חלום המתוארך לשנת 525 להג'רה (1130/1131 לספירה); דף 1v: מתכון אלכימי הקרוי 'פעולת התערובת'; דף 2r: קריאה לאל. P2: דף 1r: מתכון אלכימי (המשך מ-P1 דף 1v); דף 1v: לוח שנה שבו מוזכרים החודשים העבריים סיון ותמוז; דף 2v: קריאה לאל ואותיות בודדות. P3: עלה 1: מילות קסם ותיאור אופן השימוש בהן, עם אזכור של העיר דמשק; לוח שנה ובו אזכור של חגי ישראל (פסח, חנוכה). P4: דף 1r: רצף אותיות הערוך לפי האב"ד; דף 1v: על חילופי אותיות במילים על פי הקבלה; P4 עלה 2: לוח שנה ובו אזכור של חגים עבריים (המשך מ-P3, עלה 1). P5: דף 1r: פגום מאוד, רק אותיות מעטות קריאות; דף 1v: רשימה של חלק מחודשי הלוח העברי; דף 2r: תיאור של תנועות השמש (8 השורות הראשונות) ורשימה של חלק מחודשי הלוח העברי; דף 2v: שחוק מאוד. P6: דף 1r: תיאור של תופעות שמימיות; דף 1v ועלה 2: על חישוב ימי החג עם אזכור של שנה מעוברת. P7: דפים 1r-2v: אזכור של כלי נגינה בערבית ובעברית; דף 2r: אזכור של רבן גמליאל וחישוב לעניין מולד הלבנה. P8: טקסט עברי לא מזוהה. P9 recto: מתכון אלכימי הכולל שימוש בויטריול; verso: ערבית (אותיות ומילים בודדות וטקסט חלקי לא מזוהה).

מסמך משפטי בכתב ידו של הלל בן עלי. רישום בית דין. מתוארך לשנת 1395 למניין השטרות (1083/84 לספירה). המקום: פוסטאט. אבו אל-עלא עולה הלוי בן יוסף אלדמשקי ואבו זכרי יחיא הלוי בן יוסף הלוי חלוקים ביניהם על פרטי שותפות. בצד האחורי של המסמך מתועדת עדותו של עולה, ולפיה היה יחיא אמור לקבל שליש מן הרווחים לאחר ניכוי ההוצאות, בהתאם לדגם הקומנדה (שותפות מסחרית מוסלמית-ים-תיכונית), ואילו יחיא טען שהרווחים היו אמורים להתחלק שווה בשווה, וכי ההוצאות היו אמורות להיגבות מתוך תמורת המכירה. גויטיין מצביע על כך שמלבד כספי השותפות שהופקדו בידי יחיא, מסר עולה גם משלוח של סקמוניה (צמח מרפא) שהיה "בקומיסיון", מה שלדבריו מלמד ש"העסקים בכללם התנהלו במידה רבה על בסיס של אמון הדדי וידידות". מנגד, המחלוקת הנדונה כאן עוסקת בפרטים ספציפיים של השותפות, ובכלל זה מחלוקת בנוגע לשווקים האפשריים שאליהם הוסמך יחיא לנסוע (דמיאט, אלכסנדריה והמגרב); השותפות פורקה לפני נסיעתו של יחיא למגרב. ייתכן שמסמך זה היה טיוטה, לאור המחיקות הרבות שבו, והרווחים הריקים במסמך שימשו לניסיונות קולמוס בערבית שאינם קשורים לתוכנו, ככל הנראה.

מצד ראשון: מכתב מיהודה בן אהרן בן אלעמאני, שישב באלכסנדריה, אל אבו אלמג'ד מאיר בן יכין שבפוסטאט. כתוב בערבית-יהודית ומתוארך ל-23 בשבט 1208. יהודה העתיק עבור מאיר קינות ופיוטים. המכתב כולו עוסק בחילופי ידיעות ומידע מקצועי בין שני החזנים. בין השאר מסופר כי ר' עובדיה החזן מדמשק היה אמור למסור פיוטים מסוימים, אך עזב לפתע ללא הודעה מוקדמת, ועל כן יהודה שולח אותם במכתב הנוכחי (שורות 6–12 בצד הראשון). יהודה נוזף במאיר על כך ששלח לו בקשות מעורפלות מבלי לפרט את שורות הפתיחה של הפיוטים, דבר שמצנן את התלהבותו למלא את בקשותיו (שורות 12–17). כמו כן הוא מבקש ממאיר להחזיר אליו את הפתק בנוגע לנוסח הקריאה של דברים א, מד, אותו ראה יהודה בתאג' (כתר ארם צובא) (שורות 17–19). עוד הוא מעוניין לקבל ממאיר את הפתווא הקשורה לתביעה משפטית שמנהל יהודה נגד דיין אחד (שורות 20–22). הוא שואל האם עובדיה מתכנן לצאת שוב לדרך (שורות 23–24), ומסיים בדרישות שלום. לפי גויטיין, להסבר התאריך במכתב זה ובמכתב נוסף: יהודה כותב 168 ומשתמע 4800, כך שהשנה היא ד'תתקס"ח (4968). בצד השני טיוטה של שאלה משפטית בכתב יד אחר.

מכתב אל הדיין נתן (בן שלמה?) הכהן, המתואר בכינויי כבוד: "החבר המעולה הדיין המשכיל בית דין הגון..." המכתב כתוב בערבית-יהודית ומתוארך לסביבות המאה ה-12. לפי הערותיו של גויטיין, ייתכן שהשולח הוא בן דודו של הנמען, טוביה בן עלי, אך כתב היד אינו כתב ידו של טוביה. מטרת המכתב היא לבקש סיוע עבור מוסר הכתב, שהיה בעבר חוכר המסים (צ'אמן) של "הנאוֿל (דמי ההובלה) של [...]" בשֻברא דמסיס. אדם זה עזב את העיר לפני שנים, וכאשר שב הוטרד על ידי נושיו. הפרשה נראית סבוכה ומעורבים בה סלאמה אבן אלמעלם, סכום של 33 דרהמים, ברכאת אלדמשקי, חובות שלא נפרעו לדיואן, ו-3 דינרים. (גויטיין ניסה בהערותיו המצורפות להתיר את הסבך ולברר את הפרטים.) הנמען מתבקש לסייע למוסר הכתב לפנות אל "סיידנא" (אדוננו) בבקשת עזרה. השולח מציין כי "יש לנו תועלת בכך" (ולנא בה נפע). אגב, אותו ביטוי עצמו מופיע כהערת שוליים בערבית-יהודית בתעודה בכתב ערבי משנת 1507, שפרסם ד"ש ריצ'רדס במסגרת התעודות של הקראים בקהיר. בנוסף, מזכיר השולח אישה שהיא "ערומה וחסרת כול", ואולי מדובר בבת משפחה של החוכר לשעבר.

מכתב מאת מעאלי בן אבו אלח'יר אלדמשקי, השוהה בפאס, אל אביו אבו אלח'יר בן מעאלי אלדמשקי, השוהה באלמריה. המכתב כתוב בערבית-יהודית, והכתובת על גביו מופיעה הן בערבית-יהודית והן בערבית. תיארוך: סוף דצמבר 1141. השולח מדווח כי קיבל את המכתב ששלח לו אביו באמצעות ברוך, ושמח לשמוע על בריאותו התקינה. הוא מזכיר עסקאות מסחריות עם אברהים, סרור ודאוד, הכרוכות במסחר באלום (שבּ) ובאינדיגו (ניל). לאלום יש ביקוש רב בקרב תושבי אלמריה. בהמשך הוא מבקש מן הנמען לשלוח הודעה לרבי יצחק בן ברוך, שישב באלמריה, ולהשביעו. כמו כן מוזכרים הארון בן אלברג'לוני, אבו זכרי, אברהם ואברהם (שייתכן שמדובר באותו אדם), דאוד וברוך. סביר להניח שחלק מן האנשים הללו היו תושבי פאס, אך לא ניתן לזהותם על פי מקורות אחרים. עיקר עניינו של המכתב הוא חדשות על סחורות שונות שנשלחו לספרד ולמקומות אחרים, ובהן אלום, אינדיגו, זהב, נחושת, לכּה, מאזניים ומשקלות, עץ אודם ונייר. הכותב אף הזמין גלימת משי עבור אברהם, שביקש ללבוש אותה ביום חתונתו. הצירוף העקיף של הקטעים זוהה לראשונה בידי אמיר אשור.

recto: מסמך משפטי. רישום שותפות. מתוארך לפברואר 1092. נכתב בפוסטאט. המסמך הוא חלק מרישום של שותפות מסחרית בין יחיא הכהן בן שמואל ועולא הלוי בן יוסף אלדמשקי, שני המשקיעים, לבין בשארה המשוחרר. המסמך השלם מורכב משני חלקים המשלימים זה את זה. בשארה נדרש לצאת למסע לחלב ולאנטיוכיה, לרכוש שם סחורות ולמכרן בפוסטאט. ההוראות שניתנו לבשארה היו למכור אך ורק במזומן ולא לקבל אשראי. יחיא ועולא היו זכאים לשני שלישים מהרווח, לאחר שהשקיעו יחד 155 ושליש דינרים. בשארה תרם 20 דינרים והיה זכאי לשליש מהרווח וכן להחזר הוצאות הקשורות לסחורה. בשארה לא היה זכאי לקבל קצבה יומית נוספת. בשארה קיבל על עצמו את "אמונת השמיים" והסכים שלא לרמות את שותפיו. לפי השערתו של ליברמן, ייתכן שמסמך נוסף (PGPID 8366) הוא חידוש של יחסי השותפות הזו. עדים: צדקה הכהן בן דוד, יכין החזן בן אברהם ויצחק בן אלעזר. מאשרים: אברהם בן נתן, אברהם בן שמעיה החבר ושלמה בן יוסף הכהן. המסמך נכתב בכפליים ונמסר לשני המשקיעים, יחיא ועולא. נראה שבשארה, השותף הפעיל, לא קיבל עותק.

מכתב בערבית-יהודית מאת [יוסף?] הכהן בן יפתח הכהן, השוהה בתיניס, אל אבו אלעלאא צאעד בן אלמנג'א הדמשקי (אולי זהה לאבו אלעלאא צאעד בן נג'א המופיע במכתב משנת 1080). הכותב שולח ברכות לרגל החג ומדווח כי כבר נפגש עם אבו עמראן כפי שהתבקש, וזה אמר שכבר שיגר אל הנמען מכתבים משלו שבהם כל המידע שעליו לדעת. אשר להעתק התרגום — הסופר (אבו עמראן או אדם אחר?) זקוק לארבעה דרהמים נוספים. הכותב נוקט לשון התנצלות נמרצת בעניין זה. בהמשך הוא פותח בסיפורים על עסקיו הנלוזים של "הזקן". ישנן מספר מילים סבוכות, והפרטים טעונים בדיקה נוספת. ככל הנראה הזקן מינה את דודו של הכותב לסוכנו תמורת דינר אחד. אחר כך טען שאצווה מסוימת של משי נגנבה מנמל המכס (מסרוק מן אלמכס). "אין לכך כל יסוד. אילו היה הדבר אמת, האם היה בידינו חוזה זיכיון המס?" (או אולי קבלה? חג'ת אלצ'מאן) "אין מה לעשות אתו, שכן הוא אדם בלתי ניתן לתיקון". הכותב גם כתב לאבו אלמפצ'ל על האירועים הללו, אולי יש תקוה. הכותב שולח דרישת שלום לאבו אלמנא ולאבו אלמעאלי. נכתב בד' באדר.

מסמך משפטי. הסכם שותפות. תיארוך: בערך 1090 לספירה. בכתב ידו של הלל בן עלי (פעיל 1066–1108 לספירה). אדם בשם עולא ואדם בשם יחיא משחררים זה את זה משותפות. ככל הנראה מדובר באבו אלחסן יחיא בן שמואל הכהן אלבע'דאדי ובאבו אלעלא עולא בן יוסף הלוי אלדמשקי, שמשחררים זה את זה ומחדשים את שותפותם שוב ושוב במספר מסמכים בקורפוס הגניזה. עיקרו של המסמך עוסק בכינונה של שותפות מסחר למרחקים ארוכים לתקופה של שנתיים. שטר השחרור מאותה שותפות כולל את נוסח החוזה עצמו. אחד השותפים השקיע 120 דינרים, והשני 150 דינרים. שני השותפים אמורים היו לסחור באופן פעיל. הרווחים וההפסדים אמורים להתחלק בשווה. השותף הפעיל אחראי להפסדים שייגרמו בים — חריגה ממודל הקומנדה (ראו דוגמה נוספת לכך גם בצדו השני של מסמך אחר בקורפוס). בצד השני (verso) ישנם רישומים וחשבונות בכתב ערבי ובספרות יווניות/קופטיות ("הוצאות ביום ראשון: סירופ(?)... סוכר... כוס של [...]... עוף: 3...."). (המידע מבוסס על ליברמן, "תרבות של שותפות", עמ' 273–274; ועל כרטיסיית גויטיין.)

מכתב המלצה בכתב ערבי. נשלח מדמשק לשני נמענים בעלי מעמד רם ("אלמג'לסין אלסאמיין"), ככל הנראה בקהיר: "אלמג'לס אל[...]" ו"אלמג'לס אלנורי". התיארוך: אולי מן התקופה האיובית או הממלוכית. המכתב נפתח בשתי שורות של שירה. לאחר מכן מדווח השולח כי מוסר המכתב, אלחאג' אחמד מן העיר [...], מתגורר זה זמן מה בדמשק. הוא יצא למסע אל החג'אז יחד עם בדואים מבני אבן שאדי, אך כפי הנראה איבד סכום כסף ופנה בבקשת עזרה אל השלטונות. הנמענים מתבקשים לסייע לו. במכתב מצוטט חדית': "אלח'לק כלהם עיאל אללה ואחב אלח'לק אלי אללה אנפעהם לעיאלה נפע אללה במעריפה יום יחתאג' אלנאס אלי מערופהם" (כל הברואים הם בני ביתו של אללה, והאהוב על אללה מבין הברואים הוא המועיל ביותר לבני ביתו; יואיל אללה ממעשיו הטובים ביום שבו ייזדקקו האנשים לטובתם). תואר הכבוד "סיידנא" משמש לציון מספר אנשים, ובהם הנמען או הנמענים. נמסרות דרישות שלום למספר אנשים, ובהם נג'ם אלדין אלבהנסי ואיוב. בעת כתיבת המכתב נכח במקום הקאדי פח'ר אלדין אבן אבי אלמנאקב(?). דרוש עיון נוסף.

שטר שחרור משותפות. מתוארך לשנת 1091. נכתב בפוסטאט. בצד ה-verso: אברהם בן ישועה הכהן משחרר באופן בלתי הפיך את אבו אלפצ'ל/אבו אלמפצ'ל נתנאל בן יפת מכל התחייבות הקשורה בשותפות שהייתה ביניהם. אברהם רכש שני סלים של אינדיגו ומשי כהשקעה בעבור שותפיו האלכסנדרונים — המשי ניזוק במהלך המסע הראשון לפוסטאט, ואברהם מכר אותו במלואו, סילק את החשבון מול נתנאל וסיים את השותפות. בין שותפיו של אברהם נמנים גם אמו ואחותו של נתנאל (ראו שורה 23 ושורות 27–31). בצד ה-recto מופיע הסכם שותפות נוסף (שייתכן שה-verso הוא טיוטה שלו), המגלה כי אברהם הוא המשקיע (ולא השותף הפעיל) — הוא משקיע כספים אצל פרח/פרחיה הכהן, אשר מוסיף בעצמו כספים ונוטל את הסכום הכולל לדמשק כדי לייבא ממנה סחורות לפוסטאט. השותפות אמורה להימשך למשך מסע אחד בלבד לדמשק, ופרח אמור לקבל מחצית מהרווחים על השקעת אברהם וכן את כל הרווחים על השקעתו שלו עצמו. פרח אחראי לכל ההפסדים, כמקובל ב"איסקרא"(?). (המידע מתוך מאמרו של ליברמן, "A Partnership Culture", 65–66.)

שלוש עדויות בית דין לא חתומות. מקום: דמשק. תיארוך: יולי 1094 לסה"נ ומרץ 1095 לסה"נ. העדויות עוסקות בנכסים שהיו בבעלות משפחת זובעא ("הסערה"). האח הבכור היה עת'מאן בן יפת. האח השני היה מצליח בן יפת המכונה "הגזבר", כלומר היה פקיד ממשלתי. (מצליח זה ידוע גם ממגילת אביתר כאדם שגידל את דוד בן דניאל בן עזריה.) בדמשק כיהנו שני מושלים עריצים: חידרה אבן מנזו (כיהן 1063–1064) ומעלא אבן מנזו (כיהן 1068–1069). אחד מהם הפקיע את רכושו של מצליח בשכונת דאר קוזמאן (סמוך לשער המזרחי של דמשק, ברובע היהודי), ושני האחים מצליח ועת'מאן ברחו מן העיר למצרים. כעבור כעשרים וחמש שנים שב יפת בנו של מצליח לעיר הולדתו ותבע להחזיר לעצמו את הנכס שננטש בידי אביו ודודו. בינתיים נכנס דוד אחר להתגורר באחד הבתים, וחרג אל מעבר לגבול הנכס הסמוך שהיה בבעלות אשתו. הדוד עמד על כך שהעניין יובא לבתי הדין המוסלמיים, ויפת בן מצליח מעיד כאן שנאלץ לפנות לבתי הדין המוסלמיים בעל כורחו ולא מתוך רצונו. (המידע מבוסס על מהדורת גויטיין.)

מסמך משפטי. רישום בית דין מפוסטאט, מיום שלישי, ד' באב ד'תתקכ"ב (17 ביולי 1162). רישום חלקי של דיוני בית הדין של נתנאל הלוי (הגאון השישי בן משה) בעניין שותפות במסחר משי בין שמואל בן שלמה לבין (אבו) מנצור אלעזר בן יצחק אלדמשקי. שמואל בן שלמה מעיד על קיומו של הסכם שותפות, אשר קבע כי הרווחים יתחלקו ביחס של שליש מול שני שלישים, כאשר חלק הארי הולך לאלעזר. חלוקה זו תאמה פחות או יותר את גודל ההשקעה של כל אחד מהשותפים בהון השותפות: שמואל בן שלמה הביא 55 דינרים ואלעזר הביא 95 דינרים. לכל אחד מהשותפים ניתנה הזכות לעשות שימוש בנכסי השותפות. הכספים הושקעו אצל פועלים מקומיים בערים שונות בדלתת הנילוס (סמנוד ואלמחלה), וכן בהשקעות למרחקים ארוכים יותר, כגון בצור. הרישום אינו עוסק בסכסוך בין השותפים, אלא ברובו בפירוט המכירות, ההשקעות והרווחים של השותפות. כל אחד מהשותפים מעיד על עסקאות והפקדות; ככל הנראה, השותפים לא בטחו זה בזה "כשני עדים כשרים", ולכן נדרשה עדות ישירה על חשבונות השותפות.

מכתב מאת כותב לא ידוע בדמשק אל אבו אלחסן בחלב. בכתב ערבי. הכותב מדווח שאחיו אסמאעיל הגיע לעכו, ומשם נסעו יחד לדמשק, שם שהו בחגים בביתו של הלאל. אם יגיעו אליהם חדשות טובות מחלב, הם יסעו לחלב, אך עד עתה החדשות מחלב היו רעות (שורות 7 ו-13), והם משגשגים בדמשק. המרחק בין דמשק לחלב הוא עשרים ימי מסע. מוזכר אבן מפצ'ל. שלוש השורות הבאות עוסקות בדבש שהכותב הפקיד אצל אבו אלחסן. לא ברור לחלוטין מה הוא רוצה. הוא מציין שהוא תובע ממנו את הדבש או את תמורתו (פאנני מטאלבך בה). הוא גם כותב שכוונתו הייתה שהנמען יסתיר אותו (אן תסתתר בה), ואם הנמען לא הצליח לעשות זאת (ואן מן חית' אן לא וקע סתרה), הכותב לא יזכה אותו על כך (מא אחתסב לך מנה). הוא מפציר בנמען לדאוג לנער עד שהכותב והלאל יוכלו לבוא לקחתו או עד שיוכלו לשלוח מישהו אחר להביאו. הם התעכבו בשל "הפחד מן המים" — אולי מעונת הגשמים? הלאל שולח דרישת שלום לאביו ולדודתו מצד אביו ולבניה. בהמשך נוספה תוספת המציינת שהרומי (הביזנטי) נפטר.

מכתב מאת הגאון שלמה בן יהודה (כיהן בשנים 1025–1051), הנמצא ברמלה, אל בנו אבו אסחאק אברהם, השוהה בצור או בדמשק (שלמה אינו יודע באיזו מן הערים נמצא בנו, ולכן הוא דואג שהמכתב יגיע לאברהם בכל מקרה). בערבית-יהודית. תאריך: 27 ביוני 1033, לפי הערכת גיל. שלמה נסע מירושלים לרמלה כדי לראות את בתו, לאחר שילדה בן בלידה מוקדמת בחודש השביעי. בתחילה נראה היה שהתינוק ישרוד ("כאנת עלאמתה כ'יר"), אך הוא נפטר זמן קצר לאחר מכן (שו' 4–6). בתו של שלמה עודנה חולה וסובלת מקדחת לסירוגין (שו' 19, שם יש להבין כנראה את המילה "נובה" במשמעותה הטכנית של התקף תקופתי), אך כנראה אין סכנה ממשית במצבה, שכן שלמה מתכנן לשוב לירושלים בעוד יומיים. שלמה שלח קודם לכן שני מכתבים זהים בתוכנם: עותק אחד שלח לצור, על מנת שיועבר משם לדמשק, ועותק נוסף מסר לידי מוסלמי דמשקאי בפונדק של אבו מוסא ברמלה, אשר היה אמור להעבירו לר' משה החבר (שו' 6–10). חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין וחלקו על גיל.

מכתב מאת אלמפרّג' בן אלחסין אל אביו אסמאעיל(?). חלק מהמכתב עוסק בפיקדון (ודאעה, שורה 8). מוזכרים מסע לדמשק (שורות 10–11) וסכנת הדרכים (שורה 13). רובו המכריע של המכתב הארוך הזה מורכב מדרישות שלום. רבים מהשמות מקדימים בכינוי הכבוד "אלחאג'ב", אשר יחד עם כתב היד והניסוחים האופייניים מתארך את המכתב לתקופה הממלוכית. בין האנשים המוזכרים: סהל; אבו אלח'יר עומר בן ח'מיס(?); אלצביّה ודאיתהא ובנת דאיתהא וזוג' בנת דאיתהא (הנערה ואומנתה ובת אומנתה ובעל בת אומנתה); ת'אבת בן נזאר אלבזّאז; אבן אבו סעיד. הכותב מבקש מאביו לדאוג לאותה נערה (אלצביّה) ואומר: "ולא תקטעונהא מן ברّכם ומן אלמסאלה ענהא פמא בקי לי ענדכם גירהא ולו כאנת טלעת אלמעישה..." (אל תמנעו ממנה את חסדכם ואת השאלה לשלומה, שכן לא נותר לי אצלכם זולתה, ואפילו אם עלו מחירי המחיה...). מוזכרים גם אבו אלת'נאء אלתאג'ר אלבגדאדי, ואנשים רבים נוספים בצד ב'. דרוש עיון נוסף. צירוף: אלן אלבאום.

פתק לא רשמי הממוען לאדם בשם יוסף. תיארוך: בערך 1210 לסה"נ (לפי גויטיין). ייתכן שכתב היד מזוהה. (1) אבו אלרצ'א אלות'יק מחזיק בייפוי כוח מאבו אלבהאא' אלדמשקי בנוגע לבדים (קֻמאש), כנגד ת'קה אלדמשקי, ובפרט הוא דורש מטרף (צעיף משי) חדש, שיינתן כמשכון. הנמען יוסף אמור להלוות להם 40 דרהם. כעת הכול ממתינים שהנמען יקדים להם את אותם 40 דרהם וייקח לעצמו את החזקה בצעיף. (2) על הנמען לקבל מאבו עלי עותק של מסכת עבודה זרה (או את תמורתה בכסף), ולמסור לו את מה שהשולח הזכיר בעניין אבו זכרי והצימוקים. (3) הנמען מתבקש להיפגש עם אבו אלמחאסן בן סת ע'זאל ולשאול לשלומה של סת ע'זאל. השולח מעוניין לדעת היכן היא מתגוררת כדי שיוכל ללכת לשם ולשאול בשלומה. כמו כן הוא מבקש להתאכסן בביתו של אבו אלמחאסן יחד עם חבר. השימוש בכינויי הגוף בקטע זה מעט מסובך, ולא ברור לחלוטין אם אבו אלמחאסן וסת ע'זאל גרים יחד או לא. (המידע נלקח בעיקר מכרטיס המפתח של גויטיין.)

מכתב מאדם בשם אלישע אל אישיות נכבדה הנושאת את התואר "הרב המובהק הפטיש החזק... דגל הרבנים הרב הגדול בישראל רבנו משה אב בית דין שלכל ישראל". גויטיין זיהה תחילה את הנמען כרבי משה בן מימון (1204-1168), אך הציע גם, על סמך שיקולים פליאוגרפיים, שסביר יותר שהמכתב מתוארך לאמצע המאה ה-13. שאלת זהות הנמען נדונה אצל פרידמן וגויטיין, שם מציין פרידמן כי הרמב"ם דחה במפורסם את התארים "ראש ישיבה" ו"אב בית דין" וכינה אותם "פטומי שמא בעלמא" (בהתייחסות לבבא מציעא ס"ו ע"א). השולח מאשר את קבלת מכתבו של הנמען (חצרת משרפת סידי) שבו דיווח הנמען על נתינת צדקה לתלמיד החכם אברהם בן יוסף אלסקלי (הסיציליאני) בנוכחות הנגיד (עובדה זו מוכיחה שהנמען עצמו אינו הנגיד). כן מוזכרים קהילת דמשק והעובדה שדבר מן הכספים שהובטחו לא התקבל. השולח מזכיר ייפוי כוח ומתחנן בפני הנמען "להתאמץ לשחרר את כספם של העניים הללו". השורות האחרונות של המכתב קרועות ברובן.

מכתב מאת הרופא אבו זכרי, השוהה בירושלים, אל אביו אליהו הדיין בפוסטאט. אבו זכרי מדווח כי אדוניו, הנסיכים אלמלכ אלעזיז ואלמלכ אלמעט'ם, צרים על דמשק, וכי לא הצליח להגיע אליהם כדי לבקש חופשה. הכותב מציין שלמרות שהוא עצמו חולה, הוא מבקר בארמון השולטן יום כן ויום לא. במכתב יש גם אזכור של "חברינו בקוץ". הכותב כותב לאביו: "אל תשלח לי את הבקיאר (אולי בגד עשוי שיער עיזים?), כי איני חש בטוב, ואני חושב כיצד יעלה גורלך לאחר מותי. כמה נורא יהיה לקבל את בגדך עטוף באריזת החייט, מבלי שנפתח! מאז שעזבת, לא היה לי אפילו שבוע אחד של בריאות תקינה. באשר לרטיות העיניים (קולירייה) ולציוד שביקשת, לא הצלחתי לטפל בכך, מפני שאני חולה. אני מבלה את החורף בירושלים, מכיוון שהצבא נמצא בדמשק, ואני תקוע כאן, ואיני יכול לעזוב ללא פקודה מן השולטן." בשולי הימני העליון של הצד הקדמי מופיע ניסיון קולמוס מאוחר יותר (ששלל), שאין לו קשר לתעודה.

מכתב בעברית מאת יצחק בן זרחיה המכונה פאריול (?), רופא, אל אברהם תלמיד (המוכר ממכתבים נוספים, פעיל בסביבות שנת 1600). החלק הראשון של המכתב עוסק בענייני מסחר. הכותב מספר שביקש לעיין בכמה ספרים, אך מוכר הספרים סירב להתיר את אגדם. בהמשך הוא מבקש מהנמען להשגיח ולחנוך את ר' דוד הכהן, השוהה בדמשק ובידיו 200 מטבעות זהב שאותם הוא מבקש להמיר בזהב וכסף אחרים. החלק השני של המכתב נושא מסר עבור אל-שייח' ע'אזי, שהפקיד את אשתו בידי הכותב כדי שירפא אותה ממחלתה. בזכות התרופות ששלח הבעל ואחרות שהכותב אסף, הריפוי צלח — פניה החלימו לחלוטין, וגם רגליה, ברוך השם. "אנא הזכר לו לשלוח לי מתנה הוגנת, דבר ראוי. באמת זה תשעה חודשים שלא ראיתי את ביתי (או: אשתי). עתה, לקראת פורים, הפצירו בי לבוא, אך החולה, אשתו, לא רצתה להניח לי ללכת, ולא יכולתי לפעול נגד רצונה. העתק עבורו את הדברים הללו...". המידע מבוסס על מהדורת אברהם דוד.

מכתב הממוען לדיין ר' ישועה בפוסטאט. ייתכן ששם השולח קריא: [...] אל-[אסכנ?]דראני בן אברהים. השולח מבקש מהנמען לסייע לו להיפטר מאשתו, שאליה כבר שלח את גט הגירושין, אך הוא זקוק לאישור רשמי שהגט אכן התקבל בידיה לפני שיוּתר לו להינשא לאישה אחרת (על כך ראו פרידמן, Polygyny, 241). השולח כותב: שמעתי שהיא נמצאת בפוסטאט ושהגט הגיע אליה, אך לא שלחת לי תשובה. אל תזניח את הקטן (כלומר, ילדו של הכותב) ואל תניח לו לרדת לאלכסנדריה. ייתן האל ויעשה עמה כפי שעשתה היא. היא הפרידה ביני לבין בני. אם יש גן עדן — הוא דמשק. שמעתי שבנו של ר' משה הגיע לירושלים. באמונתך באלוהים! אל תקשיב לה, כי [או: בטענה ש] היא תבוא אל ארצות סוריה (בלאד אל-שאם). שכן היא שברה אותי והתישה אותי, ונהגה כשוטה (תבלדת) בארץ (פי אל-בלד). נשבע אני שאני חולה כבר 30 ימים..." התרגום מבוסס על תרגומו של עודד צינגר במאמר "אם יש גן עדן, הוא דמשק" (2012).

עתירה (רקעה) המופנית אל סולטאן איובי מאת רופא יהודי. וזה לשון העתירה בתרגומו של ג'פרי ח'אן: "העבד מכארם בן אסחאק, הרופא. בשם האל הרחמן והרחום. (העבד) מנשק את האדמה ומדווח כי הוא רופא מיומן ובעל יכולת במקצוע הרפואה. שני הרופאים של אדוננו הסולטאן, אל-רשיד אל-דמשקי ואל-רשיד אבו חֻלַיְקַה, מעידים על מצוינות ידיעותיו של העבד במקצוע זה. הוא מגיש בקשה לפני אדוננו הסולטאן, ירבה האל את ניצחונו, שיוענק לו יתרת משכורתו של אל-אסעד, הרופא בבית החולים של קהיר, היינו שלושה דינרים בכל חודש, (שישולמו) לעבד כדי שיעסוק בטיפול בחולים, ותתקבל תפילתו (של העבד) [למען] אדוננו הסולטאן. החלטתו (של הסולטאן) נשגבה. השבח לאל לבדו וברכותיו [על אדוננו] מוחמד ומשפחתו, ויושיעם." ראו תגית להפניה למסמכים נוספים הקשורים במכארם בן אסחאק. כמו כן נכלל המסמך ברשימת מסמכי "אנשי הרפואה" שבעיזבונו של גויטיין.

דף כפול מתוך פנקס בית דין. תיארוך: אחת הרשומות נושאת את התאריך שבט אתתי"א לשטרות, היינו ינואר 1100. בארבעת העמודים נרשמו ארבעה מקרים שונים בארבע כתבי יד שונים. פרטי כל אחד מהמקרים קשים לפענוח בשל מצב השתמרות גרוע. 1. אדם בשם (אבו אל-)חסן בן יעקב אל-אאמדי מתבקש למסור מספר כתבי יד של המקרא ליהודה בן חיים המלמד. 2. עניין הנוגע לבגדים שנשלחו מסיציליה לדמיאט ומשם לתימן. הצדדים המעורבים הם שלם, תקווה, צדקה אל-דמשקי, חוסיין, ואבן מסעוד. חתומים: יצחק בן שמואל ואברהם בן שמעיה. 3. מינוי שליח בעניין מסחרי. מוזכרים אבו אל-פצ'ל, צאלח בן משולם, וסכום של 6 דינרים. רשומה זו נושאת את התאריך י"ז בשבט אתתי"א לשטרות. חתום: יצחק בן שמואל. 4. אחת הרשומות כוללת עדות של [...] הדיין בן נתן אב הישיבה אודות מסירת גט. מעורב בעניין אלעזר בן שלמה. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיס הקטלוג של גויטיין.)

טיוטות של מסמכים, פרי עטם של מבורך בן נתן בן שמואל וסופרים נוספים. תיארוך: 1159 לספירה, על פי התאריך הנזכר ברשומה הראשונה בתמונה השלישית (סיון אלף ת"ע לשטרות). כולל חוזה מכר של שפחה מוסלמית בשם צַיְד, תמורת 19 וחצי דינרים; חוזה שותפות בין ח'לף בן שמואל לבין ברכאת בן מוסא בן מסכּה; צוואה של אדם גוסס המבקש מאחיו לאפשר לבתו לדור עמו ולדאוג לרכושה; שטרי אירוסין; רשימת הוצאות הלוויה של מבארכ בן אבו אלמנא אלדמשקי, ועוד. נזכרים במסמך: אבו אלסרור הרופא, ססון הלוי, אבו עלי, אבו סעיד חלפון בן עלי הלוי הצבּע, מפצ'ל בן אבו סעד, תמים בן אבו אלפרג', חיה בן יצחק, אפרים בן משולם, אבו נצר בן סעיד, אלעזר בן עמרם בן אבו אלפרג', עמראן בן מבורך, שלה בן יעקב, מסכּה ברכות בן אברהם החבר, מכּארם הפרנס, אבו אלחסן כהן בן צאלח, אבו סעד (המכונה אבן אל[..]ט), יהודה בן שלמה ושלמה הלוי בן שמואל.

רקטו (שימוש משני): רשימת מצאי של שטרות משפטיים בערבית-יהודית. נזכרים בה יורשיו של ברכאת; אישה ובקאא היתומה בתו של בניאם אלמליג'י; אלמנתו של אבו אלסרור אחיו של אל-[...]; היתומה בתו של אבו אלמעא[...]; קרובת משפחה של אבן אלשלישי, אשתו של אבו [...]; כתובתה של מליחה בת [מע?]אלי אבן אלדהקאן אשתו של [...]; שטר שבו מישהו מעניק מתנה לאשתו ולבנותיו; צוואתו של יעקוב; רֶסקריפט שלטוני (תוקיע) הנוגע ככל הנראה לזכותם של היהודים לנהל בעצמם את דיני הירושה שלהם (תוקיע בחמל אליהוד עלי מוא[ר]יתהם); פתווה מ-[...]; עניין הקשור באלד'בّאח ובסכום של 14 דינרים; שטר עבור "דודתי מצד אבי" כנגד בעלה אבו מ-[...]; שטר נוסף הקשור באבן ח'ציב ובמעאלי אבן אסד (ייתכן שמדובר בסוחר הנודע שמואל בן יהודה שפעל באמצע המאה ה-12); וצוואתו של מבארכ אלדמשקי. בוורסו מופיע מסמך משפטי בכתב ערבי (ראו רישום נפרד).

איגרת מאת פרחיה בן יוסף יג'ו, השוהה באלמחלה, אל אבו אלפח'ר סעדיה בן אברהם אבן אלאמשאטי בפוסטאט. תיארוך: 1161–1172. פרחיה מביע את שמחתו לשמע ההידיעה שבני משפחתו של אבו אלפח'ר אשר היו חולים החלימו, ומשום כך הוא פותח את האיגרת בפסוק מדברים ז, טו: "וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי". פרחיה ממונה על הפיקוח על ייצור גבינה כשרה ונתקל בקשיים בעבודתו: "כבר אבדתי מן הגבינה ונבוכתי מה אעשה". הוא כותב כי היה רוצה לנסוע לסיציליה או לדמשק (אלשאם), אך מכיוון ש"הקטנה" (בת דודתו ואשתו, סת אלדאר) כבר בגרה ו"אין לה איש בעולם מלבד האל" (כלומר, אביה כבר מת) — אין הוא יכול לעשות זאת. פרחיה מודה לאבו אלפח'ר על נדיבותו כלפי אחיו שמואל, ומבקש ממנו לסייע לשכנע את שמואל לבוא לעירו של פרחיה, שם תקבל אותו הקהילה כמלמד תינוקות בשכר של 20 דרהם בשבוע בתוספת מתנות ותשורות (נואפל) — שכר נדיב למלמד.

מסמך פיסקלי/קבלה בכתב ערבי. מתוארך ב-5 במוחרם 735 לה' = 5 בספטמבר 1334. עוסק במסי הגולגולת (ג'אליה) של יהודי דמשק (?) (בִּאלְ-שאם אלמַחְרוּס). הטקסט נקרא בערך כך: وصل الى بيت المال المعمور خامس المحرم سنة خمسة وثلاثين وسبعمائة واقام به ابو سعد اليهودي ابي(؟) سليمان من جوالي اليهود بالشام(؟) المحروس — כלומר, סכום הגיע לבית המאל המבורך בחמישי במוחרם שנת 735, ושילם אותו אבו סעד היהודי בן (?) סלימאן ממסי הגולגולת של היהודים בשאם המבורכת. מתחת לטקסט מופיעות רישומיות, ככל הנראה של סכומי הכסף שהתקבלו. בתחתית המסמך, הפוך, נראה משהו הדומה לעַלאמה ולטיוטה של אותו טקסט עצמו (וַצַלַ אִלא בית אלמאל...). בצד הרקטו מופיעה גם רשימת שמות בכתב ערבי וגם בכתב יהודי-ערבי, מלוּוה בסכומי כסף (למשל בפילסים), שאולי קשורה לוורסו — ייתכן שאלו הם היהודים שמסי הגולגולת שלהם מתועדים בקבלה.

מכתב מאת רב שלמה בן יהודה, גאון ארץ ישראל, אל סהלאן בן אברהם בפוסטאט, בערך משנת 1030, העוסק בסכסוך המתמשך בין הרבנים לקראים. בין יתר הדברים, מדווח הגאון על תוצאות הבקשה לשחרור שני חברי הישיבה שנכלאו: "ביקשתם השתדלות מלפני המלכות ומן הרוזן, יחיו לעד, בעניין שחרור האסירים, יוציאם האל לאורה. קיווינו לשחרורם מחושך וצלמוות ולפיתוח מוסרותיהם, אך הנה הגיעו כתבים מדמשק [המודיעים] כי הם עדיין כלואים, אם כי הוסרו מעליהם השלשלאות והעולים. עם זאת, שובי הכלא מענים אותם מדי יום, והם סובלים. ישלח מלך הכבוד את דברו, ירפאם ויוציאם לאורה, ויבואו [פקידי השלטון] לראות בצדקתם". המכתב מספק עדות חיה למצוקת האסירים, להתערבות הקהילה היהודית בפוסטאט אצל החליפה והווזיר למענם, ולמעורבות מנהיגות הישיבה הארץ-ישראלית בעניינים אלו, על רקע המתחים בין הרבנים לקראים בתקופה זו.

מכתב מסעדאן בן ת'אבת אלבע'דאדי הלוי, באלכסנדריה, אל חלפון בן נתנאל הלוי, בפוסטאט. בערבית-יהודית. מתוארך לסביבות שנת 1135 לסה"נ. גויטיין זיהה את שולח המכתב על פי כתב ידו (זיהוי המתחזק גם מתוך תוכנו של מכתב נוסף). ככל הנראה שלח סעדאן אל חלפון משלוח של פנינים. הוא מתלונן על תכניתו של חלפון לנסוע אל דמשק דרך היבשה ולא בספינה מאלכסנדריה, שכן סעדאן ציפה כי השניים ייפגשו שם, וכי חלפון ישלם לו את כל החוב שחב לו אחיו של חלפון, אבו עלי יחזקאל, או לפחות חלק ממנו. חלפון כבר תיאר לסעדאן את מחלתו הקשה של יחזקאל. לדברי סעדאן, פיקדון המשי שהפקיד אצלו חלפון אינו מספיק לכיסוי החוב. גויטיין מעיר כי "הסגנון היפה הרווי בנימוסי דרך ארץ, אף כאשר הכותב מתלונן על עוול שנגרם לו, מזכיר את האיגרות הספרדיות, ואין ספק כי הרגלי הכתיבה שרכש סעדאן בעת שהותו בספרד דבקו בו".

עדות משפטית קראית (זכרון עדות) מתאריך כ' אדר ה'תמ"ב (1682), שנכתבה ונחתמה על ידי אברהם הרופא בן צעיר, אחד השליחים שנשלחו מירושלים עם הבשורה על יבול השעורים (אביב), יחד עם מרדכי בן חיים הכהן. מאחר שהשעורים הבשילו לחלוטין, השנה הקרובה — שהיא שנה מעוברת אצל הרבנים — לא תעובר אצל הקראים. השליחים נשלחו הן לדמשק והן לקהיר/פוסטאט. הכותב מציין כי לראשונה "מזה זמן רב" משמעות הדבר שלוחות הזמנים של הרבנים ושל ה"ערלים" (נוצרים מערביים? מוסלמים?) חופפים, ואילו לוחות הזמנים של הקראים, הפרנקים והמרונים חופפים ביניהם. המונח "ערלים" מתייחס בדרך כלל בתעודות גניזה קודמות לנוצרים, אך בהקשר זה ה"ערלים" מנוגדים לפרנקים ולמרונים, ולכן הכותב מבחין ככל הנראה בין נוצרים מערביים למזרחיים, או בין נוצרים למוסלמים. הקלף שימש שנית בצד הרקטו לכתיבת פיוט.

מכתב מאת עלי בן יחזקאל הכהן, השוהה בירושלים, אל הפרנס עלי בן חיים הכהן (המכונה גם אבו אלחסן עלון בן יעיש) בפוסטאט. השולח מדווח כי ביום הושענא הטיל חרם על כל מי שחייב כסף לאבן אלחג'אזיה, וכן על כל מי שלקח קבלות או מסמכים רשמיים או פנה לשלטונות וגרם להם נזק. באשר לייפוי הכוח הממנה את אבן אלחֻלַיבּי כסוכן (שליח), השולח מצוי עמו בסכסוך משפטי בפני סיידנא הנשיא. הסוכן הזה טוען כי הוא חייב לקבוצה של ילדים רק את הכספים שהתקבלו ממכירת מכל של חרובי שנבר (כִיאר שנבר, קסיה פיסטולה), וכי שילם זאת לעמראן כששהה במצרים. הוסכם ביניהם כי הסוכן ירד לרמלה כדי לבדוק את פנקסו (יכשׁף דפתרה), ולאחר מכן ייפגשו שוב בישיבה בפני אב בית הדין. הדיון מתעכב רק משום שסיידנא יצא לדמשק. זוהי גם הסיבה לכך שטרם נענתה השאלה ההלכתית ששלח אלשיח' אלזג'אג'.

שימוש משני: שני קטעים מתוך רשימה של אנשים, רובם בעלי מלאכה או זרים (גויטיין משער שמדובר באנשים שעבורם שולם — או שהיה אמור להשתלם — מס הגולגולת). כמה מן השמות מוקדמים במילה "צח'ה" ("שולם"). כל שם מסתיים גם בקו הנמשך עד לסוף הטור, ייתכן לציון שהתשלום בוצע. רבים מן האנשים המופיעים ברשימה נושאים כינויים המעידים על מקום מוצאם, ובהם בגדאד, אאמד (שבעיראק), חלב, דמשק, טבריה, עזה וסיציליה, או על מקצועם — בהם סבּל, אורז, שומר לילה, צבּע, יצרן סבון ופסיפסאי. תעתיק של מארק כהן להלפר 465 מובא להלן. בין השמות המופיעים בקטע: נטירא בן יוסף אלנאטור (השומר); נחום בן ח'לף; [...] בן בקאא בן זהיר; נסים בן סהלאן; [...] בן אסחאק עכאוי; והבּאן בן [...]; והב בן אבראהים אלמוצלי. אותו סופר וחלק מן השמות זהים לאלה המופיעים בקטע מקביל.

חוזה אירוסין (שידוכין), טיוטה, מאוחר. נראה שיש על המסמך חותם מהתקופה העות'מאנית. החתן: משה בן יהודה. הכלה: סעאדת בת אברהם דֻכַּאן (או דַכַּאן?), בתולה. התנאים שהוסכמו בין החתן לאבי הכלה הם כדלקמן. מוהר מוקדם: 5 פרחים (ונציאניים). מוהר מאוחר (הנקרא קושעאן/qushan): 5 פרחים. מעשה ידיה שלו, והוא מחויב לספק לה את כסותה. ישנה תניית מונוגמיה (אלא אם כן יחיו 10 שנים ללא ילד). הנישואין יתקיימו לפני חג השבועות, ואם לא — ייקבע קנס של 4 פרחים. דמשק מוזכרת במסמך, ואולי זהו המקום שבו התגוררו. על הנייר ישנם מספר ניסיונות קולמוס של אותו מסמך עצמו, וכן התחלה של רישום למסמכים אחרים: (1) דוניה ריינה אלמנתו של יצחק ראובן קיבלה 60 פרחים מכתובתה. (2) ומסמך נוסף הקשור לנישואין, חתן: משה בן אברהם, כלה: קמר.

מסמך משפטי. מתוארך ליום שלישי, י"ג בתשרי א'תקס"ד למניין השטרות = 17 בספטמבר 1252. חתום בידי אפרים בן שמואל המלמד. במסמך נאמר כי נסים בן שר שלום הלוי, יליד דמשק המתגורר במצרים, נמצא אשם בכך שהעליב, קילל והיכה את אשתו סתית בת טוביה, והופעל עליו לחץ לגרשה. לאחר שהבטיח לתקן את דרכיו — וזאת לאחר שכבר נכתבו השורות הראשונות של הגט בצדו האחורי של המסמך — לא הושלם הגירושין בפועל. עם זאת, נקבע שאם תיסוג עדותו של אדם אחד בלבד, הוא מחריז בן טהור הלוי החזן, די יהיה בעדות זו כשלעצמה כדי להוכיח את אשמתו, ואז יהיה עליו לגרש את אשתו ולשלם לה 70 דינרים המגיעים לה על פי הכתובה. כמו כן מונה אדם מסוים שתפקידו לשמש עד יעיל נגדו במקרה שיחזור להתנהגותו הרעה. (המידע מבוסס על רשימותיו של גויטיין.)

מכתב מיצחק בן שמחה הלוי אלנישאבורי אל אבו אלעלאא צאעד, המכונה גם עֻלּא בן יוסף הלוי אלדמשקי. כתוב בערבית-יהודית. תיארוך: בערך שנת 1100 לסה"נ. השולח מביע דאגה מהיעדר מכתבים מהנמען. הוא שלח סחורות באמצעות אבו זכרי יחיא אלפאסי. הוא שמע שהנמען הגיע בשלום (לפוסטאט?) יחד עם קבוצה של סוחרים נוספים, במכתב שקיבל מאבו אלפרג' הבה אלחמוי (מכתבו נמסר על ידי והב, קרובו של נחריר). החלק התחתון של המכתב חסר. בצד האחורי (verso) ישנם רישומי חשבונות בכתב ערבי ובספרות יווניות/קופטיות, ובהם מוזכרים בין השאר פירות המילה הסורית (לסאן עצפור), ציפורן, זעפרן וסוכר. בגניזה נשתמרו כמה מכתבים נוספים מיצחק אל עֻלּא, למשל מכתב שבו יצחק מבקש מעֻלּא לדאוג לפרנסת משפחתו של אלחמוי בעת היעדרו לצורכי מסחר.

מכתב בערבית-יהודית. תיארוך: כנראה ראשית המאה ה-13. הכותב מתלונן על כך שהראיס אינו סומך עליו למסור עבורו מכתבים, ולכן הוא מסר את המכתבים לר' יוסף שיביאם ליעדם, אך זה איבד אותם. הכותב אזר אומץ וכתב לרבנו אברהם ול'חבר' בעניין זה, אך לא קיבל תשובה מ'מג'לסו' (מושבו/חצרו), ועל כן הוא כותב את המכתב הנוכחי. בצד השני (verso) הוא דן בעניינה של אישה (אשתו?), בתו של בו סעד בן מקדונסה (אחד מבני מקדונסה מוזכר גם בקטע אחר). בעלה שלח לה גט מדמשק באמצעות מֻט'פר. לאחר מכן היא נישאה מחדש בפֻוּוה ליוסף בן אל-יקטין. "ותכלית מכתבך לר' משה (או: לדמשק?) היא שאולי תוכל למסור לו פסק הלכה בעניין הנישואין (מחדש)". הסיפור מבלבל וכנראה היה מתבהר מן החלק החסר של המכתב. בשולי המכתב מוזכר אבו זכרי.

חלקו התחתון של מכתב מאת אדם לא־מזוהה, השוהה בדמשק, אל קרובת משפחה שלו במצרים. בערבית יהודית. בצד הפנים מופיעות הוראות מפורטות באשר לדרך שבה יש לשלוח את מכתב התנחומים בעקבות מות אביו של השולח: "לבלביס (אבלביס!), אל החבר אבו אלוחש, שיעביר אותו לדמשק, לסוק אלצאע'ה (סוק אלסארה(!)), אל מכארם בן אברהים אלעג'מי או אל סרור. הסבירי בו את כל מה שעבר עליך (או אולי: את כל מה שתקף אותך [מרוב צער]). ומסרי בברכה לאבו אלבהאא' בן אלמעלם ולאביו". בצד הגב (שנראה כתוב באותו כתב יד, אך הדיו וגודל האותיות נראים שונים), השולח מזכיר שוב את אבו אלוחש החבר (מאוית הן אבו אלוחש והן אבו אלוחס); 15 דרהם; משהו על החג ועל הנסיעה "לכאן"; ושהוא שלח לה דינר מצרי אחד, שאבו אלוחש יעביר אליה.

מכתב בערבית-יהודית. שריד (החלק הימני התחתון של הדף). מוזכרים בו תשלום של עשרה דינרים למישהו; [אבו] אל-חסן וקליוב; השולח שמתלונן על עייפותו ממשהו (קד קלת נהצתי מן מא); אדם מדמשק (אלדמשקי); "נשיקת העיניים" של מישהו; ובן דודו (אבן עם) אבו אל-וחש. ציטוטים נבחרים מן המכתב: ואשארתה באנני . . . ודפעת לה עשרה . . . אל . . . מן קליוב . . . קד קלת נהצתי מן מא . . . ען אלספר אלבעיד ואלקריב . . . ענדה ואיש מא כאן וצל . . . אלדמשקי פהו רגל . . . תרפהני ותוצל . . . ואן סנח חאגה או . . . ואנא אקבל עיני . . . אלאולאד ומן תחוטה [ענאיתך] . . . בן עמי אבו אלוחש . . . ענאיתה . . . סאדס . . . . צדו האחורי של הדף שימש בשנית לכתיבת מרשם רפואי (להכנת מעג'ון/משחה) בכתב ערבי.

פנקס בית דין בכתב ידו של חלפון בן מנשה הלוי. דף 1v: שתי רשומות. מקום: פוסטאט. שתיהן מתוארכות ליום שלישי, ב' באב א'תל"ח לשטרות = 12 ביולי 1127. (1) הפרנס אבו עלי בן מצליח וח'לף בן אברהים אלפקאעי מעידים כי סתונה בת אבו אלרצ'א אבן חדידה, אשתו של אבו סעד אלזג'אג', מינתה את אברהם בן אהרן(?) הכהן כבא־כוחה (מורשה) לתבוע את אחיה אבו אלמפצ'ל. גם בעלה אבו סעד התייצב ו"חתם לה" על ייפוי הכוח הזה. חתומים: אברהם בן שמעיה החבר; יצחק בן שמואל הספרדי; וחלפון בן מנשה. (2) פצ'אאל בן סלאמה מודה כי קיבל 2.75 דינרים מבאקי בן טיב, וכי הוא יעביר 1.75 דינרים לאמו ודינר אחד לאדם אחר. הוא לא ישוחרר מאחריותו עד שתגיע הוכחת קבלה מדמשק. חתומים: אברהם בן שמעיה ויצחק בן שמואל.

מכתב בכתב ערבי. שריד (החלק התחתון בלבד). תיארוך: ייתכן מהתקופה האיובית, על סמך שמות ותארים אופייניים, אך זו השערה בלבד. אותיות האלף, הלאם וה-ابي מסוגננות במיוחד, עם לולאות ארוכות מימין לקו האנכי. במקום שבו השריד מתחיל, השולח מברך שני אנשים (ادام الله عزهما). מוזכרים: "עת מסעו לדמשק" (وقت سيره الى دمشق); אדם בשם צאפי(?); אבו זכרי יחיא; אלשיח' אבו אלפצ'ל; דרישות שלום לאבו אלעלאא; ל[...]; לאבו יעקוב יוסף; לאבו עלי אסמאעיל; ולאבו אלפרג' אלמקדסי. אחת מהבקשות במכתב היא שהשולח ו/או חברו (רפיק) אבו זכרי יחיא יורשו להצטרף לשיירת המסע של הנמען או של מישהו אחר. נדרשת בחינה נוספת כדי להבין את תוכן המכתב לעומקו. בצד האחורי מופיע תרגום ארמי לירמיהו א':יז–יט.

מכתב מאת כותב אנונימי בירושלים אל אדם בשם אלעזר, ככל הנראה מן המאה השש-עשרה. הכותב נראה כמי שמשתוקק באמת לנסוע אל מקום מושבו של הנמען (פוסטאט?). תחילה שהה בדמשק, "ולא הניחו לי לצאת. אינני רוצה לספר לך את כל הכבוד שחלקו לי." בשל הקושי לעזוב, נקט "תחבולה" וסיפר להם שברצונו לפקוד את כל קברי הצדיקים בארץ ישראל, וכך יצא וחבורתו עברה בארץ מדן ועד באר שבע. לאחר מכן הגיע לירושלים, ושם שוב מסרבת הקהילה הספרדית להניח לו ללכת. "רוצים הם לתפוס אותי כדי שאדרוש בפניהם בכל שבת. האם בשביל זה ברחתי מדמשק? והנה אלה האחרים תופסים אותי, ואינני רוצה להישאר עמם." הסיכום מבוסס על שעתוקו של אברהם דוד, אשר קורא את המשפט "ברחתי מדמשק בשביל זה" כאמירה כנה.

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה (פעיל בשנים 1100–1138 לסה"נ). שריד (הצד השמאלי בלבד). מקום: פוסטאט. תיארוך: בקירוב 1128–1138 לסה"נ, על סמך שנות פעילותם של חלפון בן מנשה ושל נתן בן שמואל החבר (שניהם חתומים על המסמך). במסמך נכרת הסכם שותפות בין אבו זכרי בן יוסף הכהן לבין החבר ברכות בן אהרן הכהן הג'לילי, ולפיו ברכות ישמש כסוכן ויוביל סחורה לדמשק. על המסמך חתום נתן בן שמואל החבר (פעיל בשנים 1128–1164), והוא אושרר בידי [...] בן נתן החבר, חלפון בן יוסף הכהן, נתן בן שמואל, אברהם בן שמעיה וחלפון בן מנשה. ייתכן שאבו זכרי הנזכר במסמך זה זהה לאבו זכרי יהודה בן יוסף הכהן המופיע בהסכם שותפות אחר. (המידע מבוסס בחלקו על קטלוג CUDL.)

מכתב מאדם בשם סלימאן, ככל הנראה בדמשק. בערבית-יהודית, עם הכתובת בכתב ערבי. הוא מדווח על המחירים והתמורות של תרופות/בשמים שונים, ובהם הלילג צהוב (yellow myrobalan) וזרעי רגלת הגינה (purslane). הוא מציין משקלים לפי "קנטאר דמשקי" ו"רטל דמשקי", מה שמרמז שהיו אלה תקנים שונים מאלה שהיו נהוגים במקומות אחרים. קטעים מצוטטים: אלממאליך סלימאן . . . פיה פי דמשק ואן מא גאנא . . . ואן . . . אלקמאש . . . אן שא אללה ואן אלעטר גייד . . . כל מן דרהמין ונצף ורבע נקרה . . . קנטאר דמשקי מאיה וארבעין דרהם נקרה . . . רטל דמשקי אתנין ותלאתין דרהם . .. עשר דרהם ואלהלילג אלאצפר . . . דרהם ואלבזר קטנה כל ויבה תמאניה . . . דרהם ותבלג אבו אל . ..

רקטו: שטר מכר בעברית על מתחם בדמשק (בית גדול ובית קטן) הממוקם בשוק היהודים, תמורת 280 דינרים עזיזיים. מתוארך לשנת 47[..] (כלומר 939–1039 לסה"נ, אך לפי גויטיין דינרים עזיזיים נטבעו רק החל משנת 976 לסה"נ) ונכתב בפוסטאט. המוכר הוא מבורך בן צמח אבן אלמלאח, והקונה הוא בשר בן שלמה. גויטיין מציין כי ייתכן שאחד הצדדים, או שניהם, היו ממוצא פרסי, שכן בשטר נקבע שלא ניתן לבטלו באמצעות שום מסמך עברי, פרסי או ערבי שיוצג בבית הדין (אם כי יש להשוות לשטרות אחרים בעלי נוסחאות דומות שאינם רומזים בהכרח על מוצא פרסי). שמות העדים לא השתמרו. ורסו: פיוט הנושא את הכותרת '[...]קבל אל הפט'. (חלק מן המידע נלקח מהערות הקטלוג ומכרטיסיית גויטיין.)

מכתב מאת חלפון בן נתנאל הלוי, השוהה בדמשק (חדרך), אל ישועה בן משה במצרים. כתוב בעברית. תיארוך משוער: 1145/46 לסה"נ בקירוב. המכתב עוסק בצוואתו של מצליח גאון. הנמען אינו מוכר ממקורות אחרים. חלפון נמצא באותה עת בחוגו של אברהם בן מזהיר, ראש ישיבת ארץ ישראל בדמשק, אשר ככל הנראה היה מחותנו של מצליח. חלפון מבקש מן הנמען לחפש את צוואתו של מצליח גאון אצל שני העדים שכתבו וחתמו עליה (ר' נתן הדיין החבר המעולה ור' נתן בן שמואל), או אצל עדים אחרים. אם לא יצליח למצוא אותה, עליו לנסות לשחזר את נוסחה מפי העדים ולשלוח אותה ליבשה דרך המדבר אל דמשק. גם המכתב הזה עצמו נשלח בדרך היבשה. חלפון מציין כי שיבח את ישועה בפני אנשי הישיבה בדמשק.

מכתב מאבו אלמנצור בן טאהר הכהן, השוהה באלכסנדריה, אל אבו עלי מנצור בן יצחק אלדמשקי בפסטאט. תיארוך: שנות ה-1170 לספירה. הנמען עמד באותה עת בראשית דרכו המסחרית. המכתב מדווח על צו של צלאח אלדין שהוכרז באלכסנדריה, ולפיו הופחתו לחצי מסי המכס (מַכְּס) שהוטלו על היהודים והנוצרים, המקומיים והזרים, בעיר. צאחב אלדיואן אישר ורשם את הצו (את'בתה), והאמיר פח'ר אלדין ציווה על יישומו. בעקבות הבשורה הוציאו יהודי המקום את ספר התורה, השתחוו והתפללו לשלום השלטון. המכתב מזכיר גם עסקאות מסחריות שונות, ובהן עסקות בסוכר, ואנשים נוספים, ובהם הִבַּת אללה הסוחר מטריפולי ואבו אלעז בן בִּשְׁר. (חלק מן המידע מבוסס על קטלוג CUDL ועל פרנקל.)

מסמך משפטי שנכתב במחלה אלכֻּברא ותוארך ל-12 באדר ד'תכ"ף לשטרות = 14 בפברואר 1109. בשטר מאשר נאשי בן מנחם כי קיבל מידי מבורך בן אברהם החסיד סכום של 14 דינרים + רבע + שמינית + חבّה, וזאת כתשלום עבור מחציתה של ה"שכּארה" (שק גדול) שהיה לו בשאם (סוריה או דמשק), אשר נמכרה בידי עובדיה בן פהד. הכסף נשלח באמצעות יצחק בן יהודה. נאשי משחרר במסמך את כל המעורבים בעסקה מכל תביעה נוספת. השטר נכתב ונחתם בידי יהודה בן שמואל, ועליו חתום גם שלמה בן יצחק. אישור הקיום (validation) נכתב ונחתם בידי אהרן בן ישועה הרופא, ועליו חתומים גם יעקב בן מובחר הכהן ויפת בן מבורך הלוי. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.) צירוף: אלן אלבאום.

מכתב משליח קהילה קראית בדמשק אל מנהיג קראי בפוסטאט, בערבית-יהודית. לעניין התיארוך: גויטיין מציע סביבות שנת 1000 לסה"נ, אך תאריך זה ככל הנראה מוקדם מדי; הצעתו המשוערת של גיל לשנת 1040 לסה"נ נראית סבירה יותר, שכן חסד מונה לרמלה בערך באותה תקופה, והמכתב נשלח מדמשק. המכתב נלווה לעצומה המופנית אל חסד אלתֻסתרי, ובו מבקש השולח מהנמען להתערב למענו. השולח הועסק בעל כורחו בשירות השלטון (אסתעמאל) במשך שנתיים וסבל קשות בתקופה זו; במהלך תקופה זו נותק מהקהילה היהודית. הוא מנסה להשיג כתב פטור מן הח'ליף (אלחצ'רה אלטאהרה) שישחרר אותו מהמשך העסקה ממשלתית, ומקווה גם לעבור לרמלה. (חלק מן המידע מבוסס על רוסטוב.)

אחד מארבעה קטעים מתוך פנקס בית הדין של הקהילה הבבלית בדמשק. מתוארך לו' בניסן ד'תרצ"ג לבריאת העולם, היינו 933 לסה"נ. האירוסין הראשונים הרשומים בפנקס הם בין שמואל בן אברהם הפרסי לבין ח'יריה בת עזרא; המוהר נקבע על סך 50 זהובים. בשעת האירוסין נתן שמואל לכלה 3 זהובים טובים, והתחייב להוסיף 17 זהובים בעת הנישואין ועוד 30 זהובים בעתיד. ההצעה התקבלה על ידי מנצור בן יצחק, האפוטרופוס של ח'יריה. העדים החתומים הם מעמר בן יעקב, בנימין […], אהרן בן ר' […], […] בן שאול, יעקב בן מימון, ואברהם השופט. הרישום השני עוסק באירוסין של […] בן יוסף עם ת'נא בת פריג' הכהן, ומאושר על ידי העדים יעקב בן נתן ואהרן בן עלי.

recto: מכתב שנשלח מדמשק, בערבית-יהודית. גויטיין מתאר אותו כמכתב משפחתי מקסים המשבח את העיר על האפשרויות שהיא מציעה להתפרנס בה (שורות 24–26) ומתאר את שלומו של ילד שאביו הותיר בידי קרובי משפחה בעת שיצא למסעו למצרים (שורות 8–13). "הוא בטוב, נינוח אצלם. קורא עמהם, מתלבש עמהם, משחק עמהם. אין הוא זר. הכול אוהבים אותו. הם ישנים במיטה אחת." באשר לאחיו של הכותב: הוא מוצף בבכי בשל הפרידה מבני המשפחה. אלמלא היה חולה, היה מצטרף ובא יחד עם המכתב. (חלק מהמידע מתבסס על גויטיין ועל כרטיסיותיו.) verso: מכתב בקשה לצדקה. נפתח בפיוט עברי ארוך. בתחתית העמוד השתמרו שורות אחדות מגוף המכתב, בערבית-יהודית.

מכתב מבתו של יוסף בן יאשיהו, היושבת בדמשק, אל בת־דודתה הצעירה (בת אחי אביה) שהיא גם כלתה — סת אלנאס בת משה בן יאשיהו, ככל הנראה בפוסטאט. (ראו כרטיסיית האינדקס של גויטיין המצורפת, ובה אילן יוחסין של המשפחה.) תיארוך: המאות הי״א–הי״ג. השולחת מפצירה בנמענת בלשון חיבה לבוא ולהתגורר עמה בדמשק לאחר מותו של אבו אלח׳יר, שהיה בנה של הראשונה ובעלה של השנייה. (חלק מן המידע נשען על כרטיסיית האינדקס של גויטיין ועל ססיליה פלומבו.) בצדו האחורי של הדף מופיע שיר אהבה/יין בכתב ערבי, ככל הנראה ללא קשר לתוכן המכתב. הפזמון מסתיים במילים: "...ונשתה בעונת צמח הכופר" (...wa-nashrab fī awān al-tamr ḥinnāʾ).

קטע מאיגרת. ביהודית-ערבית. תיארוך: סביב 1107 לספירה, שכן צאעד אלדמשקי מופיע גם ב-T-S 13J2.15 משנה זו. שולח האיגרת מוסר דיווח על "האבן" (אל-חג'ר). הוא הלך אל צאעד אלדמשקי ושאל אותו [...]. לאחר מכן הלך לראות את חסין בן ראש הקהל, שהיה עם לקוח שלו, ו[...]. השולח אמר לחסין שהאבן שייכת לרבנו [...]. אז שקלו אותה "ללא נפד" ויצא [...] (. . . ואכרגת אלחגר [פ]מא סוי פי אלסוק סתה ונצף וד[. . .] . . . אלא אן מצית אלי ענד צאעד אלדמשקי וסאלתה פי . . . פמצית קלת לחסין בן ראש הקהל וכן בידה זבון לה . . . ענד רב צאעד וקלת לה אן הדא אלחגר הו לרבינו . . . ). בוורסו ישנה דיון תלמודי הכתוב בכתב דומה.

מכתב מאת רב דניאל בן עזריה (מדמשק) אל רופא החצר אברהם בן אסחאק בן אלפראת (בפוסטאט). רב דניאל בן עזריה מברך את הנמען על מעברו לפוסטאט מרמלה ומדווח כי המכתבים מאנשי רמלה שנשלחו יחד עם מכתבו של הנמען אבדו. הכותב מבטיח לפעול לטובת חזן בשם יפת בן דוד מפוסטאט. רב דניאל בן עזריה מביע את הכרת תודתו על אדרת הכבוד (חלעה) שהשיג עבורו אברהם בן אסחאק מן הוזיר. הוא מזכיר את התלאות שעברו עליו בשנה שחלפה ואת תכניותיו לנסוע לירושלים. כמו כן מבקש רב דניאל בן עזריה מן הנמען להתערב למענו אצל הקאדי אבו מחמד, ובאופן כללי יותר לפעול בשמו בפוסטאט כדי שהשלטונות שם ישפיעו על האנשים בארץ ישראל.

דף מתוך פנקס בית דין, בכתב ידו של חלפון בן מנשה הלוי. הדף כולל שתי רשומות. ברקטו: רישום של סכסוך משפטי בין אבו נצר בן אפרים, "המכונה כת'יר העזתי", לבין אחיו אבו אסחאק. נושא המחלוקת הוא חפצי בית מסוימים ודרהמים שהאחים ירשו מאמם. הרישום מתוארך לתמוז 1443 לשטרות = יולי 1132. השורות 2–3 של הוורסו הן המשך הרקטו. בוורסו: רישום בית דין נוסף הנושא את הכותרת "בת הוחשה", המתוארך לשנת 1444 לשטרות = 1132/33 לסה"נ. הרישום עוסק במכירת מחצית מבית בקצר אלשמע על ידי אישה [...] בת פהד, אשתו של אבו אלפרג' אבן אלמליג'י, לסת גזאל בת סבאע בן יהודה אלדמשקי, אשתו של אברהם הכהן אבן אלתואן.

מכתב מאת כותב לא ידוע אל אבו זכרי יהודה הכהן בן יוסף. המטרה העיקרית של המכתב היא לבקש מאבו זכרי לשלוח 50 דינרים לכותב, "כי חוסר התעסוקה שלי הרג אותי" (שורות 12–22). הכותב מקדים בקשה זו בתיאור עצב שחש לשמוע מאבו אלחסן אלדמשקי שאבו זכרי היה חולה (mutakassil), ושמחה לשמוע שאבו זכרי החלים (שורות 6–12). נראה שמתחוללת מגפה במקום מגוריו של אבו זכרי. "ישמרך האל מן השנה הזאת ומן המחלות הללו וישמור את ילדיך למענך" (שורות 11–12). גויטיין פירש את מחלתו של אבו זכרי כדיזנטריה, וקרא "mutarassil", אך ראו מקבילות נוספות לשימוש במונח "mutakassil" (שמשמעותו המדויקת אינה ברורה).

מכתב ממוסא בן יעקוב, השוהה בדמשק, אל אבו אלעלאא יוסף בן דאוד בן שעיא (המוכר גם כיוסף בן דוד), בפוסטאט. כתוב בערבית-יהודית, והכתובת בכתב ערבי. השולח מציין כי הוציא שתי שטרות חליפין על חשבונו של יוסף בסך 250 דינרים ומסרם לידי אבן הזאר כתשלום מקדמה עבור נייר הנושא את סימן המים (אולי "עלאמה") של אבן אמאם, יצרן נייר הפועל בדמשק (לפי גיל). מוסא כותב גם שהעביר משאות גמלים לידי סלאמה בן ג'יש בשבוע הקודם. במכתב מבקש מוסא שיישלחו אליו מיד שישים תיבות זהב, ארוזות בתוך נאדות עור, באמצעות ספינת מלחמה; וכן מבקש מכל שמן פשתן ומידע על מחיר הבוראגו ("לשון השור").

מכתב מאת שמואל בן ח'ליפה, השוהה בדמשק, אל יוסף אבו אל-[...] בקהיר. כתוב בעברית. תיארוך משוער: אולי המאה ה-17. המכתב נכתב ביום שישי ערב ראש חודש תמוז, אך השנה אינה מצוינת. השולח מתלונן על העדר מכתבים ומבקש סיוע בגביית חוב של 200 דוקטים ממוסלמי — או ליתר דיוק, נראה שהם מנסים לשחד באמצעות הסכום הזה פקיד (שׂר), שאמור להתערב מול המלך בעניין כלשהו. מוזכר משה הכהן. משה צאיג' הוסיף נספח בכתב יד שונה (בשוליים הימניים של גוש הטקסט העליון), ובו הוא מוסר ברכת שלום ל"שׂר" (אותו פקיד מן המכתב הראשי?) משה בן אטאר (משה ן' אטאר). (חלק מהמידע מבוסס על קטלוג CUDL.)

גלוסר מימי-ביניימי בערבית-יהודית למילה "אלוהים" או "אלוהי השמיים" (או אולי "אלוהיי!") ב-15 שפות, ובהן ארמית ("תרגומיה"), שומרונית, נובית, צ'רקסית, רוסית, ארמנית, פרנקית, גאורגית, קופטית, פרסית, אולי יוונית ("רומיה") וערבית. בהמשך מופיעות שורות אחדות בכתב ערבי המכילות את צמד הפתיחה של שיר מאת המשורר בן המאה ה-10 אלוואוואו אלדמשקי (بِاللَهِ رَبِّكُما عُوجَا عَلَى سَكَنِي...). שירים נוספים של אותו משורר מצויים גם בקטע אחר מן הגניזה. תיארוך: לא ודאי, אך ככל הנראה סביב המאה ה-13. כתב היד דומה מאוד (אם כי אינו זהה) לזה של החזן אבו סהל לוי (נפטר 1211).

ורסו (כפי הנראה השימוש המקורי): שריד ממכתב בערבית-יהודית. השולחת, אישה, מתלוננת על העדר מכתבים מצד הנמען. "אנשים הגיעו מדמשק והודיעו לי כי אתה [בריא] ושלומך טוב... אך אני זרה ובודדה...". בגיליון: "...אתה בין שני התעלות (בין אלח'נדקין), ואמרת לי... והפרנקים שבו אותו/אותה...". רקטו (כפי הנראה שימוש משני): גם הוא שריד מכתב בערבית-יהודית ובעברית, אולי טיוטה. הקטע פגום וקשה לקריאה, אך נראה כי מדובר ברובו בברכות ודברי שלום פורמליים. ייתכן שזו פתיחה של עצומה (פטיציה) המבקשת סיוע. בראש הקטע מופיעים השמות פאטמה ומבארכה, ולא ברור מה הקשר בינם לבין המסמך.

שטר הודאה (אקראר). מתוארך ליום חמישי, א' באייר ד'תתס"ח / אפריל 1107. יוסף בן יצחק הדיין מודה כי יפרע לפרנס אבו אלעלאא צאעד אלדמשקי, הוא עֻלה בן יוסף הלוי, סך של 10 דינרים במהלך תקופה של שלושה חודשים. בשטר מצוין שתשלומי הפירעון יירשמו בצדו האחורי של המסמך, אך בפועל הצד האחורי נותר ריק. המסמך משתמש בחלק מהניסוחים האופייניים לשטרי אקראר בכתב ערבי, ובכלל זאת הצהרת החייב על הכרתו בחוב — "אנני מקר" — ואחריה תניית רצון סטנדרטית בערבית. עם זאת, בדומה לשטרי הודאה אחרים שיצאו מבתי הדין היהודיים, מבנה הטקסט הוא כשל עדות, והוא נפתח במילה הארמית "שהדותא".

תוספת למכתב, הממוען לאישה. השולח מדווח כי לאחר שסיים את המכתב הגיע אלבזّאז אלחאג' והתעקש שבנו של השולח חייב לו 11 דינרים, וכי ידוע לו שהבן הגיע לדמשק. הנמענת מתבקשת לכתוב לבנה־שלה ולומר לו לשלוח כל סכום שביכולתו. השולח מתבייש לבקש זאת, ומציין כי הוא צועק על ברכאת שיכתוב מכתב בערבית לבן שחייב את 11 הדינרים. כל המסמך מוקדש לעניין הזה, והשולח מודאג מאוד. מבקש שהתשובה תישלח עם אם פצ'איל. בשוליים של ה-verso הוא מפציר בנמענת שלא תתרשל (באופן חריג, משתמש באות ר במקום غ במילה ע'פלה) בהשגת ה-תוקיע (al-tawqīʿ), ולהזכיר לאבן אלדמיאטי לסייע בפירעון החוב.

מכתב מדוד בן משה בונפט (בונפט) הספרדי אל אברהם הספרדי. בעברית. תיארוך: כנראה לא לפני המאה ה-15. השולח מדווח שקיבל את מכתביהם של הנמען ושל יוסף. הוא שמע שהם הגיעו בשלום לירושלים, ולאחר חודש המשיכו בדרכם לדמשק. מוזכרים ר' אהרן, מצרים, וכן השתאותו של השולח על דבר־מה. מצוטט מהתלמוד הבבלי (ברכות ג ע"ב): "אין הקומץ משביע את הארי, ואין הבור מתמלא מחולייתו". השולח מבקש מכתב שיכלול עצה כיצד עליו לנהוג, שכן אין ברצונו להישאר במצרים והוא חפץ להיות סמוך לנמען. בכוונתו לנסוע בדרך הים "או למקום אחר בסורייא" (סוריה). ייתכן שמוזכר אדם הקרוי "אמיגו" (אמיגו).

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה (פעיל בשנים 1100–1138), הכולל נוסחת רשות המעידה כי נערך בימי מצליח גאון (1127–1139). אבו אלמנא ישועה בן יצחק, שהגיע לאחרונה מדמשק, מעניק ייפוי כוח לפרג' בן עֻכַּיש לטיפול בכל ענייניו המסחריים במצרים, ובכלל זה לתבוע את הסחורות שהפקיד אצל יוסף בן אבו אלפרג' ואצל בן דודתו מצד אמו, סעיד בן א[...]. העסקים נוגעים לפשתן סרוק. במסמך מוזכר גם הסוכן יחיא. (חלק מן המידע מבוסס על קטלוג ספריית קיימברידג'.) מסמך נוסף מתוארך לשנים 1129/30 קשור לעניין אך אינו מהווה חיבור פיזי. החיבור בין הקטעים נעשה על ידי אלן אלבאום.

שטר שחרור (כתב פטור) בעברית. מקום הכתיבה: דמשק. מתוארך ליום ראשון, י"ג בניסן ד'תשנ"ה לבריאת העולם, הוא 17 במרץ 995. יחיא בן זכריה הדיין וזורעה בן אברהם הלוי (זורעה) מעידים בפני בית הדין כי סולימאן הידוע בשם אלקוטיטה (אלקוטיטה) אינו חייב להם דבר, וכי באקי אלחמאתי קיבל מאותו סולימאן סכומי כסף שהופקדו תחילה אצל בית הדין. בתחתית הדף מצורף אישור בערבית-יהודית מטעם בית הדין, ובו מוזכר עזרא בן קיום אלמקדסי (קיום אלמקדסי). השטר נכתב ונחתם בידי אברהם הלוי החבר של הסנהדרין הגדולה בן שמעי ("בסנהדרין גדול בירבי שמעי"), וחתום עליו גם גמליאל בן יאשיה.

מכתב מיעקב המשורר בן יצחק בן דוד מערבי, השוהה בחברון, אל יהושע מצאצאי הנגידים. הכתיבה בעברית ובערבית-יהודית. התיארוך: ככל הנראה מן התקופה הממלוכית. המכתב נפתח בארבעה ציטוטים מקראיים קצרים, ולאחריהם באות ברכות מחורזות בהיקף נרחב. יעקב מתאר את שברו הגדול בעקבות מותו של עובדיה מצאצאי הנגידים. בהמשך הוא מתאר את עוניה של קהילת חברון, ובפרט את מצוקתו האישית הקשה. הוא מקבל 8 דרהם בחודש מישועה אלחכים בן מנחם איש דמשק, אך סכום זה בקושי מספיק לצרכיו, והוא מצטט את הביטוי התלמודי "אין הקומץ משביע את הארי". בסופו של דבר הוא מבקש מן הנמען נדבה וצדקה.

חלקה התחתון של איגרת בלאדינו שנשלחה מדמשק לקהיר, ממוענת ליוסף פישו (?) תלמידו של יצחק אשכנזי (ככל הנראה האר"י, יצחק לוריא). הכותב מתאר כיצד הוא בוכה יומם ולילה מאז שנפרדו, ומוסיף: "אתה יודע שהזר (el forastero), עשיר ככל שיהיה, סובל קשיים (por muncho rico que sea pasa fatigas)". הוא שולח דרישות שלום לאנשים אחדים: אחותו, אחיו יוסף, משה רוזאל, החכם ר' חיים לויטה ואשתו, ולדוניא דונא ("בעלת ה-munyon" = הגדם?), ומבקש להעביר לה שאינו יכול היה למסור את דבריה לר' מאיר כהן, משום שזה האחרון נמצא כעת בצפת. כמו כן מוזכרים מסעוד כהן ואחיו של יצחק.

מכתב מאת רב דניאל בן עזריה, ככל הנראה לאברהם בן יצחק בן פראת הכהן. במכתב מוזכרים רבי אפרים בן שמריה (פעיל בשנים 1007–1055 לסה"נ) והחבר עלי בן עמרם. השולח מוסר לאחרון הוראות לתמיכה בחבר ישועה בן יוסף הכהן מאלכסנדריה. המכתב מדווח על מיסוי כבד, ובפרט בדמשק. בכתב היד ובסגנון זהה למכתב נוסף. תיארוך: לפי גיל בערך 1055 לסה"נ, אך הערכה זו עשויה להיות מאוחרת מדי, שכן רבי אפרים בן שמריה ככל הנראה נפטר במהלך שנת 1055 או זמן קצר לפני כן. אם רב דניאל בן עזריה כיהן כגאון (1051–1062 לסה"נ) בעת שליחת המכתב, טווח התאריכים הסביר יהיה 1051–1055 לסה"נ.

נוסח כתובה שנכתב על ידי החזן סעדיה בן צדקה החזן. ידוע כי איש זה שימש כחזן, דיין וסופר בעיירה המצרית מנית זפתא. ככל הנראה היה צאצא או קרוב משפחה אחר של סעדיה בן צדקה החזן השונה, שחתם על מסמך בדמשק בשנת 1031 לספירה (ENA 17.22). לסעדיה זה היה כתב יד ארץ ישראלי אופייני. המסמכים השמורים בכתב ידו כוללים חוזה נישואין שכתב במנית זפתא בשנת 1110 (TS 12.494). שם הכלה הוא עזוז (בת יצחק, כמו ב-TS NS 313.4 [MAF, JMP, II. no. 9]). כנראה שני הנוסחים נכתבו במנית זפתא, בשנת 1093/94 (ראה מ. א. פרידמן, נישואין יהודיים בארץ ישראל, כרך ב, עמ' 108).

מכתב מעלי בן [...] הממוען לשרף אלדין, ובו לכאורה בקשה להבהרת צו או גזרה. הכתובת המלאה (לא ברור מהיכן בייקר/פוליאק לקחו אותה) היא: אלמלך אלמעט'ם שרף אלדין, סולטאן איוּבּי של דמשק (1218–27?). דרוש עיון נוסף. על צד ורסו מופיעים ניסיונות קולמוס בעברית, ובהם ציטוט ממשנה ברכות ד:ז. כמו כן מצוטט פיוטו של יצחק כנזי "יום באתם לחלות" (ראו דווידסון, אוצר הפיוט, X, מס' 1633). נכתב על ידי נדיב בן יצחק, שאף חתם את שמו. בשוליים השמאליים מופיע טור של חשבונות בכתב ערבי ובספרות יווניות/קופטיות, ככל הנראה ללא קשר לרקטו. (חלק מהמידע נלקח מ-FGP.)

מכתב ממשה בן יעקב אלמצרי, בדמשק, אל יוסף בן דאוד בן שעיא, בפוסטאט. מתוארך: 19 בינואר 1055. עוסק בעסקאות כספיות. משה קיבל 25 דינרים ושני קיראטים מאבו מנצור דאוד בן סלימאן. הכסף צריך להיות מוחזר בפוסטאט לאבו אלפצ'ל בדרך של הלוואה מאבו נצר סלמון בן עלי בן סלמון. משה גם מבקש מיוסף לכתוב מכתב אל הקאדי, ככל הנראה הקאדי של צור, אבו מחמד בן אבי עקיל, בנוגע למשלוח סחורה. אישור קבלה מתוארך ליום ראשון, 10 בד'ו אלחג'ה 446 להג'רה, שהוא 12 במרץ 1055. המידע נשען בחלקו על עאודה, שבטיאל/ניסן, וגיל (תקציר המסמך מופיע אצלו תחת מסמך מס' 515).

מפקד לצורכי מס הגולגולת. רשימה של זכרים עם מספרים סידוריים מעל השמות. המספר השלם הראשון הנראה לעין הוא 19, אך ניתן להבחין בשמות אחדים לפניו. סך הכול: 68 בתי אב. זרים: שבעה מקהיר (בנספח נפרד שכותרתו "הקהירים", הכולל את שמש הקהילה של אותה עיר); שלושה מאלכסנדריה ושלושה מאלמחלה; אחד מקוץ; מגרבי אחד; ואחד מדמשק. אחדים מופיעים ברשימה יחד עם צאצאיהם, למשל (32) אבו חיון, הנגר הזקן, ו-(33) בן בתו (שכפי הנראה עבד עמו). הנרשמים היו ללא ספק אנשים שהקהילה הייתה צריכה לשאת עבורם במס הגולגולת, בין במלואו ובין בחלקו. (המידע על פי גויטיין)

מכתב מאבו אלמג'ד באלכסנדריה אל בן דודו, הדיין אליהו, השוהה במסע עסקים — ככל הנראה בדמשק, אם כי ייתכן שלמעשה היה בפוסטאט. לפי חומר העיזבון של גויטיין, אבו אלמג'ד מספר כי מולא אחד (אולי אביו) כתב אליו מדמשק וביקש ממנו לבוא ולהצטרף אליו. הוא מתאר את תגובתו: "הזדעזעתי; איני יודע מה לעשות. הוא אמר שהוא עיוור בעיניו. אני שוקל ללכת. ברצוני להתייעץ אתך בדבר הנסיעה... חדשות הארץ, האם השיירות יוצאות לדרך...". אבו אלמג'ד מוסיף וכותב: "שלחתי לך מכתבים רבים בעניין זה ולא קיבלתי תשובה". נראה שמכתב אחר ששרד הוא אחד מאותם מכתבים שלא נענו.

מכתב או עצומה מאישה, השוהה בבלביס, אל אבו עמראן בן מופק בפוסטאט, בכיכר החלפנים. כתוב בערבית-יהודית. התיארוך: ככל הנראה המאה ה-12 או ה-13. הכותבת מבקשת מהנמען לדבר עם אחיה (כנראה סאלם אלנקאד אלצירפי) ולנזוף בו על שאינו מסייע לה בארץ נוכרייה זו. היא מדגישה שמסעותיה לא נעשו מבחירתה החופשית; היא יצאה לחפש את מזלה וזכתה דווקא בהפך, וכעת היא "נבוכה ומנותקת". בהמשך היא מפרטת שיצאה לדרך רק כדי להגיע לאלשאם (אולי דמשק?), אך מעולם לא הגיעה לשם. אם רצונם שתבוא לפוסטאט, עליהם לשלוח לה את הוצאות הדרך. (חלק מהמידע מבוסס על גויטיין.)

כתובה מדמשק בין עלי ב. וַהיב להיבה בת יונה. מוקדם: תכשיטים בשווי 5 דינרים. מאוחר: 20 דינרים. נדוניה: 237 דינרים, בנוסף לדירה (3/8 = 9/24 מהנכס המלא). מתוארך: פברואר 933. (מסמך 53d אצל פרידמן) אחד מארבעה שברים מפנקס בית הדין של הקהילה הבבלית בדמשק (T-S 16.181, T-S AS 146.66, T-S NS 320.108, ו-T-S 12.592). מתוארך: 4693 לבריאת העולם (= 932/33 לספירה). שבר זה מכיל ארבעה מסמכים עצמאיים, מס' 53a-d. מסמכים 53a, 53b ו-53c הם פנקסי אירוסין. מסמך 53d הוא כתובה, שנכתבה בעת ה'נישואין'. (פרידמן, נישואים יהודיים, כרך 2, 401-35) EMS

קטע קטן מתחילתה של איגרת בערבית-יהודית, ככל הנראה מאב לבנו. השולח מדווח כי [ש]מואל התכוון לצאת למסע לדמשק, וכי הם סבלו מצער לב מסיבות שונות. בהמשך פותח השולח בדברי מוסר ותוכחה, ומצטט "היום קצר והמלאכה מרובה" (אבות ב, טו) וכן "אם לא עכשיו, אימתי?" (אבות א, יג). לאחר מכן הוא אומר לנמען כי הוא "החריב את כולנו מן הרג'פה" (מחלה או מצוקה רגשית?), "ולכן עשה את מה שהאל מראה לך...". הטקסט שבצדו האחורי של הקטע (שטרם תועתק) נראה כעוסק בשיח פילוסופי הכולל ציטוטים מספרות חז"ל, ואפשר שמדובר בהמשך של הדרשה האבהית. דרוש עיון נוסף.

חשבונות קהילתיים, ככל הנראה מראשית המאה ה-13. המונחים 'ג'באיה' (גבייה) ו'ג'אבי' (גובה) מוזכרים בו מספר פעמים. בין הפריטים ברישומים: אתרוגים והדסים (לסוכות), השמש (ח'אדם) של דמוה, פינוי אשפה (רמי תראב), ופאא אל-[...], פרג'אללה, מס הגולגולת (אל-ג'ואלי) עבור הזר מדמשק (ללע'ריב אל-דמשקי), אבן שרויל או סרויל; תחת הכותרת 'מזונות' (חלוקת מזון) מופיעים שמות ובהם הילאל. כן מוזכרים יפתח החזן והשמש, והילאל אחיו של בו אלמג'ד החזן (= ככל הנראה מאיר בן יכין). בצד השני (verso): חשבונות בערבית. (חלק מן המידע מבוסס על CUDL).