פוסטאט, קהיר העתיקה

מכתב בלאדינו מהסוחר אברהם מאיו אל אביו, ככל הנראה מאלכסנדריה לפוסטאט/קהיר, העוסק בעסקאות מסחריות רבות ובהגעתה של ספינה ונציאנית. אברהם מדווח שקיבל את מכתב אביו ובו נמסר כי בחר את הזעפרן ומכר שניים משלושה פֿרדוס (שקים) של גֿידארי (אולי אריג הודי המכונה "gudari"; ייתכן שמדובר בכיסוי הראש הטורקי "çidari"; הסימן הדיאקריטי מעל הג' מורה כי אין מדובר ב-g קשה). אברהם ושותפו סלימאן יקנו וישלחו כמה שיותר גֿידארי שיוכלו למצוא. "כאן, הוא ואני כאחים. כך גם אתה וח'דיר צריכים להיות כאחים. עזור לו תמיד." בהמשך מזכיר אברהם חמישה שקי צימוקים, ומפרט את הסחורות ששלח לאביו: (1) חמש-עשרה לוחות עופרת המסומנים "Mayo Kavakado"; (2) חמש אספוארטס (סלים) של תחמוצת עופרת (מרדסינך, ככל הנראה מהפרסית "murda-sang"; הזיהוי הוצע על ידי פרופ' דניאל שפילד), הנושאות את חותמו של סלימאן; (3) ו-107 "קדיוֵס" (?) של ברזל איסטנבולי משובח, ששלח בלוויית ח'דיר. העופרת עלתה 3 דוקטים, ובסך הכול 32 דוקטים ונציאניים ו-33 מועיידי. תחמוצת העופרת עלתה 100 דוקטים, בסך הכול 845 [...], והברזל עלה 182 דוקטים, בסך הכול [...]. אברהם שילם 37 מועיידי עבור הגֿירמה (מההקשר: המחסן? ראו בצד האחורי, שורה 21). לאחר מכן הוא מדווח כמה עלה לו להעביר כל סחורה לרשיד, משם הועברו ככל הנראה לפוסטאט/קהיר. אברהם שילם 29.5 דוקטים ונציאניים עבור חמשת שקי הצימוקים — נראה שהדבר שווה ערך ל-60 מועיידי לקנטר — והוא שמח שהשיג את הצימוקים הטובים ביותר מהספינה במחיר נוח. הוא שילם 100 דוקטים ונציאניים ו-100 קורונות עבור ה"מירסה" (? מירסה) ומבקש מאביו לכתוב במהירות [אם הוא חפץ בה], משום שיש ביקוש רב למירסה. כן רכש עוד צימוקים, וחמישה קנטרים של גבינה (? קיסה) במחיר קורונה אחת לקנטר. אברהם מבקש מאביו לשלוח לו חלק מההון, משום שהוא זקוק להפעילו "מעתה ועד סוכות" בעונת המסחר, שאם לא כן "קבוצות גדולות כאלה הבאות מוונציה" [יקדימו אותנו? המשפט נראה חסר], ועדיף שאביו יחיה מרווחיו ולא מההון העסקי ("el cavdal"). עוד מדווח אברהם כי [...] של העיר נפטר אתמול לאחר יומיים של ייסורים מהמגפה. "בנו הצעיר של המורה (אלמועלם) פצוע. המוסלמים ("moros") נלחמים שוב ("de nuevo se hieren")." אברהם נותן הוראות מה על בוניאל לקנות עבורו ("לא עדשים, אלא חתיכה של רוודי מתלוק"). אברהם מבקש מאביו להודיע ליעקב בן חביב שמשה בן היני הגיע וסיפר לו שהוא נטש את הגומי (la goma) ברשיד, משום שלא הצליח למצוא נהגי גמלים ומשום שהיה כבד מדי להעבירו בכל דרך אחרת. הוא הותיר את הגומי שם בנאמנות ("encomendado"), עם די כסף עבור נהגי גמלים והוצאות נוספות כדי שיועבר הלאה. "כשיגיע, נשתדל למוכרו, אל תדאג כלל." נראה שאברהם הפסיק לרגע, משום שהדבר הבא שהוא כותב הוא: "הגומי הגיע." הוא מסיים את המכתב בנשיקות לאמו וליצחק ולנסים. בנספח הראשון הוא מבקש מאביו לבדוק את שקי הצימוקים של ח'דיר ולראות אם נושאים סימן של עוגן ו[...], ולכתוב לאברהם ולעדכנו. בנספח השני הוא מבקש מאביו לשלוח [מטבעות] טובים, גדולים, מסוג "קאיתביי" (מטבעות שהוטבעו תחת קאיתביי? שלט בשנים 1468–1496 לסה"נ) באמצעות אבן חביב או בוניאל, מי שיגיע, ושהם יושארו עבור אברהם בגֿירמאס. אך אם אף אחד מהם אינו מתכוון לבוא, אזי יש לשלוח את הסחורה עם שמואל כהן, "וכתוב לו שהם שייכים לרחמים." השורה האחרונה במכתב מזכירה סחורה סתומה (פשתן? עצי הסקה? לינו די סאפאר) ואומרת "אל תכתוב את תשובתו" (?), אולי משום שמדובר בעניין רגיש. כפי הנראה נכתב בשנת 1513/14 לסה"נ, על סמך (1) האזכור של יעקב בן חביב, שאולי זהה למחבר המפורסם של "עין יעקב" שנפטר ב-1516 לסה"נ, (2) האזכור של חולה מגפה, ו-(3) התפרצות ידועה של הדֶבֶר במצרים בשנים 1513/14. מנגד, מוכר לפחות עוד יעקב בן חביב אחד במסמכי הגניזה מראשית המאה ה-18. כמו כן, קיים קטע של מסמך עברי משנת 1544/5 לסה"נ שבמרכזו עומדים אברהם, רחמים, וסחר בצימוקים.

מכתב מרב שלמה בן יהודה לאישיות בפוסטאט. התיארוך לפי גיל: בערך 1030. המכתב מתאר את ההשלכות של החרם שהוטל על הקראים בהר הזיתים בהושענא רבה בשנת 1029. הקראים דרשו שאלו שהכריזו על החרם, שהיו כעת כלואים בדמשק, "לא ייקראו עוד לעולם בתואר חבר ולא ישרתו את בית ישראל בכל ארץ ישראל, בשירות גדול או קטן, לא בענייני דין ולא בכל עניין אחר" (ציטוט ממסמך מקביל). בעקבות זאת התקיימה ישיבה בשוק ברמלה כדי לדון בדרישות הקראים; הגאון מספר כי ביקש "שהדבר ייפתר ללא תנאי [המוטל] לא לטובת הרבנים ולא נגדם". הקראים סירבו: "אדרבה, הם אמרו: 'הגיעה עתנו! זה היום שקיווינו לו, מצאנו ראינו!'" (איכה ב, טז). לאחר מכן הגאון פותח בהשמצה ארוכה כנגד זקני הקראים בירושלים — בנימה אינטימית יותר מאשר במכתביו העבריים הנבואיים: הם אינם יכולים להסכים על נקודה הלכתית אחת ("הם נחלקים זה על זה באסכולה משפטית, כל אחד מעצב לעצמו מד'הב משלו"), אך הם מאוחדים בשנאתם לרבנים. הוא רומז בלעג לסופרים קראים כדניאל אלקומסי, סלמון בן ירוחם ויפת בן עלי: "הם רואים את עצמם כ'שושנים' ואת כל האחרים כ'חוחים'; הם מחשיבים עצמם כ'משכילים', אך נחלקים ביניהם מי חכם". פרטים נוספים מאותה ישיבה פולמוסית חיה הם מרתקים לא פחות: הגאון מתלונן על חוסר הסולידריות שלהם, והקראים משיבים שהם אלו המשרתים את השלטון לטובת הקהל היהודי: "ראוי להם להתבייש. מי מאיתנו מחויב למאמיניו בדינים הרבים של ישראל שאינם כתובים, אנו או הם? אך כשמזכירים זאת לפניהם, מתביישים ואומרים: 'לא כך הוא. אם האל יתעלה נתן לנו מעמד גבוה בשירות השלטון [פי ח'דמת סלטאן], היה זה כדי שמאמינינו ישיגו את משאלותיהם על אחרים'". בתגובה הגאון מצטט בקצרה מקהלת (ז, טו–יח), כאזהרה מפני ייחוס הצלחה ארצית לחסד אלוהי: "[יש צדיק אבד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו. אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם, אל תרשע הרבה ואל תהי סכל למה תמות בלא עתך.] טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידך". לאחר מכן הוא ממשיך להתלונן על חוסר הסולידריות של הקראים, תוך שהוא מציין שלמרות זאת הם ממשיכים להתחתן עם הרבנים: "הם תייגו אותנו במעמד של מי שתפילתו אינה מתקבלת לפני האל, אך אם בעיניהם אנו נראים כך, מדוע הם מולידים עמנו או נושאים מאיתנו לאישה?" הוא מתייחס להמשך הפרשה: הרבנים הצליחו לחסום את דרישות הקראים בתיווך פקידים פאטמיים: "'ברוך ה' אלהי אבותינו אשר נתן כזאת בלב' אדוננו 'המלך' [ע"פ עזרא ז, כז], יחיה לעד, ובלב אדוננו הווזיר, יושיעו האל, לדבר עלינו ולבקש את טובתנו, יתעלה שמו לנצח". כנראה הכוונה לצו של אלט'אהר אל מושל ארץ ישראל, אנושתכין אלדזברי, המורה לו שלא לנהוג במשוא פנים בטיפולו ב"שני הצדדים" — צו שניתן בעקבות עצומה מטעם סיעת הגאון. בהמשך הוא מתאר כיצד רבנים מסוימים בירושלים הפיצו שמועה לפיה הקראים שרפו בפורים שלוש דמויות רבניות בדחליל. הוא שולח את הזקנים אבו אלברכאת נתנאל הכהן ואבו עלי מחסן בן חוסיין למשימת בירור עובדות, ומתברר שסיפור הדחלילים הוא עלילה; אבו עלי מחסן בן חוסיין מייעץ לגאון "שאין לי מוצא מן ההשמצה הזאת אלא להכריז חרם על מי שעשה את הדבר שנאמר ועל מי שמפיץ דברי דיבה על דברים שלא היו ולא נבראו במטרה לסכן אנשים". הגאון נענה לעצה ומכריז חרם נוסף "ביום צום במג'לס בשוק היהודים" ברמלה, וקורא לחסידיו "שלא לנקום בהם (בקראים) על מה שעשו לנו". הקהל ענה: "הטל את החרם, הטל את החרם! הנה אנו סובלים קשות מן הדבר הנורא שהם (המוציאים דיבה) אמרו, אף שהדבר אירע בעל כורחנו. [הטל את החרם] שמא תצא נגדנו ראיה [חג'ה] [האומרת] שהדבר אירע בגללנו!" וכך עשה (בצד האחורי): "הטלנו את החרם וסיימנו [את העניין], אך זה הצער רבים מהם, מכיוון שידעו שהם אלו שגרמו לכך". (המידע מבוסס על מחקרה של רוסטו על הכפירה.) קיים גם עותק שרד של החלק הראשון של המכתב.

מכתב בעברית (משובץ ערבית, תורכית ואיטלקית), הממוען לשני סוחרים שאינם נקובים בשם (אחד מהם דודו של הכותב), שנכתב כמעט בוודאות באלכסנדריה באמצע המאה השש-עשרה. הכותב מדווח על קבלת הפנים האלימה שניתנה לאוניות אירופיות בנמל אלכסנדריה, כפעולת תגמול על השתלטות על אונייה מצרית של סוחרים במסינה (סיציליה). "הבוקר ממש הגיע הצ'אווש באשי ועלה על הגלאון הוונציאני שהגיע מכרתים ("קנדיה"). הוא לקח את המלחים בשבי יחד עם רב-החובל שלהם, ועתה הוא מביאם לפוסטאט/קהיר עם 30 ינייצ'רים מן המגדל [קסרקטין הינייצ'רים באלכסנדריה?]". אילו היה אנדריאה די אוריו מגיע עם אוניותיו, או צ'יקאלה השודד-הפרטי (השולל) עם אונייתו, לא היו נוהגים בהם כך. השלטונות באלכסנדריה כנראה חתכו את עוגניהן של מספר אוניות אירופיות נוספות והרסו את המזחים (? האסקאלה = escala, מאיטלקית), ויצרו פאניקה ואימה בקרב רבי-החובלים (פאטרונס) שהופרדו מאוניותיהם המשייטות עתה חופשיות בים. הכותב מתעקש שאונייה ונציאנית הבאה מכרתים ונושאת את דגלו ("בנדריה") של סן מרקוס (שכונה "עון מארקו" = סין מארקוס, כדי להימנע משימוש במילה "סן") אינה עוסקת במעשי שוד-ים ואין לנהוג בה כך. הסיבה למתרחש היא שעלי נומיר אל-רשידי הגיע בשבוע שעבר עם מכתב למושל (סנג'ק), ובו דיווח כי אונייתו נתפסה במסינה אף שכבר קיבל הבטחה למעבר בטוח (אל-אמאן). הכותב ממליץ בתוקף לנמענים לפנות לקונסול, שיכתוב מיד למסינה ויורה להשיב את אונייתו של עלי נומיר, שאם לא כן הבאשא ידע כיצד לטפל בשבויים הוונציאנים הללו, והמצב יהיה נורא עבור כל שאר האוניות שיגיעו ממסינה. ישנם שניים או שלושה רבי-חובלים פלורנטינים הנואשים עתה לצאת מאלכסנדריה משום שעסקיהם נמצאים במסינה. עם זאת, אסור לנמענים לחזור בדיוק על דברי עלי נומיר בפני הקונסול או בפני שאר הסוחרים, משום ששיקר. לא הייתה כל הבטחה למעבר בטוח. אדרבה, המוסלמים עגנו בטעות בשטח סירקוזה בלילה, בחושבם שהם במהדיה (תוניסיה). כשהחלו הפעמונים (הקאמפנאצ'י) לצלצל בבוקר, הבינו כי הם בנמל נוצרי וניסו להימלט. אונייתם נתקעה בסלעים, והם נתפסו בשבי על ידי כמה סירות קטנות שיצאו ממגדל סירקוזה. כל זה ידוע משום שאונייה אחת הגיעה לאלכסנדריה עם 20 שבויים ממסינה, אשר סיפרו כי האונייה נתפסה בסירקוזה ולא במסינה. הכותב מבקש מהנמענים לפעול במהירות לפתרון הבעיה ולהשיב לו דבר. הוא עיכב שתי אוניות שעמדו לצאת מאבו קיר לכרתים, עד שיגיעו ידיעות, משום שאינו רוצה שהשמועה על האירועים הללו תגיע לאירופה ותרתיע את אוניות הסחר הרגילות מלהגיע לאלכסנדריה השנה. הכותב עובר אחר כך לעניינים מסחריים, ומזכיר ידיעות שקיבל במכתב מהמשר ג'אקומו ובמכתב לאדם בשם אראן. על הנמענים לקנות כמה שיותר פלפל, משום שלאוניות הבאות מליבורנו וממסינה לא צפוי להיות הרבה ממנו. כך גם בנוגע לזנגביל: הזנגביל הטרי כולו נמכר באירופה, ולכן האוניות המגיעות ירצו עוד, אך רק טרי — אסור שיהיה רקוב כלל. הכותב מזכיר גם תבלינים, פשתן ועורות. אוניות מצרפת אינן צפויות השנה, אך האוניות מליבורנו וממסינה ירכשו סחורות לשלוח לצרפת. "אמרתי לכם פעמים רבות שיש ביקוש גבוה בכל אירופה ל-Cassia fistula (ח'יאר שנבר), אך לא הקשבתם". הכותב אחר כך מזכיר את שותפותו של הנמען עם משה בן שושן. אגוזי מלך זוכים לביקוש רב בוונציה. הכותב סוחר עם סוחר מראגוזה (דוברובניק) האומר לו שאחרי האירועים הללו באלכסנדריה, אפילו אם יקבל את משקל כל סחורתו בזהב לא ישוב לאלכסנדריה, ושום סוחר אירופי לא ירצה לבוא שוב לאחר כל זאת; כל הנמצאים באלכסנדריה כעת מתכוונים לעזוב. הראגוזי הזה תכנן לבוא ולחיות שם 3 שנים, אך עתה הוא מתכנן לצאת. הכותב מסיים בקריאה לנמענים לפעול במהירות, ולזכור לקנות כמויות גדולות של זנגביל טרי ופשתן. המידע מבוסס בעיקר על מהדורתו והערותיו של אברהם דוד.

מכתב מחיים בן עמאר אלמדיני, מפלרמו, ככל הנראה ליוסף בן מוסא אלתאהרתי (לפי גיל, אך שם הנמען אבד). תאריך משוער: סביבות 1055 (גם זה לפי גיל). המכתב כולל פרטים על נזק שנגרם לסחורות (פשתן ואינדיגו) שנשלחו ממצרים לסיציליה. בנוסף, מוזכרים בו פרטים על משי, עורות, שמן ועופרת המיוצאים מסיציליה. ג'סיקה גולדברג פותחת את ספרה על מסחר ומוסדות בים התיכון בימי הביניים בפרישה יפה ומרתקת של תכני המכתב: סביב שנת 1050 הונחה חבילה על שפת הים בנמל מאזארה שבמערב סיציליה. היא הייתה עטופה בבד קנבס וקשורה בחבל, ומבחוץ נכתב עליה השם "מצליח בן אלי[ה]ו", הדיין של פלרמו. החבילה הכילה אינדיגו, וחבילה כזו ייצגה סכום כסף ניכר: כ-175 דינרים אם היה זה אינדיגו מן הזן הסורי, ופי שלושה מכך אם היה זה אינדיגו כירמאני משובח. אך החבילה הייתה רטובה, עובדה שהפחיתה את ערך האינדיגו והייתה כרוכה בעבודה רבה עבור מישהו. ולכן היא נותרה מונחת על שפת הים במשך מספר ימים. חיים בן עמאר, "נציג הסוחרים" (וכיל אלתג'אר) בפלרמו, גם הוא היה על שפת הים במאזארה, ממיין, פורש, מאוורר ואורז מחדש את האינדיגו בחבילה רטובה שנייה שהורדה מאותה אונייה שלא עמדה במזג האוויר. אחמד בן דאוד, פקיד שכל אנשי פלרמו הסכימו להפקיד בידיו את סחורותיהם, שאל אותו על החבילה היתומה. חיים הציע להעבירה לפֻנדק (פונדק/חאן) עד שיתקבל מענה ממצליח. אך מצליח, שכתב מפלרמו, השיב שהחבילה אינה שלו כלל וסירב לקבלה. מצד שני, האם חיים יוכל להוציא מהחבילה את שני חלקי האינדיגו השייכים לאחיו ולשלוח אותם אליו? חיים הציג את התוכנית בפני אחמד בן דאוד, שמיהר אף הוא לדחות את האחריות: "אם אתה מוכן לקבל את החבילה בשלמותה — מה טוב. אם אינך מעוניין, לא אפתח אותה כדי שתיקח את מה שנוח לך ותשאיר אצלי את היתרה". חיים שב וכתב לדיין, שחזר על בקשתו שחיים יטפל בעניין ויביא לו את החלקים שביקש. לפיכך חיים, שתפקידו המקצועי כוכיל פירש שעליו "לסדר הכול לטובת" כל הצדדים, פנה לאחמד והודיעו שישלם על הכול ויעביר את התכולה למחסנו, בתנאי שאחמד יפתח את החבילה וירשום את כל פרטי כל חבילת משנה — משקלה והכיתוב שעליה. אחמד עמד על מרפסת הפֻנדק בעת פתיחת החבילה ורשם את כל הפרטים בפנקסו. נמצאו בה שבעה חלקי אינדיגו: שלושה היו מסומנים כשייכים למוסא בן אבי אלחיי ונועדו להימסר למצליח בן אליה; שניים סומנו למסירה לאחיו של מצליח; ושניים סומנו למסירה לאסמאעיל בן הארון. באחד מהחלקים האחרונים נמצאו, לצד האינדיגו, גם גרעיני דלעת ואורז. אחד הסוחרים שנכחו במקום בעת הפתיחה, מימון, אמר שהחלק שהכיל את גרעיני הדלעת שייך לאבו אסחאק, שאריזתו נעשתה בקהיר עצמה. כפי שכולם חשדו, חבילה זו גרמה לחיים אינסוף צרות. לאחר שנפתחה הוא קיבל מכתב מאבו אסחאק שהודיע לו על שינוי כוונותיו: עליו למסור את החלקים שסומנו לאסמאעיל בן הארון לנסים בן שמריה במקומו. במחלוקת שהתעוררה בעקבות זאת, כששניהם הגיעו מפלרמו וחיים סירב למסור לאסמאעיל את החבילה, אסמאעיל ואחיו הלשינו על חיים בפני "הפַקחים" (המפקחים), בטענה שהוא חותר תחת המוסדות המוסלמיים בכך שהוא מתחמק מתשלום מסי מכס. עלבונות והאשמות התעופפו בין הסוחרים כשהובאו בפני השלטונות המוסלמיים (אלסֻלטאן). הגרוע מכול, והמביש ביותר, שגיסיו של חיים היו מבין מי שהיו עדים לעלבונות שהוטחו בו; בתגובה, ברגע של זעם, העליב חיים אחד מהסוחרים האחרים בנוגע לאיכותם של אשתו וקרובי משפחתו. נראה כי המקרה והתשלומים הכרוכים בו לא הסתיימו לשביעות רצונו של חיים, ולכן פירט את כל הפרשה במכתב לעמית בפוסטאט (משם יצאה החבילה במקור), בבקשה שייקח את המכתב ויקראנו לגיסו (של אותו עמית). מן הסתם הוויכוחים נמשכו עוד בפוסטאט ובאלכסנדריה, שם התגוררו מרבית הבעלים.

מכתב ממוסא בן אבי אלחיי באלכסנדריה אל אבו יחיא נהראי בן נסים בפוסטאט. תאריך משוער: בערך 1057 (לפי גיל). זהו אחד משני מכתבים המתארים סדרה הרסנית של אסונות ימיים; השני הוא PGPID 2259. מוסא בן אבי אלחיי נסער מהבשורה על טביעת חלק מהספינות שבהן הפליגו כמה מן הסוחרים בני חוגם (אצחאבּנא) יחד עם סחורתם. הקבוצה הראשונה של ספינות כללה: (1) הקֻנְבּאר של האמיר, שבו הפליגו ר' מצליח, אחיו ומימון; (2) ספינתו של אבן אלבעבאע, שעליה היו אסחאק בן ח'לף, תַּמַאם ואחיו של מוסא; (3) הקַארִבּ של האמיר שיצא בכיוון טריפולי, ועליו ח'לפון, אבן נסים, חַגַ'אג', שאול בן אחותו של אבן בניה, גַ'נון, ובן אחיו של אבן אלאסכנדראני; (4) הקארב של הוזיר, שעליו לא נסע איש מן האצחאב שלהם; (5) הקארב של אלתראג'מה, שגם בו לא היו מן האצחאב; (6) הח'יטי בפיקודו של אלדַוַּאמה, שאף בו לא היו מן האצחאב; (7) הח'יטי של אללַבַּאאַה, שהיה בדרכו לסְפַקְס וגם בו לא היו מן האצחאב; (8) הקארב של אבן זנבאג'. הקבוצה השנייה של הספינות כללה: (1) הקארב של אבן אלאסכנדר, שעליו נסע מַרְדוּכּ; (2) הקארב של אבן דַיְצוּר, שעליו נסעו הכהן אבן הארון ונערו; (3) ספינת השלטון (מרכּב אלסלטאן), שעליה נסעו בנו של אבו יוסף ואבן נחום; (4) הקארב של אלפַארִקִי, שעליו נסעו אבו יוסף, אבן רינא ואיש חולה מקַאבּס (גַבֶּס); (5) הסירה הסביליאנית (אלאשפילי), שעליה נסעו בן אחותו של אבו אברהים, צמח, חַנָּן (!) ואבן אסד; (6) הקארב של אלגַ'נָּאני, שלא נשא איש מן האצחאב שלהם. זוהי אינה רשימה ממצה של כל הנזכר במכתב; מוזכרת גם ספינתו של אלמֻעִזּ, שעליה נסע בנו של אבו יוסף, שמצא בה את מותו, יְרַחֲמֵהוּ האל. היו הרוגים נוספים, ועוד אנשים שעל גורלם הכותב אינו יודע אם ניצלו אם לאו. לפי גויטיין, צמד מכתבים זה מתאר באופן חי את מה שעלול לפקוד שיירת ספינות שכזו: בסך הכול נזכרות בשמן עשרים ושתיים ספינות וגורלה של כל אחת נרשם, ולצדן מנויים שמותיהם של עשרים וחמישה ידידים מסחריים של הנמען שהפליגו בהן וקורות כל אחד מהם. השיירה יצאה לדרך בשלוש קבוצות עוקבות, הקרויות "הפלגות" (אקלאעאת), כששתי הראשונות מנו שמונה כלי שיט כל אחת. הקבוצה הראשונה כללה קֻנְבּאר וסירה (בארג') של האמיר, מושל אלכסנדריה; שלוש סירות נוספות, אחת בבעלות וזיר, שני ח'יטיים — שאחד מהם מכונה "אלראיסה" ("הראשה"), בבעלות אישה (גיל קורא זאת אחרת, ורסטוב מסכימה עמו) — וכלי שיט הקרוי מַרְכַּבּ, המילה הכללית לספינה. הקבוצה השנייה כללה את ספינתו של הסולטאן אלמֻעִזּ מתוניסיה, ספינה וסירה השייכות לאיש מסביליה שבספרד, וכמה כלי שיט נוספים, וביניהם קֻנְבּאר נוסף (כמו בקבוצה הראשונה). הספינות הללו הפליגו ביום שני שלפני חג השבועות (בחודש מאי), אך כעבור יומיים נקלעו לסערה שבה אבדו ספינתו של הסולטאן וכלי שיט נוסף; לכותב המכתב ולנמען היו סחורות וידידים על אותן ספינות. השיירה מצאה מקלט בשני מעגנים בחוף צפון אפריקה, ואחד מהם — (ראס) אלכַּנַאיִס — נזכר תכופות במקורות וממשיך לפעול עד היום כנמל מקומי. (המלך פארוק המנוח החזיק שם ארמון קיץ, ומאחר ש"ראס אלכנאיס" משמעו "כף הכנסיות", שינה את שמו ל"ראס אלחִכְּמה", "כף החוכמה".) רק חמש ספינות מן הקבוצה הראשונה הצליחו לפרוץ אל לב הים, שכן בנוסף לסערה שתוארה אירעה גם פורענות נוספת: האויב, ככל הנראה הצי הביזנטי, "ששלט שלטון מוחלט בים", תפס סירה אחת, ורק משום שהיה טרוד בה הצליחה יתר השיירה להימלט. שאר הספינות נאלצו לשוב לאלכסנדריה, ושם הורה המושל לפרוק את מטענן — מן הסתם משום שלא ראה אפשרות לשלוח שיירה שנייה בעקבותיה.

מכתב משפחתי בערבית-יהודית. מאת אדם לא מזוהה ששמו אולי כרים, ככל הנראה משוהה בזרניח' (במצרים העליונה, ראו שו' 44 בפנים והשוליים הימניים שו' 3), אל אחיו עאזר ואל אמו (או לכל הפחות קרובה מבוגרת) סעוד אשת נסים הכהן, בפוסטאט/קהיר. הכותב מתחלף לאורך המכתב בין פנייה ישירה לעאזר ובין פנייה ישירה לסעוד. הערבית-היהודית טעונה מאפיינים דיאלקטליים מודרניים למדי, וכתב היד מזכיר חלק מהמסמכים היהודיים-פרסיים המאוחרים. השולח מבלבל לעיתים תכופות בין עיצורים נחציים ובלתי-נחציים (למשל ק ו-כ, או ט ו-ת) ונוקט כתיב חריג לאורך כל המכתב (למשל "זכות" נכתב "סכות"); נדרש מחקר נוסף כדי לקבוע אם זוהי הנורמה במכתבי הערבית-היהודית של התקופה או שמא הדבר משקף רקע לשוני מסוים של השולח. לעניין התיארוך: בוודאות בין המאות ה-15 ל-19, אם כי ניתן ככל הנראה לצמצם את הטווח. במכתב נשלחות דרישות שלום למספר בני משפחה ומכרים נוספים (במיוחד בשו' 1–8 בפנים). השולח מתאר שורה ארוכה של מאורעות אלימות מזעזעים והרס כללי שמהם נחלץ כמעט בנס. הוא נרדף בידי "אלרג'אלה" (סוג של שוטרים?) שביקשו להרגו. בתחילה נסע ביבשה בחברת תורכים או "תורכמאנים" (תרקמאן). היה ברשותו מסמך (מרסום) הנוגע לאדם בשם חסן בן הכאשף (מנהל המחוז). לאחר שנפרד מן התורכים, באותו לילה ממש נשחטו חסן וכל התורכים והושלכו אל הים (או הנילוס) — דבר שגילה השולח בהגיעו לוואדי אלעראקת(?). השולח עצמו המשיך להיות נרדף (כולל בידי רג'אלה שירדו מן ההר מן עקבה?) עד שהגיע למקום הקרוי ריואן או דיואן. (במקום אחר במכתב הוא מזכיר מקום בשם ואדי אלעֻלייקאת ובן לוויה למסע ושמו צאלח אלעֻלייקי.) אותה קבוצה באה בלילה והרגה את הכאשף, ו-15 תורכים נמלטו, "וכל המסמכים נבזזו". החלק הבא של המכתב עוסק בשלושה דינרי זהב שעל הנמענים לגבות בפוסטאט/קהיר, וכן בסחורות שונות, שחלקן שלח השולח באמצעות מחמד אלבברי. הוא מבקש או חשבון (חסאב) או לוח שנה המשתרע על פני שנתיים. הוא מזכיר אדם בשם אלרייס/אלאמיר סמאעין. הוא מבקש שסעוד ועבד אלכרים יבואו לבקרו בזרניח' במהירות. הוא מדגיש את הקשר שלו עם סעוד באמצעות מטאפורה רפואית: "אני התריאק הבדוק שלך, ואת אישה זקנה, ואיש (זולתי) לא יבוא אל צידך וילך לפנייך". הוא מבקש ממנה להתפלל בעבורו. הוא מזמין דיו, נייר וקולמוסים, וכן מעט גבינת חלום ושמן זית. הוא נותן הוראה מוזרה לא לבוא אליו "ערומים" אלא להגיע לבושים (היטב) למען הרואים. הוא מבקש מסעוד לחלק כסף לעניים לזכותו, ולומר לאחותו ע'אליה להתפלל בעבורו בבתי הכנסת. בנוסף ראשון (פוסט-סקריפט) הוא מבקש חדשות על אחייניתו סוואר שעמדה ללדת. הוא מוסר ידיעות נוספות על אדם אחר (רב? "הראב") שעמד להיהרג, ואז הגיעה קבוצה ושמה אלג'ואבר(?), הרגה למעלה ממאה איש, והשולח נאלץ להימלט. בנוסף שני (פוסט-סקריפט) הוא מפרט פריטים שונים ששלח עם מחמד אלבברי, ומורה לנמענים למוכרם במחיר טוב. הוא מבקש מהם לטפל היטב במחמד זה, ובכלל זה להביאו לרופא הקראי כדי שיכין לו תרופה טובה. בצד האחורי, בכתב יד אחר, ישנם רישומי חשבונות בערבית-יהודית, וכן שתי שורות הכוללות דרישות שלום ל"אם ע'אליה". איחוד מאת עודד זינגר.

שלוש רשימות תורמים, הראשונה לתאורת בית הכנסת בנרות שעווה. רוב הכתב בכתב ערבי. מדובר בקריאה דחופה למגבית קהילתית בפוסטאט בשנים 1235–1236, לרכישת נרות שעווה הן עבור בית הכנסת והן עבור נזקקים, וכן עבור הוצאות קהילתיות נוספות. הסכומים נכתבו בספרות קופטיות. כל בית-אב מופיע עם מספר הזכרים הבוגרים בו (לעיתים שלושה דורות) והסכום הצפוי מהם לתרומה. אחים מסוימים, או אבות ובנים, מופיעים כבית-אב אחד, ואחרים כתורמים נפרדים אך זה אחר זה. בבית מלאכה אחד כל אדם חויב ב-3 דרהם — התרומה הגבוהה ביותר — והמכונה, המכונה "דולאב" (כלומר, "הגלגל"), בסך 7 דרהם. בית מרזח (קאעת אלשראב) משלם דרהם (בפעם השנייה הסכום קרוע). על פי המסמך, צפויים היו קשיים בגיוס הסכום, שכן באותה תקופה ירד מספר חברי הקהילה בפוסטאט ל"פחות מ-200 [גברים בוגרים]". על פי רוס-פישביין, מדובר במגבית חירום לגיוס סכום של 300–500 דרהם, והערה לטיוטת הקריאה תהתה כיצד ניתן להשיג את היעד הזה לאור מספר הגברים הבוגרים שאינו מגיע אפילו ל-200. בהתבסס על הערכות גודל המשפחה הממוצע במאה השתים-עשרה לפי גויטיין, מדובר באוכלוסייה כוללת של כ-600 נפשות בעיר — ירידה של שישים עד שמונים אחוזים בהשוואה להערכות לשנות ה-1160. נתונים אלו מעידים על מצב ההידרדרות של העיר וחוסר יכולתה להתאושש במהירות מן המכות הקשות שספגה בתחילת המאה. בראש הרשימה מופיע "מורנו אברהם ובנו" (הנגיד רבי אברהם בן הרמב"ם ובנו דוד), אחריו "מורנו שלמה ובנו" (הנשיא שלמה בן ישי ובנו אבו נצר שמואל), ואחריהם "מורנו שמואל ובנו", ככל הנראה הרב הצרפתי, שכיהן כדיין ראשי של היהודים באלכסנדריה לפני שעבר לקהיר. כל אחד משלושת אלה משלם 2 דרהם, היינו דרהם אחד עבור כל גבר בוגר, כיתר האנשים מלבד אלה שעסקו במלאכות מכניסות במיוחד. הרשימה, אף שהיא חלקית בלבד, היא המקיפה ביותר שנמצאה עד כה בגניזה לתקופה זו. עמוד 1, השמור באופן חלקי, מציג את מטרת המגבית ואת היעד שיש להשיג ("מעל 300 דרהם" או "מעל 350 דרהם"). טורים 2–11 כוללים את ההתחייבויות בפועל (כמעט כולן בכתב ערבי) בסכום כולל של 291 דרהם. טורים 12–14 מכילים את שמות המשלמים בפועל (רובם בכתב עברי גדול ונאה). טור 15 מתעד את ההוצאות מסכומים אלה, ובכלל זה תשלומים לבנקאי מנג'א בסך 30, 20, 15 דרהם וסכומים קטנים נוספים, וכן פריטים קטנים יותר כגון שעווה (20), שמן זית (1.5) ושוטרים (2+2). טורים 16–17 מונים שלושים ושניים אנשים שקיבלו נרות שעווה, ובהם שלושה אופי מאפים, שלושה צבעים, סוחר דגים או דייג, שניים מאל-מחלה ואחרים — כולם נראים כאנשים הנזקקים לעזרה. רשימת המתחייבים כוללת כ-65 בתי-אב, ובהם כ-135 גברים בוגרים; כ-15 שמות, שככל הנראה מתייחסים לכ-30 אנשים, אבדו. הסך הכולל של כ-165 גברים בוגרים קרוב יחסית ל"פחות מ-200 איש" שצוין לעיל. היתרה הם עניים שהיו מקבלי המגבית ולא תורמים לה. עם זאת, מקצת משלושים ושניים מקבלי הנרות מופיעים גם בין התורמים. לפחות 6 שמות זהים לאלה המופיעים ברשימת C 57.

מכתב מאת אברהם בן יג'ו, השוהה בפוסטאט, אל אחיו יוסף במאזרה שבסיציליה. תיאור התאריך: ספטמבר 1153 לפי גויטיין, או 1152 לפי פרידמן. נראה שבן יג'ו ויוסף איבדו קשר ישיר זה עם זה, ובן יג'ו מבקש לחדש את הקשר — ולא במנותק מכך, להציע נישואין בין ילדיהם. (1) בן יג'ו מציין ששמע כי ליוסף שלושה בנים, ובקטע נוגע ללב הוא מסביר כי לו עצמו היו שני בנים בהודו (רכים? נעימים? "כענפי הריחן"), אך שניהם מתו בילדותם. (2) לאחר מכן פונה בן יג'ו לעניין בתו: ח'לף בן בנדאר, הסוחר העשיר מעדן, ביקש שבנו יישא אותה, אך בן יג'ו העדיף שתינשא לבן דודה סרור, שלא היה אמיד, ושהיה פליט מאפריקיה למאזרה. אומר בן יג'ו: "בן אחי ראוי לה יותר מזרים". גויטיין נהג לצטט את המשפט הזה כראיה להעדפת נישואין בתוך המשפחה ובפרט עם בני דודים, אך קרקובסקי טוענת בצורה משכנעת שהמצב הספציפי הזה אינו ניתן להכללה: נראה שבן יג'ו ביקש להשתמש בנישואי בני הדודים "לא כדי לאשרר ולחזק נאמנויות חברתיות קיימות, אלא כדי ליצור קשר חדש מהותית בין קרובים רחוקים מבחינה חברתית". המניע המפורש של בן יג'ו עצמו שונה: הוא מצהיר שהוא רוצה שחתנו לעתיד יהיה "לומד תורה" (שורה 12), והוא שמע הן מאחיהם השלישי, מבשר, והן מן הסוחרים הסיציליאנים בעדן ובפוסטאט שסרור הוא איש מתאים בהחלט. (3) היחסים המורכבים בין שני האחים — שמשקפים בכמה מובנים דינמיקה קלאסית של אח גדול ואח צעיר — מתבררים בבירור כאשר בן יג'ו עובר חליפות מקסם וחיבה, אולי כדי לרכך את הצעת הנישואין, לבין נזיפה. הוא מספר ששלח לאחיו תערובת של פלפל וזנגביל, אך מיד מוכיח אותו על שאיבד מתנה קודמת של פלפל "בשל אי־כשירותו" (בעג'זך, שורה 31); הוא מבקש מאחיו לא רק להשיב לו במכתב אלא מוסיף בחוצפה שעליו לשלוח את סרור עצמו לפוסטאט עם המכתבים; ואז מסביר שאלמלא יציאת האניות מערבה עם רוחות הצליביה (סוף ספטמבר, על שם חג הצלב הקופטי בכ"ו–כ"ז בספטמבר), היה שולח מתנות נוספות עבורו ועבור בניו. (4) לאחר מכן הוא מתלונן על אחיהם השלישי, הוא מבשר חסר התועלת, ומתאר אותו כ"עצלן" ו"קשה לב", ומאשים אותו בהפסדים הכספיים שלו עצמו. (5) אחר כך באה רשימת הברכות הרגילה: לשני (נמחק) שלושת בניו, לאמם, לאחותם ברכה, לילדיה, לבעלה מרואן, ושוב לילדיהם; לברהון בן חסון בן עטיה — שאינו מוכר ממקור אחר ושקשור לאחותו (האחרת?) של בן יג'ו; ולר' משה "החזן הגדול". באשר לתיארוך המכתב: גויטיין מתארך את המסמך לספטמבר 1153 משום שהמכתב נכתב ממצרים, ולדעתו בן יג'ו עבר מעדן לקהיר באביב או בקיץ 1153, בעוד ההתייחסות לרוחות הצליביה מצביעה על כך שהמכתב נכתב בספטמבר — ומכאן ספטמבר 1153. פרידמן, לעומת זאת, סבור שבן יג'ו הגיע למצרים ב-1152, ואכן בשורה 22 בן יג'ו מסביר שבתו הייתה מאורסת לבנו של ח'לף בן בנדאר בעדן במשך שלוש שנים, ואנו יודעים ממסמך אחר שהם הגיעו לעדן בסתיו 1149.

מכתב מרופא בסילִיפְקֶה (סלאוקיה) אל בעל אחותו, ככל הנראה בפוסטאט. מתוארך ל-21 ביולי 1137. הקיסר יוחנן השני קומננוס היה בדרכו לאנטיוכיה — שהיתה אז בידי רמון מפואטיֵה — וחלק מצבאו האדיר עבר דרך העיר שבה נכתב המכתב. הביזנטים הגיעו אל שערי אנטיוכיה ב-29 באוגוסט, אך מכתב זה מדווח על שמועה שהעיר כבר נפלה ארבעים יום קודם לכן. הכותב, רופא במקצועו, אף מביע את תקוותו שהקיסר יכבוש גם את חלב ודמשק, ואף מקדים והזמין ספרי רפואה שייבזזו שם מבתי עמיתיו. הכותב היגר ממצרים הפאטמית לביזנטיון. לפי השערת גויטיין, יצא תחילה עם הצי הפאטמי, שכן הוא מונה מכתבים ששלח בשנים קודמות ממחנה הצבא ביפו, מרודוס ומהאי כיוס, שנכבשו על ידי הצי הוונציאני בשנת 1224. הרופא אף שהה בקונסטנטינופול בטרם התיישב בסלאוקיה ונשא לאישה אישה בשם יווני (קוֹרָאסי). הוא חוזר ומתאר עד כמה הוא עשיר, אף שהגיע חסר כל, ומפציר במחותניו ללכת בעקבותיו ולהצטרף אליו, ולא משנה כמה רכוש יהיה עליהם להותיר מאחור. [פנים, שורות 1–8:] הוא פותח בדיון בפוריותה של אחותו; היא ילדה כבר שתי בנות לנמען, אשר ככל הנראה מקווה כעת לבן. היא אינה מצליחה להרות "בשל מצבה הרזה והכחוש"; הכותב סבור שיוכל לתת לה תרופות שיאפשרו לה להרות "אפילו לאחר ההכחשה". (גויטיין קורא שֻרְבּ במקום שַחְבּ, וזַוַאל במקום הֻזַאל, ומקבל: "אחותי לא הרתה למרות התרופות הרבות. אילו היית כאן, הייתי מסדר את הריונה, חי נפשי, אפילו לאחר שחדלה ללדת"). אשתו של הכותב עצמו מעולם לא הרתה אלא בעזרת תרופות. [פנים, שורות 8–9:] הכותב לא הצליח לרפא את אברהם, "הפושט יד הקטן מעכו", אשר נפטר והותיר את בנו יתום. [פנים, שורות 10–17:] הכותב מפרט רשימה מפורטת של הנדוניה שנתן לחתנו שמואל בן משה בן שמואל הסוחר הלונגוברדי, בשווי כולל של 200 דינרים. [פנים, שורות 17–21:] הכותב מסביר שייתכן שמכתביו שלו מעולם לא הגיעו, משום שנהג לשלוח עמם חומרי מרפא יקרי ערך, ובהם תרכיז תות (רֻבּ תות), ריבּאס, בּרבּאריס (זרזיף), עלי ע'אפת ותמציתו (שתורגם בעבר כגנציאנה), ואפסנתין. [פנים, שורות 21–27:] הוא מונה את חמשת המכתבים ששלח בשנים קודמות לעומת מכתב אחד בלבד שקיבל מהנמענים, ובהם אבו זִכְּרי יחיא ואבו נצר בן יצחק. [פנים, שורות 27–31:] הוא מביע משאלות משיחיות, ומצטט את דניאל י"ב 11 ופיוט להבדלה שחיבר אביו של הנמען. [פנים, שורות 31–38:] הוא כותב על אושרו ועושרו הרב, ובכלל זה בית בשווי 200 דינרים ו-400 חביות יין. [גב, שורות 1–4:] אם הנמען אכן יצטרף אליו, עליו להביא את ספרי הרפואה שהכותב הותיר אחריו. בכל מקרה, הוא מקווה להשיג ספרי רפואה מבזת חלב ודמשק. [גב, שורות 4–22:] הוא מוסר חדשות על משפחה וידידים. [גב, שורות 22–24:] הוא מבקש רבע דרהם מזרעי מלוח'יה, יבּרוּח' (דודאים) וח'טמיה (חטמית), משום שאלו אינם זמינים במקום מושבו.

מכתב מאלכסנדריה לפוסטאט בערבית-יהודית. שריד: רק החצי התחתון של המסמך. תיארוך: המכתב מזכיר אנשים שנתפסו לעבודות כפייה לשם חפירת תעלה סביב העיר. גויטיין ופרנקל הציעו שניהם כי האזכור הזה מאפשר לתארך את המסמך לשנת 1219 לסה"נ, בתקופת מסע הצלב החמישי. הצלבנים צרו על דמיאט ממאי 1218 ועד נובמבר 1219, אז כבשו אותה לבסוף. ככל הנראה, התושבים חששו שאלכסנדריה תהיה היעד הבא (ראו גם מכתב נוסף מאלכסנדריה מ-21 באוקטובר 1219). המכתב מדווח על מצב העיר: "העיר במצב חמור בשל חפירת התעלה. העיר סגורה ומסוגרת, ועבודת כפייה מוטלת על האוכלוסייה." בהמשך מוסר הכותב דיווח מפורט על מצבה הרפואי וטיפולה של אישה שנפצעה בתאונה שאינה קשורה למלחמה, דן בכמה שליחויות קטנות, ואחר כך בעניין משפחתי חשוב, ומסיים בדרישות שלום לכחמישה-עשר אנשים לפחות. בסוף המכתב נוספו שתי הוספות (פוסט-סקריפטום): "באשר לאבו אלעלא — בהגיעי מצאתי את העיר סגורה ומסוגרת; שום זכר לא יכול היה להופיע ברחובות, שכן היה נלקח [לחפירת] התעלה. לכן לא יכולתי להיפגש עמו. ובאשר למלחפה [שמיכה המשמשת גם כבגד עליון], השווקים סגורים ואיש אינו מוכר וקונה. אני מספר לך זאת כדי שלא תחשוב שאני מזניח את ענייניך." על אודות הפציעה של יֻמן: "בשובי הביתה מצאתי את יֻמן — שהדלת נפלה עליה — במצב חמור. היא חולה כבר ארבעים יום. באותה עת הייתה במצב טומאה ונשארה כך, וכך כל בני הבית נטמאו עמה. רק האל יודע מה מצבה; היא בוכה כל כך עד שאני שוכח את צרותיי שלי. ועם זאת, אם ירצה האל, סיכוייה להחלמה טובים. רגלה נתונה בתיבה (תאבות) שהוכנה במיוחד עבורה. רופא נוצרי (ערל) מטפל בה, ונאמר לי שלא לקח כל תשלום עבור הטיפול. הוא היה אז עסוק בטיפול בפצועים (אלמג'אריח). לא מצאתי בבית שום תחבושת (או מלאן/משחה) מסיבי דקל (מרהם אלנכ'לי) ולא יכולתי להזיזה, שכן אינה יכולה לקום או לשבת; היא מתכופפת מעט קדימה בלבד (קד אתג'הת קליל). כף רגלה ושוקה נפוחות (מנפוח')." המידע והתרגומים על פי גויטיין. משחת הדקל הזו מומלצת לטיפול בפצעים ומורסות בספרות הרפואית של ימי הביניים — חיפוש פשוט במונח مرهم نخلي יוביל לאזכוריו בכתביהם של האנדלוסים אחמד בן עיסא אלהאשמי (נפטר 1077) ואבן זֻהר (נפטר 1162). אצל אבן זֻהר, סמיכותה דומה לזו של דבש, וטובלים בה חוטים לפני שמשתמשים בהם לסילוק נוזלים מן הפצע. ייתכן אפוא שמדובר בחומר המופק מן הפרי עצמו, ולא מסיבי הדקל. פתרון אפשרי לעניין זה אולי מצוי במסמך נוסף שיש בו מתכון אפשרי ל"מרהם נכ'לי". יש לציין כי המילה "אתג'ה" בהקשר של פציעה או מחלה מתפרשת לרוב במשמעות "השתפר" (ולא "התכופף"), וחולים מתוארים לעיתים קרובות כמי ש"השתפרו מעט" אף אם הם עדיין במצב קריטי. כתב היד של המכתב דומה לזה של מסמך אחר שנכתב בידי דיין מאלכסנדריה.

מכתב מחלפון בן נתנאל, ככל הנראה מפוסטאט, אל רבי יהודה הלוי באלכסנדריה. דהוי ופגום מאוד. תאריך: ספטמבר 1140. נכתב זמן קצר לאחר הגעתו של המשורר מספרד. המכתב עוסק כמעט כולו בצרות שפקדו את חלפון במצרים בעת שובו בשנה הקודמת מספרד. הוא מסביר כי בשל דכאונו ומצב בריאותו הירוד אין הוא מסוגל לקרוא כראוי את מכתבו של רבי יהודה הלוי ולא לצאת לדרך כדי להיפגש עמו. עיקרו של המכתב סובב סביב אבלו הכבד על מות אחיו האהוב, הדיין עלי, וצידוק הדין על אובדנו (בגב, בשוליים הימניים). חלפון מציין כי שהה באלכסנדריה "שנה חסר חודש" (גב, שוליים ימניים, שורה 13) שקוע בדכאון עמוק ובמחשבות על מוות. הוא חי חיי סגפנות, נמנע משתיית יין ומאכילת בשר ופירות ושאר תענוגות העולם הזה. כתוצאה משהותו הממושכת שם ובמיוחד בשל מצב רוחו הקודר, נפגעו עסקיו. הוא מזכיר גם עיכובים שנגרמו עקב מספר מסמכי בית דין שהיו "חתומים" ולא נגישים (גב, שוליים ימניים ושוליים עליונים). בשל הצרות שפקדוהו במצרים, מתחרט חלפון על שיצא בכלל מספרד, שם זכה לחברתו של רבי יהודה הלוי; הוא מביע משאלה כי היה נשאר בספרד ואז מתלווה אל רבי יהודה הלוי במסעו מזרחה (גב, שורות 37–38; פנים, שורה 7). הוא מתאר את מצוקתו על מות אחיו כחלק מצרות יהדות מצרים בכללותה ("במשך חמש שנות היעדרו", פנים, שורה 17). ממקורות אחרים ידוע כי צרות אלו נבעו מן הגזירות נגד היהודים מטעם הוזיר רצ'ואן אבן ולח'שי (שלט בשנים 1137–39), שאינו נזכר במפורש במכתב (ייתכן שהזהירות נבעה מן האקלים הפוליטי המעיק, כפי שכותב חלפון "אין אפשרות לדבר", פנים, שורה 16). אף שרצ'ואן הודח ונכלא בעשרת החודשים האחרונים, חלק מגזירותיו עדיין היו בתוקף. חלפון מספר כי רבים מנכבדי היהודים נהרגו, אחרים נכלאו בבתי כלא או הוחזקו במעצר בית ועדיין היו אסורים בעת כתיבת המכתב (פנים, שורות 12–16). הוא רומז במשתמע למות הגאון מצליח הכהן מבלי לומר במפורש כי רצ'ואן ציווה על הריגתו, אך פרט זה ידוע מאל-מקריזי, אתעאט' אל-חנפאא', בפרק על שנת 533 לה'ג'רה (וקבץ' אלוזיר עלי עדה מן ח'ואץ אלחאפט' מנהם אבו אלמעאלי בן קאדוס ואבן שיבאן אלמנג'ם ורייס אליהוד וג'מאעה פקתלהם). לאור דיכוי יהדות מצרים והריגת אנשי המעלה שבה, מביע חלפון את מבוכתו ("בוש ונכלם", פנים, שורה 19) מן הדברים שאמר יהודה הלוי על מעלותיה הראויות של הארץ. בנוסף, נטל מס הגולגולת על היהודים הוכבד, וזכויות שמהן נהנו קודם לכן בוטלו (פנים, שורה 28). היהודים מצאו נחמה במינוי הנגיד שמואל בן חנניה לאחר מות הגאון מצליח הכהן (פנים, שורה 30). חלפון מייחל לפגישה עם רבי יהודה הלוי, אך כאמור דוחה את יציאתו לדרך בשל מחלתו ושברונו. בכתובת, חותם חלפון כ"פצוע אהבתו" לרבי יהודה הלוי.

מכתב, ככל הנראה מאת יוסף בן יהודה בן יוסף בן יעקב, כנראה מקונסטנטין, אל קהילה או קבוצת אנשים, ככל הנראה בפוסטאט. כתוב בערבית-יהודית עם מעט עברית. כתב היד מגרבי. (השורות הראשונות של המכתב חסרות, והשורות הראשונות שנשתמרו ברקטו כתובות בכתב יד שונה מזה של גוף המכתב.) תיארוך: סוף המאה ה-12 או תחילת המאה ה-13, בין השאר על בסיס האזכור של שליט בג'איה אבו עבדאללה אבן יומור (הנזכר ביצירות ספרותיות של אבן עבד אלמלכ אלמראכשי ואלמקרי אלתלמסאני). ייתכן שהשולח הוא החכם המפורסם אבן עקנין עצמו, שגם הוא היה יוסף בן יהודה בן יוסף בן יעקב ופעל בתקופה זו, אך כנראה אין דרך להוכיח זאת בצורה ודאית. השולח פותח בדיווח על הגעתו בשלום לקונסטנטין (או, פחות סביר, לקונסטנטינופול) עם בני משפחתו ובנו, לאחר קושי רב לצאת מבג'איה: "היה זה כיציאת מצרים, עשה לנו האל ניסים, ויצאנו ביד רמה." הם הצליחו לצאת רק בזכות התערבותם של הנכבדים אבו זכריא ואבו עמראן בני אבו אלטיב סעדון בן פראג', שהביאו את עניינו של השולח בפני אבו אלפצ'ל בן עלי אלנאס(?), אשר בתורו הביא אותו בפני (השליט) אבו עבדאללה אבן יומור, שכנראה התיר לו לעזוב יחד עם משפחתו. הוא מדווח כי ביום הגעתו לקונסטנטין נתקל ב[...] יעקב בן יהודה בן יעקב אגמאתי [...], המתואר כאחד מגדולי תלמידיו של יוסף הלוי בן מאיר אבן מיגאש (נפטר 1141). (ייתכן שיעקב בן יהודה זה הוא קרוב משפחה — אח? סב? — של זכריה בן יהודה אלאגמאתי, הידוע מפירושו על הלכות רבתי של אלפאסי שחיבר בשנת 1189/90 ובו הוא מצטט את אבן מיגאש כפוסק.) כיוון שחסרות מספר מילים גם לפני וגם אחרי השם יעקב בן יהודה בן יעקב אגמאתי, ייתכן שהשולח לא פגש אותו עצמו אלא אדם הקשור אליו (זכריה עצמו?). לאחר מכן השולח מתאר את חסידותו וכשרונותיו של האדם בו פגש, ומציין כי "ה'חפיט'' שלו הגיע מתלונן על מצוקתו, כפי שתקראו במכתב המצוי בידו. הוא [מנסה?] להוציא את אמו מפאס." המילה ח'פיט' היא ככל הנראה גרסה של ח'פיד, שמשמעותה נכד ולעיתים גם בן. שחזור סביר הוא שיעקב בן יהודה בן יעקב אגמאתי היה תלמידו של אבן מיגאש, והשולח פגש את נכדו, שהוא עצמו תלמיד חכם. המשך המכתב ממליץ על אדם זה לצדקה: "הוא יודע לקרוא (מקראי תורה) ביופי, והוא משנה מתורת רבותינו זכרם לברכה." השולח (או, פחות סביר, רק הסופר) מציין כאן את שמו ("ידידכם באלוהים, יוסף בן יהודה בן יוסף בן יעקב") ומוסר ברכות מבניו יהודה ויצחק. הוא מוסיף כי נושא המכתב קיבל 30 דינרים בקונסטנטין, וכי הקהילה הייתה נותנת לו אף יותר אלמלא מספרם הרב של הנזקקים המגיעים לשם. הסכום של 30 דינרים גדול מאוד; ייתכן שהוא מגייס כספים לפדיון שבויים, ובכללם אמו שלו.

דף מתוך פנקס בית הדין הרבני של פוסטאט. הרקטו נכתב בידי הלל בן עלי. הדף קצוץ בחלקו העליון, התחתון ובאחד הצדדים. רקטו: ייתכן ששטר מכר או שובר קבלה. לפי תיאורו של ליברמן (התיארוך משוער, ראו הערותיו 246 ו-250): רישום שותפות. תאריך: 1096. נכתב בידי הלל בן עלי. המסמך מתאר הסדר בין יחיא ובין אבו אלברכאת מבורך. אבו אלברכאת מבורך מלווה ליחיא 210 דינרים ומפקיד אצלו סחורות חקלאיות מסוימות. יחיא מתחייב לקחת על עצמו את פרנסת עניי פוסטאט במשך שנה במקרה של אי-פירעון החוב. הפירעונות אינם מופיעים כאן משום שאלה היו נרשמים רק בעותק של הלווה משטר ההלוואה. עדותו של יחיא כי פרע את חובו לא הייתה מתקבלת ללא רישומים אלה, אך עדותו של אבו אלברכאת מבורך (המלווה) מתקבלת ללא תנאי כזה. ורסו, חלק עליון: בראש הדף נמצאות השורות האחרונות של רישום הנושא תאריך יום אחרון של ניסן, 1407 לשטרות = אפריל 1096 לספירה, חתום בידי נסים בן נהראי ואברהם בן שמעיה החבר. חלק זה נכתב בכתב יד שונה משאר החלקים, ככל הנראה כתב ידו של נסים בן נהראי. ורסו, חלק תחתון: הרישום העיקרי הוא מסמך משפטי הנושא תאריך 1427 לשטרות = 1116 לספירה, המצטט מסמך שנכתב בידי הרב הראשי של חלב, ברוך בן יצחק, ייפוי כוח עבור אבו אלסרור שמחה בן עמרם הכהן, המייצג את האחים אבו אלמעאלי ואבו אלופא, ואת אבו אלחסן אלחלבי אלצירפי (לפי גויטיין). לפי תיאורו של ליברמן: חלק מפרוטוקול בית דין המפרט שותפות אחרת. אבו אלסרור שמחה הכהן מציג ייפוי כוח לתבוע את תביעותיהם של האחים אבו אלמעאלי ואבו אלופא תמים בני ישועה בן סעדאל בעניין שותפות שהחזיק אחיהם המנוח מבורך, יחד עם יחיא (אותו יחיא המופיע ברקטו) ואבו אלחסין הצורף. מבנה השותפות אינו ברור, אך נראה כי מבורך היה משקיע ואבו אלברכאת היה תמיד השותף הפעיל. עם מותו של מבורך, יחיא ואבו חסין תובעים שני שלישים מנכסי השותפות, ומותירים לשמחה לגבות את השליש הנותר עבור יורשי מבורך. הקשר בין שני המסמכים הוא אבו אלברכאת ויחיא. לפי גויטיין, אין מדובר באותו מבורך הנזכר ברקטו, אלא באבו אלברכאת מבורך בן שלמה אלחלבי, ויחיא הוא אבו אלחסן יחיא בן שמואל הכהן אלבגדאדי. יש לשקול את האפשרות שהמסמך שברקטו הוא ההמשך של החלק התחתון בורסו. תיאור נוסף: רקטו: חלק ממסמך משפטי, ככל הנראה צוואה, המזכיר כמויות של דינרים, שמות חודשים והביטוי "מותי". בכתב ידו של הלל בן עלי. השם אבו אלחסין נשתמר. ורסו: חלק נוסף ממסמך משפטי, ככל הנראה המשך הטקסט שברקטו, שנכתב בפוסטאט באדר 1[...] לשטרות ומזכיר שמות שונים, ובהם עמרם הכהן ואבו אלברכאת "...צאצא של שמעיה גאון". איחוי: אלן אלבאום.

מכתב מתומך נלהב אל רב דניאל בן עזריה, בערבית-יהודית. התיארוך, לפי גויטיין, הוא בקירוב 1055 לספירה. זהו הדף הראשון של מכתב ארוך יותר. השולח מעמיד לרשותו של דניאל את כספו ואת ידידיו. המכתב הוא גם התקפה על עלי בן עמרם, אשר אינו נזכר בשמו במפורש. השולח מתאר את המחלוקות הציבוריות בפוסטאט לאחר מותם של הגאון שלמה בן יהודה (נפטר 1051) ושל אבו כת'יר רבי אפרים בן שמריה (נפטר לאחר 1053, ככל הנראה בסביבות 1055). שאר תומכיו של רב דניאל בן עזריה רצו למנות את הרב (= יהודה בן יוסף) כיורשו של רבי אפרים בן שמריה, ולא רצו שעלי בן עמרם יקבל את התפקיד. (הרב היה במחנהו של רב דניאל בן עזריה, אף שהיה בן דודם של יריביו יוסף ואליה, בניו של שלמה הכהן בן יהוסף, שכיהן זמן קצר כגאון בשנת 1025.) אלא שהשולח סבור באופן פרדוקסלי שדווקא אויבם, עלי בן עמרם, הוא שצריך לרשת את אפרים, מן הטעם שאז יהיה עליו להיכנע לדניאל, ושני המחנות יתאחדו. תוכן המכתב הוא כדלקמן: (1) תנחומים על מות אחותו של דניאל (שורות r1–12); (2) שבחים ובקשת סליחה על הריב שהיה בבית אלדמסיסי — גויטיין מבין שהדבר נבע מכך שהשולח תמך בעלי בן עמרם, אויבו של דניאל (שורות r13–21); (3) עלי ("הטיפש") לא הבין שהשולח היה תומך ותיק של רב דניאל בן עזריה עוד לפני מות רב שלמה בן יהודה; וכל מה שעשה השולח למען עלי דומה למעשה דוד למען שאול — ששירת אותו למרות כוונתו של זה להרגו (שורות r23–36); (4) הסבר כיצד תמך השולח בעלי בן עמרם על פני הרב, כנגד התנגדותם של שאר אנשי מחנהו של דניאל, ובהם אבו אסחאק (אברהם בן יצחק אבן אלפראת') (שורות v1–12); (5) התנהגותו הגסה של עלי בן עמרם לאחר שתפס את ההנהגה, התנהגות שהרחיקה ממנו אישים מרכזיים אחרים בקהילה (ובהם אבו סהל הכהן, אבו אלסרור פלוני, ואלחנן פלוני), עד כדי כך שהחרימו את בית הכנסת (שורות v12–28); (6) עלי, מחשש שיודח לטובת הרב, גייס את חתנו חניין והחל להפיץ שמועות זדוניות על הרב, ובכלל זה דבר שאמר לכאורה לאבן אלתלמיד בעניין אמו של זה האחרון. ואז, "הלך חניין ואסף קבוצת קדרים ואנשי ריב, ושכר כחמישים מהם, וכתבו שטרות משפטיים על הרב, [באמרם] שהמיר את דתו (פשע) באלשאם ולאחר מכן הגיע למצרים כדי להתייהד מחדש (יתהווד)" (שורות v29–36). (התרגום של הקטע האחרון מבוסס על משה יגור, על המרת דת לאסלאם בתעודות הגניזה, 2020.) כתב היד של מכתב זה זהה לכתב ידו של עותק עתירה — שגויטיין סבר שנשלחה מרב שלמה בן יהודה אל אלט'אהר בעת היריבות עם יוסף אלסג'למאסי.

מכתב מאת ברכות בן אברהם אבן אלחאג'ה (הוא אבו אלברכאת הבת אללה בן אבראהים אלצאאיג'), השוהה בבוש שמחוץ לפיום (בעמאל אלצעיד אלאדנא / بعمال الصعيد الادنا), אל אמו השוכנת באלכסנדריה. המכתב מתוארך ליום ראשון, צום י"ז בתמוז ד'תתקי"ח לבריאת העולם, היינו 1158 לסה"נ. הכתובת ממוענת לאלכסנדריה, לשוק הצורפים, למסירה לאבו זכרי יהודה בן יצחק, אשר יעבירה לבית (או לאשת) אבו אלופא בן חלפון אלחדאד בשכונת ביר ג'בר, בכנסת העירקים (בנוסח הערבי נקראת פשוט "כניסת אליהוד"). אחד משני האנשים האלה הוא גיסו של השולח. המכתב כתוב בערבית-יהודית, בכתב יד יפה, והכתובת רשומה הן בערבית-יהודית והן בכתב ערבי. הוא פותח בתלונה על העדר מכתבים מאמו ומאחיו אבו סעד, ואף מציין שנשבע שלא לכתוב עוד — שבועה שכמובן הופרה. הוא מספר שנמאס לו לעבוד בצעיד עליון (בלאד אלצעיד), ולכן ירד לבוש, אך גם שם אינו שבע רצון, ומקווה לעבור לפוסטאט לאחר החג. הוא מציין ששיירות מאלכסנדריה מגיעות תכופות לבוש כדי לקנות פשתן, והוא מבקש למצוא אדם נאמן שדרכו ישלח מעט פשתן לאמו, כדי שתתפור לו בגד פשתן נאה לשבת ולחגים; ואילו לבגדי יום-יום יש לו די והותר. הוא מזכיר עסקה בשווי 100 דינרים בסנתריה (נווה המדבר סיווה), אך ההקשר אינו ברור לחלוטין. נמסר לו שעמאאם ורחל דודתה מצד האם נמצאות בפוסטאט, יחד עם בעלה אבו אלפצ'ל ועם אדם בשם אבו אלסרור. הטקסט בשוליים כולל רכילות עסיסית: "הגיע אליי מכתב שבו נכתב כי הארון גירש את אשתו ימן. ברוך השם! היא נישאה לו והתגרשה ממנו בעת שהיינו רחוקים. שמרי אותה אצלך — (הרחק?) מאשת אבו אלופא — בבית, עד שאלוהים ייתן לה פרנסה." המצב אינו ברור לאשורו, אך נראה שהשולח תומך בימן, שגם יש לה בן לגדל. לא ברור כיצד אשת אבו אלופא — שאמורה לקבל את המכתב לפי הכתובת — משתלבת בעניין. מכל מקום, הנמענת אמורה לתת מחסה ל[ימן] ולכלכל אותה עד שהשולח יוכל להגיע ולקחת אותה אל אחיה בשאם. הדרך הטובה ביותר ליצור קשר עם השולח היא לשלוח מכתבים לפוסטאט אל אלבלביסי או אל אבו סהל בדרב אלח'ראטין, והם יעבירו אותם באמצעות הסוחרים היהודים אל אבו אלברכאת אלצאאיג' היהודי בבוש. בצד האחורי של המכתב מסתיימת האיגרת בדרישות שלום לאנשים שונים, ובהם: אבו אלבשר ואמו; יוסף; מח'תאר ששהה בברקה; המורה אבו זכרי יהודה וילדיו. (שם המשפחה של השולח, אבן אלחאג'ה, פירושו 'בן האישה שעלתה לרגל', אם כי ייתכן שהשם הוא אבן אלחאג'ה במשמעות אחרת — כינוי לאדם בעל צרכים מרובים.)

מכתב מאת הרופא המצרי עפיף בן עזרא, השוהה בעזה (לאחר שנעצר שם בדרכו מקהיר לצפת), אל שמואל בן יקותיאל אלאמשאטי בקהיר. כתוב בערבית-יהודית עם פתיחה בעברית. תיארוך: ראשית המאה השש-עשרה. המכתב הוא קריאה נואשת לעזרה. עפיף מדווח כי מכתבו של שמואל הגיע ונקרא בקול בפני קהילת עזה, שהתפללה לשלומו (שו' 19–22 בצד הפנים). בהמשך הוא מתאר בפירוט את התחלואים הפוקדים את בני משפחתו (שו' 23 ואילך עד תחילת הצד האחורי), שעליהם כבר כתב במכתבים קודמים מבלי שזכה לתשובה כלשהי. המשפחה שהתה בעיר הנמל שבחוף הים התיכון כבר חודשיים במועד כתיבת המכתב, מעוכבת שם בשל המחלה. הבן היה חולה אנוש: סבל מ"בארדה" (צמרמורות), "סכונה" (אולי קהיון או טמטום חושים) ושטף דם מהאף שכמעט לא נעצר ("רעאף מפרט"). עפיף מספר שמכר הכול, ובכלל זה את בגדיו, לצורך טיפול בנער. אשתו הייתה מרותקת למיטה ("מרמייה"), חסרת יכולת לראות, לשמוע או לדבר — "כאבן המוטלת על הקרקע". שבע פעמים זועק עפיף "אדוני שמואל", ומתחנן לפניו להשיב על מכתב זה, שקדמו לו אחרים שלא נענו. הוא מבטיח שזהו המכתב האחרון, ומבקש מהנמען שלא יאלץ אותו לשלוח עוד אחד, שכן כתיבת מכתב כזה היא ייסורים ומציאת שליח שיוליכו היא משימה כמעט בלתי אפשרית: "השב לי תשובה בטרם לא תהיה לי עוד תשובה ולא צורך במכתב נוסף. אלוהים, אלוהים, אלוהים, נמסתי כשעווה. 'היה לבי כדונג נמס בתוך מעי' (תהלים כב, טו)... איני יכול לכתוב מכתב ולשלחו מבלי שלבי יימס... כל מכתב שאני כותב נכתב מתוך מצוקה גדולה. בקושי אני מוצא עם מי לשלחו, ולבי 'נכרת' (ינקטיע) מרוב טרחה." עפיף דוחה בכעס את הטענה שהוא הביא על עצמו את האסון הזה ("עמל ברוחה") באשמתו (כנראה בהתעלמו מן האזהרה שהמשפחה לא תוכל לעמוד במסע). הוא מדגיש כי עיסוקו ברפואה בצפת (אשר באותה תקופה החלה לתפוס את מקומה כעיר קודש מרכזית) נעשה "לשם שמיים". אין ספק שגם חוסר יכולתו להתפרנס בקהיר היה סיבה נוספת ליציאתו. עפיף מוסיף ומדווח כי ר' פרץ הצדיק נפטר באותו מסע עצמו. מלבד הבקשה המרומזת לסיוע כספי ישיר, מבקש עפיף משמואל לערוב לאחותו בפוסטאט, שאמורה למכור את חלקו של עפיף בנכס משפחתי המכניס שני חצאי דרהם ("מאיידיס") בחודש. עפיף מבקש לשוב לקהיר, אך אין בידו די כסף לשכור חמור. עפיף בן עזרא (המכונה גם יוסף המצרי), יחד עם בן לווייתו ר' פרץ, מופיע גם במסמך נוסף, בשורות 70–94.

מכתב מהיהודים הקראים באשקלון אל הקראים והרבניים בפוסטאט. תיארוך: קיץ 1100 לסה"נ. המכתב עוסק בפדיון שבויים קראים מירושלים בעקבות כיבוש העיר בידי הצלבנים. (הקראים היוו אחוז ניכר מן המספר המצומצם של יהודים שעדיין התגוררו בירושלים לאחר הכיבוש הסלג'וקי בשנות ה-1070). המכתב אף מסביר כי העיר המבוצרת אשקלון טרם נפלה, אך תושביה מתקשים להתמודד עם זרם הפליטים ועם הצורך לשלם סכומים גדולים לצלבנים לשם פדיון שבויים יהודים — גברים, נשים וטף — וכן ספרים ומגילות שנבזזו מבתי הכנסת בארץ הקודש. למרות הנסיבות הנוראות, הם מוצאים נחמה בכך שלכאורה הצלבנים לא התעללו בנשים. הכותבים מדווחים על קבלת הסֻפְתַ'גַ'ה (שטר חליפין), שהיה לפחות התרומה הניכרת השנייה שהעבירו יהודי פוסטאט למבצע פדיון השבויים והספרים. מכתב זה הוא בקשה לתרומות נוספות. הקהילה באשקלון הוציאה למעלה מ-500 דינרים, פדתה למעלה מ-40 שבויים, ממשיכה לשאת בהוצאות הגבוהות של הטיפול ב-20 השבויים שנפדו ועודם שוהים באשקלון, וכעת היא שרויה בחוב של יותר מ-200 דינרים. הכותבים מזכירים גם יהודים שהצליחו לברוח מירושלים בכוחות עצמם, ואחרים שניתן להם מעבר בטוח (אַמַאן) בלוויית הוַאלִי. מתוך הפליטים שהגיעו לאשקלון, רבים מתו במגיפה שפשטה במקום: "התקפי המחלות הללו (אַמְרַאצ'), נפילת אותה מגיפה (וַבַּא'), אותה כליה (פַנַא'), אותה צרה (בַּלַא')" (recto, שורות 17–19); ובהמשך, בתיאור מותם של הפליטים: "חלקם הגיעו לכאן בריאים, והאקלים השתנה עליהם (אִכְ'תַלַפַ עליהם אלהַוַא'), והם הגיעו בשיא אותה מגיפה (וַוַצַלוּ פִי עֻנְפֻוַאן ד'אלִכּ אלוַבַּא'), ורבים מהם מתו" (recto, שורות 42–44); ופעמיים נוספות מדגישים הכותבים את ההוצאות הכבדות בטיפול באלה ששרדו אך עודם חולים, הזקוקים לא רק למזון וביגוד אלא גם לתרופות ולמשקאות מרפא (recto, שורות 53–55 ובשולי ימין 19–20). בשולי ימין של ה-verso מופיעות הערות מאת הכותבים ומעבירי המכתב, ובהם יחיהו הכהן בן מצליח, דוד בן שלמה וחנינא בן מנצור בן עֻבַּיְד. קיים מכתב נוסף שנכתב שנה קודם לכן מהרבניים בפוסטאט אל הרבניים באשקלון, אף הוא בעניין מבצע פדיון השבויים. (לפי גולדמן וגויטיין; ראו גם מאמרו של גויטיין "מקורות חדשים על גורל היהודים בכיבוש הצלבנים את ירושלים", ציון, יז (1952), עמ' 136, וכן Palestinian Jewry של גויטיין, עמ' 241–242).

מכתב מיחזקאל, ככל הנראה מקלוב, אל אחיו חלפון באלכסנדריה. מתוארך לחודש אייר ד'תת"ק (1140). יחזקאל מתלונן באריכות וברהיטות מסוימת על שלל בעיותיו העסקיות: "אני עשוק, אך מוצג כעושק" (אנא מט'לום פי צורת ט'אלם) — כלומר, מאשימים אותי בדברים שאינם באשמתי. הבעיות הנדונות: עסקת הגבינה שלהם (ראו ח69, ח68, ח64) וההליכים המשפטיים הקשורים אליה, שבהם לא הצליחו הדיינים להגיע להכרעה; סחורות שנעצרו בבית הוכיל, ובהן ביקשו הדיינים שהצדדים יגיעו לפשרה; ותביעה משפטית הנוגעת למכירת בית, שבה הדיינים שוב לא יכלו להכריע — האם לפסוק על פי שיטת רב האי גאון או לפי שיטת ר' יצחק אלפסי? אחד הדיינים מציע ליחזקאל שחלפון היה צריך להשיג חוות דעת הלכתית (פתוא) מאת אבן מיגאש, אשר הייתה מחזקת את עמדתם. המכתב דן גם בסחר בחמורים (שנמכרו ללא ריתמה, שכן אחרת המחיר היה גבוה יותר), ומספר סיפור ארוך על הובלת משי מהכפר בנהא שבדלתא בלוויית חוכר מסים בשם אבו סעד (אולי אותו אדם המופיע 25 שנים לאחר מכן כחוכר מסים לשעבר). אבו סעד זה, הצ'אמן (חוכר המסים), עבד בצוות עם צ'אמן נוסף מקהיר, ולכן לא יכול היה פשוט להתייצב בבנהא כלאחר יד כדי לסייע ליחזקאל להעביר את המשי של אבו זכרי הכהן בחזרה לקלוב (מהלך של שמונה שעות הליכה לפי מפות גוגל). יתרה מזו, שני פקידי מסים — חוכר מסים עמית בדאר אלצנאעה, נקודת המכס המרכזית בכניסה לפוסטאט, והמושד (מונח איובי לגובה המסים בנמלים), אולי הכוונה לזה שעבד בדאר אלצנאעה — "אינם נותנים לו לקחת (אפילו) רטל אחד (של משי) כעמלה (או שוחד?), אלא נאמר לו: 'זה אינו שלך!' החמס פושה." לא ברור אם מדובר כאן בתמונה מפתיעה של חוכר מסים הרואה כעוול את העובדה שהממונים עליו אוסרים עליו לקבל שוחד; הוא משתמש במילה העברית "חמס", שבתקופה זו, לדברי פרידמן, היא מונח טכני לעוול שמטיל השלטון, ואולי הדברים נאמרים מתוך השוואה לתקופה מוקדמת יותר, שבה היה מקובל שגובי המסים יכולים להתעשר באמצעות תשלומי טובין. המכתב מזכיר את מותו של אבו נצר בן אלמנקאר, שהיה בן דודו של אבן יג'ו, בנה של דודתו מצד אמו. כמו כן מוזכר סוחר ההודו אבו עלי בן אלכרניב, המופיע גם בתשובות הרמב"ם. אף ששמות הכותב והנמען אינם מצוינים במפורש, מאחר שלמכתב אין כתובת חיצונית (כנראה נמסר ביד), זיהו אותם גויטיין ופרידמן על בסיס התוכן והפלאוגרפיה.

מכתב מקהילת אלכסנדריה אל שמואל הלוי, "נגיד הלויים, פאר הרופאים", בן שלמה, ובו בקשה לסיועו במאבק נגד גזירה שאסרה אמירת פיוטים בתפילה. גויטיין סבר שהמכתב נשלח מעיירה כפרית במצרים, ואילו פרידמן הציע שהמכתב נכתב בבית הכנסת של הירושלמים בפוסטאט, וכי הגזירה נגד הפיוטים הייתה חלק מתיקוני התפילה החסידיים שרבי אברהם בן הרמב"ם ביקש להנהיג. לדעתה של פרנקל, המכתב נשלח מאלכסנדריה, וישנן בו כמה ראיות לכך: הזכרת "רעות הגויים" (פנים, שורה 17) מתאימה היטב לאלכסנדריה, שנודעה באווירתה הפנאטית ובמעשי האלימות האנטי-יהודיים שלא היו נדירים בה (ראו גויטיין על כך). דבר דומה אפשר לומר על אזכור מחלת ריאות מגפתית שהייתה נפוצה באלכסנדריה (פנים, שוליים ימניים שורה 1 וההערה לשורה זו). נוסף על כך, אלכסנדריה הייתה ידועה במנהגי תפילתה הייחודיים, שאליהם דבקה הקהילה היהודית האלכסנדרונית בקנאות; לדוגמה, השו"ת ששלח סעדיה בן ברכות המלמד מאלכסנדריה אל הרמב"ם (שו"ת הרמב"ם). טענתו של פרידמן שהגזירה נגד הפיוטים הגיעה מרבי אברהם בן הרמב"ם משתלבת היטב עם הטענה שהמכתב נשלח מאלכסנדריה: קבוצה של חסידים, מחסידי רבי אברהם בן הרמב"ם, התיישבה באלכסנדריה ושאפה ליישם בקהילה הרחבה את עקרונות אמונתה. ההתייחסות לחסידים הללו כ"דיינים, חזנים ומנהלי הקדשות" (גב, שורה 3) עולה בקנה אחד עם רמזים אחרים על חסידי רבי אברהם בן הרמב"ם כמי שנהנו מהטבות חומריים והזניחו את שליחותם הרוחנית. על פעילותם של חסידי רבי אברהם בן הרמב"ם באלכסנדריה ראו את מאמרו של גויטיין "רבנו אברהם". (המידע מפרנקל.) [ההצעה שהמילה <em>בראסים</em> מתייחסת למחלת ריאות מגפתית מוטלת בספק. אף שהמילה הפהלווית <em>בִּרסאם</em> משמעותה המקורית הייתה "דלקת קרום הריאה" (pleurisy), בספרות הרפואית הערבית הוחלפה המילה לסירוגין במילה <em>סִרסאם</em>, היינו דלקת המוח או הזיה (phrenitis or delirium). אל-ראזי מציין שגם אם הרופאים הבחינו לעיתים בין שני המונחים, הציבור הרחב ראה בהם נרדפים גמורים (ראו אולמן, רפואה אסלאמית). הן המחלה והן המוות במכתב הם מטפוריים: "ישראל, אם תראו שתמנו ונהרגנו על ידי השיגעונות שהובאו עלינו (בידי רודפינו), דעו שנהרגנו לשם מנהג אבותינו, אבות-אבותינו ונביאינו...". מוות ממחלה אינו יכול להיחשב למות קידוש השם.]

מכתב מיעקב בן סלים אל חלפון הלוי בן נתנאל באלגֻ'וַّה שבתימן, מתוארך לערך קיץ 1131, העוסק במחלוקת סביב הרשות של מצליח גאון על יהודי תימן ובאיסוף התרומות לטובת הישיבה בפוסטאט. יעקב בן סלים, מנהיג של קהילה יהודית בתימן שעזב את עדן ועבר לאלגֻ'וַّה, שולח לחלפון מכתב סודי המיועד למצליח, ראש יהודי מצרים, ומכתב נוסף לאבו זכרי הכהן, נציג הסוחרים בפוסטאט. יעקב בן סלים הצליח לשכנע את יהודי הכפרים בתימן לשלוח תרומות למצליח, והוא מבקש מחלפון להישמר פן ייפלו המכתבים בידי אויביו. במקרה שחלפון יתעכב במסעו למצרים, עליו לבקש מאבו אליֻמן למסור את המכתבים באופן אישי. יעקב מקווה לקבל תשובה ממצליח בתוך השנה. הוא גם מעיר על ספרים ששלח לחלפון, ומציין כי כבר העתיק את המכתב שנשלח אליו מאלגֻ'וַّה בעת שהותו בעדן. יעקב בן סלים עזב את עדן לאלגֻ'וַّה משום שכמו אחרים פרש מסמכותו של מצמון בן יפת ולא רצה להיות מעורב במחלוקת — בייחוד לאור מה שניתן ללמוד ממכתבו על התרומות שנאספו לישיבת ארץ ישראל בתקופת המחלוקת הזו. הוא עצמו שלח 34 דינרים כתרומה שנתית מכפרי תימן. המכתב כנראה אינו יודע שהכפרים נמנעו מלתרום באותה שנה — שמועה שהתבססה על כך שראש הגולה מנע מהקהל לומר את נוסח הרשות בשמו של מצליח גאון. יעקב בן סלים מציין כי רק שני כפרים טרם תרמו, וכאשר תגיע תרומתם, סך הכול תרומת הכפרים יעמוד על 404 דינרים — סכום נכבד לדעתו, וגם סכום גדול בהרבה מכל סכום אחר המוזכר במסמכי הגניזה כתרומה לרשות כלשהי. גויטיין קרא את הסכום כ-600 (תר) ולא כ-404 (תד), אך אחרי המספר מופיעה המילה דנאן(יר), אשר הן בערבית קלאסית והן במכתב זה באה רק לאחר ספרת יחידות. התרומה הקבועה בשם גאון ארץ ישראל מעידה על דבקותם של יהודי תימן במוסד הלימוד המרכזי. נראה כי זהו המסמך המוקדם ביותר שנכתב מתימן בעניין המחלוקת על הרשות. יוצאת דופן העובדה שיעקב בן סלים הזהיר את חלפון לטפל במכתב בסודיות ואף להשמידו; למרבה המזל, חלפון לא ציית לאזהרה. המכתב קשה לפענוח, אך כולל מידע ספציפי על הפרשה, כגון העתקת מכתבים מבני דוד הפרסיים ופרטים על איסוף הכספים למצליח, וכן ברכות לילדיו של חלפון ("גוריו"). יעקב בן סלים היה כבר ידוע ממן, אך יש לקרוא אלגֻ'וַّה במקום אלגיוהומא. (המידע על פי פרידמן וגויטיין)

רשימה של חשבונות קהילתיים של קהילת "ק״ק עזרא הסופר" (ק׳׳ק עזרה הסופר). מתוארכת לכ״א בתשרי – היום השביעי של חג הסוכות, "יום הושענא רבא" – ובצד ה-verso מצוין השנה ה[5]605 לבריאת העולם, היינו 4 באוקטובר 1844 לסה״נ. בהתבסס על ההתאמה בתארים, סביר שהקהילה הזו פעלה בבית הכנסת בן עזרא שבפוסטאט (קהיר העתיקה). בצד ה-recto מוזכר "בית הכנסת" באחת הרשומות: "אוגרת מעלה[?] פי אלכניס" (שכר/עלות גרם המדרגות[?] בבית הכנסת). ייתכן שמדובר בהוצאת בנייה, שכן שתיים מהרשומות הסמוכות מזכירות נגרים (אוגרת סקייה נגאר וגם אוגרת נגאר סקייה). הרשימה ב-recto אינה מציינת לאיזה בית כנסת מתייחסות ההוצאות (הכותרת היא כללית: [עלם אלמצ[רוף ולאחריה התאריך). כל טור של סכומים כספיים כולל את כותרות המשנה פ ו-ق, ראשי תיבות של מונחי המטבע قروش (קורוש) ו-פצה (ניצף פצ׳ה/פארה/מדין). הטורים והחישובים מבוססים על יחס חשבונאי של 1 קורוש : 40 מדין. ב-verso מופיעה רשימה ארוכה של תרומות מחברי הקהילה ל"ק״ק עזרא הסופר" (ק׳׳ק עזרה הסופר). לפי סדר ההופעה, ובהשמטת אזכורים חוזרים, השמות המופיעים הם: טורים 1–2 (צד ימין של הביפוליום): חיים שלום, יע[קב] דיין שמש, נסים משיש, משה קוריאל, שלמה לומברוזו, חיים חזן, יע[קב] ברדה, יעיש חדאד, אב[רהם] אבו-הרון, בת עג'אמי, ברוך עפיף, יום טוב עזבירי, חיים פסח, ששון טוויל, שמואל לוי גר' (קיצור שם משפחה), נסים חנן, חיים חנן, אצלאן פינטו, אב[רהם] בשירי חזק, ח'ליל עבארי(?), יעקב חפץ, ביאלובוס (שם משפחה), שלום (שם משפחה?), רומאנו (שם משפחה), ישועה לומברוזו, אליהו ברברי(?) ואשתו, יעקב רחמים, מנחם מזרחי, דוד לוי, יקותי בן-ידע, אב[רהם] גטניו, בכור חכים, שמואל גורן, אב[רהם] אל-גאזי, יוסף פיחה קועאל(?), דוד דיטאיו/דימאיו(?), דוד גליקו, אליהו גדליל, חיים זגדון, אליהו דיין, רחמים (שם משפחה?), עתוסי (שם משפחה), בת יעוץ(?). טורים 3–4 (צד שמאל של הביפוליום): משה ג'ונד/גונד (=ג'ונייד?), מרדוך ג'ונד/גונד, ס' כהן, אב[רהם] גריאני, יע[קב] ספריאל, עזרא ארדי, קאריו אגיון, יהודה קארו, אשר סוקאר, סעד והבה, אליהו שתווי, יוסף חסון, דוד מנשה, אשת גליקו, אשת ראובן רולו, אם אליהו פרנסס, אשת רבי אל-גאזי, יעקב נג'אר, ח'צ'ר דיין, מלמד (שם משפחה).

מכתב/עצומה משולח לא ידוע, השוהה באלכסנדריה, אל מבורך בן סעדיה בפוסטאט. כתוב בערבית-יהודית בשילוב עברית. תיארוך: ככל הנראה 1103–1111 לסה"נ, על בסיס החפיפה בין תקופת פעילותו של מבורך בן סעדיה (נפטר ב-1111) למח'לוף בן מוסא (פעיל בערך 1103–1141). השולח פותח בהתנצלות על כך שצירף מכתב תלונה זה לצד מכתב אחר ובו ברכות לרגל החג. הוא חזר זה מקרוב ממסע מסחרי לאל-אנדלוס, וכותב להתלונן על הצעיר בקאא אבן שוויע (המופיע גם בשני מסמכים נוספים). השולח נשא עמו במסעו סחורה בשווי 400 דינרים — לכּ (שרף) וסחורות אחרות — שהייתה שייכת לבקאא או לאביו, והפיק רווח גדול מן המסע. אף על פי כן, נמנע מלגעת ברווח, בנימוק שסחורתם של בני שוויע פטורה (תנצאנו) "מן עֻשׂר הג'אליה" (מס המכס בשיעור 10% שהוטל לסירוגין על סוחרים בני חסות?), בעוד שאחרים נאלצו לשלם מכסים כבדים. לאחר שובו של השולח לאלכסנדריה, הופיע בקאא ובידו ייפוי כוח מאביו ושטר השותפות (שטר... אלמואצפה). השולח שילם לו 200 דינרים ולאחר מכן עוד 400 דינרים בנוכחות בית הדין. אז ביקש השולח את שטר ההסכם בחזרה (משסיים למלא את תנאיו), אך בקאא סירב למסור אותו. או אז "כמעט מת" השולח במקום, ואמר לבית הדין ולנוכחים סביבו: "זה גמולי?! התאלמנתי ואיבדתי דינרים רבים של רווח משום שלקחתי את סחורתו...". בסופו של דבר נטל את השטר מבקאא בכוח. מכאן (בשורה 27) נפתח פרק חדש בסיפור. נראה שבקאא מגייס לעזרתו את אבן עינין סארה (=מח'לוף בן מוסא, המוכר היטב ממסמכים אחרים; כאן שמו נכתב בכינוי המעליב "שרה", ראו גויטיין ופרידמן על שונות הגרסאות של שמו), אדם בשם מח'תאר, וסוחרים מערביים נוספים, "שכולם מתחברים יחד (עצבה < עצביה) ליטול את רכושם של אנשים ונכבדים". לדברי השולח, אבן עינין סארה הוא הגרוע מכולם, והוא ידוע לשמצה באלכסנדריה כמי שמזלזל בדת ומתנהג רעה כלפי כל אדם. בשוליים, היכן שהטקסט חסר חלקית, ובהמשך אל הצד האחורי, מזכיר השולח פרשה חמורה (נובה עג'יבה) שאירעה בבג'איה: סכסוך בין שני סוחרים — סלמון ואחיו — ומביע את תמיהתו על כך שמבורך בן סעדיה, אף שהוא יושב במצרים (אקלים מצר), אינו מודע לבעיות שמתחוללות בבג'איה ושמח'תאר מעורב בהן. בצד האחורי מצויים גם ניסיונות קולמוס מאוחרים יותר ורישומים בעברית.

מכתב מיוסף בן פרחיא (אבן יג'ו) הדיין אל דודו מצד אביו, שמואל המלמד (שיש לו בן בשם אלעזר), בפוסטאט (לכתובת חנותו של אבו אלמכארם ברובע מרבעת אלעטארין). פתיחת המכתב כתובה בעברית והמשכו בערבית-יהודית. על השולח והנמען ובני משפחתם ראו גויטיין ופרידמן. הנמען מוכר ממסמכים מן השנים 1152–1176 לספירה לערך. לצד ברכות הפתיחה המפורטות, המכתב עוסק בשני נושאים עיקריים: (1) געגוע ותלונה — "יש לי געגוע גדול אליך והוצרכתי לכתוב אליך, אבל אתה — בחיי האל, אינך אחוז בגעגוע, שכן אינני דבר הראוי להתגעגע אליו, ואני יודע זאת בעצמי... אני כותב עשרים מכתבים ואיני מקבל תשובה אחת. אך מה אפשר לעשות? 'כל אחי רש שנאוהו' (משלי יט, ז)". (2) דרישות שלום לאנשים רבים: אבו אלמעאלי, בנו שלמה ואמו; אבו אלבהאא'; אבו אלמנא (כאן מובאים דברי תנחומים על אבל שפקד אותו); אבו אלפח'ר; אבו אלמכארם; אבו אלרצ'א(?); אבו אסחאק; אבו אלח'יר; אישה אלמונית; ועוד שלוש נשים (אם אבו אלח'יר, אם מנצור וסת אלפח'ר). (חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין ועל אזכורים שונים ב"ספר הודו".) </thinking> מכתב מיוסף בן פרחיא (אבן יג'ו) הדיין אל דודו מצד אביו, שמואל המלמד (שלו בן בשם אלעזר), בפוסטאט (לכתובת חנותו של אבו אלמכארם במרבעת אלעטארין — רובע הבשמים). פתיחת המכתב כתובה בעברית והמשכו בערבית-יהודית. על השולח והנמען ובני משפחתם ראו גויטיין ופרידמן בספר סוחרי הודו. הנמען מוכר ממסמכים מן השנים 1152–1176 לספירה לערך. מלבד ברכות הפתיחה המפורטות, המכתב עוסק בשני נושאים: (1) געגועים ותלונה — "יש לי געגוע גדול אליך והוצרכתי לכתוב אליך, אבל אתה — בחיי האל, אינך אחוז בגעגוע, שכן אינני דבר הראוי להתגעגע אליו, ואני יודע זאת בעצמי... אני כותב עשרים מכתבים ואינני מקבל אפילו תשובה אחת. אך מה אפשר לעשות? 'כל אחי רש שנאוהו' (משלי יט, ז)". (2) דרישות שלום לאנשים רבים: אבו אלמעאלי, בנו שלמה ואמו; אבו אלבהאא'; אבו אלמנא (כאן באים דברי תנחומים על אבל שפקד אותו); אבו אלפח'ר; אבו אלמכארם; אבו אלרצ'א(?); אבו אסחאק; אבו אלח'יר; אישה אחת ששמה אינו מצוין; ועוד שלוש נשים — אם אבו אלח'יר, אם מנצור וסת אלפח'ר. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין ועל אזכורים שונים ב"ספר הודו".)

מכתב ממחרוז בן יעקב בפוסטאט אל גיסו אבו זכרי הכהן באלכסנדריה. התיארוך: יום ראשון, 15 בג'מאדא = 16 באדר, ככל הנראה 3 במרץ 1135. המכתב הוא אזהרה דחופה המייעצת לאבו זכרי להוציא את כל סחורתו ממחסן באלכסנדריה. שותפו העסקי של אבו זכרי בפוסטאט היה גוסס, ובשל ההפקרות ששררה אז במצרים עמדה סחורתו של אבו זכרי להיות מוחרמת יחד עם רכושו של המת (לפי גויטיין, לפני 1129). האיש הגוסס, אבו סעיד, היה קרוב משפחה של שותפו של אבו זכרי, סוחר ההודו האלכסנדרוני הידוע אבו נצר בן אלישע. ככל הנראה לא היו לאבו סעיד יורשים מדרגה ראשונה, ופקידי דיואן אלמוארית' (בשורה 5: אצחאב מואריף!), משרד העזבונות, שניצל מצבים מסוג זה, עמדו להחרים את כל רכושו שהיה מופקד אצל אבו נצר. כדי שלא ליטול סיכונים, היו הפקידים מעקלים את נכסי אבו נצר וכן את נכסי אבו זכרי, מכיוון שסחורות השותפים אוחסנו יחדיו. ראש הישיבה, מן הסתם מצליח הכהן — שלמעשה היה כפי הנראה בן דודו של אבו זכרי — מסר את האזהרה אישית למחרוז והורה לו לשלוח מיד מסר דחוף לגיסו אבו זכרי. לצורך כך שכר מחרוז שליח פרטי (נג'אב) לאלכסנדריה, שיצא בגמל. במכתבו אומר מחרוז לאבו זכרי שלא יתחשב בעלויות ויחלץ את סחורותיו ללא דיחוי. האזהרה חוזרת בנספח שנכתב לאחר שמסלם הודיע לכותב כי השליח לא ייצא באותו לילה. אזהרת ראש הישיבה אינה קשורה לבקשתו הדחופה של אבו זכרי אליו במכתב II, 58, שכן אותו מכתב נכתב כמה שנים לאחר מכתב זה. המכתב מתוארך ליום ראשון, 15 בג'מאדא. מכיוון שמחרוז מאיץ באבו זכרי לחזור לפוסטאט להיות עם משפחתו לפני החג הקרב, ניתן לקבוע את התאריך במידה רבה של ודאות ל-2 במרץ 1135, אז חל 15 בג'מאדא הראשון ארבעה שבועות לפני פסח. (לא ברור מדוע הניח גויטיין שהמכתב נכתב לפני 1129.) כפי שכבר צוין, מחרוז לא היה רגיל לכתיבה, ואחרים כתבו עבורו את רוב מכתביו ששרדו, להוציא מכתב זה ומכתב V, 20. בשל דחיפות המכתב, ככל הנראה כתבוֹ בעצמו. ידו הלא־מאומנת, סגנונו הירוד ולשונו הרצופה צורות המוניות וחריגות כתיב נוספות מוכיחים את חוכמת מנהגו הרגיל. ראוי לציון נוסף: מצליח גאון חולה ב"אבן" (אלחצא), כלומר אבן בדרכי השתן (שורה 17 בצד הפנים). בצד האחורי שש שורות של שירת אהבה בכתב ערבי.

רובה של איגרת ארוכה ומלאת מצוקה ממנחם, הכותב מפוסטאט/קהיר, אל שותף עסקי שמשפחתו מתגוררת בפוסטאט/קהיר והוא עצמו נמצא בנסיעה. פרטי המקרה קשים למעקב וראויים לבחינה מעמיקה יותר. אויביו של מנחם גברו עליו והם שמחים לאידו עד בלי די, והוא איבד סכום כסף ניכר. במה שנותר מן האיגרת, הוא מזכיר תחילה את ביקורו של לולו ("יאבדו אויבי ישראל"), שאולי יש לזהותו עם אלרקי, בבית סוהר (שבו היה מנחם כלוא?). שאר הסיפור כולו עוסק במעלליהם של אלרקי ואבן כאתב אלערב, שאותם מכנה הכותב "כלבים" (והם מכנים אותו באותו האופן). האחרון "עומד בלב השווקים [של פוסטאט וקהיר] ועורך מפגשים גדולים (? מחאפל), גדולים אף יותר מאלה של אלרקי. הוא אמר שאני אויבו ושהעדתי נגדו בפני נציג הסולטאן" (שו' 12–15, 29 בצד recto). ככל הנראה הנמען בדרך כלל מקובל על אבן כאתב אלערב, ולכן דבר מכל זה לא היה קורה אילולא נאלץ הנמען לצאת לדרך "בעוונותיי" (r24–25). מנחם כותב שוב ושוב שהוא "באש" ושמוטב לו למות (r25–31, v21–25). דודו (עם) אבו אלפרג' מסית את אלרקי, ועומד בשוק ו"על בית המטבחיים" (?) ומקלל את מנחם ואת הנמען בפני היהודים והמוסלמים. אבו אלפרג' מורה לאלרקי לא "לשום את המשכונות הללו" (הד'ה אלרהונאת לא תקומהם) (האם מנחם מנהל בית עבוט?) (r32–36). רשעותו של אבו אלפרג' עמוקה אף יותר, שכן הוא "יושב בבית עם יוסף ואחיו ובניו, רוקד (רקץ) ומאזין למוזיקה (טרב)" (rm22–33). חלק הסיפור הממשיך בצד verso עוסק בטענת אלרקי שמגיעים לו 1000 נֻקְרַה (דרהמים) מן הנמען. מוצגים מסמכים משפטיים שונים ועדים (שקריים?) (v1–15). מישהו אומר: "כך אובדים הון ורכוש בגלל לשון הרע" (v12). מנחם מרחיב על מצבו האומלל. הוא מתפלל לאל שיצווה על "מלאך פגעי" להניח לו. כל יום מסתיים בדמעות ובהמסת כבדו, פירור אחר פירור (v19–32). הוא מסיים בהפצרה בנמען לבוא במהירות ולבקש סיוע מאיש רב־עוצמה ("נשק עבורי את רגליו של מי שאתה יודע", v33–34). הוא מתנצל על העניין המעיק שבאיגרת (v35–37). ר' דוד שולח דרישת שלום ונזיפה; ר' שלמה בקו הבריאות, מתאושש וחזר לעצמו; אשת הנמען וילדיו בריאים (v37–40). בנוסף בשוליים: "שמעתי שמהד'ב בן אלעודי במצב אנוש ושהחיטה יקרה. יחוס האל".

מכתב מעמרם בן יוסף, שהיה באלכסנדריה, אל נהראי בן נסים, ובו בקשה כי נהראי יתערב אצל חסן בן בנדאר. תאריך משוער: 1094–1097. זהו המכתב הפותח של ההתכתבות; עמרם בן יוסף מסכם בו את שנעשה עד כה ומבקש מנהראי להתערב אצל חסן בן בנדאר באמצעות הסוחרים השבים לעדן. שורות 1–13: התנצלויות על שתיקתו הממושכת של הכותב. הוא מסביר ששאל תמיד לשלום נהראי, אך נמנע מלכתוב אליו כדי שלא להטיל עליו את חובת המענה. שורות 13–29: עשרה חודשים קודם לכן העביר נהראי מכתב מאבו אלפרג' נסים, ובו תיאור החוויות הנוראות שעבר. המכתב גרם למשפחה צער עמוק, שהוחרף בשל מחלתן של אחות הכותב (אשתו של נסים) ושל אשתו של הכותב עצמו — יתומה שנשא לאחרונה לאחר מות אשתו הקודמת, ואשר ילדה לו בן חולני. הקשיים הכלכליים השלימו את התמונה. "לא לאדם דרכו". משורה 30 ועד שורה 13 בצד ב': באותו מכתב ציין נסים כי שלח לאבו עלי חסן בן בנדאר מאן ורבע כופר, בבקשה למוכרם בעדן ולהעביר את התמורה למשפחת נסים. הכופר הגיע לעדן, אך נסים לא ידע אם חסן שלח דבר. אותו מכתב נכתב בדיוק שנתיים קודם לכן. לאחרונה הגיעו מעדן כמה מכרים, הנזכרים כולם בשמותיהם, ובידי חלקם מכתבים וקבלות מסוחרים מעדן. אחת הקבלות נראתה קשורה למשלוחו של נסים, ונהראי מתבקש לחקור בעניין זה ובעניינים דומים. צד ב', שורות 14–24: משנודע לעמרם כי הסוחרים שהגיעו מעדן עומדים לשוב לשם, כתב אליהם מכתבים, וכעת הוא מבקש מנהראי להיפגש עם "כולם" ולמסור לידיהם את מכתביו. עליהם להבהיר לחסן בן בנדאר כי "תפיסתו הזמנית של תמורת הכופר כערובה כנגד תביעות אפשריות" הייתה חטא גדול. צד ב', שורות 24–31: בדרכו מזרחה פגש נסים בדהלכ את השיח' אבו אלחסן סלאמה אלמערי, אחיו של השיח' אבו אלגנאאם. במכתב הנזכר (שורות 13, 29 ואילך) כתב נסים שפגש את אותו אדם שוב, וביקש ממנו לשאת עמו את תמורת הכופר מעדן, אם לא נשלחה כבר. נהראי מתבקש לברר אם הגיע אדם זה לפוסטאט והאם הביא ידיעה מועילה כלשהי. צד ב', שורות 31–38: בחלק המסכם מזכיר הכותב לנהראי לברר על אודות נוסע נוסף שעל פי השמועה יש בידיו ידיעות בנושא. שורה אחת או שתיים חסרות בסוף. ראו על אבו אלפרג' נסים, שנעלם בהודו עם הכופר שלו, אצל גויטיין ופרידמן.

מכתב משלאמה בן מוסא מסְפַקְס, ששהה במאזר שבסיציליה, אל שותפו יהודה בן משה בן סע'מאר בפוסטאט. בערבית-יהודית. זהו המכתב הארוך ביותר שנמצא בגניזה. לפי בן-ששון יש לתארך את המכתב לתחילת שנות השישים של המאה ה-11, על פי ההפרעות הצבאיות הנזכרות בו. גיל מתארך אותו ל-7 בספטמבר 1064, על סמך זיהוי הקרב הנזכר בו כקרב שהתחולל באותו יום בין הקאא'יד של ספקס לבין השליט הזירידי תמים בן מעז. המכתב כולל פרטים רבים על מגוון רחב של סחורות וכן על עסקאות פיננסיות. בעיקרו של דבר נועד המכתב הארוך לתכלית אחת: לשכנע את יהודה בן סע'מאר, שותפו של שלאמה, לא להתיר את הקשר השותפי ביניהם. בפועל מסכים שלאמה לפירוק השותפות הפורמלית (צֻחְבַּה): "קיבלתי את מכתביך השנה, ובהם נשבעת שברצונך לפרק את השותפות. אני רוצה בכך אף יותר ממך. אם השותפות תימשך תהיה מריבה... כיום שוב איננו חשים כפי שחשנו בעבר, כשסמכנו זה על זה". על אף זאת מציע שלאמה דרכים אחרות להמשך הקשר ביניהם, ובהן חניכתו של נסים, שותף זוטר חדש ששלאמה שולח אליו, ושליחת סחורות מצד יהודה אל שלאמה במסגרת שליחות (סוכנות). לפי ניתוחה של גולדברג ("שנתו האסונית של שלאמה בן מוסא"), פותח שלאמה את מכתבו בהבעת תדהמתו ומפח נפשו לנוכח מכתביו של יהודה המלאים תוכחה: "ציפיתי שתברכני על הינצלותי במהדיה, על שניצלתי מאבדון, ועל המבחן הנורא (אל-מוקף אל-עט'ים, נזכר גם בהמשך) שלא הייתי מאחל לאיש. נכבלתי (כֻתִפְתֻ) וכמעט הוצאתי להורג (עֻרִצְ'תֻ עלא אל-סיף) ארבע פעמים (או חמש – הדיו מתקלף כאן). גם אילו לא הייתה בינינו שותפות (שריכה), אהבה (מַוַדַּה) או התחברות (צֻחְבַּה), עדיין היה זה מחויב המציאות מצדך. עתה, יותר משנה לאחר מכן, האימה לא שככה, אלא הפחד שוכן עדיין בלבי. הצרה הגדולה ביותר שהייתה לי במהדיה הייתה דאגתי לעסקיך...". מעניין שכאשר שלאמה מזכיר את חוליי יהודה בשנה שעברה (מא לחקך תלך אל-סנה מן אל-צ'עף ואל-תוג'ע), אין הוא מביע אף מילה של אהדה כמקובל ואינו מברך אותו על החלמתו. גיל סבור שכתב יד נוסף הוא המשכו של מכתב זה, ואילו גולדברג סבורה שמדובר בדף קטן שהוכנס אל תוך המכתב הראשי – ובכך מסכימה עם גויטיין, המכנה אותו "המשך" של המכתב.

טיוטת מכתב משליח אנונימי, מפוסטאט/קהיר, אל נמען לא ידוע בירושלים. בעברית. מתוארך ליום שני, כ"ב ברחמים, ה'תקצ"ה, היינו 1835 לסה"נ. קיימת אי־בהירות מסוימת לגבי היום המדויק: אם "רחמים" הוא חודש אלול, אזי כ"ב בו אמור היה לחול ביום רביעי; אך ייתכן ש"רחמים" כאן מציין את חודש אב, שאז כ"ב בו אכן חל ביום שני. המכתב מגולל סיפור מופלא על קורותיו של הכותב מאז שיצא מירושלים בשליחות התרמה מטעם כולל מסוים. תחילה הלך לעזה (ולא לגיזה, כפי שעלול להשתמע מצורת הכתיב שלו), שם רכש לעצמו מעבר לסואץ יחד עם כמה גויים מבית לחם. בסואץ (או אולי עוד טרם הגיעו אליה) חלה בקדחת קשה במשך כ־24 ימים. הוא שילם לאישה מוסלמית קירש ליום עבור כביסת בגדיו המלוכלכים בים. כשנכנס לעיר, גילה כי פרצה בה מגפה (חולירע? או אולי הדבר השחור, לאור התפרצות גדולה שאירעה באלכסנדריה/מצרים בשנים 1834–1836). כל הגויים ניסו לברוח בסירות לג'דה. גם הכותב ניסה להימלט, אך קצין מסוים הגיע והחרים את הסירה, מבעיט בו ובקבוצת דמשקאים אל מחוץ לסירה. בהמשך לקה הכותב בקדחת בפעם שנייה ("כל גופי בער, ולשוני דבקה לחכי, והלכתי אל הרופא, וריפא אותי בשנית"). בנקודה זו אזל כל כספו, ועד מהרה גם פיתח מחלת עיניים. מכאן ואילך משתרע סיפור ארוך על האופן שבו נסמך על הכנסת האורחים והנדבנות של זרים שונים, תוך אזכור "פוליסות" (ערבויות) שונות, מכתבים שונים המוכיחים את מעמדו כשליח אשר נאלץ להציגם, ואנשים שונים – יהודים וגויים – אליהם פנה לעזרה. יחסית בשלב מוקדם הגיע לפוסטאט/קהיר, שם הצליח מעט בלבד בגיוס כספים או בגיוס תומכים. גובה מס הגולגולת (בעל הח'ראג') תפס אותו על אי־תשלום עבור "השנה השלישית" (שכן הוא שילם רק עבור שנות '50 ו'51), והוא בילה שלושה ימים בכלא, ושם חלה בפעם הרביעית. הוא יצא מהכלא בזכות התערבותו של מעלם בכור. הצלחתו בגיוס כספים לאחר מכן לא הייתה טובה משהייתה קודם לכן. הוא מזכיר שהלך לישון בבית המדרש, מפני שלא היה לו לאן לפנות. סופו של המכתב הוא תחינה אל הנמען שישלח לו כסף. המכתב נקטע באמצע משפט, ואין בו כתובת נמען, דבר המעיד כי מעולם לא נשלח (ועל כן יכול היה למצוא את דרכו אל הגניזה).

מכתב מאישה בהריון, ככל הנראה אמידה, אל אחותה בעיר. הכותבת מתלוננת על הזנחה מצד הנמען ומביעה חשש שחלק מביתה ייתפס על ידי הצבא — הע'ז או הטורקמנים — לצורך אכסון חיילים (נזל). צאחב אלדיואן מתגורר כעת בבית הסמוך והולך על הגגות, ולכן יודע מה מתרחש בבית — ובפרט שיש בו די מקום לחיילים. האחות, שייתכן שהיה לה חלק בבית, מתבקשת לבוא. המידע מבוסס על כרטיס ההערות של גויטיין ועל ספרו על החברה הים-תיכונית. המכתב הוכתב לאדם בשם אברהים (אולי אביה של הכותבת?) וממוען לאבו אלחסן בן אברהים אלצאיע' בשוק הצורפים בפוסטאט. החלק הראשון של המכתב הוא תוכחה על שתיקת הנמען: "כולנו היינו יכולים למות, ועדיין לא היית שואל לשלומנו. אנו שומעים עליך רק משמועות. אילולא הריוני, הייתי נוסעת [לפוסטאט] לשאול לשלומך, כי נמאס לי לשלוח מכתבים מבלי לקבל תשובות. עכשיו אתה כותב לי 'בואי אלינו', מפני שדודתי מצד אמי מתה. אפילו לא כתבת לי שאתה חולה [גם כן]. אילו הייתי אויבתך, לפחות זאת היית חייב לי. בן דודי מת, ואפילו לא כתבת לנחם אותי או את דודך מצד אביך... מה הפתרון (או הסיבה?) לאיבה הזאת? בוא נא לבקר, כי הבית מוזנח וריק. אנו חוששים מן האכסון — שכן צאחב אלדיואן מתגורר ממש לידנו בבית של יוסף והולך על הגגות — ושמא הע'ז ייקחו אותו ולא נוכל לומר דבר. אפילו אבן אלסרוג'י מכר את ביתו בגלל הע'ז." בצד האחורי (verso): "בחיי, אחותי, נחמי בשמי את בת דודתי מצד אמי. הייתי חולה ולא יכולתי לכתוב לה לנחמה על אמה. ברגע שתראי את המכתב הזה, שלחי את תשובתו וכל מה שתראי לנכון עם מי שיביא אותו. אני אשלם עבור זה. כל ילדיי חלו, וגם השפחה חולה, יעשה האל שהסוף יהיה טוב. בחיי, אינני צריכה להאיץ בך לשלוח את התשובה במהירות, כי עיניי על הדרך ועל כל אדם שמגיע. כשאשמע שאת בריאה, אשמח. נדרתי נדר שלא לשבור את צומי במשך היום עד שמכתבך יגיע. אני גוועת מצום. אולי תבואי במקום מכתבך, ותראי מה תעשי עם [חלקך בבית?]. כי אבן הלאל אינו מחכה לבואו של אבן אלקאצ'י. הוא כבר שלח והשביע אותי בנדר בעניינך..." לסיום היא שולחת דרישת שלום לאבו אלחסן ולאחיו ולבנו, ולאברהים.

מכתב מאבו אלפרג' ובנו אבו אלמג'ד מבלביס אל אליהו הדיין, שהוא בן דודו (אבן ח'אל) של אבו אלפרג'. הם שוהים בבלביס זמן קצר בלבד, מאז י"ז באייר, ומחפשים שם פרנסה בשל המצב הכלכלי הקשה באלכסנדריה. אולם המיזם לא צלח, והם מתכוונים לשוב לאלכסנדריה. מטרתו העיקרית של המכתב היא לבקש מאליהו לנזוף באבו אלפרג' אחר, שחייב לכותב 18 דינרים, ולאלץ אותו לשלם. הכותב הפקיד את הכסף (ויחד עמו טובין נוספים) בידי אותו אבו אלפרג' בלילה שלפני נסיעתו, ולעדות זו נכח בן דוד אחר (אבן ח'אלה) של אליהו, מנצור בן סהלאן. הכותב ביקש מאבו אלפרג' לערוך שטר על הפיקדון/ההלוואה, אך הלה מעולם לא עשה זאת. (כנראה הוא מכחיש כעת שהוא חייב דבר.) "אילו ידעתי שהעניין יסתיים כך, {לא} הייתי נותן לו פרוטה... הצורך הגדול ביותר שלי ממך הוא שתנזוף באבו אלפרג', כי הוא כופר [זנדיק]. ישועתי היחידה ממנו תהיה דרך האל ודרכך. אני מזועזע מן האופן שבו התנהג אל בני... עתה אני חתיכת בשר: חסרים לי כסף, ראייה ופרנסה". הוא מזכיר את ראייתו החלשה גם קודם לכן במכתב, בהסבירו את "עיכוב ה-רחל שלי" (סחורה? נסיעה?). מעניין במכתב גם מה שאבו אלפרג' מספר על הכנסת האורחים שלו לבנו של אליהו, הרופא אבו זכרי, שחזר מירושלים בשנה הקודמת. תחילה התאכסן אבו זכרי אצל אבו אלפרג' בן הפרנס, אך לאחר יום הכיפורים אמר הכותב: "מוטב שיתאכסן אצלי ולא אצל זרים". וכך התגוררו יחדיו, "ראש בראש" — ככל הנראה ביטוי להכנסת האורחים הנדיבה שלו. כאשר הכותב ובנו, יחד עם אסד ואבו אלמנא, החלו להתכונן לנסיעה (לפוסטאט?), הם הפצירו באבו זכרי להצטרף אליהם, בנימוק שכך הוא רצונו של אליהו, אך הוא סירב. בסופו של דבר אסד הקדים לו 17 דרהם לתשלום מס הגולגולת. אבו זכרי אינו מתכוון לבוא, אלא נשאר בביתו של הכותב, יחד עם סולימאן התימני (ייתכן שהוא אביו של אברהם בן שלמה התימני, שהתגורר עם אבו זכרי בירושלים, ושהיו לו קרובי משפחה בבלביס). מניעיו של אבו זכרי נראים במידה מסוימת כספיים — הוא אומר שלא יבוא עד שאביו ישלח לו 10 דינרים. המכתב מלא בכתיבים יוצאי דופן, רבים מהם משקפים ככל הנראה הגייה מדוברת.

מכתב מיהושע השופט, ככל הנראה אל קהילת חלב. תיארוך: בערך 1020 לסה"נ (לפי גיל) או בסוף שנות העשרים – ראשית שנות השלושים של המאה ה-11 (לפי פרנקל). גיל זיהה את השולח כיהושע בן יאיר הכהן, הכותב מטבריה. לעומתו, פרנקל טען שהשולח הוא יהושע אללאד'קי, הכותב מאלרקה (כלנה). המכתב מספר על הופעתו של נשיא מתחזה בשם שם טוב, אשר הציג מסמך שייחוסו עד בית דוד המלך. הוא השתלט על הקהילות היהודיות במצרים ובארץ ישראל, גבה מסים, מינה ממלאי מקום ושליחים — שהמכתב מכנה אותם במונחים יווניים "קנטורין" ו"אוקונומים" (קנטוריון = centurion, ואוקונומוס = oikonomos) — אשר ישבו בדין. אנשי כל הקהילות "ממצרים ועד כלנה" קיבלו את מרותו, צייתו לו וכיבדוהו. כעבור שנתיים, משנודע שהוא נוכל, גורש מטבריה — שהייתה מרכז פעילותו המנהלי — ומת בדרכו ל"אדום", כלומר ביזנטיון (לפי פרנקל). הזיהוי של הנמענים כקהילת חלב מתבסס, ככל הנראה, על האמירה בשורה 58 שלפיה המכתב נכתב כמענה לבקשתו של יעקב החבר, המזוהה הן על ידי גיל והן על ידי פרנקל כיעקב בן יוסף החבר, ראש קהילת חלב. ארנולד פרנקלין דן במסמך זה ומספק תרגום חלקי: "אחינו, ידועים לכם הדברים הנוראים שאירעו לקהילתנו ולקהילתכם, למצרים, לירושלים ולכל ארץ ישראל, מידי אותו הקרוי נשיא, אשר רכש לעצמו שם טוב [או: שנודע בשם שם טוב] והחזיק בידו ייחוס. הוא פסק הלכות, גרם תלאות, מינה עוזרים וממלאי מקום, כתב אגרות, שיגר רצים, גבה מסים ועבר ממקום למקום כשהוא שופט את ישראל... בארצכם היו לכם הסנהדרין והחברים, חכמים ותלמידים, אשר גיבורים בתורה יותר מכולם, ובכל זאת נכנעו למרותו ונהגו בו כבוד והדר, ולא בדקו את ייחוסו כראוי. הם שתו את דבריו בצמא, שיבחוהו, הספידוהו בפני האומות והיללוהו לפני מלכים ושרים בכל מקום שאליו הגיע, מפוסטאט ועד אלרקה. לא חכם, ולא 'ראש', ולא תלמיד עמד בדרכו; חרמותיו נשמרו ופסיקותיו נרשמו לעיני כול. כעבור שנתיים נחשף שאינו נשיא, ושהקהילות לא הבחינו בכך שהייחוס שלו היה מזויף. אף על פי כן הוסיפו לכבדו, בטענה שהיה תלמיד חכם".

ספר הודו א, 14. מכתב מיוסף לבדי אל חסן בן בונדאר, "נציג הסוחרים" בעדן, שנכתב בכתב ידו של הלל בן עלי. ישנם סימנים אחדים לכך שהמכתב חובר בשלב מוקדם של ההליך המשפטי בין יוסף לבדי, סוחר ההודו, לבין יקותיאל בן משה, "נציג הסוחרים" בפוסטאט. פרט מידע חשוב במכתב הוא שבדרכו חזרה מהודו עצר יוסף לבדי במרבאט שבחוף הדרומי של ערב, ומשם המשיך ישירות לדהלכ שעל החוף המערבי של ים סוף, וכך עקף לחלוטין את עדן (ואת חסן בן בונדאר). לבדי הסדיר עם בונדאר שיעביר אליו את הכספים שהיו חייבים לו וליקותיאל. העובדה שלבדי לא סידר את ענייניו בעדן תרמה רבות לסכסוך הנוכחי שלו עם יקותיאל. בעת כתיבת מכתב זה, עוד לא ידעו לבדי ויקותיאל בפוסטאט שהמשלוח הגדול של פלפל, שלבדי קנה בהודו, טבע בדרך. תיאור מפורט של התוכן לפי גויטיין ופרידמן, מסודר לפי קבוצות שורות (התרגום אצל גויטיין ופרידמן מכסה רק את השורות x–35): שורות x–7. רשימת הסחורות של אבו יעקוב אלחכים שנמסרו לחסן בן בונדאר בעדן ונרשמו בפנקס החשבונות שלו, ובכלל זה רכישת נחושת יצוקה שנועדה להישלח להודו. שורות 8–24. מסעו של לבדי אל אלתיז שבדרום-מזרח איראן, הצרות שפקדו אותו שם, הגעתו בשלום לנהרוארה (גוג'ראט), ופעולותיו שם עבור חסן בן בונדאר ואחיו. מסע השיבה שלו, טביעת הספינה, וכניסתו הסופית למרבאט שבקצה הדרום-מזרחי של ערב. שורות 24–35. חליפת המכתבים בין לבדי לחסן במהלך שהותו במרבאט ואובדן הפלדה ושאר סחורות הודו שנשלחו ממרבאט לעדן. שורות 35–61. בקשה שחסן יערוך את חשבונות כל העסקאות שנעשו עבור אבו יעקוב אלחכים, אישור ללא הסתייגויות של כל שעשה חסן עבור לבדי באופן אישי (כפי שהודיע לו במכתב), והוראה לקנות סחורות עבור התשלומים המגיעים ללבדי ולאלחכים. הסחורות יכולות להישלח ביבשה או בים; על מובילן להחזיק בייפוי כוח מאושר על ידי בית הדין בעדן ולמסור אותן בפני בית דין בפוסטאט, כדי ששני הצדדים יקבלו את חלקם ללא קשיים. שורות 62–69. סיום מורחב הכולל ברכות לאחיו ולבניו של חסן ול"כל החברים ששאלו או ישאלו לשלומי".

מכתב מאת אברהם בן דוד אבן סע'מאר (לפי גיל), בפוסטאט, אל הנגיד יעקב בן עמרם בקירואן. תיארוך: ככל הנראה אביב או קיץ 1039, ובכל מקרה בין השנים 1042-1038, בתקופת הסכסוך בין נתן בן אברהם לרב שלמה בן יהודה על הגאונות בארץ ישראל. טיוטות המכתב המופיעות הן בצד הפנים והן בצד הגב עוסקות בסכסוך זה ובשאלת הנאמנויות של קהילת קירואן. השולח מבקש מהנגיד, שבעבר השתדל בפני הפקיד המוסלמי אבו אל-קאסם אבן אל-אח'וה לטובת נתן, להפגין מחדש את תמיכתו בגאון הלגיטימי, רב שלמה בן יהודה. כמו כן מוזכרת במכתב הגעתו לפוסטאט של הנשיא רב דניאל בן עזריה, המוצג כמתקן גדול: הוא אסר על החזקת שפחות, החרים פושעים ופעל בנחישות נגד נגינת מוסיקה. בהמשך, כמעין הוספה מאוחרת, רומז השולח לעוולות נוראות שמבצעים קרוביו של נתן בן אברהם. עניין מרשים במיוחד במכתב זה הוא שנכתב לפחות עשור לפני שרב דניאל בן עזריה כיהן בפועל כגאון (החל משנת 1051, לאחר מותו של רב שלמה בן יהודה). זהו גם אחד המקורות המרכזיים ליוחסיו של רב דניאל בן עזריה: נאמר בו שאביו היה ראש הגלות עזריה בן שלמה בן זכאי, ושבנו הבכור זכאי (אחיו של דניאל) ייסד את שושלת הנשיאים שבמוסול, שצאצאיה מופיעים בתעודות גניזה רבות במהלך המאתיים השנים שלאחר מכן. יעקב מאן פרסם את אחד מקטעי המכתב, ומרק כהן גילה את החיבור בין שני הקטעים ואת חשיבותו של זוג מכתבים זה. תיאור חלופי: חלק ממכתב משנת 1039 לערך, שנכתב על ידי אברהם בן דוד בן סע'מאר בשם קהילת השאמיים (בני ארץ ישראל) בפוסטאט, אל הנגיד יעקב בן עמרם בקירואן, בנוגע לסכסוך בין הגאון שלמה בן יהודה ובין יריבו נתן בן אברהם, ובבקשה שהנגיד — שבעבר התערב אצל הפקיד המוסלמי אבו אל-קאסם אבן אל-אח'וה לטובת נתן — יחדש את תמיכתו בגאון החוקי, שלמה. הכותב מזכיר גם את בואו של הנשיא רב דניאל בן עזריה, נכדו של ראש הגלות שלמה, לפוסטאט, ואת מאמציו לתקן את התנהלותן של הקהילות היהודיות במצרים בענייני החזקת שפחות והאזנה למוסיקה חילונית. בצד הגב: מכתב בערבית-יהודית.

מכתב בערבית-יהודית. תיארוך: ככל הנראה מן המאה ה-11. רובו ככולו מורכב מהוראות לרכישת סחורות שהשולח מבקש מהנמען לקנות עבורו, בליווי רשימה של אותן סחורות. הנמען מתבקש שלא לקנות דבר מברהון. פתח המכתב: על שמך . . . אסאלך יא סידי וסנדי אן תתפצל תקף לי פי שרא הדה אלחואיג ותצת . להא ותחטאט עלי פיהא וכנת סאלתך אלא תשתרי לי מן ברהון חאגה פליס לאחד פיה מנה ולא . . . אחד תגמעהא מן אלדכאכין אין מא ופק אללה תעאלי מן דלך. בין הפריטים: בד ארגמן (ארג'ואן); שרף סנדרוס (סנדרוס); סוכר קשה מסוג סוכר סולימאני (כלומר, מסולימאן שבדרום-מערב איראן); כלים גדולים מסוג מסוים (אג'אג'ין, יחיד אג'אנה); הליליג' צהוב כאבולי איכותי (כאבולי); עץ הודי ארומטי איכותי (עוד הנדי); אטד מכה (ח'ולאן מכי); אהל חצ'רמי (צבר); קמפור (כאפור); כוחל מגרבי; פרחי סיגליות (זהר בנפסג'); קסיה פיסטולה (כיאר שנבר); קינמון (קרפה); עוזרר (ענאב); שמן סיגליות עיראקי; סוג של עץ (עוד אל-[...]); שרף אורן (עלך צנובר); סרקוקולה (ענזרות); ליתרז' (מרתך); זרעי ריחן (בזר ריחאן); פלפל; ועוד כמה פריטים שקשה לקוראם. אחרי הרשימה מופיע פסקה המזכירה את השמות מוסא בן ע'ליב (המוכר ממסמכים אחרים); ברהון שוב; פוסטאט/מצרים; ואל-נותי(?). בתחתית הדף ושוב בשוליים מוזכר אבו ברהים או אבראהים עיאש (אולי עיאש בן צדקה). בצדו האחורי של המסמך מוסיף השולח שאם לא יוכל הנמען למלא את ההזמנה, אל לו להפקידה בידי אדם אחר; במקום זאת עליו להמתין לבואו של פרח בן אלג'אסוס ולמסור לו את הצרור כדי שייטול את המשימה (פאן לם ימכן חצורך פי שי [מנ]הא פלא תכלף אלאמר ללגיר תדע אלצרה לוצול פרח בן אלגאסוס יתולא שראהא ואלסלם). בצדו האחורי, סובב ב-180 מעלות, מופיע מה שעשוי להיות כתובת קצרה בערבית עם השם יחיא בן טו[...], אך מאחר שמופיעה לפניה המילה 'חואיג'' ייתכן שאין זו כתובת כלל. לצד זה מצוי רישום נוסף בערבית-יהודית הנותן הוראה לגבי הסחורות (ולא ת . . ל מן כרוג אל . . . מן גמלה אלחואיג).

רישום משפטי של ירושה, שהוצא בבית דינו של ר' לוי בן חביב בירושלים בספטמבר 1532 לסה"נ (ג' בתשרי ה'רצ"ג), בעניין עיזבונה של המנוחה נצר בת אליהו בן עבד אלולי מלמד, אלמנתו של ר' פהיד הידוע בכינוי בראבכ (?), שנפטרה ללא צאצאים ישירים. אחיינה, עבד אלכאפי בן סלימאן החזן — שאמו צ'ריפה הייתה אחותה של נצר — הציג ייפוי כוח שנערך בפוסטאט במאי 1532 (ז' בסיון ה'רצ"ב), בחתימת העדים יוסף אבוהב ויוסף בן דוד מורנו, המסמיך אותו לתבוע את חלק הירושה שהורישה לו דודתו (בהמשך מתברר שדודתו הורישה לאמו צ'ריפה ולמשפחתה שני שלישים מלאים מן הירושה, בעוד השליש הנותר נועד לאחותם השלישית רבקה ולמשפחתה). עבד אלכאפי הגיש תביעה נגד שמואל הלוי בן שלמה הלוי, המכונה גם שמואל כלח, שהיה האפוטרופוס/מוציא לפועל של העיזבון, על מנת לקבל את חלקו בירושה. שמואל מצדו טען כי כבר שלח די כסף לידי דוד חבריא (? חבריא), שהיה אמור להעביר חלק ממנו לאשתו רבקה בת זביידה (אחותה האחרת של נצר) ולמסור את היתרה לעבד אלכאפי — אלא שזה האחרון לא קיבל פרוטה. עוד השיב שמואל כי לא נותר די כסף בעיזבון כדי לשלם לעבד אלכאפי את חלקו (וחלקם של אמו ואחיו), אך ניתן להשלים את החסר באמצעות רכוש, תכשיטים ובגדים. המסמך נמשך לאורך כמאה שורות נוספות, ובהן פירוט מדוקדק של כל המטבעות בסוגיהם השונים שהעביר שמואל לידי עבד אלכאפי, לצד התכשיטים, הבגדים ושאר החפצים (כשבדף שמנגד מופיעה רשימה נפרדת ובה אינוונטר מפורט של שבעים פריטים, רובם פריטי לבוש). עם זאת, חלק מן הפריטים הללו נועדו לדוד חבריא, והתכשיטים במיוחד הוכנסו לתוך שקית שנחתמה בחותמו של עובדיה כהן, ועבד אלכאפי נדרש להישבע כי לא ייפתח אותה עד שהשניים יוכלו לעבור עליה יחדיו בפוסטאט תחת פיקוחו של שמואל הלוי בן חכים. בין המטבעות הנזכרים מופיעים פרחים שולאליים מזהב ופרחים אברהאמיים מזהב — מטבעות שנטבעו במטבעותיהם של ר' יצחק שולאל ושל אברהם קסטרו בהתאמה. עיקר המידע מתוך תיאורו של אברהם דוד.

מכתב מאשתו של חלפון בן מנשה, השוהה בפוסטאט, אל אחיה אבו אלחסן עלי בן הלל, ככל הנראה בבהנסא. המכתב כתוב בכתב ידו של חלפון בן מנשה, בערבית-יהודית. תיארוך: 1121–1125 לסה"נ, על פי האזכור של עניינים הקשורים בווזיר אלמאמון (שכיהן בתקופה זו). הכותבת מדווחת כי בנה הצעיר של סת אלג'מאל מת מיד לאחר שעלי יצא לדרכו. הם קברו אותו ב'מדבר' מוקדם בבוקר יום שישי, וכאשר חזרו מצאו שגם בנה של סת אלג'מאל, אבו אלמפצ'ל, חולה, ועודנו במצב קשה (שו' 11–6). היא מוסיפה ומספרת כי באותו יום עצמו פוטר אבו אלפצ'ל בן אלנאמן ממשרתו על ידי הווזיר אלמאמון (1121–25) ונצטווה לעזוב את קהיר ולעבור להתגורר בפוסטאט. אבו אלפצ'ל אינו יכול להראות את פניו כעת, ואת היתר אי אפשר להסביר במכתב (שו' 14–11). "דברים אלה באו עליי בעת ריקנות לב (פראג' קלב)" (השוו קוראן 28:10) — אולי כוונתה שלא הייתה לה פניות לעניין זה, משום שהייתה טרודה מאוד בילדיה, שעודם חולים, כידוע לנמען. "לבי נשבר, עולה ויורד, ולולא נזיפתך לא הייתי כותבת לך מכל זה אף לא מכתב אחד" (שו' 16–14). אבו עמראן נמצא באותו מצב (כנראה של מחלה) המוכר לנמען (שו' 17–16). בהמשך היא מתארת את אריגתה של שֻקה משובצת (מתח'ת') ועסקה מורכבת המערבת אורג משי (אלקזאז), הנמען וכסף שיש לשלוח (שו' 25–19). לפי גויטיין, היא חייבת לאורג המשי 9.5 דרהם בעבור שכר אריגת חתיכת בד באורך 19.5 אמות ("לא הוזמנו תשע-עשרה וחצי אמות, אלא שבעל הבד נתן לאורג כמות מסוימת של חוטי משי (ככל הנראה מתוך כוונה לקבל 20 אמות), והמכתב מודיע לו על התוצאה. כאן התשלום אינו מכונה אג'רה כרגיל אלא כראא, מילה המשמשת היום במצרים במשמעות 'שכר דירה' ו'דמי נסיעה', אך בארצות אחרות, למשל בתימן, במשמעות של 'שכר עבודה'"). בנו הבכור של הנמען מזכיר לאביו לשלוח את מכתב התנחומים בעברית שהבטיח. בסוף המכתב היא מתלוננת על מה שהם סובלים מאשתו של ח'לף וכיצד היא מתכוונת לעשות משהו (תלונה? עתירה?) כלפי השלטונות.

מכתב מהרופא יוסף, השוהה באלכסנדריה, אל הרופא אבו אלפרג' בן אבו אלברכאת (לידי אבו אלפרג' אלשראבי), בשוק הכביר שבפוסטאט. המכתב כתוב בערבית-יהודית, והכתובת רשומה הן באותיות עבריות והן באותיות ערביות. לפי גויטיין, המכתב נכתב במאה ה-13. השולח מכנה את עצמו "בן" הנמען, אך אין לקרוא זאת כפשוטו; גויטיין שיער שהשולח והנמען היו בני דודים מצד האב, ושהשולח היה נשוי לאחות הנמען (כלומר, לבת דודתו מצד אביו) — אם כי לא פירט את נימוקיו לכך. הנושאים הנידונים במכתב כוללים: (1) השגת ספרים ממחסן הנמען; (2) ענייני מס הג'זיה (גוליה); (3) תקרית שתורגמה על ידי משה יגור כך: "ובאשר למה שאירע ביום ערבה [היום האחרון של חג הסוכות]: יעקוב בן אלמעלם רב עם בנו הפוזל והכה אותו בתוך השוק בנעלו. והנער צעק [בשם] האסלאם, והמוסלמים התלכדו לתמוך בו (וא̇נן אלמסלמין תעצ̇בו מעה), ולקחו אותו [את האב] והביאוהו בפני המושל. הוא [ככל הנראה הנער] אמר להם, 'עונשי האסלאם (חד) אינם חלים, שכן אינני בגיר עדיין.' הקאדי אבן ע'אריצ̇ דן [בעניין] ואישר את התאסלמותו (רג'ע ג'דד עליה אלאסלאם). והתעוררו בשל כך ויכוחים רבים, [אשר] ארוך יהיה לפרטם"; (4) אזמלים (רוישאת) להקזת דם שהנמען הבטיח לשלוח; (5) דיווח על כך שחברים ובני משפחה מדברים בשבחו של הנמען (הוא ביקש שיודיעו לו מה אומרים עליו מאחורי גבו); (6) שביתת אופים, שתורגמה על ידי גויטיין כך: "ביום השני של חג הסוכות התחוללו מהומות גדולות באלכסנדריה בשל הלחם, שלא ניתן היה למוצאו בכל רחבי העיר, עד שבסוף היום הביא האל הקלה; המושל (אלאמיר) והמפקח על השווקים (אלמחתסב) רכבו ואיימו לשרוף [את בתי] האופים בשל הלחם, לאחר שערכו חקירה אצל אנשי תנור אחד במזרח ותנור אחד במערב. בסופו של דבר נותרו אותו לילה בתנורים חמישים מאות משקל של לחם. על כן אל תדאג"; (7) אחיו של השולח שולח מכתבים ומבקש מכל מכריו להתפלל בעדו (ככל הנראה משום שהוא עומד לצאת למסע).

מכתב ממכארם בן מוסא אבן נפיע, השוהה בעידאב, אל (חתנו?) החבר ישועה בן יאשיהו מצאצאי שמעיה גאון, בפוסטאט. בערבית-יהודית. תיארוך: זמן קצר לאחר 1141 לסה"נ בקירוב, שכן נזכר במכתב קבלה על תשלום מס הגולגולת לשנת [5]35 להג'רה. השולח מודיע כי הגיע בשלום לעידאב באמצע חודש רמדאן. הוא שכר מקום בהפלגה לעדן בתא אחד (בליג', מילה ממקור מלאי) בספינתו של אלדיבאג'י, יחד עם נהראי (בן עלאן, השווה BL OR 5566D.6) ואבן אליתים. הם סידרו את ענייניהם המסחריים ובכוונתם להמשיך בדרכם לאחר החג. השולח מזכיר מספר עניינים: חתיכת נחושת שיש למכור; ספר התנ"ך הגדול שיש לשמרו מפני העכברים; עפצים שיש למכור; ובקבוקים (קמאקם) שיש למוכרם אם יוכלו להניב מחיר מסוים, ואם לאו — יש לתתם לבו נצר כדי להכין בהם מי ורדים. הוא מותיר הוראות מפורטות בדבר טיפול במס הגולגולת שלו: "באשר למס הגולגולת, נותרים אצל / חייב לי הבה 3 (דינרים) מקודם. קיבלתי ממנו את הקבלה (אלבראאה) על דינר ופרוטות (דינאר וכסר, השווה לאותו ביטוי בנוגע למס הגולגולת ב-T-S 13J25.6). היא נמצאת כעת אצל ת'אבת אך חסרה סימן רישום (עלאמה). ועבור שנת [5]35, דינר אחד ו-2 קיראט ודרהם אחד. אם תזניח לי את העניין, אבדתי. 'אם תראה אותם מעלים עשן, חשוב שהם מבשלים.'" (משמעות הפתגם בהקשר זה אינה ברורה.) הוא שלח 33 דרהם של מצרך תימני (חב קרץ?) עם נושא המכתב; על הנמען למוכרו לאט-לאט. דרישות שלום נמסרות לנמען, לזקן אחד ולשמעיה; לאחות השולח ולאמו, לדודו מצד אביו ולבנו זין ולאשתו, לדודתו מצד אמו ולבנה, לסעוד, ולת'אבת ולאחיו. יש להזכיר לת'אבת לסחוט את היין עבור השולח. כולם נדרשים לדאוג ל"זקנה". דרישות שלום נוספות נשלחות לסיד אלכל בן נחמן (המוכר ממסמכים נוספים, למשל T-S 12.527) ולברהון, ולבסוף הפצרה אחרונה לא לשכוח את עניין מס הגולגולת. בצד השני (verso), מלבד הכתובת, מופיעה מרשם רפואי בכתב ערבי, המתועתק בחלקו לערבית-יהודית.

הסכם משפטי הנוגע להקדש הציבורי של הקהילה היהודית-רבנית בקהיר (אלקאהרה אלמחרוסה) ובקהיר העתיקה/פוסטאט (מצר אלעתיקה). בכתב ערבי. התאריך: 26 ברמצ'אן 9[04] להג'רה (1499 לספירה). בהקדמתה למהדורת המסמך מציינת ג'יין הת'אווי כי מדובר בהסכם משפטי (תצאדק). מילים רבות בטקסט מטושטשות בשל קרעים, ובנוסף לכך התאריך החותם את הטקסט קשה לקריאה, פרט ליום ולחודש — 26 ברמצ'אן. עם זאת, מעורבותו של נתן שולאל, ראש היהודים שלפני האחרון, בפרשה מאפשרת לפענח את השנה כ"אר[בע?] תסעה [מאה]", כלומר "תשע [מאות] [וארבע?]", שהוא 1499 לערך. על פי תנאי ההסכם, נתן שולאל מעניק זכויות ניהול על נכסי הוקף הרבני בקהיר וב"קהיר העתיקה" או פוסטאט, למעלם עבד אלכרים בן מוסא בן צדקה "הידוע כאבן צניעה", ולאדם שייתכן שהוא דודו, המעלם סעיד בן צדקה בן מהד'ב. במסמך נקרא נתן תחילה בשם אבראהים — שם שלא תועד עבורו במקורות ידועים אחרים — ולאחר מכן נתן בן סעיד בן נתן. הנכסים שיהיו תחת ניהולם של שני המעלמים מכונים במסמך וקף. מונח זה לא היה רק מקבילה ערבית נוחה להקדש ההלכתי המוכר בעברית בשם זה. החל מסוף המאה הארבע-עשרה, כל ההקדשות היהודיים הוקמו בבתי דין מוסלמיים כוקף. נוהג זה היה תגובת הקהילה היהודית לחוק משנת 755 להג'רה/1354 לספירה אשר העביר את כל ענייני הירושה — ללא קשר להשתייכות הדתית — לסמכות המדינה, ובכך הכפיף אותם לבתי הדין השרעיים. הקדשת נכסים כוקף איפשרה לקהילה הרבנית לשלוט בהכנסותיהם של הנכסים ולמנוע את החרמתם או החרמת הכנסותיהם בידי המדינה הממלוכית. אשר לנכסים המוקדשים עצמם — המסמך אינו מפרט היכן הם ממוקמים בקהיר ובפוסטאט. בין הנזכרים במסמך עד בשם סלימאן בן יוסף בן שמואל הידוע כאבן אלתאג'ר, היהודי הרבני. בשולי המסמך מופיעות שתי חתימות עדים מוסלמים. עבד אלכרים בן מוסא בן צדקה מתואר כ"אלסבאך", וסעיד בן צדקה בן מהד'ב כ"אלמתטבב" (הרופא).

מכתב מיחיאל בן יצחק הצרפתי, מירושלים, אל אדם בשם מנחם (כנראה הדיין מנחם בן יצחק בן ססון), כנראה בקהיר. תיארוך: ראשית המאה הי"ג, ככל הנראה בין 1219 ל-1229 (לפי הערכתו של שוויקא). ראו גם מכתב קודם באותו עניין. בראשית המאה הי"ג היו בירושלים שתי קהילות שהתבססו לאחר כיבוש העיר בידי צלאח א-דין בשנת 1191: הקהילה האשקלונית והקהילה המערבית (המגרבית). החל משנת 1210 הגיע גל של עולי רגל מצרפת ומאנגליה, הידוע בכינוי "עליית הרבנים". היחסים בין הקהילות השונות היו מתוחים מאוד, כפי שהעיד יהודה אלחריזי שביקר בירושלים בשנת 1214. מתוך מכתביו של ר' יחיאל הצרפתי לפוסטאט אנו למדים על מחלוקת סוערת שהתחוללה בירושלים באותם ימים. מאחר שלא הותר ליהודים לטבול במעיין השילוח, נערך מגבית במצרים לבניית מקווה חדש, וסכום נכבד נאסף ונשלח לקהילת ירושלים למטרה זו. אולם ר' יחיאל, מנהיג הקהילה, התנגד להקמת מקווה חדש, והעדיף שנשות הקהילה תטבולנה במקווה פרטי שבביתו — לדבריו, סידור זה יאפשר לאשתו לפקח על טבילת הנשים. ר' יחיאל פנה אל הדיין המקומי בפוסטאט וביקש רשות להסב את ייעוד התרומה. אולם בני הקהילה המקומית לא הסתפקו בהסדר זה וניסו להקים מקווה חדש. הסכסוך שהתפתח פילג את הקהילה, עד שר' יחיאל וחבורתו נאלצו לעזוב את בית הכנסת. שתי הקבוצות לא היססו לערב את השלטון המוסלמי בסכסוך, מה שהביא למאסרם של כמה מבני הקהילה. המחלוקת הסלימה למאבק בין-עדתי, על רקע מתחים שנגרמו עקב שינויים שהנהיג ר' יחיאל בהתאם למסורת ההלכתית הצרפתית. עד כה הכרנו את הסיפור הזה משני דפים שפורסמו לפני כמאה שנה, וכעת, עם גילוי חמישה דפים נוספים, יש בידינו תיאור מלא של פרשה זו מתולדות ירושלים בראשית המאה הי"ג (לפי רוני שוויקא). תיאור קודם: מכתב בן ארבעה עמודים בעברית, אולי מאלכסנדריה, העוסק בסכסוך בין אישים בולטים בקהילה היהודית ובגירושו של אחד מהם מבית הכנסת.

מכתב מאת כותב בלתי ידוע, השוהה באלכסנדריה, אל מצליח גאון בפוסטאט. תיארוך: 1127–1138. בערבית-יהודית ובעברית. מטרת המכתב היא להפציר במצליח שיחקור בעניין מותו של בן משפחה של הכותב — פרשה שמצליח כבר היה מעורה בה במידת מה. נראה שההליכים המשפטיים באלכסנדריה לא הסתיימו לטובת הכותב, והוא מאשים קבוצת רשעים לא רק בכישלון ההליכים אלא גם במותו של בן המשפחה מלכתחילה. הכותב פותח באמרת חז"ל (בבא מציעא נח ע"ב) שאונאת דברים חמורה מאונאת ממון, שכן את האחרונה אפשר להשיב ואילו את הראשונה לא. קל וחומר, הוא מוסיף, כאשר נעשו באדם מעשי מרמה או קנוניות (גַ'בַּאאִן). הוא ממשיך ואומר שרופא שיש לו ניסיון אישי במחלה ובטיפול בה יעיל יותר בריפוי אחרים; שמצליח עצמו היה קורבן לקנוניה של מעמד (?חַאל) וממון (מַאל), אך אלוהים ברחמיו השיב לכל אדם את הראוי לו; ועל כן מצליח יהיה האדם המתאים ביותר לטפל בעניין שהכותב עומד להציג בפניו, שהוא מקרה של קנוניה של מעמד וממון ומשפחה וקשרים (?וַסַאאִט) ועדים. אכן, יש באלכסנדריה קבוצת רשעים מפורסמים המבקשים לעוות את הדין ולשחד את הדיינים, ולגרום לכך שייראה כאילו קרבנותיהם הם החוטאים. באשר למת (שורה 20 ואילך), וכיצד יצא מדעתו ומת לאחר ששתה את התרופה — מה שהרגו באמת, לפי הכותב, היא העובדה שהושמץ בידי אחרים שהתלוננו עליו בפני מצליח, בעוד שלמעשה המת הוא זה שנעשה לו עוול והיה זה שראוי שיתלונן. כל רצונו של הכותב הוא שמצליח יערוך חקירה יסודית בעניין. הכותב מעדיף זאת על פני כל הירושה, שאין לו צורך בה. לאחר מכן הוא מצטט אמרה (שדהויה לצערנו) של רופאים מסוימים על ההזיה (הַדַ'יַאן) שמחוללות מחלות מסוימות; קל וחומר אצל אדם (המת) שסבל מכמה מחלות — של הנפש, של הגוף, וקנוניה (גַ'בִּינַה) שנרקמה נגדו. הוא חותם בשבחים ובבקשות בנוסח המקובל, ולבסוף כותב ברמיזה: "בן זומא עדיין מבחוץ" (חגיגה טו ע"א).

מכתב מאת אהרן בן עמרם הכהן (ז"ל), מעכו, אל בנו שמריה בן אהרן, בפוסטאט. הבן אינו צריך להסתפק בלימוד אצל דודו מצד אביו, אלא עליו ללמוד אצל רבנו. עליו להימנע מעיסוקים רעים כגון שתיית יין. הכותב גם שולח תנחומים לרבנו. הוא מקווה שבנו יזכה במשרה (אצל הנגיד מבורך?). תיארוך: סוף המאה הי"א, משום שאהרן זה חתם יחד עם צמח בן יוסף בן צמח (ז"ל) על מסמך מתמוז ד'תת"ס (1100), שגם נכתב בידו. בצד האחורי ישנן כמה שורות דהויות מאוד. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.) קטעים נבחרים: "מא אחתאג אוציך פי אלחרץ פי אלתורה יומם ולילה לאנך קד בקית וחדך מא בקא לך עדר לא תקול עמי אשגלני ולולא עמי כנת בית רבינו מא יברח" (איני צריך להזהירך על השקידה בתורה יומם ולילה, שכן נשארת לבדך ואין לך תירוץ; אל תאמר 'דודי הטריד אותי, ולולא דודי הייתי בבית רבנו ולא הייתי זז משם'). "לאן יא ולדי מא כרגת מן ענדי בשי ולא אוציתך בשי אלא בתורה ויראת שמים ובאמונת שמים אן אנת אשגלת נפסך בשרב נביד" (כי בני, לא יצאת מאצלי בדבר ולא הזהרתיך על דבר אלא על תורה ויראת שמים ואמונת שמים, אם תעסיק עצמך בשתיית יין). "מן רבינו שמצ פאן כל כלמה תנקלהא ענה תעדל ענדי כל זהב וכל כסף" (מרבנו ש"צ, כי כל מילה שתעביר ממנו שקולה אצלי כנגד כל זהב וכל כסף). "פאן רזק אלבארי תע רזק ענד כרוגך הרי מוטב" (ואם יזמן לך הבורא יתעלה פרנסה ביציאתך, הרי מה טוב). "הקבה יאריך ימי רבינו ויוצל איאמה באיאם אלמשיח ליאיר עיני כל ישראל בתורתו" (הקב"ה יאריך ימי רבנו ויחבר את ימיו לימות המשיח, להאיר עיני כל ישראל בתורתו). "כץ חצרה רבינו ען עבדה הרון באתם אלסלאם ועזיה עני במא תראה אנת מן אלעזא" (מסור למעלת רבנו מאת עבדו אהרן את שלום רב ביותר, ונחם אותו בשמי כפי שתראה לנכון מדברי תנחומים). החתימה: שמריה הכהן בר אהרן ס"ט, אביו אהרן הכהן בר עמרם ז"ל לא עדמה, מעכו.

מכתב מלברט בן משה בן סע'מאר, ששהה בסוסה, אל אחיו הצעיר אבו זכריא יהודה בן משה, היושב בפוסטאט. התאריך: אוגוסט 1056 (לפי גיל). מכתב ארוך זה רומז לאירועים קשים שהתחוללו בצפון אפריקה ובסיציליה, ובהם פלישת הבדואים (בני הלאל), חורבן קירואן ומצור סוסה. בנוסף, המכתב מוסר ידיעות משפחתיות על בני סע'מאר. לברט פותח באמירה כי המוות עדיף בעת הזו על החיים (שורות r3–6). אמם נפטרה זה מקרוב (r9–10); לברט שולח דברי תוכחה לאדם בשם אברהם על שלא טרח לשלוח לו מכתב ניחומים (v1–2). "אני בעת הזו תשוש (או מבולבל, מלת'את'), נבוך ומוטרד בספקות. בחיי אבי, איני יודע מה אני כותב משום שדעתי טרודה. הלוואי שתהיה אחרית טובה, אם ירצה השם" (r15–16). לברט מברך את אחיו לרגל נישואיו לאישה ממשפחה נכבדה בפוסטאט. הוא מבקש מאחיו להעביר ברכות לאבו אלח'יר, גיסו החדש, "משום שאין לי לב ואין לי דעת", כלומר לברט מדוכא מכדי לכתוב בעצמו (r30–36). הוא משתמש באותה אמתלה כדי להסביר את הימנעותו מהתכתבות עם "אלרב אלאג'ל", הרב הנכבד מכולם (v5). "אני כותב את השורות הללו כשהדמעות גוברות עליי" עקב הפרידה מאחיו והיעדר ידידים קרובים בסוסה (r36–37). לברט מתכנן לצאת בקרוב למסע, בין אם מזרחה ובין אם מערבה. אם הנמען רוצה לנסוע, עליו לבוא אל אלמהדיה, או לחלופין לצאת אל הריף ולקנות סחורה עבור שניהם. "אך בעת הזו אין לי דעה ברורה (ראי) — ההחלטה בידך" (v15–17). שאר חלקי המכתב עוסקים בענייני מסחר ובדרישות שלום לאנשים במצרים. בין ענייני המסחר ישנם דיווחים על משלוחים, ובהם: "ציינת שהעמסת שלוש (יחידות מטען) על הקארב של מפרג' ואחת על הקארב של אבן אלבעבאע", והראשון הגיע לטריפולי (r17–18); בהמשך המכתב הוא מוסיף: "זה עתה הגיע מכתב מאדוני אבו אלפצ'ל יוסף בן ח'לפה ובו ידיעה שגם הספינה הקטנה (לטיף) של אבן אלבעבאע הגיעה לטריפולי" (v20–21).

מכתב שכתב רופא, ככל הנראה בשם אבו אלבקא, ממקום כלשהו מחוץ לבירה אל חתנו (?) אבו עמראן, שנמצא ככל הנראה בפוסטאט וחלק עמו את מקום המגורים (?). הכותב מתלונן שרופא נוצרי הורס את פרנסתו, וכותב עליו: "הוא מתנהג כמו שרלטן". המכתב נוגע גם בכמה עניינים עסקיים קטנים. הוא נפתח בשני ציטוטים מקראיים (בשורה 2 — משלי ג, כו; בשורה 3 — דברים ז, טו). מרכיבים מעניינים נוספים: הכותב מצר על העדר מכתבים ("האם זה כעס? מדוע האיבה הגדולה הזאת?"). הוא מציע לנמען תירוץ אפשרי באומרו שהוא דואג מאוד בשל מחלת העיניים שלו, ושדאגתו גברה כשהשליח רחמאן בן חידרה חזר ללא חדשות. "מי שנעדר, מדמיין את הגרוע מכול... לו רק הייתה גברת הבית [אשתי] עמך. היא במצב הנורא ביותר, צמה ובוכה יום ולילה." לאחר שהוא מתאר את שרלטנותו של הרופא הנוצרי החדש, הוא מבקש מהנמען לברר אם ראשי הרופאים בפוסטאט יעשו משהו בעניין: "לך אל א-שיח' א-סדיד א-טביב... כדי שיאמר לאדוננו עלם א-דין, שלא יסכים לכך, שכן הוא מתנגד למטרותיהם (של השרלטנים?). אם תשמע משהו מאדוננו עלם א-דין, כתוב לי." נראה שלאחר מכן הוא עובר לעניין תבואה שטרם "שוחררה" (שכבר הוזכר קודם לכן במכתב): "הקאדי ג'לאל א-דין, אחראי הדיואן (צאחב א-דיואן), הגיע וראה את המצב במו עיניו. הסברתי לו את העניין, וגם אלפקיה אלמדרס נפגש עמו בנוגע לכך. הוא רצה לשחרר את התבואה, אך נאלץ לצאת לדרך בפתאומיות. ייתן ה' שהסוף יהיה טוב." אם סולימאן שולחת את ברכותיה ותוכחותיה. הכותב שולח דרישת שלום לסת מסכ ומתעניין על אודות בתה ועל אודות ר' מנחם. לפי גויטיין, הנמען הוא חתנו של הכותב, אם כי גויטיין אינו מסביר מדוע הוא מזהה אותו ככזה ולא כיצד או היכן חלקו ביניהם את מקום המגורים. נראה אפשרי גם שמדובר בבנו ממש של הכותב, במיוחד לאור התיאור של צערה העמוק של אשתו מחמת חששותיהם בנוגע למחלת הנמען.

ורסו: תרגום סורי לאיגרת אל הרומיים ט"ז 25–26 ולאיגרת הראשונה אל הקורינתים י"ג 12–13. הטקסט כתוב ביד סורית מערבית מובהקת, כאשר רוב האותיות הן מסוג אסטרנגלו, ובתוספת סימני קריאה אחדים, כגון linea occultans וסיאמה. נראה שהסופר הנוצרי לא הקפיד במיוחד בעת כתיבת פסוקים אלה, שכן השורות אינן משורטטות והמרווחים ביניהן משתנים, וכאילו נעשו "באומדן עין". הקפל המרכזי, הנראה עד היום, מעיד על כך שהדף קופל בשלב מסוים. הפסוקים לקוחים מן הנוסח הסורי (הפשיטתא) של שתיים מאיגרות פאולוס. הטור הימני כולל את משפטי הסיום של האיגרת אל הרומיים (רומיים ט"ז 26–27), והטור השמאלי מכיל קטעים מתוך הקורינתים א' י"ג 12ב–13. ייתכן שהציטוטים מאיגרת הרומיים ומאיגרת הקורינתים אינם אלא מבחר פסוקים, שנבחרו כדי להבליט רעיונות מסוימים שהיו חשובים לכותב — למשל, בשני הקטעים מופיעה מילת המפתח "אמונה" (רומיים ט"ז 26; קורינתים א' י"ג 13). ההנחה שהקטע היה במקור חלק מקודקס שדפיו האמצעיים אבדו פחות סבירה, בשל אופי כתב היד ומפאת אופיים המקוטע של הפסוקים. כך או כך, הנסיבות שבהן דף זה, המכיל פסוקים מהברית החדשה, מוחזר לשימוש כדי לרשום עליו רשימת נדוניה של כלה יהודייה — מעוררות תמיהה. ייתכן שסופר רשימת הנדוניה רכש את הדף הזה יד שנייה ולא היה מסוגל לקרוא את הכתב הסורי, המזכיר את שמו של ישוע המשיח, או שפשוט לא היה אכפת לו, שהרי ברור שלא היסס ולא חש סלידה גם משימוש בנוסחת הבסמלה המוסלמית בכתב ערבי בראש רשימת הנדוניה. תוכנן של רשימת הנדוניה בערבית-יהודית ושל פסוקי הברית החדשה בסורית שונה ובלתי קשור זה לזה. ואולם הופעתם המשותפת מעידה לא רק על עושר החיים בפוסטאט של ימי הביניים, אלא גם על הדו-קיום בין הקהילות הנוצרית והיהודית בתקופה הפאטמית. המידע מבוסס על מחקרו של פרידריך ניסן בנוגע לתרגומי הברית החדשה מגניזת קהיר.

מכתב מטוביה בן עלי, השוהה בעיירה כפרית, אל בן דודו נתן בן שלמה הכהן, ככל הנראה בפוסטאט. התיארוך הוא בין השנים 1122–1150, על פי המסמכים המתוארכים של הנמען. הכותב מודה על העברת מרשם מרופא אחד, אבו אל-בהאא', ומזכיר לנתן לדאוג להשגת מרשם נוסף מרופא אחר, אל-אמין, שניהם עבור אשתו החולה. ייתכן שהרופא השני היה מוסלמי או נוצרי, שכן הנמען מתבקש להעתיק את המרשם מערבית לאותיות עבריות (אך השוו למסמך אחר שבו דווקא מבקשים מיהודי שלא להשתמש בכתב ערבי). הכותב כותב: "יואיל אדוני להיטיב עם עבדו במענה שייתן אדוני אל-אמין, יוכפל שכרו. אנא העתק לי את המרשם באותיות עבריות." לבקשת הנמען, טוביה מוסר עדכון מפורט על מצבה של אשתו החולה: "יש לה שש התקפות (פַוְרַה) ביום וארבע בלילה. זיעה (עַרַק) שוטפת אותה מארובות עיניה (מַחַאג'יר עַינַיהַא) ועד חזהּ (פֻאַאדהַא). מחמת חוזק האש (מן עֻט'ם אל-נַאר) יש לה תחושה שצווארה תחילה נשרף (אִחתַרַקַת) ואחר כך מתקרר (יַבּרֻד). באותו זמן היא סובלת מכאב בברכיים (וג'ע רֻכַּב). מחמת עוצם ייסוריה (מן עֻט'ם אל-אַלַם) פסק וסתה (אל-טַמת'). לבסוף, מרוב דאגתה (מן כּת'רת אל-תַכַּרֻּב), היא לוקה ברעד קל (רג'יף יסיר) של הלב." אותה מחלה מתוארת גם במכתב מוקדם יותר, וממכתב מאוחר יותר עולה שבסופו של דבר החלה להרגיש טוב יותר. ייתכן שאין מדובר בחום ממשי אלא רק בתחושת בעירה (נאר). כמו כן ייתכן שיש לקרוא את הצירוף "כאב ברכיים" (וג'ע רֻכַּב) כ"כאב באגן" (וג'ע רַכַּבּ), במיוחד לאור המשפט הסמוך המתאר את השינויים במחזור החודשי שגרמו הכאבים העזים. בשולי המכתב, בשינוי נושא, מבקש טוביה להשאיל מ"הרַיִּיס" את הפיוט "שיר השירים אסלסל" (פיוט לשביעי של פסח שחיבר שמואל בן הושענא השלישי), מוסר דרישת שלום לבני המשפחה, ומדווח שמצב המשפחה היה קשה ביותר כשהגיע גובה המס בחג הפורים.

מכתב מעואץ' בן חננאל באלכסנדריה אל נהראי בן נסים בפוסטאט. התיארוך, על פי גיל, הוא בערך שנת 1060. המכתב דן במחירי החיטה והפול ובמשלוח של אגוזים ושמן. עואץ' שב זה עתה ממסע באזור הכפרי שסביב אלכסנדריה — בשונה ממכתבים אחרים שלו שבהם הוא חוזר דווקא מפוסטאט. בדרך כלל עואץ' כותב לנהראי מחוץ לפוסטאט, אך מדי פעם נהראי הוא הכותב מאלכסנדריה אל עואץ' השוהה בפוסטאט. אחת ממטרות הנסיעות אל אזורי הכפר הייתה רכישת מצרכים בסיסיים כגון חיטה ופול, בין לצורך אישי או לצריכה משפחתית ובין לצורך מכירה חוזרת ורווח. עואץ' מזכיר כי נהראי הורה לו לרכוש חיטה בשווי שני דינרים, וברור שהיא נועדה למכירה חוזרת, שכן עואץ' מצהיר: "לא אחייב אותך בהפסד". בין יציאתו של עואץ' מהכפר ובין שובו לאלכסנדריה גדל היצע החיטה באופן דרמטי וגרר ירידת מחירים חדה — עובדה שלצערו הרב לא הייתה ידועה לו. עואץ' מתוסכל מכך ששילם על החיטה ביוקר, כשליש דינר לאיירדבּ יותר מן הראוי, כלומר תוספת של כ-20%. בניגוד לחיטה, מחיר הפול נראה, לפחות לפי האמור במכתב, כמי שעלה משמעותית — מ-4½ איירדבּ לדינר ל-איירדבּ אחד לדינר, תנודה דרמטית שראוי לבדוק בזהירות שמא נושאת היא משמעויות או פרשנויות חלופיות. עואץ' מציין שניצל את כל מזומניו לרכישת החיטה ומבקש מנהראי לשלוח לו כסף בדחיפות. כמו כן הוא מזכיר עניין של בור מים דולף, ככל הנראה בור הצמוד לבית או למבנה השייך לנהראי באלכסנדריה. דבר זה מרמז שייתכן ושניהם חלקו מגורים באלכסנדריה, לפחות באופן חלקי. אף שגיל מתארך את המכתב באופן משוער לשנות ה-60 של המאה ה-11, אודוביץ' מציע תיארוך מאוחר יותר: עואץ' שולח דרישות שלום לאבו סעד, הוא נסים בן נהראי בנו של נהראי, ולהערכת אודוביץ' הוא ודאי היה בעת ההיא אדם בוגר או קרוב לכך — דבר שיציב את המכתב לכל המוקדם באמצע שנות ה-70 של המאה ה-11.

רשימת נדבות גדולה בכתב קליגרפי. תאריך: המחצית הראשונה של המאה השתים-עשרה. לפי גויטיין, הרשימה נכתבה לצורך הקצאת סיוע קהילתי. לפי כהן: "לא ניתן לקבוע איזה סוג של סיוע נועד להינתן (מזומן?), אך גויטיין מציע שהמספרים הדחוסים בין השורות מייצגים את מספר הנפשות בכל משק בית (ישנם כשמונים וחמישה משקי בית), ושהרשומות שאין לצידן מספר הן משקי בית של נפש אחת בלבד. ברוב רשימות הנדבות המתעדות חלוקת מנות של כיכרות לחם בימי שלישי ושישי, המספרים מופיעים לצד שמות המקבלים. בצד האחורי, הושאר מקום עבור ה'רום' (הנוצרים האירופים), אך במקום זאת מופיעה הערה רבת משמעות: 'אין אפשרות למנות את הרום'. בראש הרשימה ניצב 'בן טובים', איש ממשפחה טובה.... כדי למנוע מבוכה, אותו 'איש ממשפחה טובה' נרשם בעילום שם, אף שמופיע במקום הראשון ברשימה, מקום של יוקרה, ממש לפני קרוביהם של שני אישים נכבדים נוספים. אותם אישים נכבדים מכונים 'הראש' (אלראיס), ייתכן פקיד ממשלתי או רופא, שכונו כך משום שעמדו לעיתים קרובות בראש מחלקות בבתי חולים. בהמשך הרשימה אנו נתקלים ברשומה יוצאת דופן, ה'זגג מסתור' (הזגג הסמוי, זג'אג' מסתור), המקופל בין יצרן קלף (ששכרו דל), בנאי (עוד שכיר נחות שכר), ואישה מהגרת (אלמנה, ככל הנראה) מעכו ששכנה בביתו של אחד הסוחרים הבולטים של פוסטאט, אללבדי. הזגג הזה, נציג של 'העניים העובדים' שהתבייש להופיע ברשימת נדבות, נרשם (או שהממונים על הצדקה רשמו אותו) הן בעילום שם והן כ'מסתור', דבר המעיד על כך שבדרך כלל לא ביקש צדקה. ראוי לשים לב לריבוי המקצועות הפשוטים ברשימה זו, ובהם מורה, כמה שמשי בתי כנסת, וכמה משגיחי כשרות. אנשים אלה, שריחפו רק מעט מעל 'קו העוני', נזקקו לעיתים קרובות לתוספת מקופת הקהילה. רבות הן האלמנות והיתומים המופיעים כאן, וכן כמה גרושות. 'חלשים' אחרים הם החולים והסובלים."

מכתב מלַבְּרָאט בן משה בן סֻגְ'מָאר, השוהה במהדיה, אל אחיו יהודה בן משה בן סֻגְ'מָאר בפוסטאט. תאריך המכתב: 30 ביולי 1057 (26 באב), על פי קביעתו של גיל. (גיל מתארך מכתב נוסף שנכתב בו' באלול לשנה הקודמת, אך מאחר ששני המכתבים כוללים ברכות דומות מאוד על נישואי יהודה, ייתכן שנשלחו בהפרש של שבועיים ולא של אחד-עשר חודשים.) לבראט פותח בתיאור דאגתו העצומה לשלום אחיו, מאחר שלא קיבל ממנו מכתב במשך שנה תמימה. "ליבי היה טרוד ושיערתי את הגרוע מכל, כי האוהב מתלהט (מֻוַלַּע) במחשבות על הרע. בערב חג העצרת (שבועות) הגיעו פִתְיָאן וחבריו בספינה מסְפַקְס למהדיה. כשראיתי אותם כמעט יצאה נשמתי והחווירו פניי (? אַחַ'דַ'תְנִי צֻפְרַה). אמרתי לעצמי, אולי יש בידם ידיעות [עליך]... [פתיאן] אמר, יברכהו האל, שמכתביך נמצאים אצלו. השתחוויתי והודיתי לאל על חסדו" (שורות 4–8 בצד הפנים). בהמשך מברך לבראט את אחיו על נישואיו לבת ממשפחה מיוחסת (שורות 10–19). הוא מזכיר אדם בעל מידות פחותות שהוא משתדל להימנע ממנו, אך לאחרונה נאלץ ללכת לחתונתו של אותו אדם בסוסה (שורות 19–21). כששב למהדיה היה 'הנער' חולה (צ'עיף), מצבו הידרדר וכמעט מת. מדי יום מגיעים מכתבים מאנשים בסוסה, אולי דווקא מאותו איש פחות מידות, ובהם האשמות נגד לבראט בעניין הנער או בעניין ענייניו (אַחְוָאלִהִ) של אותו אדם. המשפט הבא קשה לפענוח, ואולי יש לקראו: "סברתי שהוא נהג בהיסח הדעת (סַהַא), והחלטתי להתייאש ממנו לחלוטין (כלומר לנתק את הקשר). לא נותרה לי עין לראות בה אור, [ואין לי] במה להתפאר, מלבד בך, ישמרך האל" (שורות 21–24). (גיל קורא את הקטע אחרת.) המשך המכתב עוסק בעניינים מסחריים. הכותב מבוגר בהרבה מאחיו, ומבקש ממנו למלא את חובתו המשפחתית ולסייע לו בעסקיו. הוא גם מזכיר אירועים במַגְרֶבּ, וכפי הנראה צי ימי צר על סוסה.

מכתב, ככל הנראה מאישה — אולי מארץ ישראל או סוריה (על סמך הזכרת רעידות אדמה) — אל אחיה, שהיה כפי הנראה פקיד ממשלתי בקהיר. כתוב בערבית-יהודית באותיות מרובעות, גדולות וקליגרפיות, והכתובת בכתב ערבי על גב המכתב מורה למסור אותו "לדיואן אלח'ראג' (לשכת המיסים) בקהיר". התיארוך: המאה ה-11 או ה-12, וקרוב לוודאי המאה ה-11. המכתב נפתח ברמיזות לסכסוכים שונים או לשמועות עליהם. מישהו אמר לכותבת שהנמען כועס עליה ואינו שולח לה מכתבים, ומשום כך בכתה וטענה שלא ייתכן שכך הוא הדבר. היא נשבעת בשם אבו אלחסן (כנראה אביהם). היא אומרת לנמען כי העציב את ליבה ומפצירה בו לכתוב לה, כיוון שאין לה איש מלבד האל והוא. היא מספרת ש"דמעותיי על לחיי" יומם ולילה, וכי נדרה נדר שלא לאכול מאכלים שמנים (זפר) עד שתראה ממנו מכתב בכתב ידו שלו. היא שמחה לשמוע על הלידה המוצלחת (ח'לאץ) של אֻם אבו אלחסן (ככל הנראה אשת הנמען) ושולחת ברכות. היא רומזת לסבל שגרם לה אבן חאתם. בהמשך יש רמיזות נוספות לוויכוחים ולשמועות על ויכוחים. היא מתייחסת לדיבורים על אישה (זוג'ה) או חתונה (זיג'ה), ומאשימה את המשרת (ע'לאם) של יעקב הזקן, הכותב לו (כנראה לאבן חאתם) ומספר שהנמען מעליב אותו ומכנה אותו "אלפאעל אלצאנע". היא מודיעה שהיא בריאה, ושהוא (האם אבן חאתם שוב? או בעלה?) חתך עבורה גלימת משי דמשקאי (ג'ובה = ג'ֻבּה צקלאטון), מתייחס אליה היטב ו[מבטיח?] שיחזיר אותה לפוסטאט או למצרים (מצר). על הנמען לשלוח מכתב להודות לו על יחסו הטוב. מרואן תמיד איתה ומשרת אותה נאמנה. הוא הלך להביא את השמן, מפני שהוא נתון בסכנה בשל רעידות האדמה. לא בלתי אפשרי שהשולח הוא גבר, אך כל המוטיבים כאן אופייניים יותר למכתבי נשים (למשל, "אין לי איש מלבד האל ואותך", בכי וצום עד הגעת מכתב מהנמען, היחס הטוב מצד גבר שיכריע היכן יגורו).

איגרת ציבורית בעברית, שנשלחה מעיר בארץ ישראל (לפי גויטיין ומאן) או מדמשק (לפי גיל) אל הישיבה בירושלים (לפי גיל) או לפוסטאט (על בסיס החשבונות שבצד השני). תיארוך: 1050–1055 לספירה, על פי הזיהוי המשוער של חַיְדַרַה וח'טיר אל-מֻלכּ. לפי גויטיין, סחיטת תשלומים של מס הגולגולת (ג'זיה) מראש מוכרת ממסמכי הגניזה רק בארץ ישראל וברבע השני של המאה האחת-עשרה, תקופה של אנרכיה ושלטון רע. לפי דיווח אחד, נדרש התשלום חמישה חודשים תמימים לפני ראש השנה המוסלמית, המועד שבו היה אמור להיגבות. הסיפור המתואר במסמך מרתק במיוחד. שולח האיגרת מספר כי הבדואים ("הערביים") השתלטו על העיר ושיתפו פעולה עם דיין, אחיינו של אבו אל-סיאר(?), כדי לנתק את אספקת המים מן היהודים. בכל פעם שהצליחו היהודים להטות את לבו של "כל מושל ושליט" להשיב את המים על כנם, התאחדו אויביהם והכחישו שיש ליהודים זכות כלשהי על המים. השנה עלה לשלטון שליט נוסף בשם חַיְדַרַה ד'ח'ירת אל-דַוְלַה (המופיע גם במסמך אחר משנת 1031 לספירה). הקהילה שלחה שליחים למצרים על מנת להשיג "כתב ונשתוון" (מסמך וצו רשמי) ובו שלוש בקשות: (1) להשיב את אספקת המים; (2) להחזיר את זכות השחיטה בשוק; (3) לאסור את גביית מס הגולגולת לפני תחילת השנה. הבקשות נתקבלו, והצו הוצא בידי ח'טיר אל-מֻלכּ (=בנו של אל-יאזורי, או שמא אל-יאזורי עצמו). אולם השליט המקומי "קרא (את המסמכים ואת הצו) והשליכם מידו", ודרש שוחד גבוה לפני שיקיים אי אילו מן ההוראות. אויבי היהודים זעמו ומחו, אך נסוגו בבושת פנים כאשר הודיע להם השליט שיהיה עליהם להשיג צו-נגד שיבטל את הראשון. אף על פי כן, דיין העיר התעקש לדרוש את מס הגולגולת חמישה חודשים מראש, בסך 250 דינרי זהב מן הקהילה. בצד השני של המסמך מופיעים חשבונות קהילתיים בכתב ערבי — ראו רישום נפרד.

צד הפנים: העתק של שטר שחרור עם כמה אישורי קיום מטעם בית הדין בפוסטאט. השטר המקורי ניתן על ידי אברהם בן ישועה אלרחבי ליהודה בן משה החזן אלדמשקי (שורות 1–11). על השטר המקורי חתמו הלל החזן בן עלי, מנשה בן יפת הכהן, שלמה בן משה, עולא בן יוסף הלוי, חלפון בן יצחק, ולוי בן נתנאל החזן. שמות העדים (שהועתקו בשורות 11–12) מעידים שהשטר נחתם בפוסטאט. השטר המקורי קוים גם בפוסטאט בבית דינו של הנשיא הגדול דוד בן דניאל, על ידי הנשיא עצמו וכן יהודה הכהן בן יוסף ויאשיהו בן משה (קיום זה הועתק בשורות 12–18). תוארו של הנשיא כ"ראש כל הגלויות" רומז לתאריך שבין סוף 1091 לקיץ 1094. המסמך שלפנינו הוא העתק של אותו שטר ושל הקיום שניתן לו בבית דינו של הנשיא. ההעתק הושווה למקור, שהוצג בפני בית דינו של יהודה בן משה החזן, ונוסחו אומת (שורות 18–21). כמה דיינים ונכבדים אישרו בחתימותיהם את נאמנות ההעתק (שורות 23–29): אברהם בן שמעיה החבר, שלמה בן מבורך החבר, מבורך בן נתן הכהן, מנשה בן סבאע הלוי, והב בן ישועה, יאשיהו בן משה (האם זהו אותו יאשיהו שקיים את השטר המקורי בבית דינו של הנשיא?), אהרן בן משה, ומשולם בן עלי הכהן. חתימות אלה על ההעתק המאומת קוימו בעצמן בידי הדיינים יצחק בן שמואל (שחתימתו החלקית נראית בשורה התחתונה) ושלמה בן יוסף הכהן, החותם 'שלמה הכהן בן גאון … נכד שלמה גאון מצאצאי אהרן'. חתימה זו מדגישה את ייחוסו הגאוני, בניגוד לחתימתו הרגילה ('שלמה בן יוסף אב') בעת ששירת בבית דינו של הנשיא דוד בן דניאל, יריבה הגדול של משפחתו, ובמיוחד של דודו אביתר גאון. דבר זה עשוי לרמוז על תאריך הקיום — לאחר מותו של דוד בן דניאל בסוף שנת 1094 לסה"נ. בהיקף רחב יותר, ניתן להסיק טווח תאריכים של 1066–1108 לסה"נ על סמך כתב ידו של הסופר הלל בן עלי.

מסמך משפטי. רישום של שטר שחרור הדדי. המקום: פוסטאט. התאריך: השליש השני של חודש אלול אתפ"ב למניין השטרות, היינו אוגוסט 1171 לסה"נ. השטר מתעד שחרור הדדי בין יוצק המתכות (אלצבّאכ) פצ'איל/שלה בן מוסא לבין יוצק המתכות אבו אלברכאת/ברכות בן אבו נצר יפת אלמוריד, שהיו שותפים בעבר בענף תעשייתי שאינו מצוין במפורש. סביר להניח שמדובר היה בשותפות במלאכת הטביעה של מטבעות, שכן שני השותפים נושאים את אותו כינוי (אלצבّאכ – יוצק מתכות), ואביו של ברכות מכונה אלמוריד (ספק המתכות למטבעה). פרטים נוספים על השותפות, כגון היקף ההשקעה של השותפים או חלוקת הרווחים וההפסדים, אינם מופיעים בשטר השחרור. מעשה הקניין נרשם פעמיים במסמך, פעם אחת עבור שחרור כל אחד מהצדדים את משנהו. מעניין לציין שהתביעות הספציפיות שמהן משוחררים השותפים שונות בכל אחד מן המקרים: שלה משחרר את ברכות מכל תביעה "הנובעת משטר חליפין" (חואלה), סעיף שאינו מופיע בשחרור של ברכות את שלה. לעומת זאת, כאשר ברכות משחרר את שלה, הוא אינו שומר לעצמו תביעות בגין "עסקת מצ'ארבה, ולא הלוואה, ולא קראצ', ולא דרישת שכר דירה ולא [חכירה...]" — כל אלה סעיפים שאינם מופיעים בשחרור של שלה את ברכות. אף שסעיפי שחרור בשותפויות נראים בדרך כלל פורמולאיים, סעיפי שחרור במסמכים אחרים מכילים לעיתים קרובות מידע על הסחורות שעמדו במרכז השותפות. כאן ייתכן שהסעיפים הותאמו לתפקידיהם הספציפיים של השותפים. אם כך, העובדה שברכות משחרר את שלה מהתחייבויות אלו (שהיו רובצות על הלווה) מרמזת שברכות היה השותף הבכיר או המשקיע. נוסף על כך, בימי חייו היה אביו של ברכות מעורב בעצמו בעסק נלווה הקשור במתכות יקרות; ייתכן ששותפות זו הסתמכה על קשריו המשפחתיים של ברכות או על עושר משפחתו. (המידע על פי ליברמן)

מכתב מיהודה בן אהרן אבן אלעמאני, באלכסנדריה, אל אבו אלמג'ד מאיר בן יכין ("הוד החזנים ועוזם"), בפוסטאט. מתוארך: כ״ב בשבט אלפה תקכ״ה למניין השטרות, היינו בראשית 1214 לסה״נ. במכתב מובאות ההשלכות של בואם של רבני צרפת לאלכסנדריה. נראה כי הקהילה שרויה במשבר חמור בעקבות היעדר הנהגה (לפי פרנקל). יהודה אף מברך את אבו אלמג'ד על החלמתו (שו׳ 7–12) ומסכים עם הדעה שמחלתו נגרמת בעיקר משתיית יין מופרזת ושעליו למתן את שתייתו (שו׳ 22–24). הוא מזכיר אישה חלושה (שו׳ 14–15). הוא מדווח כי אחיו של אבו אלמג'ד, אבו אלנג'ם הלאל, חולה: הוא לא החלים לגמרי מאז שמסמר נכנס ברגלו לפני חודשים, ואינו פותח, או אינו מסוגל לפתוח, את פיו (שו׳ 15–19). הוא מדווח על כך רק משום שאומרים שהלאל אולי על ערש דווי. (השווה למכתב אחר של יהודה אל אליהו הדיין, ובו הוא כותב כי "[הלאל] הלך לנוח בערב ולא קם בבוקר. היה זה היום הראשון של החג, והוא נקבר באותו יום; הותיר אחריו נער יפה בן שש־עשרה, הלומד אצלי". אולם המחלה הקטלנית של הלאל הייתה שונה מזו המוזכרת במכתב זה, שכן הלאל היה עוד בחיים בדצמבר 1214 כאשר כתב מכתב נוסף, לאחר שזה לא כבר נסע מאלכסנדריה לפוסטאט וחזרה.) יהודה מקדיש מקום נרחב לדיון בפיוטים ששני החזנים הללו שלחו או עתידים לשלוח זה לזה (שו׳ 25 עד צד שני שו׳ 9); נוזף באבו אלמג'ד על שאינו מתארך את מכתביו (צד שני שו׳ 1–4); מזכיר את הקשיים הכלכליים במשק ביתו (צד שני שו׳ 9–10); מזכיר את אבו אלפרג' בן אלריס (=אליהו הדיין) ואת מאמציו לאיסוף תרומות עבור ירושלים (צד שני שו׳ 10–13); ומסיים בהמלצה על ר' שמואל, שפנה אליו בשעה שכתב מכתב זה ונראה כי בכוונתו לנסוע לפוסטאט. ר' שמואל אינו דובר ערבית ותלוי בסיועה של הקהילה (צד שני שו׳ 13–21).

פנקס בית דין הכולל רישומים של כ-15 מסמכים נפרדים. מתוארך: אדר ב' 1600 – אלול 1601 למניין השטרות = 1289–90 לסה"נ. כמה מן הרישומים מזכירים את נוכחותו ו/או את ביתו של הנגיד (כנראה דוד הראשון בן אברהם בן משה בן מימון). לפחות אחד מהם מציין את המיקום בקהיר, בעוד אחרים מתקיימים בפוסטאט. רבים מן הרישומים מחוקים בקווים. צירופים: אלן אלבוים ואמיר אשור. הרישומים בצד ב' פגומים מכדי להיקרא. בתחתית מוזכר השם אבן אלמשנקץ. הרישום בצד א' מתוארך ב-26 באדר ב' 1600 למניין השטרות = 20 במרץ 1289 לסה"נ. שטר שחרור (release) בין [...] אבן אלגזולי ובין אבו אלסרור [...] שר שלום. כמו כן מוזכר השם אלעזר "הכתוב בשמוש" — אולי עד המסמך המקורי. הרישום בצד א' (מחוק) מזכיר את השם בו סעיד. ככל הנראה עוסק בתשלומי נישואין. גם הרישומים בצד ב' מחוקים ופגומים מכדי להיקרא. פנקס נוסף הכולל את הרישומים הבאים: 1. ללא תאריך: סוף שטר נישואין. 2. 14 בחשוון: שבועה שלא להתפלל בבתי הכנסת של הבבליים או של הירושלמים למשך חודשיים. 3. 29 בחשוון: דיווח על אובדן כתובה. הבעל הוא מכארם בן מימון. 4. ללא תאריך: סוף מסמך לא מזוהה. 5. 22 בכסלו: חוכר המסים של אלמטריה משחרר את שותפו אבו מעמר מכל תביעה (אלא אם זה ינסה להיכנס לעיר לפני שיחלפו 29 חודשים). ר' חיים נכח במעמד. (ראו לעניין זה מסמך נוסף, ככל הנראה ללא קשר ישיר, אך גם הוא עוסק בחכירת המסים של אלמטריה.) 6. ללא תאריך: שטר מכר על קרקע. מוזכר יוסף אלנצבתי (?). 7. 20 בשבט: אירוסין מחודשים (קידושין) של סדידה בת עוץ' לבעלה לשעבר בו אלפרג' בן אברהים בן אפרים. 8. ללא תאריך: רישום הנוגע לירושת המנוח אלשיח' אלסדיד. 9. 26 באלול: רישום נוסף שהשתמר חלקית. 10. ללא תאריך: רישום נוסף שהשתמר חלקית.

מכתב מצדוק (בן שמואל או בן יהודה) אבן אלעמّאני באלכסנדריה אל משה בן ע'ליב (הידוע גם כחלפון?) הכהן, "עין העדה פקיד הסוחרים" וכו', בפוסטאט. בערבית-יהודית. מתוארך: י"א בסיון, שנת 159 = 4800 + 159 = 4959 לבריאת העולם = 7 ביוני 1199. החלק הראשון של המכתב מוסר כי "המורדין" שבקהילת אלכסנדריה ניסחו וחתמו על תקנה הקובעת כי לעולם לא יקבלו עליהם מוקדם שאינו יליד מצרים. בכוונתם לשלוח את התקנה לרמב"ם ("רבנו") ולבקש ממנו למנות אחד משניים: הדיין יצחק בן ססון או הדיין שמואל הלוי בן סעדיה. הקהילה מציעה תשלום ראשוני נכבד של 50 דינרים. (ייתכן בהחלט שמדובר באותה תקנה הנזכרת במכתב מברכאת בן אבו אלחסן אל אליהו הדיין סביב 1221, לאחר פטירתו של ר' אנטולי.) החלק השני של המכתב מביא את בקשתו של צדוק ממשה הכהן להשתדל לפני הרמב"ם, כדי שהמוקדם החדש לא ישלול ממנו את משלח ידו בוראקה (כלומר את משרתו כוראק, מעתיק וסופר של שטרות משפטיים). צדוק מבקש שההסדר הקיים יישמר: מחצית עבודות הוראקה לצדוק ומחציתן למוקדם. צדוק מתאונן על מצוקתו הכלכלית הקשה ועל כך שעליו לפרנס שני "בתים", דהיינו שתי נשותיו. אם יאבד את פרנסתו מהוראקה, לא תהיה לו ברירה אלא לנטוש את משפחתו ולעבור לביזנטיון. בסופו של דבר, הרמב"ם לא נשמע לתקנת הקהילה, ובמקום זאת מינה את ר' אנטולי בן יוסף ממרסיי כמוקדם של אלכסנדריה. עם זאת, בקשתו של צדוק התקבלה. אנו שומעים שוב על חלוקת הוראקה בין צדוק לאנטולי בשנת 1216, במסמך אחר. בפתח המכתב נזכר גם אבו אלמפצ'ל אבן נאנו. (המידע מבוסס בעיקר על מאמרו של מ"ע פרידמן על מסמך זה ועל מסמכים קשורים אליו.) הערה: הקטע המשלים את הכתובת אינו מצולם כאן, אך לפי פרידמן הוא מצוי בסמוך באותו תיק.

מכתב מאת סעיד בן מרחב מטעם בית הדין בעדן, אל הרוקח הלל בן נחמן (המכונה סייד אלכֻּלّ), בפוסטאט. כתוב בעברית ובערבית-יהודית. תיארוך: אדר א' [א']תס"ז למניין שטרות, שהוא 25 בינואר–23 בפברואר 1156 לסה"נ. המכתב מוסר דיווח מפורט על טביעת ספינה, שכן חתנו של הנמען, הִבּה בן אבו סעד, היה על סיפונה, והנמען ביקש אישור על מותו ופרטים על השבת רכושו. השולח מקדיש את כל המכתב לעניין הראשון, ומוסיף רק משפט קצר אחד בשולי צד ב' בנוגע לרכוש, שהוחרם על ידי הסולטאן. הספינה הייתה שייכת לנגיד חלפון בן מצמון בן חסן. רוב המטען שעל הסיפון היה שלו, אך לכל סוחר יהודי בעדן היה מטען כלשהו עליה. רק ארבעה יהודים היו על הספינה. היא נקראה הספינה הכֻּולַמית, משום שיצאה לכיוון כולם / קוילון שעל חוף מאלאבאר. בית הדין בעדן מציג כאן את כל הראיות הזמינות לטביעת הספינה: עדויות ראייה, דיווחים מכלי שני, ופסיקות משפטיות. המקור העיקרי למידע שהספינה טבעה הגיע מהספינה הברּיבּתּניّת ששטה יחד עמה, היא הספינה שיועדה לולפטנם (הידועה גם כולרפטנם או בלייפטנם), נמל הנמצא חמישה מילין מקנּנור (כּנּור), שהוא צפונית לכולם. במהלך שאר אותה שנה ובשנה שלאחריה הגיעו לעדן נוסעים מכל רחבי הודו, ממזרח אפריקה ("ארץ הזנג'"), מסומליה ("האזור הפנימי של בֶּרבֶּרה"), מחבש ומחוזותיה, ומאזורי דרום ערב — אשחאר וקמר — ועדויות כל הנוסעים היו עקביות עם טביעת הספינה הכּולמית. בית הדין בעדן פסק שהראיות מספיקות כדי להתיר את סת אלאהל, בתו של הלל בן נחמן, מכבלי עיגון, אך ראו עצמם כפופים לרשויות במצרים, מכיוון שהיה מדובר בפסיקה מקילה ורופפת. דרך אגב, שולח המכתב, סעיד בן מרחב, הוא המשורר היהודי-תימני המוקדם ביותר הידוע לנו.

מכתב מאבו אלמחאסן יפת בן שלה, ככל הנראה מאלכסנדריה, אל יוסף הכהן "פאר הסוחרים" בפוסטאט. תיארוך: אמצע המאה ה-12; במכתב מוזכר אבו אלפח'ר סעדיה אבן אלאמשאטי (נפטר 1172). פרנקל קובע את התאריך לשנת 548 להיג'רה (1153/54 לסה"נ), אך אינו מסביר את הנימוק לכך. הכותב מספר כי עלה לפוסטאט כדי לבקר את הנמען ולברכו לרגל החלמתו, אך התעכב בשל עיסוק אחר בחצר המלכות (פי באב אלצלטאן). העיסוק הזה צלח, וכעת יש בידיהם פטור ממס (מסאמחה) לצמיתות בדיואן של אלכסנדריה, המאפשר להם לייבא סחורה בערך 300 דינרים בשנה מבלי לשלם פרוטה. הישג זה הושג בזכות חסותו של אלקאא'ד ע'אראת (בסיציליה), שזהותו ככל הנראה זהה לקאא'ד ע'אראת בן ג'ושן, המוכר ממכתב תודה ששלח אליו אבן קלאקס בעת שע'אראת היה בשירותו של ויליאם השני (שלט 1166–1189). הוא מדווח שכל אנשי סיציליה מתגעגעים לנמען, וכי שלח להם בשורות על מצב בריאותו של הנמען. בכוונתו להישאר במקומו (פי אלבלאד) למשך החורף, והוא מאיץ בנמען לבוא (אלא אלבלד), שכן המסחר משגשג והנמען יוכל להפיק תועלת רבה לעצמו. עם זאת, על הנמען להשיג קודם כתב הוראה רשמי מהשלטון המורה שאיש לא יתנגד לו. אשר למס הגולגולת (ג'אליה), הממונה (מתוולי) "כאן" הוא "אדם רע". בהמשך הוא מורה לנמען: "בעת שתהיה בפוסטאט, אל תתעלם מעצתו של אלשיח' אבו אלפח'ר אבן אלאמשאטי ומבן אחיו ומגיסו (בקריאת צ{ה}רה) אבן אלעג'מי". הוא מציע לשכור עבור הנמען בית או מחסן אם יחפוץ לבוא ולהביא עמו את סחורתו. כמו כן הוא מציע לעלות בעצמו לפוסטאט אם זו תהיה משאלת הנמען. שאר שורות המכתב עוסקות בהוראות עסקיות, ובהן אזכורים של אינדיגו, משי וסחורות נוספות. מוזכרים גם "ידידך" הפקיה בן ח'ליף ובו סהל.

מכתב מסוחר הודו, ככל הנראה בעדן, אל שותפו, ככל הנראה בפוסטאט. בערבית-יהודית. תיארוך: בערך אמצע המאה ה-12. שני קטעי המכתב שרדו; ההתחלה והכתובת חסרות. השולח מוסר ידיעות על אבו אלח'יר אבן אלאמשאטי, שיצא מציילון בסירה קטנה מן הסוג הקרוי מטיה, אך שודדי ים (סראק) השתלטו עליה והוא "נותק" (מנקטע). (אבו אלח'יר אבן אלאמשאטי זה אינו מוכר ממסמכי "ספר הודו" שראו אור, אך ייתכן שמדובר באותו אדם המופיע במסמך אחר.) בהמשך נכתב: "ואשר לאבו נצר, הוא נותר (יתצל?) בארץ הודו (בלאד אלהנד)... ללא הצלחה (גיר מצלחה), ירחם אלוהים על כולנו." כפי הנראה "הם" (אבו נצר ואבו אלח'יר?) אינם חפצים לשוב למצרים (ואנמא הם לא ירידו מצר). השולח גבה 15 דינרים מאבו מחמד בן עאמר כתשלום על סחורות, מתוכם 2/3 דינר מיועדים לנמען (וההיתרה כנראה לשולח). כן גבה השולח 21 דינרים ממהדי, מתוכם 2 דינרים לשולח (וההיתרה כנראה לנמען). השולח חיפש משהו לקנות עבור הנמען, אך או שלא מצא, או שימתין לעונת המונסון (אלמוסם, עונת ההפלגה) כדי לשלחו. הוא מבקש ידיעות על "בית המדרש" ומוסר ברכות שלום לנמען ולבנו. צידו האחורי של המכתב ושוליו של הצד הקדמי מכוסים בכתובות מזדמנות בכתב ערבי ובערבית-יהודית. אחת ההערות בערבית-יהודית כוללת את השם אבו אלפצ'ל. גוש הטקסט הערבי הגדול ביותר בצד האחורי הוא "מכתב משלוח" (Kaplony מכנה את מסמכים מסוג זה ממסמכי קציר אלקדים בשם Geleitschreiben), המפרט את הסחורות שיש למסור (יסלם אלי) ל"אלמולא אלשיח' אלאג'ל אלמואיד אלמנצור". הטקסט הערבי בשוליו של הצד הקדמי כולל רשימת מצרכים, ובהם בקיה (ג'לבאן), עם כמויות מקבילות וספרות יווניות/קופטיות. החיבור בין הקטעים נעשה בידי אלן אלבאום.

אבו עלי בן עמראן מאלכסנדריה כותב לבנו של אחותו המנוחה, אבו מוסא הארון בן אלמעלם יעקב בפוסטאט, אל חנותו של אבו נצר אלתלמיד'. (ראו מכתב נוסף מאותו כותב לאותו נמען.) המכתב חושף בצורה חיה את הצרות שגורמים בני המשפחה הקרובים — צרות שמתקבלות בהשלמה. נראה שלכותב היו ילדים רבים, שכן הוא מזכיר אגב אורחא את מותו של הצעיר שבהם, ילד, ומוסיף ביובש: "ה' ישמור את הנותרים". עמו התגוררו שתי אחיות זקנות, וכן ילד יתום של אחיינית שמותה לאחרונה אף הוא מדווח במכתב. אחיינית אחרת ששהתה אצלו היה לה מחזר, אך היא לא יכלה להינשא לו משום שהייתה גרושה ולא קיבלה את המסמכים המשפטיים הנדרשים (בראאה) לנישואיה החדשים — מסמכים שכנראה היו אמורים להוכיח שאין ברשותה דבר מרכושו של בעלה הקודם. המטרה העיקרית של המכתב לאחיינים הייתה להשיג את המסמכים החסרים (ייתכן שאחד מהם היה נשוי לאישה האומללה). וכאילו לא די בכך: שתי אחיות של אותם אחיינים גרו בבית השייך למשפחתן באלכסנדריה. הבית היה מבושר רעות (מַישׁוּם), כנראה משום שמישהו נהרג בו או מת בו מוות לא טבעי או בטרם עת. איש לא בא לבקר את הנערות, והן חיו בבדידות מוחלטת — "הברואים האומללים ביותר בכל העיר, בלי איש שידאג להן". הכותב היה מוכן להזמין את האחייניות לגור אצלו, אך אחיהן לא הרשה להן לעבור, ככל הנראה כדי שיהיה מי שישגיח על הרכוש. הכותב חולה כבר חמישה חודשים, ובמהלך תקופה זו הצליח לצאת לשוק רק פעם אחת בלבד; על כן הפקיד בידי אחד מבני אחותו המנוחה, חַסּוּן, חלק מענייני עסקיו — אך הלה הרס אותם לחלוטין. "התלונה היא לאל לבדו" (שכן מה ניתן לעשות נגד קרוב משפחה?). במכתב מוזכרים גם כמה קרובי משפחה נוספים בנימה סרקסטית למדי.

מכתב מאת שמואל בן אברהים, השוהה בפוסטאט, אל אביו אבו אסחאק אברהים בן שבתי (המכונה גם שֻבָּאט), הנמצא בפלרמו. שריד: רק החלק העליון של המכתב שרד. בערבית-יהודית, עם הכתובת בערבית-יהודית ובערבית כאחד. תיארוך: ראשית המאה ה-11, על פי הערכתו של גיל. גיל מציע שייתכן שמשפחה זו קשורה לבני סנבאט, משפחתו של סהלאן בן אברהם. תוכן: שמואל מוסר על דאגתם של כל בני הבית בעקבות שתיקתו של הנמען, מאחר שלא קיבלו ממנו כל ידיעה מאז עזיבתו את אלכסנדריה. בהמשך מוסר שמואל את החדשות על אחותו אלטֻרְפַה, החולה אנושות. "היא חלתה במחלה איומה (וג'ע) בתחילת חודש מרחשוון, וזו נמשכה חודשיים, והגיעה לשיאה במורסה ברום הלב או הקיבה (ד'ֻבַּילה עלא ראס פֻאאד'הא). לא הותרנו רופא בפוסטאט שלא הבאנו אליה, ולא תרופה או שיקוי שלא השקינו אותה. אחר כך באו עליה התעלפויות נוראות (ע'שו, ככל הנראה ע'שוה). שאלנו אותה, לאחר שכבר נואשנו ממנה: 'מה תרצי? מה תחפצי?' וענתה בבכי: 'בחיי האל, אין בלבי שום תשוקה (שהוה) ואין... [כאן נקטע השריד]'." גיל מציע שיש לקשר את דבריה לביטוי הגעגועים של הכותב כלפי האב, ומשלים בערך: "אין בלבי שום תשוקה מלבד לראותך." המונח 'ד'ֻבַּילה' עמום משמעות לא רק כאן אלא גם בספרות הרפואה האסלאמית בימי הביניים, כפי שעולה מדיון מקיף בנוגע לתיעוד מקרים אצל אלראזי. עמומה גם השאלה אם 'ראס אלפֻאאד' מתייחס לקיבה או דווקא לעור שמעל הלב (כפי שמשמעו אצל אלראזי). יש להשוות לתיאור נוסף של אישה שלקתה במחלה ממושכת ושפיתחה התקפי התעלפות (ע'שואת), וכן לחיבור רפואי הדן ב'ד'ֻבַּילה' ובדרכי טיפולה — חיבור דהוי וקשה לקריאה, אך מזכיר את הקיבה (אלמעדה).

מכתב מאישה בפוסטאט אל בנה אבו אלמחאסן בפנדק אלקמרה באלכסנדריה. המכתב הוכתב לאבו מנצור. ככל הנראה שייך לקבוצה אחת עם שני מכתבים נוספים, ובמקרה זה כותבת המכתב היא סת ע'זאל בת אבו עמר. היא מביעה את החרדה (נאר) שמייסרת את לבה בעבורו מאז שיצא לדרכו ביום שישי. היא סובלת מסיוטים ומנדודי שינה, וחוששת שאם לא ישוב במהרה — תאבד את מאור עיניה לחלוטין עד שיחזור. (ייתכן גם שהביטוי "יתלף בצרי" מתייחס למוות ולא לעיוורון; השוו ל"וופאת עינך" במכתב אחר.) היא מפצירה בו שלא ישתה יין "בגלל מחלתך... ישמרנו האל מפני מחלה בעת ריחוק (אלמרץ' פי אלע'רבה)... אם חזיונות הלילה שלי מצערים אותי כל כך, מה [גרוע יותר] אם אראה אותם בעודי ערה." המשפט האחרון רב־משמעי: אפשר שהיא חוששת מכך שסיוטים יכולים לפקוד אדם עיוור בכל שעות היממה, ואפשר שהיא חוששת שמראות הזוועה שהיא רואה ביחס לבנה יהפכו למציאות. היא מבקשת ממנו להביא עמו בשובו מצרכים שונים: קערה גדולה (קצעה), בד פשתן (?שיתה), מסרק טוב (משט), ושתי כפות (מלעקתין), ואולי גם דיו אדום (?מדאדן יכונו חמר) עבור אם אבו אלבהאא'. בשלב זה (שורה 13) מתערב הסופר אבו מנצור, ושאר המכתב נכתב מפיו. הוא מתנצל על שהוא מטריד את הנמען בידיעות על מחלתו, אך הקדחת עדיין אוחזת בו. הוא מבקש לשמוע ידיעות על אבו אלוחש סבאע, על ספר התנ"ך, ועל ספרו של רבנו בחיי. הוא חרד מאוד לדעת מהן ההוראות שניתנו לו — נראה שעליו להעתיק אחד מהספרים הללו או את שניהם עבור אבו אלוחש — כדי שלא יואשם באיחור. את ההוראות יש למסור או לסוק אלעטארין, לחנותו של אלכהן אלסקלי, או לסוק אלכביר, לחנותו של אבו אלפרג' אלשראבי.

מכתב מאדם אל "אחיו" אבו אלח'יר ואל אחיו מנצור אלד'באח, בפוסטאט. בערבית-יהודית, עם הכתובת בכתב ערבי. הכותב מפציר באחיו לשים קץ לאורח חייו הנודד ולשוב מ"כור הברזל" אל חיים של רוגע עם משפחתו; שיבה זו תהיה בבחינת מגורים "בגן עדן אחרי הגיהינום". בפענוח שאר המכתב קיימת עמימות מהותית. גויטיין הבין שהנמען הוא גיסו של הכותב (אולי בשל המילה "צהרי" בשורות 15–16), ואת המילה ʿāṭib ("אובד, הרוס", שורות 6, 16) פירש כמתייחסת לנמען, שלפי דבריו "דווח כי טבע". אולם המילה ʿāṭib מיוחסת בשורה 6 למאחה השברים (mujabbir), ובשורה 16 לאבן אלדהקאן, והצורה הערבית-יהודית "צהרי" יכולה לציין "גבי" (ظهري) באותה מידה כמו המשמעות הנפוצה יותר "גיסי" (صهري). מכאן עולה קריאה אפשרית אחרת: "הגעתי בריא ושלם, אך משהגעתי הלכתי אל מאחה השברים (אלמג'בר), שאמר: 'אתה הרוס (ʿāṭib)'. אבל הכל בא על מקומו בשלום". הכותב ממשיך ומסביר מדוע הוא עצמו עזב את משפחתו: משום שאיש בפוסטאט לא הצליח לטפל כראוי במחלתו. הוא פנה אל אבן אלדהקאן (כשעוד היה בפוסטאט?), שלא ידע אם גבו ʿāṭib אם לאו. ייתכן שʿāṭib הוא מונח טכני הקשור לכאבי גב, או פשוט במשמעות של "חשוך מרפא". יתר המכתב פגום למדי. בשוליים מוזכרים מחלתו או כאביו של הכותב, מאחה השברים, ואולי החלמתו של פצע ("ובנא לחם"). מסמך זה הוא בעל עניין מיוחד, משום שאזכורים של מאחי שברים נדירים במסמכי הגניזה. מלבד מסמך זה, ידועים רק שניים נוספים: באחד הם מכונים raddādīn, ובאחר הם אינם מצוינים בשם, אך הכותב סיפר שרגלו "נמשכה" (shuddat ʿalayhi) ללא הצלחה. (חלק מן המידע מבוסס על כרטסת גויטיין.)

מכתב מאת מרדוך בן מוסא באלכסנדריה אל נהראי בן נסים בפוסטאט. המכתב כולל פרטים הנוגעים למספר חשבונות מורכבים אך מעניינים בין נהראי לבין שותפיו: (1) פירוט של הוצאת 14½ דינרים בתוספת ½ קיראט, שהם חלק מחשבון רחב יותר מן השנה הקודמת; (2) 310 דינרים, ובהם יתרה משנה שעברה; (3) 249 דינרים ו-2½ קיראט עבור הוצאות, פלפל, קמח ואינדיגו. מן ההקשר עולה כי 14½ הדינרים הללו הוצאו על ידי מרדוך בן מוסא עבור נהראי בן נסים או לפי בקשתו. נהראי הזכיר או שאל במכתבו אל מרדוך משהו בנוגע לחשבון השנה שעברה; מרדוך משיב לו כי עיין בקפידה במכתבים ובפנקסי החשבונות שברשותו, וכי גם לאחר הוצאת 14½ הדינרים וה-½ קיראט מטעם נהראי, עדיין נותרת לו (למרדוך) יתרת זכות. בבדיקת החשבונות נעזר מרדוך הן במכתבים (כתב) והן בפנקסי חשבונות (דפאתר). הדבר מצביע על חשיבותם של המכתבים כמסמכים שיכלו לשמש מקור לחיובים וכמאגר של מידע, התחייבויות, הוראות וכיוצא בזה. עובדה זו גם מסייעת להבין מדוע סוחרים נהגו לאסוף ולשמר את התכתובות העסקיות שלהם. ואולם מרדוך מוסיף (שורה 10 בצד הפנים): "אדוני, אין לנו צורך בחשבון האחרון הזה שלך, ואף לא ביקשתי אותו ממך" — כלומר, חשבון הפעילות המסחרית של השנה הקודמת כבר נסגר והוסכם, ומבחינתו אין צורך שנהראי יטרח לערוך שטר חוב נוסף (כט) בעניין. המכתב כולל גם קטע נוגע ללב שבו פותח מרדוך בן מוסא את לבו ומתאר את בדידותו מאז מות אשתו ואת היעדרו של אדם מבוגר אחר במשק הבית שיוכל לטפל בו ובילדיו. הוא מבקש מנהראי שימצא לו שפחה יהודייה (ג'ארייה) המתאימה לעבודה, שניתן לסמוך עליה ושצניעותה מובטחת.

צוואת שכיב מרע של אישה אמידה, שנכתבה בעת היעדרו של בעלה. המקום: פוסטאט. התאריך: יום רביעי, כ"ו באייר א'תנ"ד למניין שטרות, הוא 13 באפריל 1143, תחת רשותו של שמואל בן חנניה. המצווה: סת אלאהל בת אבו אלמנא אלעטאר אלאסכנדראני, אשתו של אבו נצר אלחלבי אלתאג'ר. העדים: יוסף בן ת'אבת הלוי; שלמה בן נתן החבר. "הצהרת שכיב מרע יוצאת דופן זו מצביעה, מצד אחד, על אופייה הקוסמופוליטי של פוסטאט: בתו של רוקח המכונה 'האלכסנדרוני' נישאה שם לסוחר 'מחלב'. מצד שני, היא חושפת התקשרות מופלגת של המצווה למשפחת אביה ולמנהגים ולמושגים המקומיים. בעלה של האישה הגוססת היה תאג'ר, כלומר סוחר גדול, שנהג להפליג למרחקים והיה צפוי להיעדר מביתו במשך מספר שנים. ככל הנראה היה אז במסע מסחרי להודו. היה לה בן קטן (מוסא) מנישואים קודמים, שהתגורר אצל הוריה. כאפוטרופוס שלו וכמוציא לפועל של עזבונה היא מינתה אח של בעלה הקודם (אבו מוסא הארון/אהרן בן ישועה הכהן). עיקר תכליתה של הצוואה הייתה ההגנה המשפטית על הוריה, אחיה (אבו אלסרור) ובנה מפני בעלה הנוכחי, וכן דאגה ללוויה מפוארת לעצמה. היא ביקשה להביא נשים מקוננות מוסלמיות, כנראה משום שצעקותיהן וזעקותיהן של מקוננות יהודיות לא היו חדות וצורמות מספיק לטעמה. הפרט המרשים ביותר הוא בקשתה להיקבר יחד עם 'אחד מבני משפחתה', דהיינו אביה, אמה או אחיה. אליהם הייתה קשורה ב'קשרי טבע'; עם בעלה הייתה קשורה אך ורק ב'חוזה'." קיים גם סעיף בנוגע לשפחתה של סת אלאהל ששמה פוק ולבתה של פוק, השייכת לאמה של סת אלאהל. כמו כן, סת אלאהל מבקשת שבתו של אחיה אבו אלסרור תינשא לבנה מוסא.

מכתב מסת אלד'הב, ממקום לא ידוע, אל אבו נצר בן כרים בקאעת אלפאצ'ל שבפוסטאט. היא מתייחסת לעצמה כבתו, אך גויטיין מציע שהוא למעשה אחיה הבכור — אם כי במקרה זה יש מן המוזר בכך שאחות תכתוב על "בית אחיךָ" ולא "אחינו". היא מדווחת כי אבו אלפרג' בן אלריס (אולי הדיין אליהו?) הגיע ובידיו 100 דרהם עבורם, וכי הוא מעוניין לקנות חיטה. היא מאשרת קבלת מספר משלוחים, ובהם בלאלין (?), מחבת (טאג'ין), גלימה (שֻקה), חוטי טווייה (ע'זל) ומשי בצורות שונות. היא מציעה שישלח כסף לסת אפתח'אר, החולה אנושות זה חודשיים ("היא לא הרימה את ראשה"). היא משתמשת במילה "אלתהאת" (ברוחהא ומרצ'הא) לתיאור מצבה של סת אפתח'אר; מילה זו מופיעה גם בהקשר של מצוקה בכתבי יד נוספים, ויתכן שהיא מקבילה ל"אלתהי", במשמעות "להיות עסוק בעצמו" (לפי דוזי). היא מדווחת על מכירת שפחה תמורת 10 דינרים, אך נראה שהעסקה התפרקה: כש"האיש" בא לקבל את התמורה, "הם חזרו לבית אחיךָ ואמרו שלא ימכרו אותה", והשפחה עצמה נאלצה להיקשר בחבלים. לאחר מכן היא מעדכנת בעניין הדלת לפרוזדור (כֻם). אבו אלסרור קנה אחת, אך היא אינה מתאימה. פועל אחר בא, מדד את המידות, ומעוניין לבצע את העבודה. אשר לדלת הברזל הישנה — חֻסאם הוריד אותה, וסלים הנגר לא הרים אצבע לעזור. היא מפצירה בנמען להיות זריז בהעברת המכתבים של אבו אלמעאלי, כיוון שאמו וסבתו (או: אמו ואשתו) דואגות לו. היא גם מבקשת שלא ישכח לכלול עדכון על נג'ם בכל מכתב שלו, מפני שכאשר אינו עושה זאת, כולם דואגים. הכתובת נכתבה הן בערבית-יהודית והן בערבית. חלק מן המידע מבוסס על כרטיס הרישום של גויטיין.

קטע ממכתב שנכתב סביב שנת 1236 לסה"נ בידי אבו אלחסן ידותון בן אבו סהל לוי, ששימש בעבר כחזן בית הכנסת של הירושלמים בפוסטאט, והחותם את שמו "חסן בן סהל". המכתב מהווה הסבר מפורט על סידורי הקבורה וההסדרים הכספיים שלאחר פטירת אביו לוי ואחיו משה, במטרה לטהר את שמו של הכותב מן ההאשמות שהטיחו בו אבו אלביאן ואבו אלפצ'ל (בניו של משה?), שלפיהן ידותון "לקח את רכוש אביהם וסבם". אביו של ידותון, לוי החבר, נפטר ב-כ"ד בתשרי בשנת 1211. אחיו, משה בן לוי הלוי, נפטר ב-כ' באדר בשנת 1212. (הדבר עולה בקנה אחד עם הנתונים ממכתב נוסף שכתב משה, ובו עדות לכך שגם משה וגם לוי היו בחיים בשנת 1206.) עוד אנו למדים מן המכתב שאבו אלמפצ'ל הדיין נפטר בשנת 1212, חודש בלבד או יותר מעט לאחר פטירת משה. ידותון חוזר ומזכיר את מחלותיו, וטוען כי היה חולה מכדי שיוכל ליטול חלק כלשהו בחלוקת העיזבונות, לא כל שכן לגזול יותר מחלקו. בנספח הוא מדגיש שוב את חולשתו הפיזית: "עברו 24 שנים מאז מות אחי מוסא. [אם יש ממש בטענותיהם,] כיצד התעלמו מן העניין כל הזמן הזה? ... כל פרוטה שנופלת לידיי או לידי אשתי/בני ביתי הולכת ל[אבו אל]ביאן... וכך גם לגבי אבו אלפצ'ל." מכתב זה מבהיר אי-בהירות שעליה עמדה שולמית אליצור במאמרה "אבל פרטי וניחומים לאומה בפיוט הקדום", המציג שני קינות שחיבר ידותון: האחת לאביו לוי והשנייה לאחיו משה. כל אחד משני הפיוטים מקונן על פטירותיהם של כמה אנשים — אב, אח ודיין — בנוסף לנפטר העיקרי של הקינה, והמכתב הנוכחי מבהיר שאכן ידותון איבד אב, אח ודיין ברצף מהיר זה אחר זה. צירוף של אלן אלבאום.

מכתב מקהילת היהודים הרבניים ברמלה אל קהילת היהודים הרבניים בפוסטאט. תאריך משוער: בערך 1050 לסה"נ. כתוב בתערובת של עברית וערבית-יהודית, כאשר הכתובת על גב המכתב כתובה בכתב ערבי. המכתב דן בעניינים הבאים: (1) דברי שבח ותהילה לקהל פוסטאט (שורות r1–12); (2) דרישות שלום (r12–17); (3) אישור על קבלת המכתב שנשלח מקהל פוסטאט (r17–20); (4) התנצלות על קוצרו של המכתב הנוכחי (שלמרות זאת אורכו לפחות 50 שורות וחצי מטר), שכן הקהילה נתונה ברדיפות והאב בית דין מבוקש על ידי השלטון (r21–24); (5) דיווח על כך שכאשר רב דניאל בן עזריה עבר דרך רמלה בדרכו למצרים, הם חלקו לו כבוד, אך לא ידעו אז שדניאל ביקר קודם לכן בירושלים, ושם התפללו עליו הגאון שלמה בן יהודה ובנו אברהם הרביעי, והכריזו עליו כיורש המיועד לגאונות (r25–30); (6) משהגיע דניאל לרמלה, הוא "השתלט" על השוק ומינה מערבי כסגנו; פרצה מחלוקת בנוגע לשחיטה הכשרה, וקהילת רמלה החליטה להחרים את הבשר (r30–36); (7) משגיח כשרות חדש מונה, שהיה גרוע אף יותר, ורב דניאל בן עזריה הרחיב את כוחו (r37–47); כשהסכסוך החריף, דניאל ביקש מאבן עלון, יהודי בעל השפעה באשקלון, להתערב אצל האמיר כדי להדיח את יוסף אב בית דין ולהגלותו. האמיר ביקש את הסכמת הגאון לפני שיעשה זאת, ולכן דניאל כתב אל הגאון (שורה 50), שנתן את הסכמתו. לאחר מכן דרש האמיר אישור נוסף מאת... (כאן נקטע הקטע) (r47–54). אחד הפרטים החשובים החדשים העולים ממכתב זה הוא שכאשר רב דניאל בן עזריה עלה לגאונות בשנת 1051 לסה"נ, היה זה בדיוק על פי תכניתם של רב שלמה בן יהודה ותומכיו.

דין וחשבון מדויק של ההוצאות שהוצאו על אורח זר, נכבד וחולה, ובמקביל פירוט הדרכים שבהן כוסו ההוצאות הללו. הרשימה נכתבה בידי הדיין נתן בן שלמה הכהן, שפעל בבירת מצרים בשנים 1125–1150 לספירה, אך כבר בשנת 1102 חתם (כחותם ראשון) על מסמך בצור שבלבנון. (צור נכבשה בידי הצלבנים בשנת 1124.) בעת כתיבת חשבון זה הוא נראה כבר זקן וכנראה פרש מתפקידו. ידוע שמרשמים רפואיים שונים מסתיימים בהערה: "ארוחה — תרנגולות מבושלות". כיצד הדבר התממש בפועל ניתן לראות בחשבונות היומיים המפרטים את הסכומים שהוצאו עבור אורח חולה ואת הסכומים שמהם נגבו, כפי שמתומצת כאן. הרשימה מתייחסת לשנים-עשר הימים הראשונים של חודש שבט (ינואר–פברואר). הסכומים נקובים במטבע הכסף — דרהם. ההוצאות: מדי יום: לחם — 3/4; בשבת בכמות גדולה יותר: 7/8 או 1. תרנגולת — 2 1/8, או (לרוב) 2 1/2. שיקוי (רפואי) — 1. מדי שבוע: שמן חם — 1. פריטים שנרשמו פעם אחת בלבד: מי ורדים — 3/4. משחה — 1/2. דבש — 1/2. עדשים — 1/4. זעפרן — 1/4. מי נילוס — 1/4. סכומים גדולים יותר הוצאו על תחבושות, כותנה, כביסה, וגלימה חדשה. החולה כנראה טופל בחינם על ידי רופא מטעם הקהילה. ההוצאות כוסו מן המקורות הבאים: (א) הכנסות מבית שייך לקהילה; (ב) שש תרומות, ובאחת מהן בעל ואשתו — המכונה "ביתו" — תרמו בנפרד; (ג) מגבית שנערכה בשני בתי הכנסת הרבניים בפוסטאט (שהכניסה רק 7 דרהם); (ד) דינר אחד פחות 1/24 (קיראט), ששווה היה אז ל-35 1/2 דרהם, שנתרם על ידי "אדוננו" — היינו ראש קהילת היהודים, ככל הנראה הרופא של החצר שמואל בן חנניה (1140–1159).

איגרת מאת רב האי גאון (נפטר ב-1038), מבגדאד, לאחים אברהם ותנחום בני יעקב מפאס, השוהים בפוסטאט (ייתכן שנועדה להישלח הלאה לפאס). הכתב הוא בעברית ובערבית-יהודית, וכתובת הנמענים נכתבה גם באותיות ערביות (ושם נקראים הנמענים אִבְּרַאהִים ויחיא תנחום בן יעקוב). ככל הנראה כתובה בכתב ידו של רב האי גאון עצמו. הנמענים מופיעים גם בכתב יד אחר (בשולי הפנים מצד שמאל בזווית של 90 מעלות), ובו שאלות הלכתיות ששלחו לאביו של האיי, רב שרירא בן חנניה גאון. תאריך המסמך: כ"ו באדר א'שי"ח לשטרות = 16 בפברואר 1007 לסה"נ. (גיל קורא י"ט באדר = 9 בפברואר.) האיי שלח את האיגרת עם אבו אלטיב עמראן בן הלל הלוי, וצירף אליה תשובות לשאלותיהם של הנמענים. הוא קיבל איגרת מאבו אלפרג' אלוף (הוא יוסף בן יעקב אבן עוכל) ובה בקשה למענה על שאלה הלכתית נוספת שמעולם לא הגיעה לידיו. אבן עוכל הודיע לו באותה איגרת גם על פטירתו של אבו יוסף יעקב בן נסים אבן שאהין מקירואן. "זאת היתה אחת הצרות והמכות הקשות ביותר שפקדו אותנו… והספדתיו במושבותינו ובאסיפותינו, והקהל בכה עליו… וזה צער שנוסף על הצער על הסתלקות עטרתנו, הגאון אבינו (=שרירא, שנפטר כחמישה חודשים לפני כתיבת האיגרת)". אבן עוכל מסר לו עוד כי ח'לוף בן יוסף שלח 70 דינרים לישיבה מן העיר אגמאת (בקרבת מראכש), אך הכספים לא הגיעו, והנמענים מתבקשים לברר את העניין. האיי מבקש מן הנמענים לתמוך בישיבה, מאחר שביתו שלו וכן בתי בני משפחתו ותלמידיו הגיעו לידי חורבן. בנוסף שואל האיי את האחים בעצתם, על מי יוכל לסמוך כעת בקירואן לאחר מותו של אבן שאהין.

recto: מסמך משפטי. התאריך: יום חמישי, כ"ג בשבט ד'תתנ"ו לשטרות (1095 לסה"נ). המקום: פוסטאט. שטר שחרור המסדיר עניינים כספיים שצמחו משותפות עסקית. שלמה בן דוד (המכונה אלדסתרי) תבע 70 דינרים מבניה בן משה, שמתוכם קיבל בחזרה רק חלק, והיתרה שולמה בתשלומים על ידי יעקב/יעקוב הצבע ויעקב/יעקוב אלחרירי. השטר מתוארך לחודש שבט בשנת 1406 למניין השטרות (= 1095 לסה"נ). המסמך נערך בעקבות סיום ויישוב של עסקת קומנדה. לשלמה בן דוד אלדסתרי הוקצו עשרה דינרים ומשהו, מתוכם חמישה דינרים וקיראט אחד שישולמו מיד על ידי בניה. את היתרה היה אמור לגבות שלמה בן דוד אלדסתרי בתפקידו כשליח לגביית חובות שהיו חייבים לבניה שני האנשים בשם יעקב/יעקוב. החייבים נדרשו לשלם את היתרה לשלמה בתשלומים חודשיים, ובניה עמד כערב לחובות. לפי גויטיין, "המשקיע הפסיד כמעט 50 מתוך 70 הדינרים שהפקיד בידי סוחר ימי, אך שוכנע על ידי 'זקני הקהילה' שאין לו עילת תביעה נגדו." ה"שכנוע" כפי הנראה היה נוהל היישוב המקובל הנדרש לצורך מתן שחרור; אף שהמסמך מתייחס להסכם כקומנדה (מצ'ארבה), פרטיו אינם מאשרים שהוא הולך בעקבות המודל של המצ'ארבה האסלאמית במלואה — למשל, השותף הפעיל נותר חייב כספים למשקיע, מה שמרמז על כך שמימוש פשוט של הנכסים שהושקעו לא הספיק לכיסוי חובותיו כלפי המשקיע. עם זאת, אילו השותף הפעיל לא היה נושא באחריות להפסד (כמו במצ'ארבה האסלאמית), די היה בכך. ה-verso מכיל טופס לייפוי כוח, עם "פלוני אלמוני" במקום שמות הצדדים. נראה שמסמך זה אינו קשור ל-recto, על אף האזכור של ייפוי כוח (וכאלה).

מכתב מאיש בדמשק אל אביו, אולי בפוסטאט. הכותב מביע את געגועיו וייאושו בארץ הזרה, במיוחד לאחר שמנצור עזב ("העולם נסגר עלי... אני בוכה... ומייחל שנפשי תצא, אך היא איננה יוצאת"). הוא מדווח כי רוחשים לו כבוד רב, מאחר שהצליח להשפיל את כל החזנים המתחרים בו, ועתה איש אינו מעז לחזן בנוכחותו. (נראה שגם האב הוא חזן.) אביו כעס עליו על שנכנס לשירותו של "אדם כמו הע'ולאם"; מנצור יסביר את כל העניין כשיגיע. הוא לא הצליח לשלוח חלק מן הסחורות עבור אחיו; ייתכן שאבן אבו אלזכאר אמר לו לא לסמוך על נושא משלוח אפשרי. הוא שלח עם מנצור תבנית גבינה בשווי 2.5 דרהמים, וציֵיד את מנצור בכספים כדי לדאוג שהגבינה תהיה משומנת היטב בדרך פן תתייבש. הוא מתלונן על מחסור במזון בדמשק. הוא טוען שהוא צם ברוב הימים מתוך צער וגעגוע, ומבקש שוב ושוב שיתפללו עליו. הוא חושש שאויביו יגברו עליו (ייתכן שראה זאת בחלום? בצד האחורי, שורה 8). הוא מתאר את הכנסת האורחים של דודיו מצד אביו וילדיהם ושל דודתו מצד אמו. הוא מבקש ידיעות על מועמדות אפשריות לנישואים בבית — בת דודתו (בנת עם) ונבא — שכן המקומיים בדמשק מנסים לשדך לו אישה מקומית. הוא מדגיש שלעולם לא יתחתן בהיעדר אביו. הוא רומז על תקופה של שנה בה הייתה קטטה בינו לבין אביו, קרע שכעת הוא מאוחה (וייתכן שזה מסביר חלק מן הניסוחים המוגזמים של הגעגוע במכתב). הוא מבקש מספר אקואל, שאמורים להישלח לבית הנזר יחד עם הוראות להעבירם לחלב במידה והבן כבר יצא לדרכו. הוא מסיים באזהרה לאביו לחתום בחותם את כל מכתביו העתידיים — "אך לא בחותם כבד".

מכתב מר' עזריה זאבי מירושלים אל ר' יצחק קסטרו במצרים. מתוארך לו' בתמוז שע"ך ב"ו (=שצ"ח לבריאת העולם, 1638 לסה"נ). יש לקרוא אותו יחד עם מכתב נוסף מאותו כותב לאותו נמען. המכתב כולל דין וחשבון ארוך ומפותל על חילופי כספים והעברות של סכום כסף מסוים, ועל האופן שבו הצליח עזריה לגבור על יריבם שזמם תוכניות אחרות באותו כסף. במכתב יש שפע של מידע על שערי המטבעות השונים בשוק. אישים הנזכרים: הר"י אפמאדו (נזכר גם במכתב המקביל, זהותו אינה ידועה, ונראה שהוא אותו "אויב" הנרמז בפתיחה); הר"מ זגאן; יעקב יעיש; אביו של הכותב, ישראל בנימין זאבי (נפטר ב-1688 לאחר קריירה מזהירה באלכסנדריה ובירושלים); זרחיה גוטה (מאיסטנבול, תלמידו של ר' יוסף די טראני; בשנות ה-30 של המאה ה-17 היה ידוע כאחד מחכמי ירושלים וחברון, ולימים התגורר ברשיד ואחר כך בפוסטאט/קהיר); יצחק באסו; אליה עובדיה; שלמה ברוך; יעקב לוי; מרדכי כהן; ועזריה ב"ר וילייסיד (?), הנזכר אף הוא במכתב הנוסף של זאבי לקסטרו, חכם שעבר מאיסטנבול לירושלים במחצית הראשונה של המאה ה-17. מטבעות הנזכרים במכתב: שריפים (=אשרפים מאמצע המאה ה-15); אריות (מטבעות אירופיים שהיו בשימוש במזרח, Löwenthaler בגרמנית); איברהימים (מטבעות שהוטבעו על ידי אברהם קסטרו במחצית הראשונה של המאה ה-16); גרושים (לעיתים מזוהים עם האריות, ולעיתים עם הריאלים, כך ככל הנראה); זקינים (סקיני ונציה); ריאלים (מטבעות איבריים מן המאה ה-14); ומועיידים (מטבע עות'מאני שנקרא על שם הסולטאן הממלוכי אל-מועיד שייח', שהיה במחזור במאות ה-15 וה-16).

מסמך משפטי. הסופר: אברהם בן יצחק התלמיד (על פי כתב היד). המקום: פוסטאט. התאריך: יום שני, [כ"ז] בכסלו א'ת"ה לשטרות, היינו 1093 לסה"נ. עלי בן יפת אבן אלואסטי זומן לבית דינו של דוד בן דניאל בן עזריה הנשיא (כיהן בשנים 1082–1094) כדי להבהיר את מעמדה ההלכתי של בתו מילאח. עלי, שנהג לנוע בין פוסטאט לאשקלון, מצהיר כי קנה באשקלון שפחה נובית בשם אכתרי (Aktharī? Ukthurī? Akthirī? Ikhtarī?) יחד עם בתה, לצורכי עבודות הבית. לאחר שהבת נפטרה, שחרר עלי את האישה הנובית ונשא אותה לאישה, וזאת בפיקוחו של הגאון אליה הכהן (שכיהן בשנים 1062–1083). מאוחר יותר ילדה לו את מילאח, שכעת הגיעה לבגרות. בפוסטאט התעורר חשש כי מילאח אינה אלא הבת המקורית שעלי קנה ושנפטרה לכאורה. עלי מציג שני עדים מאשקלון המאשרים כי בעת שנישאה האישה לעלי לא היה לה ילד כלל. כשנשאלו על משך הזמן שחלף בין הנישואין ללידת מילאח, לא ידעו להשיב. מכל מקום, מאחר שברור כי מילאח נולדה לאחר שחרור אמה, מכיר בית הדין במעמדה כיהודייה כשרה ומתיר לה להינשא לכל מי שתחפוץ. זהו אחד המסמכים המאוחרים הידועים מתקופת כהונתו של דוד בן דניאל, ואחד המעטים שבהם הוא נושא את התואר "ראש הגולה" — תואר שאינו מופיע במסמכים הקודמים לשנת 1092 לסה"נ. הערה: שני מסמכים משפטיים, שניהם בכתב ידו של אברהם בן יצחק התלמיד, הודבקו זה לזה בזווית של 180 מעלות (לפי פרידמן, Jewish Polygyny, עמ' 314–319). נראה כי קטע נוסף היה קשור במקור לחלק העיקרי של אחד המסמכים, או למצער מתייחס לאותו עניין עצמו; ראו רשומה נפרדת.

הסכם שותפות. מקום: קהיר. תאריך: יום ראשון, ט"ז בשבט ה'תקס"ז, הוא 25 בינואר 1807. זהו עותק שלם יותר של אותו מסמך הקיים בעותק נוסף. (התיאור שלהלן מבוסס על שני המסמכים.) בהסכם משתתפות שלוש קבוצות שונות של סוחרים. הקבוצה הראשונה יושבת באלכסנדריה, ושתי הקבוצות האחרות יושבות בפוסטאט/קהיר. (1) שלמה צ'זאנה, חיים צ'זאנה, ואברהם בנו של חיים. הם תורמים 600,000 מדינים. (2) מרקאדו קארו, אברהם בן מנחם הלוי ג'רבועה, וחיים נציירי. הם תורמים 900,000 מדינים. (3) שמעון פרנסיס, ח'ליפה פינטו, יעקב ביבאס, ומאיר בן נעים. הם תורמים 900,000 מדינים. סך ההון הוא 2.4 מיליון מדינים. משך השותפות הוא 12 חודשים. היא כוללת מסחר בסחורה ובמטבעות (sarraflık), עמולה(?) ופאתוריה(?). לקבוצה הראשונה יש שותפות נוספת קיימת עם משה ביבאס וח'ליפה פינטו ברשיד. הרווחים יחולקו על פי הרישומים ב"פנקס הגדול". כפי הנראה, 40% (400 מדינים מכל 1000) יחולקו לפי החלק היחסי של תרומת כל קבוצה. מתוך 60% הנותרים (600 מדינים מכל 1000), 50 יועברו לקבוצה הראשונה, 250 לקבוצה השנייה, ו-300 לקבוצה השלישית. כל ההפסדים יחולקו באותו אופן. העותק האחר ננטש בערך בנקודה זו, ובמסמך הנוכחי ישנן תניות נוספות רבות, והוא הושלם ונחתם על ידי נציג אחד מכל אחת משלוש הקבוצות (מרקאדו קארו, שמעון פרנסיס, ושלמה צ'זאנה). ישנו תיקון לאחת מתניות החוזה בשוליים הימניים, ככל הנראה בכתב ידו של אותו סופר. לא ברור מיד אם תיקון זה תקף מבחינה משפטית, או אם היה צורך להתחיל את המסמך מחדש ולחתום עליו שוב.

מכתב מאת רב שלמה בן יהודה, בירושלים, אל סהלאן בן אברהם, בפוסטאט. בעברית. תיארוך: 1029 לסה"נ לפי גיל, ובאופן כללי בין השנים 1025–1051 לסה"נ, על פי תקופת כהונתו של רב שלמה בן יהודה כגאון. "לפנינו תיאור של זקנה בכתב ידו של רב שלמה בן יהודה גאון, ראש ישיבת ירושלים וראש היהודים הרשמי באימפריה הפאטמית, שנכתב תשע־עשרה שנים לפני מותו. הזמן היה מייסר עבורו: הדברים בישיבה ובקהילה בכלל לא התנהלו כרצונו. אברהם בן סהלאן, מנהיג יהדות מצרים, ה'עמית' של שלמה, שעמו ככל הנראה למד שנים רבות קודם לכן, מת זה עתה, ובנו שלו היה בדרכו לחלב שבצפון סוריה, מסע רווי סכנות... אך לזקנה, כמו לחיים בכלל, יש עליות ומורדות: ההתכתבות העשירה של הגאון מציגה אותו כפעיל בענייני ציבור ועשיר בסגנון לאורך השנים הארוכות שלאחר הקטע המתורגם לעיל, אם כי בהחלט ניכרת בה תחושת קרבת המוות. 'אני שמש שוקעת, שעוד מעט תיעלם. נפשי מדוכאת מאוד מאז שעמיתי הלך לעולמו, מנוחתו עדן. אני מבקש מאלוהים רק שיותיר אותי בחיים במהלך השנה הזאת, כדי שלא יאמרו הבריות: "שניהם מתו בתוך שנה אחת". דע לך, יקירי, שאני מהלך כצל [השווה תהלים ל"ט, ז]. אין לי שום סמכות (רשות), רק התואר. כוחי אזל, ברכי כושלת, ורגלי מתמוטטת. עיני כהו, וכשאני כותב, זה כאילו אני לומד זאת, לפעמים השורות ישרות ולפעמים עקומות, וכך גם סגנוני, מפני שדעתי מוטרדת מן היום שבו יצא אהובי [בני] לחלב כדי להביא סחורה שהשאיר שם. אני מתפלל לאל שיחזירו בשלום "בטרם אלך ואינני" [תהלים ל"ט, יד]'" (תרגום השורות 19–25).

מכתב מאת יחזקאל בן עלי הכהן (הזיהוי מבוסס על השוואת כתב יד עם מסמך אחר), ככל הנראה מירושלים, אל אבו עלי חסן בן אסחאק אלצארפי (!), בפוסטאט. המכתב כתוב בערבית-יהודית והכתובת בערבית. תיארוך: המחצית השנייה של המאה האחת-עשרה. מלבד השוואת כתב היד, ישנן לפחות שתי סיבות נוספות לזהות את הכותב כיחזקאל בן עלי: (1) הסֻפְתַּגַ'ה (המחאת הכסף) של הראיס מוזכרת בשורה 17 של מסמך זה ובשורה 19 של המסמך המקביל, וכן (2) אותו נושא המכתב רשום מתחת לכתובת, עֻמַר בן יוסף ובנו. בעוד שהמסמך המקביל מתוארך לכ"א באדר ב', מכתב זה אינו נושא תאריך, אך מזכיר מכתב מהנמען שהגיע בכ"ב בחשוון. מן הסתם שני המכתבים לא נשלחו יחד. הכותב מדווח על המגפה (דֶּבֶר) המשתוללת בירושלים. האות הראשונה של המילה "דבר" חסרה ברובה, והיא נקודה בניקוד שגוי, אך ההקשר תומך בקריאה "דבר". זה רק יום רביעי, וכבר התקיימו חמש לוויות השבוע. הכותב מזכיר ילדים, נשים ואת דודו מצד אביו "במניינם" (החולים? המתים?). הוא מוסיף: "אנשים רבים נמצאים עַלַא אלקִבְּלַה". ביטוי זה אינו מופיע במילוני הערבית-היהודית. אולי משמעו "מתפללים", או באופן ספציפי מתפללים באזור בית המקדש. הכותב נוגע במגוון עניינים שברצונו שהנמען יבצע עבורו בפוסטאט (אחד מהם הוא להזכיר לראיס אבו אלטיב אודות המחאת הכסף), שולח דרישת שלום לאם והבאן, מדווח שקיבל את התרופה (דַוַאא') ששלח עמאר, ומדווח ששלח את הקמיע (?) של אבן אלכהן אל הנמען, יחד עם מכתב חתום ממנו. המילה האחרונה דומה מאוד ל"קמיע" אך הקריאה אינה ודאית.

מכתב (או מכתבים) שנשלח מקוץ לפוסטאט. שולח הכתב והנמען (המכונה רק "סיידנא") אינם מזוהים. שני קטעים, ובין שניהם חסר חלק נוסף (אם אכן מדובר בחיבור של אותו מסמך). בערבית-יהודית. פותח בברכות מליציות לנמען, ובכלל זה ציטוט מיהושע א, ה. השולח מדווח כי מכתב הנמען הגיע סוף-סוף לקוץ חמישים יום לאחר שנשלח. מתוך אותו מכתב נודע לו על מה שאירע לאבו אלטאהר בן נאנו, ככל הנראה מותו של בן. בקטע התחתון הוא מביע תנחומים לשני אנשים שונים שהוא מכנה אותם "סיידנא" (לאחד מהם ילדים רבים ולאחר בן יחיד; אחד מהם הוא ככל הנראה הנמען עצמו). בנספח הוא מבקש מהנמען להעביר את תנחומיו לנגיד דוד הראשון מימוני (פעיל בערך 1237–1300), לאחיו, ולרבנו חיים. (גם הנגיד וגם חיים מכונים אף הם "סיידנא".) ראו מאמרו של גויטיין ומהדורתו לקטע התחתון לדיון בשאלה מי היה הנפטר. העובדה שגם הנגיד דוד וגם ר' חיים מקבלים תנחומים על אותו אדם רומזת שהם היו אולי מחותנים. ייתכן גם שמדובר בכמה אבלות שונות. (חלק מהמידע מבוסס על הערותיו של גויטיין.) חיבור הקטעים מוצע על ידי אלן אלבאום. יש לציין: החיבור אינו ודאי מאחר שאינו רציף; עמיר אשור ומ"א פרידמן משערים כי בעצם מדובר בשני מכתבי ניחומים שונים שנכתבו בידי אותו סופר — האחד החלק העליון של מכתב והשני החלק התחתון של מכתב אחר. סימני הקיפול מראים אכן ששני הקטעים קופלו בדרכים שונות. ייתכן שמדובר באותו סופר המופיע בכמה מסמכים נוספים, שבאחד מהם נודע שמו: מפצ'ל בן אבו סעד, וכן שכתב מכתבים בשמם של אחרים.

מכתב מאסמאעיל בן פרח שבאלכסנדריה אל בנו פרח שבפוסטאט. תיארוך: נובמבר 1056. הכותב מתאר את הרעב הנורא במצרים, שהגיע עד כדי מקרים של אכילת בני אדם. בנוסף הוא מתאר את המגפה הפושה באזור. למרות כל זאת, העסקים נמשכים כסדרם — הוא כותב על פלפל, פשתן ושמן. (המידע על פי גיל.) החלק על המגפה מתחיל בשורה 14 של הצד הראשון: "ישנה מגפה גדולה (וַבַּאא') בערי החוף. ובאשר לקירואן — לא נותר שם איש [חי? או שלא ברח?] — ישמרך האל בבריאות. אל תֵצֵא לשוטט בכפרים, כי אלה זמנים קשים. [או, אם קוראים מַא במקום לַא: 'זמנים קשים שבו לכפרים'.] בחיי האל, בחיי האל, היה ערני לעצמך. 'איזהו חכם? הרואה את הנולד' [תמיד לב ע"א]. היה ערני בכל דבר בטרם תיכנס אליו." המשפט הבא קשה לפענוח; גיל מסמן את תרגומו כמסופק ומציע שאסמאעיל מזהיר את בנו להיזהר במי הוא נותן את אמונו. אך אולי יש לקרוא את המשפט: "ולַא תַטַמ'אן מן יבקא ליבקא ולא לי הוא וקת יוג'בה בה לא חילה", שמשמעו: "אל תיתן אמון ב[אמונה] 'מי שנגזר עליו לשרוד, ישרוד', שכן לדעתי הזמן הזה אינו מצדיק [את האמירה] 'אין מה לעשות'." זהו שימוש חריג בביטוי "לַא חִילה", שכן הכותבים מתכוונים בו בדרך כלל לומר "אין מה לעשות [פרט לבטוח באל]". אך פירוש זה מתיישב היטב עם האזהרה הקודמת להיות ערני במיוחד ולשקול את ההשלכות של מעשיו במקום לבטוח באל בלבד. בצד השני, בשורה 2, הוא מזכיר את הגעתם של מכתבים אחדים ضַבַּארַתַן (ḍabāratan), היינו בחבילה או בתיק — אולי כזה המנוקב וקשור ברפיון בחוט.

מכתב בכתב ערבי, ובתוכו שזורים כמה ביטויים בעברית. ייתכן ששם הכותב הוא אבו אלפרג' (בפינה הימנית העליונה של הצד הראשון, אם כי זהו מקום בלתי שגרתי לחתימה), והנמען הוא דודו מצד האב (או לכל הפחות מכונה "עמי"), ככל הנראה סוחר. אביו של הכותב נפטר זה לא מכבר (השורה הראשונה בשולי הצד הראשון), ונראה שמתנהל סכסוך ירושה בין הכותב לאישה כלשהי, אולי אחותו (למשל "ישפוט אלוהים ביני לבינה", שלוש שורות לפני האחרונה בצד הראשון). הכותב מתנצל על שלא בא בעצמו (חמש שורות מתחתית הצד הראשון), ולאחר מכן מזכיר מישהו או משהו שמגיע לפוסטאט. החל מן השוליים של הצד הראשון ולכל אורך שאר הצד השני, הכותב מפציר בדודו לשלוח לו כסף, ועל כך יזכה בשכר רב מאת האל על תמיכתו בתלמיד חכם. בשוליים מופיעים גם המשפטים המסקרנים הללו בתערובת של ערבית ועברית: "הוי דודי, ראה את הגויים, כיצד יֵדעו (יַדרון?), מה שהם יודעים (יַעלמו) הוא שאני (? או שהוא?) אִמאם בג'אמע (בדרך כלל בהוראת מסגד) או בזאויה (בדרך כלל בהוראת מנזר סופי). אני עוסק בבית האל ובתורתו הקדושה" (קריאה זו משוערת). חלק ניכר מן הצד השני מוקדש לפרשנות של דברים ל"ג, י"ח, שבה שבט זבולון מובן כשבט של סוחרי ים התומכים בשבט יששכר, תלמידי החכמים שבאוהליהם. בנוסח שבמכתב זה מוסיף הכותב כי בכל פעם שספינות זבולון עמדו על סף טביעה, תפילותיו של יששכר היו מצילות אותן. (לאורך כל המכתב מדגיש הכותב את ריבוי תפילותיו לטובת דודו.) בשוליים הוא חושף את כוונתו לעלות לרגל לירושלים.

P1: מסמך משפטי על קלף, הנוגע לנכס מקרקעין, ככל הנראה שטר מכר. כתוב בכתב ערבי, שחוק מאוד. מתוארך לחודש ג'ומאדא ב' שנת 346 להג'רה = אוגוסט/ספטמבר 957 לספירה. המיקום אינו ידוע. המסמך עוסק במתחם (דאר) השייך לאישה, המצהירה הצהרה הנוגעת לזכויות קניין של גבר יהודי (שורה 5). גבולות הנכס כוללים מסגד (שורה 2), את המתחם של אבו אלח'יר בן [...] אלסאמרי (השומרוני), ואת בית הכנסת השומרוני (אלכניסה אלמערופה בכניסת אלסאמרה) (שורה 4). בתחתית המסמך מופיעות חתימות עדים בדיו שונה. ייתכן שזו העדות היחידה לקיומה של קהילה שומרונית במצרים במאה העשירית, והאזכור היחיד הידוע של בית הכנסת השומרוני (כניסה) לפני אלמקריזי (נפטר 1442), המתאר בית כנסת שומרוני שמוקם בחארת זווילה ברחוב דרב אלכוראני. אזכורים מוקדמים יותר של שומרונים במצרים מצויים במספר פפירוסים יווניים מן המאות החמישית והשישית, והם מופיעים גם במספר תעודות גניזה מן המאות האחת-עשרה והשתים-עשרה. ראו פאמר, "השומרונים במצרים" (1998). ייתכן גם שזהו המסמך המשפטי הקדום ביותר בכתב ערבי שזוהה בגניזה. על מסמכים נוספים מן התקופה הטרום-פאטמית הנוגעים לעסקאות מקרקעין בפוסטאט, ראו חאן, מסמכים משפטיים ומנהליים בערבית, עמ' 38–39. סביר להניח שמסמך זה שימש כחלק מכריכת הספר שאליו שייכת הערת הבעלות (P2). P2 recto: הערת בעלות על ספר השייך לחלפון הכהן בן משה החבר. בפינה השמאלית העליונה רשומות מספר מילים בדיו שונה, ובהן השם מוהוב. P2 verso: שורה אחת בכתב ערבי.

מכתב בערבית-יהודית, כאשר הכתובת על גבי האיגרת כתובה בכתב ערבי. כתב היד ככל הנראה של מוסא בן יעקוב/משה בן יעקב, שכתב מאחד ממקומות הלבנט בשנות ה-1050 לסה"נ אל נמען בפוסטאט. ניתן להשוות זאת למסמכים שפרסם גיל בכרך השלישי של "ארץ ישראל", מס' 514–517, שכולם ממוענים לדאוד בן שעיא (ושניים מהם סובלים אף הם מבעיית הדיו הרטוב, אם כי בצורה מתונה יותר). המאפיין הבולט של המכתב הנוכחי הוא שהדיו עדיין היה רטוב כאשר קיפלו או קימטו את הדף, ולכן כמעט כל הטקסט מוסתר בידי טביעות-ראי של שורות אחרות. (גויטיין הציץ במסמך וכתב: "מכתב באותיות עבריות שעליו הודפסו דוגמאות עיטוריות. (?)") קרוב לוודאי שרוב הטקסט יישאר בלתי קריא עד שמישהו יפתח שיטה חכמה להפחית את הטקסט המשתקף. בין הביטויים הניתנים לקריאה: "...מכירת הפלפל של אדוני הזקן, ולא ידעתי את כוונת אדוני הזקן, ואבן הילל כבר קיבל את חלקו... בדמשק והמכתב הגיע... השיירה כבר יצאה מ[...]... מצור למצרים... לא נעלם מאדוני כי... 200... אם אדוני הזקן קנה סחורה כלשהי, מחירה חזר... מה שגבה מסוחרי המסרקים (? אלמשאט'יין) ומן הסינדים (?! אלסינדיין — דבר שהיה מסעיר אילו היה נכון, אך כנראה אינו נכון)... (בעבר הדף) ...בדמשק זה 2/3 דינר לקנטאר... דמשק... השבוע... מי הוורדים... השיירה מדמשק...[ובדילוג לסוף]... ירבה שלומך... אם תראה לנכון לכתוב ושהסוכן ישלם עבור ה[...] ויחייב אותך(?) על כך... לכתוב בחומרה(?)... כי הוא ייעתר באמצעות עדינות (עלא אלמלאטפה)..."

אבו זכרי כהן, נציג הסוחרים בפוסטאט, מסדיר את חשבונותיו עם הבנקאי שלו ח'יאר בן נסים. תיארוך: 1134 לסה"נ. השניים כרתו שותפות בנובמבר 1131 לתקופה של שנה אחת בעסק בנקאות, כשאבו זכרי הוא השותף הבכיר המוסמך להעניק הלוואות. מן השותפות הזו שרדו פקודות תשלום לח'יאר בסכומים שנעים בין 1¼ ל-100 דינרים בין השנים 1138 ל-1141. המסמך ערוך בארבעה טורים, כולם מחוקים בקו אנכי שכנראה מציין כי החשבונות הוסדרו או הועברו אל "אלדפתר אלכביר" (הפנקס הגדול), אותו פנקס ראשי המוזכר בחשבונות אחרים שנמחקו באופן דומה. טורים 1 ו-2 מכילים את החובות של ח'יאר, כלומר תשלומים ששילם לו אבו זכרי או ששולמו עבורו; טורים 3 ו-4 מכילים את הזכויות שלו, בעיקר סכומים קטנים יותר, וההמשך נמצא בעמודים העוקבים שאבדו. החשבון מראה בין היתר כמה תשלומים — אפילו בדרהמים — בוצעו באמצעות העברה בפנקסים. הוא מראה גם שאבו זכרי, על אף מעמדו בקהילת הסוחרים, נמנע ממשיכות יתר. כמו כן, נמנע מלהשאיר את כספו מבלי לעשות בו שימוש, והפקיד תשלומים באופן מיידי. אבו זכרי נוהג לכתוב מספרים במילים, מה שלעיתים מפר את חלוקת השורות שלו לעומת הפורמט הסדור של גיליון החשבונות. בתרגומו של גויטיין הומרו המספרים לספרות לנוחות העיון. ארבעת הטורים מתחילים בצד שמאל של הוורסו, צד ימין של הרקטו, צד שמאל של הרקטו וצד ימין של הוורסו — כלומר, הקטע נשמר כשהרקטו משמש כוורסו והוורסו כרקטו, ולאחר קיפול הדף אבו זכרי טיפל בו באופן הרגיל של גיליון מקופל לשניים.

מכתב מנהראי בן נסים בפוסטאט אל אבו אלסרור פרח בן אסמאעיל בן פרח בבוציר. נהראי מוסר הוראות מפורטות לגבי רכישות שיש לבצע בבוציר, ומפרט מספר ארנקי כסף בסכום כולל של 120 דינרים. הוא מעודד את הנמען להישאר בבוציר ו"לקחת את זה בקלות" (תכון ח'פיף אלט'הר ותריח נפסך), במקום לעמול בכפר (צ'יעה). על הנמען להמשיך ולאסוף פשתן מעט מעט. שליח הגיע מאלכסנדריה אך לא הביא עמו שום מכתב מאביו של הנמען. נהראי מבין שהנמען עוסק בעבודת אריזה (חזם) ולא היה לו פנאי לבצע את הרכישות עבור הכהן או עבור דודו מצד אביו. הוא מציין שהנמען אינו אשם בעניינו של יוסף, ומכיר בכך שהנמען עובד קשה מאוד ב"שנת קשיים" (שדה). באשר לעניין הצו (סג'ל), נהראי מספר שהוא ממשיך לטפל בנושא יום-יום ומבקש את עזרתו של אבן שעיא. אבן שעיא מוסר כי צאחב אלדיואן אומר שהוא לא יכתוב 200(?) מכתבים אל הקאצ'י עד שיקבל רסקריפט (תוקיע) למינויו לתפקיד במחוז (אלאסתח'דאם פי אלנאחיה). נהראי קיבל מכתבים מצור, ובהם הידיעה שמשלוחי הסוחרים יצאו בשלום, ושהקאצ'י סיפק אחסון לכל המשלוחים, וגבה דמי טיפול רק כאשר הסוחרים בחרו למכור את הסחורה. גליאה (שיני) הגיעה ממאזרה לאלכסנדריה בסוף חשוון. בצדו השני של המכתב נהראי ממשיך לדון בענייני עסקים עם אבן מומל ועם אבו אלטאהר המתווך (סמסאר). נהראי שלח עם רב החובל של ספינת אלשריף מכתבים רבים, ועם אבן נסטאס שלח מכתבים מזכריה אבן אלאשקר, ובהם מכתב מאבו עמראן מוסא מאחיו. בסוף המכתב דרישות שלום לאנשים שונים.

מכתב שנשלח אל אבו אלברכאת אבן שלידא בפוסטאט. כתוב ביהודית-ערבית. הכותב פונה אל הנמען בכינוי "דודי" (עַמִּי). מטרת המכתב היא לנתק את הקשר ביניהם, והוא בולט בעוינותו. הכותב מדווח כי אבו אסחאק החזן הגיע לאחרונה וסיפר לו שהנמען חולה אנושות ("פי חאלין צעב מן אלוג'ע"). תחת להביע אהדה, פותח הכותב בנאום זעם על האופן שבו התעלל בו הנמען (וייתכן שגם בבני משפחתו?) ופצע את לבו; "אפילו זרים לא יכלו לפצוע את לבי כך" (שו' 13–14 בצד הפנים). מהותו של הסכסוך קשה לפענוח. הכותב מביע משאלה שאנשים מסוימים ייהרגו בידי הע'וז (סלג'וקים/טורקמנים) הפושטים על האזור (שו' 7–8 בצד הפנים). הכותב ממשיך: "יקלל האל את השעה שבה נחשף עניין זה... לא הביא לי דבר מלבד אסון (וַבַּאל). מכאן ואילך אינני שם לב למה שאתה חפץ בו ולא למחלות הנמצאים בביתך. נשבעתי באלוהים שלא אכתוב לך עוד, לא אאחל לך שלום ולא אשאל לשלומך, לא בשלומך ולא בשלום בני ביתך, לא בלשון ולא בשפה (כלומר, כלל לא). ו[אישאר?] בעולם הזה ללא דוד, ללא אב וללא אח." הוא חותם בשני ציטוטים מקראיים בעלי גוון של צדקנות עצמית: "אחד היה אברהם בגויים [ויירש את הארץ]" (יחזקאל ל"ג, כ"ד, בשינוי קל מהמקור), ו"ישלם ה' לכל איש כדרכיו וכפרי מעלליו" (ירמיהו י"ז, י', בשינוי קל). ייתכן שהכותב מצטט גם את שמואל א' כ"ד, ט"ו ("והיה ה' לדיין") בשלב מוקדם יותר במכתב (שו' 11–12 בצד הפנים), אך פגם בכתב היד מקשה לוודא זאת. חלק מן המידע מתבסס על כרטסת גויטיין.

מכתב מסחרי, שנשלח ככל הנראה מאלכסנדריה לפוסטאט. הנמען הוא אבו עמראן מוסא, ואולי מדובר במשה בן אבו אלחי ח'לילה. תיארוך: בערך 1100 לספירה. השולח מאשר את קבלת מכתבו של הנמען בעניין המסטיק (שרף עץ) שהיה בביתו של הקאצ'י ואשר נמכר. השולח כתב לאבו אלח'יר סלאמה בן סעיד וביקש ממנו לגבות את התמורה. הנמען הזכיר את המצב בנוגע לאלום (צריף), דבר שגרם צער לשולח. הוא אומר: "עד היום אף אחד מן הביזנטים ואף אחד מן הרוקחים אינו קונה אותו." השווקים גרועים. הביזנטים אינם קונים דבר. הוונציאנים מכרו את הפלפל שהביאו תמורת שלושה טארי (רבע דינר סיציליאני) למשא. השנה לא הגיעו סוחרים מקונסטנטינופול. השנה הביזנטים ייבאו רק יין, גבינה, דבש, שמן ומעט מסטיק. עדיין אין ידיעות מהימנות על הספינות מן המגרב, אך נראה שהפליגו. על הנמען לדבר עם אבו אלח'יר סלאמה ולגרום לו לאסוף את השעורה מן המומחה ולמכור אותה. השולח מתלונן על עניין כלשהו הקשור באבו אלבשר. דרישות שלום לשר השרים (=מבורך בן סעדיה). נראה שהמכתב הסתיים במקור בנקודה זו. בהמשך מוסיף השולח: "הגיעו סוחרים מבנגאזי (ברניק) עם הידיעה שכל הספינות יצאו לדרך." דרישות שלום לאנשים שונים. ישנו סכסוך בין המגרבים לבין משפחת בן נחום הנכבדה מאלכסנדריה. מופיע משפט חידתי: "להם ראש אחד, ואילו לנו מאה ראשים." מוזכר אדם בשם יעקב בן ע'ליינה(?). בשוליים מוזכרים "אביתר וחבריו", ככל הנראה הכוונה לאביתר בן אליהו הכהן. (חלק מן המידע מבוסס על פרנקל.)

מכתב מהחזן אבו אלמג'ד (מאיר בן יכין) בפוסטאט, אל אחיו אבו אלנג'ם הלאל, ככל הנראה באלכסנדריה. בערבית-יהודית. תיארוך: ראשית המאה ה-13. הלאל יצא לדרכו זמן קצר קודם לכן, לאחר ביקור קצר שבא בעקבות היעדרות ממושכת ("היעדרות של עשר שנים וביקור של שלושה ימים בפוסטאט — אדם לא יאמין זאת"). אבו אלמג'ד חלה במחלות שאינן מפורטות לאחר עזיבת אחיו. ככל הנראה על סמך תצלום באיכות ירודה, גויטיין קרא את שולי המכתב כאילו נאמר בהם שהכותב לא היה מסוגל לרדת לבית הכנסת כדי להוביל את הקהל בתפילה למען אחותם החולה, מפני שהוא עצמו לא חש בטוב. אולם האות האחרונה של המילה שגויטיין קרא כ"דעא" אינה יכולה להיות אל"ף, והאות הראשונה דומה יותר לכ"ף הייחודית של אבו אלמג'ד מאשר לדל"ת שלו. ההתאמה הטובה ביותר היא ככל הנראה "אלכפץ". יתרה מזו, המילה "לאכתי" מתאימה יותר להקשר אם היא נקראת "לאנני". על כן, קריאה סבירה יותר היא: "התעכבתי מלרדת למטה (כדי ללוות אותך בצאתך) משום שלא חשתי בטוב...". בצד השני (verso) ממשיך אבו אלמג'ד: "...[הלכתי] אחריך אל המים, וחיפשתי בסירות ולא יכולתי למצוא אותך — היה זה כאילו עפת באוויר. בשם האל, בשם האל, שלח לי מכתב מרפא וספר לי מתי הגעת, וכיצד הייתה הגעתך, וספר לי את כל חדשותיך". הוא מבקש גם מאחיו להודיע למלמד אבו אלפתוח (יהודה בן אלעמאני) שאבו אלמג'ד שלח לו את הסליחות, מכתב ופתווה, וברצונו לדעת אם אלה הגיעו ליעדם. חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.

מסמך משפטי. שטר שחרור וחידוש שותפות. נכתב בכתב ידו של הלל בן עלי (פעיל בשנים 1066–1108 לסה"נ). שני הקטעים הם חלקים ממסמך אחד הכולל שחרור מהתחייבויות שותפות וחידושה. אמת אלקאדר, אלמנתו של שלה, ובנה יפת (אולי קטין), משחררים את ערוס בן יוסף מהשותפות שהייתה לו עם שלה. נראה כי אמת אלקאדר פועלת כנאמנת בעבור בנה, אך נראה גם שיש לה אינטרס כספי בשותפות; מכיוון שלא הייתה יורשת את בעלה במהלך הרגיל, ייתכן שהונה בשותפות מייצג את תשלום כתובתה. האלמנה ובנה אמורים לקבל שני שלישים מרווחי ההשקעה, ואילו ערוס יקבל את היתרה "כתביעה עבור שירותו". על פי מודל ה"קומנדה", ערוס אינו נושא באחריות להפסדים. ערוס אמור לנסוע בין פוסטאט לתימן עם הכספים, ויש לו שיקול דעת בבחירת הסחורות בהן יסחר; הוא מבטיח שיעבוד "בזהירות... כאילו [היה] עובד עם נכסיו שלו" (פרטים בחלקם על פי ליברמן, "תרבות של שותפות", 122). חיבור הקטעים: אלן אלבאום. בצד האחורי מופיעה הצהרה משפטית לא חתומה בכתב ערבי, שבה חסן בן סהל (המוכר גם כיפת בן שלה, אותו האיש המוזכר במסמך שבצד הפנים) מצהיר כי קיבל 119 דינרים מאמו בתאריך הנזכר לעיל, או בשנת 47[.] להג'רה = 1078–87 לסה"נ, או בשנת 49[.] להג'רה = 1097–1106 לסה"נ. מסמך זה זוהה בטעות כחיבור עם קטע אחר (PGPID 40179) על ידי גויטיין בחברה הים-תיכונית, וכך גם טופל אצל ליברמן, "תרבות של שותפות", 122. למעשה, מדובר בשני העתקים של אותו המסמך עצמו.

עצומה בכתב ידו של מח'לוף בן מוסא, אולי מאלכסנדריה, הממוענת לדיין, ככל הנראה בפוסטאט. כתובה ביהודית-ערבית. תיארוך: מח'לוף היה פעיל בערך בשנים 1103–1141, ומכתב זה מתוארך כנראה לסוף תקופת פעילותו, שכן הוא מתאר את עצמו כ"זקן". פרנקל מזהה את מקום השולח כאלכסנדריה אך אינו מנמק זאת; גויטיין (בכרטיסיית האינדקס שלו) זיהה בהיסוס את מקום הנמען כאלכסנדריה, אך גם הוא לא נימק. מח'לוף כותב כדי לבקש סיוע במעצרו של יריב שחב לו כסף. בעבר, נראה כי החייב הזה ברח מבלי לשלם את חובותיו לאבו אלמכארם בן בקאא וליוסף בן איוב (יוסוף בן איוב), ועל כן חושש מח'לוף שכך יקרה גם לו, וכי ייאלץ לפנות אל השלטון ולבתי הדין המוסלמיים. הוא שלח לאיש זה פתק (רֻקְעָה) באמצעות בניו של אלמֻקדסי, ובו הורה לו להמתין חמישה ימים עד שמח'לוף יגיע, ואיים: "זה עדיף בעיניי על כך שאסגור את ארון הקודש (אלהיכל) ואסרב לפתחו, עד שאדוננו הראיס ישלח שליח בעקבותיך ואני אתלונן עליך לשלטון." (איום זה נדון בקצרה אצל גויטיין.) הנמען מתבקש לפנות אל הרב רבנו אלעזר (אבן אלקצבי) ולהשיג צו לעיכובו של אדם זה עד שהחובות יוסדרו, בין אם בנוכחות מח'לוף ובין אם במושב בית דין. מח'לוף גם מינה את אבו זכרי (הכהן?) שיסייע לו בעניין זה, מאחר שנציגו של הדיין לא היה מועיל. שאר המכתב קשה במקצת למעקב, ועוסק בהיבטים הלוגיסטיים של מקום קיום מושב בית הדין והאם יצליחו לעכב את האיש. מסתיים בנוסחת ראי (راي).

מכתב כנראה מאת ידותון הלוי, בפוסטאט, אל אחיו משה בן לוי הלוי, בקליוב. (הזיהוי משוער, ומבוסס על כתב היד ועל ביטויים ושמות אופייניים.) אדם כלשהו, אולי עמראן (אך לא דודם מצד האב הנושא את אותו שם), נפטר לאחרונה במקום הנמען או בסביבתו. ה"כּבּירה" (אישה זקנה?) שבה בשלום. אבו זכרי (=שר שלום??) עושה רעש גדול ונשבע שראה את משה בקהיר ביום רביעי כשהוא נושא שני סלים של משמש. ידותון מתלונן על כך שהכול גומלים לו ברעה תחת טובה, ונראה שהוא מתייחס לפעילותו כרופא (אם כי גויטיין קרא את המילה יטבהם בשורה 9 כ-יכצהם). ידותון נאלץ להישבע בפני אבו זכרי שהוא ודאי טעה כשחשב שראה את משה בקהיר, וכן שמשה אינו מכיר את בן שעיא. אבו זכרי, ככל הנראה, נשא דרשה ארוכה במיוחד (דראש) בשבת. טאהר שואל לשלומו של משה ומבקש להודיעו שהוואלי החדש הוא קרוב משפחה של הוואלי הקודם, ושהוא עתיד לנקום באנשים המתריסים נגדו (או באלה שהתריסו נגד קודמו?), ולכן על משה להיזהר. כמו כן, על משה למסור את המרשם של ידותון ליחיא אלח'צ'רי, מכיוון שידותון חב לו טובה. ידותון עצוב מאוד על עמראן ואינו יכול אפילו לאכול לחם (ביטוי שגור להבעת אבל). הוא מבקש ממשה למסור תנחומים לאחיו של עמראן. ואם משה רוצה שבני המשפחה יבואו לבקרו בסוף החודש, עליו להודיעם על כך יום מראש. תיאור קודם: מכתב חם מאת אדם בפוסטאט אל אחיו בכפר, המזכיר אישה זקנה, ככל הנראה נושאת מסר שעדיף שלא להעלותו על הכתב.

מכתב מיפת בן מנשה ככל הנראה לאחיו אבו אל-סרור פרחיה בן מנשה. בערבית-יהודית. (ידוע שהנמען הוא פרחיה משום שיפת מזכיר את אחיהם אבו סעיד חלפון בגוף שלישי.) תיארוך: 1100–1138 לספירה, בהתבסס על השנים שבהן היה חלפון פעיל. יפת מתלונן על בדידותו ומפציר בנמען (או בנמענים) לבוא במהירות. הוא מדווח כי המומיא (אלמומיא) נמכרה תמורת 6 דינרים ו-45 דרהמים. המונח מומיאא' התייחס בתקופה זו לשלושה חומרים רפואיים שונים — ביטומן, פיסאספלט, וחומר המופק מגופות חנוטות — וקשה לקבוע איזה מהם סביר ביותר בהקשר של מכתב זה. (לסקירה על המשמעויות המתפתחות של מומיאא', ראו את מאמרו של קרל דננפלדט על המומיא המצרית והוויכוח סביבה במאה השש-עשרה.) יפת שוחח עם אבן סלמה ועם אפרים על עניין כלשהו. בהמשך באות עצות או דרבונים בנוגע למסע, אך הם קשים להבנה ("...אילו רצית לנסוע מדי חודשיים, היית עושה כן, ואחרים אינם פיקחים(?) ממך. שכור [בהמה/ספינה] מפוסטאט לאלכסנדריה... מועד הפלגת הספינות, יישירם האל..."). דרישת שלום לחלפון ול"אלה אשר עמו" (מן ענדהו). דרישות שלום מאמם ומאחיותיהם. נראה שהמכתב הסתיים תחילה כאן. יפת ממשיך בתזכורת לחלפון להשיג מכתב או מסמך מהדיין "בנוגע לדבר ששאלתי אותו עליו". יפת מבקש שהנמען יביא תותיא (תותיה) ומרכיבים רפואיים אחרים, מאחר שאלה נרשמו לו לעיניו ואומרים לו שדבר אחר לא יועיל. דרישות שלום לסת נעים ולאברהים (שאמור לבוא יחד עם הנמען).

מכתב מנתן בן שמואל החבר בפוסטאט אל פתחיה בן עובדיה הכהן בדמשק. הטקסט כתוב כמעט כולו בעברית מחורזת, למעט משפט אחד בערבית-יהודית בשולי צד ורסו. המכתב מתוארך לחשוון ד'תנ"ג למניין השטרות, הוא אוקטובר/נובמבר 1141 לספירה. נתן מתלונן על כך שחברו מימי הנעורים לא כתב אליו זה זמן רב. הוא גם מוסר את ברכותיו למשפחתו של פתחיה, ובניו של נתן — מבורך, סעדיה ויהוסף — שולחים אף הם את דרישות שלומם. בסיום המכתב מבקש נתן עטים. לפי סיכומו של גויטיין, הדיין נתן בן שמואל החבר שימש כמזכיר הסניף הדמשקאי של ישיבת ירושלים, אך נלווה אל מצליח גאון כשפתח את הסניף הקהירי ב-1127. במכתבו מפוסטאט, מאוקטובר/נובמבר 1141, התלונן נתן במרירות על הנמען, פתחיהו הכהן, חבר קרוב מימי נעוריו, וכן על שני חברים נוספים בדמשק, שמהם לא קיבל מכתבים שנים רבות. אמנם בשנת 1141 הפרידה ממלכת הצלבנים בין דמשק למצרים, אך ידוע שיהודים ומוסלמים הורשו לעבור דרך הטריטוריה הנוצרית, והמכתב שלפנינו אף מדווח על הגעתו של אישיוּת נכבדה מדמשק שנשאה איגרת רהוטה לנגיד המצרי שכתב חברו של נתן, פתחיהו. נתן אינו מתלונן על הצלבנים, אלא מאשים את הזמן: "אקבל על הזמן הבוגד, החסר נאמנות, המתעלם מתביעות האחווה ומעכב את צמיחתה; מחליש ומדלל את אהבת הרֵעים. כך טבעו מראשיתו, מסית בלי הרף לפירוד, השודד הבוגדני!... שינה את יחסך אלי, אתה ידידי ואהובי, אשר גידלתיך על ברכיי, עד שעשיתיך שווה לי."

מסמך משפטי, פרוטוקול בית דין מפוסטאט, מתוארך לעשור האחרון של חודש שבט א'תע"א לשטרות = ינואר/פברואר 1160, תחת רשותו של הגאון נתנאל הלוי. חייא בן יצחק (בן שמואל הספרדי) השקיע 65 דינרים אצל הסוחר (אלתאג'ר) אבו אלחסן טוביה בן אבו סעד שמואל הלוי הסוחר, הידוע גם בשם אבן טיבאן, בעסקת קומנדה (עסקא), כשהרווחים אמורים להתחלק שווה בשווה בין השניים. הפסדי המסחר הפחיתו את הקרן ל-39 דינרים, וחייא שכר את הבושם (אלעטאר) אבו אלרביע סלימאן רב שלמה בן יהודה הכהן כדי לגבות את יתרת התמורה מטוביה. שלמה קיבל 30 מתוך 39 הדינרים שציפה להם — אותו סכום שכנראה הקדים לחייא לפני יציאתו לדרך. הסוחר אבו אלחסן אדונים בן אברהם השר נאנו גובה עוד 10 דינרים נוספים, שגם הוא הקדים לחייא. המסמך אינו מפרט תנאי שותפות ראשוניים באשר לחלוקת ההפסדים, אך נראה שבית הדין פסק כי אבו אלחסן (טוביה) חייב בשליש מההפסדים של 26 הדינרים (שמונה דינרים ושני שלישים). לאחר שכבר השיב 40 דינרים, הוא עדיין חייב שבעה דינרים ושני שלישים. עבור יתרה זו כתב אבו אלחסן שטר חוב. בכך הופטר אבו אלחסן מכל חיוב כלפי חייא, ושלמה מסר את השטר שחייב את אבו אלחסן בחלקו מנכסי הקומנדה, אם כי הובהר שאבו אלחסן עדיין כפוף ל"שבועת השותפים", המעידה כי יישא באחריות לכל ניהול לקוי של נכסי העסקא. (חלק מן המידע מבוסס על ליברמן, "תרבות שותפות", 238.) חתומים: הלל בן צדוק אב בית דין ופרחיה בן יוסף.

מכתב ממוסא בן אבי אלחי, באלכסנדריה, אל נהראי בן נסים, בפוסטאט. בערבית-יהודית. התיארוך: 28 בנובמבר 1062 (לפי אודוביץ'). הכותב שב לאחרונה ממסע ארוך בארץ ישראל, ובמהלכו סבל ממחלה. הוא ביקר בירושלים, והספיק לעסוק במסחר — קנה מוצרי טקסטיל, שמן, אגוזים ומשי, וארגן משלוחי מטבעות. הכותב מזכיר גם את הזמנים הקשים במצרים ואת הלחץ שבו נתונה הקהילה בטריפולי שבלוב בשל המסים. תרגומו של גויטיין לקטע על המחלה (שורות 5–11 של פני המכתב), בשינויים קלים, הוא כדלקמן: "לא קיבלת ממני שום מכתב, מפני שהתשישות (אלתיאת') לא עזבה את גופי מהרגע שיצאתי לדרך. הגעתי לצור, אך לא יכולתי לעסוק שם במסחר יותר מחמישה ימים, ואחר כך הייתי מרותק למיטה (לאזם אלפרש) במשך תשעה-עשר ימים. לבסוף האל חנן אותי בהחלמה. המשכתי ליפו, ומשם עליתי לירושלים — יבננה האל — ושוב לא הצלחתי לעסוק שם במסחר יותר משמונה ימים, ואחר כך הייתי מרותק למיטה (לאזם אלפרש), סובל מצמרמורות וקדחת (אלברד ואלחמא), במהלך חודש (הימים הנוראים). חי האל, לא יכולתי לעלות רגלית להר (הזיתים) ביום החג (כ"א בתשרי), אלא נאלצתי לרכוב. כבר התייאשתי. אך האל יתעלה ריחם עליי למען שמו והעניק לי בריאות. הצלחתי לצאת מהבית, אך שארית החולשה (או 'המחלה'; בקיית אלצ'עף) עדיין עמי. המסע לתִנִּיס, ומשם הביתה, היה ניסיון קשה שתיאורו ידרוש מקום רב מדי. אני משבח את האל שהפך את הסוף לטובה והחזיר אותי בשלום."

מכתב מיהודה בן אהרן בן אלעמّאני, באלכסנדריה, אל אבו אלמג'ד מאיר בן יכין (ת'אבת), "פאר החזנים", בפוסטאט. מתוארך: י"ד באייר, 1216. המכתב מכיל מידע על סכסוך קהילתי בין אנטולי הדיין לבין דודו של יהודה מצד אביו — צדוק בן שמואל בן אלעמّאני — ובנו מפצ'ל. (פרנקל מציעה כי מדובר באותה פרשה נגד דיין שיהודה מזכיר במכתב אחר, אך אותו מכתב נכתב ב-1208.) צדוק התקין תקנה ואסף חתימות של אנשי מעלה באלכסנדריה, כגון אבו סעד בן נאנו ואבו אלרביע הכהן, על מנת למנות את בנו מפצ'ל לראשות הקהל (כדיין?), אך מפצ'ל הוא צעיר, חסר זקן ובלתי נשוי, ועל כן נחשב לבלתי ראוי לעמוד בראש הקהל מעל איש מבוגר ונכבד יותר. יתרה מזאת, צדוק פנה אל הנגיד אברהם מימוני לקבלת אישור על התקנה מאחורי גבו של אנטולי הדיין, אשר זעם בצדק כששמע על כך. נראה כי מפצ'ל מנודה על ידי רוב הציבור בחודשים האחרונים. יהודה עצמו ממתין לתשובת הנגיד בצורת פתוא לשאלה שלו עצמו, והוא ממורמר על כך שהנגיד אינו מכיר בעובדה שיהודה הוא זה שמנהל את כל ענייני בית הכנסת, בעוד דודו שקוע בשתיית יין ואינו כשיר לתפקיד. יהודה מזכיר את ה"תאג'" (כתר ארם צובא) "אשר נכתב ונוקד בידי בן אשר או בן נפתלי" בשורה האחרונה של הטקסט המרכזי בצד ב'. הנמען אבו אלמג'ד חלה לאחרונה, ובני ביתו האחרים עודם חולים. ראו גם מכתב נוסף שנכתב באביב 1217, שבו יהודה מודה לאברהם מימוני על יישוב הסכסוך בינו לבין דודו.

מכתב מאת מבארכ/מבורך בן יצחק, השוהה באלכסנדריה, אל חמיו אבו אלחסן סרור בן חיים אבן סברה בפוסטאט. לפי פרנקל, התיעוד מתוארך לשנות ה-60 של המאה ה-11 לסה"נ, אם כי הבסיס לקביעה זו אינו ברור. השולח שוהה באלכסנדריה כבר חודש ימים ומתכוון לבלות שם את החורף, על אף שהנמען הפציר בו שלא לעשות כן. הוא מסביר שהמצב והתנאים באלכסנדריה קשים בדיוק כמו בפוסטאט; מחיר הלחם כיום הוא דרהם תמורת שתי אוקיות. ברהון אבן אלתאהרתי הגיע מסנבאט ובישר כי הוא ובני משפחתו ניצלו (אופי הסכנה המקורית אינו מפורט במכתב), ואיבדו רק את ריהוט ביתם ואת המשרתים שלו (ח'דם), אשר אותם הוא מקווה כעת לפדות (אפתכאך). הוא מוסר כי "בתך שלום לה, והיא בוכה בשל מה ששומעת עליך". המכתב נשלח באמצעות אבו אלחסין הארון בן ישועה אלתניסי, ידידו של עבד אלבאקי אלעטאר. השולח ביקש ממנו להשיג עבורו פריטים אחדים בפוסטאט; אפילו הבגדים שהם לובשים שאולים, מאחר שלא ניתן לרכוש בגדים באלכסנדריה. הוא מזמין פריטי לבוש רבים ומפורטים שיישלחו אליו בחזרה עם השליח אבו אלחסין. השולח כותב שהוא מתגעגע לנמען וחש תחושת ניכר וזרות (ע'רבה) כה עזה, עד כי לעיתים בעת אכילתו, כשהוא מהרהר בנמען ובהיעדר מכתבים ממנו, טעם המזון נפגם או שהוא חש בחילה (אתנע'ץ לד'אלך). הוא מציין כי אין לו מכרים באלכסנדריה, אף שהכול מכבדים אותו, למעט והיב החזן, המתעלם מן השולח אפילו כשזה פונה אליו בברכת שלום.

מכתב בערבית-יהודית, מחוגם של נשיאי מוצול בני המאה ה-13. הכתב דהוי מאוד, וההתחלה והסיום חסרים. כל פני המסמך וחלק מגבו מנוסחים כדיווחים ממקור שני ("הוא אמר... הוא אמר... הוא אמר..."). פני המסמך כוללים תיאור מזעזע של פלישת המונגולים (תתר; השווה למסמכים נוספים השייכים לאותו חוג של נשיאי מוצול ואולי מאותו שולח). המונגולים נכנסו לעיר המספר בשמחת תורה ובזזו אותה, ולקחו בשבי את הנשיא אלפח'ר, את אשתו סת אלרֻאַסַאא', את אחיו, את אחותו ואת בנו בן השנתיים. אלפי גברים, נשים וילדים נמלטו. כאשר הגיעו לוואדי עֻמַיר, הנשים היו תשושות מנשיאת ילדיהן. המונגולים תלשו מהן את הילדים — ובהם בנם של אלפח'ר וסת אלרֻאַסַאא' — והשליכום ארצה בעודם זועקים לאמותיהם ואבותיהם. כאשר המכתב מתחדש בגב, השולח (או המספר של פני המסמך?) מתאר את מצבו הכלכלי הקשה במקום שאליו הגיע (סוריה? בלביס? פוסטאט?). כל שהיה לנשיא אלפח'ר, בגדים ושאר רכוש, אבד. בעבר נתמכו על ידי הקהילה או על ידי תורמים פרטיים ("כאן יצלנא מזונות"), אך כעת אין הבריות פנויים לתת בהם את דעתם, אף שהם מצהירים על אהבתם אליהם. הוא מזכיר אדם בשם ברכאת בכינוי אלתפארת; רופא נכבד; ונכבדים נוספים האומרים כי על השולח או על הנמען להשיג כתב מינוי (תַוְקִיע) ולהיות למנהיג (מֻקַדַּם, חַאכִּם) של הקהילה. נותרו עוד כמה שורות דהויות, וההמשך חסר. ייתכן שמדובר בחיבור עקיף למסמך נוסף.

חשבונות של פקיד קהילתי, בערבית-יהודית, מפוסטאט. מתוארך לעשור האמצעי של חודש אייר שנת 1461 למניין השטרות, שהוא אמצע מאי 1150 לסה"נ. לפי תיאורו של משה יגור, פנקס החשבונות מתעד את ירושתה של אישה שנפטרה, אשר הוצאה כולה לכיסוי הוצאות הלוויה שלה ולכיסוי תביעותיהם של ילדיה שהמירו את דתם לאסלאם. אחות המנוחה, שהייתה אמורה לרשת את הנותר, נותרה בחוסר כול, מכיוון שאחייניה המומרים, וכן הדמויות השונות שהיו מעורבות בהסדר הפשרה עמם, נטלו את כל מה שנשאר. המקרה משקף את הדעות השונות והסותרות במסורות המשפטיות היהודית והאסלאמית בנוגע לירושה של לא-מוסלמים על ידי קרוביהם המוסלמים. תרגום חלקי של המסמך מאת יגור (עם שינויי תעתיק קלים): "[...] עבור עדות הקאדי — עשרה מטבעות כסף. תשלום לאבו מוחמד — 1.5. זה היה ביום ראשון, בעשור האמצעי (אלעשר אלאוסט) של חודש אייר 1461 (אמצע מוחרם 545 / אמצע מאי 1150), בנוכחות ברכאת הכהן, ח'ליף בן אלחזאן, ופריג' בן מונין. אבו מוחמד לקח אותו [את הסכום] בנוכחותם כאשר ילדיה הפושעים (poshʿim) של אחותה [המנוחה] תבעו את חלקם. למחרת הם לקחו ארבעים מטבעות כסף בדרך של פשרה (צלח). בנוסף — שישה דרהמים לנציג. בנוסף — שני דרהמים לשליח [...] בנוכחות ח'ליף בן אלחזא[ן...] ועבור המסמך לקאדי השני — חמישה מטבעות. בסך הכול: שישים וארבעה וחצי, מתוך סך כולל של מאה שישים וארבעה. נלקח מכיסנו: ארבעה מטבעות."

מכתב מאבו זכרי בן סלימאן, ככל הנראה מוונא (שבפיום, נזכרת בצד ורסו, שורה 5), אל [...] בן יוסף, כנראה בפוסטאט. ייתכן שהוא כותב למעשה מאסיוט (רקטו שורה 13 וורסו שורות 22, 33), אם כי אזכורים אלה נראים בהקשר של מסע עדכני מאסיוט ומסע מתוכנן אליה. המכתב כתוב על רוטולוס ארוך וצר, בכתב ערבי, עם מילה אחת בלבד בכתב עברי (החלק העברי של שמו של אבו אלחסן אלהוד, ככל הנראה אותו אדם המופיע במקור אחר המתוארך בידי גיל לראשית המאה ה-13 ובידי גויטיין לסוף המאה ה-12). עיקר המכתב עוסק בעסקאות ובהתכתבות הקשורות בחכירת מיסים (ﺿמאן) ובמסחר במשי. השולח מדווח כי קיבל מכתבים מאבו אלחסן אלהוד ומנסים אבן קודיירה (שם משפחה זה מופיע גם במסמכים נוספים). הוא מספר שנתקל באסיוט בסוחרים שברשותם היו 80 רטלים של משי, חלקו צבוע וחלקו גולמי, אך לא הצליח להשיג מאומה ממנו. בכוונתו לבלות את השבת בבוש ואחר כך לעלות במעלה הנילוס, ולקחת עמו את מח'לוף או מישהו אחר. פעמיים מזכיר את המונח "נקאצ'את" (רקטו שורה 33 וורסו שורה 14) בהקשר של המשי. מוזכר אדם בשם מפצ'ל בן סלאמה. אבו אלחסן אמור להיפגש עם יוסף אלטוואף בקהיר, שחייב משהו (שני דינרים?) לשולח. עליו להשיג ממנו מכתב שיועבר אל השולח בוונא. מוזכר אדם בשם פצ'אאל, ואולי גם המונח צנאעה או אלצנאעתין. בסיום ברכות שלום לאנשים שונים, ובהם אבו אלרביע סלימאן, סת אליומן ואחרים. דרוש עיון נוסף.

מכתב גדול מ"שתי הקהילות" באלכסנדריה אל הקהילה הארץ-ישראלית בפוסטאט, ובמיוחד אל רבי אפרים בן שמריה, בעניין גיוס כספים לפדיון שבויים. תיארוך: בקירוב 1007–1055 לסה"נ, על פי שנות פעילותו של רבי אפרים בן שמריה. הכותבים מביעים תודה על 200.5 דינרים שכבר נשלחו אליהם. הסיפור מעט מסובך, אך ברור שהם נזקקים שוב לכסף. ובפרט, "אחד מן הערבים" בשם יבקא אבן אבי רזין (הנזכר גם בכתבי יד נוספים) הגיע לאחרונה עם קבוצה חדשה של שבעה שבויים יהודים "מארץ אנטאליה", ארבעה רבניים ושלושה קראים, ודרש 33 ושליש דינרים עבור כל שבוי. ראש קהילת אלכסנדריה, נתנאל בן אלעזר הכהן, פדה אחד מהם והציע לכתוב לכל קהילות מצרים כדי לגייס את הסכום הנותר. לפיכך נשלחו מכתבים לשתי הקהילות הרבניות ולקהילה הקראית בפוסטאט, לזקנים בכלל, וכן לקהילות הרבניות והקראיות של תינס, דמיאט וצהרגת. חלק מן הדרשה הכלולה בהמשך המכתב נראה כמיועד לקריאה פומבית בבית הכנסת (תובנה של פרנקל, האוהבים והנדיבים, עמ' 190). על המכתב מופיעות כ-17 חתימות, נוסף לחתימת הסופר — הדיין ישועה בן יוסף הכהן — ולחתימת ראש הקהילה, נתנאל בן אלעזר הכהן. למכתבים נוספים של ישועה בן יוסף הכהן ושל יוסף בן שלמה הכהן (אביו?) בנוגע לפדיון שבויים, ראו את שאר המכתבים מאותה קבוצה. כמו כן ישנם מכתבים נוספים מאלכסנדריה מאותה תקופה העוסקים בפדיון שבויים, אך בכתב ידם של סופרים אחרים.