פוסטאט, קהיר העתיקה — עמוד 2

recto: מכתב מאישה (או שנכתב בשמה) אל בנה אברהם (המכונה "רבנו"), בערבית-יהודית. מבחינת התיארוך: ככל הנראה לא לפני המאה הארבע-עשרה, וייתכן אף מאוחר בהרבה, לפי הכתב ואוצר המילים. במכתב מוזכר אזור הקרוי חוש' אלמע'ארבה בפוסטאט, שבו מתגוררת אחותו של אברהם. המכתב כולל אזהרות סתומות בנוגע להתחברות עם גויים, המופנות הן לאברהם והן לאישה בשם רחל (אשתו?). הכותבת גם מודיעה לו כי בתה של אחותו, חביבה, "לקויה" (מצ'רובה) ועומדת על סף מוות. "מדי יום יוצאים מן השכונה חתנים וכלות. איני רוצה לבלבל אותך בכך שאומר לך מי הם או כמה הם. בני, בה' בה', אל תיכנס לשכונה עד שירים האל את הצרה הזאת מעל ישראל." האם היא רומזת בעקיפין למגפה, ומכנה את קורבנותיה "חתנים וכלות"? verso: תשובתו של אברהם לאמו. הוא מביע את מצוקתו על מות יעקב, בעלה של אחותו, ועל הידיעות בדבר מצבה של חביבה. הוא גם מזכיר את הלילה הנורא שעבר על סירת נילוס לאחר שיצא מביתו של חיים, לילה שבו חשב שלא ישרוד. גם למחרת בבוקר היה [מקיא?] מעת לעת ולא יכול היה להחזיק שום מאכל בקרבו, עד שריחם עליו האל. המילים המסוימות המשמשות לתאר את התסמינים שלו סתומות, אולי משום שמדובר בערבית-יהודית מדוברת מאוחרת. ייתכן שמכתבו של אברהם נכתב תחילה ומכתבה של אמו הוא התגובה. [הערה: סימוני recto/verso של הספרייה הפוכים מן הצורה שבה החוקרים מבינים את המסמך.]

מכתב מאישה — אשתו של יהושע אללאד'קי ואמו של דוסא בן יהושע — היושבת ברקה (אלרקה), אל בנה דוסא בן יהושע בפוסטאט. המכתב כתוב ביהודית-ערבית, והכתובת על גביו רשומה בכתב ערבי. בכתובת מזוהה השולח גם כסהל בן חאתם, ומכיוון שהאם מציינת שהיא מתגוררת עם בתה, סביר להניח שסהל בן חאתם הוא חתנה. היא מביעה את געגועיה: "אני כותבת לך, בני, היקר לי מכל האדם, יאריך אלוהים את ימיך ויקיים את מעלתך ואת עזרתו לך ואת אושרך ושלומך, וירעיף עליך חסד רב, מן הבית ברקה, ביום חמישי, כ"א באב [=אוגוסט]. בריאה אני; יזכה אותך אלוהים ברחמיו בבריאות עד עולם. עייפתי, בני, מלכתוב אליך בלי לקבל תשובה, ואינני יודעת מדוע אתה מזלזל בקשרי המשפחה שלך. מאחיך, ישמרו אלוהים, מגיעים מכתבים כל העת, אך אין ביניהם אפילו מכתב אחד ממך. והרי אתם נמצאים באותו המקום. האינך יודע שכאשר מגיע מכתב ממך, זה כאילו אני רואה את פניך? האינך יודע שלבי כמה לקבל ידיעות ממך? מה קל יותר מלכתוב מכתב ולהקל על דעתי? אל תמית אותי בטרם עת. [...] כל שאני מבקשת ממך הוא לכתוב לי מכתב מפעם לפעם, כדי שאדע שאתה בריא." (לפי תרגומו של פרנקל.) כמו כן היא מבקשת ממנו לקנות עבורה פריטים אחדים, ובהם כוחל אצפהאני; תותיה (תותיא), הן הודית והן מרזיב'י; ורעלה בצבע תכלת השמים (מעיג'ר כחלי) עם שוליים בכחול כהה (טרז זרקאא'). (חלק מן המידע מבוסס על גיל.)

מכתב מאת יוסף יג'ו, השוהה במאזרה, אל בניו פרחיה ומשה, הנמצאים בפוסטאט או באלכסנדריה. כתוב בערבית-יהודית ובעברית. תיארוך: סתיו או קיץ 1156. תוכן המכתב: א. תלונה על הגעגועים העזים אל הנמענים, אשר "ממיתים" את הוריהם, הסובלים בנוסף לכך ממחסור ומחלות מסוגים שונים (שורות 1–9). ב. הכותב קיווה כי פרחיה ישוב במהרה כאיש נשוי, שכן רצה ליטול חלק בחינוכה של אחייניתו, שעתידה להיות גם כלתו (שורות 9–17). ג. ה"מורה" (המעלם) סירב לכתוב את המכתב הזה (שורות 17–26). ד. הכותב הודה לאל על כך שבנו משה ניצל מידי שודדי הים, ולא היה אכפת לו מאובדן הסחורה (שורות 26–37). ה. על הבנים היה ליידע את אביהם איזו סחורה ובאיזה ערך שלחו עם חג'אג'; ראו גם III, 44. אותו אדם שלח תשעים רֻבּאעיים רק שנה לאחר הגעתו, ועוד תשעים זמן מה מאוחר יותר (שורות 37–49). ו. דברי תוכחה ועידוד לקבל את ההפסדים בהכנעה לרצון האל (שורה 50 ובשוליים). ז. החשיבות הדתית של נישואין לבת דודה (verso, שורות 1–10). ח. תקווה לראות שוב את בניו, חרף הקשיים הנוכחיים (verso, שורות 10–15). ט. בקשה שראש היהודים במצרים יכתוב מכתבים אל המפקדים המוסלמים במאזרה ובמסינה, וכן אל נכבדי היהודים בסיציליה, על מנת להסדיר את מסעה של משפחת יג'ו אל מצרים (verso, שורות 15–27). י. דרישות שלום (verso, שורות 28–36). יא. כתובת בת שש-עשרה שורות.

העתק של איגרת ארוכה ששלח חנניה בן יוסף הכהן, אב בית דין. תיארוך: בערך 1020 לספירה, לפי גיל. מיועדת ככל הנראה לקהילת פוסטאט. מזכירה את טבריה וחרם שהוכרז על הר הזיתים. הכותב מתנצל על העיכוב במענה לאיגרת הקודמת, שכן בעת שקיבל אותה סבל מהתקף חמור של מחלתו. גיל מסכם את תוכן האיגרת כך: בתחילת המאה האחת-עשרה, איגרות הגניזה חושפות באופן ברור שטבריה אינה עוד מושב הישיבה. אב בית הדין של הישיבה, חנניה הכהן בן יוסף, מזכיר באיגרתו את חילוקי הדעות החמורים בתוך קהילת טבריה ואת התערבות הישיבה. נראה שאחיו של חנניה שימש כדיין בטבריה, וכשמת, ביקשו אנשי טבריה מן הישיבה שתשלח להם אדם שיירש את מקומו. אכן נשלח מישהו, לאחר שקבוצה של נכבדי טבריה הבטיחו שינהגו בו כראוי, אך אותו אדם ניסה כנראה להשתחרר מסמכות ירושלים, ואף הרהיב עוז להכריז על עיבור השנה(!), ובעקבות זאת החרימו אותו הגאון והישיבה. אף על פי כן המשיך לנהוג כרצונו ואף ארגן סביבו סיעה של תומכים, ונראה שהם גם נטלו לעצמם את הכנסות השחיטה שיועדו לירושלים. (שני אחים בפוסטאט סייעו לו כפי הנראה.) מסתמן אפוא שהתחוללה בטבריה מעין מרידה שביקשה להשיב את הסדר הישן על כנו. על הביוגרפיה של חנניה הכהן אב בית דין, ראו גיל, ארץ ישראל, סעיף 854. וראו גם איגרת שנשלחה אליו מסיציליה, וכן מסמך שנערך בבית דינו, מתוארך לשנת 1007 לספירה.

recto: מכתב מאת שמחה הכהן באלכסנדריה אל אבו אלפרג' (אליהו הדיין) בפוסטאט, מתחילת המאה ה-13. בערבית-יהודית. נפתח בציטוט מספר משלי כ"ב:א'. עיקר המכתב עוסק בעסקאות מסחריות, בהן עסקאות ב"טרוּח" (רעלות?). הכותב מזכיר אדם מסוים מארץ ישראל או סוריה (אלשח'ץ אלשאמי מערפת [...]); אומר שהוא ממעט "לצאת ולבוא [מפוסטאט?]" ומסתמך רק על אדם אחד שיבצע עבורו את הרכישות. בשוליים הוא מתאר במילים קודרות את המצב הכלכלי ב"אלבלד" (כנראה אלכסנדריה): אי אפשר לרכוש בגד מסוים או סוג מסוים של פשתן ("חתי אלמקאטע אלקטן... אנקטעת מן אלבלד"); "אין איש נכנס מן הריף עם דבר [למכירה]"; המצב כאן "הוא כפי ששמעת, אינו צריך פירוש, ה' ייטיב אותו"; "מעטים האנשים שיש להם קמח"; "ה' יבטל את רוע הגזירה ברחמיו למען שמו". לאחר מכן הוא חוזר לענייני העסקים: "אם תרצה את שאר הסכום, הוא יגיע אליך. אולם אבו טאהר אמר שהטרוּח האלה מצויים בפוסטאט אף יותר מאשר כאן ב'בלד', וכי הם... קהיר". הוא מזכיר רווח של 15 דירהם, ואדם בשם מנצור (עבד נוסף של הנמען). גם אברהים ויוסף שולחים דרישת שלום. כמו כן מוזכרים אבו אלטאהר, מנצור, עסקאות שונות, מלח ואולי בגדים. verso: חשבון (רשימת תרומות?) בערבית-יהודית ובספרות יווניות/קופטיות שכותרתו "שבת ויהי מקץ", ובו שמות כגון אברהם אלמע'רבי, יוסף כמאן (?), מנצור אלזיאת, ומכארם.

מכתב מאישה אל ראש היהודים בפוסטאט. תיארוך: ראשית המאה השתים־עשרה (ראו הסבר להלן). הכותבת מבקשת מהנמען לשלוח לה כסף עבור שתי אחיות יתומות שעל טיפולן פיקחה בעל כורחה. הבנות היו בנות עשר ושלוש־עשרה, ולא היו להן קרובי משפחה שיטפלו בהן ולא דבר להתקיים ממנו. הוקצבו להן שני דינרים מקופת הצדקה של הקהילה, אך משום מה (המכתב קרוע כאן וחלקים חסרים) הכסף לא נשלח בפועל; בלעדיו נותר להן רק "כדי פת לחם". אלמנה חשוכת ילדים שהתגוררה בסמוך התנדבה ללמד אותן רקמה, והכותבת עצמה הייתה מוכנה להתעניין בשלומן מדי פעם. אולם היא סירבה לקבל אותן אל תוך ביתה, אף שהבנות עצמן ביקשו זאת ממנה: "הן אומרות לי כל הזמן: 'אנחנו רוצות לבוא אלייך כדי שתטפלי בנו.'" תחת זאת ביקשה מראש היהודים לספק את שני הדינרים שהובטחו לבנות, ובנוסף לכך כספים לשכירת דיור עבורן ולהעסקת מלמד דתי שיוכל "ללמד אותן תפילה, כדי שלא יגדלו כבהמות, בלי לדעת שמע ישראל". באשר לתיארוך: לפי גויטיין ניתן לקבוע את זמן המסמך בקירוב לפי אזכורו של החבר אבן אלכאמוח'י, חבר הישיבה הנושא שם משפחה הנגזר ממקצוע הכאמוח'י — מכין כבשים בחומץ. ידועים שני אנשים כאלה: אחד שחי בימי הנגיד מבורך סביב שנת 1095, והאחר בימי כהונתו של הנגיד שמואל בן חנניה סביב שנת 1145. כתב היד של המכתב מתאים לשני התאריכים, ואולי מעט יותר לתאריך המאוחר.

שטר שותפות מתוארך לשנת אֵתתקנ"א למניין השטרות (1239), ממקור פוסטאט. האחים אבו אלפצ'ל ואבו אלרצ'א יוסף בן ברכות, הבעלים של בית חרושת לסוכר, מצרפים אליהם כמשקיעים את יוסף בן פרחיה ואת פרחיה בן נסים (אולי בן יִג'וּ, נינו של אברהם בן יִג'וּ, הסוחר בהודו), המשקיעים 400 ו-200 דינרים בהתאמה. ישנה התייחסות ל"מסמכים בערבית" המתעדים את מידותיו ומיקומו של בית החרושת, ואת העובדה שהאחים ירשו חלק מבית החרושת ורכשו את היתרה מאביהם. המשקיעים מתירים לאחים לעסוק בהשקעות נוספות מחוץ למסגרת השותפות באמצעות כספי השותפות. משיכות מהון השותפות נרשמות כהעברה של חלק מהבעלות מן האחים אל המשקיעים, וכל שכר דירה על חלק זה נופל בחלקם של המשקיעים. המשקיעים מחויבים להשיב את הבעלות החלקית בבית החרושת לכשייפרעו הכספים. המסמכים בערבית מתעדים את מכירת בית החרושת (וככל הנראה את העברת החלקים) כרכישה "קבועה". האחים נותרים שותפים פעילים בשותפות שאורכה חמש שנים. רווחי השותפות מחולקים בחלקים שווים, על אף שההשקעות אינן שוות. האחים יזקפו את הוצאותיהם על ידי ניכוי 2 דינרים מתוך רווחי השותפות עבור כל גוש סוכר יצוק. לפי גויטיין, מסמך אחר מתאר את מכירתו של בית החרושת הנדון במסמך זה בסופו של דבר. (המידע מבוסס על ליברמן, "תרבות של שותפות", עמ' 23–25.) בצד האחורי מופיעה שאלה משפטית בכתב ערבי.

מכתב מאבו סהל לוי (נפטר 1211), כנראה מפוסטאט, לבנו משה בן לוי הלוי (נפטר 1212), כנראה בקליוב. כתוב בערבית-יהודית. דהוי. זיהוי השולח והנמען נסמך על כתב היד, השמות והתוכן האופייני להתכתבות זו. המכתב מדווח כי שתי השֻקות הגיעו, ומזכיר עניין הקשור בשני דרהמים. אישה — כנראה אשתו של משה (בנת עמך, אף שייתכן גם "בית עמך", כלומר אשת דודו מצד אביו) — אמרה לאבו סהל למסור לבנו שהוא חייב לשלם להם חמישה דרהמים מזונות בכל פרק זמן קצוב, "ואם לא — אבוא ואגרש אנשים(?)" (אטלק אלנאס, אולי דרך לומר שתדרוש גירושין). אבו סהל מאיץ בבנו לשלם, שכן הדבר מתועד (ככל הנראה בשטר משפטי) שהוא חב סכום זה (פא-אנהא מת'בותה עליך), ובחירתו: או שישלם מרצונו החופשי, או שיֵצא שליחם (וכִּיל) ויגבה את החוב. בהמשך נזכר שמשה ציין כי קנה תפוחים ותרנגולות, אך הוצאות מסוג זה אינן נחשבות (לטובת המזונות) — אלא רק מה שהוא מביא בכסף או בזהב. אבו סהל מספר כי הצליח לדחותם בכך שהבטיח לכתוב לבנו בעניין: "וקלת להם אנא ואלדה אכתב לה בהדא ען אמרכם ולא תחרדו קאלו תפצל אכתב ענא ומא נחרד" (אמרתי להם: אני אביו, אכתוב לו על כך מטעמכם ואל תיבהלו; אמרו: אנא כתוב מטעמנו ולא ניבהל). נזכר עוד כי צאפי לא יבוא, אך אמו של משה נוסעת אליו בשל גודל דאגתה לו. בסוף המכתב דרישות שלום לאנשים שונים, ובהם אל-שיח' אל-יסוד.

מכתב בערבית-יהודית, בכתב יד נאה. נראה כי אותו סופר השתמש שוב במסמכים רבים בכתב ערבי לכתיבת טקסטים ספרותיים/ליטורגיים (ראו הצעות לחיבור). המכתב נועד להישלח מפוסטאט לנמען שהפליג זה מקרוב מאלכסנדריה (כנראה מדובר בטיוטה, או שהמכתב מעולם לא נשלח). הוא נפתח בציטוט מירמיהו י"ז, ז'. ימים אחדים לאחר שהנמען (או הנמענים) הפליגו מאלכסנדריה, הגיע בנו של אלפצ'ל אבן סברה "טובע" (ע'ארק), דבר שהסב צער לכולם (האם ניצל מטביעת ספינה?). השולח מדווח שהנילוס השלים את עלייתו (אלמא קד אופא) ב"5 מתוך 17", ככל הנראה במשמעות של 5 אצבעות פחות מ-17 אמות. (לפי קריסטין צ'אליאן-דאפנר, אמה עד גובה של שתים-עשרה אמות חולקה לעשרים ושמונה אצבעות והייתה שווה לכ-54 ס"מ, ואילו אמה מעל גובה של שתים-עשרה אמות כללה עשרים וארבע אצבעות והייתה שווה לכ-46 ס"מ.) השולח מדווח שהכול במצרים מושלם תחת השליט (אלמסתנצר או וזיר?), שכל יום נכבשים בידיו שטחים חדשים, שטבעו עבורו מטבעות, "ואלדעוה פי מכות" (ביטוי קשה להבנה — האם הכוונה לכך שהדעוה הפאטמית "שוכנת במקומה"?), ושכוחותיו הגיעו עד MSYD אלרדיני (אולי מנית אלרדיני שבמחוז שרקיה בדלתא של הנילוס?). לחלופין, ייתכן שMSYD הוא איות עממי או איות מכוון משובש של מסג'ד; אלמקריזי וכרוניקנים נוספים מזכירים מסג'ד אלרדיני באתר שלימים הפך למצודת קהיר.

רקטו: מכתב ממשה בן לוי הלוי, ככל הנראה מקלּיוּב, אל אביו אבו סהל לוי בפוסטאט. הכותב מבקש מהנמען למכור את המעילים (אלשֻקַק) ובתמורתם לרכוש עבורו את הפריטים שפירט במכתבו הקודם. הוא מבקש מאחיו אבו אלחסן (ידותון) לשלוח אליו איזשהו מסמך (כתאב אלמזאיד?) שבעליו ביקש. הוא מבקש מהנמען לדאוג שהמספריים השייכים לפֻרַיג' יתוקנו ללא דיחוי וישלחו אליו, ומבטיח לשלם את מחיר התיקון יהיה אשר יהיה. הוא מודיע לנמען כי דודו מצד אביו, טאהר, שהה עמו בשבת. הוא שולח דרישת שלום לדודיו האחרים מצד אביו, עִמרן ובַיאן, וכן דרישת שלום לבו אליֻסר. ורסו: מכתב מאבו סהל לוי אל בנו משה, ובו רשימה מפורטת של עסקאות שביצע עבור הנמען. בין היתר השיג עבור בנו שלושה דרהמים של מסטיק (עִלכּ), ליטרה של כספית (זַיבַּק), ליטרה של ברבריס וחצי ליטרה של צריף (שַבּ). הוא זקוק לכלי (כּוּז) שבו שלח את הכספית, שיוחזר אליו ללא דיחוי, משום שנתן עליו ערבון. הנמען עדיין חייב דרהם אחד לטאהר, וכן 1 3/4 דרהם לבקאא הכהן. בשוליים מופיעה בקשה שלא להפסיק את ההוצאות הניתנות לאחייניתו או לקרובת משפחתו של הנמען. כמו כן מוזכר צאפי, הגֻ'לאם (העבד-נער) ששימש לעתים כשליח להעברת מכתבים וסחורות בין בני המשפחה בקלּיוּב ובפוסטאט (ומכאן שלא היה צורך לציין כתובות). (חלק מהמידע מבוסס על כרטיס המפתח של גויטיין.)

קטע משטר עברי שבו מעידים עדים כי עזרא בן שמואל בן עזרא, נציג הסוחרים (וכיל התג'אר), בא אליהם להתלונן על אחותו מבארכּה. הוא ביקש מן העדים שילכו וישכנעו אותה לחזור בה מתביעתה לחלק בירושת אביהם. בתקווה להסדר טוב יותר, הביאה את עניינה בפני הקאדי הראשי האסמאעילי בקהיר. ראשי הקהילה הרבנית בפוסטאט ניסו להסדיר את עניין האחות מבעוד מועד בכך שהציעו לה את אותו חלק הירושה שהייתה זוכה בו בבית דין אסלאמי. המסמך נפתח באמצע דברי התוכחה של הזקנים אל הנערה (מבארכּה), שלא תפנה לבית דין אסלאמי לצורך השגת זכויותיה. בינתיים לקחו אנשי המשטרה הצבאית של הפאטמים (אלרג'אלה) את אחיה של מבארכּה אל הקאדי כדי שיאלצוהו למסור לה את חלקה, "והיא לעגה לו" — או אולי שמחה לאידו על תבוסתו (הניסוח אינו ברור). "והיא, מצדה, עומדת בדעתה ובחוצפתה תובעת את ירושת אביה מאחיה בערכאות של גויים", ממשיך הטקסט. "ויש לה כחמישה אנשים התומכים בה, ואין הם יראי שמים. את הידוע לנו בעניין כתבנו בעדותנו כדי להביאו [את האח] אל המג'לס של אדוננו ראש הישיבה, יקיים צורו, לעשות את מה שיקרבהו אל צורו." בהתאם לכך הורו להעביר את אחיה של מבארכּה לבית דינו של יאשיהו בן אהרן הגאון. על המסמך נותרו חמש חתימות, מתוכן ארבע של אנשים הידועים ממסמכים אחרים כמעורבים גם בענייני קהילת הקראים וגם בענייני הרבנים.

מכתב מארח בן נתן (המכונה גם מסאפר בן והב), באלכסנדריה, אל הנגיד מבורך, בפוסטאט. השולח והנמען אינם מוזכרים בשמותיהם במכתב עצמו, אך פרנקל זיהה אותם על סמך כתב היד והתוכן. תיארוך: לקראת סוף תקופת כהונתו של מבורך כנגיד (1094–1111; פרנקל). מכתב ארוך זה, שנכתב בין השורות של טקסט בערבית בצד הפנים, מזכיר סכסוכים בקהילה היהודית, ובמיוחד סכסוך מתמשך עם הקהילה המגרבית בנוגע לתשלום מס הגולגולת (ג'זיה). משפחת בני נחום מעורבת בעניין (משפחה ידועה מאלכסנדריה). המכתב מבטא גם את חוסר שביעות הרצון של הקהילה מן המֻקדם שלה. ארח משמש במכתב בתפקיד ה"נאא'ב" (סגן או מיופה כוח) של הנגיד באלכסנדריה. (פרשנות חלופית למילה "ניאבה" בשורה 31 תהיה ש"הם [אויביו של ארח] החריבו את הקהילה בשם ייצוגך"). בנספח (פוסטסקריפט) מדווח ארח לנגיד כיצד טיפל במקרה של אלמנה שנוצלה. אגב כך מתלונן ארח על המחלה הקשה שחלה בה במהלך מסעו (שורות 14–15), אולי כדי לחזק את הצגתו העצמית כמי שדואג לקהילה למרות המחיר האישי הכבד שהוא משלם על כך. חלק מן המידע מבוסס על פרנקל. יש לציין שמכתב זה נכתב על גיליון נייר ענק שהכיל במקור מסמך מדינה בערבית, ובהמשך נעשה בו שימוש חוזר לצורך העתקה של "כתאב אלשרוט" של רב שמואל בן חפני בצד האחורי, ולבסוף נקרע ונעשה בו שימוש חוזר לכתיבת מכתב זה ומסמכים נוספים.

מכתב מעסקלון לבלביס בנוגע לפדיון שבויה. לפי תיאורו של גויטיין מתיקי "אנשי הים התיכון" שלא פורסמו: נער הוצע כעירבון כנגד הלוואה בריבית שנדרשה לצורך פדיון נערה שנשבתה ומוחזקת בידי צלבני בשכם. המכתב נכתב ככל הנראה בתקופה שבה עסקלון שבארץ ישראל הייתה תחת שלטון הצלבנים (1153–1187), ופרנקי משכם יכול היה לבקר בה בחופשיות. שלוש נקודות בולטות בסיפור זה: 1. דמי הפדיון עבור אדם בוגר עמדו על 33 ושליש דינרים, כידוע היטב מן הספרות ומתועד בשפע במסמכי הגניזה. אולם עבור הנערה היהודייה הזו נדרשו הרבה למעלה מ-60 דינרים, שכן 60 דינרים נותרו כחוב, כפי שמדווח במכתבנו. אפשר שהיא הייתה יפה במיוחד, ומשום כך קיווה אחיה להשיג את דמי הפדיון במצרים — דהיינו שאיש צעיר ייקח אותה לאישה וישלם את דמי הפדיון כמוהר. אפשרויות מסוג זה מוזכרות בגניזה. 2. נתינת ילד כעירבון לחוב מתועדת בעסקלון כבר מן התקופה הרומית. מקרה דומה, המתייחס לביזנטיון, מדווח באחד ממכתבי הגניזה. אך אין לחשוב שזה היה מנהג זר ולא-מוסלמי. אישה הפונה לקהל פוסטאט מזכירה כעניין שבשגרה את העובדה שילדיה ניתנו כמשכון לחוב. 3. אנו רואים שיהודים שכתבו ערבית חיו בעסקלון בשלום תחת שלטון הפרנקים. ודאי היה שם מספר ניכר שלהם, שכן אלמלא כן לא היה הכותב מדגיש את חוסר נדיבותם, אלא את מיעוטם וחוסר יכולתם לסייע.

טיוטה של מכתב מבית הדין הרבני בפוסטאט אל מצ'מון בן חסן בנוגע לעיזבונו של חלפון הלוי בן שמריה (אבן ג'מיהר), שספינתו טבעה בקרבת עדן. המכתב נכתב בפוסטאט בשנת 1146. בית הדין הרבני בפוסטאט מדווח כי שמע לראשונה על טביעת הספינה מפי עדים נוכרים, אך נמנע מלפעול עד שהידיעה אוששה על ידי מצ'מון עצמו, וזמן קצר לאחר מכן הגיעו גם שלושה עדים יהודים אמינים שדיווחו על האירוע. צוללנים הצליחו לחלץ חלק מן הסחורות מהאונייה הטבועה. חלק מהסחורות הללו נתפסו בידי השלטון (הסולטאן), אך חלק אחר הופקד אצל מצ'מון בן חסן. ככל הנראה היה ערכן של הסחורות גבוה מאוד. בית הדין בפוסטאט ביקש למצוא מי שישמש כסוכן (אפוטרופוס) על נכסיו של הנפטר. תפקידו של הסוכן היה להוביל את הסחורות ולקבלן לרשותו, וכן ליישב כל ערעור או תביעה מצד אנשים אחרים שעשויים היו לקיים עסקים עם הנפטר. הם מצאו מועמד מתאים באברהם בן יוסף (אבן בקאל), והציעו לו את הסכום הנכבד של שמונים דינר תמורת קבלת התפקיד. אולם אבן בקאל סירב, ומשא ומתן נוסף לא יכול היה להתקיים שכן הוא כבר היה בעיצומה של היציאה לדרך. ידוע לנו ממקור אחר שהוא הגיע לעדן בשנת 1146. בית הדין בפוסטאט מודיע למצ'מון שהוא מסכים לכך אם הצליח למצוא אדם אחר שישמש כנאמן, ואף מסמיך אותו להגיע להסדר עם אבן בקאל עצמו אם הלה יסכים לכך.

חלק ממכתב מסיוון 1508 לשטרות (1197 לספירה), שנכתב על ידי איש עסקים ותלמיד חכמים מרקה (כלנה) שעל נהר הפרת, בתשובה למכתב הנמען שהתקבל מוקדם יותר באותו חודש. הכותב מקונן על העדר חיי הרוח ברקה, ומחליט לשוב לפוסטאט מיד לכשעסקיו ברקה יניבו רווח מספיק. שאלות הלכתיות הופנו תחילה אל יוסף, ולאחר מכן אל שמואל ואברהם בחלב, ושמואל הגיע לרקה עם פירוש למסכת ברכות. נדונים גם עניינים עסקיים שונים, הקשורים לעלי, וכן לאבו אל-זהד בדמשק, וכן לנמען עצמו. הכותב שולח דרישת שלום לכמה אנשים בקהילה היהודית בפוסטאט, ובהם משה "מורה הצדק" (כנראה רבי משה בן מימון, הרמב"ם), ו"היקר לו" (אולי בנו), חלפון, עלי וחתנו, ומישאל, היקרים לו ולאחיינו, כל הלומדים אצל יוסף, ומנחם. מזכיר את כיסופיו לשוב לפוסטאט, אך בשל עיסוקיו אינו יכול לעשות זאת. הוא ציפה לקבל כמה ספרים מחלב וממקומות אחרים, אך רק אחד מהם הגיע לידיו. הכותב עוסק גם בסחר בבדים ובבגדים, ומקיים קשרים עם אנשים בחלב ובדמשק. (המידע מבוסס על גיל, ממלכת ישמעאל, כרך ב, מס' 90.) יש לציין שמלבד המכתב עצמו, נוספו 18 שורות של רישומים שאינם קשורים לעניין בשולי הדף ולרוחב טקסט המכתב. בצד האחורי: רישומים מגוונים בכתב ערבי וחלקם בערבית-יהודית, ובהם חשבונות, ביטויים מתוך עצומה או מכתב, ואולי גם טקסט רפואי.

מכתב בקשה מעניין מאת יוסף, הכהן השומרוני, אשר השתייך ככל הנראה לקהילה השומרונית בפוסטאט. המכתב נערך, תורגם ונותח על ידי א' קאולי. בפתח המכתב מופיעה הקדמה ארוכה המונה שמות רבים של האל, המסודרים לפי סדר אלפביתי, בארמית שומרונית. להלן תרגומו של קאולי לתוכן המסר העיקרי: "ה' ישלם [לכם טובה] וחסד ואמת על הדברים שדיברתם בשבת אל הזקן הנכבד, ה' ישמרהו. ועתה, אחיי, אילו הדבר שדיברתם בפניו היה נאמר לאבן או לצור — שאינם יכולים להשיב או לדבר דבר — הוא היה מתבייש ונכלם בפניכם, אך עד עתה לא הושיט לי כל סיוע, ולא יעשה כן. אני יודע שהשומרונים הם חסרי תבונה, ואינם דואגים אלא לדברים הנראים לעין (?), ושלא עשו את הטוב בעיני האל, ולא יעשו. שכן הם מבקשים רק מוניטין בעולם החולף הזה, ואילו היו מתענגים על מה שמתקיים, היו גומלים חסד עם העניים, המעונים והנזקקים, הגרים והכוהנים, כמוני. ועתה, אחיי, לא ביקשתי ממנו לא זהב ולא כסף. אני נגר. אני מסוגל לייצר ארגזים, מיטות, דלתות וקורות. ביקשתי ממנו שידבר עבורי עם ראש הנגרים, כדי שיקח אותי איתו לעבודה מדי יום בשכר שיספיק לי ולמשפחתי להתפרנס ממנו. הוא לא עשה זאת — לא מיראת ה', לא בשל דבריכם ולא למעני. ועתה ראוי שנפנה את פנינו אל ה' אלוהינו, מעיין הטוב שאינו נסתם, באר הרחמים..." חלק מזוג מסמכים.

מכתב משפחתי בערבית-יהודית. הכותב או הכותבת, ככל הנראה מדמשק, פונה לאחיו השוהה כפי הנראה בפוסטאט. הנמען מקבל נזיפות חריפות ביותר ונקרא לשוב לביתו, כדי שלא ינטוש את אמו ולא יותיר את ילדיו יתומים. בין שלל התוכחות נמתחת ביקורת על כך שהיה עליו לשלוח מכתב מעזה, אך "מה שהיה היה" (מצא מא מצא... פאת אלדי פאת...). הכותב מתאר שבמצב זה היה ראוי לו לסדר את ענייניו, ושאנשים נשברים על מקומם ואינם נוטשים את ילדיהם ונשותיהם על אלוהים. הוא תוהה: "מי מנע ממך שלא תשלח מכתב מעזה? ועתה מה שהיה היה — אדוני, אנא קום ובוא, שכן לא נותר עליך עוד לחץ של נושים, שהרי כל החוב שולם ולא נותרה עליך תביעה כלל". הוא מוסיף ומדבר על ההוצאות, על דמשק, ועל ידיעות מ"מצר" (פוסטאט), ומציע: "אם תסייע — אני וגברתי (אמי?) נקנה בית ונתיישב, ולא יישאר עליך הפרש". הוא מוכיח את הנמען על האכזבה שגרם, וחוזר ומפציר: "מה שהיה היה, ואם הצליח לך משהו במצר — קח אותו ובוא, ואל תשאיר את ילדיך יתומים ובלי אב. בחיי האל, מה עוללת לך ולנו, ולוּ לא היו שמחים לאידך — די היה בכך". הוא ממשיך: "אחי, אילו הכניסו לילד בכל יום משהו בכמה דרהמים, היה זה במקום... לא נותר לך... ילדיך מלבדי, והאל יודע כיצד..." בהמשך נשבע בשבועות חמורות ומבקש: "בחיי האל, אל תרחץ אותו אלא בדמשק...".

מסמך משפטי. רישום של שטר שחרור (אבראא). נכתב בכתב ידו של חלפון בן מנשה. מקום: פוסטאט. מתוארך: אדר א' שנת 1426 למניין השטרות. זהו אחד משני העתקים של שטר שחרור הדדי, חתום ומבוצע, בין השותפים אבו אלכרם נדיב בן סעדיה הלוי ואבו אלסרור פרחיה בן בנימין, על שותפותם במסחר למרחקים. שני השותפים נסעו לתימן וסחרו באריגים ובסחורות מוגמרות. השותפים משתמשים בכמה מונחים כדי לתאר את מערכת היחסים השותפותית המורכבת ביניהם: ח'ולטה, שירכה ומצ'ארבה (קומנדה). היו גם משקיעים חיצוניים בשותפות, מה שמרמז שנדיב ופרחיה היו שותפים פעילים משותפים שהעסיקו את ההון החיצוני הזה (וככאלה, יתר השותפים אינם מוזכרים בשטר השחרור). פרטי מערכת היחסים ביניהם נקבעו בהסכם מפורט (כלמנא) שייתכן שהיה בעל פה או בכתב [הערה: המסמך עצמו אומר למעשה "כל מנא" — "כל אחד מאיתנו" — וזו אינה התייחסות להסכם מפורט קודם]; מסמך זה מייצג אך ורק את סיום הקשר המשותף ביניהם. כל צד היה חייב להסדיר את חשבונותיו עם משקיעיו החיצוניים באופן עצמאי, בניגוד למודל התאגידי הנראה במקומות אחרים. (חלק מן המידע מבוסס על ליברמן.) בצד האחורי מופיעה הערת תיוק בכתב ערבי המציינת כי זהו שטר שחרור (אבראא) שנעשה על ידי אלשיח' אבו אלסרור פרח בן בניאם (الشيخ ابو السرور قرح بن بنيام ابرا).

מכתב מאת רב שלמה בן יהודה, גאון ישיבת ירושלים (כיהן 1025–1051), אל רבי אפרים בן שמריה. התיארוך, לפי גיל: סוף 1025 עד 1026. המכתב כתוב בעברית גבוהה בסגנון סג'ע (פרוזה מחורזת), כדרכו של רב שלמה בן יהודה כאשר הוא כותב בתוקף תפקידו הרשמי. המכתב מתייחס להאשמות שהפנו יהודי פוסטאט נגד רבי אפרים בן שמריה, אשר איימו להלשין על רב שלמה בן יהודה לשלטונות בטענה שמינה מנהיג בלתי ראוי בפוסטאט (קרי, אפרים), וטענו כי הגאון שולח אליו מכתבים (של מינוי או של תמיכה?) רק בשל המתנות והתרומות הכספיות שאפרים שולח לירושלים. המכתב מזכיר צו ממשלתי (נשתון, במונח המקראי מספר עזרא) "שנכתב לקהילות לעשות שלום", דבר המרמז כי המחלוקת הפנימית כבר הביאה את אחד הצדדים לפנות לח'ליף ולקבל בתגובה רסקריפט. חלק מבני הקהילה היהודית בפוסטאט מבקשים להעביר את אפרים מתפקידו ולמנות תחתיו את שמואל בן אבטליון. רב שלמה בן יהודה מורה לאפרים לרסן עצמו, כדי שלא ייתן למתנגדיו עילה להתנגד למעשיו. בשולי המכתב מופיעה הוספה בערבית-יהודית בסגנון מעשי יותר, ובה הוא מבקש מאפרים להרגיע את חסן אבן אלטייב (יפת בן טוב) שהשמועות על הדחתו אינן נכונות, ושהגאון עודנו מחזיק בו בהערכה. דרך אגב מזכיר המכתב כי הצבא הפאטמי חונה מול אויב "מן המזרח", ככל הנראה הג'ראחים.

בצד הפנים ובחלקו התחתון של הצד האחורי: מסמך משפטי בכתב ידו של יוסף בן שמואל בן סעדיה. המקום: פוסטאט. המסמך נערך תחת סמכותו של הגאון שר שלום הלוי. תיארוך: לא מאוחר משנת 1193 לסה"נ (המסמך המשפטי קדם לטיוצת האיגרת, שכן טיוטת האיגרת דחוקה בשוליים שנותרו). סת אלחֻסְן בת אבו אלמכארם אלתאג'ר הכהן, הידוע בשם אבן קסאסה, אלמנתו של צאעד בן אבו מנצור, מצהירה בפני בית הדין כי הגיעה קודם לכן להסדר עם אחותה למחצה (מצד האב) סת ח'פר, אשתו של יהודה אלצאיג' אלמע'רבי, בנוגע לירושת אחיהן (מצד האב) אבו עלי הכהן הרופא אלמופק. כמה שורות חסרות כאן, אך נראה שההסדר היה על סך 3.25 דינרים, וסת אלחסן מאשרת קבלת הכסף מסת ח'פר. כמו כן קיבלה סכום בלתי מצוין מסת אלמעאלי, אלמנתו של האח המנוח אבו עלי. היא משחררת את סת ח'פר ואת סת אלמעאלי מכל תביעה נוספת. בצד האחורי שתי טיוטות נוספות של מסמכים משפטיים בכתב ידו של יוסף בן שמואל בן סעדיה; אלו פגומות וקשות לקריאה. הראשונה עוסקת באישה בשם סת אלסאדה ומזכירה "70 דרהם בכל שבוע". השנייה עוסקת ברופא (אלטביב אלסדיד) אבו אלפרג' בן משה אבן אלח'ראז ואולי בייפוי כוח. המסמכים מורכבים מארבעה קטעים גדולים, כאשר חלקם מצטרפים זה לזה; תחילת המסמך נמצאת בקטע אחד וממשיכה בקטע אחר; הכתב משתקף (במראה).

מכתב ממח'לוף בן עוץ' הדיין, כנראה ממקום כלשהו באפריקיה (אפריקיא), אל אחיו צדקה בן עוץ' הדיין בפוסטאט. כתוב בערבית-יהודית, עם כמה כתיבים מעניינים ועם קריאת ההתפעלות הנדירה ואללהי (והאללה) — לכל הפחות נדירה במסמכי הגניזה. תיארוך משוער: המאות ה-11 או ה-12. המכתב כולל גם ברכות שלום ומסרים מכמה בני משפחה נוספים. הנושאים הנזכרים במכתב: הארון בן [...]; התכתבות קודמת והתקווה שכל אנייה תישא עמה מכתב מהנמען; השגשוג ששב לארץ, ואולי שסוחרי המשי אינם מצליחים לעמוד בקצב העבודה; כי על הנמען לפעול במהירות (בקשר לעניין עסקי כלשהו); כי אבן זקטון בישר להם בשורות טובות (גם כן בעניין עסקי כלשהו), ובכך שימח את מח'לוף ואת אחותם. ייתכן שאחות זו היא סת אלעשיר, המופיעה בשורה הבאה כמברכת את צדקה בדברים: "לא היית מכיר אותי אילו ראית אותי..." (השוו ביטוי דומה בהקשר דומה במסמך אחר). במקום שבו הטקסט ממשיך בצד האחורי, המכתב מזכיר את "מה שאנו סובלים", את "הילדים", ודודה מצד האב של איש מסוים שאיננה נכנסת אלי לאש (האם "לאש" הוא שם מקום? מילה דיאלקטלית?). יחיא שולח דרישת שלום. מח'לוף שולח את ברכותיו. בן דודו של הנמען (אבן עם) חסן שולח את ברכותיו. המכתב מסתיים בתלונה שיהודים אחרים שולחים מכתבים ואילו הנמען אינו שולח דבר.

מכתב ממנצור(?) בן [...], ככל הנראה לקרוב משפחה צעיר יותר בשם יוסף (וינהי אן הממלוך משתאק אלי כ'דמה ולדה יוסף). כתוב בכתב ערבי. נראה ככתב יד של דיואן (chancery hand), והמסמך נפתח בביטויי חסות, אך אין זה כתב בקשה (פטיציה). השולח דאג לאינטרסים של הנמען (והממלוך חאמל הם המולא מן ג'הה...) בעניינו של אבו אלפצ'ל פח'ר אלדין, שייתכן שהגיע לפוסטאט מן הפיום. הנמען מתבקש למהר לבוא, שכן ייתכן שעוד יספיק לתפוס אותו אם יחיש את בואו. הקטע הבא עוסק בג'לאל אלמלכ, שכנראה מנסה להשתלט על האחוזה (פיף) של יוסף בתפקידו כחאשר (גובה מסים), והוא (או מישהו אחר) מפיץ עליו שמועות רעות (...ג'לאל אלמלכ עמל פי חשארתכ לה ויקבח עליכ...). בשוליים מצוין בואו של עז אלדין בן אלזנדי(?), והנמען מתבקש לבוא בלוויתו. הצד האחורי מוקדש כמעט כולו לדרישות שלום: אבו אלחסן דורש בשלום הנמען, וכן נמסרות דרישות שלום לאבו אלפצ'ל, לדוד מצד האב, ולאישה וילדיה. גם הבה שולח את דרישת שלומו. הנמען מתבקש להשיב במהירות, לשלוח דין וחשבון על המסים שגבה (? והמדעי אכתב ען אלד'י חשרתה), ולא לשעות לדברי הבורים (ולא תסמע כלאם אלג'האל). שוב הוא נדחק לפעול במהירות כדי שיוכלו "להרוג שתי ציפורים במכה אחת" (ונעמל שע'לין פי שע'ל) ולנסות להיפגש עם פח'ר אלדין.

מכתב בערבית-יהודית. מתוארך לסביבות המאה ה-13. נשלח על ידי כותב לא מזוהה מדמירה אל נכבד יהודי בפוסטאט (אולי אף הנגיד עצמו). שני קטעים; ההתחלה חסרה. המכתב מתייחס לקבוצת אנשים היוצאים לדרך ועולים לעיר ("יסירו ויטלעו קאצ[דין"); מצוין שהם השיגו צו מלכותי (רסקריפט) הנוגע לצאחב אלסיארה (ייתכן שמדובר בראש שיירה מסוימת, אך השוו למשרה הממשלתית של מתולי אלסיארה המוזכרת במקום אחר); הצו אישר את זכויותיהם להמשיך כמנהגם הקודם ("מקר בידיהם באן יגרו עלי מא קד גרת בה עאדתהם ולא יגדד עליהם מא לם יעהדוה"); וכן לחזק את ידו של שולח המכתב ("ואעזאז אלעבד אלממלוך ואלשד עלי ידה"). כאשר הנאט'ר אבו אלמנא הגיע לדמירה, פנו אליו השולח והקבוצה/הקהילה והגישו תלונה נגד אדם בשם אבראהים, באומרם: "אין בזה טוב ואין בזה כבוד, שיהודי יתנגד לכיבודו של אדוננו הריס הנכבד" ("וקאל לא כיר לה ולא כראמה [פי] אן יעארץ יהודי אכראם למולי אלריס אלגליל"). הנאט'ר שלח שני שוטרים ואבראהים הושפל. המשפט הבא אינו ברור לחלוטין, אך נראה שהשולח מצדיק את מעשיו ולוקח לעצמו קרדיט על דיווחו על אבראהים לשלטונות. הוא מבקש כעת מהנמען ("אלחצרה אלעאליה") לכתוב אל אבו אלמנא הנאט'ר כדי להודות לו ולמסור את הכרת התודה של השולח ושל הקהילה. צירוף: אלן אלבאום.

רקטו: שער הספר עם ראשי תיבות מעוטרים של "ספר אליהו מזרחי על התורה", שנדפס בידי איציק בן לייב בוכבינדר בפיורדא בשנת 1763. בשער מופיעה רשימת בעלות של שלמה חזן מפוסטאט. ורסו: בכתב ידו של שלמה חזן, לצד שרבוטים שונים וניסיונות קולמוס, רשימה של "המפרשים על הרא"ם (=אליהו מזרחי) ז"ל שיש לי, בס"ד". כמעט כל החיבורים ניתנים לזיהוי (וזמינים באתר hebrewbooks.org). (1) "זרע יצחק" מאת יצחק לומברוזו (נפטר 1752), ז"ל. (2) "מזבח אדמה" מאת רפאל בן שמואל מיוחס (נפטר 1771). (3) "שדה הארץ" מאת אברהם בן שמואל מיוחס (אחיו של מספר 2, נפטר 1767). (4) "בני יאודה ללמוהר"ע", ככל הנראה מאת יהודה עיאש (נפטר 1760). (5) "פרי האדמה" מאת רפאל בן שמואל מיוחס (כמו במספר 2). (6) "לשון ערומים" מאת ברזילי בן ברוך יעבץ (נפטר 1760). (7) "קול יעקב" מאת יעקב שאול (נפטר 1758). (8) "זרע אברהם" מאת אברהם קאטורזה (תלמידו של לומברוזו). (9) "זכות אבות" (שם המחבר אינו מצוין). (10) "תועפות ראם" מאת אליקים בן יצחק גאטינייו, שנדפס באיזמיר בשנת 1762. (11) חיבור כלשהו "בלשונות" (שם המחבר אינו מצוין). (12) "בתי כנסיות", ככל הנראה מאת אברהם בן חיים ידידיה אבן עזרא (נפטר 1760). (13) "אהלי יצחק" מאת יצחק בונאן. ככל הנראה מתחילת המאה ה-19.

דפים 1r–2r: גורלות גיאומנטיים בערבית-יהודית עם שילובי עברית: (1) "אם יבוא איש מחוץ למצרים וייטול את השלטון והדת (? חכם ודין) על היהודים אשר במצרים, או לא". (2) "החובות המגיעים מבּויוּכּ חנם ("הגברת הגדולה") אם טורסום באשא (טורסום באשא) הנמצאת בארמון ההרמון של מוחמד עלי, לג'מילה בת רבקה — האם תפרע אותם בקלות...?" סביר להניח שמדובר באמינה חנם, הפילגש הראשית בתקופה זו ואם תוסון (= תורסון = טורסום?). (3) "החוב המגיע מסמאעה(?) (של) הרמון מוחמד עלי הנמצאת באל-אזבכיה, לג'מילה בת רבקה — האם תפרע אותם בקלות...?" דף 2v הוא העתק של שטר אירוסין (שידוכין) בעברית, שנכתב ביד שונה (אם כי באותה היד שכתבה את ניסיונות הקולמוס שמתחתיו). מקום: פוסטאט/קהיר. בראש המסמך מופיעה המילה contante/קונטאנאי (מזומן?). החתן: יוסף בן יצחק פינטו. הכלה: סניורה בת אברהם. תאריך: ה' באלול ה'תקע"ו = 29 באוגוסט 1816. הגיאומנטיה שבקטע זה נראית כמעט זהה לזו שבקטע אחר (AIU VII.F.32), והדבר מפתיע משום שהקטע ההוא מתוארך לכמעט עשרים שנה קודם לכן (1797/98). ככל הנראה מדובר באותו סופר/חוזה גיאומנטי. עם זאת, רישומי הגיאומנטיה אינם בהכרח בני אותה שנה של שטר האירוסין, אך מאחר שהם מזכירים את מוחמד עלי, אין לתארכם לפני שנת 1805.

מכתב מאת מרדוך בן מוסא באלכסנדריה אל נהראי בן נסים בפוסטאט, בעניין משלוח של חוטי טווייה מפוסטאט לאלכסנדריה. מרדוך מציין כי הוכן עבור נהראי "בקיאר" (טורבן בגודל גדול) באורך 25 אמות, וכן חתיכת בד באורך 20 אמות. עוד הוא מדווח כי עטיה בן שמאע הביא לו מטפחת כחולה ובה כותנה, חוטי [פשתן] ופשתן מותר (שנפרם), אשר אמורים להשתלב עם חוטים ששוגרו אליו קודם לכן — והנמצאים כעת בידי האומן — לשם הפקת בד נוסף, אך מאחר שהחוטים היו מאיכויות שונות, ההלבנה לא עלתה יפה. המכתב חושף את חשיבותה של אלכסנדריה כמרכז לאריגת טקסטיל: במקרה זה, חוטי טווייה וחומרי גלם נוספים (כגון פשתן סרוק — כתאן מנפוש) נשלחו מפוסטאט לאלכסנדריה לעיבוד למוצרים מוגמרים. אורכו של הטורבן של נהראי, 25 אמות, ראוי לציון ומאשר את חשיבותו של פריט כיסוי ראש זה כסמל של מעמד. פרט מעניין נוסף הוא תהליך המיקוח עם האומנים: המחיר עבור עבודה מסוימת נקבע מראש, ובמהלך התקדמות העבודה נעשים ניסיונות להוריד את המחיר בשלבים שונים; דבר זה נמשך גם לאחר השלמת העבודה. התהליכים הקשורים באריגה הנזכרים או הנרמזים במכתב זה הם: א) ע'זל: טווייה ב) חל אלע'זל: פרימת החוטים ג) תצפיה: הלבנה ד) תבייץ': הלבנה (ביחס לפשתן ולבד פשתן) ה) קצר: כיבוס/ניקוי של בד ארוג

מסמך משפטי. שטר שחרור משותפות. מתוארך ז' בשבט ד'תת"ל (ינואר 1079). מקום: פוסטאט. פירוק שותפות בענף שמן הזית. הקטע מכיל שני מסמכים הקשורים לאותו הסכם שותפות, שהוגשו לבית הדין בזה אחר זה במרוצת יומיים בחודש ינואר 1079. המסמך הראשון, שאינו חתום ונראה כעותק מועתק בשורות 1–12, מייצג את סיום השותפות ואת השחרור ההדדי המקביל של שלושת השותפים: ע'אלב בן ח'לפון, משה בן ע'אלב, ומשולם בן פרקאן. ע'אלב משחרר את משה ואת משולם; משה ומשולם משחררים את ע'אלב. העובדה שמשה ומשולם אינם משחררים זה את זה במסמך זה רומזת לאחת משתי אפשרויות: שהמסמך היה עותקו של ע'אלב מתוך שטר שחרור הדדי, ושעותקים נוספים נכתבו עבור משה ועבור משולם; או שע'אלב היה השותף הפעיל ואילו משה ומשולם היו המשקיעים שלו. אם נכונה האפשרות השנייה, הרי שלמשה ולמשולם לא היו התחייבויות הדדיות זה כלפי זה, ולכן לא היה צורך שישחררו זה את זה. הסבר זה עולה בקנה אחד עם תוכן שורות 13–28, המתארות את השותפות שבין ע'אלב למשה. כהסדר פשרה, מתחייב ע'אלב לשלם למשה ולמשולם מדי חודש על מנת לפרוע את היתרה (שבעה דינרים). תפקידו של משולם בשותפות אינו ברור; רק ע'אלב ומשה מוזכרים כשותפים בעסקי שמן הזית. (המידע מבוסס על ליברמן, "תרבות של שותפות", 127)

שטר שידוכין בכתב ידו של חלפון בן מנשה. החתן: טוביה בן תקווה. הכלה: סת אלכל בת פרחיה, בתולה. דודה מצד אביה קיבל בשמה שלוש טבעות זהב משובח, טבעת ענבר ושני "אנבובות" כסף. העדים: אברהם בן שמעיה החבר, יצחק בן שמואל הספרדי, וחלפון בן מנשה. התעודה מתוארכת לכסלו א'תל"א לשטרות, הוא נובמבר 1119 לספירה. זוהי למעשה הדוגמה הקדומה ביותר הידועה לשטר מסוג זה, שכן עיגון אירוסי הזוג במסמך משפטי פורמלי נראה כחידוש של המאה ה-12. הנישואין היהודיים הם תהליך תלת-שלבי: שידוכין, אירוסין (קידושין), ונישואין. האירוסין, שבהם הזוג מוכרז כנשוי אך בני הזוג אינם עוברים לגור יחד, וכן הנישואין עצמם, שבהם האישה עוזבת את בית אביה ועוברת להתגורר עם בעלה, הם שניהם אירועים פורמליים המחייבים מסמך כתוב. לעומת זאת, השידוכין היו הסכם בעל-פה בעל אופי בלתי-פורמלי יותר. אולם במאה ה-12 בפוסטאט שבמצרים, החלה הקהילה היהודית לפרמל את השידוכין באמצעות שטר כתוב, כדי להגן טוב יותר על זכויות הנשים בשותפות. השטרות מורכבים בעיקר מתנאים טרום-נישואיים שיוטלו על הבעל: היכן יגור הזוג (ולמי הזכות לבחור), זכותה של האישה לבקש גירושין, הגבלות שונות על תנועותיו של הבעל וכדומה, ומעידים על כוחן היחסי של נשים יהודיות בהסכמי הנישואין.

recto: מסמך משפטי על קלף, בכתב ידו של מבורך בן נתן. במסמך מותיר אבו סעד משה בן יפת, ראש הפרנסים, לרשות אשתו סת אלפח'ר בת טוביה, שתי בנותיהם ושפחתם, סכום של 25 דינרים ו-5 ארדבים של חיטה למשך תקופת היעדרותו בתימן, וזאת בנוסף לדמי השכירות של בית חדש בקצר אלשמע בפוסטאט (אותו כבר מכר לה, כפי שמאושר במסמך נפרד שברשותה). verso: טיוטה של מסמך משפטי שבו מעידה סת אלפח'ר בת טוביה כי קיבלה מבעלה אבו סעד משה בן יפת את כל המגיע לה מכוח כתובתה (מתוארכת לאב 1468 לשטרות = 1157 לסה"נ), לרבות כל סכום המאוחר (מואח'ר) של 60 דינרים פרט ל-5 דינרים, וכן את נדונייתה בשווי 400 דינרים (למעט השפחה אשר "אבדה"—ברחה?—מהבית עוד לפני שמשה בן יפת יצא לדרכו). משה בן יפת מוכר גם ממסמכים אחרים; הוא חתם על מסמך בתימן בשנת 1156 לסה"נ. כמו כן קיים גט על תנאי (מתוארך לשנת 1169 לסה"נ) שנתן לסת אלפח'ר לפני יציאתו לתימן (ייתכן שהגט על התנאי והמסמך שלפנינו נכתבו באותו מעמד, וייתכן שהצד האחורי של מסמך זה מהווה ראיה לכך שהגט על התנאי אכן יצא אל הפועל). בשוליים העליונים וכן מתחת לגוף הטקסט הראשי מופיע טקסט נוסף בזווית של 90 מעלות. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיס המפתח של גויטיין ועל מאמרם של אשור ואות'וייט משנת 2014.)

שלוש טיוטות של איגרת ציבורית בכתב ידו של חלפון בן מנשה בראשית דרכו (התאריכים: 1100–1138), הממוענת לקהילה לא מזוהה. אחת הטיוטות היא הגרסה הגולמית ביותר, שנייה היא העתק נקי, והשלישית היא העתק נוסף המשלים כמה מן הביטויים בקטע הקודם לחלק שנשתמר בשתי הטיוטות האחרות. מדובר בפנייה לאיסוף תרומות עבור פדיון שבוי שניתנה לו תקופה קצרה לנסוע ולגייס את הכסף לפדיונו. סכום הפדיון הכולל היה 110 דינרים (סכום מופקע עבור שבוי יחיד; ייתכן שהוא מגייס כספים עבור שלושה או ארבעה אנשים, אם כי הדבר אינו מוזכר באף מקום במסמך). קהילת פוסטאט כבר גייסה 80 דינרים, וכעת עליו לגייס את 30 הדינרים הנותרים. ההעתקים השונים אינם עקביים בנוגע לזהות הערבים שערבו לו כדי לאפשר לו לנסוע. בטיוטה הגולמית נכתב כי היו אלה "מקצת הביזנטים" (בעץ' אלרום), אך הדבר נמחק והוחלף ב"חברי עסקלאן, יזכרו לאלף ברכות". שני ההעתקים האחרים חוזרים להזכיר את הביזנטים במקום את חברי אשקלון. השבוי האומלל מלווה בנוצרי (אלערל), שכפי הנראה הוא זה שיאלץ אותו לחזור לארצו ולהיכלא אם לא יצליח לגייס את יתרת דמי הפדיון. הנמענים מוזכרים בשכר הגדול הצפוי למי שמסייעים לשבויים שכאלה. (המידע בחלקו מתוך כרטיסיית גויטיין.) צירוף הקטעים: אלן אלבאום.

כתובה בכתב ידו של חלפון בן מנשה. מתוארכת ליום שלישי, ה' באדר ב' א'תל"ז למניין שטרות, שהוא שנת 1126. החתן: אלעזר בן שמריה. הכלה: חסנא בת סעדיה הלוי החזן, גרושה או אלמנה. בכתובה מופיע סעיף מיוחד הקובע שאלעזר לא יחזיר את גרושתו לאישה. אם יפר תנאי זה, יהיה עליו לתת לה גט ולשלם את מאוחר הכתובה. (יש לשים לב שעל פי תנאי הכתובה לא הייתה כל מניעה שאלעזר יישא אישה שנייה מלבד גרושתו. זמן קצר לאחר עריכת כתובה זו השתרשה בפוסטאט הנוסחה הסטנדרטית של סעיף המונוגמיה, שבה הבעל מתחייב שלא לשאת אישה שנייה ולא להחזיק שפחה שאשתו אינה מסכימה לכך.) כתובה זו נקרעה לחמישה חלקים, ככל הנראה עם גירושיהם של אלעזר וחסנא; מתוכם איתר מ"א פרידמן שלושה חלקים, ויפתח איתן ועודד צינגר איתרו את הפינה הימנית העליונה. (חלק מן המידע מבוסס על מאמרו של פרידמן, "מקרה של ביגמיה עם דוד, אביגיל וחסנא", דיני ישראל י–יא (1981–83). הנושא נדון גם במאמרו של פרידמן על פוליגמיה במסורת ובמנהג היהודיים, 1982.) משה יגור גילה שאלעזר וחסנא נישאו זה לזה מחדש בהמשך, והפינה הימנית העליונה של כתובתם החדשה השתמרה במסמך אחר. המסמך חתום בידי שלושה עדים לכל הפחות, ובהם חלפון עצמו ויפת בן יוסף הפרנס (ששמו מופיע גם בגב מסמך אחר).

דף 1: טיוטות שונות של מסמכים משפטיים בכתב ידו של מבורך בן נתן, ובהן רשימת נדוניה, ייפוי כוח ועדויות. (1) רשימת הנדוניה היא לנישואין בין חלפון בן חלפון הכהן לסת אלמלאח בת אבו סעיד. בראש הרשימה מוזכר שמו של ח'לף אבו סעיד הכהן מקהיר (אביה של הכלה). (2) הצהרה שנייה מתייחסת לח'לף אבו סעיד, שיסחר בסכום כסף שהועבר לידיו עבור היתום אבו חסן (בן ביאן בן חשיש?), תמורת חלוקה של 50% מן הרווחים. ההצהרה מתוארכת לאלול 1470 לשטרות (= 1159 לסה"נ). (3) העתק של ייפוי כוח המתוארך לעשרת הימים הראשונים של תמוז 1469 לשטרות (= 1158 לסה"נ) בדמירה, תחת סמכותו של הנגיד שמואל. ייפוי הכוח ניתן מאת סת אלנעם בת ישועה בן עמרם ליוסף בן עובדיה הלוי, ועוסק בטיפול בעיזבון אביה. נזכרים בו גם שמות כגון הלל המכונה אלאבזארי וכן דמיאט (דמייטה). (4) עדות נוספת העוסקת בשותפות בחנות, מתוארכת למרחשוון 1471 לשטרות (= 1160 לסה"נ), וחתומה בידי שמריה בן אברהם, יפת הלוי בן יעקב ומבורך בן נתן החבר. דף 2 (recto): מסמך משפטי המתוארך לכ"ט בתשרי 1471 לשטרות (= 1160 לסה"נ) בפוסטאט, ועוסק באירוסיהם של יפת בן יצחק וכרם בת ישועה. חתום בידי צדקה בן אלעזר ו[...] בן ישועה. בצד ה-verso מופיע כתב ראי בידו של מבורך בן נתן.

מסמך משפטי. הסכם שותפות. תיארוך: לערך שנות העשרה של המאה ה-13. מקום: פוסטאט. הקטע משמר את צדו הימני של הסכם שותפות בין אברהים בן מוסא אלמאיורקי ("ממיורקה") לבין אברהים בן מוסא נוסף, שמוצאו לא נשתמר בטקסט. שני הצדדים אמורים להשקיע הן הון כספי והן עבודה. הכספים הוצאו לכיס אחד משותף, דבר המרמז שמעשה הקניין הוא שכונן את השותפות. שני השותפים אמורים לעסוק במסחר. חלוקת הרווחים וההפסדים לא נשתמרה, אך שורה 10 רומזת שהרווחים וההפסדים היו אמורים להתחלק בשווה בין שני השותפים. שורה 11 מאשרת את חובתם של השותפים "להימנע מבגידה, מעצלות ומהזנחה", דבר המרמז שייתכן ומדובר בשותפות מסחר למרחקים ארוכים. השותפים מתחייבים להתנהגות "מוסרית ומכובדת", אולי משום שנדרשו מהם נורמות התנהגות מסוימות. עם זאת, אין בכך כדי לפטור את השותפים מ"שבועת השותפים", כך שאפשרות הפנייה המשפטית במקרים של מעילה או רשלנות נותרת פתוחה. (המידע מבוסס על ליברמן, "תרבות של שותפות", עמ' 185–186). ככל הנראה נכתב בידי אותו סופר, עם חתימה של אותו עד בחלק מהמסמכים, וחלקם חתוכים אנכית באמצע כמו מסמך זה: מסמכים מהשנים 1214, 1215, 1216, 1217/18, ו-1218, וכן מסמכים נוספים. מסמך נוסף של חלפון בן אלעזר הכהן קיים גם הוא.

מכתב מאת מרדוך בן מוסא מאלכסנדריה אל נהראי בן נסים בפוסטאט, בכתב ידו של אברהם בן פרח. המכתב מתוארך לחמישה באלול, בתחילת אוגוסט או באמצעו. במכתב מדווח השולח על הפלגתן של ספינות מאל-מהדיה מזרחה, שכנראה היו בין ההפלגות האחרונות מזרחה, שכן עונת ההפלגה הסתיימה באמצע ספטמבר. המכתב מציין כי הספינות שיצאו מאל-מהדיה לפני הקאריב של אל-מפצ'ל אל-חיפי טרם הגיעו לאלכסנדריה — אם משום שהיו אלה כלי שיט שונים שהפליגו במהירות שונה, ואם משום שנקטו מסלול אחר ונתקלו במזג אוויר וברוחות שונות. במכתב מוזכרים שלושה מבני משפחת אל-תאהרתי שאף הם נסעו בקאריב, זה של אבן אל-מנג'א, שיצא לפני זה של אל-מפצ'ל אל-חיפי אך טרם הגיע. ארבעה מבני משפחת אל-תאהרתי עשו את הדרך מאל-מהדיה לאלכסנדריה בקיץ אחד ובספינות שהיו חלק מאותה שיירת ספינות, דבר המרמז על מיזמים משותפים, מתואמים ובהיקף נרחב. המכתב כתוב בכתב ידו המובהק של אברהם בן פרח האלכסנדרוני, וכיל אל-תג'אר (נציג הסוחרים), ששלח מכתבים לנהראי הן בשמו שלו והן בתפקידו כסופר עבור סוחרים שונים שניהלו עסקים עם נהראי. במכתבים רבים ניכרים סימנים לכך שאברהם בן פרח, בתוקף תפקידו כנציג הסוחרים, ניהל מעין סוכנות דואר מאלכסנדריה לפוסטאט ולמקומות אחרים במצרים.

מכתב בכתב ידו של ח'לף בן יצחק בן בונדאר, אך ייתכן שנכתב בשם אדם אחר, כנראה מעדן, אל זין בן יוסף לבדי (המוכר מספר הודו א, 34ב (PGPID 5383) המתוארך לשנת 1124 לספירה), כנראה בפוסטאט. בערבית יהודית. תיארוך: כנראה בסביבות שנת 1124 פחות או יותר מספר שנים; בכל מקרה לאחר כ-1117, אז נחשב יוסף לבדי שנפטר. אף על פי שהמען פונה אל 'בני זין', המכתב עצמו פונה לאישה, 'אחותי'. זהו מכתב יוצא דופן ומעניין: השולח ומשפחתו נראים כנתונים במעצר בית, והם כותבים על מנת לדחוק באחות לעשות כל שביכולתה לשחררם. "אנו נמצאים במצב שאי אפשר [לתארו]... לילה ויום, ואנו בוכים... מישהו לא ימות לפניו מרעב(?)... לילה ויום, ואינם מניחים לאיש לצאת מהדלת... או בעל השפעה (צאחב ג'אה)... אחותי... עשי כל שביכולתך... אולי לכי אל חמייך (לבדים בעלי השפעה?) והשיגי לנו צו (תוקיע) לשחרורנו מ'אל-מאמון' (אולי מונח לציון מעצר בית?), וגאלי אותנו משבי... אני רואה אותם גוועים... והודיעיני על המצב... כל הילדים שולחים דרישות שלום. שלום לדאוד ולאשתו ולכל הנמצאים אתם. אחותי, בשם האל, אל תזניחינו. התמידי ושאפי (תשתהדי = תגתהדי) למעני. כל מה שתעשי, גאלי אותנו משבי. [אנו] מתים, לא ראינו דבר למכור או לקנות..." ASE/AA.

מכתב מטוביה בן עלי הכהן בפוסטאט אל אביו עלי בן אברהם הכהן בבאניאס/דן. תאריך: 28 במאי 1112. האב והבן נפרדו זה מזה בצור. לאחר מסע ים קשה הגיע טוביה לפוסטאט, ושם מצא מגפה (וּבַאא'). הדיין אברהם בן נתן אב חלה והגיע "עד שערי" המוות אך ניצל בקושי, ואילו הנגיד מבורך בן סעדיה מת מן המגפה. הוא נפטר בשבת, ראש חודש טבת, ב-2 בדצמבר 1111. (כהן, בחיבורו על השלטון העצמי, מציין כי גם מקורות אסלאמיים מתארים את אותה המגפה.) טוביה היה בידיו מכתב שקיבל מהנגיד מבורך לפני מותו, והוא לקח אותו עמו לריף (האזור הכפרי), שם שהה חמישה חודשים. טוביה מדווח כי אחד הנכבדים בפוסטאט — אולי אברהם בן נתן אב — אצילי וירא שמיים אף יותר ממה שתיאר לו אביו. טוביה מבקש מאביו להתמיד בתפילה עליו לפני ספרי תורה, אולי משום שאברהם טרם החלים לחלוטין מן המחלה. כן הוא מבקש ממנו להתפלל גם עבור משה הנגיד בן מבורך. טוביה כותב: "קנה לי אִזָאר חלבי (עטיפה או גלימה גדולה) שאוכל להתפלל בו תמיד", וכנראה מדובר בפיסת בד כותנה סורית זולה. הוא מעודד את אביו ואדם בשם נתן להצטרף אליו לפוסטאט. הוא שולח דרישות שלום לאחיו יחיא ומאיר, וכן לאברהם פאר הקהל, למבשר בן ע'אלב, לישועה בן צדקה, ליהודה הפרנס, וליוסף בן נמיר.

מסמך משפטי בכתב ידו של שלמה בן אליהו. אינו חתום. נכתב בפוסטאט. מתוארך ליום רביעי, י"ז באדר א'תקל"ו לשטרות = 26 בפברואר 1225, תחת סמכותו של אברהם מימוני. עניינו של המסמך בשני חברי בית דין של יתומים המוכרים בגדים מסוימים באמצעות ה"סמסאר הגדול", המכונה כאן "מנאדי" — כרוז שוק או מכריז במכירה פומבית — ושכרו נקרא "דלאלה", שכר תיווך. שייך לאותו אשכול של מסמכים נוספים מאותו עניין. טיוטה זו מפורטת יותר מן הנוסח הסופי, ומספקת פרטים מעניינים על מכירות פומביות בבזאר הטקסטיל וכן על הנהלים הנוגעים לרכוש יתומים. נותני העדות — ככל הנראה המתווכים שהוטלה עליהם המכירה של רכוש היתום — מקפידים לטעון כי עשו מאמצים סבירים לקבל את המחיר הגבוה ביותר האפשרי עבור הסחורה. ההלכה היהודית מחייבת שרכוש יתומים יימכר בידי בית הדין בפומבי (לפי גויטיין; הוא אף מצטט תשובה של הרמב"ם): "ואד֗ וראו אלזקנים במצאלחתהא פלא באס באן יבאע מן אלמלך ... בעד אלתקצי פי אלנדא ואלאשהאר ... שלשים יום רצופים בבקר ובערב ומתי לם יפעל ד֗לך פאלביע מפסוך֗" — כלומר, אם ראו הזקנים תועלת בכך, אין מניעה למכור את הנכס לאחר חקירה מדוקדקת בהכרזה ובפרסום במשך שלושים יום רצופים בבוקר ובערב, ואם לא נעשה כך, המכר בטל.

מכתב משמואל סידי, השוהה בדמיאט, אל גיסו ושותפו לעסקים גבריאל (ככל הנראה גבריאל קונפורטה, בנו של דוד קונפורטה המפורסם). הכתב בלאדינו. קיים מכתב נוסף מאותו שמואל סידי, ובו אף הוא תשובה הלכתית בצד השני. המכתב נכתב ביום שישי, י"ג בתמוז. אין זה ברור היכן שוהים האישים השונים השונים המוזכרים. אביו של שמואל אף הוא בדמיאט, אך אשתו של שמואל נמצאת במקום מושבו של גבריאל. שמואל כותב: "תמיד כתוב אליי דרך רשיד אל איזמיר", וכן: "בעזרת ה', בסוכות, תספר לי מה עלה בגורל הבגדים שאשלח לסלוניקי, ובעזרת ה' תספר לי גם על איזמיר". יתכן שגבריאל ואשת שמואל מתגוררים בקהיר/פוסטאט, ושמואל יצא למסע לאיזמיר. שמואל מדווח כי הוא שולח כמה פריטי לבוש בחזרה (כפי הנראה לקהיר/פוסטאט) עבור אשתו (? "בחטאיי, השארתי אותה כמעט עירומה / muy desnuda"). הוא מציין כי הוא שולח חצאית משי (futa de seda) עם ר' יעקב סוברדו (?). מוזכרים גם "אחינו" ר' שלמה אלחאנאטי ור' דוד כיואס. שמואל שולח דרישת שלום לחותנו, לתיא חוה (או חנה), לתיו משה ולמנחם, וכן ל"אחיו" יאודה מראלי. הקטע מכיל גם תשובה הלכתית בעניין יהודי שמסר לגוי לעבד קלף לספרי תורה ולתפילין, אך לא סימן את הקלף באופן שיוכל לדעת אם הגוי החליפו באחר.

מסמך רשמי מהתקופה הפאטמית. מכתב מאת דאעי פאטמי המופנה אל קאדי אלקצ'אה (השופט הראשי), במטרה לברך אותו על כבוד חדש שהוענק לו מאת הח'ליפה — ככל הנראה מינויו לתפקיד קאדי אלקצ'אה. הכותב מציין כי לולא מנעה ממנו מניעה כלשהי, היה בא לברכו פנים אל פנים, שכן הוא חב רבות למשפחתו האצילה של הנמען בשל החסדים שקיבל מסבו ומאביו של הנמען, שניהם כיהנו כקאדים ראשיים. שמו של הח'ליפה דהוי מכדי שניתן יהיה לקראו, אך שטרן משער כי מדובר באלט'אהר לאעזאז דין אללה, על סמך אורך החלל שבו נכתב השם, ובמקרה זה הקאדי הראשי הוא קאסם בן עבד אלעזיז בן מחמד בן אלנעמאן, שמונה לתפקיד בשנת 418 להג'רה. הכותב מתייחס גם לחידוש שהנהיג בסדרי משרתו: בעבר התקיימו שני מושבים, ובאחד מהם עשה מישהו דבר־מה (ההקשר קשה לפענוח) בנוכחות המאמינים (האסמאעילים). נראה שמוזכר בו גם ספר ה"דעאים" של אלקאדי אלנעמאן. מושב נוסף התקיים בימי שישי בג'אמע. החידוש שהנהיג הכותב היה הוספת מושב שלישי בימי שישי לאחר התפילה בכל אחד מהמסגדים המרכזיים (ככל הנראה מסגד עמרו בפוסטאט, אלאזהר, ואלאנואר/אלחאכם). אם היה מקבל מג'אלס כלשהם, היה קורא אותם בקול ברבים, כמנהג. הצד השני של המסמך נעשה בו שימוש חוזר לכתיבת פסוקי מקרא בעברית.

פולמוס נגד בית ראש הגולה. תיארוך: 1040–1041. לפי הסיפור, לאחר מחלוקת שפרצה בין כפנאי, אביו של בוסתנאי, לבין חמיו ראש הישיבה, מתה כל משפחת ראש הגולה (ודוד המלך מתגלה בחלום לראש הישיבה). בוסתנאי הוא הצאצא היחיד ששרד מבית דוד המלך. ראש הישיבה מגדל אותו וממלא את מקומו בין זקני בגדאד, אך מסרב לפנות את המשרה כאשר בוסתנאי מגיע לגיל 16. הפרשה מובאת בפני הח'ליפה עומר אבן אל-ח'טאב, אשר מתרשם מכך שבוסתנאי אינו נרתע כשיתוש עוקץ אותו. הח'ליפה ממנה את בוסתנאי כראש הגולה ומשיא לו את בתו של מלך פרס שנשבתה במלחמה. היא יולדת לו ילדים אך מעולם אינה משוחררת מעבדותה ואינה מתגיירת. תכלית הפולמוס: כל צאצאי בוסתנאי פגומים בייחוסם, ובית דוד האמיתי יתגלה רק בימות המשיח (המידע על פי גיל). חיבור: משה גיל. הכתב הוא של סהלאן בן אברהם (לפי גיל), שהעתיק את החיבור בנסיבות הבאות: רב דניאל בן עזריה, שהיה נשיא (מבית ראש הגולה), הגיע מעיראק לארץ ישראל ותמך בגאונותו של רב שלמה בן יהודה. תומכי הגאון היריב, נתן בן אברהם, ובהם חברי הקהילה העיראקית בפוסטאט — בכללם סהלאן בן אברהם — הוציאו דיבה על רב דניאל בן עזריה, ובוודאי גם נגד רב שלמה בן יהודה (לפי רוסטוב). לטקסט מקביל, ראו PGPID 35180.

שטר מכר של חלק מבית. מקום: פוסטאט. תאריך: עשרת הימים הראשונים של חודש אייר ד'תתמ"ז למניין השטרות = אפריל 1136 לסה"נ. (התאריך השתמר חלקית בשורה 49, והשנה מופיעה באותיות קטנות סביב חתימתו של הדיין נתן ב"ר שלמה הכהן.) השטר נכתב בכתב ידו של חלפון ב"ר מנשה. סת אלבנאת בת שלמה (סלאמה) אלעטאר ירשה שישית מבית בשכונת אלממצוצה שבפוסטאט מבעלה המנוח אבו אלעלא בן דאוד. שאר חלקי הבית שייכים להקדש ולכהן המכונה אבן אבו אלח'ראסאן. האלמנה מוכרת את חלקה בבית לדוד הכהן תמורת 11 דינרים. הקונה מקבל לידיו את צוואת הבעל ואת כל שטרי הבעלות הקודמים. העדים החתומים: נתן הכהן ב"ר שלמה; ישועה הלוי ב"ר חלפון; שבת ב"ר אברהם ב"ר שבת; חלפון ב"ר מנשה; חלפון ב"ר ע'אלב; עלי הכהן ב"ר מנשה. ראוי להרחיב על המונח "משאעא ע'יר מקסומה" (שורה 13), שמשמעו בעלות משותפת בלתי מחולקת. בתים נהגו להיות מוחזקים בבעלות משותפת ובלתי מחולקת, כלומר החלקים בבית, שהיוו את מושא החוזה, היו יחידות חשבוניות ולא קטעים ממשיים של המבנה. בית נחלק ל-24 חלקים נומינליים, על פי דגם 24 הקיראטים או החלקים שמהם מורכב הדינר. החלקים שהועברו במכר או במתנה (שישית במסמך זה) יכלו להיות קטנים מאוד. (המידע מבוסס על מהדורת וייס.)

דין וחשבון של פקיד לשכה (דיואן) פאטמי בנוגע לאקטאע. הקרקע היא מטע קני סוכר (אלקנד), והמסמך מזכיר את דיואן אלקנד, או ליתר דיוק דיואן אלסעיד, ואת שמותיהם של שלושה פקידים לפחות. בכללותו, המסמך מתעד את הגשתן וקבלתן של הכנסות פיסקליות מן המחוז הכפרי מניית סנדבסט אלקדימה שבמצרים. המסמך עוסק במסירת שני תשלומים שוטפים שחבים לדיואן, המייצגים הכנסות שהוערכו ביחס לבארות מקומיות או למקורות השקיה (אביאר) שהוענקו כאחוזות אקטאע. התשלום נוגע לשנת המס 520 להג'רה, ואילו המסמך עצמו מתוארך לג'מאדא א' 521 להג'רה. ההכנסות נמסרו בידי מחמד בן אבראהים, ששימש כממלא מקומו של אבו אלחסין בן חמזה, וכפי הנראה העביר את הכספים או את התוצרת מטעם אביו של האחרון. העסקה התנהלה בפיקוחו של האמיר אלמח'לס סדיד אלמלך, ובה היו מעורבים פקידים ועדים נוספים, ובהם אבו מנצור [...], השיח' אבו אלברכאת, יחיא בן יחיא בן סלאמה (המשמש כמנהל מטעמו של יחיא בן פצ'ל), ושד חסאם אלדולה נג'ם אלדין. כמו כן מוזכרים מחסני תבואה (שון) בפוסטאט, הצורך בקבלה משפטית (חג'ה) שיש לקבל מראש הכפר המקומי שהוזכר קודם, וכן אזכור של כמות של כשלוש מאות מטענים, ככל הנראה של תבואה או של סחורה אחרת החייבת במס. דרוש עיון נוסף.

מכתב שנשלח מאלכסנדריה אל איש ירושלמי השוהה בפוסטאט, כתוב בערבית-יהודית. תאריכו משוער לסביבות שנת 1060 לסה"נ. המכתב עוסק בסכסוך קהילתי בפוסטאט, שבמוקדו עומד סרור אבן סברה, המואשם בכך שהמיר את דתו לאסלאם בארצות המערב ונשא שם אישה ממעמד חברתי נמוך. ככל הנראה מדובר באותו סכסוך המוכר ממסמך נוסף, שבו הואשם יהודה בן יוסף ("הרב") בהמרת דת — ואילו כאן אחד ממאשימיו הוא הנאשם באותה האשמה עצמה. תרגום חלקי מאת משה יגור: "[...] וסרור בן סברה משמיץ אותך ומגנה אותך בכל מיני גידופים מגוחכים... והאיגרת הזו שלו, שנפלה לידי, מדברת עליך ועליי ועל רב יהודה הרב... וכבר הסכמנו פה אחד, אני והקהל, שנחרים אותו בשבת [...] ובבקשה הודע ל'ראש', הדיין, שאנשי ירושלים [...] שהוא, סרור בן סברה, המקולל הזה, המיר דתו במגרב ונשאר מומר במשך שנים אחדות. ואשתו, אבן מֻהַיַּר [צ"ל אֻח'ת מֻהַיַּר, כפי שמופיע להלן]... הייתה מן האנשים הנקלים ביותר. וכאשר בא אבן סברה, איש לא רצה בו מלבד אֻח'ת מֻהַיַּר, שכן האנשים החזיקו בו כמומר (פאשִיע)." המידע על מעמדו המוחרם של סרור ועל פרטי המרת דתו והנישואין במגרב מאיר את הדינמיקה החברתית של הקהילה היהודית בפוסטאט באותה תקופה ואת חומרת ההאשמה שיוחסה לו.

מסמך משפטי. מיקום: פוסטאט. הקטע הראשון נערך תחת סמכותו של מבורך (בן סעדיה). מוזכרים בו: סוריה (אלשאם); אבו אסחאק...; אברהם הידוע בכינוי אבן בקרה (ככל הנראה נכדו של זה שחי בימי אבן עוכל); ויאיר בן אלעזר בן עביס (שורה 15). המסמך עוסק בעניינו של יתום ובסכום של 247 דינרים (שורה 18). בכתב יד אחר נכתב: "שלוחו עולה הלוי הנאמן". מספר שורות נמחקו, וישנן תוספות בין השורות ובשוליים. (המידע מכרטיסיית גויטיין.) הקטע השני הוא אף הוא מסמך משפטי מפוסטאט, וככל הנראה נערך בשנים 1094–1111 לסה"נ, שכן הוא נכתב בבית הדין של [מבורך בן סעדיה לאחר שזכה בתואר] שר השרים. מעורבים בו: יהודה בן פצ'לאן; [...] בן משה הידוע בכינוי אבן עצפורה; וכמה מבני משפחת אבן אלשויכייה, ובהם משולם [בן היבה] (שכנראה כבר נפטר), אבו אלפצ'ל, וניסים ואמו בהייה בת חלפון (אשתו או אלמנתו של משולם). המסמך מתייחס לאדם שהציג ייפויי כוח, ולשני אנשים שנפרדו לאחר שחרור הדדי. בית הדין חוקר אנשים שונים, ובהם קרובי משפחה של הצדדים. מוזכרים סכומים נכבדים של 102 דינרים ושל 72 דינרים. דרושה בדיקה נוספת. ראו גם מסמכים נוספים הקשורים לעניין, אשר אף הם דורשים בדיקה נוספת. החיבור בין הקטעים זוהה על ידי עודד זינגר.

מכתב מיעקב בן סלמאן אלחרירי, מאלכסנדריה, אל אמו ואביו בקירואן. התאריך המשוער: סביבות 1050. בכתובת המכתב מופיע שמו של אבי הכותב, סלמאן בן אברהים, ויעקב פונה אליו בסוף המכתב, אך את רוב המכתב הוא מקדיש לאמו. הכותב מביע את אכזבתו מן המגרבים שבמצרים, אשר לא סייעו לו כפי שציפה כאשר הגיע זה עתה לפוסטאט וחלה במשך חודש שלם. הוא החלים ועתה הוא בריא יותר מאי פעם. כששב אל אבו אלפרג' אבן עלאן, שהבטיח לו קודם לכן להעסיקו, מצא כי אבו אלפרג' איבד את אמו ואת אחותו, ו"היה טרוד מכדי לעסוק בי" (אשתע'ל עני). יעקב פתח בעסקיו בכוחות עצמו והחל לסחור בפשתן. הוא מתכנן להפליג צפונה, אולי לאלאד'קיה (תוכנית שאכן הגשים, כפי שעולה ממכתב שכתב מטריפולי וממכתב נוסף שכתב מרמלה). אך בינתיים הוא ממתין באלכסנדריה עד שיוודע לו דעת בני משפחתו על תוכנית זו, ויפעל לפי עצתם. בסוף המכתב מופיעה שורה תמוהה: "אבו יחיא שלום לו, בבריאות שלמה, וגם אצחאבנא (חברינו) בבריאות שלמה, ולא מת איש זולת אבו אלח'יר בן ברוך בתִנّיס" (verso, שורות 22–23) — דבר זה, יחד עם מחלתו של יעקב ועם מקרי המוות במשפחת אבו אלפרג', מרמז כי באותה עת השתוללה מגפה. ראו גם מכתב דומה מאוד שכתב יעקב באותו זמן ושלח אל אחותו.

צד הפנים, עם הכתובת על צד הגב: מכתב מאבו עלי, ככל הנראה בפוסטאט, אל (אביו) אבו אלעז אלשראבי, אף הוא בפוסטאט, ובפרט בסוק אלכביר. בערבית-יהודית, כשהכתובת עצמה כתובה בכתב ערבי. ייתכן שאבו אלעז זה הוא אותו אדם המוכר לנו ממסמכים שונים מחוגו של רבי אברהם בן הרמב"ם. השולח מדווח כי 'האם' ויוסף הגיעו בשלום לפוסטאט לפני זמן מה. הוא שלח חתיכת בד (מקטע) עם קאסם העיוור (אלצ'ריר). השולח שיגר מכתבים קודמים ובהם בירר על שלומו של אלשיח' אלמכרם אבו אל[...] ואשתו ושאר בני המשפחה והחברים. הכדים (ג'ראר) לא הגיעו; על הנמען לשלוח מאה כדים במהירות עם כל מכר של אלשיח' אלמכרם. כרטיסיית גויטיין מוסיפה כי מסע האם היה מפרך. הוא גם מציין שקיים "מכתב כמעט זהה ב..."—אך לא מילא את מספר השמורה. סביר שהתכוון למכתב אחר, מקביל. צד הגב: תשובה מאבו אלעז לאבו עלי. בערבית-יהודית, בפתיחת בסמלה ותרג'מה בכתב ערבי. כתב היד והכתיב בעברית בסיסיים למדי. הוא אומר שרכש את הכדים ומתנצל על שטרם הצליח לשלוח אותם. גם הוא מספר ששלח מספר מכתבים מבלי לקבל מענה, ובהם שני מכתבים שנקשרו יחד בחוט, האחד מאתו עצמו והשני מאבו אלחסן בן קנטור (או חנט'ול?), שבו הזכיר משהו אודות שלושה אנשים. דרישת שלום לאם.

מכתב מטוביה בן דניאל (עד למילים הראשונות של שורה 31) ומהגאון שלמה בן יהודה (מהמשך שורה 31, וכן שורה 30 שהוכנסה בין שורות 29 ל-31 בכתב זעיר), בשם הישיבה, מן הרמלה, בעניין מאסרו של "חברנו אשר נסמך בישיבתנו" (ככל הנראה רבי אפרים בן שמריה) ושחרורו לאחר מכן. תיארוך: סוף שנת 1024 לסה"נ (לפי גיל), אך הערכה זו עשויה להיות מוקדמת מדי בהתחשב בכך שטווח השנים המקובל לכהונתו של רב שלמה בן יהודה כגאון הוא 1025–1051 לסה"נ. בערך הקודם של PGP הופיעה גם הערכה של בערך 1030 לסה"נ, אך לא ברור על סמך מה (תאריך זה אינו מופיע בקטלוג CUDL). החבר ועמיתים אחדים מסיעתו הואשמו באשמות שווא, ככל הנראה על ידי יריביהם מתוך הקהילה הרבנית הש"אמית (השאמיה — יוצאי ארץ ישראל וסוריה) בפוסטאט. הודות להתערבותם של סהל, סעדיה ויוסף בן ישראל אלתֻסתרי, וכן אבו נצר דאוד הלוי בן אסחאק, הורה המושל לחקור בעניין ובסופו של דבר ביטל את ההאשמות. הגאון הנהיג ברמלה תפילות הודיה ובהן הוזכרו הן הח'ליפה והן המושל, וכן דאג לכך שיתקיימו תפילות דומות גם בירושלים. הוא קורא למנהיגי הקהילה הרבנית בפוסטאט לחתור לשלום. (המידע מבוסס על CUDL.) בצד ה-verso מופיע מכתב בכתב ערבי (לפי הקטלוג); ראו ערך נפרד.

מכתב מאת כותב לא ידוע, ככל הנראה מעזה או מסביבות ירושלים, אל ישמעאל בפוסטאט/קהיר. בעברית. תאריך: המחצית השנייה של המאה ה-16. הכותב מתאר את הרדיפות שספג מידי שופטים ושוטרים בארץ ישראל, ובפרט בעיר עזה. הפרשה החלה בחוב שהיה חייב לכותב שאוויש/צ'אווש (קצין עות'מאני), אשר הכחיש כי הוא חייב דבר (שו' 10–12 בצד ר). העניין הובא לפני שופט מירושלים שהגיע לעזה (שו' 10 בצד ר), ובזכות שוחד ועדי שקר נפסק הדין כנגד הכותב (שו' 12–15 בצד ר). השאוויש המשיך לרדוף את הכותב ואיים עליו במאסר או בהסגרה לדמשק כדי להביא את עניינו לפני הבאשא שם (שו' 15–18 בצד ר). השאוויש טען שהכותב חייב לו 427 מטבעות זהב ונציאניים (פרחים בנאדקה) (שו' 32–33 בצד ר). אולם קהילת עזה נחלצה לעזרת הכותב והסכימה לערוב להלוואה (שו' 28 בצד ר; שו' 14 בצד ו) שיצטרך ליטול כדי לשלם לאנשים שונים ולהימנע מגרירתו לדמשק (שו' 19–31 בצד ר). הכותב מצוי כעת במצוקה כלכלית בלתי נסבלת (שו' 31 בצד ר; שו' 6 בצד ו) ומבקש מהנמען לסייע לו להחזיר את חובותיו לקהילת עזה (שו' 7–38 בצד ו). הכותב פנה גם אל יעקב די וילאריאל ומשה פורח(?) בבקשת סיוע בהעברת הכספים (שו' 22–25 בצד ו). המידע מבוסס על מהדורתו של אברהם דוד.

מכתב בכתב ידו של יהודה אבן אלעמّאני, ככל הנראה נשלח לאבו אלמג'ד מאיר בן יכין בפוסטאט. בערבית-יהודית. מתוארך לשנת 1216/17 לסה"נ (1528 לשטרות). הכותב דוחק בנמען לבוא ולראות את אחותו, החולה אנושות. היא סובלת מכאב פועם (צ'רבאן) במותן הימני; כאב צורב בלב; פצע שאינו מגליד (המילה נראית ככ'לל) בירכה הימנית; ולשונה יבשה. היא מתפללת לאל שתזכה לראות את פניו של הנמען בטרם תמות. "כאשר אמר לה [אחיך?]: 'תיקח את גלולת הריבס-ברבריס ותכין אותה […] ויש לקוות שהכאב ישכך,' אדוני, היא אמרה: 'איני רוצה דבר מכל זה אלא אם כן ישיג מרשם, והרופא המתווה יכין לי אותה וישלח.' זוהי הישועה, אדוני. רשמו לה שמן היארג' (דהן אלאיארג') לירך, אך הוא לא הועיל. מה שממית אותה הוא הכאב בירכה. איני צריך לדרבן אותך לבוא. אם מצבה יחמיר עד מוות, אמך תמות אחריה. היא לא תחיה אחריה לעולם. הטוב ביותר הוא שירוו את געגועיהם אליך, ותזכה בתפילותיה של אמך." המכתב ממשיך בעדכון על אחיו של הנמען, הִלאל ('מצבו ללא שינוי'); תיאור של הלוויה גדולה; משהו הקשור לבקשת הנמען עבור 'מסאאל חולין' והצורך שיהיה ספציפי יותר; סדרה ארוכה של נזיפות על רשלנותו של הנמען בכתיבת מכתבים; ודרישות שלום לאנשים שונים.

recto: מכתב בכתב ידו של משה בן לוי הלוי, ככל הנראה נשלח מקלוב אל אביו בפוסטאט. רובו המכריע של המכתב מוקדש לאיחולים לרגל חג הסוכות. הכותב מזכיר שהרדאא' (סוג של מצנפת או כיסוי ראש) הגיע לידיו. הוא מזכיר את אשת דודו מצד אביו, אך ההקשר אינו ברור. בהמשך הוא מודה שאין בידו אפילו כסף לקניית לחם, אך מביע ביטחון שבסופו של דבר הכול יבוא על מקומו בשלום. verso: אפשר שזו תשובה למכתב, או שזה המכתב המקורי שאליו נשלחה תשובה, ככל הנראה מאת לוי (אבו סהל) אל בנו משה. כל בני המשפחה שלום להם. אחיו של הנמען, אבו אל-חסן, מצבו טוב, חרף כל מה שהוא סובל. הכותב מזכיר דבר מה שאמרה אשת דודו של הנמען מצד אביו, אך לא ברור במה מדובר. אחר כך חל מעבר חד בנושא (אלא אם כן זה בדיוק מה שדיברה עליו אשת הדוד) אל אדם מסוים בשם שלמה: "אמרו שזה דבר שאינו מוצא חן לא בעיני האל ולא בעיני הבריות, שאישה תהיה נשואה ובעלה אינו רואה אותה מורטת שיער או מסרקת את עצמה או מתקשטת או מתלבשת או יוצאת לחוץ". המכתב קרוע במקום זה. הרכילות אודות אישה זו מזכירה את מצבה של סת גזאל בנישואיה לשלמה בן אליהו, אולם נישואים אלה התרחשו בשנת 1228, ואילו משה בן לוי, הנמען המשוער של מכתב זה, נפטר בשנת 1212.

מכתב מאבו סעיד, השוהה באלכסנדריה, אל אביו בפוסטאט (לחנותו של ברכאת). בערבית-יהודית, כאשר הכתובת על גב המכתב כתובה הן בערבית-יהודית והן בכתב ערבי. התיארוך, ככל הנראה למאה ה-12, מבוסס על אופי כתב היד והפריסה האופייניים לתקופה זו. המכתב נפתח במילים: "הגיעו מכתביך, ונחה רוחי לאחר שהייתה אחוזת חרדה, ונחו עיניי לאחר נדודי השינה שלהן, והודיתי לבורא הנעלה על חסדו עמך, על שאתה ובני ביתך בריאים..." בהמשך המכתב מציין השולח כי "אותו אדם שאתה יודע עליו לא שינה את דרכיו...", ומצטט את דבריו: "האכלתי את אמי ואת אבי עד שמתו, כשהיה לי (כסף?), והיום אין בידי אפילו פרוטה אחת...". בין הנושאים הנזכרים במכתב: כלניות (שקאא'ק אלנעמאן) ועונת החורף. השולח מציין כי שלח קודם לכן ארבעה מכתבים: אל ה"ראיס", אל אברהם ואל חסן, ואל סייד אלאהל. אשתו של מוסא הגיעה בערב יום הכיפורים. השולח מוסר דרישת שלום לאמו, לאחיו, לאחותו, ולאישה אחת ולבעלה. כן הוא מוסר דרישות שלום לסייד אלאהל, לאבו אלפרג' ואחיו, למיכאיל ולאבו סהל(?), לרביע ולמורה אסחאק. דרישות שלום נמסרות מאת: סהלאן ואחיו, מוסא בן חסון ואחיו. דודתו של השולח מצד אביו בריאה, אך זקנה ותשושה ומתגעגעת מאוד אל הנמען (אחיה).

מכתב שנכתב מטעם גיורת ביזנטית בשם רחל, השוהה באלכסנדריה, אל אליהו הדיין בפוסטאט. עיקר המכתב (בערבית-יהודית) נכתב בידי המלמד וסופר בית הדין יהודה ב"ר אהרן אבן אלעמאני, ובסופו תוספת (בעברית) מאת שמואל (המכונה גם כלב) ב"ר יעקב. המכתב מתוארך לי"ט באדר א'תקל"ח לשטרות, היינו שנת 1227 לסה"נ. נושא המכתב הוא בעלה של רחל, יוסף מברצלונה, העומד לשאת אישה מקומית ובכך להותיר את ילדיהם יתומים בחיי הוריהם וכ"חתיכות בשר". אליהו מתבקש להעביר את עניינה אל הנגיד רבי אברהם בן הרמב"ם (1205–37), כדי שיתערב וימנע מיוסף לעשות זאת לה. ביהודה עובר לכתוב בקולו שלו בשורה 3 של ה-verso, מוסר דרישות שלום שונות בלשון כבוד, ומוסיף כי עיניה של רחל (או שמא של אמה?) חלו בדלקת (רמד) מרוב בכייתה. התוספת בכתב ידו של הרב הצרפתי שמואל ב"ר יעקב, החתום עליה, מאששת את הסיפור המופיע בגוף המכתב, ומטילה את האשמה על אמו של הבעל, אשר פיתתה אותו לעשות מעשים רעים אלה, וכן על "אשתו, הנחש, שנישאה לו בעל כורחו" — דבר שיוצר רושם כי יוסף כבר נשא את האישה המקומית. נראה כי שמואל מסיים בכך שהוא קיבל על עצמו את השם "כלב" (או להיפך?) בשל מחלתו, ככל הנראה במאמץ לשנות את מזלו על ידי שינוי שמו.

מכתב מנסים בן חלפון, ככל הנראה מתינّיס, אל נהראי בן נסים בפוסטאט. תיארוך משוער: 17 בנובמבר 1046. המכתב כולל מידע אישי: הריסת ביתו של הכותב ומחלתו. נזכר בו סהלאן בן אברהם. כמו כן נזכרים בו משלוחים של כסף וסחורות: דבש, כרכום (זעפרן), פשתן, אריגי פשתן ומשי "לאסין". קטע המחלה (שורות v12–16) קורא כך: "אדוני, יש לי כאב עצום (وَجَع) בירכי (بِفَخْذِي), ואני חלוש (عَيِيتُ)... תרופה שאשתה (دَوَاء نَشْرَبُهُ). פניתי (وَجَّهْتُ) {אל} הרופא, אך לא הועיל. כשאני הולך לשוק, אני נאלץ להתיישב על הדרך חמש פעמים ויותר. הפסקתי את כל עבודתי. ירחם עליי האל". תרגומיהם של גויטיין וגיל נחלקים באופן משמעותי. גויטיין קורא "بِكَبِدِي" (בכבדי) וגיל קורא "بِفِكْرِي" (לפי דעתי) במקום "بِفَخْذِي". שניהם קוראים "مَيِّت" (חשוך מרפא, קטלני) במקום "عَيِيتُ", אך מאחר שהמילה הבאה כמעט בלתי קריאה, הדרך היחידה להכריע בין הקריאות היא באמצעות השוואה לאותיות מ' וע' אחרות אצל נסים. גויטיין קורא "وَجْبَة" במקום "وَجَّهْتُ" ומבין זאת כ"מרשם הרופא". גויטיין מציע שהוא "יושב על עקביו" חמש פעמים או יותר כדי להשתין, ואילו גיל אינו מכריע מדוע עליו להתיישב. ייתכן שזה פשוט כדי לנוח.

מסמך משפטי. שטר שחרור (אברא). מתוארך: ספטמבר 1016. מקום: פוסטאט. עמאר בן יוסף הצבע משחרר את שמואל הכהן בן משה בן צמח מכל התביעות, ומוותר על כל תביעה לכספים החייבים על ידי מספר אנשים נקובים בשם במליג'. ייתכן שחובות אלה היו חשבונות לתשלום, או שהיו השקעות בשותפות שביצעו עמאר ושמואל. גויטיין מציע שהמסמך נכתב בט' בתשרי (ערב יום הכיפורים) "משום שאנשים ממליג', שבה פעל בית המלאכה, הגיעו לפוסטאט לקראת [החג] והיו יכולים לשמש עדים לשחרור", אך לפי ליברמן אין כל ראיה לכך שמי מהעדים הגיע ממליג'. עם זאת, ייתכן שבית הדין בפוסטאט היה עמוס ממש לפני יום הכיפורים, כשבעלי דין ביקשו לסדר את ענייניהם לפני בוא החג — דבר שיכול להסביר את מספרם הרב של העדים. ייתכן שאין זה מקרה ששטר שחרור זה מהתחייבויות שותפות נכתב סמוך לחג המסמל את השחרור האלוהי מן העברות של השנה החולפת. גויטיין מאפיין שותפות זו כשותפות "תעשייתית" המתרכזת סביב בית מלאכה, מאחר שעמאר מזוהה כצבע. אולם אין פרטים לגבי מושא השותפות ואופייה, ועמאר מותיר את כל התביעות בידי שמואל — דבר המותיר פתח לאפשרות שלא היה השותף הראשי אלא עבד למעשה תחת שמואל. במסמך תשע חתימות, ובהן חתימתו של אלחנן בן שמריה.

מסמך משפטי. רישום שותפות מסחרית. מתוארך לפברואר 1092, פוסטאט. שני חלקי המסמך מהווים יחד רישום של שותפות מסחרית בין המשקיעים יחיא הכהן בן שמואל ועולה הלוי בן יוסף אלדמשקי לבין בשארה המשוחרר. הרישום המלא של השותפות מורכב משני חלקים: מסמך זה, וכן מסמך נוסף בנפרד. על פי תנאי ההסכם, בשארה יוצא למסע לחלב ולאנטיוכיה, כדי לרכוש שם סחורות ולמוכרן בפוסטאט לאחר שובו. בשארה מונחה למכור אך ורק במזומן ולא לקבל אשראי מן הקונים. יחיא ועולה, אשר השקיעו יחדיו 155 ושליש דינרים, יטלו שני שלישים מן הרווח. בשארה תרם 20 דינרים משלו, והיה זכאי לשליש מן הרווח וכן להוצאות הקשורות לסחורה. בשארה אינו זכאי לקבל דמי מחיה יומיים נוספים. בשארה מקבל על עצמו את "אמונת השמיים", ומתחייב שלא לרמות את שותפיו. ליברמן משער כי מסמך אחר עשוי להיות חידוש של יחסי השותפות הזאת. עדים על המסמך: צדקה הכהן בן דוד, יכין החזן בן אברהם ויצחק בן אלעזר. המסמך אושר בידי אברהם בן נתן, אברהם בן שמעיה החבר ושלמה בן יוסף הכהן. השטר נכתב בשני העתקים ונמסר לשני המשקיעים, יחיא ועולה. בשארה, השותף הפעיל, ככל הנראה לא קיבל העתק לידיו. (על פי ליברמן, "A Partnership Culture", 172–173).

מסמך משפטי מבית דין של קאדי. מתוארך: 15 בד'ו אלחג'ה 870 להג'רה (יום ראשון, 29 ביולי 1466). ראש היהודים, יוסף בן ח'ליפה, וסגנו, שמואל בן נצר, מתחייבים שלא למנוע מהרופא מנצור בן אבראהים בן אלאברץ (בן המצורע, או שמא בן הג'ינג'י) להיכנס לבית הכנסת בזווילה, הרובע היהודי בקהיר. הטריגר לסכסוך היה בקשה לשפץ את בית הכנסת — סוגיה טעונה בתקופה הממלוכית: בשנת 859 להג'רה (1454–55), בימי השולטאן הסובלני יחסית אינאל, אישר בית דין את שיקום בית הכנסת הרבני הישן בזווילה ושני בתי כנסת רבניים בפוסטאט, כמו גם את בתי הכנסת הקראיים בקהיר ובפוסטאט (העתק של היתר זה, מ-18 בינואר 1456, נשמר בארכיון הקראי בקהיר); בימי קאיתבאי, ככל הנראה הוגשה בקשה לשפץ כמה בתי כנסת, אך הקהילה התנגדה, מחשש שהמוסלמים יהרסו אותם, כפי שאיימו או ביקשו לעשות במקרים אחרים. השופט הוא שמס אלדין אלסולמי. גויטיין גילה את אחד מקטעי המסמך ודן בו בקצרה ב-Med. Soc.; רוסטוב מצאה את הצירוף בין שני הקטעים בשנת 2014 בעזרת הצעות הצירוף ב-FGP; במקביל גילה דותן ארד מסמך נוסף בערבית-יהודית מבית דין המתייחס למקרה קשור. ארד תכנן לפרסם את שני המסמכים במאמר שהיה צפוי לראות אור ביוני 2021.

ורסו: מסמך משפטי. הסכם שותפות. תיארוך: לפי ליברמן, סוף המאה ה-13 לסה"נ, אך למעשה כנראה קרוב יותר לשנת 1230 לסה"נ (תאריך הרקטו). מקום: פוסטאט. התלמיד משה בן טהור מתקשר בשותפות עם אבו סעד בן אבו אלעלא אלצבאע' בחנות מרקחת (בית עטרים). משה מקבל שכר של 6 דרהם לחודש ומסכים לעבוד למשך שנה וחצי. שכרו מובטח על ידי אביו של אבו סעד, אבו אלעלא (שורות 7–8). בשל ערבותו של אבו אלעלא נערכים שלושה קניינים: הסכמתו של משה לעבוד, הסכמתו של אבו סעד לשלם, וערבותו של אבו אלעלא. אף שהיחסים בין הצדדים מתוארים כשותפות, העובדה ששכרו של משה קצוב מרמזת על הסכם העסקה, אם כי קרוב לוודאי שאין מדובר בחוזה חניכוּת — הן משום שמשה אינו צעיר לימים (שורה 5 מזכירה את חמשת בניו), והן משום שנאמר עליו שהוא מנהל או מקים את החנות. התאריך והחתימות חסרים במסמך במצב השתמרותו הנוכחי, אך מסמך אחר (PGPID 26473) חושף כי אבו סעד הסכים לפרוע חוב של כשמונה מאות דרהם בנובמבר 1275. ייתכן שאבו סעד נקלע לקשיים ונזקק לערבות אביו כדי לשכנע את משה לנהל את חנות המרקחת. הערה: ערבותו של אבו אלעלא היא למילוי ההתחייבות "לחנות", דבר המרמז על תחושת זהות תאגידית המיוחסת לחנות ולנושיה.

מכתב מאת שמואל בן סהל אלחווארי, בחלב, אל [...], בפוסטאט. (השמות כתובים בערבית, ולכן זיהוי שם הכותב הוא משוער, ושם הנמען אולי עוד ניתן לקריאה.) נכתב בכתב יד קליגרפי בערבית-יהודית. שמואל פונה אל הנמען בכינוי "אבי"; ככל הנראה מדובר בחותנו של אחיו של שמואל, אבו אלפצ'ל, ולא באביו הביולוגי של שמואל עצמו. שמואל קיבל מכתב המודיע לו שאחיו אבו אלפצ'ל נפטר באחד הכפרים של הריף המצרי. אין בידיו מידע נוסף — באיזה כפר אירע הדבר, כיצד מת, האם מוות טבעי או שמא נרצח בידי בדואים ("באדיה"), היכן נקבר, ובידי מי נמצאים הסחורות/הכספים (ככל הנראה בסכום ניכר) שהיו ברשותו של אבו אלפצ'ל בעת מותו. שמואל שולח את אחיו השני, אבו עלי, לנסוע למצרים ולחקור את העניין. הוא מבקש מהנמען לסייע לאבו עלי בהגיעו, כדי שבני המשפחה יוכלו להתנחם מעט, "אף שהנחמה רחוקה מאיתנו". באופן מפתיע, מילות הנחמה בראש המכתב מועטות, אך בהמשך כותב שמואל שהוא, אחיו ואמו כולם "נמסו" מרוב צער, ומשתתף בצערם של הנמען ושל "אחותנו". על הנמען לשלוח את תשובתו לאמו של שמואל בירושלים, לסמטת יוסף הסופר. כמקובל, הוא מאיץ בנמען להשיב במהירות כדי שאישה זקנה תוכל להתנחם בטרם תמות מרוב יגון.

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה. נכתב בפוסטאט, בליל שני, ה' באב ד'תתצ"ג (יולי 1132). המסמך קשור לאותו עניין הנידון בתעודה אחרת — הסדרי הגירושין בין צדקה בן צמח (המכונה "המשורר") לבין סת אלכל בת ברכות הלוי. הפרידה עצמה התרחשה שלושה חודשים קודם לכן, בח' באייר ד'תתצ"ג (1132). על פי "מרסום" (צו) של מצליח גאון — ככל הנראה בעקבות בקשתו של אבי האישה, כפי שעולה מהתעודה המקבילה — מונתה ועדה של שמונה זקנים (כולם חתומים מטה) במטרה לקבוע ולאשר את גובה דמי המזונות עבור אשתו של צדקה ובנם. חברי הוועדה התכנסו בבית הכנסת של הפלסטינים (אלשאמיין). תחילה הוצע כי סכום של דירהם וחצי ליום יספיק לכסות את הוצאות מחייתם (שורות 7–8), אך לאחר המלצותיהם של אחדים מן הנוכחים (שורה 4), הוחלט להפחית את התשלום ולקבוע את גובה המזונות לדינר אחד לחודש (שורה 14), בטענה שהסכום הקודם היה מופרז (שורות 12–13). סכום זה נועד לכסות את כלל הוצאותיה של האישה — מזון, תאורה, בית מרחץ ציבורי ושכר דירה. העדים החתומים על התעודה: אברהם בן שמעיה; נתן בן שלמה; נתן בן שמואל החבר; פרחיה בן חלפון החבר; מנשה בן יעקב; אברהם בן שלמה; משולם בן מנשה; וחלפון בן מנשה.

רקטו: מכתב בכתב ידו של משה בן לוי הלוי, ככל הנראה מקליוב אל אביו בפוסטאט. רובו ככולו של המכתב מוקדש לאיחולים לרגל חג הסוכות. הכותב מזכיר שהטורבן (רדה') הגיע לידיו. הוא מזכיר את אשת דודו מצד אביו, אך ההקשר אינו ברור. בהמשך הוא מתוודה שאין בידו אף לא די כסף לקניית לחם, אך מבטיח שהכול יבוא על מקומו בשלום. ורסו: אולי תשובה למכתב או שמא המכתב הראשוני עצמו, ככל הנראה מאת לוי (אבו סהל) אל בנו משה. כל בני המשפחה שלומם טוב. אחיו של הנמען, אבו אלחסן, מצליח בענייניו על אף כל סבלותיו. הכותב מזכיר דבר־מה שאמרה אשת דודו של הנמען מצד אביו, אך לא ברור מה הוא. אחר כך חל שינוי פתאומי בנושא (אלא אם זה אותו עניין שעליו דיברה אשת הדוד) ועובר לדבר על אדם בשם שלמה: "אמרו שזה דבר שאינו נושא חן לא בעיני האל ולא בעיני הבריות, שאישה תהיה נשואה ובעלה אינו רואה אותה מורטת שערות או מסרקת או עונדת עגילים או מתקשטת או יוצאת ובאה". המכתב קרוע במקום זה. הרכילות על אשתו של אותו שלמה דומה למצבה של סת גזאל בנישואיה לשלמה בן אליהו (ראו T-S 13J8.23), אך נישואים אלה התקיימו בשנת 1228 לסה"נ, ואילו משה בן לוי, הנמען המשוער של מכתב זה, נפטר בשנת 1212.

מכתב כנראה מאבו סהל לוי (נפטר 1211), מפוסטאט, לבנו משה בן לוי הלוי (נפטר 1212), בקליוב. בערבית-יהודית. (הזיהוי מבוסס על כתב היד והתוכן האופייני.) לוי שלח למשה את חומרי המרפא שהזמין, וכותב: "אם הם מוצאים חן בעיניך, שמור אותם, ואם לא, החזר אותם." בין החומרים: סוּמַאק, נֵרְד הודי (סנבול), מחלב, תותיה (אבץ), וציפורן (ננועז). לאחר מכן מופיע פירוט חשבונאי כלשהו. לוי מדווח כי "הנערה" (=אשתו של משה) נמצאת כעת במצב של טומאת נידה ותטבול ביום ראשון, ולכן על משה להשתדל לבוא לבקר ביום ראשון — ולהקפיד להגיע ישירות לפוסטאט מבלי לעצור בקהיר — בעוד היא בטהרתה. הניסוח בנקודה זו עמום למדי, אך הקריאה הסבירה ביותר היא שהיא תימנע במכוון מלטבול אם תדע שבעלה עומד לבוא. ישנה הוראה תמוהה (או שמא רק רמז?) לרכוב על החמור אל העיר אם הוא גבוה מ-6 טפחים (6 אשבאר = כ-1.4 מטר), ולא לטרוח אם הוא נמוך מכך. לוי מדווח כי "אחיך" (=אבו אל-חסן ידותון) קנה את הקטאמיר המבוקשים (ריבוי של קטמיר, ככל הנראה קרום של תמר או עוקץ של חציל?) מיד עם שובו לפוסטאט, וצאפי הוביל אותם למחרת לקליוב והפקיד אותם אצל אברהם בן סולימאן, כדי שמשה יוכל לאספם בשעה הנוחה לו.

מכתב מאבו סעיד, השוהה בפלרמו, אל אחיו אבו אלברכאת המכונה טאריק, בפוסטאט. אבו סעיד מדווח כי נמלט מן המהומות באפריקיה (אפריקיא) ונסע לפלרמו. נראה שלפני יציאתו מאפריקיה חלו אשתו ושני בניו במשך ארבעה חודשים, ובנו בן השנה נפטר. כפי הנראה נאלץ אבו סעיד לשלם חמישים דינרים מראבטיים בשל ההוצאות הרפואיות ובשל העיכוב בתכניות המסע. גם המסע בים היה אומלל: סערה הטילה את הנוסעים על אי הידוע בשם "ע'מור", שם שהו עשרים יום והתקיימו על סרפדי בר. "בקושי דמינו לבני אדם". הם יצאו שוב לדרך מן האי בארבע סירות, אך רק סירתו של הכותב שרדה והגיעה לפלרמו לאחר עוד שלושים וחמישה ימים בים. "אני נשבע במכתבים אלה, שבחודש הראשון לשהותנו בפלרמו לא יכולנו לאכול לחם ולא להבין את הנאמר לנו, בגלל מה שעבר עלינו בים". בלשון של המעטה הוא מוסיף: "זו הסיבה שלא הצטרפתי אליכם במצרים השנה". אבו סעיד מוסיף שלא שמע מאבו אלברכאת זה שלוש שנים, ועל אף שהיה רוצה לעבור למצרים, הוא מהסס משום שאינו יודע אפילו אם אבו אלברכאת עודנו בחיים. כחלופה, מציע אבו סעיד שאבו אלברכאת יצטרף אליו לסיציליה. תיארוך: בקירוב 1060, על סמך אזכור הדינרים המראבטיים. המידע מבוסס על גיל.

מסמך משפטי. הסכם שליחות (הרשאה). מקום: פוסטאט. נכתב בכתב ידו של חלפון בן מנשה. המסמך מעניק לאבו אלרצ'א שלמה בן מבורך ייפוי כוח לגבות מנכסי שותפות שהתקיימה בין שלושה צדדים – אבו סעיד חלפון בן נסים אבו חוסיין אלתנّיסי (השותף הבכיר), אבו אלפצ'ל עמרם בן אבו כת'יר אפרים, ואבו אלפרג' ישועה בן מנשה הלוי אלג'ובילי – לאחר סיומה של השותפות. השותפות נמשכה שלוש שנים, מינואר 1115 עד ינואר 1118, ומטרתה הייתה לייצא פריטים יקרי ערך ממצרים העליונה למכירה חוזרת בתימן. השולח אשר העסיק את שלמה זכאי לגבות מן השותפות בכללותה, הכוללת גם כספים ששלמה עצמו השקיע בה, כך ששלמה פועל הן כשולח (מרשה) והן כשליח (מורשה). רוב הצורה המשפטית של ההרשאה חסרה. בצד האחורי מופיע העתק של שטר שחרור (אבראא), שבו שלמה משחרר את שותפיו לשעבר מכל התחייבויות נוספות, למעט חלק מהרווחים שהם חייבים לו. שלמה משחרר את חלפון ואת עמרם בנפרד מישועה. המילה "צֻחבּה" (בשורה 4) מתייחסת כאן להשקעה משותפת או לשותפות, ולא להפקדה. המסמך הנוסף (שאינו קשור?) הוא שטר שחרור מסת אלסאדה, בתו של הגאון הארץ-ישראלי האחרון אביתר הכהן, למנשה בן סעדיה הכהן. טיב הקשר ביניהם אינו ברור.

מסמך משפטי. המקום: פוסטאט. בכתב ידו של חלפון בן מנשה הלוי (פעיל בשנים 1100–1138). תיארוך: 1120–1138, על בסיס מעורבותו של יכין בן נתנאל ראש הקהילות (פעיל ככל הנראה בערך 1120–1150). המסמך הוא שטר שחרור לטובת סוחר הודו פלוני [...] בן רג'א הזקן מכל תביעה אפשרית כלפיו מצד היתומים של בן לווייתו למסע, תמים בן יעקב הכהן המנוח, וכן פטור מן הצורך למסור עדויות נוספות או להישבע שבועה כלשהי. במסמך מוסבר כי הסוחר פעל באומץ רב כאשר הסתיר את סחורת חברו מפני שליטי דהלכ, אשר היו מחרימים אותה — ואף היו ממיתים את הסוחר עצמו לו היו מגלים את שעשה. כמו כן, סוחר זה מיהר לפנות לבית הדין מיד עם שובו לפוסטאט (שורה 10) והצהיר על כל הסחורות השייכות לחברו (וממילא ליתומיו), ואף הזכיר "כמה דברים שלא היו רשומים בפנקס החשבונות" (דפתר אלחסאב). לקראת סוף המסמך מופיעה רשימה של מוצרי מותרות (כגון ענבר ושרשראות פנינים), שהיא חלק מנוסחה משפטית, שכן כולם נשללים (השוו למסמך נוסף בעניין), ומוזכר אדם בשם משה (ולכן ייתכן שהסוחר הוא משה בן רג'א?). ראו גם מסמך נוסף קשור. (המידע מבוסס בחלקו על הדיון, התעתיק והתרגום שצירף גויטיין.) צירוף: אלן אלבאום.

מכתב כנראה משלמה בן אליהו, ככל הנראה מפוסטאט, אל דודתו מצד אביו (אֻם דאוּד) ודודו מצד אביו (אבו מנצור), כנראה באלכסנדריה. הכותב מספר שהוא (ואולי גם בני משפחה נוספים) שרויים בכאב על אבו זִכרי, ושהם בוכים וצמים למענו. הוא מבקש שיישלח אליו מעט חצב ים (עֻנצֻל), משום שהוא גווע מחמת מורסה או נגע עורי אחר (חַבּה). באשר לסת אל-יֻמן, הוא מציין שהיא ממשיכה לשלוח (? תַוַצַּלַת פי תַסיִיר) את קבקבי בית המרחץ (קַבְּקַאבּ), והוא מביע משאלה שיוכל לגמול לה כראוי, אך אין ביכולתו לנסוע לאלכסנדריה בשל מס הגֻלגולת, אף שהוא חפץ (לעזוב את פוסטאט?) ולהתקרב לאלשאם. הוא מפציר בדודתו ובבתה — שהיא ככל הנראה אותה סת אל-יֻמן שהוזכרה קודם, ואותה סת אל-יֻמן שאת ידהּ ביקש שלמה ולא עלה בידו, כפי שעולה ממכתבים אחרים — שיבואו לשהות עמו. הוא אינו יכול לשאת את הפרידה ממנה. "דודי בו מנצור, היא בתך, ואני בנך! כל מה שתמצא לנכון שייעשה, עשה אותו." בנספח למכתב הוא מוסיף כי בשבוע זה לבדו פנו אליו ארבע משפחות מכובדות שונות (ככל הנראה בהצעות נישואין), "ואם לא תבואו, תשמעו על אחת מהן, ותתחרטו, ותגרמו גם לי להתחרט, כי אני משתוקק אליכם ומבקש אתכם."

מכתב בערבית-יהודית, הכתוב על הצד הפנימי (recto) ובגב (verso) הכתובת. שולח המכתב הוא אדם ששמו דהוי מכדי לקרוא אותו, השוהה בקרבת אלמהדיה, אל "אחיו" ערוס בן יוסף, ככל הנראה בפוסטאט. השולח הוא בוודאי בן משפחה, אך ייתכן שאינו אח ממש — נראה ששם אביו הוא [הי]לאל או [בי]לאל ולא יוסף. הוא מתלונן על מצבו הקשה, על עוניו ועל זקנתו, וככל הנראה ממשיך ומבקש כסף, אך פרטי בקשתו דהויים למדי. מתוך דבריו: "אילו ראית אותי לא היית מכיר אותי (השווה לנוסחים דומים במכתבים אחרים) בשל הזקנה וחוסר האמצעים, וכיצד עליי לעלות אל אלמהדיה פעמיים ביום, ובעלה של [...] דודי מצד אבי ודודתי מצד אמי ואמי — כולם תלויים בי, ואין לי כוח אלא באלוהים. אני שחוק; אפילו האמידים שחוקים באלמהדיה, קל וחומר זקן ללא רכוש וללא איש שירחם עליי (?ḥanīn). באמיתות מכתב זה, אינני נוטל מן המוסלמי שאני מתאכסן אצלו יותר משני קיראט זהב, ואם די בכך לימי החול, נותרו עוד שבת וחגים וביגוד. הקנטאר של פשתן הגיע עם אבן אלפתורי, יגמול לכם האל ויקיים לך את בנך." בהמשך הוא נשבע "בלחם ובמה שיש בינינו" שלא יזניח את בקשתו. (חלק מן המידע על פי כרטיס המפתח של גויטיין.)

מכתב מאת עלי המומחה בן אברהם, השוהה בירושלים, אל רבי אפרים בן שמריה בפוסטאט. כתוב בערבית-יהודית, ואילו הכתובת על גב המכתב בכתב ערבי. תיארוך: לפי גיל, סביבות 1045 לסה"נ; לפי גויטיין, בכל מקרה בין השנים 1042–1046 לסה"נ, שכן אין במכתב כל רמיזה לסכסוך עם נתן בן אברהם (שהסתיים בשנת 1042 לסה"נ), ורב דניאל בן עזריה טרם שב להתגורר בארץ ישראל (1045/46 לסה"נ). עלי מתלונן על העדר מענה למכתביו הקודמים וחוזר על בקשתו לקבל ידיעות אודות החזן מן העיר מוצול, אבו אלפרג', וכן על כל התפתחות הנוגעת לרב דניאל בן עזריה, ששהה באותה עת בפוסטאט. הוא מוסיף ומציין כי "הראשים" (היינו אליה ויוסף הכהנים, בניו של שלמה בן יהוסף הכהן, אשר כיהן כגאון במשך שישה חודשים בשנת 1025 לסה"נ) חפצים אף הם להתעדכן בידיעות בדבר אבו אלפרג' ודניאל. "האב" (היינו יוסף בן שלמה גאון, שהחזיק אז במשרת אב בית הדין) שוהה בירושלים במקום ברמלה (מקום מושבו הרגיל של אב בית הדין), משום שרכש חורבה בירושלים והוא עוסק בשיפוצה. אף שכתב היד של המכתב הוא של עלי בן אברהם, נראה שהוא כותב בשם אביו, אברהם בן שמואל השלישי, כפי שעולה מן הכתובת בערבית (בן השלישי).

שטר שבו אבו סעד אפרים בן עלי היהודי רוכש את חכירת חלקת קרקע בפוסטאט מידי אבו אל-פתוח ע'אלב בן פהד, הפקיד הממונה על ההקדשות הממשלתיים, תחת פיקוחו של אבו אל-חסן עלי בן אחמד בן מחמד בן עביידאללה אל-קאאפי. הנכס גובל בבית הקברות, בחלקה המוחכרת לאבו אל-טאהר בן אל-בּיאן, בחלקה המוחכרת לעדוה בת עסכר, ובביתו של אבן עבד אל-חאכִּם. השטר מתוארך לחודש צפר שנת 509 לה'ג'רה (יולי 1115 לסה"נ). העדים החתומים הם אבו אל-חסן עלי בן אחמד בן מחמד בן עביידאללה אל-קאאפי, אבראהים בן אחמד בן מנצור, אל-חוסיין בן מסאפר בן אל-חוסיין בן מחמד, עלי בן חוסיין בן הִבּתאללה, ומֻרשד בן יחיא אבן אל-קאסם אל-מדני. המסמך כולל גם עתירה "רפאית" (phantom petition). בצדו האחורי של השטר, בנו של אפרים — אבו אל-חוסיין עלי בן אפרים בן עלי היהודי, מוכר נסורת העץ — מעביר את זכות החכירה של הנכס הנמכר בצד הקדמי לבנו עלי, באמצעות דודו אבו אל-חסן עלי בן חוסיין, הידוע כאבן חיון הקופאי (אל-צ'יראפי). מסמך זה מתוארך לחודש שעבאן שנת 532 לה'ג'רה (מאי 1138 לסה"נ), והעדים עליו הם מחמד בן עלי בן אחמד בן מחמד אל-קאאפי והִבּתאללה בן יחיא בן מחמד בן ג'אבר.

מכתב מנהראי בן נסים, מפוסטאט, אל עיאש בן צדקה אלמע'רבי, בירושלים. תיארוך: בקירוב 1067 לסה"נ, על פי הערכת גיל המסתמכת על מכתב אחר שמוזכר בו, שנכתב בידי יוסף בן עלי הכהן, ואשר גיל מניח שזהותו ידועה, ואותו מתארך גיל בקירוב לשנת 1067 (אם כי עם ביסוס מעט יותר מוצק על צירוף התאריך העברי י"ג בחשוון עם חג העיד המוסלמי בשנים 1066–1068 לערך). המכתב הנוכחי מציין שנכתב למחרת יום הכיפורים. מוזכרים בו תפיסת ספינה בידי אלרום (הביזנטים) וקשיים סביב קבלה (כנראה של מס): "אני כותב לך בעניין זה כדי שאם יתעורר ויכוח, הוא לא יתחמק ממתן מענה ולא ישתוק במגעיו עמי. כיצד אוכל לשלם את הדינרים אם הקבלה אינה מגיעה אליי, או אם תאבד בדרך? אם תגיע הקבלה כפי שסיכמנו, אשלם" (רקטו, שוליים עליונים, שורות 7–14). מלבד זאת, המכתב מורכב ברובו מדברי שלום, ברכות לחג והתחשבנות על תכתובת קודמת; בתחתית הרקטו מוזכר מחיר החיטה, אך הקטע משובש והמחיר עצמו לא השתמר. המהדורה היא ברובה של משה גיל, עם תיקונים קלים בידי עמל בנסלים, יעקב דוויק, מרינה רוסטו ויוסוף אומרת'ואלא. לפי דיווח אחד, ברקטו מופיעה גם רשימה כלשהי, אך היא דהויה וקשה לקריאה.

מכתב מנהראי בן נסים בפוסטאט אל בן דודו ברהון בן צאלח אלתאהרתי, ככל הנראה במצרים, בסביבות שנת 1045 (לפי גיל). נהראי מציין בדאגה לברהון כי כבר שילם בפוסטאט לשליח האמיר, אבו אסחאק, סך של 150 דינרים, ומטריד אותו שהאמיר עדיין דורש ממנו את אותו הסכום באלכסנדריה. "אם חס וחלילה ימשיך לדרוש ממך תשלום לאחר שייוודע לו כי הסכום כבר נגבה ממני, הרי שעליך להזכיר לו את מכתבו שלו עצמו לשליחו אבו אסחאק, כדי שישיב לנו את אשר נטל מאיתנו." במכתב מוזכר גם משלוח של פנינים. כמו כן שולח נהראי את ברכותיו לח'לפה ממשפחת תאהרתי לרגל נישואיו לאישה ממשפחת עקבה. גויטיין תרגם קטע ממכתב זה בנוגע לביגוד ולצורך שחשו הסוחרים להקפיד על מראם החיצוני לא רק בשבתות ובחגים אלא גם בימי החול: "כאשר תגענה הספינות הסיציליאניות, אנא קנה עבורי שתי פרח'ות צרות באיכות מעולה שמחירן כשניים וחצי דינרים, ושני ת'ובים נאים בשווי של כדינר וחצי, והבא אותם עמך. ואם אתה, אדוני, תצא לדרך לפני הגעת ה[ספינות] הסיציליאניות, הבא לי שתי גלימות נאות בעלות מעט הדר, ומסור שניים וחצי דינרים ליוסף לרכישת שתי פרח'ות ולשליחתן, שכן אין לי דבר ללבוש בימי החול."

מכתב ארוך משתי הקהילות של אלכסנדריה אל קהילת ארץ ישראל שבפוסטאט, ובמיוחד אל אפרים בן שמריה, בעניין גיוס כספים לפדיון שבויים. התיארוך המשוער הוא 1055-1007 לספירה, על פי שנות פעילותו של אפרים בן שמריה. הכותבים מביעים תודה על 200 וחצי דינרים שכבר נשלחו אליהם. הסיפור המשתקף מהמכתב מפותל למדי, אך ברור שהקהילה זקוקה שוב לכסף. באופן ספציפי, "אחד הערבים" בשם יבקא אבן אבי רזין (הנזכר גם במסמכים נוספים מאותה תקופה) הגיע לאחרונה עם קבוצה חדשה של שבעה שבויים יהודים מארץ אנטאליה — ארבעה רבניים ושלושה קראים — ודרש 33 ושליש דינרים עבור כל שבוי. ראש קהילת אלכסנדריה, נתנאל בן אלעזר הכהן, פדה אחד מהם והציע לפנות בכתב אל כל קהילות מצרים כדי לגייס את יתרת הסכום. בהתאם לכך נשלחו איגרות אל שתי הקהילות הרבניות והקהילה הקראית שבפוסטאט, אל הזקנים באופן כללי, ואל הקהילות הרבניות והקראיות בתִנִּיס, בדמיאט ובצהרג'ת. חלק מן הדרשה הכלולה בהמשך המכתב נראה מיועד להקראה בפומבי בבית הכנסת (כפי שהעיר פרנקל). במכתב חתומים כ-17 חתימות נוסף על חתימת הסופר, הדיין ישועה בן יוסף הכהן, ועל חתימת ראש הקהילה נתנאל בן אלעזר הכהן.

עדות משפטית. מקום: פוסטאט. תיארוך: אחד הימים האחרונים של טבת שנת א'שצ"ג למניין השטרות, המקביל לימים הראשונים של ינואר 1082. העדים מוסרים כי היו נוכחים בבית הכנסת של הבבליים יחד עם יהודה בן חיים, וכי חלק מהם שוחחו עם יוסף בן אלעזר וביקשו ממנו להכריז חרם על המומר המוכר בכינויו אבו אלח'יר ועל גיסו זכרי. עם זאת, העדים מדגישים שיהודה בן חיים לא היה מעורב בבקשה זו. כאשר בית הכנסת היה כמעט ריק, נכנס אבו אלח'יר האמור, הוציא את ספר התורה, והכריז חרם על כל מי שהחרים אותו שלא כדין. העדים מציינים שיהודה דיבר עם אדם בשם אבו אלפצ'ל בן סֻכַּר(?), אך לא תקף אותו. הם מוסיפים שיהודה גם גער באבו אלח'יר על החרם שהכריז, אך לא שלח בו יד. אף על פי כן, במוצאי שבת הגיעו הרַקָּאצִין מקהיר ועצרו את יהודה ואחרים, וכלאו אותם ב"שֻרְטַה" בפוסטאט. ביום ראשון הועלו האסירים לקהיר, שם הוכו ועונו במשך ימים אחדים. מיהודה נסחטו 52 דינרים, ובכללם כיס חתום של 50 דינרים ועוד 2 דינרים למשטרה (הרַגָּאלַה והשֻרְטַה). יהודה בן חיים ביקש שתיערך עבורו עדות זו, ככל הנראה לאחר שחרורו. (המידע נשען חלקית על סיכומו המפורט של גויטיין.)

מסמך משפטי. הסכם שותפות. נכתב בכתב ידו של חלפון בן מנשה ונושא את חתימתו בצד האחורי. תיארוך: 1100–1138. מקום: פוסטאט. הקטע, הנמצא במצב שימור גרוע, חושף חלק מהסכם שותפות בין עובדיה ובין מנשה הכהן. על המסמך חתומים חלפון בן מנשה ומנשה הכהן בן יעקב, ועל כן ניתן לתארכו למחצית הראשונה של המאה השתים-עשרה. כל אחד מן השותפים אמור לקבל עותק של ההסכם, הנעשה ברצונם המלא של שניהם, וכן הערכת שווי מסוימת (שלא השתמרה). הערכה זו ייתכן שפירטה את נכסי השותפות ואת תרומתו של כל אחד מן השותפים. חלוקת הרווחים וההפסדים לא השתמרה. היחסים בין הצדדים מתוארים הן כ"שותפות" והן כ"שִרכַּה". המונח "שרכה" עשוי להתייחס למעשה הקניין; שורות 8–9 כנראה מתייחסות לפעולת ה"שרכה" יחד עם פעולות של תשלום והערכת שווי (לפי ליברמן). מסמך נוסף (T-S 12.525) מבהיר כי החנות עסקה במכירת שמן זית וקטניות, וכי השותפים השקיעו סכומים שווים (9 דינרים כל אחד) — עובדיה במזומן ומנשה בסחורות כגון שמן פשתן, זיתים ומיץ לימון. תקופת ההסכם נקבעה לשנה אחת, ואם יעזוב אחד הצדדים, יידרש לשלם לשני 2 דינרים. כל אחד מן הצדדים קיבל עותק של ההסכם (לפי וייס).

מכתב ממשה בן לוי הלוי, היושב בקליוב, אל הגאון שר שלום הלוי בפוסטאט. כתוב בעברית. לאחר שיר שבח לגאון וברכות פתיחה ארוכות, מספר משה את סיפורו של אדם בשם יפת בן שלמה הרופא, המכונה אבן אלטפאל ("בן הכובס"), שהגיע לקליוב ובידו מכתב משר שלום שלכאורה ממנה אותו למוהל הבלעדי של "כל הכפרים". משה לא הצליח למצוא במכתב את הסימן המיוחד של שר שלום, ולפיכך הכריז שהמכתב מזויף. בנו של מעני העני נימול במקום זאת בידי יפת הקצר, ללא תשלום. כעת מגיע משה לעיקר מכתבו: נודע לו כי אבן אלטפאל הוציא עליו דיבה לפני שר שלום, וטען שאמר דברים נגד הגאון שמעולם לא אמר. בסיומו של המכתב מתחנן משה לרחמים: הוא מצהיר שלא חטא בדבר, שאל לו לשר שלום להאמין לדבר ללא עדים והוכחות, ולבסוף — מי הוא בכלל שהגאון יכעס עליו? "אחרי מי יצא מלך ישראל אחרי מי אתה רודף אחרי כלב מת אחרי פרעוש אחד" (שמואל א' כ"ד, י"ד). בצד השני של הדף הוא מתנצל על איכותו הירודה של הנייר, ומציין שזה הטוב ביותר שהצליח להשיג, וכן על איכות כתיבתו הגרועה. הוא היה מתייצב בעצמו, אך בקושי הצליח אפילו לכתוב מכתב. הוא כתבו בשכבו, מוטל למשכב מחמת חולי במעיו ובעיניו.

מסמך משפטי בכתב ידו של הלל בן עלי. רישום בית דין. מתוארך לשנת 1395 למניין השטרות (1083/84 לספירה). המקום: פוסטאט. אבו אל-עלא עולה הלוי בן יוסף אלדמשקי ואבו זכרי יחיא הלוי בן יוסף הלוי חלוקים ביניהם על פרטי שותפות. בצד האחורי של המסמך מתועדת עדותו של עולה, ולפיה היה יחיא אמור לקבל שליש מן הרווחים לאחר ניכוי ההוצאות, בהתאם לדגם הקומנדה (שותפות מסחרית מוסלמית-ים-תיכונית), ואילו יחיא טען שהרווחים היו אמורים להתחלק שווה בשווה, וכי ההוצאות היו אמורות להיגבות מתוך תמורת המכירה. גויטיין מצביע על כך שמלבד כספי השותפות שהופקדו בידי יחיא, מסר עולה גם משלוח של סקמוניה (צמח מרפא) שהיה "בקומיסיון", מה שלדבריו מלמד ש"העסקים בכללם התנהלו במידה רבה על בסיס של אמון הדדי וידידות". מנגד, המחלוקת הנדונה כאן עוסקת בפרטים ספציפיים של השותפות, ובכלל זה מחלוקת בנוגע לשווקים האפשריים שאליהם הוסמך יחיא לנסוע (דמיאט, אלכסנדריה והמגרב); השותפות פורקה לפני נסיעתו של יחיא למגרב. ייתכן שמסמך זה היה טיוטה, לאור המחיקות הרבות שבו, והרווחים הריקים במסמך שימשו לניסיונות קולמוס בערבית שאינם קשורים לתוכנו, ככל הנראה.

מכתב ממבשר בן דוד, הנמצא בתִנִּיס, אל נהראי בן נסים בפוסטאט. בערבית-יהודית. תאריך: כ"ב באלול (25 באוגוסט [1068 — לפי שחזורו של גיל]), עם ברכות רבות לקראת השנה החדשה. מבשר שואל על מכתבים קודמים ומבקש מנהראי להעביר אליו כל ידיעה מאפריקיה (אִפְרִיקִיַּה). מועברת שמועה שעבדאללה אבן אלבעבאע — שבשנה שלאחר מכן עלה לשלטון כשליט המוסלמי (האחרון) של סיציליה — הגיע לאלכסנדריה בעזרת ע'ראב (סירת נהר), ויש להניח שהצליח להימלט. ככל הנראה מדובר במנוסתו מפני שליט אפריקיה, תמים בן מעז. בשולי הצד הקדמי מבשר מתנצל בעניין התכתבותו, מאחר שהוא סובל ממחלה (תוג'ע), וגם בנו ואשתו חולים, ולמעשה כל בני ביתו, "יושיעם השם". וממשיך: מה ייעשה לתינוק קטן ולאמו — ירחיק השם מעליך — שאין מי שייכנס בעבורם (לפי ההקשר ייתכן שיש לקרוא יַדְכֻ'ל ולא יַתַּכִ'ל כפי שגרס גיל) או ייצא, "וכל אדם טרוד בעצמו" (משע'ול ברוחה). גיל מבין שבני משפחתו החולים של מבשר אינם נמצאים עמו בתִנִּיס אלא במהדיה, הנתונה כעת במצור, ללא תנועת אוניות יוצאות ונכנסות (תוך חיבור בין שורות 4–5 של השוליים הימניים בצד הקדמי לבין שורות 10–11 בצד האחורי).

מכתב בכתב ערבי, כתוב ביד יפה בסגנון לשכתי (chancery-esque) עם סימני ניקוד ונקודות דיאקריטיות. תיארוך: התקופה הפאטמית על פי הפליאוגרפיה ונוסחת הסיום. "שמענו מקבוצה של הסוחרים שהגיעו מפוסטאט/מצרים שהגיעה כמות גדולה של הסחורה (? אלחמל) הבאה מתימן, ושיש למכור אותה 'אם בכסף ואם בהפסד' (אן שאא בלנקד אן שאא בלפקד). הם לא השתחררו ממנה (? מא תח'לצו בה) מן הביזנטים או מן ה[...]". ייתכן שלאחר מכן מוזכרים עץ ברזיל (בקם) ולכּ. "ואם ה[...] לא יימכר (אן כאן כאסד), בחיי האל, ספגנו מהלומה (? צ'רבנא), אני ואבו אלברכאת, מהמצוקה והתביעות (אלצ'יקה ואלמטאלבה). בסופו של דבר הגענו להסדר עם המגרבים בעניין המכס על החיטה שעליהם לשלם, 39 דינרים [...]". (ישנם פרטים נוספים על תשלומי המכס, אך הם קשים לקריאה.) "וכתבנו את הקבלות (אלוצולאת), אך הם לא היו מרוצים, וזהו חלק מהמצוקה והתביעות. ועברו בין אבו אלברכאת...". כאשר המכתב נמשך בשוליים, מופיעות נוסחאות צלוה (ברכה על הנביא) וחסבלה (אמירת "די לנו האל"), וההמשך מקוטע מכדי שניתן יהיה להבינו. החלק העליון והחלק התחתון חסרים. בצד האחורי (ורסו) מופיע חלק מהגדה של פסח.

מכתב מאת אבו יוסף, ממקום בלתי ידוע, אל רבי אלעזר (בגוף המכתב), שייתכן שהוא זהה עם אבו אלמנצור בן אלמעלמה (לפי הכתובת שעל גב המכתב), שכנראה ישב בפוסטאט. המכתב כתוב בעברית ובערבית-יהודית, ואילו הכתובת שעל גבו כתובה בכתב ערבי. גויטיין מייחס חשיבות רבה לשם האם של הנמען, וקורא את הכתובת כ"כניסת אלמעלמה", כלומר "בית הכנסת של המורה" (מאחר שלעיתים קרובות התקיימו לימודים בחצר בית הכנסת, השתרש השם "בית כנסת" גם לבית הספר עצמו). עם זאת, ייתכן גם שהמכתב ממוען אל שכונת הכנסייה התלויה (כניסת אלמעלקה), ושהנמען הוא אבו אלמנצור בן אלמעלם, כלומר בנו של המורה (זכר). גויטיין מזהה את הנמען עם אותו אבו אלמנצור בן אלמעלמה אשר (על פי מסמך אחר שגויטיין מסכם אך אינו מציין אותו במפורש) התנדב לשלוח לאשקלון את הכספים שנאספו לשם פדיון השבויים היהודים שנלקחו והספרים שנבזזו בעת כיבוש ירושלים בידי הצלבנים ביולי 1099. אשר לתוכן המכתב עצמו: הכותב מובטל ומבקש סיוע "בשנה הקשה הזאת". מלבד זאת, רוב המכתב עוסק כמעט כולו בהבעות דאגה והפצרות לכתוב. בסופו נמסרות דרישות שלום לאישה בשם קצ'יב, החולה, וכן למספר אנשים נוספים.

מכתב מאת סלמאן בן הארון, אלפצ'ל ואברהם בן פרּאח מאלכסנדריה אל נהראי בן נסים בפוסטאט. ראשית 1054 לפי גיל. סלמאן בן הארון, שהתחתן אל תוך משפחת אלקאביסי, מבקש מנהראי לגבות עבורו חובות מאנשים שונים בפוסטאט, ולסייע לבן אחותו, יוסף בן פרח אלקאביסי, לרכוש סחורות בכסף הזה. אם הסכום לא יספיק, מורה סלמאן, יש למכור כמות של סבון המופקדת בפוסטאט אצל וכיל. לאחר מכן מבקש אלפצ'ל מנהראי למלא שליחויות נוספות הקשורות ליישוב סכסוך עם אדם בשם אבו אלסרור, שהוביל לניתוק היחסים בינו לבין יוסף בן עלי הכהן אלפאסי. הכותב השלישי, אברהם בן פרּאח, מוסיף למכתב אישור מטעם רשויות המס לייבא צימוקים (מסוריה?) ואת החֻ'מס הקשור אליהם. המכתב מזכיר גם את בעל הספינה המוסלמי אבו עבדאללה בן אלבעבאע, הנקרא כאן מחמד בן עבד אלרחמן. באשר לתיארוך: בהקדמתו למהדורתו טוען גיל שהמכתב נכתב מספר חודשים לאחר מכתב אחר, מאחר שהוא מכיל מידע דומה; אך באותה הקדמה עצמה הוא מתארך את המכתב הזה לראשית 1054, ואילו בהקדמתו למכתב האחר הוא מתארך אותו לאוקטובר 1056; וכדי להוסיף בלבול, ב-Kingdom סעיפים 315–316 הוא מציין שמכתב זה נכתב בערך ב-1057.

**Recto:** חלק ממכתב בערבית, ככל הנראה ממשה בן לוי הלוי בקלוב אל בן משפחה בפוסטאט. הכותב מזכיר את אבו אל־סרור ומבקש שיישלח אליו דבר־מה, ומוסר שאל־שיח' אל־ראיס מודה לנמען. בשורות 5–10 הוא דן בפרשת אבן אל־טפאל (ככל הנראה זהה עם יריבו הגדול, יפת בן שלמה הרופא, המכונה 'בן הכובס'; השוו לקטעים נוספים המתויגים תחת 'אבן אל־טפאל'). נראה שמשה מתענג על כך שאבן אל־טפאל נאלץ לעזוב את קלוב בבושת פנים, אך בה בעת הוא להוט לשמוע מה עלה בגורלו של אבן אל־טפאל בפוסטאט, "כאילו הייתי נוכח שם בעצמי". עם זאת, הוא מבקש מן הנמען שלא ידבר על העניין עם אחרים. (ייתכן שמשה כתב חלק זה של המכתב בערבית דווקא כדי להקשות על מציצנים לקרוא אותו.) משה הזמין זוג נעליים עבור הנמען ושלח אותן עם מוסר המכתב; מחירן ארבעה דרהמים. הוא הזניח חלק מעבודותיו האחרות בשל הצרות הרבות שפקדוהו לאחרונה. שאר הכתוב סתום, והתעתיק עשוי להפיק תועלת מעיון נוסף. **Verso:** סופו של מכתב ביהודית־ערבית, גם הוא מאת משה בן לוי הלוי, אולי אל אותו נמען. רובו עוסק בענייני מסחר קטנים. הוא מבקש שבגדו יימסר לאחותו פח'ר ושואל על שלום אשת דודו מצד אביו.

מכתב בכתב ידו של משה בן לוי הלוי (נפטר 1212), כנראה מקלוב, ככל הנראה לאביו אבו סהל לוי (נפטר 1211) בפוסטאט. בערבית-יהודית. הקטע שנשתמר כאן פותח בהזמנות לספרים. הוא מבקש שישלחו אליו את "כנאש אלדיורה" (המוכר יותר בשם "כנאש אלאדירה", חיבור רפואי על תרופות ביתיות לנזירים, מאת הרופא הנוצרי אבן בטלאן, נפטר 1066), לאחר שתיערך השוואה בין העותק למקור (בעד מקאבלתה). הוא מבקש את (כתאב) אלח'לק אם טרם שלחו אותו, וכן ספר בשם (כתאב) אלמיל ואלהג'ראן, שמשה השאיר באחסון בפוסטאט. הוא מבקש את התיק (ח'ריטה) ובו ערכת תפירה (עדת ח'יאטה). הוא מבקש פירוש לפשט של משהו (תפסיר... פשט), ומאיץ בהם להשיג עבורו במהירות עותק של "אלפרג' בעד אלשדה". לאחר כל אלה, אמורים להישאר למשה זכות של 3 דרהם (חצי מסעאדה ו-2.5 מאבו אלרצ'א); בכסף הזה עליהם לקנות עץ ריחני (עוד ריח) במחיר 14 או 15 לאוקייה. בשולי הצד הקדמי הוא מזכיר ששוחח עם אבו סעד בן יעקב בעניינו לגבי "אלמיל" (כנראה אותו ספר שהוזכר קודם, אלמיל ואלהג'ראן). בצד האחורי הוא ממשיך בהזמנות: עופרת אדומה (סילקון), מרתך (מרתק), וכנראה עוד שניים-שלושה פריטים שקשה לפענחם.

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה הלוי, מתוארך לשנת 1449 לשטרות (1137/38 לספירה). חוכר מסים (צ'אמן) בשם אבו אלסרור פרחיה בן עולה (המוכר גם כאבו אלמֻנא הבשם בן חסן) מעניק לאבו אסחאק אברהם בן יעקב רישיון למכור ולצבוע משי תמורת 18 דינרים לחודש ברובע קצר אלשמע שבפוסטאט, לכל משך כהונתו של אבו אלסרור בתפקידו. אבו אלסרור מתחייב שלא לקבל הצעה גבוהה יותר ולא להפסיק את השכירות, ומקבל על עצמו לשלם קנס של 100 דינרים אם יפר התחייבות זו. אבו אסחאק רשאי להעביר את העבודה בקבלנות משנה לאחרים אם יחפוץ בכך, ואבו אלסרור מסכים להפעיל את השפעתו אצל המשטרה במקרה שקבלני המשנה ינסו להתחמק מתשלום חובותיהם. אבו אלסרור שומר לעצמו את הזכות להעסיק תגרניות (בַּיַּאעַאת, "מוכרות") ברובע הנדון. על המסמך חתומים [...] הכהן, מצאצאי יוסף הכהן, ונתן בן שמואל, והוא נכתב תחת סמכותו של מצליח גאון (1127–1139 לספירה). בצד האחורי מופיעה הצהרת עד בכתב ערבי מתוארכת לה' בג'מאדא אלת'אני 538 להג'רה. התאריך קשה לקריאה בשל הצפיפות הרבה של הכתב. החודש והשנה שבצד הפנים שקולים לג'מאדא אלאוול 532 להג'רה. צירוף של ש"ד גויטיין.

מכתב כנראה מחזן בשם סייד אלאהל, מאלכסנדריה, אל בנו פצ'אא'ל ובני משפחה אחרים בפוסטאט. כתוב באותיות ערביות. מצב השתמרות טוב. השולח חלה במהלך המסע לאלכסנדריה ונאלץ לעצור בעיר אדפו, ליד רשיד, לפני שהמשיך בדרכו. כשהגיע לאלכסנדריה מצא אותה במצב עגום, ללא מוקדם וללא חזן. השמועה אמרה כי הדיין חייא עתיד לצאת (מפוסטאט?), אך עד עתה איש לא הגיע. (ייתכן שמדובר בדיין חייא בן יצחק, שפעל בערך ברבע השני של המאה ה-12.) החזן המגרבי ימסור למשפחה דיווח על מצבו של השולח. השולח מזכיר כמה ערים נוספות בדלתא שעבר בהן (אלמחלה, מנית זפתא ומנית אשנא), ומציין כי שלח 10 דינרים מכל אחת מהן. נראה שבכוונתו להמשיך ולנסוע אל אלמחלה, דמירה ו/או סנבאט. ייתכן גם שהוא נערך לחתונתו של אדם בשם פצ'אא'ל, חוכר המסים (? צ'אמן) של صحا(?) (בצד השני, שורה 7). הוא מתלונן שאין לו כסף ושכל בגדיו בלו, ומבקש סיוע. הוא מבקש לשמוע מה שלום כל בני המשפחה וגם של מפצ'ל. הוא נותן הוראות שלא לרוקן את החנות. דרישות שלום נמסרות לאנשים שונים, ובהם אבו אסחאק. הוא מוסיף כי נתקל בקשיים בקשר למס הגולגולת (גַ'אלִיַה) באלכסנדריה, אך האל הצילו.

מכתב מיצחק בן ברוך, השוהה בסמנוד, אל אשתו בפוסטאט. כתוב בעברית. הכתובת על המכתב היא: "להימסר לאיתן האזרחי (השוו תהלים פ"ט) אבו אלביאן החזן". במכתב הוא מביע את געגועיו ומפציר בה לשמור על בנם ולחיות בשלום עם אם ת'נאא', אשר את החומש שלה הוא עדיין צריך להשלים. הוא מבטיח שינסה לשוב הביתה ברגע שיוכל, מיד עם השלמת עבודתו. כן הוא שולח דרישת שלום לאבו אלביאן. הוא מציין שהמכתב נכתב בראשון בכסלו בסמנוד, ושהוא בילה את השבת בבנהא, וכי לא טעם דבר מאז יציאתו ביום חמישי ועד ליל שישי. תיארוך: בערך 1180–1200 לסה"נ, שכן אם ת'נאא' מופיעה כתורמת קודקס תורה (מצחף/חומש) לבית הכנסת העיראקי במסמך משנת 1181/82, וכן במסמך משנת 1186, והיא מופיעה גם במסמך נוסף (בערך 1200 לסה"נ) ובמסמך מאוחר יותר (בערך 1201 לסה"נ). דיון קצר בפעילותה מצוי אצל גויטיין ופרידמן ("סוחרי הודו"), וכן במהדורה העברית של "ספר הודו", כרך ג'. אבו אלביאן החזן יכול בהחלט להיות משה בן לוי הלוי (הצעתו של עודד צינגר), דבר התואם את התיארוך. ייתכן גם שהביטוי המוזר שלאחר שם השולח (יש לו עצה(?)) הוא תאריך: [1]511 לשטרות = 1199/1200 לסה"נ.

מצד ראשון: מכתב מיהודה בן אהרן בן אלעמאני, שישב באלכסנדריה, אל אבו אלמג'ד מאיר בן יכין שבפוסטאט. כתוב בערבית-יהודית ומתוארך ל-23 בשבט 1208. יהודה העתיק עבור מאיר קינות ופיוטים. המכתב כולו עוסק בחילופי ידיעות ומידע מקצועי בין שני החזנים. בין השאר מסופר כי ר' עובדיה החזן מדמשק היה אמור למסור פיוטים מסוימים, אך עזב לפתע ללא הודעה מוקדמת, ועל כן יהודה שולח אותם במכתב הנוכחי (שורות 6–12 בצד הראשון). יהודה נוזף במאיר על כך ששלח לו בקשות מעורפלות מבלי לפרט את שורות הפתיחה של הפיוטים, דבר שמצנן את התלהבותו למלא את בקשותיו (שורות 12–17). כמו כן הוא מבקש ממאיר להחזיר אליו את הפתק בנוגע לנוסח הקריאה של דברים א, מד, אותו ראה יהודה בתאג' (כתר ארם צובא) (שורות 17–19). עוד הוא מעוניין לקבל ממאיר את הפתווא הקשורה לתביעה משפטית שמנהל יהודה נגד דיין אחד (שורות 20–22). הוא שואל האם עובדיה מתכנן לצאת שוב לדרך (שורות 23–24), ומסיים בדרישות שלום. לפי גויטיין, להסבר התאריך במכתב זה ובמכתב נוסף: יהודה כותב 168 ומשתמע 4800, כך שהשנה היא ד'תתקס"ח (4968). בצד השני טיוטה של שאלה משפטית בכתב יד אחר.

רישום בית דין של הסכם משפטי בין הבעל, אבו אלחסן שלמה בן מנשה, לבין אשתו, סת אלנסב בת אבו אלמנא, שבו הוא מתחייב להושיבה בדירה משלה. עוד טרם נישואיהם הסכימו ביניהם השניים שאם תבקש זאת — תוכל להתגורר בנפרד מקרובותיו (אמו ואחיותיו). לאחר חתונתם ניסו לגור יחד עם בני משפחתו, אך פרצו ביניהם מריבות, וסת אלנסב מימשה את זכותה לגור בנפרד. אלא שאבו אלחסן מצא את עצמו שבור לב מן הניתוק מקרובותיו, ולכן הסכימו בני הזוג לחזור ולגור תחת קורת גג אחת עם בני משפחתו, אך בתנאים הבאים: (1) שתוקצה לסת אלנסב דירה נפרדת בתוך הבית; (2) שאמו ואחיותיו של אבו אלחסן לא יורשו להיכנס אליה; (3) שייאסר עליהן לבקש ממנה אפילו קיסם להבערת אש. פרטי ההסכם החדש סוכמו במשא ומתן בין אבו אלחסן לבין דודה של סת אלנסב מצד אביה, אבו עלי. מתוארך לכסלו א'ת"ל למניין שטרות, שהוא שנת 1119 לסה"נ. מקום העריכה: פוסטאט. כתוב בידו של סופר בית הדין הפורה חלפון בן מנשה (שאינו קרוב משפחה של בני הזוג). חתומים עליו אברהם בן שמעיה ועובדיה הכהן בן מבורך. אותם בני זוג מופיעים גם בתעודה נוספת מתוארכת לשנת 1445 למניין שטרות / 1134 לסה"נ.

חוזה אירוסין (שידוכין) וקידושין. מקום: פוסטאט. תאריך: י' בניסן א'תקנ"ד למניין השטרות, היינו שנת 1243 לסה"נ. החתן: יוסף בן אברהם. הכלה: רבקה בת אברהם הפרנס, בתולה. הנישואין עצמם (דכ'ול) אמורים להתקיים בחודש תשרי הקרוב. מוהר מוקדם: 10 דינרים ("עם התנאים הידועים בנוגע לחינה ולחוטים וכו'"). מוהר מאוחר: 50 דינרים. עדים: עמנואל בן יחיאל; יהודה בן שר שלום הכהן. מדובר בהסכם אירוסין של זוג מבני המעמד הגבוה משנת 1243, שנכתב בידי עמנואל בן יחיאל (אשר אף חתם כעד הראשון). אביה של הכלה (שהגיעה לגיל הבגרות) היה בחיים, אך לא הוא ולא אדם אחר מוזכרים כמייצגים אותה בהסכם. סכום המוהר המוקדם, 10 דינרים, חולק לשניים: חמישה דינרים נמסרו בעת האירוסין, וחמישה הנוספים נשמרו כערובה, ועתידים היו להינתן לכלה במקרה שהבעל ידחה את הנישואין מעבר למועד שנקבע. סכום המוהר המאוחר גבוה במיוחד: 50 דינרים. ההסכם נכתב סמוך לחג הפסח, והנישואין נקבעו לחודש תשרי הקרוב (בערך בספטמבר). המסמך תורגם חלקית בידי גויטיין. (המידע מבוסס על עבודת הדוקטורט של אמיר אשור משנת 2006 וחלקית על רשימותיו וכרטיסיותיו של גויטיין.)

מכתב מטוביה בן עלי, ככל הנראה בעיר שדה, אל בן דודו נתן בן שלמה הכהן, ככל הנראה בפוסטאט. התיארוך הוא 1122–1150, על פי מסמכים מתוארכים אחרים של הנמען. טוביה פותח בהבעת דאגה לאחותו החולה (כמו במכתב נוסף שלו). טוביה עצמו או מישהו אחר במשק ביתו חלה בקדחת, וכעת מרגיש טוב יותר. הצד הקדמי של המכתב מוקדש לסיפור מורכב על ייבום (הראוי לעיון נוסף). טוביה מבקש את עצתו של נתן ומבקש ממנו להתייעץ עם פוסק הלכה בעניין. הוא מבקש חומש (מצחף), השאלה של מגילת קלף (גביל = גויל), וכמה פיוטים. הוא מסיים (החל מאמצע השורה ה-13 בצד האחורי) בתיאור מחלתה המסתורית של אשתו, ששמה אולי בהא' (אם כי בהא היא מילה שכיחה ביותר, "בו" או "בה", שאינה מתאימה כאן בהקשר). נראה שנתן מכיר כבר במידת מה את המחלה. טוביה מתאר כאן את ה'רעד' (?רג'יף) של פניה, ואת 'צמרמורת הקדחת' (ברד חמא) הגורמת לה 'לרעוד' (נאפץ' כת'יר) ממותניה ועד לראשה. טוביה מבקש מנתן להשיג מרשם מרופא טוב. ראו את שתי התעודות הבאות בסדרה על מחלת אשתו, ובהן התיאור המפורט ביותר ומכתב שבו היא מתחילה להרגיש טוב יותר. חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיות גויטיין.

רקטו: מכתב מאת משה בן לוי הלוי, הכותב מקליוב אל בן משפחה בפוסטאט. תרגום חלקי על פי גויטיין: "אני שולח אליך עם נושא המכתב הזה 15 דרהם. אנא קנה עבורי 1¼ ליטרא של אמלג' ('דומדמנית הודית'), בסכום של כ-4¼ דרהם או פחות; 2½ ליטרא של מי ורדים אדומים-עמוקים (מאא' ורד), בסכום של כ-¾ דרהם; פֻקאעה (בקבוק שיקויים), בסכום של כחצי דרהם או פחות; ליטרא אחת של אבקת איפור לעיניים, מתוצרת משובחת ובהזמנה מיוחדת, בסכום של כ-2 דרהם או פחות; מסוואכּ אחד (ענף לניקוי שיניים), בסכום של כ-2 דרהם; ליטרא אחת של אנטימון (כוחל), בסכום של כ-3¼ או 3½ דרהם או פחות; 2½ ליטרא של משחת קוסמטיקה (מתאת'), בסכום של כ-2¼ דרהם או פחות". בנוסף שולח הכותב שלושה טיוטות של קינות ומבקש מאחיו אבו אלחסן (ידותון הלוי) להגיהן ולתקנן. ורסו: טיוטת עצומה (פטיציה) בכתב ערבי, המופנית אל האמיר שרף אלדולה (?). כתב היד הוא של משה בן לוי (להשוואה עם מסמך אחר שלו). שורות 8–15 מהוות את עיקר העצומה (וינהי אנה קד אשתהי...), והן דורשות עיון נוסף. הכותב (אולי משה עצמו) חוזר ומביע, ככל הנראה מספר פעמים, את רצונו לבוא אל העיר הגדולה.

מכתב מתאריך כ״ה בתשרי 1212 (ד׳תתקע״ג) מאת יהודה בן אלעמאני, חזן, מלמד תינוקות וסופר באלכסנדריה, אל אבו אלמג׳ד מאיר בן יכין, עמית בכיר בפוסטאט. המכתב מסכם התכתבות קודמת בין השניים (השוו למכתב שנכתב ארבע שנים קודם לכן), ובו יהודה מציין בתסכול כי הנמען ביקש ממנו לשלוח קינות לזכר נפטרים, וכי הוא שלח לו כשלושים קינות, אך הנמען השיב לו שכבר היו ברשותו כולן מלבד שתיים או שלוש. יהודה מציע לנמען להודיע לו את שורות הפתיחה של השירים כדי למנוע כפילויות מיותרות. רובו המוחלט של המכתב עוסק בנושא זה וכן בתלאות משלוח הדואר, שכן מכתבים רבים — הן מיהודה והן מאחיו של אבו אלמג׳ד, אבו אלנג׳ם הילאל — התעכבו או לא הגיעו ליעדם כלל. החל משורה 16 בצד האחורי כותב יהודה: ״בלילה שבו כתבתי מכתב זה, הגיעו שבעה רבנים גדולים ומלומדים, ואחריהם 100 אנשים — גברים, נשים וילדים — המבקשים לחם. זאת מלבד 41(?) הקבצנים שכבר נמצאים בעיר [אלכסנדריה], ורוב הקהילה הותשה מרוב עוני.״ בצד חדשות משפחתיות נוספות, כותב יהודה: ״אחיך סעיד רב עם אשתו ונסע, ואין איש יודע לאן נסע. גג נפל על אשתו, אך היא ניצלה ממוות.״

תזכיר מאת הסוחר פרח' בן עיאש', ככל הנראה ממוען לסוכנו "אדוני הפרנס", המפרט את נסיבותיה של תביעה משפטית שעל הפרנס להגיש נגד מוהוב בן סעד, בעקבות אי-תשלום חלקו במכס על חבילת כרוויה שהייתה חלק משותפות בין מוהוב לבין עלי בן חסן(?) אלוואסטי, הקשור איכשהו לפרח' ("באבה פרח"). העניין מתייחס לחודש צפר 481 לה'ג'רה, היינו אפריל/מאי 1088 לסה"נ. פרח' שילם את חלקו במכס על החבילה בתניס (2.75 דינרים), משמעות הדבר שמוהוב חייב 1.375 דינרים (ככל הנראה הם מחלקים את ההוצאות ביחס של 2:1). פרח' ואבו אלעלאא בדקו את פנקס החשבונות של הוכיל ומצאו בו אך ורק את הרישום של מכס פוסטאט; הן אבו אלעלאא והן צאעד יכולים להעיד על כך. בהמשך מוזכרים טריפולי, אבו אלרצ'א, והמכס על שק של עמילן (מח'לאת אלכת'יראא) ועל בד פשתן (ח'ישה). אבו אלעלאא אמר ככל הנראה למוהוב להשאיר את 1.375 הדינרים בפוסטאט אצל אבו אלח'יר צדקה. פרח' "לא יצא לדרך עד שציוויתי על אבו אלעלאא לגבותם מן הוכיל". המכתב מסתיים במילים: "אם תרצה לראות את פנקס הוכיל, פנה לאדוני הקאדי אבו אלקאסם. הוא נמצא בסל שלו, ועליו רשומה שורה בכתב עברי".

מכתב מיהודה המלמד בן אלעמאני, באלכסנדריה, אל רבי אברהם בן הרמב"ם בפוסטאט. מתוארך: אדר א'תקכ"ח למניין השטרות, היינו 1217 לסה"נ. יהודה מקדיש את עיקר המכתב (שו' 17 בצד הפנים עד שו' 19 בצד הגב) לתיאור מפורט של סיום הסכסוך במשפחת אלעמאני בינו לבין דודו, ר' צדוק הדיין, ומייחס לאברהם את הקרדיט על יישוב הסכסוך. הוא מתאר את אירוע הצולחה (טקס הפיוס) שבו כל בני המשפחה שתו לחיי זה את זה. בהמשך (שו' 19–31 בצד הגב) ממשיך יהודה בדברי שבח לאברהם: בני אלכסנדריה מתפללים וצמים כדי שהאל יסיר את המגפה שתקפה את אוכלוסיית פוסטאט ויגן על אברהם במיוחד. לאחר מכן מדגיש יהודה בדברי ענווה (שו' 31–49 בצד הגב) שכל ענייני הקהילה מוטלים על כתפיו לבדו, שכן דודו שותה יין כל היום. מזגו של יהודה אינו סובל יין — והוא מצטט מספר משלי כ, א ("וכל שוגה בו לא יחכם") — ואינו שותה יותר מרבע כוס בישיבה אחת ובוודאי שאינו משתכר לעולם. בשולי צד הגב הוא מסביר שעמיתו של אברהם, אבו נצר הרופא, עודד אותו לכתוב את המכתב הזה, אף שכמה מחבריו לעגו לו על כך. המכתב מסתיים בשוליים העליונים של צד הפנים בדברי שבח לאברהם.

recto: מכתב ממנהיגי הקהילה באלכסנדריה אל הדיין שמואל בפוסטאט, בערבית-יהודית. התיארוך אינו ברור; ככל הנראה מתחילת המאה ה-13, על בסיס כתב היד וזיהויו של גויטיין את הדיין שמואל עם זה הנזכר במכתב אחר. המכתב עוסק באישה באלכסנדריה שבתה הקטנה חולה, ובעלה ברח מנושיו ועבר לבירה. במכתב מתואר כי האישה ננטשה זה זמן רב, נאלצה לפרנס את עצמה ואת בתה הקטנה, לשלם שכר דירה, ומעל לכל זאת — נושהו של בעלה תבע אותה לדין בבית המשפט. כותבי המכתב מבקשים בלשון המנומסת ביותר ששמואל יפנה אל הנגיד כדי שיפעל בעניין. verso: מכתב מהדיין שמואל אל הנגיד. הכותב מדווח כי שלח כמה הזמנות לדין אל הבעל הנמלט, אך מאחר שחלפו הן הימים הנוראים (סביבות ספטמבר) והן חנוכה (סביבות דצמבר) ללא כל תגובה מצידו, נדרשים עתה אמצעים חמורים יותר, ולמורת רוחו של הדיין יש להטריד את הנגיד בעניין. חומרת העניין רבה במיוחד שכן האישה האלכסנדרונית טענה כי בעלה נשא אישה אחרת והוא חי עמה בקהיר. ברור היה שיש להורות למשטרה להביא את האיש לבית הדין בכוח, אך רק הנגיד, בתוקף תפקידו כנציג הרשמי של השלטון, היה מוסמך לתת הוראה כזו.

מסמך משפטי העוסק בהלוואה שהעניק אבו נצר אלעזר בן כרמי אבן שביב לאבו מנצור אלעזר אבן זבקלה. מתוארך לחודש תמוז של שנת 1543 למניין השטרות, היא שנת 1232 לסה"נ. מדובר באותו עניין הנידון גם במסמך נוסף שצורף אליו. גויטיין תיאר תחילה את הלווה כפקיד ציבור, ואת מטרת ההלוואה כמיועדת לכיסוי הוצאות ציבוריות, ובכללן מכס על ייבוא הדסים לפוסטאט. בהמשך תיקן את עצמו וכתב: "62 הפלוס הכאמליים היו דרהמים ולא מטבעות נחושת, והם נחשבו כשווה ערך ל-9 דרהמים נאצריים בתוספת מכס ששולם לאלמכאסין מצר, פקידי המכס של פוסטאט. (קראתי בטעות במקום מכסין — מרסין, ובהתאם תרגמתי 'הדסים'!). אם כן, 62 פלוס כאמליים אינם מקבילים בדיוק ל-9 דרהמים נאצריים, אלא לסכום מעט גבוה יותר. דמי המכס שולמו עבור... אנבאק חשישה. האם עלינו להניח שבימים ההם לא רק העלים והגבעולים של הקנבוס שימשו כסם, אלא גם פירות הגרגרים שלו?" (המידע לקוח מכרטיסיות גויטיין, מ"חברה ים-תיכונית" כרך א' עמ' 385, וממאמר התיקון שלו משנת 1969 בנושא יחסי החליפין בין זהב לכסף בתקופה הפאטמית והאיובית). החיבור בין הקטעים נעשה על ידי אלן אלבאום.

מכתב מאבו אלמנצור בן אבו אלפרג' אלקביביה(!) אל אמו בפוסטאט. בערבית-יהודית. הוא מתנצל על שלא ביקר בבית בעת שהותו במסע עסקים, ככל הנראה מפוסטאט אל א-צעיד (מצרים העליונה). כן הוא כותב שמסע העסקים שלו עלה יפה, חרף קשיים מסוימים, וכי אין לה מה לדאוג. בנוסף-כתב מופיעה ההערה: "אם את חושבת על הנסיעה ההיא שביקרתי אותך בדלאץ(?) עם הגמל(?) שזנבו קטוע — נסיעה זו אינה דומה לנסיעה ההיא". הוא מוסר דרישות שלום גם לאשתו שלו עצמו, אותה הוא מכנה צאחבת אלבית (בעלת הבית). גויטיין הניח באופן סביר שהמילה "קביביה" מתייחסת לאם, וציין כי שני כפרים בנפת אטפיח נקראים קביבאת. אולם המילה מופיעה בצמוד לשמו של אבו אלמנצור ולא לשמה של האם, והיא משמשת באופן חד-משמעי כחלק משמו שלו עצמו בעצומתו אל מצליח גאון. ייתכן אפוא שמדובר בשם מקום המתייחס לאחד הכפרים הקרויים קביבה בקרבת ירושלים, במיוחד אם מדובר באותו אדם המכונה אלמקדסי במכתב אחר. סיומת הנקבה נותרה בלתי מוסברת; אפשר שמדובר למעשה בצורת רבים (מקבילה ל-אלקביביין), המציינת הן את מוצא אביו והן את מוצאו שלו. (חלק מן המידע מתוך כרטסת גויטיין.)

מכתב מאלכסנדריה מן ה-21 באוקטובר 1219, זמן קצר לפני התקפת הצלבנים על דמיאט. אדם שנאלץ לברוח מקהיר לאלכסנדריה בשל חובות כותב לאחותו, שעדיין התגוררה בקהיר, ומבקש את עזרתה. המכתב משקף את המצב הקשה באלכסנדריה: הקהילה היהודית אינה מצליחה לתמוך בכל הנזקקים, שכן זה עתה שילמה סכום גדול לרשויות השלטון, מעין מס מלחמה (תבר̈ע וג'על). (המידע מפרנקל.) לפי גויטיין, המכתב נשלח מאלכסנדריה על ידי פקיד לשעבר במטבעה הקיסרית של פוסטאט אל אחותו האמידה. הכותב מתאר כיצד איבד את משרתו, את ביתו ואת כל רכושו. הוא השכיר את בנו אצל חייט ששילם לו חצי דרהם בשבוע. הוא מונה עשר סיבות מדוע אין באפשרותו לבוא לקהיר; הסיבה העשירית והחמורה ביותר שלא לעלות לקהיר הייתה הוודאות שאויביו, בראותם אותו במצב כה משפיל, ישמחו לאידו. "למרות המנייה הקפדנית של כל ייסוריו, הוא שכח אחד מהם, אולי הגרוע מכולם, ואותו הוסיף כתוספת בסוף מכתבו הארוך: 'מרוב דאגותיי עלו בי פצעונים יבשים ועורי נושר מעל עצמותיי.'" מכל הצרות, בריאות לקויה היא הסיבה היעילה ביותר לעורר את חמלתם של קרובים קשי לב. ראו גם מכתב נוסף בעניין.

מכתב מאם, ככל הנראה בקירואן או בסביבתה, לבנה הסוחר בפוסטאט. תיארוך: ראשית המאה ה-11 לערך. המכתב כולל מידע על תנועת הספינות. "היום שבו נודע לי על מסעך למצרים היה קשה לי יותר מן היום שבו לקחו אותך הביזנטים בשבי". מוזכר כי חיון הביא את גט הגירושין לאחותו של הנמען. השולחת עצמה הוטרדה על ידי גובי מס הגולגולת (ג'זיה) ונאלצה לנסוע לקירואן ולבקש צדקה בבית הכנסת, אך ללא הצלחה. היא מפצירה בנמען לשוב במהרה, שכן היא בוכה יומם ולילה. אחיינו של הנמען, אסחאק, נותר ללא עזרה בחנות מלבד אברהם אלזורזור. נראה שהנמען שלח מספר חבילות של פשתן, אך אלו טרם הגיעו. דרישות שלום לאנשים שונים, ביניהם אחותו ואשתו של הנמען. דרישות שלום גם מבעלה של השולחת, אביו של הנמען. בצד השני מופיעה הערה לא קשורה על ספרים: "שיר השירים ורות יחד". הקטע השני שתחת אותה שמורה אינו בהכרח קשור, אם כי מראה הקלף דומה והוא ככל הנראה מתוארך גם כן למאה ה-11. מדובר בחלקו התחתון של שטר משפטי הכולל מספר חתימות: שלמה בן [...]; [אבו?] סעיד סעד[ון?] בן שבת; [...] בן [...]; שמואל בן סעיד; חאתם בן [...]; ומשה בן שמואל.

דרשה בערבית-יהודית המבוססת על סיפור מאורעות אמיתיים. תיארוך: זמן קצר לאחר כסלו א'תק"ך לשטרות, היינו 1148 לסה"נ. הכותב עשוי להיות מבורך בן נתן (או אולי שמו זכאי, כפי שנכתב בין שורות 1 ל-2 של ה-verso). הוא כותב: "זוהי דרש (דרשה) שרשמתי/חיברתי בעת היותי באבל על בני משה. שמעתי זאת ביום שישי, י"ג בכסלו א'תק"ך...". יש כאן פרטים נוספים על התאריך ועל היום בשבוע (הוא מציין בשוליים שזהו סימן טוב למות בערב שבת) ועל פרשת השבוע שחלה בימי השבעה הן בפוסטאט והן באלמחלה (פרשת וישלח). הדרשה מתחילה ב-recto: "ביום שישי אחד, י"ג בכסלו א'תק"ך, ישבתי באלמחלה ועסקתי בהעתקת ספרים כמנהגי, והנערים לומדים תורה לפניי. שמעתי אותם משוחחים על עניין מכוער. אמרתי להם: 'מה זה שאתם מדברים עליו?' אמרו: 'רק מה ששמענו'. אמרתי: 'ממי שמעתם זאת, ועל סמך מה?' אמרו: 'מבית (ביית) החזן'. אמרתי: 'ומאין שמעו זאת בני בית החזן?' אמרו: 'מקרובם מעאני בפוסטאט'. שלחתי לקרוא למעאני, וכפי שאלוהים יודע, הייתי נוכח אך נעדר, מנוכר, בודד וגלמוד בשל שאריות מחלה ו[בשל היותי] מוקף באויבים המחכים למפלתי הפומבית...".

מכתב מאברהם אבן מצבאח באלכסנדריה אל אליהו הדיין בפוסטאט. נכתב בכתב ידו של אברהם המלמד בן יפת. הכותב מספר: "הגעתי לאלכסנדריה עם מנצור בן שמחה הכהן ומצאתי את כל ילדי {היתומים} חולים (מרצ'א תאלפין). הם לקחו על חשבוני דינר אחד (?), ומנצור שילם לי 5 דינרים." משום מה, הכסף עבור היתומים יצא מחשבונו של הכותב. הכותב עצמו שרוי במצוקה קשה; דיין אחד בכה כששמע את סיפורו. הוא הביא עמו מכתב המלצה כדי להראותו לאבו סרור הכהן ולאדם נוסף, אך הם לא נתנו לו מענה למכתב. אברהם מדווח שהיתומים מתפללים בעד אליהו, שיגמול לו על מעשיו הטובים עמהם. לא נותר בידו דבר מחמשת הדינרים, שכן קנה שני בגדים (תֿואב) ושמיכה, והשאר הוצא על סירופים (כנראה עבור היתומים החולים). אליהו הוא פטרונו; הוא מהלל שוב ושוב את נדיבותו ומספר כיצד שיבח אותו בפני אנשים שונים באלכסנדריה. הכותב ממתין באלכסנדריה למספר פקידים שיסייעו לו, ובינתיים הוא מקבל לחם מן החלוקה הציבורית. הוא מבקש מאליהו להקריא את המכתב הזה ממש בפני אדם נוסף, אשר בתקווה יבוא לעזרתו. חלקים מסוימים מן המכתב קשים להבנה ודורשים בחינה נוספת.

מכתב מאת אחד מנכבדי בית הכנסת אל תורם. בערבית-יהודית. תיארוך: ראשית המאה ה-13 (בתקופת אליהו הדיין ורבי אברהם בן הרמב"ם). המכתב עוסק בשיקומו של כתב יד מקראי בשם "אלג'אמע", המתואר כ"אחיו של הקודקס הנקרא אלתאג'" (כלומר כתר ארם צובא). כתב יד זה היה זקוק לשיקום, ולא ניתן היה להחליפו אפילו תמורת 100 דינרים. עבודות הדורשות מיומנות מיוחדת לא ניתן היה לבצע בתעריפים הנמוכים המקובלים. כתב יד עתיק וייצוגי זה של המקרא כולו, שנכתב ככל הנראה במאה התשיעית והיה רכושו של בית הכנסת של הארץ-ישראלים בפוסטאט, נזקק לשיקום בראשית המאה ה-13. שלושה מומחים הוזמנו למשימה, אך הצהירו כי אינם מסוגלים לבצעה, שכן "תחיית המתים קשה יותר מבריאתו של אדם". לבסוף נטל סופר רביעי על עצמו את שיקומם של שישים דפים פגומים במיוחד, וביקש כשכר דירהם אחד עבור כל דף. דרישה זו, כפי שמצוין במסמך, הייתה גבוהה בהרבה מן הצפוי. (המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין וספרו על החברה הים-תיכונית.) המסמך פורסם על ידי ש"ד גויטיין במאמרו על תעודות חדשות מגניזת קהיר, בכרך לכבוד מיליאס-ואייקרוסה (ברצלונה 1954).