ירושלים במסמכי הגניזה

מכתב מתנחום בן סולימאן בירושלים אל אמו ושלושת אחיו, אבו מוסא, חיים ואהרן (או שמא אל שני אחים: אבו מוסא חיים ואהרן?), בבצרה. כתוב ביהודית-פרסית. תיארוך: סוף המאה העשירית או ראשית המאה האחת-עשרה. הכותב דן בהעברת כספים ובמסחר במגוון סחורות, ובהן טקסטיל; אבני חן ופנינים מחלב וחומס; וקודקסים של ספרי תורה מבצרה ומבגדאד. הוא מזכיר את המגרבים, שהגיעו (לירושלים?) במהלך השנה ועשו רכישות. במכתב נזכרים כמה אנשים: אבו אלחסן, עלי, יהושע, דריא(?), מוסא, הארון ואבו עומר. המכתב סומן "L3" במיון של שאול שקד לטקסטים ביהודית-פרסית קדומה (לא פורסם). תרגום מ-2021 של לודוויג פאול, שהתבסס על תרגום לא-מפורסם של שקד (גרסה זו עברה עריכה קלה של מרינה רוסטוב): 1. בשם האל. 2. (אל) האם, (יהיו לך) חיים ארוכים ואחרית טובה, ו(אל) האחים היקרים הנעלים(?) … 3. (אל) אבו מוסא, חיים ואהרן, בני סולימאן, (מאת?) תנחום, (בן?) סולימאן, נצחי … 4. תהי ברכת האל על גופכם ונפשכם. באותו השבוע, מכתבכם … 5. בגדאד בלבו. אך האל [עשוי…?] על האם היקרה (ועל) [האחים?] … 6. הייתי מודע. כתבתי לכם שניים-שלושה מכתבים בתשובה, לשם הסבר … 7. אבו אלחסן, יאריך ימים, (ו)יחזקהו האל. ומקווה אני שיגיע (אל) ידיכם. כתבתם ש… 8. אני רוצה ללכת. אני מקווה שהגעתם בשלום, ו(שאתם) שלחתם את מכתבכם … 9. (ב?) בריאות מבצרה במהירות, אם ירצה השם. וב(שעות) יומי ולילי, אני … 10. כדי לראותכם, וכך החלטתי כי (אבוא?) אחרי הפסח … 11. ואיני יודע מה אירע לי, אך מאשר בלבי … 12. מכל מיני דברים, בגללכם ובגלל האם, שתאריך ימים, וה[יקרה?] אחות[יות] … 13. אינני יכול לתאר זאת בכתב. יאיר האל על [גופך] … 14. וכל ישראל, וישלח את ישועתו בחסדו ורח[מיו] … 15. כתבתם, "נתתי 500 ס'". הייתי מודע (לכך), וגם שלחתי, לפני זאת, 16. ש[טר חליפין] … על למעלה מ-300 ס', כדי שתיתנו אותו בדרך של המחאה … (?) … 17. בד סיניזי. אז, מן ה(?)המחאה, הוא כתב שטר (חליפין) על 100 ס'. 18. החזרתי (את ה)100 [ס']. ואז, (אם?) הוא נותן 200 ביום אחד, עלי זה חוזר 19. ולוקח ממנו חשבונית נוספת, על (חשבון) יהושע, דריא, מוסא, 20. (ו)הארון. אל תפעלו אחרת ומלאו את עבודתכם. כתבתם שמישהו 21. בא מדמשק והביא אבני אודם, אזמרגדים ופנינים תמורת 1,000 דינר ו- 22. מכר (אותם) בבגדאד. דע (ביחיד) שהוא הביא זאת מחלב ומחומס ומאותו אזור. 23. ובכל פעם שמביאים (זאת) מאותו אזור, (זה נמצא) בשפע כאן 24. ועושים בכך רווח נאה, משום שבאותו אזור 25. זה זול. לכן, כל דבר מסוג זה שמגיע, קנו (ברבים) (אותו) בזול. 26. וקנו פנינים ישנות, כי הן יקרות כאן. השנה, מגרבים רבים 27. הגיעו ועשו (את) רכישותיהם. וכתבתי לכם (ברבים) לא מעט עותקים (כלומר מכתבים), 28. וכל מה שכתבתי, פעלו לפיו. את, אם יקרה — (תאריכי) ימים — 29. דעי שכל מה שכתבת, הייתי מודע למרירויות שאירעו לך, 30. אך מה אפשר לעשות מלבד להודות לאל? כל אשר יעשה, 31. הכול (הוא) משפט צדק. (?אפילו) יותר מזה (נותר): הבה יכנו 32. (ב)קושי, ויסיים (אותו), בחסדו ורחמיו. אינני יכול 33. לכתוב לכם עתה (מתוך) צערי בגללכם ובגלל האחיות היקרות. 34. ו(לעניין) תלונותיו של האח אבו עומר, (ש)כתבת, וההפסדים (שגרמו) לכם, 35. אי אפשר לעשות דבר. ורסו 1. ובכן, מסיבות אלה, אסדר (את הדברים) לבוא אחרי הפסח, 2. משום שלבי אינו שקט. יאיר האל, יתעלה ויתגדל, 3. את גופכם (ואת) כל ישראל, בחסדו ורחמיו. 4. ומלאו את משימתכם, ונהגו יפה באח אבו עומר, כי ייתכן 5. שיחזיר לכם את 5,000 ס' הללו לאחר כל השנים האלה, 6. משום שאני יודע שעשה רווח-מה בכספים. ו(אם?) לא 7. ייתן זאת, יעשה זאת לשם שמים, ישים האל רחמים עליכם בלבו, 8. אמן. עתה, סדרו למלא (את) המשימה, בכל 9. דרך שתהיה, אל תפסיקו (לכתוב) ("אל תכרתו") את מכתביכם. תהי ברכת האל על 10. גופכם (ברבים) ונפשכם. מכתב זה (נכתב) מירושלים, 11. (ביום) שני, כ' בטבת. קבלו דרישות שלום מביתנו, על 12. צעיר (וזקן) שבכם. שלום. השתדלו לקרוא (אותו) ל 13. אחות הצעירה היקרה, שתאריך ימים, כדי שתקרא (אותו) במהירות. ו- 14. כתבו אלי את מכתביכם. שלא יכרות אותי ריבון העולם, כדי שאזכה לראותכם שוב, 15. בחסדו. שלום. קודקסים נאים של תורה, כל דבר שיגיע 16. מבצרה ומבגדאד, קנו (אותו), כי יש בו רווח טוב. כתובת: ימין 1. (אל?) … ו? אבו מוסא, יאריך האל את ימי שניהם וירבה (את) כבודם 2. (אל?) אבו סולימאן, יאל האל יעשה את שניהם מאושרים כתובת: אמצע מאת תנחום בן סולימאן כתובת: שמאל (להימסר) בבצרה, אם ירצה השם.

מכתב מרב שלמה בן יהודה לאישיות בפוסטאט. התיארוך לפי גיל: בערך 1030. המכתב מתאר את ההשלכות של החרם שהוטל על הקראים בהר הזיתים בהושענא רבה בשנת 1029. הקראים דרשו שאלו שהכריזו על החרם, שהיו כעת כלואים בדמשק, "לא ייקראו עוד לעולם בתואר חבר ולא ישרתו את בית ישראל בכל ארץ ישראל, בשירות גדול או קטן, לא בענייני דין ולא בכל עניין אחר" (ציטוט ממסמך מקביל). בעקבות זאת התקיימה ישיבה בשוק ברמלה כדי לדון בדרישות הקראים; הגאון מספר כי ביקש "שהדבר ייפתר ללא תנאי [המוטל] לא לטובת הרבנים ולא נגדם". הקראים סירבו: "אדרבה, הם אמרו: 'הגיעה עתנו! זה היום שקיווינו לו, מצאנו ראינו!'" (איכה ב, טז). לאחר מכן הגאון פותח בהשמצה ארוכה כנגד זקני הקראים בירושלים — בנימה אינטימית יותר מאשר במכתביו העבריים הנבואיים: הם אינם יכולים להסכים על נקודה הלכתית אחת ("הם נחלקים זה על זה באסכולה משפטית, כל אחד מעצב לעצמו מד'הב משלו"), אך הם מאוחדים בשנאתם לרבנים. הוא רומז בלעג לסופרים קראים כדניאל אלקומסי, סלמון בן ירוחם ויפת בן עלי: "הם רואים את עצמם כ'שושנים' ואת כל האחרים כ'חוחים'; הם מחשיבים עצמם כ'משכילים', אך נחלקים ביניהם מי חכם". פרטים נוספים מאותה ישיבה פולמוסית חיה הם מרתקים לא פחות: הגאון מתלונן על חוסר הסולידריות שלהם, והקראים משיבים שהם אלו המשרתים את השלטון לטובת הקהל היהודי: "ראוי להם להתבייש. מי מאיתנו מחויב למאמיניו בדינים הרבים של ישראל שאינם כתובים, אנו או הם? אך כשמזכירים זאת לפניהם, מתביישים ואומרים: 'לא כך הוא. אם האל יתעלה נתן לנו מעמד גבוה בשירות השלטון [פי ח'דמת סלטאן], היה זה כדי שמאמינינו ישיגו את משאלותיהם על אחרים'". בתגובה הגאון מצטט בקצרה מקהלת (ז, טו–יח), כאזהרה מפני ייחוס הצלחה ארצית לחסד אלוהי: "[יש צדיק אבד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו. אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם, אל תרשע הרבה ואל תהי סכל למה תמות בלא עתך.] טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידך". לאחר מכן הוא ממשיך להתלונן על חוסר הסולידריות של הקראים, תוך שהוא מציין שלמרות זאת הם ממשיכים להתחתן עם הרבנים: "הם תייגו אותנו במעמד של מי שתפילתו אינה מתקבלת לפני האל, אך אם בעיניהם אנו נראים כך, מדוע הם מולידים עמנו או נושאים מאיתנו לאישה?" הוא מתייחס להמשך הפרשה: הרבנים הצליחו לחסום את דרישות הקראים בתיווך פקידים פאטמיים: "'ברוך ה' אלהי אבותינו אשר נתן כזאת בלב' אדוננו 'המלך' [ע"פ עזרא ז, כז], יחיה לעד, ובלב אדוננו הווזיר, יושיעו האל, לדבר עלינו ולבקש את טובתנו, יתעלה שמו לנצח". כנראה הכוונה לצו של אלט'אהר אל מושל ארץ ישראל, אנושתכין אלדזברי, המורה לו שלא לנהוג במשוא פנים בטיפולו ב"שני הצדדים" — צו שניתן בעקבות עצומה מטעם סיעת הגאון. בהמשך הוא מתאר כיצד רבנים מסוימים בירושלים הפיצו שמועה לפיה הקראים שרפו בפורים שלוש דמויות רבניות בדחליל. הוא שולח את הזקנים אבו אלברכאת נתנאל הכהן ואבו עלי מחסן בן חוסיין למשימת בירור עובדות, ומתברר שסיפור הדחלילים הוא עלילה; אבו עלי מחסן בן חוסיין מייעץ לגאון "שאין לי מוצא מן ההשמצה הזאת אלא להכריז חרם על מי שעשה את הדבר שנאמר ועל מי שמפיץ דברי דיבה על דברים שלא היו ולא נבראו במטרה לסכן אנשים". הגאון נענה לעצה ומכריז חרם נוסף "ביום צום במג'לס בשוק היהודים" ברמלה, וקורא לחסידיו "שלא לנקום בהם (בקראים) על מה שעשו לנו". הקהל ענה: "הטל את החרם, הטל את החרם! הנה אנו סובלים קשות מן הדבר הנורא שהם (המוציאים דיבה) אמרו, אף שהדבר אירע בעל כורחנו. [הטל את החרם] שמא תצא נגדנו ראיה [חג'ה] [האומרת] שהדבר אירע בגללנו!" וכך עשה (בצד האחורי): "הטלנו את החרם וסיימנו [את העניין], אך זה הצער רבים מהם, מכיוון שידעו שהם אלו שגרמו לכך". (המידע מבוסס על מחקרה של רוסטו על הכפירה.) קיים גם עותק שרד של החלק הראשון של המכתב.

מכתב מאדם עיוור היושב בסלוניקי אל בנו אסמאעיל במצרים. כתוב בערבית-יהודית על קלף, בכתב יד למדני. העמוד הראשון של המכתב אבד. תיארוך: 1088/89 לסה"נ או זמן קצר לאחר מכן, על פי פירושו של גויטיין לשנה "48" כשנת ד'תתמ"ח. המכתב נפתח (במה שהשתמר) בהסבר של האב על מצבו המאושר בסלוניקי ועל הסיבות שבגינן אין באפשרותו לשוב למצרים, כפי שביקש ממנו בנו (שו' 1–19 בצד הקדמי). הכותב מתגורר בסלוניקי עם אשתו (שאינה אמו של הנמען) ועם בת שיש לה מחזרים רבים. הוא חושש שהם יהיו לנטל על המשפחה במצרים. הוא עיוור ותשוש — "לא נותר לי דבר זולת לשוני ולבי" (כלומר, שכלי) — אך לא אבד. אדרבה, הוא שרוי באלף מצבי רווחה ונערץ בעיני כל יראי האל. הוא שומע את תפילות השבת ממקום מגוריו. אף אחד מחכמי סלוניקי אינו משתווה לו בידיעת ההלכה. בהמשך הוא שולח דרישות שלום לבני משפחה שונים ומברך את בנו על קבלת מחותנים מכובדים (שו' 20–27). הוא מודאג בנוגע למשפחתו, משום ששמע ש"בשנת 48 היה הנילוס נמוך, ולבי חרד, ואין לי מנוחה לא ביום ולא בלילה. למען האל, כתוב לי מיד על שלומך" ועל פרנסתו של כל אחד מבני הבית (שו' 27–32). הבן צריך לשלוח את תשובתו אל עמראן בן נחום באלכסנדריה, אשר יעבירה לסלוניקי, אל בית הכנסת העליון, לביתו של שבתי בן משה מטקלא "הראש" (שו' 33–36). הוא מזרז את בנו שלא להזניח את לימוד התורה ושלא להיגרר אחר עסקיו (שו' 36 בקדמי – שו' 1 באחורי). לאחר מכן הוא חוזר ומסביר את הסיבות לעזיבתו את מצרים 26 שנה קודם לכן ואת מה שאירע בינתיים (שו' 1–21 באחורי). נראה שהמניעים לנסיעתו היו הן דתיים (רצונו להיקבר בירושלים) והן כספיים. בתחילה שלח את כל הכסף שהרוויח חזרה למשפחתו, ולא נותר בידו דבר כדי לשוב בעצמו. הוא נדד ממקום למקום במשך 30 חודשים. באותה תקופה נודע לו ששותף עסקי של המשפחה נספה בשרפה, ומאותה נקודה ואילך "לא היו לי אלא הוצאות". לאחר מכן פלשו ה"תורכים" למזרח הביזנטי, והוא נמלט מערבה והגיע לבסוף לסלוניקי. ראייתו נחלשה בהדרגה במשך חמש שנים. בסלוניקי נמנע מלהשיא את בתו לאיש מבין מחזריה הרבים עד שיקבל ידיעה מבנו ומגיסו אבו אלחסן. הכותב חוזר לנושא הסיבות שבגינן אין באפשרותו לשוב למצרים (שו' 21–34 באחורי). אפילו כאשר קראו לו את מכתב בנו, לא היה בכוחו לצאת מפתחו או לעזוב את ביתו ללא תמיכה. הוא בקושי רואה או שומע. אילו ראהו בנו, היה "בורח מרחק של חודש ימים". זאת מלבד הסכנה החמורה שבמסע עצמו וחרדתו בשל זקנתו ואשתו — אף שהיא עצמה הייתה שמחה לנסוע. אין זה מטבעו לחסוך כסף, והוא חוזר ומציין את חששו שיהיה לנטל על המשפחה. בהמשך מופיע קטע סתום (שו' 30–34 באחורי) שבו הוא מזהיר את בנו מפני האזנה ל"דור שעזב אותנו", שלקה בפגמים שונים שאין לכותבם במכתב. הוא חותם (שו' 34–39 באחורי) בקריאה נוספת ללמוד תורה בשקידה. כשהבן היה בן 13 שנה, נהג להדהים אנשים בחוכמתו. חלק מהמידע מבוסס על גויטיין ועל ג'ושוע הולו, ביחסו של החיבור על יהדות ביזנטיון בכלכלה הים-תיכונית. נראה כי גויטיין הכין את התרגום בזמנים שונים, ולכן הקריאות אינן תמיד תואמות, וחלק מהקטעים היו ברורים לו יותר בגרסה אחת מאשר באחרת. התרגום מבוסס על תדפיס שנשלח על ידי עוזרת המחקר לשעבר של גויטיין, אלן גרינברג, ככל הנראה משנות ה-70 של המאה ה-20.

מסמך משפטי בעברית. מתוארך ליום שני, ח׳ באדר א׳ [ה׳רצ״ג] = 3 בפברואר 1533. המקרה הספציפי זוהה על ידי אביחיל מנצורה בדצמבר 2021 כמקרה מפורסם מספרות השו״ת של אותה תקופה, "נערת טריפולי". התקציר שלהלן מבוסס כולו על מאמרו של שלמה זלמן הבלין, "תשובת ר׳ שמואל ב״ר משה הלוי בן חכים / בן חקאן", ישורון לא (2014), עמ׳ מא ואילך. יאקותא בת סולימאן בוזא מטריפולי (לוב) הושאה בגיל תשע לבן דודה פנחס בן בעדאס בוזא בשנת 1510, חודשים אחדים לפני שטריפולי נכבשה בידי הכוחות הספרדיים (שנותרו בה עד 1530). פנחס נשבה, ויאקותא נותרה עגונה במשך שתים-עשרה שנה. בינתיים נפוצה שמועה כי פנחס המיר את דתו. יאקותא ובני משפחתה היגרו למצרים. בסביבות 1522 פנו לבית הדין בקהיר וביקשו לבטל את נישואיה, בהביאם עדים שהעידו כי הושאה בקטנותה ללא הסכמת אביה. על בסיס עדויות אלו ביטלו ר׳ משה אלאשקר, ר׳ דוד אבן אבי זמרא ור׳ שמואל הלוי חקאן/חכים את נישואיה לפנחס, והיא נישאה בשנית ונולדו לה ילדים בשנים הבאות. בשנת 1525 השיג ר׳ שמואל אבן סיד עדויות חדשות מבני טריפולי, שטענו כי הנישואין נערכו בהסכמת אביה, ולכן נישואיה השניים בטלים. ר׳ משה אלאשקר טען שקבלת העדות בידי אבן סיד פסולה (היא נתקבלה בלילה, יאקותא לא נכחה, לא נערכה דרישה וחקירה, הדיינים היו קרובים, והדיינים היו בורים ושגו בכתיבת התאריך) — ועל כן קיים את הנישואין השניים. בשנים 1530/31 השיג יעקב בירב עדויות נוספות בעזה ובירושלים מבני טריפולי, ופסק (לכל המאוחר עד 1533) שאף שיש פגמים בעדויות שנגבו על ידי אבן סיד, אכן לא היה אונס בנישואין הראשונים, נישואיה השניים בטלים וילדיה ממזרים. ר׳ שמואל חקאן ור׳ משה אלאשקר השיבו על תשובתו, ויעקב בירב חזר והשיב על תשובת-הנגד שלהם. בשנת 1533 נסע ר׳ משה אלאשקר לירושלים והשיג עדויות נוספות מן העדים החדשים של יעקב בירב, יחד עם ר׳ לוי אבן חביב. הם הוזהרו באזהרה החמורה ביותר להעיד אמת — וחזרו בהם מעדויותיהם הקודמות. אלאשקר שב למצרים והכריז על ניצחונו, ונישואיה השניים של יאקותא קוימו. ר׳ אליהו בן בנימין הלוי מאיסטנבול אף הוא כתב תשובה באותה סוגיה (בעד יאקותא ונישואיה השניים) ושלחה אל משה אלאשקר. קטע הגניזה משמר רק את הפינה הימנית-תחתונה של המסמך ושתי חתימות, אך הפרטים תואמים להפליא: "...בליל החתונה, שהזקן אברהם הוציאהּ... והשיאהּ לפנחס הנזכר, בליל החתונה, שלא לרצון... והכל היה שלא לרצון אביה ולא... וחתמנו ביום שני, ח׳ באדר א׳...". על פי התאריך ויום השבוע, השנה היחידה האפשרית היא ה׳רצ״ג / 1533, ומכאן שעדות זו שייכת לשלב האחרון של המחלוקת. החתומים אינם אלא משה אבן אלאשקר ושמואל (חקאן/חכים?) הלוי. ראו גם את המסמך שפרסם שמואל גליק בסדרת "שרידי תשובות חכמי האימפריה העות׳מאנית", כרך ג, מסמך מס׳ 8. (המידע נמסר בעיקר על ידי אביחיל מנצורה, שלמה זלמן הבלין, לירן ידגר ו-CUDL.)

מכתב מאבו אלביאן אל אביו או אל זקן נכבד. בערבית-יהודית, כאשר הכתובת בכתב ערבי. האב מתואר בכתובת בתואר "ראיֵס". הראיֵס אבו אלביאן מוזכר בשורות 6-7 וייתכן שהוא עצמו השולח, מה שיעיד כי סופר כותב בשמו. המכתב ארוך מאוד ומזכיר עניינים משפחתיים ועסקיים רבים. סת אהתמאם עודנה באותו מצב כפי שהיה בעת עזיבת הנמען: שבוע אחד היא חולה ובשבוע שלאחריו בריאה. אישה אחרת ("סתנא") סבלה זמן קצר מקוליק (קולנג'). אבו אלרצ'א נמצא אף הוא "באותו מצב" (כנראה חולה). אישה המכונה צאחבת אלדאר שלחה לו 30 דרהם עבור שבועיים, ומעט שמן זית, ולאחר מכן שילמה עבור שבועיים נוספים (משפט שאינו ברור דיו). אבו אלמפצ'ל עושה משהו (מתצרף פי נפסה) באותה הדרך שבה נהג לעשות. אנשי דמיאט וטיניס מבקשים בלהט את נוכחות הנמען — השולח מנסה להניאו מכך בשאלו האם ראוי שיתיש את עצמו בלילות חגים ושבתות רק כדי לרצות אחרים ולחלות בעצמו. אך אבו אלמעאלי בן אלקסקאס בא ודיווח שביקור הנמען בטיניס ובדמיאט זכה להצלחה רבה. ישנן התייחסויות חוזרות ונשנות לאיש הסוד והעבד (עבד, ח'אדם) של הנמען, אבו אלחסין. כאשר הגיע מכתבו של הנמען בעניין השגת קבלה (וצול, אולי קבלת מס), פנה אבו אלחסין אל בנו של צאחב אלדיואן, מסר לו את הרֻקעה והשיג את הקבלה, "ולאחר מכן, נמסור אותה לצַ'אמן של הרובע". השולח שילם 8 ו-2/3 דינרים לאבו נצר הכהן באותו יום. בהמשך באים דיווחים מפורטים וארוכים על עסקאות מסחריות. בין האנשים המוזכרים: אבו אלרצ'א, אלחיואני, אסמאעיל, הכאתב אבן אלסקיל(?), אחותו של אבו מנצור, אבו אלמפצ'ל, אבו אלמנא, אחיו של בעל המלאכה (אלצאנע), מסעוד, אשתו של סעד אלרכאבי(?), אבו סעד הצורף (אלצאיע'), אבן פתוח, בניה, ד'ח'ירת אלמלך, ושרף אלדולה. בין הסחורות (ויש עוד רבות שקשה לקראן): רהיטי בית, סוכר, בגדים, דבש, צימוקים, פריט שננעל במנעול ברזל, משהו שיש לשקול כראוי, אולי קנבוס, כבשים (ח'ראף), ומרדעת (ברד'עה). לאחר מכן הוא מוסר דרישות שלום מאנשים שונים ("בשני הבתים"), מאבו אסחאק בן פנחס, מאבו טאהר, ומן העבד אבו אלחסין. בהמשך מובא דיווח שנוגע לד'ח'ירת אלמלך ולשרף אלדולה, חלקו לפחות על אופה יהודי מירושלים ובנו, שעבדו בשוק חבס בנאן בפסטאט, ואשר הונו את לקוחותיהם במשקלות מזויפים (ארטאל), נחשפו ונעצרו. ככל הנראה אבו אלחסין, עבדו של הנמען, התערב אצל שרף אלדולה ועשה שימוש בהשפעת הנמען כדי להביא לשחרורם — אך עתה היהודים חוששים כי הדבר יפגע במוניטין שלהם בקרב הגויים. השולח מדווח שאבו אלביאן לא רכב על הפרדים; שרכש אוכף חדש לחמורו; ומתייחס להגעתו של "אלשמס". בשולי הדף העליונים מצויות שלוש הוספות נוספות הדנות בעניינים עסקיים נוספים, מזכירות את קהיר ואת אבן אלקאצ'י, ומציינות כי הח'אדם אבו אלחסן יצא לטיניס עם ייפוי כוח.

ארבעה קטעים המרכיבים את רובה של איגרת בערבית-יהודית. תיארוך: כנראה ראשית המאה ה-16, או אולי המאה ה-15. אשתור פרסם את אחד הקטעים והציע שמקורו בדמשק זמן קצר לאחר כיבוש סוריה בידי סלים הראשון בשנים 1516/17, על סמך אזכורו של פקיד ממשלתי בשם אלע'זאלי, שלדעתו הוא ג'אנברדי אלע'זאלי, המושל העות'מאני הראשון של מחוז דמשק (כיהן 1519–21). אך מאחר שההמשך של האיגרת (שלא היה מוכר לאשתור) מזכיר את הגעת צי ספינות לאבו קיר, סביר הרבה יותר שמקור האיגרת במצרים, ככל הנראה באלכסנדריה. גם התיארוך טעון בחינה מחדש: אלע'זאלי הנזכר אינו בהכרח ג'אנברדי, ואף אם כן — ייתכן שהמסמך מתוארך לתקופת שירותו תחת המשטר הממלוכי בסוריה ובמצרים בראשית המאה ה-16. השולח מדווח שכבר שלח קודם לכן שתי איגרות בנוגע ל"כל המתרחש בעיר" (אלמדינה). הסיבה למשלוח האיגרת הנוכחית היא בקשת עזרה למען אחותו. היא כתבה לו על "מה שאירע לה עם משה נווארו ועם הרופא (אלחכים)". הנמען מתבקש לכתוב לבנה ולחקור בעניין. "הם" נטלו ממנה שלא כדין את בתיה (ביות) ואת חפציה ורכושה (חוואיג'), והותירו אותה בלא כלום. הנמען מתבקש להתערב ו"להציל אותה (או: את הרכוש הגזול) מידיהם". השולח שקל לפנות לסולטאן בבקשת סיוע בעניין זה, אך נראה שנמנע מכך מסיבות שונות: משהו הקשור ל"אנשי צפת ואנשי ירושלים"; חמישה חודשי פיגורים במשהו; דבר-מה הקשור למטבעה (דאר אלצ'רב); ורצונו שהעניין יישאר בסוד. הנמען מתבקש לשלוח את "שגריר/שליח שלך" (קאצד) אל אלע'זאלי, אשר ישלח אז שליחים אחריהם (משה נווארו והרופא?), יענישם וישיב את הבתים והחפצים. הוא מבקש מענה מהיר על מנת שיֵדע כיצד לפעול. הוא מדווח שמישהו הגיע מזיתון (אשתור מזהה זאת כעין אלזיתון שליד צפת) פצוע ומוכה (מג'רוח מצ'רוב). השורות הבאות שבורות וקשות למעקב (עדיין חסרים מקטעים גדולים מסעיף זה). משורה 31 ואילך נידונים אנשים המנהלים משא ומתן לעריכת פשרה (מצלחה). מישהו נתון במעצר בית (תרסים) והשולח אינו סבור שהדברים יסתיימו עמו בכי טוב. אעוץ' ובנו אף הם נתונים במעצר במצב עגום. הסולטאן עצר אותם באשמת בגידה והם נשמרים בידי ארבעה ח'אצכיה (היחידה המובחרת ביותר בצבא הממלוכי, ששימשה פמליה ומשמר ראשו של הסולטאן). הוא מדווח עוד כי "הצי" (אלקטאיע) הגיע לאבו קיר אך הסולטאן לא הרשה להם לעבור. הם ביקשו אמאן (חסות וביטחון מעבר) אך הסולטאן לא נענה לבקשתם. נזכרת גם הגעתם של "הקונסול" (של ונציה?) ו"שגריר צרפת" (קאצד פראנסה). הנמען מתבקש להתייעץ עם ר' יעקב ג'ראדה (? גראדה) בעניין מסוים. השורות האחרונות של האיגרת פגומות מכדי להבינן.

מכתב מהיהודים הקראים באשקלון אל הקראים והרבניים בפוסטאט. תיארוך: קיץ 1100 לסה"נ. המכתב עוסק בפדיון שבויים קראים מירושלים בעקבות כיבוש העיר בידי הצלבנים. (הקראים היוו אחוז ניכר מן המספר המצומצם של יהודים שעדיין התגוררו בירושלים לאחר הכיבוש הסלג'וקי בשנות ה-1070). המכתב אף מסביר כי העיר המבוצרת אשקלון טרם נפלה, אך תושביה מתקשים להתמודד עם זרם הפליטים ועם הצורך לשלם סכומים גדולים לצלבנים לשם פדיון שבויים יהודים — גברים, נשים וטף — וכן ספרים ומגילות שנבזזו מבתי הכנסת בארץ הקודש. למרות הנסיבות הנוראות, הם מוצאים נחמה בכך שלכאורה הצלבנים לא התעללו בנשים. הכותבים מדווחים על קבלת הסֻפְתַ'גַ'ה (שטר חליפין), שהיה לפחות התרומה הניכרת השנייה שהעבירו יהודי פוסטאט למבצע פדיון השבויים והספרים. מכתב זה הוא בקשה לתרומות נוספות. הקהילה באשקלון הוציאה למעלה מ-500 דינרים, פדתה למעלה מ-40 שבויים, ממשיכה לשאת בהוצאות הגבוהות של הטיפול ב-20 השבויים שנפדו ועודם שוהים באשקלון, וכעת היא שרויה בחוב של יותר מ-200 דינרים. הכותבים מזכירים גם יהודים שהצליחו לברוח מירושלים בכוחות עצמם, ואחרים שניתן להם מעבר בטוח (אַמַאן) בלוויית הוַאלִי. מתוך הפליטים שהגיעו לאשקלון, רבים מתו במגיפה שפשטה במקום: "התקפי המחלות הללו (אַמְרַאצ'), נפילת אותה מגיפה (וַבַּא'), אותה כליה (פַנַא'), אותה צרה (בַּלַא')" (recto, שורות 17–19); ובהמשך, בתיאור מותם של הפליטים: "חלקם הגיעו לכאן בריאים, והאקלים השתנה עליהם (אִכְ'תַלַפַ עליהם אלהַוַא'), והם הגיעו בשיא אותה מגיפה (וַוַצַלוּ פִי עֻנְפֻוַאן ד'אלִכּ אלוַבַּא'), ורבים מהם מתו" (recto, שורות 42–44); ופעמיים נוספות מדגישים הכותבים את ההוצאות הכבדות בטיפול באלה ששרדו אך עודם חולים, הזקוקים לא רק למזון וביגוד אלא גם לתרופות ולמשקאות מרפא (recto, שורות 53–55 ובשולי ימין 19–20). בשולי ימין של ה-verso מופיעות הערות מאת הכותבים ומעבירי המכתב, ובהם יחיהו הכהן בן מצליח, דוד בן שלמה וחנינא בן מנצור בן עֻבַּיְד. קיים מכתב נוסף שנכתב שנה קודם לכן מהרבניים בפוסטאט אל הרבניים באשקלון, אף הוא בעניין מבצע פדיון השבויים. (לפי גולדמן וגויטיין; ראו גם מאמרו של גויטיין "מקורות חדשים על גורל היהודים בכיבוש הצלבנים את ירושלים", ציון, יז (1952), עמ' 136, וכן Palestinian Jewry של גויטיין, עמ' 241–242).

טיוטת מכתב משליח אנונימי, מפוסטאט/קהיר, אל נמען לא ידוע בירושלים. בעברית. מתוארך ליום שני, כ"ב ברחמים, ה'תקצ"ה, היינו 1835 לסה"נ. קיימת אי־בהירות מסוימת לגבי היום המדויק: אם "רחמים" הוא חודש אלול, אזי כ"ב בו אמור היה לחול ביום רביעי; אך ייתכן ש"רחמים" כאן מציין את חודש אב, שאז כ"ב בו אכן חל ביום שני. המכתב מגולל סיפור מופלא על קורותיו של הכותב מאז שיצא מירושלים בשליחות התרמה מטעם כולל מסוים. תחילה הלך לעזה (ולא לגיזה, כפי שעלול להשתמע מצורת הכתיב שלו), שם רכש לעצמו מעבר לסואץ יחד עם כמה גויים מבית לחם. בסואץ (או אולי עוד טרם הגיעו אליה) חלה בקדחת קשה במשך כ־24 ימים. הוא שילם לאישה מוסלמית קירש ליום עבור כביסת בגדיו המלוכלכים בים. כשנכנס לעיר, גילה כי פרצה בה מגפה (חולירע? או אולי הדבר השחור, לאור התפרצות גדולה שאירעה באלכסנדריה/מצרים בשנים 1834–1836). כל הגויים ניסו לברוח בסירות לג'דה. גם הכותב ניסה להימלט, אך קצין מסוים הגיע והחרים את הסירה, מבעיט בו ובקבוצת דמשקאים אל מחוץ לסירה. בהמשך לקה הכותב בקדחת בפעם שנייה ("כל גופי בער, ולשוני דבקה לחכי, והלכתי אל הרופא, וריפא אותי בשנית"). בנקודה זו אזל כל כספו, ועד מהרה גם פיתח מחלת עיניים. מכאן ואילך משתרע סיפור ארוך על האופן שבו נסמך על הכנסת האורחים והנדבנות של זרים שונים, תוך אזכור "פוליסות" (ערבויות) שונות, מכתבים שונים המוכיחים את מעמדו כשליח אשר נאלץ להציגם, ואנשים שונים – יהודים וגויים – אליהם פנה לעזרה. יחסית בשלב מוקדם הגיע לפוסטאט/קהיר, שם הצליח מעט בלבד בגיוס כספים או בגיוס תומכים. גובה מס הגולגולת (בעל הח'ראג') תפס אותו על אי־תשלום עבור "השנה השלישית" (שכן הוא שילם רק עבור שנות '50 ו'51), והוא בילה שלושה ימים בכלא, ושם חלה בפעם הרביעית. הוא יצא מהכלא בזכות התערבותו של מעלם בכור. הצלחתו בגיוס כספים לאחר מכן לא הייתה טובה משהייתה קודם לכן. הוא מזכיר שהלך לישון בבית המדרש, מפני שלא היה לו לאן לפנות. סופו של המכתב הוא תחינה אל הנמען שישלח לו כסף. המכתב נקטע באמצע משפט, ואין בו כתובת נמען, דבר המעיד כי מעולם לא נשלח (ועל כן יכול היה למצוא את דרכו אל הגניזה).

מכתב מאבו אלפרג' ובנו אבו אלמג'ד מבלביס אל אליהו הדיין, שהוא בן דודו (אבן ח'אל) של אבו אלפרג'. הם שוהים בבלביס זמן קצר בלבד, מאז י"ז באייר, ומחפשים שם פרנסה בשל המצב הכלכלי הקשה באלכסנדריה. אולם המיזם לא צלח, והם מתכוונים לשוב לאלכסנדריה. מטרתו העיקרית של המכתב היא לבקש מאליהו לנזוף באבו אלפרג' אחר, שחייב לכותב 18 דינרים, ולאלץ אותו לשלם. הכותב הפקיד את הכסף (ויחד עמו טובין נוספים) בידי אותו אבו אלפרג' בלילה שלפני נסיעתו, ולעדות זו נכח בן דוד אחר (אבן ח'אלה) של אליהו, מנצור בן סהלאן. הכותב ביקש מאבו אלפרג' לערוך שטר על הפיקדון/ההלוואה, אך הלה מעולם לא עשה זאת. (כנראה הוא מכחיש כעת שהוא חייב דבר.) "אילו ידעתי שהעניין יסתיים כך, {לא} הייתי נותן לו פרוטה... הצורך הגדול ביותר שלי ממך הוא שתנזוף באבו אלפרג', כי הוא כופר [זנדיק]. ישועתי היחידה ממנו תהיה דרך האל ודרכך. אני מזועזע מן האופן שבו התנהג אל בני... עתה אני חתיכת בשר: חסרים לי כסף, ראייה ופרנסה". הוא מזכיר את ראייתו החלשה גם קודם לכן במכתב, בהסבירו את "עיכוב ה-רחל שלי" (סחורה? נסיעה?). מעניין במכתב גם מה שאבו אלפרג' מספר על הכנסת האורחים שלו לבנו של אליהו, הרופא אבו זכרי, שחזר מירושלים בשנה הקודמת. תחילה התאכסן אבו זכרי אצל אבו אלפרג' בן הפרנס, אך לאחר יום הכיפורים אמר הכותב: "מוטב שיתאכסן אצלי ולא אצל זרים". וכך התגוררו יחדיו, "ראש בראש" — ככל הנראה ביטוי להכנסת האורחים הנדיבה שלו. כאשר הכותב ובנו, יחד עם אסד ואבו אלמנא, החלו להתכונן לנסיעה (לפוסטאט?), הם הפצירו באבו זכרי להצטרף אליהם, בנימוק שכך הוא רצונו של אליהו, אך הוא סירב. בסופו של דבר אסד הקדים לו 17 דרהם לתשלום מס הגולגולת. אבו זכרי אינו מתכוון לבוא, אלא נשאר בביתו של הכותב, יחד עם סולימאן התימני (ייתכן שהוא אביו של אברהם בן שלמה התימני, שהתגורר עם אבו זכרי בירושלים, ושהיו לו קרובי משפחה בבלביס). מניעיו של אבו זכרי נראים במידה מסוימת כספיים — הוא אומר שלא יבוא עד שאביו ישלח לו 10 דינרים. המכתב מלא בכתיבים יוצאי דופן, רבים מהם משקפים ככל הנראה הגייה מדוברת.

מכתב מיהושע השופט, ככל הנראה אל קהילת חלב. תיארוך: בערך 1020 לסה"נ (לפי גיל) או בסוף שנות העשרים – ראשית שנות השלושים של המאה ה-11 (לפי פרנקל). גיל זיהה את השולח כיהושע בן יאיר הכהן, הכותב מטבריה. לעומתו, פרנקל טען שהשולח הוא יהושע אללאד'קי, הכותב מאלרקה (כלנה). המכתב מספר על הופעתו של נשיא מתחזה בשם שם טוב, אשר הציג מסמך שייחוסו עד בית דוד המלך. הוא השתלט על הקהילות היהודיות במצרים ובארץ ישראל, גבה מסים, מינה ממלאי מקום ושליחים — שהמכתב מכנה אותם במונחים יווניים "קנטורין" ו"אוקונומים" (קנטוריון = centurion, ואוקונומוס = oikonomos) — אשר ישבו בדין. אנשי כל הקהילות "ממצרים ועד כלנה" קיבלו את מרותו, צייתו לו וכיבדוהו. כעבור שנתיים, משנודע שהוא נוכל, גורש מטבריה — שהייתה מרכז פעילותו המנהלי — ומת בדרכו ל"אדום", כלומר ביזנטיון (לפי פרנקל). הזיהוי של הנמענים כקהילת חלב מתבסס, ככל הנראה, על האמירה בשורה 58 שלפיה המכתב נכתב כמענה לבקשתו של יעקב החבר, המזוהה הן על ידי גיל והן על ידי פרנקל כיעקב בן יוסף החבר, ראש קהילת חלב. ארנולד פרנקלין דן במסמך זה ומספק תרגום חלקי: "אחינו, ידועים לכם הדברים הנוראים שאירעו לקהילתנו ולקהילתכם, למצרים, לירושלים ולכל ארץ ישראל, מידי אותו הקרוי נשיא, אשר רכש לעצמו שם טוב [או: שנודע בשם שם טוב] והחזיק בידו ייחוס. הוא פסק הלכות, גרם תלאות, מינה עוזרים וממלאי מקום, כתב אגרות, שיגר רצים, גבה מסים ועבר ממקום למקום כשהוא שופט את ישראל... בארצכם היו לכם הסנהדרין והחברים, חכמים ותלמידים, אשר גיבורים בתורה יותר מכולם, ובכל זאת נכנעו למרותו ונהגו בו כבוד והדר, ולא בדקו את ייחוסו כראוי. הם שתו את דבריו בצמא, שיבחוהו, הספידוהו בפני האומות והיללוהו לפני מלכים ושרים בכל מקום שאליו הגיע, מפוסטאט ועד אלרקה. לא חכם, ולא 'ראש', ולא תלמיד עמד בדרכו; חרמותיו נשמרו ופסיקותיו נרשמו לעיני כול. כעבור שנתיים נחשף שאינו נשיא, ושהקהילות לא הבחינו בכך שהייחוס שלו היה מזויף. אף על פי כן הוסיפו לכבדו, בטענה שהיה תלמיד חכם".

רישום משפטי של ירושה, שהוצא בבית דינו של ר' לוי בן חביב בירושלים בספטמבר 1532 לסה"נ (ג' בתשרי ה'רצ"ג), בעניין עיזבונה של המנוחה נצר בת אליהו בן עבד אלולי מלמד, אלמנתו של ר' פהיד הידוע בכינוי בראבכ (?), שנפטרה ללא צאצאים ישירים. אחיינה, עבד אלכאפי בן סלימאן החזן — שאמו צ'ריפה הייתה אחותה של נצר — הציג ייפוי כוח שנערך בפוסטאט במאי 1532 (ז' בסיון ה'רצ"ב), בחתימת העדים יוסף אבוהב ויוסף בן דוד מורנו, המסמיך אותו לתבוע את חלק הירושה שהורישה לו דודתו (בהמשך מתברר שדודתו הורישה לאמו צ'ריפה ולמשפחתה שני שלישים מלאים מן הירושה, בעוד השליש הנותר נועד לאחותם השלישית רבקה ולמשפחתה). עבד אלכאפי הגיש תביעה נגד שמואל הלוי בן שלמה הלוי, המכונה גם שמואל כלח, שהיה האפוטרופוס/מוציא לפועל של העיזבון, על מנת לקבל את חלקו בירושה. שמואל מצדו טען כי כבר שלח די כסף לידי דוד חבריא (? חבריא), שהיה אמור להעביר חלק ממנו לאשתו רבקה בת זביידה (אחותה האחרת של נצר) ולמסור את היתרה לעבד אלכאפי — אלא שזה האחרון לא קיבל פרוטה. עוד השיב שמואל כי לא נותר די כסף בעיזבון כדי לשלם לעבד אלכאפי את חלקו (וחלקם של אמו ואחיו), אך ניתן להשלים את החסר באמצעות רכוש, תכשיטים ובגדים. המסמך נמשך לאורך כמאה שורות נוספות, ובהן פירוט מדוקדק של כל המטבעות בסוגיהם השונים שהעביר שמואל לידי עבד אלכאפי, לצד התכשיטים, הבגדים ושאר החפצים (כשבדף שמנגד מופיעה רשימה נפרדת ובה אינוונטר מפורט של שבעים פריטים, רובם פריטי לבוש). עם זאת, חלק מן הפריטים הללו נועדו לדוד חבריא, והתכשיטים במיוחד הוכנסו לתוך שקית שנחתמה בחותמו של עובדיה כהן, ועבד אלכאפי נדרש להישבע כי לא ייפתח אותה עד שהשניים יוכלו לעבור עליה יחדיו בפוסטאט תחת פיקוחו של שמואל הלוי בן חכים. בין המטבעות הנזכרים מופיעים פרחים שולאליים מזהב ופרחים אברהאמיים מזהב — מטבעות שנטבעו במטבעותיהם של ר' יצחק שולאל ושל אברהם קסטרו בהתאמה. עיקר המידע מתוך תיאורו של אברהם דוד.

מכתב מחלפון בן נתנאל הלוי, באלכסנדריה, אל יצחק אבן עזרא, בספרד. בערבית-יהודית. המכתב עוסק במותו של אחי חלפון ושל נכבדים אחרים, ובשורת האסונות שפקדו את חלפון ואת הקהילה. תאריך: ככל הנראה ינואר 1140 (גויטיין סבר תחילה שיש לתארך את המכתב לשנת 1129, אך מאוחר יותר תיקן את התיארוך, ופרידמן מסכים עמו). גויטיין מסכם את המכתב כך: תמונה מושלמת של השפעת הרגשות על הבריאות הגופנית והנפשית מצויה במכתב הארוך שכתב סוחר הודו האציל חלפון בן נתנאל תשעה חודשים לאחר שובו למצרים משהייה ממושכת בספרד. כמצופה מאדם שכמותו, הוא מקדיש את עשרים השורות הראשונות לשבחיהם של מארחיו האדיבים והמלומדים, אשר התגעגע אליהם כל כך. אחר כך הוא ממשיך ומקונן, אחד אחר השני, על האסונות שהטרידו את רוחו: מלחמת אזרחים, אנרכיה, יוקר המחיה במצרים, מות ראש ישיבת ירושלים (שמושבה היה אז בקהיר) וכמה ממאורי השכבה העליונה הרוחנית והחברתית של היהודים. בקושי הסתיימו חודשי האבל על אלה, וכבר נפלה על חלפון מכה נוספת — מותו של אחיו הבכור, שהיה אב בית הדין היהודי הגבוה. הוא מצא את עצמו לא מסוגל לפעול, אפילו לא לפקח על פריקת סחורותיו, והניח לטובין המתכלים להירקב. במשך שהותו הארוכה באלכסנדריה לא זכה גופו ונפשו מעולם לבריאות שלמה, אך גם לא היה מסוגל להתאושש ולעלות לקהיר: כיצד יוכל לבקר במקום שהתפנה בעקבות מות אחיו? בני משפחה וחברים ירדו לאלכסנדריה כדי לשכנעו לשוב הביתה, אך הוא לא מצא בעצמו "נהצ'ה", מרץ, לעשות זאת. מסיבה זו גם לא היה ביכולתו לשלוח לחבריו בספרד (רובם רופאים) את צמחי המרפא שהבטיח, שכן אלה היו זמינים רק בבירה (מסוף סחר ההודו), ולא בנמל הים-תיכוני. אף לא היה בנפשו פנאי באותה עת להמשיך ולכתוב את הדיונים המלומדים שהתחילו במהלך שהותו בספרד. הוא חותם בנוסח מעודן: למעשה לא רצה לשלוח את המכתב הזה כלל, אך הכריעוהו געגועיו לחבריו הספרדים, ומבקש מהם, בהתחשב במצב נפשו, להעלים עין מליקוייו בסגנון ובכתיבה (בסדר זה).

אבו אלפרג' בן ח'לף (?), כנראה ממניית' ע'מר, כותב אל בן דודתו (אבן עמה), אליהו הדיין, בפסטאט. בין שני בני הדודים התקיימה התכתבות קודמת וקשרים עסקיים — אליהו שלח עם מכתבו הקודם 22 דרהם, ולכותב חנות שבה הוא סוחר באינדיגו (ניל). מטרת המכתב הנוכחי היא לבקש מאליהו שיכתוב אל הדיין ר' מנחם, בתקווה להשיג עבור אבו אלפרג' היתר לשאת אישה שנייה. אליהו כבר מכיר את הפרשה, אך אבו אלפרג' חוזר ומתאר בה כאן חלקים. הוא סבל במשך עשרים שנה בשל מחלת אשתו, המונעת ממנה ללכת לבית המרחץ (ככל הנראה בעיה מבחינתו בשל דיני טהרת הנידה ולא מטעמי היגיינה). כשהגיע אבו אלפרג' למניית' ע'מר מירושלים, הוא מצא אישה שנייה שביקש לשאת. הדיין המקומי, מפצ'ל החבר, סירב להשיא אותם על דעת עצמו ואמר שההיתר חייב לבוא מסמכות גבוהה יותר. מפצ'ל שלח מכתב אל ר' מנחם ביד חביב השוחט, אך לא התקבלה תשובה; אבו אלפרג' עצמו לא יכול היה להתלוות אל חביב. אבו אלפרג' סבר שאליהו כבר התערב למענו, אך שום ידיעה על כך לא הגיעה אליו. הוא ביקר באלכסנדריה, אך ככל הנראה מפצ'ל הניא אותו מלפנות לדיין [א]נטולי לקבלת פסיקה, בשל חומרתו. בהמשך המכתב הוא חוזר על בקשתו בצורות שונות, ומביע נכונות לבוא לפסטאט כדי להינשא. המידע מבוסס על מהדורתו ותרגומו של פרידמן. הכותב מצטט בשורות v13–15 פתגם, במסגרת ניסיונו לדרבן את אליהו לפעול במהירות, ופרידמן סימן את תרגומו כמשוער במקצת. מדובר בגרסה של ניב המופיע גם בכמה מסמכים אחרים מן הגניזה, למשל בנוסח "מא בקי פי אלעמר מת'ל מא מצ'א" — מילולית "לא נותרו [שנות] חיים כמו אלה שכבר חלפו", המקביל לכאורה לאמירה האנגלית "איננו הולכים ומצעירים, [ולכן עזור לי]". גרסה נוספת של הביטוי מופיעה גם בפרק הראשון של "דעות אלאטבא'" לאבן בטלאן, מפי רופא שפרנסתו אזלה ואין לו לאן לפנות: "מא בקי אקל ממא מצ'א" ("מה שנותר פחות ממה שחלף"). ראו גם דיונו של עודד צינגר בעניין זה.

מכתב מנוסע מערבי מבוגר, השוהה באלכסנדריה, אל בן-דודו השוכן באחד ממקומות המגרב. בערבית-יהודית. תיארוך: בערך 1100 לסה"נ. ככל הנראה המכתב מעולם לא נשלח. הכותב בילה את חמש השנים האחרונות במצרים בניסיונותיו לעלות לרגל לירושלים. הוא מתאר את שורת האסונות של השנים 1095–1100 כדי להצדיק הן את כישלונו להגיע לירושלים והן את הסיבה לכך שנותר במצרים ולא שב אל משפחתו ואל ארץ מולדתו (וטן). תחילה הוא מתאר את התוהו ובוהו ששרר בארץ ישראל תחת הכיבוש הסלג'וקי ("כנופיות חמושות רבות הופיעו בפלסטין"). לאחר מכן הוא מתאר את המצור על אלכסנדריה ב-1095, שבמהלכו הדיח הווזיר אלאפצ'ל את נזאר והבטיח את הכ'ליפות לאלמסתעלי ("העיר חרבה... הסולטאן כבש את העיר והרבה צדק"). שוב התכונן לצאת לדרך "כאשר הא-ל כבש את ירושלים בידיו [של הכ'ליף]", כלומר ב-1098, אך נכשל בשל הופעת הפרנקים, אשר "הרגו את כל מי שהיה בעיר, יהודי כמוסלמי". הכותב בטוח שהפאטמים יכבשו את ירושלים מחדש עוד השנה, ולכן בכוונתו להישאר במצרים עד שיראה את ירושלים או עד שיתייאש לגמרי. המכתב מסתיים בתיאור מחלותיו הממושכות של הכותב. במהלך כל אותן שנים הייתה הארץ מוכת מגפות ומחלות מידבקות (ובאא', אעלאל, אמראצ', דבר). העשירים ירדו מנכסיהם, "רוב האנשים מתו", ומשפחות שלמות נכחדו. הכותב עצמו לקה במחלה קשה (מרצ' צעב), שנמשכה שנה תמימה, וזמן קצר לאחר מכן לקה במחלה קשה נוספת שנמשכה ארבע שנים, ואולי עודנה נמשכת עד עצם היום הזה. "אכן [אמת היא] מה שאמר הכתוב על מחלת מצרים הנוראה (דברים ז:טו)... מי שיסתנשק (יסתנשק) לא יימלט ממנה... חוליים, וימות מהם... אם לא, יישאר בחיים". יש לציין כי "יסתנשק" משמעו בדרך כלל "לשאוף" או "להריח" (למשל, שאיפת מים לצורכי טהרה) ולא "לשהק". המידע מבוסס בעיקרו על תרגומו והערותיו של גויטיין, ועל ניתוח מקיף של הקשר המכתב ושל נטייתו של הכותב להגזמה אצל גולדמן.

מכתב מיחיאל בן יצחק הצרפתי, מירושלים, אל אדם בשם מנחם (כנראה הדיין מנחם בן יצחק בן ססון), כנראה בקהיר. תיארוך: ראשית המאה הי"ג, ככל הנראה בין 1219 ל-1229 (לפי הערכתו של שוויקא). ראו גם מכתב קודם באותו עניין. בראשית המאה הי"ג היו בירושלים שתי קהילות שהתבססו לאחר כיבוש העיר בידי צלאח א-דין בשנת 1191: הקהילה האשקלונית והקהילה המערבית (המגרבית). החל משנת 1210 הגיע גל של עולי רגל מצרפת ומאנגליה, הידוע בכינוי "עליית הרבנים". היחסים בין הקהילות השונות היו מתוחים מאוד, כפי שהעיד יהודה אלחריזי שביקר בירושלים בשנת 1214. מתוך מכתביו של ר' יחיאל הצרפתי לפוסטאט אנו למדים על מחלוקת סוערת שהתחוללה בירושלים באותם ימים. מאחר שלא הותר ליהודים לטבול במעיין השילוח, נערך מגבית במצרים לבניית מקווה חדש, וסכום נכבד נאסף ונשלח לקהילת ירושלים למטרה זו. אולם ר' יחיאל, מנהיג הקהילה, התנגד להקמת מקווה חדש, והעדיף שנשות הקהילה תטבולנה במקווה פרטי שבביתו — לדבריו, סידור זה יאפשר לאשתו לפקח על טבילת הנשים. ר' יחיאל פנה אל הדיין המקומי בפוסטאט וביקש רשות להסב את ייעוד התרומה. אולם בני הקהילה המקומית לא הסתפקו בהסדר זה וניסו להקים מקווה חדש. הסכסוך שהתפתח פילג את הקהילה, עד שר' יחיאל וחבורתו נאלצו לעזוב את בית הכנסת. שתי הקבוצות לא היססו לערב את השלטון המוסלמי בסכסוך, מה שהביא למאסרם של כמה מבני הקהילה. המחלוקת הסלימה למאבק בין-עדתי, על רקע מתחים שנגרמו עקב שינויים שהנהיג ר' יחיאל בהתאם למסורת ההלכתית הצרפתית. עד כה הכרנו את הסיפור הזה משני דפים שפורסמו לפני כמאה שנה, וכעת, עם גילוי חמישה דפים נוספים, יש בידינו תיאור מלא של פרשה זו מתולדות ירושלים בראשית המאה הי"ג (לפי רוני שוויקא). תיאור קודם: מכתב בן ארבעה עמודים בעברית, אולי מאלכסנדריה, העוסק בסכסוך בין אישים בולטים בקהילה היהודית ובגירושו של אחד מהם מבית הכנסת.

איגרת קהילתית, ככל הנראה מן הגאון בירושלים בסוף המאה העשירית או בראשית המאה האחת־עשרה, הנוגעת למינוי פקידים מקומיים בקהילה לא מזוהה אי־שם בלבנט. המסמך קשור ישירות למסמך אחר (PGPID 1636), אך אינו נראה כחיבור ישיר ואינו העתק מילולי שלו. השמות הבאים של פקידים זהים לאלה המופיעים במסמך המקביל ומופיעים באותו סדר בדיוק, למעט דוד בן ברהאן וישראל בן דוד שמקומותיהם הוחלפו: - אברהם וסעדיה בני עמרם - יוסף [בן אברהם] - ישראל בן נח - חביב בן חסן - ישראל בן סעדיה - אפרים ווהב בני סקיר - הלל [בן חד'קה] - יצחק בן חסן - דוד בן ברהאן - ישראל בן [דוד הרופא] ואולם, לאחר נקודה זו ממשיך מסמך זה ומונה כמה שמות נוספים שאינם מופיעים במסמך המקביל: - ישוע בן עמרם - ח'לף בן מעאלי (מעלי) - [...] - סעד בן עומר - עלי בן בשאר - סקיר בן [...] - הבה בן יצחק - חארת' (חרת) בן חסן - עליל (עוליל) בן [...] - יעיש בן אסד - מבורך בן יצחק - מצ[...] - עמרם בן [...] ועוד מישהו, בני אלתום(?) - אסד ה[...] אלטרוש (= al-Uṭrūsh = החירש?) לאחר מכן באה לשון אזהרה לגבי המתרחש במידה שאנשים אחרים, שאינם ידועים ואינם ראויים, יפגעו בזכויותיהם של הנמנים לעיל. כן מוזכר אדם בשם מצליח. ייתכן שזהו למעשה החלק העליון של המסמך המקביל, שכן לשני המסמכים פריסה זהה, וגם המסמך המקביל פותח בלשון אזהרה על כך שלאיש אחר אין הזכות לפגוע במינויי הפקידים. ואולם, אם כך הדבר, לא ברור מדוע המסמך המקביל מונה רק חלק מן הפקידים הנזכרים כאן. אפשרויות אחרות הן שמסמך זה הוצא במועד מאוחר יותר (כאשר מספר הפקידים גדל), או שהוצא במועד מוקדם יותר (ובזמן שבין המסמכים צומצם מספר הפקידים). שמו של ברהאן מלווה ב"זל" במסמך המקביל אך לא במסמך זה, דבר המרמז על כך שמסמך זה הוא המוקדם מבין השניים, או לחלופין שהכותב לא היה דקדקן במיוחד בציון אילו מן האבות כבר אינם בין החיים.

מכתב בטורקית עות'מאנית הממוען לפקיד מטעם השלטון, בעניין רבי שיצא למסע לירושלים. המכתב מתוארך ל-20 בצפר 1024 להג'רה (21 במרץ 1615), ובלוח העברי – 20 באדר ב' ה'שע"ה, סמוך לסוף החודש שלפני ניסן, חודש חג הפסח. סביר אפוא להניח כי שמואל (Şemvāl) – הרב הנזכר במכתב, המכונה בטורקית עות'מאנית "ḫāḫām" – ביקש לבלות את חג הפסח בירושלים, כמנהג היהודים מרחבי האימפריה העות'מאנית ומעבר לה שנהרו לעיר מדי שנה. על פי דברי המהדירה ג'יין הת'אוויי בהקדמה למהדורתה, המסמך קרוע ומקומט מאוד, והמכתב כתוב בטורקית עות'מאנית מליצית ופרחונית. במצבו הנוכחי הוא מספק מידע מועט בלבד על אותו רבי, פרט לשמו הפרטי – שמואל. ייתכן שהשתייך לאחת מקהילות יהודי קהיר. שמואל ככל הנראה נשא את המכתב עמו במהלך מסעו, ובכך עשוי להיות מוסבר מדוע נותר בשורה הראשונה מקום ריק לשמו ולתפקידו של הפקיד הנמען. ייתכן ששם זה ותוארו נכתבו בעבר מעל לשורה, כמנהג הרווח במכתבים מסוג זה, ולא שרדו, שכן השוליים העליונים של המכתב נושאים סימני קריעה. לחלופין, ייתכן שהשארת המקום ריק הייתה מכוונת, כדי לאפשר לשמואל למלא בעצמו – או לבקש שימולא – שמו של כל פקיד שיפנה אליו לסיוע בכל אתר ואתר לאורך הדרך. המכתב מבקש מהפקיד להבטיח את שלומו של שמואל לאורך מסלולו, תוך שבחים מופלגים אך שגרתיים-משהו לנמען, וקריאה לרחמיו. בשורה החמישית מכונה הפקיד "ṣāḥib-i devlet" (תרתי משמע, "בעל המזל" או "בעל המדינה") – תואר כבוד שיוחד בדרך כלל לווזיר הגדול ולמושלי המחוזות. לאור זאת, ייתכן שהנמענים המיועדים היו מושלי המחוזות שלאורך הדרך היבשתית בין קהיר לירושלים. אפשר אפוא ששמואל נשא עמו עותקים אחדים של המכתב, וייתכן שהעותק שהגיע לגניזה הוא דווקא זה שלא עשה בו שימוש – הסבר אפשרי נוסף להעדר ציון שמו ותפקידו של הנמען.

איגרת ציבורית בעברית, שנשלחה מעיר בארץ ישראל (לפי גויטיין ומאן) או מדמשק (לפי גיל) אל הישיבה בירושלים (לפי גיל) או לפוסטאט (על בסיס החשבונות שבצד השני). תיארוך: 1050–1055 לספירה, על פי הזיהוי המשוער של חַיְדַרַה וח'טיר אל-מֻלכּ. לפי גויטיין, סחיטת תשלומים של מס הגולגולת (ג'זיה) מראש מוכרת ממסמכי הגניזה רק בארץ ישראל וברבע השני של המאה האחת-עשרה, תקופה של אנרכיה ושלטון רע. לפי דיווח אחד, נדרש התשלום חמישה חודשים תמימים לפני ראש השנה המוסלמית, המועד שבו היה אמור להיגבות. הסיפור המתואר במסמך מרתק במיוחד. שולח האיגרת מספר כי הבדואים ("הערביים") השתלטו על העיר ושיתפו פעולה עם דיין, אחיינו של אבו אל-סיאר(?), כדי לנתק את אספקת המים מן היהודים. בכל פעם שהצליחו היהודים להטות את לבו של "כל מושל ושליט" להשיב את המים על כנם, התאחדו אויביהם והכחישו שיש ליהודים זכות כלשהי על המים. השנה עלה לשלטון שליט נוסף בשם חַיְדַרַה ד'ח'ירת אל-דַוְלַה (המופיע גם במסמך אחר משנת 1031 לספירה). הקהילה שלחה שליחים למצרים על מנת להשיג "כתב ונשתוון" (מסמך וצו רשמי) ובו שלוש בקשות: (1) להשיב את אספקת המים; (2) להחזיר את זכות השחיטה בשוק; (3) לאסור את גביית מס הגולגולת לפני תחילת השנה. הבקשות נתקבלו, והצו הוצא בידי ח'טיר אל-מֻלכּ (=בנו של אל-יאזורי, או שמא אל-יאזורי עצמו). אולם השליט המקומי "קרא (את המסמכים ואת הצו) והשליכם מידו", ודרש שוחד גבוה לפני שיקיים אי אילו מן ההוראות. אויבי היהודים זעמו ומחו, אך נסוגו בבושת פנים כאשר הודיע להם השליט שיהיה עליהם להשיג צו-נגד שיבטל את הראשון. אף על פי כן, דיין העיר התעקש לדרוש את מס הגולגולת חמישה חודשים מראש, בסך 250 דינרי זהב מן הקהילה. בצד השני של המסמך מופיעים חשבונות קהילתיים בכתב ערבי — ראו רישום נפרד.

מסמך משפטי שנכתב בקהיר ביום שלישי, י"ח בשבט ד'תתנ"ה למניין השטרות, הוא 7 בפברואר 1094. הצהרה של השמש יוסף בן שלמה הכהן, ולפיה לא מסר את גט הגירושין מהיבּה/נתן בן מוהוב הכהן לסירוה בת הלל במשך כמעט שלוש שנים. השמש מסביר שנהג להחזיק אצלו גיטין של כהנים בתקווה שבני הזוג יצליחו להתפייס לפני שיתגרשו (שכן כהן אינו יכול לשאת גרושה, ובכלל זה גם לחזור ולשאת את גרושתו שלו). הגט המקורי נכתב ב-22 באפריל 1091, ועליו חתומים (וכנראה גם כתבוהו) החזן הלל בן עלי וכן אותו שמש יוסף עצמו. בעת ביקורו בירושלים, פנתה אליו אמהּ של הגרושה וביקשה ממנו למסור את המסמך, ועתה הוא מפקיד אותו בידי ח'ליפה בן מנשה מעכו. עדים על המסמך (וכנראה גם הכותב) נתנאל בן יפת החבר (המוכר גם ממסמכים אחרים), וכן אהרן בן אברהם. בכתב יד שונה מופיע פוסט-סקריפט יוצא דופן (אולי תיקון לשטר?) המסתיים בעלאמה: "ישועה". מתחת למסמך מופיעה תשובה הלכתית חריפה ונוקבת באורך 40 שורות העוסקת בפגמים של המסמך המשפטי הזה, שכתב הפוסק הארץ-ישראלי עמרם בן אהרן בן עמרם הכהן, מצאצאי הדיין אליהו הכהן. הוא מעבד בלעג את הפסוק מירמיהו ח, כב: "הצרי אין במצרים? אם רופא אין באלקאהרה? מדוע מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי?". כדי להבטיח לעצמו די מקום לתשובתו, נראה שעמרם הדביק את הדף השני על הדף הראשון. ייתכן שעמרם בן אהרן זה הוא חתנו של הגאון אביתר הנזכר במקור אחר, ובין מסמכיו הנוספים נמנים מספר שטרות ידועים. התשובה מכילה פרטים יקרי-ערך רבים על נוהלי בית הדין ועל הנוסחים המשפטיים המקובלים. המסמך פורסם בידי מ"א פרידמן במאמרו "הצרי אין במצרים אם רופא אין באלקאהרה (מסמך ממצרים על גירושי אשת כהן בסוף המאה הי"א ותגובת חכם מארץ-ישראל)", דיני ישראל ה (תשל"ד), 205–228 (במיוחד עמ' 208–209).

מכתב מיהודה בן אהרן אבן אלעמאני, באלכסנדריה, אל אבו אלמג'ד מאיר בן יכין ("הוד החזנים ועוזם"), בפוסטאט. מתוארך: כ״ב בשבט אלפה תקכ״ה למניין השטרות, היינו בראשית 1214 לסה״נ. במכתב מובאות ההשלכות של בואם של רבני צרפת לאלכסנדריה. נראה כי הקהילה שרויה במשבר חמור בעקבות היעדר הנהגה (לפי פרנקל). יהודה אף מברך את אבו אלמג'ד על החלמתו (שו׳ 7–12) ומסכים עם הדעה שמחלתו נגרמת בעיקר משתיית יין מופרזת ושעליו למתן את שתייתו (שו׳ 22–24). הוא מזכיר אישה חלושה (שו׳ 14–15). הוא מדווח כי אחיו של אבו אלמג'ד, אבו אלנג'ם הלאל, חולה: הוא לא החלים לגמרי מאז שמסמר נכנס ברגלו לפני חודשים, ואינו פותח, או אינו מסוגל לפתוח, את פיו (שו׳ 15–19). הוא מדווח על כך רק משום שאומרים שהלאל אולי על ערש דווי. (השווה למכתב אחר של יהודה אל אליהו הדיין, ובו הוא כותב כי "[הלאל] הלך לנוח בערב ולא קם בבוקר. היה זה היום הראשון של החג, והוא נקבר באותו יום; הותיר אחריו נער יפה בן שש־עשרה, הלומד אצלי". אולם המחלה הקטלנית של הלאל הייתה שונה מזו המוזכרת במכתב זה, שכן הלאל היה עוד בחיים בדצמבר 1214 כאשר כתב מכתב נוסף, לאחר שזה לא כבר נסע מאלכסנדריה לפוסטאט וחזרה.) יהודה מקדיש מקום נרחב לדיון בפיוטים ששני החזנים הללו שלחו או עתידים לשלוח זה לזה (שו׳ 25 עד צד שני שו׳ 9); נוזף באבו אלמג'ד על שאינו מתארך את מכתביו (צד שני שו׳ 1–4); מזכיר את הקשיים הכלכליים במשק ביתו (צד שני שו׳ 9–10); מזכיר את אבו אלפרג' בן אלריס (=אליהו הדיין) ואת מאמציו לאיסוף תרומות עבור ירושלים (צד שני שו׳ 10–13); ומסיים בהמלצה על ר' שמואל, שפנה אליו בשעה שכתב מכתב זה ונראה כי בכוונתו לנסוע לפוסטאט. ר' שמואל אינו דובר ערבית ותלוי בסיועה של הקהילה (צד שני שו׳ 13–21).

recto: מכתב מאת נתן בן אברהם, ובו הוא קורא לתומכיו להתייצב בירושלים לקראת חג הסוכות, מחשש שמחנהו לא יהיה מיוצג כראוי. במכתב מוזכר החבר אברהם בן שלא. תיארוך: קיץ 1039 לסה״נ. גיל מסכם את המכתב כך: אין זה מפתיע שנתן בן אברהם השתדל לגייס את חסידיו לקראת העלייה לרגל הקרובה, כפי שניתן לראות במכתב מפורש זה, המופנה ל"ידיד הישיבה" כלשהו, שזהותו ומיקומו אינם ידועים לנו. המכתב כולל בקשה לגייס כמה שיותר תומכים לעלייה לרגל. ישנם רמזים לכך שהעלייה לרגל וההתכנסות בהושענא רבה בהר הזיתים היו הצלחה (אם כי חולפת) עבור נתן בן אברהם. במכתב מהדהדים גם רגשות סוערים: נתן כותב שמכתביו של "הידיד" לא הגיעו אליו, והוא חושד שתומכיו של רב שלמה בן יהודה ("עדת חנף", איוב טו:לד) משיגים אותם בתחבולה. נתן בן אברהם מינה אנשים לתפקידים ציבוריים בקהילה והעניק תארים לחסידיו. כך, למשל, מבשר בן ישי מוזכר כ"ראש הקהילות" ומכונה גם "נאמן הישיבה". מבשר זה ביקר ברמלה וקיבל מנתן כתבים עבור חסידיו. כמו כן מינה נתן את אברהם בן שלא כחבר, והוא מסביר בפירוט עד כמה חשוב שיהיה "אדם מוסמך" בכל קהילה — כלומר, איש הנאמן לנתן. לדבריו, נחל הצלחה בולטת ברמלה. השלטונות נלחצו פן ייעתרו לדרישות תומכיו של רב שלמה בן יהודה: הם אף איימו על השליט המקומי שיפנו אל ה"משנה", הוא הוזיר. ה"שישי" (לא ברור מי החזיק בתפקיד זה באותה עת) עבר לצדו של נתן ואף הטיל חרם על אחד ממתנגדיו. נראה אפוא שאווירה אופטימית שררה במחנהו של נתן בן אברהם בקיץ ובסתיו 1039, ושידו הייתה על העליונה ברמלה. אין בידינו מידע על גיוס תומכים לרב שלמה בן יהודה לקראת חודש תשרי והעלייה לרגל, אך נראה שגם במחנהו נערכו הכנות נרחבות לקראת האירועים הקרבים.

איגרת ציבורית שמקורה ככל הנראה בירושלים. השולח מודיע כי מינה את החזן משה בן ח'לף לתפקיד של סמכות, הכולל את הזכות הבלעדית לערוך שטרות משפטיים בקהילה יהודית קטנה ולא מזוהה באחד ממקומות הלבנט. שישה עשר אנשים נוספים נזכרים כשותפיו בבית הדין ובמועצה: - והב בן שלמה - אהרן בן שלמה - משה בן אברהם - הית'ם, אברהם וסעדיה בני עמרם - יוסף בן אברהם - ישראל בן נח - חביב בן חסן - ישראל בן סעדיה - אפרים והב בני סקיר (אותו והב מופיע גם במסמך אחר) - הלל בן חד'קה - יצחק בן חסן - ישראל בן דוד הרופא - דוד בן ברהאן גויטיין זיהה את השולח כגאון הישיבה בירושלים, על סמך העובדה שיש לו סמכות על אותה עיר פרובינציאלית, וכן משום שהוא מצהיר כי יערוך כתב חרם נגד כל מי שיתנגד לממונה מטעמו "בירושלים ובכל ארץ ישראל וסוריה" (שורות 20–21). גויטיין אינו מציע זיהוי למקום שעליו מדובר. הוא מציין כי מדובר בוודאי במקום קטן, שכן אין בו חבר ולא דיין, אלא חזן בלבד. עוד הוא מעיר כי כמה מן השמות (למשל הית'ם, נח וחד'קה) אינם מתועדים בגניזה כלל או מתועדים בה רק לעיתים נדירות. גויטיין מתארך את המסמך לסוף המאה העשירית או לתחילת המאה האחת-עשרה לערך, בין השאר על בסיס הופעתו של והב בן סקיר במסמך משנת 1006 לספירה. כאשר גיל פרסם את המסמך, הוא זיהה את כתב היד ככתב ידו של אותו סופר שכתב מסמך אחר, ואותו סופר זוהה לדעתו כיהושע בן יאיר הכהן מטבריה, שהיה פעיל בשנות העשרים של המאה האחת-עשרה (אם כי פרנקל טען שיהושע זה הוא יהושע אללאד'קי מאלרקה, שהיה פעיל בשנות השלושים של המאה האחת-עשרה). על כל פנים, השוואת כתבי היד אינה נראית מכרעת. ראו גם מסמך נוסף שזוהה על ידי אלן אלבאום באוגוסט 2025.

מכתב מאת שמעון בן שאול בן ישראל הטולייטולי, מירושלים, אל אחותו בלוטה בטולדו. מתוארך בשורה האחרונה: חודש מרחשוון ד'תתי"ח לבריאת העולם, אוקטובר-נובמבר 1056. הכותב (רבני) מוסר חדשות משנתיים אחרונות על קראים ועל בני אנדלוסיה אחרים בירושלים, וכן ידיעות משפחתיות. הוא מביע את הצער שחש לשמע המגפה (وباء) והמהומות (تشويش) בסביבות טולדו. אחד הנושאים המרכזיים במכתב הוא מצב בריאותו של אביהם: "אבינו נמצא במצב שאיש לא היה מאחל אלא לאויביו. הוא נעשה משותק (مبطول), עיוור (أعمى), קהה־דעת (مدخول الذهن), וסובל הרבה (ممتحن). נושאי המכתב הזה יספרו לך עליו ועל הטיפול שלי בו. דבר אינו חסר לו, שכן הוא משורת היטב (مخدوم) ושמור (محفوظ). אינני סומך על אף אחד אחר שיתעסק בו. מיטתי צמודה למיטתו; אני קם כמה פעמים בכל לילה כדי לכסות אותו ולהפוך אותו, שכן הוא איננו מסוגל לעשות דבר מכל אלה לבדו (إذ لا يملك من نفسه شيء). יגמול לו האל יתעלה על סבלו." בהמשך המכתב מודיע שמעון לבלוטה שאינה צריכה לטרוח בשליחת הטורבן שביקשו, "כי, אוי לי, אין לו עוד יכולת לצאת מפתח הבית. נהג להתמיד (יש לקרוא وَاظَب במקום وَاذَاب) בעלייה להר הזיתים ולמקום בית המקדש כל עוד היה מסוגל וכל עוד היה בו [הכוח], יגמול לו האל." (תרגומו של גיל שונה משמעותית מכך.) נושא מרכזי שני במכתב הוא סיפורו של בן עירם הטולדאני, אברהים בן פדאנג', ואשתו, שהגיעו שנתיים קודם לכן לאחר שנפלו בשבי בביזנטיון ונפדו ברמלה. לניתוח מפורט של פרשתם — הכוללת חילופי השתייכות חוזרים ונשנים בין הקהילה הקראית לקהילה הרבנית, ותפקידו של הכותב בסיועו להם — ראו רוסטו, "Karaites Real and Imagined" (2007), עמ' 43–47.

מכתב מאליעזר זוסמן בירושלים אל בנו אביגדור. בעברית. למכתב צורה יוצאת דופן: אין בו ברכות פתיחה והוא מסתיים במילים "נאום אליעזר המכונה זוסמן" — נראה שהכותב ביקש בעיקר לתעד את שאירע. תיארוך: ככל הנראה לא זמן רב לאחר ה-14 בינואר 1546, מועד רעידת האדמה. "מסמכים עבריים בני התקופה מספקים מקור מידע נוסף ובלתי תלוי על רעידת האדמה. מהודעה בכתב יד עברי שכתב אליעזר זוסמן בן רבי אברהם קאריט [או צאריט?], שהגיע לירושלים ב[נובמבר] 1545, חודשיים לפני רעידת האדמה, אנו לומדים כי 'בחודש שבט הראנו האל אותות ומופתים שלא ראו אבותינו מעולם, וביום י"א בו, יום חמישי, בערך בשעה אחת אחר הצהריים... (בעקבות) הרעש נפלו מגדלים רבים, כמעט שליש מגובהם, ומגדל "א.א." היה אחד מהם. כעשרה גויים נהרגו בירושלים אך אף יהודי לא נפגע, ובעיר שכם הייתה רעידת האדמה כה חזקה עד שלפחות שלוש מאות גויים, ושלושה או ארבעה יהודים, נהרגו. היו גם רעשי משנה לאחר מכן, אם כי לא כה חזקים, ועד היום הזה אנו בפחד מתמיד מפני רעידת אדמה יומם ולילה...'." י"א בשבט מקביל ל-14 בינואר 1546, שאכן חל ביום חמישי. קליין (1939) מציע כי ראשי התיבות "א.א." מייצגים את "אברהם אבינו", ומתייחסים למגדל שמעל מערת המכפלה בחברון. אתר זה נזכר גם בהמשך חיבורו של מוג'יר אלדין בשם אלח'ליל, השם הערבי לחברון, על שם מקדשו של אברהם — ידיד האל. המחלוקת בשאלה מתי נעשה ההעתק של המסמך וביד מי, אינה גורעת מאמינות תוכנו. זוסמן נפטר כעשרים שנה לאחר רעידת האדמה, וניסוח הדברים מלמד שכתב את ההודעה זמן קצר לאחר האירוע. על הקטע הזה ועל קטעים נוספים שבתיק מצויות הערות וחישובים שונים שנוספו באיטלקית בשנת 1917.

מכתב מקהילת היהודים הרבניים ברמלה אל קהילת היהודים הרבניים בפוסטאט. תאריך משוער: בערך 1050 לסה"נ. כתוב בתערובת של עברית וערבית-יהודית, כאשר הכתובת על גב המכתב כתובה בכתב ערבי. המכתב דן בעניינים הבאים: (1) דברי שבח ותהילה לקהל פוסטאט (שורות r1–12); (2) דרישות שלום (r12–17); (3) אישור על קבלת המכתב שנשלח מקהל פוסטאט (r17–20); (4) התנצלות על קוצרו של המכתב הנוכחי (שלמרות זאת אורכו לפחות 50 שורות וחצי מטר), שכן הקהילה נתונה ברדיפות והאב בית דין מבוקש על ידי השלטון (r21–24); (5) דיווח על כך שכאשר רב דניאל בן עזריה עבר דרך רמלה בדרכו למצרים, הם חלקו לו כבוד, אך לא ידעו אז שדניאל ביקר קודם לכן בירושלים, ושם התפללו עליו הגאון שלמה בן יהודה ובנו אברהם הרביעי, והכריזו עליו כיורש המיועד לגאונות (r25–30); (6) משהגיע דניאל לרמלה, הוא "השתלט" על השוק ומינה מערבי כסגנו; פרצה מחלוקת בנוגע לשחיטה הכשרה, וקהילת רמלה החליטה להחרים את הבשר (r30–36); (7) משגיח כשרות חדש מונה, שהיה גרוע אף יותר, ורב דניאל בן עזריה הרחיב את כוחו (r37–47); כשהסכסוך החריף, דניאל ביקש מאבן עלון, יהודי בעל השפעה באשקלון, להתערב אצל האמיר כדי להדיח את יוסף אב בית דין ולהגלותו. האמיר ביקש את הסכמת הגאון לפני שיעשה זאת, ולכן דניאל כתב אל הגאון (שורה 50), שנתן את הסכמתו. לאחר מכן דרש האמיר אישור נוסף מאת... (כאן נקטע הקטע) (r47–54). אחד הפרטים החשובים החדשים העולים ממכתב זה הוא שכאשר רב דניאל בן עזריה עלה לגאונות בשנת 1051 לסה"נ, היה זה בדיוק על פי תכניתם של רב שלמה בן יהודה ותומכיו.

מכתב מר' עזריה זאבי מירושלים אל ר' יצחק קסטרו במצרים. מתוארך לו' בתמוז שע"ך ב"ו (=שצ"ח לבריאת העולם, 1638 לסה"נ). יש לקרוא אותו יחד עם מכתב נוסף מאותו כותב לאותו נמען. המכתב כולל דין וחשבון ארוך ומפותל על חילופי כספים והעברות של סכום כסף מסוים, ועל האופן שבו הצליח עזריה לגבור על יריבם שזמם תוכניות אחרות באותו כסף. במכתב יש שפע של מידע על שערי המטבעות השונים בשוק. אישים הנזכרים: הר"י אפמאדו (נזכר גם במכתב המקביל, זהותו אינה ידועה, ונראה שהוא אותו "אויב" הנרמז בפתיחה); הר"מ זגאן; יעקב יעיש; אביו של הכותב, ישראל בנימין זאבי (נפטר ב-1688 לאחר קריירה מזהירה באלכסנדריה ובירושלים); זרחיה גוטה (מאיסטנבול, תלמידו של ר' יוסף די טראני; בשנות ה-30 של המאה ה-17 היה ידוע כאחד מחכמי ירושלים וחברון, ולימים התגורר ברשיד ואחר כך בפוסטאט/קהיר); יצחק באסו; אליה עובדיה; שלמה ברוך; יעקב לוי; מרדכי כהן; ועזריה ב"ר וילייסיד (?), הנזכר אף הוא במכתב הנוסף של זאבי לקסטרו, חכם שעבר מאיסטנבול לירושלים במחצית הראשונה של המאה ה-17. מטבעות הנזכרים במכתב: שריפים (=אשרפים מאמצע המאה ה-15); אריות (מטבעות אירופיים שהיו בשימוש במזרח, Löwenthaler בגרמנית); איברהימים (מטבעות שהוטבעו על ידי אברהם קסטרו במחצית הראשונה של המאה ה-16); גרושים (לעיתים מזוהים עם האריות, ולעיתים עם הריאלים, כך ככל הנראה); זקינים (סקיני ונציה); ריאלים (מטבעות איבריים מן המאה ה-14); ומועיידים (מטבע עות'מאני שנקרא על שם הסולטאן הממלוכי אל-מועיד שייח', שהיה במחזור במאות ה-15 וה-16).

מכתב מאת רב שלמה בן יהודה, בירושלים, אל סהלאן בן אברהם, בפוסטאט. בעברית. תיארוך: 1029 לסה"נ לפי גיל, ובאופן כללי בין השנים 1025–1051 לסה"נ, על פי תקופת כהונתו של רב שלמה בן יהודה כגאון. "לפנינו תיאור של זקנה בכתב ידו של רב שלמה בן יהודה גאון, ראש ישיבת ירושלים וראש היהודים הרשמי באימפריה הפאטמית, שנכתב תשע־עשרה שנים לפני מותו. הזמן היה מייסר עבורו: הדברים בישיבה ובקהילה בכלל לא התנהלו כרצונו. אברהם בן סהלאן, מנהיג יהדות מצרים, ה'עמית' של שלמה, שעמו ככל הנראה למד שנים רבות קודם לכן, מת זה עתה, ובנו שלו היה בדרכו לחלב שבצפון סוריה, מסע רווי סכנות... אך לזקנה, כמו לחיים בכלל, יש עליות ומורדות: ההתכתבות העשירה של הגאון מציגה אותו כפעיל בענייני ציבור ועשיר בסגנון לאורך השנים הארוכות שלאחר הקטע המתורגם לעיל, אם כי בהחלט ניכרת בה תחושת קרבת המוות. 'אני שמש שוקעת, שעוד מעט תיעלם. נפשי מדוכאת מאוד מאז שעמיתי הלך לעולמו, מנוחתו עדן. אני מבקש מאלוהים רק שיותיר אותי בחיים במהלך השנה הזאת, כדי שלא יאמרו הבריות: "שניהם מתו בתוך שנה אחת". דע לך, יקירי, שאני מהלך כצל [השווה תהלים ל"ט, ז]. אין לי שום סמכות (רשות), רק התואר. כוחי אזל, ברכי כושלת, ורגלי מתמוטטת. עיני כהו, וכשאני כותב, זה כאילו אני לומד זאת, לפעמים השורות ישרות ולפעמים עקומות, וכך גם סגנוני, מפני שדעתי מוטרדת מן היום שבו יצא אהובי [בני] לחלב כדי להביא סחורה שהשאיר שם. אני מתפלל לאל שיחזירו בשלום "בטרם אלך ואינני" [תהלים ל"ט, יד]'" (תרגום השורות 19–25).

מכתב מאת יחזקאל בן עלי הכהן (הזיהוי מבוסס על השוואת כתב יד עם מסמך אחר), ככל הנראה מירושלים, אל אבו עלי חסן בן אסחאק אלצארפי (!), בפוסטאט. המכתב כתוב בערבית-יהודית והכתובת בערבית. תיארוך: המחצית השנייה של המאה האחת-עשרה. מלבד השוואת כתב היד, ישנן לפחות שתי סיבות נוספות לזהות את הכותב כיחזקאל בן עלי: (1) הסֻפְתַּגַ'ה (המחאת הכסף) של הראיס מוזכרת בשורה 17 של מסמך זה ובשורה 19 של המסמך המקביל, וכן (2) אותו נושא המכתב רשום מתחת לכתובת, עֻמַר בן יוסף ובנו. בעוד שהמסמך המקביל מתוארך לכ"א באדר ב', מכתב זה אינו נושא תאריך, אך מזכיר מכתב מהנמען שהגיע בכ"ב בחשוון. מן הסתם שני המכתבים לא נשלחו יחד. הכותב מדווח על המגפה (דֶּבֶר) המשתוללת בירושלים. האות הראשונה של המילה "דבר" חסרה ברובה, והיא נקודה בניקוד שגוי, אך ההקשר תומך בקריאה "דבר". זה רק יום רביעי, וכבר התקיימו חמש לוויות השבוע. הכותב מזכיר ילדים, נשים ואת דודו מצד אביו "במניינם" (החולים? המתים?). הוא מוסיף: "אנשים רבים נמצאים עַלַא אלקִבְּלַה". ביטוי זה אינו מופיע במילוני הערבית-היהודית. אולי משמעו "מתפללים", או באופן ספציפי מתפללים באזור בית המקדש. הכותב נוגע במגוון עניינים שברצונו שהנמען יבצע עבורו בפוסטאט (אחד מהם הוא להזכיר לראיס אבו אלטיב אודות המחאת הכסף), שולח דרישת שלום לאם והבאן, מדווח שקיבל את התרופה (דַוַאא') ששלח עמאר, ומדווח ששלח את הקמיע (?) של אבן אלכהן אל הנמען, יחד עם מכתב חתום ממנו. המילה האחרונה דומה מאוד ל"קמיע" אך הקריאה אינה ודאית.

שתי רשימות של מקבלי בגדים, בשני כתבי יד שונים. החלק הראשון משתרע מטור א', שורה 1, עד טור ב', שורה 14, והשני מטור ב', שורה 15, עד טור ד', שורה 21. לפחות מחצית מהמקבלים היו נשים. ארבעה שמות חוזרים בשתי הרשימות, דבר המעיד על כך שמדובר בשתי חלוקות שונות שתועדו כאן. מתועדים פרטים על 44 ועוד 37 בתי אב, אך הדף, שמקופל ויוצר חוברת בת ארבעה עמודים, נושא בראשו את הכיתוב "דף מס' 3", כך שייתכן שמספרם הכולל המקורי של האנשים ברשימה לא היה 81 אלא פי שלושה. לא מן הנמנע שמסמך זה ושני מסמכים נוספים (נספח ב' 33 ו-64) היוו במקור מסמך אחד. אבו אלפרג' הפרנס ממונה על החלוקה השנייה (שנעשתה בשני שלבים, בטור ב' שורה 15 ובטור ד' שורה 6), והוא עצמו מופיע כמקבל ת'וב, כלומר גלימה, בחלוקה הראשונה (טור א', שורה 10), אך שם הפריט נמחק. סביר שאין הכוונה כאן, כפי שבמסמכים אחרים, לכך שהבגד כבר נמסר לו, שכן כארבעים פריטים — כמחצית מן הסך הכולל בדף זה — מסומנים באות מ"ם סופית בערבית, שאותה מפרש גויטיין כקיצור של (תסלל)ם, "התקבל" (כך גם בנספח ב' 33, 64, ובנספח ג' 41). ולכן, ככל הנראה, מחיקת חלקו של הפרנס נבעה מסיבה אחרת. פרנסים נוספים, רובם מבחוץ, או בני משפחתם, מקבלים אף הם בגדים, למשל: "אחות הפרנס מירושלים" (טור א', שורה 18), "הפרנס מדמיאט" (טור א', שורה 31), "הפרנס מכרתים" (טור ב', שורה 6, אף הוא מחוק), וכן בטור ב' שורה 1, ובטור ד' שורות 1 ו-5. ראוי לציין את מספרם הרב של הזרים ברשימה. המסמך מתוארך לשנים 1100–1140.

מכתב בכתב ערבי, ובתוכו שזורים כמה ביטויים בעברית. ייתכן ששם הכותב הוא אבו אלפרג' (בפינה הימנית העליונה של הצד הראשון, אם כי זהו מקום בלתי שגרתי לחתימה), והנמען הוא דודו מצד האב (או לכל הפחות מכונה "עמי"), ככל הנראה סוחר. אביו של הכותב נפטר זה לא מכבר (השורה הראשונה בשולי הצד הראשון), ונראה שמתנהל סכסוך ירושה בין הכותב לאישה כלשהי, אולי אחותו (למשל "ישפוט אלוהים ביני לבינה", שלוש שורות לפני האחרונה בצד הראשון). הכותב מתנצל על שלא בא בעצמו (חמש שורות מתחתית הצד הראשון), ולאחר מכן מזכיר מישהו או משהו שמגיע לפוסטאט. החל מן השוליים של הצד הראשון ולכל אורך שאר הצד השני, הכותב מפציר בדודו לשלוח לו כסף, ועל כך יזכה בשכר רב מאת האל על תמיכתו בתלמיד חכם. בשוליים מופיעים גם המשפטים המסקרנים הללו בתערובת של ערבית ועברית: "הוי דודי, ראה את הגויים, כיצד יֵדעו (יַדרון?), מה שהם יודעים (יַעלמו) הוא שאני (? או שהוא?) אִמאם בג'אמע (בדרך כלל בהוראת מסגד) או בזאויה (בדרך כלל בהוראת מנזר סופי). אני עוסק בבית האל ובתורתו הקדושה" (קריאה זו משוערת). חלק ניכר מן הצד השני מוקדש לפרשנות של דברים ל"ג, י"ח, שבה שבט זבולון מובן כשבט של סוחרי ים התומכים בשבט יששכר, תלמידי החכמים שבאוהליהם. בנוסח שבמכתב זה מוסיף הכותב כי בכל פעם שספינות זבולון עמדו על סף טביעה, תפילותיו של יששכר היו מצילות אותן. (לאורך כל המכתב מדגיש הכותב את ריבוי תפילותיו לטובת דודו.) בשוליים הוא חושף את כוונתו לעלות לרגל לירושלים.

מכתב מנתן בן שמואל החבר בפוסטאט אל פתחיה בן עובדיה הכהן בדמשק. הטקסט כתוב כמעט כולו בעברית מחורזת, למעט משפט אחד בערבית-יהודית בשולי צד ורסו. המכתב מתוארך לחשוון ד'תנ"ג למניין השטרות, הוא אוקטובר/נובמבר 1141 לספירה. נתן מתלונן על כך שחברו מימי הנעורים לא כתב אליו זה זמן רב. הוא גם מוסר את ברכותיו למשפחתו של פתחיה, ובניו של נתן — מבורך, סעדיה ויהוסף — שולחים אף הם את דרישות שלומם. בסיום המכתב מבקש נתן עטים. לפי סיכומו של גויטיין, הדיין נתן בן שמואל החבר שימש כמזכיר הסניף הדמשקאי של ישיבת ירושלים, אך נלווה אל מצליח גאון כשפתח את הסניף הקהירי ב-1127. במכתבו מפוסטאט, מאוקטובר/נובמבר 1141, התלונן נתן במרירות על הנמען, פתחיהו הכהן, חבר קרוב מימי נעוריו, וכן על שני חברים נוספים בדמשק, שמהם לא קיבל מכתבים שנים רבות. אמנם בשנת 1141 הפרידה ממלכת הצלבנים בין דמשק למצרים, אך ידוע שיהודים ומוסלמים הורשו לעבור דרך הטריטוריה הנוצרית, והמכתב שלפנינו אף מדווח על הגעתו של אישיוּת נכבדה מדמשק שנשאה איגרת רהוטה לנגיד המצרי שכתב חברו של נתן, פתחיהו. נתן אינו מתלונן על הצלבנים, אלא מאשים את הזמן: "אקבל על הזמן הבוגד, החסר נאמנות, המתעלם מתביעות האחווה ומעכב את צמיחתה; מחליש ומדלל את אהבת הרֵעים. כך טבעו מראשיתו, מסית בלי הרף לפירוד, השודד הבוגדני!... שינה את יחסך אלי, אתה ידידי ואהובי, אשר גידלתיך על ברכיי, עד שעשיתיך שווה לי."

מכתב ממוסא בן אבי אלחי, באלכסנדריה, אל נהראי בן נסים, בפוסטאט. בערבית-יהודית. התיארוך: 28 בנובמבר 1062 (לפי אודוביץ'). הכותב שב לאחרונה ממסע ארוך בארץ ישראל, ובמהלכו סבל ממחלה. הוא ביקר בירושלים, והספיק לעסוק במסחר — קנה מוצרי טקסטיל, שמן, אגוזים ומשי, וארגן משלוחי מטבעות. הכותב מזכיר גם את הזמנים הקשים במצרים ואת הלחץ שבו נתונה הקהילה בטריפולי שבלוב בשל המסים. תרגומו של גויטיין לקטע על המחלה (שורות 5–11 של פני המכתב), בשינויים קלים, הוא כדלקמן: "לא קיבלת ממני שום מכתב, מפני שהתשישות (אלתיאת') לא עזבה את גופי מהרגע שיצאתי לדרך. הגעתי לצור, אך לא יכולתי לעסוק שם במסחר יותר מחמישה ימים, ואחר כך הייתי מרותק למיטה (לאזם אלפרש) במשך תשעה-עשר ימים. לבסוף האל חנן אותי בהחלמה. המשכתי ליפו, ומשם עליתי לירושלים — יבננה האל — ושוב לא הצלחתי לעסוק שם במסחר יותר משמונה ימים, ואחר כך הייתי מרותק למיטה (לאזם אלפרש), סובל מצמרמורות וקדחת (אלברד ואלחמא), במהלך חודש (הימים הנוראים). חי האל, לא יכולתי לעלות רגלית להר (הזיתים) ביום החג (כ"א בתשרי), אלא נאלצתי לרכוב. כבר התייאשתי. אך האל יתעלה ריחם עליי למען שמו והעניק לי בריאות. הצלחתי לצאת מהבית, אך שארית החולשה (או 'המחלה'; בקיית אלצ'עף) עדיין עמי. המסע לתִנִּיס, ומשם הביתה, היה ניסיון קשה שתיאורו ידרוש מקום רב מדי. אני משבח את האל שהפך את הסוף לטובה והחזיר אותי בשלום."

העתק של מכתב ארוך שנשלח על ידי חנניה בן יוסף הכהן, אב בית דין. התיארוך: בערך 1020 לספירה, לפי גיל. ככל הנראה ממוען לקהילה בפוסטאט. המכתב מזכיר את טבריה וחרם נידוי שהוטל בהר הזיתים. הכותב מתנצל על העיכוב בתגובתו למכתב הקודם, שכן באותה עת שבה התקבל המכתב סבל מהתקפה חמורה של מחלתו. גיל מסכם את תוכן המכתב כך: בראשית המאה האחת-עשרה מכתבי הגניזה חושפים בבירור כי טבריה כבר אינה מקום מושבה של הישיבה. אב בית הדין של הישיבה, חנניה הכהן בן יוסף, מזכיר במכתבו את החילוקים החמורים בתוך קהילת טבריה ואת התערבות הישיבה. מסתבר כי אחיו של חנניה שימש כדיין בטבריה, ולאחר מותו ביקשו אנשי טבריה מהישיבה לשלוח להם מי שימלא את מקומו. אכן נשלח אדם, לאחר שקבוצה של נכבדי טבריה הבטיחה כי ינהגו בו כראוי, אך אותו אדם ניסה ככל הנראה להשתחרר מסמכותה של ירושלים, ואף נטל לעצמו את החירות לעבר שנים מעוברות(!), ועל כן הטילו עליו הגאון והישיבה חרם נידוי. אף על פי כן הוסיף לעשות כראות עיניו, אף ארגן סיעה של תומכים, ונראה כי לקחו לעצמם גם את ההכנסות מהשחיטה שנועדו לירושלים. [שני אחים בפוסטאט סייעו לו ככל הנראה.] נראה אפוא שהיה זה מעין מרד בטבריה אשר ביקש להשיב את הסדר הישן על כנו. על תולדות חנניה הכהן אב בית דין, ראו אצל גיל. ראו גם מכתב שנשלח אליו מסיציליה, ומסמך שנערך בבית דינו משנת 1007 לספירה.

שאילתה הלכתית עם תשובה בכתב ידו וחתימתו של ר' אברהם בן הרמב"ם (כיהן בשנים 1205–1237). בצד הרקטו שלוש שאלות קשורות זו לזו, כל אחת בפסקה נפרדת. כל אחת מן השאלות חתומה בנוסח הברכה המקובל "ושכרו כפול מן השמים". בשולי הצד שנותרו פנויים, בשני השלישים התחתונים, נכתבה לאורך השטח הריק תשובתו של ר' אברהם בשש שורות, ככל הנראה בכתב ידו שלו. התשובה נפתחת בכותרת "אלגואב" וחתומה "אברהם ברבי משה זצ״ל". השאלה עוסקת בחובה של אלמנה ששמה לא נזכר. התשובה פורסמה ממקור זה במהדורת גויטיין ופריימן של תשובות ר' אברהם בן הרמב"ם (ירושלים, מקיצי נרדמים, 1937, סימן קי"ח). הדף קופל לאורכו לשניים לאחר הכתיבה הראשונית, וצד הוורסו נושא כתיבה משנית המתאימה לקיפול זה. בוורסו שני טורים של שירה עברית. הטור הימני מלא בשיר לכבוד נשיא בשם יהושע, הפותח במילים "מה תצרי מה תרחבי". השיר פורסם ממקור זה על ידי ישראל דוידסון בכרך השלישי של "גנזי שכטר" (ניו-יורק, 1928–1929). בטור השמאלי, בשורות 1–5, מופיע שיר קצר הפותח "צורי חסדיך" (שפורסם ממקור אחר על ידי ש' ורטהיימר). אחריו בא שירו של ר' יהודה הלוי "יפה נוף" (המוכר ממהדורות בְּרוֹדִי והרכבי לדיוואן רבי יהודה הלוי). תחת הכותרת "אחר מאברם בן אזרא ז"ל" מובא שירו של ר' אברהם אבן עזרא "לאלהים כלתה נפשי" (המוכר מן הדיוואן שלו).

שטר מכר בכתב ערבי, העוסק בבית בשם "דאר אלנח'לה" (בית הדקל) בקהיר, בשכונת חארת זווילה, במקום הקרוי רחבת סרור אללולואי. המסמך היה בידי הקהילה הקראית בקהיר בבית הכנסת דאר סמחה בחארת זווילה, ושם תועד על ידי ד"ש ריצ'רדס בשנת 1969, אשר פרסם לאחר מכן את תיאורי כל המסמכים שמצא במקום במאמרו משנת 1972 (כמסמך מס' IV). כיום נמצא המסמך בספרייה הלאומית בירושלים. ברקטו מתואר כיצד האמיר שמס אלדין תֻקֻז רכש את הבית כולו ממחאסן בן הבה בן ת'אבת היהודי, מאחיו אבו אלעז, ומשלוש אחיותיהם. העסקה התרחשה ב-29 ברמדאן 684 לה' (1285 לסה"נ). בוורסו מפרטים מספר פצ'לים (סעיפים) נוספים העברות נוספות של הבית: 1. בשנת 687 לה' (1288 לסה"נ) האמיר הנזכר מכר חזרה את הבית כולו למחאסן וליהודי נוסף (שאינו אחיו של מחאסן). 2. בשנת 688 לה' (1289 לסה"נ) מכר מחאסן את מחצית הבית לאמיר אחר. שני פצ'לים נוספים מפרטים רכישות נוספות של חלקים מהבית בידי אותו אמיר. בראש הוורסו מופיעות הערות מאוחרות יותר בערבית ובערבית-יהודית הנוגעות לזיהוי הבית הנידון: "דאר אלנכלה... רחבה סרור אללולוי". ככל הנראה מדובר בהערות ארכיוניות שנועדו לזהות את הנכס הנדון במסמך. הערות אלה, יחד עם העובדה שהמסמך נשתמר בידי הקהילה הקראית, מרמזות כי הבית הוקדש בשלב מאוחר יותר כהקדש לטובת הקהילה הקראית.

מכתב מאת רב שלמה בן יהודה, גאון ישיבת ירושלים (כיהן 1025–1051), אל רבי אפרים בן שמריה. התיארוך, לפי גיל: סוף 1025 עד 1026. המכתב כתוב בעברית גבוהה בסגנון סג'ע (פרוזה מחורזת), כדרכו של רב שלמה בן יהודה כאשר הוא כותב בתוקף תפקידו הרשמי. המכתב מתייחס להאשמות שהפנו יהודי פוסטאט נגד רבי אפרים בן שמריה, אשר איימו להלשין על רב שלמה בן יהודה לשלטונות בטענה שמינה מנהיג בלתי ראוי בפוסטאט (קרי, אפרים), וטענו כי הגאון שולח אליו מכתבים (של מינוי או של תמיכה?) רק בשל המתנות והתרומות הכספיות שאפרים שולח לירושלים. המכתב מזכיר צו ממשלתי (נשתון, במונח המקראי מספר עזרא) "שנכתב לקהילות לעשות שלום", דבר המרמז כי המחלוקת הפנימית כבר הביאה את אחד הצדדים לפנות לח'ליף ולקבל בתגובה רסקריפט. חלק מבני הקהילה היהודית בפוסטאט מבקשים להעביר את אפרים מתפקידו ולמנות תחתיו את שמואל בן אבטליון. רב שלמה בן יהודה מורה לאפרים לרסן עצמו, כדי שלא ייתן למתנגדיו עילה להתנגד למעשיו. בשולי המכתב מופיעה הוספה בערבית-יהודית בסגנון מעשי יותר, ובה הוא מבקש מאפרים להרגיע את חסן אבן אלטייב (יפת בן טוב) שהשמועות על הדחתו אינן נכונות, ושהגאון עודנו מחזיק בו בהערכה. דרך אגב מזכיר המכתב כי הצבא הפאטמי חונה מול אויב "מן המזרח", ככל הנראה הג'ראחים.

מכתב שנשלח מאלכסנדריה אל איש ירושלמי השוהה בפוסטאט, כתוב בערבית-יהודית. תאריכו משוער לסביבות שנת 1060 לסה"נ. המכתב עוסק בסכסוך קהילתי בפוסטאט, שבמוקדו עומד סרור אבן סברה, המואשם בכך שהמיר את דתו לאסלאם בארצות המערב ונשא שם אישה ממעמד חברתי נמוך. ככל הנראה מדובר באותו סכסוך המוכר ממסמך נוסף, שבו הואשם יהודה בן יוסף ("הרב") בהמרת דת — ואילו כאן אחד ממאשימיו הוא הנאשם באותה האשמה עצמה. תרגום חלקי מאת משה יגור: "[...] וסרור בן סברה משמיץ אותך ומגנה אותך בכל מיני גידופים מגוחכים... והאיגרת הזו שלו, שנפלה לידי, מדברת עליך ועליי ועל רב יהודה הרב... וכבר הסכמנו פה אחד, אני והקהל, שנחרים אותו בשבת [...] ובבקשה הודע ל'ראש', הדיין, שאנשי ירושלים [...] שהוא, סרור בן סברה, המקולל הזה, המיר דתו במגרב ונשאר מומר במשך שנים אחדות. ואשתו, אבן מֻהַיַּר [צ"ל אֻח'ת מֻהַיַּר, כפי שמופיע להלן]... הייתה מן האנשים הנקלים ביותר. וכאשר בא אבן סברה, איש לא רצה בו מלבד אֻח'ת מֻהַיַּר, שכן האנשים החזיקו בו כמומר (פאשִיע)." המידע על מעמדו המוחרם של סרור ועל פרטי המרת דתו והנישואין במגרב מאיר את הדינמיקה החברתית של הקהילה היהודית בפוסטאט באותה תקופה ואת חומרת ההאשמה שיוחסה לו.

מכתב מטוביה בן דניאל (עד למילים הראשונות של שורה 31) ומהגאון שלמה בן יהודה (מהמשך שורה 31, וכן שורה 30 שהוכנסה בין שורות 29 ל-31 בכתב זעיר), בשם הישיבה, מן הרמלה, בעניין מאסרו של "חברנו אשר נסמך בישיבתנו" (ככל הנראה רבי אפרים בן שמריה) ושחרורו לאחר מכן. תיארוך: סוף שנת 1024 לסה"נ (לפי גיל), אך הערכה זו עשויה להיות מוקדמת מדי בהתחשב בכך שטווח השנים המקובל לכהונתו של רב שלמה בן יהודה כגאון הוא 1025–1051 לסה"נ. בערך הקודם של PGP הופיעה גם הערכה של בערך 1030 לסה"נ, אך לא ברור על סמך מה (תאריך זה אינו מופיע בקטלוג CUDL). החבר ועמיתים אחדים מסיעתו הואשמו באשמות שווא, ככל הנראה על ידי יריביהם מתוך הקהילה הרבנית הש"אמית (השאמיה — יוצאי ארץ ישראל וסוריה) בפוסטאט. הודות להתערבותם של סהל, סעדיה ויוסף בן ישראל אלתֻסתרי, וכן אבו נצר דאוד הלוי בן אסחאק, הורה המושל לחקור בעניין ובסופו של דבר ביטל את ההאשמות. הגאון הנהיג ברמלה תפילות הודיה ובהן הוזכרו הן הח'ליפה והן המושל, וכן דאג לכך שיתקיימו תפילות דומות גם בירושלים. הוא קורא למנהיגי הקהילה הרבנית בפוסטאט לחתור לשלום. (המידע מבוסס על CUDL.) בצד ה-verso מופיע מכתב בכתב ערבי (לפי הקטלוג); ראו ערך נפרד.

דף מתוך פנקס בית דין. רקטו: הצהרה על חוב של פרנס. תיארוך: בערך 1151 לסה"נ, כאשר במסמך נזכרת תקופה בשנת 1462 למניין השטרות (סלאוקי) ולא התאריך המדויק שבו נרשמה הרשומה לאחר מכן. הפרנס אבו סעיד בן חאתם היה אחראי על גביית שכר דירה של 118 דרהם בחודש מ"נכסי בני ירושלים" (אסתאר אלמקאדסה / רכוש הירושלמים). כמו כן היה ממונה על גביית 110 דרהם בחודש ממקום ששמו לא השתמר. נראה כי המסמך הוא חַוַאלָה (העברת חוב/המחאה) מן הפרנס הזה אל פרנס אחר, אבו אלח'יר אלצירפי. שלושה מחברי בית הדין — יעקב בן אברהם, אפרים בן משולם, ונתן בן שמואל — חותמים על המסמך, ככל הנראה לאחר שהסכום נפרע במזומן. ורסו, החלק העליון: הצהרה שנייה, שנכתבה על גב ההצהרה הקודמת, ככל הנראה במטרה לעדכן את היחסים הכספיים בין אותו פרנס לבין הקודש, ובה אישור על חוב המגיע לו מן הקודש. בחלק העליון מאושרים 209.75 דרהם המגיעים לו עבור תיקונים שבוצעו בנכסי בני ירושלים, וכן 230 דרהם עבור שטר בנקאי (סֻפְתַּגַ'ה?). ורסו, החלק התחתון: הצהרה של זקן אחר בשם יוסף, ולפיה הסכום הנזכר הוצא בפועל לצורך תיקונים, למעט 13 דרהם ששימשו לפינוי אשפה. נזכר גם אבו אלברכאת בן סהל. שני החלקים חתומים בידי חברי בית הדין.

מכתב מאת כותב לא ידוע, ככל הנראה מעזה או מסביבות ירושלים, אל ישמעאל בפוסטאט/קהיר. בעברית. תאריך: המחצית השנייה של המאה ה-16. הכותב מתאר את הרדיפות שספג מידי שופטים ושוטרים בארץ ישראל, ובפרט בעיר עזה. הפרשה החלה בחוב שהיה חייב לכותב שאוויש/צ'אווש (קצין עות'מאני), אשר הכחיש כי הוא חייב דבר (שו' 10–12 בצד ר). העניין הובא לפני שופט מירושלים שהגיע לעזה (שו' 10 בצד ר), ובזכות שוחד ועדי שקר נפסק הדין כנגד הכותב (שו' 12–15 בצד ר). השאוויש המשיך לרדוף את הכותב ואיים עליו במאסר או בהסגרה לדמשק כדי להביא את עניינו לפני הבאשא שם (שו' 15–18 בצד ר). השאוויש טען שהכותב חייב לו 427 מטבעות זהב ונציאניים (פרחים בנאדקה) (שו' 32–33 בצד ר). אולם קהילת עזה נחלצה לעזרת הכותב והסכימה לערוב להלוואה (שו' 28 בצד ר; שו' 14 בצד ו) שיצטרך ליטול כדי לשלם לאנשים שונים ולהימנע מגרירתו לדמשק (שו' 19–31 בצד ר). הכותב מצוי כעת במצוקה כלכלית בלתי נסבלת (שו' 31 בצד ר; שו' 6 בצד ו) ומבקש מהנמען לסייע לו להחזיר את חובותיו לקהילת עזה (שו' 7–38 בצד ו). הכותב פנה גם אל יעקב די וילאריאל ומשה פורח(?) בבקשת סיוע בהעברת הכספים (שו' 22–25 בצד ו). המידע מבוסס על מהדורתו של אברהם דוד.

מכתב מאישה היושבת בירושלים אל אחיה במצרים. כתוב בעברית, עם שיבוצים של מונחים בערבית-יהודית. תיארוך: ככל הנראה סוף המאה ה-15 או ראשית המאה ה-16 (לפי א' דוד); המכתב אינו נושא תאריך, אך מזכיר פרחים (דוקאטים) ופותח בראשי התיבות "בה". השולחת מתלוננת בהרחבה רבה על אשת הנמען, גיסתה. בין דבריה: "אני אומרת לה, 'למה אמרת שאת רוצה ללכת אליו, ועכשיו אינך רוצה ללכת?'" היא דנה במסחר בספרים וכן בלחם, חיטה, שעורה, זיתים ולימונים. מוזכרות שתי קסתות דיו (דואתין), שאחת מהן נשלחה דרך קטיא (במדבר סיני). מוזכרים מכתבים מ"הנגיד". היא חוזרת ושוטחת את תלונותיה על הגיסה ועל ידידותה עם ג'והרה ועם "אלו החברות הכשפניות שלה", וביניהן ג'והרה ושרה הסרסורית (אלדלאלה), המקללות [...]. מעט בהמשך: "והאישה שהייתה מוכרת חשיש..." (או אולי סתם עשבים?). בצד השני של הדף יש דברים רבים נוספים בענייני כספים — מצבה הקשה, שאף הביא אותה לשהות בכלא — וכן עוד על נשים המסוכסכות עם השולחת. היא מבקשת מאחיה שיציל אותה מאותה "אישה רעה" וגם מאיצה בו לשאת אישה אחרת ("אם אלמנה — שתהיה צעירה; ובתולה — מוטב"). המכתב נכתב עבורה בידי יום טוב ב"ר יוסף ב"ר עמנואל, והוא ממוען אל [...] הארון אלעודי.

מכתב מנתן בן יצחק הספרדי, בירושלים, אל שלמה בן דוד אבן אלעריש'י, בפסטאט. בערבית-יהודית, כאשר הכתובת נכתבה הן באותיות עבריות והן באותיות ערביות. תאריך משוער: סביבות שנת 1050 לספירה. גיל מזהה את השולח כקראי על סמך שימושו במונחים מֻעַלִּם ומַגִ'לִס (המתייחס למקום ההתכנסות והתפילה של הקראים), והזכרתו את שיעורו של אבו אלפרג' בן אסד, הוא החכם הקראי הנודע ישועה (פרקאן) בן יהודה. השולח מביע את געגועיו אל הנמען ("בכל פעם שאני הולך אל המג'לס ואיני רואה אותך שם, העולם חשך עליי") ומציין שהוא מתפלל בעדו תמיד. הוא מדווח כי השתתף בשיעור (נַוְבָּה) של אבו אלפרג' בן אסד. הוא אומר באופן סתום משהו: "פעם אחת הוא שילם לה 2 דינרים, וזאת היינו עדים, ופעם אחרת הוא שילם לה חצי, וזאת היינו עדים". הוא שמח לשמוע על בריאותו של הנמען, ומדווח שהבנים (צביאן) והבת (צביה) של הנמען כולם בריאים. בהמשך הוא מקונן על מצבו האומלל בשנה זו בשל יוקר המחיה — כד מים עולה רבע דרהם — ועל הקושי בהשגת פרנסה. הוא נפגע מחרטה (ולקד נדמת נדאמה אהל אל[...]) בחורף הזה, "אשר שיקע (אותי) בבוץ שלא נראה כמותו מעולם" (אלד'י אוחלת/אוחלתֻ וחלא מא רֻאִיַ [קט']). צירוף: אלן אלבאום.

המסמך הראשון הוא איגרת (חסרות בה כמה שורות בסופה) ששלח סוחר אנונימי אל ר' דוד אבן זמירו (המכונה גם זמרא). נראה שכותב המכתב היה הפאטורה (הסוכן המסחרי) של הנמען, ר' דוד אבן אבי זמרא (1480–1573), אשר התגורר בקהיר במשך למעלה מארבעים שנה, לפני שעבר לירושלים בשנת 1553. הוא נחשב לסמכות הרבנית הגדולה ביותר בקרב יהודי ספרד שגורשו מספרד בשנת 1492. במכתבו מתאר הכותב את הקשיים שעמדו בפניו בשיווק הנוצות: "על ענין הנוצה, ואע"פ שכבר הודעתי [ל]מעל[תך] עם ר' שמואל כיחלאדו, כי לפניו פתחתי אותה הראיתי אותה לכמה סוחרים, ולא מצאנו שום מכירה [...] הראיתי הנוצה לסוחרים על מאמר מתיו, ולא רצו לעשות שום דבר." כלומר: בעניין הנוצות, אף שכבר הודיע למעלתו באמצעות ר' שמואל כיחלאדו כי בנוכחותו פתח את החבילה והראה את הנוצות לכמה סוחרים, לא נמצאה הזדמנות למוכרן, וגם כאשר הראה את הנוצות לסוחרים לפי עצתו של מתיו (מתתיהו), לא הסכימו לעשות דבר. הסוחרים האיטלקים, שעמם ניהל הכותב משא ומתן ללא הצלחה, לא היו מעוניינים לכאורה לקנות את הנוצות. ועל מתיו, הנזכר כאן בשמו, ידוע שבאותה עת היה כלוא בבית האסורים במצרים. בנוסף למתיו, נדון גם סוחר נוצרי בשם פיירו דל [?].

מכתב מאת שמואל בן סהל אלחווארי, בחלב, אל [...], בפוסטאט. (השמות כתובים בערבית, ולכן זיהוי שם הכותב הוא משוער, ושם הנמען אולי עוד ניתן לקריאה.) נכתב בכתב יד קליגרפי בערבית-יהודית. שמואל פונה אל הנמען בכינוי "אבי"; ככל הנראה מדובר בחותנו של אחיו של שמואל, אבו אלפצ'ל, ולא באביו הביולוגי של שמואל עצמו. שמואל קיבל מכתב המודיע לו שאחיו אבו אלפצ'ל נפטר באחד הכפרים של הריף המצרי. אין בידיו מידע נוסף — באיזה כפר אירע הדבר, כיצד מת, האם מוות טבעי או שמא נרצח בידי בדואים ("באדיה"), היכן נקבר, ובידי מי נמצאים הסחורות/הכספים (ככל הנראה בסכום ניכר) שהיו ברשותו של אבו אלפצ'ל בעת מותו. שמואל שולח את אחיו השני, אבו עלי, לנסוע למצרים ולחקור את העניין. הוא מבקש מהנמען לסייע לאבו עלי בהגיעו, כדי שבני המשפחה יוכלו להתנחם מעט, "אף שהנחמה רחוקה מאיתנו". באופן מפתיע, מילות הנחמה בראש המכתב מועטות, אך בהמשך כותב שמואל שהוא, אחיו ואמו כולם "נמסו" מרוב צער, ומשתתף בצערם של הנמען ושל "אחותנו". על הנמען לשלוח את תשובתו לאמו של שמואל בירושלים, לסמטת יוסף הסופר. כמקובל, הוא מאיץ בנמען להשיב במהירות כדי שאישה זקנה תוכל להתנחם בטרם תמות מרוב יגון.

מכתב מאת עלי המומחה בן אברהם, השוהה בירושלים, אל רבי אפרים בן שמריה בפוסטאט. כתוב בערבית-יהודית, ואילו הכתובת על גב המכתב בכתב ערבי. תיארוך: לפי גיל, סביבות 1045 לסה"נ; לפי גויטיין, בכל מקרה בין השנים 1042–1046 לסה"נ, שכן אין במכתב כל רמיזה לסכסוך עם נתן בן אברהם (שהסתיים בשנת 1042 לסה"נ), ורב דניאל בן עזריה טרם שב להתגורר בארץ ישראל (1045/46 לסה"נ). עלי מתלונן על העדר מענה למכתביו הקודמים וחוזר על בקשתו לקבל ידיעות אודות החזן מן העיר מוצול, אבו אלפרג', וכן על כל התפתחות הנוגעת לרב דניאל בן עזריה, ששהה באותה עת בפוסטאט. הוא מוסיף ומציין כי "הראשים" (היינו אליה ויוסף הכהנים, בניו של שלמה בן יהוסף הכהן, אשר כיהן כגאון במשך שישה חודשים בשנת 1025 לסה"נ) חפצים אף הם להתעדכן בידיעות בדבר אבו אלפרג' ודניאל. "האב" (היינו יוסף בן שלמה גאון, שהחזיק אז במשרת אב בית הדין) שוהה בירושלים במקום ברמלה (מקום מושבו הרגיל של אב בית הדין), משום שרכש חורבה בירושלים והוא עוסק בשיפוצה. אף שכתב היד של המכתב הוא של עלי בן אברהם, נראה שהוא כותב בשם אביו, אברהם בן שמואל השלישי, כפי שעולה מן הכתובת בערבית (בן השלישי).

מכתב מאת חבר ישיבת ירושלים, שזוהה על ידי פרנקל כנראה עם יעקב בן יוסף ראש קהילת חלב, ככל הנראה מחלב, אל גאון, ככל הנראה רב שלמה בן יהודה, בירושלים. התיארוך: בערך 1035 לפי גיל, או סוף שנות העשרים של המאה ה־11 לפי פרנקל. השולח מתלונן על בני קהילתו אשר זוממים נגדו והוציאו עליו דיבת שווא פעמיים — פעם אחת בפני הגאון הנוכחי ופעם נוספת בפני קודמו. חפותו של השולח כבר הוכחה בעבר, ועתידה להיות מוכחת שוב, בעזרתו של צדוק בן לוי, שמכתבו הקודם אבד. מוזכרים גם תמים [בן?] אברהם ויפת אבן אלשַיזרי. הכותב מצוי גם ביחסים טובים עם המושל המקומי. הכותב יוצא לדרכו לכלנה (Calneh) במטרה לנסות ליישב סכסוך שפרץ בתוך הקהילה היהודית שם; אדם בשם אבן אללאד'קי (אולי הוא יהושע אללאד'קי או בנו עלי) מבקש לרשת את מקומו של הדיין שנפטר לאחרונה. במחקר הגניזה רווחת ההסכמה הכללית (מאן, גיל ופרנקל) שכלנה היא אלרקה, אך אחרים הציעו שכלנה היא הכפר הסמוך לחלב הידוע כיום בשם כֻּלַּן־קוי. מאחר שמכתבו האחרון של הנמען אבד, מבקש הכותב שהנמען ישלח אליו מכתב תמיכה שיחזק את סמכותו בתוך הקהילה בחלב; עם רמיזות לאיוב ל,כו ולאיוב י,כב ולמשלי כז,יט.

מכתב מנהראי בן נסים, מפוסטאט, אל עיאש בן צדקה אלמע'רבי, בירושלים. תיארוך: בקירוב 1067 לסה"נ, על פי הערכת גיל המסתמכת על מכתב אחר שמוזכר בו, שנכתב בידי יוסף בן עלי הכהן, ואשר גיל מניח שזהותו ידועה, ואותו מתארך גיל בקירוב לשנת 1067 (אם כי עם ביסוס מעט יותר מוצק על צירוף התאריך העברי י"ג בחשוון עם חג העיד המוסלמי בשנים 1066–1068 לערך). המכתב הנוכחי מציין שנכתב למחרת יום הכיפורים. מוזכרים בו תפיסת ספינה בידי אלרום (הביזנטים) וקשיים סביב קבלה (כנראה של מס): "אני כותב לך בעניין זה כדי שאם יתעורר ויכוח, הוא לא יתחמק ממתן מענה ולא ישתוק במגעיו עמי. כיצד אוכל לשלם את הדינרים אם הקבלה אינה מגיעה אליי, או אם תאבד בדרך? אם תגיע הקבלה כפי שסיכמנו, אשלם" (רקטו, שוליים עליונים, שורות 7–14). מלבד זאת, המכתב מורכב ברובו מדברי שלום, ברכות לחג והתחשבנות על תכתובת קודמת; בתחתית הרקטו מוזכר מחיר החיטה, אך הקטע משובש והמחיר עצמו לא השתמר. המהדורה היא ברובה של משה גיל, עם תיקונים קלים בידי עמל בנסלים, יעקב דוויק, מרינה רוסטו ויוסוף אומרת'ואלא. לפי דיווח אחד, ברקטו מופיעה גם רשימה כלשהי, אך היא דהויה וקשה לקריאה.

מכתב מאת אבו יוסף, ממקום בלתי ידוע, אל רבי אלעזר (בגוף המכתב), שייתכן שהוא זהה עם אבו אלמנצור בן אלמעלמה (לפי הכתובת שעל גב המכתב), שכנראה ישב בפוסטאט. המכתב כתוב בעברית ובערבית-יהודית, ואילו הכתובת שעל גבו כתובה בכתב ערבי. גויטיין מייחס חשיבות רבה לשם האם של הנמען, וקורא את הכתובת כ"כניסת אלמעלמה", כלומר "בית הכנסת של המורה" (מאחר שלעיתים קרובות התקיימו לימודים בחצר בית הכנסת, השתרש השם "בית כנסת" גם לבית הספר עצמו). עם זאת, ייתכן גם שהמכתב ממוען אל שכונת הכנסייה התלויה (כניסת אלמעלקה), ושהנמען הוא אבו אלמנצור בן אלמעלם, כלומר בנו של המורה (זכר). גויטיין מזהה את הנמען עם אותו אבו אלמנצור בן אלמעלמה אשר (על פי מסמך אחר שגויטיין מסכם אך אינו מציין אותו במפורש) התנדב לשלוח לאשקלון את הכספים שנאספו לשם פדיון השבויים היהודים שנלקחו והספרים שנבזזו בעת כיבוש ירושלים בידי הצלבנים ביולי 1099. אשר לתוכן המכתב עצמו: הכותב מובטל ומבקש סיוע "בשנה הקשה הזאת". מלבד זאת, רוב המכתב עוסק כמעט כולו בהבעות דאגה והפצרות לכתוב. בסופו נמסרות דרישות שלום לאישה בשם קצ'יב, החולה, וכן למספר אנשים נוספים.

מסמך משפטי: הצהרת שכיב מרע מפי אישה ששמה לא השתמר. החלק העליון של המסמך חסר, אך לפי השחזור שהציע אסף, הוא היה ככל הנראה בנוסח: "זה אשר אירע לפנינו, העדים החתומים מטה, בתאריך... נכנסנו לבית... ומצאנוה חולה במיטתה וכו'". האישה מורישה שליש מחצר שבבעלותה בקצר אלשמע לשני בתי הכנסת, של הארץ-ישראלים ושל הבבלים, בחלקים שווים. שישית מן החצר נמסרת לאישה בשם פאיזה, בתנאי שתינשא; אם תמות בלא להינשא, גם שישית זו תעבור לשני בתי הכנסת, ולא לאיש מיורשיה של פאיזה. שליש נוסף מן החצר מוּרש, בחלקים שווים, לאחיה של המצווה סהלאן ולרייסה, בתו של אחיה האחר אפרים. שתים-עשריתית מן החצר כבר נמכרה קודם לכן לאחייניתה האחרת של המצווה, סֻתית, בתה של אחותה סיידה, תמורת 14 דינרים מועזיים. סכום זה הוצא על קניית עצים שנועדו לשמש לתיקונים בחצר. שתים-עשריתית נוספת אמורה להימכר, וההכנסות (14 דינרים) ישמשו לכיסוי הוצאות העברת גופתה של האישה לירושלים וקבורתה שם. זוהי העדות המתוארכת המוקדמת ביותר לקיומו של בית הכנסת העיראקי (הבבלי) בפוסטאט; האזכור המתוארך המוקדם ביותר של בית הכנסת השאמי (הארץ-ישראלי) קודם לו בעשור.

מכתב מאבו אלמנצור בן אבו אלפרג' אלקביביה(!) אל אמו בפוסטאט. בערבית-יהודית. הוא מתנצל על שלא ביקר בבית בעת שהותו במסע עסקים, ככל הנראה מפוסטאט אל א-צעיד (מצרים העליונה). כן הוא כותב שמסע העסקים שלו עלה יפה, חרף קשיים מסוימים, וכי אין לה מה לדאוג. בנוסף-כתב מופיעה ההערה: "אם את חושבת על הנסיעה ההיא שביקרתי אותך בדלאץ(?) עם הגמל(?) שזנבו קטוע — נסיעה זו אינה דומה לנסיעה ההיא". הוא מוסר דרישות שלום גם לאשתו שלו עצמו, אותה הוא מכנה צאחבת אלבית (בעלת הבית). גויטיין הניח באופן סביר שהמילה "קביביה" מתייחסת לאם, וציין כי שני כפרים בנפת אטפיח נקראים קביבאת. אולם המילה מופיעה בצמוד לשמו של אבו אלמנצור ולא לשמה של האם, והיא משמשת באופן חד-משמעי כחלק משמו שלו עצמו בעצומתו אל מצליח גאון. ייתכן אפוא שמדובר בשם מקום המתייחס לאחד הכפרים הקרויים קביבה בקרבת ירושלים, במיוחד אם מדובר באותו אדם המכונה אלמקדסי במכתב אחר. סיומת הנקבה נותרה בלתי מוסברת; אפשר שמדובר למעשה בצורת רבים (מקבילה ל-אלקביביין), המציינת הן את מוצא אביו והן את מוצאו שלו. (חלק מן המידע מתוך כרטסת גויטיין.)

מכתב מאת כותב לא ידוע, השוהה בירושלים, אל גיסו סעיד ברדע בפוסטאט/קהיר. בעברית. מתוארך ליום חמישי, כ"ח למטמונים (=ימי העומר), שהוא י"ג באייר. השנה מצוינת בביטוי "כי תבואו אל הארץ", אך לא ברור אילו מהמילים נועדו להיספר (אם נספרות כולן, השנה היא 2012 לסה"נ). כתב היד של המכתב והמטבעות הנזכרים בו (גרוש, דינר, ריאל) מרמזים על המאה ה-16 או ה-17. ייתכן שהנמען זהה לסהיד/סעיד ברדע המופיע בשני מסמכים אחרים. המכתב הוא עדכון על קורות הכותב במסעו לחברון ומשם לירושלים. הוא מתלונן רבות על זדאן/זידאן הרשע שלקח את מעיל הצמר של הכותב ואין עוד לתת בו אמון. הוא מתאר את ההוצאות הכרוכות בנסיעה ונותן עצות לנמען, אם יחליט לעלות לירושלים. הוא מתאר סכסוך משפטי כלשהו עם פרנס ירושלים; נראה שהכותב לא עמד בתנאי השליחות שלו, שלפיו היה עליו לשלוח סכום מסוים של כסף (ק"ק גרו') מדי שנה. הוא שולח דרישות שלום לכמה אנשים, ובהם מרדכי קיבה(?), משה ברדע, חיים, אברהם יונה, וכן חנה ולאה. בסופו של המכתב מופיעה חתימה מעוטרת שממנה ניתן לפענח רק את המילה "לוי".

דף מתוך כרוניקה העוסקת בהתיישבותם המחודשת של היהודים בירושלים בעקבות הכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל. בערבית-יהודית. הדף נכתב בכתב קליגרפי מובהק, ככל הנראה בידי סופר מקצועי. העמודים מתארים כיצד עומר אבן אל-ח'טאב פיקח על טיאוט וניקוי ירושלים בחיפוש אחר אבן השתייה (אלצכרה אלדי הי אבן שתיה). זקני היהודים חושפים בפניו את המקום, ובעקבות כך הוא מורה על הקמת חומה וכיפת זהב. היהודים שולחים הודעה לשאר הקהילות היהודיות ברחבי הלבנט ומיידעים אותן על ההסכם שהשיגו עם עומר. לאחר מכן מתואר משא ומתן בין עומר, הפטריארך הנוצרי (אלבטרך) והיהודים בנוגע למספר היהודים שיורשו לעבור להתיישב בירושלים. הפטריארך מציע 50 בתי אב, היהודים מבקשים לפחות 200, ולבסוף מתפשרים על 70 בתי אב. הנוצרים מכונים "יריבים/מתנגדים" (ח'צום) של היהודים. השכונה היהודית בירושלים מצוינת כרובע הדרומי הידוע בשם סוק אל-יהוד, וכן השטח שבסביבת מי השילוח (סלואן) לצורך טבילה. עומר נענה לבקשה, ושבעים בתי אב מטבריה ומסביבתה עוברים לירושלים ומשקמים את השכונות הללו.

מכתב מאחד מתומכיו של נתן בן אברהם. תיארוך: ככל הנראה 1042 לסה"נ (לפי גיל). השולח מבקש למנותו מטעם הישיבה, וכבר נפגש עם רב שלמה בן יהודה. הוא מתלונן על לחצים ורדיפות שמופעלים כנגדו, ומוסר כי תומכים בו רק בני שֻׁעַא ושני מערבים: אברהם בן משה (המוכר גם בשם ברהון בן מוסא) התאהרתי, ויהושע בן נתן האנדלוסי. בין השאר הוא כותב: "היה לי דוד מצד אמי (ח'אל) ושמו עלי אבן אללאד'קי. היה בינו ובין רב שלמה בן יהודה [גאון ישיבת ארץ ישראל] סכסוך, והוא לא היה יכול לשהות עמו במקום אחד. כאשר נפטר, הורה כי גופתו לא תועלה לירושלים וכי לא ייקבר עם אבותיו, וזאת בשל [שלמה]. [...] מינו אותו לחזן קבוע באל-רקה ולמוקדם של העיר. שמו [שם אביו] היה בירבי יהושע [=בנו של ר' יהושע]. הוא לא היה יכול להישאר עמו [עם הגאון] בירושלים, ושב למשרתו הקבועה באל-רקה" (פרנקל). בשולי הדברים, סמוך לסיום המכתב, הוא מזכיר את מחלת בנו של יחזקאל הכהן המעולה. בצד השני (verso) של הקלף מופיעים חישובים אסטרונומיים הנוגעים למיקומה של הירח.

מכתב מאת יהודה בן אברהם בן פרג', בצהרג'ת (לפי גויטיין) או בירושלים (לפי גיל), אל עלי בן עמרם (המכונה גם אבו אל-חסין עלון בן מועמר) בפוסטאט. המכתב כתוב עברית וערבית (בכתב ערבי). תיארוך: בסביבות 1065 לסה"נ; בכל מקרה, בתקופת גאונותו של אליהו הכהן, שכן הוא מסתיים בסימן (עלאמה) "ישע יוחש". גויטיין זיהה את מקום שהותו של השולח כצהרג'ת, מאחר ושם ערך יהודה בן אברהם מסמך אחר. גיל מציע שמדובר ביהודה החזן מירושלים (לא ברור מאילו מסמכים אחרים אדם זה מוכר), אשר נזדמן לשהות בצהרג'ת בשנת 1060 לסה"נ. (ללא ידיעתם של גויטיין וגיל, גם בשני מסמכים נוספים מופיעים אותו שולח ואותו נמען.) במכתב זה ממליץ יהודה בן אברהם על עמית, סעדיה המלמד, שאותו הוא מקווה כי יתקבל יפה ויכובד בפוסטאט ("עם אצחאב אלח'לע" — בעלי אדרות הכבוד). "אין הוא זקוק לכל מגבית של צדקה ולא לדבר אחר מן היהודים" — מה שהוא צריך הוא מילה טובה עבורו אצל אצחאב אל-[...] (איזה שהוא משרד ממשלתי, או אולי גובי מס הגולגולת — המילה נקרעה).

חלקה העליון של איגרת ששלח רב שלמה בן יהודה מירושלים אל זקני קהילת הירושלמים (הפלסטינים) באלכסנדריה, ובמיוחד אל החזן שלה בן משה. לעניין התיארוך: גיל ופרנקל הציעו את שנת 1025 לסה"נ, אך הדבר אינו מתיישב היטב עם האירועים הנזכרים באיגרת, ונראה סביר יותר לתארכה לסוף שנות השלושים או לשנות הארבעים של המאה האחת-עשרה. האיגרת עוסקת בתלונה קודמת שהגישה קהילת אלכסנדריה נגד ישועה הכהן החבר בן יוסף, ורב שלמה בן יהודה נוזף בו ("אם אמת הדבר שאמרתם") על שהוא ממעיט בכבוד התואר "חבר". רב שלמה בן יהודה מציין כי על ישועה להיות אסיר תודה על שזכה ל"מה שלא זכו לו לא אביו (יוסף) ולא סבו (ישועה)", כלומר תואר החבר. הוא מותיר בידי הנמענים את ההחלטה אם ברצונם להמשיך ולהחזיק בישועה כמנהיגם הקהילתי או לא. בהמשך הוא דוחה את המלצתו של סהלאן בן אברהם להעניק את תואר החבר ל"חזן" (ככל הנראה הכוונה לשלה בן משה עצמו), ככל הנראה בשל ליקויים באופיו של החזן. קשורה לאיגרת נוספת מאותו הקשר (PGPID 1650).

מכתב מאת הגאון שלמה בן יהודה (כיהן בשנים 1025–1051), הנמצא ברמלה, אל בנו אבו אסחאק אברהם, השוהה בצור או בדמשק (שלמה אינו יודע באיזו מן הערים נמצא בנו, ולכן הוא דואג שהמכתב יגיע לאברהם בכל מקרה). בערבית-יהודית. תאריך: 27 ביוני 1033, לפי הערכת גיל. שלמה נסע מירושלים לרמלה כדי לראות את בתו, לאחר שילדה בן בלידה מוקדמת בחודש השביעי. בתחילה נראה היה שהתינוק ישרוד ("כאנת עלאמתה כ'יר"), אך הוא נפטר זמן קצר לאחר מכן (שו' 4–6). בתו של שלמה עודנה חולה וסובלת מקדחת לסירוגין (שו' 19, שם יש להבין כנראה את המילה "נובה" במשמעותה הטכנית של התקף תקופתי), אך כנראה אין סכנה ממשית במצבה, שכן שלמה מתכנן לשוב לירושלים בעוד יומיים. שלמה שלח קודם לכן שני מכתבים זהים בתוכנם: עותק אחד שלח לצור, על מנת שיועבר משם לדמשק, ועותק נוסף מסר לידי מוסלמי דמשקאי בפונדק של אבו מוסא ברמלה, אשר היה אמור להעבירו לר' משה החבר (שו' 6–10). חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין וחלקו על גיל.

עדות שנמסרה על ידי חברים לא ידועים של הקהילה היהודית (החתימות נחתכו או לא נוספו מעולם). המקום: פוסטאט. התאריך: העשור הראשון של חודש אייר שנת 1540 למניין השטרות, היינו שנת 1229 לספירה, תחת סמכותו של רבי אברהם בן הרמב"ם (המכונה 'אדון' ו'גאון', אך לא 'נגיד'). שני מסמכים — האחד בעברית בעיקרה והשני ביהודית-ערבית בעיקרה — הם גרסאות של אותו מסמך עצמו. החתומים מטה מצהירים כי בעת ששהו בירושלים, היה ישועה בן שלמה הלוי עולה דרך קבע לתורה לברכות הלוי בכל פעם שלא נכח לוי אחר. נוסף על כך, הם אישרו זאת על ידי בירור עם בני ארצו. המסמך נערך עבורו כדי שיישא אותו עמו כתימוכין לטענתו שהוא לוי. גויטיין מסכם זאת כך: עד כמה היו אפילו עניי העניים מקפידים בקנאות על זכויותיהם בעניינים אלו (השתתפות בתפילה) ניתן לראות ממסמך המעיד כי "לוי" צעיר מסוים זומן בירושלים לקרוא חלק מקריאת התורה, כאשר לא נכח שום "לוי" אחר, מקומי או זר. עדות קומית-משהו זו ניתנה לו "כדי שלא ייכלם".

מכתב מאת אסמאעיל בן יצחק אלבטליוסי (כלומר, מבדחוס) האנדלוסי, השוהה בירושלים, אל אבו אלפרג' ישועה בן שמואל בפוסטאט. התיווך מיוחס לשנת 1065 לערך. אסמאעיל מבקש לקבל ידיעות על בני משפחתו שנשארו באנדלוסיה: "אם תשיג מכתב כלשהו או ידיעה, שלח לי אותם. זו תהיה התועלת הגדולה ביותר עבורי... הסיכוי הסביר ביותר (להשיג ידיעות) יהיה אצל אנשים ממגריט (مجريط, היא מדריד) או מטולדו. שהרי אנשי מדריד מכירים היטב ['את האחים של'?] אבי, מפני שהוא נוסע אליהם. סביר שיהיה בידיהם מכתב אם [בני משפחתי] חושבים שאני עדיין בחיים. ירבה האל את שכרך... אתה יודע מה אמר החכם (שלמה) על 'שמועה טובה מארץ מרחק'" (משלי כ"ה, כ"ה). אסמאעיל מבקש מהנמען להעביר אל הוריו מכתב שצורף, אולי באמצעות סוחרים מטולדו או עולי רגל מוסלמים החוזרים למדריד מן החג' (העלייה לרגל למכה). המידע מבוסס על גיל ועל משה יגור. ראו גם את המסמך הבא בעריכת גיל, שהוא מכתב נוסף מאת אסמאעיל בן יצחק אל נהראי בן נסים.

מכתב: טיוטה (או טיוטות) בכתב ידו של רבי אפרים בן שמריה (פעיל 1007–1055), שנכתבה בפוסטאט וכנראה מיועדת לגאון שלמה בן יהודה בירושלים (כיהן 1025–1051). אחת הטיוטות כוללת דיווח בעברית על מגבית משותפת של קראים ורבנים שנערכה בבירת מצרים למען יהודי ירושלים, כדי לסייע להם בתשלום מסיהם. בטיוטה זו מוזכר עזרא בן ישמעאל בן עזרא, וכן יוסף אבן עוכל בתואר הכבוד שלו 'ראש כלה' — תואר המורה על עמידה בראש קהל התלמידים בכנסי הלימוד שנערכו פעמיים בשנה בבגדאד. טיוטה אחרת מבהירה שבניגוד להאשמות הזדוניות וחסרות השחר שהפנו כלפיו לגאון מצד אחדים מבני הקהילה היהודית בפוסטאט, הוא אכן עומד לשלוח תרומה נדיבה לישיבת ירושלים בתגובה למסע התרמה שניהל בנו של הגאון, אברהם. אפרים מציין גם שהוא ממשיך ליהנות מתמיכתו של פקיד פאטמי רב־השפעה, הקראי דוד הלוי בן יצחק, שאף הוא ישלח תרומה. הטיוטות נכתבו על גבו של מכתב בכתב ערבי הדן בתיאולוגיה פילוסופית ומזכיר את ראס אלמת'יבה.

ורסו: טקסט לא מזוהה בכתב ערבי, המתאר עלייה מיסטית. הטקסט נקרא בקירוב כך: "...הוא יקום מטינופו ויהפוך ליצור מדבר ויחיה כמלאכים ויהלך כיצורים הרוחניים, ובסופו של דבר יבוא אל המרכבה האדירה והמדרגה הגדולה ביותר... ויחזה ביצורי האור ויתחבר עם כל המאורות בשבע(?) [...] ...ירושלים השמימית ויזכה במלכות נצח... ויאכל את מאכל המלאכים...". הטקסט הערבי במקור: عالما(؟) هذا عالم يجب [ والاضراب عنه و[ من اوساخه وينتصب من دنسه ويصير حيوانا ناطقا(؟) يعيش عيش الملائكة ويسير سيره الروحانيين ثم يصير في العاقبة الى المركبة العظمى والدرجة الكبرى ويشاهد النورانيين ويجتمع مع مجمع الانوار في ىىعة الاىكار(؟) ويكون يدخل(؟) اورشليم السمائية ودارك الملكوت الدائمة(؟) عند اول النسيج(؟) والمقدس(؟) ياكل طعام الملائكة ويتغدا بغدا الحواىىـ[. . . .]ـط فيه . . الذي وضعه [. . . . . . . . .] . ال. רקטו: שירה עברית, ככל הנראה בכתב ידו של משה בן לוי הלוי (נפטר 1211).

מכתב, ככל הנראה מאיש בירושלים, ככל הנראה אל אישה בשם מרחבא, אולי בפוסטאט. כתוב בערבית-יהודית, עם צורות דיבוריות רבות (כולל הסיומת שי לפעלים בשלילה). תיארוך: מאוחר, ככל הנראה לא לפני המאה ה-15, על פי כתב היד והלשון. המכתב מלא צער ורחמים עצמיים. הקטע הזה נפתח בדיון במותה של אישה; גם אביו ואמו של הכותב הלכו לעולמם; הכותב מתרעם על כך שמוכיחים אותו על מיעוט מכתביו. בצד ה-verso: "אנו רואים אחרים מברכים זה את זה על ילדיהם, ואילו אני בצער... הרגתם את נפשי... מעשה זה שעשיתם, איש אינו עושה כך. אם מישהו שולח ידיעה ומדווח שפלוני (או אשת פלוני, אאל פלאני?) נפטר, אני נבוך, אינני יודע אם עליי להתאבל או לא". הכותב מבקש מכתב כראוי ובו ידיעות על המען ועל המשפחה. "שאלתם אם יש אצלנו מגפה כאן בירושלים. תודה לאל, אין רע ואין חום (? לא שר ולא חר, ככל הנראה ביטוי שגור). לאחר ברכה לאלה שביניכם שנותרו בחיים, (אני מודיע לכם) שבנכם וגיסכם שלומם טוב".

זוהי האיגרת/הדרשה המפורסמת המיוחסת בדרך כלל לדניאל אלקומסי, שנכתבה בירושלים ומופנית אל "אחיו" הקראים, בקריאה לעלות לירושלים (לצד עניינים רבים נוספים). אחד הקטעים בחיבור אומר: "מתחילת הגלות היו הרבנים שרים ושופטים, בימי מלכות יוון, מלכות הרומאים והמגושים הפרסים, ומבקשי התורה לא יכלו לפתוח פיהם במצוות ה' מיראת הרבנים... עד בוא מלכות ישמעאל, אשר תמיד עוזרת היא לקראים לקיים את תורת משה, ועלינו לברכם על כך. עתה הנכם בתוך מלכות ישמעאל, והם מחבבים את שומרי החודש על פי המולד החדש. ומדוע אפוא תיראו מן הרבנים?... כי באמצעות מלכות ישמעאל שבר האל את שבט הרבנים מעליכם" (התרגום על פי רוסטוב, Heresy, עמ' 117). הטקסט פורסם לראשונה במהדורתו של יעקב מאן, ולאחר מכן נערך ותורגם על ידי ליאון נמוי במאמרו "The Pseudo-Qūmisīan Sermon to the Karaites" שהתפרסם בכרך 43 של Proceedings of the American Academy for Jewish Research (1976), עמ' 49–105.

דף מתוך מדריך לפתרון חלומות בערבית-יהודית. עניינו של החיבור מגוון, וכולל בין היתר מידע גיאוגרפי ורפואי — הוא מבאר את משמעותם של חלומות על הקזת דם באיברים שונים בגוף, על הליכה למרחץ, או על שהייה בארצות שונות. לפי המדריך: מי שחולם שהוא בארצות המערב (דיאר אלע'רב) — ייצא למסע ויחזור. מי שחולם שהוא בקצוות ארצות המערב (אטראף בלאד אלע'רב) — יינצל מסכנה. אם חלם שהוא בצעיד (מצרים העליונה, אלצעיד) — יירמה ו/או יוטרד מדבר־מה. אם חלם שהוא בארצות השחורים (דיאר אלחבוש ואלזנוג' ואלסודאן) — ייפול לקשיים נוראיים אך בסופו של דבר יינצל. אם חלם שהוא בפוסטאט (מצר) או בכפר (אלריף) — יצליח וישגשג. אם חלם שהוא באי באמצע הים — האל ישלח לו אות גדול. אם חלם שהוא בגפאר(?) — יהפוך לעני. אם חלם שהוא בדרך — יזכה במזל. אם חלם שהוא בפלשתינה — יעשה מעשה ראוי בעיני האל ובעיני הבריות. ואם חלם שהוא בירושלים או בחברון — האל ירומם אותו וימשילו על ארצות רבות.

מכתב מאת הרופא אבו זכרי, השוהה בירושלים, אל אביו אליהו הדיין בפוסטאט. אבו זכרי מדווח כי אדוניו, הנסיכים אלמלכ אלעזיז ואלמלכ אלמעט'ם, צרים על דמשק, וכי לא הצליח להגיע אליהם כדי לבקש חופשה. הכותב מציין שלמרות שהוא עצמו חולה, הוא מבקר בארמון השולטן יום כן ויום לא. במכתב יש גם אזכור של "חברינו בקוץ". הכותב כותב לאביו: "אל תשלח לי את הבקיאר (אולי בגד עשוי שיער עיזים?), כי איני חש בטוב, ואני חושב כיצד יעלה גורלך לאחר מותי. כמה נורא יהיה לקבל את בגדך עטוף באריזת החייט, מבלי שנפתח! מאז שעזבת, לא היה לי אפילו שבוע אחד של בריאות תקינה. באשר לרטיות העיניים (קולירייה) ולציוד שביקשת, לא הצלחתי לטפל בכך, מפני שאני חולה. אני מבלה את החורף בירושלים, מכיוון שהצבא נמצא בדמשק, ואני תקוע כאן, ואיני יכול לעזוב ללא פקודה מן השולטן." בשולי הימני העליון של הצד הקדמי מופיע ניסיון קולמוס מאוחר יותר (ששלל), שאין לו קשר לתעודה.

מכתב מאת הגאון שלמה בן יהודה, ככל הנראה מירושלים או מרמלה, אל רבי אפרים בן שמריה בפוסטאט. תיארוך: י״ג בכסלו [ד'תתג'] = 29 בנובמבר 1042, על פי הערכתו של גיל; ובאופן כללי יותר, סביב 1025–1051 לסה״נ, בהתאם לשנות כהונתו של רב שלמה בן יהודה כגאון. המכתב כתוב בעברית, ובכתובת על גבי המכתב נעשה שימוש בערבית. הוא נכתב זמן קצר לאחר יישוב הסכסוך הפוליטי עם נתן בן אברהם, שעד אותה עת כבר הורד מדרגתו ומונה לאב בית דין. רב שלמה בן יהודה מביע דאגה ממס שמוטל במצרים, לאחר ששמע כי נערך מפקד של העניים מתוך כוונה להחיל גם עליהם את חובת המס. הוא משבח בלשון נשגבת ומביע הכרת תודה אינסופית לחסד בן ישר התוסתרי על סיועו לקהילת הירושלמים, ובמיוחד על פתיחת בית הכנסת (לא ברור אם הכוונה לבית כנסת בירושלים או ברמלה). ייתכן שיש קשר בין המכתב לאותה פרשה הנזכרת בתעודה אחרת (PGPID 902). (המידע מבוסס על גיל ועל רוסטו, Heresy, עמ׳ 321.)

מכתב הממוען לדיין ר' ישועה בפוסטאט. ייתכן ששם השולח קריא: [...] אל-[אסכנ?]דראני בן אברהים. השולח מבקש מהנמען לסייע לו להיפטר מאשתו, שאליה כבר שלח את גט הגירושין, אך הוא זקוק לאישור רשמי שהגט אכן התקבל בידיה לפני שיוּתר לו להינשא לאישה אחרת (על כך ראו פרידמן, Polygyny, 241). השולח כותב: שמעתי שהיא נמצאת בפוסטאט ושהגט הגיע אליה, אך לא שלחת לי תשובה. אל תזניח את הקטן (כלומר, ילדו של הכותב) ואל תניח לו לרדת לאלכסנדריה. ייתן האל ויעשה עמה כפי שעשתה היא. היא הפרידה ביני לבין בני. אם יש גן עדן — הוא דמשק. שמעתי שבנו של ר' משה הגיע לירושלים. באמונתך באלוהים! אל תקשיב לה, כי [או: בטענה ש] היא תבוא אל ארצות סוריה (בלאד אל-שאם). שכן היא שברה אותי והתישה אותי, ונהגה כשוטה (תבלדת) בארץ (פי אל-בלד). נשבע אני שאני חולה כבר 30 ימים..." התרגום מבוסס על תרגומו של עודד צינגר במאמר "אם יש גן עדן, הוא דמשק" (2012).

מכתב מירושלים הממוען לרבי אפרים בן שמריה (מחפוט'), בנוגע להכנסות מחצר הירושלמים בפוסטאט. תיארוך: בערך 1040 לספירה (לפי גיל), ואם אכן תכתובת זו שייכת לתקופת כהונתו של הגאון שלמה בן יהודה, הרי שיש לתארכה לסביבות 1025–1051 לספירה. המכתב כתוב בערבית-יהודית, ואילו הכתובת על גביו כתובה באותיות ערביות — בניגוד לרוב המוחלט של המכתבים שנשלחו מירושלים אל רבי אפרים בן שמריה, מנהיג הקהילה הארץ-ישראלית בפוסטאט, אשר כתובים בעברית. כותב המכתב אינו הגאון עצמו אלא אדם מבני פמלייתו. רק החלק השמאלי של המכתב השתמר. ככל הנראה, הכותב מתלונן כי ההכנסות מ"החצר" (והכוונה כמובן לחצר שבפוסטאט המוקדשת לטובת הירושלמים) לא הגיעו; וכן לא התקבל סכום נוסף שהיה נשלח דרך קבע מפוסטאט לרגל "החג". מאחר שמוזכרים בו חג שזה עתה חלף וחג נוסף הקרב ובא, סביר להניח שהמכתב נכתב בתקופה שבין פסח לשבועות. המצב בירושלים מתואר בצבעים קודרים.

תקנה ('תקנה') בעניין ניהולן של שתי אטליזים בפוסטאט: האחד בשוק הגדול והשני ב"מרחץ העכברים", שהוצאה על ידי ועדה של שבעה אנשים שנבחרו על ידי הקהילה. המסמך מתעד את ההחלטה למנות את יפת בן דוד לשמש חזן ומפקח על השחיטה במקום אביו שנפטר. יפת יהיה אחראי על שני שווקים אלה בפוסטאט שבהם נמכר בשר כשר, ועליו לשלוח מחצית מההכנסה השבועית ליאשיהו גאון, ראש הישיבה בירושלים. המסמך מתוארך לסביבות השנים 1015–1025 לסה"נ. לפי גויטיין, יש לתארך את המסמך לאחר שנת 1024, והוא בהכרח קודם לחודש מאי 1025, אז עלה שלמה בן יהוסף לכהונת הגאון (לתקופה של פחות משנה, עד שנטל רב שלמה בן יהודה את ההנהגה). המידע מבוסס על גיל (פלסטינה, כרך ב', עמ' 583–585, מס' 319), על מאמרו של גויטיין על השירותים החברתיים של הקהילה היהודית כפי שהם משתקפים במסמכי גניזת קהיר (1964), ועל כרטיסיות המפתח של גויטיין.

recto: מסמך משפטי בעברית, ללא חתימה. במסמך מוזכרים האנשים הבאים: יעקב בונשיניור (בונשיניור), נסים נח וגיסו רחמים בן אברהם נח. נסים רכש ספרים עבור שני האנשים האחרים כדי שימכרו אותם לקהילה היהודית בתימן. יעקב גבה כספים עבור חברון מהקהילה היהודית בתימן. מתוארך לעשרת הימים הראשונים של חודש תמוז ה'תצ"ה (1735 לסה"נ). verso: שלוש טיוטות משפטיות. הראשונה היא רשימת שמות המתעדת נישואין ונדוניות: נסים בן מרדכי סבילי (סבילי) קידש את חביבה בת אלעזר הכהן, מתוארך לשנת ה'תצ"ו (1736 לסה"נ). השנייה היא חלק משטר משפטי שבו אברהם בן משה לוי דכאכני מקבל כספים מן האישה רחמה בת אלעזר תלגאס, להשקעה בעסקו. השלישית היא טיוטה של מכתב מאת החכם בקהיר אל החכם בירושלים בעניין משה הכהן צדקה, הנמצא בסכסוך עם אשתו מרים בת אליה שאמי. החכם הירושלמי מתבקש לוודא שמשה ישוב לקהיר וייתן גט למרים.

מכתב בערבית-יהודית. השולח מתנצל על שאינו יכול להיענות להזמנה, מזכיר לנמען לקיים את הבטחתו, מעביר ברכות לקראת יום הכיפורים ומבקש מחילה. קטעי ציטוט: ‏. . . לך כתאב פיה . . . שבועות . . . יברינא מן הדה אלדעוא ולא . . . אן יכון מן אגל תאכר אלדכול מן וקת . . . לאני אעתרף תפצלך ואחתמאלך ומערפ . . . באני אעז מתואך וכתיר מן אלנאס . . . ויתאכרו בעדרהם אלסנתין . . . אנך כנת ועדת באנך תשרפנא . . . פלעל תבארך בופא אלועד . . . טלעתך אלסעידה . . . לכי יטיב עישנא בעאפי[תך] . . . ענאיתך ויזכי אלחצרה . . . מחילה וסליחה וכפרה . . . ויתקבל מנך הדא אלצום אלגליל . . . בולחיים עם הצדיקים ותזכה . . . בירושלים ולראות סוכת דוד הנופ[לת] . . . השאובה ויקיים על הדרתך . . . ותזכה לראות . . . . הצד השני נעשה בו שימוש חוזר לרישום חשבונות בערבית-יהודית, ובהם מוזכרות כמה ממסכתות התלמוד.

ראש העמוד: פירושו של רב סעדיה גאון על שמות י"ב, א'. גב העמוד: שני קולופונים. הראשון, מעוטר, מציין כי הספר נמנה עם רכוש ההקדש של קהילת אורמיה (אורומיה) שבמחוז אזרבייג'ן המערבית של איראן כיום: "אלכלאם פי החדש הזה מן קול סעדיה בן יוסף אלפיומי תנוח נפשו בגן עדן. קדש לייי לכנסת ארמיה". בהמשך הוסף קולופון שני, מאת אפרים בן עזריהו, שקיבל את הספר מברוך בן ישראל החזן בעיר מראגה (מראגה). ברוך נטל את הספר מאורמיה משום ש"לא נותרה שם קהילה שידעה לקרוא בו ולו מילה אחת בלשון הערבית (הגרית)". הקולופון מנוקד חלקית בניקוד בבלי פשוט. תרגום של הקולופון מובא אצל הירשפלד (1904: 293–294). בניגוד להירשפלד, אפרים בן עזריה אינו חותם בשמו בתוספת "התלמיד הדל. שלום" — מה שמשתמע לכאורה מקריאת "צעיר תלמיד ושלום" — אלא יש לקרוא "צעיר תלמידי ירושלם", כלומר "הצעיר שבחכמי ירושלים".

מכתב מאת עלי הכהן בן יחזקאל מירושלים אל עלי הכהן בן חיים בפוסטאט. תיארוך: בסביבות 1060. בכתובת המכתב מצוין כי יש למוסרו לאדם בשם אבו אלחסן עלון בפוסטאט; הנמען מוכר ממקורות אחרים בשמו העברי עלי הכהן בן חיים. במכתב נכתבו גם שמותיהם של שלושה סוכני דואר, ואותם סוכנים מופיעים גם במכתב נוסף מעלי לעלון (לפי גיל). הכותב משבח את אבו זכרי כמיטיב גדול עם הזרים המגיעים למצרים מעיראק, מארץ שאם (סוריה-לבנון), מן המגרב ומביזנטיון, ובמיוחד עם שלמה הכהן, נכדו של רב שלמה בן יהודה. סביר ביותר שאבו זכרי הוא יהודה בן סגמאר, שהיגר לפוסטאט בסביבות 1050, ואפשר גם שמדובר ביהודה בן סעדיה, שכיהן כראש היהודים בסביבות השנים 1064–1075. ישיבת ירושלים תגמול לו על מעשיו בכך שתתפלל בעדו בשערי הר הבית ובהר הזיתים. בנספח שבצד האחורי שולח עלי דרישת שלום לאבו נצר מסירקוסה שבסיציליה.

שריד של מכתב בלאדינו מאיש זקן שהגיע לירושלים ומתקשה להסתדר בה. "La paz y salud... Ya sabes mi venida aqui a Jerusalem y be-avonotay cayó poco bien... non hay ganancia. Ninguna aqui se puede ganar un solo darham nin... [tie]nen oficios y caudal y son mansevos non se pueden mantener nin sostener... tal hombre como yo viejo y sin oficio y sin dinero que hizo poco que... y aun quedé adeudado de esta manera que un Siciliano... que me trajeron (?) por seis ducados que me pusiesen...". כלומר: אין עבודה ואין כסף בירושלים, אפילו לא עבור צעירים ובריאים, וקל וחומר לאיש זקן כמוהו. הכותב שרוי בחובות. דרושה בדיקה נוספת. בצדו האחורי של המסמך מופיעה רשימה של שמות רבים, אולי כל מי שנותר בארץ המוצא וצריך לקבל ממנו דרישת שלום. בין השאר נזכרת העיר טולדו.

מכתב מאת אבו אלחיי בן חכים, השוהה בסיציליה, אל חנניה הכהן אב בית דין. תיארוך: בערך 1025 (לא ברור על סמך מה; גיל מתארך אותו לבערך 1020, וסימונסון סבור שנכתב לפני 1020). נכתב על קלף. הכותב מדווח שמכתבו של ראש הישיבה יאשיהו הגיע, והוקרא בקול בבית הכנסת. ככל הנראה יאשיהו ביקש לאסוף כספים עבור ישיבת ירושלים, והמכתב הנוכחי בא להתנצל בשם הקהילה על שלא הצליחה לתרום דבר. הסיבה לכך היא שמס הגולגולת (ג'זיה) הועלה ל-4 1/3 טרי לאדם. ייתכן שיש בו התייחסות למשפחה מסוימת (אולי משפחתו שלו?) שחייבת את המס עבור ארבעה אנשים. הוא טוען שרבים מיהודי סיציליה ברחו "מחמת היראה משליטי הארץ". הקהילה אינה נוהגת לשלוח מכתב לראש הישיבה מבלי לצרף אליו מעט כסף. המכתב נכתב בחודש אלול, והכותב מציין שינסה לגייס כספים בתשרי. המסמך פורסם על ידי גיל וקודם לכן על ידי מאן.

רקטו: חלקו העליון של טיוטת מסמך משפטי קראי העוסק בירושה לטובת קטינים. מתוארך לתמוז שנת 1315 לשטרות = יוני/יולי 1004 לסה"נ. שלושה נאמנים — אהרן בן שלמה הצורף (חלפן הכספים), אבו בשר ניסי בן אהרן בן בכתויה, ויוסף בן יזדאד — האחראים על נכסיו של סהל בן יוסף, מחלקים את עיזבונו בין בניו לאחר שמת בלי שהותיר צוואה. ארבעת בניו הם אבו אלחסין יוסף, אבו אלטיב בשר, אבו מנצור אהרן, ואבו עמראן משה. שני הצעירים מביניהם (אהרן ומשה) הם קטינים, וחסן בת אבו אלטיב יעקב בן יוסף בן כושנאם יחד עם הנאמנים ימשיכו לנהל את חלקם בעיזבון אביהם. כמה מן השמות המופיעים כאן הם ממקור פרסי. צירוף: אלן אלבאום. ראו גם מסמך נוסף שבו ניסי בן אהרן בן בכתויה מתעד שהאישה חסן בת אבו אלטיב יעקב בן יוסף בן כושנאם תרמה כתב יד של ספר נביאים לקהילה הקראית בירושלים בשנת 1016 לסה"נ.

ורסו: רשימה של "אלה שלא קיבלו את חלקם" (אלבאקיין בלא אח'ד'), כלומר בחלוקת חיטה. תיארוך: ככל הנראה 1215–1240 לספירה, על פי הערכתו של גויטיין ועל פי תאריך המסמך שברקטו. הרשימה כוללת שלושה חלקים. I. צדדים שקיבלו חיטה. II. שנים-עשר צדדים (מהם לפחות שישה חוזרים מן הרשימה הראשונה) המקבלים סכומי כסף, ברובם 2.5 או 5 (דירהם). III. שמות ללא כל הסבר נוסף, חלקם זהים לשמות המופיעים ברשימה אחרת. רוב האנשים המוזנחים הרשומים היו זרים — בין שזרים מבחוץ (רום/ביזנטיון, פרס, ירושלים, ברקה ועוד) ובין שאנשים ממצרים עצמה (אלכסנדריה, אלמחלה, מנית גמר, בנהא, דמירה, דקרנס). הקווים המשורטטים מעל חלק מן השמות עשויים להעיד על כך שאנשים אלה כבר קיבלו את חלקם, וייתכן שזה מסביר את העובדה שברוב המקרים מדובר באותם שמות החוזרים מעל ומתחת ומסומנים בקו עליון.

עדות משפטית קראית (זכרון עדות) מתאריך כ' אדר ה'תמ"ב (1682), שנכתבה ונחתמה על ידי אברהם הרופא בן צעיר, אחד השליחים שנשלחו מירושלים עם הבשורה על יבול השעורים (אביב), יחד עם מרדכי בן חיים הכהן. מאחר שהשעורים הבשילו לחלוטין, השנה הקרובה — שהיא שנה מעוברת אצל הרבנים — לא תעובר אצל הקראים. השליחים נשלחו הן לדמשק והן לקהיר/פוסטאט. הכותב מציין כי לראשונה "מזה זמן רב" משמעות הדבר שלוחות הזמנים של הרבנים ושל ה"ערלים" (נוצרים מערביים? מוסלמים?) חופפים, ואילו לוחות הזמנים של הקראים, הפרנקים והמרונים חופפים ביניהם. המונח "ערלים" מתייחס בדרך כלל בתעודות גניזה קודמות לנוצרים, אך בהקשר זה ה"ערלים" מנוגדים לפרנקים ולמרונים, ולכן הכותב מבחין ככל הנראה בין נוצרים מערביים למזרחיים, או בין נוצרים למוסלמים. הקלף שימש שנית בצד הרקטו לכתיבת פיוט.

מכתב בקשת עזרה מאדם לא מזוהה השוהה בבלביס, אל אליהו הדיין בפוסטאט. המכתב כתוב בערבית-יהודית ובעברית. הכותב התגורר בירושלים יחד עם בנו של אליהו, אבו זכרי. (השתמרו מכתבים נוספים אל אליהו משותף דירה אחר של אבו זכרי בירושלים, אברהם בן רב שלמה התימני.) הכותב פורש את סיפורו: הוא התפרנס מחנותו ("וכפי שבנך יוכל לאשר"), ולאחר ששמע על מות אשתו בבלביס, השכיר את החנות ויצא לבלביס. "ייסרני האל ייסורים גדולים ובחולי גדול 'מחליי מצרים' ובמחלת עיניים." הוא איבד את כל כספו וגם "את כספם של אחרים" (כנראה נושיו). הוא חותם בביטויים רהוטים המביעים את בושתו על שהוא נאלץ לפנות לאליהו לעזרה: "מרוב הבושה והקושי והכאב/החולי, לא הפצרתי (אפצרת, מן העברית הפציר) באף יהודי בפסח הזה, ולא הלכתי לבית הכנסת, אלא [אני] כמת בקבר. עשה כפי יכולתך וכפי צדקתך."

מכתב מאת עלי בן יחזקאל הכהן, השוהה בירושלים, אל הפרנס עלי בן חיים הכהן (המכונה גם אבו אלחסן עלון בן יעיש) בפוסטאט. השולח מדווח כי ביום הושענא הטיל חרם על כל מי שחייב כסף לאבן אלחג'אזיה, וכן על כל מי שלקח קבלות או מסמכים רשמיים או פנה לשלטונות וגרם להם נזק. באשר לייפוי הכוח הממנה את אבן אלחֻלַיבּי כסוכן (שליח), השולח מצוי עמו בסכסוך משפטי בפני סיידנא הנשיא. הסוכן הזה טוען כי הוא חייב לקבוצה של ילדים רק את הכספים שהתקבלו ממכירת מכל של חרובי שנבר (כִיאר שנבר, קסיה פיסטולה), וכי שילם זאת לעמראן כששהה במצרים. הוסכם ביניהם כי הסוכן ירד לרמלה כדי לבדוק את פנקסו (יכשׁף דפתרה), ולאחר מכן ייפגשו שוב בישיבה בפני אב בית הדין. הדיון מתעכב רק משום שסיידנא יצא לדמשק. זוהי גם הסיבה לכך שטרם נענתה השאלה ההלכתית ששלח אלשיח' אלזג'אג'.

מכתב מיוסף בן משה הלוי הירושלמי אל יפת הנאמן בן אלעזר, נציג קהילת אלמחלה. תיארוך: סוף המאה האחת-עשרה או תחילת המאה השתים-עשרה, שכן אותו יפת בן אלעזר מופיע גם במסמך משפטי שנכתב בידי הלל בן עלי. יוסף מדווח שעצר בקהיר בדרכו לירושלים דרך אלכסנדריה. בכניסתו לקהיר היה חולה (وجع, "וג'ע"). הנשיא בקהיר חלק לו כבוד והניח לו לעבור לפני התיבה ולהתפלל בציבור — "יענה ה' תפילתי בחוליי (ضعفي, "צ'עפי") עבור כל הקהל, קטן וגדול". מובאת השוואה למקורות אחרים העוסקים ברעיון שטוב לחולה לעבור לפני התיבה ולשאת תפילה בעבור הציבור. יוסף שולח דרישות שלום לאנשים רבים מאוד הנקובים בשמותיהם, ולאחר מכן מתנצל: "בעת כתיבת הדברים הללו אני שרוי בעולם אחר (?). אנא סלח לי על שאיני יכול להזכיר את כולם בשמותם". (חלק מהמידע מבוסס על כרטסת גויטיין.)

מכתב מאת קראי, ככל הנראה ממוצא פרסי. מיקומו אינו ידוע (אולי רמלה או פוסטאט), וכך גם זהותו ומיקומו של הנמען (אולי ירושלים). בעברית. תיארוך: המחצית הראשונה של המאה ה-11. המכתב נפתח באיחולים נרחבים לנמען, ובכלל זה איחולי החלמה ממחלה. השולח כותב ביום שלישי, כ' בסיון, "לפי ראיית הירח". מספר חודשים קודם לכן ביקש ממנו הנמען לעלות לירושלים ולהיפגש עם הנשיא (שמת בינתיים). באותה עת התנצל השולח והתחמק מהבקשה בשל מצבו הקשה. במכתב הנוכחי הוא מדווח על התפתחויות אחרונות: אבו נצר דאוד בן יצחק הלוי (פעיל בשנים 1020–1055 לערך) הגיע; מיכאל הלך לקבל את פניו, אך השניים הסתכסכו. מישהו אמר דבר־מה על כך שהשולח שוהה במצרים (או בפוסטאט), ומישהו אמר דבר־מה על אבו סלימאן דאוד בן בפשאד. המשך המכתב חסר. בצד השני (verso) ישנן סליחות.

טיוטות של עדות המעידה כי ישועה בן שלמה הלוי הוא לוי אמתי, וכי בירושלים נהגו להעלותו לתורה כאשר לא היה נוכח שם לוי מקומי או זר אחר. שתי גרסאות לאותו מסמך מצויות — האחת בעיקר בעברית והשנייה בעיקר בערבית-יהודית. מקום הכתיבה: פוסטאט. התאריך: 1229 לסה"נ (על פי הגרסה האחרת). גרסה זו אינה כוללת חתימות. מתחת לטיוטה, בזווית של 90 מעלות, נכתב בערבית-יהודית: "הוי אתה, אדוני, חתום על עדות זו. ושלום. שלמה כתב זאת." (שלמה בן אליהו). בצד האחורי (שלא תועתק) מופיעות גרסאות נוספות: שתי שורות בעברית ושורה אחת בערבית-יהודית. בנוסף, בזווית של 90 מעלות, ישנן הערות סתומות בכתב ערבי. באותיות גדולות מאוד בראש העמוד נכתב "יא סידי" (כמו ההערה בערבית-יהודית בצד הקדמי). מתחת לכך מופיע גוש טקסט קשה לפענוח הכולל אזכור של שליחת שליח.

מכתב מאת אבון בן צדקה אלמגרבי, מירושלים, אל אבו זכריא חיים בן עמאר בן מדיני (״הפלרמיטני״), בפוסטאט. התיארוך: בערך מארס 1055, לפי גיל. בתחילת המכתב מנחם אבון את חיים על מות בנו, ולאחר מכן הוא מפריך בתוקף האשמות שהוטחו ביושרו (טענות על חובות לשלטון ולמשרד הירושות בסך עד 1000 דינרים). הוא מקלל את מתנגדיו בצרעת — המחלה המקראית הדומה למחלת הצרעת — תוך שהוא מצטט אמרה תלמודית: ״כל החושד בכשרים — לוקה בגופו״. אבון כתב את המכתב מתוך ״מרירות הנפש״. הוא מצדיק את התנהגותו הרעה של חיים, שכן הוא יודע שחיים אינו במצבו הרגיל בשל אבלו; ״תלאות הזמן משנות את אכלאק (המידות) של האדם, ובמיוחד אסון כזה שפקד את לבך״. אבון מתלונן על כך שנהראי בן נסים קיבל את מכתביו אך אינו טורח להשיב. חלק מן המידע מתבסס על כרטסת גויטיין.

מכתב מיוסף בן מנשה, השוהה באשקלון, אל אברהם בן יצחק התלמיד בפוסטאט. כתוב באותיות ערביות. תיארוך: 1085 לסה"נ. הכותב מתאר את המצב באשקלון על רקע פלישות הטורקמנים/סלג'וקים, ואת מסעו מאשקלון לירושלים, שם ביקר בביתו הנטוש בניסיון להציל כמה מספריו, אך מצא רק דפאתר (מחברות) ומצאחף (כתבי קודש) שנהרסו מן הלחות. הנערה אלג'וזיה, שאותה רצה לשאת לאישה באשקלון, התארסה בינתיים לאדם אחר. בעקבות כך התעורר סכסוך משפטי שבו היה מעורב פקיד שנשא את התואר סתר אלדולה, ככל הנראה אבו עבדאללה אלמאמון יחיא אבן כאתב אלבטאאחי, שלימים נעשה לוזיר במצרים אחרי אלאפצ'ל. בעת כתיבת המכתב שימש כפי הנראה כמושל הפאטמי באשקלון. נזכר גם בנו ג'מאל אלמלכ (מוסא), שלימים היה למצביא הצבא הפאטמי בארץ ישראל וחי באשקלון. (מידע מאעודה)

מכתב מאברהם הרביעי בן שמואל השלישי, ככל הנראה מרמלה, אל רב שלמה בן יהודה בירושלים. בעברית. תיארוך: בערך 1040 לסה"נ. על המכתב חתום גם הרופא עמרם בן אהרן הכהן (החתום גם על מסמך נוסף). ייתכן שמדובר בבנו של שמואל השלישי הפייטן הליטורגי שיצירותיו השתמרו בגניזה וחי סביב שנת 1000 לסה"נ. נושא המכתב הוא משה בן מבשר. השולחים מבקשים מהנמען לדאוג לכך שמשה בן מבשר יקבל את מלוא השליש המגיע לו בירושת אביו; ישנם שלושה אחים (וביניהם נתן בן מבשר), ואיש מהם אינו הבכור. רב שלמה בן יהודה כותב על אותה פרשה במסמך אחר. כמו כן מופיעה במכתב בקשה "להשיג מעט כוחל להסיר את הלובן מעינה של ביתי הקטנה", ובקשה לאמלג' (פרי המורקבן/אמבליקה). ייתכן שיש במכתב התייחסות למחלוקת עם נתן בן אברהם. (חלק מן המידע מבוסס על גיל.)

מכתב בערבית-יהודית ועברית. תיארוך: ככל הנראה המאה האחת-עשרה. המכתב ממוען לקבוצת אנשים ("אלפצלא אלאגלא... אעצם אללה כראמתכם..."). ככל הנראה מדובר בהמלצה על אדם לצורך קבלת צדקה ("ענדנא רגל", שורה 8). טיב מצוקתו של האיש וטיב הבקשה אינם ברורים. ייתכן שמוזכרים בו ירושלים (שורה 8); אנשים שמסרו את נפשם לאלוהים ("...לו ארואחהם ללה", שורה 10); בני ביתו התלויים בו (שורה 11); הביטוי "געל אללה פי קלבה חסן עונהם" (שורה 12); פדיון שבויים (שורה 14); הביטוי "עין אלכראמה" (בקטע השני, שורה 4); וברכות נוספות לנמענים. שלוש או ארבע חתימות נשתמרו באופן חלקי באותיות גדולות, ובהן [...] בן אברהם, חביב בן [...], ודוד בן יהודה(?). בתחתית הדף ובשוליים הימניים נוסף טקסט בערבית-יהודית, ייתכן שהוא נוגע לאותו עניין.

מכתב מישועה בן אסמאעיל אלמח'מורי, השוהה באלכסנדריה, אל נהראי בן נסים בפוסטאט. תיארוך: בערך 1060 לסה"נ. המכתב כולל תלונה על אברהם בן יעקב, הגורם להפסדים לשותפים. מוזכרים בו ספרי מקרא, מסחר במשי ומסחר באריגים. בנוסף, הכותב מספר על דרשן גדול, ר' שמואל, שהגיע לאלכסנדריה ועומד להגיע לפוסטאט. (המידע על פי גיל, מלכות, כרך 3, מס' 308.) תיאור חלופי: מכתב מאת הסוחר האפריקאי (אפריקיה) ישועה בן אסמאעיל-שמואל, שהשתקע באלכסנדריה, אל נהראי בן נסים בפוסטאט. הכותב מדווח כי איש ספרדי, אשר רב דניאל בן עזריה (ראש ישיבת ירושלים בשנים 1051–1063) העניק לו את התואר "חבר הישיבה [הירושלמית]", הגיע מטריפולי ושוהה בביתו של הכותב. שמואל מדווח עוד על שתי פורענויות שפקדו אותו ועל סיבותיהן. (לפי גויטיין.)

העתק של מכתב מאת מנחם בן אליהו, ממקום בלתי מזוהה הסמוך לסלוניקי ולקושטא. רובו בעברית, עם משפטים אחדים בערבית-יהודית. ככל הנראה נכתב בתקופת מסע הצלב הראשון, שכן הוא מזכיר את בואם של צבאות גרמניים. המכתב מתאר אירועים משיחיים שהתרחשו בסלוניקי — ובהם ריפוי של אדם עיוור, חזיונות אפוקליפטיים שונים, והפחתה במיסים — ומבקש מן הנמענים לשתף אותו בכל שמועה משיחית שהגיעה לאוזניהם. במכתב מופיעים מספר שמות בולטים של אנשים, ובהם אזכור של אביתר הכהן, גאון בירושלים בערך בשנים 1083–1105, ששלח להם מכתב מטריפולי שבלבנון, וכן שמות של אזורים גיאוגרפיים שונים כגון רומאניה, תבאי (Thebes) וארץ הכוזרים. תרגום מלא וניתוח מפורט של המכתב מופיעים במאמרו של שארף, "משיח לא ידוע משנת 1096 והקיסר אלכסיוס".

חלק ממכתב שכתב שלמה "הקטן, ראש הישיבה" (הוא הגאון שלמה בן יהודה) בירושלים, אל רבי אפרים בן שמריה בפוסטאט. תוארך לשנת 1035 לסה"נ (לפי גיל), ולכל המאוחר לשנים 1035–1051 לסה"נ, בהתבסס על שנות כהונתו של רב שלמה בן יהודה לאחר האירועים המתוארים במכתב. המכתב עוסק במגבית המיוחדת שנערכה לסיוע בשיקום "המערה" (היא בית הכנסת הרבני בירושלים, שניזוק עקב התמוטטות חלק מן הכותל המערבי בהר הבית בפסח 1034 לסה"נ). מתוארת מלאכת שיקום בית הכנסת, ובכלל זה פינוי ההריסות והשימוש ב-62 קורות וב-600 קרשים. כמו כן נזכרים פרטים בעניין שבויים, ונזכר גם יוסף בן יעקוב, מבני הקהילה היהודית הבולטים בפוסטאט, הנאמן לישיבת פומבדיתא הבבלית ונושא תואר "אלוף". בסוף המכתב נשלחות דרישות שלום לחתנו של הנמען, יוסף.

מכתב שכתב יוחנן בן שלמה, מירושלים, אל בן דודו שמעון אשכנזי בן יחיאל, השוהה בפוסטאט/קהיר. המכתב כתוב בעברית. התיארוך הוא למחצית השנייה של המאה השש־עשרה, על־פי זיהוי האנשים הנזכרים בו על ידי אברהם דוד. הכותב מבקש מהנמען לשלוח לו בגדים, שכן הבגדים שלכאורה נשלחו אליו מעולם לא הגיעו לידיו (שורות 3–4). בנוסף הוא מעביר בקשה מאחת מדודותיו, ולפיה ישלח הנמען נעליים לדודה אחרת בשם מלכה (שורה 12). אגב הדברים מזכיר הכותב את שתי הישיבות האשכנזיות בירושלים: האחת עומדת בהנהלתם של יחיאל אביו של הנמען ושל אברהם פולק, ואילו השנייה — שעליה הוא אומר כי "לומדים בה שלא לשם שמים" — נתונה להנהגתם של ר' קלמן ור' דוד (שורות 5–7). כמו כן מזכיר הכותב את אחיו יצחק המתגורר בירושלים (שורות 7–8).

מכתב עסקי משנת 1094, שנשלח מאת אברהם בן נתן אב (לשעבר דיין ברמלה ולאחר מכן בקהיר) אל נהראי בן נסים, בעת שזה האחרון כבר נשא בתואר "החבר המעולה" של ישיבת ירושלים. במכתב מביע אברהם בן נתן חרטה על הטעויות שביצע בתקופת המחלוקות הקהילתיות בצור, ומציין בנוסף כי נותרו באותה העיר שלושה קראים בלבד. הכותב קובל על גורלו ואומר: "אני נתון בסכנה מיידית ועתידי בסכנה. לא רכשתי חלק לעולם הבא, אף לא שם טוב כאן, ולא רווחים חומריים... אילו הדריכני האל בעת בואי אליהם לראשונה, היו דתי וכבודי נותרים ללא רבב". לפי גויטיין ורוסטוב, מסמך זה משקף את חיי הקהילה היהודית בצור בסוף המאה האחת-עשרה ואת מורכבות היחסים בין הרבנים לקראים בערי ארץ ישראל וסוריה באותה תקופה. ראו גם את כרטיסיות גויטיין.

מכתב מיחיאל בן יצחק הצרפתי, מירושלים, אל נמען בלתי-מזוהה (ככל הנראה הדיין מנחם בן יצחק בן ססון), שישב כנראה בקהיר. המכתב כתוב בעברית. תיארוך: ראשית המאה ה-13. יחיאל מבקש לדעת מה ייעשה בכספי ההקדש שהקדיש הנמען לבניית מקווה טהרה. לדבריו, אין צורך במקווה, שכן הוא עצמו כבר התקין מקווה בביתו. עונת הגשמים כבר חלפה, והגויים אינם מתירים להיטבל במעיין השילוח, ולפיכך אין מקום אחר שבו אפשר לבנות מקווה. יחיאל טוען כי טוב הדבר שהנשים תטבולנה בביתו, שכן בכך תוכל אשתו להדריכן בהלכות הטבילה כראוי (ובכלל זה דיני חפיפה והטבילה בערב ולא בבוקר). כן הוא מבקש לדעת אם מכתבו הקודם הגיע ליעדו ביד גוי בשם עסכר(?). ראו את מאמרו של רוני שוויקה על מכתב זה ועל מכתבו המאוחר יותר של יחיאל.

מסמך משפטי. רישום של עדות בבית הדין (מחצ'ר). מתוארך ליום ראשון, כ"א באב / ר"א בריבִּיע אלאוול 442 להג'רה = 12 באוגוסט 1050. טיוטה לא חתומה, בכתב ידו של יפת בן דוד בן שכניה. מסאפר בן עמרם תובע את סעיד בן עלון אלקדסי בעניין נזר (כתר/עטרה) שמסאפר מסר לסעיד כדי שיעבירו לצור, אך הנזר לא הגיע ליעדו. סעיד נשבע מספר שבועות שאם יציג מסאפר בפני בית הדין מכתב מצור (ככל הנראה המעיד שהנזר לא הגיע), ישלם קנס של 10 דינרים לקודש לטובת עניי ירושלים. מסאפר אכן מציג מכתב כזה ממש. בעקבות זאת טוען סעיד כי שבועתו התייחסה רק למכתב מצור מאת חמיו. בתגובה מציג מסאפר בפני בית הדין מכתבים מאת החותן. (מהדורה: גיל, מסמכי ההקדשות היהודיות, מסמך 31; תרגומו של גיל מבלבל בחלק מפרטי ההליך.)

מכתב מאת שלמה הכהן גאון בן יהוסף לנכבד בפוסטאט ולקהילות היהודיות שבה. זהו הדף השני של מכתב ארוך יותר, שהיה מודבק על הדף העליון (שאבד). בעברית. תיארוך: 1025 לסה"נ. המכתב מופנה במיוחד ליפת בן טוביה (המכונה אלנילי, סוחר האינדיגו), לדוד בן יצחק הנשיא, ולשלמה בן חכים אלפאסי, וכן לראשי הקהילות, לזקני הקהילות הירושלמית והבבלית. הגאון מבקש מהנמענים לזרז את השגתו, מטעמו, של מכתב אישור כתב מינוי לתפקידו מאת הח'ליף במצרים (ובפרט אלט'אהר, שמלך בשנים 1021–1035 לסה"נ), אשר התעכב מעבר לזמנו. נזכר בו החבר הנכבד טוביה שהגיע מירושלים, ויש בו התייחסות לתלמוד הירושלמי. הגאון מתלונן על מריבות בין-קהילתיות, ובפרט בעניינו של מחסן בן חוסיין, המתפלל בביתו במקום בבית הכנסת.

מכתב מסעדיה בן אברהם אל "אחיו" צדקה בן צמח. בערבית-יהודית. סעדיה היה מודאג מנסיעתו של צמח, משום שאין לו ניסיון בנסיעות, לא יצא לדרך עם בן לוויה, ולא שלח מכתב המודיע על הגעתו בשלום. סעדיה שלח אליו מצרכים שונים באמצעות ססון. הוא גם נתן לססון 8 דרהמים עבור הוצאות הדרך או תקלותיה ("ב-זאג'י(?)"). הוא נתן דרהם לאחיו של העיוור, שטען כי צדקה הבטיח לו זאת. סעדיה מאיץ בצדקה שלא להזניח את ענייני המסחר בירושלים בכספי המכירה של ה-סוסיאת, או לשלוח לו את הכסף. סעדיה התכוון לשלוח דבר מה (לחמה?) עד ששמע כי אין במקומו של צדקה אומן שיכול לעבד את החומר. דרישות שלום לאבו עמראן מוסא, ל"אם" ולשבל. הוא מבקש לקבל חתיכת רֵוֵנד (ריבס רפואי). (פרטים בחלקם מכרטיסיית גויטיין.)

שני דפי נייר, פגומים מאוד, המהווים חלק מאוסף איגרות של אביתר הכהן גאון בן אליהו, ששוגרו מצור. האיגרת הראשונה ממוענת ליצחק בן שמואל הספרדי, דיין בפוסטאט. אביתר פונה אל יצחק בבקשה לסייע לפרנס "הכהן ונאמן", הוא עלי בן יחיא מפוסטאט. נמסרות דרישות שלום לפרנס מסוים בשם אבו אלרצ'א ולחזן אבו אלמעמّר. האיגרת מתוארכת לשנת 1091 לסה"נ. האיגרת השנייה ממוענת ככל הנראה לתלמיד חכם כהן בעיראק שהוסמך על ידי ראש הגולה חזקיה. נראה שהלה כתב לאביתר אודות אלמנה שנזקקה לייבום, שכן בעלה יפת נפטר ללא צאצאים. אביתר מוסר דרישות שלום בשמם של שני בניו, אליהו וצדוק, וכן מוזכרים השולחני שמואל בן אהרן והזקן אבו עלי חסן, וכן "חתני עמרם הכהן החבר המעולה יסוד הישיבה, מירושלים".

מכתב מאת כותב אנונימי בירושלים אל אדם בשם אלעזר, ככל הנראה מן המאה השש-עשרה. הכותב נראה כמי שמשתוקק באמת לנסוע אל מקום מושבו של הנמען (פוסטאט?). תחילה שהה בדמשק, "ולא הניחו לי לצאת. אינני רוצה לספר לך את כל הכבוד שחלקו לי." בשל הקושי לעזוב, נקט "תחבולה" וסיפר להם שברצונו לפקוד את כל קברי הצדיקים בארץ ישראל, וכך יצא וחבורתו עברה בארץ מדן ועד באר שבע. לאחר מכן הגיע לירושלים, ושם שוב מסרבת הקהילה הספרדית להניח לו ללכת. "רוצים הם לתפוס אותי כדי שאדרוש בפניהם בכל שבת. האם בשביל זה ברחתי מדמשק? והנה אלה האחרים תופסים אותי, ואינני רוצה להישאר עמם." הסיכום מבוסס על שעתוקו של אברהם דוד, אשר קורא את המשפט "ברחתי מדמשק בשביל זה" כאמירה כנה.

בצד הוורסו: מכתב בעברית ובערבית-יהודית, ממוען לנתנ[אל] בן חלפון הלוי. רובו של המכתב מורכב מברכות ושבחים. השולח מדווח כי נפגש עם החבר צדקה, אשר מסר לו שילדיו של הנמען שלומם טוב. לאחר ברכות נוספות, בקטע הערבי-יהודי, מציין השולח כי הוא נזקק מאוד לדבר מה ומבקש מהנמען לקיים את הבטחתו. בשוליים נכללות דרישות שלום למשה ולאבו יעקוב. בצד הרקטו מופיעה קינה (אולי שימוש מוקדם יותר של הקטע?), ולאחריה הוספת דברים שבה מבקש הכותב מנמען המכתב שבוורסו שלא ייפגע מנוכחות הקינה על מכתבו: "ואל יקשה בעיני זקינינו שכתוב בכתבך קינה כי כן אמרו רבותינו זל כל המקונן ומתאבל על ירושלם זוכה לנחמתה רבתי שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה שישו איתה משוש".

שני העתקים של איגרות. (1) איגרת מרב שרירא גאון ובנו האיי אל הגאון הארץ-ישראלי שמואל בן יוסף הכהן. רק מעט מן התוכן המהותי השתמר. השולחים מבקשים שהאיגרת תוקרא בפומבי ברמלה או בירושלים. (2) איגרת מיוסף בן אבן אביתור אל הגאון הארץ-ישראלי שמואל הכהן בן יוסף (טרם תועתקה במלואה). מטרתו העיקרית של אבן אביתור היא להשיג מן הגאון חידוש של החרם על אדם מסוים שכבר הוחרם על ידיו, אך סירב לחזור בתשובה. אבן אביתור גם מבקש מן הגאון להחרים אנשים נוספים "המסייעים לרשע זה ומסיתים אותו לעמוד בסירובו, ויתרה מזו, לטעון שאם יילקה — יצא לתרבות רעה" (יצא מדינו לתרבות רעה). מהדורה: מאן, "ענייני הגאונים (סיום)", תרביץ ו, חוברת א (תרצ"ד), עמ' 84–88.

מכתב מאדם לא מזוהה בירושלים אל הנגיד נתן שולאל בפוסטאט/קהיר. בעברית. תיארוך: סוף המאה ה-15. השולח מדווח שהוא כותב במאמץ רב, משום שהוא חולה מאז נישואיו. הוא לא החלים לגמרי, מפרקיו חלשים וכואבים, והוא אינו יכול להפנות את פניו מצד לצד מאז שנפל מפרד בדרכו לירושלים. מטרתו העיקרית של המכתב היא לפייס את נתן, אשר מצטער על נישואי בתו לבנו של השולח, אשר נערכו ככל הנראה בירושלים מאחורי גבו. יש גם דיון בנכסיו של נתן בירושלים ודיווח על הספרים שהשאיר אחריו בשנת 1481. השולח הצליח למצוא 4 מספריו של נתן, ובהם גמרא של מסכת כתובות, פירוש בערבית על תהלים(?) ופירוש ישראל ישראלי בערבית על מסכת אבות. (חלק מהמידע מתוך מהדורתו של אברהם דוד.)