דמיאט במסמכי הגניזה

מכתב מאת המלמד בו אלחֻסיין יהודה (בן אהרן?) אבן אלעמّאני באלכסנדריה, אל בן דודו השלישי וגיסו, הרופא ישועה בן אהרן אבן אלעמّאני, השוהה בבית החולים בקהיר. ערבית-יהודית. מתוארך: י"ב באלול [ד'תת"ק+]קס"ח = ד'תתקס"ח לבריאת העולם, דהיינו 1208 לסה"נ (אם כי בכרטיסיית גויטיין מצוין 1217 או 1228 לסה"נ, ייתכן משום שעבד מצילום). החלק הראשון (שו' ה–לד בעמוד הפנים): יהודה מפרט את הצעדים שנקט כדי להבטיח את הצלחת הנמען בלימודי הרפואה בפסטאט/קהיר, על מנת שיוכל להתחיל לעסוק במקצוע באלכסנדריה. (השימוש בכינויי הגוף במכתב מבלבל מעט, ולא מן הנמנע ש"אחי" מתייחס לאדם אחר ולא לנמען.) יהודה כבר שלח קודם לכן הוראות עם הנער מוהד'ב בן מרֵיות הכהן. הוא ממליץ לרופא לעתיד להציג מכתבי המלצה לוואלי, לקאצ'י, לאלמֻוַפַّק, לאבן תַמّאם המפקח (אלמֻשארִף), ולאבן צדקה (לפי גויטיין, רופא שומרוני נודע). מי שמבקש ללמוד אצלם חייב ללמוד בפסטאט ולקבל את "תעודת ההתנהגות הטובה" (תזכִּיה) בפסטאט. עליו לשאוף אך ורק לתזכִּיה ולא לחוס על הוצאות, שכן אם ישיג את התזכִּיה — השיג הכול, ובמהרה ישיב את הכסף שאיבד. יהודה צירף גם שלושה מכתבים נוספים עם מוסר המכתב הנוכחי, ובהם מכתב מאבן אלקאש אל אלשיח' אלסדיד, מורהו (אֻסתאד') של הרופא לעתיד. כמו כן שלח יהודה חמישה מכתבים עם הגוי מנצור אלחרירי, שהוא קרוב משפחה של אשת אבן אלתִנّיסי. שלושה מהם הם מאת הפקיה אבן עיסא: הראשון תשובה למכתבו של הרופא לעתיד, השני מכתב המלצה לאדם בשם אלשרף בבית החולים, והשלישי מכתב לבנו של הפקיה סלאמה אבן אלאעמא (זה האחרון אינו קשור לרופא לעתיד). שני המכתבים הנוספים מתוך החמישה הם מאת יהודה עצמו: האחד אל הרופא לעתיד והשני אל המורה אלסדיד. יהודה מבקש לכתוב מכתב לאלשיח' אלמֻוַפַّק אבן אלדמיאטי, אך אינו יודע את שמו העברי (גויטיין הבין "שטף לשון"), ולכן הוא מבקש מהרופא לעתיד לשלוח לו מכתב ובו פרט זה. בהמשך מופיעות הוראות נוספות על אודות אבן אלתִנّיסי וקבלת רֻקעה בכתב ידו של הדיין מאת הקראי אלשיח' אלת'קה. החלק השני (שו' לה–מח בעמוד הפנים): יהודה שלח מספר מכתבים נוספים עם עֻמר המוכּארי (חמּר/נהג בהמות), משום שדאג לאחיו. יהודה במצוקה בשל מס הגולגולת. אבן רֻזיק אמר לו שהנמען ערב עבורו לתשלום. יהודה התווכח עם אבן רֻזיק בעניין, ובחשאי פנה אל גובה המס הנוצרי (עאמל) והשיג ארכה של עשרה ימים. כנראה שהשאלה היא אם עליהם לשלם את מס הגולגולת של אחי יהודה באלכסנדריה; יהודה סבור שהכסף ילך לאיבוד, שכן אינו מאמין שהמס לא שולם כבר בפסטאט, חודש וחצי לאחר המועד האחרון. הנוצרי אמר לו ששמע ממישהו שאחיו של יהודה כבר שילם את המס לאוצר (בית אלמאל) ושהקבלה (וֻצול) צפויה להגיע בקרוב. יהודה נואש לדעת את התוצאה במהרה, משום שהם כבר נמצאים "תחת איום" (תחת אלתהדיד). החלק השלישי (שו' מט עד הסוף): יהודה מתאר עניין מבייש שאירע באלכסנדריה — כיצד גירש השלטון את התלמיד חכם והסוחר יוסף אלבגדאדי, בעקבות עלילות שווא מצד מקורביו של הדיין אנטולי. יהודה כבר שלח עדכון על העניין הזה עם עֻמר אלבגדאדי. תחילה הייתה הלשנה לדיין היהודי, שכרוכה איכשהו במומר ובטענה שיוסף השליך קליפות אבטיח ושתן על מישהו (שו' ג–ד בעמוד האחורי). לאחר מכן התרחשה תקרית בבית הכנסת שכללה קריעת בגדים, ויוסף או התעלף באמת או העמיד פנים שהתעלף. במקום נכחו גם אנטולי, סעדיה החסיד, הִלאל (כנראה אחיו של מאיר בן יכין), ובעלי בריתו של אנטולי. בהמשך הולשן יוסף לאמיר חֻסאם אלדין כמי שמקלל את דת ישראל ושיש לגרשו מן העיר. האמיר שלח את "העבד השחור" ואת המשרת שלו (פַרّאש) לחפש את יוסף, כשהם קוראים: "היכן הזר המקלל אנשים ואת אבותיהם?" יהודה ניסה להסתיר את יוסף מאנשי החיפוש באומרו: "זה תלמיד חכם ומלמד עניו, שלעולם לא היה עושה דבר כזה." אך מודיעם, טאהר אלדמשקי, הלשין על יוסף, ויהודה ננזף על שהפריע לצדק השלטון. בהמשך מופיע תיאור מפורט של גירושו של יוסף.

חשבונות בערבית-יהודית המפרטים הכנסות עבור "אוצר נולי המשי" (Treasury of Silk Looms) באלכסנדריה, סניף של מנהל המונופולים הממשלתי. הרישום מתוארך לחודש שוואל שנת 1239 להג'רה, הוא יוני 1824 לספירה. במסמך מוזכרים יחידים רבים, חלקם בתאריכים שונים לאורך החודש: [ד' שוואל] עלי מערוף, מצטפא ארנאוט, חסן עבדין, עלי אלאערף, אחמד צובאשי אלעטאר, אלחורמה (הגברת) מסעודה [ה' שוואל] אח[מד] שאוויש (צ'אווש) [ז' שוואל] אחמד, בע'דאד, מצטפא בכאר [ח' שוואל] אלחורמה סאלמה, מח[מד] אלאסיוטי, מח[מד] סוקר, עלי אלסלאמי, מח[מד] אלע'ראווי, מח[מד] טטה [י' שוואל] משמש מסיכה, דאוד ברצת, יוסף עמנואל, חיים ענאף, מח[מד] הידיה(?), מח[מד] סולימאן אלח'אטב, צלם רלווה(?), עבד-אלג'פאר אלמלאח', מח[מד] אלחכמי, אצלאן עבדין, שלמה אלי'הודי, אח[מד] צובאשי אלעטאר, סולימאן קוראא, עלי אלאערג(?), אחמד ח'ליפה, מצטפא ארנאוט(?), אב[רהם] ישראל, משה ארג'ל, עבדאלרחמן אבו-היף, עלי אלסלאמי, סלמון אלרודסלי, עלי מערוף, מח[מד] טטה [י"א? שוואל] משמש מסיכה, משה ארג'ל, פאטמה, גיאן מערוף, יוסף אסכאפי, עת'מאן אהג'ה, אחמד מנאכלי [י"ג שוואל] יוסף אסכאפי, חסן [י"ד שוואל] רח'ה(?), דאוד כרא דופניה דופיני, אסמאעין אלח'שאב, מצטפא נור, שיח' מח[מד] מסירי [ט"ו שוואל] עת'מאן אהג'ה, חסן שורבג'י (צ'ורבאג'י), רג'ב חידיה(?) [י"ז שוואל] מחמד אב[ו] אלמע'רבי, חאג' צאלח אלמע'רבי, שיח' אב[ו] אלמע'רבי, אלח'ואנה טוסטה (האחים טוסטה?), עלי אלרשידי [י"ח שוואל] אלחורמה צאלחה, אחמד אע'א נאט'ר אלעמראת, אב[רהם] ארנאוט, מצטפא אע'א, יוסף בולח'(?) [י"ט שוואל] ג'זמאניה כרכורה, מחמוד אלג'רי(?), מחמוד אלזווארי, שלבי (צ'לבי) קאצר, אסמאעין מאט'__(?) [כ' שוואל] שיח' נעימת-אללה, שיח' יונאס חביב [כ"א שוואל] שיח' נעימת-אללה, סעד ברכאת, מח[מד] אלשיח'י [כ"ב שוואל] חסן אלראיס, אחמד צובאשי אלעטאר [כ"ג שוואל] מחמד אלנערני [כ"ד שוואל] משה ארג'ל, עבד-אלמלאח', מח[מד] קבטאן אלנאט'ר (קברניטו של המפקח), נקדיה אצנימו(?), אחמד אלקלאפט [כ"ה שוואל] אחמד ח'לפאללה, עת'מאן סעאי(?), אום אלסתאר(?) [כ"ו שוואל] ח'טאב מסירי, עמר אליאזן, עלי ח'ליל, מצטפא אלצחן, מח[מד] ארנאוט(?), מצטפא ג'נה, מצטפא אלדנתי(?), צאלח אבו-היב, סולימאן אלעלאף, עלי מניעים, דרוויש אלחממג'י (דרוויש חממג'י), קאצר אלדמיאטי, חמודה אבו-עלפי, מצטפא פסאר(?), מצטפא אלנדורי, יוסף סבא, ח'ליל אלכבג'י (כפאג'י) [בצד השני] [כ"ו שוואל, צד שני] ניקול מן כתאנו (דה קטאנו?), שיח' עבדאלרחמן, אסמאעין אמין אלאג'לה, אחמד ח'וביז, חסן אלמשתילי, עבאס שיח' אלשילין(?) [כ"ז שוואל] מצטפא אע'א ארנאוט, מעלם מינא עאבד טריק, דראווי __(?) אלעצר(?), סעיד אלנווארי, אב[רהם] ישראל, משה ארג'ל, יוסף עמנואל, הרון ברכה, חיים ענאף, סלמון אלרוסאלי, אב[רהם] שליש [כ"ח שוואל] מח[מד] שראַרה, דאוד ברצת [כ"ח שוואל המשך] חאג' מח[מד] שהאיב, עלי שיח' אלעקאדין, משמש מסיכה, סלמון אלרוסאלי, אצלאן עבדין, אברהם ישראל, דוד ברכה [כ"ט שוואל] צאלח עבדין, אלרשידי, יוסף אסכאפי [כ"ט שוואל המשך] אב[רהים] אלצבאע' [ל' שוואל] רג'ב חידיה(?) חוואלת מיכאיל מח'שיין, מח[מד] אלגוערני, אחמד צובאשי אלעטאר, _באן חידיה(?), מח[מד] אלשיח'י תעתיק המסמך מופיע כנספח 9 בעבודת הדוקטורט של מ' דדלי.

מכתב מאלכסנדריה לפוסטאט בערבית-יהודית. שריד: רק החצי התחתון של המסמך. תיארוך: המכתב מזכיר אנשים שנתפסו לעבודות כפייה לשם חפירת תעלה סביב העיר. גויטיין ופרנקל הציעו שניהם כי האזכור הזה מאפשר לתארך את המסמך לשנת 1219 לסה"נ, בתקופת מסע הצלב החמישי. הצלבנים צרו על דמיאט ממאי 1218 ועד נובמבר 1219, אז כבשו אותה לבסוף. ככל הנראה, התושבים חששו שאלכסנדריה תהיה היעד הבא (ראו גם מכתב נוסף מאלכסנדריה מ-21 באוקטובר 1219). המכתב מדווח על מצב העיר: "העיר במצב חמור בשל חפירת התעלה. העיר סגורה ומסוגרת, ועבודת כפייה מוטלת על האוכלוסייה." בהמשך מוסר הכותב דיווח מפורט על מצבה הרפואי וטיפולה של אישה שנפצעה בתאונה שאינה קשורה למלחמה, דן בכמה שליחויות קטנות, ואחר כך בעניין משפחתי חשוב, ומסיים בדרישות שלום לכחמישה-עשר אנשים לפחות. בסוף המכתב נוספו שתי הוספות (פוסט-סקריפטום): "באשר לאבו אלעלא — בהגיעי מצאתי את העיר סגורה ומסוגרת; שום זכר לא יכול היה להופיע ברחובות, שכן היה נלקח [לחפירת] התעלה. לכן לא יכולתי להיפגש עמו. ובאשר למלחפה [שמיכה המשמשת גם כבגד עליון], השווקים סגורים ואיש אינו מוכר וקונה. אני מספר לך זאת כדי שלא תחשוב שאני מזניח את ענייניך." על אודות הפציעה של יֻמן: "בשובי הביתה מצאתי את יֻמן — שהדלת נפלה עליה — במצב חמור. היא חולה כבר ארבעים יום. באותה עת הייתה במצב טומאה ונשארה כך, וכך כל בני הבית נטמאו עמה. רק האל יודע מה מצבה; היא בוכה כל כך עד שאני שוכח את צרותיי שלי. ועם זאת, אם ירצה האל, סיכוייה להחלמה טובים. רגלה נתונה בתיבה (תאבות) שהוכנה במיוחד עבורה. רופא נוצרי (ערל) מטפל בה, ונאמר לי שלא לקח כל תשלום עבור הטיפול. הוא היה אז עסוק בטיפול בפצועים (אלמג'אריח). לא מצאתי בבית שום תחבושת (או מלאן/משחה) מסיבי דקל (מרהם אלנכ'לי) ולא יכולתי להזיזה, שכן אינה יכולה לקום או לשבת; היא מתכופפת מעט קדימה בלבד (קד אתג'הת קליל). כף רגלה ושוקה נפוחות (מנפוח')." המידע והתרגומים על פי גויטיין. משחת הדקל הזו מומלצת לטיפול בפצעים ומורסות בספרות הרפואית של ימי הביניים — חיפוש פשוט במונח مرهم نخلي יוביל לאזכוריו בכתביהם של האנדלוסים אחמד בן עיסא אלהאשמי (נפטר 1077) ואבן זֻהר (נפטר 1162). אצל אבן זֻהר, סמיכותה דומה לזו של דבש, וטובלים בה חוטים לפני שמשתמשים בהם לסילוק נוזלים מן הפצע. ייתכן אפוא שמדובר בחומר המופק מן הפרי עצמו, ולא מסיבי הדקל. פתרון אפשרי לעניין זה אולי מצוי במסמך נוסף שיש בו מתכון אפשרי ל"מרהם נכ'לי". יש לציין כי המילה "אתג'ה" בהקשר של פציעה או מחלה מתפרשת לרוב במשמעות "השתפר" (ולא "התכופף"), וחולים מתוארים לעיתים קרובות כמי ש"השתפרו מעט" אף אם הם עדיין במצב קריטי. כתב היד של המכתב דומה לזה של מסמך אחר שנכתב בידי דיין מאלכסנדריה.

מכתב מאבו אלביאן אל אביו או אל זקן נכבד. בערבית-יהודית, כאשר הכתובת בכתב ערבי. האב מתואר בכתובת בתואר "ראיֵס". הראיֵס אבו אלביאן מוזכר בשורות 6-7 וייתכן שהוא עצמו השולח, מה שיעיד כי סופר כותב בשמו. המכתב ארוך מאוד ומזכיר עניינים משפחתיים ועסקיים רבים. סת אהתמאם עודנה באותו מצב כפי שהיה בעת עזיבת הנמען: שבוע אחד היא חולה ובשבוע שלאחריו בריאה. אישה אחרת ("סתנא") סבלה זמן קצר מקוליק (קולנג'). אבו אלרצ'א נמצא אף הוא "באותו מצב" (כנראה חולה). אישה המכונה צאחבת אלדאר שלחה לו 30 דרהם עבור שבועיים, ומעט שמן זית, ולאחר מכן שילמה עבור שבועיים נוספים (משפט שאינו ברור דיו). אבו אלמפצ'ל עושה משהו (מתצרף פי נפסה) באותה הדרך שבה נהג לעשות. אנשי דמיאט וטיניס מבקשים בלהט את נוכחות הנמען — השולח מנסה להניאו מכך בשאלו האם ראוי שיתיש את עצמו בלילות חגים ושבתות רק כדי לרצות אחרים ולחלות בעצמו. אך אבו אלמעאלי בן אלקסקאס בא ודיווח שביקור הנמען בטיניס ובדמיאט זכה להצלחה רבה. ישנן התייחסויות חוזרות ונשנות לאיש הסוד והעבד (עבד, ח'אדם) של הנמען, אבו אלחסין. כאשר הגיע מכתבו של הנמען בעניין השגת קבלה (וצול, אולי קבלת מס), פנה אבו אלחסין אל בנו של צאחב אלדיואן, מסר לו את הרֻקעה והשיג את הקבלה, "ולאחר מכן, נמסור אותה לצַ'אמן של הרובע". השולח שילם 8 ו-2/3 דינרים לאבו נצר הכהן באותו יום. בהמשך באים דיווחים מפורטים וארוכים על עסקאות מסחריות. בין האנשים המוזכרים: אבו אלרצ'א, אלחיואני, אסמאעיל, הכאתב אבן אלסקיל(?), אחותו של אבו מנצור, אבו אלמפצ'ל, אבו אלמנא, אחיו של בעל המלאכה (אלצאנע), מסעוד, אשתו של סעד אלרכאבי(?), אבו סעד הצורף (אלצאיע'), אבן פתוח, בניה, ד'ח'ירת אלמלך, ושרף אלדולה. בין הסחורות (ויש עוד רבות שקשה לקראן): רהיטי בית, סוכר, בגדים, דבש, צימוקים, פריט שננעל במנעול ברזל, משהו שיש לשקול כראוי, אולי קנבוס, כבשים (ח'ראף), ומרדעת (ברד'עה). לאחר מכן הוא מוסר דרישות שלום מאנשים שונים ("בשני הבתים"), מאבו אסחאק בן פנחס, מאבו טאהר, ומן העבד אבו אלחסין. בהמשך מובא דיווח שנוגע לד'ח'ירת אלמלך ולשרף אלדולה, חלקו לפחות על אופה יהודי מירושלים ובנו, שעבדו בשוק חבס בנאן בפסטאט, ואשר הונו את לקוחותיהם במשקלות מזויפים (ארטאל), נחשפו ונעצרו. ככל הנראה אבו אלחסין, עבדו של הנמען, התערב אצל שרף אלדולה ועשה שימוש בהשפעת הנמען כדי להביא לשחרורם — אך עתה היהודים חוששים כי הדבר יפגע במוניטין שלהם בקרב הגויים. השולח מדווח שאבו אלביאן לא רכב על הפרדים; שרכש אוכף חדש לחמורו; ומתייחס להגעתו של "אלשמס". בשולי הדף העליונים מצויות שלוש הוספות נוספות הדנות בעניינים עסקיים נוספים, מזכירות את קהיר ואת אבן אלקאצ'י, ומציינות כי הח'אדם אבו אלחסן יצא לטיניס עם ייפוי כוח.

מכתב משמואל, השוהה בדמיאט, אל אבו אל-מֻפצ'ל הִבַּתאללה בן פרח, אולי קרוב משפחה דרך אחותו של הנמען. כתב היד עמום במקומות רבים, ולכן חלק ניכר מן הניתוח הוא בגדר השערה. שמואל פותח במינימום ההכרחי של נוסחאות נימוס, ולאחר מכן: "באשר לדברים שהזכרת על המאורעות בדמיאט, התרחשו דברים מכוערים מאוד. לקחו את אחותך אל החֻג'רה (צריף או מתקן צבאי?). אחר כך הביאו אותה אל המתחם השלטוני (דאר אל-אִמארה), והביאו סל כדי להושיב אותה בו ולהכותה. התחננתי והתחננתי (? lam azal ashḥad — פועל המשמש ביחס לקבצנים, אך ייתכן שהוא משתמש במשמעות העברית: לשחד) עד שריחם האל והחזירוה אל החֻג'רה מבלי לומר לה דבר. לא חדלתי... עד שהוצאתי אותה מהחֻג'רה אל ביתו של הִלאל. הלאל ערב לה לאחר תקופה של מעצר בית (? baʿd an aqām mudda fī l-tarsīm). הוא הפסיד 13 דינרים. הם מכרו את כל מה שהיה בבית. לא הותירו דבר השווה אפילו חצי דרהם. לקחו את כלי הנחושת של אחותך ומכרו אותם. איש לא היה אכזר יותר ממזכיר ראש המשטרה (ואלי) בדמיאט, האחראי על הירושות. שלחתי לו 10 מטבעות זהב באמצעות אבו אל-עלא מֻסלִם". השורה הבאה מסובכת ועוסקת במשהו הנקרא "כֻּתֻב אל-סֻלטאן". בנקודה זו הכותב עובר לתחנונים אל הנמען לעשות כל מאמץ כדי להגן על האינטרסים של משפחתו שלו ושל הכותב: "לך אל האמיר סַיף אל-דין, ואל בעל הבית, והיפגש עם סַיִּדנא אל-רַיִּס. ילך הוא וייפגש עם כל האמירים ויעלה את העניינים האלה הנוגעים לך ולי". עוד עליהם לפנות אל אל-אמיר אל-טַהיר (? אלטהיר; קיים קאדי בכינוי דומה במסמך ערבי אחר. ייתכן שהכוונה לאל-ט'היר). תוכן הדברים בצד ב' נעשה סתום עוד יותר. הכותב מבקש מהנמען שלא יחוס על תשלום מסוים, "כי האמיר פח'ר אל-דין הבטיח לי כל טוב שבעולם. הוא הרעיף עליי חסד מעבר לכל תיאור. הוא אינו לוקח פרוטה; אחרים כן לוקחים". בהמשך באה פסקה סתומה נוספת: ייתכן שהכותב קיבל הלוואה של 30 מטבעות זהב מן האמיר שהיה צריך לצורך שוחד (shaḥadtu bihā, אותו פועל המופיע בתיאור ההכאה). אחר כך הוא חוזר לתאר כיצד הבית רוקן כליל; אפילו מסמר לא נותר. לבסוף הוא מספר את האירוע שגויטיין תיאר כך: "בדמיאט, עיר הנמל המצרית, היה מַח'זן ממוקם בדִהליז, או אולם הכניסה [של ביתו של אבו סעד]. כד שהכיל אלף מטבעות זהב התגלה שם, וכמובן הוחרם על ידי השלטונות". גויטיין מזכיר את המכתב פעם נוספת בהקשר אחר: לפי דבריו, כמו במשרדי הממשלה בכלל, לא הייתה חלוקת תפקידים ברורה וקבועה בין הענפים השונים של מערכת המשפט וכוחות הביטחון. כך, למשל, בדמיאט, משרדו של ראש המשטרה (ואלי) טיפל בענייני ירושה — סמכות שהייתה בדרך כלל מסורה לקאדים.

מכתב עסקי בכתב ערבי מאבו אלסרור בן אבו אלמנא (יהודי, כפי שמתברר בשורה 5 בצדו האחורי של המכתב) אל אבו אלמג'ד בן אבו אלמנא אלדמיאטי, השוהה באסיוט. אבו אלסרור מתגונן מפני האשמה כי הזניח את ענייניו של הנמען. הוא מדווח שמיד עם צאתו של הנמען לדרכו, חלה ח'ליל בפצע או מורסה (קרח'). ח'ליל שילם לאבו אלסרור סך של 68 דרהם בארבעה תשלומים עבור החנות, והמשיך ללכת לעבודתו אף שנמנם כל היום, ולבסוף רותק לביתו ונפטר ב־2 ברמדאן. אבו אלסרור לא הצליח לגבות דבר מן הכסף שהמנוח חב לנמען. עשרה ימים לאחר מכן, הציג אבו בכר אלקסטלאני חג'ה (מסמך משפטי) המעידה כי המנוח חב לו 700 דרהם משותפות קראץ' (שותפות עסקית), ואבו מחמד בן מחפוז' הציג מסמך דומה ולפיו חב לו המנוח חוב של 200 דרהם (כנראה לא מתוך שותפות). הם פנו לבית הדין, והקאדי פסק שרק מחזיק החג'ה של השותפות (שריכה), קרי אבו בכר אלקסטלאני, רשאי לגבות את כספו. החנות נמכרה ב־150 דרהם, ואף על פי כן הצליח אבו בכר להשיב לעצמו רק מחצית מן הסכום המגיע לו. (כאן משולבות שתי הערות אגב: בזמן שח'ליל היה חולה ומרותק לביתו, בא סוחר הבדים אל השולח, אשר שילם לו 20 דרהם; וכן בא בעל הצעיף (מטרפה) שהיה ממושכן אצל הנמען תמורת 3 דרהם, ופדה אותו.) בהמשך מוכיח אבו אלסרור את הנמען על שלא שעה לדבריו ולא נשאר עם חנותו. אילו היה שומע לעצתו, לא היה מאבד כסף רב כל כך ולא היה גורם לעצמו את כל הטרחה והצרה הזאת. אבו אלסרור מדגיש שלא חסך מאמץ בניסיונותיו לתבוע את ח'ליל על הכסף שהוא חב לנמען, אפילו כאשר ח'ליל היה חולה. יום אחד באה אִמו של ח'ליל וראתה כי הוא שרוי במצוקה, והוא אמר לה: "אבו אלסרור היהודי תבע אותי על כספי חברו ואמר 'תן את הסחורה', ודבר זה פצע את נפשי". אז באה האם אל אבו אלסרור "ואחזה בצווארונו (אטואק)" והאשימה אותו שהמית את בנה. אבו אלסרור מספר: "נפשי הייתה יוצאת ממני לולא השכנים וח'ליל (שריסנו אותה?)". אותו סיפור חזר על עצמו כאשר בא אבו בכר אלקסטלאני ותבע את ח'ליל. המכתב מסתיים בנימה אופטימית של "סוף טוב הכול טוב": "אם תחזור, אם ירצה השם, תוכל לקבל חנות תמורת 50 (דרהם), ותצליח ותשיב לעצמך (את הפסדיך)".

מכתב בטורקית עות'מאנית. תיארוך: 1594–1689 לסה"נ, על בסיס הספרות הקריאות [..]10 לפי הספירה ההג'רית, אך כפי הנראה קרוב יותר לתחילת טווח התאריכים הזה. במבוא למהדורתה מציינת ג'יין הת'אוויי כי המכתב עוסק בתחרות על זכויות גביית המכס של דמיאט בהקשר של העברת המס השנתי המכונה "מאל-י מירי", אותו שלחה מצרים מדי שנה לאיסטנבול, בדרך כלל דרך דמיאט ואלכסנדריה. המכתב כתוב ביד נחפזת למדי על דף נייר קרוע בפינות השמאלית והימנית העליונות, שהתבלה בשוליו; הוא גם מוכתם בשוליו השמאליים ומרוח בצד הימני, והדיו דהה משמעותית. מכיוון שהכתב משתרע עד שולי הדף ממש, פרט לשוליים העליונים, נסיבות אלו הופכות את המסמך למאתגר עוד יותר לקריאה. כותב המכתב הוא ככל הנראה אחמד אבן יוסף, שחותמו הקריא חלקית מופיע בגב הדף. הוא נראה כסוכנו של חוכר המסים שמונה זה לא מכבר (בטורקית עות'מאנית: מולתזים; בערבית: מולתזם), אליו ממוען המכתב. אם כן, חוכר המסים טרם הגיע לדמיאט, וייתכן שהוא שוהה בקהיר. מכתבו של אחמד פונה לחוכר מס המכס הנזכר לעיל, אותו מכנה הכותב "צ'אווש ביי אפנדים חצ'רתלרי". שרשרת תארים זו עשויה להיראות בלתי סבירה, אך רובה מתיישבת היטב בהקשר של סוף המאה השש-עשרה או ראשית המאה השבע-עשרה. הנבל של המסמך הוא אדם בשם חוסאם רא'יס, מנהל פעולות המכס לשעבר בדמיאט, שעל פי הנרמז במכתב אינו מאפשר לסוכניו של מחליפו לבצע את עבודתם. אף שכותב המכתב מתייחס אל הצ'אווש כמולתזים ורומז שחוסאם רא'יס קדם לו בהחזקת האילתזאם, הוא ממשיך ומספר על מסירת האילתזאם לאישה בשם חורייה, "סורקת" — כפי הנראה של פשתן, שגדל בשפע באזורי הכפר של מצרים. בלב תלונתו של כותב המכתב נגד חוסאם רא'יס עומד שילוחו במועד של ה"מאל-י מירי" לאיסטנבול, נושא שעליו נשאו מנהלי המכס של נמלי הים התיכון נתח לא-פרופורציונלי מהאחריות. הכותב מאשים את חוסאם רא'יס בעיכוב ה"מאל-י מירי" בכך שסירב למסור את ספרי החשבונות שלו לנציגי מחליפו והתערב בהקצאות פיסקליות מקומיות החיוניות לאיסוף המשלוחים ולשילוחם.

מכתב משולח לא מזוהה השוהה בדמשק, אל אדם בשם פרחיה במקום לא ידוע. בערבית-יהודית. מתוארך לשנת 1468 למניין השטרות = 1156/57 לספירה. השולח טוען שהסכים רק בלית ברירה, כטובה לנמען, לצאת למסע מסחרי ללבנט ולמכור ארבעה קנטארים של פשתן לבנטיני עבור הנמען. הסחורה הוערכה במקור על ידי הנמען ועל ידי אבו עלי בשווי 34 דינרים, לאחר שהשולח שילם 4 דינרים עבור מסים בדמיאט ועבור שכירת ספינה. כשהגיע לצור, מכר חלק מהמשלוח תמורת 71 דינרים לפי מטבע צור. את שאר הפשתן הביא עמו לדמשק בתקווה להפיק רווח נוסף, אך לא מצא שם שוק — "הפשתן בדמשק זול כעת מכפי שהוא במצרים". כתוצאה מכך הפסיד 10 דינרים. הוא שוהה בדמשק זה למעלה מחצי שנה, אולי שנה או יותר (אולי בהמתנה שמחירי הפשתן ישובו ויעלו?). הנמען, שלא קיבל ממנו מכתבים — והשולח טוען כנגד זאת ששלח מכתבים רבים, אלא שכנראה השליחים לא מסרו אותם — מינה נציג משפטי, אבו אלפצ'ל בן אלמסוס, שיסע לדמשק ויתבע את השולח על שווי המשלוח. המשפט התנהל בבית הדין של "אדוננו עזרא ראש ישיבת גאון יעקב", המכונה בהמשך "סיידנא אלגאון", הוא עזרא בן אברהם, שעדיין כיהן כגאון בדמשק כעשר שנים לאחר מכן בעת ביקורו של בנימין מטודלה. בית הדין פסק נגד השולח וחייב אותו לשלם לנציג את מלוא שווי המשלוח ולהישבע. בנוכחות הגאון שילם השולח לנציג 43 דינרים עבור הנמען ו-5 דינרים נוספים עבור משקיע/נושה אחר המכונה "סיידנא". על כן הוא עדיין חייב 13 דינרים. הנציג דרש את יתרת התשלום ואת השבועה. השולח קנה לעצמו זמן בטענה שהנמען לעולם לא היה כופה עליו דבר באופן כזה, וכי יהיה עליו לשלוח אליו מכתב בטרם ינקוט בצעדים נוספים. לאחר מכן הוא מתלונן שמלכתחילה לא רצה כלל לקחת את הפשתן של הנמען, ושעשה זאת בעל כורחו כטובה לו, וכעת הוא מתחרט על כך. הוא מבטיח לנסות לשוב למצרים "בקיץ של שנה זו שהיא 1468". על הגאון עזרא ראו גם מסמכים נוספים מהגניזה, וכן מכתב מעזרא עצמו שנדון אצל מאן. צירוף: אלן אלבאום.

עצומה בטורקית עות'מאנית מאת סלמון [אלאסכנדראני] המופנית אל "פקיד בכיר, ככל הנראה מושל מצרים" לפי הת'אווי. תיארוך: סוף המאה השש עשרה או תחילת המאה השבע עשרה. במבוא למהדורתה, ג'יין הת'אווי מציינת כי המסמך נותן ביטוי לקולו של סלמון עצמו, המבקש מפקיד בכיר — אולי מושל מצרים — לנקוט צעדים נגד "אנשי הכאשפים" (kāshifs' men) החמסנים, הגונבים את הכבשים ושאר האספקה המהווים חלק מן ה"מאל-י מירי" (māl-i mīrī), הכספים והאספקה שמצרים שלחה מדי שנה אל הארמון הקיסרי. אספקה זו הועברה לאיסטנבול דרך אלכסנדריה ודמיאט, והעצומה מדגישה את תפקידו של מנהל המכס באיסוף ובמשלוח האספקה. מטבע הדברים, מנהל מכס הנמל היה עסוק בהגנה על רכוש המדינה מפני גניבה ונזק טרם המשלוח. ואולם, העצומה עוסקת באופן ספציפי בחכירת מס (muqāṭaʿa) שבשליטת סלמון: זו של ח'צ'רא, ייתכן אלח'צ'רא ("הירוקה" בערבית), כפר השוכן דרומית-מזרחית לאלכסנדריה בנפת אלבוחירה. הכפר וסביבתו ייצרו, ככל הנראה, כבשים ויבולים שהיו חלק מן המאל-י מירי. כאשף, מילולית "מפקח", היה המנהל של אחת מנפות מצרים, ובראש ובראשונה היה אחראי על תחזוקת מערכות ההשקיה. המשרה התחילה תחת ממלכת הממלוכים, והעות'מאנים הותירו אותה, אם כי במאות הראשונות של השלטון העות'מאני, שורות הכאשפים אוישו לרוב בקציני צבא מן הארמון הקיסרי או מן הבלקן. הכאשף של נפת אלבוחירה, מדרום לאלכסנדריה, היה אחראי על אספקת המים המתוקים של עיר הנמל: אחת לשנה היה נכנס לעיר עם 300 שוורים, אשר במהלך חודש — לרוב בספטמבר — סובבו את גלגלי המים שמילאו את 130 הבורות של העיר במים מתעלת אלנאצריה, שהייתה הקשר היחיד של אלכסנדריה לנילוס. אנשי הכאשף הזה וכאשפים אחרים בדלתת הנילוס הם בוודאי "אנשי הכאשפים" שכנגדם יוצא סלמון. למעשה, ייתכן שהטקס השנתי הזה סיפק לאנשי כאשף אלבוחירה הזדמנות מושלמת לבזוז ולפגוע באספקה המיועדת לארמון.

שתי רשימות של מקבלי בגדים, בשני כתבי יד שונים. החלק הראשון משתרע מטור א', שורה 1, עד טור ב', שורה 14, והשני מטור ב', שורה 15, עד טור ד', שורה 21. לפחות מחצית מהמקבלים היו נשים. ארבעה שמות חוזרים בשתי הרשימות, דבר המעיד על כך שמדובר בשתי חלוקות שונות שתועדו כאן. מתועדים פרטים על 44 ועוד 37 בתי אב, אך הדף, שמקופל ויוצר חוברת בת ארבעה עמודים, נושא בראשו את הכיתוב "דף מס' 3", כך שייתכן שמספרם הכולל המקורי של האנשים ברשימה לא היה 81 אלא פי שלושה. לא מן הנמנע שמסמך זה ושני מסמכים נוספים (נספח ב' 33 ו-64) היוו במקור מסמך אחד. אבו אלפרג' הפרנס ממונה על החלוקה השנייה (שנעשתה בשני שלבים, בטור ב' שורה 15 ובטור ד' שורה 6), והוא עצמו מופיע כמקבל ת'וב, כלומר גלימה, בחלוקה הראשונה (טור א', שורה 10), אך שם הפריט נמחק. סביר שאין הכוונה כאן, כפי שבמסמכים אחרים, לכך שהבגד כבר נמסר לו, שכן כארבעים פריטים — כמחצית מן הסך הכולל בדף זה — מסומנים באות מ"ם סופית בערבית, שאותה מפרש גויטיין כקיצור של (תסלל)ם, "התקבל" (כך גם בנספח ב' 33, 64, ובנספח ג' 41). ולכן, ככל הנראה, מחיקת חלקו של הפרנס נבעה מסיבה אחרת. פרנסים נוספים, רובם מבחוץ, או בני משפחתם, מקבלים אף הם בגדים, למשל: "אחות הפרנס מירושלים" (טור א', שורה 18), "הפרנס מדמיאט" (טור א', שורה 31), "הפרנס מכרתים" (טור ב', שורה 6, אף הוא מחוק), וכן בטור ב' שורה 1, ובטור ד' שורות 1 ו-5. ראוי לציין את מספרם הרב של הזרים ברשימה. המסמך מתוארך לשנים 1100–1140.

רשימה ממוינת לפי סדר האלף-בית של תורמים והתשלומים ששילמו עבור מס הבשר הכשר הקהילתי (גַּבֵּלָה) בחודש אלול (רחמים). על פי הפלאוגרפיה, ההערכה היא שהמסמך הוא מן המאה ה-19. ייתכן שניתן יהיה לדייק את התיארוך באמצעות השוואת שמות המופיעים ברשימה: אברהם ראובן, אברהם רקח, אברהם אנג'ל, אברהם דיין, אברהם לוי, אברהם מיוחס, אברהם בנימין, אברהם מניון, אברהם בחאן[?], אברהם רקיז, אהרן לוי קהוֵס, אפרים קארו, אליהו כהן מערבי, אליהו רשידי, אליהו שבבו, אליהו ראובן, אליהו זיתון, אליהו ערובץ, אליהו בן-עטר, אליהו מנצורי, אלעזר לוי דמיאטי, אלעזר קנדיוטי, גבריאל ישראל, דוד קארו, יתומי נסים רומאנו ואמם, בנו היתום של מנחם וארֵס[?], בתו היתומה של יחזקאל חפץ, יתומי וסראלה, בנו היתום של שחאתה גריאני ואמו, בנו היתום של נסים גורן, בתה היתומה של פוליקאר, בנו היתום של אבו-ימן ואמו, בנו היתום של יוסף קג'יג'ה, בתה היתומה של זגלול ואמה, בנו היתום של דוד וידאל ואמו, בנו היתום של דוד גדליה, משה כהן צדקה, משה והביה ואשתו, משה מנון[?], משה אנג'ל, משה חכים, משה שרף אשקר, משה כיירה ואשתו, משה בינטו, משה והביה מדליה[?], משה חסון, מנחם קזיז, מרדכי ארגז, מרקאדו ח'יאט, מסעוד משעלי[?], נסים טוויל, נסים זאבי, נחמו אלשייח', סימן טוב חכים ואשתו, סעד סמאנה, סעד אבואלעפיה, סעד אנג'ל, סעד עפלק[?] ואשתו, סעד מוניר ואשתו, סעד חנין, סעד אגי ואשתו.

מכתב גדול מ"שתי הקהילות" באלכסנדריה אל הקהילה הארץ-ישראלית בפוסטאט, ובמיוחד אל רבי אפרים בן שמריה, בעניין גיוס כספים לפדיון שבויים. תיארוך: בקירוב 1007–1055 לסה"נ, על פי שנות פעילותו של רבי אפרים בן שמריה. הכותבים מביעים תודה על 200.5 דינרים שכבר נשלחו אליהם. הסיפור מעט מסובך, אך ברור שהם נזקקים שוב לכסף. ובפרט, "אחד מן הערבים" בשם יבקא אבן אבי רזין (הנזכר גם בכתבי יד נוספים) הגיע לאחרונה עם קבוצה חדשה של שבעה שבויים יהודים "מארץ אנטאליה", ארבעה רבניים ושלושה קראים, ודרש 33 ושליש דינרים עבור כל שבוי. ראש קהילת אלכסנדריה, נתנאל בן אלעזר הכהן, פדה אחד מהם והציע לכתוב לכל קהילות מצרים כדי לגייס את הסכום הנותר. לפיכך נשלחו מכתבים לשתי הקהילות הרבניות ולקהילה הקראית בפוסטאט, לזקנים בכלל, וכן לקהילות הרבניות והקראיות של תינס, דמיאט וצהרגת. חלק מן הדרשה הכלולה בהמשך המכתב נראה כמיועד לקריאה פומבית בבית הכנסת (תובנה של פרנקל, האוהבים והנדיבים, עמ' 190). על המכתב מופיעות כ-17 חתימות, נוסף לחתימת הסופר — הדיין ישועה בן יוסף הכהן — ולחתימת ראש הקהילה, נתנאל בן אלעזר הכהן. למכתבים נוספים של ישועה בן יוסף הכהן ושל יוסף בן שלמה הכהן (אביו?) בנוגע לפדיון שבויים, ראו את שאר המכתבים מאותה קבוצה. כמו כן ישנם מכתבים נוספים מאלכסנדריה מאותה תקופה העוסקים בפדיון שבויים, אך בכתב ידם של סופרים אחרים.

מסמך פיסקלי או פארא-פיסקלי (כלומר, מסמך שהוכן על ידי פקידי המדינה או על ידי הקהילה היהודית עבור השלטונות). רשימה של עניים מרודים, המחולקת באופן שווה בין ילידי הבירה לבין תושבים שמוצאם מאלכסנדריה, ממחוזות א-שרקיה והע'רביה, מהכפרים שסביב הבירה (כולם חסרי כל לחלוטין), ומערים כגון אשמום, דמיאט וקוץ. המסמך מתייחס לשלוש קבוצות בעלות יכולת תשלום שונה של מס הגולגולת (ג'זיה): (1) אלה שאינם יכולים לשלם דבר, (2) אלה שיכולים לשלם 2 דינרים, אך רק בתשלומים, ו-(3) השאר, שמהם יש לגבות 4 דינרים. ח'אן מציין כי רבּיע (במחקרו על השיטה הפיסקלית במצרים, עמ' 109–110) התעלם מהשורה האחרונה של הרשימה, המתייחסת לתשלום של 4 דינרים. כתוצאה מכך הסיק רבּיע שהמסמך משקף תשלום של תעריף אחיד של מס גולגולת בסך 2 דינרים לאדם. ח'אן טוען לעומתו כי שיעור מס הגולגולת השתנה בתקופות היסטוריות שונות (כפי שהוא מסביר בפירושו למסמכים נוספים): בתחילת התקופה האיובית נקבעו השיעורים על 4 1/6 דינרים, 2 1/12 דינרים ו-1 5/8 דינרים. באמצע התקופה האיובית עוגלו השיעורים הגבוה והבינוני כלפי מטה ל-4 דינרים ול-2 דינרים. לקראת סוף התקופה האיובית הונהג תעריף אחיד של 2 דינרים. על בסיס פריודיזציה זו מסיק ח'אן שמסמך זה מקורו באמצע התקופה האיובית, סביב שנת 1200. (המידע מבוסס על ח'אן ועל גויטיין, החברה הים-תיכונית).

מכתב מאדם בשם עלי, ממקום לא ידוע, אל החזן אסחאק בדמיאט. המכתב ממוען במפורש לחנותו של אבו אל-סרור אל-צירפי. כתוב ביהודית-ערבית, והכתובת בכתב ערבי. תיארוך: בסביבות שנת 1100 לסה"נ, על פי הערכתו של גויטיין את כתב היד והאנשים הנזכרים. המכתב משובץ ציטוטים מלומדים משירה, מקרא ותלמוד. השולח מתנצל על שהזניח את מכתבי הנמען. הוא מזכיר לנמען לשלוח אליו פריטים שהשאיר אצלו, ובהם הת'וב הקטן (ת'ויב), הצעיף או המצנפת (רדה') והממחטה (מנדיל). הוא מציין כי הדיין אבו אסחאק אל-ריס כתב כמה פעמים אל אבו אל-סרור, וכי גם נסים בן נחום הגיע (מדמיאט?). השולח מבקש במיוחד את קובץ שיריו של יצחק אבן ח'לפון (משורר עברי אנדלוסי מסוף המאה העשירית ותחילת המאה האחת-עשרה) — בין אם העותק שלו המצוי אצל הנמען ובין אם עותק חדש שהנמען העתיק. נראה שמישהו אחר השאיל עותק נוסף, "התבייש להחזירו" ולקח אותו עמו לתימן. כמו כן הוא מבקש את "מכתבי/איגרתי ושירי(?) הפרנס שהלך/שהלכו לתִניס", או עותקים מהם, שכן אחיו אברהם מעוניין לעיין בהם (המכתב קרוע בביטוי המרכזי במשפט זה, והתרגום אינו ודאי). בנוסף בעמוד האחורי, הוא מבקש מהנמען לקבל חצי דינר מאל-מוצלי ולקנות בו דבש דבורים. (המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין ועל מאמרו "קובץ שירי אבן ח'לפון במצרים ובתימן במאה הי"א", תרביץ כ"ט חוברת ד', תש"ך, עמ' 357–58.)

מכתב מאת אישיות יהודית מכובדת ששימשה בעבר כשר האוצר במצרים, אך הודחה מתפקידה ונכלאה, וכעת היא פונה לקהילה היהודית בקונסטנטינופול בבקשת סיוע. המכתב כתוב בעברית. הסופר מאיית מילים יווניות באותיות עבריות מנוקדות: "το πατριαρχη" (הפטריארך) וכן "εἰστό Ταμίαθι" (בטמיאת'י = דמיאט = כפתור). תאריך משוער: זמן קצר לאחר 1111 לסה"נ (מועד פטירתו של הנגיד מבורך בן סעדיה). המכתב הארוך מאוד נפתח בשורות רבות של שירה ודברי ברכה לקהילת קונסטנטינופול, ולאחר מכן מתאר הכותב את נפילתו מחסד השלטון וכיצד הוחלף בידי שר אוצר נוצרי חדש. במכתב מתואר גם מינויו של הנגיד מבורך בן סעדיה ז"ל בידי הווזיר אלאפצ'ל, וכן ההערכה הרבה שזכה לה בחצר השלטון. ככל הנראה מותו של הנגיד הותיר את הכותב ויהודים אחרים בעמדות בכירות חשופים לתככי החצר. הוא ממשיך: "השליכוני בבור... מעשיי הטובים ידועים בין הרבנים והקראים... לא נכנסתי לשרת את המלך אלא כדי שלא אצטרך לצדקה מבני אדם ולא ליטול מאומה מן היהודים, אלא לפרנס את עצמי ולהיטיב לישראל מן הטובה שעושה לי האל... אבי היה משרת את השלטון בעיר אלכסנדריה. הוא היה (ממונה) על שער הים (באב אלבחר) כחמש עשרה שנה, וכל הסוחרים הבאים מארץ אדום (ביזנטיון) ומן המזרח ומן המערב...". איחוי (ייתכן בלתי ישיר): אלן אלבאום.

דף 1: טיוטות שונות של מסמכים משפטיים בכתב ידו של מבורך בן נתן, ובהן רשימת נדוניה, ייפוי כוח ועדויות. (1) רשימת הנדוניה היא לנישואין בין חלפון בן חלפון הכהן לסת אלמלאח בת אבו סעיד. בראש הרשימה מוזכר שמו של ח'לף אבו סעיד הכהן מקהיר (אביה של הכלה). (2) הצהרה שנייה מתייחסת לח'לף אבו סעיד, שיסחר בסכום כסף שהועבר לידיו עבור היתום אבו חסן (בן ביאן בן חשיש?), תמורת חלוקה של 50% מן הרווחים. ההצהרה מתוארכת לאלול 1470 לשטרות (= 1159 לסה"נ). (3) העתק של ייפוי כוח המתוארך לעשרת הימים הראשונים של תמוז 1469 לשטרות (= 1158 לסה"נ) בדמירה, תחת סמכותו של הנגיד שמואל. ייפוי הכוח ניתן מאת סת אלנעם בת ישועה בן עמרם ליוסף בן עובדיה הלוי, ועוסק בטיפול בעיזבון אביה. נזכרים בו גם שמות כגון הלל המכונה אלאבזארי וכן דמיאט (דמייטה). (4) עדות נוספת העוסקת בשותפות בחנות, מתוארכת למרחשוון 1471 לשטרות (= 1160 לסה"נ), וחתומה בידי שמריה בן אברהם, יפת הלוי בן יעקב ומבורך בן נתן החבר. דף 2 (recto): מסמך משפטי המתוארך לכ"ט בתשרי 1471 לשטרות (= 1160 לסה"נ) בפוסטאט, ועוסק באירוסיהם של יפת בן יצחק וכרם בת ישועה. חתום בידי צדקה בן אלעזר ו[...] בן ישועה. בצד ה-verso מופיע כתב ראי בידו של מבורך בן נתן.

חלק ממכתב, או העתק של מכתב, שנכתב על דף בפורמט של טקסט ספרותי. בערבית-יהודית ובעברית. התיארוך: ככל הנראה המאה השתים-עשרה (לא לפני 1121) על סמך האזכור של "ימי אלאפצ'ל". המכתב עוסק בסכסוכים קהילתיים ברִיף, ומזכיר את אזור אלבחירה ואת דמיאט. נזכר סכסוך על הבעלות על כתב יד של מקרא (מצחף); מישהו הלך והשיג מסמך מהמושל (ואלי) המורה ליהודים להתאסף; פקיד ממשלתי נוסף (חאג'ב) יצא ונראה שהטיל קנסות; הקהילה "הייתה אבודה לולא דאגו לרשום שהוא משוגע (מג'נון)". כאשר התאספו היהודים, מישהו דיבר והתייחס לאירועים "מימי אלאפצ'ל" (הוזיר הפאטמי בין השנים 1094–1121). החלק הבא מראה שהכותב משמש כמוהל באותה קהילה; הוא רומז לסכסוכים שונים שצמחו מתפקידו זה. "עבדך (כלומר, אני) מכריז ברבים בשבת שכל מי שרוצה למול את בנו, לא אמנע ממנו". נראה שיש לו יריב מסוים (אותו אדם שנרשם רשמית כמשוגע?) הנואם בפני הקהל מן הדוכן (מנבר) ומאשים את הכותב בכזבים. החלק שלאחר מכן, הכתוב בעברית במשלב גבוה, מתייחס לישיבה. החלק האחרון שנשתמר מתייחס לבואו של אברהם אלרומי בן שבת (או שבתי) שהיה מעורב בסכסוכים משפטיים הקשורים לקודש. נראה שהוא חיסל את כל נכסיו (נצ'ה ג'מיע מא להו) כדי לנסוע מדמיאט חזרה לביזנטיון.

מכתב משמואל סידי, השוהה בדמיאט, אל גיסו ושותפו לעסקים גבריאל (ככל הנראה גבריאל קונפורטה, בנו של דוד קונפורטה המפורסם). הכתב בלאדינו. קיים מכתב נוסף מאותו שמואל סידי, ובו אף הוא תשובה הלכתית בצד השני. המכתב נכתב ביום שישי, י"ג בתמוז. אין זה ברור היכן שוהים האישים השונים השונים המוזכרים. אביו של שמואל אף הוא בדמיאט, אך אשתו של שמואל נמצאת במקום מושבו של גבריאל. שמואל כותב: "תמיד כתוב אליי דרך רשיד אל איזמיר", וכן: "בעזרת ה', בסוכות, תספר לי מה עלה בגורל הבגדים שאשלח לסלוניקי, ובעזרת ה' תספר לי גם על איזמיר". יתכן שגבריאל ואשת שמואל מתגוררים בקהיר/פוסטאט, ושמואל יצא למסע לאיזמיר. שמואל מדווח כי הוא שולח כמה פריטי לבוש בחזרה (כפי הנראה לקהיר/פוסטאט) עבור אשתו (? "בחטאיי, השארתי אותה כמעט עירומה / muy desnuda"). הוא מציין כי הוא שולח חצאית משי (futa de seda) עם ר' יעקב סוברדו (?). מוזכרים גם "אחינו" ר' שלמה אלחאנאטי ור' דוד כיואס. שמואל שולח דרישת שלום לחותנו, לתיא חוה (או חנה), לתיו משה ולמנחם, וכן ל"אחיו" יאודה מראלי. הקטע מכיל גם תשובה הלכתית בעניין יהודי שמסר לגוי לעבד קלף לספרי תורה ולתפילין, אך לא סימן את הקלף באופן שיוכל לדעת אם הגוי החליפו באחר.

מסמך משפטי בכתב ידו של הלל בן עלי. רישום בית דין. מתוארך לשנת 1395 למניין השטרות (1083/84 לספירה). המקום: פוסטאט. אבו אל-עלא עולה הלוי בן יוסף אלדמשקי ואבו זכרי יחיא הלוי בן יוסף הלוי חלוקים ביניהם על פרטי שותפות. בצד האחורי של המסמך מתועדת עדותו של עולה, ולפיה היה יחיא אמור לקבל שליש מן הרווחים לאחר ניכוי ההוצאות, בהתאם לדגם הקומנדה (שותפות מסחרית מוסלמית-ים-תיכונית), ואילו יחיא טען שהרווחים היו אמורים להתחלק שווה בשווה, וכי ההוצאות היו אמורות להיגבות מתוך תמורת המכירה. גויטיין מצביע על כך שמלבד כספי השותפות שהופקדו בידי יחיא, מסר עולה גם משלוח של סקמוניה (צמח מרפא) שהיה "בקומיסיון", מה שלדבריו מלמד ש"העסקים בכללם התנהלו במידה רבה על בסיס של אמון הדדי וידידות". מנגד, המחלוקת הנדונה כאן עוסקת בפרטים ספציפיים של השותפות, ובכלל זה מחלוקת בנוגע לשווקים האפשריים שאליהם הוסמך יחיא לנסוע (דמיאט, אלכסנדריה והמגרב); השותפות פורקה לפני נסיעתו של יחיא למגרב. ייתכן שמסמך זה היה טיוטה, לאור המחיקות הרבות שבו, והרווחים הריקים במסמך שימשו לניסיונות קולמוס בערבית שאינם קשורים לתוכנו, ככל הנראה.

מכתב מאלכסנדריה מן ה-21 באוקטובר 1219, זמן קצר לפני התקפת הצלבנים על דמיאט. אדם שנאלץ לברוח מקהיר לאלכסנדריה בשל חובות כותב לאחותו, שעדיין התגוררה בקהיר, ומבקש את עזרתה. המכתב משקף את המצב הקשה באלכסנדריה: הקהילה היהודית אינה מצליחה לתמוך בכל הנזקקים, שכן זה עתה שילמה סכום גדול לרשויות השלטון, מעין מס מלחמה (תבר̈ע וג'על). (המידע מפרנקל.) לפי גויטיין, המכתב נשלח מאלכסנדריה על ידי פקיד לשעבר במטבעה הקיסרית של פוסטאט אל אחותו האמידה. הכותב מתאר כיצד איבד את משרתו, את ביתו ואת כל רכושו. הוא השכיר את בנו אצל חייט ששילם לו חצי דרהם בשבוע. הוא מונה עשר סיבות מדוע אין באפשרותו לבוא לקהיר; הסיבה העשירית והחמורה ביותר שלא לעלות לקהיר הייתה הוודאות שאויביו, בראותם אותו במצב כה משפיל, ישמחו לאידו. "למרות המנייה הקפדנית של כל ייסוריו, הוא שכח אחד מהם, אולי הגרוע מכולם, ואותו הוסיף כתוספת בסוף מכתבו הארוך: 'מרוב דאגותיי עלו בי פצעונים יבשים ועורי נושר מעל עצמותיי.'" מכל הצרות, בריאות לקויה היא הסיבה היעילה ביותר לעורר את חמלתם של קרובים קשי לב. ראו גם מכתב נוסף בעניין.

מכתב מאבו זכרי הכהן, מפוסטאט, אל חלפון בן נתנאל (המכונה כאן אבו סעיד בן הִבּת אללה אלדמיאטי), הפותח או מתייחס לעצמו בביטוי "תד'כרה מבארכה". תיארוך: 1132. מכתב קצר זה נשלח על ידי אבו זכרי הכהן, סוכן הסוחרים בפוסטאט, אל חלפון זמן קצר לאחר שיצא לקוץ, בדרכו מזרחה. אבו זכרי הכהן שימש כנציגו של חלפון ופרע עבורו חוב לח'יאר. נזכרים כאן גם עסקיו של חלפון, שבהם השתתפו אבו זכרי הכהן וח'יאר במשותף. עסקים אחרים התנהלו בין חלפון לבין אבו זכרי הכהן בלבד. נזכרות במכתב כמה דמויות נוספות, חלקן מוכרות ממקומות אחרים וחלקן בלתי ידועות. הסכומים הקטנים של כמה עשרות דינרים הנזכרים הם ככל הנראה יתרות מעסקאות גדולות יותר. חלפון התכוון לשהות בקוץ פרק זמן מסוים, שכן אבו זכרי הכהן ידע שיימצא שם בעת שהמכתב ומעט הסחורות שנשלחו לשם יגיעו אליו. משם התכוון חלפון להמשיך לעדן, ואבו זכרי הכהן הזמין משם פנינים עבור בנו הקטן. המכתב נכתב בשנת 1132, ויש אליו רמז במכתבו של אבו זכרי הכהן אל חלפון, מפוסטאט לעדן, בשורות 7–13. אבו זכרי הכהן ביקש מחלפון לכתוב אליו מכל מקום שאליו יגיע.

מסמך משפטי. הסכם שותפות. עסקה בין משקיע, ככל הנראה בשם אברהים, לבין שלושה צבעי אינדיגו ששמותיהם אינם מצוינים, הפותחים בית מלאכה בדמיאט. השותפים הפעילים מתחייבים לנהוג על פי הנורמות המקובלות בענף ועל פי הנהגים העסקיים הרווחים בדמיאט. השותפים הפעילים יקבלו שני שלישים מן הרווחים וההפסדים (למעט עשרת הדינרים הראשונים של הפסדים הנובעים מפעילות עסקית רגילה). המשקיע אחראי על הוצאות המחיה היומיומיות של השותפים הפעילים ונוטל על עצמו את האחריות להפסדים שייגרמו עקב כוח עליון (force majeure), אם כי במקרים כאלה נדרש השותף הפעיל להישבע שבועה השוללת ממנו רשלנות. ראוי לציון כי מבנה השותפות הוא הכלאה בין מודל השותפות ("תורת עיסקא") לבין מודל הקומנדה. הצהרת השותפים הפעילים "להרחיק את המעילה ולקיים את האמונה" מעידה על כך שהמשקיע אינו נוכח בדמיאט, אך הוא שומר על מידה מסוימת של פיקוח על פעילותם העסקית. אם יתברר כי נכסי החנות ירדו בערכם, על השותפים ליצור קשר עם אברהים ולפעול על פי הוראותיו; אם לא ישיב להם, יהיו הם פטורים מאחריות לכל פעולה שלא כשורה.

מכתב ממנשה בן שמואל, ככל הנראה מדמיאט, אל אבו אל-ברכאת בן צדקה בפוסטאט. כתוב בערבית-יהודית. התיארוך הוא בקירוב 1153–1156 לסה"נ, שכן לוח שנה של בית הכנסת לשנים אלו מזכיר את אותם אבו אל-ח'יר צדקה ואבו אל-חסן בן חשיש המוזכרים גם במכתב זה. השולח מביע את תנחומיו או השתתפותו בצערו של הנמען על אירוע מצער כלשהו, ומתנצל על כך שלא כתב לאחרונה. הוא שולח דרישת שלום לכהן אחד ולאבו סעד. הוא שמע שאבו אל-חסן בן חשיש מתכנן לבוא לדמיאט כדי לגבות את הזהב שחייבים לו, וזה מרגיז אותו, ככל הנראה משום שהוא עצמו תכנן לבוא לפוסטאט ולשלם שם. בסיום הוא מוסר ברכות לחותנו של הנמען (בשוליים הימניים) ולאבו אל-ח'יר צדקה (בשוליים העליונים). יש לציין שאבו אל-ח'יר צדקה זה אינו אביו של הנמען, שכן הצדקה ההוא כבר נפטר. בצד האחורי של המסמך, ב-180 מעלות ביחס לכתובת הנמען, מופיעה רשימה של כתריסר שמות בכתב ערבי, למשל: בו אסחאק מעאלי, אבו אל-פצ'ל, [...] אל-עטאר, בו אל-מנא, יוסף. עבור חלק מהשמות מצוינים גם קשרי משפחה. משמעות הרשימה אינה ברורה.

דף כפול מתוך פנקס חשבונות. עמוד אחד מכיל רשימת שמות; שני עמודים נוספים מכילים שירה עברית לצד רישומים שונים. העמוד הרביעי מכיל חשבונות בערבית-יהודית, ככל הנראה של מתווך בסחר עבדים. מתוארך לחודש רמדאן שנת '70 לפי לוח השנה ההיג'רי. על סמך כתב היד, האפשרויות הסבירות לשנה הן 970, 1070 או 1170 להיג'רה (המקבילות לשנים 1563, 1660 או 1757 לספירה). מופיעות חמש רשומות. שמות המטבעות אינם מצוינים, והחשבונאות הכספית אינה ברורה לגמרי. (1) קונה: אלחאג' יאקות. מוכרת: שאמה בת אציל אלדמיאטי, סוכנתה של [...] פאטמה. שפחה: אישה שחורה ושמה דאמה אלסרור. (2) קונה: מצטפא בן רציל(?). מוכר: יוסף בן עבדאללה. שפחה: אישה שחורה ושמה מבארכה. (3) קונה: עלי בן עבדאללה. מוכר: אינו מצוין? עבד: גבר חבשי ושמו ריחאן. (4) קונה: חוסיין בן עבדאללה. מוכרת: אסמאא תמעה(?). שפחה: אישה שחורה ושמה חסבי אללה. ככל הנראה הרכישה הושלמה ללא תשלום במזומן. (5) קונה: חוסיין אלרומי. מוכר: אלחאג' אבו נצר בן מחמד. שפחה: אישה שחורה ושמה עדילה או עדיילה.

מכתב מדניאל קפסוטו (המכונה גם קסוטו) ושמואל קפסוטו (המכונה גם קסוטו) אל אדם בשם סעיד (או בנו של סעיד), אולי סעיד ברדע, בפוסטאט/קהיר. מכתבו של דניאל כתוב בלאדינו; שמואל (אחיו או בנו של דניאל?) ניצל את השטח בפינה השמאלית התחתונה כדי להוסיף תוספת משלו בעברית. התעודה מתוארכת לט"ו באב ה'תע"ג, כלומר 7 באוגוסט 1713. השולחים ידועים יחסית (ראו אצל אדונלה צ'דרמאס במחקרה על שני עולי הרגל לארץ הקודש במאה ה-18). ייתכן שהם כותבים מצפת (שורה 11), אך הדבר אינו ודאי. דניאל מברך לרגל הולדת בן למשה פלוני, ומבקש מהנמען להתמיד ולהיות חרוץ בעניין חמישים הגרוש. על הנמען לשלוח את הכסף לדמיאט באמצעות יוסף מוניאני. מוזכרת גם העיר דמסיס. אנשים נוספים המעורבים בעניין הם יוסף פרץ, שלמה עפיפי, ח'ליפה ואדם בשם פיליפה. מכתבו הקצר יותר של שמואל פותח בברכת שלום לאחותו היקרה (אולי אשתו של הנמען?), ובתוכחה על שלא כתבה אף מכתב מאז שנסע, ובמיוחד על שלא שלחה דבר מן הכסף המגיע לו (במטבע ריאלים).

רישום משפטי (מס' 12) בפנקס בית דין מקהיר. בעברית עם מונחים בערבית-יהודית. מקום: קהיר. מתוארך לעשור האמצעי של אדר א' ה'תנ"ג, שהם 1693 לסה"נ. (תעודה מס' 12) מקרה של נכסי דלא ניידי הנושא שלוש חתימות של דיינים, ועוסק בנכס הקדש (וַקְפִיָּה), ובפרט בית מסחר (אוכאלה = وكالة) ב"נמל דמיאט" שנפל לשממה. הרישום מבוסס על עדות עדים אודות מצב הנכס, אשר מעמדו כהקדש מוסבר בשורת הפתיחה של הערך ("וקפייאת הקרקעות שעשה הרב הכולל מוהרי' קשטרו זלה'ה") – המצביע על מקים ההקדש כר' קשטרו, אך ללא ציון שם פרטי בין כינויי הכבוד. תיאור הנכס מזכיר את התמוטטותם של קירות שונים ואת היעדר דלת או מנעול במבנה ("דלת ובריח אין לה"). הערך כולל גם דיון בהסדרים לתיקונים עתידיים, בדמי קרקע (אַרְצִ'יָּה), ובהסדרת ירושת הנכס בקרב צאצאיה הנוכחיים והעתידיים של משפחת קשטרו. שמו המלא של בית המסחר מופיע בהמשך, בשורה 35 (1r) ובשורה 16 (1v): וִכַּאלַת אל-מהאזקה/מראזקה (האיות המדויק של השם טעון בירור נוסף).

דף כפול מתוך פנקס בית דין. תיארוך: אחת הרשומות נושאת את התאריך שבט אתתי"א לשטרות, היינו ינואר 1100. בארבעת העמודים נרשמו ארבעה מקרים שונים בארבע כתבי יד שונים. פרטי כל אחד מהמקרים קשים לפענוח בשל מצב השתמרות גרוע. 1. אדם בשם (אבו אל-)חסן בן יעקב אל-אאמדי מתבקש למסור מספר כתבי יד של המקרא ליהודה בן חיים המלמד. 2. עניין הנוגע לבגדים שנשלחו מסיציליה לדמיאט ומשם לתימן. הצדדים המעורבים הם שלם, תקווה, צדקה אל-דמשקי, חוסיין, ואבן מסעוד. חתומים: יצחק בן שמואל ואברהם בן שמעיה. 3. מינוי שליח בעניין מסחרי. מוזכרים אבו אל-פצ'ל, צאלח בן משולם, וסכום של 6 דינרים. רשומה זו נושאת את התאריך י"ז בשבט אתתי"א לשטרות. חתום: יצחק בן שמואל. 4. אחת הרשומות כוללת עדות של [...] הדיין בן נתן אב הישיבה אודות מסירת גט. מעורב בעניין אלעזר בן שלמה. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיס הקטלוג של גויטיין.)

מסמך משפטי. נכתב בדמיאט (אי כפתור). מתוארך לחודש שבט ד'תתע"ב לבריאת העולם = ינואר 1112 לסה"נ. שריד גדול ומנוסח היטב של מסמך רחב היקף, שבו דניאל בן יצחק מקבל 12 מתוך 20 דינרים המגיעים לו מאיש בשם מסלם בן אפרים. הסכום שולם בידי אחיו של מסלם, אבו אלחסין יוסף בן אפרים, אשר פעל בתפקיד שלוח (ואכיל). המסמך מזכיר גם עסקאות בכפרים בורה ואבואן הסמוכים לדמיאט (המכונה כפתור); את אבו אלסרור ואביו; פקידי שלטון ובהם הואלי ו"שומרי המחוזות" (חמאת אלנואחי); אברהים ואבו אלפרג'; אברהם בן חלפון; טייב בן עלי; אבו סעד בן יחיא; ואבו אלפרג' בן אפרים. במסמך שמונה חתימות, כולן בכתב יד גולמי ומסורבל: אלעזר בן צדקה הכהן; אברהם בן יפת; מבורך בן עמרם; יעקב בן נתן; סעדי{ה} בן נתן; אברהם בן יעקב(?); יפת בן חלפון; ויהודה בן פרח. ראוי לבחינה נוספת. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

מכתב מאת פרח בן יוסף בן פרח באלכסנדריה אל אבו סעד ח'לף בן סהל בפוסטאט. התיארוך: אמצע המאה האחת-עשרה. במכתב הכותב מבקש מהנמען לסייע לסוחר שלישי, אבו אל-חסן בן ססון, במכירת אריגים מסיציליה. מוזכר אחיו של הנמען, אבו אל-פצ'ל. גויטיין זיהה את המסמך כעמוד האחרון של מכתב שכתב אבו נצר בן אברהם אל חלפון בן נתנאל, וזיהה את אחי הנמען כאבו אל-פצ'ל בן אבו אל-פרג' אל-דמיאטי; גיל ופליישר, ולאחריהם מרים פרנקל, אימצו את הזיהוי הזה. אולם פרידמן דחה את הזיהוי הפלאוגרפי והסגנוני של הכותב כאבו נצר בן אברהם, ואינו מוצא ראיה לכך שחלפון הוא הנמען; תחת זאת הוא תומך בזיהוי מוקדם יותר של גיל, לפיו הכותב הוא פרח בן יוסף בן פרח. לפיכך, אף שהמכתב נכלל בקורפוס "ספר הודו", הוא עוסק בסחר הים-תיכוני, וגיבוריו אינם קשורים — ככל הידוע — לסחר באוקיינוס ההודי.

מכתב מדניאל בן טוביה אל בן משפחה, ככל הנראה אחיו הבכור (הכתובת בערבית בצד ורסו מזכירה את השם אבו אלפצ'ל). כתוב ביהודית-ערבית, ועם כתובת בכתב ערבי. מתוארך: ט' בכסלו א'תע"ט לשטרות (= 23 בנובמבר 1167). השולח מדווח על מסעו לדמיאט, שם לא יכול היה לצאת מן החאן (הפונדק) במשך מספר ימים, ועל עניינים נוספים. אמו וסבתו של השולח זוכות לדרישות שלום חמות במיוחד, ונזכרים בו גם אנשים רבים אחרים, ובהם אבו אלסרור אבן אלאמעט (המוכר ממסמכים נוספים). דרישות שלום נמסרות אל: אמין אלדולה מסלם/מסלם, אבו עלי אלחמדאת אבן אלסכרי, אבו אלפח'ר אלצירפי (החלפן/בנקאי), ושותפו לעסקים ברכאת. השולח מציין כי מסר את דרישת השלום של הנמען לשיח' אלסדיד אבו אלרצ'א. לבסוף, דרישות שלום לשלושה אנשים שהם ככל הנראה שפחות: פירוז ("טורקיז"), נד ("בושם ענבר"), וזכיר(?).

מכתב מעלוש ("טלה") בן מח'לוף אלנפוסי אל מ[ה]רוז בן יעקב. תיארוך: שנות ה-1130 או ה-1140. מכתב עסקי העוסק בתשלומים שנמסרו לסוחרים שונים או שהיו חייבים להם, וביניהם אדם בשם מצמון — ייתכן שמדובר בנציג הסוחרים ונגיד תימן, מצמון בן חסן (נפטר ב-1151); אבו סעיד אבן אלדמיאטי; אבו זכרי, אולי נציג הסוחרים בפוסטאט במחצית הראשונה של המאה השתים-עשרה הנושא את אותו השם; ואחיו של הכותב, יצחק (= הסוחר ההודי הידוע יצחק בן מח'לוף). עלוש מופיע שוב במסמך בית-דין משנת 1132 כמי שרכש בית בשם אחיו. המכתב מזכיר גם את אבו סעיד מח'לוף ואת אבן אלישע, נסיעה למגרב ולעדן, ומשלוחי פלפל. בצד ה-verso מבקש הכותב מהנמען להתערב בעניין הנוגע לאחיו, הסוחר ההודי המתועד היטב יצחק בן מח'לוף אלנפוסי. נזכרים גם הזקן מצמון, אבן אלדמיאטי, ואבו סעיד.

חשבונות בערבית-יהודית הנוגעים לענייניהם הכספיים של מרדכי בילובוס ויצחק בילובוס, הנקובים ב"פצה/כסף". בצד ימין של הרקטו נושאת הרשימה את הכותרת "אל מטלוב למרדכי בילובוס מן חסאב אל גדיד", כשהמילה המרכזית בה היא "מטלוב". מונח זה עשוי להצביע על כך שמדובר בחובות המגיעים לבילובוס או חובות שהוא חב לאחרים, ולפני "החשבון החדש / חסאב אל גדיד" מצוין בראש הטור כי "באקי לו מן קדים" — היתרה שנותרה לו מן הזמן הקודם — עמדה על 12,213 פצה. כאשר קוראים את הכותרת מימין יחד עם זו שמשמאל "אל ואצל למרדכי", נדמה שאפשר לפרש שצד ימין מציג את חובותיו של בילובוס ואילו צד שמאל מתאר את התשלומים הנכנסים אליו. הכותרת השנייה בביפוליום השמאלי מזכירה את דמיאט (דומיאט) כמיקום. הפלאוגרפיה ושמות המעורבים מסייעים לתארך את הקטע למאות ה-18/19.

תיעוד של מסמך מדינה בכתב ערבי, בפורמט קודקס. במקורו השתרע ככל הנראה על שלושה דפים לפחות, אך נשתמר רק דף אחד המכיל את החלק האמצעי. המסמך מדווח כי מתוך עשר ספינות שנבנו לאחרונה (אלמסתג'דּ אנשאֹהא) במספנה (צנאעה) של דמיאט, ספינת משא (חמאלה) הופקדה תחת פיקודו של אדם מסוים, שהתנדב להשלים את ציודה ומכשיריה (תברّע פי תכמיל עדדהא ואלאתהא). אדם זה מצהיר בפני עדים בתאריך המצוין (אולי 2 בשעבאן 537 ה' או 567, אם כי ספרת העשור מחוקה ברובה), ובפיקוחו של פקיד המדינה אלשיך' אלח'טיר(?) ת'קת אלח'לאפה ג'לאל אלמלך [...] צפיّ אמיר אלמאמנין אבו אלחסן עלי בן סלים, כי קיבל לידיו את הספינה על כל ציודה. בהמשך מופיעה רשימה של ציוד הספינה (תרנים, אסקריות, מפרשים, חבלים וכיוצא בהם), הקשה ביותר לקריאה. דרושה בדיקה נוספת.

ורסו: מכתב בכתב ערבי הממוען לנמען לא ידוע, מאת עלי אפנדי, מפקד חיל המצב של היניצ'רים בדמיאט. תאריך המכתב: ד'ו אלקעדה 1119 לה' (סוף ינואר – תחילת פברואר 1708 לסה"נ). הרקטו שימש מחדש לתפילת קבורה יהודית (תועד בנפרד). בפתח מהדורת המסמך מציינת ג'יין הת'אווי כי הוורסו הוא מכתב בערבית, משנת 1119 להג'רה, מאת מפקד חיל המצב המקומי של היניצ'רים (סרדאר), לנמען ששמו נחתך יחד עם החלק העליון של המסמך. מכתבו של עלי רומז לסכסוך בין אדם בשם מעלם מוסא — שהיה מן הסתם האמין היהודי הממונה על המכס בדמיאט מטעם בעל זיכיון חכירת המכס — לבין "הנוצרי" (אלנצראני), יחד עם "האנשים" (אלנאס), ככל הנראה שותפיו, שאף הם אולי נוצרים. הסכסוך נסוב סביב רשתות (בערבית: שבאביכ), כנראה רשתות דיג, שהנוצרי ובני בריתו חבים למעלם מוסא.

רשימה של שמות ומספרים, ככל הנראה רשימת תרומות. תיארוך: כנראה סביב שנת 1100 לספירה; ניתן לאמת זאת באמצעות זיהוי מסמכים נוספים שבהם מופיעים אותם אנשים. בין השמות המופיעים ברשימה: אבו זכרי, אבן בריד, תמאם, אבו אלפצ'ל מסעוד, אבו אלעלא בן דאוד, אבו אלפרג' בן אלטויל, מחפוט' אלסייד, אבו אלפרג' אלדמיאטי, אבן מחבוב, אבו זכרי אלטביב (הרופא), אבו טאהר, אלתניסי, אבו אלחסין אלתניסי, אבו עומר בן אבו אלח'יר אלשראבי, אבן סלמאן אלדלאל, אבן מח'תאר אלצירפי (השולחני) וגיסו, אבן טיבאן ובנו, בקאא בן שויע (ראו מסמך מקביל שבו הוא מופיע), סעדאן אלצירפי (השולחני) בקהיר, אבו סעד אלצבאע' (הצבע), אבן אלכרמאני, צדקה אלמתרג'ם (המתרגם), יכין החזן, אבו מנצור אלזיאת (סוחר השמן), אבו בשר, ואבן מוסא אלצאיע' (הצורף).

מסמך משפטי (הסדר חוב) שהוצא בבית דין של קאדי במדרסה אלמֻסַלַּמִיַּה בדמיאט. כתוב בכתב ערבי, עם הערת תיוק בערבית-יהודית. מתוארך לעשירי ברביע אלאוול 945 להג'רה (1538 לסה"נ). בהקדמה למהדורתה מציינת ג'יין הת'אווי כי "תקציר המקרה המשפטי, המתוארך ל-945 להג'רה / 1538 לסה"נ, מתאר את הסדרת חוב שהיו חייבים שני אחים לאיש מכובד ובולט בפרובינציה ולבנו. הנושה העיקרי שלהם הוא אברהם קסטרו (נפטר 967 להג'רה / 1560 לסה"נ), מנהל המטבעה של מצרים בראשית תקופת השלטון העות'מאני... האחים אבו אלבקאא ואבו אלעז [בני בֻּדַיר] חייבים ליוסף קסטרו — ודרכו, כפי שמתברר, גם לאביו אברהם — 1,500 נצף פצ'ה, ככל הנראה מהלוואה... כפי שמוסבר בצד השמאלי של גב המסמך, הם ממשכנים שלושה רבעים מבעלות על ספינה כביטחון לחוב זה."

מסמך משפטי שנכתב בדמיאט, ויום שני, ז' בניסן א'תנ"ב למניין השטרות = 17 במרץ 1141. בעניין ירושה, עמאר בן מח'לוף נתבע על ידי קרובו ע'אלב, שהמיר את דתו לאסלאם זה מקרוב (מכונה במסמך "אלפושיע"), והתחייב לשלם לו 20 דינרים אם יחייב בשבועה קרוב משפחה אחר, אבו אלמפצ'ל פרחיה (הנושא בתארים "החבר חמדת הישיבה ראש הנדיבים"), בנוגע לאותו סכום. אבו אלמפצ'ל אכן נשבע את השבועה, אך עמאר נכלא בעקבות הפרשה הזו. במסמך שלפנינו מוכרז חרם נידוי על כל מי שיודע אם אבו אלמפצ'ל הוא שגרם למאסרו של עמאר. עמאר חוזר בו מטענתו לפיה אבו אלמפצ'ל הוא שגרם למאסרו ופגע בו בדרכים אחרות. העדים החתומים: שמואל בן שלמה ואברהם בן יוסף הכהן. על הקיום חתומים יפת המומחה וישועה בן יוסף הכהן.

רשימות על לידת בן, מתוארכות לשנים 1129 או 1130. כתובות בכתב מהודר על דף נייר מיוחד. בין שתי הרשימות הושאר רווח של כשמונה שורות ריקות. האב המאושר היה אבו עלי יחזקאל בן נתנאל אבן אלדמיאטי, אחיו של סוחר ההודו המלומד חלפון בן נתנאל. חלפון היה רווק ולקח את אחיינו אבו אלפח'ר, הנער הנזכר לעיל, אל תוך עסקיו. מאחר שהדבר אירע בשנות ה-40 של המאה ה-12, התאריך של הרשימה הראשונה שנכתבה למעלה חייב להיות 1129 או 1130, שכן רק בשתי שנים אלה נפגשו החודשים המוסלמי והיהודי המוזכרים. אבו אלפח'ר ככל הנראה נקרא על שם סבו מצד אמו; סביר מאוד להניח ש"הגבירה המתגברת" התנתה זאת בעת נישואיה. האופן הבלתי מסודר שבו נכתבו רשימות אלה מסביר אולי מדוע שרדו כה מעטות מהן.

מכתב מאת רופא צבאי השוהה באשמום טנאח' (היא אשמון אלרמאן של ימינו), אל בנו הנמצא במקום בלתי ידוע. מטרת המכתב היא להתנצל על כך שלא הצליח להגיע ללידת אשתו, שכן אין בידו ברירה אלא לציית לפקודות האמיר. הוא מפציר בבנו לקנות עבורה כל דבר שתחפוץ בו. הרופא מספר כי האמיר שלח אותו תחילה לסלמון, שם נשאר כדי לטפל באחד הממלוכים עד שהבריא ביום שני. לאחר מכן נשלח לדמיאט, וחזר לאשמום ביום שלישי כשהוא סובל קשות מן הרכיבה. מכתב בנו, המודיע לו על צירי הלידה של אשתו ועל זעמה בשל היעדרו, הגיע אליו ביום רביעי בידי אלכהן (אותו יום שבו הוא כותב את המכתב הנוכחי). הכותב אינו צופה שיוכל לצאת לדרכו לפני יום שני, מאחר שהאמיר יבקש ליטול את תרופתו ביום ראשון.

מכתב משמואל סידי אל משה הלוי. נכתב ביום שישי, א' בחשון. מקום השליחה ויעדו של המכתב אינם ברורים. קיים מכתב נוסף מאותו שמואל סידי (שנשלח מדמיאט), שאף הוא נושא תשובה הלכתית בצדו השני. שמואל מדווח כי הוא שולח כסף אל משה בשתי דרכים: באמצעות אליקו (?), המשרת האישי ("muchacho" במשמעות של ghulam, נער-משרת) של חאג'י אמיר איל נאמראגואי, וכן באמצעות עבדו שלו, איל מוטי. שאר המכתב עוסק בחוב לר' יוסף בורגוס (?), שאותו אין באפשרותו של שמואל לפרוע כעת. הוא מבקש ממשה לדבר עמו, ומקווה לשלם לו במועד מאוחר יותר כאשר ייסע לסלוניקי. בשולי הדף מופיעה גם הערה הנוגעת לנושא המכתב. בסיום הוא מציין כי לא הצליח לשלוח את הקוסאקיס (?) הסגולים.

מכתב מאת כותב לא ידוע ברשיד אל החכם ר' בדוסה בפוסטאט/קהיר. בעברית. תיארוך: המחצית השנייה של המאה ה-16. הכותב מתאר את החשש ברשיד מפני התפרצות מגפה. בהמשך הדברים מתברר כי המגפה כבר פרצה בפוסטאט/קהיר. הכותב שמע מיצחק אשכנזי ומישועה זמאתי(?) שזה חמישה ימים לא נרשם מקרה חדש (בפוסטאט/קהיר). הכותב עומד לצאת למסע כדי להימלט מן המגפה. הוא שכר מעבר ביעד שלא צוין בשמו על אונייה היוצאת מדמיאט (? דמאת) יחד עם יוסף טפאר וכמה "יהודים טובים" נוספים. הם מתכננים לצאת ביום שישי. אם הנמען יחפוץ לבוא לרשיד, אל לו לשאת עמו כסף, מפני שהדרכים מסוכנות. אחות הכותב תישאר ברשיד עד שיגיע הנמען; בינתיים דאג הכותב לכל צרכיה ההכרחיים.

מכתב בספרדית עם טורים של חישובים מספריים בתחתיתו, שתאריכו ככל הנראה ה' בתמוז ה'תל"ז או 5 ביולי 1677. גב הקטע הוא למעשה העמוד הראשון של המכתב, והוא כולל כותרת מתוארכת המציינת את מקום הכתיבה כדמיאט (דמייט). מעט לפני תחילת החישובים מוזכר "ermano Aron de Abram" (אחי אהרן בן אברהם) בהקשר שעשוי להעיד על קשרי משפחה בין המוזכר לבין כותב המכתב (שורה 14r). בשורות 8–9r מופיע הצירוף "en comienda" כשתי מילים נפרדות, למשל בביטוי "dara la inclusa con mil en comiendas". מתחת לחשבונות מוזכר "ראיס פתיאח" (rais Fattiah), ככל הנראה רב חובל. הספרה "4" בתאריך דהויה ויש לקרוא אותה בהגדלה של 140%–200% עם ניגודיות גבוהה.

מכתב מאיש, כנראה בדמיאט, לאמו, בפסטאט. בערבית יהודית, עם הכתובת בכתב ערבי. לשליחה לשכונת המוצאצה, לחנות של [...] אל-[...] אל-יהודי. תיארוך: כנראה המאה ה-12 או ה-13. השולח מדווח כי פתח חנות עם "הרופא" (אל-חכים), שם יעבדו יחד לתקופה של שנה אחת, מסוכות לסוכות. נראה שיש סכסוך בין הרופא לבין קרוב משפחה מצד הנישואין של השולח (יקום יצארב הו ויה ויקול לה איש לך פי דא). השולח מתעניין בגלימה מפוארת (ח'ִלְעַה) ובעמאמה גדולה (בִּקְיָאר) ומבקש מאמו לגשת לדיין (אל-דייאן) ולגרום לו לשלוח מכתב לרופא בדמיאט, לקריאה בפני ראשי הקהילה. קיים גם עניין הנוגע לאבנט משי (זֻנָּאר חריר) ולשבועה. ברכות לכל משפחת האם. ASE

מכתב בעברית מליצית מיצחק בן בנבנשתי מנרבונה, השוהה בדמיאט (דמייאט), אשר ביקר במצרים סביב שנת 1105. המכתב נשלח ליהושע בן דוסא בפוסטאט, ובו מבקש הכותב מכתבי המלצה לשלטונות כדי שיוכל להמשיך במסעותיו. נזכרים בו הווזיר הפאטמי אלמלכ אלאפצ'ל (שכיהן בשנים 1094–1121), טריפולי, ג'בלה, וכן ארצות ישמעאל ואדום (ייתכן שהכוונה לביזנטיון), שאליהן קיווה יצחק להגיע. כמו כן מדווח יצחק כי בלילה נשדד, וכי הוא זקוק לסכום של 8 דינרים כדי להחליף את בגדיו הטובים. בצד האחורי מופיעה כתובת הנמען בערבית-יהודית. חלק מהמידע מקורו ב-CUDL וחלקו מתוך "החברה הים-תיכונית" כרך ב', עמ' 131. צירוף: עודד צינגר, 18.10.25.

שטר שכירות בכתב ערבי. נראה שלם כמעט לחלוטין, ורק השורות הראשונות חסרות. מתוארך ליום רביעי, [..] רג'ב 1163 להג'רה = יוני/יולי 1750 לספירה. אצלאן בן יוסף אל-יהודי, המוכר בכינויו אל-דוכ'ה(?), שוכר 'אולם מושב' (אל-קאעה אל-מועלקה) הנמצא בדרך שבעת האולמות (דרב אל-סבע קאעאת). המשכיר הוא אל-חאג' אבראהים בנו של המנוח מחמד אל-ג'נזורי, המשמש כוכיל (סוכן/בא-כוח) של אל-חאג' שהאב אל-דמאטי (או אל-דמיאטי?). תקופת השכירות היא שלושה חודשים. חתימות העדים נכתבו בזווית של 90 מעלות בשוליים הימניים. בצד ורסו מופיעה הערת תיוק בכתב ערבי, המסכמת את תוכן המסמך. (חלק מהמידע מבוסס על קטלוג JRL.)

דוח רשמי בכתב ערבי. מאשים מרגל בשם אבו סעיד אבן אל-חמארה ואדם נוסף בבגידה בדמיאט לפרנקים ואולי גם לביזנטים, מה שהוביל לנפילתה או לכל הפחות לכישלון צבאי. ייתכן שמתוארך ל-1169 CE. מזכיר את עכא ואת יפא ומכיל פרטים חשובים רבים. מסמך זה אינו צירוף עם T-S Ar.42.93 (PGPID 21166), אך ככל הנראה מתוארך לאותה התקופה, וכתב היד והפריסה נראים דומים. נעשה שימוש חוזר בדף האחורי למגילת אסתר (השוו T-S NS 339.6 (PGPID 25983) ו-JRL SERIES B 7655 (PGPID 40389), אותו רעיון, סופר שונה). מסמך זה זוהה ותועד ב-PGP על ידי Alan Elbaum בשנת 2022. פרסום עתידי בידי Paul Cobb ו-Alan Elbaum.

מכתב מאלמנה חסרת כל, אלמנתו של אבו סרי, אל מבורך בן סעדיה (1094–1111). היא מתחננת לפניו שיבוא לעזרתה בתביעה משפטית שהגישו נגדה קרוביו של חתנה המנוח על סכום צנוע. בתה היתה נשואה ליוסף בן אסד בן קרקס, אשר עזב אותה ויצא למסע לפני שלוש שנים וחצי. הדבר התרחש עוד לפני המצור שהטיל אלאפצ'ל על אלכסנדריה בשנת 1094. הבת חלתה אז במשך שנתיים, ובמהלך מחלתה השתמשה האם בנדונייתה (רחלהא) לטיפול הסיעודי בבת החולה ולאחר מכן גם להוצאות הקבורה לאחר פטירתה. לאחרונה נודע כי יוסף נהרג בנסטארו (אי השוכן בין דמיאט לאלכסנדריה), ובן דודו תבע לעצמו את העיזבון — עיזבון שלא היה קיים כלל.

מכתב מאדם בשם ח'לף בן אסחאק לנמען ששמו כולל את הרכיב "שמעיה", שנשלח לביתו של אבו יעקוב יוסף אלקדסי בפוסטאט. המכתב כתוב ערבית-יהודית, ואילו הכתובת על גבי המכתב נכתבה באותיות ערביות. עיקר תוכנו עוסק בעניינים עסקיים, ובכלל זה בסחר המשי. בין הנושאים הנזכרים: דמיאט; סת אלעשיר; אלחרירי; גיסו של הכותב; תביעה משפטית; סמכותו של "סיידנא שר השרים" (ככל הנראה מבורך בן סעדיה); ובקשה שכל יהודי דמיאט "ילכו אל השלטון". הכותב כנראה אינו הסוחר הידוע ח'לף בן יצחק מעדן: כתב היד שונה, לא סביר שח'לף העדני יקדיש מכתב לעניינים בדמיאט, ומסתבר גם שמסמך זה מוקדם מדי מכדי להתאים לו.

מכתב מברכות בן שמריה, השוהה בדמיאט, אל הוריו או לכל הפחות אל קרובי משפחה מבוגרים או חמיו וחמותו (ואלדיה). הכתובת על גב המכתב ממוענת לגיסו אבו סעיד אלבבלי, באלכסנדריה. המכתב כתוב בערבית-יהודית מנוקדת, בכתב יד גס ובכתיב פרימיטיבי. הוא עוסק במספר עניינים עסקיים ובתוכניות עתידיות לעבור לארץ ישראל או לקהיר. הכותב מדווח שהוא בדרכו לעכו, ומזכיר שמות כגון אבן אלמקדסי, אבו כמונה ואבו נצר. הוא רומז לסכנות הכרוכות במסע באזור הריף (פאן אלריף כולו חרפה וקלסה — "כי הריף כולו חרפה וקלון"). מדובר במכתב ארוך ומפורט המצדיק עיון נוסף. (חלק מן המידע מבוסס על קטלוג CUDL.)

מכתב מאת רבי משה בן מימון (בכתב ידו ובחתימתו), מפוסטאט, אל אלשיח' אלת'קה במניית זפתא. תיארוך: בקירוב 1168–1204 לסה"נ, על פי השנים שבהן פעל הרמב"ם במצרים. מדובר במכתב המלצה עבור יצחק אלדרעי. הקהילה במניית זפתא מתבקשת לשלם את מס הגולגולת (ג'זיה) עבור יצחק ובנו, שהם עולים חדשים שהגיעו זה מקרוב למצרים והם בדרכם לדמיאט. בצד ה־verso מופיעה הכתובת. בכתב ערבי כתוב: في معنى ابراهيم الدرعي. ייתכן שאברהים הוא בנו של יצחק, וזו הערה המסכמת את תוכן המכתב ('בעניין אברהים אלדרעי'). לחלופין — אם כי הדבר פחות סביר — ייתכן שמדובר בפרטי מסירה ('באמצעות אברהים אלדרעי').

תוספת למכתב, הממוען לאישה. השולח מדווח כי לאחר שסיים את המכתב הגיע אלבזّאז אלחאג' והתעקש שבנו של השולח חייב לו 11 דינרים, וכי ידוע לו שהבן הגיע לדמשק. הנמענת מתבקשת לכתוב לבנה־שלה ולומר לו לשלוח כל סכום שביכולתו. השולח מתבייש לבקש זאת, ומציין כי הוא צועק על ברכאת שיכתוב מכתב בערבית לבן שחייב את 11 הדינרים. כל המסמך מוקדש לעניין הזה, והשולח מודאג מאוד. מבקש שהתשובה תישלח עם אם פצ'איל. בשוליים של ה-verso הוא מפציר בנמענת שלא תתרשל (באופן חריג, משתמש באות ר במקום غ במילה ע'פלה) בהשגת ה-תוקיע (al-tawqīʿ), ולהזכיר לאבן אלדמיאטי לסייע בפירעון החוב.

מסמך משפטי מפוסטאט, מיום רביעי, 21 בשבט 1422 לשטרות = 1 בפברואר 1111. נכתב ונחתם על ידי יצחק בן שמואל הספרדי, וחתום גם בידי פרחיה בן שלמה. המסמך נפתח בהזכרת בתי הדין של קהיר ופוסטאט ובסמכותו של הנגיד מבורך בן סעדיה. מדובר בהצהרה שמוסר הצבע הביזנטי (אלצבّאע' אלרומי) דוד בן אברהם לטובת יצחק בן נתנאל הלוי, ועניינה פירוק שותפות שהתקיימה בין דוד בן אברהם לבין שני אנשים מקומיים, שאחד מהם מכונה דמיאטי, כלומר יוצא דמיאט. במסמך מוזכרים גם השמות אבו אלמנא בן אבו אלפרג', ואבו אסחאק אברהם בן סימן טוב. הצירוף בין הקטעים נעשה על ידי אלן אלבאום.

מכתב. דהוי למדי. בערבית-יהודית ומעט עברית. ממוען לאדם נכבד. השולח מתלונן על עוניו ועל מחלתו. מזכיר אנשים שסייעו לו בעבר. מזכיר מזון ואת בית הכנסת. הטקסט בשוליים (החלק השמור ביותר במכתב) מזכיר "מטה ושולחן וכסא ומנורה" (מלכים ב' ד', י') בהקשר של הכנסת אורחים לזרים נזקקים. בהמשך מזכיר השולח קרוב משפחה עני וחסיד מצד אביו שמוצאו מצפורי (ספוריה), אשר אכל אך ורק עוף (אולי שוב רמיזה לנדיבותו של מארח). ההמשך בצד השני קשה לקריאה. מוזכר אדם הנושא בתואר "אלמעותד" ומכתב שהגיע ממנו. מוזכרת קהילת דמירה ורבע דינר. כמו כן מוזכרות דמיאט וצור.

מכתב עסקי בעברית. תיארוך: מאוחר, ככל הנראה לא לפני המאה ה-16. מקום הכתיבה: קהיר ("פה מצרים") המופיע בשורה 6. בשורה הקריאה הראשונה מוזכר שמואל בן ____[?], אך סביר להניח שאין הוא הנמען של המכתב. בשורה 5 מוזכר נמל דמיאט (דמיאטה) בהקשר של ספינה ("ספינת"). בצד האחורי (verso) מצויים שרבוטים וחתימות מעוטרות תחת כתובת מען פגומה מאוד. אחת החתימות עשויה להיות של חיים הכהן, והשנייה היא מידו של סופר אחר אך כמעט בלתי קריאה. החלק האמצעי של החתימה עשוי להכיל את המילה "אבי" בכתב רהוט, בדומה ל"אבי זמרא", אך לא ברור מהי יתר שם המשפחה שאחריה.

עדות משפטית שנערכה בדמיאט (המכונה "אי כפתור"), בתאריך כ' בתשרי א'תס"ט למניין השטרות, הוא שנת 1157 לסה"נ, ברשותו של הנגיד שמואל בן חנניה. העדות מגנה אדם בשם יוסף אלרומי (הביזנטי), שהגיע לדמיאט בשעה מאוחרת של אחר הצהריים ביום שישי, ערב יום ראשון של חג הסוכות, ובידיו מכתב (המלצה לצדקה) מאת הנגיד. ביום ראשון, היום השני של חג הסוכות, נטל את הכסף שנאסף עבורו (יותר מדינר אחד) יחד עם מכתב הממוען לשוק הבשמים בסמנוד וסל תפור (קֻפַּה מַח'טוּטַה), עלה על הספינה והפליג בדרכו — בכך חילל את החג. העדים: יפת בן שמואל; שמואל בן מבשר הכהן.

הסכם חכירת משנה. נכתב בדמיאט (אי כפתור), ביום שני, ח' בשבט ד'תתס"ו = 15 בינואר 1106. במסמך זה מוסאפר בן עלי, חוכר המסים על צביעת המשי ומכירתו במחוז דמיאט, מחכיר בחכירת משנה את זכויותיו בעיירה קטנה בשם אבואן לשלושה שותפים: הדיין יוסף בן אברהם, והאחים דניאל בן יצחק החזן וחלפון בן יצחק החזן. החכירה היא לתקופה של שנה אחת תמורת תשלום של שני דינרים לחודש. המסמך מתייחס לזכויות שהוקנו לחוכר מכוח "הצו הנעלה" (אלתוקיע אלעאלי). העדים החתומים: אברהם דנפתה (?), פרחיה בן חלפון המעותד ("המועמד," תואר ישיבתי), ומבורך בן עמרם.

מכתב בכתב ידו של יפת בן מנשה אל אחיו חלפון בן מנשה (פעיל בין 1100–1138 לסה"נ). בערבית-יהודית, עם הכתובת בערבית-יהודית ובכתב ערבי כאחד. קטע (הפינה השמאלית העליונה של ה-recto). הכותב מאשר את קבלת המכתב הקודם, שבו הוזכר כי לחכּם היה פריט מבד דביקי וכריותיו (מח'אדّה), וכי ביקש שיגזרו אותם (? קצארת'הם) — השוו למקור מקביל. חכּם אמר שישלח משהו לדמיאט. דרישת שלום לאבו מנצור אבן קסאסה. במרכז ראש הדף יש חור של ניקוב מחט. (חלק מהמידע מבוסס על CUDL.)

חלק ממכתב המתאר משא ומתן בין הפיראטים המוסלמים יבקא בן אבי רזין, מח'תאר ובנו ג'בארה לבין נתן הכהן — אולי בשם הקהילה היהודית בדמיאט — לשחרור שבויים שנפלו בידי הפיראטים, ובפרט נערה רווקה. הפיראטים דורשים 250 דינרים תמורת שחרורה. ככל הנראה המכתב הוא פנייה לקהילה היהודית בפוסטאט בבקשת תרומות שיאפשרו לפדות את הנערה. במכתב יש רמז להלכה בתלמוד הירושלמי, גיטין ד׳:ו׳, בדבר האיסור לפדות שבויים בסכומים מופרזים. ראו מסמכים נוספים הקשורים לפרשה זו.

מסמך משפטי (אקראר) הנוגע לכספי המדינה. אם התוספת בצד ה-verso מתייחסת לצד ה-recto (כפי שנראה, למשל "אלמד'כור באטנה"), אזי פקיד בשם עפיף ממנה את אלמעלם דאוּד לגבות אלפי ליטראות (של סוכר?) ומאות דינרים מכחמישה אקטאע (איקטאעאת) שונים, ובהם דמיאט, בארנבארה, סרסנא, ומתקן השקיה (אלדוּלאב אלסעיד). הגבייה תירשם כדין במכאזים של הדיואן של "אלמקר אלאשרף אלכרים אלמולוי אלסיידי אלוזירי". התאריך אינו משתמר ככל הנראה. מוזכרים גם פארס […] ואבן ת'עלב.

מסמך משפטי. שלמה בן יפת אלקֻדסי חייב 102 דינרים למבורך בן אלעזר. ניתנה ארכה של שבעה חודשים, ובינתיים מבורך ימכור עבור שלמה 70 בגדים (ת'וב) בדמיאט. אם לא יוכל לספק את כל הבגדים, ישלם דינר ושליש עבור כל בגד. חתומים: יצחק בן שמואל, אפרים הכהן בן עלי הפרנס, ויקותיאל בן משה. המסמך נרשם והועתק על ידי בנת'; גויטיין חיפש אותו ב-1965 ולא הצליח לאתרו, ושיער כי אולי הוצא מהתיקייה והונח תחת זכוכית. (המידע מתוך כרטיס האינדקס של גויטיין)

מכתב מאת אסחאק בן עמראן, ככל הנראה מאל-מחלה, אל הפרנס אבו אל-חסן עלי בן יחיא בפוסטאט. כתוב בערבית-יהודית, והכתובת בכתב ערבי. המכתב עוסק באפרים, איש עני מאל-מחלה, שאשתו אינה מעוניינת לחיות באזור הריף (הכפר) ונסעה לפוסטאט על דעת עצמה, ללא רשותו. השולח קיבל קודם לכן הנחיות מהנמען בנוגע לפרשה זו. האיש עני ואין ביכולתו להרשות לעצמו לחיות בפוסטאט, אך הוא מציע לאשתו את האפשרות לגור בדמיאט. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין)

מכתב מאדם בדמיאט אל אחיו אבו אלמג'ד בדמירה. ייתכן ששמו של השולח קריא בכתובת הערבית — אולי [אבו אל-]מנא. המכתב כתוב ביהודית-ערבית, והכתובת בו מופיעה הן בכתב עברי והן בכתב ערבי. השולח שיגר בידי הִבה הכהן הזמנה לנמען לבוא ולחגוג עמו את החגים בדמיאט, והוא מצר על כך שהלה לא הגיע. השולח מזכיר בית וכן את בת-דודתו (בתה של אחות אמו). הוא מזמין פריט מדמירה שצריך להיות "כחול, מכוסה בלבן", ומציין שהמחיר אינו מהווה מכשול.

מכתב מאת נתן בן אברהם, ככל הנראה מדמיאט, אל נתנאל בן רוואח בפוסטאט. המכתב כתוב בעברית. תיארוך משוער: אביב 1038 לספירה. נתן נמצא בדרכו לארץ ישראל, ותחנתו הבאה תהיה תינّיס. הוא מתייחס במכתבו למשברים כלכליים ומשפחתיים. הוא מספר כי עבר הקזת דם ביום שישי, וכי בשבת קיבל אורחים בביתו של מארחו חוסיין בן עלאן במקום ללכת לבית הכנסת. בצד ההפוך (verso) מופיע טקסט ליטורגי שאינו קשור לעניין המכתב, שהוסף בתאריך מאוחר יותר.

מכתב בעברית, רצוף שגיאות וכתיב פונטי. הכותב פונה לנמען בכינוי 'השר'. תיארוך: מאוחר, אולי המאה ה-16. המכתב עוסק בתעשיית המלח באזור אל-מנזלה ואל-עצאפרה (סמוך לבחר אל-מלאחה, בין דמיאט לפורט סעיד), ומזכיר גם את קטיה — תחנת השיירות במדבר סיני, כ-60 ק"מ ממזרח לפורט סעיד. הכותב מדווח על סכסוך עם שותפו אלישע, שלא שלח לו לא כסף ולא מלח. מעורבים בעניין באופן כלשהו המשומד יחיא, הקאדי עבד אל-באקי והפקיה עבד אל-מג'יד.

רקטו וורסו: העלה האחרון של מכתב מאישה אל סת ח'סרואן, בערבית-יהודית. הכותבת מביעה צער עמוק על כך שהנמענת, שאותה היא העריצה אף יותר מאמה שלה, עוזבת את הארץ. צער זה היה משותף גם לאבו אלפח'ר בן אלדמיאטי. בצדו השני של הדף פונה אדם אחד (גבר) אל גבר אחר העוזב את הארץ. אותו סופר כתב את שני הצדדים; כתב היד בולט באותיותיו הגדולות והיפות ובהחלפת שׁין בסמ"ך. מוזכרים השמות מנשה וזין. (המידע מכרטיסיית גויטיין.)

חשבונות בכתב ערבי. ייתכן שמדובר בחשבונותיו של סוחר, המפרטים סכומי כסף שהתקבלו תמורת סחורות שונות: שומשום (5 דינרים); "החיטה של דמיאט" (5 + 1/4 + 1/6 דינרים ו-52 דירהמים); ופול (180 דירהמים). בראש העמוד מופיעה גם הוצאה הקשורה לבית בד (מעצרה — miʿṣara). בצדו השני של הדף, סמוך לתחתית, נזכר סכום של 300 דינרים. אפשר שאין מדובר בחשבונותיו של סוחר פרטי אלא במסמך מטעם השלטון. נדרשת בחינה נוספת.

מכתב עסקי הממוען לשמעון פרנסיס ולמעלם מרכאדה קארו (شمعون فرانسيس والمعلم مركادة كارو) בפוסטאט/קהיר (מצר). כתוב באותיות ערביות. מתוארך לחודש שעבאן שנת 1223 להג'רה, כלומר 1808 לספירה. הלוגו של חברת השולח נגזר מהאותיות ع ك — הוא מופיע הן בכתובת והן בשורה 4 בצד הפנים (recto). במכתב מוזכרת דמיאט (דמייטה) ושני סוחרים בשמות מוסא נקולא(?) וג'רג'יס כרמא(?). דרוש עיון נוסף לבירור התוכן.

מכתב מאבו אל-עז' אל אדם המכונה "תלמיד". כתוב בכתב ערבי. הכותב פותח באיחולים לרגל החג. הוא מבקש מהנמען שלא להאזין לאבו אל-עלאא', שאמר כי בכוונתו ללכת בעקבות עמראן והסכים לנסוע לדמיאט בשליחות הכותב — אך אינו עומד מעולם בדברו. הנמען מתבקש "להיכנס" (לדמיאט? לפוסטאט?) למשך זמן מה, עד שיימצא אדם אחר שיוכל להשגיח על ענייניו של הכותב. במכתב מוזכרים גם אשמום ובנו של אבו סהל.

מסמך משפטי (מחצ'ר) בכתב ערבי, ביד אלגנטית מאוד הדומה לכתיבת לשכת הסופרים. העדות עוסקת בנפטר ח'לף אל-יהודי אל-דמיאטי אל-חרירי. נזכרת בו השנה 518 להג'רה (1124/25 לסה"נ). מוזכרים השמות אבו עלי ובו שעיב(?). נדרשת בחינה נוספת. הרקטו עשה שימוש משני ברישומים טכניים בענייני לוח שנה: ראשי תיבות, ובעקבותיהם הערה בכתב יד אחר המגדירה שנה (ירחית): 354 ימים, 8 שעות, 815 חלקים.

ייפוי כוח. המקום: פוסטאט. התאריך: יום שלישי, ד' בשבט ד'תת"נ לבריאת העולם (8 בינואר 1090). ניתן על ידי עמרם בן יוסף מצור לשלמה בן יוסף, סוחר משי מדמיאט, כדי לתבוע 67 דינרים במטבע פוסטאט ובמשקל התקני מאהרן בן שמריה הכהן מאלכסנדריה. בשוליים מופיעות כמה מילים בכתב ערבי מתוך טיוטה של מכתב. בצד האחורי ישנם רישומים בכתב עברי. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

חוזה שותפות בכתב ידו של חלפון בן מנשה. תיארוך: מוזכרת בו שנת 1428 לשטרות, היא שנת 1116/17 לסה"נ (אך אין הכרח שזה תאריך המסמך עצמו). שריד של הסכם בין שלושה אנשים, שבו רשאי הסוכן לסחור בריף המצרי (האזורים הכפריים), בדמיאט, בתִנִّיס ובאלכסנדריה — אך בשום מקום אחר מלבדם. הסוכן הוא שלה הלוי, והמשקיעים הם נתנאל ושלמה. (המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין)

בצד ב': חשבונות בכתב ערבי ובספרות יווניות/קופטיות, ככל הנראה קשורים למכתב שבצד א', אך בכתב יד שונה ("אל אבו אלבהאא' למסור לקאצ'י אלסדיד אבן כרג'ון") הכוללים מידע על אותם פריטי לבוש שפורטו בצד א'. מתחת לכך מופיעות כותרות הנוקבות בשמותיהן של ערים בדלתא (דמיאט, מניית ע'מר, אלמחלה, ולפחות שלוש נוספות), ולצדן סכומים הרשומים בספרות יווניות/קופטיות.

רקטו: מכתב מאת חיים בן ש[..], השוהה בדמיאט, אל אדם בשם יצחק, ככל הנראה בפוסטאט/קהיר. בעברית. מתוארך: "שנת והלך לפניך צדקך", שהוא או שנת ה'ת"ד (1643/44) או שנת ה'תס"ה (1704/05), בהתאם לשאלה האם יש למנות את המילה הראשונה במניין השנים אם לאו. נדרשת בחינה נוספת של התוכן. ורסו: בנוסף לכתובת המכתב שברקטו, מופיעה טיוטה של מכתב נוסף בעברית.

חשבונות עסקיים בערבית-יהודית המזכירים בכותרת שבצד ה-verso את אברהם בן מאיר ערוּבּאס ויחיא יס__[?]. ייתכן שהשניים עסקו בהמרת מטבעות, שכן וריאציות של השורש צר"פ מופיעות בכל אחת מהכותרות בקישור לחשבונות הרשומים. מתוארך: רביע אלאוול 981 להג'רה = אב ה'של"ג, כלומר 1573 לספירה. חלק מהרישומים מזכירים משלוחים ליעדים מסוימים: בולאק ודמיאט.

רישום בית דין בעברית. המקום: דמיאט (המכונה במסמך "אי כפתור"), או למצער מסמך הנוגע לדמיאט. תאריך: ניסן א'ש"ס לשטרות, היינו 1049 לספירה. עניינו של המסמך הוא חוב בסך 19 דינרי זהב שמקורו במכירת בד פשתן משובח (שש) של השלטון. מישהו ביקש שהערבים — ולא זקן מסוים — יישאו באחריות לחוב. המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין. נדרשת בדיקה נוספת.

מסמך משפטי בכתב ידו של יוסף ב"ר שמואל ב"ר סעדיה. נכתב בפוסטאט, ומתוארך לעשור הראשון של טבת ד'תתקנ"ג = דצמבר 1192, תחת סמכותו של הגאון שר שלום הלוי. [...] ב"ר יעקוב המכונה אלגרבי מצהיר כי הוא חייב סכום של 200 (או 200 ומשהו) דרהם לבושם אבו אלמעאלי ב"ר אבו אלחסן הלוי המכונה אבן אלדמיאטי. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

רשימת נדבות ביהודית-ערבית. בעיקר נשים, ילדים ו/או חולים. JRL SERIES A 293 מזכיר: אחות אבו אל-פרג' ב' אל-מנג'ים; אל-עכאויה; החזאב אבן סברי/סברה; שכן אבו אל-פרג' [אל-]דמיאטי; אשת חזן שוברה ועוד רבים. JRL SERIES B 2497 מזכיר: אום אל-צביאן מכרת [...]; אבו הלאל אל-באניאסי מכר אזהר; האשה הזקנה והחולה [ב]בית אבן [...]; יתומי פרח.

מכתב מיוסף כ'יטו(?) באלכסנדריה ליעקב אלחנאצי (= אל-חנסי = 'מחנס (דמיאט)'), בפסטאט/קהיר. בלאדינו. מתוארך: יום שני, 17 שבט ה'ת'ק = 15 בפברואר 1740 לספירה. הוא מזכיר שדיווח בעבר על מות אחיו מנואל וכעת, בעצב רב (con amargura de mi corazón), מדווח על מות בנו של אחיו מיכאל לאחר מחלה של 15 ימים. (מידע חלקית מתוך CUDL)

מכתב שנשלח מפוסטאט או קהיר אל מנהיגי הקהילה בדמיאט, יצחק בירב וצדקה הכהן. מתוארך למחצית הראשונה של המאה ה-16. במכתב מוזכרים גם אברהם בן שאנג'י ומשה דמוהי. המידע מבוסס על תעתיק והערות של אברהם דוד, שמספק גם פרשנות מפורטת על האישים הנזכרים במכתב. ראו גם את המהדורה של דותן ארד מתוך עבודת הדוקטורט שלו (עמ' 353).

מכתב ממוּסָא, בדַמִירָא, אל אבו אל-פַרַג' אל-[...]. בערבית יהודית. השולח, בעל שנעדר מביתו, מוכיח את משפחת אשתו על שהאשימו אותו בפומבי בהזנחתה (מתוך עבודת הדוקטורט של עודד זינגר, עמ' 261). כדי להפריך את טענתם, הוא מציין שנתן לה 12 דינרים לקראת החג, ולקח אותה עמו לדמיאט. הוא שולח ברכות לכמה מבני המשפחה. AA.

טיוטה בכתב ידו של אברהם בן נתן למסמך המַנֶּה את עֻלָּא בן יוסף הלוי הפרנס כוַכִּיל (מיופה כוח) של יתום בדמיאט, שארית בן יפת הכהן, שאביו נפטר בפוסטאט. עֻלָּא מוסמך לגבות את כל החובות המגיעים ליתום, על מנת שבית הדין יוכל לשמור את כספו עד שיגיע לבגרות. (חלק מהמידע מבוסס על גויטיין וכרטיסיותיו.)

מכתב המופנה לפקידים צדקה הלוי ויעקב [...]. בעברית. תיארוך: המאה ה-16, על פי הערכתו של אברהם דוד. המכתב עוסק בגביית חובות באלכסנדריה ובמישהו שנמלט, אולי דרך דמיאט. מוזכרים אנשים נוספים: שמואל פילוקרונו(?) ושמואל סרטרו(?) ומכלוף בן מרזוק. המידע בחלקו מתוך מהדורתו של אברהם דוד דרך FGP.

קטע קטן של מכתב בעברית. רווח רחב בין השורות. "הגעתי בשלום לסמבוטיה (=סונבאט)... יפול ברכתו עליו ועל בנו לטובה, ובעזרת שמים, בדעתי לנסוע לדמיאט ומשם לתניס.... מושבו... לא כאזהרה אלא רק כהזכרה...." באופן מעניין, הן דמיאט והן תניס כוללות פירושים כתובים מעליהן (אי כפתור ואי חנס בהתאמה).

מסמך משפטי. שלוש רצועות אופקיות מאותו מסמך. תיארוך: המאה ה-11. אלמנה ממנה את בנה יוסף בן אהרן לתבוע את יפת בן [...] על כל מה שבעלה הפקיד אצלו. מוזכרת "העיר חנס הנקראת אי כפתור", כלומר דמיאט. שמות נוספים: שמואל בן ח'לף ויצחק הכהן בן [...]. (המידע מבוסס בעיקרו על כרטיסיית גויטיין.)

קטע מכתב (חצי תחתון). בעברית. לא לגמרי ברור כיצד זה קשור למכתב בצד האחורי. שני הצדדים הם קריאות לצדקה, כל אחד בכתב יד שונה במקצת אך אולי מאותו אדם. השולח אומר שנסע לדמיאטה בכוונה להמשיך לצפת אך לא מצא ספינה, חזר ובבית ביום שישי בלילה מצא את אשתו ושני בניו יושבים בחשכה בשל עוניים.

מכתב בערבית-יהודית. הכותב מזכיר את מנית זפתא; מפציר בנמען לא להתעכב בעניין מסוים; מזכיר את הוואלי, הקאדי והמושריף; מזכיר מכתב מאת הנגיד; אומר שיגיע במקום מכתבו ברגע שיוכל; מפציר בנמען להגיש עתירה (רפע תוקיע) בפני הוואלי של דמיאט; ומברך לרגל החגים. המכתב ממוען לאבו אסחאק אבראהים.

מסמך משפטי. בעברית. מיקום: דמיאט (קפוטקייא). מתוארך: תחילת סיון ה'תפ'ח, שהוא מאי 1728 לספירה. בנוגע להסדרי ירושה עם מות הרמוזה בת יוסף חזן שלא הותירה יורשים ישירים מנישואיה הקודמים אך יש לה שני אחיינים הזכאים לירושה. מוזכרים אנשים רבים: חיים ביאלובוס, יוסף מזרחי, אברהם קסטרו.

שטר מחילה, מתוארך 3 בשבט ה'ש'ט'ז (= 1556 לספירה) בין יצחק בן עובדיה לצפניה בן חיים סרגוסי, אולי כולל גם את גיסו יאיר. מקום: דמיאטה. המחילה נוגעת לעסקאות מסחריות וחובות, כולל תמורת מכירת חביות יין במצרים. חתום על ידי עובדיה הלוי רופא ונתן בן מכלוף. (מידע מתוך CUDL)

רשומות בפנקס בית הדין מפסטאט, מתוארכות ליום חמישי 28 באדר [1]409 לסלווקים (= 4 במרץ 1098 לספירה). מזכירות אבו אל-פרג' אל-דמיאטי, [...] בן נהריי, נסים, נתנאל בן חלפון (אביו של חלפון בן נתנאל), שלמה ואבו [...] בן סלמאן. חתום על ידי יצחק בן שמואל. (מידע מתוך CUDL)

פתק קצר/פקודת תשלום המופנה לאבו אל-ח'יר, המבקש ממנו לעשות משהו עם נושא הפתק הנוגע לסוגים שונים של בדים/בגדים (אל-ת'וב, אל-[...] אל-דמיאטי, ואל-מקטע). יש סימונים נוספים בכתב ערבי ובספרות יווניות/קופטיות בורסו (כנראה השימוש המקורי של השבר, מאחר שאלה קרועות).

תשובה הלכתית חתומה על ידי אברהם מונסון (נפטר 1619). בעברית. תיארוך: המאה ה-16 או ה-17. עוסקת בתושב קהיר שהלווה כספו שלו וכסף יתומים ליהודי רב השפעה במחוז דמיאט. האחרון, במקום להשיב את חובו, מינה את הנושה לתפקיד בדמיאט. אך אשת הנושה סירבה לעזוב את קהיר.

קטע ממכתב מאת אבו עלי בן אלדמיאטי לאחיו אבו סעיד בן הבת אללה (חלפון בן נתנאל). הכותב מזכיר את סחר המשי, מתאר את שמחתו כאשר נודע לו שחלפון החלים לאחר נטילת תרופה, ומזמין אותו לבקרו בפוסטאט. התעתיק מבוסס על רשימותיו בכתב יד של גויטיין.

קולופון לכתב יד שאבד כעת, המכיל תפילת מוסף לראש השנה. המעתיק הוא מבורך בן משה, הידוע מקולופונים אחרים (ראה PGPID 39063). הוא מפרט את ייחוסו לחמישה דורות (ראה PGPID 2244 למשפחה). הוא היה פעיל במחצית השנייה של המאה ה-12 בדמיאט.

הצהרת שכיב-מרע של שלמה בן אברהם אבן עזרא. מקום: פסטאט. מתוארך: תמוז 4[.]45 לבריאת העולם, אולי 4945 = 1185 לספירה. מזכיר מישהו הידוע בשם [...] אל-חרירי אל-דמיאטי (מדמיאטה), וענייני כספים הנוגעים לבית. (מידע חלקית מתוך CUDL)

מכתב מסחרי ממורג'י לבנו, מאיר בן מורג'י, הכולל רשימת החזרים מאנשים שונים. כתובת בגב. הוזכר גם חיים שבבו[?]. הכתובת מציינת את מאיר בן מורג'י עם תואר 'השופט המצוין'. המכתב נשלח מרשיד (רוזטה) לדמיאט. (מידע מתוך CUDL)

חשבון מסודר מאוד בנוגע לסוכר ודבש, ביהודית-ערבית עם ספרות יווניות/קופטיות. מתוארך: 18 שעבאן 934 עד 15 רמד'אן 934 = מאי/יוני 1528 לסה'נ. מוזכרים הקאד'י שהאב אל-דין בן שירין, יונס מדמיאט ואבו אל-ברכאת.

שבר של הצהרת אבו אל-חסן בן סבאע אל-צאאיג' (הצורף) שקיבל 75 דרהם מדודו מצד אמו אבו נצר בן אל-דמיאטי. (מידע מתוך CUDL.) בגב: חמדלה וצלוולה בכתב ערבי, ככל הנראה בלתי קשורה כיוון שמזכירה מוחמד.

מסמך משפטי מתוארך לאב 1446 לסלווקים (= 1135 לספירה) בעיר [..]דמ (אולי דמשק, דמוח, דמירה, דמסיס או דמיאטה). מזכיר את השם מנשה, עם חתימות יפת בן צדקה ועולה בן טוביה הלוי. (מידע מתוך CUDL)

קבלה שהוצאה בוואכאלה בבולאק עבור עסקה הקשורה לאורז ואוניית משא מדמיאט שקפטנה נקרא מוחמד אל-עדאוי. תאריך: 28 רמדאן 1243 לאה = 1828 לספירה. הגב חתום באותו יום על ידי עובד הוואכאלה. (VMR)

פנים: מכתב בכתב יד מאוחר, מהמאה ה-16 לכל הפחות. גב: כתובת ל'השופט המצוין' מאיר בן מורג'י (מרגי) בדמיאט (קפוטקיא). (מידע מתוך CUDL) מכתב זה קשור ישירות לשלפמארק הסמוך T-S 10J16.20.