אלכסנדריה במסמכי הגניזה

מכתב בלאדינו מהסוחר אברהם מאיו אל אביו, ככל הנראה מאלכסנדריה לפוסטאט/קהיר, העוסק בעסקאות מסחריות רבות ובהגעתה של ספינה ונציאנית. אברהם מדווח שקיבל את מכתב אביו ובו נמסר כי בחר את הזעפרן ומכר שניים משלושה פֿרדוס (שקים) של גֿידארי (אולי אריג הודי המכונה "gudari"; ייתכן שמדובר בכיסוי הראש הטורקי "çidari"; הסימן הדיאקריטי מעל הג' מורה כי אין מדובר ב-g קשה). אברהם ושותפו סלימאן יקנו וישלחו כמה שיותר גֿידארי שיוכלו למצוא. "כאן, הוא ואני כאחים. כך גם אתה וח'דיר צריכים להיות כאחים. עזור לו תמיד." בהמשך מזכיר אברהם חמישה שקי צימוקים, ומפרט את הסחורות ששלח לאביו: (1) חמש-עשרה לוחות עופרת המסומנים "Mayo Kavakado"; (2) חמש אספוארטס (סלים) של תחמוצת עופרת (מרדסינך, ככל הנראה מהפרסית "murda-sang"; הזיהוי הוצע על ידי פרופ' דניאל שפילד), הנושאות את חותמו של סלימאן; (3) ו-107 "קדיוֵס" (?) של ברזל איסטנבולי משובח, ששלח בלוויית ח'דיר. העופרת עלתה 3 דוקטים, ובסך הכול 32 דוקטים ונציאניים ו-33 מועיידי. תחמוצת העופרת עלתה 100 דוקטים, בסך הכול 845 [...], והברזל עלה 182 דוקטים, בסך הכול [...]. אברהם שילם 37 מועיידי עבור הגֿירמה (מההקשר: המחסן? ראו בצד האחורי, שורה 21). לאחר מכן הוא מדווח כמה עלה לו להעביר כל סחורה לרשיד, משם הועברו ככל הנראה לפוסטאט/קהיר. אברהם שילם 29.5 דוקטים ונציאניים עבור חמשת שקי הצימוקים — נראה שהדבר שווה ערך ל-60 מועיידי לקנטר — והוא שמח שהשיג את הצימוקים הטובים ביותר מהספינה במחיר נוח. הוא שילם 100 דוקטים ונציאניים ו-100 קורונות עבור ה"מירסה" (? מירסה) ומבקש מאביו לכתוב במהירות [אם הוא חפץ בה], משום שיש ביקוש רב למירסה. כן רכש עוד צימוקים, וחמישה קנטרים של גבינה (? קיסה) במחיר קורונה אחת לקנטר. אברהם מבקש מאביו לשלוח לו חלק מההון, משום שהוא זקוק להפעילו "מעתה ועד סוכות" בעונת המסחר, שאם לא כן "קבוצות גדולות כאלה הבאות מוונציה" [יקדימו אותנו? המשפט נראה חסר], ועדיף שאביו יחיה מרווחיו ולא מההון העסקי ("el cavdal"). עוד מדווח אברהם כי [...] של העיר נפטר אתמול לאחר יומיים של ייסורים מהמגפה. "בנו הצעיר של המורה (אלמועלם) פצוע. המוסלמים ("moros") נלחמים שוב ("de nuevo se hieren")." אברהם נותן הוראות מה על בוניאל לקנות עבורו ("לא עדשים, אלא חתיכה של רוודי מתלוק"). אברהם מבקש מאביו להודיע ליעקב בן חביב שמשה בן היני הגיע וסיפר לו שהוא נטש את הגומי (la goma) ברשיד, משום שלא הצליח למצוא נהגי גמלים ומשום שהיה כבד מדי להעבירו בכל דרך אחרת. הוא הותיר את הגומי שם בנאמנות ("encomendado"), עם די כסף עבור נהגי גמלים והוצאות נוספות כדי שיועבר הלאה. "כשיגיע, נשתדל למוכרו, אל תדאג כלל." נראה שאברהם הפסיק לרגע, משום שהדבר הבא שהוא כותב הוא: "הגומי הגיע." הוא מסיים את המכתב בנשיקות לאמו וליצחק ולנסים. בנספח הראשון הוא מבקש מאביו לבדוק את שקי הצימוקים של ח'דיר ולראות אם נושאים סימן של עוגן ו[...], ולכתוב לאברהם ולעדכנו. בנספח השני הוא מבקש מאביו לשלוח [מטבעות] טובים, גדולים, מסוג "קאיתביי" (מטבעות שהוטבעו תחת קאיתביי? שלט בשנים 1468–1496 לסה"נ) באמצעות אבן חביב או בוניאל, מי שיגיע, ושהם יושארו עבור אברהם בגֿירמאס. אך אם אף אחד מהם אינו מתכוון לבוא, אזי יש לשלוח את הסחורה עם שמואל כהן, "וכתוב לו שהם שייכים לרחמים." השורה האחרונה במכתב מזכירה סחורה סתומה (פשתן? עצי הסקה? לינו די סאפאר) ואומרת "אל תכתוב את תשובתו" (?), אולי משום שמדובר בעניין רגיש. כפי הנראה נכתב בשנת 1513/14 לסה"נ, על סמך (1) האזכור של יעקב בן חביב, שאולי זהה למחבר המפורסם של "עין יעקב" שנפטר ב-1516 לסה"נ, (2) האזכור של חולה מגפה, ו-(3) התפרצות ידועה של הדֶבֶר במצרים בשנים 1513/14. מנגד, מוכר לפחות עוד יעקב בן חביב אחד במסמכי הגניזה מראשית המאה ה-18. כמו כן, קיים קטע של מסמך עברי משנת 1544/5 לסה"נ שבמרכזו עומדים אברהם, רחמים, וסחר בצימוקים.

מכתב מאת המלמד בו אלחֻסיין יהודה (בן אהרן?) אבן אלעמّאני באלכסנדריה, אל בן דודו השלישי וגיסו, הרופא ישועה בן אהרן אבן אלעמّאני, השוהה בבית החולים בקהיר. ערבית-יהודית. מתוארך: י"ב באלול [ד'תת"ק+]קס"ח = ד'תתקס"ח לבריאת העולם, דהיינו 1208 לסה"נ (אם כי בכרטיסיית גויטיין מצוין 1217 או 1228 לסה"נ, ייתכן משום שעבד מצילום). החלק הראשון (שו' ה–לד בעמוד הפנים): יהודה מפרט את הצעדים שנקט כדי להבטיח את הצלחת הנמען בלימודי הרפואה בפסטאט/קהיר, על מנת שיוכל להתחיל לעסוק במקצוע באלכסנדריה. (השימוש בכינויי הגוף במכתב מבלבל מעט, ולא מן הנמנע ש"אחי" מתייחס לאדם אחר ולא לנמען.) יהודה כבר שלח קודם לכן הוראות עם הנער מוהד'ב בן מרֵיות הכהן. הוא ממליץ לרופא לעתיד להציג מכתבי המלצה לוואלי, לקאצ'י, לאלמֻוַפַّק, לאבן תַמّאם המפקח (אלמֻשארִף), ולאבן צדקה (לפי גויטיין, רופא שומרוני נודע). מי שמבקש ללמוד אצלם חייב ללמוד בפסטאט ולקבל את "תעודת ההתנהגות הטובה" (תזכִּיה) בפסטאט. עליו לשאוף אך ורק לתזכִּיה ולא לחוס על הוצאות, שכן אם ישיג את התזכִּיה — השיג הכול, ובמהרה ישיב את הכסף שאיבד. יהודה צירף גם שלושה מכתבים נוספים עם מוסר המכתב הנוכחי, ובהם מכתב מאבן אלקאש אל אלשיח' אלסדיד, מורהו (אֻסתאד') של הרופא לעתיד. כמו כן שלח יהודה חמישה מכתבים עם הגוי מנצור אלחרירי, שהוא קרוב משפחה של אשת אבן אלתִנّיסי. שלושה מהם הם מאת הפקיה אבן עיסא: הראשון תשובה למכתבו של הרופא לעתיד, השני מכתב המלצה לאדם בשם אלשרף בבית החולים, והשלישי מכתב לבנו של הפקיה סלאמה אבן אלאעמא (זה האחרון אינו קשור לרופא לעתיד). שני המכתבים הנוספים מתוך החמישה הם מאת יהודה עצמו: האחד אל הרופא לעתיד והשני אל המורה אלסדיד. יהודה מבקש לכתוב מכתב לאלשיח' אלמֻוַפַّק אבן אלדמיאטי, אך אינו יודע את שמו העברי (גויטיין הבין "שטף לשון"), ולכן הוא מבקש מהרופא לעתיד לשלוח לו מכתב ובו פרט זה. בהמשך מופיעות הוראות נוספות על אודות אבן אלתִנّיסי וקבלת רֻקעה בכתב ידו של הדיין מאת הקראי אלשיח' אלת'קה. החלק השני (שו' לה–מח בעמוד הפנים): יהודה שלח מספר מכתבים נוספים עם עֻמר המוכּארי (חמּר/נהג בהמות), משום שדאג לאחיו. יהודה במצוקה בשל מס הגולגולת. אבן רֻזיק אמר לו שהנמען ערב עבורו לתשלום. יהודה התווכח עם אבן רֻזיק בעניין, ובחשאי פנה אל גובה המס הנוצרי (עאמל) והשיג ארכה של עשרה ימים. כנראה שהשאלה היא אם עליהם לשלם את מס הגולגולת של אחי יהודה באלכסנדריה; יהודה סבור שהכסף ילך לאיבוד, שכן אינו מאמין שהמס לא שולם כבר בפסטאט, חודש וחצי לאחר המועד האחרון. הנוצרי אמר לו ששמע ממישהו שאחיו של יהודה כבר שילם את המס לאוצר (בית אלמאל) ושהקבלה (וֻצול) צפויה להגיע בקרוב. יהודה נואש לדעת את התוצאה במהרה, משום שהם כבר נמצאים "תחת איום" (תחת אלתהדיד). החלק השלישי (שו' מט עד הסוף): יהודה מתאר עניין מבייש שאירע באלכסנדריה — כיצד גירש השלטון את התלמיד חכם והסוחר יוסף אלבגדאדי, בעקבות עלילות שווא מצד מקורביו של הדיין אנטולי. יהודה כבר שלח עדכון על העניין הזה עם עֻמר אלבגדאדי. תחילה הייתה הלשנה לדיין היהודי, שכרוכה איכשהו במומר ובטענה שיוסף השליך קליפות אבטיח ושתן על מישהו (שו' ג–ד בעמוד האחורי). לאחר מכן התרחשה תקרית בבית הכנסת שכללה קריעת בגדים, ויוסף או התעלף באמת או העמיד פנים שהתעלף. במקום נכחו גם אנטולי, סעדיה החסיד, הִלאל (כנראה אחיו של מאיר בן יכין), ובעלי בריתו של אנטולי. בהמשך הולשן יוסף לאמיר חֻסאם אלדין כמי שמקלל את דת ישראל ושיש לגרשו מן העיר. האמיר שלח את "העבד השחור" ואת המשרת שלו (פַרّאש) לחפש את יוסף, כשהם קוראים: "היכן הזר המקלל אנשים ואת אבותיהם?" יהודה ניסה להסתיר את יוסף מאנשי החיפוש באומרו: "זה תלמיד חכם ומלמד עניו, שלעולם לא היה עושה דבר כזה." אך מודיעם, טאהר אלדמשקי, הלשין על יוסף, ויהודה ננזף על שהפריע לצדק השלטון. בהמשך מופיע תיאור מפורט של גירושו של יוסף.

מכתב בעברית (משובץ ערבית, תורכית ואיטלקית), הממוען לשני סוחרים שאינם נקובים בשם (אחד מהם דודו של הכותב), שנכתב כמעט בוודאות באלכסנדריה באמצע המאה השש-עשרה. הכותב מדווח על קבלת הפנים האלימה שניתנה לאוניות אירופיות בנמל אלכסנדריה, כפעולת תגמול על השתלטות על אונייה מצרית של סוחרים במסינה (סיציליה). "הבוקר ממש הגיע הצ'אווש באשי ועלה על הגלאון הוונציאני שהגיע מכרתים ("קנדיה"). הוא לקח את המלחים בשבי יחד עם רב-החובל שלהם, ועתה הוא מביאם לפוסטאט/קהיר עם 30 ינייצ'רים מן המגדל [קסרקטין הינייצ'רים באלכסנדריה?]". אילו היה אנדריאה די אוריו מגיע עם אוניותיו, או צ'יקאלה השודד-הפרטי (השולל) עם אונייתו, לא היו נוהגים בהם כך. השלטונות באלכסנדריה כנראה חתכו את עוגניהן של מספר אוניות אירופיות נוספות והרסו את המזחים (? האסקאלה = escala, מאיטלקית), ויצרו פאניקה ואימה בקרב רבי-החובלים (פאטרונס) שהופרדו מאוניותיהם המשייטות עתה חופשיות בים. הכותב מתעקש שאונייה ונציאנית הבאה מכרתים ונושאת את דגלו ("בנדריה") של סן מרקוס (שכונה "עון מארקו" = סין מארקוס, כדי להימנע משימוש במילה "סן") אינה עוסקת במעשי שוד-ים ואין לנהוג בה כך. הסיבה למתרחש היא שעלי נומיר אל-רשידי הגיע בשבוע שעבר עם מכתב למושל (סנג'ק), ובו דיווח כי אונייתו נתפסה במסינה אף שכבר קיבל הבטחה למעבר בטוח (אל-אמאן). הכותב ממליץ בתוקף לנמענים לפנות לקונסול, שיכתוב מיד למסינה ויורה להשיב את אונייתו של עלי נומיר, שאם לא כן הבאשא ידע כיצד לטפל בשבויים הוונציאנים הללו, והמצב יהיה נורא עבור כל שאר האוניות שיגיעו ממסינה. ישנם שניים או שלושה רבי-חובלים פלורנטינים הנואשים עתה לצאת מאלכסנדריה משום שעסקיהם נמצאים במסינה. עם זאת, אסור לנמענים לחזור בדיוק על דברי עלי נומיר בפני הקונסול או בפני שאר הסוחרים, משום ששיקר. לא הייתה כל הבטחה למעבר בטוח. אדרבה, המוסלמים עגנו בטעות בשטח סירקוזה בלילה, בחושבם שהם במהדיה (תוניסיה). כשהחלו הפעמונים (הקאמפנאצ'י) לצלצל בבוקר, הבינו כי הם בנמל נוצרי וניסו להימלט. אונייתם נתקעה בסלעים, והם נתפסו בשבי על ידי כמה סירות קטנות שיצאו ממגדל סירקוזה. כל זה ידוע משום שאונייה אחת הגיעה לאלכסנדריה עם 20 שבויים ממסינה, אשר סיפרו כי האונייה נתפסה בסירקוזה ולא במסינה. הכותב מבקש מהנמענים לפעול במהירות לפתרון הבעיה ולהשיב לו דבר. הוא עיכב שתי אוניות שעמדו לצאת מאבו קיר לכרתים, עד שיגיעו ידיעות, משום שאינו רוצה שהשמועה על האירועים הללו תגיע לאירופה ותרתיע את אוניות הסחר הרגילות מלהגיע לאלכסנדריה השנה. הכותב עובר אחר כך לעניינים מסחריים, ומזכיר ידיעות שקיבל במכתב מהמשר ג'אקומו ובמכתב לאדם בשם אראן. על הנמענים לקנות כמה שיותר פלפל, משום שלאוניות הבאות מליבורנו וממסינה לא צפוי להיות הרבה ממנו. כך גם בנוגע לזנגביל: הזנגביל הטרי כולו נמכר באירופה, ולכן האוניות המגיעות ירצו עוד, אך רק טרי — אסור שיהיה רקוב כלל. הכותב מזכיר גם תבלינים, פשתן ועורות. אוניות מצרפת אינן צפויות השנה, אך האוניות מליבורנו וממסינה ירכשו סחורות לשלוח לצרפת. "אמרתי לכם פעמים רבות שיש ביקוש גבוה בכל אירופה ל-Cassia fistula (ח'יאר שנבר), אך לא הקשבתם". הכותב אחר כך מזכיר את שותפותו של הנמען עם משה בן שושן. אגוזי מלך זוכים לביקוש רב בוונציה. הכותב סוחר עם סוחר מראגוזה (דוברובניק) האומר לו שאחרי האירועים הללו באלכסנדריה, אפילו אם יקבל את משקל כל סחורתו בזהב לא ישוב לאלכסנדריה, ושום סוחר אירופי לא ירצה לבוא שוב לאחר כל זאת; כל הנמצאים באלכסנדריה כעת מתכוונים לעזוב. הראגוזי הזה תכנן לבוא ולחיות שם 3 שנים, אך עתה הוא מתכנן לצאת. הכותב מסיים בקריאה לנמענים לפעול במהירות, ולזכור לקנות כמויות גדולות של זנגביל טרי ופשתן. המידע מבוסס בעיקר על מהדורתו והערותיו של אברהם דוד.

מכתב מחיים בן עמאר אלמדיני, מפלרמו, ככל הנראה ליוסף בן מוסא אלתאהרתי (לפי גיל, אך שם הנמען אבד). תאריך משוער: סביבות 1055 (גם זה לפי גיל). המכתב כולל פרטים על נזק שנגרם לסחורות (פשתן ואינדיגו) שנשלחו ממצרים לסיציליה. בנוסף, מוזכרים בו פרטים על משי, עורות, שמן ועופרת המיוצאים מסיציליה. ג'סיקה גולדברג פותחת את ספרה על מסחר ומוסדות בים התיכון בימי הביניים בפרישה יפה ומרתקת של תכני המכתב: סביב שנת 1050 הונחה חבילה על שפת הים בנמל מאזארה שבמערב סיציליה. היא הייתה עטופה בבד קנבס וקשורה בחבל, ומבחוץ נכתב עליה השם "מצליח בן אלי[ה]ו", הדיין של פלרמו. החבילה הכילה אינדיגו, וחבילה כזו ייצגה סכום כסף ניכר: כ-175 דינרים אם היה זה אינדיגו מן הזן הסורי, ופי שלושה מכך אם היה זה אינדיגו כירמאני משובח. אך החבילה הייתה רטובה, עובדה שהפחיתה את ערך האינדיגו והייתה כרוכה בעבודה רבה עבור מישהו. ולכן היא נותרה מונחת על שפת הים במשך מספר ימים. חיים בן עמאר, "נציג הסוחרים" (וכיל אלתג'אר) בפלרמו, גם הוא היה על שפת הים במאזארה, ממיין, פורש, מאוורר ואורז מחדש את האינדיגו בחבילה רטובה שנייה שהורדה מאותה אונייה שלא עמדה במזג האוויר. אחמד בן דאוד, פקיד שכל אנשי פלרמו הסכימו להפקיד בידיו את סחורותיהם, שאל אותו על החבילה היתומה. חיים הציע להעבירה לפֻנדק (פונדק/חאן) עד שיתקבל מענה ממצליח. אך מצליח, שכתב מפלרמו, השיב שהחבילה אינה שלו כלל וסירב לקבלה. מצד שני, האם חיים יוכל להוציא מהחבילה את שני חלקי האינדיגו השייכים לאחיו ולשלוח אותם אליו? חיים הציג את התוכנית בפני אחמד בן דאוד, שמיהר אף הוא לדחות את האחריות: "אם אתה מוכן לקבל את החבילה בשלמותה — מה טוב. אם אינך מעוניין, לא אפתח אותה כדי שתיקח את מה שנוח לך ותשאיר אצלי את היתרה". חיים שב וכתב לדיין, שחזר על בקשתו שחיים יטפל בעניין ויביא לו את החלקים שביקש. לפיכך חיים, שתפקידו המקצועי כוכיל פירש שעליו "לסדר הכול לטובת" כל הצדדים, פנה לאחמד והודיעו שישלם על הכול ויעביר את התכולה למחסנו, בתנאי שאחמד יפתח את החבילה וירשום את כל פרטי כל חבילת משנה — משקלה והכיתוב שעליה. אחמד עמד על מרפסת הפֻנדק בעת פתיחת החבילה ורשם את כל הפרטים בפנקסו. נמצאו בה שבעה חלקי אינדיגו: שלושה היו מסומנים כשייכים למוסא בן אבי אלחיי ונועדו להימסר למצליח בן אליה; שניים סומנו למסירה לאחיו של מצליח; ושניים סומנו למסירה לאסמאעיל בן הארון. באחד מהחלקים האחרונים נמצאו, לצד האינדיגו, גם גרעיני דלעת ואורז. אחד הסוחרים שנכחו במקום בעת הפתיחה, מימון, אמר שהחלק שהכיל את גרעיני הדלעת שייך לאבו אסחאק, שאריזתו נעשתה בקהיר עצמה. כפי שכולם חשדו, חבילה זו גרמה לחיים אינסוף צרות. לאחר שנפתחה הוא קיבל מכתב מאבו אסחאק שהודיע לו על שינוי כוונותיו: עליו למסור את החלקים שסומנו לאסמאעיל בן הארון לנסים בן שמריה במקומו. במחלוקת שהתעוררה בעקבות זאת, כששניהם הגיעו מפלרמו וחיים סירב למסור לאסמאעיל את החבילה, אסמאעיל ואחיו הלשינו על חיים בפני "הפַקחים" (המפקחים), בטענה שהוא חותר תחת המוסדות המוסלמיים בכך שהוא מתחמק מתשלום מסי מכס. עלבונות והאשמות התעופפו בין הסוחרים כשהובאו בפני השלטונות המוסלמיים (אלסֻלטאן). הגרוע מכול, והמביש ביותר, שגיסיו של חיים היו מבין מי שהיו עדים לעלבונות שהוטחו בו; בתגובה, ברגע של זעם, העליב חיים אחד מהסוחרים האחרים בנוגע לאיכותם של אשתו וקרובי משפחתו. נראה כי המקרה והתשלומים הכרוכים בו לא הסתיימו לשביעות רצונו של חיים, ולכן פירט את כל הפרשה במכתב לעמית בפוסטאט (משם יצאה החבילה במקור), בבקשה שייקח את המכתב ויקראנו לגיסו (של אותו עמית). מן הסתם הוויכוחים נמשכו עוד בפוסטאט ובאלכסנדריה, שם התגוררו מרבית הבעלים.

מכתב ממוסא בן אבי אלחיי באלכסנדריה אל אבו יחיא נהראי בן נסים בפוסטאט. תאריך משוער: בערך 1057 (לפי גיל). זהו אחד משני מכתבים המתארים סדרה הרסנית של אסונות ימיים; השני הוא PGPID 2259. מוסא בן אבי אלחיי נסער מהבשורה על טביעת חלק מהספינות שבהן הפליגו כמה מן הסוחרים בני חוגם (אצחאבּנא) יחד עם סחורתם. הקבוצה הראשונה של ספינות כללה: (1) הקֻנְבּאר של האמיר, שבו הפליגו ר' מצליח, אחיו ומימון; (2) ספינתו של אבן אלבעבאע, שעליה היו אסחאק בן ח'לף, תַּמַאם ואחיו של מוסא; (3) הקַארִבּ של האמיר שיצא בכיוון טריפולי, ועליו ח'לפון, אבן נסים, חַגַ'אג', שאול בן אחותו של אבן בניה, גַ'נון, ובן אחיו של אבן אלאסכנדראני; (4) הקארב של הוזיר, שעליו לא נסע איש מן האצחאב שלהם; (5) הקארב של אלתראג'מה, שגם בו לא היו מן האצחאב; (6) הח'יטי בפיקודו של אלדַוַּאמה, שאף בו לא היו מן האצחאב; (7) הח'יטי של אללַבַּאאַה, שהיה בדרכו לסְפַקְס וגם בו לא היו מן האצחאב; (8) הקארב של אבן זנבאג'. הקבוצה השנייה של הספינות כללה: (1) הקארב של אבן אלאסכנדר, שעליו נסע מַרְדוּכּ; (2) הקארב של אבן דַיְצוּר, שעליו נסעו הכהן אבן הארון ונערו; (3) ספינת השלטון (מרכּב אלסלטאן), שעליה נסעו בנו של אבו יוסף ואבן נחום; (4) הקארב של אלפַארִקִי, שעליו נסעו אבו יוסף, אבן רינא ואיש חולה מקַאבּס (גַבֶּס); (5) הסירה הסביליאנית (אלאשפילי), שעליה נסעו בן אחותו של אבו אברהים, צמח, חַנָּן (!) ואבן אסד; (6) הקארב של אלגַ'נָּאני, שלא נשא איש מן האצחאב שלהם. זוהי אינה רשימה ממצה של כל הנזכר במכתב; מוזכרת גם ספינתו של אלמֻעִזּ, שעליה נסע בנו של אבו יוסף, שמצא בה את מותו, יְרַחֲמֵהוּ האל. היו הרוגים נוספים, ועוד אנשים שעל גורלם הכותב אינו יודע אם ניצלו אם לאו. לפי גויטיין, צמד מכתבים זה מתאר באופן חי את מה שעלול לפקוד שיירת ספינות שכזו: בסך הכול נזכרות בשמן עשרים ושתיים ספינות וגורלה של כל אחת נרשם, ולצדן מנויים שמותיהם של עשרים וחמישה ידידים מסחריים של הנמען שהפליגו בהן וקורות כל אחד מהם. השיירה יצאה לדרך בשלוש קבוצות עוקבות, הקרויות "הפלגות" (אקלאעאת), כששתי הראשונות מנו שמונה כלי שיט כל אחת. הקבוצה הראשונה כללה קֻנְבּאר וסירה (בארג') של האמיר, מושל אלכסנדריה; שלוש סירות נוספות, אחת בבעלות וזיר, שני ח'יטיים — שאחד מהם מכונה "אלראיסה" ("הראשה"), בבעלות אישה (גיל קורא זאת אחרת, ורסטוב מסכימה עמו) — וכלי שיט הקרוי מַרְכַּבּ, המילה הכללית לספינה. הקבוצה השנייה כללה את ספינתו של הסולטאן אלמֻעִזּ מתוניסיה, ספינה וסירה השייכות לאיש מסביליה שבספרד, וכמה כלי שיט נוספים, וביניהם קֻנְבּאר נוסף (כמו בקבוצה הראשונה). הספינות הללו הפליגו ביום שני שלפני חג השבועות (בחודש מאי), אך כעבור יומיים נקלעו לסערה שבה אבדו ספינתו של הסולטאן וכלי שיט נוסף; לכותב המכתב ולנמען היו סחורות וידידים על אותן ספינות. השיירה מצאה מקלט בשני מעגנים בחוף צפון אפריקה, ואחד מהם — (ראס) אלכַּנַאיִס — נזכר תכופות במקורות וממשיך לפעול עד היום כנמל מקומי. (המלך פארוק המנוח החזיק שם ארמון קיץ, ומאחר ש"ראס אלכנאיס" משמעו "כף הכנסיות", שינה את שמו ל"ראס אלחִכְּמה", "כף החוכמה".) רק חמש ספינות מן הקבוצה הראשונה הצליחו לפרוץ אל לב הים, שכן בנוסף לסערה שתוארה אירעה גם פורענות נוספת: האויב, ככל הנראה הצי הביזנטי, "ששלט שלטון מוחלט בים", תפס סירה אחת, ורק משום שהיה טרוד בה הצליחה יתר השיירה להימלט. שאר הספינות נאלצו לשוב לאלכסנדריה, ושם הורה המושל לפרוק את מטענן — מן הסתם משום שלא ראה אפשרות לשלוח שיירה שנייה בעקבותיה.

חשבונות בערבית-יהודית המפרטים הכנסות עבור "אוצר נולי המשי" (Treasury of Silk Looms) באלכסנדריה, סניף של מנהל המונופולים הממשלתי. הרישום מתוארך לחודש שוואל שנת 1239 להג'רה, הוא יוני 1824 לספירה. במסמך מוזכרים יחידים רבים, חלקם בתאריכים שונים לאורך החודש: [ד' שוואל] עלי מערוף, מצטפא ארנאוט, חסן עבדין, עלי אלאערף, אחמד צובאשי אלעטאר, אלחורמה (הגברת) מסעודה [ה' שוואל] אח[מד] שאוויש (צ'אווש) [ז' שוואל] אחמד, בע'דאד, מצטפא בכאר [ח' שוואל] אלחורמה סאלמה, מח[מד] אלאסיוטי, מח[מד] סוקר, עלי אלסלאמי, מח[מד] אלע'ראווי, מח[מד] טטה [י' שוואל] משמש מסיכה, דאוד ברצת, יוסף עמנואל, חיים ענאף, מח[מד] הידיה(?), מח[מד] סולימאן אלח'אטב, צלם רלווה(?), עבד-אלג'פאר אלמלאח', מח[מד] אלחכמי, אצלאן עבדין, שלמה אלי'הודי, אח[מד] צובאשי אלעטאר, סולימאן קוראא, עלי אלאערג(?), אחמד ח'ליפה, מצטפא ארנאוט(?), אב[רהם] ישראל, משה ארג'ל, עבדאלרחמן אבו-היף, עלי אלסלאמי, סלמון אלרודסלי, עלי מערוף, מח[מד] טטה [י"א? שוואל] משמש מסיכה, משה ארג'ל, פאטמה, גיאן מערוף, יוסף אסכאפי, עת'מאן אהג'ה, אחמד מנאכלי [י"ג שוואל] יוסף אסכאפי, חסן [י"ד שוואל] רח'ה(?), דאוד כרא דופניה דופיני, אסמאעין אלח'שאב, מצטפא נור, שיח' מח[מד] מסירי [ט"ו שוואל] עת'מאן אהג'ה, חסן שורבג'י (צ'ורבאג'י), רג'ב חידיה(?) [י"ז שוואל] מחמד אב[ו] אלמע'רבי, חאג' צאלח אלמע'רבי, שיח' אב[ו] אלמע'רבי, אלח'ואנה טוסטה (האחים טוסטה?), עלי אלרשידי [י"ח שוואל] אלחורמה צאלחה, אחמד אע'א נאט'ר אלעמראת, אב[רהם] ארנאוט, מצטפא אע'א, יוסף בולח'(?) [י"ט שוואל] ג'זמאניה כרכורה, מחמוד אלג'רי(?), מחמוד אלזווארי, שלבי (צ'לבי) קאצר, אסמאעין מאט'__(?) [כ' שוואל] שיח' נעימת-אללה, שיח' יונאס חביב [כ"א שוואל] שיח' נעימת-אללה, סעד ברכאת, מח[מד] אלשיח'י [כ"ב שוואל] חסן אלראיס, אחמד צובאשי אלעטאר [כ"ג שוואל] מחמד אלנערני [כ"ד שוואל] משה ארג'ל, עבד-אלמלאח', מח[מד] קבטאן אלנאט'ר (קברניטו של המפקח), נקדיה אצנימו(?), אחמד אלקלאפט [כ"ה שוואל] אחמד ח'לפאללה, עת'מאן סעאי(?), אום אלסתאר(?) [כ"ו שוואל] ח'טאב מסירי, עמר אליאזן, עלי ח'ליל, מצטפא אלצחן, מח[מד] ארנאוט(?), מצטפא ג'נה, מצטפא אלדנתי(?), צאלח אבו-היב, סולימאן אלעלאף, עלי מניעים, דרוויש אלחממג'י (דרוויש חממג'י), קאצר אלדמיאטי, חמודה אבו-עלפי, מצטפא פסאר(?), מצטפא אלנדורי, יוסף סבא, ח'ליל אלכבג'י (כפאג'י) [בצד השני] [כ"ו שוואל, צד שני] ניקול מן כתאנו (דה קטאנו?), שיח' עבדאלרחמן, אסמאעין אמין אלאג'לה, אחמד ח'וביז, חסן אלמשתילי, עבאס שיח' אלשילין(?) [כ"ז שוואל] מצטפא אע'א ארנאוט, מעלם מינא עאבד טריק, דראווי __(?) אלעצר(?), סעיד אלנווארי, אב[רהם] ישראל, משה ארג'ל, יוסף עמנואל, הרון ברכה, חיים ענאף, סלמון אלרוסאלי, אב[רהם] שליש [כ"ח שוואל] מח[מד] שראַרה, דאוד ברצת [כ"ח שוואל המשך] חאג' מח[מד] שהאיב, עלי שיח' אלעקאדין, משמש מסיכה, סלמון אלרוסאלי, אצלאן עבדין, אברהם ישראל, דוד ברכה [כ"ט שוואל] צאלח עבדין, אלרשידי, יוסף אסכאפי [כ"ט שוואל המשך] אב[רהים] אלצבאע' [ל' שוואל] רג'ב חידיה(?) חוואלת מיכאיל מח'שיין, מח[מד] אלגוערני, אחמד צובאשי אלעטאר, _באן חידיה(?), מח[מד] אלשיח'י תעתיק המסמך מופיע כנספח 9 בעבודת הדוקטורט של מ' דדלי.

מכתב מאדם עיוור היושב בסלוניקי אל בנו אסמאעיל במצרים. כתוב בערבית-יהודית על קלף, בכתב יד למדני. העמוד הראשון של המכתב אבד. תיארוך: 1088/89 לסה"נ או זמן קצר לאחר מכן, על פי פירושו של גויטיין לשנה "48" כשנת ד'תתמ"ח. המכתב נפתח (במה שהשתמר) בהסבר של האב על מצבו המאושר בסלוניקי ועל הסיבות שבגינן אין באפשרותו לשוב למצרים, כפי שביקש ממנו בנו (שו' 1–19 בצד הקדמי). הכותב מתגורר בסלוניקי עם אשתו (שאינה אמו של הנמען) ועם בת שיש לה מחזרים רבים. הוא חושש שהם יהיו לנטל על המשפחה במצרים. הוא עיוור ותשוש — "לא נותר לי דבר זולת לשוני ולבי" (כלומר, שכלי) — אך לא אבד. אדרבה, הוא שרוי באלף מצבי רווחה ונערץ בעיני כל יראי האל. הוא שומע את תפילות השבת ממקום מגוריו. אף אחד מחכמי סלוניקי אינו משתווה לו בידיעת ההלכה. בהמשך הוא שולח דרישות שלום לבני משפחה שונים ומברך את בנו על קבלת מחותנים מכובדים (שו' 20–27). הוא מודאג בנוגע למשפחתו, משום ששמע ש"בשנת 48 היה הנילוס נמוך, ולבי חרד, ואין לי מנוחה לא ביום ולא בלילה. למען האל, כתוב לי מיד על שלומך" ועל פרנסתו של כל אחד מבני הבית (שו' 27–32). הבן צריך לשלוח את תשובתו אל עמראן בן נחום באלכסנדריה, אשר יעבירה לסלוניקי, אל בית הכנסת העליון, לביתו של שבתי בן משה מטקלא "הראש" (שו' 33–36). הוא מזרז את בנו שלא להזניח את לימוד התורה ושלא להיגרר אחר עסקיו (שו' 36 בקדמי – שו' 1 באחורי). לאחר מכן הוא חוזר ומסביר את הסיבות לעזיבתו את מצרים 26 שנה קודם לכן ואת מה שאירע בינתיים (שו' 1–21 באחורי). נראה שהמניעים לנסיעתו היו הן דתיים (רצונו להיקבר בירושלים) והן כספיים. בתחילה שלח את כל הכסף שהרוויח חזרה למשפחתו, ולא נותר בידו דבר כדי לשוב בעצמו. הוא נדד ממקום למקום במשך 30 חודשים. באותה תקופה נודע לו ששותף עסקי של המשפחה נספה בשרפה, ומאותה נקודה ואילך "לא היו לי אלא הוצאות". לאחר מכן פלשו ה"תורכים" למזרח הביזנטי, והוא נמלט מערבה והגיע לבסוף לסלוניקי. ראייתו נחלשה בהדרגה במשך חמש שנים. בסלוניקי נמנע מלהשיא את בתו לאיש מבין מחזריה הרבים עד שיקבל ידיעה מבנו ומגיסו אבו אלחסן. הכותב חוזר לנושא הסיבות שבגינן אין באפשרותו לשוב למצרים (שו' 21–34 באחורי). אפילו כאשר קראו לו את מכתב בנו, לא היה בכוחו לצאת מפתחו או לעזוב את ביתו ללא תמיכה. הוא בקושי רואה או שומע. אילו ראהו בנו, היה "בורח מרחק של חודש ימים". זאת מלבד הסכנה החמורה שבמסע עצמו וחרדתו בשל זקנתו ואשתו — אף שהיא עצמה הייתה שמחה לנסוע. אין זה מטבעו לחסוך כסף, והוא חוזר ומציין את חששו שיהיה לנטל על המשפחה. בהמשך מופיע קטע סתום (שו' 30–34 באחורי) שבו הוא מזהיר את בנו מפני האזנה ל"דור שעזב אותנו", שלקה בפגמים שונים שאין לכותבם במכתב. הוא חותם (שו' 34–39 באחורי) בקריאה נוספת ללמוד תורה בשקידה. כשהבן היה בן 13 שנה, נהג להדהים אנשים בחוכמתו. חלק מהמידע מבוסס על גויטיין ועל ג'ושוע הולו, ביחסו של החיבור על יהדות ביזנטיון בכלכלה הים-תיכונית. נראה כי גויטיין הכין את התרגום בזמנים שונים, ולכן הקריאות אינן תמיד תואמות, וחלק מהקטעים היו ברורים לו יותר בגרסה אחת מאשר באחרת. התרגום מבוסס על תדפיס שנשלח על ידי עוזרת המחקר לשעבר של גויטיין, אלן גרינברג, ככל הנראה משנות ה-70 של המאה ה-20.

שלוש רשימות תורמים, הראשונה לתאורת בית הכנסת בנרות שעווה. רוב הכתב בכתב ערבי. מדובר בקריאה דחופה למגבית קהילתית בפוסטאט בשנים 1235–1236, לרכישת נרות שעווה הן עבור בית הכנסת והן עבור נזקקים, וכן עבור הוצאות קהילתיות נוספות. הסכומים נכתבו בספרות קופטיות. כל בית-אב מופיע עם מספר הזכרים הבוגרים בו (לעיתים שלושה דורות) והסכום הצפוי מהם לתרומה. אחים מסוימים, או אבות ובנים, מופיעים כבית-אב אחד, ואחרים כתורמים נפרדים אך זה אחר זה. בבית מלאכה אחד כל אדם חויב ב-3 דרהם — התרומה הגבוהה ביותר — והמכונה, המכונה "דולאב" (כלומר, "הגלגל"), בסך 7 דרהם. בית מרזח (קאעת אלשראב) משלם דרהם (בפעם השנייה הסכום קרוע). על פי המסמך, צפויים היו קשיים בגיוס הסכום, שכן באותה תקופה ירד מספר חברי הקהילה בפוסטאט ל"פחות מ-200 [גברים בוגרים]". על פי רוס-פישביין, מדובר במגבית חירום לגיוס סכום של 300–500 דרהם, והערה לטיוטת הקריאה תהתה כיצד ניתן להשיג את היעד הזה לאור מספר הגברים הבוגרים שאינו מגיע אפילו ל-200. בהתבסס על הערכות גודל המשפחה הממוצע במאה השתים-עשרה לפי גויטיין, מדובר באוכלוסייה כוללת של כ-600 נפשות בעיר — ירידה של שישים עד שמונים אחוזים בהשוואה להערכות לשנות ה-1160. נתונים אלו מעידים על מצב ההידרדרות של העיר וחוסר יכולתה להתאושש במהירות מן המכות הקשות שספגה בתחילת המאה. בראש הרשימה מופיע "מורנו אברהם ובנו" (הנגיד רבי אברהם בן הרמב"ם ובנו דוד), אחריו "מורנו שלמה ובנו" (הנשיא שלמה בן ישי ובנו אבו נצר שמואל), ואחריהם "מורנו שמואל ובנו", ככל הנראה הרב הצרפתי, שכיהן כדיין ראשי של היהודים באלכסנדריה לפני שעבר לקהיר. כל אחד משלושת אלה משלם 2 דרהם, היינו דרהם אחד עבור כל גבר בוגר, כיתר האנשים מלבד אלה שעסקו במלאכות מכניסות במיוחד. הרשימה, אף שהיא חלקית בלבד, היא המקיפה ביותר שנמצאה עד כה בגניזה לתקופה זו. עמוד 1, השמור באופן חלקי, מציג את מטרת המגבית ואת היעד שיש להשיג ("מעל 300 דרהם" או "מעל 350 דרהם"). טורים 2–11 כוללים את ההתחייבויות בפועל (כמעט כולן בכתב ערבי) בסכום כולל של 291 דרהם. טורים 12–14 מכילים את שמות המשלמים בפועל (רובם בכתב עברי גדול ונאה). טור 15 מתעד את ההוצאות מסכומים אלה, ובכלל זה תשלומים לבנקאי מנג'א בסך 30, 20, 15 דרהם וסכומים קטנים נוספים, וכן פריטים קטנים יותר כגון שעווה (20), שמן זית (1.5) ושוטרים (2+2). טורים 16–17 מונים שלושים ושניים אנשים שקיבלו נרות שעווה, ובהם שלושה אופי מאפים, שלושה צבעים, סוחר דגים או דייג, שניים מאל-מחלה ואחרים — כולם נראים כאנשים הנזקקים לעזרה. רשימת המתחייבים כוללת כ-65 בתי-אב, ובהם כ-135 גברים בוגרים; כ-15 שמות, שככל הנראה מתייחסים לכ-30 אנשים, אבדו. הסך הכולל של כ-165 גברים בוגרים קרוב יחסית ל"פחות מ-200 איש" שצוין לעיל. היתרה הם עניים שהיו מקבלי המגבית ולא תורמים לה. עם זאת, מקצת משלושים ושניים מקבלי הנרות מופיעים גם בין התורמים. לפחות 6 שמות זהים לאלה המופיעים ברשימת C 57.

מכתב מאלכסנדריה לפוסטאט בערבית-יהודית. שריד: רק החצי התחתון של המסמך. תיארוך: המכתב מזכיר אנשים שנתפסו לעבודות כפייה לשם חפירת תעלה סביב העיר. גויטיין ופרנקל הציעו שניהם כי האזכור הזה מאפשר לתארך את המסמך לשנת 1219 לסה"נ, בתקופת מסע הצלב החמישי. הצלבנים צרו על דמיאט ממאי 1218 ועד נובמבר 1219, אז כבשו אותה לבסוף. ככל הנראה, התושבים חששו שאלכסנדריה תהיה היעד הבא (ראו גם מכתב נוסף מאלכסנדריה מ-21 באוקטובר 1219). המכתב מדווח על מצב העיר: "העיר במצב חמור בשל חפירת התעלה. העיר סגורה ומסוגרת, ועבודת כפייה מוטלת על האוכלוסייה." בהמשך מוסר הכותב דיווח מפורט על מצבה הרפואי וטיפולה של אישה שנפצעה בתאונה שאינה קשורה למלחמה, דן בכמה שליחויות קטנות, ואחר כך בעניין משפחתי חשוב, ומסיים בדרישות שלום לכחמישה-עשר אנשים לפחות. בסוף המכתב נוספו שתי הוספות (פוסט-סקריפטום): "באשר לאבו אלעלא — בהגיעי מצאתי את העיר סגורה ומסוגרת; שום זכר לא יכול היה להופיע ברחובות, שכן היה נלקח [לחפירת] התעלה. לכן לא יכולתי להיפגש עמו. ובאשר למלחפה [שמיכה המשמשת גם כבגד עליון], השווקים סגורים ואיש אינו מוכר וקונה. אני מספר לך זאת כדי שלא תחשוב שאני מזניח את ענייניך." על אודות הפציעה של יֻמן: "בשובי הביתה מצאתי את יֻמן — שהדלת נפלה עליה — במצב חמור. היא חולה כבר ארבעים יום. באותה עת הייתה במצב טומאה ונשארה כך, וכך כל בני הבית נטמאו עמה. רק האל יודע מה מצבה; היא בוכה כל כך עד שאני שוכח את צרותיי שלי. ועם זאת, אם ירצה האל, סיכוייה להחלמה טובים. רגלה נתונה בתיבה (תאבות) שהוכנה במיוחד עבורה. רופא נוצרי (ערל) מטפל בה, ונאמר לי שלא לקח כל תשלום עבור הטיפול. הוא היה אז עסוק בטיפול בפצועים (אלמג'אריח). לא מצאתי בבית שום תחבושת (או מלאן/משחה) מסיבי דקל (מרהם אלנכ'לי) ולא יכולתי להזיזה, שכן אינה יכולה לקום או לשבת; היא מתכופפת מעט קדימה בלבד (קד אתג'הת קליל). כף רגלה ושוקה נפוחות (מנפוח')." המידע והתרגומים על פי גויטיין. משחת הדקל הזו מומלצת לטיפול בפצעים ומורסות בספרות הרפואית של ימי הביניים — חיפוש פשוט במונח مرهم نخلي יוביל לאזכוריו בכתביהם של האנדלוסים אחמד בן עיסא אלהאשמי (נפטר 1077) ואבן זֻהר (נפטר 1162). אצל אבן זֻהר, סמיכותה דומה לזו של דבש, וטובלים בה חוטים לפני שמשתמשים בהם לסילוק נוזלים מן הפצע. ייתכן אפוא שמדובר בחומר המופק מן הפרי עצמו, ולא מסיבי הדקל. פתרון אפשרי לעניין זה אולי מצוי במסמך נוסף שיש בו מתכון אפשרי ל"מרהם נכ'לי". יש לציין כי המילה "אתג'ה" בהקשר של פציעה או מחלה מתפרשת לרוב במשמעות "השתפר" (ולא "התכופף"), וחולים מתוארים לעיתים קרובות כמי ש"השתפרו מעט" אף אם הם עדיין במצב קריטי. כתב היד של המכתב דומה לזה של מסמך אחר שנכתב בידי דיין מאלכסנדריה.

מכתב מחלפון בן נתנאל, ככל הנראה מפוסטאט, אל רבי יהודה הלוי באלכסנדריה. דהוי ופגום מאוד. תאריך: ספטמבר 1140. נכתב זמן קצר לאחר הגעתו של המשורר מספרד. המכתב עוסק כמעט כולו בצרות שפקדו את חלפון במצרים בעת שובו בשנה הקודמת מספרד. הוא מסביר כי בשל דכאונו ומצב בריאותו הירוד אין הוא מסוגל לקרוא כראוי את מכתבו של רבי יהודה הלוי ולא לצאת לדרך כדי להיפגש עמו. עיקרו של המכתב סובב סביב אבלו הכבד על מות אחיו האהוב, הדיין עלי, וצידוק הדין על אובדנו (בגב, בשוליים הימניים). חלפון מציין כי שהה באלכסנדריה "שנה חסר חודש" (גב, שוליים ימניים, שורה 13) שקוע בדכאון עמוק ובמחשבות על מוות. הוא חי חיי סגפנות, נמנע משתיית יין ומאכילת בשר ופירות ושאר תענוגות העולם הזה. כתוצאה משהותו הממושכת שם ובמיוחד בשל מצב רוחו הקודר, נפגעו עסקיו. הוא מזכיר גם עיכובים שנגרמו עקב מספר מסמכי בית דין שהיו "חתומים" ולא נגישים (גב, שוליים ימניים ושוליים עליונים). בשל הצרות שפקדוהו במצרים, מתחרט חלפון על שיצא בכלל מספרד, שם זכה לחברתו של רבי יהודה הלוי; הוא מביע משאלה כי היה נשאר בספרד ואז מתלווה אל רבי יהודה הלוי במסעו מזרחה (גב, שורות 37–38; פנים, שורה 7). הוא מתאר את מצוקתו על מות אחיו כחלק מצרות יהדות מצרים בכללותה ("במשך חמש שנות היעדרו", פנים, שורה 17). ממקורות אחרים ידוע כי צרות אלו נבעו מן הגזירות נגד היהודים מטעם הוזיר רצ'ואן אבן ולח'שי (שלט בשנים 1137–39), שאינו נזכר במפורש במכתב (ייתכן שהזהירות נבעה מן האקלים הפוליטי המעיק, כפי שכותב חלפון "אין אפשרות לדבר", פנים, שורה 16). אף שרצ'ואן הודח ונכלא בעשרת החודשים האחרונים, חלק מגזירותיו עדיין היו בתוקף. חלפון מספר כי רבים מנכבדי היהודים נהרגו, אחרים נכלאו בבתי כלא או הוחזקו במעצר בית ועדיין היו אסורים בעת כתיבת המכתב (פנים, שורות 12–16). הוא רומז במשתמע למות הגאון מצליח הכהן מבלי לומר במפורש כי רצ'ואן ציווה על הריגתו, אך פרט זה ידוע מאל-מקריזי, אתעאט' אל-חנפאא', בפרק על שנת 533 לה'ג'רה (וקבץ' אלוזיר עלי עדה מן ח'ואץ אלחאפט' מנהם אבו אלמעאלי בן קאדוס ואבן שיבאן אלמנג'ם ורייס אליהוד וג'מאעה פקתלהם). לאור דיכוי יהדות מצרים והריגת אנשי המעלה שבה, מביע חלפון את מבוכתו ("בוש ונכלם", פנים, שורה 19) מן הדברים שאמר יהודה הלוי על מעלותיה הראויות של הארץ. בנוסף, נטל מס הגולגולת על היהודים הוכבד, וזכויות שמהן נהנו קודם לכן בוטלו (פנים, שורה 28). היהודים מצאו נחמה במינוי הנגיד שמואל בן חנניה לאחר מות הגאון מצליח הכהן (פנים, שורה 30). חלפון מייחל לפגישה עם רבי יהודה הלוי, אך כאמור דוחה את יציאתו לדרך בשל מחלתו ושברונו. בכתובת, חותם חלפון כ"פצוע אהבתו" לרבי יהודה הלוי.

מכתב בטורקית עות'מאנית הממוען למעלם סלמון באלכסנדריה. תיארוך: סוף המאה השש-עשרה או תחילת המאה השבע-עשרה. מכתב נוסף הממוען לאותו נמען נושא חותם הנושא את השנה 1030 לה'ג'רה (1620/21 לספירה). במבוא למהדורתה מציינת ג'יין הת'אווי כי המכתב נשלח אל סלמון אלאסכנדראני, היהודי שעמד בראש המכס של אלכסנדריה. המכתב נפתח בפנייה החיבתית "בנים רוחום" (מילולית: "נשמתי" או "רוחי"), אף שהפורמליות שבאה אחריה מרמזת ששני הקצינים מדווחים לסלמון. היררכיית הכוח ברורה אף יותר במכתב רגשי במידה מפתיעה, השלוח מסוליימאן בוסתאנג'י, סוכנו של סלמון (וכִּיל בטורקית עות'מאנית). בדרך כלל היה כינוי זה מציין חבר בחיל ה"גננים" (בוסתאנג'ילר) בארמון הקיסרי באיסטנבול — או, בעיקר במחצית השנייה של המאה השבע-עשרה, באדירנה — שתפקידם היה לחתור בסירת הסולטאן, וכן לשמור על הארמון ועל העיר כולה לצד יחידות חיילי ארמון אחרות. בהסתמך על חותמו, המזהה אותו כ"אבן עבדאללה" — שם משפחה אבהי המציין בדרך כלל מתאסלם — נראה שסוליימאן היה גם הוא מגויס דבשירמה. גוף המכתב מלמד שקצינים צבאיים בכירים אחרים (אע'אוות) פנו לסלמון כדי שישלם את משכורותיהם, או לכל הפחות יוסיף עליהן, כאשר המושל המצרי לא יכול היה או לא רצה לעשות זאת. היכולת למלא תפקיד שכזה הפכה את סלמון לדמות בעלת עוצמה מן המעלה הראשונה, השווה למממנים — ובהם מנהלי מכס אחרים — בחלקים אחרים של האימפריה העות'מאנית במאה השבע-עשרה. כמו אותם מממנים, נראה שגם הוא מילא תפקיד באספקת מצרכים חיוניים למצרים, ובראשם — לפחות בכל הקשור למסמך זה — עצים. בגוף המכתב מציין סוליימאן כי סיפק "אנשי מדינה" בלתי מזוהים בעצים, ככל הנראה מטעמו של סלמון. הוספותיו בשוליים, פרט לאזכור מכירת עצים על ידי סלמון מטעם מחמד אע'א, כוללות שאלות אל סלמון בדבר מכירות לבנו של עאמר אבו עלי ולבנו של עִמִּיא עלי, שאולי מדובר באותו אדם. מאחר שמצרים סבלה ממחסור בעצים, הגיעה אספקה דרך קבע למחוז באוניות מאנטוליה, וייתכן שמשלוחים מסוג זה היו מרכזיים בעבודתו של סוליימאן בוסתאנג'י עבור סלמון. המכתב מזכיר לפחות ארבעה אנשי צבא עות'מאני נוספים — סנאן אע'א, קאסם אע'א, עיסא אע'א ומחמד אע'א — המכונים לעיתים בתואריהם, למשל: "סנאן אע'א ṣaḥib-i devlet / מגן המדינה" (שורה 8). שותף עסקי נוסף, "מעלם אסחאק", מוזכר בשורה רביעית. רוב תוכן המכתב נסוב סביב תשלומים והתכתבויות נוספות בין הנזכרים. בצד האחורי שני חותמות דיו וכתובת בקפל העליון, דבר המעיד כי המכתב נשלח ככל הנראה ונתקבל בידי הנמען מעלם סלמון אסכנדראני, המופיע גם בקטעי טורקית עות'מאנית אחרים.

ארבעה קטעים המרכיבים את רובה של איגרת בערבית-יהודית. תיארוך: כנראה ראשית המאה ה-16, או אולי המאה ה-15. אשתור פרסם את אחד הקטעים והציע שמקורו בדמשק זמן קצר לאחר כיבוש סוריה בידי סלים הראשון בשנים 1516/17, על סמך אזכורו של פקיד ממשלתי בשם אלע'זאלי, שלדעתו הוא ג'אנברדי אלע'זאלי, המושל העות'מאני הראשון של מחוז דמשק (כיהן 1519–21). אך מאחר שההמשך של האיגרת (שלא היה מוכר לאשתור) מזכיר את הגעת צי ספינות לאבו קיר, סביר הרבה יותר שמקור האיגרת במצרים, ככל הנראה באלכסנדריה. גם התיארוך טעון בחינה מחדש: אלע'זאלי הנזכר אינו בהכרח ג'אנברדי, ואף אם כן — ייתכן שהמסמך מתוארך לתקופת שירותו תחת המשטר הממלוכי בסוריה ובמצרים בראשית המאה ה-16. השולח מדווח שכבר שלח קודם לכן שתי איגרות בנוגע ל"כל המתרחש בעיר" (אלמדינה). הסיבה למשלוח האיגרת הנוכחית היא בקשת עזרה למען אחותו. היא כתבה לו על "מה שאירע לה עם משה נווארו ועם הרופא (אלחכים)". הנמען מתבקש לכתוב לבנה ולחקור בעניין. "הם" נטלו ממנה שלא כדין את בתיה (ביות) ואת חפציה ורכושה (חוואיג'), והותירו אותה בלא כלום. הנמען מתבקש להתערב ו"להציל אותה (או: את הרכוש הגזול) מידיהם". השולח שקל לפנות לסולטאן בבקשת סיוע בעניין זה, אך נראה שנמנע מכך מסיבות שונות: משהו הקשור ל"אנשי צפת ואנשי ירושלים"; חמישה חודשי פיגורים במשהו; דבר-מה הקשור למטבעה (דאר אלצ'רב); ורצונו שהעניין יישאר בסוד. הנמען מתבקש לשלוח את "שגריר/שליח שלך" (קאצד) אל אלע'זאלי, אשר ישלח אז שליחים אחריהם (משה נווארו והרופא?), יענישם וישיב את הבתים והחפצים. הוא מבקש מענה מהיר על מנת שיֵדע כיצד לפעול. הוא מדווח שמישהו הגיע מזיתון (אשתור מזהה זאת כעין אלזיתון שליד צפת) פצוע ומוכה (מג'רוח מצ'רוב). השורות הבאות שבורות וקשות למעקב (עדיין חסרים מקטעים גדולים מסעיף זה). משורה 31 ואילך נידונים אנשים המנהלים משא ומתן לעריכת פשרה (מצלחה). מישהו נתון במעצר בית (תרסים) והשולח אינו סבור שהדברים יסתיימו עמו בכי טוב. אעוץ' ובנו אף הם נתונים במעצר במצב עגום. הסולטאן עצר אותם באשמת בגידה והם נשמרים בידי ארבעה ח'אצכיה (היחידה המובחרת ביותר בצבא הממלוכי, ששימשה פמליה ומשמר ראשו של הסולטאן). הוא מדווח עוד כי "הצי" (אלקטאיע) הגיע לאבו קיר אך הסולטאן לא הרשה להם לעבור. הם ביקשו אמאן (חסות וביטחון מעבר) אך הסולטאן לא נענה לבקשתם. נזכרת גם הגעתם של "הקונסול" (של ונציה?) ו"שגריר צרפת" (קאצד פראנסה). הנמען מתבקש להתייעץ עם ר' יעקב ג'ראדה (? גראדה) בעניין מסוים. השורות האחרונות של האיגרת פגומות מכדי להבינן.

מכתב מאת ברכות בן אברהם אבן אלחאג'ה (הוא אבו אלברכאת הבת אללה בן אבראהים אלצאאיג'), השוהה בבוש שמחוץ לפיום (בעמאל אלצעיד אלאדנא / بعمال الصعيد الادنا), אל אמו השוכנת באלכסנדריה. המכתב מתוארך ליום ראשון, צום י"ז בתמוז ד'תתקי"ח לבריאת העולם, היינו 1158 לסה"נ. הכתובת ממוענת לאלכסנדריה, לשוק הצורפים, למסירה לאבו זכרי יהודה בן יצחק, אשר יעבירה לבית (או לאשת) אבו אלופא בן חלפון אלחדאד בשכונת ביר ג'בר, בכנסת העירקים (בנוסח הערבי נקראת פשוט "כניסת אליהוד"). אחד משני האנשים האלה הוא גיסו של השולח. המכתב כתוב בערבית-יהודית, בכתב יד יפה, והכתובת רשומה הן בערבית-יהודית והן בכתב ערבי. הוא פותח בתלונה על העדר מכתבים מאמו ומאחיו אבו סעד, ואף מציין שנשבע שלא לכתוב עוד — שבועה שכמובן הופרה. הוא מספר שנמאס לו לעבוד בצעיד עליון (בלאד אלצעיד), ולכן ירד לבוש, אך גם שם אינו שבע רצון, ומקווה לעבור לפוסטאט לאחר החג. הוא מציין ששיירות מאלכסנדריה מגיעות תכופות לבוש כדי לקנות פשתן, והוא מבקש למצוא אדם נאמן שדרכו ישלח מעט פשתן לאמו, כדי שתתפור לו בגד פשתן נאה לשבת ולחגים; ואילו לבגדי יום-יום יש לו די והותר. הוא מזכיר עסקה בשווי 100 דינרים בסנתריה (נווה המדבר סיווה), אך ההקשר אינו ברור לחלוטין. נמסר לו שעמאאם ורחל דודתה מצד האם נמצאות בפוסטאט, יחד עם בעלה אבו אלפצ'ל ועם אדם בשם אבו אלסרור. הטקסט בשוליים כולל רכילות עסיסית: "הגיע אליי מכתב שבו נכתב כי הארון גירש את אשתו ימן. ברוך השם! היא נישאה לו והתגרשה ממנו בעת שהיינו רחוקים. שמרי אותה אצלך — (הרחק?) מאשת אבו אלופא — בבית, עד שאלוהים ייתן לה פרנסה." המצב אינו ברור לאשורו, אך נראה שהשולח תומך בימן, שגם יש לה בן לגדל. לא ברור כיצד אשת אבו אלופא — שאמורה לקבל את המכתב לפי הכתובת — משתלבת בעניין. מכל מקום, הנמענת אמורה לתת מחסה ל[ימן] ולכלכל אותה עד שהשולח יוכל להגיע ולקחת אותה אל אחיה בשאם. הדרך הטובה ביותר ליצור קשר עם השולח היא לשלוח מכתבים לפוסטאט אל אלבלביסי או אל אבו סהל בדרב אלח'ראטין, והם יעבירו אותם באמצעות הסוחרים היהודים אל אבו אלברכאת אלצאאיג' היהודי בבוש. בצד האחורי של המכתב מסתיימת האיגרת בדרישות שלום לאנשים שונים, ובהם: אבו אלבשר ואמו; יוסף; מח'תאר ששהה בברקה; המורה אבו זכרי יהודה וילדיו. (שם המשפחה של השולח, אבן אלחאג'ה, פירושו 'בן האישה שעלתה לרגל', אם כי ייתכן שהשם הוא אבן אלחאג'ה במשמעות אחרת — כינוי לאדם בעל צרכים מרובים.)

מכתב מיחזקאל, ככל הנראה מקלוב, אל אחיו חלפון באלכסנדריה. מתוארך לחודש אייר ד'תת"ק (1140). יחזקאל מתלונן באריכות וברהיטות מסוימת על שלל בעיותיו העסקיות: "אני עשוק, אך מוצג כעושק" (אנא מט'לום פי צורת ט'אלם) — כלומר, מאשימים אותי בדברים שאינם באשמתי. הבעיות הנדונות: עסקת הגבינה שלהם (ראו ח69, ח68, ח64) וההליכים המשפטיים הקשורים אליה, שבהם לא הצליחו הדיינים להגיע להכרעה; סחורות שנעצרו בבית הוכיל, ובהן ביקשו הדיינים שהצדדים יגיעו לפשרה; ותביעה משפטית הנוגעת למכירת בית, שבה הדיינים שוב לא יכלו להכריע — האם לפסוק על פי שיטת רב האי גאון או לפי שיטת ר' יצחק אלפסי? אחד הדיינים מציע ליחזקאל שחלפון היה צריך להשיג חוות דעת הלכתית (פתוא) מאת אבן מיגאש, אשר הייתה מחזקת את עמדתם. המכתב דן גם בסחר בחמורים (שנמכרו ללא ריתמה, שכן אחרת המחיר היה גבוה יותר), ומספר סיפור ארוך על הובלת משי מהכפר בנהא שבדלתא בלוויית חוכר מסים בשם אבו סעד (אולי אותו אדם המופיע 25 שנים לאחר מכן כחוכר מסים לשעבר). אבו סעד זה, הצ'אמן (חוכר המסים), עבד בצוות עם צ'אמן נוסף מקהיר, ולכן לא יכול היה פשוט להתייצב בבנהא כלאחר יד כדי לסייע ליחזקאל להעביר את המשי של אבו זכרי הכהן בחזרה לקלוב (מהלך של שמונה שעות הליכה לפי מפות גוגל). יתרה מזו, שני פקידי מסים — חוכר מסים עמית בדאר אלצנאעה, נקודת המכס המרכזית בכניסה לפוסטאט, והמושד (מונח איובי לגובה המסים בנמלים), אולי הכוונה לזה שעבד בדאר אלצנאעה — "אינם נותנים לו לקחת (אפילו) רטל אחד (של משי) כעמלה (או שוחד?), אלא נאמר לו: 'זה אינו שלך!' החמס פושה." לא ברור אם מדובר כאן בתמונה מפתיעה של חוכר מסים הרואה כעוול את העובדה שהממונים עליו אוסרים עליו לקבל שוחד; הוא משתמש במילה העברית "חמס", שבתקופה זו, לדברי פרידמן, היא מונח טכני לעוול שמטיל השלטון, ואולי הדברים נאמרים מתוך השוואה לתקופה מוקדמת יותר, שבה היה מקובל שגובי המסים יכולים להתעשר באמצעות תשלומי טובין. המכתב מזכיר את מותו של אבו נצר בן אלמנקאר, שהיה בן דודו של אבן יג'ו, בנה של דודתו מצד אמו. כמו כן מוזכר סוחר ההודו אבו עלי בן אלכרניב, המופיע גם בתשובות הרמב"ם. אף ששמות הכותב והנמען אינם מצוינים במפורש, מאחר שלמכתב אין כתובת חיצונית (כנראה נמסר ביד), זיהו אותם גויטיין ופרידמן על בסיס התוכן והפלאוגרפיה.

מכתב מקהילת אלכסנדריה אל שמואל הלוי, "נגיד הלויים, פאר הרופאים", בן שלמה, ובו בקשה לסיועו במאבק נגד גזירה שאסרה אמירת פיוטים בתפילה. גויטיין סבר שהמכתב נשלח מעיירה כפרית במצרים, ואילו פרידמן הציע שהמכתב נכתב בבית הכנסת של הירושלמים בפוסטאט, וכי הגזירה נגד הפיוטים הייתה חלק מתיקוני התפילה החסידיים שרבי אברהם בן הרמב"ם ביקש להנהיג. לדעתה של פרנקל, המכתב נשלח מאלכסנדריה, וישנן בו כמה ראיות לכך: הזכרת "רעות הגויים" (פנים, שורה 17) מתאימה היטב לאלכסנדריה, שנודעה באווירתה הפנאטית ובמעשי האלימות האנטי-יהודיים שלא היו נדירים בה (ראו גויטיין על כך). דבר דומה אפשר לומר על אזכור מחלת ריאות מגפתית שהייתה נפוצה באלכסנדריה (פנים, שוליים ימניים שורה 1 וההערה לשורה זו). נוסף על כך, אלכסנדריה הייתה ידועה במנהגי תפילתה הייחודיים, שאליהם דבקה הקהילה היהודית האלכסנדרונית בקנאות; לדוגמה, השו"ת ששלח סעדיה בן ברכות המלמד מאלכסנדריה אל הרמב"ם (שו"ת הרמב"ם). טענתו של פרידמן שהגזירה נגד הפיוטים הגיעה מרבי אברהם בן הרמב"ם משתלבת היטב עם הטענה שהמכתב נשלח מאלכסנדריה: קבוצה של חסידים, מחסידי רבי אברהם בן הרמב"ם, התיישבה באלכסנדריה ושאפה ליישם בקהילה הרחבה את עקרונות אמונתה. ההתייחסות לחסידים הללו כ"דיינים, חזנים ומנהלי הקדשות" (גב, שורה 3) עולה בקנה אחד עם רמזים אחרים על חסידי רבי אברהם בן הרמב"ם כמי שנהנו מהטבות חומריים והזניחו את שליחותם הרוחנית. על פעילותם של חסידי רבי אברהם בן הרמב"ם באלכסנדריה ראו את מאמרו של גויטיין "רבנו אברהם". (המידע מפרנקל.) [ההצעה שהמילה <em>בראסים</em> מתייחסת למחלת ריאות מגפתית מוטלת בספק. אף שהמילה הפהלווית <em>בִּרסאם</em> משמעותה המקורית הייתה "דלקת קרום הריאה" (pleurisy), בספרות הרפואית הערבית הוחלפה המילה לסירוגין במילה <em>סִרסאם</em>, היינו דלקת המוח או הזיה (phrenitis or delirium). אל-ראזי מציין שגם אם הרופאים הבחינו לעיתים בין שני המונחים, הציבור הרחב ראה בהם נרדפים גמורים (ראו אולמן, רפואה אסלאמית). הן המחלה והן המוות במכתב הם מטפוריים: "ישראל, אם תראו שתמנו ונהרגנו על ידי השיגעונות שהובאו עלינו (בידי רודפינו), דעו שנהרגנו לשם מנהג אבותינו, אבות-אבותינו ונביאינו...". מוות ממחלה אינו יכול להיחשב למות קידוש השם.]

רשימה של קופות קהילתיות מתוארכת לשנת 1651 (אייר ה'תי"א) שייתכן שקשורה לקצבאות שניתנו ללומדי תורה, לאור העובדה שבצד ה-verso מוזכרת "הספקה" בקהיר (או אולי בכל מצרים: "יד אלבעלי תורה אלדי כאנו במצר ען אל הספקה"). המספר האלפאנומרי המופיע לאחר כותרת חשבון זה הוא 750 (תשנ), שאפשר לפרשו באופן משוער כמספר הכולל של האנשים שקיבלו הספקה במצרים או בקהיר בסביבות 1651–1652 לסה"נ. מספר זה נראה גבוה מכדי להתייחס לקהיר בלבד, וייתכן שהוא כולל גם תלמידי חכמים מאלכסנדריה ומרשיד (Rashīd), המופיעים יחד בשורת הסיכום האחרונה בתחתית ה-recto. לפחות חשבון אחד נוסף ברשימה ב-recto מתייחס לקבוצה קולקטיבית של "מערבים", כלומר קהילה/קהילות של יוצאי המגרב. חלק מהרישומים כוללים אזכור של "שותפו" (אולי שותף ללימוד) שאינו מצוין בשמו, כגון: "משה וִילִיסיד ושותפו" ו"יעקב זגדון ושותפו". לפחות שניים מהשמות הנזכרים נושאים את התואר המקצועי "ציראפי" (סוחר מטבעות/חשבונאי) במקום שם המשפחה. הרשימה ב-recto כוללת כמה רבנים ידועים של מצרים במאה השבע עשרה, ובאופן רחב יותר מהווה מקור יקר ערך לאור רמת הפירוט שהיא מציעה לגבי חברות בקהילה היהודית הרבנית במצרים במאה השבע עשרה. שמות האנשים המופיעים ב-recto כוללים: אברהם אל-ח'ול[?], יצחק לוריא, יעקב בירב לוי, נסים ד'גנוס[?], ישועה [מ]ונסון?, יוסף הלוי, יעקב די ליאון, זין סבבו, נסים קסטנטין, שמואל כועיח'[?], נסים זגדון, יעקב ביבאס, ישועה עוזיאל, שמואל גזאוי, משה וִילִיסיד, יעקב סמחון, אהרן נפג'ה, ח'ליפה אל-זוגי, יהודה חאמי, יהודה חדאד, אברהם חדיד, יעקב זגדון, נסים מיירה, נתן הלוי, דוד מורון, אלישע סוחמי, יצחק לופס, דוד בואנו, משה אוזלו, יהודה סיד, ר. אל-שאמי, שחאתה שיהאב, מימון ציראפי, שלמה אל-אהדב, שמעון ציראפי, משה הכהן, יצחק הלוי, אשכנזי כומאר, שלמה סופינו, ח'ליפה ___?, מרדכי מדינה, משה נוצרי, רחמים הכהן, ____? אבן שנג'י, ____? אל-קודסי, שמואל אבן צור, יהודה דנון, ספדיא תלמסאני, שחאתה דודלח[?], מצליח פרנסיא, יצחק אל-שאמי, יצחק נואל?, משה רמחון[?], מושון שאמי, יצחק ראובן, אברהם מנשה, שמואל ___א?, יצחק מדינה, שמואל ?חאג', אברהם סאנס, יוסף יצחק, אברהם מנשה, קנבוס?, אברהם אל-אחדב, חיים קאפוסי, יצחק הלוי, משה סרגוסי, שמואל סכנדרי.

קטע של מכתב בערבית-יהודית. תיארוך: ככל הנראה סוף המאה ה-12 או תחילת המאה ה-13; ניתן כנראה לצמצם את הטווח על בסיס האנשים הנזכרים, ובכללם אל-מֻעַטַ'ם בעל השם האיובי. ניתן לשייך את התיארוך גם לתקופה של 1168–1204 לערך, על סמך אזכורו של הרמב"ם ("רבנו משה"). המכתב ממוען לאבו עמראן בן אבו אל-פרג' הכהן. צד הפנים עוסק בעיקר בעסקים, כולל עם "רבנו" ועם אל-שיח' אל-יסוד. נזכרת רכישת חיטה בשווי של 5 דינרים לשנה הקרובה. השולח מודאג ממשהו, בנוסף לאובדן הקודם של הזהב שהושאר אצל הארון. בתחתית הדף ובשוליים מוזכרים אבו אל-מג'ד, מכארם אל-וכיל הגבאי של מתחם ה"מלכיין", צפיי אל-דולה, אבן סבאע, ורצ'יי אל-דולה. בהמשך מוזכר "שטר מקורי" (של מכר?) ועדיו, ובהם אולי אבו נצר בן [...], וכן שטר נוסף (או כתובה?) שנכתב ו/או נחתם בקוץ בידי אבו סעד בן אבו שפה, כרם בן מפצ'ל, ומֻנַג'א אבן אל-מַחַלִּי. השולח צירף "אותו" (כסף?) יחד עם המכתב כדי שיועבר אל "הם", ושאין לשלם כעת אלא רק אם יתעורר צורך ("שכן דבר אינו נצחי מלבד האל"). החלק הבא של המכתב כולל מספר הפצרות לדאוג לשיפוצים הנחוצים בבית, ומזכיר גם אישה שאין לה "לא קרוב, לא מחותן, לא אח ולא ידיד מלבדך וכמותך". בתחתית צד האחור מתבקש הנמען לדבר עם הזקן פח'ר אל-צנאיע (אומן בכיר?) הנמנה עם פמליית (מן ע'למאן) אל-מֻעַטַ'ם. המכתב מזכיר גם: צפיי אל-דולה ("אל-מֻחְתַשִם") ואבו אל-חסן שותפו של השולח; מחסן (אל-מח'זן); שמינית דינר; מכארם אבן אל-אמשאטי ושכר המחסן; העברת משהו לטַארְמַה (תא בסירת נילוס); המילה דבשנא ("חפצינו הקטנים", ראו מ"ע פרידמן בעניין זה); עיסא אבן אל-אג'לח ("קירח בצד אחד של הראש"); אבו אל-ח'יר בן מפצ'ל; אולי רופא (אל-חכים); אדם "ארוך אוזניים" (טויל אל-אד'אן) וערמומי (שאטר); שטר שחרור וייפוי כוח; הבה אל-לבאן וערבונות שונים; זין בן סעיד; העיר קליוב; אלכסנדריה; בקשה שהנמען ייפגש עם הזקן פח'ר אל-צנאיע; רבנו משה (כנראה הרמב"ם); דרישות שלום לאביו של הנמען אבו אל-פרג' בחיר הכהנים; לאבו אל-פח'ר אל-עטאר; אל-שיח' אל-יסוד; אבו עמראן אל-תפארת; אבו אל-פצ'ל; ואבו אל-מכארם. צירוף: אלן אלבאום. שני הקטעים ככל הנראה מתחברים ישירות, אך הדבר טעון בדיקה נוספת; ייתכן שעדיין חסר ביניהם קטע שלישי.

מכתב/עצומה משולח לא ידוע, השוהה באלכסנדריה, אל מבורך בן סעדיה בפוסטאט. כתוב בערבית-יהודית בשילוב עברית. תיארוך: ככל הנראה 1103–1111 לסה"נ, על בסיס החפיפה בין תקופת פעילותו של מבורך בן סעדיה (נפטר ב-1111) למח'לוף בן מוסא (פעיל בערך 1103–1141). השולח פותח בהתנצלות על כך שצירף מכתב תלונה זה לצד מכתב אחר ובו ברכות לרגל החג. הוא חזר זה מקרוב ממסע מסחרי לאל-אנדלוס, וכותב להתלונן על הצעיר בקאא אבן שוויע (המופיע גם בשני מסמכים נוספים). השולח נשא עמו במסעו סחורה בשווי 400 דינרים — לכּ (שרף) וסחורות אחרות — שהייתה שייכת לבקאא או לאביו, והפיק רווח גדול מן המסע. אף על פי כן, נמנע מלגעת ברווח, בנימוק שסחורתם של בני שוויע פטורה (תנצאנו) "מן עֻשׂר הג'אליה" (מס המכס בשיעור 10% שהוטל לסירוגין על סוחרים בני חסות?), בעוד שאחרים נאלצו לשלם מכסים כבדים. לאחר שובו של השולח לאלכסנדריה, הופיע בקאא ובידו ייפוי כוח מאביו ושטר השותפות (שטר... אלמואצפה). השולח שילם לו 200 דינרים ולאחר מכן עוד 400 דינרים בנוכחות בית הדין. אז ביקש השולח את שטר ההסכם בחזרה (משסיים למלא את תנאיו), אך בקאא סירב למסור אותו. או אז "כמעט מת" השולח במקום, ואמר לבית הדין ולנוכחים סביבו: "זה גמולי?! התאלמנתי ואיבדתי דינרים רבים של רווח משום שלקחתי את סחורתו...". בסופו של דבר נטל את השטר מבקאא בכוח. מכאן (בשורה 27) נפתח פרק חדש בסיפור. נראה שבקאא מגייס לעזרתו את אבן עינין סארה (=מח'לוף בן מוסא, המוכר היטב ממסמכים אחרים; כאן שמו נכתב בכינוי המעליב "שרה", ראו גויטיין ופרידמן על שונות הגרסאות של שמו), אדם בשם מח'תאר, וסוחרים מערביים נוספים, "שכולם מתחברים יחד (עצבה < עצביה) ליטול את רכושם של אנשים ונכבדים". לדברי השולח, אבן עינין סארה הוא הגרוע מכולם, והוא ידוע לשמצה באלכסנדריה כמי שמזלזל בדת ומתנהג רעה כלפי כל אדם. בשוליים, היכן שהטקסט חסר חלקית, ובהמשך אל הצד האחורי, מזכיר השולח פרשה חמורה (נובה עג'יבה) שאירעה בבג'איה: סכסוך בין שני סוחרים — סלמון ואחיו — ומביע את תמיהתו על כך שמבורך בן סעדיה, אף שהוא יושב במצרים (אקלים מצר), אינו מודע לבעיות שמתחוללות בבג'איה ושמח'תאר מעורב בהן. בצד האחורי מצויים גם ניסיונות קולמוס מאוחרים יותר ורישומים בעברית.

מכתב ממחרוז בן יעקב בפוסטאט אל גיסו אבו זכרי הכהן באלכסנדריה. התיארוך: יום ראשון, 15 בג'מאדא = 16 באדר, ככל הנראה 3 במרץ 1135. המכתב הוא אזהרה דחופה המייעצת לאבו זכרי להוציא את כל סחורתו ממחסן באלכסנדריה. שותפו העסקי של אבו זכרי בפוסטאט היה גוסס, ובשל ההפקרות ששררה אז במצרים עמדה סחורתו של אבו זכרי להיות מוחרמת יחד עם רכושו של המת (לפי גויטיין, לפני 1129). האיש הגוסס, אבו סעיד, היה קרוב משפחה של שותפו של אבו זכרי, סוחר ההודו האלכסנדרוני הידוע אבו נצר בן אלישע. ככל הנראה לא היו לאבו סעיד יורשים מדרגה ראשונה, ופקידי דיואן אלמוארית' (בשורה 5: אצחאב מואריף!), משרד העזבונות, שניצל מצבים מסוג זה, עמדו להחרים את כל רכושו שהיה מופקד אצל אבו נצר. כדי שלא ליטול סיכונים, היו הפקידים מעקלים את נכסי אבו נצר וכן את נכסי אבו זכרי, מכיוון שסחורות השותפים אוחסנו יחדיו. ראש הישיבה, מן הסתם מצליח הכהן — שלמעשה היה כפי הנראה בן דודו של אבו זכרי — מסר את האזהרה אישית למחרוז והורה לו לשלוח מיד מסר דחוף לגיסו אבו זכרי. לצורך כך שכר מחרוז שליח פרטי (נג'אב) לאלכסנדריה, שיצא בגמל. במכתבו אומר מחרוז לאבו זכרי שלא יתחשב בעלויות ויחלץ את סחורותיו ללא דיחוי. האזהרה חוזרת בנספח שנכתב לאחר שמסלם הודיע לכותב כי השליח לא ייצא באותו לילה. אזהרת ראש הישיבה אינה קשורה לבקשתו הדחופה של אבו זכרי אליו במכתב II, 58, שכן אותו מכתב נכתב כמה שנים לאחר מכתב זה. המכתב מתוארך ליום ראשון, 15 בג'מאדא. מכיוון שמחרוז מאיץ באבו זכרי לחזור לפוסטאט להיות עם משפחתו לפני החג הקרב, ניתן לקבוע את התאריך במידה רבה של ודאות ל-2 במרץ 1135, אז חל 15 בג'מאדא הראשון ארבעה שבועות לפני פסח. (לא ברור מדוע הניח גויטיין שהמכתב נכתב לפני 1129.) כפי שכבר צוין, מחרוז לא היה רגיל לכתיבה, ואחרים כתבו עבורו את רוב מכתביו ששרדו, להוציא מכתב זה ומכתב V, 20. בשל דחיפות המכתב, ככל הנראה כתבוֹ בעצמו. ידו הלא־מאומנת, סגנונו הירוד ולשונו הרצופה צורות המוניות וחריגות כתיב נוספות מוכיחים את חוכמת מנהגו הרגיל. ראוי לציון נוסף: מצליח גאון חולה ב"אבן" (אלחצא), כלומר אבן בדרכי השתן (שורה 17 בצד הפנים). בצד האחורי שש שורות של שירת אהבה בכתב ערבי.

מכתב מעמרם בן יוסף, שהיה באלכסנדריה, אל נהראי בן נסים, ובו בקשה כי נהראי יתערב אצל חסן בן בנדאר. תאריך משוער: 1094–1097. זהו המכתב הפותח של ההתכתבות; עמרם בן יוסף מסכם בו את שנעשה עד כה ומבקש מנהראי להתערב אצל חסן בן בנדאר באמצעות הסוחרים השבים לעדן. שורות 1–13: התנצלויות על שתיקתו הממושכת של הכותב. הוא מסביר ששאל תמיד לשלום נהראי, אך נמנע מלכתוב אליו כדי שלא להטיל עליו את חובת המענה. שורות 13–29: עשרה חודשים קודם לכן העביר נהראי מכתב מאבו אלפרג' נסים, ובו תיאור החוויות הנוראות שעבר. המכתב גרם למשפחה צער עמוק, שהוחרף בשל מחלתן של אחות הכותב (אשתו של נסים) ושל אשתו של הכותב עצמו — יתומה שנשא לאחרונה לאחר מות אשתו הקודמת, ואשר ילדה לו בן חולני. הקשיים הכלכליים השלימו את התמונה. "לא לאדם דרכו". משורה 30 ועד שורה 13 בצד ב': באותו מכתב ציין נסים כי שלח לאבו עלי חסן בן בנדאר מאן ורבע כופר, בבקשה למוכרם בעדן ולהעביר את התמורה למשפחת נסים. הכופר הגיע לעדן, אך נסים לא ידע אם חסן שלח דבר. אותו מכתב נכתב בדיוק שנתיים קודם לכן. לאחרונה הגיעו מעדן כמה מכרים, הנזכרים כולם בשמותיהם, ובידי חלקם מכתבים וקבלות מסוחרים מעדן. אחת הקבלות נראתה קשורה למשלוחו של נסים, ונהראי מתבקש לחקור בעניין זה ובעניינים דומים. צד ב', שורות 14–24: משנודע לעמרם כי הסוחרים שהגיעו מעדן עומדים לשוב לשם, כתב אליהם מכתבים, וכעת הוא מבקש מנהראי להיפגש עם "כולם" ולמסור לידיהם את מכתביו. עליהם להבהיר לחסן בן בנדאר כי "תפיסתו הזמנית של תמורת הכופר כערובה כנגד תביעות אפשריות" הייתה חטא גדול. צד ב', שורות 24–31: בדרכו מזרחה פגש נסים בדהלכ את השיח' אבו אלחסן סלאמה אלמערי, אחיו של השיח' אבו אלגנאאם. במכתב הנזכר (שורות 13, 29 ואילך) כתב נסים שפגש את אותו אדם שוב, וביקש ממנו לשאת עמו את תמורת הכופר מעדן, אם לא נשלחה כבר. נהראי מתבקש לברר אם הגיע אדם זה לפוסטאט והאם הביא ידיעה מועילה כלשהי. צד ב', שורות 31–38: בחלק המסכם מזכיר הכותב לנהראי לברר על אודות נוסע נוסף שעל פי השמועה יש בידיו ידיעות בנושא. שורה אחת או שתיים חסרות בסוף. ראו על אבו אלפרג' נסים, שנעלם בהודו עם הכופר שלו, אצל גויטיין ופרידמן.

טיוטת מכתב משליח אנונימי, מפוסטאט/קהיר, אל נמען לא ידוע בירושלים. בעברית. מתוארך ליום שני, כ"ב ברחמים, ה'תקצ"ה, היינו 1835 לסה"נ. קיימת אי־בהירות מסוימת לגבי היום המדויק: אם "רחמים" הוא חודש אלול, אזי כ"ב בו אמור היה לחול ביום רביעי; אך ייתכן ש"רחמים" כאן מציין את חודש אב, שאז כ"ב בו אכן חל ביום שני. המכתב מגולל סיפור מופלא על קורותיו של הכותב מאז שיצא מירושלים בשליחות התרמה מטעם כולל מסוים. תחילה הלך לעזה (ולא לגיזה, כפי שעלול להשתמע מצורת הכתיב שלו), שם רכש לעצמו מעבר לסואץ יחד עם כמה גויים מבית לחם. בסואץ (או אולי עוד טרם הגיעו אליה) חלה בקדחת קשה במשך כ־24 ימים. הוא שילם לאישה מוסלמית קירש ליום עבור כביסת בגדיו המלוכלכים בים. כשנכנס לעיר, גילה כי פרצה בה מגפה (חולירע? או אולי הדבר השחור, לאור התפרצות גדולה שאירעה באלכסנדריה/מצרים בשנים 1834–1836). כל הגויים ניסו לברוח בסירות לג'דה. גם הכותב ניסה להימלט, אך קצין מסוים הגיע והחרים את הסירה, מבעיט בו ובקבוצת דמשקאים אל מחוץ לסירה. בהמשך לקה הכותב בקדחת בפעם שנייה ("כל גופי בער, ולשוני דבקה לחכי, והלכתי אל הרופא, וריפא אותי בשנית"). בנקודה זו אזל כל כספו, ועד מהרה גם פיתח מחלת עיניים. מכאן ואילך משתרע סיפור ארוך על האופן שבו נסמך על הכנסת האורחים והנדבנות של זרים שונים, תוך אזכור "פוליסות" (ערבויות) שונות, מכתבים שונים המוכיחים את מעמדו כשליח אשר נאלץ להציגם, ואנשים שונים – יהודים וגויים – אליהם פנה לעזרה. יחסית בשלב מוקדם הגיע לפוסטאט/קהיר, שם הצליח מעט בלבד בגיוס כספים או בגיוס תומכים. גובה מס הגולגולת (בעל הח'ראג') תפס אותו על אי־תשלום עבור "השנה השלישית" (שכן הוא שילם רק עבור שנות '50 ו'51), והוא בילה שלושה ימים בכלא, ושם חלה בפעם הרביעית. הוא יצא מהכלא בזכות התערבותו של מעלם בכור. הצלחתו בגיוס כספים לאחר מכן לא הייתה טובה משהייתה קודם לכן. הוא מזכיר שהלך לישון בבית המדרש, מפני שלא היה לו לאן לפנות. סופו של המכתב הוא תחינה אל הנמען שישלח לו כסף. המכתב נקטע באמצע משפט, ואין בו כתובת נמען, דבר המעיד כי מעולם לא נשלח (ועל כן יכול היה למצוא את דרכו אל הגניזה).

מכתב מאבו אלפרג' ובנו אבו אלמג'ד מבלביס אל אליהו הדיין, שהוא בן דודו (אבן ח'אל) של אבו אלפרג'. הם שוהים בבלביס זמן קצר בלבד, מאז י"ז באייר, ומחפשים שם פרנסה בשל המצב הכלכלי הקשה באלכסנדריה. אולם המיזם לא צלח, והם מתכוונים לשוב לאלכסנדריה. מטרתו העיקרית של המכתב היא לבקש מאליהו לנזוף באבו אלפרג' אחר, שחייב לכותב 18 דינרים, ולאלץ אותו לשלם. הכותב הפקיד את הכסף (ויחד עמו טובין נוספים) בידי אותו אבו אלפרג' בלילה שלפני נסיעתו, ולעדות זו נכח בן דוד אחר (אבן ח'אלה) של אליהו, מנצור בן סהלאן. הכותב ביקש מאבו אלפרג' לערוך שטר על הפיקדון/ההלוואה, אך הלה מעולם לא עשה זאת. (כנראה הוא מכחיש כעת שהוא חייב דבר.) "אילו ידעתי שהעניין יסתיים כך, {לא} הייתי נותן לו פרוטה... הצורך הגדול ביותר שלי ממך הוא שתנזוף באבו אלפרג', כי הוא כופר [זנדיק]. ישועתי היחידה ממנו תהיה דרך האל ודרכך. אני מזועזע מן האופן שבו התנהג אל בני... עתה אני חתיכת בשר: חסרים לי כסף, ראייה ופרנסה". הוא מזכיר את ראייתו החלשה גם קודם לכן במכתב, בהסבירו את "עיכוב ה-רחל שלי" (סחורה? נסיעה?). מעניין במכתב גם מה שאבו אלפרג' מספר על הכנסת האורחים שלו לבנו של אליהו, הרופא אבו זכרי, שחזר מירושלים בשנה הקודמת. תחילה התאכסן אבו זכרי אצל אבו אלפרג' בן הפרנס, אך לאחר יום הכיפורים אמר הכותב: "מוטב שיתאכסן אצלי ולא אצל זרים". וכך התגוררו יחדיו, "ראש בראש" — ככל הנראה ביטוי להכנסת האורחים הנדיבה שלו. כאשר הכותב ובנו, יחד עם אסד ואבו אלמנא, החלו להתכונן לנסיעה (לפוסטאט?), הם הפצירו באבו זכרי להצטרף אליהם, בנימוק שכך הוא רצונו של אליהו, אך הוא סירב. בסופו של דבר אסד הקדים לו 17 דרהם לתשלום מס הגולגולת. אבו זכרי אינו מתכוון לבוא, אלא נשאר בביתו של הכותב, יחד עם סולימאן התימני (ייתכן שהוא אביו של אברהם בן שלמה התימני, שהתגורר עם אבו זכרי בירושלים, ושהיו לו קרובי משפחה בבלביס). מניעיו של אבו זכרי נראים במידה מסוימת כספיים — הוא אומר שלא יבוא עד שאביו ישלח לו 10 דינרים. המכתב מלא בכתיבים יוצאי דופן, רבים מהם משקפים ככל הנראה הגייה מדוברת.

מכתב בטורקית עות'מאנית. תיארוך: 1594–1689 לסה"נ, על בסיס הספרות הקריאות [..]10 לפי הספירה ההג'רית, אך כפי הנראה קרוב יותר לתחילת טווח התאריכים הזה. במבוא למהדורתה מציינת ג'יין הת'אוויי כי המכתב עוסק בתחרות על זכויות גביית המכס של דמיאט בהקשר של העברת המס השנתי המכונה "מאל-י מירי", אותו שלחה מצרים מדי שנה לאיסטנבול, בדרך כלל דרך דמיאט ואלכסנדריה. המכתב כתוב ביד נחפזת למדי על דף נייר קרוע בפינות השמאלית והימנית העליונות, שהתבלה בשוליו; הוא גם מוכתם בשוליו השמאליים ומרוח בצד הימני, והדיו דהה משמעותית. מכיוון שהכתב משתרע עד שולי הדף ממש, פרט לשוליים העליונים, נסיבות אלו הופכות את המסמך למאתגר עוד יותר לקריאה. כותב המכתב הוא ככל הנראה אחמד אבן יוסף, שחותמו הקריא חלקית מופיע בגב הדף. הוא נראה כסוכנו של חוכר המסים שמונה זה לא מכבר (בטורקית עות'מאנית: מולתזים; בערבית: מולתזם), אליו ממוען המכתב. אם כן, חוכר המסים טרם הגיע לדמיאט, וייתכן שהוא שוהה בקהיר. מכתבו של אחמד פונה לחוכר מס המכס הנזכר לעיל, אותו מכנה הכותב "צ'אווש ביי אפנדים חצ'רתלרי". שרשרת תארים זו עשויה להיראות בלתי סבירה, אך רובה מתיישבת היטב בהקשר של סוף המאה השש-עשרה או ראשית המאה השבע-עשרה. הנבל של המסמך הוא אדם בשם חוסאם רא'יס, מנהל פעולות המכס לשעבר בדמיאט, שעל פי הנרמז במכתב אינו מאפשר לסוכניו של מחליפו לבצע את עבודתם. אף שכותב המכתב מתייחס אל הצ'אווש כמולתזים ורומז שחוסאם רא'יס קדם לו בהחזקת האילתזאם, הוא ממשיך ומספר על מסירת האילתזאם לאישה בשם חורייה, "סורקת" — כפי הנראה של פשתן, שגדל בשפע באזורי הכפר של מצרים. בלב תלונתו של כותב המכתב נגד חוסאם רא'יס עומד שילוחו במועד של ה"מאל-י מירי" לאיסטנבול, נושא שעליו נשאו מנהלי המכס של נמלי הים התיכון נתח לא-פרופורציונלי מהאחריות. הכותב מאשים את חוסאם רא'יס בעיכוב ה"מאל-י מירי" בכך שסירב למסור את ספרי החשבונות שלו לנציגי מחליפו והתערב בהקצאות פיסקליות מקומיות החיוניות לאיסוף המשלוחים ולשילוחם.

לוח אסטרולוגי הכולל ניבויים לחודש אביב בלוח הקופטי, החודש שבו מתחיל הנילוס לעלות. החיבור מתייחס לזריחה ההליאקלית של כוכב סיריוס ב-25 באביב (אמצע יולי), כאשר התחזיות תלויות במיקום הירח במזלות. זריחה הליאקלית של כוכב היא הופעתו הראשונה הנראית באופק המזרחי מעט לפני עלות השחר, לאחר תקופה שבה היה קרוב מדי לשמש מכדי שייראה. הכוכב זורח רגעים לפני זריחת השמש ונראה לזמן קצר באור הדמדומים שלפני הזריחה, עד שאור השמש מאפיל עליו. עבור סיריוס, הכוכב הבהיר ביותר בשמי הלילה, מתרחש הדבר במצרים באמצע יולי, סביב 25 באביב בלוח הקופטי. אירוע זה היה בעל חשיבות עצומה במצרים הקדם-מודרנית משום שחפף בקירוב לשיטפון השנתי של הנילוס. הלוח המצרי העתיק היה מאורגן סביב הצפייה הראשונה בסיריוס (סופדת, ובהמשך סות'יס ביוונית), שגם הואלהה ונקשרה לאיזיס. מסורת הניבויים על פי התנאים בעת הזריחה ההליאקלית של סיריוס המשיכה להתקיים זמן רב לאחר תקופת הפרעונים, אל תוך התקופה היוונית-רומית והאסלאמית. לפי הטקסט, אם הירח נמצא במזל סרטן בתחילת שנת הסות'יס, תבוא תקופה קצרה של רוחות צפון נוחות ובעקבותיה רשימה ארוכה של אסונות: מחלות נפוצות (דלקות, אבעבועות שחורות, דלקת עיניים), טביעות ספינות, ליקויי ירח, מותם של מנהיגים, מחלוקות בין אצילים, קרבות במצרים ובסוריה, סכנות לחיי המלך, ונדידת אוכלוסיות מסודאן. גורלות החקלאות יהיו מעורבים: שפע של דגים, תאנים, ענבים ופשתן, אך מיעוט של זיתים, קטניות שיוכו בנגעים, ומוות בקרב בעלי החיים באלכסנדריה ובמגרב. עם זאת, "אלוהים יודע מה נסתר". המילה המחוקה קתאל (קרב) בשורה v8, שהוחלפה במילה כלאף (מחלוקת), רומזת אולי שהסופר ביקש לרכך את הניבוי. הצד הנקרא verso על פי הסידור הקיים מופיע ראשון, והצד recto הוא המשכו הישיר. השורות התחתונות של recto (שורות 14–17) פותחות בקטע חדש של ניבויים למצב שבו הירח במזל אריה: הרוחות יישבו ממערב במשך כמה ימים, ויהיו מקרים של טביעה או טביעת ספינות. ההמשך חסר.

מכתב מחלפון בן נתנאל הלוי, באלכסנדריה, אל יצחק אבן עזרא, בספרד. בערבית-יהודית. המכתב עוסק במותו של אחי חלפון ושל נכבדים אחרים, ובשורת האסונות שפקדו את חלפון ואת הקהילה. תאריך: ככל הנראה ינואר 1140 (גויטיין סבר תחילה שיש לתארך את המכתב לשנת 1129, אך מאוחר יותר תיקן את התיארוך, ופרידמן מסכים עמו). גויטיין מסכם את המכתב כך: תמונה מושלמת של השפעת הרגשות על הבריאות הגופנית והנפשית מצויה במכתב הארוך שכתב סוחר הודו האציל חלפון בן נתנאל תשעה חודשים לאחר שובו למצרים משהייה ממושכת בספרד. כמצופה מאדם שכמותו, הוא מקדיש את עשרים השורות הראשונות לשבחיהם של מארחיו האדיבים והמלומדים, אשר התגעגע אליהם כל כך. אחר כך הוא ממשיך ומקונן, אחד אחר השני, על האסונות שהטרידו את רוחו: מלחמת אזרחים, אנרכיה, יוקר המחיה במצרים, מות ראש ישיבת ירושלים (שמושבה היה אז בקהיר) וכמה ממאורי השכבה העליונה הרוחנית והחברתית של היהודים. בקושי הסתיימו חודשי האבל על אלה, וכבר נפלה על חלפון מכה נוספת — מותו של אחיו הבכור, שהיה אב בית הדין היהודי הגבוה. הוא מצא את עצמו לא מסוגל לפעול, אפילו לא לפקח על פריקת סחורותיו, והניח לטובין המתכלים להירקב. במשך שהותו הארוכה באלכסנדריה לא זכה גופו ונפשו מעולם לבריאות שלמה, אך גם לא היה מסוגל להתאושש ולעלות לקהיר: כיצד יוכל לבקר במקום שהתפנה בעקבות מות אחיו? בני משפחה וחברים ירדו לאלכסנדריה כדי לשכנעו לשוב הביתה, אך הוא לא מצא בעצמו "נהצ'ה", מרץ, לעשות זאת. מסיבה זו גם לא היה ביכולתו לשלוח לחבריו בספרד (רובם רופאים) את צמחי המרפא שהבטיח, שכן אלה היו זמינים רק בבירה (מסוף סחר ההודו), ולא בנמל הים-תיכוני. אף לא היה בנפשו פנאי באותה עת להמשיך ולכתוב את הדיונים המלומדים שהתחילו במהלך שהותו בספרד. הוא חותם בנוסח מעודן: למעשה לא רצה לשלוח את המכתב הזה כלל, אך הכריעוהו געגועיו לחבריו הספרדים, ומבקש מהם, בהתחשב במצב נפשו, להעלים עין מליקוייו בסגנון ובכתיבה (בסדר זה).

מכתב הממוען "לאחי", ככל הנראה נשלח מקוס, ועוסק בעיקר בבעיות רפואיות של בני המשפחה. במכתב מופיעים כתיבים חריגים רבים. בשורות 4–12 בצד הפנים: הכותב מציין שכבר שלח מספר מכתבים קודמים בבקשת עזרה מהנמען. בשורות 12–15 בצד הפנים: יוסף (כפי הנראה בנו של הכותב) חולה מזה שישה חודשים בקדחת השלישית (terтиаna); אמו (ככל הנראה אשת הכותב) חולה מזה שמונה חודשים בדלקת עיניים (רמד), "כמו חתיכת בשר" — אותו ניב משמש לתיאור נשים במצב עלוב גם במסמכי גניזה אחרים. עיני הילד הקטן במצב גרוע אף יותר משלה: דלקת העיניים שלו התדרדרה לטרכומה (קריאת המילה ואגראבו ככתיב יצירתי של وأجربوا). על הקשר בין המונחים הללו ניתן לעיין בספרו של עלי בן עיסא, תד'כרת אלכחאלין ("ספר זיכרונות של רופא עיניים מן המאה העשירית"), בתרגומו של קייסי ווד — לעניין הטרכומה (ג'רב), דלקת העיניים (רמד), והמעבר מרמד לג'רב. בשורה 16 בצד הפנים עד שורה 5 בצד האחור: הכותב מורה לנמען למשכן שולחן תמורת חמישה דרהמים ולהביא את הכסף לצורך התייעצות עם אבו אלמערוף בן אלטפאל; הכותב כבר כתב לאבו אלמערוף מכתב המתאר את דלקת העיניים של אשתו. הנמען מתבקש להשיג את התרופות לעיניים ולשלוח אותן בדחיפות לקוס באמצעות שליח אמין, אל אבו אלמנצור בן המשורר. על אבו אלמערוף לסמן כל תרופה בשמה, וכן עליו לשלוח כוחל יבש (אנטימון) עבור האם והבן. בשורות 5–13 בצד האחור: הנמען מתבקש לפנות אל אבו אלמכארם ממשפחת אבן נפיע הידועה (אדם בעל אותו שם באלכסנדריה מוזכר במסמך גניזה אחר) ולבקש ממנו לחשוף את דפי הקודקסים (מצאחף?) לאוויר ולהפכם, כדי שלא יתעפשו. כמו כן עליו ללכת אל אבו אלסרור (בן אלכאף?) ולמסור לו אותה הוראה, הן לגבי הקודקסים הנמצאים אצלו והן לגבי הבגדים, משום שיש בהם משי באיכות גבוהה ואסור להניח להם להתקלקל ולו במעט. בשורות 17–19 בצד האחור: הכותב נותן הוראה בנוגע לקומת הקרקע או לחצר ביתו. הכותב הוא אותו השולח של מכתב נוסף מאותו אדם.

מכתב מהרופא יוסף, השוהה באלכסנדריה, אל הרופא אבו אלפרג' בן אבו אלברכאת (לידי אבו אלפרג' אלשראבי), בשוק הכביר שבפוסטאט. המכתב כתוב בערבית-יהודית, והכתובת רשומה הן באותיות עבריות והן באותיות ערביות. לפי גויטיין, המכתב נכתב במאה ה-13. השולח מכנה את עצמו "בן" הנמען, אך אין לקרוא זאת כפשוטו; גויטיין שיער שהשולח והנמען היו בני דודים מצד האב, ושהשולח היה נשוי לאחות הנמען (כלומר, לבת דודתו מצד אביו) — אם כי לא פירט את נימוקיו לכך. הנושאים הנידונים במכתב כוללים: (1) השגת ספרים ממחסן הנמען; (2) ענייני מס הג'זיה (גוליה); (3) תקרית שתורגמה על ידי משה יגור כך: "ובאשר למה שאירע ביום ערבה [היום האחרון של חג הסוכות]: יעקוב בן אלמעלם רב עם בנו הפוזל והכה אותו בתוך השוק בנעלו. והנער צעק [בשם] האסלאם, והמוסלמים התלכדו לתמוך בו (וא̇נן אלמסלמין תעצ̇בו מעה), ולקחו אותו [את האב] והביאוהו בפני המושל. הוא [ככל הנראה הנער] אמר להם, 'עונשי האסלאם (חד) אינם חלים, שכן אינני בגיר עדיין.' הקאדי אבן ע'אריצ̇ דן [בעניין] ואישר את התאסלמותו (רג'ע ג'דד עליה אלאסלאם). והתעוררו בשל כך ויכוחים רבים, [אשר] ארוך יהיה לפרטם"; (4) אזמלים (רוישאת) להקזת דם שהנמען הבטיח לשלוח; (5) דיווח על כך שחברים ובני משפחה מדברים בשבחו של הנמען (הוא ביקש שיודיעו לו מה אומרים עליו מאחורי גבו); (6) שביתת אופים, שתורגמה על ידי גויטיין כך: "ביום השני של חג הסוכות התחוללו מהומות גדולות באלכסנדריה בשל הלחם, שלא ניתן היה למוצאו בכל רחבי העיר, עד שבסוף היום הביא האל הקלה; המושל (אלאמיר) והמפקח על השווקים (אלמחתסב) רכבו ואיימו לשרוף [את בתי] האופים בשל הלחם, לאחר שערכו חקירה אצל אנשי תנור אחד במזרח ותנור אחד במערב. בסופו של דבר נותרו אותו לילה בתנורים חמישים מאות משקל של לחם. על כן אל תדאג"; (7) אחיו של השולח שולח מכתבים ומבקש מכל מכריו להתפלל בעדו (ככל הנראה משום שהוא עומד לצאת למסע).

מכתב מ-15 בסיוון 1208 ששלח יהודה בן אהרן בן אלעמאני מאלכסנדריה אל אבו אלמג'ד מאיר בן יכין בפסטאט. החלק הראשון (שורות 6–17 בצד הפנים) עוסק בחילופי פיוטים בין שני החזנים. יהודה כותב: "אתה מציין שהקינות הגיעו ושכל הקינות נמצאות אצלך. זה בלתי אפשרי. אילו אמרת 'יש לי אחת מתוך עשר', ניחא; אבל שיהיו לך כולן — בלתי אפשרי, שכן חלק מהן חוברו [לאחרונה] בידי דודי צדוק — ישמרהו צורו". יהודה גם מוסר את הידיעה שאחיו של אבו אלמג'ד, סעיד, היה חולה מאוד אך כעת החלים, ואילו אמו של אבו אלמג'ד ואחיו הילאל שלומם טוב. המשך המכתב המקורי (שורות 18 בצד הפנים עד 12 בצד האחור) הוא המלצה על נושא המכתב, המערבי משה בן ח'ליפה, שהגיע לאלכסנדריה לפחות שנה וחצי קודם לכן והתעוור עקב מחלת עיניים וניתוח שנכשל. במשך חודשיים לאחר הניתוח סבל מדופק מואץ (? צרבאן) ו"ראה מראות איומים בנפשו" (? אבצר אלעטאים פי רוחה), והיום הוא נותר כאבן אילמת. תלויים בו אשתו, בת בתולה, ובן בן שישה חודשים. הקהילה תומכת בהם זה שנה וחצי, אך הפסיקה כבר אינה מספיקה, וקרוביו שלו באלכסנדריה אינם יכולים לפרנסו. משה נושא עמו מכתב נוסף החתום בידי "הדיין"; צדוק החזן; בו סעיד בן אלקש; בו עמר הלוי בן אלבגדאדי; יהודה עצמו; בו עמראן בן ע'ליב; ר' שמחה הכהן; ואליהו הדיין. בשולי המכתב (שורות 16–20 בצד האחור) נוסף מכתוב יומיים לאחר מועד המכתב המקורי, לאחר שיהודה שמע שאשתו של אבו אלמג'ד חולה אנושות, והוא מתפלל שישמע במהרה על החלמתה. תוספת שנייה (שורות 21–24 בצד האחור) מציינת שמשה אינו יכול לצאת לדרך כעת מפני שייאלץ לשלם את מס הגולגולת פעמיים, אך כשיגיע — על אבו אלמג'ד לדאוג לו. לפי אשתור התאריך נקרא בטעות 1400+168 לפי מניין השטרות (1257 לסה"נ), בעוד שלמעשה מדובר ב-4800+168=4968 לבריאת העולם (1208 לסה"נ). אותה טעות חלה גם על מכתב נוסף שכתב יהודה שבוע לאחר מכתב זה. חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.

מכתב בלאדינו מאברהם פלייצ'ה (Palieche) לאחותו, מיום כ"ח אלול ה'שכ"ד (5 בספטמבר 1564). הכתובת על המכתב מציינת את היעד כ"אלה פלאייה דילפרונגה", שניתן לקרוא בהיסוס כ"playa del fronja", כאשר משמעותה המדויקת אינה ברורה. ייתכן שהוי"ו במילה האחרונה היא למעשה אות אחרת שניזוקה קשות. אברהם שוהה במצרים/קהיר ומבקש מאחותו שתבוא להיפגש איתו בספינה הראשונה לאלכסנדריה (המידע מ-CUDL). הוא פותח בהודעה שהוא נמצא ב"מצרים", כלומר בקהיר: "Esta sera fazer vos saber komo esto aka en Misrayim. Ke por korer tanto la mi fortuna despues ke de vos me aparte . . . ." לאחר מכן הוא מביע את רצונו להתאחד עמה: ". . . kiera el shem itbarakh ke de aki adelante sea akabada la fortuna . . . ." הוא מורה לה לעלות על האונייה: "la primera nave i veni vos por aki ke el shem itbarakh nos apiadara aki." הוא מבטיח לה שיוכלו להתפרנס: "aki estaremos ganando . . . vos por vuestra parte y yo por la mia", אמירה המצביעה על מידה מסוימת של עצמאות כלכלית מצד האחות. לאחר שהסיר כך כל התנגדות אפשרית, הוא פונה לומר לה מה עליה להביא איתה: "esa tabla buena aki traeres una vasia para mi eskritura." אם לא תבין, אל לה לדאוג: "vuestro hermano R. Ishaq YSU el vos enkaminara en todo esto y mira lo ke fazes no vos partais sin dinero . . . ." הוא מסיים בשליחת דרישת שלום — "enkomiendas a vuestro hermano y su mujer a mi nina la bezares de mi parte el ke desea vervos mas ke eskrivirvos" — מאחיה ואשתו ולילדתו, ומציין שהוא מעדיף לראותה מאשר לכתוב לה. לאחר מכן הוא מוסיף נספח ארוך שבו הוא חוזר ומפרט מה עליה להביא. במסע הוא מציע שתיקח עמה מלווה אם תרצה: "no receles de tomar algun hombre nekhbad o mujer . . . lo ke avreis menester tomares y abasares en Alexandria ke luego abasara vuestra hermana."

אבו אלפרג' בן ח'לף (?), כנראה ממניית' ע'מר, כותב אל בן דודתו (אבן עמה), אליהו הדיין, בפסטאט. בין שני בני הדודים התקיימה התכתבות קודמת וקשרים עסקיים — אליהו שלח עם מכתבו הקודם 22 דרהם, ולכותב חנות שבה הוא סוחר באינדיגו (ניל). מטרת המכתב הנוכחי היא לבקש מאליהו שיכתוב אל הדיין ר' מנחם, בתקווה להשיג עבור אבו אלפרג' היתר לשאת אישה שנייה. אליהו כבר מכיר את הפרשה, אך אבו אלפרג' חוזר ומתאר בה כאן חלקים. הוא סבל במשך עשרים שנה בשל מחלת אשתו, המונעת ממנה ללכת לבית המרחץ (ככל הנראה בעיה מבחינתו בשל דיני טהרת הנידה ולא מטעמי היגיינה). כשהגיע אבו אלפרג' למניית' ע'מר מירושלים, הוא מצא אישה שנייה שביקש לשאת. הדיין המקומי, מפצ'ל החבר, סירב להשיא אותם על דעת עצמו ואמר שההיתר חייב לבוא מסמכות גבוהה יותר. מפצ'ל שלח מכתב אל ר' מנחם ביד חביב השוחט, אך לא התקבלה תשובה; אבו אלפרג' עצמו לא יכול היה להתלוות אל חביב. אבו אלפרג' סבר שאליהו כבר התערב למענו, אך שום ידיעה על כך לא הגיעה אליו. הוא ביקר באלכסנדריה, אך ככל הנראה מפצ'ל הניא אותו מלפנות לדיין [א]נטולי לקבלת פסיקה, בשל חומרתו. בהמשך המכתב הוא חוזר על בקשתו בצורות שונות, ומביע נכונות לבוא לפסטאט כדי להינשא. המידע מבוסס על מהדורתו ותרגומו של פרידמן. הכותב מצטט בשורות v13–15 פתגם, במסגרת ניסיונו לדרבן את אליהו לפעול במהירות, ופרידמן סימן את תרגומו כמשוער במקצת. מדובר בגרסה של ניב המופיע גם בכמה מסמכים אחרים מן הגניזה, למשל בנוסח "מא בקי פי אלעמר מת'ל מא מצ'א" — מילולית "לא נותרו [שנות] חיים כמו אלה שכבר חלפו", המקביל לכאורה לאמירה האנגלית "איננו הולכים ומצעירים, [ולכן עזור לי]". גרסה נוספת של הביטוי מופיעה גם בפרק הראשון של "דעות אלאטבא'" לאבן בטלאן, מפי רופא שפרנסתו אזלה ואין לו לאן לפנות: "מא בקי אקל ממא מצ'א" ("מה שנותר פחות ממה שחלף"). ראו גם דיונו של עודד צינגר בעניין זה.

מכתב מאת אסמאעיל בן פרח, באלכסנדריה, אל בנו פרח בן אסמאעיל, בבוציר. בערבית-יהודית. תיארוך: גיל מציע את התאריך 23 בספטמבר 1056. זאת משום שהמכתב נכתב בי"ב בתשרי, ככל הנראה באותו יום שבו כתב אסמאעיל בן פרח מכתב נוסף לנהראי בן נסים. גיל מתארך מכתב זה על סמך דמיונו למכתב אחר, שנכתב כאשר יום שני חל בכ"ז באלול — דבר שאירע ככל הנראה בשנים 1053 ו-1056, ומבין השניים הוא מעדיף את שנת 1056. המכתב עשוי להכיל מידע על מחלת העיניים של נהראי, דיווח על כך שאסמאעיל עומד לצאת בקרוב אל הכפרים כדי לקנות פשתן, וידיעות על המאורעות הרעים המתחוללים בסיציליה. נהראי ידוע ממכתבים אחרים כמי שסבל מדלקת בעיניים (אופתלמיה), אך לא ברור שמחלת העיניים שלו מוזכרת במכתב זה. גיל קורא: "bi-mā tabaqqarat lahu ʿaynuhu, wa-innahu ʿalā ʿayn mā tarāhu" (שורות 5–6), ומתרגם: "שעינו נבקעה והוא עומד לאבד את ראייתו באחת מעיניו". אולם כאשר הצירוף "עלי עין מא תראה" מופיע במכתבי גניזה אחרים, נראה שהוא מתייחס לאי-ראייה זמנית או לאי-היראות, למשל: "אל תקנה דבר אם אין-עין-רואה", או: "אם בני יתגלה כעובד חסר ערך, היפטר ממנו ('עשה אותו אין-עין-רואה')". המשפט השני במשפט זה במכתב יכול להתפרש גם כ-"wa-anta ʿalā ʿayn mā tarāhu", במשמעות "[קיבלת ידיעה מנהראי על X] מבלי שראית אותו". המשפט הראשון קשה לקריאה; הצורה "tabaqqara" אינה מופיעה במילוני הערבית, וייתכן שהמילה "ʿaynahu" היא למעשה "ʿaybahu". לסיכום, הן הקריאה והן המשמעות של המשפט סתומות, אך סביר להניח שאין כאן מידע על מחלת העיניים של נהראי. ראיה תומכת להיעדר מחלה היא שאסמאעיל כתב לנהראי באותו היום עצמו, וגם יומיים לאחר מכן, ולא שלח לו איחולי החלמה. זהו ככל הנראה מסמך הגניזה היחיד הידוע עד כה המזכיר את היישוב קימאן, ככל הנראה קימאן אל-ערוס הסמוך לפיום (פחות סביר שמדובר בקימאן פארס שבצפון-מערב מדינת אל-פיום).

מכתב מנוסע מערבי מבוגר, השוהה באלכסנדריה, אל בן-דודו השוכן באחד ממקומות המגרב. בערבית-יהודית. תיארוך: בערך 1100 לסה"נ. ככל הנראה המכתב מעולם לא נשלח. הכותב בילה את חמש השנים האחרונות במצרים בניסיונותיו לעלות לרגל לירושלים. הוא מתאר את שורת האסונות של השנים 1095–1100 כדי להצדיק הן את כישלונו להגיע לירושלים והן את הסיבה לכך שנותר במצרים ולא שב אל משפחתו ואל ארץ מולדתו (וטן). תחילה הוא מתאר את התוהו ובוהו ששרר בארץ ישראל תחת הכיבוש הסלג'וקי ("כנופיות חמושות רבות הופיעו בפלסטין"). לאחר מכן הוא מתאר את המצור על אלכסנדריה ב-1095, שבמהלכו הדיח הווזיר אלאפצ'ל את נזאר והבטיח את הכ'ליפות לאלמסתעלי ("העיר חרבה... הסולטאן כבש את העיר והרבה צדק"). שוב התכונן לצאת לדרך "כאשר הא-ל כבש את ירושלים בידיו [של הכ'ליף]", כלומר ב-1098, אך נכשל בשל הופעת הפרנקים, אשר "הרגו את כל מי שהיה בעיר, יהודי כמוסלמי". הכותב בטוח שהפאטמים יכבשו את ירושלים מחדש עוד השנה, ולכן בכוונתו להישאר במצרים עד שיראה את ירושלים או עד שיתייאש לגמרי. המכתב מסתיים בתיאור מחלותיו הממושכות של הכותב. במהלך כל אותן שנים הייתה הארץ מוכת מגפות ומחלות מידבקות (ובאא', אעלאל, אמראצ', דבר). העשירים ירדו מנכסיהם, "רוב האנשים מתו", ומשפחות שלמות נכחדו. הכותב עצמו לקה במחלה קשה (מרצ' צעב), שנמשכה שנה תמימה, וזמן קצר לאחר מכן לקה במחלה קשה נוספת שנמשכה ארבע שנים, ואולי עודנה נמשכת עד עצם היום הזה. "אכן [אמת היא] מה שאמר הכתוב על מחלת מצרים הנוראה (דברים ז:טו)... מי שיסתנשק (יסתנשק) לא יימלט ממנה... חוליים, וימות מהם... אם לא, יישאר בחיים". יש לציין כי "יסתנשק" משמעו בדרך כלל "לשאוף" או "להריח" (למשל, שאיפת מים לצורכי טהרה) ולא "לשהק". המידע מבוסס בעיקרו על תרגומו והערותיו של גויטיין, ועל ניתוח מקיף של הקשר המכתב ושל נטייתו של הכותב להגזמה אצל גולדמן.

מכתב מיחיאל בן יצחק הצרפתי, מירושלים, אל אדם בשם מנחם (כנראה הדיין מנחם בן יצחק בן ססון), כנראה בקהיר. תיארוך: ראשית המאה הי"ג, ככל הנראה בין 1219 ל-1229 (לפי הערכתו של שוויקא). ראו גם מכתב קודם באותו עניין. בראשית המאה הי"ג היו בירושלים שתי קהילות שהתבססו לאחר כיבוש העיר בידי צלאח א-דין בשנת 1191: הקהילה האשקלונית והקהילה המערבית (המגרבית). החל משנת 1210 הגיע גל של עולי רגל מצרפת ומאנגליה, הידוע בכינוי "עליית הרבנים". היחסים בין הקהילות השונות היו מתוחים מאוד, כפי שהעיד יהודה אלחריזי שביקר בירושלים בשנת 1214. מתוך מכתביו של ר' יחיאל הצרפתי לפוסטאט אנו למדים על מחלוקת סוערת שהתחוללה בירושלים באותם ימים. מאחר שלא הותר ליהודים לטבול במעיין השילוח, נערך מגבית במצרים לבניית מקווה חדש, וסכום נכבד נאסף ונשלח לקהילת ירושלים למטרה זו. אולם ר' יחיאל, מנהיג הקהילה, התנגד להקמת מקווה חדש, והעדיף שנשות הקהילה תטבולנה במקווה פרטי שבביתו — לדבריו, סידור זה יאפשר לאשתו לפקח על טבילת הנשים. ר' יחיאל פנה אל הדיין המקומי בפוסטאט וביקש רשות להסב את ייעוד התרומה. אולם בני הקהילה המקומית לא הסתפקו בהסדר זה וניסו להקים מקווה חדש. הסכסוך שהתפתח פילג את הקהילה, עד שר' יחיאל וחבורתו נאלצו לעזוב את בית הכנסת. שתי הקבוצות לא היססו לערב את השלטון המוסלמי בסכסוך, מה שהביא למאסרם של כמה מבני הקהילה. המחלוקת הסלימה למאבק בין-עדתי, על רקע מתחים שנגרמו עקב שינויים שהנהיג ר' יחיאל בהתאם למסורת ההלכתית הצרפתית. עד כה הכרנו את הסיפור הזה משני דפים שפורסמו לפני כמאה שנה, וכעת, עם גילוי חמישה דפים נוספים, יש בידינו תיאור מלא של פרשה זו מתולדות ירושלים בראשית המאה הי"ג (לפי רוני שוויקא). תיאור קודם: מכתב בן ארבעה עמודים בעברית, אולי מאלכסנדריה, העוסק בסכסוך בין אישים בולטים בקהילה היהודית ובגירושו של אחד מהם מבית הכנסת.

עצומה בטורקית עות'מאנית מאת סלמון [אלאסכנדראני] המופנית אל "פקיד בכיר, ככל הנראה מושל מצרים" לפי הת'אווי. תיארוך: סוף המאה השש עשרה או תחילת המאה השבע עשרה. במבוא למהדורתה, ג'יין הת'אווי מציינת כי המסמך נותן ביטוי לקולו של סלמון עצמו, המבקש מפקיד בכיר — אולי מושל מצרים — לנקוט צעדים נגד "אנשי הכאשפים" (kāshifs' men) החמסנים, הגונבים את הכבשים ושאר האספקה המהווים חלק מן ה"מאל-י מירי" (māl-i mīrī), הכספים והאספקה שמצרים שלחה מדי שנה אל הארמון הקיסרי. אספקה זו הועברה לאיסטנבול דרך אלכסנדריה ודמיאט, והעצומה מדגישה את תפקידו של מנהל המכס באיסוף ובמשלוח האספקה. מטבע הדברים, מנהל מכס הנמל היה עסוק בהגנה על רכוש המדינה מפני גניבה ונזק טרם המשלוח. ואולם, העצומה עוסקת באופן ספציפי בחכירת מס (muqāṭaʿa) שבשליטת סלמון: זו של ח'צ'רא, ייתכן אלח'צ'רא ("הירוקה" בערבית), כפר השוכן דרומית-מזרחית לאלכסנדריה בנפת אלבוחירה. הכפר וסביבתו ייצרו, ככל הנראה, כבשים ויבולים שהיו חלק מן המאל-י מירי. כאשף, מילולית "מפקח", היה המנהל של אחת מנפות מצרים, ובראש ובראשונה היה אחראי על תחזוקת מערכות ההשקיה. המשרה התחילה תחת ממלכת הממלוכים, והעות'מאנים הותירו אותה, אם כי במאות הראשונות של השלטון העות'מאני, שורות הכאשפים אוישו לרוב בקציני צבא מן הארמון הקיסרי או מן הבלקן. הכאשף של נפת אלבוחירה, מדרום לאלכסנדריה, היה אחראי על אספקת המים המתוקים של עיר הנמל: אחת לשנה היה נכנס לעיר עם 300 שוורים, אשר במהלך חודש — לרוב בספטמבר — סובבו את גלגלי המים שמילאו את 130 הבורות של העיר במים מתעלת אלנאצריה, שהייתה הקשר היחיד של אלכסנדריה לנילוס. אנשי הכאשף הזה וכאשפים אחרים בדלתת הנילוס הם בוודאי "אנשי הכאשפים" שכנגדם יוצא סלמון. למעשה, ייתכן שהטקס השנתי הזה סיפק לאנשי כאשף אלבוחירה הזדמנות מושלמת לבזוז ולפגוע באספקה המיועדת לארמון.

מכתב מאת כותב בלתי ידוע, השוהה באלכסנדריה, אל מצליח גאון בפוסטאט. תיארוך: 1127–1138. בערבית-יהודית ובעברית. מטרת המכתב היא להפציר במצליח שיחקור בעניין מותו של בן משפחה של הכותב — פרשה שמצליח כבר היה מעורה בה במידת מה. נראה שההליכים המשפטיים באלכסנדריה לא הסתיימו לטובת הכותב, והוא מאשים קבוצת רשעים לא רק בכישלון ההליכים אלא גם במותו של בן המשפחה מלכתחילה. הכותב פותח באמרת חז"ל (בבא מציעא נח ע"ב) שאונאת דברים חמורה מאונאת ממון, שכן את האחרונה אפשר להשיב ואילו את הראשונה לא. קל וחומר, הוא מוסיף, כאשר נעשו באדם מעשי מרמה או קנוניות (גַ'בַּאאִן). הוא ממשיך ואומר שרופא שיש לו ניסיון אישי במחלה ובטיפול בה יעיל יותר בריפוי אחרים; שמצליח עצמו היה קורבן לקנוניה של מעמד (?חַאל) וממון (מַאל), אך אלוהים ברחמיו השיב לכל אדם את הראוי לו; ועל כן מצליח יהיה האדם המתאים ביותר לטפל בעניין שהכותב עומד להציג בפניו, שהוא מקרה של קנוניה של מעמד וממון ומשפחה וקשרים (?וַסַאאִט) ועדים. אכן, יש באלכסנדריה קבוצת רשעים מפורסמים המבקשים לעוות את הדין ולשחד את הדיינים, ולגרום לכך שייראה כאילו קרבנותיהם הם החוטאים. באשר למת (שורה 20 ואילך), וכיצד יצא מדעתו ומת לאחר ששתה את התרופה — מה שהרגו באמת, לפי הכותב, היא העובדה שהושמץ בידי אחרים שהתלוננו עליו בפני מצליח, בעוד שלמעשה המת הוא זה שנעשה לו עוול והיה זה שראוי שיתלונן. כל רצונו של הכותב הוא שמצליח יערוך חקירה יסודית בעניין. הכותב מעדיף זאת על פני כל הירושה, שאין לו צורך בה. לאחר מכן הוא מצטט אמרה (שדהויה לצערנו) של רופאים מסוימים על ההזיה (הַדַ'יַאן) שמחוללות מחלות מסוימות; קל וחומר אצל אדם (המת) שסבל מכמה מחלות — של הנפש, של הגוף, וקנוניה (גַ'בִּינַה) שנרקמה נגדו. הוא חותם בשבחים ובבקשות בנוסח המקובל, ולבסוף כותב ברמיזה: "בן זומא עדיין מבחוץ" (חגיגה טו ע"א).

מכתב מעואץ' בן חננאל באלכסנדריה אל נהראי בן נסים בפוסטאט. התיארוך, על פי גיל, הוא בערך שנת 1060. המכתב דן במחירי החיטה והפול ובמשלוח של אגוזים ושמן. עואץ' שב זה עתה ממסע באזור הכפרי שסביב אלכסנדריה — בשונה ממכתבים אחרים שלו שבהם הוא חוזר דווקא מפוסטאט. בדרך כלל עואץ' כותב לנהראי מחוץ לפוסטאט, אך מדי פעם נהראי הוא הכותב מאלכסנדריה אל עואץ' השוהה בפוסטאט. אחת ממטרות הנסיעות אל אזורי הכפר הייתה רכישת מצרכים בסיסיים כגון חיטה ופול, בין לצורך אישי או לצריכה משפחתית ובין לצורך מכירה חוזרת ורווח. עואץ' מזכיר כי נהראי הורה לו לרכוש חיטה בשווי שני דינרים, וברור שהיא נועדה למכירה חוזרת, שכן עואץ' מצהיר: "לא אחייב אותך בהפסד". בין יציאתו של עואץ' מהכפר ובין שובו לאלכסנדריה גדל היצע החיטה באופן דרמטי וגרר ירידת מחירים חדה — עובדה שלצערו הרב לא הייתה ידועה לו. עואץ' מתוסכל מכך ששילם על החיטה ביוקר, כשליש דינר לאיירדבּ יותר מן הראוי, כלומר תוספת של כ-20%. בניגוד לחיטה, מחיר הפול נראה, לפחות לפי האמור במכתב, כמי שעלה משמעותית — מ-4½ איירדבּ לדינר ל-איירדבּ אחד לדינר, תנודה דרמטית שראוי לבדוק בזהירות שמא נושאת היא משמעויות או פרשנויות חלופיות. עואץ' מציין שניצל את כל מזומניו לרכישת החיטה ומבקש מנהראי לשלוח לו כסף בדחיפות. כמו כן הוא מזכיר עניין של בור מים דולף, ככל הנראה בור הצמוד לבית או למבנה השייך לנהראי באלכסנדריה. דבר זה מרמז שייתכן ושניהם חלקו מגורים באלכסנדריה, לפחות באופן חלקי. אף שגיל מתארך את המכתב באופן משוער לשנות ה-60 של המאה ה-11, אודוביץ' מציע תיארוך מאוחר יותר: עואץ' שולח דרישות שלום לאבו סעד, הוא נסים בן נהראי בנו של נהראי, ולהערכת אודוביץ' הוא ודאי היה בעת ההיא אדם בוגר או קרוב לכך — דבר שיציב את המכתב לכל המוקדם באמצע שנות ה-70 של המאה ה-11.

מכתב מיהודה בן אהרן אבן אלעמאני, באלכסנדריה, אל אבו אלמג'ד מאיר בן יכין ("הוד החזנים ועוזם"), בפוסטאט. מתוארך: כ״ב בשבט אלפה תקכ״ה למניין השטרות, היינו בראשית 1214 לסה״נ. במכתב מובאות ההשלכות של בואם של רבני צרפת לאלכסנדריה. נראה כי הקהילה שרויה במשבר חמור בעקבות היעדר הנהגה (לפי פרנקל). יהודה אף מברך את אבו אלמג'ד על החלמתו (שו׳ 7–12) ומסכים עם הדעה שמחלתו נגרמת בעיקר משתיית יין מופרזת ושעליו למתן את שתייתו (שו׳ 22–24). הוא מזכיר אישה חלושה (שו׳ 14–15). הוא מדווח כי אחיו של אבו אלמג'ד, אבו אלנג'ם הלאל, חולה: הוא לא החלים לגמרי מאז שמסמר נכנס ברגלו לפני חודשים, ואינו פותח, או אינו מסוגל לפתוח, את פיו (שו׳ 15–19). הוא מדווח על כך רק משום שאומרים שהלאל אולי על ערש דווי. (השווה למכתב אחר של יהודה אל אליהו הדיין, ובו הוא כותב כי "[הלאל] הלך לנוח בערב ולא קם בבוקר. היה זה היום הראשון של החג, והוא נקבר באותו יום; הותיר אחריו נער יפה בן שש־עשרה, הלומד אצלי". אולם המחלה הקטלנית של הלאל הייתה שונה מזו המוזכרת במכתב זה, שכן הלאל היה עוד בחיים בדצמבר 1214 כאשר כתב מכתב נוסף, לאחר שזה לא כבר נסע מאלכסנדריה לפוסטאט וחזרה.) יהודה מקדיש מקום נרחב לדיון בפיוטים ששני החזנים הללו שלחו או עתידים לשלוח זה לזה (שו׳ 25 עד צד שני שו׳ 9); נוזף באבו אלמג'ד על שאינו מתארך את מכתביו (צד שני שו׳ 1–4); מזכיר את הקשיים הכלכליים במשק ביתו (צד שני שו׳ 9–10); מזכיר את אבו אלפרג' בן אלריס (=אליהו הדיין) ואת מאמציו לאיסוף תרומות עבור ירושלים (צד שני שו׳ 10–13); ומסיים בהמלצה על ר' שמואל, שפנה אליו בשעה שכתב מכתב זה ונראה כי בכוונתו לנסוע לפוסטאט. ר' שמואל אינו דובר ערבית ותלוי בסיועה של הקהילה (צד שני שו׳ 13–21).

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה, חתום בידי יצחק בן שמואל. מתוארך ליום ראשון, י"ג בטבת א'תט"ז למניין השטרות, הוא ינואר 1105. דו"ח על אדם שנמצא מת בביתו ולא היו לו קרובי משפחה שיטפלו בקבורתו או יתבעו את עיזבונו. בשולי הימין נמחקו חתימותיהם של חלפון ושל עד נוסף. בבוקר יום ראשון (שורה 4) נפוצה השמועה כי יוסף בן אסמאעיל אלבֻּנִּי מאלכסנדריה נמצא מת בביתו. הוא נפטר ביום שלפני כן, בבוקר שבת, ומאז שכב בביתו. הדיינים, הפרנסים (שורה 5), שמשי בתי הכנסת, הסופר חלפון אבן אלקטאא'ף (שורה 8) ורבים אחרים (שורה 9) נאלצו לפרוץ את הבית, שכן היה נעול "מבחוץ ומבפנים" (מן בּרּא ומן דאכ'ל). האיש נמצא מת והוצא בידי הקברנים (ע'אסלין, רוחצי המתים) והונח בחצר (שורות 10–11). על פי הוראת בית הדין, שהיה אחראי על מקרים מסוג זה, החל חיפוש אחר עיזבון שהותיר המנוח. לאחר החיפוש נמצא ח'לקאן (שורה 12), קלחת נחושת גדולה, ובה 8 ושלושה רבעי דרהמים של כסף; כן נמצאו חמיאן (שורה 15), כיס-חגורה, וקרטאס (שורה 16), שקיק, ובהם כסף בסך כולל של 41 דינרים (שורה 17) "במזומן", וכן עין (שורה 23), שפירושו זהב. הוצאות הקבורה נאמדו ב-6 דינרים (שורה 18), והיתרה בסך 35 דינרים הופקדה (שורות 22, 20) עד שיבוא יורש לגיטימי לתבעם (שורה 26). 8 ושלושה רבעי הדרהמים נוספו להוצאות הקבורה (שורה 27). כל המיטלטלין, כגון מנדיל (שורה 24), מטפחת, סלה (שורה 24), סל, ועמם פריטים שונים, גם הם ננעלו בבית עד שיבוא יורש לקחתם (שורה 26). חתימתו של חלפון מופיעה בסוגריים בשוליים ומחוקה; כל יתר החתימות מחוקות אף הן. (המידע מגרשון ויס.) ייתכן שהמסמך קשור לרשימת מצאי של פריטים שנמצאו בביתו של יוסף לאחר מותו הפתאומי, אף היא בכתב ידו של חלפון בן מנשה.

מכתב מצדוק (בן שמואל או בן יהודה) אבן אלעמّאני באלכסנדריה אל משה בן ע'ליב (הידוע גם כחלפון?) הכהן, "עין העדה פקיד הסוחרים" וכו', בפוסטאט. בערבית-יהודית. מתוארך: י"א בסיון, שנת 159 = 4800 + 159 = 4959 לבריאת העולם = 7 ביוני 1199. החלק הראשון של המכתב מוסר כי "המורדין" שבקהילת אלכסנדריה ניסחו וחתמו על תקנה הקובעת כי לעולם לא יקבלו עליהם מוקדם שאינו יליד מצרים. בכוונתם לשלוח את התקנה לרמב"ם ("רבנו") ולבקש ממנו למנות אחד משניים: הדיין יצחק בן ססון או הדיין שמואל הלוי בן סעדיה. הקהילה מציעה תשלום ראשוני נכבד של 50 דינרים. (ייתכן בהחלט שמדובר באותה תקנה הנזכרת במכתב מברכאת בן אבו אלחסן אל אליהו הדיין סביב 1221, לאחר פטירתו של ר' אנטולי.) החלק השני של המכתב מביא את בקשתו של צדוק ממשה הכהן להשתדל לפני הרמב"ם, כדי שהמוקדם החדש לא ישלול ממנו את משלח ידו בוראקה (כלומר את משרתו כוראק, מעתיק וסופר של שטרות משפטיים). צדוק מבקש שההסדר הקיים יישמר: מחצית עבודות הוראקה לצדוק ומחציתן למוקדם. צדוק מתאונן על מצוקתו הכלכלית הקשה ועל כך שעליו לפרנס שני "בתים", דהיינו שתי נשותיו. אם יאבד את פרנסתו מהוראקה, לא תהיה לו ברירה אלא לנטוש את משפחתו ולעבור לביזנטיון. בסופו של דבר, הרמב"ם לא נשמע לתקנת הקהילה, ובמקום זאת מינה את ר' אנטולי בן יוסף ממרסיי כמוקדם של אלכסנדריה. עם זאת, בקשתו של צדוק התקבלה. אנו שומעים שוב על חלוקת הוראקה בין צדוק לאנטולי בשנת 1216, במסמך אחר. בפתח המכתב נזכר גם אבו אלמפצ'ל אבן נאנו. (המידע מבוסס בעיקר על מאמרו של מ"ע פרידמן על מסמך זה ועל מסמכים קשורים אליו.) הערה: הקטע המשלים את הכתובת אינו מצולם כאן, אך לפי פרידמן הוא מצוי בסמוך באותו תיק.

מכתב מאבו אלמחאסן יפת בן שלה, ככל הנראה מאלכסנדריה, אל יוסף הכהן "פאר הסוחרים" בפוסטאט. תיארוך: אמצע המאה ה-12; במכתב מוזכר אבו אלפח'ר סעדיה אבן אלאמשאטי (נפטר 1172). פרנקל קובע את התאריך לשנת 548 להיג'רה (1153/54 לסה"נ), אך אינו מסביר את הנימוק לכך. הכותב מספר כי עלה לפוסטאט כדי לבקר את הנמען ולברכו לרגל החלמתו, אך התעכב בשל עיסוק אחר בחצר המלכות (פי באב אלצלטאן). העיסוק הזה צלח, וכעת יש בידיהם פטור ממס (מסאמחה) לצמיתות בדיואן של אלכסנדריה, המאפשר להם לייבא סחורה בערך 300 דינרים בשנה מבלי לשלם פרוטה. הישג זה הושג בזכות חסותו של אלקאא'ד ע'אראת (בסיציליה), שזהותו ככל הנראה זהה לקאא'ד ע'אראת בן ג'ושן, המוכר ממכתב תודה ששלח אליו אבן קלאקס בעת שע'אראת היה בשירותו של ויליאם השני (שלט 1166–1189). הוא מדווח שכל אנשי סיציליה מתגעגעים לנמען, וכי שלח להם בשורות על מצב בריאותו של הנמען. בכוונתו להישאר במקומו (פי אלבלאד) למשך החורף, והוא מאיץ בנמען לבוא (אלא אלבלד), שכן המסחר משגשג והנמען יוכל להפיק תועלת רבה לעצמו. עם זאת, על הנמען להשיג קודם כתב הוראה רשמי מהשלטון המורה שאיש לא יתנגד לו. אשר למס הגולגולת (ג'אליה), הממונה (מתוולי) "כאן" הוא "אדם רע". בהמשך הוא מורה לנמען: "בעת שתהיה בפוסטאט, אל תתעלם מעצתו של אלשיח' אבו אלפח'ר אבן אלאמשאטי ומבן אחיו ומגיסו (בקריאת צ{ה}רה) אבן אלעג'מי". הוא מציע לשכור עבור הנמען בית או מחסן אם יחפוץ לבוא ולהביא עמו את סחורתו. כמו כן הוא מציע לעלות בעצמו לפוסטאט אם זו תהיה משאלת הנמען. שאר שורות המכתב עוסקות בהוראות עסקיות, ובהן אזכורים של אינדיגו, משי וסחורות נוספות. מוזכרים גם "ידידך" הפקיה בן ח'ליף ובו סהל.

אבו עלי בן עמראן מאלכסנדריה כותב לבנו של אחותו המנוחה, אבו מוסא הארון בן אלמעלם יעקב בפוסטאט, אל חנותו של אבו נצר אלתלמיד'. (ראו מכתב נוסף מאותו כותב לאותו נמען.) המכתב חושף בצורה חיה את הצרות שגורמים בני המשפחה הקרובים — צרות שמתקבלות בהשלמה. נראה שלכותב היו ילדים רבים, שכן הוא מזכיר אגב אורחא את מותו של הצעיר שבהם, ילד, ומוסיף ביובש: "ה' ישמור את הנותרים". עמו התגוררו שתי אחיות זקנות, וכן ילד יתום של אחיינית שמותה לאחרונה אף הוא מדווח במכתב. אחיינית אחרת ששהתה אצלו היה לה מחזר, אך היא לא יכלה להינשא לו משום שהייתה גרושה ולא קיבלה את המסמכים המשפטיים הנדרשים (בראאה) לנישואיה החדשים — מסמכים שכנראה היו אמורים להוכיח שאין ברשותה דבר מרכושו של בעלה הקודם. המטרה העיקרית של המכתב לאחיינים הייתה להשיג את המסמכים החסרים (ייתכן שאחד מהם היה נשוי לאישה האומללה). וכאילו לא די בכך: שתי אחיות של אותם אחיינים גרו בבית השייך למשפחתן באלכסנדריה. הבית היה מבושר רעות (מַישׁוּם), כנראה משום שמישהו נהרג בו או מת בו מוות לא טבעי או בטרם עת. איש לא בא לבקר את הנערות, והן חיו בבדידות מוחלטת — "הברואים האומללים ביותר בכל העיר, בלי איש שידאג להן". הכותב היה מוכן להזמין את האחייניות לגור אצלו, אך אחיהן לא הרשה להן לעבור, ככל הנראה כדי שיהיה מי שישגיח על הרכוש. הכותב חולה כבר חמישה חודשים, ובמהלך תקופה זו הצליח לצאת לשוק רק פעם אחת בלבד; על כן הפקיד בידי אחד מבני אחותו המנוחה, חַסּוּן, חלק מענייני עסקיו — אך הלה הרס אותם לחלוטין. "התלונה היא לאל לבדו" (שכן מה ניתן לעשות נגד קרוב משפחה?). במכתב מוזכרים גם כמה קרובי משפחה נוספים בנימה סרקסטית למדי.

מכתב מאת שמואל בן אברהים, השוהה בפוסטאט, אל אביו אבו אסחאק אברהים בן שבתי (המכונה גם שֻבָּאט), הנמצא בפלרמו. שריד: רק החלק העליון של המכתב שרד. בערבית-יהודית, עם הכתובת בערבית-יהודית ובערבית כאחד. תיארוך: ראשית המאה ה-11, על פי הערכתו של גיל. גיל מציע שייתכן שמשפחה זו קשורה לבני סנבאט, משפחתו של סהלאן בן אברהם. תוכן: שמואל מוסר על דאגתם של כל בני הבית בעקבות שתיקתו של הנמען, מאחר שלא קיבלו ממנו כל ידיעה מאז עזיבתו את אלכסנדריה. בהמשך מוסר שמואל את החדשות על אחותו אלטֻרְפַה, החולה אנושות. "היא חלתה במחלה איומה (וג'ע) בתחילת חודש מרחשוון, וזו נמשכה חודשיים, והגיעה לשיאה במורסה ברום הלב או הקיבה (ד'ֻבַּילה עלא ראס פֻאאד'הא). לא הותרנו רופא בפוסטאט שלא הבאנו אליה, ולא תרופה או שיקוי שלא השקינו אותה. אחר כך באו עליה התעלפויות נוראות (ע'שו, ככל הנראה ע'שוה). שאלנו אותה, לאחר שכבר נואשנו ממנה: 'מה תרצי? מה תחפצי?' וענתה בבכי: 'בחיי האל, אין בלבי שום תשוקה (שהוה) ואין... [כאן נקטע השריד]'." גיל מציע שיש לקשר את דבריה לביטוי הגעגועים של הכותב כלפי האב, ומשלים בערך: "אין בלבי שום תשוקה מלבד לראותך." המונח 'ד'ֻבַּילה' עמום משמעות לא רק כאן אלא גם בספרות הרפואה האסלאמית בימי הביניים, כפי שעולה מדיון מקיף בנוגע לתיעוד מקרים אצל אלראזי. עמומה גם השאלה אם 'ראס אלפֻאאד' מתייחס לקיבה או דווקא לעור שמעל הלב (כפי שמשמעו אצל אלראזי). יש להשוות לתיאור נוסף של אישה שלקתה במחלה ממושכת ושפיתחה התקפי התעלפות (ע'שואת), וכן לחיבור רפואי הדן ב'ד'ֻבַּילה' ובדרכי טיפולה — חיבור דהוי וקשה לקריאה, אך מזכיר את הקיבה (אלמעדה).

מכתב מאישה בפוסטאט אל בנה אבו אלמחאסן בפנדק אלקמרה באלכסנדריה. המכתב הוכתב לאבו מנצור. ככל הנראה שייך לקבוצה אחת עם שני מכתבים נוספים, ובמקרה זה כותבת המכתב היא סת ע'זאל בת אבו עמר. היא מביעה את החרדה (נאר) שמייסרת את לבה בעבורו מאז שיצא לדרכו ביום שישי. היא סובלת מסיוטים ומנדודי שינה, וחוששת שאם לא ישוב במהרה — תאבד את מאור עיניה לחלוטין עד שיחזור. (ייתכן גם שהביטוי "יתלף בצרי" מתייחס למוות ולא לעיוורון; השוו ל"וופאת עינך" במכתב אחר.) היא מפצירה בו שלא ישתה יין "בגלל מחלתך... ישמרנו האל מפני מחלה בעת ריחוק (אלמרץ' פי אלע'רבה)... אם חזיונות הלילה שלי מצערים אותי כל כך, מה [גרוע יותר] אם אראה אותם בעודי ערה." המשפט האחרון רב־משמעי: אפשר שהיא חוששת מכך שסיוטים יכולים לפקוד אדם עיוור בכל שעות היממה, ואפשר שהיא חוששת שמראות הזוועה שהיא רואה ביחס לבנה יהפכו למציאות. היא מבקשת ממנו להביא עמו בשובו מצרכים שונים: קערה גדולה (קצעה), בד פשתן (?שיתה), מסרק טוב (משט), ושתי כפות (מלעקתין), ואולי גם דיו אדום (?מדאדן יכונו חמר) עבור אם אבו אלבהאא'. בשלב זה (שורה 13) מתערב הסופר אבו מנצור, ושאר המכתב נכתב מפיו. הוא מתנצל על שהוא מטריד את הנמען בידיעות על מחלתו, אך הקדחת עדיין אוחזת בו. הוא מבקש לשמוע ידיעות על אבו אלוחש סבאע, על ספר התנ"ך, ועל ספרו של רבנו בחיי. הוא חרד מאוד לדעת מהן ההוראות שניתנו לו — נראה שעליו להעתיק אחד מהספרים הללו או את שניהם עבור אבו אלוחש — כדי שלא יואשם באיחור. את ההוראות יש למסור או לסוק אלעטארין, לחנותו של אלכהן אלסקלי, או לסוק אלכביר, לחנותו של אבו אלפרג' אלשראבי.

מכתב מאת מרדוך בן מוסא באלכסנדריה אל נהראי בן נסים בפוסטאט. המכתב כולל פרטים הנוגעים למספר חשבונות מורכבים אך מעניינים בין נהראי לבין שותפיו: (1) פירוט של הוצאת 14½ דינרים בתוספת ½ קיראט, שהם חלק מחשבון רחב יותר מן השנה הקודמת; (2) 310 דינרים, ובהם יתרה משנה שעברה; (3) 249 דינרים ו-2½ קיראט עבור הוצאות, פלפל, קמח ואינדיגו. מן ההקשר עולה כי 14½ הדינרים הללו הוצאו על ידי מרדוך בן מוסא עבור נהראי בן נסים או לפי בקשתו. נהראי הזכיר או שאל במכתבו אל מרדוך משהו בנוגע לחשבון השנה שעברה; מרדוך משיב לו כי עיין בקפידה במכתבים ובפנקסי החשבונות שברשותו, וכי גם לאחר הוצאת 14½ הדינרים וה-½ קיראט מטעם נהראי, עדיין נותרת לו (למרדוך) יתרת זכות. בבדיקת החשבונות נעזר מרדוך הן במכתבים (כתב) והן בפנקסי חשבונות (דפאתר). הדבר מצביע על חשיבותם של המכתבים כמסמכים שיכלו לשמש מקור לחיובים וכמאגר של מידע, התחייבויות, הוראות וכיוצא בזה. עובדה זו גם מסייעת להבין מדוע סוחרים נהגו לאסוף ולשמר את התכתובות העסקיות שלהם. ואולם מרדוך מוסיף (שורה 10 בצד הפנים): "אדוני, אין לנו צורך בחשבון האחרון הזה שלך, ואף לא ביקשתי אותו ממך" — כלומר, חשבון הפעילות המסחרית של השנה הקודמת כבר נסגר והוסכם, ומבחינתו אין צורך שנהראי יטרח לערוך שטר חוב נוסף (כט) בעניין. המכתב כולל גם קטע נוגע ללב שבו פותח מרדוך בן מוסא את לבו ומתאר את בדידותו מאז מות אשתו ואת היעדרו של אדם מבוגר אחר במשק הבית שיוכל לטפל בו ובילדיו. הוא מבקש מנהראי שימצא לו שפחה יהודייה (ג'ארייה) המתאימה לעבודה, שניתן לסמוך עליה ושצניעותה מובטחת.

רקטו: מסמך משפטי, ככל הנראה מן המאה ה-11, המעיד על מכירת מחצית כרם לאדם בשם שאול. המחצית האחרת של הכרם שייכת ליוסף בן יצחק. הכרם גובל ברשות הרבים משלושה צדדים ובנכסו של המוסלמי אחמד בן מיריל (?) בצד הרביעי. הכרם ממוקם בעבר השני של נהר התאגוס (תאגה), במקום הידוע בשם ואדי לינפש (או ואדי לעפש = wādī l-ʿafṣ?) בכפר אלב̇יג̇ש (הנקודות עשויות להיות סימני ניקוד דיאקריטיים, ולא בהכרח; הן מופיעות גם מעל תאגה). עיקר המסמך כתוב בעברית, אך החל מארבע שורות מהסוף מופיעה רשימה בערבית-יהודית של כל הפגמים האפשריים בכרם, שאותם שאול מקבל על עצמו. לפי גויטיין: בניגוד לפרדסים, כרמים — וכן שדות (במסמך אחד אזורי גידול יין מכונים אכן "שדות") — היו מבחינה משפטית רכוש השלטון או האמירים שלו. לפיכך, אין לראות ב-כּרּאם, או "מגדל הכרם", בעלים של הכרמים, אלא אדם שחכר אותם מן השלטון ודאג להם. במסמכינו אנו קוראים על מקרים כאלה, למשל אודות כרם משובח השייך למושל אלכסנדריה, או הנתון לסמכותו, אשר כותב המכתב ניסה במשך שנים, לשווא, לחכור. לשם כך נשלח מכתב המלצה אל המושל מאנשים בעלי השפעה בבירה. בספרד, המצב המשפטי היה שונה. המסמכים והנוסחאות בעברית שהגיעו מספרד אל הגניזה מראים כי אנשים פרטיים החזיקו בכרמים ומכרו או החכירו אותם כרצונם. מעניין במיוחד הוא שטר מכר אחד של מחצית כרם, אשר לאחר שמפרט את כל ההיבטים המשפטיים של העסקה בעברית עשירה ביותר, מונה בערבית, "במינוח המקובל בבתי הדין המוסלמיים", לא פחות מחמישה-עשר פגמים ומחלות שעלולים להיות בכרם, ואשר הקונה היה מוכן להסכים להם. ורסו: פיוט.

רישום בעלות על ספר שהיה שייך למבשר בן ישועה הלוי. הספר נרכש לאחר מכן על ידי נדיב בן סעדיה הלוי בשנת 1469 למניין השטרות (=1157 לסה"נ), ולימים עבר בירושה לשלמה בן שמואל הלוי. בחלקו העליון של הצד הקדמי מופיעות הערות בערבית-יהודית שבהן אדם לא מזוהה תיעד את כל פיסות הרכילות המעניינות שהוא ואחיו "אב" שמעו, בעיקר מפי אבו אלח'יר. (1) אבו מנצור היה רגיל לחשוב שאביך הוא "מכשוף אלדאר אלכ'ומר" — שמשמעותו אינה ברורה לחלוטין. (2) "המשפחה" של אלרחבי אינה שומרת על דיני טומאה וטהרה, ויושבת לפניו חשופה בגלימה שקופה (ע'לאלה), ואלרחבי שותה בשבת. (3) אבן אלבטאל יושב עם אלרחבי ומקלל אותך ב"ז' וק'" (קיצור של "זוג' קחבה", הקללה החמורה ביותר האפשרית; ראו אבן תימייה, מנהאג' אלסנה), ואלרחבי מצטרף לקללות אף שהוא מעמיד פנים שהוא נמנה עם אוהביך, אך "הבטח שלא תספר שאני אמרתי לך". (4) [כעבור ימים אחדים בסויקת אלשמע או אלג'אמע]: אלרחבי אמר שמישהו היה "בנו" באלכסנדריה; שאר הפיסה הזו סתום ומזכיר כהן מסוים. (5) עקיב אמר שאלרחבי סיפר לו שאבן אלברדאני בא על (פסק) ה"ג'וירה" (ככל הנראה צורת הקטנה של "ג'אריה", שפחה, ואולי רומז לכך שהייתה גם קטינה) שאותה פדה מן השבי, "והוא רשע אף יותר מזה" או "האם ייתכן רשע גדול יותר מזה?" (פיכון רשע ארשע מן האדא). (6) עקיב אמר משהו על שנתקל באבן אלבטאל. (7) הוא אמר שאבו עמראן קילל אותי בקללה שתהיה ארוכה מדי לספרה. (8) בין הדברים השונים שאמר על אבו אסחאק וגיסו… [קטע זה קשה לפענוח, ומעורבים בו אבן כליב השיכור ובית הידוע בשם "סמאא אלמלך"].

מכתב מר' עזריה זאבי מירושלים אל ר' יצחק קסטרו במצרים. מתוארך לו' בתמוז שע"ך ב"ו (=שצ"ח לבריאת העולם, 1638 לסה"נ). יש לקרוא אותו יחד עם מכתב נוסף מאותו כותב לאותו נמען. המכתב כולל דין וחשבון ארוך ומפותל על חילופי כספים והעברות של סכום כסף מסוים, ועל האופן שבו הצליח עזריה לגבור על יריבם שזמם תוכניות אחרות באותו כסף. במכתב יש שפע של מידע על שערי המטבעות השונים בשוק. אישים הנזכרים: הר"י אפמאדו (נזכר גם במכתב המקביל, זהותו אינה ידועה, ונראה שהוא אותו "אויב" הנרמז בפתיחה); הר"מ זגאן; יעקב יעיש; אביו של הכותב, ישראל בנימין זאבי (נפטר ב-1688 לאחר קריירה מזהירה באלכסנדריה ובירושלים); זרחיה גוטה (מאיסטנבול, תלמידו של ר' יוסף די טראני; בשנות ה-30 של המאה ה-17 היה ידוע כאחד מחכמי ירושלים וחברון, ולימים התגורר ברשיד ואחר כך בפוסטאט/קהיר); יצחק באסו; אליה עובדיה; שלמה ברוך; יעקב לוי; מרדכי כהן; ועזריה ב"ר וילייסיד (?), הנזכר אף הוא במכתב הנוסף של זאבי לקסטרו, חכם שעבר מאיסטנבול לירושלים במחצית הראשונה של המאה ה-17. מטבעות הנזכרים במכתב: שריפים (=אשרפים מאמצע המאה ה-15); אריות (מטבעות אירופיים שהיו בשימוש במזרח, Löwenthaler בגרמנית); איברהימים (מטבעות שהוטבעו על ידי אברהם קסטרו במחצית הראשונה של המאה ה-16); גרושים (לעיתים מזוהים עם האריות, ולעיתים עם הריאלים, כך ככל הנראה); זקינים (סקיני ונציה); ריאלים (מטבעות איבריים מן המאה ה-14); ומועיידים (מטבע עות'מאני שנקרא על שם הסולטאן הממלוכי אל-מועיד שייח', שהיה במחזור במאות ה-15 וה-16).

הסכם שותפות. מקום: קהיר. תאריך: יום ראשון, ט"ז בשבט ה'תקס"ז, הוא 25 בינואר 1807. זהו עותק שלם יותר של אותו מסמך הקיים בעותק נוסף. (התיאור שלהלן מבוסס על שני המסמכים.) בהסכם משתתפות שלוש קבוצות שונות של סוחרים. הקבוצה הראשונה יושבת באלכסנדריה, ושתי הקבוצות האחרות יושבות בפוסטאט/קהיר. (1) שלמה צ'זאנה, חיים צ'זאנה, ואברהם בנו של חיים. הם תורמים 600,000 מדינים. (2) מרקאדו קארו, אברהם בן מנחם הלוי ג'רבועה, וחיים נציירי. הם תורמים 900,000 מדינים. (3) שמעון פרנסיס, ח'ליפה פינטו, יעקב ביבאס, ומאיר בן נעים. הם תורמים 900,000 מדינים. סך ההון הוא 2.4 מיליון מדינים. משך השותפות הוא 12 חודשים. היא כוללת מסחר בסחורה ובמטבעות (sarraflık), עמולה(?) ופאתוריה(?). לקבוצה הראשונה יש שותפות נוספת קיימת עם משה ביבאס וח'ליפה פינטו ברשיד. הרווחים יחולקו על פי הרישומים ב"פנקס הגדול". כפי הנראה, 40% (400 מדינים מכל 1000) יחולקו לפי החלק היחסי של תרומת כל קבוצה. מתוך 60% הנותרים (600 מדינים מכל 1000), 50 יועברו לקבוצה הראשונה, 250 לקבוצה השנייה, ו-300 לקבוצה השלישית. כל ההפסדים יחולקו באותו אופן. העותק האחר ננטש בערך בנקודה זו, ובמסמך הנוכחי ישנן תניות נוספות רבות, והוא הושלם ונחתם על ידי נציג אחד מכל אחת משלוש הקבוצות (מרקאדו קארו, שמעון פרנסיס, ושלמה צ'זאנה). ישנו תיקון לאחת מתניות החוזה בשוליים הימניים, ככל הנראה בכתב ידו של אותו סופר. לא ברור מיד אם תיקון זה תקף מבחינה משפטית, או אם היה צורך להתחיל את המסמך מחדש ולחתום עליו שוב.

מכתב מאסמאעיל בן פרח שבאלכסנדריה אל בנו פרח שבפוסטאט. תיארוך: נובמבר 1056. הכותב מתאר את הרעב הנורא במצרים, שהגיע עד כדי מקרים של אכילת בני אדם. בנוסף הוא מתאר את המגפה הפושה באזור. למרות כל זאת, העסקים נמשכים כסדרם — הוא כותב על פלפל, פשתן ושמן. (המידע על פי גיל.) החלק על המגפה מתחיל בשורה 14 של הצד הראשון: "ישנה מגפה גדולה (וַבַּאא') בערי החוף. ובאשר לקירואן — לא נותר שם איש [חי? או שלא ברח?] — ישמרך האל בבריאות. אל תֵצֵא לשוטט בכפרים, כי אלה זמנים קשים. [או, אם קוראים מַא במקום לַא: 'זמנים קשים שבו לכפרים'.] בחיי האל, בחיי האל, היה ערני לעצמך. 'איזהו חכם? הרואה את הנולד' [תמיד לב ע"א]. היה ערני בכל דבר בטרם תיכנס אליו." המשפט הבא קשה לפענוח; גיל מסמן את תרגומו כמסופק ומציע שאסמאעיל מזהיר את בנו להיזהר במי הוא נותן את אמונו. אך אולי יש לקרוא את המשפט: "ולַא תַטַמ'אן מן יבקא ליבקא ולא לי הוא וקת יוג'בה בה לא חילה", שמשמעו: "אל תיתן אמון ב[אמונה] 'מי שנגזר עליו לשרוד, ישרוד', שכן לדעתי הזמן הזה אינו מצדיק [את האמירה] 'אין מה לעשות'." זהו שימוש חריג בביטוי "לַא חִילה", שכן הכותבים מתכוונים בו בדרך כלל לומר "אין מה לעשות [פרט לבטוח באל]". אך פירוש זה מתיישב היטב עם האזהרה הקודמת להיות ערני במיוחד ולשקול את ההשלכות של מעשיו במקום לבטוח באל בלבד. בצד השני, בשורה 2, הוא מזכיר את הגעתם של מכתבים אחדים ضַבַּארַתַן (ḍabāratan), היינו בחבילה או בתיק — אולי כזה המנוקב וקשור ברפיון בחוט.

מכתב מנהראי בן נסים בפוסטאט אל אבו אלסרור פרח בן אסמאעיל בן פרח בבוציר. נהראי מוסר הוראות מפורטות לגבי רכישות שיש לבצע בבוציר, ומפרט מספר ארנקי כסף בסכום כולל של 120 דינרים. הוא מעודד את הנמען להישאר בבוציר ו"לקחת את זה בקלות" (תכון ח'פיף אלט'הר ותריח נפסך), במקום לעמול בכפר (צ'יעה). על הנמען להמשיך ולאסוף פשתן מעט מעט. שליח הגיע מאלכסנדריה אך לא הביא עמו שום מכתב מאביו של הנמען. נהראי מבין שהנמען עוסק בעבודת אריזה (חזם) ולא היה לו פנאי לבצע את הרכישות עבור הכהן או עבור דודו מצד אביו. הוא מציין שהנמען אינו אשם בעניינו של יוסף, ומכיר בכך שהנמען עובד קשה מאוד ב"שנת קשיים" (שדה). באשר לעניין הצו (סג'ל), נהראי מספר שהוא ממשיך לטפל בנושא יום-יום ומבקש את עזרתו של אבן שעיא. אבן שעיא מוסר כי צאחב אלדיואן אומר שהוא לא יכתוב 200(?) מכתבים אל הקאצ'י עד שיקבל רסקריפט (תוקיע) למינויו לתפקיד במחוז (אלאסתח'דאם פי אלנאחיה). נהראי קיבל מכתבים מצור, ובהם הידיעה שמשלוחי הסוחרים יצאו בשלום, ושהקאצ'י סיפק אחסון לכל המשלוחים, וגבה דמי טיפול רק כאשר הסוחרים בחרו למכור את הסחורה. גליאה (שיני) הגיעה ממאזרה לאלכסנדריה בסוף חשוון. בצדו השני של המכתב נהראי ממשיך לדון בענייני עסקים עם אבן מומל ועם אבו אלטאהר המתווך (סמסאר). נהראי שלח עם רב החובל של ספינת אלשריף מכתבים רבים, ועם אבן נסטאס שלח מכתבים מזכריה אבן אלאשקר, ובהם מכתב מאבו עמראן מוסא מאחיו. בסוף המכתב דרישות שלום לאנשים שונים.

מכתב מסחרי, שנשלח ככל הנראה מאלכסנדריה לפוסטאט. הנמען הוא אבו עמראן מוסא, ואולי מדובר במשה בן אבו אלחי ח'לילה. תיארוך: בערך 1100 לספירה. השולח מאשר את קבלת מכתבו של הנמען בעניין המסטיק (שרף עץ) שהיה בביתו של הקאצ'י ואשר נמכר. השולח כתב לאבו אלח'יר סלאמה בן סעיד וביקש ממנו לגבות את התמורה. הנמען הזכיר את המצב בנוגע לאלום (צריף), דבר שגרם צער לשולח. הוא אומר: "עד היום אף אחד מן הביזנטים ואף אחד מן הרוקחים אינו קונה אותו." השווקים גרועים. הביזנטים אינם קונים דבר. הוונציאנים מכרו את הפלפל שהביאו תמורת שלושה טארי (רבע דינר סיציליאני) למשא. השנה לא הגיעו סוחרים מקונסטנטינופול. השנה הביזנטים ייבאו רק יין, גבינה, דבש, שמן ומעט מסטיק. עדיין אין ידיעות מהימנות על הספינות מן המגרב, אך נראה שהפליגו. על הנמען לדבר עם אבו אלח'יר סלאמה ולגרום לו לאסוף את השעורה מן המומחה ולמכור אותה. השולח מתלונן על עניין כלשהו הקשור באבו אלבשר. דרישות שלום לשר השרים (=מבורך בן סעדיה). נראה שהמכתב הסתיים במקור בנקודה זו. בהמשך מוסיף השולח: "הגיעו סוחרים מבנגאזי (ברניק) עם הידיעה שכל הספינות יצאו לדרך." דרישות שלום לאנשים שונים. ישנו סכסוך בין המגרבים לבין משפחת בן נחום הנכבדה מאלכסנדריה. מופיע משפט חידתי: "להם ראש אחד, ואילו לנו מאה ראשים." מוזכר אדם בשם יעקב בן ע'ליינה(?). בשוליים מוזכרים "אביתר וחבריו", ככל הנראה הכוונה לאביתר בן אליהו הכהן. (חלק מן המידע מבוסס על פרנקל.)

מכתב מהחזן אבו אלמג'ד (מאיר בן יכין) בפוסטאט, אל אחיו אבו אלנג'ם הלאל, ככל הנראה באלכסנדריה. בערבית-יהודית. תיארוך: ראשית המאה ה-13. הלאל יצא לדרכו זמן קצר קודם לכן, לאחר ביקור קצר שבא בעקבות היעדרות ממושכת ("היעדרות של עשר שנים וביקור של שלושה ימים בפוסטאט — אדם לא יאמין זאת"). אבו אלמג'ד חלה במחלות שאינן מפורטות לאחר עזיבת אחיו. ככל הנראה על סמך תצלום באיכות ירודה, גויטיין קרא את שולי המכתב כאילו נאמר בהם שהכותב לא היה מסוגל לרדת לבית הכנסת כדי להוביל את הקהל בתפילה למען אחותם החולה, מפני שהוא עצמו לא חש בטוב. אולם האות האחרונה של המילה שגויטיין קרא כ"דעא" אינה יכולה להיות אל"ף, והאות הראשונה דומה יותר לכ"ף הייחודית של אבו אלמג'ד מאשר לדל"ת שלו. ההתאמה הטובה ביותר היא ככל הנראה "אלכפץ". יתרה מזו, המילה "לאכתי" מתאימה יותר להקשר אם היא נקראת "לאנני". על כן, קריאה סבירה יותר היא: "התעכבתי מלרדת למטה (כדי ללוות אותך בצאתך) משום שלא חשתי בטוב...". בצד השני (verso) ממשיך אבו אלמג'ד: "...[הלכתי] אחריך אל המים, וחיפשתי בסירות ולא יכולתי למצוא אותך — היה זה כאילו עפת באוויר. בשם האל, בשם האל, שלח לי מכתב מרפא וספר לי מתי הגעת, וכיצד הייתה הגעתך, וספר לי את כל חדשותיך". הוא מבקש גם מאחיו להודיע למלמד אבו אלפתוח (יהודה בן אלעמאני) שאבו אלמג'ד שלח לו את הסליחות, מכתב ופתווה, וברצונו לדעת אם אלה הגיעו ליעדם. חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.

עצומה בכתב ידו של מח'לוף בן מוסא, אולי מאלכסנדריה, הממוענת לדיין, ככל הנראה בפוסטאט. כתובה ביהודית-ערבית. תיארוך: מח'לוף היה פעיל בערך בשנים 1103–1141, ומכתב זה מתוארך כנראה לסוף תקופת פעילותו, שכן הוא מתאר את עצמו כ"זקן". פרנקל מזהה את מקום השולח כאלכסנדריה אך אינו מנמק זאת; גויטיין (בכרטיסיית האינדקס שלו) זיהה בהיסוס את מקום הנמען כאלכסנדריה, אך גם הוא לא נימק. מח'לוף כותב כדי לבקש סיוע במעצרו של יריב שחב לו כסף. בעבר, נראה כי החייב הזה ברח מבלי לשלם את חובותיו לאבו אלמכארם בן בקאא וליוסף בן איוב (יוסוף בן איוב), ועל כן חושש מח'לוף שכך יקרה גם לו, וכי ייאלץ לפנות אל השלטון ולבתי הדין המוסלמיים. הוא שלח לאיש זה פתק (רֻקְעָה) באמצעות בניו של אלמֻקדסי, ובו הורה לו להמתין חמישה ימים עד שמח'לוף יגיע, ואיים: "זה עדיף בעיניי על כך שאסגור את ארון הקודש (אלהיכל) ואסרב לפתחו, עד שאדוננו הראיס ישלח שליח בעקבותיך ואני אתלונן עליך לשלטון." (איום זה נדון בקצרה אצל גויטיין.) הנמען מתבקש לפנות אל הרב רבנו אלעזר (אבן אלקצבי) ולהשיג צו לעיכובו של אדם זה עד שהחובות יוסדרו, בין אם בנוכחות מח'לוף ובין אם במושב בית דין. מח'לוף גם מינה את אבו זכרי (הכהן?) שיסייע לו בעניין זה, מאחר שנציגו של הדיין לא היה מועיל. שאר המכתב קשה במקצת למעקב, ועוסק בהיבטים הלוגיסטיים של מקום קיום מושב בית הדין והאם יצליחו לעכב את האיש. מסתיים בנוסחת ראי (راي).

מכתב מיפת בן מנשה ככל הנראה לאחיו אבו אל-סרור פרחיה בן מנשה. בערבית-יהודית. (ידוע שהנמען הוא פרחיה משום שיפת מזכיר את אחיהם אבו סעיד חלפון בגוף שלישי.) תיארוך: 1100–1138 לספירה, בהתבסס על השנים שבהן היה חלפון פעיל. יפת מתלונן על בדידותו ומפציר בנמען (או בנמענים) לבוא במהירות. הוא מדווח כי המומיא (אלמומיא) נמכרה תמורת 6 דינרים ו-45 דרהמים. המונח מומיאא' התייחס בתקופה זו לשלושה חומרים רפואיים שונים — ביטומן, פיסאספלט, וחומר המופק מגופות חנוטות — וקשה לקבוע איזה מהם סביר ביותר בהקשר של מכתב זה. (לסקירה על המשמעויות המתפתחות של מומיאא', ראו את מאמרו של קרל דננפלדט על המומיא המצרית והוויכוח סביבה במאה השש-עשרה.) יפת שוחח עם אבן סלמה ועם אפרים על עניין כלשהו. בהמשך באות עצות או דרבונים בנוגע למסע, אך הם קשים להבנה ("...אילו רצית לנסוע מדי חודשיים, היית עושה כן, ואחרים אינם פיקחים(?) ממך. שכור [בהמה/ספינה] מפוסטאט לאלכסנדריה... מועד הפלגת הספינות, יישירם האל..."). דרישת שלום לחלפון ול"אלה אשר עמו" (מן ענדהו). דרישות שלום מאמם ומאחיותיהם. נראה שהמכתב הסתיים תחילה כאן. יפת ממשיך בתזכורת לחלפון להשיג מכתב או מסמך מהדיין "בנוגע לדבר ששאלתי אותו עליו". יפת מבקש שהנמען יביא תותיא (תותיה) ומרכיבים רפואיים אחרים, מאחר שאלה נרשמו לו לעיניו ואומרים לו שדבר אחר לא יועיל. דרישות שלום לסת נעים ולאברהים (שאמור לבוא יחד עם הנמען).

מכתב ממוסא בן אבי אלחי, באלכסנדריה, אל נהראי בן נסים, בפוסטאט. בערבית-יהודית. התיארוך: 28 בנובמבר 1062 (לפי אודוביץ'). הכותב שב לאחרונה ממסע ארוך בארץ ישראל, ובמהלכו סבל ממחלה. הוא ביקר בירושלים, והספיק לעסוק במסחר — קנה מוצרי טקסטיל, שמן, אגוזים ומשי, וארגן משלוחי מטבעות. הכותב מזכיר גם את הזמנים הקשים במצרים ואת הלחץ שבו נתונה הקהילה בטריפולי שבלוב בשל המסים. תרגומו של גויטיין לקטע על המחלה (שורות 5–11 של פני המכתב), בשינויים קלים, הוא כדלקמן: "לא קיבלת ממני שום מכתב, מפני שהתשישות (אלתיאת') לא עזבה את גופי מהרגע שיצאתי לדרך. הגעתי לצור, אך לא יכולתי לעסוק שם במסחר יותר מחמישה ימים, ואחר כך הייתי מרותק למיטה (לאזם אלפרש) במשך תשעה-עשר ימים. לבסוף האל חנן אותי בהחלמה. המשכתי ליפו, ומשם עליתי לירושלים — יבננה האל — ושוב לא הצלחתי לעסוק שם במסחר יותר משמונה ימים, ואחר כך הייתי מרותק למיטה (לאזם אלפרש), סובל מצמרמורות וקדחת (אלברד ואלחמא), במהלך חודש (הימים הנוראים). חי האל, לא יכולתי לעלות רגלית להר (הזיתים) ביום החג (כ"א בתשרי), אלא נאלצתי לרכוב. כבר התייאשתי. אך האל יתעלה ריחם עליי למען שמו והעניק לי בריאות. הצלחתי לצאת מהבית, אך שארית החולשה (או 'המחלה'; בקיית אלצ'עף) עדיין עמי. המסע לתִנִּיס, ומשם הביתה, היה ניסיון קשה שתיאורו ידרוש מקום רב מדי. אני משבח את האל שהפך את הסוף לטובה והחזיר אותי בשלום."

recto: מכתב מאישה אל בנה אבו אלפצ'אאל אליהודי אלבואארדי ("מכין הירקות הקרים או המצוננים") בשכונת אלקמרה באלכסנדריה. היא מתארת מסע מסוכן בנילוס: "כמעט טבענו שלוש פעמים, אך הסוף היה טוב. האל רצה שניפגש עם השיח' אבו אלמכארם, ושהיתי אצל אם הִבּה". האם מייעצת לבנה לפדות את מנורת הנחושת שמושכנה תמורת 3 1/8 (דרהם?). "אל תשאל על מצבי ועל מחלתי, שעליהם אתה יודע. עזבתי כשהאש בליבי בגלל פֻתוּח ומחלתו. אל תשאל מה מעיק על ליבה של מַכּארם בגללך. בשם האל ובשם השד שהיניק אותך, אל תזניח את בנך סֻלַיְמַאן". היא שולחת דרישות שלום אל חַסַבּ (?) וילדיו, אל אחיה ואל אם עזיזה. verso: מלבד הכתובת, ישנה הוספה מאוחרת בכתב יד שונה (כתב וכתיב פשוטים ומגושמים), מבן משפחה נוסף שנסע עם האם מאלכסנדריה. כותב זה מספר כי כולם נמאסו מכַּרים. ה-קֻמַאש (אריגים) שהביאו עימם מאלכסנדריה מושכן כעת תמורת 40 דרהם. כרים לא שילם פרוטה ממס הג'זיה (מס הגולגולת) שלו, ואף נקט בתחבולה כדי שאחיו ייאלץ לשלם את חובו. הוא אינו עובד. סלימאן (כנראה אחיו) עובד במקומו, והכותב נאלץ לקבל צדקה פומבית (כַּשַׁפְתֻ וַגְ'הִי, "חשפתי את פניי") כדי לפרוע את החוב. השורות הבאות קשות לפענוח, אולי: "לאחר כל זאת, הוא רואה בי בטלן. אין לי אפילו מספיק מים לשתות בגללו". ובהמשך: אני מתחרט על שעזבתי את אלכסנדריה. דרישות שלום אליך ואל משפחתך. שלחו לנו במהירות חדשות מאם מַעַאני.

מכתב מיהודה בן אהרן בן אלעמّאני, באלכסנדריה, אל אבו אלמג'ד מאיר בן יכין (ת'אבת), "פאר החזנים", בפוסטאט. מתוארך: י"ד באייר, 1216. המכתב מכיל מידע על סכסוך קהילתי בין אנטולי הדיין לבין דודו של יהודה מצד אביו — צדוק בן שמואל בן אלעמّאני — ובנו מפצ'ל. (פרנקל מציעה כי מדובר באותה פרשה נגד דיין שיהודה מזכיר במכתב אחר, אך אותו מכתב נכתב ב-1208.) צדוק התקין תקנה ואסף חתימות של אנשי מעלה באלכסנדריה, כגון אבו סעד בן נאנו ואבו אלרביע הכהן, על מנת למנות את בנו מפצ'ל לראשות הקהל (כדיין?), אך מפצ'ל הוא צעיר, חסר זקן ובלתי נשוי, ועל כן נחשב לבלתי ראוי לעמוד בראש הקהל מעל איש מבוגר ונכבד יותר. יתרה מזאת, צדוק פנה אל הנגיד אברהם מימוני לקבלת אישור על התקנה מאחורי גבו של אנטולי הדיין, אשר זעם בצדק כששמע על כך. נראה כי מפצ'ל מנודה על ידי רוב הציבור בחודשים האחרונים. יהודה עצמו ממתין לתשובת הנגיד בצורת פתוא לשאלה שלו עצמו, והוא ממורמר על כך שהנגיד אינו מכיר בעובדה שיהודה הוא זה שמנהל את כל ענייני בית הכנסת, בעוד דודו שקוע בשתיית יין ואינו כשיר לתפקיד. יהודה מזכיר את ה"תאג'" (כתר ארם צובא) "אשר נכתב ונוקד בידי בן אשר או בן נפתלי" בשורה האחרונה של הטקסט המרכזי בצד ב'. הנמען אבו אלמג'ד חלה לאחרונה, ובני ביתו האחרים עודם חולים. ראו גם מכתב נוסף שנכתב באביב 1217, שבו יהודה מודה לאברהם מימוני על יישוב הסכסוך בינו לבין דודו.

מכתב ממשה יג'ו, השוהה באלכסנדריה, אל אבו אלפח'ר אבן אלאמשאטי בפסטאט. תאריך משוער: בסביבות 29 ביוני 1155. הכותב ("משה בן כבוד מרנו ורבנו יוסף המלמד — יחיה עד בוא המשיח!") שולח מכתב קצר, כמעט שלם בשלמותו, המופנה אל פטרון המשפחה אבו אלפח'ר בן אברהם, אך נפתח בברכות ל'שני האחים הנכבדים', הלא הם הנמען ואחיו הנקרא כאן עלי. לקראת סוף המסמך נשלחות דרישות שלום לאבו עלי, שהוא ככל הנראה אותו אדם עצמו. אבו עלי אבן אלאמשאטי מוכר ממקורות אחרים שנדונו במחקר, ובסיוע מכתב זה ניתן לזהותו כחננאל, אחיו של אבו אלפח'ר סעדיה. בנוסף נשלחות כאן ברכות לאח אנונימי, שהוא ככל הנראה האח השלישי, חיים. המכתב אפוא לא רק מעיד על תלותה של משפחת יג'ו במשפחת אבן אלאמשאטי, אלא גם מספק מידע נוסף על בני אותה משפחה מיוחסת. כמעט בוודאות יש קשר בין מכתב זה למסמך III, 47. משה החליט שלא להסתמך לחלוטין על אחיו פרחיה בבקשת עצתו של אבו אלפח'ר בעניין הלכּ' (לכּה) שביקש למכור באלכסנדריה, כפי שמשתמע מהשורות 1–3 בצדו השני של המסמך הקודם, ופנה אל אותו סוחר חשוב במישרין: "(14) צירפתי אליך שורות מועטות אלה כדי להודיעך על מצבי ועל מה שאירע (15) לי בעת הירידה לחוף. הוד מעלתך הרמה יודע היטב (16) את מצב הנסיעה לאלכסנדריה. אינני יודע מה לעשות. (17) האם למכור את הלכ' ההוא או להשאירו? אני מבקש (18) עצה נבונה. אנא עשה חסד שלם זה (19) למעני, עבדך, השוהה כאן."

מכתב מסוחר מתחיל בסחר הודו, השוהה בנמל בים סוף, אל אחיו בלוב. תאריך: 1103. הכותב מתלונן בחרוזים על תלאות המסע. הוא נתקל במח'לוף בן משה, המכונה "עין סרה" (גויטיין תרגם את הכינוי כ"בן האיש בעל העין המשמחת" והחמיץ את התוספת הבין־שורתית; אלבאום ורוסטו מתרגמים זאת "עיניים שמחות"), אשר סיפר לו כמה נעימים החיים בהודו. לפחות כפי שהכותב מציג את העניין לגיסו — באשמה, שכן עזב את הבית ללא פרידה — הוא החליט באופן ספונטני־למדי לצאת למסע להודו. אם אכן המכשולים לכניסה לסחר באוקיינוס ההודי היו נמוכים כפי שעולה כאן, יש לכך חשיבות רבה. עם זאת, הוא גם מתלונן — תוך משחקי מילים — על מקומות שונים בים סוף (עידאב/עד'אב, דהלכ/מהלכ וכד'), ככל הנראה כדי להרגיע את גיסו שאינו באמת נהנה. באשר ל"עיניים שמחות", גויטיין כותב שאיש זה התיישב באלכסנדריה שבמצרים, שם החזיק בית יקר ערך. כמו כן היה לו בית בברקה שבמזרח לוב. בצד ב', שורה 1, מופיע ביטוי מישעיהו (כ"ה, 1) — "אמונה אומן" — שנראה שהוא המקבילה ל"שרוף לאחר הקריאה". הביטוי מופיע במכתבי גניזה רבים, בדרך כלל בסוף הכתובת, אך רק במכתב זה משמעותו מתבררת: הוא מורה כי המכתב חסוי ואין לחלוק אותו עם אחרים בשום אופן. הביטוי מופיע גם במספר מסמכים נוספים. ככל הנראה זוהי המקבילה של הביטוי הערבי "אמאנה מודאה", המופיע לעתים קרובות באותם הקשרים. השווה גם לצורה "אמאנה מוצלה" המופיעה במסמך אחר.

מכתב מאת מבארכ/מבורך בן יצחק, השוהה באלכסנדריה, אל חמיו אבו אלחסן סרור בן חיים אבן סברה בפוסטאט. לפי פרנקל, התיעוד מתוארך לשנות ה-60 של המאה ה-11 לסה"נ, אם כי הבסיס לקביעה זו אינו ברור. השולח שוהה באלכסנדריה כבר חודש ימים ומתכוון לבלות שם את החורף, על אף שהנמען הפציר בו שלא לעשות כן. הוא מסביר שהמצב והתנאים באלכסנדריה קשים בדיוק כמו בפוסטאט; מחיר הלחם כיום הוא דרהם תמורת שתי אוקיות. ברהון אבן אלתאהרתי הגיע מסנבאט ובישר כי הוא ובני משפחתו ניצלו (אופי הסכנה המקורית אינו מפורט במכתב), ואיבדו רק את ריהוט ביתם ואת המשרתים שלו (ח'דם), אשר אותם הוא מקווה כעת לפדות (אפתכאך). הוא מוסר כי "בתך שלום לה, והיא בוכה בשל מה ששומעת עליך". המכתב נשלח באמצעות אבו אלחסין הארון בן ישועה אלתניסי, ידידו של עבד אלבאקי אלעטאר. השולח ביקש ממנו להשיג עבורו פריטים אחדים בפוסטאט; אפילו הבגדים שהם לובשים שאולים, מאחר שלא ניתן לרכוש בגדים באלכסנדריה. הוא מזמין פריטי לבוש רבים ומפורטים שיישלחו אליו בחזרה עם השליח אבו אלחסין. השולח כותב שהוא מתגעגע לנמען וחש תחושת ניכר וזרות (ע'רבה) כה עזה, עד כי לעיתים בעת אכילתו, כשהוא מהרהר בנמען ובהיעדר מכתבים ממנו, טעם המזון נפגם או שהוא חש בחילה (אתנע'ץ לד'אלך). הוא מציין כי אין לו מכרים באלכסנדריה, אף שהכול מכבדים אותו, למעט והיב החזן, המתעלם מן השולח אפילו כשזה פונה אליו בברכת שלום.

מכתב. הקטע מזכיר אדם המכונה "המעלה הרמה" (the elevated presence). בצד ה-verso של המכתב מוזכר רצח פח'ר אלאמראא' (Fakhr al-ʾUmara) בקרבת אלכסנדריה, וכן מוזכר אמיר אלג'יוש (ʾAmīr al-Jūyūsh) — תוארו של בדר אלג'מאלי, השר הצבאי הארמני ששלט בפועל במצרים בשנים 1074–1094. פח'ר אלאמראא' היה תואר ששימש לווזירים מקבוצת "ארבאב אלסיוף" (וזירי החרב), והוא נחשב לשלישי במעלה בדרגות וזירים אלה. ייתכן שמדובר באחיו של נאצר אלדולה, המפקד הצבאי הטורקי שפעל בתקופת הח'ליף הפאטמי אלמסתנצר באללה. בחלק מן המקורות ההיסטוריים הוא מכונה גם "סולטאן אלערב". הוא נרצח בידי בדר אלג'מאלי יחד עם מורדים אחרים, ובהם נאצר אלדולה, עם כניסתם למצרים — אירועים שגרמו לאי-יציבות פוליטית במדינה במשך כעשור (1062–1072). בעת שבדר אלג'מאלי השיב את הסדר ואת שלטון החוק במצרים וחיסל את המורדים, נכנעו לו פלגים רבים מתוך צבא המורדים והשבטים כדי להימלט מרדיפה. מכתב זה מזכיר את בדר אלג'מאלי כמי שמקבל מכתבים כאלה מן הברברים הלואתים (Lawāta) ומשבטים נוספים, וכן משלחת מטעם סולימאן (השם דורש בירור נוסף). במכתב מוזכר גם (אבן?) חמוד, או אבן חמדאן או אבן חמדון (השם מופיע בגרסאות שונות במקורות ההיסטוריים) — כלומר שמו של נאצר אלדולה — כמי שמוסר דיווח על אירועים אלה. בדר אלג'מאלי נכנס למצרים בשנת 467 לה' (1075), ועל כן ייתכן לתארך את המכתב לאותה שנה.

מכתב גדול מ"שתי הקהילות" באלכסנדריה אל הקהילה הארץ-ישראלית בפוסטאט, ובמיוחד אל רבי אפרים בן שמריה, בעניין גיוס כספים לפדיון שבויים. תיארוך: בקירוב 1007–1055 לסה"נ, על פי שנות פעילותו של רבי אפרים בן שמריה. הכותבים מביעים תודה על 200.5 דינרים שכבר נשלחו אליהם. הסיפור מעט מסובך, אך ברור שהם נזקקים שוב לכסף. ובפרט, "אחד מן הערבים" בשם יבקא אבן אבי רזין (הנזכר גם בכתבי יד נוספים) הגיע לאחרונה עם קבוצה חדשה של שבעה שבויים יהודים "מארץ אנטאליה", ארבעה רבניים ושלושה קראים, ודרש 33 ושליש דינרים עבור כל שבוי. ראש קהילת אלכסנדריה, נתנאל בן אלעזר הכהן, פדה אחד מהם והציע לכתוב לכל קהילות מצרים כדי לגייס את הסכום הנותר. לפיכך נשלחו מכתבים לשתי הקהילות הרבניות ולקהילה הקראית בפוסטאט, לזקנים בכלל, וכן לקהילות הרבניות והקראיות של תינס, דמיאט וצהרגת. חלק מן הדרשה הכלולה בהמשך המכתב נראה כמיועד לקריאה פומבית בבית הכנסת (תובנה של פרנקל, האוהבים והנדיבים, עמ' 190). על המכתב מופיעות כ-17 חתימות, נוסף לחתימת הסופר — הדיין ישועה בן יוסף הכהן — ולחתימת ראש הקהילה, נתנאל בן אלעזר הכהן. למכתבים נוספים של ישועה בן יוסף הכהן ושל יוסף בן שלמה הכהן (אביו?) בנוגע לפדיון שבויים, ראו את שאר המכתבים מאותה קבוצה. כמו כן ישנם מכתבים נוספים מאלכסנדריה מאותה תקופה העוסקים בפדיון שבויים, אך בכתב ידם של סופרים אחרים.

מכתב מאוחר ומעניין בערבית-יהודית, נשלח מ"ארץ הנוצרים" אל אלמעלם יוסף, שמש בית הכנסת בקהיר. הכותב מספר בקצרה כיצד יצא מקהיר ובידיו תבלינים למכירה מעבר לים, נעצר באלכסנדריה למשך זמן בשל מחלה, ובילה שישה חודשים (!?) בים, תעה בדרכו וכמעט טבע. הוא עגן תחילה בתורכיה ואחר כך המשיך אל ארץ הנוצרים. באחת התחנות עצרו גם בטריפולי (לבנון?) ורכשו שם סחורות נוספות. "כאשר נכנסנו לעיר, נציבו של האמיר הודח (?) והזקנים אתפרת (?)." (המשפט אינו ברור כלל. המילה נאיבו נראית למעשה יותר כ-נציבו, וייתכן אפילו ששם זה הוא שם העיר. גם פעולת הזקנים אינה ברורה.) הכותב מתאר אחר כך את הקשיים שהיו לו במכירת הסחורות מקהיר ומטריפולי, ומזכיר את המטבעות דינר ומועיידי. הוא מוסר דרישת שלום למעלמה שרה. הוא מבקש מיוסף לצפות לבואם של עמי זכרי אלקצמטיני ואשתו, שהם עניים, ומבקש ממנו לעזור להם בתשלום מס הגולגולת ובהשתקעותם. הוא מוסר דרישות שלום לבית (דאר) רשיד; לבית (בית) חכים שמש חנונה (?); לבני דודי המעלמה; לר' אברהם; לח'לף; ולבית טבך אלשרב (טבך אשרב, ייתכן יצרן הסירופ?) ואשתו (אהלה). אשתו וילדיו של הכותב שולחים דרישות שלום, וכן ברכאת אחיו של הנמען (בתחילת המכתב). הוא מסיים בברכות להארון ג'מל ואשתו וילדיו, ומדווח שאמו של הארון, אחיו ואחיותיו ודודתו מצד אמו כולם בקו הבריאות. מישהו אחר הוסיף מתחת למכתב: "דרישת שלום לעיאד!"

מסמך פיסקלי או פארא-פיסקלי (כלומר, מסמך שהוכן על ידי פקידי המדינה או על ידי הקהילה היהודית עבור השלטונות). רשימה של עניים מרודים, המחולקת באופן שווה בין ילידי הבירה לבין תושבים שמוצאם מאלכסנדריה, ממחוזות א-שרקיה והע'רביה, מהכפרים שסביב הבירה (כולם חסרי כל לחלוטין), ומערים כגון אשמום, דמיאט וקוץ. המסמך מתייחס לשלוש קבוצות בעלות יכולת תשלום שונה של מס הגולגולת (ג'זיה): (1) אלה שאינם יכולים לשלם דבר, (2) אלה שיכולים לשלם 2 דינרים, אך רק בתשלומים, ו-(3) השאר, שמהם יש לגבות 4 דינרים. ח'אן מציין כי רבּיע (במחקרו על השיטה הפיסקלית במצרים, עמ' 109–110) התעלם מהשורה האחרונה של הרשימה, המתייחסת לתשלום של 4 דינרים. כתוצאה מכך הסיק רבּיע שהמסמך משקף תשלום של תעריף אחיד של מס גולגולת בסך 2 דינרים לאדם. ח'אן טוען לעומתו כי שיעור מס הגולגולת השתנה בתקופות היסטוריות שונות (כפי שהוא מסביר בפירושו למסמכים נוספים): בתחילת התקופה האיובית נקבעו השיעורים על 4 1/6 דינרים, 2 1/12 דינרים ו-1 5/8 דינרים. באמצע התקופה האיובית עוגלו השיעורים הגבוה והבינוני כלפי מטה ל-4 דינרים ול-2 דינרים. לקראת סוף התקופה האיובית הונהג תעריף אחיד של 2 דינרים. על בסיס פריודיזציה זו מסיק ח'אן שמסמך זה מקורו באמצע התקופה האיובית, סביב שנת 1200. (המידע מבוסס על ח'אן ועל גויטיין, החברה הים-תיכונית).

מכתב מאת יוסף יג'ו, השוהה במאזרה, אל בניו פרחיה ומשה, הנמצאים בפוסטאט או באלכסנדריה. כתוב בערבית-יהודית ובעברית. תיארוך: סתיו או קיץ 1156. תוכן המכתב: א. תלונה על הגעגועים העזים אל הנמענים, אשר "ממיתים" את הוריהם, הסובלים בנוסף לכך ממחסור ומחלות מסוגים שונים (שורות 1–9). ב. הכותב קיווה כי פרחיה ישוב במהרה כאיש נשוי, שכן רצה ליטול חלק בחינוכה של אחייניתו, שעתידה להיות גם כלתו (שורות 9–17). ג. ה"מורה" (המעלם) סירב לכתוב את המכתב הזה (שורות 17–26). ד. הכותב הודה לאל על כך שבנו משה ניצל מידי שודדי הים, ולא היה אכפת לו מאובדן הסחורה (שורות 26–37). ה. על הבנים היה ליידע את אביהם איזו סחורה ובאיזה ערך שלחו עם חג'אג'; ראו גם III, 44. אותו אדם שלח תשעים רֻבּאעיים רק שנה לאחר הגעתו, ועוד תשעים זמן מה מאוחר יותר (שורות 37–49). ו. דברי תוכחה ועידוד לקבל את ההפסדים בהכנעה לרצון האל (שורה 50 ובשוליים). ז. החשיבות הדתית של נישואין לבת דודה (verso, שורות 1–10). ח. תקווה לראות שוב את בניו, חרף הקשיים הנוכחיים (verso, שורות 10–15). ט. בקשה שראש היהודים במצרים יכתוב מכתבים אל המפקדים המוסלמים במאזרה ובמסינה, וכן אל נכבדי היהודים בסיציליה, על מנת להסדיר את מסעה של משפחת יג'ו אל מצרים (verso, שורות 15–27). י. דרישות שלום (verso, שורות 28–36). יא. כתובת בת שש-עשרה שורות.

recto: מכתב מאת שמחה הכהן באלכסנדריה אל אבו אלפרג' (אליהו הדיין) בפוסטאט, מתחילת המאה ה-13. בערבית-יהודית. נפתח בציטוט מספר משלי כ"ב:א'. עיקר המכתב עוסק בעסקאות מסחריות, בהן עסקאות ב"טרוּח" (רעלות?). הכותב מזכיר אדם מסוים מארץ ישראל או סוריה (אלשח'ץ אלשאמי מערפת [...]); אומר שהוא ממעט "לצאת ולבוא [מפוסטאט?]" ומסתמך רק על אדם אחד שיבצע עבורו את הרכישות. בשוליים הוא מתאר במילים קודרות את המצב הכלכלי ב"אלבלד" (כנראה אלכסנדריה): אי אפשר לרכוש בגד מסוים או סוג מסוים של פשתן ("חתי אלמקאטע אלקטן... אנקטעת מן אלבלד"); "אין איש נכנס מן הריף עם דבר [למכירה]"; המצב כאן "הוא כפי ששמעת, אינו צריך פירוש, ה' ייטיב אותו"; "מעטים האנשים שיש להם קמח"; "ה' יבטל את רוע הגזירה ברחמיו למען שמו". לאחר מכן הוא חוזר לענייני העסקים: "אם תרצה את שאר הסכום, הוא יגיע אליך. אולם אבו טאהר אמר שהטרוּח האלה מצויים בפוסטאט אף יותר מאשר כאן ב'בלד', וכי הם... קהיר". הוא מזכיר רווח של 15 דירהם, ואדם בשם מנצור (עבד נוסף של הנמען). גם אברהים ויוסף שולחים דרישת שלום. כמו כן מוזכרים אבו אלטאהר, מנצור, עסקאות שונות, מלח ואולי בגדים. verso: חשבון (רשימת תרומות?) בערבית-יהודית ובספרות יווניות/קופטיות שכותרתו "שבת ויהי מקץ", ובו שמות כגון אברהם אלמע'רבי, יוסף כמאן (?), מנצור אלזיאת, ומכארם.

תרומות לאיסוף ככרות לחם עבור העניים, בסכומים שנעו בין 100 ליטראות (קנטאר) ועד חצי ליטרא. במקום לחם, אדם אחד תרם שלושה דירהמים. רוב התורמים של הסכומים הגדולים מוצגים בתואר "מולאי אלשיח'" (אדוני הזקן), בעוד שרוב נותני הסכומים הקטנים נזכרים פשוט בשמם, כגון: יעקב — חצי, אבראהים אבן אלמואזיני (יצרן המאזניים) — 1, יצרני השמן — 1, הקראי — חצי. עם זאת, לא נשמרה עקביות בהבחנה זו: התורמים של הסכומים הרביעי והשלישי בגודלם (25 ו-10 ליטראות בהתאמה) אינם נושאים תואר כלשהו, ואילו אחרים שתרמו שתי ליטראות בלבד מקבלים תואר. כתב היד של המסמך, שהשתפשף מאוד, הוא מן הסוג הקליגרפי המשמש בספרים, ולכן קשה ביותר לאתרו ולתארכו. הנימוק לתיארוך: בראש הרשימה עומד אבו זכרי (בהנחה שמדובר בבנו של אליהו הדיין, שהיה רופא בולט באלכסנדריה), ולאחריו ר' ישועה במקום השני, אף שתרם רק 4 ליטראות. גם "החבר" מופיע ברשימה. שלושתם בולטים במסמך אחר — תלונתו של מנהל הקופה (קופת הצדקה) באלכסנדריה, שאוים בהריגה כאשר השאיר אצלו כמויות מסוימות של חיטה כדי להתמודד עם מצבי חירום בעיתות מחסור. ייתכן שהנגיד ביקש שיוגשו לפניו כל הרשימות הקשורות לסל הלחם של הקהילה, ואחת מהן (הרשימה הנוכחית) הגיעה בסופו של דבר אל הגניזה. אם נימוק זה נכון, יש לתארך את המסמך לסביבות שנת 1230. המידע מבוסס על גויטיין וכהן.

מכתב מיחזקאל בן נתנאל, השוהה בקליוב או בפסטאט/קהיר, אל אחיו חלפון בן נתנאל, ככל הנראה באלכסנדריה. תאריך: 17 בנובמבר 1140. כתוב בערבית-יהודית. סביר שנכתב לאחר שחלפון נסע לאלכסנדריה כדי לפגוש את רבי יהודה הלוי. יחזקאל מתאר את הפחד שאחז בו כאשר חלפון נפרד ממנו ועלה על הספינה, בעודו חולה וללא בן לוויה. עיקר גוף המכתב עוסק בענייני מסחר, ובמיוחד בסיפור סכסוכים עם אנשים שונים בענייני חובות. יחזקאל נעזר באבו אלוחש סבאע. אחד הסכסוכים היה עם ה"נערים" (צביאן) שהיו חייבים כסף ליחזקאל. נערים אלה גייסו נגדו את שכניהם המוסלמים, ואיימו שאמם תפנה לרשויות השלטון (אלסלטאן) כדי לפטור אותם מפירעון החוב עד ש(— "חס וחלילה!" מוסיף יחזקאל) — יבריאו ממחלתם. יחזקאל כבר ערב בעניין שני נאמני בית הדין ואת הנגיד עצמו, אך גם הנערים פנו אל הנגיד. יחזקאל ממשיך בעניינו של אריסטוקרט בשם רזין אלדולה, הזועם משום שמסר ליחזקאל לרכוש עבורו בגד לחורף, וההזמנה לא הושלמה. יחזקאל מבקש מחלפון להזדרז ולהשיג את הבגד, שצריך להיות בצבע צהוב יפה. ניתן לשלוח אותו ליחזקאל בקליוב או אל "היהודי" (חוכר המסים) בשטנוף, שהיא האקטאע של רזין אלדולה. יחזקאל מבקש לקבל ידיעות על הגעתו של חלפון לאלכסנדריה ומבקש ממנו למסור התנצלות לרבי יהודה הלוי על שלא כתב אליו ולא בא לאלכסנדריה כדי לקבל את פניו באופן אישי.

מכתב בערבית-יהודית, בכתב יד נאה. נראה כי אותו סופר השתמש שוב במסמכים רבים בכתב ערבי לכתיבת טקסטים ספרותיים/ליטורגיים (ראו הצעות לחיבור). המכתב נועד להישלח מפוסטאט לנמען שהפליג זה מקרוב מאלכסנדריה (כנראה מדובר בטיוטה, או שהמכתב מעולם לא נשלח). הוא נפתח בציטוט מירמיהו י"ז, ז'. ימים אחדים לאחר שהנמען (או הנמענים) הפליגו מאלכסנדריה, הגיע בנו של אלפצ'ל אבן סברה "טובע" (ע'ארק), דבר שהסב צער לכולם (האם ניצל מטביעת ספינה?). השולח מדווח שהנילוס השלים את עלייתו (אלמא קד אופא) ב"5 מתוך 17", ככל הנראה במשמעות של 5 אצבעות פחות מ-17 אמות. (לפי קריסטין צ'אליאן-דאפנר, אמה עד גובה של שתים-עשרה אמות חולקה לעשרים ושמונה אצבעות והייתה שווה לכ-54 ס"מ, ואילו אמה מעל גובה של שתים-עשרה אמות כללה עשרים וארבע אצבעות והייתה שווה לכ-46 ס"מ.) השולח מדווח שהכול במצרים מושלם תחת השליט (אלמסתנצר או וזיר?), שכל יום נכבשים בידיו שטחים חדשים, שטבעו עבורו מטבעות, "ואלדעוה פי מכות" (ביטוי קשה להבנה — האם הכוונה לכך שהדעוה הפאטמית "שוכנת במקומה"?), ושכוחותיו הגיעו עד MSYD אלרדיני (אולי מנית אלרדיני שבמחוז שרקיה בדלתא של הנילוס?). לחלופין, ייתכן שMSYD הוא איות עממי או איות מכוון משובש של מסג'ד; אלמקריזי וכרוניקנים נוספים מזכירים מסג'ד אלרדיני באתר שלימים הפך למצודת קהיר.

מסמך משפטי, ככל הנראה מסוף התקופה הממלוכית או ראשית התקופה העות'מאנית. מוזכרים בו תבואות וירקות (אלחבוב ואלמזרועאת), אלד'הב אלאשרפי (זהב אשרפי), נהר הנילוס (בחר אלניל אלמבארכ), נמל אלכסנדריה (שורה 3), והים הגדול (אלבחר אלאעט'ם, הים התיכון). סעיף האסתאג'אר בשורה 4 רומז לכך שעשוי להיות מדובר במסמך שכירות/חכירה, אך אופי העסקאות והנתיבים המוזכרים מעלים אפשרות שמדובר בשטר מכר או בשטר שותפות. אזכור המטבע לקראת סוף המסמך — "אלנחאס אלאחמר אלמתעאמל בהא אלאן באלדיאר אלמצרייה" (הנחושת האדומה הנוהגת כעת בארצות מצרים) — מסייע לתארוך משוער של המסמך. גויטיין מציין כי מטבעות נחושת אינם מופיעים בתדירות גבוהה במסמכי הגניזה אלא מסוף המאה השלוש-עשרה ואילך, ולכן ייתכן שמדובר בפלס/פלוס מהתקופה הממלוכית (הידוע גם בשם ג'דיד לאחר 1357 לסה"נ). אזכור נומיסמטי נוסף ואולי המועיל ביותר לתארוך הוא "ד'הב אלאשרפי אלד'אהרי"; באופן כללי, אשרפי מתייחס לדינר הממלוכי המאוחר שהוטבע לראשונה בשנת 1425 לסה"נ בימי הסולטאן אלאשרף ברסבאי, ושנותר במחזור גם תחת השלטון העות'מאני (אם כי לאחר 1517 לסה"נ היה ידוע יותר בשם שריפי/שֶריפי). ניתן לומר בביטחון יחסי שמסמך זה מתוארך לסוף התקופה הממלוכית, המאה ה-15 או ה-16, ובהסתברות נמוכה יותר לראשית התקופה העות'מאנית. דרושה בחינה נוספת.

מכתב מארח בן נתן (המכונה גם מסאפר בן והב), באלכסנדריה, אל הנגיד מבורך, בפוסטאט. השולח והנמען אינם מוזכרים בשמותיהם במכתב עצמו, אך פרנקל זיהה אותם על סמך כתב היד והתוכן. תיארוך: לקראת סוף תקופת כהונתו של מבורך כנגיד (1094–1111; פרנקל). מכתב ארוך זה, שנכתב בין השורות של טקסט בערבית בצד הפנים, מזכיר סכסוכים בקהילה היהודית, ובמיוחד סכסוך מתמשך עם הקהילה המגרבית בנוגע לתשלום מס הגולגולת (ג'זיה). משפחת בני נחום מעורבת בעניין (משפחה ידועה מאלכסנדריה). המכתב מבטא גם את חוסר שביעות הרצון של הקהילה מן המֻקדם שלה. ארח משמש במכתב בתפקיד ה"נאא'ב" (סגן או מיופה כוח) של הנגיד באלכסנדריה. (פרשנות חלופית למילה "ניאבה" בשורה 31 תהיה ש"הם [אויביו של ארח] החריבו את הקהילה בשם ייצוגך"). בנספח (פוסטסקריפט) מדווח ארח לנגיד כיצד טיפל במקרה של אלמנה שנוצלה. אגב כך מתלונן ארח על המחלה הקשה שחלה בה במהלך מסעו (שורות 14–15), אולי כדי לחזק את הצגתו העצמית כמי שדואג לקהילה למרות המחיר האישי הכבד שהוא משלם על כך. חלק מן המידע מבוסס על פרנקל. יש לציין שמכתב זה נכתב על גיליון נייר ענק שהכיל במקור מסמך מדינה בערבית, ובהמשך נעשה בו שימוש חוזר לצורך העתקה של "כתאב אלשרוט" של רב שמואל בן חפני בצד האחורי, ולבסוף נקרע ונעשה בו שימוש חוזר לכתיבת מכתב זה ומסמכים נוספים.

מכתב שנשלח קרוב לוודאי מאיש באלכסנדריה אל אחיו בעדן. כתוב בערבית-יהודית. תיארוך: ככל הנראה מן המחצית השנייה של המאה ה-12. כתב היד והאיות בסיסיים ופשוטים. השולח מבקש מאחיו פריטי לבוש שונים; מוסר את געגועי אמם אל הנמען; מזמין עבור אביהם תרופה הודית מיובאת לטחורים; ומבקש פנינים לא־מנוקבות עבור אבן אלפקאס. כמו כן הוא מוסר חדשות על תנועותיהם של סוחרים אחרים, ובכללן שאיש מן היהודים עדיין לא הגיע מסיציליה. הוא מצפה בכיליון עיניים לשובו של הנמען למצרים השנה עם צי הכארם. הוא מאשר את קבלת המכתב שבו הודיע הנמען כי פרע למנצור בן אליאס את חובו אליו. מנצור, יחד עם מספר יהודים נוספים (ובהם אבו אלעז ואבן אלחריש), נסע לסיציליה ונקלע למצוקה גדולה — ככל הנראה נפלו בשבי, שכן נדרשו לגייס 50 דינרים לפדיונם. רסלאן (=ארסלאן) בן מחמוד, שלפי הנראה התגורר עם הנמען במקום התימני שלא זוהה הקרוי אלסרחא, הגיע ובידיו מושק (civet) שרכש מן הנמען. קבוצה נוספת של סוחרים יהודים (אבו אלמג'ד בן אבו נצר בן אלישע, ובנו הצעיר של אברהם אבן אלזרזור) אף היא נסעה למערב ולסיציליה ושבה לאלכסנדריה רק לאחר 14 חודשים, כשהיא נושאת חדשות על מצבה של סיציליה. בעת שהשולח סיים לכתוב את המכתב, הגיע (אבו נצר?) בן אלישע מסיציליה. ייתכן שזהו המשכו של מכתב אחר (כפי שזיהה עודד צינגר).

מסמך משפטי. שטר שחרור (אבּראא). מתוארך: 9 באוגוסט 1077. מקום: אלכסנדריה. שטר שחרור זה, שנכתב בבית הדין הרבני באלכסנדריה, עוסק בשותפות בין יוסף בן יאשיהו אבן אלד'הבי לבין ח'לף בן עזרון, שותפות שככל הנראה עוגנה תחילה ב"שטר ערבי" שנכתב בכתב ידו של האחרון. נראה שאותו שטר היה תוצר של בית דין אסלאמי, שכן הוא "נושא עדויות של לא-יהודים". השותפים משחררים זה את זה ממספר צורות אפשריות של שותפות: ה-ח'לטה, ה-שרכה, וה-מעאמלה. כמו כן, בהמשך סעיפי השחרור, השותפים משחררים זה את זה גם מכל קראץ' (עסקת קומנדה); הדבר נובע מן הסתם מהקשר הלשוני שבין קראץ' ל-קרצ'ה (אף שקרצ'ה מתייחסת להלוואה, ולא להסכם שותפות). השותפים גם פוטרים זה את זה מכל השבועות, ובכלל זה מ"חרם סתם" (שהוטל על ידי הגאונים כ"שבועת השותפים" כדי למנוע מעשי מרמה). סביר להניח כי שני שותפים אלו פעלו יחד במשך מספר שנים. במסמך אחר, מן השנה 1066, יוסף ממנה את ח'לף לשלוחו. ייתכן ששטר זה הוא שחרור מאותם יחסי שליחות, אולם שורות 18–19 מרמזות כי שני הצדדים שינו מאוחר יותר את מבנה הקשר ביניהם והתקשרו כשותפים, ומיחסי שותפות אלו מעניק המסמך הנוכחי שחרור. החותמים, מוהוב החזן בן אהרן החזן ושלה בן מבשר, הם חברים ידועים בבית הדין הרבני של אלכסנדריה בסוף המאה האחת-עשרה. צירוף: עודד צינגר.

מכתב המכיל את עדותו של מח'לוף, סוחר מכובד, שנאלץ לברוח מאלכסנדריה מפני פקיד שלטוני עריץ – "הנזיר השודד", אבו נג'אח – ולהסתתר במדבר המערבי במשך שנים. הוא הגיע לאלכסנדריה באביב שלאחר מותו של אבו נג'אח, נסע לאפריקיה (אפריקיא) בקיץ שנת 1130, וכתב את המכתב בקיץ שלאחר מכן, כלומר ב-1131. הכותב מונה למפקח על אוניות הסולטאן. זהו גם מסמך יוצא דופן המתאר ניכור בין אב לבנו. הבן אהב מוסיקה, יין איטלקי וחברה גרועה, וכמובן היה תמיד שקוע בחובות. כל ניסיונותיו של האב לתקנו עלו בתוהו: הוא הציגו בפני הקאדי של אלכסנדריה, לקח אותו לטיול לאפריקיה, שלח אותו אל הכפר בעבודה מנהלית, והציע לו נסיעות לתימן ולסוריה – אך דבר לא הועיל. הצעיר בן העשרים ושתיים לא היה סתם בטלן ריק; הוא היה אלרגי לאביו: "כל עוד אתה חי, אין לי מזל. ברגע שתמות, אצליח." בצדו האחורי של המסמך מופיעה גם תחילתה של טיוטת מכתב בכתב ערבי, הפותחת בנוסח: "بسم بسم الله الرحمن الرحيم كتابي اطال الله بقا حضرة مولاي الشيخ الاجل وادام عزه ونعماه ورفعته وسناه وتمكينه وكبت حسدته واعلمه اعلمه ان لو رمت شرح اليسير". המכתב מזכיר את המקום סנטריה (שורה 17 בצד הפנים), שעשוי להתייחס לנווה המדבר סיווה בהתבסס על שם המקום עצמו, אך מבחינת ההקשר ייתכן שמדובר באזור מדברי כלשהו סביב נווה המדבר.

רישום בית דין המאשר כי ח'לפון בן נתנאל פרע את חובו של אחיו המנוח אבו עלי יחזקאל. מקום הכתיבה: אלכסנדריה. התאריך: אייר א'תנ"ז למניין השטרות, כלומר אפריל/מאי 1146 לסה"נ. המסמך נכתב לאחר פירעון החוב שעמד במוקד מכתב קודם — מכתבו של אבו עומר סעדאן בן ת'אבת הלוי הבגדאדי (סעדיה הלוי בן יכין) אל ח'לפון, שבו ביקש מח'לפון שלא ייסע לדמשק בלי לפרוע תחילה את חובו של אחיו (שעודנו בחיים אז) אבו עלי יחזקאל, חוב בסך 45 ושלושה רבעים דינרים. ח'לפון נתן קודם לכן לסעדאן ערבון של משי. המסמך הנוכחי עוסק במכירת המשי, שמתוך תמורתו (43 ושני שלישים דינרים) שולם חלק מן החוב (25 דינרים) — משמע, את היתרה בסך 20 ושלושה רבעים דינרים שילם ח'לפון מכספו שלו. בין כתיבת המסמך הקודם לזה הנוכחי נפטר אבו עלי יחזקאל. אחיינו של ח'לפון, אבו נצר שמואל בן יצחק הלוי, שימש כסוכן עבור בני יחזקאל (בני דודיו) בכל הנוגע למכירת המשי ולפירעון החוב. כאן ניתן לבעל החוב שמו העברי: (אבו עומר) סעדיה הלוי בן יכין. העדים מתארים בפירוט את המחיר שקיבל שמואל עבור המשי — הן עבור עיקר הסחורה והן עבור החלק שהיה באיכות גבוהה יותר. בעקבות הודאת בעל החוב על קבלת יתרת התשלום, מציינים העדים כי שמואל קיבל מחיר מצוין עבור המשי, גבוה לפחות בדינר אחד לרטל מן המחיר שהיה משיג סרסור.

מכתב מאת אישיות יהודית מכובדת ששימשה בעבר כשר האוצר במצרים, אך הודחה מתפקידה ונכלאה, וכעת היא פונה לקהילה היהודית בקונסטנטינופול בבקשת סיוע. המכתב כתוב בעברית. הסופר מאיית מילים יווניות באותיות עבריות מנוקדות: "το πατριαρχη" (הפטריארך) וכן "εἰστό Ταμίαθι" (בטמיאת'י = דמיאט = כפתור). תאריך משוער: זמן קצר לאחר 1111 לסה"נ (מועד פטירתו של הנגיד מבורך בן סעדיה). המכתב הארוך מאוד נפתח בשורות רבות של שירה ודברי ברכה לקהילת קונסטנטינופול, ולאחר מכן מתאר הכותב את נפילתו מחסד השלטון וכיצד הוחלף בידי שר אוצר נוצרי חדש. במכתב מתואר גם מינויו של הנגיד מבורך בן סעדיה ז"ל בידי הווזיר אלאפצ'ל, וכן ההערכה הרבה שזכה לה בחצר השלטון. ככל הנראה מותו של הנגיד הותיר את הכותב ויהודים אחרים בעמדות בכירות חשופים לתככי החצר. הוא ממשיך: "השליכוני בבור... מעשיי הטובים ידועים בין הרבנים והקראים... לא נכנסתי לשרת את המלך אלא כדי שלא אצטרך לצדקה מבני אדם ולא ליטול מאומה מן היהודים, אלא לפרנס את עצמי ולהיטיב לישראל מן הטובה שעושה לי האל... אבי היה משרת את השלטון בעיר אלכסנדריה. הוא היה (ממונה) על שער הים (באב אלבחר) כחמש עשרה שנה, וכל הסוחרים הבאים מארץ אדום (ביזנטיון) ומן המזרח ומן המערב...". איחוי (ייתכן בלתי ישיר): אלן אלבאום.

מכתב בטורקית עות'מאנית הממוען לסלמון [אל-אסכנדראני] מאת פרוויז אע'א. המכתב מתוארך לפי החותם שעל הצד האחורי לשנת 1030 לה'ג'רה (1620/21 לספירה). במבוא למהדורתה מציינת ג'יין הת'אווי כי מדובר במכתב המלצה פשוט מאת פרוויז אע'א, שחותמו על גב המסמך נושא ככל הנראה את התאריך 1030, ומכאן שהמכתב חובר בשנת 1621 לספירה או זמן קצר לאחריה. פרוויז מבקש מסלמון לדאוג לענייניו של נושא המכתב, מפקד הפלוגה (סר בולוכ או בולוכבאשי) מנצור, הנמצא בדרכו אל "הכעבה הנכבדה" — ככל הנראה לשם ביצוע ה'עומרה, עליית הרגל שניתן לקיימה בכל עת בשנה. פרוויז עצמו הוא בבירור קצין בכיר ברגימנט, ואם הוא שולח אדם לאלכסנדריה בדרכו למכה, הרי שהוא עצמו ממוקם צפונית או מערבית לאלכסנדריה, ואולי אף בבירת האימפריה. נימת הפנייה שלו אל סלמון מבהירה כי לכל מי שעבר דרך אלכסנדריה, מנהל המכס היה איש קשר רב-ערך. תכונה בולטת במיוחד במכתב זה היא הדגשת הזיקה לעיר המוצא המשותפת: פרוויז מתעקש שסלמון חייב לסייע למנצור משום ששניהם בני אלכסנדריה. השם מנצור אינו נפוץ בקרב אנשי צבא מהאזורים המרכזיים של האימפריה העות'מאנית, ואם מנצור זה הוא דובר ערבית כשפת אם יליד אלכסנדריה, הרי שהוא מהווה דוגמה נדירה ביותר לערבי שהצטרף לצבא העות'מאני והגיע לדרגת קצונה בינונית.

מכתב משלמה מזרחי או מבת משפחה, באלכסנדריה, אל אברהים/בראהים אגיון בקהיר (מצר). כתוב בערבית-יהודית, והכתובת בצרפתית מעט שבורה ("Monsier Brahim Aghion: si vous plez de le remettre tout de suite"). מתוארך: 20 ביולי 1885. המכתב חתום בידי שלמה מזרחי, אך מנסחת המכתב נראית כאישה, שכן היא משתמשת בתארים בלשון נקבה — אולי היא אחותו של שלמה. גם טיב הקשר עם הנמען אינו ברור לחלוטין, משום שהשולחת מזכירה את "ואלידתהא" (אִמהּ) ואת "אֻמהּ" (אִמהּ) כאילו מדובר בשתי נשים שונות. ככל הנראה ה"ואלידה", ששמה סרינא, היא למעשה סבתהּ של השולחת מצד אביה, והנמען הוא אחיה — מה שמסביר את הפנייה אליו בכינוי "עַמּ" (דוד מצד האב). בכל אופן, כל בני הבית של השולחת חולים (עיאן, עיאנין). "בנה של אחותך" סובל מנפיחות (וארם, מנפוח'). "אחותך" חולה (עיאנה). אִמהּ של השולחת ("אֻמי") סובלת מרגליים נפוחות (רג'ליהא וארמין). השולחת עצמה סובלת ממחלת קיבה (עיאנה במעדתי). אדם אחד במשק הבית היה חולה במיוחד. הרופא בא לבקרו פעמיים בכל יום. הוא נותר מרותק למיטתו 22 יום, אך עתה מצבו השתפר. (אפשר שיש כאן גם נזיפה כלפי הנמען, שלא טרח לכתוב ולהתעניין בשלומו.) ייתכן שמופיעות גם שתי שורות שיר (החלק עם המקפים הארוכים), אך הדבר טעון בדיקה.

מכתב עסקי לערוס בן יוסף, ככל הנראה באלכסנדריה, שכן הוא נשאל על מחירים באלכסנדריה בשורה 21. עאודה סבור שכותב המכתב הוא נהראי בן נסים, אך נראה שזו משאלת לב לקרוא את החתימה כ"נהראי". בכל מקרה, הכותב מביע את צערו מאז שערוס נסע, צער המתעצם במיוחד בכל פעם שהוא מבקר בביתו של ערוס. הוא כותב שאבו ח'דר שרדאנה (שם ממקור פרסי המופיע גם במקום אחר) יגיע בקרוב למקומו של ערוס. הוא מעביר הודעה עבור זין אלתג'אר בנוגע למכירת "הרבע [דינר?]" (אלרבע), ומבקש מערוס למכור עבורו את הבגדים (פוט') ולהביא את הזהב של הכותב מביתו של ראש הכלה. הוא מעביר הודעה ל[מוסא] בן אבי אלחיי שימכור עבורו שוש (ערק סוס) וכוסברה (? כזברה אך עם הקידומת דאל). הוא מבקש לדעת את מחיר הקרקש (כ'רבק) באלכסנדריה ומחירים נוספים. הוא מדווח שיש לו דינר ושליש ורבע אצל ברכאת בן סעאדה, ועל ערוס להעביר זאת לאחיינו של הכותב. הצד האחורי דהוי הרבה יותר. בין האנשים המוזכרים: אבו נצר אלבע'דאדי; גיסו של הכותב אבו אסחאק, שכנראה עשה משהו המצריך סליחה (אלבארי ירחמה): ח'לף בן עזרון; אבו עמראן (=מוסא בן אבי אלחיי?) שיסע עם הכותב; הוא שולח דרישת שלום לכל אנשי טריפולי (בלוב); ומבקש מערוס להעביר פתק לאדם בשם אבראהים. המידע מבוסס ברובו על מהדורת עאודה.

מכתב מאת מרדוך בן מוסא באלכסנדריה אל נהראי בן נסים בפוסטאט, בעניין משלוח של חוטי טווייה מפוסטאט לאלכסנדריה. מרדוך מציין כי הוכן עבור נהראי "בקיאר" (טורבן בגודל גדול) באורך 25 אמות, וכן חתיכת בד באורך 20 אמות. עוד הוא מדווח כי עטיה בן שמאע הביא לו מטפחת כחולה ובה כותנה, חוטי [פשתן] ופשתן מותר (שנפרם), אשר אמורים להשתלב עם חוטים ששוגרו אליו קודם לכן — והנמצאים כעת בידי האומן — לשם הפקת בד נוסף, אך מאחר שהחוטים היו מאיכויות שונות, ההלבנה לא עלתה יפה. המכתב חושף את חשיבותה של אלכסנדריה כמרכז לאריגת טקסטיל: במקרה זה, חוטי טווייה וחומרי גלם נוספים (כגון פשתן סרוק — כתאן מנפוש) נשלחו מפוסטאט לאלכסנדריה לעיבוד למוצרים מוגמרים. אורכו של הטורבן של נהראי, 25 אמות, ראוי לציון ומאשר את חשיבותו של פריט כיסוי ראש זה כסמל של מעמד. פרט מעניין נוסף הוא תהליך המיקוח עם האומנים: המחיר עבור עבודה מסוימת נקבע מראש, ובמהלך התקדמות העבודה נעשים ניסיונות להוריד את המחיר בשלבים שונים; דבר זה נמשך גם לאחר השלמת העבודה. התהליכים הקשורים באריגה הנזכרים או הנרמזים במכתב זה הם: א) ע'זל: טווייה ב) חל אלע'זל: פרימת החוטים ג) תצפיה: הלבנה ד) תבייץ': הלבנה (ביחס לפשתן ולבד פשתן) ה) קצר: כיבוס/ניקוי של בד ארוג

מכתב בערבית-יהודית. שריד (החלק הימני התחתון בלבד). תיארוך: סוף המאה האחת-עשרה. המכתב מתאר מהומות קהילתיות ומה שנראה כמרד של פשוטי העם (כגון סנדלרים) באלכסנדריה. בסכסוך מעורבים גם דיין יהודי, קאדי מוסלמי, הרַיִיס, הנגיד מבורך, אבן ג'מאהר (המופיע גם במסמך נוסף), ואבו אל-פרג' אבן אלקאש. במכתב נזכרים אחדים ממנהיגי הקהילה ובני משפחותיהם. בצד הרקטו נעשה שימוש חוזר בקטע מהגדה של פסח, ובו 'הא לחמא' וארבע הקושיות, מנוקד במלואו עם הוראות בערבית-יהודית (ללא ניקוד). מהערותיה של פרנקל: אבן ג'מאהר: בן ג'מיהר נזכר גם בהקשר לסכסוך אחר באלכסנדריה. הוא אחד משני צבעי המשי הסורים שגרמו לפשיטת רגלו של אחיו של שלה בן מבשר. זיהוים של שני האישים מחזק את תיארוך התעודה לסוף המאה האחת-עשרה. סידנא: הכוונה ככל הנראה לנגיד מבורך בן סעדיה. אסכאף: לפי תרגומו של גויטיין, הכוונה לאַסְכָּאף, היינו סנדלר; אולם לפי מבנה המשפט צריכה להיות כאן הצורה אַסַאכִּפָה ברבים: 'מבין הסנדלרים', ולכן יש לתרגם: נחותים, שפלים, מן השורש התנייני כ.פ.פ בבניין העשירי. מקורות נוספים להוראה זו מצויים במילון לערבית-יהודית שמכין פרופ' י' בלאו (תודה לפרופ' ח' בן-שמאי שהעמיד אותי על משמעות זו). אבן אלקאש: משפחה חזקה ומרכזית באלכסנדריה.

recto: טיוטה של מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן נתנאל הלוי. התיארוך: 1133–1136. הסכם שותפות. בטיוטה זו, שאינה חתומה ואינה מתוארכת, שותף פעיל ששמו אינו מצוין מקבל מסבאע 200 דינרים, ובהם עליו לנסוע לאלכסנדריה ולסחור בסחורות שאינן מפורטות. סבאע מסכים לחלוק בשווה בכל ההפסדים שייגרמו לשותפות כולה (למשל הפסדים בשל הפסקת העבודה או סחורה שניזוקה). שורות 12–16 מציינות שאם הסחורות עשויות להישלח לאלכסנדריה לשם מכירה בליווי אדם אחר ולא בליווי השותף הפעיל, על השותף הפעיל להודיע על כך לסבאע. סיכון ההפסד מוטל כולו על סבאע. עדותו של השותף הפעיל בנוגע לרווחים ולהפסדים אינה טעונה תמיכה בעדות של עדים. נראה שהשותף הפעיל זכאי לכל הרווחים, פרט להוצאות המחיה של סבאע (למעט שכר הדירה של סבאע והוצאות החינוך של בנו). חלקו של סבאע ברווחים — סכום קבוע שאינו תלוי בהצלחת נכסי השותפות — עשוי לסתור את האיסור הרבני על ריבית, אך הוא נושא באחריות להפסדים. השימוש בגוף ראשון לאורך המסמך כולו מרמז שהוא הוכן ואושר עבור השותף הפעיל, בדומה לייפויי כוח. השותף הפעיל יכול היה להציגו כתיעוד תומך במקרה של מחלוקת בנוגע לחלוקת רווחי השותפות. (המידע מתבסס על מחקרו של ליברמן על תרבות השותפות.) ראו גם תיעוד נפרד עבור ה-verso.

מכתב בלאדינו מבת משפחה אל אברהם שלום: "...דע לך כי, ברצונך, אסתר נישאה. הלוואי ותשיא את בניך שלך ביתר הצלחה. הלוואי שלעולם לא יהיו יתומים... ודמעות זלגו מעיני יותר מאשר ממעיין, כי מצאתי את עצמי בלא כל קרוב אחר ובלא תמיכה מלבד האדון, ברוך הוא, וגיסך, שאכן בא. ואתה לא שלחת לי אפילו שתי שורות עמו. אפילו אם הוא לא בא לבקרך, יכולת לשלוח לנו עמו שתי שורות באמצעות מי שבאים והולכים. יכולת לעשות זאת, לא בשבילי אלא בשביל אחותך אשר, באומרה 'אוי, לקבל שתי שורות מאחי!', קורעת את ליבה ואינה עושה דבר מלבד לבכות על חוסר חיבתך. לולא דודתך, אשר שלחה לי את מה ששלחה, לא היה בידי אפילו די לנדוניה. ישלם לה האדון הברוך, בחיי בנה ובנותיה, על מה שעשתה עם יתומה זו של האדון, יהי גמולה שלם, יזכו בניה לבנים רבים ולטובה רבה. אמן. כן יהי רצון מלפני אבינו שבשמיים. ויודעת אני כי אתה כועס בגלל הסיני (el sini)... דרישת שלום ממני, ח'ליפיה אג'ימן... ומאמך דונה ג'מילה, אלמנת החכם השלם רבי יום טוב שלום, נוחו עדן...". על גב המכתב הכתובת: "להימסר לחכם, הנעלה, הנכבד והמהולל רבי אברהם שלום — נר"ו, אמן, כן יהי רצון. מצפת למצרים (קהיר), ומשם ישלח אותו החכם הנעלה, הנכבד והמהולל רבי יהודה קסטילאס לאלכסנדריה".

חשבון מסחרי מפורט הקשור לרשת סחר הפשתן של יוסף אבן עוכל. מתוארך לחודש שעבאן 429 להג'רה (מאי–יוני 1038). אבן עוכל חילק חבילות פשתן (ולצדן מעט פלפל וסֻכּ, סוג של תרופה) בין כמה סוכנים, וביניהם קאסם בן זאעי, עֻמר בן ע'וכל/ג'וכל, אבן אלג'זולה, אבן אלצ'אר, עבדון אלנשאא ואבו אסחאק. הוא מתעד את הסכום שכל אחד מהם חייב כסַלְפָה (דמי משלוח) ומבהיר באילו עלויות אחסנה הם נושאים ובאילו אינם נושאים. סך כל המטען שטופל מגיע לכל הפחות ל-133 חבילות. לפי גיל, אבן עוכל הפנה חשבון זה לשותפו באלכסנדריה. כל רישום פותח בפועל "אחלתה" (אַחַלְתֻהֻ), שפירושו "העברתי" או "הסבתי" באמצעות חַוָאלָה — מכשיר משפטי פורמלי להעברת חוב במשפט המסחרי האסלאמי. כאשר נושה או חייב משתמש בחַוָאלָה, הוא מעביר את התביעה או החיוב שלו לצד שלישי, ובעצם אומר: במקום שתשלם לי ישירות / במקום שאשלם לך ישירות, יש לגבות את החוב מאדם שלישי זה. באמירה "אחלתה עלי פלאן" כוונתו: "הסבתי את הגבייה לפלוני". מכשיר פיננסי זה אפשר לסוחרים להעביר ערך כספי על פני מרחקים בלא לשנע מטבעות בפועל. לחלק מהמונחים הטכניים בתרגום הסתמך המקטלג על מאמרו של גיל על סחר הפשתן בים התיכון במאה האחת-עשרה כפי שהוא משתקף במכתבי סוחרים מגניזת קהיר.

רישום/רישומי בית דין בכתב ידו של הלל בן עלי (פעיל 1066–1108). נכתב על ביפוליו (שני דפים מחוברים). לא ברור מיד אם מדובר ברישום אחד או בשניים או יותר. ורסו (עמוד ימני): תמלול מילולי של רישום קודם מבית דין (ככל הנראה ערבי/מוסלמי), המוצג בנוסח "פאחצ'ר לנא כט והד'א נסכתה חרף בחרף" (= הוצא בפנינו שטר וזו העתקתו אות באות), המעיד כי פצ'ל בן סהל בן פרח חייב לאבו אל-סרור פרח בן עטיה 101 דינרים, ושהוא יפרע את החוב באלכסנדריה. המסמך הקודם תוארך לעשור הראשון של חודש שעבאן בשנת 4[.]6 להג'רה. בתחתית העמוד נראית אולי חתימה הכוללת את השם מנשה. שלושת העמודים הנותרים נראים כרישום אחד רצוף. בתחתית העמוד השמאלי של הרקטו מופיעות חתימותיהם של טוביה בן ח'לף ומבורך בן סעדיה (שלימים שימש כנגיד וראש היהודים בשנים 1094–1111), לצד חתימה נוספת מטושטשת מאוד. עמודים אלה עוסקים בשותפות עסקית, ומעורבים בה: חסד בן שלה; סחורות יקרות ערך רבות (זהב, כסף, ברוקאד ביזנטי); 200 דינרים; נסיעה לסוריה (אל-שאם) לצורך מכירת הסחורות; עריכת חשבונות באלכסנדריה לאחר הנסיעה; טריפולי (כנראה זו שבאל-שאם); חקירתו של חסד בעניין זה; ושילוח הסחורות בספינתו של אבו עלי אל-שאמי, אשר טבעה. קשור למסמך משנת 1080/81 לסה"נ.

מכתב מאת מרדוך בן מוסא מאלכסנדריה אל נהראי בן נסים בפוסטאט, בכתב ידו של אברהם בן פרח. המכתב מתוארך לחמישה באלול, בתחילת אוגוסט או באמצעו. במכתב מדווח השולח על הפלגתן של ספינות מאל-מהדיה מזרחה, שכנראה היו בין ההפלגות האחרונות מזרחה, שכן עונת ההפלגה הסתיימה באמצע ספטמבר. המכתב מציין כי הספינות שיצאו מאל-מהדיה לפני הקאריב של אל-מפצ'ל אל-חיפי טרם הגיעו לאלכסנדריה — אם משום שהיו אלה כלי שיט שונים שהפליגו במהירות שונה, ואם משום שנקטו מסלול אחר ונתקלו במזג אוויר וברוחות שונות. במכתב מוזכרים שלושה מבני משפחת אל-תאהרתי שאף הם נסעו בקאריב, זה של אבן אל-מנג'א, שיצא לפני זה של אל-מפצ'ל אל-חיפי אך טרם הגיע. ארבעה מבני משפחת אל-תאהרתי עשו את הדרך מאל-מהדיה לאלכסנדריה בקיץ אחד ובספינות שהיו חלק מאותה שיירת ספינות, דבר המרמז על מיזמים משותפים, מתואמים ובהיקף נרחב. המכתב כתוב בכתב ידו המובהק של אברהם בן פרח האלכסנדרוני, וכיל אל-תג'אר (נציג הסוחרים), ששלח מכתבים לנהראי הן בשמו שלו והן בתפקידו כסופר עבור סוחרים שונים שניהלו עסקים עם נהראי. במכתבים רבים ניכרים סימנים לכך שאברהם בן פרח, בתוקף תפקידו כנציג הסוחרים, ניהל מעין סוכנות דואר מאלכסנדריה לפוסטאט ולמקומות אחרים במצרים.

מכתב שנשלח מאלכסנדריה אל איש ירושלמי השוהה בפוסטאט, כתוב בערבית-יהודית. תאריכו משוער לסביבות שנת 1060 לסה"נ. המכתב עוסק בסכסוך קהילתי בפוסטאט, שבמוקדו עומד סרור אבן סברה, המואשם בכך שהמיר את דתו לאסלאם בארצות המערב ונשא שם אישה ממעמד חברתי נמוך. ככל הנראה מדובר באותו סכסוך המוכר ממסמך נוסף, שבו הואשם יהודה בן יוסף ("הרב") בהמרת דת — ואילו כאן אחד ממאשימיו הוא הנאשם באותה האשמה עצמה. תרגום חלקי מאת משה יגור: "[...] וסרור בן סברה משמיץ אותך ומגנה אותך בכל מיני גידופים מגוחכים... והאיגרת הזו שלו, שנפלה לידי, מדברת עליך ועליי ועל רב יהודה הרב... וכבר הסכמנו פה אחד, אני והקהל, שנחרים אותו בשבת [...] ובבקשה הודע ל'ראש', הדיין, שאנשי ירושלים [...] שהוא, סרור בן סברה, המקולל הזה, המיר דתו במגרב ונשאר מומר במשך שנים אחדות. ואשתו, אבן מֻהַיַּר [צ"ל אֻח'ת מֻהַיַּר, כפי שמופיע להלן]... הייתה מן האנשים הנקלים ביותר. וכאשר בא אבן סברה, איש לא רצה בו מלבד אֻח'ת מֻהַיַּר, שכן האנשים החזיקו בו כמומר (פאשִיע)." המידע על מעמדו המוחרם של סרור ועל פרטי המרת דתו והנישואין במגרב מאיר את הדינמיקה החברתית של הקהילה היהודית בפוסטאט באותה תקופה ואת חומרת ההאשמה שיוחסה לו.

קטע (פינה ימנית תחתונה) של מכתב בערבית-יהודית, המביע דאגה לשלום הנמען, ומתאר את מצוקתו וחרדתו של הכותב. במכתב מוזכרים בואו של אדם כלשהו לאלכסנדריה ויציאתו ממנה, ונכללות בו ברכות לרגל הימים הנוראים. בצדו האחורי של הקטע מופיעות מספר שורות של רשימות לוח שנה, וכן סופו של המכתב. ציטוטים: "אללה תעאלי יגעלה שגל כי[ר] . . . אלסלאמה ואלעאפיה . . . שכרהא ולם אקטע אלסואל ען חצרתהא מ[ע כל מן] יצל אלי אלתגר או יתוגה מנה פאדא אקול . . . חצרה אלי גמלה אלסלאמה ואלעאפיה אשכר . . . הי ומן ענדהא והי תעדרני פי תאכיר כ[תבי . . .] ולם יכף ען אלחצרה אלחאלה אלתי כנא פי[הא] . . . תעאלי בלטפה ונחן אלא אלאן מתוקעין . . . ומנזעגין ליל ונהאר פאללה תעאלי . . . בפצלה וישכיבנו בטח ושאנן . . . ונקול נפשינו כצפור נמלטה . . . נתננו טרף לשניהם נפשינו חבתה לייי עזרנו . . . לחצרתהא בהדה אלמועדים אלשריפה אללה . . . . חיים וספר זכרון . . . . במחילה וסליחה . . . לא ליל ולא נהאר ומתטלעא לסמאע אכבאר . . . וקת פאללה תעאלי יטמן קלובנא וקל[ובכם] . . . כופנא וכופכם ויהדי סרנא גמיעא . . . צרה וצוקה ויעשה עמנה ככל נפלא[ותיו וכן] יהי רצון ושלומך יגדל ואל ידל נצח סלה . . . כתב פי אליט מן אלול".

מכתב מיעקב בן סלמאן אלחרירי, מאלכסנדריה, אל אמו ואביו בקירואן. התאריך המשוער: סביבות 1050. בכתובת המכתב מופיע שמו של אבי הכותב, סלמאן בן אברהים, ויעקב פונה אליו בסוף המכתב, אך את רוב המכתב הוא מקדיש לאמו. הכותב מביע את אכזבתו מן המגרבים שבמצרים, אשר לא סייעו לו כפי שציפה כאשר הגיע זה עתה לפוסטאט וחלה במשך חודש שלם. הוא החלים ועתה הוא בריא יותר מאי פעם. כששב אל אבו אלפרג' אבן עלאן, שהבטיח לו קודם לכן להעסיקו, מצא כי אבו אלפרג' איבד את אמו ואת אחותו, ו"היה טרוד מכדי לעסוק בי" (אשתע'ל עני). יעקב פתח בעסקיו בכוחות עצמו והחל לסחור בפשתן. הוא מתכנן להפליג צפונה, אולי לאלאד'קיה (תוכנית שאכן הגשים, כפי שעולה ממכתב שכתב מטריפולי וממכתב נוסף שכתב מרמלה). אך בינתיים הוא ממתין באלכסנדריה עד שיוודע לו דעת בני משפחתו על תוכנית זו, ויפעל לפי עצתם. בסוף המכתב מופיעה שורה תמוהה: "אבו יחיא שלום לו, בבריאות שלמה, וגם אצחאבנא (חברינו) בבריאות שלמה, ולא מת איש זולת אבו אלח'יר בן ברוך בתִנّיס" (verso, שורות 22–23) — דבר זה, יחד עם מחלתו של יעקב ועם מקרי המוות במשפחת אבו אלפרג', מרמז כי באותה עת השתוללה מגפה. ראו גם מכתב דומה מאוד שכתב יעקב באותו זמן ושלח אל אחותו.

מכתב מאבו סעיד, השוהה באלכסנדריה, אל אביו בפוסטאט (לחנותו של ברכאת). בערבית-יהודית, כאשר הכתובת על גב המכתב כתובה הן בערבית-יהודית והן בכתב ערבי. התיארוך, ככל הנראה למאה ה-12, מבוסס על אופי כתב היד והפריסה האופייניים לתקופה זו. המכתב נפתח במילים: "הגיעו מכתביך, ונחה רוחי לאחר שהייתה אחוזת חרדה, ונחו עיניי לאחר נדודי השינה שלהן, והודיתי לבורא הנעלה על חסדו עמך, על שאתה ובני ביתך בריאים..." בהמשך המכתב מציין השולח כי "אותו אדם שאתה יודע עליו לא שינה את דרכיו...", ומצטט את דבריו: "האכלתי את אמי ואת אבי עד שמתו, כשהיה לי (כסף?), והיום אין בידי אפילו פרוטה אחת...". בין הנושאים הנזכרים במכתב: כלניות (שקאא'ק אלנעמאן) ועונת החורף. השולח מציין כי שלח קודם לכן ארבעה מכתבים: אל ה"ראיס", אל אברהם ואל חסן, ואל סייד אלאהל. אשתו של מוסא הגיעה בערב יום הכיפורים. השולח מוסר דרישת שלום לאמו, לאחיו, לאחותו, ולאישה אחת ולבעלה. כן הוא מוסר דרישות שלום לסייד אלאהל, לאבו אלפרג' ואחיו, למיכאיל ולאבו סהל(?), לרביע ולמורה אסחאק. דרישות שלום נמסרות מאת: סהלאן ואחיו, מוסא בן חסון ואחיו. דודתו של השולח מצד אביו בריאה, אך זקנה ותשושה ומתגעגעת מאוד אל הנמען (אחיה).

מכתב מיוסף בן פרח אלקאבסי, השוהה באלכסנדריה, אל אחיינו אבו אלסרור פרח בן אסמאעיל בן פרח, בפסטאט. כתוב בערבית-יהודית. התיארוך: 6 בספטמבר 1056, על פי הערכתו של גיל. המכתב מכיל מגוון רחב של חדשות ועניינים עסקיים. יוסף מתאר התקפה של חייליו של אבן אלת'מנה על ספינות סוחרים והחרמת סחורה (שורות 10–12 בצד הפנים). הוא מוסר את הידיעה (שורות 14–15) שדודו של הנמען (ע'ם), סלימאן, חלה אנושות בסוסה אך החלים (פק, יש לקרוא: פאק); שיחיא בן מוסא אלמג'אני נפטר (שורות 16–17); שבן דודתו של הכותב (אבן ח'אלתי), אבו אלפצ'ל, נמצא במצב קריטי (עלא ח'טה) במהדיה (שורות 17–18); שמכס המכס (עשׂר) הפך נוקשה יותר (שורה 18); ושיוסף בן שבתי החזן המיר את דתו לאסלאם בפלרמו — יום קשה ומר (שורות 19–20). בתוך מבול הבשורות הרעות, ובעקבות תלונה של שותף עסקי שסחורתו מעולם לא הגיעה אליו, מקונן יוסף: "בני, חי האל, לפני נסיעה זו הייתי חזק מאוד, ואילו עתה ההפך הוא הנכון, חי האל, רוחי חלשה יותר מחוט של משי" (שורות 21–22). הוא ממשיך בידיעות מקירואן, מהדיה וצפאקס (שורות 1–4 בצד הגב); בהוראות בנוגע לרכישת פשתן בבוציר (שורות 8–11 בגב); ובמידע על תנועות ספינות. (חלק מהמידע מבוסס על גיל.)

מכתב שנכתב מטעם גיורת ביזנטית בשם רחל, השוהה באלכסנדריה, אל אליהו הדיין בפוסטאט. עיקר המכתב (בערבית-יהודית) נכתב בידי המלמד וסופר בית הדין יהודה ב"ר אהרן אבן אלעמאני, ובסופו תוספת (בעברית) מאת שמואל (המכונה גם כלב) ב"ר יעקב. המכתב מתוארך לי"ט באדר א'תקל"ח לשטרות, היינו שנת 1227 לסה"נ. נושא המכתב הוא בעלה של רחל, יוסף מברצלונה, העומד לשאת אישה מקומית ובכך להותיר את ילדיהם יתומים בחיי הוריהם וכ"חתיכות בשר". אליהו מתבקש להעביר את עניינה אל הנגיד רבי אברהם בן הרמב"ם (1205–37), כדי שיתערב וימנע מיוסף לעשות זאת לה. ביהודה עובר לכתוב בקולו שלו בשורה 3 של ה-verso, מוסר דרישות שלום שונות בלשון כבוד, ומוסיף כי עיניה של רחל (או שמא של אמה?) חלו בדלקת (רמד) מרוב בכייתה. התוספת בכתב ידו של הרב הצרפתי שמואל ב"ר יעקב, החתום עליה, מאששת את הסיפור המופיע בגוף המכתב, ומטילה את האשמה על אמו של הבעל, אשר פיתתה אותו לעשות מעשים רעים אלה, וכן על "אשתו, הנחש, שנישאה לו בעל כורחו" — דבר שיוצר רושם כי יוסף כבר נשא את האישה המקומית. נראה כי שמואל מסיים בכך שהוא קיבל על עצמו את השם "כלב" (או להיפך?) בשל מחלתו, ככל הנראה במאמץ לשנות את מזלו על ידי שינוי שמו.

רקטו: מקרה ייבום שבו אלמנה ממנה שליח כדי לתבוע את גיסה לייבמה או לחלוץ לה. זין אלדאר בת זכריה, אלמנתו של יפת בן שלה מקדסי, ממנה את מאיר בן יכין לתבוע את אחי בעלה המנוח, כדי לאלצו לבוא לאלכסנדריה ולייבמה או לחלוץ לה. העד הוא המלמד זכריה בן חלפון. התאריך הנקוב: כ' בסיון ד'תת'קס"ד (כלומר 4800 + 164 = 4964 לבריאת העולם), שהוא 28 במאי 1204. ביחס לתיארוך: סעיף התאריך כתוב באופן ברור, אך יש מפתח לפענוחו. אשתור פירש בטעות את התאריך כ-(5)164 לבריאת העולם, היינו 1404, וגויטיין תיקן את קריאתו ל-1204, משום שכמו במסמכים רבים אחרים מן הגניזה מן המאה ה-13, יש להוסיף 4800 לתאריך הנקוב, ועל כן 4964 לבריאת העולם הוא 1204. כדי לכתוב 4964 בעברית במלואו יש צורך באותיות רבות, שכן האלף-בית מגיע רק עד 400, וכך 4964 היה נכתב ד'תת'קס"ד (4000 + 400 + 400 + 100 + 60 + 4). אך מאחר שב-1204 הכול ידעו את החלק של 4000 + 400 + 400, השמיטו אותו וכתבו רק 164. לפיכך המסמך מתוארך לשנת 1204. ורסו: פתק ממאיר (קרוב לוודאי מאיר בן יכין) אל ר' יוסף, ובו בקשה לקבל את "מחברת הסיום" וכן פיוטים מסוימים נוספים. בפתק מופיע המונח הערבי-יהודי "פזמאן" (במקבילה העברית: פזמון).

מכתב/דו"ח מאת פטרון של אבו זכרי אלחכים ואביו (אליהו הדיין) אל ממונה עליו (המכונה "אלמג'לס"). כתוב בכתב ערבי. תיארוך: 1218–1227 לסה"נ, על בסיס אזכור הן של אלמלך אלכאמל (סולטאן איוב בשנים 1218–1238) והן של אלמלך אלמעט'ם (שליט דמשק האיובי, נפטר 1227). זהו מכתב של חסות/הגנה/המלצה, המעיד כי אבו זכרי ואליהו הם משרתיו הנאמנים של השולח, ויש לסייע להם ולהגן עליהם במטרותיהם, ואסור שיתנגדו להם בדיואן של אלכסנדריה (דיואן אלת'גר אלמחרוס). למעשה, הם כבר השיגו צווים מהדיואנים של אלכאמל (אמר אלדואוין אלכאמליה) ורסקריפטים מלכותיים (אלתואקיע אלכאמליה) ברוח זו. אין שום פרטים ספציפיים בנוגע לאופי ההגנה שיש להעניק. במכתב אחר, אבו זכרי מתאר לאביו את מאמציו להשיג "אטלאק" (שהובן כתשלום משכורת ממלכתית, אולי בעבור שירות כדיין באלכסנדריה) מאלמלך אלכאמל, בין השאר באמצעות גיוס טובות שחבים לו אמירים בדרגות הביניים (סעד אלדין כוגבא נזכר בשמו). מסמך זה הוא ככל הנראה המשך אותו סיפור ופרי מאמציו של אבו זכרי. השולח חותם את ההמלצה במילים: "כל טוב שיקרה להם — קורה לי". בראש הצד הקדמי מופיע תקציר בן ארבע שורות של עיקרי הדו"ח, לתועלתם של קוראים חסרי סבלנות.

מכתב כנראה משלמה בן אליהו, ככל הנראה מפוסטאט, אל דודתו מצד אביו (אֻם דאוּד) ודודו מצד אביו (אבו מנצור), כנראה באלכסנדריה. הכותב מספר שהוא (ואולי גם בני משפחה נוספים) שרויים בכאב על אבו זִכרי, ושהם בוכים וצמים למענו. הוא מבקש שיישלח אליו מעט חצב ים (עֻנצֻל), משום שהוא גווע מחמת מורסה או נגע עורי אחר (חַבּה). באשר לסת אל-יֻמן, הוא מציין שהיא ממשיכה לשלוח (? תַוַצַּלַת פי תַסיִיר) את קבקבי בית המרחץ (קַבְּקַאבּ), והוא מביע משאלה שיוכל לגמול לה כראוי, אך אין ביכולתו לנסוע לאלכסנדריה בשל מס הגֻלגולת, אף שהוא חפץ (לעזוב את פוסטאט?) ולהתקרב לאלשאם. הוא מפציר בדודתו ובבתה — שהיא ככל הנראה אותה סת אל-יֻמן שהוזכרה קודם, ואותה סת אל-יֻמן שאת ידהּ ביקש שלמה ולא עלה בידו, כפי שעולה ממכתבים אחרים — שיבואו לשהות עמו. הוא אינו יכול לשאת את הפרידה ממנה. "דודי בו מנצור, היא בתך, ואני בנך! כל מה שתמצא לנכון שייעשה, עשה אותו." בנספח למכתב הוא מוסיף כי בשבוע זה לבדו פנו אליו ארבע משפחות מכובדות שונות (ככל הנראה בהצעות נישואין), "ואם לא תבואו, תשמעו על אחת מהן, ותתחרטו, ותגרמו גם לי להתחרט, כי אני משתוקק אליכם ומבקש אתכם."

מכתב מאת ארח בן נתן, הידוע גם בשם מסאפר בן והב, באלכסנדריה, אל אחיו אברהם בן נתן השביעי בקהיר. תיארוך: 1094–1111 לספירה. אברהם היה מקורב לנגיד מבורך בן סעדיה. במכתב מדווח ארח על מהומות חמורות באלכסנדריה ועל קטטה בשכרות שהסתיימה רק עם התערבותו של ראש המשטרה (ואלי), אם כי הוא גם מאשים את הסיעה היריבה בכך שהזעיקה את הוואלי, נוסף על תשומת הלב שמשכה הקטטה השיכורה כשלעצמה. הכותב משבח את המֻקַדַּם המקומי שהצליח לשחרר את המעורבים בקטטה. כמו כן הוא מתלונן על הערצה בלתי הולמת שעושים מסמכים רשמיים מטעם השלטון לחפצי פולחן, וכה מצרה לו התנהגות בני קהילתו עד שהוא מדווח עליה למושל פח'ר אלמלכ. לטובת אחיו הוא מוסיף ומבהיר כי הדרך הראויה לחלוק כבוד לצו רשמי היא, כידוע לכול, לנשקו ולהניחו על העיניים, וכך נוהג המושל עצמו. אך "היהודים", הוא מתאונן, "מעבירים אותו ממקום למקום" ו"מנופפים בו כדגל". מצויה במכתב התייחסות חולפת למחלתו ('אספר לך על כך כשתשוב נפשי מן המחלה הזו', v1). ככל הנראה הוא מייחס את מחלתו לאירועים המתוארים במכתב (וקד לזמני מנה מלזם), אם כי פרנקל מבינה את המשפט הזה כאומר פשוט שיש עניין מסוים המוטל עליו.

מכתב מנהראי בן נסים בפוסטאט אל בן דודו ברהון בן צאלח אלתאהרתי, ככל הנראה במצרים, בסביבות שנת 1045 (לפי גיל). נהראי מציין בדאגה לברהון כי כבר שילם בפוסטאט לשליח האמיר, אבו אסחאק, סך של 150 דינרים, ומטריד אותו שהאמיר עדיין דורש ממנו את אותו הסכום באלכסנדריה. "אם חס וחלילה ימשיך לדרוש ממך תשלום לאחר שייוודע לו כי הסכום כבר נגבה ממני, הרי שעליך להזכיר לו את מכתבו שלו עצמו לשליחו אבו אסחאק, כדי שישיב לנו את אשר נטל מאיתנו." במכתב מוזכר גם משלוח של פנינים. כמו כן שולח נהראי את ברכותיו לח'לפה ממשפחת תאהרתי לרגל נישואיו לאישה ממשפחת עקבה. גויטיין תרגם קטע ממכתב זה בנוגע לביגוד ולצורך שחשו הסוחרים להקפיד על מראם החיצוני לא רק בשבתות ובחגים אלא גם בימי החול: "כאשר תגענה הספינות הסיציליאניות, אנא קנה עבורי שתי פרח'ות צרות באיכות מעולה שמחירן כשניים וחצי דינרים, ושני ת'ובים נאים בשווי של כדינר וחצי, והבא אותם עמך. ואם אתה, אדוני, תצא לדרך לפני הגעת ה[ספינות] הסיציליאניות, הבא לי שתי גלימות נאות בעלות מעט הדר, ומסור שניים וחצי דינרים ליוסף לרכישת שתי פרח'ות ולשליחתן, שכן אין לי דבר ללבוש בימי החול."

מכתב מסוחר זקן מאלכסנדריה שפרש מעסקיו, אל ידידו בפסטאט. בצד אחד של הדף מכתב בכתב ערבי, ובצדו השני מכתב בערבית-יהודית. שני המכתבים נכתבו בידי אותו סופר, כפי שניתן ללמוד מכך שבטקסט הערבי-יהודי משולב סלאם בכתב ערבי הזהה לחלוטין לסלאמים שבצד השני. שני המכתבים עוסקים בבקשה להתערב אצל הנגיד ולפנות אליו כדי שיוציא תעודה (ורקה, נסח׳ה) המעידה על חוסר אמצעים, כך שהשולח יוכל לקבל תמיכה מן הקהילה היהודית בעיר מולדתו. במכתב נזכר אדם בשם אבו סעיד, אשר פרש מחנותו לפני כשנתיים וחצי בעודו חייב כספים. הוא הוכרז כעני חסר־כול, והעניין הזה כבר הוסדר; אולם עדיין דורשים ממנו את מס הגולגולת (ג׳זיה) עבור נכדו. אחד מן הנפשות הפועלות (אבו סעיד? הבן? הנכד?) נעדר מאלכסנדריה זה שתים־עשרה שנים. לא די בכך שהנגיד יאשר כי אבו סעיד עני, אלא עליו גם לכתוב מספר שורות המסבירות את נסיבות המקרה. ייתכן שכך יושג סעד ("שכן אפשר שייחשב לי כנעדר (ע׳איב)"). חלק מן המידע מבוסס על הערותיו המצורפות של גויטיין, ושם ניתן למצוא הפניות, מידע נוסף וטיוטת תרגום. ייתכן שכתב היד הוא של טהור בן אברהם (מן המחצית הראשונה של המאה השלוש־עשרה).

מסמך משפטי בכתב ידו של הלל בן עלי. רישום בית דין. מתוארך לשנת 1395 למניין השטרות (1083/84 לספירה). המקום: פוסטאט. אבו אל-עלא עולה הלוי בן יוסף אלדמשקי ואבו זכרי יחיא הלוי בן יוסף הלוי חלוקים ביניהם על פרטי שותפות. בצד האחורי של המסמך מתועדת עדותו של עולה, ולפיה היה יחיא אמור לקבל שליש מן הרווחים לאחר ניכוי ההוצאות, בהתאם לדגם הקומנדה (שותפות מסחרית מוסלמית-ים-תיכונית), ואילו יחיא טען שהרווחים היו אמורים להתחלק שווה בשווה, וכי ההוצאות היו אמורות להיגבות מתוך תמורת המכירה. גויטיין מצביע על כך שמלבד כספי השותפות שהופקדו בידי יחיא, מסר עולה גם משלוח של סקמוניה (צמח מרפא) שהיה "בקומיסיון", מה שלדבריו מלמד ש"העסקים בכללם התנהלו במידה רבה על בסיס של אמון הדדי וידידות". מנגד, המחלוקת הנדונה כאן עוסקת בפרטים ספציפיים של השותפות, ובכלל זה מחלוקת בנוגע לשווקים האפשריים שאליהם הוסמך יחיא לנסוע (דמיאט, אלכסנדריה והמגרב); השותפות פורקה לפני נסיעתו של יחיא למגרב. ייתכן שמסמך זה היה טיוטה, לאור המחיקות הרבות שבו, והרווחים הריקים במסמך שימשו לניסיונות קולמוס בערבית שאינם קשורים לתוכנו, ככל הנראה.

מכתב ממבשר בן דוד, הנמצא בתִנִּיס, אל נהראי בן נסים בפוסטאט. בערבית-יהודית. תאריך: כ"ב באלול (25 באוגוסט [1068 — לפי שחזורו של גיל]), עם ברכות רבות לקראת השנה החדשה. מבשר שואל על מכתבים קודמים ומבקש מנהראי להעביר אליו כל ידיעה מאפריקיה (אִפְרִיקִיַּה). מועברת שמועה שעבדאללה אבן אלבעבאע — שבשנה שלאחר מכן עלה לשלטון כשליט המוסלמי (האחרון) של סיציליה — הגיע לאלכסנדריה בעזרת ע'ראב (סירת נהר), ויש להניח שהצליח להימלט. ככל הנראה מדובר במנוסתו מפני שליט אפריקיה, תמים בן מעז. בשולי הצד הקדמי מבשר מתנצל בעניין התכתבותו, מאחר שהוא סובל ממחלה (תוג'ע), וגם בנו ואשתו חולים, ולמעשה כל בני ביתו, "יושיעם השם". וממשיך: מה ייעשה לתינוק קטן ולאמו — ירחיק השם מעליך — שאין מי שייכנס בעבורם (לפי ההקשר ייתכן שיש לקרוא יַדְכֻ'ל ולא יַתַּכִ'ל כפי שגרס גיל) או ייצא, "וכל אדם טרוד בעצמו" (משע'ול ברוחה). גיל מבין שבני משפחתו החולים של מבשר אינם נמצאים עמו בתִנִּיס אלא במהדיה, הנתונה כעת במצור, ללא תנועת אוניות יוצאות ונכנסות (תוך חיבור בין שורות 4–5 של השוליים הימניים בצד הקדמי לבין שורות 10–11 בצד האחורי).