דמשק במסמכי הגניזה — עמוד 3

צילום של שטר מבית הדין המוסלמי המתעד נכסי הקדש שונים של הקהילה הקראית בירושלים. השטר מתוארך לשנת 1563 לסה"נ, ומפנה לשטר קודם משנת 1559. מקום הימצאו של המסמך המקורי, וכן כיצד או מהיכן הגיע הצילום לספרייה, אינם ידועים בשלב זה. המסמך ותוכנו הוזכרו במסגרת סכסוך על השליטה בהקדשות הקראים בירושלים בשנות ה-30 של המאה ה-20, כפי שנדון בספרו של יוסף אלגמיל 'תולדות הקראים', כרך ב', עמ' 337–365 (בדומה ל-PGPID 40643). הדמות המרכזית הנזכרת היא עבד אלעזיז בן עבד אלגפאר בן עבד אלכרים, קראי מדמשק, המתואר כ"המפקח הדתי על הקדש עניי היהודים הקראים היושבים בירושלים" (אלנאט'ר אלשרעי עלא וקף צעאליכ אליהוד אלקראאיין אלמקימין באלקדס). נכס אחד מאושר על פי שטר קודם, מיום 17 בד'ו אלחג'ה 966 להג'רה. נכס זה, וכן בנו של המפקח, אשר שימש אף הוא מפקח על הקדשות הקראים, מוזכרים בשטר מבית הדין משנת 1583 לסה"נ (PGPID 40646). בסך הכול מתוארים בפירוט 12 נכסים שונים, כולל חלקיהם השונים והנכסים הגובלים בהם. הנכסים ממוקמים "ברובע הקראי" (במונחים מחלה וחארה לסירוגין). בין ציוני הדרך הסמוכים: "בית הכנסת העתיק של עדת היהודים הקראים" (כניס טאאפה אליהוד אלקראאיין אלקדימה), "סמטת המאפייה", "ביתו של זיתון היהודי", דירתו של "בן הפקיה החנבלי", "הקדש בית החולים" (מאריסתאן) ועוד. המסמך מאשר כי נכסים אלו נמצאים תחת פיקוחו של עבד אלעזיז הנ"ל "למעלה מארבעים שנה, לפני הכיבוש" של ירושלים בידי העות'מאנים. אדם בשם עבד אלכרים בן מוסא, הרופא היהודי, "המפקח על נכסי הקראים בירושלים", מוזכר בשני מסמכים מבית הדין המוסלמי בירושלים שפורסמו בידי אמנון כהן (מס' 339 משנת 1551 לסה"נ, ומס' 371 משנת 1558 לסה"נ, בכרך המוקדש למאה ה-16), העוסקים בנכסים שנראים כזהים לאלה המפורטים במסמך הנוכחי. ייתכן שעבד אלכרים זה היה סבו של עבד אלעזיז. המסמך חתום ומאושר בידי מושל ירושלים, עם חתימות נוספות המאששות את חתימתו, והתאריך הוא 11 בשעבאן 970 להג'רה (5.4.1563 לסה"נ). התיק כולל, מלבד הצילום, תרגום מלא לעברית, מאושר בידי נוטריון ישראלי (בשנת 1976), ונושא חותמת של "הקהילה הקראית בישראל".

מכתב בערבית-יהודית. השולח הוא ככל הנראה מחרוז בן יעקב, סוחר הודו ובעל אונייה (נאח'ודא) המוכר ממסמכים שתאריכם 1131/32 עד 1150 לסה"נ לערך (הזיהוי נעשה על ידי אמיר אשור ומרדכי עקיבא פרידמן). השולח שהה קודם לכן בקוץ ועתה הוא נמצא באחת העיירות בריף המצרי או בארץ ישראל וסוריה (הלבנט), שכן הוא מבקש לקבל חדשות על משלוחים שנשלחו אליו מעדן. בקטע זה נשתמרו החלק התחתון של פני המסמך והחלק העליון של גבו. השולח מתלונן על כך שהוואלי סחט ממנו כסף השנה לתשלום מחצית מס הגולגולת (ג'זיה) של הִבּה. הוא מוסר שמגרבי אחד הגיע מדמשק, והקהילה התקשרה עמו בהסכם שילמד את ילדיהם וישמש שליח ציבור במשך שנה אחת, והם ישלמו לו 9 קרטאסים(?) ושני פלוס בחודש ואולי 2 דרהמים נוספים לכיסוי מס הגולגולת שלו. השולח מצטט מאבות ד, ט ("כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר"). השולח שמח מאוד על ההתנצלות של הנמען ועל המתנה (של 20 דרהמים?) ושב ומדגיש שלא היה צורך בכך. הוא מתבייש לשלוח מכתבים לבני דודיו (אבנא' ח'אלה) משום שאין בידו מתנות לשלוח להם. בשולי פני המסמך מופיעה בקשה לדבר מה (קרכה?) עשוי פשתן לבן (נראה שיש כאן מילה יהודית-פרסית, "באבת", המשמשת בהקשר דומה לזה שבמסמך אחר — ראו מאמרו של שקד על דו-לשוניות פרסית-ערבית). עיקר הטקסט בגב המסמך עוסק במשלוח של ציפורן (תבלין) שמעולם לא הגיע לידי השולח. ייתכן שהאשמה רובצת על אדם בשם סולימאן, והשולח נראה כמי שחושש ממנו ("אין מי שיתבע אותו מלבד האלוהים"?). אפשר שהמשלוח הופקד אצל בני אבו סעד שאינם מהימנים. הנמען מתבקש לסייע בעניין. השולח מתלונן שאיש אינו מוכן להלוות לו כסף או ללוות ממנו כסף. הוא מבקש מהנמען להשמיע מילה טובה אצל בן דודו (אבן עם), "המכיר היטב את ארץ ישראל וסוריה". השולח טוען שהוא יודע להפוך דרהמים לדינרים. הוא מבקש מגילת קלף (גביל) ואת הלכות שחיטה בערבית (כפי שהבטיח לו הנמען), ומבקש מהנמען למכור עבורו כרך תורה. השורה האחרונה ששרדה במכתב (בשוליים של גב המסמך) מזכירה את ארץ ישראל וסוריה, חוטי טווייה, נושאדר (סל אמוניאק) ו"רוק של מ[...]".

מכתב מאת דודו (אחי אמו) של אבו אלטייב טוב בן דוד אל האחים התֻסתרים, אבו אלפצ'ל סהל, אבו יעקוב יוסף ואבו סהל סעיד בני ישראל בן יעקב. הנוסע הוא יליד אַמוּל שבטַבַּרִסְתַאן, וטוען שהוא בן כשמונים שנה. נראה שהוא כותב מחאלב (אלפו). אביו, סלימאן, נפטר באמול. הכותב יצא לדרכו מערבה, בהכריזו כי גם הוא מצפה למות בדרך ("אשכבה עם אבותי"), והגיע לבגדאד. שם הפקיד 150 דרהם מערביים מכסף משובח ומוטבע בידי שלמה בן אהרן, אשר הסדיר שתי המחאות (סֻפְתַג'אות): אחת בסך 100 דרהם הפרועה לשלושת האחים התֻסתרים בדמשק, והשנייה בסך 50 דרהם הפרועה לסהלוויה בן חיים. ידיד בדמשק, צדקה בן עמרם אלרחבי, היה אמור לסייע בביצוע ההעברות. לאחר מכן הסתבכה הדרך, והוא נתקע בתִּכְּרִית למשך שישה חודשים, שבמהלכם כילה את חמישים הדרהמים שיועדו להוצאות הנסיעה, ונאלץ לשוב לבגדאד כדי לשנות את ההסדר. שלמה בן אהרן הקטין את הסֻפְתַג'ה לסהלוויה מ-50 ל-30 דרהם, ולכאורה לקח לעצמו את ההפרש של 20 דרהם כדמי טרחה עבור הציוד. הכותב בילה לאחר מכן שנה תמימה בדרכים בטרם הגיע לחאלב, כשהוא חסר כול ותלוי בקהילה היהודית המקומית לפרנסתו. בחאלב שמע ידיעות מטרידות על האחים התֻסתרים ועל דמשק, אך אינו מבהיר את טיבן. המכתב כתוב בעברית נוקשה למדי, מקראית בסגנונה, ובמהותו הוא דין וחשבון מודאג על מה שעלה בגורל הכספים שהופקדו בידיו, תוך הסתמכות על אחיינו אבו אלטייב טוב בן דוד כעד שיכול לאשש את גרסתו. הוא חותם בבקשה מהאחים לשוחח ישירות עם אבו אלטייב. נראה שהוא מנסה להוכיח שלא התרשל בכספי אחרים, בעוד מצבו האישי הידרדר עד כדי ייאוש. מכתב מעניין מאוד מבחינת ההבנה של אופן פעולתן של המחאות בינלאומיות. מעניין גם שהכותב — דובר פרסית כשפת אם — מאיית סֻפְתַג'ה בצד"י במקום בגימ"ל, כפי שמקובל בערבית. כתב היד היה בעבר ברשותו של מזכיר האגודה הגיאוגרפית המצרית, אדם בשם מֶנְיֶה; הוא עדיין היה שם כאשר יצחק בן צבי ערך את הטקסט בשנת 1938, אך מאז לא נראה, וחיפושים אחר תצלום בארכיוני יד בן צבי לא העלו דבר.

פרוטוקול בית דין קראי בבית הכנסת דאר סמחא בקהיר. מתוארך ליום שני, ד' בשבט ה'שכ"א = 21 בינואר 1561. נכתב ונחתם בידי הסופר אברהם בן ישעיה תַּוְרִיזִי (דוגמה נדירה לחתימה דו-אלפביתית מן העת החדשה המוקדמת, בכתב עברי וערבי כאחד). חתום עליו גם אדם בשם יעקב (המכונה "המשרת"). העניין הנדון נוגע לעבד אלג'וואד בן פרג' אללה הכהן, הידוע בכינויו אלח'אזין. הוא פונה לבית הדין ושואל מדוע לא הִרשו לו את הכבוד לעלות לתורה לברכת כהנים. בני בית הדין משיבים כי שמעו ש"השאמיין" (כנראה הכוונה לקהילת הקראים בדמשק או לקהילה הקראית הסורית הרחבה יותר) לא הִרשו לו לעלות, ולפיכך המשיכו במנהג זה עד שיתבררו להם הסיבות לכך. עבד אלג'וואד פונה לבית הדין ומסביר כי הדיין עבד אלעזיז פיירוז אסר עליו לעלות, משום שבני הקהילה חשדו באביו המנוח, פרג' אללה, ביחסי אישות אסורים עם אישה אתיופית (אלחבשייה) במצרים. אין פרטים נוספים על זהותה או על טיב הקשר בינה לבין פרג' אללה. הדיין עבד אלעזיז התכוון לכתוב לקהילה הקראית במצרים ולברר את העניין, אך נראה שמעולם לא עשה זאת. עבד אלג'וואד מבקש כעת מבית הדין להבהיר את העניין, ואלה מאשרים כי ההאשמות נגד האב בדבר האישה האתיופית מעולם לא הוכחו, וכי האב שמר על זכותו לעלות לתורה הן בקהילה הקראית במצרים והן בזו שבסוריה. בית הדין מסכם כי יש להשיב לעבד אלג'וואד את זכותו לעלות לתורה, והמסמך מדווח שאכן עלה למחרת היום (יום שלישי?). הערה: אף שהמסמך אינו מציין את דתה של האישה, ייתכן שיהודי ביתא ישראל שהו במצרים על רקע המשברים שהתחוללו באותה עת בקיסרות האתיופית. במהלך המאה השש-עשרה ותחילת המאה השבע-עשרה איבדו קהילות יהודי ביתא ישראל את עצמאותן הפוליטית בעקבות מלחמות וריכוז מנהלי. כך למשל, בימי שלטונו של הקיסר שרצה דנגל (1563–1597), ניהלו כוחות הקיסרות שלושה מסעות צבאיים רצופים נגד קהילות ביתא ישראל, שבמהלכם שיעבדו רבים מן השבויים ו/או אילצו אותם להמיר את דתם לנצרות. לפיכך ייתכן שיהודים אתיופים הגיעו לקהיר במאה השש-עשרה כפליטים.

מכתב מאת יוסף קולון בן פרץ, היושב בירושלים, אל נסים ביבאס בקהיר. בעברית. תיארוך: הרבע הראשון של המאה ה-16, וכמעט בוודאות שנת 1511 לספירה לפי אברהם דוד. הנמען היה דיין בבית דינו של הנגיד. הכותב מבקש מהנמען להשתדל אצל הנגיד למענו ולהשיג עבורו הכפלה של ההספקה (קצבה ללימוד תורה) שהוא מקבל. שמואל אלצלאח ושמואל חלפתא קיבלו לאחרונה תוספת של 2 דוקטים לחודש, ובניגוד לכותב, אין להם אישה וילדים לפרנס. אם יתעורר מי שיטען שלכותב יש מקורות הכנסה נוספים (והוא אכן מודה לכאורה בהכנסה מסוימת מן הגת ומן הגורן), הוא נשבע שאין לו כסף שאמור להגיע אליו, מלבד 37 דוקטים שחייב לו אברהם בן שאנג'י, שאין בכוונתו להחזירם בקרוב. הנגיד שולח לו כיום רק 24 דוקטים בשנה, בעוד שאפילו 50 דוקטים בשנה בקושי יספיקו לו. אילולא נסיעת עסקים או מגבית של חודשיים לדמשק, היה הכותב נאלץ למכור את כל ספריו כדי לכסות את חובותיו. הוא נשבע שהוא מוכר את הבגדים שלגופו כדי לרכוש גמרות, שכן בנו, ברוך השם, לומד כעת מסכת תענית, וכבר למד מסכת ברכות תחת חניכותו של ר' משה הסומא. אם הנגיד לא ייאות לבקשתו במהרה, לא תהיה לכותב ברירה אלא לבוא בעצמו למצרים כדי להציג את עניינו, ואז, כך כותב יוסף בחוצפה לא מבוטלת, הנגיד יידרש לשלם גם את הוצאות נסיעתו. דוד אלמצרי מאשר שקיבל את ה"טרחה" (?) ששלח לו הנמען. המכתב מסתיים בהמלצה על מוסר המכתב, יום טוב, שהיה תלמיד בישיבתו של ר' שמואל מסעוד. בני הכותב, פרץ ונתנאל, מנשקים את ידי הנגיד. בצד השני (verso) מופיעים שרבוטים סקרניים. המידע מתבסס על מהדורתו של אברהם דוד.

רישום משפטי (מס' 23) בפנקס בית דין קראי בקהיר, מיום ד' בשבט [ה'שכ"א] (1561). שנת ה'שכ"א מופיעה במפורש ברישומים קודמים בפנקס, ובערך זה היא נרמזת בביטוי "סנה תארי'". אישור חיצוני לתאריך מצוי במסמך קשור מאותו יום (ד' בשבט ה'שכ"א), שהוא ככל הנראה גרסת דף בודד של הרישום שנשמרה על ידי בית הדין או נמסרה לבעל הדין העומד במרכז הפרשה: עבד אלג'וואד בן פרג'אללה הכהן. עבד אלג'וואד מופיע לפני בית הדין בבית הכנסת דאר סמחה כדי לברר מדוע לא איפשרו לו את הכבוד לעלות לתורה לברכת כהנים. חברי בית הדין משיבים כי הדבר נובע מכך ששמעו ש"אלשאמיין" (כנראה בהתייחס לקהילה הקראית בדמשק או בסוריה הרחבה) לא איפשרו לו לעלות, ולכן המשיכו במנהג הזה עד שיבררו את הסיבה לכך. עבד אלג'וואד פונה לבית הדין ומסביר כי הדיין עבד אלעזיז פירוז אסר עליו לעלות משום שהקהילה חשדה באביו המנוח פרג'אללה כי קיים יחסי אישות אסורים עם אישה חבשית (אלחבשיה) במצרים. פרטים נוספים על זהותה או על טיב הקשר בינה לבין פרג'אללה אינם מובאים. הדיין עבד אלעזיז התכוון לכתוב לקהילה הקראית במצרים ולברר את העניין, אך ככל הנראה מעולם לא עשה כן. עתה עבד אלג'וואד מבקש מבית הדין להבהיר את העניין, והם מאשרים כי ההאשמות נגד האב בעניין האישה החבשית מעולם לא הוכחו, וכי האב שמר על זכותו לעלות לתורה הן בקהילה הקראית המצרית והן בסורית. בית הדין מסכם כי יש להשיב לעבד אלג'וואד את זכותו לעלות לתורה, והמסמך מדווח כי אכן עלה למחרת (יום שלישי?). (על פי מהדורתו ועיונו של בן-שמאי)

מכתב מפורט מיצחק בן שמחה ניסאבורי באלכסנדריה אל אבו אלעלא סאעד (כלומר עולא) בן יוסף הלוי, נאמן בית הדין הרבני בפוסטאט. הזיהוי של מחבר המכתב נעשה על ידי גיל על פי כתב היד. תיארוך: סביב 1120 לספירה. נושאו המרכזי של המכתב הוא אסון גדול שפקד את הכותב ועוד סוחרים רבים. משיירה בת חמש ספינות, אבדו שלוש, שנשאו מטען בשווי של כ-200,000 דינרים. בספינה שנשאה את סחורתו של הכותב היו עשרה יהודים, נכבדי עיר מוצאם (ככל הנראה טריפולי), אשר בנוסף לסחורה בשווי 7,000 דינרים איבדו את כל כספם, רכושם ואפילו את בגדיהם. מטענו של הכותב הסתכם ב-500 דינרים, מתוכם 320 דינרים היו שלו עצמו והשאר בעמלה (קומיסיון). אחד הנוסעים היהודים, אבו אלפצ'ל בן אבו אליֻמן אלדמשקי, המוכר לנמען מביקור קודם בפוסטאט, נספה באסון. מאחר שהכותב נפגע באופן ניכר באסון זה, הוא מבקש מידידו לפעול כדי לאלץ סוחרים החייבים לו כסף — סימן טב (ולא טוב), אבו מנצור, וג'עפרי — לעמוד בהתחייבויותיהם. נוסף לכך, המכתב עוסק בעניינים עסקיים רבים אחרים. בנספח (פוסטסקריפט) מדווח הכותב כי הבנקאי (צארפי, יש לקרוא צירפי) אבו אלמעאלי מת כפושט רגל, וחב לאנשים סך של כאלף דינרים, ליהודים בלבד כ-600, ולכותב 27 דינרים. במכתב נזכרים שמות רבים נוספים. הסחורות העיקריות הן משי וטקסטילים אחרים, אלמוגים, וכן שעווה ואבני ריחיים. המידע מבוסס על הערותיו המצורפות של גויטיין.

מכתב מאת פארס בן אברהם, ככל הנראה מירושלים, אל אלישע פיירוז ויוסף סנבולי (אולי סטנבולי, מאיסטנבול), ככל הנראה בפוסטאט/קהיר. כתוב בעברית בסיסית. מתוארך: י"א באב ה'תפ"ד, היינו 1724 לספירה. הכותב מדווח כי תשעה עולי רגל קראים הגיעו מירושלים, ובהם דוד שוחט, משה, ויעקב כהן. בדרכם, ברמלה, חויבו בתשלום של 23 אלטס, והם השיבו: "הפקיד שלנו בירושלים ישלם בעדנו". בעקבות זאת בא ה"צוהדר"(?) של אחד מפקידי השלטון ודרש את הסכום מן הכותב (שהיה כפי הנראה הפקיד של הקהילה הקראית בירושלים). מאחר שלא היה בידו כסף לפרוע את החוב, הלך ולקח הלוואה מ"הגויים", וכעת, לאחר תוספת הריבית, הוא חייב יותר מ-35 אלטס. במידה ויטען מישהו שעל הקראים בדמשק לכסות הוצאה זו, התשובה אינה ברורה לחלוטין, אך עולה ממנה כי המצב בדמשק חמור מאוד עד כדי כך שאי אפשר אפילו ללכת בדרכים. הכותב מבקש מן הנמענים לפנות אל עולי הרגל (שכבר חזרו למצרים) שיחזירו לו את ההוצאה שהוציא בעבורם. "בשם האל, ישלחו לי את התשובה, (או?) אז אלך לדמשק, ואנשים אלה יישאו את חטאם". המכתב מסתיים בדרישות שלום לאישים שונים בפוסטאט/קהיר ובתזכורת לשלוח עוד צדקה לירושלים, וכן בשתי חתימות של אנשים נוספים המאשרים את טענות הכותב. בכתובת המכתב נכתב: "הקורא זאת בלא רשותו, ייקבר בלא כסותו". השם משה מיוחס מופיע באותו צד של הכתובת, אך הקשרו אינו ברור.

מכתב ממשה בן עובדיה שבחלב אל נגיד בקהיר. הנגיד זוכה ל-20 שורות של שבחים מליציים בעברית, אך שמו אינו מופיע במכתב (ייתכן שניתן לזהותו על פי התארים, או אם יעלה בידינו לתארך את הכותב או אנשים אחרים המוזכרים במכתב). הכותב מביע את געגועיו לר' משה ולכל קהילת קהיר כולה. כאשר הגיע מכתבו השלישי של הנגיד לחלב, כבר החלה ה"עונה/תקופה" (מגפה?) בחלב ויהודים רבים מתו, ובהם ר' אברהם הדיין מחבר ספר עץ חיים. המסחר נעצר כליל. לאחר מכן החלו הגשמים: ארבעה חודשים שבהם לא ראו אפילו את השמש, ושני שלישים מחלב "נפלו" (הוצפו? נהרסו?). עתה זוהי תקופת מס הגולגולת. בשל כל הסיבות הללו לא יכול היה הכותב להשיב מוקדם יותר. מכאן ואילך הכתב נעשה מבולגן יותר וקשה יותר להבנה. ככל הנראה אדם בשם אלעג'מי ובנו שהו בדמשק במשך 10 ימים, ו"סגן אלשאם" החרים את כל רכושם, בסך 1000 דינרים. יתר על כן, יהודי מחלב ששהה אותה עת בדמשק דיווח שמישהו הניח את ידיו על כל הכסף וכל הספרים שאברהם הדיין הותיר בידי בתו (ייתכן שבעלה היה הנבל). הכותב מתכנן לשלוח מכתב נוסף הנוגע בעניינים משפטיים/הלכתיים (?) כדי שהנמען יוכל לייעץ לו. נח הלוי בן שמואל עצ'עאצ' הוסיף נספח בו ציין שנכח בעת כתיבת המכתב ושולח את מיטב ברכותיו.

דף כפול הכולל סוגים שונים של כתיבה הן באותיות עבריות והן באותיות ערביות. 1. העתק של איגרת מאת יחזיהו בן דוד בן יחזקיהו בן יהודה בן דוד בן זכאי ראש הגולה. מתוארך: ניסן ש"ל (1330) למניין השטרות (או אולי 133[.] אם הספרה האחרונה מחוקה). 2. העתק של איגרת המתלוננת על מכתב שהתקבל מיהודה אלוף הישיבה שלגולה, ובה אזכור של הגאון, ענייני הישיבה, אדם שמעשיו "ידועים היטב בחלב, דמשק, פוסטאט וכנען", אלחנן (בן שמריה?), ואסף ראש הסדר. מתוארך: אדר של"ב (1332) למניין השטרות = פברואר/מרץ 1021 לסה"נ. ההדרת הטקסט נעשתה על ידי גיל (התעתיק להלן). 3. חשבונות מפורטים באותיות ערביות, ובהם שזורים גם קטעים בעברית. 4. שורה באותיות ערביות המזכירה את אבן עאמר ושליחת 50 דינרים; אחריה שני שמות בערבית-יהודית (ע'ליב בן מנצור אלהאוני וסיתונה בת חסן בן זרעא); ולאחר מכן הערה באותיות ערביות (אולי הכתובת של פריט מס' 1 או מס' 2?): "להימסר לרמלה, זקאק אלמקדסי, סמוך לחנותו של אבן אלמלטי...".

תיעוד בית דין קראי בעניין הסכם שנחתם בעקבות שני מקרי גניבה (סרקה/سرقة) שביצע אדם בשם יעקב פירוז. התעודה מתוארכת לי"א בתשרי ה'תקמ"ז = 3 באוקטובר 1786. המסמך כתוב בלפחות שני כתבי יד שונים, אך התוכן המשפטי של כל רישום קשור ישירות לרישומים האחרים. הרישום הראשון מציין כי נכתב בביתו של ר' יום טוב. בעדים הנקובים בצד ב' (verso) נמנים: יפת בן שלמה דמשקי, חיים כהן המכונה חאט'ום, ויהודה שווייך. במטא-דאטה של "כתיב" המסמך מוגדר כפסק בית דין, אך אף אחד מן העדים אינו חותם בתואר דיין. הפרשה עוסקת במשה פירוז ובאביו יוסף פירוז, המתווכים מטעם בנם/אחיהם יעקב לאחר שגנב 280 ריאל משט (ייתכן שמדובר בטאלרים אוסטריים) מחנותו של משה חיינא. ייתכן שרישומים קשורים אלה היו כרוכים בעבר כחלק מפנקס בית דין רחב יותר, ועדויות לכריכה עשויות להיראות לאורך השוליים הפנימיים של הצד הקדמי והאחורי. בשלב כלשהו מוספר העמוד במספר "24" בצדו הקדמי, ככל הנראה כמספר דף ארכיוני בתוך הפנקס.

מכתב מאדם בשם יונס, הנמצא בדרכו מדמשק לקהיר, אל האמיר סנבאי בקהיר (ברחוב צליבה). כתוב בכתב ערבי. תיארוך: התקופה הממלוכית. המכתב נפתח בדרישות שלום לברהאן, לקאדי שמס א-דין, לאלחאג' בדר, לאנשי הטשתח'אנה (طشتخانة, ככל הנראה המקום שבו נשמרו, נוקו והוכנו אריגי המלוכה), למהתאר אלח'יל (אף הוא תואר ממלוכי שמקורו בפרסית, ופירושו בערך אורוון/שומר הסוסים), למעלם מחמד, לאלחאג' עלי, למחמד אלעפריט, לבדר א-דין אלמכארי ולאנשי (=נשות?) הבית. שיירת השולח התעכבה בשל כובד המשאות שנשאה (קפלא), ולא בגלל הפרדות או "הבית", אך הם מקווים להגיע בקרוב. האמיר עלי ביי שולח דרישת שלום לנמען. ברהאן מתבקש להכין את הבית, שכן הנשים עומדות להגיע בקרוב. השולח העביר מזכר/מסמך (מטאלעה) ובו הוראות לאבו בכר אלמע'רבי, אך אבו בכר סירב לציית לו. כמו כן, איש לא גמל לו בהכנסת אורחים בדמשק, אף שהעביר את המטאלעאת עבור מחמד (גיסו של הנמען?). "הוא לא טרח לטפל בי ואף לא בצע פת לחם בפניי".

צילום של שטר מבית דין מוסלמי המתעד הקדשת נכסים לטובת הקהילה הקראית בירושלים, משנת 1519 לספירה. מיקומו הנוכחי של המקור, וכן האופן שבו הגיע הצילום או מקורו, אינם ידועים בשלב זה. המסמך ותוכנו הוזכרו במהלך סכסוך על השליטה בהקדשות הקראים בירושלים בשנות השלושים של המאה העשרים, כפי שנדון בספרו של יוסף אלגמיל "תולדות הקראים", כרך ב', עמ' 337–365. השטר מפרט את הקדשתן של "ארבע דירות וזכויותיהן" לקהילה הקראית. מיקום הנכס מתואר כשוכן "בשכונת (חّארה) אלשרף הסמוכה לשכונת היהודים הקראים (אלמלאצקה לחّארת אליהוד אלקראאיין)". בצד מערב גובל הנכס ב"סמטת הטחנה (חוש אלטّאחונה) הידועה בשם אבן בסיטי". המקדיש היה صدقة בן יוסף בן עבד אלוّאלי, המתואר כצורף קראי מדמשק. השטר נושא את התאריך 14 בשואّאל 925 להיג'רה (9 באוקטובר 1519 לספירה). התיק כולל, מלבד הצילום, גם תרגום מלא לעברית המאושר בידי נוטריון ישראלי (משנת 1976) ונושא חותמת של "העדה הקראית בישראל".

רקטו (נכתב מאוחר יותר): מסמך משפטי שנכתב ונחתם בידי חלפון בן מנשה. חתום גם בידי מבורך בן נתן. מתוארך לעשור האחרון של תשרי א'תכ"ח לשטרות = 1116 לסה"נ. יישוב סכסוך סביב עסקים בתימן, הקובע כי אבו אלעלאא צאעד הידוע גם בכינוי עולה בן יוסף הלוי אלדמשקי זכאי לקבל 4 דינרים וקיראט אחד מאבו אלאפראח ערוס בן יוסף אלארג'ואני. 2 דינרים ישולמו מיד, והיתרה תיפרע עד סוף השנה. ורסו (נכתב מוקדם יותר): מסמך משפטי שנכתב בידי חלפון בן מנשה. חתום בידי אברהם בן שמעיה החבר, יצחק בן שמואל הספרדי, ואדם שלישי בעל כתב יד גרוע. מתוארך לעשור האחרון של תמוז א'תכ"ז לשטרות, אך החתימה התעכבה לעשור הראשון של אב א'תכ"ז = 1116 לסה"נ (חודשיים לפני הרקטו). במסמך זה מודה אבו אלאפראח ערוס בן יוסף אלארג'ואני כי הוא חייב 2 דינרים וקיראט אחד לאבו אלעלאא צאעד הידוע גם בכינוי עולה בן יוסף הלוי אלדמשקי.

צילום של שטר מבית דין מוסלמי, שבו מאשר הקאדי של ירושלים את אמיתות תוכנו (התוכן עצמו אינו מפורט). תאריך המסמך הוא י"א בשעבאן 970 להג'רה (5.4.1563), ותאריך זה זהה למסמך אחר בקטלוג (PGPID 40644). ייתכן שצילום זה הוא של צדו האחורי של אותו מסמך. בשולי המסמך הימניים מופיע אישור נוסף לאמיתות התעודה מטעם מושל דמשק וכמה עדים, ואישור זה נושא את התאריך ב' ברמדאן 970 (25.4.1563). מקומו הנוכחי של המסמך המקורי, וכן הדרך שבה הגיע הצילום או מקור הגעתו, אינם ידועים בשלב זה. המסמך ותוכנו הוזכרו במהלך סכסוך על השליטה בהקדשות הקראים בירושלים בשנות השלושים של המאה העשרים, כפי שנידון בספרו של יוסף אלגמיל "תולדות הקראים" (כרך ב', עמ' 337-365). התיק כולל, מלבד הצילום, גם תרגום מלא לעברית המאושר על ידי נוטריון ישראלי (משנת 1976) ונושא חותמת של "העדה הקראית בישראל".

תעודת מילה קראית. מקום: קהיר. מתוארך לאדר א' ה'שע"ז לבריאת העולם, שהם 1617 לסה"נ. מתוארך גם לשנת 1929 למניין השטרות, שאמורה להיות 1618 לסה"נ. המסמך כולל יוחסין ארוך של נשיאים קראים עד אדם הראשון. לעניין שושלת היוחסין יש להשוות למסמך נוסף — ייתכן שמדובר בעותק נקי יותר של אותו מסמך, או במסמך שונה שהופק לרגל ברית מילה אחרת באותו חודש. בשוליים העליונים נוספו רישומים גנאלוגיים נוספים, הכתובים בסגנון ספר בראשית, המתארים מעברים בין דמשק לפוסטאט/קהיר. הרישום הראשון מתוארך באופן מבלבל ליום חמישי, כ"ג בסיוון ה'תרי"ג לבריאת העולם, שהם 1853 לסה"נ. לא מן הנמנע שהסופר התכוון לכתוב "שלש" אך השמיט את הלמ"ד. כמו כן, לא מן הנמנע שנשיא מאוחר יותר עשה שימוש חוזר במסמך. דרושה בדיקה נוספת.

טיוטת שטר אירוסין קראי. מקום: קהיר. מתוארך ליום חמישי, ה' בתשרי ה'שצ"ח (1637 לספירה). הסופר טעה פעמיים בשורות הפתיחה ורשם את הספרה 8 כ-80. החתן: יוסף הכהן בן יצחק הכהן בן אהרן הכהן. הכלה: שמה אינו מצוין, והייתה נשואה בעבר. עיקר כתובה: 50 חתיכות כסף + 650 מעות (מדינים) + טבעת זהב. מוהר מוקדם: 200 מעות. מוהר מאוחר: 800 מעות. תנאים: החתן מתחייב שלא לעזוב את העיר קהיר במשך 20 שנה, למשל לנסוע לדמשק או לאיסטנבול (אך נסיעה לירושלים מותרת כחריג). כמו כן, התחייב שלא להכותה בעת מריבה, ואם יכה — עליו לשלם לה 15 מעות. לאחר שהסופר נטש את שטר האירוסין, החלו לכתוב במקום מספר שורות של טיוטת מסמך אחר, עד לסעיף הרצון. בצדו השני של הדף מופיע טקסט ליטורגי.

מכתב מאת כותב לא ידוע, השוהה בדמשק, אל הוריו. בערבית-יהודית. מתוארך ליום חמישי, כ"ה בתמוז שנת ה'שמ"א לבריאת העולם = 1581 לסה"נ (אלא אם כוונת הכותב היתה שיש לקרוא רק את הספרות שמעליהן חצים, ובמקרה כזה התאריך הוא ה'ש"א = 1541 לסה"נ; יום השבוע עשוי לסייע בהכרעה בין שתי האפשרויות). עבד אללטיף "בן הדוד" (אבן עם') ופרג' אללה "הנער" מוסיפים נספח (פוסטסקריפט) בסוף המכתב. עיקר המכתב עוסק בענייני מסחר ומזכיר שמות רבים, וכן את המטבע אשרפי. הכותב מספר שהגיע זה לא מכבר לדמשק בחבורה של עשרה מטיילים, מדווח על המחירים הגבוהים של הפלפל והזנגביל בדמשק, ומביע צער על שלא הביא עמו סחורה מסוימת כדי למוכרה שם. בברכות הסיום נזכרים אנשים רבים. דרוש עיון נוסף.

שטר מכר קראי לחנות בשוק הנחשתנים (סוק אלנחאסין) בקהיר, הכולל גם פרטים על תנאי החכירה הקודמים של הקרקע (חכר). מתוארך ח' בכסלו ה'תקל"ה (1774). שלושת בניו של המנוח אליהו רופא הידוע בשם מַעאני מעידים בפני בית הדין הקראי כי במשך שש השנים האחרונות החכירו חנות בשוק הנחשתנים, וכי הסכימו למכור אותה לאחד מאנשי חיל היניצ'רים המקומי: אלאמיר רצ'ואן אודבאשי ימק מסתחפזאן. שטר בית הדין מסתיים בחתימותיהם של חמישה עדים, כולן בכתב ידו של הסופר שלמה כהן הידוע בשם דמשקי. בצד השני של הדף מופיעה רשומה שאינה קשורה לעניין, העוסקת במשלוח ובמחירים של מצרכי מכולת כגון זרעי בצל וכרובית. בין האישים הנזכרים בצד זה: דוד הלוי חברוני וחכם אליהו אלישע.

שטר אירוסין קראי. מיקום: קהיר. מתוארך ליום ראשון, כ' בסיוון ה'תמ"ח (1688 לסה"נ). החתן: ישועה בן אברהם החכם הרופא בן אהרן הרופא החכם. הכלה: אסתר בת יעקב בן דוד החזן, בתולה. עיקר הכתובה: 50 כספים + טבעת זהב + 1,760 מאידי כסף גדולים ("חצאים גדולים"). מוקדם: 200 מאידי גדולים. מאוחר: 1,000 מאידי גדולים. שלוחה של הכלה: ככל הנראה בן-דודו של אביה, אהרן (אך הדבר אינו ברור לחלוטין). בין התנאים מתחייב החתן שלא יעזוב את פוסטאט/קהיר במשך עשרים שנה, "כגון לדמשק או לאיסטנבול", אלא רק לירושלים. כמו כן יהיה עליו לשלם לה 15 כספים אם יכה אותה אי-פעם בעשרים השנים הראשונות לנישואיהם. עדים: ברוך הרופא; יוסף הרופא; שמואל המלמד; משה החזן.

מסמך משפטי המסביר את ההסדרים לפדיון שבוי. מתוארך ב-כ"ט בניסן ה'תי"א (אפריל 1651 לספירה), ומעורבים בו יצחק קסטרו ויעקב אלדרקון. המקום: קהיר. השטר עוסק בפדיונו של השבוי יעקב הלוי ע'זאל, שנקבע במקור על סכום של 64 גרוש[וס] — ככל הנראה מטבע כסף ממטבעה אירופית, שכן הגורוש העות'מאני טרם נכנס לייצור באותה עת. הקהילה הספרדית בדמשק ואחיותיו של יעקב הלוי ע'זאל היו אמורות לתרום את הסכום, אך בסופו של דבר שתי הקבוצות לא הצליחו לגייס את הכספים הדרושים. לאחר משא ומתן הוסכם בסופו של דבר על דמי פדיון נמוכים יותר של 24 גרושוס. בחלק החתימות מופיעים הסופר שלמה בן שמואל סומך הכהן, עמרם רג'ואן, וחיים הידוע בשם ....hager (או הגר?).

רקטו: שו"ת בשמו של שלמה כהן בן אהרן כהן כנזי(?) דמשקי. תיארוך: לאחר 1490 לסה"נ. השאלה עוסקת באדם שנדר בכעסו לגרש את אשתו. הפסק קובע שהנדר הזה, שנעשה כאשר לא היה בדעה צלולה, בטל אל מול הנדר שנדר כשנשא אותה — שעה שהיה גם בדעה צלולה וגם מקיים מצווה. מובאות ראיות רבות וכן סמכותם של יהודה הדסי (המאה ה-12) בספר הפלס (= אשכול הכופר), אהרן בן אליהו (נפטר 1369) בעל עץ חיים, אליהו בשייצי ז"ל (נפטר 1490), ולבסוף החכם הגדול שמואל הרופא המערבי (פעיל במאה ה-15) בפרק חמישי של ספר המצוות שלו. שלמה כהן הוסיף תוספת בכתב ידו ובחתימתו, המאשרת את כל הכתוב לעיל (שנכתב בשמו אך לא על ידו). ישנן שתי תוספות נוספות.

מכתב מקהילת הקראים בירושלים אל קהילת הקראים בדמשק. הסופר הוא מאיר רופא תַוְרִיזִי, ועל המכתב חתומים גם מרדכי הלל ועבד אלרחים. כתוב בעברית ובערבית-יהודית. תיארוך: לא ידוע, אך ייתכן שמדובר בשנות ה-1580 לסה"נ, על סמך אזכורו של הסנג'ק בשם אבו סיפיין, הידוע ממקורות אחרים כמי שכיהן כמנהל הסנג'ק של שכם תחת סינאן פאשא. המכתב הוא תיאור חי ונוקב של המצב הקשה והרדיפות בירושלים. הכותבים מציינים שהרבנים נדכאו למעשה אף יותר, אך לאחר מכן הם הפנו עורף לקראים ופנו נגדם. הכותבים זקוקים לסיוע, ומסבירים שהם מבקשים אותו מדמשק משום שאל קהילת פוסטאט/קהיר "אין לפנות", ככל הנראה בשל צרות משלהם. דורש בחינה נוספת.

שבר ממסמך דיווח ככל הנראה מקצין צבאי לממונה. הוא מתאר כיצד 'כולנו יצאנו לוואדי בוטנאן (ליד חלב) וסבלנו אבדות (kabadnā) עד שהגענו לתגבורות (ilā an ḥasalnā ʿind al-aʿwān)....' ואחר כך מזכיר 'הצבאות המנצחים, יהפוך אל את דגליהם למנצחים' (ilā al-ʿasākir al-muẓaffara naṣara Allāh aʿlāmhā), וכיצד שמע שהנמען צועד לעבר דמשק. השולח מתכנן להצטרף לכוחות ומבקש פקודות נוספות. נעשה שימוש חוזר לפיוט עברי בצד האחר על ידי סופר פורה (ראה הצעות הצטרפות FGP). (מידע בחלקו מבוריס ליברנץ ואחמד אלאקטאש.) מסמך זה זוהה ותועד ב-PGP על ידי אלן אלבאום ב-2022. בהמתנה לפרסום על ידי פול קוב ואלן אלבאום.

טקסט ספרותי בכתב ערבי. קטע מחיבור בתחום הלוגיקה (מנטִק), ובפרט תרגום או עיבוד של ספרי האנליטיקה של אריסטו. צד הוורסו של הקטע הוא ככל הנראה דף השער של החיבור, ובו מצוין שם החיבור, שם המתרגם ופרטים נוספים. קריאה אפשרית של הוורסו היא: "من كتب المنطق وهو المعروف بانالوطيقا .بتعشير(؟) ثامسطيس ورسالته العمودة(؟) قبل الكتاب ترجمة ابي عثمن سعيد بن يعقوب الدمشقي [يوسـ]ـف بن عبد الله المتطبب" — כלומר, מתוך ספרי הלוגיקה, הידוע בשם "אנאלוטיקא", עם פירוש(?) של תאמסטיוס ואיגרתו המוקדמת(?) לפני הספר, בתרגומו של אבו עת'מאן סעיד בן יעקוב הדמשקי, [יוסו]ף בן עבד אללה הרופא.

כתובה בנוסח הארץ-ישראלי. צולם רק הצד הקדמי (recto). מתוארכת לחשוון א'ת'ם לשטרות (1440 למניין שטרות), כלומר 1128 לסה"נ, תחת רשותו של מצליח גאון. המקום: ככל הנראה דמשק או סביבתה. החתן: ששון בן יפת הזקן. הכלה: כֻּלָּא, בתולה ו"גרושה מן האירוסין". הכלה ממנה את אחיה ע'אלב בן ברכות הזקן כמייצג שלה (מילולית: "אפיטרופוס"). ככל הנראה נכתבה בידי אותו סופר שכתב מסמך נוסף מדמשק שנכתב לפני 1138 לסה"נ. המסמך זוהה לראשונה על ידי רוני וולנדט. המידע מבוסס על מאמרו של אמיר אשור, "כתובה בנוסח הארץ-ישראלי ברשות מצליח גאון, מגניזת דמשק", פעמים 135 (2013), עמ' 163–170.

טיוטת מכתב מאיש לא ידוע במצרים אל מרזוק צ'לבי (? גלבי) בדמשק. הן הכותב והן הנמען הם קראים. הנמען מתואר כמי שיצא שמו ברבים בזכות צדקתו "בקרב מוסלמים, נוצרים ורבניים". הצד הקדמי כתוב בערבית-יהודית, ואילו הצד האחורי כתוב בכתב ערבי; שני הצדדים נראים כשייכים לאותו מכתב. במכתב מוזכרת מספר פעמים דמות בשם יצחק נברו (Isaac Navarro), וכן "הפאשה". המכתב מספר על רדיפות ומאסר; ככל הנראה היה לאסירים הרבניים די אמצעים והשפעה כדי לפעול אצל הפאשה לשחרורם, ואילו לקראים לא היה כך, והרבניים שמחו על אידם שמחה רבה (wa-yā shamātat al-rabbānīn!). דרושה בחינה נוספת.

מסמך משפטי. הסכם שותפות. תיארוך: 1156. חוזה אי-תחרות בלתי חתום ובלתי מתוארך בין אבו אלמכארם אלדמשקי נדיב בן מבשר לבין צד שאינו נזכר בשמו. נדיב מתחייב שלא להיות מעורב בענף משא-ומתן המשי בכל דרך שהיא, וכי יוטל עליו קנס של 10 דינרים אם יפר את ההסכם, סכום שיועבר ל"עניים". אין במסמך כל אינדיקציה לכך שנדיב יקבל תמורה כלשהי בעבור התחייבותו שלא להתחרות. נדיב "חשוד" בכך שכבר הפר הסכם קודם מסוג זה, ועובדה זו עשויה להסביר את הקנס בגובה 10 דינרים. לפי גויטיין, המסמך נכתב בכתב ידו של הדיין מבורך בן נתן, בין אפריל לאוגוסט 1156.

שטר מכר של בית. רק הרקטו צולם. תיארוך: ככל הנראה סביב 1170 לספירה, על בסיס האזכור של "[אדונ]נו שר שלום, אב בית דין של כל ישראל". מיקום: דמשק ("היושבת על נהרות פרפר ואמנה", כלשון מלכים ב' ה':יב). המסמך מתעד את מכירת בית שהיה בבעלות אלעזר הזקן, חבר הישיבה, להקדש "אדוננו יחזקאל הנביא (ו)כהן, עליו השלום". הסכום הנקוב הוא שישה עשר דינרים, והכסף אמור להיות משולם בחדרך, לא הרחק מדמשק. (המידע מתוך מאמרו של גדעון בוהק על הטקסטים היהודיים מקובת אל-ח'זנה, בתוך הכרך על קטעי דמשק בעריכת ד'אוטונה רמבך ואחרים.)

מסמך משפטי קראי מפוסטאט/קהיר, מיום ראשון, כ"ד בכסלו ה'תקנ"ג לבריאת העולם = רביע אלת'אני 1207 להג'רה, דצמבר 1792 לספירה. אברהם לוי חזן בן יעקב לוי מצליח, המכונה חיתי, רוכש מיוסף כהן גבאי בן שלמה כהן, המכונה [...], את שתי תפילות הרחמים 'והפטרותיהן' ואת מחצית ההלל. המחיר שנקבע היה 1100 מדינים (נצף פצ'ה). בישיבת בית הדין נכחו: יום טוב בן נסים חזן המכונה ברכה; ישועה פיירוז בן אליהו פיירוז; משה בן אלעזר; ויוסף בן אלישע. העדים החתומים בתחתית המסמך: יוסף כהן בן נסים כהן המכונה ח'זני דמשקי; ואהרן פיירוז.

שטר אירוסין קראי. מיקום: קהיר. תאריך: יום שני ט' שבט ה'תק"ל = 1770 לספירה. החתן: חיים ב' אליהו הרופא ב' אלישע הרופא; הכלה: רחל בת אהרון הכהן ב' נחום כהן (בתולה). מהר: 50 כסף + טבעת זהב + 4050 מדין גדולים. מוקדם: 200 מדין גדולים. מאוחר: 1000 מדין גדולים. נציג הכלה: שלמה הכהן ב' אלעזר הכהן ב' אהרון הכהן (בן דוד אביה). בין התנאים: הבעל לא ימנע מאשתו לבקר בבתי בני משפחתה. עדים: שלמה כהן ב' אהרון כהן המכונה כנזי דמשקי; אלישע צעיר ב' ישועה; יהודה נקאש; ישועה מענאני; ואליהו ב' משה רופא המכונה צעיר.

מכתב מדניאל הלוי, היושב בדמשק, אל אדם נכבד בשם נתן. מאוחר. כתוב בעברית. עניינו של המכתב הוא אדם בשם בנימין פאינה (?), שעבר לפני שנים אחדות למצרים. הגיעו שמועות כי המיר את דתו לנצרות (או שמא גם מוסלמים כונו 'ערלים'?), והוריו היו מודאגים מאוד עד שכתב אליהם להבטיחם כי הוא חי בשלום ובשלווה. דניאל מבקש מנתן לשלוח את אותו בנימין חזרה לביתו אצל הוריו, כדי שהדבר ירגיע אותם עוד יותר. הוריו של בנימין הם קרובי משפחתו של הכותב; אמו היא בתו של הרב המנוח יוסף כנאוי (?). המעטפה ובה הכתובת שמורה בנפרד.

ספרות עממית. פולמוס אנטי-נוצרי מוסלמי, "חדית' ואצל אלדמשקי". כתוב בערבית-יהודית. החיבור הקצר מציג עצמו כתיעוד של ויכוח דתי שהתקיים בביזנטיון בין ואצל — שבוי מוסלמי בידי הביזנטים — לבין בשיר, מוסלמי שהמיר את דתו לנצרות, וכמרים נוצרים בחצר הקיסר. סיפורו של בשיר/בֶּסֶר, ידידו הקרוב של הקיסר הביזנטי לאו השלישי, מוכר גם מהמסורת הביזנטית, וקיימת לו גרסה אסלאמית מקבילה שנדונה במחקרם של גריפית' ומילר. המידע על החיבור מבוסס על מאמרה של קריסטינה סילאג'י על ספרים נוצריים בספריות יהודיות.

רישום משפטי (מס' 2) בפנקס בית דין קראי בקהיר. הסכם בין בני הזוג מהג'ה בת שמואל המכונה אל-סירג'אני ובעלה אהרן בן אליהו יקין. מתוארך ל-14 באייר ה'שכ"א (1561). אותו זוג שהופיע ברישום הקודם בפנקס (PGPID 41023) מתייצב שוב בפני בית הדין כדי לערוך הסכם בנוגע לחובותיו הקודמים של הבעל ולנסיעתו לירושלים ולדמשק. חלק מההסכם נסב על כך שאהרן מעניק למהג'ה בעלות על "מטפחת סינית שיש בה שמונה עשר מת'קאל של זהב" [כ-76.5 גרם] (אלבכנק אלציני אלד'י פיה ת'מאניה עשר מתקאל אלד'הב).

הסכם קראי בנוגע לסידורי ירושה ועיזבון. מתוארך ליום רביעי, ג' באלול ה'תקל"ב (1772), בקהיר. הליכי בית הדין עוסקים בעיזבונו של אברהם בן דוד צמח המכונה ט'אני ובחובותיו שטרם נפרעו. אחיו של הנפטר שנותר בחיים, משה בן דוד צמח המכונה ט'אני, מופיע בפני בית הדין כנציג העיזבון. הסידורים הכספיים מערבים מספר בני הקהילה הקראית, ובהם: אליהו המכונה ראצ'י, סתותא בת יוסף ברכה, ושמואל בן שבתי המכונה פיירוז. במסמך שלוש חתימות עדים בכתב ידו של הסופר שלמה כהן המכונה ח'נזי דמשקי.

מכתב בערבית-יהודית. שמות הכותב והנמען אינם ניכרים מיד, וכך גם מיקומם, אך נראה שניתן להסיק אותם מן הטקסט: ירושלים ודמשק מוזכרות מספר פעמים, וגם חמץ ובעלבכ נזכרות. תיארוך: ככל הנראה המאה ה-15 או מאוחר יותר, על בסיס השוואה למכתבים אחרים מאותה שכבה. בנו של הכותב, אברהם, נפטר זה לא מכבר. בצד האחורי הכותב מתאר מחלוקת באשר למועד הופעת מולד תשרי, שעוררה את העובדה שהירח לא נראה בלילה אך הופיע במהלך היום לפני שקיעת השמש שלמחרת. דרוש עיון נוסף.