מכתבים מגניזת קהיר — עמוד 16

מכתב מדאוד, המֻקדם של בלביס, אל אליהו הדיין. תיארוך: ראשית המאה ה-13. הכותב מתאר כיצד הציל מידי השלטונות את נכסיה של אישה מאלכסנדריה שנפטרה בבלביס ועמד למנוע את החרמתם. כמו כן הוא מזכיר את הגעתו של אבן אלמקדסי מעזה יחד עם מומר (גר), ומביע תקווה ללמוד יחד עמו את מסכת קידושין. החלל הריק בצד ה-verso נוצל מאוחר יותר על ידי שלמה בן אליהו לתרגילי כתיבה שבהם הוא משבח ומברך את עצמו; ראו מאמרו של עמיר אשור על רשימת ההנצחה של בני משפחת אליהו בן זכריה (Fragment of the Month, דצמבר 2020).

פנייה ציבורית של אישה עיוורת אל קהילת פוסטאט, ובה היא מבקשת מהציבור לסייע בידה לשלם שכר טרחה של 4 דינרים שגבה רופא מוסלמי תמורת טיפול רפואי — בה עצמה או בבתה החולה, שלקתה במחלת המיימת (אסתסקאא, istisqā'). ילדיה האחרים (או ילדה האחר) הופקדו כעירבון להבטחת תשלום הסכום. סביר להניח שהמסמך נכתב בידי הלל בן עלי (שתעודות מתוארכות שלו מצויות בין השנים 1066–1108). המידע מבוסס על כרטיסיית הרשימות של גויטיין. ראו גם את התייחסותו של גויטיין לנושא הילדים המופקדים כבטוחה להלוואות או לחובות.

מכתב מאדם בשם יצחק אל הגאון שר שלום הלוי בן משה (פעיל בשנים 1171–95 לספירה) ואל סגנו שלמה. המכתב כתוב בעברית. השולח הוא זר שזה עתה הגיע לעיר (ככל הנראה פוסטאט), והוא מתלונן על חוסר הכנסת האורחים שהוא נתקל בה. הוא מספר שהוא נמצא בדרכים כבר שלוש שנים, ושהותיר מאחור אישה וילדים הסובלים תחת שלטון הנוצרים (ערלים). הוא מבקש כסף כדי שיוכל לצאת ולהביא את משפחתו, ומשם להמשיך לירושלים. בצד השני של הקטע מופיעות שלוש שורות טקסט, ככל הנראה כתובת המכתב (מוזכר בה שר שלום), והן מחוקות בקווים.

מכתב מאדם בשם יוסף, כתוב בערבית-יהודית בכתב ובכתיב בסיסיים ולא-מיומנים. נראה כי המכתב מתאר ענישה אלימה של נערה, והכותב טוען שכל האשמה רובצת על הנמען. בהמשך מתואר סכסוך כלשהו הנוגע לבית הממוקם בדרב סלסלת אל-סלטאניה, לדלת המקורית שלו, לאדם בשם אבן אל-רצאץ ולסכום של 600 דרהם. המשך המכתב בצד האחורי דהוי במידה ניכרת, אך ניתן לזהות בו את השורה "אני מדוכא" (או "נעשה לי עוול"). בנוסף, בכתב יד ובדיו שונים, מופיעה הערה המזכירה סלים המכילים חומרי מרפא או חומרים לבית מרקחת (חוואא'ג' עטר).

פתק לא־פורמלי בכתב ערבי. ככל הנראה ממורה לערבית אל מורה אחר שהיה אחראי על הוראת אותם תלמידים בשעות מוקדמות יותר של היום. הפתק נכתב על רצועת נייר ארוכה ואופקית. תיארוך: ככל הנראה המאה ה-12 או ה-13. במכתב מתבקש הנמען לשלוח כעת את הילדים, "שכן היום קצר, פן יאבדו את התועלת". הכותב מודע לכך שהנמען מחזיק אותם אצלו רק "לטובתם", אך בכל זאת — "גם אנו זקוקים להתקדם בערבית". בשולי העמוד העליונים הוסיף השולח "התנצלות על (מראהו הירוד של) הנייר". בצד האחורי מופיע פתגם דתי, גם הוא בכתב ערבי.

פתק המופנה 'לביתו של ראש היהודים', ככל הנראה ראיס אל-יהוד בשם סלימאן/שלמה, לא ברור מי זה. בכתב ערבי. קורא: '(אל) אדוננו, האדון, הזקן המאושר סלימאן, ישמור אלהים את חייו. העבד מבקש את חסדו ואת הטובה של ביאה ל'בית התעלה' (דאר אל-ח'ליג'), לביתו של [...]. העבד/הנער (אל-גֻ'לאם? אל-ח'אדם?) שנשלח לפעם הזו...' המילים האחרונות קשות לקריאה. דאר אל-ח'ליג' מופיעה גם ב-T-S 10J14.27, שם מצוין שיש דארות קטנות יותר בתוך הדאר הגדולה הזו (מוזכרת בהקשר זה אצל גויטיין, Med Soc IV, עמ' 56 הערה 36).

מכתב מיפת בן מנשה הלוי בן אלקטאיף אל אחיו פרחיה. במכתב נדונים ענייני עסקים, מחלתו והחלמתו של אבו אלמנא, מכתב שהועבר הלאה, ומסירת דרישות שלום. תיאור מחלתו של אבו אלמנא חי וציורי במיוחד. לדברי הכותב, מה שהיה לו התברר כמוגלה גמורה (קיח' כאמל). המורסה נבקעה (אנפג'רה), ויצא ממנה דבר שלא ניתן להזכירו. בירכיו (או במתניו, אוראך) נפערו בורות גדולים (אג'ואר). הנוזל זרם בכמות כה רבה עד שגלימתו הוחלפה פעמיים או שלוש ביום. ואז רצה האל, הבשר החל להתאחות מחדש, והוא יכול היה ללכת ולעבוד שוב.

מכתב נלהב מאת יעקב בן ישעיהו הכהן, מראשי יהודי תימן, אל מבורך בן סעדיה, ובו הוא מברך אותו על מינויו לנגיד היהודים. המכתב נשלח מד'ו ג'בלה, בירת השושלת הצוליחית בתימן, אל פוסטאט בסביבות שנת 1095 לסה"נ. המכתב מדגיש את הקשר ההדוק בין קהילות יהודי תימן לבין מבורך, וחושף כי יהדות תימן בתקופה זו הייתה קשורה למצרים ולישיבת ארץ ישראל הרבנית, ולא רק לישיבות בבל כפי שהיה מקובל לחשוב (ראו על כך אצל אשור ואות'וייט במאמרם על שבועת אמונים מן המאה האחת-עשרה ממצרים מטעם הקהילה היהודית בתימן).

מכתב בקשה ופנייה לעזרה שכתב מנשה, מורה בבית הספר באלכסנדריה, אל אבו אל-ברכאת יהודה הכהן בן אלעזר, הידוע בתואר ת'קת אל-מלכ (גויטיין מתרגם 'המשרת הנאמן של המדינה'), פקיד בכיר בחצר הפאטמית. המכתב נכתב בשנות השבעים של המאה השתים-עשרה, לקראת סוף השלטון הפאטמי במצרים. עיקר המכתב מורכב משיר תהילה ושבח ליהודה בן אלעזר. בקשת העזרה נכתבה לרגל עלייה לרגל בחג הפסח, מאחר שהכותב נשא אישה לאחרונה וסובל מ'משא הבית', כלומר מהוצאות ניהול משק הבית. המידע נמסר על ידי פרנקל, ועיין גם אצל גויטיין.

מכתב אל הדיין אליהו בן זכריה ובו בקשה כי יתערב אצל הנגיד לטובת מוסר המכתב, אשר בילה שישה חודשים בכלא ולקה במחלה. שמו של מוסר המכתב הוא אבו אל-[פרג'?] אלצַיְרַפִי. גויטיין מסיק כי מוסר המכתב היה חולה עוד טרם תקופת מאסרו, על סמך הניסוח בשורות 14–18: "הכרת אותו במצבו המשגשג והמאושר וכיצד היה באותה עת ומה סבל. סבלו רק גבר בשל השפלתו ובשל שהותו בכלא קרוב לשישה חודשים, חולה בקרב הגויים. הוא במצב הנחות ביותר ביניהם בשל מחלתו". המידע מבוסס על כרטיסיות גויטיין; ראו גם כרטיס מס' 27109.

מכתב ממצ'מון בן יפת, ראש יהודי תימן ונגיד הקהילה בעדן, אל גיסו אבו זכרי יהודה בן יוסף הכהן. עיקר המכתב עוסק בהסדרת עיזבונותיהם של סוחרים יהודים שטבעו באוניה שנטרפה בים. בנוסף, נדונים במכתב עסקים משותפים עם בלאל בן ג'ריר, שמאוחר יותר הפך לשליטה של עדן. מצ'מון מספר כי הוא מצייד אוניה שתפליג לסילאן (סרי לנקה), ובין שאר הנוסעים שייצאו בה נמנים שלושה צורפים יהודים העוסקים במלאכת מתכות יקרות, ואחד מהם בן המגרב. המידע מבוסס על מהדורת גויטיין באוסף מכתבי הסוחרים היהודים מימי הביניים.

מכתב מח'לפון בן בניה(?) אל אבו זכרי יחיא בן מוסא מג'אני. השמות קשים מאוד לקריאה, וייתכן שאינם מדויקים. המכתב כתוב בערבית-יהודית על קלף, ומתוארך למאה ה-11. גוף המכתב דהוי מאוד. המילה "אקתצ'אא'" (תביעה/דרישה) מוזכרת בו פעמיים, ואולי מופיע גם בן-דודו של הנמען (אבן עם), אבו אברהים אסחאק. לא ברור אם המכתב קשור באופן כלשהו להודו, והדבר דורש בדיקה נוספת. בצד האחורי (verso) של המסמך נמצאים חשבונות מסחריים, ובהם אזכורים של סחורות מהודו, מירובלן (הליליג') ופלפל, לצד פריטים רבים נוספים.

מכתב מברהון בן יצחק התאהרתי, השוהה במהדיה, אל נהראי בן נסים, הנמצא קרוב לוודאי באלכסנדריה. תאריך משוער: סביב 1045 לספירה. נהראי שולח סחורות למגרב ומוכר סחורות שהוא מקבל מברהון, ולהיפך — ברהון מוכר סחורות במגרב ושולח סחורות למצרים. שני הצדדים גם רוכשים סחורות. הכותב מזכיר שיתוף פעולה עסקי עם אבו נצר חסד התסתרי, וכן שותפות עם אבו אל-קאסם עבד אל-רחמן בסחר אבני חן. קיים העתק נוסף של אותו מכתב (מהשורה 31 ואילך). המידע מבוסס על גיל, ממלכת ישמעאל, כרך 3, מס' 377, וכרטיסיות גויטיין.

מכתב מאת מימון הכהן בן אדונים בן יאשיהו, הכתוב מעל סיפונה של ספינת הסולטאן שעמדה להפליג מאלכסנדריה לספרד, אל סעדיה בן אלעזר. בעברית ובערבית-יהודית. מתוארך לעשרת הימים האמצעיים של חודש אדר ד'תתע"ו לבריאת העולם, היינו מאי 1116 לסה"נ. בשולי המכתב מבטיח הכותב למצוא בת זוג עבור ידיד (אלרייס) בספרד, ומייעץ לו שלא לחפש כלה במהדיה. דרישת שלום לאבו מנצור הרופא. הכותב מציין כי צירף שני מכתבים נוספים: האחד מיועד לאבו אלרצ'א, והשני ל"הרב הנכבד". (חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

מכתב מאבו נצר בן אברהם, באלכסנדריה, אל חלפון בן נתנאל הלוי, בפוסטאט. בערבית-יהודית. מתוארך: ג' בסיוון [ד'תתק"א], שהוא 11 במאי 1141. זהו העמוד השני והאחרון של מכתב ארוך; העמוד הראשון אבד. המכתב נכתב בעת שרבי יהודה הלוי היה על האנייה באלכסנדריה. אבו נצר מדווח על אבן אלבצרי, יהודי שהמיר את דתו לאסלאם וגרם למהומה רבתי באלכסנדריה. המכתב כולל מידע על רשויות המשפט באלכסנדריה, על היחסים בין יהודים למוסלמים בעיר, וכן על המסחר בכסף ובאריגים. (המידע מבוסס על מהדורת ספר הודו ועל פרנקל.)

שתי איגרות ששוגרו לחסדאי אבן שפרוט (נפטר בערך בשנת 970): הראשונה מאת נכבד מבארי, והשנייה מאת יהודה בן יעקב מרומא. הטקסט כתוב בעברית מחורזת, ומדובר בהעתקות מאוחרות. האיגרת הראשונה מספרת על מות הקדושים של רבנים מאוטרנטו, וכוללת התנצלות בעבור אדם בשם שמואל שנשא עמו איגרות והעתק של ספר יוסיפון, נשדד על ידי שודדי דרכים, ויצא בעקבותיהם רכוב כדי לנסות להשיב את הגזלה. לפי גויטיין, כבר במאה העשירית עמד רופא בראש הקהילה היהודית בבארי שבדרום איטליה — עיר שנודעה בזכות תלמידי החכמים שבה.

recto: מכתב מאת כותב לא מזוהה בירושלים אל משה זוסמן בקהיר, בעברית. תיארוך: 1566 לספירה או זמן קצר אחר כך. המכתב עוסק בירושת אמו של משה, רחל, שנפטרה בראשית שנת ה'שכ"ז (1566/67 לספירה). נראה כי הכותב הוא האחראי על חלוקת עיזבונה של רחל. הוא מודיע למשה מה בכוונתו לשלוח אליו למצרים באמצעות שני אנשים, ואחד מהם הוא יהודה מסעוד. כמו כן הוא מדווח על ההוצאות שהוציא בירושלים לפירעון חובותיה של רחל. בגניזה נשתמרו מכתבים רבים נוספים ביידיש מאת רחל לבנה משה (ראו תגית). verso: רשימת ספרים.

מכתב מאת דוד בן דניאל אל פרנס (ראש קהילה יהודית). על פי גיל, נכתב בכתב ידו של דוד עצמו. בערבית-יהודית. הנמען מתבקש לקבל מאבו אלרצ'א שלמה בן מבורך 60 דרהמים מסוג ורק (דרהמים באיכות נמוכה) ולמסור אותם לגרושתו של אבו אלבקאא שמואל. עליו להודיע לה שהתשלום מיועד למזונות בתו (של שמואל) למשך חודשיים מלאים. משפחתה וקרוביה חייבים לחדול מהתנגדויותיהם, מאחר שהתשלום החודשי הזה (30 דרהמים מסוג ורק) עולה על המגיע לה על פי דין. על הפרנס להעביר אליה את התשלום הזה מדי חודש בחודשו מכאן ואילך.

מכתב בכתב ידו של אבו זכרי, רופאו של הסולטאן אלמלכ אלעזיז (בנו ויורשו של צלאח אלדין), הנשלח אל אביו אליהו הדיין. בערבית-יהודית. תיארוך: 1193–1198 לספירה, אם כל הזיהויים נכונים (במקרה זה המסמך מקדים בכמה שנים כל מסמך אחר הקשור לאבו זכרי או לאביו אליהו). זהו העמוד השני של מה שהיה במקור מכתב ארוך יותר. אבו זכרי מתאר את צערו העמוק והמציף משנודע לו על מות אחיו הצעיר. בני החצר באו להביע את תנחומיהם, ובהם הסולטאן עצמו, שאמר כי הוא רואה את הנפטר כשווה לאחיו-שלו הצעיר, אלמלכ אלאמג'ד.

מכתב ששלח רופא מקליוב, שפתח מרפאה בפוסטאט, ובו הוא מזמין את אשתו — שהיא גם בת דודתו מצד אביו — להצטרף אליו לשם. הכותב מציין שקבלת הפנים של הקהל הייתה מצוינת, אף שהוא סובל מתחרות מקצועית. בתם, המתגוררת בבירה, בהיריון ומבקשת מאמה לבוא לסייע לה בשעת הלידה. הכותב גם מביע את צערו על ששמע כי הנמענת לוקה במחלת עיניים; הוא מייחל שיוכל להיות שם ולטפל בה בעצמו, אך מסתפק בשליחת מרשם רפואי יחד עם המכתב הזה. המידע מבוסס על "החברה הים-תיכונית" של גויטיין, כרך ב', עמ' 256; כרך ג', עמ' 30.

מכתב מאת ישראל בן נתן, ככל הנראה מקירואן. סביב שנת 1040. זהות הנמען אינה ידועה — ייתכן שמדובר באחיו של ישראל, נהראי, או בקרוב משפחה צעיר אחר. הנמען נסע לפוסטאט ומתקשה להסתגל שם, ולכן הוא שוקל לחזור לקירואן. במקביל, אחת מבנותיו שוקלת לצאת מקירואן כדי לראותו במצרים. ישראל כותב כי אם הנמען יחליט לבוא למגרב, יהיה עליו להחליט להישאר שם. בנוסף נזכר גיסו או חתנו של ישראל, אשר לקח מישראל ספר משנה וכן 1,000 דירהם, ונסע לארץ ישראל. (המידע מבוסס על גיל, מלכות ישמעאל, כרך ג', מס' 407).

מכתב מח'לף בן יצחק לאבו עמראן מוסא בן צדקה אבן נפיע, בערבית-יהודית. השולח מציין כי שלח מכתבים קודמים באמצעות סאלם בן אפרים, ובהם ייפוי כוח לגביית סחורות שנשלחו עם תמים. אם סחורה מסוימת "שוחררה" מעידאב, הוא שלח (או ישלח?) שעווה וקוסט הודי. על אבו עמר למכור פריטים אלה במצרים, לרכוש בתמורתם שמן פשתן וחיטה, ולשלוח אותם לח'לף (בתימן). במכתב מוזכרים כרים אבן [יִ]גّוּ(?) הצָ'אמִן (הערב); אבו אלמעאלי אלקיסראני; ואחמד בן ע'ורי(?). לפי הערותיו המצורפות של גויטיין קיים תעתיק של המסמך.

מכתב בכתב ערבי. שריד מקוטע (החלק התחתון חסר, וייתכן שגם השוליים הימניים אם היו קיימים); המכתב נמשך בשוליים העליונים של הצד הקדמי. כתב יד לא אחיד, דיו דהויה ומספר קמטים. פותח בבסמלה ובברכות פתיחה קצרות (יא מולאי ג'עלת פדאכ מן כל סוא או מן כל [...]). לאחר מכן באות האשמות: "מה היא האכזריות הזו וההזנחה כלפי בני משפחתך?!" הכותב ממשיך ומתלונן על מצוקה ועל מחסור בחיטה. נראה כי תלונתו היא על כך שאינו מקבל כלכלה הולמת, בעוד שהנמען מוציא סכומים נכבדים על צרכים חומריים אחרים ועל צדקה.

מכתב מקהילת ירושלים אל הגבאי והגזבר של כארכוך (ככל הנראה כִּרְכּוּכּ שבעיראק). בעברית. מתוארך לאדר ה'תר"ג, היינו 1843 לסה"נ. זהו מכתב הנשלח מטעם השליח (שד"ר) יעקב אהרן צוּר[י]אל. הכותבים מוכיחים את ראשי הקהילה המקומית בכרכוך על שלא העניקו כל סכום כסף לשלוחא דרבנן שלהם — ששמו מופיע שם באותיות גדולות, יעקב אהרן קוראל — אשר הגיע לעיר לפני שלושה חודשים כדי לאסוף כספים עבור ירושלים, ונותר בידיים ריקות. הם מאשימים אותם בהזנחת עיר הקודש בניגוד למסורת, ובכך שאינם עומדים בהבטחותיהם.

מכתב מאמצע המאה ה-16 לערך, מאת אברהם סאגיש בירושלים, אל יוסף קורקוס, שמקום מושבו הקבוע הוא ירושלים אך הוא שוהה כעת במצרים. המכתב עוסק בחלוקת כספים שנשלחו לירושלים על ידי תורמים מצריים שונים, ובהם הנכבד שלמה אלאשקר. סכום זה כלל גם תמיכה בישיבה האשכנזית בירושלים ובישיבתו של הנמען עצמו, אף היא בירושלים. במכתב מוזכרים דוד זולטי, יעקב גליקאן, יעקב חמי, יהודה, אברהם ומרדכי. שמו של השולח, אברה]ם סאגיש, הושלם כך במהדורה של אברהם דוד, אך ראוי לציין שהמילה סאגיש דומה הרבה יותר לסעיד.

חלק ממכתב שכתב נגר שומרוני בשם יוסף בן ישמעאל, ובו הוא מצהיר על מסירותו לתורה ומבקש למצוא עבודה עבור הכותב. ככל הנראה המכתב נשלח לקהילה רבנית. מכתב נוסף מאותו אדם מגלה שהוא היה חסר כל ומבקש שיורו ל'ראש הנגרים' לקבלו לעבודה, מאחר שבני דתו, השומרונים, היו עסוקים מדי בשגשוגם שלהם ולא בעניים כמותו. המכתב כתוב על דפי הפנים של בִּיפוֹליוֹ (גיליון מקופל לשניים), כאשר שם הכותב מופיע על פני העמוד הראשון של הדף הראשון, והעמוד השני של הדף השני נותר ריק. נראה שהוא נכרך בעבר בתוך קודקס.

מכתב מאפרים בן עזריהו לנמען שזהותו אינה ידועה. שלוש-עשרה השורות הראשונות כוללות ברכות ודברי חנופה רהוטים בעברית ("נפשי קשורה בנפשך"), כתובים בכתב קליגרפי ואף מנוקדים. רק בשלוש השורות האחרונות מגיע הכותב לעיקר עניינו: "אנא שחרר את הרבע-דינר שלי ותן לי בעבורו דרהמים, ויהיו מחציתם פריטות קטנות, ולא אחסר מחייך לעולם". בכך מסתיים המכתב. גויטיין דן באחד ממקומותיה של חברה ים-תיכונית במחסור במטבעות עובר-לסוחר קטנים. בצדו השני של הדף מופיע טקסט תלמודי או הלכתי עם דיון בערבית-יהודית.

מכתב בערבית-יהודית מאדם אל אחיו (השריד "אלא אח'י" נותר מהכתובת בצד הוורסו). כאשר הטקסט מתחדש לאחר חור גדול בראש הדף, הכותב אומר: "באשר למה שהזכרת בעניין בילוי החגים עמך, אתה יודע שזה ראש השנה, אחרת הייתי שם במקום מכתבי. זו הייתה מטרתי, אך כפי שאלוהים רצה (משאללה) כך יצא". בהמשך הוא מתאר את בדידותו הגדולה ועד כמה הוא מתגעגע לנמען, אך שאר הדברים פגומים. בשוליים העליונים הוא דוחק בנמען לשלוח לו במהירות את חגורת המותניים (פוטה). כמה שורות נותרו בצד הוורסו, ובהן הביטוי "סלח לי".

מכתב בערבית-יהודית. הכותב מדווח שהוא עדיין נאלץ לנוח בבית כמה ימים לאחר כל יום אחד שהוא מבלה בשוק. הוא הצטער לשמוע על הצרה (שַׁעַת', ככל הנראה מחלה) שפקדה את הנמען במהלך מסעו. אך כששמע שהנמען טרם מכר את הסחורה הנמצאת ברשותו, שמחתו על כך גברה אפילו על הצער שחש לשמע החדשות הרעות — ככל הנראה משום שהוא מבקש לנצל את ההזדמנות כדי לסדר עסקה טובה יותר. בשולי המכתב הוא מזכיר את יוסף בן איוב. הוא מצפה בכיליון עיניים לתשובה. בצד האחורי (verso) של המסמך מופיעות כמה שורות של שירה ערבית.

מכתב מיוסף אל אחיו אלעזר, המכונה אבו מנצור בן אבו אל-סרור. בערבית-יהודית. תיארוך משוער: המאה ה-12 או ה-13. קטע (החלק העליון של פני הדף). יוסף מתלונן על חולשתו, על עוניו ועל דאגותיו. הוא מוסר דרישות שלום מ[אבו] אל-סרור, מדודו מצד אמו אבו סעד ומאשתו, ומאסחאק. בצד האחורי השולח מתלונן, ככל הנראה, על מחסור בידיעות: הגיעו לאוזניו דברים על נישואין, על בן (תינוק שזה עתה נולד?), על סת אל-כל ועל דניאל, אך איש לא טרח לעדכן אותו. הוא חותם את המכתב במילים: "אל תאשימני, שכן ראייתי חלשה".

מכתב, בעל מראה רשמי, בכתב ערבי. תיארוך: כנראה מהתקופה הממלוכית. מוזכר אלמוזפרי בתרג'מה ופותח בסעיף תקביל ונוסחת 'יוני'. חלק מרכזי של המסמך חסר בלקונה גדולה והטקסט המשתמר בצדדים אינו חושף מידע רב. מוזכרים בית גדול ותקווה לשלום של מישהו (או שהשולח מדווח שאנשים שונים בריאים). מוזכרים גם 'אלאמראא אלאג'לאא אלאכאבר' לקראת סוף החלק המשתמר. עשוי להיות טיוטה. נעשה בו שימוש חוזר בצד האחורי לטקסט לא מזוהה בכתב ערבי, הפותח בתאריך יום חמישי 19 מחרם. זה עשוי להיות מרשם רפואי. דרוש בדיקה.

מכתב הממוען למנחם הרופא, בשוק של פרזולי הסוסים (פי אלמסמרין) בפוסטאט או בקהיר. רובו ביהודית-ערבית, אך חמש השורות הראשונות כתובות בכתב ערבי. השולח מביע את צערם של כולם על מות אמו של הנמען. הוא מספר ששלחו עשרה מכתבים באמצעות מח'לץ חוכר המסים, אך לא קיבלו כל תשובה. הוא מבקש כמויות קטנות של משי. גם אֻם עג'ם מבקשת לשמוע ממנו ואומרת לנמען לשוב מיד עם סיום עבודתו. "אילו ידענו שתישאר בקהיר שנה שלמה, לא היינו נותנים לך לצאת לדרך." דרישות שלום למשפחה, וכן דרישות שלום מצד עג'ם ועוץ'.

רקטו: הזמנה מאת אלשיח' אלמכין לזרעי עולש (בזר הנדבאא'), זרעי רגלת הגינה (בזר רג'לה), תמרים בוסר (בלתי בשלים) וסוכר. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.) ורסו: דף מתוך חיבור רפואי (המהווה המשך רציף לשני קטעים נוספים מאותו אוסף). בערבית-יהודית. הדף עוסק בטיפול בגידול שחור-מררי (אלורם אלסודאוי), מצטט את אלראזי וקובע שהטיפול בו דומה לטיפול ב"התקשות" (שחמת?) של הכבד (צלאבת אלכבד). "ובאשר למה ש[...] הרופאים בטיפול במחלה זו..." (וממא . . . בה אלאטבא פי מדאואה הדא אלמרץ . . .).

מכתב מאישה אל פקיד ציבור, בעברית. מטרת המכתב היא להגן על עמדתה בסכסוך הנישואין שלה, שכבר הובא בפני הנמען בבית הדין. האישה כותבת: "הביאו [...] לאדוני ואמרו, 'הנה מקצת מחפצי שהיא השחיתה,' אך אדוני יודע שכאשר באנו לפניך לדין, הוא לא הזכיר שהשחתתי את הצעיף הזה, וכל זה הוא 'תַּהְפֻּכוֹת בְּלִבּוֹ חֹרֵשׁ רָע בְּכָל עֵת מִדְיָנִים יְשַׁלֵּחַ' (משלי ו, יד)." היא מחמיאה לנמען בתואר "חכם כמלאך האלהים", ומזכירה לו כי בעלה (או הבעל לשעבר?) מנסה רק לחזור אל גרושתו, וכי הוא שונא את בתה.

מכתב בכתב ידו של סעיד בן מרחב, מעדן, אל אבו זכרי בן עטיה. מתוארך לכסלו 1497 לשטרות, היינו 1185 לסה"נ. המכתב פותח בהקדמה עברית ארוכה ומלאת שבחים, וגוף המכתב כתוב בערבית-יהודית. בתחתית הצד הקדמי (recto) מופיע שם אביו של הנמען, וקריאה אפשרית היא "משה", אם כי האות מ' תידרש להיות מוארכת מאוד. בני קהילת עדן מביעים את משאלתם לבקרו של הנמען, ומברכים אותו על עניין הקשור באלכסנדריה ובאדם כלשהו שנעצר. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין; זיהוי השולח והנמען נעשה על ידי אמיר אשור.)

חלקה העליון של אגרת משפחתית בערבית-יהודית, ככל הנראה לא מוקדם מן המאה ה-15. הכותב פונה אל אביו, אל "הנער" שמואל (אחיו?), אל אחיותיו ע'זלה, סמיחה ורחמה, ואל אמו. הוא שלח באמצעות רחמין, מוסר האיגרת, סכום כסף (אשרפיין דהב — מטבעות זהב אשרפיים) שיש למסור לחפצה "כדי שתפדה בו את עצמה". הכותב היה בא בעצמו אילו השלים את העסקאות שהוא צריך לבצע. הוא מפציר בשמואל לדאוג לכולם. הם עתידים לקבל 200 ביצים: על אֶחיו ואחיותיו לקבל 100, ורחמין יקבל 100, ואמו אמורה לקבל 50 ביצים מאלו של חפצה.

קטע ממכתב בערבית-יהודית, או אולי עדות משפטית. מוזכרים בו ויכוח ומשהו שהתרחש "באמצע הבית", וכן בית הכנסת וליל שישי. בין הביטויים שניתן לחלץ מן הטקסט הקטוע: "וקטע אלמחלוקת... ווצל מר... בוצולה אד... אלפלס... פסאד... אלי אלכניס מדה... למא כאן לילה אלסבת... אסבועין אלי חצרה". בשל מצבו המקוטע של הקטע קשה לשחזר את רצף האירועים במלואו, אך נראה שמדובר בתיאור סכסוך שהתפתח בתוך מרחב ביתי והגיע גם אל בית הכנסת, עם התייחסות לשבוע או שבועיים שחלפו עד להגעה לפני גורם סמכות ("אלי חצרה").

מכתב מדוד לאחייניתו, ובו אזהרה אחרונה לאישה לשוב אל בעלה. הבעל והדוד מצד האב, אבו אלפרג', מנסים לשכנע את הנמענת — אישה המתגוררת בעיר — להצטרף אל בעלה ביישוב קטן באזור הכפרי. המכתב כולל איומים אחדים, ובהם האפשרות שהאישה תיוותר עגונה ונטושה אם תסרב לציית, וכן הוראות מפורטות כיצד עליה לבצע את המעבר. במכתב מוזכרים אבו אלחג'אג' אבן אלטביב (בנו של הרופא) ו"הדיין" (ייתכן שמדובר באליהו ב"ר זכריה, שכן כתב היד דומה לזה של שלמה ב"ר אליהו, שאולי שימש כסופר). מתוארך לסביבות המאה הי"ג.

מכתב מצדקה בן עיאש שבאלכסנדריה אל אבו נצר אלפצ'ל בן סהל אלתסתרי (הידוע גם בשמו העברי חסד בן ישר), בפוסטאט. התיארוך שנוי במחלוקת: לפי ברקת ובן-ששון המכתב נכתב סביב 1023, ואילו לפי גיל הוא מתוארך למאי 1027. עיקר המכתב עוסק במשלוחי סחורות אל המגרב וסיציליה. בנוסף, נזכר במכתב מסע הניצחון של אלמֻעִזּ בן בּאדיס, שליט אִפְריקִיה: "הגיעה הידיעה שהאמיר שרף אלדולה, יאריך האל את הדרו, שב לטריפולי והכריע את אויביו; אקווה שזה מדויק, בעזרת השם". (חלק מן המידע על פי גיל, בן-ששון וברקת.)

מזכר ששלח ח'לפה בן יצחק בן מנחם מאלכסנדריה אל נהראי בן נסים בפוסטאט, סביב שנת 1045. המסמך עוסק בעסקה גדולה של חרוזים. הכותב פונה אל תחושת האחריות של נהראי, הן בשל קשריו המיוחדים עם בן דודו של נהראי, ברהון בן יצחק אלתאהרתי, והן בשל העובדה שהכותב "גידל" את נהראי. הוא מבקש ממנו ליידע את חסד בן ישר התסתרי בפרטי העסקה. אחד מעוזריו של נהראי הוסיף בשולי המכתב מספר פרטים בנוגע למשלוח, ונהראי עצמו רשם בצדו האחר של הדף פרטי חשבונות הנוגעים לח'לפה בן יצחק. המידע מבוסס על גיל, מלכות.

שריד של מכתב בערבית-יהודית, כתוב בכתב קליגרפי. המכתב מזכיר את אמו של מישהו; את בנותיו של אבן אלעריש'י; את השולח ועוד אדם אחד שחלו; ואבני בליסטראות (גנק/junuq) שנמכרו לנסים בן [...] בסכום אסטרונומי של 4,000 דינרים. המילה "junuq" היא נדירה מאוד, ונראית הקריאה הסבירה היחידה ל-גנק, אך ייתכן שאינה נכונה. כמו כן לא ברור כמה מהנייר קרוע בצד ימין של המכתב (כנראה כשתי מילים בכל שורה), כך שייתכן ש-4,000 הדינרים מתייחסים לפריט אחר ולא ל-גנק. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

מכתב בערבית-יהודית. ככל הנראה נכתב באותו כתב יד של מסמך אחר. המכתב מתאר נסיבות קשות: "עבד המלך בא... 30,000 דינרים להחזרת החוב, והדיוואן, וכל הסוחרים, והמדינה סגורה (מע'לוקה), והשער הוא 42.5 [זה משוער], ולאף אחד אין יותר דינר, וגביית (אסתח'ראג') כל יתרות מס הגולגולת, והעניים נבוכים, יידעתי את האדון [על זה]." החלק ששרד מהמכתב בפנים (recto) שגרתי הרבה יותר, ומורכב בעיקר מברכות סיום סטנדרטיות. מוזכרת הפתווה (ג'ואב אלפקיה) עבור בן דודו של הכותב (אבן עם) מעאני. דורש עיון נוסף.

מכתב בלאדינו, שנשלח על ידי יצחק בארוניטו לאביו אברהם בארוניטו, מצרים. יצחק פונה לאביו בכינוי 'עטרת ראשי' (la corona de mi cabeza). המכתב עוסק בספרים עם 'הגהות בכתב ידו': הוא מציע לאביו שלוש אפשרויות מתי לקבל משלוחים מסוימים, כולל הספרים, 3 דוקטים ותמורת מכירת ספר תורה. הוא מתעקש שוב ושוב שאביו לא יחכור את ההגהות/הספרים לאיש אחר. הוא שואל על פרלה שהלכה למצרים עם בעלה, ועל שמואל ורבקה ובעלה. הוא שולח ברכות מטעם רחל ומיכאל, ומזכיר 'האיחולים שלי ומטעם אסתר שאת/ה מכיר/ה אותה'.

מכתב בקשה ותחינה הממוען לאישיות יהודית מכובדת (הדיין המשכיל). הפתיחה כתובה בעברית וגוף המכתב בערבית-יהודית. הכותב מתפלל שהנמען יינצל מ"חוליי השנה הזו", ומספר על עצמו שהוא שרוי בעוני ולוקה במחלה. הוא מבטיח: "אם אחיה, תראה את הכרת תודתי כלפיך בפרהסיה". הכותב מבקש מהנמען לשגר שליח אל הנגיד למענו. במכתב מופיעה שבועה מעניינת — "וחק אליחוד" (כאשר יחוד = תוחיד, ייחוד האל). כמו כן הוא כותב שאלחורמה (כנראה אשתו) חולה עד כדי כך שאי-אפשר יותר. חלק מהמידע מבוסס על קטלוג בייקר/פוליאק.

שבר ממכתב עסקי. הכותב מתייחס למשקל הנקרא לייתי (ראו גויטיין, Med. Soc. I, 227). ברכות לאבו ל-פתוח בן נאג'י. קטעים: וגדד . . . עליהא וכבת חאסדהא . . . לאטאל ואסהב וכאן מע דלך . . . אלגרץ אללה תבארך ולעלי יקדר . . . באלתופיק ויכמל מסרתה . . . בנים זכ[רים] . . . תלאתה ותלאתין דרהם . . . וזן אלואחד עשרה ארטאל ליתי . . . יביעכם ויאכד מן תמנהם סבעה(?) . . . יציפהא מע אלדראהם אלמרסולה . . . אלקא[הרה?] . . . אלפתוח בן נאגי תרכמה עני באגל סלאם . . . ושלומך יגדל ואל ידל אמן נצח סלה

מכתב בערבית-יהודית. שריד. צד אחד של הקטע עוסק בעניינים מסחריים שגרתיים. הצד השני כולל בקשה אישית ותיאור של מחלה: "...מתוך חסדך (אנעאמך), רשום לי... חליתי בהתעטשות (עטסה, מאוית עתסה)... בקדחת. הרופא טיפל בי באמצעות שיקוי (שראב) ושמן שקדים (דהן אללוז). קמתי מן המחלה למשך זמן... ממקומי, ונשארתי למשך זמן. זה היה...". המסמך מספק הצצה הן לעולם הרפואי של התקופה — לרבות התרופות שניתנו לחולה (שיקוי ושמן שקדים) — והן לאופן שבו עניינים אישיים ובריאותיים השתלבו בהתכתבות עסקית שגרתית.

מכתב מניסים בן בנאיא, מאלכסנדריה, אל אבו אלאפראח ערוס בן יוסף, בפוסטאט. התיארוך: בערך 1085 לפי גיל, או 1100 לפי גויטיין. ניסים הביא סכום כסף עבור ערוס מן המגרב ונאלץ לשלוח אותו לפוסטאט במזומן. הוא היה מעדיף להמיר את הכסף באלכסנדריה בשטר חליפין (סויפתג'ה) על פוסטאט, אך הדבר לא התאפשר. לפי גיל. המכתב נכתב זמן קצר לאחר שובו של ניסים בן בנאיא מן המגרב בסביבות שנת 1100 לפי גויטיין, והוא רווי בהבעות תודה כלפי הנמען. בצדו השני של הדף נעשה שימוש חוזר על ידי ערוס לרישומי חשבונות.

מכתב בכתיבה ספרדית הממוען לר' יצחק החבר הגליל. השולח היה שרוי בדאגה גדולה עד שאבו זכריא בן יונס ואבו אל-[...] אל-ח'יברי מסרו לו דיווח על שלומו ובריאותו של הנמען. הם שולחים אליו שאלה הלכתית, המועתקת בנקיון (אם כי טושטשה חלקית) בכתב רבני בצדו השני של הדף. השאלה עוסקת במקרה של שותפות (שריכה) שבו אחד הצדדים טוען כי הכסף המעורב היה 'סלף' (הלוואה) ולא 'ראס מאל' (קרן) או 'רבח' (רווח). יש להשוות למסמך אחר המזכיר יצחק חבר נוסף שפעל בספרד. (המידע מבוסס בעיקרו על כרטיסיית גויטיין.)

עצומה ובה מבקש הכותב מהנמען להתערב לטובתו, לאחר שעציו נמכרו ללא רשות בידי צ'אמן עושק בשם כרים. נראה שכרים החכיר־מִשְנֶה לעוצם חכירת מסים, ובנסיבות שאינן מפורטות מכר לאחר מכן את עצי העוצם (או את הזכות להכנסות המס שהפיקו?). העוצם מבקש מהנמען להורות לכרים לשלם לו את מה שכבר גבה ואת מה שעוד עשוי לגבות מחכירת מסים זו. (העובדה שהעוצם אינו כולל בקשה להשבת עציו רומזת שהעצים לא היו שלו מלכתחילה — ועל כן התרחיש הסביר ביותר הוא שהעצים גדלו על הקרקע שעבורה החזיק העוצם בחכירת המסים.)

מכתב המתאר מסע ימי מטריפולי לסיציליה. גויטיין מצטט מתוך מכתב עברי זה את סיפורו של יהודי נוסף ששימש בתפקיד בכיר באנייה גדולה, שעליה נסעו שלושים ושישה או שלושים ושבעה יהודים וכשלוש מאות מוסלמים. אותו אדם תואר כ"גזבר ומפקד" — תפקיד שכלל ככל הנראה קביעת דמי הנסיעה והכרעה היכן יאוחסנו סחורות הסוחרים בספינה. בדומה למח'לוף, גם "גזבר" זה היה תלמיד חכם, וניצל את הזמן שלפני יציאת הספינה כדי ללמוד יחד עם כותב המכתב — רב יוצא אירופה הנוצרית. המכתב פורסם על ידי אסף בקובץ המקורות שלו.

מכתב ממחרוז בן יעקב (פעיל בערך 1131–50), ככל הנראה מעדן או מהודו, אל יהודה הכהן (אבו זכרי, גיסו של הכותב) בפוסטאט. בערבית-יהודית. השולח רכש מוּשׁק עבור אדם כלשהו, וכן רכש עבור אחיינו סלימאן "עבד הודי צעיר". מחרוז שילם את הוצאות המזון (מַונה/מֻאנה) של העבד עד עידאב, והנמען נדרש לשלם את חשבון ההוצאות מעידאב והלאה. סביר להניח שהמכתב נכתב זמן קצר לפני המכתב של מחרוז אל סלימאן (השמור בשני עותקים של אותו מכתב), שכן באותו מכתב הוא מביע את שמחתו לשמוע שהעבד הגיע בשלום אל סלימאן.

רקטו: מכתב בערבית-יהודית. הכותב מתאר את הגעתו למקום מסוים, שם מצא את בית הכנסת במצב מסוכן של חורבן והתמוטטות, כאשר עמודיו קורסים. הוא עמד על כך שיש לבנותו מחדש והציע את שירותיו לצורך כך. בסיפור מופיע אדם בשם אבו אלפרג' הלוי. ורסו: מכתב בערבית-יהודית; לא ברור אם הוא קשור לרקטו. הכותב מתאר אדם בשם אבו אלפרג' שמתחנן לרחמים מאת אמיר, ובסופו של דבר נענה בחסד. בנקודה זו מצטט הכותב את עזרא ו', י"א. בהמשך הוא מתאר קבוצת אנשים שמטרידה את חבורתו ב"שנאות ורשעות". זקוק לבדיקה נוספת.

ורסו (שימוש מקורי): שבר אגרת. נראה כתב ידו של הלל ב. עלי. זהו מסוף האגרת. מודיע לנמען להשמיע לאבו אל-חסן הא-תלמיד בנו של החבר כי אביו שלח אגרת אחת עם כִּרָאם ב. יוסף, מחותן החזן מנצור, ואגרת שנייה עם מצליח; על אבו אל-חסן לקבל את שתי האגרות ולנהוג בהתאם כדי 'לסייע לעמיתינו'; זהו מה שאביו מבקש ממנו. ברכות מאביו ואחיו של הנמען. מורה לנמען לתת הוראות לשִׁבְּל בנוגע לשאלה אם ירצה לנסוע, ועניין הנוגע למס הגולגולת. נעשה בו שימוש חוזר בורסו לרשימה (של נדוניה?) (ראו רשומה נפרדת).

מכתב מסחרי בערבית-יהודית. שני קטעים המרכיבים את החצי השמאלי של פני הדף וגם של גבו. (ייתכן שניתן לזהות קטעים נוספים מאותו מכתב בעזרת הרגלו של הסופר לשכוח להוסיף את ה"א הנקבה ככינוי כבוד לנמען, ולחזור ולהוסיפה כאות עילית.) התיארוך: המאה ה-11 או ראשית המאה ה-12. המכתב עוסק במוסא אבן אלמג'אני; בהבאת מכתבים אל החבר; בשליחת דבר־מה עם אברהם; באזכור "שחומים (אנשים) או עבד" (סֻמְר או רקיק) — אך ההקשר חסר; וכן בכמויות של רֻבאעיים (רבעי-דינר). הקטעים חוברו זה לזה על ידי אלן אלבאום.

מכתב ושיר שבח מאת עלי בן עמרם החבר אל רבי שמואל הנגיד אבן נגרילה מגרנדה. תיארוך: לפני 1056 לספירה (שנת פטירתו של רבי שמואל הנגיד). עלי כותב כי בכל שבת, בעת הוצאת ספרי התורה מארון הקודש, הוא מוסיף לתפילותיו עבור רב דניאל בן עזריה גם תפילות מיוחדות לשלום רבי שמואל הנגיד ובניו (יהוסף ואלישף). עלי מציין כי זו הפעם הראשונה שהוא כותב אל שמואל, ונראה כי המכתב נכתב בעקבות תרומה שקיבל ממנו. (המידע מבוסס על מחקרה של טובה בארי על עלי החבר בן עמרם, משורר עברי במצרים במאה האחת-עשרה.)

מכתב אל רב דניאל בן עזריה, גאון ירושלים, המזוהה על פי התארים "נשיאנו, גאוננו". התיווך: 1051–1062 (תקופת גאונותו של דניאל). הכותבים מודיעים על שלומם, ומציינים כי "אף שעברו עלינו צרות בשנות הרעב, מכולן הצילנו אלוהינו". כמו כן מביעים הכותבים את נאמנותם לדניאל, "שמחים במלכותך (רמיזה לייחוסו לבית דוד המלך) ומתפארים באיגרתך". המאה האחת-עשרה. בצד השני (verso) נמצא העתק של מכתב המזכיר את בית הכנסת של הבבליים ובית הכנסת של הירושלמים, שמואל מתאהרת, אפרים ההבר, ואבו כאתב בן אברהם.

קטע ממכתב, ככל הנראה נועד להישלח מפוסטאט לירושלים. בערבית-יהודית. תיארוך: כנראה סביב 1039 לסה"נ, שכן התוכן קשור לקטע אחר (שם מוזכרים בן מאיר ועלון וכן 'הסיעה (עצביה) של אבו סהל', כלומר סיעתו של נתן אב בן אברהם). המכתב מזכיר שטר חליפין (סֻפְתַּגַ'ה) מאת אבו [נצר שלמה בן סעדיה הידוע כ]אבן צע'יר על סך 14 דינרים; את ביתו של הזקן אבו אלצקר; אירועים בבית הכנסת ובהם הוצאת ספר תורה; אבן מאיר; החבר אבו כת'יר (רבי אפרים בן שמריה); ותאריך — ט"ז באדר. (המידע מבוסס על גיל ועל CUDL.)

מכתב (טיוטה) מאת אלחנן בן שמריה בפוסטאט אל הקהילה הבבלית בדמשק, ובו דרישת שלום במסגרת מאמציו לגייס כספים עבור בית מדרשו בפוסטאט. הכותב מוסיף ומציין כי חוק חדש אוסר עליהם לפנות אל הח'ליף לקבלת סיוע. כמו כן מזכיר אלחנן כי חתנו טבע בעת מסע מסחרי, ובתו האלמנה נותרה בקירואן, הרה ומחוסרת אמצעים. בצד השני (ורסו): מכתב מאלחנן בן שמריה בפוסטאט אל שלושה מנכבדי הקהילה היהודית בדמשק — אברהם, שמואל הכהן ואפרים — ובו דרישת שלום, ככל הנראה אף הוא במסגרת גיוס תרומות לבית מדרשו בפוסטאט.

קטע (פינה שמאלית תחתונה) של מכתב בערבית-יהודית. תיארוך: המאות ה-11–13. מכיל כמה ביטויים מעוררי עניין, אך קשה להבין את תוכנו ללא צירוף לקטע משלים. מוזכר אדם בשם אסמאעיל, אחיו של מישהו. קטעי ציטוט: אכד מנה . . . . לה אסמעיל אכוה במא גאז לי . . . גרי פי גירהא מעה ובלגני . . . מע אכתך ואנת עאר[ף] ואנת תערף . . . אל . . . כרגת מן . . . ווגדת אהל . . . [מא ו]גדתכם אלא תאכלו לחמהא פי . . . אללה לא יכלי חקהא ואנא לא . . . אקדר עליה ואלא קצד לאבואב . . . באלסואד ומא בד ממא אטלע.

רקטו: מכתב מאבו סהל לוי לבנו משה בן לוי הלוי. הוא שלח: קלפים (רֻקוּק), מספריים (מִקַצּ), חגורה (זֻנָּאר), תער (מוּס), וקרס (?) (ח'טפה). הוא תולה את האשמה בעיכוב בעות'מאן: הוא מבלה כל יום בחיפוש סביב במאמץ למצוא אותו. מזכיר את צאפי וח'לף. ורסו: מכתב ממשה בן לוי הלוי, ככל הנראה לאביו אבו סהל לוי. הוא מבקש לדעת מה שלומן של שלוש נשים שונות (אולי בקשר ל-BL OR 12186.12, שבו אביו מציע לו לבחור מבין כמה כלות אפשריות?). זיהויים אלו מבוססים על כתב היד ועל תוכן וביטויים אופייניים.

מכתב בערבית-יהודית, ככל הנראה מכתב עסקי מגרבי מהמאה ה-11. שריד (החצי התחתון של הצד הקדמי). מוזכר בו הקאדי אבן אל-[...] ואדם בשם אל-חאפט'. השולח מבקש מהנמען לשלוח בשמו מכתב תודה למנצור בן עטיה ולאביו. הוא מבקש שיישלח אליו ה"מחבס" (לפי מילון דים-רדנברג: או ענק לצוואר או אריג כותנה) כדי שיוכל לעשות בו משהו שימנע את התקלקלותו. הוא מדווח שספינות רבות הגיעו מסיציליה. השולח יודע שאל-שייח' אל-מֻוַפַּק אומר עליו "את מה ששמעתי ממנו/עליו באלכסנדריה". ההמשך בשוליים פגום מכדי לקרוא.

מכתב מאת שלמה ב. דוד סולאל (סלמון ב. דאוד) המופנה אל אברהם מסוים. בעברית, בכתב יד מאוחר (כ-המאה ה-17?). ייתכן שהשולח הוא אותו שלמה סולאל המוזכר ב-T-S 10J16.30, הנראה כמגיע בערך מאותה תקופה. שלמה חותם בפינה השמאלית התחתונה של הרקטו, ושמו מופיע הן בכתב ערבי והן בכתב עברי בחותמת המוטבעת על הוורסו (בנוסף לכמה ביטויים אחרים). סווג כמכתב המלצה ב-FGP, אך למעשה נראה שמדובר במכתב רשמי הנוגע לתיק משפטי הקשור לשמואל מהנה(?) שהלך למצרים ותבע את המנוח אלעזר. דרוש בחינה נוספת לפרטים.

מכתב עסקי בערבית-יהודית, ממוען לאבו זכרי יהודה בן יוסף הכהן, מצאצאי יהוסף הכהן בית דין. במכתב מוזכרת סֻפְתַּגַ'ה (שטר חליפין); סכום של 30 דינרים; ייתכן שמדובר גם באבני חן (גַ'וַאהִר); הכותב מבקש מהנמען שלא ייקח לו ללב את הביקורת שהפנה אליו; דברים המגיעים מאלמריה; לכּ (חומר צבע) הנמכר שם ב-20 [...]; מוזכר מנהיג או רב-חובל (קַאאִד); וכן ספינתו של אִבְּן עַ'טוּש החוזרת לאלכסנדריה. גב המסמך נוצל מחדש לרישומים נוספים, ובהם השם סֻלַיְמַאן/שלמה כהן. שייך לתוספות של ספר הודו V.

בצד האחורי: תשובתו של הרמב"ם אדיבה אך נחרצת — הוא מותש, חלוש וחולה, ואין לו פנאי או כוח להיפגש עם הכותב. עם זאת, ייתכן שיוכל לראות את בן-שיחו בשבת בבית המדרש. הוא ממליץ לכותב לאכול שקדים, צימוקים ודבש תמרים. ייתכן שהמכתב מתוארך לתקופה המאוחרת בחייו של הרמב"ם, אך אפשר בהחלט שמקורו בתקופה מוקדמת יותר. כפי שמציין קרמר, הרמב"ם נהג מדי פעם להישען על טענות של חולשה ועייפות כדי להרחיק מבקרים ולשמור על פרטיותו. תיארוך: בקירוב 1168–1204 לסה"נ, על פי השנים שבהן פעל הרמב"ם במצרים.

מכתב משֵלָה בן מבשר אל הנגיד מבורך בן סעדיה. תיארוך: 1094–1111. שלה מדווח כי הקהילה המקומית שמחה לשמוע שהנגיד ובנו עתידים להצטרף לזקני פוסטאט בחגים הקרבים, והוא עצמו עמד בראש הקהל בתפילת הודיה לאל על כך. הוא מזכיר תלונות ושמועות שהופצו נגדו, ומבקש מהנגיד לפעול נגד שני צבעי משי המטרידים זה שנים את אחיו שאלתיאל ויוסף. האחים עצמם עוסקים בצביעת משי, וזה שנים זוכים ליחס מועדף מצד השלטונות בזכות הנגיד, ונושאים בעצמם באחריויות ציבוריות מסוימות. (המידע על פי פרנקל ועל פי כהן.)

מכתב מאבו אלפרג', חמיו של שלמה בן אליהו, אל חתנו שלמה בן אליהו. בערבית-יהודית. הכותב מטיף לחתנו לנהוג כשורה באשתו הצעירה סת גזאל, ומטיף לה לציית לחמותה ולהיות חרוצה כפי שאמה שלה הייתה בשעתה. עוד מוסיף הכותב שאם איש הדת המוסלמי ג'מאל אלדין ייסע לפוסטאט, על שלמה (ככל הנראה) להתלוות אליו. לפי גויטיין. תיאור קודם של אחד הקטעים שצורפו: דיווח על הפסד של 54 ורבע דרהם בהוצאות תיקון בית, שמסר אבו אלפרג' מאלכסנדריה לשלמה — מתוך חומרי העיזבון של גויטיין. צירוף הקטעים: עודד צינגר.

מכתב מאת שלמה בן ישועה ה'חבר', השוהה בדמירה, אל אבו אסחאק אברהם בן נתן 'השביעי'. בערבית-יהודית. תיארוך משוער: סביבות שנת 1100 לסה"נ. הכותב מעלה טענות חמורות נגד המֻקַדַּם של דמירה, ובלשונו: "הוא אינו ראוי להיות 'מאחר' (מֻאַח'ר), קל וחומר 'מקדם' (מֻקַדַּם)" (שורה 18 בפנים המכתב). הוא מסרב לקבל על עצמו תפקידים נוספים כדי להימנע מסכסוכים עם ראש הקהילה המקומי. אדם בשם אבו נצר נמצא במצב עגום (מסכין) בעקבות מחלת עיניים, ואלמלא כן גם הוא היה כותב כדי לתמוך בתלונותיו של הכותב.

רקטו: מכתב אל הרמב"ם, עם תשובתו בכתב ידו בוורסו (ראו רשומה נפרדת). הכותב מציין כי רכש ידע בסיסי בפילוסופיה, אך זקוק למורה שינחה אותו כדי להתקדם הלאה. לאחר שקרא חלק מ"מורה הנבוכים" של הרמב"ם וגילה שאינו מבין אותו עד תום, הוא מבקש לדעת אם יוכל להיפגש עם הרמב"ם עצמו, או לחלופין עם אדם אחר שהרמב"ם ימליץ עליו. בנוסף הוא מבקש המלצות תזונתיות שיסייעו לו בשאיפתו לרכישת הדעת. תיארוך משוער: 1204-1190 לערך לספירה, על פי מועד השלמתו המשוער של "מורה הנבוכים" ושנת פטירתו של הרמב"ם.

מכתב מאת יצחק בן ברוך מאלמריה אל חלפון בן נתנאל בלוסנה. מתוארך ליום שני, כ"ט באב ד'תתצ"ח (8 באוגוסט 1138). נושא המכתב, הנרמז בלבד, הוא אבו אל-רביע אל-לוסאני. הכותב מודיע ששלח 60 מתוך 100 המת'קאלים שהתקבלו מתלמסאן, סכום שאבן גיאת היה אמור למסור לרבי יהודה הלוי (ראו המסמך הקודם בסדרה). הכסף נשלח אל אבן גיאת באמצעות שלושה שליחים שונים. אחת משתי הספינות שהפליגו מאלכסנדריה כבר הגיעה לאלמריה, ובין נוסעיה היה אבו אל-ברכאת בן חארת', השולח את ברכותיו לאחיו של חלפון, עלי הדיין.

רקטו: חלקה התחתון של איגרת מאת ברכות, ככל הנראה אל רבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן 1205–1237). האיגרת עוסקת בענייני ציבור ומבקשת ממנו לפעול בעניין סכנות מסוימות הנובעות משני מקורות: התקבצותם של צעירים (יהודים) במקום אחד, והשכרת בתים ברובע היהודי לדיירים מוסלמים. המעורבים בפרשה: מוכר כחול עיניים (אלכחאל), שמתיר לצעירים להתאסף במקומו; אבן רומאן ואמו, שהם בעלי הדירות המושכרות לדיירים המוסלמים; ואביו של הכחאל, הוא ברכאת אלצירי. בסוף האיגרת נמסרות דרישות שלום לבנים משה ועובדיה.

מכתב ממסלם לבנו עִוַץ', בערבית-יהודית. עוסק בדבש קני סוכר (קֻטָארה) וביין. אב כותב לבנו, רופא מתחיל, ומזכיר לו שטרם הרוויח די כסף להרפתקאות שכאלה: "חדל מלעסוק בתוכניות נישואין ובדברים בטלים מסוג זה" (wa-tukhalli ʿannak al-ishtighāl bil-jīza (=zija) wa-l-umūr al-hadhayāniyya). תחילה פירש גויטיין את המילה bljyzh כ-bil-ijāza (עם אִמָאלה) במשמעות של תזכּיה (תעודת יושר ויכולת לרופא), אך הקריאה המוצעת כאן נראית עדיפה. בהמשך המכתב אומר האב לבנו: anta muḥārif, "אתה איש עני".

איגרת חוזרת בנוסח חריף ששלח רבי משה בן מימון (פעל בערך 1168–1204 במצרים) לקהילות הכפר ברחבי הארץ, ובה הוא מבקש את תרומתן לפדיון שבויים. שני הדיינים הבכירים של פוסטאט, חייא בן יצחק ואפרים בן משולם, נשלחו לארץ ישראל, ככל הנראה כדי לפנות אל הצלבנים (הפרנקים), שייתכן ולקחו שבויים בעת שבזזו את בלביס ב-3 בנובמבר 1168. בין שורות האיגרת, ברווחים הרחבים, נכתבה דרשה בעברית. בצד האחורי טקסט בעברית שאינו קשור לעניין. לפי גויטיין, קיימים שלושה עותקים של אותה איגרת בכתבי יד שונים.

קטע ממכתב משפחתי בכתב ערבי. תיארוך: ככל הנראה מהמאה ה-12 או ה-13, אפשר שמחוגו של אליהו הדיין (על סמך הדיון ביין והשמות המוכרים אך הגנריים). השולח מדווח שעדיין יש ברשותו ארבע כדי יין; אבו אלעז לקח אותם לשתותם; מוזכר אבו אלטאהר; מפציר בנמען לנהוג בסבלנות כלפי נער ואחותו, "כי באלוהים, האש בלבי עליהם". דרישות שלום ל"אם הנכבדה" (אלאם אלג'לילה אלעזיזה אלמופקה אלרשידה...) אם אבראהים סת [...], לאחותה ול[...] עביד(?). לאחר מכן: "אל תיתן לאביך להתמהמה בהשגת היין מאחותו(?)...".

ככל הנראה שלושה מכתבי המלצה עבור יעקב בן יהודה. הראשון נכתב באיסטנבול ונחתם בידי נסים יעקב [...]. השני קשה לקריאה; שמו של הכותב עשוי להיות גבריאל. השלישי נכתב בידי חיים דוד חזן, החכם באשי של ירושלים בשנים 1861–1869. חותמו הכחול הגדול, בכתב ערבי, עברי ולטיני, נשמר לצד חתימתו. מתחת לאחד משני המכתבים האחרים (כפי הנראה השני) מופיע חותם של חכם באשי אחר, בכתב ערבי ועברי. לפי קטלוג וורמן התאריך הוא 1864, אך לא ברור על מה התבססה הקביעה הזו לאור היעדרה של שנה בגוף המסמך עצמו.

מכתב בערבית-יהודית. ממוען אל אבו אלנג'ם הלל [...] אלג'ובארי (או אלע'רברי?). המכתב מזכיר את האנשים והעניינים הבאים: הבה בן יוסף אבן אלבע'לה ("בן הפרדה"—ככל הנראה שם משפחה); שובם של אנשים אחדים מירושלים; חוב של שני דינרים שמישהו מנסה לגבות ממישהו אחר; אבו אלח'יר בשראן בן ישי בן ישראל; בקשה לחדשות על הפסיקה (גביית כספים) של/עבור היישוב הירושלמי; מכתב שהגיע מאבן ח'שח'אש ("בן הפרג") עבור הבה, שבו נמסר כי חוסיין גבה דינר ממישהו; וכן אמירה משפילה על אדם שאמר דבר שאינו נכון.

מכתב בכתב ערבי. שמורים כשמונה שורות בקירוב מסמוך לראש הדף. כתוב בכתב הדומה לסגנון קנצלריה וברמה לשונית גבוהה. השולח וכנראה גם הנמען הם יהודים, שכן הוא נשבע בתורה. השולח מביע את דאגתו (همّ) ומתאר כיצד קרא מכתב עד סופו, ומזכיר את מצוקתו בשל הפסקת ההתכתבות (انقطاع المكاتبة). הוא אומר שנאלץ להישבע כדי לנקות את שמו בפני הנמען (وقد احتجت الان الى يمين في الوسط(؟) لتبرؤ ساحتي عندك والله العظيم وحق التوراة...). נעשה בו שימוש חוזר לטקסט ספרותי עברי (רקטו). צירוף: Alan Elbaum.

מכתב מאת שלמה בן אליהו, בפוסטאט, אל בן דודו (אבן עם) אבו אלברכאת אלחרירי בן אבו מנצור, באלכסנדריה. הכותב מרמז על מהומות פוליטיות ועל מלחמה בין הנוצרים למוסלמים — "משפחת אדום מסוכסכת עם הישמעאלי" (שורות 12–13 בצד הפנים) — ודן בנישואיה של בת דודתו (בנת עמה) אל הבתאללה אבן אלעמאני, ומציין כי "אין היא מתכבדת על ידו, אלא הוא מתכבד על ידה" (כלומר, מעמדה החברתי של הכלה עולה על זה של החתן). בסוף המכתב מובאות דרישות שלום רבות, ובהן דרישת שלום לאלמנתו של אבו אלפרג' אבן אלקאש.

מכתב מאדם בשם מחאסן, השוהה בעיידאב, אל "אחיו" החזן אבו אסחאק בן אלממחה בפוסטאט. המכתב נשלח לחנותו של אבו אלמנג'א העטאר (הרוקח) כדי שיועבר משם אל הנמען. כתוב בערבית-יהודית. הפתיחה: "מה שקרה לי ארוך מכדי שאוכל להסביר. תשמע על כך מאבו עלי בן פצ'איל אלצאיע' (הצורף)... אני עדיין יושב כאן בעיידאב, עצוב ובוכה על...". המידע מבוסס בחלקו על הערותיו של גויטיין. לעניין התיארוך: ככל הנראה ראשית המאה ה-13, שכן חנותו של אבו אלמנג'א העטאר משמשת כתובת למשלוח גם במכתב נוסף מתקופה זו.

חלק ממכתב שנכתב על ידי גר למדן ממוצא נוצרי, כנראה ממדינה נוצרית. כתוב בעברית. הוא מתאר כיצד מל את עצמו, החל לשמור שבת, התווכח עם כומרים חברים שלו, ואף כתב 14 חיבורים פולמוסיים עם 'שאלות וטיעונים'. הוא כותב שהוא מצרף 6 מהחוברות הללו למכתבו, המופנה ברבים ל'אתם, הנבונים וחכמים'. עוד מתאר כיצד הושם בכלא, אך הצליח לברוח בעזרת אחד השומרים, שנתן לו חבל שבאמצעותו יצא מהחלון ומחוץ לחומה. נערך על ידי שמחה אסף בציון 6 (1940), עם שינויים קלים שהציע גולב ב-JJS 16 (1965), עמ' 71.

מכתב הממוען ליהודה ה"תלמיד", בערבית-יהודית. מתוארך ל-7 בחשוון א'תקנ"א למניין שטרות, הוא 7 באוקטובר 1239. גויטיין מתאר את המכתב כ"מנומס באופן מוגזם". השולח מהלל את הנמען ומבקש ממנו לטפל בענייניה של אמו, שכן אין באפשרותה להישאר בקוץ. השולח מבטיח ליהודה כי יוחזרו לו הוצאותיו, ומציין כי גיוס אדם מיוחד למשימה זו רק יכפיל את העלויות. במכתב נזכרים גם אבו אלפֻתוּח בן אבו אלעִז החזן, אבו אלפרג' אלזִפְתאוי, יוסף ה"תלמיד" ואביו אבו אלח'יר. (חלק מהפרטים מתוך כרטיסיות גויטיין.)

מכתב מדוד בן מימון, השוהה בעיידאב, אל אחיו רבי משה בן מימון (הרמב"ם) בפוסטאט. תיארוך משוער: 1170 לסה"נ לערך. זהו המכתב האחרון שכתב דוד לפני שטבע בים בדרכו להודו. הרמב"ם הורה לאחיו להגיע עד עיידאב, הנמל הסודאני, ולא להמשיך משם בהפלגה להודו. אולם דוד, שזה עתה השלים בהצלחה הרפתקה נועזת — חציית המדבר שבין הנילוס לים סוף לאחר שנפרד משיירתו, כשלצדו רק יהודי אחד נוסף — ושלא מצא בעיידאב סחורות שכדאי לרוכשן, היה נחוש להפליג להודו כדי שמסעו יישא רווח. המידע מבוסס על גויטיין.

מכתב בערבית-יהודית, בכתב יד נאה עם ריווח רחב בין השורות. דהוי למדי. השתמרו כתשע שורות מן הטקסט הראשי ועוד שמונה שורות בשוליים הימניים. תיארוך משוער: אולי המאה ה-13. ייתכן שהמכתב ממוען לאדם ששמו מתחיל ב"זכי" (...אלמולוי אלסעידי אלשיח' זכי...). הנמען מתבקש לכתוב מכתב לאביו של הכותב ולמסור לו את חדשותיו. מוזכרת אלכסנדריה. מדווח כי אבו אלחסן נמצא בדמשק. מוזכר משה אלחבשי (האם זהו אותו אדם הנזכר במכתב אחר? המכתב ההוא נראה מוקדם יותר). דרישות שלום למספר בני משפחה ולאחרים.

רקטו: סיומה של איגרת המתייחסת לאירועים קשים שאירעו ל"סיידנא" ולאנשי פוסטאט וקהיר. ככל הנראה נשלחה יחד עם פריט לבוש שאל-שמס/שמאש ר' יצחק עמל קשות כדי לתקנו. תיארוך משוער: ראשית המאה ה-13. ורסו: פתק בכתב יד שונה הממוען ל"אח" של הכותב, ובו הוראה לשלוח את חתיכת הבד (יריעה) "שאין עליו כתב" (אלד'י בלא כתאבה) או שהכתב שעליו דהה (אלד'י בלא כתאבה) — אותו בד שהיה מונח על הספסל (צֻפה). הכותב מודיע לנמען כי סיידנא אלרייס בא לבית הכנסת ואסף כספים עד שעת הצהריים, ואז שב לפוסטאט.

מכתב מסחרי בערבית-יהודית. תיארוך: המחצית הראשונה של המאה ה-12. כתב יד ייחודי, בעיקר באותיות האל"ף. מזכיר את הסוחר הידוע אבו זכרי יהודה בן יוסף הכהן. בין הסחורות הנזכרות: 8 ליטראות משי, כמות של בד גס (ח'אם), 7 טורבנים, ו"טרבה". ייתכן שנאמר במכתב "לא הגיע איש מן האויב מגיזה" (מא וצל אחד מן אלגיזה מן אלעדו), אך הדבר אינו ודאי וההקשר חסר. מתייחס לעסקים נוספים ואולי לאישה חולה (ומא נדרי אשפיהא ופיהא . . . . פאדא מן אללה בסלאמ[תהא). מזכיר גם את [...] בן נסים אלאסכנדראני.

חלק תחתון, שבר קטן: מכתב מאת נתן בן מבורך הכהן (המכונה גם והב בן ברכאת). שבר קטן (פינה ימנית עליונה של הרקטו). עוסק בהנהגת הקהילה באשקלון בימיו של דוד בן דניאל, ראש היהודים במצרים. מתואר בו ניסיון לסגור את בית הכנסת, ככל הנראה בסיוע ההנהגה המוסלמית, כדי למנוע מן הקבוצה האשקלונית, בראשות מנהיגם אברהם החזן, להתפלל בו. בעקבות סגירת בית הכנסת פנתה הקבוצה האשקלונית אל דוד בן דניאל וביקשה ממנו לסייע להם ולשלוח אליהם מנהיג חדש. המידע מבוסס על מ' כהן, שלם, ג, עמ' 105–107.

בקשה אל דוד בן דניאל מאת אישה חסרת כל, ללא קרובי משפחה, הסובלת ממחלה קשה (ככל הנראה צרעת). התעודה מתוארכת לסביבות 1090 לספירה. האישה מתחננת בפני "אדוננו דוד הנשיא הגדול ראש גלויות כל ישראל" שיבוא לעזרתה, ומסיימת את פנייתה באיחולים לדוד שיזכה ל"בנים זכרים שימלאו את מקומו". מכתב הבקשה מתאר אותה כ"ציפור בודדה על גג", ואותו ביטוי עצמו מופיע גם בפיוט המיוחס לרבי יהודה הלוי. הסופר זוהה כסופר ביזנטי על ידי בן את'ווייט, ואותו סופר עצמו כתב גם מספר תעודות נוספות מן הגניזה.

טיוטת מכתב מאשתו של שיכור אל "סיידנא". בערבית-יהודית, כתוב בכתב יד יפהפה. הכותבת מדווחת כי בעלה לקח את חפציה ודרש ממנה עוד, היכה אותה בדבר שאין להזכירו (נעלו), וכבר פעם אחת שלחה אל הנגיד לאחר שאיים להרוג אותה בערב. כאשר באה אמה בשבת, דרש הבעל שאמה תשלם עבורו את מס הגולגולת (ג'אליה), ואיים להכות את האם עד שתחלה. הוריו של הבעל מעודדים אותו להכותה. בסופו של דבר עזבה את הבית במוצאי שבת. הוא כבר נטל ממנה ארבעה דינרים וקנה בהם יין. המידע מבוסס על כרטיס הערות של גויטיין.

שני מכתבים (המחוברים זה לזה), מפרח' בן אסמאעיל בן פרח' ומיוסף בן עלי הכהן פאסי, מאלכסנדריה, אל נהראי בן נסים בפוסטאט. סביב שנת 1054. שני המכתבים נכתבו בכתב ידו של פרח', וקרוב לוודאי שנכתבו בנפרד וצורפו יחד מאוחר יותר. המכתב הראשון כולל פרטים על משלוחי מטבעות ועל ייבוא של מתכות כגון נחושת, ברזל ועופרת, וכן שעווה ובדים פרסיים. המכתב השני כולל פרטים על עסקאות עם מוסלמים, הוראות שונות לנהראי, ומידע מסוים על אוניות. (המידע מבוסס על גיל, במלכות ישמעאל, כרך 3, מסמך 395)

רקטו: מכתב שנשלח ככל הנראה מעדן לפוסטאט. (המקומות אינם מצוינים במסמך עצמו; זוהי הערכתו של גויטיין.) כתוב בערבית-יהודית בכתב יד תימני. מתוארך: כ"ו באדר א'תק"ל לשטרות, היינו 1219 לסה"נ. השולח מבקש שיירכשו כספית ושושני עיראק מתמורת מכירת טבאשיר (גיר במבוק). הוא שואל על שוויים של הפלפל והלבונה של יצחק. עטייה אלדג'אג'י מתבקש לכתוב עדכון בנוגע לשקית (כ'ריטה) של עץ האלוואי ולפוטה (מטפחת) המשי. דרישת שלום לאלאסעד. המסמך הוא מספר VII, 52 בכרך VII של "ספר הודו" (לא פורסם).

מכתב מהחבר עלי בן עמרם אל הרופא אברהם בן פֻראת הכהן. כתוב בעברית ובערבית-יהודית. תיארוך: 1051–1062 לספירה, שכן רב דניאל בן עזריה מוזכר בו בתואר גאון. עלי פותח בשיר חרוז ארוך לכבוד הנמען, ולאחר מכן מתלונן על בדידותו ומתנצל על שאינו יכול לבוא אל הנמען באופן אישי, מאחר שאין ביכולתו לעזוב את משרדו (דֻכּאן) ללא השגחה ואין מי שימלא את מקומו. מאן, שפרסם את המכתב לראשונה, פירש את המילה "דֻכּאן" במשמעות "חנות"; ואילו גויטיין הצביע על כך שייתכן והכוונה למשרדו של ראש קהילה.

מכתב בכתב ערבי. מוזכר בו ממונה/מפקח (נאט'ר); קאדי מוסלמי בשם אלקאצ'י אלאג'ל מחמד אל-[...] אבן אלח'לילי; ועצה לנמען שאם העסקים יתמעטו, עליו לנסוע לאחת מהערים אשמון, סח'א, אביאר או סמנוד, ולכתוב עדכון, והנאט'ר יספק לו מכתבים/מסמכים לכל עיר שבה יבחר כדי להבטיח שלא ייתקל בהתנגדות. קאדי נוסף, אלקאצ'י אלסדיד אבן כרג'ון (או כרג'ון), מעורב אף הוא בעסקאות אלו. בשוליים מופיעות הוראות עסקיות הנוגעות לפריטי לבוש מסוימים (20 ערצ'יים ו-5 אוסאט', עם הוראות באשר לצבעים ולסוגים).

מכתב בכתב ערבי. פותח בשיר על שמחת קבלת מכתב מאהוב. גרסה שונה של שיר זה מצוטטת כמה מאות שנים מאוחר יותר על ידי אל-אתלידי (המאה ה-17). 'הגיע המכתב ואל ייעדרו האצבעות שעסקו בו עד שהפיץ ריח. / פתחתי וקראתי, ומצאתי שהוא רופא לכאבי הלב הנסתרים. / כאילו משה הוחזר לאמו, או בגד יוסף הגיע ליעקב.' — בית זה קרוב מאוד לבית השני במכתב הגניזה: '(הגעת מכתבך) היתה כאילו משה הוחזר לאמו, או בגד יוסף ליעקב.' מלבד השיר, לא שמור שום תוכן של המכתב, פרט לשם אל-שיח' אבו אל-פדאאל בשוליים.

מכתב/עצומה/המלצה הממוען אל נגיד, בערבית-יהודית. השולח מבקש מן הנגיד לסייע למוסר המכתב, אברהים בן אבו דאוד אלאשקר אלבלביסי, אשר ארס (אמלכּ) אישה בבלביס לפני שנים. כל אנשי בלביס יודעים שהוא המשיך לשגר מתנות אליה ולבני משפחתה לאורך כל אותו הזמן. אולם משנודע לאחיה כי סבל הפסדים כספיים, ניסו לבטל את האירוסין. מוזכר אדם מסוים שבא והפיץ את השמועה הזו, וכן מוזכר בואו של ר' יחזקאל. ייתכן שהנגיד הנזכר הוא אברהם מימוני, אך אין לכך ראיה מובהקת. (חלק מן המידע על פי גויטיין.)

בקשת עזרה הפונה אל הקהילה — ובפרט אל "מעלתכם אדוניי, הדיינים הנכבדים השרים... וזקני ישראל". הפונה היא אלמנה ואם לארבעה ילדים, הכורעת תחת נטל חובות, ומבקשת מן הציבור "משהו שאסתיר בו את עצמי (אסתר בה נפסי) ואת האר[בעה] הנמצאים עמי". בלשונה זו מבטאת הכותבת את הקובלנה הרגילה של בעלי הבתים המכובדים, אותם "מסתורים" המנסים לפרנס את עצמם בכבוד מבלי שייאלצו "לחשוף את פניהם" — ובמיוחד מבלי להידרש להושטת יד אל קופת הצדקה הציבורית. (המידע מבוסס על כרטיסיות גויטיין ועל כהן.)

מכתב מנתנאל בן חלפון אל הנכבד הקהירי עובדיה בן בניהו, ובו בקשה לסייע לאיש למדן שהגיע מאירופה לקהיר אך ורק משום ששמע על נדיבותו של אביו של הנמען. הבקשה דחופה, שכן האורח הזר מבקש להפליג בים הפתוח עד חג הפסח. בצד השני של הדף מופיע מכתב דומה שכתב הזר עצמו אל נכבד אחר בבירה המצרית, ושמו מימון. ככל הנראה, מכתבו של נתנאל הוחזר לזר בידי הנמען, והלה השתמש בו לאחר מכן כטיוטה למכתבו שלו; לאחר שהטיוטה הועתקה למכתב הסופי, הושלכה אל הגניזה. התעודה מתוארכת לסביבות שנות ה-1170.

מכתב מבניהו בן מוסא, יהודי אלכסנדרוני ממוצא מגרבי, אל נהראי בן נסים בפוסטאט. המכתב כולל תלונות חריפות על יחסם של יהודי אלכסנדרון המקומיים כלפי הזרים, ובמיוחד כלפי בני המגרב. המכתב שופך אור על מחלוקת קהילתית גדולה שהגיעה עד לרשויות המוסלמיות וכמעט הביאה את הכותב להמיר את דתו לאסלאם. במכתב מוזכר אגב אורחא אברהם אלדרעי כשוהה באלכסנדריה, וככל הנראה כמי שמקיים יחסי ידידות עם הכותב. בניהו גם מביע את דאגתו לשלום הנמען, המחלים ממחלה (שורות 3–6 בצד הפנים). (המידע מפרנקל)

חלקה התחתון של מכתב שנכתב ככל הנראה על ידי אבו עלי יחזקאל בן נתנאל הלוי, אחיו של חלפון, בעת שהותו בקליוב. במכתב מוזכרים אבו אלפצ'ל ואבו אלחסן, המוכרים ממסמכים נוספים מאותה קבוצה. הכותב מציין כי קיבל שני צעיפים ופוטה (אזור מתניים), אשר ערכם בקליוב היה דינר וחצי וחצי דינר בהתאמה. הוא שולח דרישות שלום לבנו אבו אלפח'ר, לאבו אלחסן אלבזאז (סוחר הבדים), ולאבו אלחסן אחר. כמו כן הוא מבקש לדעת מה שלום החולה השוהה בביתו של אבו אלחסן השני. גם מכארם ואחיו שולחים דרישות שלום.

מכתב בערבית-יהודית, אולי ממוען לרופא אבו אלפצ'ל (אבו אל]פצ'ל אלחכים אלסד[יד). תיארוך: ככל הנראה סוף המאה ה-12 או תחילת המאה ה-13. השולח מזכיר את עיכובו של הדיין מלהופיע בפני הנמען; את אבו אלפצ'ל בן הלל; את אבן אלסדיד; את בו אלכרם אבן חניך' (השוו לאזכור שם זה — אולי שם משפחה — במסמכים אחרים); את יוסף אחי הדיין; אדם בשם אבן קפל שירד מפוסטאט; ואת אבן יעקוב, היריב או בעל החוב (ע'רים) של אבו אלפצ'ל בן הלל. (חלק מהמידע מבוסס על תיאור CUDL.) ראו גם מסמך נוסף הקשור לכך.

מכתב בעברית. תאריך משוער: ככל הנראה המאה ה-11. בקשת תחנונים לאישיות נכבדה שיתערב למענם אצל המלך ואצל פקידי המס בעניין נטל המס המוטל עליהם בידי "שופט מדינתנו". מתוך הציטוטים מן המקור: "שופט מדינתנו…. וירחמינו כי אין… כשמן הטוב… יחי לעד שהוא מתעסק בצורך … בממונו ובגופו עם בעלי המס וגם כל … המס למשלם חדש אלול משנתינו זו … נדע מה יהיה באחריתנו … אלולי רחמי בשמים(?) … לו כתב … הזקן. אדונינו … מלפני המלך … הכתב". בצד ההפוך של הדף מופיע טקסט אחר, ייתכן בעל אופי ספרותי.

חלקו התחתון של מכתב בערבית-יהודית, כנראה בכתב ידו של חננאל בן שמואל (חמיו של רבי אברהם בן הרמב"ם). עם זאת, השולחת היא אישה ("מא אשתהי אלא אן תרוני פרחאנה" — אין משאלתי אלא שתראני שמחה, בלשון נקבה); ייתכן שביקשה מחננאל לכתוב בשמה. המכתב גדוש בביטויי תלות ברצון האל. הכותבת מסבירה גם כי קבעה (על ידי סוג כלשהו של ניחוש?) שתנועה מסוימת (חרכה, חרכיה) הייתה לטובה, ולכן פעלה בהתאם. כמו כן היא מזכירה כי 'אלכהן' עשה לה דבר-מה יפה (כרג כטך(?)) שאת כמותו ניתן למצוא רק בשוק.