מסחר במסמכי הגניזה

מכתב מתנחום בן סולימאן בירושלים אל אמו ושלושת אחיו, אבו מוסא, חיים ואהרן (או שמא אל שני אחים: אבו מוסא חיים ואהרן?), בבצרה. כתוב ביהודית-פרסית. תיארוך: סוף המאה העשירית או ראשית המאה האחת-עשרה. הכותב דן בהעברת כספים ובמסחר במגוון סחורות, ובהן טקסטיל; אבני חן ופנינים מחלב וחומס; וקודקסים של ספרי תורה מבצרה ומבגדאד. הוא מזכיר את המגרבים, שהגיעו (לירושלים?) במהלך השנה ועשו רכישות. במכתב נזכרים כמה אנשים: אבו אלחסן, עלי, יהושע, דריא(?), מוסא, הארון ואבו עומר. המכתב סומן "L3" במיון של שאול שקד לטקסטים ביהודית-פרסית קדומה (לא פורסם). תרגום מ-2021 של לודוויג פאול, שהתבסס על תרגום לא-מפורסם של שקד (גרסה זו עברה עריכה קלה של מרינה רוסטוב): 1. בשם האל. 2. (אל) האם, (יהיו לך) חיים ארוכים ואחרית טובה, ו(אל) האחים היקרים הנעלים(?) … 3. (אל) אבו מוסא, חיים ואהרן, בני סולימאן, (מאת?) תנחום, (בן?) סולימאן, נצחי … 4. תהי ברכת האל על גופכם ונפשכם. באותו השבוע, מכתבכם … 5. בגדאד בלבו. אך האל [עשוי…?] על האם היקרה (ועל) [האחים?] … 6. הייתי מודע. כתבתי לכם שניים-שלושה מכתבים בתשובה, לשם הסבר … 7. אבו אלחסן, יאריך ימים, (ו)יחזקהו האל. ומקווה אני שיגיע (אל) ידיכם. כתבתם ש… 8. אני רוצה ללכת. אני מקווה שהגעתם בשלום, ו(שאתם) שלחתם את מכתבכם … 9. (ב?) בריאות מבצרה במהירות, אם ירצה השם. וב(שעות) יומי ולילי, אני … 10. כדי לראותכם, וכך החלטתי כי (אבוא?) אחרי הפסח … 11. ואיני יודע מה אירע לי, אך מאשר בלבי … 12. מכל מיני דברים, בגללכם ובגלל האם, שתאריך ימים, וה[יקרה?] אחות[יות] … 13. אינני יכול לתאר זאת בכתב. יאיר האל על [גופך] … 14. וכל ישראל, וישלח את ישועתו בחסדו ורח[מיו] … 15. כתבתם, "נתתי 500 ס'". הייתי מודע (לכך), וגם שלחתי, לפני זאת, 16. ש[טר חליפין] … על למעלה מ-300 ס', כדי שתיתנו אותו בדרך של המחאה … (?) … 17. בד סיניזי. אז, מן ה(?)המחאה, הוא כתב שטר (חליפין) על 100 ס'. 18. החזרתי (את ה)100 [ס']. ואז, (אם?) הוא נותן 200 ביום אחד, עלי זה חוזר 19. ולוקח ממנו חשבונית נוספת, על (חשבון) יהושע, דריא, מוסא, 20. (ו)הארון. אל תפעלו אחרת ומלאו את עבודתכם. כתבתם שמישהו 21. בא מדמשק והביא אבני אודם, אזמרגדים ופנינים תמורת 1,000 דינר ו- 22. מכר (אותם) בבגדאד. דע (ביחיד) שהוא הביא זאת מחלב ומחומס ומאותו אזור. 23. ובכל פעם שמביאים (זאת) מאותו אזור, (זה נמצא) בשפע כאן 24. ועושים בכך רווח נאה, משום שבאותו אזור 25. זה זול. לכן, כל דבר מסוג זה שמגיע, קנו (ברבים) (אותו) בזול. 26. וקנו פנינים ישנות, כי הן יקרות כאן. השנה, מגרבים רבים 27. הגיעו ועשו (את) רכישותיהם. וכתבתי לכם (ברבים) לא מעט עותקים (כלומר מכתבים), 28. וכל מה שכתבתי, פעלו לפיו. את, אם יקרה — (תאריכי) ימים — 29. דעי שכל מה שכתבת, הייתי מודע למרירויות שאירעו לך, 30. אך מה אפשר לעשות מלבד להודות לאל? כל אשר יעשה, 31. הכול (הוא) משפט צדק. (?אפילו) יותר מזה (נותר): הבה יכנו 32. (ב)קושי, ויסיים (אותו), בחסדו ורחמיו. אינני יכול 33. לכתוב לכם עתה (מתוך) צערי בגללכם ובגלל האחיות היקרות. 34. ו(לעניין) תלונותיו של האח אבו עומר, (ש)כתבת, וההפסדים (שגרמו) לכם, 35. אי אפשר לעשות דבר. ורסו 1. ובכן, מסיבות אלה, אסדר (את הדברים) לבוא אחרי הפסח, 2. משום שלבי אינו שקט. יאיר האל, יתעלה ויתגדל, 3. את גופכם (ואת) כל ישראל, בחסדו ורחמיו. 4. ומלאו את משימתכם, ונהגו יפה באח אבו עומר, כי ייתכן 5. שיחזיר לכם את 5,000 ס' הללו לאחר כל השנים האלה, 6. משום שאני יודע שעשה רווח-מה בכספים. ו(אם?) לא 7. ייתן זאת, יעשה זאת לשם שמים, ישים האל רחמים עליכם בלבו, 8. אמן. עתה, סדרו למלא (את) המשימה, בכל 9. דרך שתהיה, אל תפסיקו (לכתוב) ("אל תכרתו") את מכתביכם. תהי ברכת האל על 10. גופכם (ברבים) ונפשכם. מכתב זה (נכתב) מירושלים, 11. (ביום) שני, כ' בטבת. קבלו דרישות שלום מביתנו, על 12. צעיר (וזקן) שבכם. שלום. השתדלו לקרוא (אותו) ל 13. אחות הצעירה היקרה, שתאריך ימים, כדי שתקרא (אותו) במהירות. ו- 14. כתבו אלי את מכתביכם. שלא יכרות אותי ריבון העולם, כדי שאזכה לראותכם שוב, 15. בחסדו. שלום. קודקסים נאים של תורה, כל דבר שיגיע 16. מבצרה ומבגדאד, קנו (אותו), כי יש בו רווח טוב. כתובת: ימין 1. (אל?) … ו? אבו מוסא, יאריך האל את ימי שניהם וירבה (את) כבודם 2. (אל?) אבו סולימאן, יאל האל יעשה את שניהם מאושרים כתובת: אמצע מאת תנחום בן סולימאן כתובת: שמאל (להימסר) בבצרה, אם ירצה השם.

מכתב בלאדינו מהסוחר אברהם מאיו אל אביו, ככל הנראה מאלכסנדריה לפוסטאט/קהיר, העוסק בעסקאות מסחריות רבות ובהגעתה של ספינה ונציאנית. אברהם מדווח שקיבל את מכתב אביו ובו נמסר כי בחר את הזעפרן ומכר שניים משלושה פֿרדוס (שקים) של גֿידארי (אולי אריג הודי המכונה "gudari"; ייתכן שמדובר בכיסוי הראש הטורקי "çidari"; הסימן הדיאקריטי מעל הג' מורה כי אין מדובר ב-g קשה). אברהם ושותפו סלימאן יקנו וישלחו כמה שיותר גֿידארי שיוכלו למצוא. "כאן, הוא ואני כאחים. כך גם אתה וח'דיר צריכים להיות כאחים. עזור לו תמיד." בהמשך מזכיר אברהם חמישה שקי צימוקים, ומפרט את הסחורות ששלח לאביו: (1) חמש-עשרה לוחות עופרת המסומנים "Mayo Kavakado"; (2) חמש אספוארטס (סלים) של תחמוצת עופרת (מרדסינך, ככל הנראה מהפרסית "murda-sang"; הזיהוי הוצע על ידי פרופ' דניאל שפילד), הנושאות את חותמו של סלימאן; (3) ו-107 "קדיוֵס" (?) של ברזל איסטנבולי משובח, ששלח בלוויית ח'דיר. העופרת עלתה 3 דוקטים, ובסך הכול 32 דוקטים ונציאניים ו-33 מועיידי. תחמוצת העופרת עלתה 100 דוקטים, בסך הכול 845 [...], והברזל עלה 182 דוקטים, בסך הכול [...]. אברהם שילם 37 מועיידי עבור הגֿירמה (מההקשר: המחסן? ראו בצד האחורי, שורה 21). לאחר מכן הוא מדווח כמה עלה לו להעביר כל סחורה לרשיד, משם הועברו ככל הנראה לפוסטאט/קהיר. אברהם שילם 29.5 דוקטים ונציאניים עבור חמשת שקי הצימוקים — נראה שהדבר שווה ערך ל-60 מועיידי לקנטר — והוא שמח שהשיג את הצימוקים הטובים ביותר מהספינה במחיר נוח. הוא שילם 100 דוקטים ונציאניים ו-100 קורונות עבור ה"מירסה" (? מירסה) ומבקש מאביו לכתוב במהירות [אם הוא חפץ בה], משום שיש ביקוש רב למירסה. כן רכש עוד צימוקים, וחמישה קנטרים של גבינה (? קיסה) במחיר קורונה אחת לקנטר. אברהם מבקש מאביו לשלוח לו חלק מההון, משום שהוא זקוק להפעילו "מעתה ועד סוכות" בעונת המסחר, שאם לא כן "קבוצות גדולות כאלה הבאות מוונציה" [יקדימו אותנו? המשפט נראה חסר], ועדיף שאביו יחיה מרווחיו ולא מההון העסקי ("el cavdal"). עוד מדווח אברהם כי [...] של העיר נפטר אתמול לאחר יומיים של ייסורים מהמגפה. "בנו הצעיר של המורה (אלמועלם) פצוע. המוסלמים ("moros") נלחמים שוב ("de nuevo se hieren")." אברהם נותן הוראות מה על בוניאל לקנות עבורו ("לא עדשים, אלא חתיכה של רוודי מתלוק"). אברהם מבקש מאביו להודיע ליעקב בן חביב שמשה בן היני הגיע וסיפר לו שהוא נטש את הגומי (la goma) ברשיד, משום שלא הצליח למצוא נהגי גמלים ומשום שהיה כבד מדי להעבירו בכל דרך אחרת. הוא הותיר את הגומי שם בנאמנות ("encomendado"), עם די כסף עבור נהגי גמלים והוצאות נוספות כדי שיועבר הלאה. "כשיגיע, נשתדל למוכרו, אל תדאג כלל." נראה שאברהם הפסיק לרגע, משום שהדבר הבא שהוא כותב הוא: "הגומי הגיע." הוא מסיים את המכתב בנשיקות לאמו וליצחק ולנסים. בנספח הראשון הוא מבקש מאביו לבדוק את שקי הצימוקים של ח'דיר ולראות אם נושאים סימן של עוגן ו[...], ולכתוב לאברהם ולעדכנו. בנספח השני הוא מבקש מאביו לשלוח [מטבעות] טובים, גדולים, מסוג "קאיתביי" (מטבעות שהוטבעו תחת קאיתביי? שלט בשנים 1468–1496 לסה"נ) באמצעות אבן חביב או בוניאל, מי שיגיע, ושהם יושארו עבור אברהם בגֿירמאס. אך אם אף אחד מהם אינו מתכוון לבוא, אזי יש לשלוח את הסחורה עם שמואל כהן, "וכתוב לו שהם שייכים לרחמים." השורה האחרונה במכתב מזכירה סחורה סתומה (פשתן? עצי הסקה? לינו די סאפאר) ואומרת "אל תכתוב את תשובתו" (?), אולי משום שמדובר בעניין רגיש. כפי הנראה נכתב בשנת 1513/14 לסה"נ, על סמך (1) האזכור של יעקב בן חביב, שאולי זהה למחבר המפורסם של "עין יעקב" שנפטר ב-1516 לסה"נ, (2) האזכור של חולה מגפה, ו-(3) התפרצות ידועה של הדֶבֶר במצרים בשנים 1513/14. מנגד, מוכר לפחות עוד יעקב בן חביב אחד במסמכי הגניזה מראשית המאה ה-18. כמו כן, קיים קטע של מסמך עברי משנת 1544/5 לסה"נ שבמרכזו עומדים אברהם, רחמים, וסחר בצימוקים.

מכתב מאת המלמד בו אלחֻסיין יהודה (בן אהרן?) אבן אלעמّאני באלכסנדריה, אל בן דודו השלישי וגיסו, הרופא ישועה בן אהרן אבן אלעמّאני, השוהה בבית החולים בקהיר. ערבית-יהודית. מתוארך: י"ב באלול [ד'תת"ק+]קס"ח = ד'תתקס"ח לבריאת העולם, דהיינו 1208 לסה"נ (אם כי בכרטיסיית גויטיין מצוין 1217 או 1228 לסה"נ, ייתכן משום שעבד מצילום). החלק הראשון (שו' ה–לד בעמוד הפנים): יהודה מפרט את הצעדים שנקט כדי להבטיח את הצלחת הנמען בלימודי הרפואה בפסטאט/קהיר, על מנת שיוכל להתחיל לעסוק במקצוע באלכסנדריה. (השימוש בכינויי הגוף במכתב מבלבל מעט, ולא מן הנמנע ש"אחי" מתייחס לאדם אחר ולא לנמען.) יהודה כבר שלח קודם לכן הוראות עם הנער מוהד'ב בן מרֵיות הכהן. הוא ממליץ לרופא לעתיד להציג מכתבי המלצה לוואלי, לקאצ'י, לאלמֻוַפַّק, לאבן תַמّאם המפקח (אלמֻשארִף), ולאבן צדקה (לפי גויטיין, רופא שומרוני נודע). מי שמבקש ללמוד אצלם חייב ללמוד בפסטאט ולקבל את "תעודת ההתנהגות הטובה" (תזכִּיה) בפסטאט. עליו לשאוף אך ורק לתזכִּיה ולא לחוס על הוצאות, שכן אם ישיג את התזכִּיה — השיג הכול, ובמהרה ישיב את הכסף שאיבד. יהודה צירף גם שלושה מכתבים נוספים עם מוסר המכתב הנוכחי, ובהם מכתב מאבן אלקאש אל אלשיח' אלסדיד, מורהו (אֻסתאד') של הרופא לעתיד. כמו כן שלח יהודה חמישה מכתבים עם הגוי מנצור אלחרירי, שהוא קרוב משפחה של אשת אבן אלתִנّיסי. שלושה מהם הם מאת הפקיה אבן עיסא: הראשון תשובה למכתבו של הרופא לעתיד, השני מכתב המלצה לאדם בשם אלשרף בבית החולים, והשלישי מכתב לבנו של הפקיה סלאמה אבן אלאעמא (זה האחרון אינו קשור לרופא לעתיד). שני המכתבים הנוספים מתוך החמישה הם מאת יהודה עצמו: האחד אל הרופא לעתיד והשני אל המורה אלסדיד. יהודה מבקש לכתוב מכתב לאלשיח' אלמֻוַפַّק אבן אלדמיאטי, אך אינו יודע את שמו העברי (גויטיין הבין "שטף לשון"), ולכן הוא מבקש מהרופא לעתיד לשלוח לו מכתב ובו פרט זה. בהמשך מופיעות הוראות נוספות על אודות אבן אלתִנّיסי וקבלת רֻקעה בכתב ידו של הדיין מאת הקראי אלשיח' אלת'קה. החלק השני (שו' לה–מח בעמוד הפנים): יהודה שלח מספר מכתבים נוספים עם עֻמר המוכּארי (חמּר/נהג בהמות), משום שדאג לאחיו. יהודה במצוקה בשל מס הגולגולת. אבן רֻזיק אמר לו שהנמען ערב עבורו לתשלום. יהודה התווכח עם אבן רֻזיק בעניין, ובחשאי פנה אל גובה המס הנוצרי (עאמל) והשיג ארכה של עשרה ימים. כנראה שהשאלה היא אם עליהם לשלם את מס הגולגולת של אחי יהודה באלכסנדריה; יהודה סבור שהכסף ילך לאיבוד, שכן אינו מאמין שהמס לא שולם כבר בפסטאט, חודש וחצי לאחר המועד האחרון. הנוצרי אמר לו ששמע ממישהו שאחיו של יהודה כבר שילם את המס לאוצר (בית אלמאל) ושהקבלה (וֻצול) צפויה להגיע בקרוב. יהודה נואש לדעת את התוצאה במהרה, משום שהם כבר נמצאים "תחת איום" (תחת אלתהדיד). החלק השלישי (שו' מט עד הסוף): יהודה מתאר עניין מבייש שאירע באלכסנדריה — כיצד גירש השלטון את התלמיד חכם והסוחר יוסף אלבגדאדי, בעקבות עלילות שווא מצד מקורביו של הדיין אנטולי. יהודה כבר שלח עדכון על העניין הזה עם עֻמר אלבגדאדי. תחילה הייתה הלשנה לדיין היהודי, שכרוכה איכשהו במומר ובטענה שיוסף השליך קליפות אבטיח ושתן על מישהו (שו' ג–ד בעמוד האחורי). לאחר מכן התרחשה תקרית בבית הכנסת שכללה קריעת בגדים, ויוסף או התעלף באמת או העמיד פנים שהתעלף. במקום נכחו גם אנטולי, סעדיה החסיד, הִלאל (כנראה אחיו של מאיר בן יכין), ובעלי בריתו של אנטולי. בהמשך הולשן יוסף לאמיר חֻסאם אלדין כמי שמקלל את דת ישראל ושיש לגרשו מן העיר. האמיר שלח את "העבד השחור" ואת המשרת שלו (פַרّאש) לחפש את יוסף, כשהם קוראים: "היכן הזר המקלל אנשים ואת אבותיהם?" יהודה ניסה להסתיר את יוסף מאנשי החיפוש באומרו: "זה תלמיד חכם ומלמד עניו, שלעולם לא היה עושה דבר כזה." אך מודיעם, טאהר אלדמשקי, הלשין על יוסף, ויהודה ננזף על שהפריע לצדק השלטון. בהמשך מופיע תיאור מפורט של גירושו של יוסף.

מכתב בעברית (משובץ ערבית, תורכית ואיטלקית), הממוען לשני סוחרים שאינם נקובים בשם (אחד מהם דודו של הכותב), שנכתב כמעט בוודאות באלכסנדריה באמצע המאה השש-עשרה. הכותב מדווח על קבלת הפנים האלימה שניתנה לאוניות אירופיות בנמל אלכסנדריה, כפעולת תגמול על השתלטות על אונייה מצרית של סוחרים במסינה (סיציליה). "הבוקר ממש הגיע הצ'אווש באשי ועלה על הגלאון הוונציאני שהגיע מכרתים ("קנדיה"). הוא לקח את המלחים בשבי יחד עם רב-החובל שלהם, ועתה הוא מביאם לפוסטאט/קהיר עם 30 ינייצ'רים מן המגדל [קסרקטין הינייצ'רים באלכסנדריה?]". אילו היה אנדריאה די אוריו מגיע עם אוניותיו, או צ'יקאלה השודד-הפרטי (השולל) עם אונייתו, לא היו נוהגים בהם כך. השלטונות באלכסנדריה כנראה חתכו את עוגניהן של מספר אוניות אירופיות נוספות והרסו את המזחים (? האסקאלה = escala, מאיטלקית), ויצרו פאניקה ואימה בקרב רבי-החובלים (פאטרונס) שהופרדו מאוניותיהם המשייטות עתה חופשיות בים. הכותב מתעקש שאונייה ונציאנית הבאה מכרתים ונושאת את דגלו ("בנדריה") של סן מרקוס (שכונה "עון מארקו" = סין מארקוס, כדי להימנע משימוש במילה "סן") אינה עוסקת במעשי שוד-ים ואין לנהוג בה כך. הסיבה למתרחש היא שעלי נומיר אל-רשידי הגיע בשבוע שעבר עם מכתב למושל (סנג'ק), ובו דיווח כי אונייתו נתפסה במסינה אף שכבר קיבל הבטחה למעבר בטוח (אל-אמאן). הכותב ממליץ בתוקף לנמענים לפנות לקונסול, שיכתוב מיד למסינה ויורה להשיב את אונייתו של עלי נומיר, שאם לא כן הבאשא ידע כיצד לטפל בשבויים הוונציאנים הללו, והמצב יהיה נורא עבור כל שאר האוניות שיגיעו ממסינה. ישנם שניים או שלושה רבי-חובלים פלורנטינים הנואשים עתה לצאת מאלכסנדריה משום שעסקיהם נמצאים במסינה. עם זאת, אסור לנמענים לחזור בדיוק על דברי עלי נומיר בפני הקונסול או בפני שאר הסוחרים, משום ששיקר. לא הייתה כל הבטחה למעבר בטוח. אדרבה, המוסלמים עגנו בטעות בשטח סירקוזה בלילה, בחושבם שהם במהדיה (תוניסיה). כשהחלו הפעמונים (הקאמפנאצ'י) לצלצל בבוקר, הבינו כי הם בנמל נוצרי וניסו להימלט. אונייתם נתקעה בסלעים, והם נתפסו בשבי על ידי כמה סירות קטנות שיצאו ממגדל סירקוזה. כל זה ידוע משום שאונייה אחת הגיעה לאלכסנדריה עם 20 שבויים ממסינה, אשר סיפרו כי האונייה נתפסה בסירקוזה ולא במסינה. הכותב מבקש מהנמענים לפעול במהירות לפתרון הבעיה ולהשיב לו דבר. הוא עיכב שתי אוניות שעמדו לצאת מאבו קיר לכרתים, עד שיגיעו ידיעות, משום שאינו רוצה שהשמועה על האירועים הללו תגיע לאירופה ותרתיע את אוניות הסחר הרגילות מלהגיע לאלכסנדריה השנה. הכותב עובר אחר כך לעניינים מסחריים, ומזכיר ידיעות שקיבל במכתב מהמשר ג'אקומו ובמכתב לאדם בשם אראן. על הנמענים לקנות כמה שיותר פלפל, משום שלאוניות הבאות מליבורנו וממסינה לא צפוי להיות הרבה ממנו. כך גם בנוגע לזנגביל: הזנגביל הטרי כולו נמכר באירופה, ולכן האוניות המגיעות ירצו עוד, אך רק טרי — אסור שיהיה רקוב כלל. הכותב מזכיר גם תבלינים, פשתן ועורות. אוניות מצרפת אינן צפויות השנה, אך האוניות מליבורנו וממסינה ירכשו סחורות לשלוח לצרפת. "אמרתי לכם פעמים רבות שיש ביקוש גבוה בכל אירופה ל-Cassia fistula (ח'יאר שנבר), אך לא הקשבתם". הכותב אחר כך מזכיר את שותפותו של הנמען עם משה בן שושן. אגוזי מלך זוכים לביקוש רב בוונציה. הכותב סוחר עם סוחר מראגוזה (דוברובניק) האומר לו שאחרי האירועים הללו באלכסנדריה, אפילו אם יקבל את משקל כל סחורתו בזהב לא ישוב לאלכסנדריה, ושום סוחר אירופי לא ירצה לבוא שוב לאחר כל זאת; כל הנמצאים באלכסנדריה כעת מתכוונים לעזוב. הראגוזי הזה תכנן לבוא ולחיות שם 3 שנים, אך עתה הוא מתכנן לצאת. הכותב מסיים בקריאה לנמענים לפעול במהירות, ולזכור לקנות כמויות גדולות של זנגביל טרי ופשתן. המידע מבוסס בעיקר על מהדורתו והערותיו של אברהם דוד.

מכתב מחיים בן עמאר אלמדיני, מפלרמו, ככל הנראה ליוסף בן מוסא אלתאהרתי (לפי גיל, אך שם הנמען אבד). תאריך משוער: סביבות 1055 (גם זה לפי גיל). המכתב כולל פרטים על נזק שנגרם לסחורות (פשתן ואינדיגו) שנשלחו ממצרים לסיציליה. בנוסף, מוזכרים בו פרטים על משי, עורות, שמן ועופרת המיוצאים מסיציליה. ג'סיקה גולדברג פותחת את ספרה על מסחר ומוסדות בים התיכון בימי הביניים בפרישה יפה ומרתקת של תכני המכתב: סביב שנת 1050 הונחה חבילה על שפת הים בנמל מאזארה שבמערב סיציליה. היא הייתה עטופה בבד קנבס וקשורה בחבל, ומבחוץ נכתב עליה השם "מצליח בן אלי[ה]ו", הדיין של פלרמו. החבילה הכילה אינדיגו, וחבילה כזו ייצגה סכום כסף ניכר: כ-175 דינרים אם היה זה אינדיגו מן הזן הסורי, ופי שלושה מכך אם היה זה אינדיגו כירמאני משובח. אך החבילה הייתה רטובה, עובדה שהפחיתה את ערך האינדיגו והייתה כרוכה בעבודה רבה עבור מישהו. ולכן היא נותרה מונחת על שפת הים במשך מספר ימים. חיים בן עמאר, "נציג הסוחרים" (וכיל אלתג'אר) בפלרמו, גם הוא היה על שפת הים במאזארה, ממיין, פורש, מאוורר ואורז מחדש את האינדיגו בחבילה רטובה שנייה שהורדה מאותה אונייה שלא עמדה במזג האוויר. אחמד בן דאוד, פקיד שכל אנשי פלרמו הסכימו להפקיד בידיו את סחורותיהם, שאל אותו על החבילה היתומה. חיים הציע להעבירה לפֻנדק (פונדק/חאן) עד שיתקבל מענה ממצליח. אך מצליח, שכתב מפלרמו, השיב שהחבילה אינה שלו כלל וסירב לקבלה. מצד שני, האם חיים יוכל להוציא מהחבילה את שני חלקי האינדיגו השייכים לאחיו ולשלוח אותם אליו? חיים הציג את התוכנית בפני אחמד בן דאוד, שמיהר אף הוא לדחות את האחריות: "אם אתה מוכן לקבל את החבילה בשלמותה — מה טוב. אם אינך מעוניין, לא אפתח אותה כדי שתיקח את מה שנוח לך ותשאיר אצלי את היתרה". חיים שב וכתב לדיין, שחזר על בקשתו שחיים יטפל בעניין ויביא לו את החלקים שביקש. לפיכך חיים, שתפקידו המקצועי כוכיל פירש שעליו "לסדר הכול לטובת" כל הצדדים, פנה לאחמד והודיעו שישלם על הכול ויעביר את התכולה למחסנו, בתנאי שאחמד יפתח את החבילה וירשום את כל פרטי כל חבילת משנה — משקלה והכיתוב שעליה. אחמד עמד על מרפסת הפֻנדק בעת פתיחת החבילה ורשם את כל הפרטים בפנקסו. נמצאו בה שבעה חלקי אינדיגו: שלושה היו מסומנים כשייכים למוסא בן אבי אלחיי ונועדו להימסר למצליח בן אליה; שניים סומנו למסירה לאחיו של מצליח; ושניים סומנו למסירה לאסמאעיל בן הארון. באחד מהחלקים האחרונים נמצאו, לצד האינדיגו, גם גרעיני דלעת ואורז. אחד הסוחרים שנכחו במקום בעת הפתיחה, מימון, אמר שהחלק שהכיל את גרעיני הדלעת שייך לאבו אסחאק, שאריזתו נעשתה בקהיר עצמה. כפי שכולם חשדו, חבילה זו גרמה לחיים אינסוף צרות. לאחר שנפתחה הוא קיבל מכתב מאבו אסחאק שהודיע לו על שינוי כוונותיו: עליו למסור את החלקים שסומנו לאסמאעיל בן הארון לנסים בן שמריה במקומו. במחלוקת שהתעוררה בעקבות זאת, כששניהם הגיעו מפלרמו וחיים סירב למסור לאסמאעיל את החבילה, אסמאעיל ואחיו הלשינו על חיים בפני "הפַקחים" (המפקחים), בטענה שהוא חותר תחת המוסדות המוסלמיים בכך שהוא מתחמק מתשלום מסי מכס. עלבונות והאשמות התעופפו בין הסוחרים כשהובאו בפני השלטונות המוסלמיים (אלסֻלטאן). הגרוע מכול, והמביש ביותר, שגיסיו של חיים היו מבין מי שהיו עדים לעלבונות שהוטחו בו; בתגובה, ברגע של זעם, העליב חיים אחד מהסוחרים האחרים בנוגע לאיכותם של אשתו וקרובי משפחתו. נראה כי המקרה והתשלומים הכרוכים בו לא הסתיימו לשביעות רצונו של חיים, ולכן פירט את כל הפרשה במכתב לעמית בפוסטאט (משם יצאה החבילה במקור), בבקשה שייקח את המכתב ויקראנו לגיסו (של אותו עמית). מן הסתם הוויכוחים נמשכו עוד בפוסטאט ובאלכסנדריה, שם התגוררו מרבית הבעלים.

מכתב ממוסא בן אבי אלחיי באלכסנדריה אל אבו יחיא נהראי בן נסים בפוסטאט. תאריך משוער: בערך 1057 (לפי גיל). זהו אחד משני מכתבים המתארים סדרה הרסנית של אסונות ימיים; השני הוא PGPID 2259. מוסא בן אבי אלחיי נסער מהבשורה על טביעת חלק מהספינות שבהן הפליגו כמה מן הסוחרים בני חוגם (אצחאבּנא) יחד עם סחורתם. הקבוצה הראשונה של ספינות כללה: (1) הקֻנְבּאר של האמיר, שבו הפליגו ר' מצליח, אחיו ומימון; (2) ספינתו של אבן אלבעבאע, שעליה היו אסחאק בן ח'לף, תַּמַאם ואחיו של מוסא; (3) הקַארִבּ של האמיר שיצא בכיוון טריפולי, ועליו ח'לפון, אבן נסים, חַגַ'אג', שאול בן אחותו של אבן בניה, גַ'נון, ובן אחיו של אבן אלאסכנדראני; (4) הקארב של הוזיר, שעליו לא נסע איש מן האצחאב שלהם; (5) הקארב של אלתראג'מה, שגם בו לא היו מן האצחאב; (6) הח'יטי בפיקודו של אלדַוַּאמה, שאף בו לא היו מן האצחאב; (7) הח'יטי של אללַבַּאאַה, שהיה בדרכו לסְפַקְס וגם בו לא היו מן האצחאב; (8) הקארב של אבן זנבאג'. הקבוצה השנייה של הספינות כללה: (1) הקארב של אבן אלאסכנדר, שעליו נסע מַרְדוּכּ; (2) הקארב של אבן דַיְצוּר, שעליו נסעו הכהן אבן הארון ונערו; (3) ספינת השלטון (מרכּב אלסלטאן), שעליה נסעו בנו של אבו יוסף ואבן נחום; (4) הקארב של אלפַארִקִי, שעליו נסעו אבו יוסף, אבן רינא ואיש חולה מקַאבּס (גַבֶּס); (5) הסירה הסביליאנית (אלאשפילי), שעליה נסעו בן אחותו של אבו אברהים, צמח, חַנָּן (!) ואבן אסד; (6) הקארב של אלגַ'נָּאני, שלא נשא איש מן האצחאב שלהם. זוהי אינה רשימה ממצה של כל הנזכר במכתב; מוזכרת גם ספינתו של אלמֻעִזּ, שעליה נסע בנו של אבו יוסף, שמצא בה את מותו, יְרַחֲמֵהוּ האל. היו הרוגים נוספים, ועוד אנשים שעל גורלם הכותב אינו יודע אם ניצלו אם לאו. לפי גויטיין, צמד מכתבים זה מתאר באופן חי את מה שעלול לפקוד שיירת ספינות שכזו: בסך הכול נזכרות בשמן עשרים ושתיים ספינות וגורלה של כל אחת נרשם, ולצדן מנויים שמותיהם של עשרים וחמישה ידידים מסחריים של הנמען שהפליגו בהן וקורות כל אחד מהם. השיירה יצאה לדרך בשלוש קבוצות עוקבות, הקרויות "הפלגות" (אקלאעאת), כששתי הראשונות מנו שמונה כלי שיט כל אחת. הקבוצה הראשונה כללה קֻנְבּאר וסירה (בארג') של האמיר, מושל אלכסנדריה; שלוש סירות נוספות, אחת בבעלות וזיר, שני ח'יטיים — שאחד מהם מכונה "אלראיסה" ("הראשה"), בבעלות אישה (גיל קורא זאת אחרת, ורסטוב מסכימה עמו) — וכלי שיט הקרוי מַרְכַּבּ, המילה הכללית לספינה. הקבוצה השנייה כללה את ספינתו של הסולטאן אלמֻעִזּ מתוניסיה, ספינה וסירה השייכות לאיש מסביליה שבספרד, וכמה כלי שיט נוספים, וביניהם קֻנְבּאר נוסף (כמו בקבוצה הראשונה). הספינות הללו הפליגו ביום שני שלפני חג השבועות (בחודש מאי), אך כעבור יומיים נקלעו לסערה שבה אבדו ספינתו של הסולטאן וכלי שיט נוסף; לכותב המכתב ולנמען היו סחורות וידידים על אותן ספינות. השיירה מצאה מקלט בשני מעגנים בחוף צפון אפריקה, ואחד מהם — (ראס) אלכַּנַאיִס — נזכר תכופות במקורות וממשיך לפעול עד היום כנמל מקומי. (המלך פארוק המנוח החזיק שם ארמון קיץ, ומאחר ש"ראס אלכנאיס" משמעו "כף הכנסיות", שינה את שמו ל"ראס אלחִכְּמה", "כף החוכמה".) רק חמש ספינות מן הקבוצה הראשונה הצליחו לפרוץ אל לב הים, שכן בנוסף לסערה שתוארה אירעה גם פורענות נוספת: האויב, ככל הנראה הצי הביזנטי, "ששלט שלטון מוחלט בים", תפס סירה אחת, ורק משום שהיה טרוד בה הצליחה יתר השיירה להימלט. שאר הספינות נאלצו לשוב לאלכסנדריה, ושם הורה המושל לפרוק את מטענן — מן הסתם משום שלא ראה אפשרות לשלוח שיירה שנייה בעקבותיה.

שלוש רשימות תורמים, הראשונה לתאורת בית הכנסת בנרות שעווה. רוב הכתב בכתב ערבי. מדובר בקריאה דחופה למגבית קהילתית בפוסטאט בשנים 1235–1236, לרכישת נרות שעווה הן עבור בית הכנסת והן עבור נזקקים, וכן עבור הוצאות קהילתיות נוספות. הסכומים נכתבו בספרות קופטיות. כל בית-אב מופיע עם מספר הזכרים הבוגרים בו (לעיתים שלושה דורות) והסכום הצפוי מהם לתרומה. אחים מסוימים, או אבות ובנים, מופיעים כבית-אב אחד, ואחרים כתורמים נפרדים אך זה אחר זה. בבית מלאכה אחד כל אדם חויב ב-3 דרהם — התרומה הגבוהה ביותר — והמכונה, המכונה "דולאב" (כלומר, "הגלגל"), בסך 7 דרהם. בית מרזח (קאעת אלשראב) משלם דרהם (בפעם השנייה הסכום קרוע). על פי המסמך, צפויים היו קשיים בגיוס הסכום, שכן באותה תקופה ירד מספר חברי הקהילה בפוסטאט ל"פחות מ-200 [גברים בוגרים]". על פי רוס-פישביין, מדובר במגבית חירום לגיוס סכום של 300–500 דרהם, והערה לטיוטת הקריאה תהתה כיצד ניתן להשיג את היעד הזה לאור מספר הגברים הבוגרים שאינו מגיע אפילו ל-200. בהתבסס על הערכות גודל המשפחה הממוצע במאה השתים-עשרה לפי גויטיין, מדובר באוכלוסייה כוללת של כ-600 נפשות בעיר — ירידה של שישים עד שמונים אחוזים בהשוואה להערכות לשנות ה-1160. נתונים אלו מעידים על מצב ההידרדרות של העיר וחוסר יכולתה להתאושש במהירות מן המכות הקשות שספגה בתחילת המאה. בראש הרשימה מופיע "מורנו אברהם ובנו" (הנגיד רבי אברהם בן הרמב"ם ובנו דוד), אחריו "מורנו שלמה ובנו" (הנשיא שלמה בן ישי ובנו אבו נצר שמואל), ואחריהם "מורנו שמואל ובנו", ככל הנראה הרב הצרפתי, שכיהן כדיין ראשי של היהודים באלכסנדריה לפני שעבר לקהיר. כל אחד משלושת אלה משלם 2 דרהם, היינו דרהם אחד עבור כל גבר בוגר, כיתר האנשים מלבד אלה שעסקו במלאכות מכניסות במיוחד. הרשימה, אף שהיא חלקית בלבד, היא המקיפה ביותר שנמצאה עד כה בגניזה לתקופה זו. עמוד 1, השמור באופן חלקי, מציג את מטרת המגבית ואת היעד שיש להשיג ("מעל 300 דרהם" או "מעל 350 דרהם"). טורים 2–11 כוללים את ההתחייבויות בפועל (כמעט כולן בכתב ערבי) בסכום כולל של 291 דרהם. טורים 12–14 מכילים את שמות המשלמים בפועל (רובם בכתב עברי גדול ונאה). טור 15 מתעד את ההוצאות מסכומים אלה, ובכלל זה תשלומים לבנקאי מנג'א בסך 30, 20, 15 דרהם וסכומים קטנים נוספים, וכן פריטים קטנים יותר כגון שעווה (20), שמן זית (1.5) ושוטרים (2+2). טורים 16–17 מונים שלושים ושניים אנשים שקיבלו נרות שעווה, ובהם שלושה אופי מאפים, שלושה צבעים, סוחר דגים או דייג, שניים מאל-מחלה ואחרים — כולם נראים כאנשים הנזקקים לעזרה. רשימת המתחייבים כוללת כ-65 בתי-אב, ובהם כ-135 גברים בוגרים; כ-15 שמות, שככל הנראה מתייחסים לכ-30 אנשים, אבדו. הסך הכולל של כ-165 גברים בוגרים קרוב יחסית ל"פחות מ-200 איש" שצוין לעיל. היתרה הם עניים שהיו מקבלי המגבית ולא תורמים לה. עם זאת, מקצת משלושים ושניים מקבלי הנרות מופיעים גם בין התורמים. לפחות 6 שמות זהים לאלה המופיעים ברשימת C 57.

recto: מכתב ממוען לנגיד רבי אברהם בן הרמב"ם בפֻסטאט/קהיר, שנשלח על ידי אדם השוהה במניית זפתא. כתוב בעברית ובערבית-יהודית. תיארוך משוער: שנות ה-1230 לערך. מטרת המכתב היא לדווח על שורת מעשים בלתי הולמים ("אמור גיר מאשיה עלי מא ינבגי", שו' 13–14 בצד הפנים) של מקדם מסוים (אולי של מניית ע'מר?), המכונה אלשיח' אלסדיד. האירוע הראשון (שו' 17–32): מלמד התינוקות המקומי נאלץ לנסוע לקהיר כדי לשלם את מס הגולגולת (ג'זיה), משום שמוצאו היה מארץ ישראל/סוריה. משהתעכב המלמד בשובו, החלו בני הקהילה לדבר על העסקת מלמד חלופי. כששמע על כך אלסדיד, הוא הטיל וטו על ההצעה, מתוך חשש שמלמד חדש יהיה לו לטרדה (תשויש), ועמד על כך שילמד את הילדים בעצמו. בני הקהילה השיבו לו שהוא טרוד מדי בעיסוקו ברפואה ובתפקידו כמקדם, מלבד עסקיו המסחריים. כשהמשיך לעמוד על דעתו, אמרו לו: "הרי אינך אפילו גר כאן!" השיב שיבוא להתגורר בעיר עד שובו של המלמד המקורי. כאשר חזר המלמד, התלהב אלסדיד כל כך מההכנסה הנוספת עד שסירב לאפשר לילדים לחזור אל המלמד המקורי, ואף השביע את הוריהם על כך. הקהילה ריחמה על המלמד המקורי בשל עוניו. האירוע השני (שו' 32–45): באותה תקופה שבה לימד אלסדיד את הילדים, חלה אדם במניית זפתא. קבוצת אנשים, ובהם רופא נוסף בשם אלשיח' אלמהד'ב, באו לבקר את החולה ומצאו את אלסדיד מטפל בו. אלסדיד התעלם מאלמהד'ב בגסות. לאחר שכולם התיישבו סביב החולה, אמר לו אלמהד'ב: "האם אתה כועס עליי? נהגתי בך בנימוס, כשם שנהגה בך הקהילה. איני יודע מה אתה רוצה ממני. הותרתי לך את בית הכנסת ולא הופעתי שם היום." השיב אלסדיד בציניות: "ברוך השם שמצאת אנשים שיתמכו בך (נגדי?)." מחבר המכתב מוסיף הערה משלו: היו נוכחים שם אנשים רבים שאינם פוקדים את בית הכנסת, אך לא משום שתמכו באלמהד'ב, אלא משום ששמעו כיצד אלסדיד פגע בכבודם. בהמשך הסיפור, נאנח אלסדיד ואמר: "כמה אני מתאפק מלהתלונן על תלאותיי!" המחבר מעיר: למעשה הוא כלל לא התאפק. האירוע השלישי (שו' 45 ועד הסוף): קאדי אלחכם (שופט מוסלמי) חלה במחלה קשה (מריץ' במרץ' שדיד), ואלמהד'ב טיפל בו "[בניגוד] לרצונו ולא לטובתו". הניסוח אינו ברור: האם אלמהד'ב טיפל בשופט באופן רשלני, או שמא הוא עצמו הוכרח לקבל על עצמו את התפקיד? בינתיים ניסה אלסדיד לרקום קשר עם אותו שופט. לשופט היה עבד החולה בצהבת (ח'דים בה ירקאן). גם כאן הניסוח עמום: האם העבד חלה לפתע, או שזהו תיאור של מצבו הכרוני? אלסדיד בא ושוחח עם העבד, ולאחר מכן שב ובידו דבר מה לתת לו — והסיפור נקטע כאן, אלא אם יימצא ההמשך החסר. ייתכן שמסמך זה קשור למכתב אחר מאת רבי אברהם בן הרמב"ם, המורה למקדם הטריטוריאלי במניית זפתא/מניית ע'מר לחלוק את תפקידיו עם בן דודו אלשיח' אלמהד'ב. ראו גם מסמך נוסף שנכתב באותה יד ועוסק באותו סיפור, אך אינו חלק מאותו מסמך, וכן מסמך נוסף שכנראה נכתב גם הוא באותה יד.

מכתב מאת אברהם בן יג'ו, השוהה בפוסטאט, אל אחיו יוסף במאזרה שבסיציליה. תיאור התאריך: ספטמבר 1153 לפי גויטיין, או 1152 לפי פרידמן. נראה שבן יג'ו ויוסף איבדו קשר ישיר זה עם זה, ובן יג'ו מבקש לחדש את הקשר — ולא במנותק מכך, להציע נישואין בין ילדיהם. (1) בן יג'ו מציין ששמע כי ליוסף שלושה בנים, ובקטע נוגע ללב הוא מסביר כי לו עצמו היו שני בנים בהודו (רכים? נעימים? "כענפי הריחן"), אך שניהם מתו בילדותם. (2) לאחר מכן פונה בן יג'ו לעניין בתו: ח'לף בן בנדאר, הסוחר העשיר מעדן, ביקש שבנו יישא אותה, אך בן יג'ו העדיף שתינשא לבן דודה סרור, שלא היה אמיד, ושהיה פליט מאפריקיה למאזרה. אומר בן יג'ו: "בן אחי ראוי לה יותר מזרים". גויטיין נהג לצטט את המשפט הזה כראיה להעדפת נישואין בתוך המשפחה ובפרט עם בני דודים, אך קרקובסקי טוענת בצורה משכנעת שהמצב הספציפי הזה אינו ניתן להכללה: נראה שבן יג'ו ביקש להשתמש בנישואי בני הדודים "לא כדי לאשרר ולחזק נאמנויות חברתיות קיימות, אלא כדי ליצור קשר חדש מהותית בין קרובים רחוקים מבחינה חברתית". המניע המפורש של בן יג'ו עצמו שונה: הוא מצהיר שהוא רוצה שחתנו לעתיד יהיה "לומד תורה" (שורה 12), והוא שמע הן מאחיהם השלישי, מבשר, והן מן הסוחרים הסיציליאנים בעדן ובפוסטאט שסרור הוא איש מתאים בהחלט. (3) היחסים המורכבים בין שני האחים — שמשקפים בכמה מובנים דינמיקה קלאסית של אח גדול ואח צעיר — מתבררים בבירור כאשר בן יג'ו עובר חליפות מקסם וחיבה, אולי כדי לרכך את הצעת הנישואין, לבין נזיפה. הוא מספר ששלח לאחיו תערובת של פלפל וזנגביל, אך מיד מוכיח אותו על שאיבד מתנה קודמת של פלפל "בשל אי־כשירותו" (בעג'זך, שורה 31); הוא מבקש מאחיו לא רק להשיב לו במכתב אלא מוסיף בחוצפה שעליו לשלוח את סרור עצמו לפוסטאט עם המכתבים; ואז מסביר שאלמלא יציאת האניות מערבה עם רוחות הצליביה (סוף ספטמבר, על שם חג הצלב הקופטי בכ"ו–כ"ז בספטמבר), היה שולח מתנות נוספות עבורו ועבור בניו. (4) לאחר מכן הוא מתלונן על אחיהם השלישי, הוא מבשר חסר התועלת, ומתאר אותו כ"עצלן" ו"קשה לב", ומאשים אותו בהפסדים הכספיים שלו עצמו. (5) אחר כך באה רשימת הברכות הרגילה: לשני (נמחק) שלושת בניו, לאמם, לאחותם ברכה, לילדיה, לבעלה מרואן, ושוב לילדיהם; לברהון בן חסון בן עטיה — שאינו מוכר ממקור אחר ושקשור לאחותו (האחרת?) של בן יג'ו; ולר' משה "החזן הגדול". באשר לתיארוך המכתב: גויטיין מתארך את המסמך לספטמבר 1153 משום שהמכתב נכתב ממצרים, ולדעתו בן יג'ו עבר מעדן לקהיר באביב או בקיץ 1153, בעוד ההתייחסות לרוחות הצליביה מצביעה על כך שהמכתב נכתב בספטמבר — ומכאן ספטמבר 1153. פרידמן, לעומת זאת, סבור שבן יג'ו הגיע למצרים ב-1152, ואכן בשורה 22 בן יג'ו מסביר שבתו הייתה מאורסת לבנו של ח'לף בן בנדאר בעדן במשך שלוש שנים, ואנו יודעים ממסמך אחר שהם הגיעו לעדן בסתיו 1149.

מכתב מרופא בסילִיפְקֶה (סלאוקיה) אל בעל אחותו, ככל הנראה בפוסטאט. מתוארך ל-21 ביולי 1137. הקיסר יוחנן השני קומננוס היה בדרכו לאנטיוכיה — שהיתה אז בידי רמון מפואטיֵה — וחלק מצבאו האדיר עבר דרך העיר שבה נכתב המכתב. הביזנטים הגיעו אל שערי אנטיוכיה ב-29 באוגוסט, אך מכתב זה מדווח על שמועה שהעיר כבר נפלה ארבעים יום קודם לכן. הכותב, רופא במקצועו, אף מביע את תקוותו שהקיסר יכבוש גם את חלב ודמשק, ואף מקדים והזמין ספרי רפואה שייבזזו שם מבתי עמיתיו. הכותב היגר ממצרים הפאטמית לביזנטיון. לפי השערת גויטיין, יצא תחילה עם הצי הפאטמי, שכן הוא מונה מכתבים ששלח בשנים קודמות ממחנה הצבא ביפו, מרודוס ומהאי כיוס, שנכבשו על ידי הצי הוונציאני בשנת 1224. הרופא אף שהה בקונסטנטינופול בטרם התיישב בסלאוקיה ונשא לאישה אישה בשם יווני (קוֹרָאסי). הוא חוזר ומתאר עד כמה הוא עשיר, אף שהגיע חסר כל, ומפציר במחותניו ללכת בעקבותיו ולהצטרף אליו, ולא משנה כמה רכוש יהיה עליהם להותיר מאחור. [פנים, שורות 1–8:] הוא פותח בדיון בפוריותה של אחותו; היא ילדה כבר שתי בנות לנמען, אשר ככל הנראה מקווה כעת לבן. היא אינה מצליחה להרות "בשל מצבה הרזה והכחוש"; הכותב סבור שיוכל לתת לה תרופות שיאפשרו לה להרות "אפילו לאחר ההכחשה". (גויטיין קורא שֻרְבּ במקום שַחְבּ, וזַוַאל במקום הֻזַאל, ומקבל: "אחותי לא הרתה למרות התרופות הרבות. אילו היית כאן, הייתי מסדר את הריונה, חי נפשי, אפילו לאחר שחדלה ללדת"). אשתו של הכותב עצמו מעולם לא הרתה אלא בעזרת תרופות. [פנים, שורות 8–9:] הכותב לא הצליח לרפא את אברהם, "הפושט יד הקטן מעכו", אשר נפטר והותיר את בנו יתום. [פנים, שורות 10–17:] הכותב מפרט רשימה מפורטת של הנדוניה שנתן לחתנו שמואל בן משה בן שמואל הסוחר הלונגוברדי, בשווי כולל של 200 דינרים. [פנים, שורות 17–21:] הכותב מסביר שייתכן שמכתביו שלו מעולם לא הגיעו, משום שנהג לשלוח עמם חומרי מרפא יקרי ערך, ובהם תרכיז תות (רֻבּ תות), ריבּאס, בּרבּאריס (זרזיף), עלי ע'אפת ותמציתו (שתורגם בעבר כגנציאנה), ואפסנתין. [פנים, שורות 21–27:] הוא מונה את חמשת המכתבים ששלח בשנים קודמות לעומת מכתב אחד בלבד שקיבל מהנמענים, ובהם אבו זִכְּרי יחיא ואבו נצר בן יצחק. [פנים, שורות 27–31:] הוא מביע משאלות משיחיות, ומצטט את דניאל י"ב 11 ופיוט להבדלה שחיבר אביו של הנמען. [פנים, שורות 31–38:] הוא כותב על אושרו ועושרו הרב, ובכלל זה בית בשווי 200 דינרים ו-400 חביות יין. [גב, שורות 1–4:] אם הנמען אכן יצטרף אליו, עליו להביא את ספרי הרפואה שהכותב הותיר אחריו. בכל מקרה, הוא מקווה להשיג ספרי רפואה מבזת חלב ודמשק. [גב, שורות 4–22:] הוא מוסר חדשות על משפחה וידידים. [גב, שורות 22–24:] הוא מבקש רבע דרהם מזרעי מלוח'יה, יבּרוּח' (דודאים) וח'טמיה (חטמית), משום שאלו אינם זמינים במקום מושבו.

מכתב מאבו אלביאן אל אביו או אל זקן נכבד. בערבית-יהודית, כאשר הכתובת בכתב ערבי. האב מתואר בכתובת בתואר "ראיֵס". הראיֵס אבו אלביאן מוזכר בשורות 6-7 וייתכן שהוא עצמו השולח, מה שיעיד כי סופר כותב בשמו. המכתב ארוך מאוד ומזכיר עניינים משפחתיים ועסקיים רבים. סת אהתמאם עודנה באותו מצב כפי שהיה בעת עזיבת הנמען: שבוע אחד היא חולה ובשבוע שלאחריו בריאה. אישה אחרת ("סתנא") סבלה זמן קצר מקוליק (קולנג'). אבו אלרצ'א נמצא אף הוא "באותו מצב" (כנראה חולה). אישה המכונה צאחבת אלדאר שלחה לו 30 דרהם עבור שבועיים, ומעט שמן זית, ולאחר מכן שילמה עבור שבועיים נוספים (משפט שאינו ברור דיו). אבו אלמפצ'ל עושה משהו (מתצרף פי נפסה) באותה הדרך שבה נהג לעשות. אנשי דמיאט וטיניס מבקשים בלהט את נוכחות הנמען — השולח מנסה להניאו מכך בשאלו האם ראוי שיתיש את עצמו בלילות חגים ושבתות רק כדי לרצות אחרים ולחלות בעצמו. אך אבו אלמעאלי בן אלקסקאס בא ודיווח שביקור הנמען בטיניס ובדמיאט זכה להצלחה רבה. ישנן התייחסויות חוזרות ונשנות לאיש הסוד והעבד (עבד, ח'אדם) של הנמען, אבו אלחסין. כאשר הגיע מכתבו של הנמען בעניין השגת קבלה (וצול, אולי קבלת מס), פנה אבו אלחסין אל בנו של צאחב אלדיואן, מסר לו את הרֻקעה והשיג את הקבלה, "ולאחר מכן, נמסור אותה לצַ'אמן של הרובע". השולח שילם 8 ו-2/3 דינרים לאבו נצר הכהן באותו יום. בהמשך באים דיווחים מפורטים וארוכים על עסקאות מסחריות. בין האנשים המוזכרים: אבו אלרצ'א, אלחיואני, אסמאעיל, הכאתב אבן אלסקיל(?), אחותו של אבו מנצור, אבו אלמפצ'ל, אבו אלמנא, אחיו של בעל המלאכה (אלצאנע), מסעוד, אשתו של סעד אלרכאבי(?), אבו סעד הצורף (אלצאיע'), אבן פתוח, בניה, ד'ח'ירת אלמלך, ושרף אלדולה. בין הסחורות (ויש עוד רבות שקשה לקראן): רהיטי בית, סוכר, בגדים, דבש, צימוקים, פריט שננעל במנעול ברזל, משהו שיש לשקול כראוי, אולי קנבוס, כבשים (ח'ראף), ומרדעת (ברד'עה). לאחר מכן הוא מוסר דרישות שלום מאנשים שונים ("בשני הבתים"), מאבו אסחאק בן פנחס, מאבו טאהר, ומן העבד אבו אלחסין. בהמשך מובא דיווח שנוגע לד'ח'ירת אלמלך ולשרף אלדולה, חלקו לפחות על אופה יהודי מירושלים ובנו, שעבדו בשוק חבס בנאן בפסטאט, ואשר הונו את לקוחותיהם במשקלות מזויפים (ארטאל), נחשפו ונעצרו. ככל הנראה אבו אלחסין, עבדו של הנמען, התערב אצל שרף אלדולה ועשה שימוש בהשפעת הנמען כדי להביא לשחרורם — אך עתה היהודים חוששים כי הדבר יפגע במוניטין שלהם בקרב הגויים. השולח מדווח שאבו אלביאן לא רכב על הפרדים; שרכש אוכף חדש לחמורו; ומתייחס להגעתו של "אלשמס". בשולי הדף העליונים מצויות שלוש הוספות נוספות הדנות בעניינים עסקיים נוספים, מזכירות את קהיר ואת אבן אלקאצ'י, ומציינות כי הח'אדם אבו אלחסן יצא לטיניס עם ייפוי כוח.

ורסו: רשימת שמות עם מקצועות בערבית-יהודית. בין השמות המופיעים: אבו טאהר אבן אלענברי; אבו אלמכארם אלכהן; סלימאן אבן אלזניעה(?), סרסור (סמסאר); בן חורגו (רביב) שלו; מהד'ב; משרתו (כ'דים) שלו; אבראהים אבן אלתעתוע, חלפן/בנקאי (צירפי); אבו עלי, רוכל (אלמתסווק); אבו נצר, מוכר מטבעות נחושת (יביע אלפלוס); ילדיו של כרם אבן אלעג'יל; אבו ת'נאא בן הבה בן נעמאן הלוי, בוחן מטבעות שמוכר מטבעות נחושת (נקאד יביע אלפלוס); מפצ'ל ואבו אלפצ'ל בני נביקה(??), בשמים (עטארין); אבו סעד בן מחאסן אלשמאש הלוי, כחכי (ייתכן שזו וריאנט של כעכי, אך הסופר כותב כעכי עם עי"ן בנפרד, כך שכנראה מדובר במקצוע אחר); אבו נצר הכהן חתנו של רבנו יחיאל, חייט; סרור בן אבו אלגית', רוכל-נודד (טוואף); דודו מצד אביו; אבו אלכרם, רוכל-נודד; בנו יעקוב, רוכל-נודד; אבו אלכ'יר, בשם, קרוב משפחה (נסיב?) של אם בקאא המיילדת (אלקאבלה); אבו אסחאק בן אברהם בן דנאן(??), כורך ספרים (מג'לד); צדקה בן טאהר אלקוצי, אופה כעכים (כעכי); אבו אלפרג' אבן סמיסמה, בוחן מטבעות (נקאד); אחיו אבו אלעלאא, סוחר משי (חרירי); המוכר (ביאע) מפצ'ל בנו של עושה המניפות (מראוחי) ובנו הצעיר; אבו חיון הנגר המגרבי (נג'אר); בן בתו, חייט; הארון אלשאמי, מתורגמן (מתרג'ם) וסבל (יחמל); סויד ורצ'י האלכסנדרונים, צבעים (צבאגין); [...] הצבע חתנו של סלימאן הצבע; מכארם בן בו ודינה(?) הצבע; אבו אלעלאא הנער של אלעריף מחאסן הצבע; ברכאת בן בו נצר אלמחלי הצבע; סבאע הטוואי (אלגזאלי) והצבע; אבו אלעז בן בת הסרסורית (אבן בנת אלדלאלה), צבע; עוץ' אלמחלי ובן חורגו הצבע המתגורר ליד בית הכנסת של הירושלמים; יוסף המגרבי; הצבע בעלה של בתה של אם כפא(?); בן חורגו שלו; הלאל צובע הבדים האדומים (אלצבאג אלאחמר), בן חורגו של אבו רצ'א הכהן; סלימאן; אבו עמר האלכסנדרוני הצבע; אבו סעד אלעדני הבשם; בן חורגו מכארם, סבל (יחמל); הבה בן תמים הבשם; בנו יעקוב; בן אחיו סלימאן בן מוסא בן תמים; אבו אלפתוח בן אבו אלעז הצבע, פייטן (מרהט) — ייתכן שמדובר באותו אדם כמו החזן הנושא שם זהה המופיע במסמך אחר; אבו אלפרג' בן דאוד, אחיו של יוסף הצבע — ייתכן שהוא מוזכר במסמך אחר; ופאא בן אבו אלסרור עושה הנרות (שמאע) סוחר המשי (קזאז); הנער של ח'לף בן אסחאק סוחר המשי (קזאז), כהן; הנער של אבו נצר אבן אלרבאט; אשתו של אסד; טייב בן סלימאן הגבן (ג'באן), כהן; נג'יב בן סלים אלבלביסי, שהיה בעבר משרת (כ'דים) של בן הדיין החלפן; הבת אללה אבן אלמצן, כהן, בשם; חיון המגרבי בנה של אשת ישי אלעג'מי; מסעוד אלמוצלי; מנג'א הצולע, יתום, צבע; יחזקאל אלכחכי(?).

מכתב מלברט בן משה בן סע'מאר, שהיה במהדיה, אל אחיו יהודה בפסטאט. בערבית-יהודית. תיארוך: 9 בינואר (י"ב בשבט) 1058 לסה"נ לפי גיל, או 1061 לסה"נ לפי בן-ששון. לברט מברך את יהודה על הולדת בנו הבכור. ייתכן שמופיעה תפילה שאלוהים יגן על התינוק מעין הרע (שו' 11–12 בצד הפנים; האות הראשונה במילה מטושטשת; גיל קורא "אלצ'ו'" במקום "אלסו'", אך אף אחת מהקריאות אינה תקינה לחלוטין מבחינה דקדוקית). לברט שמע מזכאר שהתינוק הוא תינוקת, והרגיע את דעתו רק כשהגיע מכתבו של יהודה ובו הבשורה שמדובר בבן. לברט שומר את המכתב המבורך עליו, מנשק אותו ומניח אותו מול עיניו; השבוע מסר אותו לאחותו, אך השביע אותה להחזיר לו אותו (שו' 4–18 בפנים). לברט ממשיך בענייני מסחר. ישנה תגובה מפורטת לדברי יהודה על הכאב שגרם לו לברט כשנזף בו על החלטה עסקית שקיבל. לברט מסביר שכתב את שכתב רק משום שהדבר נגע לסחורה של אדם אחר. ואשר לחוב של 20 דינר שיהודה חייב לו — מה ערכם של 20 דינר לעומת הקשר ביניהם, ששווה כל העולם? אם יהודה התרגז מנזיפתו של לברט, הרי שעתה לברט מתרגז מתגובתו של יהודה. ועוד, סכום זה אינו דבר לעומת מה שכבר איבדו בקירואן. כפי שאומר הפתגם: "אם לא נותר ממזונותיך אלא עוגה אחת, מוטב שתשליך אותה לים" (שו' 18–32 בפנים). המכתב נמשך בענייני מסחר בין אפריקיה, סיציליה ומצרים. נזכרים אנשים רבים: הנגיד, נסים, אבו הארון, חיים בן עמאר, הנער של חסון, חסון בן מוסא, יהודה בן מוסא, אבו עבד אללה, נכבדי קירואן ומהדיה, יצחק בן בר[הון?], ויוסף בן עלי הכהן. אנשים שהגיעו מפלרמו סיפרו שזכאר חלה אך החלים (שו' 33–57 בפנים). לברט שמח לשמוע שיהודה לומד תורה, משנה ותלמוד עם "הרב" (שו' 58 ובשוליים). צד הגב מורכב ברובו מדרישות שלום. לברט מופתע מנזיפתו של יהודה על כך שנסים אינו שולח לו מכתבים. (גיל מזהה את האיש הזה עם נסים בן משה השלישי.) נסים לא כתב אפילו ללברט עצמו, המצוי במרחק שעתיים ממנו. "הוא גוסס, והוא יכתוב לך מכתב?" (שו' 11–13 בגב). נסים פדה ספר תנ"ך השייך ללברט וליהודה, שנבזז באחת ממלחמות אפריקיה. לברט מבקש כעת לסדר את החזר התשלום לנסים ולקבל את הספר בחזרה (שו' 13–17, 23–24 בגב). לברט חותם בחדשות הרעות מאפריקיה, סיציליה ואל-אנדלוס (שו' 35–40 בגב). מחיר החיטה הרקיע שחקים בקיץ זה; קירואן הופכת לחורבה; הבדואים נלחמים זה בזה; אנשים חוששים לגורל סיציליה השנה, שכן הפרנקים תקפו בצבא גדול; הפרנקים אף פלשו לאל-אנדלוס השנה, החריבו רבים מכפריה, הרגו אנשים רבים, והטילו מסים על כל האזורים שכבשו.

מכתב מאת ברכות בן אברהם אבן אלחאג'ה (הוא אבו אלברכאת הבת אללה בן אבראהים אלצאאיג'), השוהה בבוש שמחוץ לפיום (בעמאל אלצעיד אלאדנא / بعمال الصعيد الادنا), אל אמו השוכנת באלכסנדריה. המכתב מתוארך ליום ראשון, צום י"ז בתמוז ד'תתקי"ח לבריאת העולם, היינו 1158 לסה"נ. הכתובת ממוענת לאלכסנדריה, לשוק הצורפים, למסירה לאבו זכרי יהודה בן יצחק, אשר יעבירה לבית (או לאשת) אבו אלופא בן חלפון אלחדאד בשכונת ביר ג'בר, בכנסת העירקים (בנוסח הערבי נקראת פשוט "כניסת אליהוד"). אחד משני האנשים האלה הוא גיסו של השולח. המכתב כתוב בערבית-יהודית, בכתב יד יפה, והכתובת רשומה הן בערבית-יהודית והן בכתב ערבי. הוא פותח בתלונה על העדר מכתבים מאמו ומאחיו אבו סעד, ואף מציין שנשבע שלא לכתוב עוד — שבועה שכמובן הופרה. הוא מספר שנמאס לו לעבוד בצעיד עליון (בלאד אלצעיד), ולכן ירד לבוש, אך גם שם אינו שבע רצון, ומקווה לעבור לפוסטאט לאחר החג. הוא מציין ששיירות מאלכסנדריה מגיעות תכופות לבוש כדי לקנות פשתן, והוא מבקש למצוא אדם נאמן שדרכו ישלח מעט פשתן לאמו, כדי שתתפור לו בגד פשתן נאה לשבת ולחגים; ואילו לבגדי יום-יום יש לו די והותר. הוא מזכיר עסקה בשווי 100 דינרים בסנתריה (נווה המדבר סיווה), אך ההקשר אינו ברור לחלוטין. נמסר לו שעמאאם ורחל דודתה מצד האם נמצאות בפוסטאט, יחד עם בעלה אבו אלפצ'ל ועם אדם בשם אבו אלסרור. הטקסט בשוליים כולל רכילות עסיסית: "הגיע אליי מכתב שבו נכתב כי הארון גירש את אשתו ימן. ברוך השם! היא נישאה לו והתגרשה ממנו בעת שהיינו רחוקים. שמרי אותה אצלך — (הרחק?) מאשת אבו אלופא — בבית, עד שאלוהים ייתן לה פרנסה." המצב אינו ברור לאשורו, אך נראה שהשולח תומך בימן, שגם יש לה בן לגדל. לא ברור כיצד אשת אבו אלופא — שאמורה לקבל את המכתב לפי הכתובת — משתלבת בעניין. מכל מקום, הנמענת אמורה לתת מחסה ל[ימן] ולכלכל אותה עד שהשולח יוכל להגיע ולקחת אותה אל אחיה בשאם. הדרך הטובה ביותר ליצור קשר עם השולח היא לשלוח מכתבים לפוסטאט אל אלבלביסי או אל אבו סהל בדרב אלח'ראטין, והם יעבירו אותם באמצעות הסוחרים היהודים אל אבו אלברכאת אלצאאיג' היהודי בבוש. בצד האחורי של המכתב מסתיימת האיגרת בדרישות שלום לאנשים שונים, ובהם: אבו אלבשר ואמו; יוסף; מח'תאר ששהה בברקה; המורה אבו זכרי יהודה וילדיו. (שם המשפחה של השולח, אבן אלחאג'ה, פירושו 'בן האישה שעלתה לרגל', אם כי ייתכן שהשם הוא אבן אלחאג'ה במשמעות אחרת — כינוי לאדם בעל צרכים מרובים.)

רשימת תרומות לקופת הקהילה לצורך הלבשת עניים לשנת ה'ת"ק[ט] (1747/8). רשימת התורמים ארוכה ומקיפה, וראשון לתורמים הוא אברהם סרנו — שככל הנראה היה אחד הסוחרים העשירים ביותר בקהיר באמצע המאה השמונה־עשרה. הקונסול הצרפתי בקהיר העריך את הונו של סרנו ב־12.5 מיליון מדין בשנת 1747. ייתכן שסרנו היה היחיד ברשימה קהילתית זו שתרם סכום במטבעות זהב, שכן רישומו הוא היחיד המזכיר מטבעות מַחְבּוּבּ עות'מאניים וגִ'נְזִ'ירְלִי: 3 + 1 = 440 מדין, חישוב הגיוני לפי שער החליפין של התקופה, שכן הערך הנקוב של המחבוב באותם ימים היה בדרך כלל 110 מדין. קיים מסמך נוסף מהמאה השמונה־עשרה הקשור לסרנו. בין שאר חברי הקהילה הנזכרים ברשימה: מרדכי מוניר, יוסף גטניו, יוסף "מבני מקרא" (כלומר קראי), אליהו חמריתי[?], נסים נג'אר, יעקב לאניאדו, יעקב נעמיאש, אברהם מאגורו, חיים [בן אברהם] מאגורו, אצלאן רודסי[?], יצחק אלמגרבי, נסים ענכרי, יעקב קסטיל, סימן טוב חלבי, רפאל חיון צירפי, משה תמים, יהודה קארו, יצחק יעבץ, אברהם מתראכן[?], שלמה גורן, חיים ויאלובוס, יוסף עודה[?], יעקב מרחיים, יעקב קג'יג'י, אפרים נעמיאש, יעקב לוי סכנדרי, משה אלחאג', אליהו אלחאג', משה מונסון[?], שלמה רומאנו בולאקי, ישראל אלחאג', יעקב אסיהו, שחאתה ברוך, יוסף אלמלטי, יום טוב נבון, יוסף שבתין[?], ישראל נגרין, שלמה [בן ישראל נגרין], יעקב אלרקון, מנחם שבתין[?], יוסף תוזי[?], שלמה אלמושנינו, אברהם לוי כורלא, יצחק רווח, מרקאדו אלרקון, אברהם ריוח[?], יהודה עוזי[אל], יהודה מדינה, דוד אסיהו, יעקב גוהאד, נתן נוח, צ'לבי חג'י, יוסף אלמושנינו, משה מיוחס, אברהם צדיק, אהרן מאגורו, ישועה פרמון, משה לאניאדו, יוסף ישיעה, אברהם מלבי וזרח[?], רחמים סמאנה, משה חסון, יוסף אליהו, יוסף קיינא, רפאל מנשה, משה משולם הקטן, יהודה מימון, אהרן פניה[?], שלמה סקיל, יעקב שושן, שמואל נעים, דוד גבּאן/ג'בּאן[?], שחאתה סקיל, סעד קג'יג'י, יצחק ראובן, שמעון פרנסיס (אזכור מוקדם מכדי להזדהות עם הסוחר הידוע מקטעים מאוחרים יותר), משה שלום, יצחק פינטס[?], יוסף מלמד, בנימין זרדל, יוסף תזה, אליהו שמריה, אברהם עמרם, יהודה אסיהו, יצחק ברוך, חביב מנשה, יוסף עתרוטי, אברהם טוויל, קונור.ד משולם, שלמה חג'י, ברוך מצליח, יוסף מוניר, מרזוק סלאמה, אברהם מקאצין, חיים קצין, אברהם חסון, יוסף סרג'__[?], מרדכי אבוח'יר, אברהם סאסי, יעקב אלחנאסי, יהודה טובי, יצחק מנשה.

recto: שטר משפטי (חלק) למכירת בית עם בוסתן באלג'זירה, "בין שני הנהרות ושני הגשרים". המוכרת היא אישה, ככל הנראה אלמנה, שבנה היה הבעלים של הנכס הסמוך שכלל שתי חנויות. אין מדובר בשטר המקורי אלא בתמצית או סיכום בערבית-יהודית של שטר בכתב ערבי (מבית דין מוסלמי), שכותרתו "גבולות הבית באלג'זירה". (השוו למקרה דומה.) קיימות גם כותרות משנה בכתב ערבי לכל גבול (אלחד אלאול… אלחד אלת'אני והו אלבחרי… וכו'). גויטיין הבחין בראָיה תומכת לכך שהמסמך הועתק משטר בכתב ערבי: הסופר העתיק את הצורה חסרת המשמעות "תומיד" (תומיד) במקום "יומאיד'" (ىومىد) המקורי. (סביר שהסופר עשה שגיאה דומה ב"ריס אלפלאפטה"; המילה במסמך המקורי הייתה ככל הנראה "קלאפטה", כלומר אומני סתימת סדקים בספינות.) אלג'זירה, שגויטיין מתאר כמשכן החברה הגבוהה, הייתה רכוש המדינה, ולכן רוכש הבית נדרש לשלם מס חודשי (חכר / דמי קרקע) של 5/8 דירהם, והקרקע עצמה לא נכללה במכירה. מכירות בתים נערכו לעיתים קרובות בפני נוטריונים או בתי דין הן מוסלמיים והן יהודיים. מוכרת הבית הייתה אישה, ככל הנראה אלמנה, ונכס סמוך היה שייך לבנה. הבית המתואר כאן גבל בבית שהיה שייך בעבר לוזיר הפאטמי יעקוב אבן כלס (נפטר 991) ולאנשים אחרים בעלי מעמד רם. הערותיו של גויטיין מזכירות רישום בפנקס בית דין משנת 1136 לסה"נ בנוגע לבית אחר באלג'זירה בשווי של 660 דינרים לפחות שהיה בבעלות יהודי. verso: הקטע הממוסגר בפינה השמאלית התחתונה הוא מסמך דומה, סיכום של ארבעת הגבולות של [נכס בדרב] אלסֻרִיַּה (על רחוב זה ראו אצל גיל). בדומה למסמך ברקטו, גם תמצית מכר זו אינה כוללת את שם הקונה. שני המסמכים היו ככל הנראה חלק מארכיון אישי או רישום עסקאות פרטי. יתרת הטקסט מורכבת ברובה מהערות חטופות לקראת הכנת שטרות משפטיים יהודיים, ובהן: (1) כתובה הנפתחת בשבחים ל"אדוננו שמואל", דבר העשוי לתארך את הקטע לתקופתו של שמואל ב"ר חנניה. (ייתכן שגם ידו של הסופר ידועה.) (2) רישום של חוב בין הסוחר (אלתאג'ר) אבו אלפרג' ישועה ב"ר יוסף הכהן, החייב כסף לאבו אלרצ'א יוסף ב"ר ברכות אבן אללבדי (ככל הנראה זהה ליוסף השני ב"ר ברכאת אבן אללבדי, המוכר ממסמכים אחרים המתוארכים לשנים 1156 ו-1178 לסה"נ). (3) עניין הקשור בצאעד ב"ר אבו עלי ובהלאל וכרים בני סבאע אלעטאר. (4) תנאים לנישואין או לאירוסין של עלי ב"ר שמריה אלבזאז(?) וסת אלעג'ם בת [...]. תשלומי הנישואין: 5 + 16.

קטע מפנקס בית דין הכולל שרידים של 13 מסמכים, שרובם שלמים. מתוארך לחודשי טבת-כסלו ה'ת"ס, שהם 1699-1700 לסה"נ. כתב היד של הסופר וכן רבים משמות המשפחה אינם נפוצים בקהיר, מה שמרמז על כך שהקטע מקורו ככל הנראה בקהילה יהודית במקום אחר באימפריה העות'מאנית (המֵדִין הכסוף העות'מאני נזכר לאורך הרשומות). עם זאת, ייתכן גם שמדובר בפנקס בית דין השייך לבית דין ו/או לקהילה בקהיר שמסמכיהם לא שרדו בכמויות גדולות מתחילת המאה השמונה עשרה. אזכור אפשרי של "רובע הקראים" בקהיר מופיע במסמך 9 בצד ה-verso. רשומות המסמכים בצד ה-recto כוללות: (1) שותפות עִסְקָא בין סולימאן טראבולסי ויהודה ביכי(?). (2) שותפות כללית במסחר באלמוגים למשך שנה: "במלאכת אלמרגאן לזמן י"ב חדשים" (שורה 18). יתר רשומות בית הדין ב-recto עוסקות באירוסין הכוללים התחייבויות מתנות נישואין מהחתנים לכלות וכן נדוניות: (3) אירוסי משה ב"ר יוסף הכהן וכלה לעתיד המופיעה בשני שמות שונים: סעודי המכונה רחמה בת שמואל ראשי/דאשי(?); (4) אירוסי יעקב ב"ר רחמים הכהן קמאט ומסעודה בת יוסף הלוי בר-ביכה(?); (5) אירוסי משה ב"ר יעקב הלוי וריינה בת אליהו רמוך(?); (6) אירוסי אברהם תלמיד וסת אלבית בת בנימין פרנציה. ה-verso כולל את הרשומות הבאות: (7) רשומה חלקית הקובעת כי יצחק אשכנזי מקבל סכום כסף מלאה בת ____(?) עתרותי. (8) רשומה חלקית שבה סעדיה אנג'ל מתחייב ללמוד את "מלאכת הסירמקג'י" עם שמואל מאנופלה/מאנופלה. בהתבסס על הסיומת, המונח המקצועי כאן הוא ככל הנראה הטורקי "sırmakçı" (יצרן או רוקם של חוטי זהב או כסף), שהוא מילה נרדפת למונח "sırmakeş" במילון רדהאוס (עמ' 1014). (8) העתק כתובה מקוצר לנישואי משה ב"ר יחיאל מיוחס ופרלה בת גבריאל פרנסז (פראנשיז). (9) הסכם שכירות למספר נכסים, שחלקם רשומים ב"רובע הקראים". שני הצדדים בעסקה הם ברוך ב"ר אהרן יואב ויוסף ב"ר ישועה הלוי. הנכס הראשון ברשימה "הכמארה" אינו ברור במשמעותו המכוונת. ייתכן שמדובר במונח האדריכלי הלטיני "camera" (חדר, חדר מקומר). (10) אירוסי הדיין יעקב ב"ר דוד הלוי והגרושה סהור(?) בת אברהם חמוזי. (11) הודאת חוב בין יעקב ב"ר שם טוב מלמד ואברהם ב"ר שלמה בנטורה/בינטורה. (12) שותפות בין מרדכי אשכנזי ושמואל ב"ר יצחק ____ (שם המשפחה אבד עקב נזק). השותפות היא ב"מלאכת אלכואגייה/אלכואנייה", הדורשת מחקר נוסף לקביעת ההקשר המקצועי המדויק.

מכתב מיחזקאל, ככל הנראה מקלוב, אל אחיו חלפון באלכסנדריה. מתוארך לחודש אייר ד'תת"ק (1140). יחזקאל מתלונן באריכות וברהיטות מסוימת על שלל בעיותיו העסקיות: "אני עשוק, אך מוצג כעושק" (אנא מט'לום פי צורת ט'אלם) — כלומר, מאשימים אותי בדברים שאינם באשמתי. הבעיות הנדונות: עסקת הגבינה שלהם (ראו ח69, ח68, ח64) וההליכים המשפטיים הקשורים אליה, שבהם לא הצליחו הדיינים להגיע להכרעה; סחורות שנעצרו בבית הוכיל, ובהן ביקשו הדיינים שהצדדים יגיעו לפשרה; ותביעה משפטית הנוגעת למכירת בית, שבה הדיינים שוב לא יכלו להכריע — האם לפסוק על פי שיטת רב האי גאון או לפי שיטת ר' יצחק אלפסי? אחד הדיינים מציע ליחזקאל שחלפון היה צריך להשיג חוות דעת הלכתית (פתוא) מאת אבן מיגאש, אשר הייתה מחזקת את עמדתם. המכתב דן גם בסחר בחמורים (שנמכרו ללא ריתמה, שכן אחרת המחיר היה גבוה יותר), ומספר סיפור ארוך על הובלת משי מהכפר בנהא שבדלתא בלוויית חוכר מסים בשם אבו סעד (אולי אותו אדם המופיע 25 שנים לאחר מכן כחוכר מסים לשעבר). אבו סעד זה, הצ'אמן (חוכר המסים), עבד בצוות עם צ'אמן נוסף מקהיר, ולכן לא יכול היה פשוט להתייצב בבנהא כלאחר יד כדי לסייע ליחזקאל להעביר את המשי של אבו זכרי הכהן בחזרה לקלוב (מהלך של שמונה שעות הליכה לפי מפות גוגל). יתרה מזו, שני פקידי מסים — חוכר מסים עמית בדאר אלצנאעה, נקודת המכס המרכזית בכניסה לפוסטאט, והמושד (מונח איובי לגובה המסים בנמלים), אולי הכוונה לזה שעבד בדאר אלצנאעה — "אינם נותנים לו לקחת (אפילו) רטל אחד (של משי) כעמלה (או שוחד?), אלא נאמר לו: 'זה אינו שלך!' החמס פושה." לא ברור אם מדובר כאן בתמונה מפתיעה של חוכר מסים הרואה כעוול את העובדה שהממונים עליו אוסרים עליו לקבל שוחד; הוא משתמש במילה העברית "חמס", שבתקופה זו, לדברי פרידמן, היא מונח טכני לעוול שמטיל השלטון, ואולי הדברים נאמרים מתוך השוואה לתקופה מוקדמת יותר, שבה היה מקובל שגובי המסים יכולים להתעשר באמצעות תשלומי טובין. המכתב מזכיר את מותו של אבו נצר בן אלמנקאר, שהיה בן דודו של אבן יג'ו, בנה של דודתו מצד אמו. כמו כן מוזכר סוחר ההודו אבו עלי בן אלכרניב, המופיע גם בתשובות הרמב"ם. אף ששמות הכותב והנמען אינם מצוינים במפורש, מאחר שלמכתב אין כתובת חיצונית (כנראה נמסר ביד), זיהו אותם גויטיין ופרידמן על בסיס התוכן והפלאוגרפיה.

רשימה של קופות קהילתיות מתוארכת לשנת 1651 (אייר ה'תי"א) שייתכן שקשורה לקצבאות שניתנו ללומדי תורה, לאור העובדה שבצד ה-verso מוזכרת "הספקה" בקהיר (או אולי בכל מצרים: "יד אלבעלי תורה אלדי כאנו במצר ען אל הספקה"). המספר האלפאנומרי המופיע לאחר כותרת חשבון זה הוא 750 (תשנ), שאפשר לפרשו באופן משוער כמספר הכולל של האנשים שקיבלו הספקה במצרים או בקהיר בסביבות 1651–1652 לסה"נ. מספר זה נראה גבוה מכדי להתייחס לקהיר בלבד, וייתכן שהוא כולל גם תלמידי חכמים מאלכסנדריה ומרשיד (Rashīd), המופיעים יחד בשורת הסיכום האחרונה בתחתית ה-recto. לפחות חשבון אחד נוסף ברשימה ב-recto מתייחס לקבוצה קולקטיבית של "מערבים", כלומר קהילה/קהילות של יוצאי המגרב. חלק מהרישומים כוללים אזכור של "שותפו" (אולי שותף ללימוד) שאינו מצוין בשמו, כגון: "משה וִילִיסיד ושותפו" ו"יעקב זגדון ושותפו". לפחות שניים מהשמות הנזכרים נושאים את התואר המקצועי "ציראפי" (סוחר מטבעות/חשבונאי) במקום שם המשפחה. הרשימה ב-recto כוללת כמה רבנים ידועים של מצרים במאה השבע עשרה, ובאופן רחב יותר מהווה מקור יקר ערך לאור רמת הפירוט שהיא מציעה לגבי חברות בקהילה היהודית הרבנית במצרים במאה השבע עשרה. שמות האנשים המופיעים ב-recto כוללים: אברהם אל-ח'ול[?], יצחק לוריא, יעקב בירב לוי, נסים ד'גנוס[?], ישועה [מ]ונסון?, יוסף הלוי, יעקב די ליאון, זין סבבו, נסים קסטנטין, שמואל כועיח'[?], נסים זגדון, יעקב ביבאס, ישועה עוזיאל, שמואל גזאוי, משה וִילִיסיד, יעקב סמחון, אהרן נפג'ה, ח'ליפה אל-זוגי, יהודה חאמי, יהודה חדאד, אברהם חדיד, יעקב זגדון, נסים מיירה, נתן הלוי, דוד מורון, אלישע סוחמי, יצחק לופס, דוד בואנו, משה אוזלו, יהודה סיד, ר. אל-שאמי, שחאתה שיהאב, מימון ציראפי, שלמה אל-אהדב, שמעון ציראפי, משה הכהן, יצחק הלוי, אשכנזי כומאר, שלמה סופינו, ח'ליפה ___?, מרדכי מדינה, משה נוצרי, רחמים הכהן, ____? אבן שנג'י, ____? אל-קודסי, שמואל אבן צור, יהודה דנון, ספדיא תלמסאני, שחאתה דודלח[?], מצליח פרנסיא, יצחק אל-שאמי, יצחק נואל?, משה רמחון[?], מושון שאמי, יצחק ראובן, אברהם מנשה, שמואל ___א?, יצחק מדינה, שמואל ?חאג', אברהם סאנס, יוסף יצחק, אברהם מנשה, קנבוס?, אברהם אל-אחדב, חיים קאפוסי, יצחק הלוי, משה סרגוסי, שמואל סכנדרי.

מכתב מיעקב בן סלים אל חלפון הלוי בן נתנאל באלגֻ'וַّה שבתימן, מתוארך לערך קיץ 1131, העוסק במחלוקת סביב הרשות של מצליח גאון על יהודי תימן ובאיסוף התרומות לטובת הישיבה בפוסטאט. יעקב בן סלים, מנהיג של קהילה יהודית בתימן שעזב את עדן ועבר לאלגֻ'וַّה, שולח לחלפון מכתב סודי המיועד למצליח, ראש יהודי מצרים, ומכתב נוסף לאבו זכרי הכהן, נציג הסוחרים בפוסטאט. יעקב בן סלים הצליח לשכנע את יהודי הכפרים בתימן לשלוח תרומות למצליח, והוא מבקש מחלפון להישמר פן ייפלו המכתבים בידי אויביו. במקרה שחלפון יתעכב במסעו למצרים, עליו לבקש מאבו אליֻמן למסור את המכתבים באופן אישי. יעקב מקווה לקבל תשובה ממצליח בתוך השנה. הוא גם מעיר על ספרים ששלח לחלפון, ומציין כי כבר העתיק את המכתב שנשלח אליו מאלגֻ'וַّה בעת שהותו בעדן. יעקב בן סלים עזב את עדן לאלגֻ'וַّה משום שכמו אחרים פרש מסמכותו של מצמון בן יפת ולא רצה להיות מעורב במחלוקת — בייחוד לאור מה שניתן ללמוד ממכתבו על התרומות שנאספו לישיבת ארץ ישראל בתקופת המחלוקת הזו. הוא עצמו שלח 34 דינרים כתרומה שנתית מכפרי תימן. המכתב כנראה אינו יודע שהכפרים נמנעו מלתרום באותה שנה — שמועה שהתבססה על כך שראש הגולה מנע מהקהל לומר את נוסח הרשות בשמו של מצליח גאון. יעקב בן סלים מציין כי רק שני כפרים טרם תרמו, וכאשר תגיע תרומתם, סך הכול תרומת הכפרים יעמוד על 404 דינרים — סכום נכבד לדעתו, וגם סכום גדול בהרבה מכל סכום אחר המוזכר במסמכי הגניזה כתרומה לרשות כלשהי. גויטיין קרא את הסכום כ-600 (תר) ולא כ-404 (תד), אך אחרי המספר מופיעה המילה דנאן(יר), אשר הן בערבית קלאסית והן במכתב זה באה רק לאחר ספרת יחידות. התרומה הקבועה בשם גאון ארץ ישראל מעידה על דבקותם של יהודי תימן במוסד הלימוד המרכזי. נראה כי זהו המסמך המוקדם ביותר שנכתב מתימן בעניין המחלוקת על הרשות. יוצאת דופן העובדה שיעקב בן סלים הזהיר את חלפון לטפל במכתב בסודיות ואף להשמידו; למרבה המזל, חלפון לא ציית לאזהרה. המכתב קשה לפענוח, אך כולל מידע ספציפי על הפרשה, כגון העתקת מכתבים מבני דוד הפרסיים ופרטים על איסוף הכספים למצליח, וכן ברכות לילדיו של חלפון ("גוריו"). יעקב בן סלים היה כבר ידוע ממן, אך יש לקרוא אלגֻ'וַّה במקום אלגיוהומא. (המידע על פי פרידמן וגויטיין)

מכתב מאבו זכרי כהן בפסטאט אל אבו זכרי יחיא בן סלימאן בן אלשאמי בעיד'אב, בערבית-יהודית. מתוארך לטבת 1452 למניין השטרות = דצמבר 1140 / ינואר 1141 לסה"נ. עוסק בענייני מסחר ומזכיר סחורות כגון קמפור (כופר), עץ ברזיל ולבונה. מתיאורו של גויטיין: המכתב מופנה לנמל עיד'אב במזרח אפריקה, שכן הכותב מבקש מהנמען לפעול שם (מראש המכתב, שורה 1, ועד ורסו שורה 7). המכתב נשלח מקהיר, שכן השולח מדווח על אנשים העולים לעיד'אב (ראש המכתב, שורות 6–8), ומצרף רשימת מחירים עם בקשה לקנות במקומו של הנמען. המסמך מאלף מבחינות שונות. הוא מציג בפנינו את המוטיבציה של נציג הסוחרים בקהיר כזו של עיד'אב. האופן שבו אבו זכרי מבקש מהנמען לטפל במתחיל מפצ'ל (ורסו שורות 7–14) שקול למעשה לפקודה מפורשת, וכך גם הוראתו לטפל בסחורות שניצלו מספינתו של אלדיבאג'י (שוליים שורה 6 – ורסו שורה 7). באופן דומה אנו מוצאים שהוכיל (הסוכן) של עיד'אב מופקד על הסחורות שניצלו מסירתו של אלדיבאג'י, אף שאדם אחר, אכבר, קיבלן לידיו. אכן, הסוחרים המעורבים, מוסלמים ויהודים כאחד, הפקידו את המשימה הזו בידי הוכיל. מאידך גיסא, מפתיע שהסוחרים המוסלמים ויהודי אחד, נהראי, נאלצו לערוך את המסע הארוך והמסוכן מקהיר לעיד'אב כדי לקחת לידיהם את סחורתם. סביר להניח שמדובר היה בכמויות גדולות. במסמך אחר אנו מוצאים את נהראי יוצא לדרכו מעיד'אב בסירתו של אלדיבאג'י, ויש להבין כאן שהוא חזר בה. אם הסחורות שניצלו היו פלפל, לכה ועץ ברזיל, ניתן להניח בבטחה שהספינה לא טבעה — שכן במקרה כזה היו המוצרים הללו צפויים להיהרס — אלא נתפסה בידי פיראטים ושוחררה מאוחר יותר, ככל הנראה בידי הצי הפאטמי. מעניין ללמוד מן המכתב (שורה 19 – שוליים שורה 1) שסוחר היה יכול לקבל אשראי מן הדיואן, היינו מן השלטון, בעיד'אב. אין להניח שלשם כך נזקק להמלצת נציגי הסוחרים, שכן אבו זכרי היה ודאי מתייחס למסמך רלוונטי המצורף למכתב. הסיבה לזהירות יוצאת הדופן הזו הייתה ככל הנראה זו: הסחורות המזרחיות נשלחו "אנבלוק", בצירוף חלקו (קסט) של כל סוחר המצוין ברשימה שנמסרה לוכיל. חלק ניכר מן המשלוח אבד (שוליים שורה 7), והסוחרים כנראה לא בטחו בוכיל שיחלק את הנותר באופן הוגן. על היבט חשוב זה של תפקיד הוכיל ראו [הפניה תוכנס במועד מאוחר יותר].

מכתב/עצומה משולח לא ידוע, השוהה באלכסנדריה, אל מבורך בן סעדיה בפוסטאט. כתוב בערבית-יהודית בשילוב עברית. תיארוך: ככל הנראה 1103–1111 לסה"נ, על בסיס החפיפה בין תקופת פעילותו של מבורך בן סעדיה (נפטר ב-1111) למח'לוף בן מוסא (פעיל בערך 1103–1141). השולח פותח בהתנצלות על כך שצירף מכתב תלונה זה לצד מכתב אחר ובו ברכות לרגל החג. הוא חזר זה מקרוב ממסע מסחרי לאל-אנדלוס, וכותב להתלונן על הצעיר בקאא אבן שוויע (המופיע גם בשני מסמכים נוספים). השולח נשא עמו במסעו סחורה בשווי 400 דינרים — לכּ (שרף) וסחורות אחרות — שהייתה שייכת לבקאא או לאביו, והפיק רווח גדול מן המסע. אף על פי כן, נמנע מלגעת ברווח, בנימוק שסחורתם של בני שוויע פטורה (תנצאנו) "מן עֻשׂר הג'אליה" (מס המכס בשיעור 10% שהוטל לסירוגין על סוחרים בני חסות?), בעוד שאחרים נאלצו לשלם מכסים כבדים. לאחר שובו של השולח לאלכסנדריה, הופיע בקאא ובידו ייפוי כוח מאביו ושטר השותפות (שטר... אלמואצפה). השולח שילם לו 200 דינרים ולאחר מכן עוד 400 דינרים בנוכחות בית הדין. אז ביקש השולח את שטר ההסכם בחזרה (משסיים למלא את תנאיו), אך בקאא סירב למסור אותו. או אז "כמעט מת" השולח במקום, ואמר לבית הדין ולנוכחים סביבו: "זה גמולי?! התאלמנתי ואיבדתי דינרים רבים של רווח משום שלקחתי את סחורתו...". בסופו של דבר נטל את השטר מבקאא בכוח. מכאן (בשורה 27) נפתח פרק חדש בסיפור. נראה שבקאא מגייס לעזרתו את אבן עינין סארה (=מח'לוף בן מוסא, המוכר היטב ממסמכים אחרים; כאן שמו נכתב בכינוי המעליב "שרה", ראו גויטיין ופרידמן על שונות הגרסאות של שמו), אדם בשם מח'תאר, וסוחרים מערביים נוספים, "שכולם מתחברים יחד (עצבה < עצביה) ליטול את רכושם של אנשים ונכבדים". לדברי השולח, אבן עינין סארה הוא הגרוע מכולם, והוא ידוע לשמצה באלכסנדריה כמי שמזלזל בדת ומתנהג רעה כלפי כל אדם. בשוליים, היכן שהטקסט חסר חלקית, ובהמשך אל הצד האחורי, מזכיר השולח פרשה חמורה (נובה עג'יבה) שאירעה בבג'איה: סכסוך בין שני סוחרים — סלמון ואחיו — ומביע את תמיהתו על כך שמבורך בן סעדיה, אף שהוא יושב במצרים (אקלים מצר), אינו מודע לבעיות שמתחוללות בבג'איה ושמח'תאר מעורב בהן. בצד האחורי מצויים גם ניסיונות קולמוס מאוחרים יותר ורישומים בעברית.

מכתב בערבית-יהודית. תיארוך משוער: ראשית המאה הי"ג. שמות הכותב והנמען חסרים. במכתב מוזכרים אנשים רבים: שמחה, יוסף, אבן אלשראבי, עבד אלגפאר בן מכלוף אבן אלחג'אר, עמראן, אלשמוסי, ת'נא, פצ'ל, אלשיך' אלרשיד אבו אלפצ'ל, וסיידנא. עוסק בעניינים קהילתיים שונים. מקטעים נבחרים מן המכתב: "...אלשוק נחו... עלי מא יפות מן מלאחצת מקור מים חיים... ולמא וצל אלממלוך אלתגר אגתמע מע אלמולא אלאגל ר' סמחה ואלמולא ר' יוסף פלו שרח אלממלוך תשוקהם ללמולי למא וסעה כתאב" — כלומר, כאשר הגיע "הממלוך" (הכותב, בלשון ענווה) הסוחר נפגש עם האדון הנכבד ר' שמחה והאדון ר' יוסף, ולו ביקש לתאר את געגועיהם אל האדון לא היה ספר מכיל זאת. בהמשך מוזכר "מרסום סיידנא... אלדי הוא בן אלשראבי מא וגדנאה" — כתב המינוי של אדוננו, של אבן אלשראבי, שלא נמצא, ועל פנייה אל "אלמולא אלעלם" בעניין הקבלות (אלוצולאת), ושנשלחו עם אדם בשם עבד אלגפאר בן מכלוף בן אלחג'אר. עוד נזכר שהכותב נפגש עם השיך' עמראן, ועניין של תשלום חודשי שנגבה מהם, וענייני שכירות הקשורים ל"סאכן" (דייר) שהתגורר בבית באותו חודש, ואזכור של "אלכהן". הכותב מוסיף שהלך אל בית אלשמוסי אך לא מצא אותו אצל הסוחר, ושוחח עם חלק מן ה"מדה(?)". מוזכרת גם עדות הקשורה לאישה ביהודים, וכי דבר לא מנע מן הכותב לשלוח אגרת לצידה של אישה זו, מלבד הקיום (=הקב"ה), והכותב מציין שאין הוא מוצא יום פנוי, אלא ביום חמישי, ורק לאחר יום שבו נכתב מכתב שירות זה, "יסיירה אן שא אללה תעאלי" (ישלחו אם ירצה השם יתברך). בסיום: "אעלמת סיידנא... תקביל איאדיה אלכראם ואכצאץ נפסה באתם סלאם" — הודעתי לאדוננו, נשיקת ידיו הנכבדות ושלום שלם לעצמו ולכל אשר תחת חסותו, ולאדון מיטב השלום. דרישת שלום לר' ברכות "באתם סלאם ואפצל תח[ייה]", ולשיך' ת'נא ובנו השיך' פצ'ל. כן מבקש הכותב: "ואן אגתמע מולאנא באלשיך אלרשיד [אבו] אלפרג' תסלם עליה ען אלממלוך" — אם ייפגש אדוננו עם השיך' אלרשיד [אבו] אלפרג', שימסור לו שלום מאת הכותב. וחותם: "ושלום ישע יקרב". המכתב נכתב ביום שני, כ"ז ב[חודש שלא נשתמר], ומסיים ב"יקבל ידי סיידנא ומשתאג לנצרה פגעלה אללה פי מחל אלסלאם סרמדא ושלום" — נושק את ידי אדוננו ומתגעגע לראותו, ויעשהו האל במקום שלום לעולמים, ושלום.

מכתב מיוסף בן פרחיא (אבן יג'ו) הדיין אל דודו מצד אביו, שמואל המלמד (שיש לו בן בשם אלעזר), בפוסטאט (לכתובת חנותו של אבו אלמכארם ברובע מרבעת אלעטארין). פתיחת המכתב כתובה בעברית והמשכו בערבית-יהודית. על השולח והנמען ובני משפחתם ראו גויטיין ופרידמן. הנמען מוכר ממסמכים מן השנים 1152–1176 לספירה לערך. לצד ברכות הפתיחה המפורטות, המכתב עוסק בשני נושאים עיקריים: (1) געגוע ותלונה — "יש לי געגוע גדול אליך והוצרכתי לכתוב אליך, אבל אתה — בחיי האל, אינך אחוז בגעגוע, שכן אינני דבר הראוי להתגעגע אליו, ואני יודע זאת בעצמי... אני כותב עשרים מכתבים ואיני מקבל תשובה אחת. אך מה אפשר לעשות? 'כל אחי רש שנאוהו' (משלי יט, ז)". (2) דרישות שלום לאנשים רבים: אבו אלמעאלי, בנו שלמה ואמו; אבו אלבהאא'; אבו אלמנא (כאן מובאים דברי תנחומים על אבל שפקד אותו); אבו אלפח'ר; אבו אלמכארם; אבו אלרצ'א(?); אבו אסחאק; אבו אלח'יר; אישה אלמונית; ועוד שלוש נשים (אם אבו אלח'יר, אם מנצור וסת אלפח'ר). (חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין ועל אזכורים שונים ב"ספר הודו".) </thinking> מכתב מיוסף בן פרחיא (אבן יג'ו) הדיין אל דודו מצד אביו, שמואל המלמד (שלו בן בשם אלעזר), בפוסטאט (לכתובת חנותו של אבו אלמכארם במרבעת אלעטארין — רובע הבשמים). פתיחת המכתב כתובה בעברית והמשכו בערבית-יהודית. על השולח והנמען ובני משפחתם ראו גויטיין ופרידמן בספר סוחרי הודו. הנמען מוכר ממסמכים מן השנים 1152–1176 לספירה לערך. מלבד ברכות הפתיחה המפורטות, המכתב עוסק בשני נושאים: (1) געגועים ותלונה — "יש לי געגוע גדול אליך והוצרכתי לכתוב אליך, אבל אתה — בחיי האל, אינך אחוז בגעגוע, שכן אינני דבר הראוי להתגעגע אליו, ואני יודע זאת בעצמי... אני כותב עשרים מכתבים ואינני מקבל אפילו תשובה אחת. אך מה אפשר לעשות? 'כל אחי רש שנאוהו' (משלי יט, ז)". (2) דרישות שלום לאנשים רבים: אבו אלמעאלי, בנו שלמה ואמו; אבו אלבהאא'; אבו אלמנא (כאן באים דברי תנחומים על אבל שפקד אותו); אבו אלפח'ר; אבו אלמכארם; אבו אלרצ'א(?); אבו אסחאק; אבו אלח'יר; אישה אחת ששמה אינו מצוין; ועוד שלוש נשים — אם אבו אלח'יר, אם מנצור וסת אלפח'ר. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין ועל אזכורים שונים ב"ספר הודו".)

פנקס של סוחר, ובו בעיקר טיוטות או העתקים של מכתבים, המשולבים בשירים, אנקדוטות, חשבונות, ופתיחה פורמלית של עצומה לווזיר. כתוב באותיות ערביות עם רשימות אקראיות בודדות באותיות עבריות בשוליים. הפנקס מצטרף לקטע נוסף. החלקים התיעודיים הם כדלקמן: P1 recto — בעמוד הימני: אזכור התכתבות קודמת ובה הזמנה של סחורה. בתחתית העמוד מתייחס ל"אבו עלי בני". P1 verso — בעמוד השמאלי: מכתב לבן, המדווח על קבלת 75 דינרים ו-24 ליטראות של עפצים באמצעות אבו אלמנצור. בקטע הבא השולח מספר שביקש מאלוהים הדרכה רבות (אסתח'רת אללה כת'ירא) ושלח את הסכום העצום של 1400 דינרים לנמען, שיש להעבירם ל"בית" (דאר) של הוכיל (סוכן) מחמד בן [...]. P2 verso — בעמוד הימני: חשבון, אפשר שהוא פיסקלי. P4 recto — בעמוד הימני: מדווח שביום החג המבורך הזה שלח השולח באמצעות אבו אלמעאלי 25 דינרים לרכישת קמח (דק) מתִניס ומדמייטה. P4 recto — בעמוד השמאלי: מתייחס לשמן, להעברת סחורות/כסף רק עם שליח אמין, ולעובדה שכתב פתק זה ביום שלישי, ה-26 בד'ו אלקעדה. (יחד עם התאריך יום שישי, ה-26 ברביע ב', המופיע בקטע המצטרף, אפשר ייתן הדבר סיוע לקביעת השנה.) בהמשך מופיעה תחילתו של מכתב נוסף לאמיר ת'קת אלמלך וֻעמדת אלאחכאם, ובו ברכות לחג ודיווח על דבר־מה הנוגע לאבו נצר (או סעד?) הוכיל. P4 verso — בעמוד הימני: אזכור 94 דינרים ושוב 1400 הדינרים, הפעם בתיאורם כהפסד (אנכסר עליה). כן מתייחס לבית ולאבו אלפרג'. בתחתית העמוד מופיעה תחילתו של מכתב נוסף לבן. P4 verso — בעמוד השמאלי: תחילתו של מכתב לבן. P5 verso — בעמוד הימני: סיפור־מעשה (קאל אכ'ברני עבד אללה בן עבד אלעזיז) על בצרה, המלך, והחג' (עליית הרגל למכה). P5 verso — בעמוד השמאלי: דיווח על קבלת רשימת חשבון (ת'בת) של מה שהנמען שלח עם אבו עבדאללה אבן אלג'אשע אלעטאר, היינו אותם 1400 דינרים, וכן 20 ומשהו שקים של פשתן, 100 של מצרך אחר, ו-100 קנטארים של עפצים. בהמשך מוזכרת הזמנה קודמת. P6 recto: פתיחת עצומה לווזיר (אלחצ'רה אלעאליה אלמאלכיה אלמנצורה אלסידיה אלאג'ליה אלאפצ'ליה אלג'יושיה אלסיפיה וכו'), עם כמה ברכות נדירות יחסית. P7 recto: קטע קטן של מכתב, עם תוכן מועט. P7 verso: דיווח על משלוח סכום כסף באמצעות אבו אלחסן.

מכתב ממחרוז בן יעקב בפוסטאט אל גיסו אבו זכרי הכהן באלכסנדריה. התיארוך: יום ראשון, 15 בג'מאדא = 16 באדר, ככל הנראה 3 במרץ 1135. המכתב הוא אזהרה דחופה המייעצת לאבו זכרי להוציא את כל סחורתו ממחסן באלכסנדריה. שותפו העסקי של אבו זכרי בפוסטאט היה גוסס, ובשל ההפקרות ששררה אז במצרים עמדה סחורתו של אבו זכרי להיות מוחרמת יחד עם רכושו של המת (לפי גויטיין, לפני 1129). האיש הגוסס, אבו סעיד, היה קרוב משפחה של שותפו של אבו זכרי, סוחר ההודו האלכסנדרוני הידוע אבו נצר בן אלישע. ככל הנראה לא היו לאבו סעיד יורשים מדרגה ראשונה, ופקידי דיואן אלמוארית' (בשורה 5: אצחאב מואריף!), משרד העזבונות, שניצל מצבים מסוג זה, עמדו להחרים את כל רכושו שהיה מופקד אצל אבו נצר. כדי שלא ליטול סיכונים, היו הפקידים מעקלים את נכסי אבו נצר וכן את נכסי אבו זכרי, מכיוון שסחורות השותפים אוחסנו יחדיו. ראש הישיבה, מן הסתם מצליח הכהן — שלמעשה היה כפי הנראה בן דודו של אבו זכרי — מסר את האזהרה אישית למחרוז והורה לו לשלוח מיד מסר דחוף לגיסו אבו זכרי. לצורך כך שכר מחרוז שליח פרטי (נג'אב) לאלכסנדריה, שיצא בגמל. במכתבו אומר מחרוז לאבו זכרי שלא יתחשב בעלויות ויחלץ את סחורותיו ללא דיחוי. האזהרה חוזרת בנספח שנכתב לאחר שמסלם הודיע לכותב כי השליח לא ייצא באותו לילה. אזהרת ראש הישיבה אינה קשורה לבקשתו הדחופה של אבו זכרי אליו במכתב II, 58, שכן אותו מכתב נכתב כמה שנים לאחר מכתב זה. המכתב מתוארך ליום ראשון, 15 בג'מאדא. מכיוון שמחרוז מאיץ באבו זכרי לחזור לפוסטאט להיות עם משפחתו לפני החג הקרב, ניתן לקבוע את התאריך במידה רבה של ודאות ל-2 במרץ 1135, אז חל 15 בג'מאדא הראשון ארבעה שבועות לפני פסח. (לא ברור מדוע הניח גויטיין שהמכתב נכתב לפני 1129.) כפי שכבר צוין, מחרוז לא היה רגיל לכתיבה, ואחרים כתבו עבורו את רוב מכתביו ששרדו, להוציא מכתב זה ומכתב V, 20. בשל דחיפות המכתב, ככל הנראה כתבוֹ בעצמו. ידו הלא־מאומנת, סגנונו הירוד ולשונו הרצופה צורות המוניות וחריגות כתיב נוספות מוכיחים את חוכמת מנהגו הרגיל. ראוי לציון נוסף: מצליח גאון חולה ב"אבן" (אלחצא), כלומר אבן בדרכי השתן (שורה 17 בצד הפנים). בצד האחורי שש שורות של שירת אהבה בכתב ערבי.

מכתב מעמרם בן יוסף, שהיה באלכסנדריה, אל נהראי בן נסים, ובו בקשה כי נהראי יתערב אצל חסן בן בנדאר. תאריך משוער: 1094–1097. זהו המכתב הפותח של ההתכתבות; עמרם בן יוסף מסכם בו את שנעשה עד כה ומבקש מנהראי להתערב אצל חסן בן בנדאר באמצעות הסוחרים השבים לעדן. שורות 1–13: התנצלויות על שתיקתו הממושכת של הכותב. הוא מסביר ששאל תמיד לשלום נהראי, אך נמנע מלכתוב אליו כדי שלא להטיל עליו את חובת המענה. שורות 13–29: עשרה חודשים קודם לכן העביר נהראי מכתב מאבו אלפרג' נסים, ובו תיאור החוויות הנוראות שעבר. המכתב גרם למשפחה צער עמוק, שהוחרף בשל מחלתן של אחות הכותב (אשתו של נסים) ושל אשתו של הכותב עצמו — יתומה שנשא לאחרונה לאחר מות אשתו הקודמת, ואשר ילדה לו בן חולני. הקשיים הכלכליים השלימו את התמונה. "לא לאדם דרכו". משורה 30 ועד שורה 13 בצד ב': באותו מכתב ציין נסים כי שלח לאבו עלי חסן בן בנדאר מאן ורבע כופר, בבקשה למוכרם בעדן ולהעביר את התמורה למשפחת נסים. הכופר הגיע לעדן, אך נסים לא ידע אם חסן שלח דבר. אותו מכתב נכתב בדיוק שנתיים קודם לכן. לאחרונה הגיעו מעדן כמה מכרים, הנזכרים כולם בשמותיהם, ובידי חלקם מכתבים וקבלות מסוחרים מעדן. אחת הקבלות נראתה קשורה למשלוחו של נסים, ונהראי מתבקש לחקור בעניין זה ובעניינים דומים. צד ב', שורות 14–24: משנודע לעמרם כי הסוחרים שהגיעו מעדן עומדים לשוב לשם, כתב אליהם מכתבים, וכעת הוא מבקש מנהראי להיפגש עם "כולם" ולמסור לידיהם את מכתביו. עליהם להבהיר לחסן בן בנדאר כי "תפיסתו הזמנית של תמורת הכופר כערובה כנגד תביעות אפשריות" הייתה חטא גדול. צד ב', שורות 24–31: בדרכו מזרחה פגש נסים בדהלכ את השיח' אבו אלחסן סלאמה אלמערי, אחיו של השיח' אבו אלגנאאם. במכתב הנזכר (שורות 13, 29 ואילך) כתב נסים שפגש את אותו אדם שוב, וביקש ממנו לשאת עמו את תמורת הכופר מעדן, אם לא נשלחה כבר. נהראי מתבקש לברר אם הגיע אדם זה לפוסטאט והאם הביא ידיעה מועילה כלשהי. צד ב', שורות 31–38: בחלק המסכם מזכיר הכותב לנהראי לברר על אודות נוסע נוסף שעל פי השמועה יש בידיו ידיעות בנושא. שורה אחת או שתיים חסרות בסוף. ראו על אבו אלפרג' נסים, שנעלם בהודו עם הכופר שלו, אצל גויטיין ופרידמן.

מכתב עסקי בכתב ערבי מאבו אלסרור בן אבו אלמנא (יהודי, כפי שמתברר בשורה 5 בצדו האחורי של המכתב) אל אבו אלמג'ד בן אבו אלמנא אלדמיאטי, השוהה באסיוט. אבו אלסרור מתגונן מפני האשמה כי הזניח את ענייניו של הנמען. הוא מדווח שמיד עם צאתו של הנמען לדרכו, חלה ח'ליל בפצע או מורסה (קרח'). ח'ליל שילם לאבו אלסרור סך של 68 דרהם בארבעה תשלומים עבור החנות, והמשיך ללכת לעבודתו אף שנמנם כל היום, ולבסוף רותק לביתו ונפטר ב־2 ברמדאן. אבו אלסרור לא הצליח לגבות דבר מן הכסף שהמנוח חב לנמען. עשרה ימים לאחר מכן, הציג אבו בכר אלקסטלאני חג'ה (מסמך משפטי) המעידה כי המנוח חב לו 700 דרהם משותפות קראץ' (שותפות עסקית), ואבו מחמד בן מחפוז' הציג מסמך דומה ולפיו חב לו המנוח חוב של 200 דרהם (כנראה לא מתוך שותפות). הם פנו לבית הדין, והקאדי פסק שרק מחזיק החג'ה של השותפות (שריכה), קרי אבו בכר אלקסטלאני, רשאי לגבות את כספו. החנות נמכרה ב־150 דרהם, ואף על פי כן הצליח אבו בכר להשיב לעצמו רק מחצית מן הסכום המגיע לו. (כאן משולבות שתי הערות אגב: בזמן שח'ליל היה חולה ומרותק לביתו, בא סוחר הבדים אל השולח, אשר שילם לו 20 דרהם; וכן בא בעל הצעיף (מטרפה) שהיה ממושכן אצל הנמען תמורת 3 דרהם, ופדה אותו.) בהמשך מוכיח אבו אלסרור את הנמען על שלא שעה לדבריו ולא נשאר עם חנותו. אילו היה שומע לעצתו, לא היה מאבד כסף רב כל כך ולא היה גורם לעצמו את כל הטרחה והצרה הזאת. אבו אלסרור מדגיש שלא חסך מאמץ בניסיונותיו לתבוע את ח'ליל על הכסף שהוא חב לנמען, אפילו כאשר ח'ליל היה חולה. יום אחד באה אִמו של ח'ליל וראתה כי הוא שרוי במצוקה, והוא אמר לה: "אבו אלסרור היהודי תבע אותי על כספי חברו ואמר 'תן את הסחורה', ודבר זה פצע את נפשי". אז באה האם אל אבו אלסרור "ואחזה בצווארונו (אטואק)" והאשימה אותו שהמית את בנה. אבו אלסרור מספר: "נפשי הייתה יוצאת ממני לולא השכנים וח'ליל (שריסנו אותה?)". אותו סיפור חזר על עצמו כאשר בא אבו בכר אלקסטלאני ותבע את ח'ליל. המכתב מסתיים בנימה אופטימית של "סוף טוב הכול טוב": "אם תחזור, אם ירצה השם, תוכל לקבל חנות תמורת 50 (דרהם), ותצליח ותשיב לעצמך (את הפסדיך)".

מכתב מאבו אלפרג' ובנו אבו אלמג'ד מבלביס אל אליהו הדיין, שהוא בן דודו (אבן ח'אל) של אבו אלפרג'. הם שוהים בבלביס זמן קצר בלבד, מאז י"ז באייר, ומחפשים שם פרנסה בשל המצב הכלכלי הקשה באלכסנדריה. אולם המיזם לא צלח, והם מתכוונים לשוב לאלכסנדריה. מטרתו העיקרית של המכתב היא לבקש מאליהו לנזוף באבו אלפרג' אחר, שחייב לכותב 18 דינרים, ולאלץ אותו לשלם. הכותב הפקיד את הכסף (ויחד עמו טובין נוספים) בידי אותו אבו אלפרג' בלילה שלפני נסיעתו, ולעדות זו נכח בן דוד אחר (אבן ח'אלה) של אליהו, מנצור בן סהלאן. הכותב ביקש מאבו אלפרג' לערוך שטר על הפיקדון/ההלוואה, אך הלה מעולם לא עשה זאת. (כנראה הוא מכחיש כעת שהוא חייב דבר.) "אילו ידעתי שהעניין יסתיים כך, {לא} הייתי נותן לו פרוטה... הצורך הגדול ביותר שלי ממך הוא שתנזוף באבו אלפרג', כי הוא כופר [זנדיק]. ישועתי היחידה ממנו תהיה דרך האל ודרכך. אני מזועזע מן האופן שבו התנהג אל בני... עתה אני חתיכת בשר: חסרים לי כסף, ראייה ופרנסה". הוא מזכיר את ראייתו החלשה גם קודם לכן במכתב, בהסבירו את "עיכוב ה-רחל שלי" (סחורה? נסיעה?). מעניין במכתב גם מה שאבו אלפרג' מספר על הכנסת האורחים שלו לבנו של אליהו, הרופא אבו זכרי, שחזר מירושלים בשנה הקודמת. תחילה התאכסן אבו זכרי אצל אבו אלפרג' בן הפרנס, אך לאחר יום הכיפורים אמר הכותב: "מוטב שיתאכסן אצלי ולא אצל זרים". וכך התגוררו יחדיו, "ראש בראש" — ככל הנראה ביטוי להכנסת האורחים הנדיבה שלו. כאשר הכותב ובנו, יחד עם אסד ואבו אלמנא, החלו להתכונן לנסיעה (לפוסטאט?), הם הפצירו באבו זכרי להצטרף אליהם, בנימוק שכך הוא רצונו של אליהו, אך הוא סירב. בסופו של דבר אסד הקדים לו 17 דרהם לתשלום מס הגולגולת. אבו זכרי אינו מתכוון לבוא, אלא נשאר בביתו של הכותב, יחד עם סולימאן התימני (ייתכן שהוא אביו של אברהם בן שלמה התימני, שהתגורר עם אבו זכרי בירושלים, ושהיו לו קרובי משפחה בבלביס). מניעיו של אבו זכרי נראים במידה מסוימת כספיים — הוא אומר שלא יבוא עד שאביו ישלח לו 10 דינרים. המכתב מלא בכתיבים יוצאי דופן, רבים מהם משקפים ככל הנראה הגייה מדוברת.

מסמך משפטי בכתב ערבי. מתוארך ליום רביעי, כ"ג רג'ב 1244 להג'רה, שהוא ינואר 1829 לסה"נ. במבוא למהדורתה מציינת ג'יין הת'אווי כי מדובר באיקראר (הודאה) מקוצר על חבות בגין הלוואה, של פקיד המכונה "ח'אח'אם באשי" (חכם באשי). לאחר 1835 התואר התייחס לרב הראשי של איסטנבול, שייצג — לפחות להלכה — את כלל נתיני הסולטאן העות'מאני היהודים. עד אותה שנה התואר מופיע באופן ספורדי, ומשמעויותיו אינן ברורות ואינן עקביות. נסיבות אלו הופכות את זיהוי האדם המכונה "רב ראשי" במסמך זה לבעייתי. שמו במסמך נכתב "בָּרכָּאר" או "בָּרכָּארה", בצורה הקרובה דיה לשם הרב הבולט של קהילת איסטנבול היהודית באותה תקופה, חיים יעקב בניאקר, כך שסביר שהדמות המוזכרת בהסכם ההלוואה היא אכן בניאקר — שאת שמו ניתן היה לכתוב גם "בַּריאקר", בשימוש בארמית "בר" במקום "בן" העברי. בניאקר עמד בראש קהילת איסטנבול היהודית בשנים 1800–1835. למרבה הפלא, משרת הח'אח'אם באשי הוקמה רשמית בשנת מותו, ובעל התפקיד הראשון בה היה יורשו של בניאקר בהנהגת קהילת איסטנבול. אם אמנם המסמך יצא מקהיר, ייתכן שגם המלווה של בָּרכָּאר — הסוחר (ח'ואג'ה) אֶלכָּאן עמינדב — ישב שם. הערב להלוואה, שמעון פרנסיס, פעל ללא ספק בקהיר. שמעון היה סוחר יהודי בינלאומי, שחברתו "קארו ופרנסיס" ניהלה עסקים פיננסיים ברחבי הים התיכון בין השנים 1790 ל-1830 בקירוב. "סימנו" וחותמו של שמעון מוזכרים במסמך אך אינם נראים; ככל הנראה הוא חתם וחתם בחותם על המקור המלא והבלתי מקוצר. הערה: שני האזכורים של שם המשפחה של הח'אח'אם באשי נכתבים: ىار كاره. מחקר עתידי לזיהוי שמו של הח'אח'אם באשי הנידון צריך לשקול האם מדובר בשם משפחה דו-חלקי, עם הכינוי הפטרונימי "בָּר" ואחריו שם בעל השפעה לשונית איברית או איטלקית: בָּר-כָּארה (Cara), או אפילו בָּר-גָּארה (Gara) אם הסופר היה בקיא בכתיב הטורקי-עות'מאני. לפי כך, אפשרות שם המשפחה האיברי "וָארגָּארה" (לרוב נכתב Vergara) אינה מופרכת. אף הקשר האפשרי בין שמות המשפחה Cara ו-Caro/קארו בקהיר של ראשית העת החדשה ממתין למחקר נוסף.

ספר הודו א, 14. מכתב מיוסף לבדי אל חסן בן בונדאר, "נציג הסוחרים" בעדן, שנכתב בכתב ידו של הלל בן עלי. ישנם סימנים אחדים לכך שהמכתב חובר בשלב מוקדם של ההליך המשפטי בין יוסף לבדי, סוחר ההודו, לבין יקותיאל בן משה, "נציג הסוחרים" בפוסטאט. פרט מידע חשוב במכתב הוא שבדרכו חזרה מהודו עצר יוסף לבדי במרבאט שבחוף הדרומי של ערב, ומשם המשיך ישירות לדהלכ שעל החוף המערבי של ים סוף, וכך עקף לחלוטין את עדן (ואת חסן בן בונדאר). לבדי הסדיר עם בונדאר שיעביר אליו את הכספים שהיו חייבים לו וליקותיאל. העובדה שלבדי לא סידר את ענייניו בעדן תרמה רבות לסכסוך הנוכחי שלו עם יקותיאל. בעת כתיבת מכתב זה, עוד לא ידעו לבדי ויקותיאל בפוסטאט שהמשלוח הגדול של פלפל, שלבדי קנה בהודו, טבע בדרך. תיאור מפורט של התוכן לפי גויטיין ופרידמן, מסודר לפי קבוצות שורות (התרגום אצל גויטיין ופרידמן מכסה רק את השורות x–35): שורות x–7. רשימת הסחורות של אבו יעקוב אלחכים שנמסרו לחסן בן בונדאר בעדן ונרשמו בפנקס החשבונות שלו, ובכלל זה רכישת נחושת יצוקה שנועדה להישלח להודו. שורות 8–24. מסעו של לבדי אל אלתיז שבדרום-מזרח איראן, הצרות שפקדו אותו שם, הגעתו בשלום לנהרוארה (גוג'ראט), ופעולותיו שם עבור חסן בן בונדאר ואחיו. מסע השיבה שלו, טביעת הספינה, וכניסתו הסופית למרבאט שבקצה הדרום-מזרחי של ערב. שורות 24–35. חליפת המכתבים בין לבדי לחסן במהלך שהותו במרבאט ואובדן הפלדה ושאר סחורות הודו שנשלחו ממרבאט לעדן. שורות 35–61. בקשה שחסן יערוך את חשבונות כל העסקאות שנעשו עבור אבו יעקוב אלחכים, אישור ללא הסתייגויות של כל שעשה חסן עבור לבדי באופן אישי (כפי שהודיע לו במכתב), והוראה לקנות סחורות עבור התשלומים המגיעים ללבדי ולאלחכים. הסחורות יכולות להישלח ביבשה או בים; על מובילן להחזיק בייפוי כוח מאושר על ידי בית הדין בעדן ולמסור אותן בפני בית דין בפוסטאט, כדי ששני הצדדים יקבלו את חלקם ללא קשיים. שורות 62–69. סיום מורחב הכולל ברכות לאחיו ולבניו של חסן ול"כל החברים ששאלו או ישאלו לשלומי".

מכתב בערבית-יהודית. התיארוך: ככל הנראה תמוז 1232, וכמעט בוודאות בין השנים 1232–1237 (ראו הסבר להלן). הכותב והנמען לא זוהו. הכותב הכתיב את המכתב לבנו. נראה שהיו סוחרים אמידים וספקים של הצבא. עיקרו של המכתב עוסק במחלוקת סביב תיקוני התפילה של הנגיד רבי אברהם בן הרמב"ם. בני "השישי" (בני המשפחה של שושלת הנגידים הקודמת) הגישו עצומה נגד אברהם לסולטאן אלמלכ אלעאדל, ואברהם השיב עליה בעצומה נגדית שעליה חתמו כמעט 200 איש מבני הקהילה, המעידים שלא כפה את תיקוני התפילה שלו על איש. הכותב טוען שכל החתומים לטובת אברהם העידו עדות שקר וראויים להיענש בגילוח זקנם, שכן לדבריו אברהם בהחלט כפה את תיקוני התפילה על הקהילה בבתי הכנסת שלהם. בהמשך מדווח הכותב על פטירות מן האחרון: ובכלל זה פטירתם של שלמה בן אליהו (שקדמה לפטירת אביו) ושל יוסף בן אלכ'ראז (שאכל ארוחת ערב והלך לישון ומת; בבוקר היו פניו "שחורות כדיו"). יש קטע על מחירי מצרכים שונים, קטע על היחסים עם הקצין הצבאי כאתב אלערב, ודרישות שלום. אשר לנימוקי התיארוך: רבי אברהם בן הרמב"ם נפטר בשנת 1237. היו שני סולטאנים בשם אלמלכ אלעאדל. הראשון היה אחיו של צלאח א-דין ומלך בשנים 1200–1218. השני היה נכדו של הראשון (בנו של אלמלכ אלכאמל) ומלך בשנים 1238–1240, לאחר פטירת רבי אברהם בן הרמב"ם. ואולם בשנים 1232–1238, שבהן ישב אלמלכ אלכאמל בסוריה, היה אלמלכ אלעאדל הצעיר מייצג לעיתים את אביו במצרים. גויטיין סבר שההתייחסות במכתב היא לאלמלכ אלעאדל הראשון, מה שיתארך את המסמך לשנים 1204–1218. אלא שהעניין מסתבך, מאחר ששלמה בן אליהו — שעל מותו מדווח המכתב — היה עדיין בחיים באב 1231, וכן בחשוון של אותה שנה. המכתב הנוכחי מתוארך ליום ראשון, ה' בתמוז. הדבר מצמצם את החלון לשנים 1232–1237. הקושי הוא שה' בתמוז אינו יכול לעולם לחול ביום ראשון... כך שאו שהסופר טעה ביום אחד, או שהתכוון לכתוב ט"ו בתמוז. האפשרות השנייה נתמכת בביטוי "יהפוך עצבונו לשמחה", שעשוי להתייחס לצום י"ז בתמוז המתקרב.

מכתב מחלפון בן נתנאל הלוי, באלכסנדריה, אל יצחק אבן עזרא, בספרד. בערבית-יהודית. המכתב עוסק במותו של אחי חלפון ושל נכבדים אחרים, ובשורת האסונות שפקדו את חלפון ואת הקהילה. תאריך: ככל הנראה ינואר 1140 (גויטיין סבר תחילה שיש לתארך את המכתב לשנת 1129, אך מאוחר יותר תיקן את התיארוך, ופרידמן מסכים עמו). גויטיין מסכם את המכתב כך: תמונה מושלמת של השפעת הרגשות על הבריאות הגופנית והנפשית מצויה במכתב הארוך שכתב סוחר הודו האציל חלפון בן נתנאל תשעה חודשים לאחר שובו למצרים משהייה ממושכת בספרד. כמצופה מאדם שכמותו, הוא מקדיש את עשרים השורות הראשונות לשבחיהם של מארחיו האדיבים והמלומדים, אשר התגעגע אליהם כל כך. אחר כך הוא ממשיך ומקונן, אחד אחר השני, על האסונות שהטרידו את רוחו: מלחמת אזרחים, אנרכיה, יוקר המחיה במצרים, מות ראש ישיבת ירושלים (שמושבה היה אז בקהיר) וכמה ממאורי השכבה העליונה הרוחנית והחברתית של היהודים. בקושי הסתיימו חודשי האבל על אלה, וכבר נפלה על חלפון מכה נוספת — מותו של אחיו הבכור, שהיה אב בית הדין היהודי הגבוה. הוא מצא את עצמו לא מסוגל לפעול, אפילו לא לפקח על פריקת סחורותיו, והניח לטובין המתכלים להירקב. במשך שהותו הארוכה באלכסנדריה לא זכה גופו ונפשו מעולם לבריאות שלמה, אך גם לא היה מסוגל להתאושש ולעלות לקהיר: כיצד יוכל לבקר במקום שהתפנה בעקבות מות אחיו? בני משפחה וחברים ירדו לאלכסנדריה כדי לשכנעו לשוב הביתה, אך הוא לא מצא בעצמו "נהצ'ה", מרץ, לעשות זאת. מסיבה זו גם לא היה ביכולתו לשלוח לחבריו בספרד (רובם רופאים) את צמחי המרפא שהבטיח, שכן אלה היו זמינים רק בבירה (מסוף סחר ההודו), ולא בנמל הים-תיכוני. אף לא היה בנפשו פנאי באותה עת להמשיך ולכתוב את הדיונים המלומדים שהתחילו במהלך שהותו בספרד. הוא חותם בנוסח מעודן: למעשה לא רצה לשלוח את המכתב הזה כלל, אך הכריעוהו געגועיו לחבריו הספרדים, ומבקש מהם, בהתחשב במצב נפשו, להעלים עין מליקוייו בסגנון ובכתיבה (בסדר זה).

מכתב משולח לא מזוהה השוהה בדמשק, אל אדם בשם פרחיה במקום לא ידוע. בערבית-יהודית. מתוארך לשנת 1468 למניין השטרות = 1156/57 לספירה. השולח טוען שהסכים רק בלית ברירה, כטובה לנמען, לצאת למסע מסחרי ללבנט ולמכור ארבעה קנטארים של פשתן לבנטיני עבור הנמען. הסחורה הוערכה במקור על ידי הנמען ועל ידי אבו עלי בשווי 34 דינרים, לאחר שהשולח שילם 4 דינרים עבור מסים בדמיאט ועבור שכירת ספינה. כשהגיע לצור, מכר חלק מהמשלוח תמורת 71 דינרים לפי מטבע צור. את שאר הפשתן הביא עמו לדמשק בתקווה להפיק רווח נוסף, אך לא מצא שם שוק — "הפשתן בדמשק זול כעת מכפי שהוא במצרים". כתוצאה מכך הפסיד 10 דינרים. הוא שוהה בדמשק זה למעלה מחצי שנה, אולי שנה או יותר (אולי בהמתנה שמחירי הפשתן ישובו ויעלו?). הנמען, שלא קיבל ממנו מכתבים — והשולח טוען כנגד זאת ששלח מכתבים רבים, אלא שכנראה השליחים לא מסרו אותם — מינה נציג משפטי, אבו אלפצ'ל בן אלמסוס, שיסע לדמשק ויתבע את השולח על שווי המשלוח. המשפט התנהל בבית הדין של "אדוננו עזרא ראש ישיבת גאון יעקב", המכונה בהמשך "סיידנא אלגאון", הוא עזרא בן אברהם, שעדיין כיהן כגאון בדמשק כעשר שנים לאחר מכן בעת ביקורו של בנימין מטודלה. בית הדין פסק נגד השולח וחייב אותו לשלם לנציג את מלוא שווי המשלוח ולהישבע. בנוכחות הגאון שילם השולח לנציג 43 דינרים עבור הנמען ו-5 דינרים נוספים עבור משקיע/נושה אחר המכונה "סיידנא". על כן הוא עדיין חייב 13 דינרים. הנציג דרש את יתרת התשלום ואת השבועה. השולח קנה לעצמו זמן בטענה שהנמען לעולם לא היה כופה עליו דבר באופן כזה, וכי יהיה עליו לשלוח אליו מכתב בטרם ינקוט בצעדים נוספים. לאחר מכן הוא מתלונן שמלכתחילה לא רצה כלל לקחת את הפשתן של הנמען, ושעשה זאת בעל כורחו כטובה לו, וכעת הוא מתחרט על כך. הוא מבטיח לנסות לשוב למצרים "בקיץ של שנה זו שהיא 1468". על הגאון עזרא ראו גם מסמכים נוספים מהגניזה, וכן מכתב מעזרא עצמו שנדון אצל מאן. צירוף: אלן אלבאום.

מכתב ממכארם בן מוסא אבן נפיע, השוהה בעידאב, אל (חתנו?) החבר ישועה בן יאשיהו מצאצאי שמעיה גאון, בפוסטאט. בערבית-יהודית. תיארוך: זמן קצר לאחר 1141 לסה"נ בקירוב, שכן נזכר במכתב קבלה על תשלום מס הגולגולת לשנת [5]35 להג'רה. השולח מודיע כי הגיע בשלום לעידאב באמצע חודש רמדאן. הוא שכר מקום בהפלגה לעדן בתא אחד (בליג', מילה ממקור מלאי) בספינתו של אלדיבאג'י, יחד עם נהראי (בן עלאן, השווה BL OR 5566D.6) ואבן אליתים. הם סידרו את ענייניהם המסחריים ובכוונתם להמשיך בדרכם לאחר החג. השולח מזכיר מספר עניינים: חתיכת נחושת שיש למכור; ספר התנ"ך הגדול שיש לשמרו מפני העכברים; עפצים שיש למכור; ובקבוקים (קמאקם) שיש למוכרם אם יוכלו להניב מחיר מסוים, ואם לאו — יש לתתם לבו נצר כדי להכין בהם מי ורדים. הוא מותיר הוראות מפורטות בדבר טיפול במס הגולגולת שלו: "באשר למס הגולגולת, נותרים אצל / חייב לי הבה 3 (דינרים) מקודם. קיבלתי ממנו את הקבלה (אלבראאה) על דינר ופרוטות (דינאר וכסר, השווה לאותו ביטוי בנוגע למס הגולגולת ב-T-S 13J25.6). היא נמצאת כעת אצל ת'אבת אך חסרה סימן רישום (עלאמה). ועבור שנת [5]35, דינר אחד ו-2 קיראט ודרהם אחד. אם תזניח לי את העניין, אבדתי. 'אם תראה אותם מעלים עשן, חשוב שהם מבשלים.'" (משמעות הפתגם בהקשר זה אינה ברורה.) הוא שלח 33 דרהם של מצרך תימני (חב קרץ?) עם נושא המכתב; על הנמען למוכרו לאט-לאט. דרישות שלום נמסרות לנמען, לזקן אחד ולשמעיה; לאחות השולח ולאמו, לדודו מצד אביו ולבנו זין ולאשתו, לדודתו מצד אמו ולבנה, לסעוד, ולת'אבת ולאחיו. יש להזכיר לת'אבת לסחוט את היין עבור השולח. כולם נדרשים לדאוג ל"זקנה". דרישות שלום נוספות נשלחות לסיד אלכל בן נחמן (המוכר ממסמכים נוספים, למשל T-S 12.527) ולברהון, ולבסוף הפצרה אחרונה לא לשכוח את עניין מס הגולגולת. בצד השני (verso), מלבד הכתובת, מופיעה מרשם רפואי בכתב ערבי, המתועתק בחלקו לערבית-יהודית.

מכתב עסקי בערבית-יהודית. הצד הראשון נפתח באמצע סיפור מעניין: "שש ספינות מוונציה הגיעו, נושאות שפע גדול (נִעַם עַצ'ימה), וכל ה'חברים' שלנו (אצחאבּנא) [ש]הגיעו בהן כיבדו אותך. הם הרוויחו באספקה (תרבחו פי אלזיאדה) לביזנטים (אלרום) והביאו לתוצאות נוראיות... ה'מומניה' נמכרו ב-52 2/3 ל-100, וה-tutty(?) נמכר ב-4 1/6 ודאניק לאוקייה. (השווי) שאותו סיפקו (זיידו) לביזנטים בעסקה זו ולשלטון היה למעלה מ-2,000 דינרים, והכול היה להם. הם השביתו לחלוטין את הכלכלה (? אכּסרו אלחאל ג'מיעה), מבחוץ ומבפנים, והכול לפי רצונו של 'ידידנו' (צאחבּנא), וכיצד הוא אינו מעלים עין אלא דורש שהכול יהיה כשורה. ולא כל אדם יכול לסבול את ההשפלה (ד'ילה) והבגידה (ג'בּינה). זה מה שאירע. הזעפרן נמכר ב-50 ו-51...". בהמשך מוזכרים בית המטבעה (דאר אלצ'רב) והזהב. הצד השני מזכיר אישה צעירה (אלצביה). אחר כך: "כאשר קיבלתי את מכתבו היקר של מעלתך, השהיתי הכול עד לקבלת אישור ממך בעניין זה, והלכתי אליו ונזפתי בו רבות על כך. תירוצו היה עניינו של אבן ישוע, עד שיסיים את העבודה...". בהמשך מובאת התרחבות נוספת על העבודה שטרם בוצעה ועל האומנים היושבים בטלים. גויטיין מסכם את הצד הראשון כך: "קבוצת סוחרים קשרה קשר עם 'הרום' (היהודים), כך שרק האחרונים והשלטון הפיקו רווחים גדולים". ישנם גם תעתיק חלקי בכתב ידו של גויטיין והערות במסמכים המצורפים. המילה מומניה קשה לפענוח; גויטיין מציע באופן מסויג מַאמוּניה (=דייסת אורז או חלווה משקדים), ולאחר מכן תוהה אם ייתכן שמדובר בגרסה של מומיאא (זפת-מומיה, "מומיה"), אך גם דרך כתיבה זו תהיה משונה. אפשרות שלישית שגויטיין אינו מזכיר — ייתכן שמדובר בדינרי 'מומני' שטבע עבד אלמומן, מייסד שושלת המֻוַחִדוּן, ושער חליפין זה של 52.67:100 יהיה סביר בהתבסס על מידע מאבן ג'ובּיר. אם זוהי הקריאה הנכונה, סביר שהמכתב מתוארך לסביבות המחצית השנייה של המאה ה-12.

אבו אלפרג' בן ח'לף (?), כנראה ממניית' ע'מר, כותב אל בן דודתו (אבן עמה), אליהו הדיין, בפסטאט. בין שני בני הדודים התקיימה התכתבות קודמת וקשרים עסקיים — אליהו שלח עם מכתבו הקודם 22 דרהם, ולכותב חנות שבה הוא סוחר באינדיגו (ניל). מטרת המכתב הנוכחי היא לבקש מאליהו שיכתוב אל הדיין ר' מנחם, בתקווה להשיג עבור אבו אלפרג' היתר לשאת אישה שנייה. אליהו כבר מכיר את הפרשה, אך אבו אלפרג' חוזר ומתאר בה כאן חלקים. הוא סבל במשך עשרים שנה בשל מחלת אשתו, המונעת ממנה ללכת לבית המרחץ (ככל הנראה בעיה מבחינתו בשל דיני טהרת הנידה ולא מטעמי היגיינה). כשהגיע אבו אלפרג' למניית' ע'מר מירושלים, הוא מצא אישה שנייה שביקש לשאת. הדיין המקומי, מפצ'ל החבר, סירב להשיא אותם על דעת עצמו ואמר שההיתר חייב לבוא מסמכות גבוהה יותר. מפצ'ל שלח מכתב אל ר' מנחם ביד חביב השוחט, אך לא התקבלה תשובה; אבו אלפרג' עצמו לא יכול היה להתלוות אל חביב. אבו אלפרג' סבר שאליהו כבר התערב למענו, אך שום ידיעה על כך לא הגיעה אליו. הוא ביקר באלכסנדריה, אך ככל הנראה מפצ'ל הניא אותו מלפנות לדיין [א]נטולי לקבלת פסיקה, בשל חומרתו. בהמשך המכתב הוא חוזר על בקשתו בצורות שונות, ומביע נכונות לבוא לפסטאט כדי להינשא. המידע מבוסס על מהדורתו ותרגומו של פרידמן. הכותב מצטט בשורות v13–15 פתגם, במסגרת ניסיונו לדרבן את אליהו לפעול במהירות, ופרידמן סימן את תרגומו כמשוער במקצת. מדובר בגרסה של ניב המופיע גם בכמה מסמכים אחרים מן הגניזה, למשל בנוסח "מא בקי פי אלעמר מת'ל מא מצ'א" — מילולית "לא נותרו [שנות] חיים כמו אלה שכבר חלפו", המקביל לכאורה לאמירה האנגלית "איננו הולכים ומצעירים, [ולכן עזור לי]". גרסה נוספת של הביטוי מופיעה גם בפרק הראשון של "דעות אלאטבא'" לאבן בטלאן, מפי רופא שפרנסתו אזלה ואין לו לאן לפנות: "מא בקי אקל ממא מצ'א" ("מה שנותר פחות ממה שחלף"). ראו גם דיונו של עודד צינגר בעניין זה.

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה (לפי וייס). מתוארך לליל יום שלישי, כ"ב בכסלו א'תל"ה לשטרות, הוא שנת 1123. החוזה ערוך בצורת הודאת חוב הנוגעת לביטול "מכירה" של בית ששימש כמשכון. אדם בשם דוד (שורה 7) ובנו (שורות 5, 21–22) רכשו בית מבעלה (שורה 10) של אישה ושמה ג'יידה (שורות 23, 27). העסקה בוצעה בידי הבן בעת היעדרותו של דוד (ככל הנראה במסע מסחרי). הבן והאב השקיעו חלקים בלתי שווים בסך 12 ו-38 דינרים בהתאמה (שורות 21–22). כששב דוד הביתה, הודיעו לו שהבית שנקנה "הוקדש להקדשות החסידיים" (חֻבִּסַ) (שורה 7), או מסתבר יותר שהוחרם בידי השלטונות. נוכח מידע זה הגיב מיד ודרש את ביטול הרכישה (פַסַח') (שורה 11) ואת השבת כספם (שורה 8). הוויכוח בין הצדדים נמשך זמן רב, ובמהלכו טענה האישה כי קבעו את מועד ההחזר שנתיים מיום ההסכמה על העסקה, ושהכסף לא היה ברשותה באותה עת (שורות 8–9). דוד עמד בתוקף על ביטול העסקה כנגד הודאה בכתב מצד האישה (בעלה ככל הנראה לא היה במקום), לפיה סכום הרכישה בן 66 דינרים יהפוך לחוב המוטל עליה ויוחזר בתום שנתיים (שורות 10–12). תנאים אלה היו מקובלים על שני הצדדים (שורות 13–14, 16–18) והוכרו על ידם. מאחר שהעסקה בין הצדדים בוטלה, הושגה פשרה (שורה 24), וכמחווה של רצון טוב החליטו הקונים שלא לגבות את "שכר הדירה" שהיה למעשה "ריבית נסתרת" שתוכננה מראש (שורות 24–25), אלא להסתפק בחמישים הדינרים שהולוו. (ניתן להבין שהיו שמחים להיחלץ מן העסקה, אם לא ברווח לפחות ללא הפסד). החתימות השמורות הן של אברהם בן שמעיה ויצחק בן שמואל. שורות 19–25 חשובות במיוחד להבנת שיעור הריבית שנגבתה באותם ימים: דוד ובנו, באמצעות אותה רכישה פיקטיבית, הלוו יחדיו סכום של 50 דינרים שאמור היה להניב ריבית של 16 דינרים (שורות 21–22) במהלך שנתיים (שורה 12), כלומר 8 דינרים בשנה, או 16 אחוזים — שיעור ריבית גבוה מאוד. (המידע מבוסס על גרשון וייס.)

מכתב עסקי שנשלח מטריפולי שבלבנון, בערבית-יהודית. תיארוך: ככל הנראה המאה ה-11. הכותב מזכיר שפל כלכלי חמור במזרח התיכון (אלשאם) ומבקש מהנמען לשלוח את מכתביו לעיר צור. הכתובת על גב המסמך כתובה בכתב ערבי, אך נראה שמדובר רק בברכות לנמען ולא בשמו (בקאהֻ ואדאמַ עזּהֻ — "ישמרהו [האל] ויאריך את כבודו"). המסמך זקוק לשימור; חלק מהטקסט מוסתר מתחת לקפלים. ציטוטים נבחרים: "[כבת אללה] אעדאה מן אטראבלס" (יכניע אלוהים את אויביו, מטריפולי) . . . "וקד כאן תקדם מני [כתאב ול]ם יצלני גואב לה" (וכבר שלחתי לפני כן [מכתב] ולא הגיעה אליי תשובה עליו) . . . "מולאי פי חייז אל[סלאמה]" (אדוני יהיה במצב של שלום) . . . "מן קצדך . . . עליך ואנת תעלם אנך קד . . . כתאבך בחאגאתך ותשרפני בהם ואנת תעלם מא" (מכוונתך . . . עליך, ואתה יודע שכבר . . . מכתבך בעניינים שאתה זקוק להם ותכבדני בהם, ואתה יודע מה) . . . "כאן סמעת אן תכון לי עין(?) רגעת עלי וכאפוני(?) . . . מא פעלו" (אילו שמעתי שתהיה לי . . . שבה אליי . . . מה עשו) . . . "אן תעלמני . . . מן אלאכבאר . . . עליך אלא בכתאב פאן סהל אללה לך" (שתודיעני . . . מן החדשות . . . עליך אלא במכתב, ואם יקל אלוהים עליך) . . . "לא חילה לי ומא כפי ען מולאי כיף כרגת מן" (אין לי תחבולה, ולא נעלם מאדוני כיצד יצאתי מן) . . . "ואנא אעד אלאיאם חתי יצלני כתאבך לא [יע]דמני אללה חיאתך ובקאך ואן ירזקך ילדים זכרים" (ואני סופר את הימים עד שיגיע אליי מכתבך, אל יחסר ממני האל את חייך וקיומך, ויעניק לך ילדים זכרים) . . . "ולא יעלם מולאי אחד . . . שאם כסאד עצים לא ינחל אנסאן פי בצאעה כאן שרק(?)" (ואל יידע אדוני איש . . . בשאם שפל גדול, אין אדם מרוויח בסחורה שהייתה במזרח?) . . . "אסאל מן תפצל מולאי אן ינפד כתאבה אלי צור" (אני מבקש מטוב לבו של אדוני שישלח את מכתבו לצור). ייתכן ששני מסמכים נוספים נכתבו באותו כתב יד.

חלקו העליון של שטר שותפות, שחציו התחתון שרד בנפרד (חיבור על ידי מתיו דאדלי). התאריך, סוף שבט ה'תקס"ד (פברואר 1804), מופיע רק בחלק התחתון של החיבור. השותפים: משה הלוי עג'מי, מרקאדו חובה(?) (מרקאדו חובה), דוד הלוי עג'מי, וחיים צנוע. העסק עסק בבדים ובגדים, ובין סוגי הבד הנזכרים: "אטלס" (סטין) ו"צוף" (צמר). השותפות כוללת שנים עשר סעיפים דו-לשוניים בעברית ובערבית-יהודית, המפרטים את תנאי השותפות, אשר נקבע כי תימשך עד פסח של השנה שלאחר מכן, ה'תקס"ה (אפריל 1805). מתוך התיאור של החלק התחתון: זהו חלקו התחתון של מסמך משפטי הנוגע לשותפות מסחרית בבדים/בגדים בין ארבעה חברים: משה הלוי, דוד הלוי המכונה עג'מי, חיים צנוע, ועוד אדם אחד ששמו מופיע בראשי תיבות בלבד בשורות 18, 20, ו-33 (הרב מ"ח). שמו של השותף הרביעי שמור בחלקו העליון של המסמך — מרקאדו חובה(?). המסמך מתוארך לסוף שבט ה'תקס"ד = פברואר 1804, והחלק העליון של החיבור מציין כי השותפות תימשך עד פסח של השנה הבאה ה'תקס"ה = אפריל 1805. הטקסט עובר באופן סדיר מעברית/ארמית לתרגום בערבית-יהודית בסופו של כל אחד משנים עשר סעיפי השותפות (הקטעים בערבית-יהודית פותחים לעתים קרובות במילה יעני = כלומר). גם סעיפי התוספת מופיעים בתבנית דו-לשונית. נזכרים סכומי כסף כגון 4,500 מאיידס ו-5,000 מאיידס, המייצגים קנסות על הפרת תנאי השותפות. שורה 13 משמעותית במיוחד, שכן היא מאשרת שכל אחד מחברי השותפות מנהל חנות עצמאית למכירת סחורות מסחריות (כל אחד בחנותו). בשורה 24 מציין הסופר כי שלושה עותקים של המסמך הוצאו בעת רישומו. חתום פעמיים על ידי מאיר בן-נעים — פעם אחת כסופר/עד, ופעם נוספת בשם אחד מארבעת השותפים. ככל הנראה, מתתיה אשכנזי חתם כעד השני, וייתכן שהוסיף לשמו קיצור שהיה שונה מן הצורה המקובלת ס"ט (= ספרדי טהור / סופו טוב), אם כי האות הראשונה עשויה להיות סמ"ך בכתיבה לקויה.

מכתב מלברט בן משה בן סע'מאר, ששהה בסוסה, אל אחיו הצעיר אבו זכריא יהודה בן משה, היושב בפוסטאט. התאריך: אוגוסט 1056 (לפי גיל). מכתב ארוך זה רומז לאירועים קשים שהתחוללו בצפון אפריקה ובסיציליה, ובהם פלישת הבדואים (בני הלאל), חורבן קירואן ומצור סוסה. בנוסף, המכתב מוסר ידיעות משפחתיות על בני סע'מאר. לברט פותח באמירה כי המוות עדיף בעת הזו על החיים (שורות r3–6). אמם נפטרה זה מקרוב (r9–10); לברט שולח דברי תוכחה לאדם בשם אברהם על שלא טרח לשלוח לו מכתב ניחומים (v1–2). "אני בעת הזו תשוש (או מבולבל, מלת'את'), נבוך ומוטרד בספקות. בחיי אבי, איני יודע מה אני כותב משום שדעתי טרודה. הלוואי שתהיה אחרית טובה, אם ירצה השם" (r15–16). לברט מברך את אחיו לרגל נישואיו לאישה ממשפחה נכבדה בפוסטאט. הוא מבקש מאחיו להעביר ברכות לאבו אלח'יר, גיסו החדש, "משום שאין לי לב ואין לי דעת", כלומר לברט מדוכא מכדי לכתוב בעצמו (r30–36). הוא משתמש באותה אמתלה כדי להסביר את הימנעותו מהתכתבות עם "אלרב אלאג'ל", הרב הנכבד מכולם (v5). "אני כותב את השורות הללו כשהדמעות גוברות עליי" עקב הפרידה מאחיו והיעדר ידידים קרובים בסוסה (r36–37). לברט מתכנן לצאת בקרוב למסע, בין אם מזרחה ובין אם מערבה. אם הנמען רוצה לנסוע, עליו לבוא אל אלמהדיה, או לחלופין לצאת אל הריף ולקנות סחורה עבור שניהם. "אך בעת הזו אין לי דעה ברורה (ראי) — ההחלטה בידך" (v15–17). שאר חלקי המכתב עוסקים בענייני מסחר ובדרישות שלום לאנשים במצרים. בין ענייני המסחר ישנם דיווחים על משלוחים, ובהם: "ציינת שהעמסת שלוש (יחידות מטען) על הקארב של מפרג' ואחת על הקארב של אבן אלבעבאע", והראשון הגיע לטריפולי (r17–18); בהמשך המכתב הוא מוסיף: "זה עתה הגיע מכתב מאדוני אבו אלפצ'ל יוסף בן ח'לפה ובו ידיעה שגם הספינה הקטנה (לטיף) של אבן אלבעבאע הגיעה לטריפולי" (v20–21).

רשימת נדבות גדולה בכתב קליגרפי. תאריך: המחצית הראשונה של המאה השתים-עשרה. לפי גויטיין, הרשימה נכתבה לצורך הקצאת סיוע קהילתי. לפי כהן: "לא ניתן לקבוע איזה סוג של סיוע נועד להינתן (מזומן?), אך גויטיין מציע שהמספרים הדחוסים בין השורות מייצגים את מספר הנפשות בכל משק בית (ישנם כשמונים וחמישה משקי בית), ושהרשומות שאין לצידן מספר הן משקי בית של נפש אחת בלבד. ברוב רשימות הנדבות המתעדות חלוקת מנות של כיכרות לחם בימי שלישי ושישי, המספרים מופיעים לצד שמות המקבלים. בצד האחורי, הושאר מקום עבור ה'רום' (הנוצרים האירופים), אך במקום זאת מופיעה הערה רבת משמעות: 'אין אפשרות למנות את הרום'. בראש הרשימה ניצב 'בן טובים', איש ממשפחה טובה.... כדי למנוע מבוכה, אותו 'איש ממשפחה טובה' נרשם בעילום שם, אף שמופיע במקום הראשון ברשימה, מקום של יוקרה, ממש לפני קרוביהם של שני אישים נכבדים נוספים. אותם אישים נכבדים מכונים 'הראש' (אלראיס), ייתכן פקיד ממשלתי או רופא, שכונו כך משום שעמדו לעיתים קרובות בראש מחלקות בבתי חולים. בהמשך הרשימה אנו נתקלים ברשומה יוצאת דופן, ה'זגג מסתור' (הזגג הסמוי, זג'אג' מסתור), המקופל בין יצרן קלף (ששכרו דל), בנאי (עוד שכיר נחות שכר), ואישה מהגרת (אלמנה, ככל הנראה) מעכו ששכנה בביתו של אחד הסוחרים הבולטים של פוסטאט, אללבדי. הזגג הזה, נציג של 'העניים העובדים' שהתבייש להופיע ברשימת נדבות, נרשם (או שהממונים על הצדקה רשמו אותו) הן בעילום שם והן כ'מסתור', דבר המעיד על כך שבדרך כלל לא ביקש צדקה. ראוי לשים לב לריבוי המקצועות הפשוטים ברשימה זו, ובהם מורה, כמה שמשי בתי כנסת, וכמה משגיחי כשרות. אנשים אלה, שריחפו רק מעט מעל 'קו העוני', נזקקו לעיתים קרובות לתוספת מקופת הקהילה. רבות הן האלמנות והיתומים המופיעים כאן, וכן כמה גרושות. 'חלשים' אחרים הם החולים והסובלים."

מכתב מלַבְּרָאט בן משה בן סֻגְ'מָאר, השוהה במהדיה, אל אחיו יהודה בן משה בן סֻגְ'מָאר בפוסטאט. תאריך המכתב: 30 ביולי 1057 (26 באב), על פי קביעתו של גיל. (גיל מתארך מכתב נוסף שנכתב בו' באלול לשנה הקודמת, אך מאחר ששני המכתבים כוללים ברכות דומות מאוד על נישואי יהודה, ייתכן שנשלחו בהפרש של שבועיים ולא של אחד-עשר חודשים.) לבראט פותח בתיאור דאגתו העצומה לשלום אחיו, מאחר שלא קיבל ממנו מכתב במשך שנה תמימה. "ליבי היה טרוד ושיערתי את הגרוע מכל, כי האוהב מתלהט (מֻוַלַּע) במחשבות על הרע. בערב חג העצרת (שבועות) הגיעו פִתְיָאן וחבריו בספינה מסְפַקְס למהדיה. כשראיתי אותם כמעט יצאה נשמתי והחווירו פניי (? אַחַ'דַ'תְנִי צֻפְרַה). אמרתי לעצמי, אולי יש בידם ידיעות [עליך]... [פתיאן] אמר, יברכהו האל, שמכתביך נמצאים אצלו. השתחוויתי והודיתי לאל על חסדו" (שורות 4–8 בצד הפנים). בהמשך מברך לבראט את אחיו על נישואיו לבת ממשפחה מיוחסת (שורות 10–19). הוא מזכיר אדם בעל מידות פחותות שהוא משתדל להימנע ממנו, אך לאחרונה נאלץ ללכת לחתונתו של אותו אדם בסוסה (שורות 19–21). כששב למהדיה היה 'הנער' חולה (צ'עיף), מצבו הידרדר וכמעט מת. מדי יום מגיעים מכתבים מאנשים בסוסה, אולי דווקא מאותו איש פחות מידות, ובהם האשמות נגד לבראט בעניין הנער או בעניין ענייניו (אַחְוָאלִהִ) של אותו אדם. המשפט הבא קשה לפענוח, ואולי יש לקראו: "סברתי שהוא נהג בהיסח הדעת (סַהַא), והחלטתי להתייאש ממנו לחלוטין (כלומר לנתק את הקשר). לא נותרה לי עין לראות בה אור, [ואין לי] במה להתפאר, מלבד בך, ישמרך האל" (שורות 21–24). (גיל קורא את הקטע אחרת.) המשך המכתב עוסק בעניינים מסחריים. הכותב מבוגר בהרבה מאחיו, ומבקש ממנו למלא את חובתו המשפחתית ולסייע לו בעסקיו. הוא גם מזכיר אירועים במַגְרֶבּ, וכפי הנראה צי ימי צר על סוסה.

העתק של מכתב מאת מצ'מון בן חסן בעדן אל אברהם בן יג'ו. תאריך משוער: 1136–1139 או 1145–1149. נכתב ביהודית-ערבית בידי אחד הסופרים של מצ'מון. המכתב מתאר את שיטות הפעולה התקיפות של בלאל בן ג'ריר, מושל עדן ושותפו העסקי המזדמן של מצ'מון. מצ'מון מתלונן על הרגלו של בלאל לדרוש את זכות הבחירה הראשונה בסחורות המגיעות לנמל, ובמיוחד בסחורת ה-DRKY (אלדרכי) — סחורה שיוצאה מדהלכּ לעדן ומשם להודו, ולא תמיד הייתה בנמצא. זיהוי הנמען מבוסס על העובדה שאברהם בן יג'ו השתמש בצדו האחורי של המסמך לרישום חשבונות. קיימת גרסה נוספת של אותו מכתב, שזוהתה על ידי אלן אלבאום. גרסה זו כתובה בכתב ערבי, וייתכן שהיא המקור שממנו הועתק מסמך זה, או לחלופין שמסמך זה שימש כטיוטה לגרסה הערבית המלאה יותר. הגרסה הערבית מבהירה את ההקשר ומאפשרת להשלים מספר חסרים בטקסט; כך למשל, יש לתקן את "אבן אלסודא[ני]" ל"אבן אלסדאר". היחס המדויק בין שני הקטעים טרם הובהר. ראוי לציין כי הגרסה הערבית כוללת ברכות לנביא מוחמד שאינן מופיעות בהעתק זה, דבר המעיד על כך שהסופר של הגרסה הערבית היה מוסלמי. ייתכן שמצ'מון כתב את המכתב בערבית לסוחר מוסלמי, סופרו העתיק חלק ממנו כאן ביהודית-ערבית, והקטע הגיע איכשהו לידי בן יג'ו אשר השתמש בו לאחר מכן לצרכיו. אפשרות נוספת היא שמצ'מון הוא הנמען של המכתב ולא שולחו, וכי סופרו העתיק אותו לאותיות עבריות לשם נוחות הקריאה. עם זאת, תוכן המכתב וכמה מניסוחיו דומים מאוד לאלה שבמכתביו האחרים של מצ'מון, והשולח כותב מעדן, ולכן ככל הנראה זיהויו של מצ'מון כשולח עומד בעינו. אפשרות נוספת היא שמצ'מון שלח את אותו מכתב לשני נמענים שונים (העתק זה לאברהם בן יג'ו והגרסה הערבית לסוחר מוסלמי), אך במקרה כזה יהיה זה חריג לראות את אותו טקסט מילה במילה בשני המכתבים.

רשימה של כ-95 תורמים פוטנציאליים, הערוכה בארבעה טורים בצד הפנים (recto) וטור נוסף בצד הגב (verso). מעל טור א' מופיעה הכותרת "מצאצין" (مصاصيين) — כלומר תושבי רובע אלמצאצה. באופן דומה, הכותרת "עטארין" (בשמים) שמעל טור ג' מובנת כצורה מקוצרת של "כיכר העטארין", שכן רבים מן הנזכרים בו עסקו במקצועות אחרים מלבד מסחר בבשמים. בראש טור ה' מופיעה הכותרת "אטבאא" (רופאים), ובו 13 שמות, רובם מוכרים. הרשימה היא מתקופת הנגיד אברהם מימוני (1205–1237). המידע מבוסס על גויטיין. בין השמות: טור 1: נחום בקאל; אסחאק בקאל; מוסא; יעקוב מע'רבי; יוסף חרירי; [...] אלצאנע; אלנפיס שראבי; אבן אלסופר אלצגיר; אלממחה הִבּה; הלאל רביב הכהן; אבן אלענברי ואחיו; סלימאן צבאע'; אבו אלעלאא בן דניאל; צאנעה; בקאא בן אל[...]; אחיו של מחאסן; אבו מנצור אלזיאת; אבן מסלם; אבו אלפרג' כעכי; מפצ'ל אבן מראוחי; ח'לף אלצבאע'; אבן אלמזנג'ר. טור 2: אבן מוזונה; פתוח אבן אלסופר; אבן אלמסמוט; סלאמה; אבן ג'עואן; אבן אלמטר; יוסף [...]; סלימאן; אברהם [...] מאלאני; ח'לוף אסכאפי; בו נצר מחלי; אסחאק [...]. טור 3: אבו אלעלאא אבן חדיד; אולאד נפיע; אולאד אלמשנקץ; רביב אלמשמיע; אסד אבן אללחאם; אל[...] אבן נפיע; מחאסן נקלי; בו נצר נקלי; אבן אלעדני; אבן אלכאמח'י; אלשיח' אלנאח'וד'ה. טור 4: אלח'ליל; אחיו; בו אלמנא הכהן; זכאי(?) אבן אלג'באן; בו סעיד; מכארם; [...] אלריס; אבן אלדיאן; אלמזע'לל; אלרשיד. טור 5 (verso): אלמולא אלמהד'ב; אולאד אלריס; הגאון אל[...]; אלמשמיע מפצ'ל; אלשיח' יוסף ובנו; אבן אלג'לאג'לי; ישועה; אבו אלמעאני; אלשיח' אלנג'יב הכהן [...]; אלשיח' אלנג'יב הכהן כאמח'י; אלת'קה אבן אל[...]; מכארם אבן אלע'זולי; בנו של אבו אלמעאני.

מכתב מצדוק (בן שמואל או בן יהודה) אבן אלעמّאני באלכסנדריה אל משה בן ע'ליב (הידוע גם כחלפון?) הכהן, "עין העדה פקיד הסוחרים" וכו', בפוסטאט. בערבית-יהודית. מתוארך: י"א בסיון, שנת 159 = 4800 + 159 = 4959 לבריאת העולם = 7 ביוני 1199. החלק הראשון של המכתב מוסר כי "המורדין" שבקהילת אלכסנדריה ניסחו וחתמו על תקנה הקובעת כי לעולם לא יקבלו עליהם מוקדם שאינו יליד מצרים. בכוונתם לשלוח את התקנה לרמב"ם ("רבנו") ולבקש ממנו למנות אחד משניים: הדיין יצחק בן ססון או הדיין שמואל הלוי בן סעדיה. הקהילה מציעה תשלום ראשוני נכבד של 50 דינרים. (ייתכן בהחלט שמדובר באותה תקנה הנזכרת במכתב מברכאת בן אבו אלחסן אל אליהו הדיין סביב 1221, לאחר פטירתו של ר' אנטולי.) החלק השני של המכתב מביא את בקשתו של צדוק ממשה הכהן להשתדל לפני הרמב"ם, כדי שהמוקדם החדש לא ישלול ממנו את משלח ידו בוראקה (כלומר את משרתו כוראק, מעתיק וסופר של שטרות משפטיים). צדוק מבקש שההסדר הקיים יישמר: מחצית עבודות הוראקה לצדוק ומחציתן למוקדם. צדוק מתאונן על מצוקתו הכלכלית הקשה ועל כך שעליו לפרנס שני "בתים", דהיינו שתי נשותיו. אם יאבד את פרנסתו מהוראקה, לא תהיה לו ברירה אלא לנטוש את משפחתו ולעבור לביזנטיון. בסופו של דבר, הרמב"ם לא נשמע לתקנת הקהילה, ובמקום זאת מינה את ר' אנטולי בן יוסף ממרסיי כמוקדם של אלכסנדריה. עם זאת, בקשתו של צדוק התקבלה. אנו שומעים שוב על חלוקת הוראקה בין צדוק לאנטולי בשנת 1216, במסמך אחר. בפתח המכתב נזכר גם אבו אלמפצ'ל אבן נאנו. (המידע מבוסס בעיקר על מאמרו של מ"ע פרידמן על מסמך זה ועל מסמכים קשורים אליו.) הערה: הקטע המשלים את הכתובת אינו מצולם כאן, אך לפי פרידמן הוא מצוי בסמוך באותו תיק.

מכתב מאת סעיד בן מרחב מטעם בית הדין בעדן, אל הרוקח הלל בן נחמן (המכונה סייד אלכֻּלّ), בפוסטאט. כתוב בעברית ובערבית-יהודית. תיארוך: אדר א' [א']תס"ז למניין שטרות, שהוא 25 בינואר–23 בפברואר 1156 לסה"נ. המכתב מוסר דיווח מפורט על טביעת ספינה, שכן חתנו של הנמען, הִבּה בן אבו סעד, היה על סיפונה, והנמען ביקש אישור על מותו ופרטים על השבת רכושו. השולח מקדיש את כל המכתב לעניין הראשון, ומוסיף רק משפט קצר אחד בשולי צד ב' בנוגע לרכוש, שהוחרם על ידי הסולטאן. הספינה הייתה שייכת לנגיד חלפון בן מצמון בן חסן. רוב המטען שעל הסיפון היה שלו, אך לכל סוחר יהודי בעדן היה מטען כלשהו עליה. רק ארבעה יהודים היו על הספינה. היא נקראה הספינה הכֻּולַמית, משום שיצאה לכיוון כולם / קוילון שעל חוף מאלאבאר. בית הדין בעדן מציג כאן את כל הראיות הזמינות לטביעת הספינה: עדויות ראייה, דיווחים מכלי שני, ופסיקות משפטיות. המקור העיקרי למידע שהספינה טבעה הגיע מהספינה הברּיבּתּניّת ששטה יחד עמה, היא הספינה שיועדה לולפטנם (הידועה גם כולרפטנם או בלייפטנם), נמל הנמצא חמישה מילין מקנּנור (כּנּור), שהוא צפונית לכולם. במהלך שאר אותה שנה ובשנה שלאחריה הגיעו לעדן נוסעים מכל רחבי הודו, ממזרח אפריקה ("ארץ הזנג'"), מסומליה ("האזור הפנימי של בֶּרבֶּרה"), מחבש ומחוזותיה, ומאזורי דרום ערב — אשחאר וקמר — ועדויות כל הנוסעים היו עקביות עם טביעת הספינה הכּולמית. בית הדין בעדן פסק שהראיות מספיקות כדי להתיר את סת אלאהל, בתו של הלל בן נחמן, מכבלי עיגון, אך ראו עצמם כפופים לרשויות במצרים, מכיוון שהיה מדובר בפסיקה מקילה ורופפת. דרך אגב, שולח המכתב, סעיד בן מרחב, הוא המשורר היהודי-תימני המוקדם ביותר הידוע לנו.

מכתב מאבו אלמחאסן יפת בן שלה, ככל הנראה מאלכסנדריה, אל יוסף הכהן "פאר הסוחרים" בפוסטאט. תיארוך: אמצע המאה ה-12; במכתב מוזכר אבו אלפח'ר סעדיה אבן אלאמשאטי (נפטר 1172). פרנקל קובע את התאריך לשנת 548 להיג'רה (1153/54 לסה"נ), אך אינו מסביר את הנימוק לכך. הכותב מספר כי עלה לפוסטאט כדי לבקר את הנמען ולברכו לרגל החלמתו, אך התעכב בשל עיסוק אחר בחצר המלכות (פי באב אלצלטאן). העיסוק הזה צלח, וכעת יש בידיהם פטור ממס (מסאמחה) לצמיתות בדיואן של אלכסנדריה, המאפשר להם לייבא סחורה בערך 300 דינרים בשנה מבלי לשלם פרוטה. הישג זה הושג בזכות חסותו של אלקאא'ד ע'אראת (בסיציליה), שזהותו ככל הנראה זהה לקאא'ד ע'אראת בן ג'ושן, המוכר ממכתב תודה ששלח אליו אבן קלאקס בעת שע'אראת היה בשירותו של ויליאם השני (שלט 1166–1189). הוא מדווח שכל אנשי סיציליה מתגעגעים לנמען, וכי שלח להם בשורות על מצב בריאותו של הנמען. בכוונתו להישאר במקומו (פי אלבלאד) למשך החורף, והוא מאיץ בנמען לבוא (אלא אלבלד), שכן המסחר משגשג והנמען יוכל להפיק תועלת רבה לעצמו. עם זאת, על הנמען להשיג קודם כתב הוראה רשמי מהשלטון המורה שאיש לא יתנגד לו. אשר למס הגולגולת (ג'אליה), הממונה (מתוולי) "כאן" הוא "אדם רע". בהמשך הוא מורה לנמען: "בעת שתהיה בפוסטאט, אל תתעלם מעצתו של אלשיח' אבו אלפח'ר אבן אלאמשאטי ומבן אחיו ומגיסו (בקריאת צ{ה}רה) אבן אלעג'מי". הוא מציע לשכור עבור הנמען בית או מחסן אם יחפוץ לבוא ולהביא עמו את סחורתו. כמו כן הוא מציע לעלות בעצמו לפוסטאט אם זו תהיה משאלת הנמען. שאר שורות המכתב עוסקות בהוראות עסקיות, ובהן אזכורים של אינדיגו, משי וסחורות נוספות. מוזכרים גם "ידידך" הפקיה בן ח'ליף ובו סהל.

מכתב מסוחר הודו, ככל הנראה בעדן, אל שותפו, ככל הנראה בפוסטאט. בערבית-יהודית. תיארוך: בערך אמצע המאה ה-12. שני קטעי המכתב שרדו; ההתחלה והכתובת חסרות. השולח מוסר ידיעות על אבו אלח'יר אבן אלאמשאטי, שיצא מציילון בסירה קטנה מן הסוג הקרוי מטיה, אך שודדי ים (סראק) השתלטו עליה והוא "נותק" (מנקטע). (אבו אלח'יר אבן אלאמשאטי זה אינו מוכר ממסמכי "ספר הודו" שראו אור, אך ייתכן שמדובר באותו אדם המופיע במסמך אחר.) בהמשך נכתב: "ואשר לאבו נצר, הוא נותר (יתצל?) בארץ הודו (בלאד אלהנד)... ללא הצלחה (גיר מצלחה), ירחם אלוהים על כולנו." כפי הנראה "הם" (אבו נצר ואבו אלח'יר?) אינם חפצים לשוב למצרים (ואנמא הם לא ירידו מצר). השולח גבה 15 דינרים מאבו מחמד בן עאמר כתשלום על סחורות, מתוכם 2/3 דינר מיועדים לנמען (וההיתרה כנראה לשולח). כן גבה השולח 21 דינרים ממהדי, מתוכם 2 דינרים לשולח (וההיתרה כנראה לנמען). השולח חיפש משהו לקנות עבור הנמען, אך או שלא מצא, או שימתין לעונת המונסון (אלמוסם, עונת ההפלגה) כדי לשלחו. הוא מבקש ידיעות על "בית המדרש" ומוסר ברכות שלום לנמען ולבנו. צידו האחורי של המכתב ושוליו של הצד הקדמי מכוסים בכתובות מזדמנות בכתב ערבי ובערבית-יהודית. אחת ההערות בערבית-יהודית כוללת את השם אבו אלפצ'ל. גוש הטקסט הערבי הגדול ביותר בצד האחורי הוא "מכתב משלוח" (Kaplony מכנה את מסמכים מסוג זה ממסמכי קציר אלקדים בשם Geleitschreiben), המפרט את הסחורות שיש למסור (יסלם אלי) ל"אלמולא אלשיח' אלאג'ל אלמואיד אלמנצור". הטקסט הערבי בשוליו של הצד הקדמי כולל רשימת מצרכים, ובהם בקיה (ג'לבאן), עם כמויות מקבילות וספרות יווניות/קופטיות. החיבור בין הקטעים נעשה בידי אלן אלבאום.

מכתב/מכתבים עסקיים ו/או מנהליים בכתב ערבי. תיארוך: לא לפני תקופת שלטונו של אלאפצ'ל (על פי הטיטולטורה של העצומה בקטע המצטרף), וככל הנראה עדיין מהתקופה הפאטמית, כלומר בטווח שבין 1094 ל-1171. מדובר בדף כפול הנראה כמכיל קטעים מארבעה מכתבים שונים, אחד בכל עמוד, אם כי עאודה הבין זאת כמכתב אחד. עאודה שיער שייתכן שהמכתב נכתב על ידי רב דניאל בן עזריה, על סמך אזכור חסאם אלדולה (כפי שמופיע במכתביו של רב דניאל בן עזריה); עם זאת, עאודה גם מודה כי סוחרים אחרים מזכירים את חסאם אלדולה. הקטע מצטרף לקטע נוסף — איחוד שנעשה על ידי אלן אלבאום. דף 1ר: מכתב הכולל ברכות לרגל החג והזמנת 20 סלים של עץ בשמים. נכתב ביום שישי, כ"ו ברביע השני. דף 1ע: מכתב אל קאצ'י הנושא את התואר מעתמד אלדולה וחצנהא. עאודה מזהה אותו עם קרואש בן אלמקלד ממוסול, אך זיהוי זה נראה רחוק מן הסביר. השוו למעתמד אלדולה אחר המופיע במקור אחר. השולח גוער בו על שלא רכש את העפצים שהזמין בשווי 15 דינרים. הוא מברר כעת על מחיר שמן זרעי הפשתן במקום מושבו של הנמען ומזמין סחורה בשווי 20 דינרים אם המחיר נוח. דף 2ר: מכתב המדווח כי השולח שלח סחורה עם אבו אלמעאלי. הוא חוזר על בקשה קודמת ל-20 קנטארים של פשתן. בשורה 8 מתחיל מכתב חדש, ובו ברכות לחסאם אלדולה. קיימת טיוטה של מכתב אחר אל חסאם אלדולה עם פתיחה כמעט זהה לזו, בקטע אחר. דף 2ע: המשך המכתב הקודם, ובו דברי שבח פיוטיים לאדם כלשהו ודיווח כי השולח קיבל מאבו אלמנצור בן [...] אלעסקלאני כמויות עצומות של תוצרת חקלאית: 120 ארדבים של חיטה, 500 ארדבים של שעורה, 10,000 ארדבים של חומוס, 400 ארדבים של פול, ו-10 רטלים של עפצים.

עצומה בטורקית עות'מאנית מאת סוחר בשם מוסא, המופנית אל "פקיד עות'מאני אלמוני, ככל הנראה מושל מצרים". התיעוד מתוארך, על פי האת'אווי, לאמצע המאה השש-עשרה. בהקדמתה למהדורה מציינת ג'יין האת'אווי: "עצומה זו בטורקית עות'מאנית מופנית אל פקיד עות'מאני שאינו נקוב בשם, וייתכן מאוד שמדובר במושל מצרים, שכן הכותב מציג את הדמויות המרכזיות בהסבר מינימלי, כמי שמניח שהנמען מכיר היטב את הסצנה המחוזית. הכותב, סוחר בשם מוסא, מבקש מן הפקיד לחלצו ממצב מכביד שאליו נקלע. הוא ככל הנראה בן חסותו של מחמוד כתח'ודא, שהיה כמעט בוודאות קצין בגדוד היניצ'רים של מצרים. למחמוד, בתורו, יש קשרים עם סוחר יהודי נוסף שבא לקהיר על מנת לחסל את עזבונו של אחד מבני בע'דאד — שבט הבדואים החזק שהוזכר במסמך הקודם, אשר שלט בתת-מחוזות גרביה ומנוּפיה במהלך המאה השש-עשרה. ייתכן שמדובר במחמד אבן בע'דאד, השייח' שאליו מופנה המסמך הקודם, או אולי באחד משאר בני המשפחה שהמושל העות'מאני הוציא להורג או הדיח בין השנים 1538 ל-1561.... לפיכך, סביר שעצומה זו מתוארכת לאמצע המאה השש-עשרה, וחלוקת העזבון באה ככל הנראה בעקבות הוצאה להורג.... עזבונו של אבן בע'דאד מורכב, כפי הנראה, ברובו מבגדים, או ליתר דיוק מטקסטילים (אַסְוַאבּ במצרית מדוברת, אַתְ'וַאבּ בערבית סטנדרטית, ופירוש המילה הוא 'גלימות'). הדבר עולה בקנה אחד עם הפרטים המעטים שאנו יכולים ללקט על אורח חייהם ומנהגיהם של הבדואים מן הכרוניקות של מצרים העות'מאנית. כרוניקות מן המאה השש-עשרה מציינות כי אוכלוסיות בדואיות נהגו להחביא את הטקסטילים שלהן או להפקידם בידי איכרים, יחד עם מקנה וכסף, כאשר היו תחת התקפה."

חשבון מפורט של נהראי בן נסים. סביב שנת 1058 (לפי גיל). המסמך כולל תשע משלוחים של פשתן, וכן משלוחים של אוֹג (סומאק), טקסטיל ומשי לבן. אחדים מהמשלוחים נמכרו בעסקלון ואחרים בתִנִּיס. תיאור ראשוני של התוכן — יש לאמת את כל הפרטים: בצד הימני של הרקטו: תשע רכישות הפשתן בוצעו מאת או באמצעות שישה סוחרים נקובים בשם — פֻתיאן (שלוש רכישות); עבד אל-עזיז; אל-לאד'קי; רִדוואן (שתי רכישות); מחמד אל-מצרי; ויעיש. כל רישום כולל את המשקל (וזן), מחיר היחידה (סִער), המחיר הכולל (ת'מן), ניכויים בעבור תיווך (סמסרה), הנחה (סמאחה) ותשלומים מקדמיים (תאג'יל), והיתרה הסופית (באקי). בצד השמאלי של הרקטו: הסכום הכולל של תשעת השקים (220½+¼ דינרים); ניכויים, ובכללם הובלה מתִנִּיס, אגרות נמל בעסקלון ועלויות עבודה (11½+⅛ דינרים); והסכום נטו (209⅛ דינרים). בהמשך מובאים חישובים נוספים של מטבעות שלמים מול מטבעות חתוכים, והיתרה הסופית: 181⅔+⅛ דינרים. בצד הימני של הוורסו מופיע חשבון של משלוח בשותפות, ובו טקסטיל בעבור דניאל בן יוסף. בהמשך מצוינים כעשרים וחמישה סוחרים או אנשים פרטיים לצד כמויות הטקסטיל וערכן, ובהם: עיאש; ח'לף; אסחאק; חסן אל-קצאר; "ח]מאד אל-טרّאז" (הרוקם או אורג הטיראז); עִמראן בן מֻפרّג'; אל-קמרי; אל-מֻעלם; אברהם בן והב; אסד; יוסף בן הילאל; ברכאת; חפّאז'; יעקב אל-ע'זّי; ואחרים. בצד השמאלי של הוורסו ממשיכה רשימת ערכי הטקסטיל של תשעת השקים בחשבון פשתן תִנִּיס: 3 שקים אצל עֻמרי, 2 שקים אצל מחמד, ו-4 שקים אצל עבד אל-וחיד; משקל כולל: 1,179 רטל. כמו כן מצוינים מכסים ואגרות, ובכללם מס ממשלתי בסך 32¼ דינרים.

מכתב מאת מרדוך בן מוסא באלכסנדריה אל נהראי בן נסים בפוסטאט. המכתב כולל פרטים הנוגעים למספר חשבונות מורכבים אך מעניינים בין נהראי לבין שותפיו: (1) פירוט של הוצאת 14½ דינרים בתוספת ½ קיראט, שהם חלק מחשבון רחב יותר מן השנה הקודמת; (2) 310 דינרים, ובהם יתרה משנה שעברה; (3) 249 דינרים ו-2½ קיראט עבור הוצאות, פלפל, קמח ואינדיגו. מן ההקשר עולה כי 14½ הדינרים הללו הוצאו על ידי מרדוך בן מוסא עבור נהראי בן נסים או לפי בקשתו. נהראי הזכיר או שאל במכתבו אל מרדוך משהו בנוגע לחשבון השנה שעברה; מרדוך משיב לו כי עיין בקפידה במכתבים ובפנקסי החשבונות שברשותו, וכי גם לאחר הוצאת 14½ הדינרים וה-½ קיראט מטעם נהראי, עדיין נותרת לו (למרדוך) יתרת זכות. בבדיקת החשבונות נעזר מרדוך הן במכתבים (כתב) והן בפנקסי חשבונות (דפאתר). הדבר מצביע על חשיבותם של המכתבים כמסמכים שיכלו לשמש מקור לחיובים וכמאגר של מידע, התחייבויות, הוראות וכיוצא בזה. עובדה זו גם מסייעת להבין מדוע סוחרים נהגו לאסוף ולשמר את התכתובות העסקיות שלהם. ואולם מרדוך מוסיף (שורה 10 בצד הפנים): "אדוני, אין לנו צורך בחשבון האחרון הזה שלך, ואף לא ביקשתי אותו ממך" — כלומר, חשבון הפעילות המסחרית של השנה הקודמת כבר נסגר והוסכם, ומבחינתו אין צורך שנהראי יטרח לערוך שטר חוב נוסף (כט) בעניין. המכתב כולל גם קטע נוגע ללב שבו פותח מרדוך בן מוסא את לבו ומתאר את בדידותו מאז מות אשתו ואת היעדרו של אדם מבוגר אחר במשק הבית שיוכל לטפל בו ובילדיו. הוא מבקש מנהראי שימצא לו שפחה יהודייה (ג'ארייה) המתאימה לעבודה, שניתן לסמוך עליה ושצניעותה מובטחת.

צוואת שכיב מרע של אישה אמידה, שנכתבה בעת היעדרו של בעלה. המקום: פוסטאט. התאריך: יום רביעי, כ"ו באייר א'תנ"ד למניין שטרות, הוא 13 באפריל 1143, תחת רשותו של שמואל בן חנניה. המצווה: סת אלאהל בת אבו אלמנא אלעטאר אלאסכנדראני, אשתו של אבו נצר אלחלבי אלתאג'ר. העדים: יוסף בן ת'אבת הלוי; שלמה בן נתן החבר. "הצהרת שכיב מרע יוצאת דופן זו מצביעה, מצד אחד, על אופייה הקוסמופוליטי של פוסטאט: בתו של רוקח המכונה 'האלכסנדרוני' נישאה שם לסוחר 'מחלב'. מצד שני, היא חושפת התקשרות מופלגת של המצווה למשפחת אביה ולמנהגים ולמושגים המקומיים. בעלה של האישה הגוססת היה תאג'ר, כלומר סוחר גדול, שנהג להפליג למרחקים והיה צפוי להיעדר מביתו במשך מספר שנים. ככל הנראה היה אז במסע מסחרי להודו. היה לה בן קטן (מוסא) מנישואים קודמים, שהתגורר אצל הוריה. כאפוטרופוס שלו וכמוציא לפועל של עזבונה היא מינתה אח של בעלה הקודם (אבו מוסא הארון/אהרן בן ישועה הכהן). עיקר תכליתה של הצוואה הייתה ההגנה המשפטית על הוריה, אחיה (אבו אלסרור) ובנה מפני בעלה הנוכחי, וכן דאגה ללוויה מפוארת לעצמה. היא ביקשה להביא נשים מקוננות מוסלמיות, כנראה משום שצעקותיהן וזעקותיהן של מקוננות יהודיות לא היו חדות וצורמות מספיק לטעמה. הפרט המרשים ביותר הוא בקשתה להיקבר יחד עם 'אחד מבני משפחתה', דהיינו אביה, אמה או אחיה. אליהם הייתה קשורה ב'קשרי טבע'; עם בעלה הייתה קשורה אך ורק ב'חוזה'." קיים גם סעיף בנוגע לשפחתה של סת אלאהל ששמה פוק ולבתה של פוק, השייכת לאמה של סת אלאהל. כמו כן, סת אלאהל מבקשת שבתו של אחיה אבו אלסרור תינשא לבנה מוסא.

טיוטה של העתק עצומה בכתב ערבי הממוענת לאלמלכ אלעזיז סיף אלאסלאם טע'תכין, האמיר האיובי השני של תימן (ואחיו של צלאח אלדין), ששלט בשנים 1182–1197. נשלחה מעדן (בצד האחורי, שורה 3). בין שאר תאריו של הנמען נזכרים: "סלטאן ג'יוש' אלמוחדין... בהאא' אלמלה, נצר אלאמה, ד'ו אלפצ'איל ואלמנאקב, [...] אמיר אלמומנין, אבו אלפוארס, טע'תכין אלנאצרי...". העצומה מזכירה בתי מסחר "של המערב" (או אולי "של הערבים") (מתאג'ר אלע'רב או אלערב); דבר מה "אל ארצות תימן" (אלי דיאר אליאמן); בקשה לעשיית צדק לטובת קבוצה של אנשים (אלאנצאף עליהם); ובואו לעדן (מדינת עדן) של אלשיח' אבו עמראן בן אבו סעיד בן עלון (או ע'ליב?) הסוחר הנודד (אלתאג'ר אלמתרדד) יחד עם חבריו היהודים, היוצאים ממצרים והנכנסים מהודו (וג'מאעת אליהוד אצחאבה אלצאדרון מן מצר ואלוארדין מן אלהנד). סוחרים אלה זכו לחסות מטעם השלטון (אלרעאיה... ואלחמאיה...). (בנקודה זו הסופר דילג לשורה הבאה משום שכבר היו רשומים על הדף חשבונות קודמים.) הם הצליחו לסחור ולשגשג (צרף בצ'איעהם ואמואלהם(?) ומעונתהם עלי מא יתם אחואלהם עלי ע'איה אל-[...].... יתצרפון בבצ'איעהם ב-[...] ושרא...). אך כעת חלה תפנית כלשהי בגורלם (אלתקלב פי אחואלהם אעאקה...). בשורה שלאחר מכן מוזכר "מרסום", אולי בקשה מהנמען להוציא צו או הוראה לסיוע לסוחרים היהודים. ראו דיון אצל רוקסאני מרגריטי על תיאורו של אבן אלמג'אור בנוגע למעורבותו של טע'תכין במסחר, באמצעות הקמתם או אכיפתם של משמרות ימיים שתפקידם להגן על הסוחרים מפני שודדי ים, תמורת גביית מס ספינות מהסוחרים.

recto: מסמך משפטי. התאריך: יום חמישי, כ"ג בשבט ד'תתנ"ו לשטרות (1095 לסה"נ). המקום: פוסטאט. שטר שחרור המסדיר עניינים כספיים שצמחו משותפות עסקית. שלמה בן דוד (המכונה אלדסתרי) תבע 70 דינרים מבניה בן משה, שמתוכם קיבל בחזרה רק חלק, והיתרה שולמה בתשלומים על ידי יעקב/יעקוב הצבע ויעקב/יעקוב אלחרירי. השטר מתוארך לחודש שבט בשנת 1406 למניין השטרות (= 1095 לסה"נ). המסמך נערך בעקבות סיום ויישוב של עסקת קומנדה. לשלמה בן דוד אלדסתרי הוקצו עשרה דינרים ומשהו, מתוכם חמישה דינרים וקיראט אחד שישולמו מיד על ידי בניה. את היתרה היה אמור לגבות שלמה בן דוד אלדסתרי בתפקידו כשליח לגביית חובות שהיו חייבים לבניה שני האנשים בשם יעקב/יעקוב. החייבים נדרשו לשלם את היתרה לשלמה בתשלומים חודשיים, ובניה עמד כערב לחובות. לפי גויטיין, "המשקיע הפסיד כמעט 50 מתוך 70 הדינרים שהפקיד בידי סוחר ימי, אך שוכנע על ידי 'זקני הקהילה' שאין לו עילת תביעה נגדו." ה"שכנוע" כפי הנראה היה נוהל היישוב המקובל הנדרש לצורך מתן שחרור; אף שהמסמך מתייחס להסכם כקומנדה (מצ'ארבה), פרטיו אינם מאשרים שהוא הולך בעקבות המודל של המצ'ארבה האסלאמית במלואה — למשל, השותף הפעיל נותר חייב כספים למשקיע, מה שמרמז על כך שמימוש פשוט של הנכסים שהושקעו לא הספיק לכיסוי חובותיו כלפי המשקיע. עם זאת, אילו השותף הפעיל לא היה נושא באחריות להפסד (כמו במצ'ארבה האסלאמית), די היה בכך. ה-verso מכיל טופס לייפוי כוח, עם "פלוני אלמוני" במקום שמות הצדדים. נראה שמסמך זה אינו קשור ל-recto, על אף האזכור של ייפוי כוח (וכאלה).

הסכם שותפות. מקום: קהיר. תאריך: יום ראשון, ט"ז בשבט ה'תקס"ז, הוא 25 בינואר 1807. זהו עותק שלם יותר של אותו מסמך הקיים בעותק נוסף. (התיאור שלהלן מבוסס על שני המסמכים.) בהסכם משתתפות שלוש קבוצות שונות של סוחרים. הקבוצה הראשונה יושבת באלכסנדריה, ושתי הקבוצות האחרות יושבות בפוסטאט/קהיר. (1) שלמה צ'זאנה, חיים צ'זאנה, ואברהם בנו של חיים. הם תורמים 600,000 מדינים. (2) מרקאדו קארו, אברהם בן מנחם הלוי ג'רבועה, וחיים נציירי. הם תורמים 900,000 מדינים. (3) שמעון פרנסיס, ח'ליפה פינטו, יעקב ביבאס, ומאיר בן נעים. הם תורמים 900,000 מדינים. סך ההון הוא 2.4 מיליון מדינים. משך השותפות הוא 12 חודשים. היא כוללת מסחר בסחורה ובמטבעות (sarraflık), עמולה(?) ופאתוריה(?). לקבוצה הראשונה יש שותפות נוספת קיימת עם משה ביבאס וח'ליפה פינטו ברשיד. הרווחים יחולקו על פי הרישומים ב"פנקס הגדול". כפי הנראה, 40% (400 מדינים מכל 1000) יחולקו לפי החלק היחסי של תרומת כל קבוצה. מתוך 60% הנותרים (600 מדינים מכל 1000), 50 יועברו לקבוצה הראשונה, 250 לקבוצה השנייה, ו-300 לקבוצה השלישית. כל ההפסדים יחולקו באותו אופן. העותק האחר ננטש בערך בנקודה זו, ובמסמך הנוכחי ישנן תניות נוספות רבות, והוא הושלם ונחתם על ידי נציג אחד מכל אחת משלוש הקבוצות (מרקאדו קארו, שמעון פרנסיס, ושלמה צ'זאנה). ישנו תיקון לאחת מתניות החוזה בשוליים הימניים, ככל הנראה בכתב ידו של אותו סופר. לא ברור מיד אם תיקון זה תקף מבחינה משפטית, או אם היה צורך להתחיל את המסמך מחדש ולחתום עליו שוב.

מכתב מאת רב שלמה בן יהודה, בירושלים, אל סהלאן בן אברהם, בפוסטאט. בעברית. תיארוך: 1029 לסה"נ לפי גיל, ובאופן כללי בין השנים 1025–1051 לסה"נ, על פי תקופת כהונתו של רב שלמה בן יהודה כגאון. "לפנינו תיאור של זקנה בכתב ידו של רב שלמה בן יהודה גאון, ראש ישיבת ירושלים וראש היהודים הרשמי באימפריה הפאטמית, שנכתב תשע־עשרה שנים לפני מותו. הזמן היה מייסר עבורו: הדברים בישיבה ובקהילה בכלל לא התנהלו כרצונו. אברהם בן סהלאן, מנהיג יהדות מצרים, ה'עמית' של שלמה, שעמו ככל הנראה למד שנים רבות קודם לכן, מת זה עתה, ובנו שלו היה בדרכו לחלב שבצפון סוריה, מסע רווי סכנות... אך לזקנה, כמו לחיים בכלל, יש עליות ומורדות: ההתכתבות העשירה של הגאון מציגה אותו כפעיל בענייני ציבור ועשיר בסגנון לאורך השנים הארוכות שלאחר הקטע המתורגם לעיל, אם כי בהחלט ניכרת בה תחושת קרבת המוות. 'אני שמש שוקעת, שעוד מעט תיעלם. נפשי מדוכאת מאוד מאז שעמיתי הלך לעולמו, מנוחתו עדן. אני מבקש מאלוהים רק שיותיר אותי בחיים במהלך השנה הזאת, כדי שלא יאמרו הבריות: "שניהם מתו בתוך שנה אחת". דע לך, יקירי, שאני מהלך כצל [השווה תהלים ל"ט, ז]. אין לי שום סמכות (רשות), רק התואר. כוחי אזל, ברכי כושלת, ורגלי מתמוטטת. עיני כהו, וכשאני כותב, זה כאילו אני לומד זאת, לפעמים השורות ישרות ולפעמים עקומות, וכך גם סגנוני, מפני שדעתי מוטרדת מן היום שבו יצא אהובי [בני] לחלב כדי להביא סחורה שהשאיר שם. אני מתפלל לאל שיחזירו בשלום "בטרם אלך ואינני" [תהלים ל"ט, יד]'" (תרגום השורות 19–25).

חשבון של ח'לף בן יצחק מעדן, שנכתב עבור חלפון בן נתנאל בעת ששהה בברוץ' שבהודו. תאריך משוער: 1134 לערך. זהו החשבון היחיד ששרד בגניזה שנשלח על ידי סוחר בעדן לשותפו העסקי בהודו. המסמך נשלח יחד עם איגרת מח'לף בן יצחק לחלפון בן נתנאל (כיום צירוף חדש שזיהה אמיר אשור). בחשבון זה ח'לף מסכם שנה שלמה של פעילותו המסחרית עבור חלפון. הסחורות כוללות פלפל (828 מתוך 1469 דינרים), טקסטיל (578.21 דינרים), וכן כמות קטנה של מושק. סכום 1469 הדינרים אינו מייצג את סך כל העסקאות שח'לף ביצע עבור חלפון, שכן לא הצליח למכור את הכול — הפלפל, ככל הנראה, משום שמחירו ירד (שורה 35). ח'לף אינו דורש תשלום עבור שירותיו, משום שבניגוד לסוחר הנודד, הסוחר היושב בנמל ביתו סחר עבור שותפים שמחוץ לעיר לא בתמורה לפיצוי כספי, אלא על בסיס הדדיות. כמעט כל התקבולים הושקעו מיד בעסקאות חדשות שהיה עליהן להתבצע בהודו. נוסף על אלמוגים, ששוויָם הגיע לכמעט שליש משווי המשלוח, נעשה שימוש לצורך זה גם במתכות יקרות: מטבעות זהב וכסף (במטילים או בכלים). ח'לף נוקב במחירים במטבע של עדן, הדינר המאלכי, השווה ל-24 קיראט, ואילו הטקסטיל נסחר ביחידות של "כַּוְרַגַ'ה" (רבים: כואריג'), שהיא חבילה של עשרים "ת'וב" (רבים: את'ואב; משמעות המילה אינה רק גלימה, אלא גם יחידת בד בגודל הדרוש לתפירת גלימה אחת). המסמך מתקשר גם לעסקאות הנדונות באיגרת מחלפון אל מצ'מון בן יפת. אשכול מסמכים זה מאפשר אף לאמוד את משך שהייתו של חלפון בן נתנאל בהודו. (המידע מבוסס על מהדורת גויטיין-פרידמן.)

מכתב ממַצְ'מוּן בן חסן, באדן, אל אברהם בן יִיגוּ. תיארוך משוער: בסביבות 1135 לסה"נ. קיימים שרידים של ארבעה או חמישה העתקים שונים של מכתב זה. שני הקטעים שלפנינו מסומנים כהעתק 4, אם כי ייתכן שמדובר בשני העתקים נפרדים. באחד הקטעים, הטקסט שברקטו אינו מוכר ממקום אחר, ואילו הוורסו מקביל לחלק מהעתק אחר של המכתב (שורות 32–43). בקטע השני, הטקסט שברקטו חופף בחלקו להעתק נוסף, ואילו הוורסו אינו מתועד במקבילות אחרות. המכתב מתאר עסקאות מסחריות ומה שהמחבר מכנה טובות או "מתנות" לסוחר עמית. הסחורות העיקריות הנזכרות הן נחושת ופלפל; כמו כן מדווח על מסי מכס, דמי הובלה ימית, שכר סבלים ועלויות שמירה. השולח מזכיר מס ששולם באל-פֻרְצַ'ה (בית המכס בעיר הנמל אדן) ואת השמות עלי אל-נילי ("סוחר האינדיגו") ואבו ע'אלב אל-רֻבּאן ("רב-החובל"), המצביעים על מקור המכתב בעיר הנמל אדן במהלך המאה ה-12. המכתב נמשך בצידו השני. על האנשים הנזכרים בשמותיהם ראו גויטיין ופרידמן, סוחרי הודו בימי הביניים; ועל אל-פֻרְצַ'ה ראו אצל גויטיין ופרידמן ואצל מרגריטי, אדן והמסחר באוקיינוס ההודי. ההעתקים השונים של המכתב הם: העתק 1 (המקור בכתב ידו של מצ'מון), שבוורסו שלו מופיעים חשבונות בכתב ידו של אבן יִיגוּ; העתק 2 (העתקה ראשונה של הסופר); העתק 3 (העתקה שנייה של הסופר); והעתקים 4 ו-5, שאליהם משתייך הקטע הנוכחי. העתקים 1–3 זוהו ופורסמו על ידי גויטיין ופרידמן (2008) בספרם "סוחרי הודו", ואילו העתקים 4–5, וכן צירוף ישיר נוסף להעתק 3, התגלו בשנת 2023.

recto: מסמך משפטי שנכתב בידי יוסף שמואל בן סעדיה הלוי, ובו פירוט הסדר עיזבונו (תריכה) של הבושם (עטאר) המנוח אברהם בן אבו אלכרם, המכונה אבו תותא. ראש לשכת העיזבונות (צאחב דיואן אלמוארית') החרים את העיזבון, ולכן נאלצו זקני הקהילה היהודית לפנות אל הקאדי הממונה על הלשכה (מתוולי דיואן אלמוארית'; ייתכן שמדובר באותו אדם המכהן כצאחב אלדיואן) ולשלם 30 דינר מתוך שווי העיזבון כדי "להסיר את ידו של הדיואן ממנו". עסקאות נוספות שבוצעו מתוך תמורת המכירה: - 30 דינר פחות 1/6 לאבן אמין אלדולה, הצאחב של דאר אלוכאלה, על חוב שחב לו המנוח. - 23 דינר למֻנא המשוחררת, אשתו של אבו אלפרג' אבן אלתנّיסי הפרנס. - 5 דינר פחות קיראט אחד עבור חיטה לאלמנת המנוח ולבתו. - 4 דינר לבן דודו (אבן עם) ולהוצאות הקבורה. - יתרת 83 הדינרים הופקדה בידי הסוחר הנכבד אבו עמראן משה בן חלפון הכהן (תפארת הכהנים חמדת השרים נאמן הסוחרים עין העדה, המוכר ממסמכים אחרים כבן משפחת אבן ע'ליב ומכונה לעיתים קרובות פשוט משה הכהן אבן ע'ליב), לשמירה למען יורשי המנוח. verso: שתי תוספות שנכתבו בידי שמואל בן סעדיה הלוי. הראשונה מציינת כי 1/2 + 1/8 דינר נלקחו מתוך 83 הדינרים (בעקבות משפט זה מופיעים השמות שמואל ומנשה), וכי נוספו 2 1/2 דינרים לצורך מזונות, ובסך הכול 3 דינרים. התוספת השנייה קובעת כי מלוא 83 הדינרים נגבו מאבו עמראן תפארת הכהנים, וכי הוא משוחרר מכל אחריות עליהם. תוספת זו מתוארכת לשליש האחרון של אדר א'תקי"ד למניין השטרות = מארס 1203 לספירה.

מכתב בכתב ערבי, ובתוכו שזורים כמה ביטויים בעברית. ייתכן ששם הכותב הוא אבו אלפרג' (בפינה הימנית העליונה של הצד הראשון, אם כי זהו מקום בלתי שגרתי לחתימה), והנמען הוא דודו מצד האב (או לכל הפחות מכונה "עמי"), ככל הנראה סוחר. אביו של הכותב נפטר זה לא מכבר (השורה הראשונה בשולי הצד הראשון), ונראה שמתנהל סכסוך ירושה בין הכותב לאישה כלשהי, אולי אחותו (למשל "ישפוט אלוהים ביני לבינה", שלוש שורות לפני האחרונה בצד הראשון). הכותב מתנצל על שלא בא בעצמו (חמש שורות מתחתית הצד הראשון), ולאחר מכן מזכיר מישהו או משהו שמגיע לפוסטאט. החל מן השוליים של הצד הראשון ולכל אורך שאר הצד השני, הכותב מפציר בדודו לשלוח לו כסף, ועל כך יזכה בשכר רב מאת האל על תמיכתו בתלמיד חכם. בשוליים מופיעים גם המשפטים המסקרנים הללו בתערובת של ערבית ועברית: "הוי דודי, ראה את הגויים, כיצד יֵדעו (יַדרון?), מה שהם יודעים (יַעלמו) הוא שאני (? או שהוא?) אִמאם בג'אמע (בדרך כלל בהוראת מסגד) או בזאויה (בדרך כלל בהוראת מנזר סופי). אני עוסק בבית האל ובתורתו הקדושה" (קריאה זו משוערת). חלק ניכר מן הצד השני מוקדש לפרשנות של דברים ל"ג, י"ח, שבה שבט זבולון מובן כשבט של סוחרי ים התומכים בשבט יששכר, תלמידי החכמים שבאוהליהם. בנוסח שבמכתב זה מוסיף הכותב כי בכל פעם שספינות זבולון עמדו על סף טביעה, תפילותיו של יששכר היו מצילות אותן. (לאורך כל המכתב מדגיש הכותב את ריבוי תפילותיו לטובת דודו.) בשוליים הוא חושף את כוונתו לעלות לרגל לירושלים.

מכתב בערבית-יהודית, כאשר הכתובת על גבי האיגרת כתובה בכתב ערבי. כתב היד ככל הנראה של מוסא בן יעקוב/משה בן יעקב, שכתב מאחד ממקומות הלבנט בשנות ה-1050 לסה"נ אל נמען בפוסטאט. ניתן להשוות זאת למסמכים שפרסם גיל בכרך השלישי של "ארץ ישראל", מס' 514–517, שכולם ממוענים לדאוד בן שעיא (ושניים מהם סובלים אף הם מבעיית הדיו הרטוב, אם כי בצורה מתונה יותר). המאפיין הבולט של המכתב הנוכחי הוא שהדיו עדיין היה רטוב כאשר קיפלו או קימטו את הדף, ולכן כמעט כל הטקסט מוסתר בידי טביעות-ראי של שורות אחרות. (גויטיין הציץ במסמך וכתב: "מכתב באותיות עבריות שעליו הודפסו דוגמאות עיטוריות. (?)") קרוב לוודאי שרוב הטקסט יישאר בלתי קריא עד שמישהו יפתח שיטה חכמה להפחית את הטקסט המשתקף. בין הביטויים הניתנים לקריאה: "...מכירת הפלפל של אדוני הזקן, ולא ידעתי את כוונת אדוני הזקן, ואבן הילל כבר קיבל את חלקו... בדמשק והמכתב הגיע... השיירה כבר יצאה מ[...]... מצור למצרים... לא נעלם מאדוני כי... 200... אם אדוני הזקן קנה סחורה כלשהי, מחירה חזר... מה שגבה מסוחרי המסרקים (? אלמשאט'יין) ומן הסינדים (?! אלסינדיין — דבר שהיה מסעיר אילו היה נכון, אך כנראה אינו נכון)... (בעבר הדף) ...בדמשק זה 2/3 דינר לקנטאר... דמשק... השבוע... מי הוורדים... השיירה מדמשק...[ובדילוג לסוף]... ירבה שלומך... אם תראה לנכון לכתוב ושהסוכן ישלם עבור ה[...] ויחייב אותך(?) על כך... לכתוב בחומרה(?)... כי הוא ייעתר באמצעות עדינות (עלא אלמלאטפה)..."

אבו זכרי כהן, נציג הסוחרים בפוסטאט, מסדיר את חשבונותיו עם הבנקאי שלו ח'יאר בן נסים. תיארוך: 1134 לסה"נ. השניים כרתו שותפות בנובמבר 1131 לתקופה של שנה אחת בעסק בנקאות, כשאבו זכרי הוא השותף הבכיר המוסמך להעניק הלוואות. מן השותפות הזו שרדו פקודות תשלום לח'יאר בסכומים שנעים בין 1¼ ל-100 דינרים בין השנים 1138 ל-1141. המסמך ערוך בארבעה טורים, כולם מחוקים בקו אנכי שכנראה מציין כי החשבונות הוסדרו או הועברו אל "אלדפתר אלכביר" (הפנקס הגדול), אותו פנקס ראשי המוזכר בחשבונות אחרים שנמחקו באופן דומה. טורים 1 ו-2 מכילים את החובות של ח'יאר, כלומר תשלומים ששילם לו אבו זכרי או ששולמו עבורו; טורים 3 ו-4 מכילים את הזכויות שלו, בעיקר סכומים קטנים יותר, וההמשך נמצא בעמודים העוקבים שאבדו. החשבון מראה בין היתר כמה תשלומים — אפילו בדרהמים — בוצעו באמצעות העברה בפנקסים. הוא מראה גם שאבו זכרי, על אף מעמדו בקהילת הסוחרים, נמנע ממשיכות יתר. כמו כן, נמנע מלהשאיר את כספו מבלי לעשות בו שימוש, והפקיד תשלומים באופן מיידי. אבו זכרי נוהג לכתוב מספרים במילים, מה שלעיתים מפר את חלוקת השורות שלו לעומת הפורמט הסדור של גיליון החשבונות. בתרגומו של גויטיין הומרו המספרים לספרות לנוחות העיון. ארבעת הטורים מתחילים בצד שמאל של הוורסו, צד ימין של הרקטו, צד שמאל של הרקטו וצד ימין של הוורסו — כלומר, הקטע נשמר כשהרקטו משמש כוורסו והוורסו כרקטו, ולאחר קיפול הדף אבו זכרי טיפל בו באופן הרגיל של גיליון מקופל לשניים.

מכתב מנהראי בן נסים בפוסטאט אל אבו אלסרור פרח בן אסמאעיל בן פרח בבוציר. נהראי מוסר הוראות מפורטות לגבי רכישות שיש לבצע בבוציר, ומפרט מספר ארנקי כסף בסכום כולל של 120 דינרים. הוא מעודד את הנמען להישאר בבוציר ו"לקחת את זה בקלות" (תכון ח'פיף אלט'הר ותריח נפסך), במקום לעמול בכפר (צ'יעה). על הנמען להמשיך ולאסוף פשתן מעט מעט. שליח הגיע מאלכסנדריה אך לא הביא עמו שום מכתב מאביו של הנמען. נהראי מבין שהנמען עוסק בעבודת אריזה (חזם) ולא היה לו פנאי לבצע את הרכישות עבור הכהן או עבור דודו מצד אביו. הוא מציין שהנמען אינו אשם בעניינו של יוסף, ומכיר בכך שהנמען עובד קשה מאוד ב"שנת קשיים" (שדה). באשר לעניין הצו (סג'ל), נהראי מספר שהוא ממשיך לטפל בנושא יום-יום ומבקש את עזרתו של אבן שעיא. אבן שעיא מוסר כי צאחב אלדיואן אומר שהוא לא יכתוב 200(?) מכתבים אל הקאצ'י עד שיקבל רסקריפט (תוקיע) למינויו לתפקיד במחוז (אלאסתח'דאם פי אלנאחיה). נהראי קיבל מכתבים מצור, ובהם הידיעה שמשלוחי הסוחרים יצאו בשלום, ושהקאצ'י סיפק אחסון לכל המשלוחים, וגבה דמי טיפול רק כאשר הסוחרים בחרו למכור את הסחורה. גליאה (שיני) הגיעה ממאזרה לאלכסנדריה בסוף חשוון. בצדו השני של המכתב נהראי ממשיך לדון בענייני עסקים עם אבן מומל ועם אבו אלטאהר המתווך (סמסאר). נהראי שלח עם רב החובל של ספינת אלשריף מכתבים רבים, ועם אבן נסטאס שלח מכתבים מזכריה אבן אלאשקר, ובהם מכתב מאבו עמראן מוסא מאחיו. בסוף המכתב דרישות שלום לאנשים שונים.

בצד הפנים, עם הכתובת בצד האחורי: בקשה/מכתב מאת מסלם בן עלי בן מסלם אל אבו אלפרג' מוהוב בן יוחנא. השולח הוא פקיד מדינה או לפחות גובה מס או ערב על קני סוכר באזור הדלתא. הוא פותח בדיווח על 1,550 או 1,650 תבניות חרוטיות (אבּלוּג'ה) של סוכר גולמי (קנד) ששלח מן המטעים בפווה ובסמח'ראט באמצעות שלוש ספינות. (יש לשים לב לאי־ההתאמה: בתחילה הוא נוקב במספר 1,550, אך סיכומי המשנה מצטברים ל־1,650. לתיאור ולתצלום של האבּלוּג'ה והציוד הקשור אליה, ראו את עבודת הדוקטור של איאן ג'ונס משנת 2018, וכן צוגיטקה סאטו, "סוכר בחיי החברה של האסלאם בימי הביניים".) לאחר מכן הוא עובר ללשון של עתירה כדי לבקש מן הנמען לדאוג למכירת הסחורה, להעביר את התמורה אל הדיוואן ולהשיג עבורו את הקבלה. הוא מקונן על הוצאותיו הכבדות על ג'על (דמי תיווך), מאוּן (אספקה), עמאיר (בנייה או שיפוץ) ומצאלח ("אינטרסים"?), שמסתכמים ביותר מ־600 דינר בחודש, בעוד שאין ביכולתו להפיק מן המחוז הזה הכנסה של אפילו 100 דינר בחודש מכל מקור שהוא. הוא ממשיך בלשון של עתירה, ומכנה את עצמו "רג'ל מסתור" (אדם הגון ומכובד) שאינו רגיל לבקשות מסוג זה. הוא משווה את עצמו לסוחר החדל מלקנות ולמכור ופושט את הרגל במהירות. הוא מבקש מן הנמען להשתדל למענו או לכתוב בעבורו רֻקעה (פתק) אל פקיד בכיר יותר (אלמג'לס אלסאמי). מסיים בנוסחת ראי (העברת ההחלטה לדעת הנמען), חמדלה (שבח לאל) וחסבלה (אמירת "דַי לי באלוהים"). בצד האחורי מופיעה הכתובת בכתב ערבי.

מכתב מסחרי, שנשלח ככל הנראה מאלכסנדריה לפוסטאט. הנמען הוא אבו עמראן מוסא, ואולי מדובר במשה בן אבו אלחי ח'לילה. תיארוך: בערך 1100 לספירה. השולח מאשר את קבלת מכתבו של הנמען בעניין המסטיק (שרף עץ) שהיה בביתו של הקאצ'י ואשר נמכר. השולח כתב לאבו אלח'יר סלאמה בן סעיד וביקש ממנו לגבות את התמורה. הנמען הזכיר את המצב בנוגע לאלום (צריף), דבר שגרם צער לשולח. הוא אומר: "עד היום אף אחד מן הביזנטים ואף אחד מן הרוקחים אינו קונה אותו." השווקים גרועים. הביזנטים אינם קונים דבר. הוונציאנים מכרו את הפלפל שהביאו תמורת שלושה טארי (רבע דינר סיציליאני) למשא. השנה לא הגיעו סוחרים מקונסטנטינופול. השנה הביזנטים ייבאו רק יין, גבינה, דבש, שמן ומעט מסטיק. עדיין אין ידיעות מהימנות על הספינות מן המגרב, אך נראה שהפליגו. על הנמען לדבר עם אבו אלח'יר סלאמה ולגרום לו לאסוף את השעורה מן המומחה ולמכור אותה. השולח מתלונן על עניין כלשהו הקשור באבו אלבשר. דרישות שלום לשר השרים (=מבורך בן סעדיה). נראה שהמכתב הסתיים במקור בנקודה זו. בהמשך מוסיף השולח: "הגיעו סוחרים מבנגאזי (ברניק) עם הידיעה שכל הספינות יצאו לדרך." דרישות שלום לאנשים שונים. ישנו סכסוך בין המגרבים לבין משפחת בן נחום הנכבדה מאלכסנדריה. מופיע משפט חידתי: "להם ראש אחד, ואילו לנו מאה ראשים." מוזכר אדם בשם יעקב בן ע'ליינה(?). בשוליים מוזכרים "אביתר וחבריו", ככל הנראה הכוונה לאביתר בן אליהו הכהן. (חלק מן המידע מבוסס על פרנקל.)

שתי רשימות בכתב יד רהוט גדול במיוחד, עם תוספת בסוף בכתב אחר, קטן ומסודר. א) הכותרת "ב[שמך]" מלמדת שזוהי הרשימה הראשונה. אחריה מופיעה הכותרת "אלה שטרם קיבלו את חלקם" (וכעת מקבלים אותו, כפי שמוכח מהרשימה השנייה). ב) "הוצא על..." (בלתי קריא — אולי התייחסות לחג הרלוונטי). בחמישה מקומות נוספת התיבה "דר'" (דרהם) אחרי הספרות, אך הכוונה לדרהמים בכל המקומות, שכן בתוספת מופיע במפורש "לאלרֻקַעִי" — לסוחר בפקודות התשלום, הבנקאי שעמו נהגה הקהילה לסחור והיה מוכן לקבל פקודות אלה. הספרות בתוספת הסופית הן בכתב קופטי, אך תואמות את הספרות העבריות שברשימה הראשית, ככל שהן שרדו: תשע־עשרה משפחות מקבלות 73 דרהם וחצי. כמה מהשמות האופייניים זהים לשמות המופיעים ברשימה אחרת (B 17-24). יש לשים לב במיוחד ל: אירופי (אפרנג'י) המתגורר בבית הכנסת — 2; עלם עני שהגיע בערב ומעילו (כִּסַאא) נלקח כמשכון תמורת 5 דרהם, שמו אבו אלמֻנא והוא חולה; מֻעַמַּלַה ("זו שמקווים לה"), אלמנה ממשפחה טובה שמעולם בחייה לא נטלה דבר מאיש — 5. נראה שמדובר בחלוקת כספים, ככל הנראה לקראת חג, בתקופה של מצוקה קשה, שבה לא היו די אמצעים בקופת הקהילה, וכחמישים משפחות נאלצו להמתין לחלקן. גם אז כשליש מהמקבלים קיבלו את הקצבתם בפקודות תשלום — ואיננו יודעים כמה גבה הרֻקַעִי תמורת המרתן למזומן. החלוקה מתוארכת לשנים 1100–1140 לערך. ככל הנראה אותו כותב, ובאזכור חלק מאותם אנשים, מופיע גם בשני מסמכים נוספים מן הגניזה.

מכתב מח'לף בן יצחק מעדן אל חלפון בן נתנאל. תאריך: 20 באוקטובר 1137 (ג' בחשוון 1449 לשטרות). מכתב ארוך שבו מוסר ח'לף על תפנית מצערת בענייני עסקיו. ח'לף שלח סחורות עם אבו אל-יֻמְן אל-מַחַלִּי ועם אבו זִכְּרי אל-צאיע' (הצורף) למצרים עבור אבו עִמראן אבן נֻפַיע, ובאותה עת ביקש מחלפון לסייע לאבו עמראן במכירות ובקניות (שו' 17–23 בצד הראשון). אולם אבו עמראן נפטר, חלפון יצא למערב, ושני השליחים העלימו את מכתביו של ח'לף ונהגו כאילו הסחורה שייכת להם (שו' 23–27). אבו אל-יֻמן עמד לחזור לעדן, אך חלה בקוץ ונאלץ לשוב לפסטאט, וח'לף אינו יודע מה מצבו כעת. אבו זכרי אל-צאיע' מתכנן להמשיך ולנסוע למערב. בידו היה מכל (מִכְחַלַה) של מושק שיועד לחלפון, אך ראש היהודים, מצליח גאון, נטל ממנו את המכל לפני שיצא לדרך (שו' 27–38). ח'לף כבר ביקש מאבו זכרי כהן, נציג הסוחרים (וכיל אלתֻג'אר), לפנות לבתי הדין במטרה לגבות את שווי הסחורות שאבדו לח'לף ולשלוח את הכסף חזרה לעדן. במכתב זה מבקש ח'לף מחלפון לסייע לאבו זכרי כהן בעניין זה (שו' 38–53). המכתב ממשיך בענייני מסחר נוספים, ובהם עדכון על משלוח נֵרְד (סֻנְבֻּל) עבור חלפון ושותפו מבארכ אל-מאלקי (כלומר ממאלגה), שעוכב באל-קַצּ, מקום שכנראה נמצא בצפון-מערב הודו (שו' 53 בצד הראשון – שו' 3 בצד השני). ח'לף חותם בדרישת שלום למצליח גאון, לאחיו של חלפון עלי נזר המשכילים, ול"קהילות". ח'לף מודאג מכך שלא קיבל מכתבים מחלפון (שו' 4–10 בצד השני).

מכתב מסוחר השוהה בהודו אל בן דודו, שהיה גם גיסו, במצרים. נראה שהכותב היה בהודו זמן מה, והוא מתלונן שלא שמע מקרוביו במצרים, ונוזף בנמען על שלא שלח חדשות על דודתו אֻם מֻפַצ'ל, על אם הנמען, על אֻם סעיד או על אִפתִח'אר, ולא הודיעו לו מי מת ומי עודנו חי. הוא גם נוזף בו על שלא שלח תנחומים על מות אמו. בנוסף הוא כועס על מֻפַצ'ל, שככל הנראה הוא בן דוד אחר, בנה של דודה אחרת של הכותב, על התנהגותו לאחר שהשולח הפסיד 4,000 מת'קאלים. המכתב ממחיש את המתח בין אמונת הכותב בלגיטימיות של תביעות משפחתו המורחבת על משאביו, מצד אחד, לבין כעסו על התנהלותם הבלתי אחראית, מצד שני. אף שהכותב כועס מאוד על הנמען, הוא בכל זאת מבקש ממנו לשלוח אליו את בנו האמצעי כדי שיישא את בתו של הכותב, השוהה עמו בהודו; הוא רומז שהסידור הזה עדיף בעיניו כיוון שישמור את נכסי הנדוניה של בתו בתוך משפחתו מצד הולדתו. בין השורות הוא מדייק שברצונו את הבכור מבין הבנים האמצעיים, זה בעל העין ה"בריאה" — ככל הנראה לשון נקייה לעין חולה. בהמשך הוא דן בעסקאות מסחריות שונות, רבות מהן בענייני כלי כתיבה ובגדים. מוזכר גם נצר, הנמצא בשיירת חאג'; ונשלחות דרישות שלום לילדי הנמען; לאבו עמראן וילדיו; לאבו עמראן ולע'לייב; לאבו אלמֻנא (עם ברכות על שובו בשלום מאלג'אוה, ככל הנראה כינוי כללי לדרום-מזרח אסיה); ולמֻנַג'א. הקטע מסתיים בכך שהשולח מקלל את האיש החלבי (אלחלבי) שברח עם הקֻמאש של כולם.

מכתב עסקי מעֻמַר בן עִוַץ', הנמצא בקַליוּב, אל הנוטריון והקאדי צַדְר אלדין שבדאר אלוַכאלה בפֻסטאט. המכתב עוסק במשלוח של ענפי דקלים מקַליוּב ובהובלתם בנילוס. תיארוך משוער: 1150–1250 לספירה. תרגום לאנגלית מצוי אצל גויטיין. מתוך הקדמתו של גויטיין: דאר אלוַכאלה האסלאמית, או מחסן הסחורות, דמתה לבזיליקה הרומית — אולם שבו נסחרו ואוחסנו סחורות, ובו ישבו השופטים והנוטריונים לצורך יישוב סכסוכים והסדרת פורמליות הקשורות לעסקאות מסחריות. אפילו עיר קטנה כקַליוּב (מצפון-מערב לקהיר) החזיקה מבנה חצי-ציבורי מסוג זה. ענפי דקלים מוזכרים לעיתים קרובות בהקשר של עבודות בנייה, ובמכתב זה מדובר בענפים מסוג זה ולא באלו ששימשו למטרות דתיות. מעניין שנדרש אישורו של ראש המשטרה, ככל הנראה משום שהיה כרוך בתשלום מס. המכתב כתוב באותיות ערביות יפות וברורות, ובמקרים רבים אף מצוידות בסימני ניקוד דיאקריטיים. בצד האחורי (verso) מופיעה גם תחילת טיוטה של עצומה בערבית באותיות עבריות מטעם הצַבָּעים בקַליוּב. המילים מחוקות בקווים, ככל הנראה משום שהפקיד הבחין שהדף לא יספיק לטקסט שהוכתב לו. באותו עמוד מצוי גם ניסיון קולמוס קליגרפי: "אמר הכוזרי", "אמר החבר". הדבר מעיד על כך שבעיר קטנה זו פעל סופר שניסה להעתיק את חיבורו התיאולוגי הגדול של המשורר העברי הספרדי רבי יהודה הלוי. סופרים מלומדים נמצאו פעמים רבות בערים קטנות, שבהן יוקר המחיה היה נמוך מאשר בערים הגדולות.

חשבונות הכתובים בעיקר בלאדינו, עם מגוון רחב של מילים שאולות מטורקית עות'מאנית ומערבית-יהודית. בעמודה השלישית של ה-verso מתוארך המסמך לשנת 1159 להיג'רה (1746/1747 לספירה), כאשר באופן מפתיע ספרת העשרות נכתבה בספרה ערבית-מזרחית, בעוד שאר הספרות נכתבו בספרות ערביות-מערביות. הקריאה של ספרת העשרות כ-50 (ולא כאפס) מאוששת על ידי ציון השנה "ש׳ 59" בכותרת הראשונה בפינה הימנית העליונה של ה-recto. שנות ההיג'רה '54, '55 ו-'56 נזכרות אף הן בכותרת השנייה של העמודה השלישית ב-recto. החשבונות נערכו בידי סוחר בדים שניהל קשרי עסקים נרחבים עם פקידי המדינה העות'מאנית במצרים — חלק ניכר מהם עסקאות ב"סאטן" (ראזו, razo ראזו). בחשבונות מופיעים לפחות שלושה פקידים שונים הנושאים את התואר "קשפ", שהוא ככל הנראה כתיב משובש של התואר كاشف (מושל-משנה מחוזי): ב-recto — חסן אגא קשפ ע'רביה, עלי קשפ בחירה; וב-verso — אבראהים קשפ שרקיה. בין הפקידים העות'מאניים ובעלי התארים הנוספים הנזכרים ניתן למנות, למשל: אחמד אגא צ'רכסי, מח[מד]/מח[מוד] קאימקאם, ח'ליל בּג, אחמד צ'ורבג'י, אחמד אפנדי ת[אבע] אב[ראהים] בּג, עמר אפנדי באש, כתח'ודא אלבאב ומחמד אגא. נזכרים גם לפחות שני חייטים (sastre, שאשטרי), שאחד מהם מתואר כ"חייטו של הבּג הנזכר", ומשק ביתו מוזכר בראש העמודה השלישית של ה-verso: "חשבון די קאזה די יוסף בך ישיר שנת 11٥9" (חשבון בית יוסף בּג ישיר(?) בשנת 1159).

מסמך משפטי, פרוטוקול בית דין מפוסטאט, מתוארך לעשור האחרון של חודש שבט א'תע"א לשטרות = ינואר/פברואר 1160, תחת רשותו של הגאון נתנאל הלוי. חייא בן יצחק (בן שמואל הספרדי) השקיע 65 דינרים אצל הסוחר (אלתאג'ר) אבו אלחסן טוביה בן אבו סעד שמואל הלוי הסוחר, הידוע גם בשם אבן טיבאן, בעסקת קומנדה (עסקא), כשהרווחים אמורים להתחלק שווה בשווה בין השניים. הפסדי המסחר הפחיתו את הקרן ל-39 דינרים, וחייא שכר את הבושם (אלעטאר) אבו אלרביע סלימאן רב שלמה בן יהודה הכהן כדי לגבות את יתרת התמורה מטוביה. שלמה קיבל 30 מתוך 39 הדינרים שציפה להם — אותו סכום שכנראה הקדים לחייא לפני יציאתו לדרך. הסוחר אבו אלחסן אדונים בן אברהם השר נאנו גובה עוד 10 דינרים נוספים, שגם הוא הקדים לחייא. המסמך אינו מפרט תנאי שותפות ראשוניים באשר לחלוקת ההפסדים, אך נראה שבית הדין פסק כי אבו אלחסן (טוביה) חייב בשליש מההפסדים של 26 הדינרים (שמונה דינרים ושני שלישים). לאחר שכבר השיב 40 דינרים, הוא עדיין חייב שבעה דינרים ושני שלישים. עבור יתרה זו כתב אבו אלחסן שטר חוב. בכך הופטר אבו אלחסן מכל חיוב כלפי חייא, ושלמה מסר את השטר שחייב את אבו אלחסן בחלקו מנכסי הקומנדה, אם כי הובהר שאבו אלחסן עדיין כפוף ל"שבועת השותפים", המעידה כי יישא באחריות לכל ניהול לקוי של נכסי העסקא. (חלק מן המידע מבוסס על ליברמן, "תרבות שותפות", 238.) חתומים: הלל בן צדוק אב בית דין ופרחיה בן יוסף.

מכתב ממוסא בן אבי אלחי, באלכסנדריה, אל נהראי בן נסים, בפוסטאט. בערבית-יהודית. התיארוך: 28 בנובמבר 1062 (לפי אודוביץ'). הכותב שב לאחרונה ממסע ארוך בארץ ישראל, ובמהלכו סבל ממחלה. הוא ביקר בירושלים, והספיק לעסוק במסחר — קנה מוצרי טקסטיל, שמן, אגוזים ומשי, וארגן משלוחי מטבעות. הכותב מזכיר גם את הזמנים הקשים במצרים ואת הלחץ שבו נתונה הקהילה בטריפולי שבלוב בשל המסים. תרגומו של גויטיין לקטע על המחלה (שורות 5–11 של פני המכתב), בשינויים קלים, הוא כדלקמן: "לא קיבלת ממני שום מכתב, מפני שהתשישות (אלתיאת') לא עזבה את גופי מהרגע שיצאתי לדרך. הגעתי לצור, אך לא יכולתי לעסוק שם במסחר יותר מחמישה ימים, ואחר כך הייתי מרותק למיטה (לאזם אלפרש) במשך תשעה-עשר ימים. לבסוף האל חנן אותי בהחלמה. המשכתי ליפו, ומשם עליתי לירושלים — יבננה האל — ושוב לא הצלחתי לעסוק שם במסחר יותר משמונה ימים, ואחר כך הייתי מרותק למיטה (לאזם אלפרש), סובל מצמרמורות וקדחת (אלברד ואלחמא), במהלך חודש (הימים הנוראים). חי האל, לא יכולתי לעלות רגלית להר (הזיתים) ביום החג (כ"א בתשרי), אלא נאלצתי לרכוב. כבר התייאשתי. אך האל יתעלה ריחם עליי למען שמו והעניק לי בריאות. הצלחתי לצאת מהבית, אך שארית החולשה (או 'המחלה'; בקיית אלצ'עף) עדיין עמי. המסע לתִנִּיס, ומשם הביתה, היה ניסיון קשה שתיאורו ידרוש מקום רב מדי. אני משבח את האל שהפך את הסוף לטובה והחזיר אותי בשלום."

מכתב ממשה יג'ו, השוהה באלכסנדריה, אל אבו אלפח'ר אבן אלאמשאטי בפסטאט. תאריך משוער: בסביבות 29 ביוני 1155. הכותב ("משה בן כבוד מרנו ורבנו יוסף המלמד — יחיה עד בוא המשיח!") שולח מכתב קצר, כמעט שלם בשלמותו, המופנה אל פטרון המשפחה אבו אלפח'ר בן אברהם, אך נפתח בברכות ל'שני האחים הנכבדים', הלא הם הנמען ואחיו הנקרא כאן עלי. לקראת סוף המסמך נשלחות דרישות שלום לאבו עלי, שהוא ככל הנראה אותו אדם עצמו. אבו עלי אבן אלאמשאטי מוכר ממקורות אחרים שנדונו במחקר, ובסיוע מכתב זה ניתן לזהותו כחננאל, אחיו של אבו אלפח'ר סעדיה. בנוסף נשלחות כאן ברכות לאח אנונימי, שהוא ככל הנראה האח השלישי, חיים. המכתב אפוא לא רק מעיד על תלותה של משפחת יג'ו במשפחת אבן אלאמשאטי, אלא גם מספק מידע נוסף על בני אותה משפחה מיוחסת. כמעט בוודאות יש קשר בין מכתב זה למסמך III, 47. משה החליט שלא להסתמך לחלוטין על אחיו פרחיה בבקשת עצתו של אבו אלפח'ר בעניין הלכּ' (לכּה) שביקש למכור באלכסנדריה, כפי שמשתמע מהשורות 1–3 בצדו השני של המסמך הקודם, ופנה אל אותו סוחר חשוב במישרין: "(14) צירפתי אליך שורות מועטות אלה כדי להודיעך על מצבי ועל מה שאירע (15) לי בעת הירידה לחוף. הוד מעלתך הרמה יודע היטב (16) את מצב הנסיעה לאלכסנדריה. אינני יודע מה לעשות. (17) האם למכור את הלכ' ההוא או להשאירו? אני מבקש (18) עצה נבונה. אנא עשה חסד שלם זה (19) למעני, עבדך, השוהה כאן."

מכתב מסוחר מתחיל בסחר הודו, השוהה בנמל בים סוף, אל אחיו בלוב. תאריך: 1103. הכותב מתלונן בחרוזים על תלאות המסע. הוא נתקל במח'לוף בן משה, המכונה "עין סרה" (גויטיין תרגם את הכינוי כ"בן האיש בעל העין המשמחת" והחמיץ את התוספת הבין־שורתית; אלבאום ורוסטו מתרגמים זאת "עיניים שמחות"), אשר סיפר לו כמה נעימים החיים בהודו. לפחות כפי שהכותב מציג את העניין לגיסו — באשמה, שכן עזב את הבית ללא פרידה — הוא החליט באופן ספונטני־למדי לצאת למסע להודו. אם אכן המכשולים לכניסה לסחר באוקיינוס ההודי היו נמוכים כפי שעולה כאן, יש לכך חשיבות רבה. עם זאת, הוא גם מתלונן — תוך משחקי מילים — על מקומות שונים בים סוף (עידאב/עד'אב, דהלכ/מהלכ וכד'), ככל הנראה כדי להרגיע את גיסו שאינו באמת נהנה. באשר ל"עיניים שמחות", גויטיין כותב שאיש זה התיישב באלכסנדריה שבמצרים, שם החזיק בית יקר ערך. כמו כן היה לו בית בברקה שבמזרח לוב. בצד ב', שורה 1, מופיע ביטוי מישעיהו (כ"ה, 1) — "אמונה אומן" — שנראה שהוא המקבילה ל"שרוף לאחר הקריאה". הביטוי מופיע במכתבי גניזה רבים, בדרך כלל בסוף הכתובת, אך רק במכתב זה משמעותו מתבררת: הוא מורה כי המכתב חסוי ואין לחלוק אותו עם אחרים בשום אופן. הביטוי מופיע גם במספר מסמכים נוספים. ככל הנראה זוהי המקבילה של הביטוי הערבי "אמאנה מודאה", המופיע לעתים קרובות באותם הקשרים. השווה גם לצורה "אמאנה מוצלה" המופיעה במסמך אחר.

מכתב מאבו זכרי בן סלימאן, ככל הנראה מוונא (שבפיום, נזכרת בצד ורסו, שורה 5), אל [...] בן יוסף, כנראה בפוסטאט. ייתכן שהוא כותב למעשה מאסיוט (רקטו שורה 13 וורסו שורות 22, 33), אם כי אזכורים אלה נראים בהקשר של מסע עדכני מאסיוט ומסע מתוכנן אליה. המכתב כתוב על רוטולוס ארוך וצר, בכתב ערבי, עם מילה אחת בלבד בכתב עברי (החלק העברי של שמו של אבו אלחסן אלהוד, ככל הנראה אותו אדם המופיע במקור אחר המתוארך בידי גיל לראשית המאה ה-13 ובידי גויטיין לסוף המאה ה-12). עיקר המכתב עוסק בעסקאות ובהתכתבות הקשורות בחכירת מיסים (ﺿמאן) ובמסחר במשי. השולח מדווח כי קיבל מכתבים מאבו אלחסן אלהוד ומנסים אבן קודיירה (שם משפחה זה מופיע גם במסמכים נוספים). הוא מספר שנתקל באסיוט בסוחרים שברשותם היו 80 רטלים של משי, חלקו צבוע וחלקו גולמי, אך לא הצליח להשיג מאומה ממנו. בכוונתו לבלות את השבת בבוש ואחר כך לעלות במעלה הנילוס, ולקחת עמו את מח'לוף או מישהו אחר. פעמיים מזכיר את המונח "נקאצ'את" (רקטו שורה 33 וורסו שורה 14) בהקשר של המשי. מוזכר אדם בשם מפצ'ל בן סלאמה. אבו אלחסן אמור להיפגש עם יוסף אלטוואף בקהיר, שחייב משהו (שני דינרים?) לשולח. עליו להשיג ממנו מכתב שיועבר אל השולח בוונא. מוזכר אדם בשם פצ'אאל, ואולי גם המונח צנאעה או אלצנאעתין. בסיום ברכות שלום לאנשים שונים, ובהם אבו אלרביע סלימאן, סת אליומן ואחרים. דרוש עיון נוסף.

תזכיר (תד'כרה) של סוחר בשם מפלח בן בנימין אבן אהואזי. בערבית-יהודית. בתזכיר הוא מזמין צעיף (רדּה) שעליו אמור להירקם שם בנו (יעקב בן מפלח בן בנימין) באותיות עבריות. הקטע כולל גם חשבונות נוספים בכתב ערבי ובספרות יווניות/קופטיות, וכן מתכון בערבית-יהודית למשקה מסוג יין (נביד' אלדא[..]). הסוחר פעל בעדן, כפי שעולה מהערה בכתב ערבי בצדו האחורי של המסמך: "וזנא/וזנו אליהם פי פרצ'ת עדן", הכוונה היא לתשלום ששולם בבית המכס (פֻרצ'ה) של עדן. גויטיין כותב: "הזמנה נוספת לבגד עם שם רקום, שהוגשה על-ידי אב לבנו, וכרגיל נכתבה בלשון ערבית אך באותיות עבריות, מעלה שאלות. זוהי טיוטה לא שלמה של תזכיר שהיה אמור להישלח מעדן למצרים. אני מתרגם במלואו, שורה אחר שורה, כדי שהקורא יוכל להיות השופט: (1) תזכיר מאת השיח' מפלח [המצליח]: (2) צעיף דביקי (רדּה) (3) באורך חמש אמות (4) וברוחב חמישה זרתות (4א) מן האיכות המעולה ביותר, (5) עם שתי שורות כתוביות רקומות בשוליו (מחשיה בטראזין) (6) כל אחת מהן משתרעת מקצה אל קצה (חואלין כל טראז) (6א) הראשונה (7) כתובה באותיות עבריות: (8) יעקב בן ר' מפלח (9) בן ר' בנימין (10) [נמסר] לאבן אהוואזי." לעיון נוסף על רקמת הטראז ראו סטילמן, לבוש ערבי. (חלק מהמידע מתוך הערותיו המצורפות של גויטיין, וכן מהחיבורים של גויטיין על החברה הים-תיכונית ושל גויטיין ופרידמן על סוחרי הודו.)

מסמך משפטי. רישום מבית הדין. מתוארך לשנת 1084. נכתב בפוסטאט. המסמך מכיל רישום חלקי של בית דין הנוגע לשותפות בין יפת בן ודאעה לבין אבו זכרי. בעת שאבו זכרי היה בנסיעה, הזמין יפת את סעאדה להצטרף לשותפות, ובתמורה היה אמור סעאדה לקבל שכר של 1.5 דרהם ליום. סעאדה רכש כופר (חינה) עבור השותפות, וקרא לבית הדין על מנת לאמת את עדותו שערכה של החינה ירד. מאחר שיפת הוא שהזמין את סעאדה להצטרף לשותפות בהיעדרו של אבו זכרי וגם הסכים לשלם לו שכר יומי, נראה שהוא היה השותף הבכיר או משקיע פסיבי, ואילו אבו זכרי וסעאדה היו השותפים הפעילים. מכיוון שיפת הזמין את סעאדה להצטרף לשותפות הקיימת (ולא ערך עמו חוזה שותפות חדש), סביר להניח שליפת ולאבו זכרי כאחד היו השקעות הון בשותפות המקורית, וכי על יפת הוטל להשקיע את ההון המשותף בעוד אבו זכרי רודף אחר הזדמנויות מסחר אחרות. באופן יוצא דופן, ההסכם בין סעאדה לבין שני השותפים האחרים חייב אותו להישבע על נכונות חשבונות השותפות במקרה שנכסי השותפות יאבדו מערכם. שאר המסמך (שורות 8–28) הוא טיוטה של הסכם נישואין של זוג שהתגרש בצור והתפייס לאחר מכן באלמחלה. ההסכם מפרט את הנדוניה (ובכללה כסף, אריגים ובגדים, גביע שתייה, ומראה), אך חסרים בו שמות הצדדים הנוגעים בדבר. ייתכן שקטע זה היה דף מתוך פנקס של נוטריון. (המידע מבוסס על ליברמן, "A Partnership Culture", 75–76)

מכתב מאת יוסף יג'ו, השוהה במאזרה, אל בניו פרחיה ומשה, הנמצאים בפוסטאט או באלכסנדריה. כתוב בערבית-יהודית ובעברית. תיארוך: סתיו או קיץ 1156. תוכן המכתב: א. תלונה על הגעגועים העזים אל הנמענים, אשר "ממיתים" את הוריהם, הסובלים בנוסף לכך ממחסור ומחלות מסוגים שונים (שורות 1–9). ב. הכותב קיווה כי פרחיה ישוב במהרה כאיש נשוי, שכן רצה ליטול חלק בחינוכה של אחייניתו, שעתידה להיות גם כלתו (שורות 9–17). ג. ה"מורה" (המעלם) סירב לכתוב את המכתב הזה (שורות 17–26). ד. הכותב הודה לאל על כך שבנו משה ניצל מידי שודדי הים, ולא היה אכפת לו מאובדן הסחורה (שורות 26–37). ה. על הבנים היה ליידע את אביהם איזו סחורה ובאיזה ערך שלחו עם חג'אג'; ראו גם III, 44. אותו אדם שלח תשעים רֻבּאעיים רק שנה לאחר הגעתו, ועוד תשעים זמן מה מאוחר יותר (שורות 37–49). ו. דברי תוכחה ועידוד לקבל את ההפסדים בהכנעה לרצון האל (שורה 50 ובשוליים). ז. החשיבות הדתית של נישואין לבת דודה (verso, שורות 1–10). ח. תקווה לראות שוב את בניו, חרף הקשיים הנוכחיים (verso, שורות 10–15). ט. בקשה שראש היהודים במצרים יכתוב מכתבים אל המפקדים המוסלמים במאזרה ובמסינה, וכן אל נכבדי היהודים בסיציליה, על מנת להסדיר את מסעה של משפחת יג'ו אל מצרים (verso, שורות 15–27). י. דרישות שלום (verso, שורות 28–36). יא. כתובת בת שש-עשרה שורות.

recto: מכתב מאת שמחה הכהן באלכסנדריה אל אבו אלפרג' (אליהו הדיין) בפוסטאט, מתחילת המאה ה-13. בערבית-יהודית. נפתח בציטוט מספר משלי כ"ב:א'. עיקר המכתב עוסק בעסקאות מסחריות, בהן עסקאות ב"טרוּח" (רעלות?). הכותב מזכיר אדם מסוים מארץ ישראל או סוריה (אלשח'ץ אלשאמי מערפת [...]); אומר שהוא ממעט "לצאת ולבוא [מפוסטאט?]" ומסתמך רק על אדם אחד שיבצע עבורו את הרכישות. בשוליים הוא מתאר במילים קודרות את המצב הכלכלי ב"אלבלד" (כנראה אלכסנדריה): אי אפשר לרכוש בגד מסוים או סוג מסוים של פשתן ("חתי אלמקאטע אלקטן... אנקטעת מן אלבלד"); "אין איש נכנס מן הריף עם דבר [למכירה]"; המצב כאן "הוא כפי ששמעת, אינו צריך פירוש, ה' ייטיב אותו"; "מעטים האנשים שיש להם קמח"; "ה' יבטל את רוע הגזירה ברחמיו למען שמו". לאחר מכן הוא חוזר לענייני העסקים: "אם תרצה את שאר הסכום, הוא יגיע אליך. אולם אבו טאהר אמר שהטרוּח האלה מצויים בפוסטאט אף יותר מאשר כאן ב'בלד', וכי הם... קהיר". הוא מזכיר רווח של 15 דירהם, ואדם בשם מנצור (עבד נוסף של הנמען). גם אברהים ויוסף שולחים דרישת שלום. כמו כן מוזכרים אבו אלטאהר, מנצור, עסקאות שונות, מלח ואולי בגדים. verso: חשבון (רשימת תרומות?) בערבית-יהודית ובספרות יווניות/קופטיות שכותרתו "שבת ויהי מקץ", ובו שמות כגון אברהם אלמע'רבי, יוסף כמאן (?), מנצור אלזיאת, ומכארם.

הליך משפטי שבו שני חבריו של אברהם בן יצחק מעידים בפני בית הדין כיצד אברהם קידש את בת דודו, סת אלאהל בת יוסף לבדי. ככל הנראה, בעוד יוסף לבדי היה בחיים, אברהם ואמו התגוררו בביתו של לבדי. לאחר מותם של לבדי ושל אמו של אברהם, ביקש אברהם לשאת לאשה את בתו של לבדי, כדי שיישאר קשור לביתו של הסוחר הגדול. הוא הגיע לביתה של סת אלאהל, מלווה בשני חבריו הגברים ובחבר נכבד של הקהילה, במטרה להבטיח את השידוך. אלמנתו של לבדי, אמה של סת אלאהל, ניסתה למשוך זמן ולהמתין עד שאחיה הבכור של סת אלאהל — שהיה כעת איש הבית — ישוב ממסעו. אברהם, מצדו, לא רצה לעזוב בידיים ריקות ולחץ על האלמנה להסכים. סת אלאהל זומנה והסכימה לשידוך. אברהם קידש את סת אלאהל בשתי טבעות, אחת של זהב ואחת של כסף, ונתן לה חמישה דינרים. כל זה התרחש בנוכחות אמה ואחיה הצעיר. הקידושין התקיימו בנובמבר 1118, ופרוטוקול בית הדין הוא מינואר 1120. פרידמן מעיר בצדק כי הרישום נעשה לאחר שהתברר שסת אלאהל אינה מתכוונת להינשא לאברהם, ואכן בית הדין פסק כי היא אשתו של אברהם על פי דין ונדרש גט פיטורין רשמי. ניתן לקרוא את הסיפור גם כתיאור של האופן שבו קרוב משפחה צעיר היה מסוגל ללחוץ ואף כמעט להתעמר בבת דודו ולכפות עליה להסכים לנישואין, בכך שהגיע לביתה בלוויית שני חברים גברים צעירים, בעוד רק אמה האלמנה ואחיה הצעיר היו בבית.

מכתב מיחזקאל בן נתנאל, השוהה בקליוב או בפסטאט/קהיר, אל אחיו חלפון בן נתנאל, ככל הנראה באלכסנדריה. תאריך: 17 בנובמבר 1140. כתוב בערבית-יהודית. סביר שנכתב לאחר שחלפון נסע לאלכסנדריה כדי לפגוש את רבי יהודה הלוי. יחזקאל מתאר את הפחד שאחז בו כאשר חלפון נפרד ממנו ועלה על הספינה, בעודו חולה וללא בן לוויה. עיקר גוף המכתב עוסק בענייני מסחר, ובמיוחד בסיפור סכסוכים עם אנשים שונים בענייני חובות. יחזקאל נעזר באבו אלוחש סבאע. אחד הסכסוכים היה עם ה"נערים" (צביאן) שהיו חייבים כסף ליחזקאל. נערים אלה גייסו נגדו את שכניהם המוסלמים, ואיימו שאמם תפנה לרשויות השלטון (אלסלטאן) כדי לפטור אותם מפירעון החוב עד ש(— "חס וחלילה!" מוסיף יחזקאל) — יבריאו ממחלתם. יחזקאל כבר ערב בעניין שני נאמני בית הדין ואת הנגיד עצמו, אך גם הנערים פנו אל הנגיד. יחזקאל ממשיך בעניינו של אריסטוקרט בשם רזין אלדולה, הזועם משום שמסר ליחזקאל לרכוש עבורו בגד לחורף, וההזמנה לא הושלמה. יחזקאל מבקש מחלפון להזדרז ולהשיג את הבגד, שצריך להיות בצבע צהוב יפה. ניתן לשלוח אותו ליחזקאל בקליוב או אל "היהודי" (חוכר המסים) בשטנוף, שהיא האקטאע של רזין אלדולה. יחזקאל מבקש לקבל ידיעות על הגעתו של חלפון לאלכסנדריה ומבקש ממנו למסור התנצלות לרבי יהודה הלוי על שלא כתב אליו ולא בא לאלכסנדריה כדי לקבל את פניו באופן אישי.

שטר שותפות מתוארך לשנת אֵתתקנ"א למניין השטרות (1239), ממקור פוסטאט. האחים אבו אלפצ'ל ואבו אלרצ'א יוסף בן ברכות, הבעלים של בית חרושת לסוכר, מצרפים אליהם כמשקיעים את יוסף בן פרחיה ואת פרחיה בן נסים (אולי בן יִג'וּ, נינו של אברהם בן יִג'וּ, הסוחר בהודו), המשקיעים 400 ו-200 דינרים בהתאמה. ישנה התייחסות ל"מסמכים בערבית" המתעדים את מידותיו ומיקומו של בית החרושת, ואת העובדה שהאחים ירשו חלק מבית החרושת ורכשו את היתרה מאביהם. המשקיעים מתירים לאחים לעסוק בהשקעות נוספות מחוץ למסגרת השותפות באמצעות כספי השותפות. משיכות מהון השותפות נרשמות כהעברה של חלק מהבעלות מן האחים אל המשקיעים, וכל שכר דירה על חלק זה נופל בחלקם של המשקיעים. המשקיעים מחויבים להשיב את הבעלות החלקית בבית החרושת לכשייפרעו הכספים. המסמכים בערבית מתעדים את מכירת בית החרושת (וככל הנראה את העברת החלקים) כרכישה "קבועה". האחים נותרים שותפים פעילים בשותפות שאורכה חמש שנים. רווחי השותפות מחולקים בחלקים שווים, על אף שההשקעות אינן שוות. האחים יזקפו את הוצאותיהם על ידי ניכוי 2 דינרים מתוך רווחי השותפות עבור כל גוש סוכר יצוק. לפי גויטיין, מסמך אחר מתאר את מכירתו של בית החרושת הנדון במסמך זה בסופו של דבר. (המידע מבוסס על ליברמן, "תרבות של שותפות", עמ' 23–25.) בצד האחורי מופיעה שאלה משפטית בכתב ערבי.

קטע משטר עברי שבו מעידים עדים כי עזרא בן שמואל בן עזרא, נציג הסוחרים (וכיל התג'אר), בא אליהם להתלונן על אחותו מבארכּה. הוא ביקש מן העדים שילכו וישכנעו אותה לחזור בה מתביעתה לחלק בירושת אביהם. בתקווה להסדר טוב יותר, הביאה את עניינה בפני הקאדי הראשי האסמאעילי בקהיר. ראשי הקהילה הרבנית בפוסטאט ניסו להסדיר את עניין האחות מבעוד מועד בכך שהציעו לה את אותו חלק הירושה שהייתה זוכה בו בבית דין אסלאמי. המסמך נפתח באמצע דברי התוכחה של הזקנים אל הנערה (מבארכּה), שלא תפנה לבית דין אסלאמי לצורך השגת זכויותיה. בינתיים לקחו אנשי המשטרה הצבאית של הפאטמים (אלרג'אלה) את אחיה של מבארכּה אל הקאדי כדי שיאלצוהו למסור לה את חלקה, "והיא לעגה לו" — או אולי שמחה לאידו על תבוסתו (הניסוח אינו ברור). "והיא, מצדה, עומדת בדעתה ובחוצפתה תובעת את ירושת אביה מאחיה בערכאות של גויים", ממשיך הטקסט. "ויש לה כחמישה אנשים התומכים בה, ואין הם יראי שמים. את הידוע לנו בעניין כתבנו בעדותנו כדי להביאו [את האח] אל המג'לס של אדוננו ראש הישיבה, יקיים צורו, לעשות את מה שיקרבהו אל צורו." בהתאם לכך הורו להעביר את אחיה של מבארכּה לבית דינו של יאשיהו בן אהרן הגאון. על המסמך נותרו חמש חתימות, מתוכן ארבע של אנשים הידועים ממסמכים אחרים כמעורבים גם בענייני קהילת הקראים וגם בענייני הרבנים.

מכתב בכתב ערבי, בפורמט גבוה וצר, פגום בתחילתו. תיארוך משוער: ייתכן שנכתב במאה ה-12. השולח הוא ככל הנראה סוחר שנמצא בדרכו להודו: "...לקחתי איתי את הִבּה (או: מתנה?)... לתת לו בהודו..." (שתי השורות האחרונות של ה-recto). המכתב מופנה לאישה, אולי אשתו של הסוחר: "wa-mā taḥtājī waṣiyya... wa-tashkurī..." (בשולי ה-recto). הוא מורה לנמענת לדאוג בשקידה (وصيتك بهم غاية الوصية) לבית (al-dār), למאזניים (al-mīzān), למחסן, לקודקס/הספר (al-muṣḥaf), לדבר נוסף (الصدر؟) וליתר רכושו. ייתכן שמוזכרים 30 דינרים ב-recto, שורה 6. אלשיח' צניעת אלמלכ נזכר פעמיים (הנמענת מתבקשת לקנות עבורו משהו ב-recto, שורות 15–16, ולמסור לו דרישת שלום בשולי ה-recto). החל מ-recto שורה 27 מספר השולח שהתעורר בוקר אחד ב"אמצע החג" (wusṭ al-ʿīd = חול המועד?) ומדד בד מקטעּ (maqṭaʿ) עבור מישהו. ב-verso מובאות דרישות שלום לאנשים רבים: דודיו ובני־דודיו מצד אמו, דודו מצד אביו אבו אלפצ'ל ובן־דודו אבו אלבקאא, אבו נצר, ביאן אלח'ראז, אבו אלרצ'א אלנקאד ובנו, דודתו מצד אמו, ופאא. הִבּה שולח את ברכותיו. שוב נמסרת דרישת שלום לצניעת אלמלכ. אחר כך נוקב השולח בתאריך כתיבת המכתב (ג'מאדא הראשון, אך השנה נמחקה), מזכיר את אלשיח' מצ'מון, ומבקש מהנמענת להתפלל בעדו. כל המכתב דורש בחינה נוספת ומהדורה.

מכתב שנשלח קרוב לוודאי מאיש באלכסנדריה אל אחיו בעדן. כתוב בערבית-יהודית. תיארוך: ככל הנראה מן המחצית השנייה של המאה ה-12. כתב היד והאיות בסיסיים ופשוטים. השולח מבקש מאחיו פריטי לבוש שונים; מוסר את געגועי אמם אל הנמען; מזמין עבור אביהם תרופה הודית מיובאת לטחורים; ומבקש פנינים לא־מנוקבות עבור אבן אלפקאס. כמו כן הוא מוסר חדשות על תנועותיהם של סוחרים אחרים, ובכללן שאיש מן היהודים עדיין לא הגיע מסיציליה. הוא מצפה בכיליון עיניים לשובו של הנמען למצרים השנה עם צי הכארם. הוא מאשר את קבלת המכתב שבו הודיע הנמען כי פרע למנצור בן אליאס את חובו אליו. מנצור, יחד עם מספר יהודים נוספים (ובהם אבו אלעז ואבן אלחריש), נסע לסיציליה ונקלע למצוקה גדולה — ככל הנראה נפלו בשבי, שכן נדרשו לגייס 50 דינרים לפדיונם. רסלאן (=ארסלאן) בן מחמוד, שלפי הנראה התגורר עם הנמען במקום התימני שלא זוהה הקרוי אלסרחא, הגיע ובידיו מושק (civet) שרכש מן הנמען. קבוצה נוספת של סוחרים יהודים (אבו אלמג'ד בן אבו נצר בן אלישע, ובנו הצעיר של אברהם אבן אלזרזור) אף היא נסעה למערב ולסיציליה ושבה לאלכסנדריה רק לאחר 14 חודשים, כשהיא נושאת חדשות על מצבה של סיציליה. בעת שהשולח סיים לכתוב את המכתב, הגיע (אבו נצר?) בן אלישע מסיציליה. ייתכן שזהו המשכו של מכתב אחר (כפי שזיהה עודד צינגר).

מכתב המכיל את עדותו של מח'לוף, סוחר מכובד, שנאלץ לברוח מאלכסנדריה מפני פקיד שלטוני עריץ – "הנזיר השודד", אבו נג'אח – ולהסתתר במדבר המערבי במשך שנים. הוא הגיע לאלכסנדריה באביב שלאחר מותו של אבו נג'אח, נסע לאפריקיה (אפריקיא) בקיץ שנת 1130, וכתב את המכתב בקיץ שלאחר מכן, כלומר ב-1131. הכותב מונה למפקח על אוניות הסולטאן. זהו גם מסמך יוצא דופן המתאר ניכור בין אב לבנו. הבן אהב מוסיקה, יין איטלקי וחברה גרועה, וכמובן היה תמיד שקוע בחובות. כל ניסיונותיו של האב לתקנו עלו בתוהו: הוא הציגו בפני הקאדי של אלכסנדריה, לקח אותו לטיול לאפריקיה, שלח אותו אל הכפר בעבודה מנהלית, והציע לו נסיעות לתימן ולסוריה – אך דבר לא הועיל. הצעיר בן העשרים ושתיים לא היה סתם בטלן ריק; הוא היה אלרגי לאביו: "כל עוד אתה חי, אין לי מזל. ברגע שתמות, אצליח." בצדו האחורי של המסמך מופיעה גם תחילתה של טיוטת מכתב בכתב ערבי, הפותחת בנוסח: "بسم بسم الله الرحمن الرحيم كتابي اطال الله بقا حضرة مولاي الشيخ الاجل وادام عزه ونعماه ورفعته وسناه وتمكينه وكبت حسدته واعلمه اعلمه ان لو رمت شرح اليسير". המכתב מזכיר את המקום סנטריה (שורה 17 בצד הפנים), שעשוי להתייחס לנווה המדבר סיווה בהתבסס על שם המקום עצמו, אך מבחינת ההקשר ייתכן שמדובר באזור מדברי כלשהו סביב נווה המדבר.

רישום בית דין המאשר כי ח'לפון בן נתנאל פרע את חובו של אחיו המנוח אבו עלי יחזקאל. מקום הכתיבה: אלכסנדריה. התאריך: אייר א'תנ"ז למניין השטרות, כלומר אפריל/מאי 1146 לסה"נ. המסמך נכתב לאחר פירעון החוב שעמד במוקד מכתב קודם — מכתבו של אבו עומר סעדאן בן ת'אבת הלוי הבגדאדי (סעדיה הלוי בן יכין) אל ח'לפון, שבו ביקש מח'לפון שלא ייסע לדמשק בלי לפרוע תחילה את חובו של אחיו (שעודנו בחיים אז) אבו עלי יחזקאל, חוב בסך 45 ושלושה רבעים דינרים. ח'לפון נתן קודם לכן לסעדאן ערבון של משי. המסמך הנוכחי עוסק במכירת המשי, שמתוך תמורתו (43 ושני שלישים דינרים) שולם חלק מן החוב (25 דינרים) — משמע, את היתרה בסך 20 ושלושה רבעים דינרים שילם ח'לפון מכספו שלו. בין כתיבת המסמך הקודם לזה הנוכחי נפטר אבו עלי יחזקאל. אחיינו של ח'לפון, אבו נצר שמואל בן יצחק הלוי, שימש כסוכן עבור בני יחזקאל (בני דודיו) בכל הנוגע למכירת המשי ולפירעון החוב. כאן ניתן לבעל החוב שמו העברי: (אבו עומר) סעדיה הלוי בן יכין. העדים מתארים בפירוט את המחיר שקיבל שמואל עבור המשי — הן עבור עיקר הסחורה והן עבור החלק שהיה באיכות גבוהה יותר. בעקבות הודאת בעל החוב על קבלת יתרת התשלום, מציינים העדים כי שמואל קיבל מחיר מצוין עבור המשי, גבוה לפחות בדינר אחד לרטל מן המחיר שהיה משיג סרסור.

מסמך משפטי המסדיר את חלוקת הרווחים וההפסדים בקבוצת סוחרים בת ארבעה אנשים שעמדו לצאת לסוריה, לאחר שאחד מהם נבצר ממנו לנסוע בשל מחלה. המסמך מתוארך לשנת 1542 למניין השטרות (= 1231 לסה"נ). מדובר בטופס לא חתום של הסכם קומנדה (עסקא) בין ארבעה צדדים: אבו סעד בן אברהים אלצבאע', אבו מנצור בן אלסכרי, סלימאן בן עמראן אלצבאע' ופתוח בן אבו אלעז אלצבאע', שכולם עמדו לצאת לאלשאם (סוריה) לצרכי מסחר. רישומי הסופר נכתבו ככל הנראה במהירות, מתוך כוונה להשלים את הפרטים מאוחר יותר כאשר ייכתב ההסכם המלא. סכום ההשקעה של השותפים מצוין רק לגבי אבו סעד בן אברהים אלצבאע', המשקיע 82 ו-11/12 דינרים. לפני היציאה לדרך חלה אבו סעד ולא יכול היה לנסוע. במצב כזה בדרך כלל היה נדרש השותף החולה (הפעיל) לרדת למעמד של משקיע בלבד, וייתכן שחלוקת הרווחים כאן משקפת ארגון מחדש כזה. שלושת השותפים הפעילים מקבלים 13/24 מן הרווחים בעוד אבו סעד מקבל 11/24, בעוד שההפסדים מתחלקים בשווה. החלק הנוסף של שתים-עשרה מהרווח מוקצה לשותפים בתור "שכר עמלם ומחייתם". בנפרד, אבו סעד מפקיד 19 דינרים בעסקת קומנדה עם סלימאן בן עמראן, עם חלוקה דומה של רווחים והפסדים. לא ברור מדוע אבו סעד מפקיד את עיקר השקעתו אצל שלושת השותפים יחדיו ולאחר מכן מוסיף השקעה נפרדת אצל סלימאן בלבד.

מסמך הכולל רשימת ברכות עבור נדיב בשם משה הכהן חמדת השרים תפארת הכהנים נאמן הסוחרים עין העדה נר ישראל ויהודה. הברכות נועדו להיאמר בפומבי במהלך התפילה בבית הכנסת. הקטע נפתח בתפילה (תרחׄים) על אבותיו וקרוביו הנפטרים של הנכבד. בין האבות הנזכרים: יוסף הכהן הרב הגדול; בנו יהודה הרב הגדול המובהק ראש הסדר; סעדיה הכהן החבר; בנו ע'אלב הכהן החסיד; בנו משה הכהן השר האדיר; שלושת בניו — יאשיהו הכהן השר האדיר (ובנו שלה הכהן שמת בצעירותו), ישועה הכהן, וסעדיה הכהן השר האדיר פאר הכהנים; שני בניו משולם הכהן ואברהם הכהן (שמת בצעירותו, על פי מסמך מקביל); אלעזר הכהן; ובנו משולם הכהן כליל היופי פקיד הסוחרים, ואחיו יהודה. הנדיב הנכבד, אשר שימש כנציג הסוחרים וחי בסביבות שנת 1200 לספירה, מקבל ברכות גם בחמישה מסמכים נוספים. מבין המסמכים הקשורים, שני עותקים נכתבו ככל הנראה באותה עת, שכן שניהם מכילים את אותה תוספת בין השורות ("ושני בניו משולם ואברהם") באותו מקום במסמך — דבר המאפשר את שחזור חלק מהחללים החסרים בתעתיק. כמו כן, בשני המסמכים נמצאים בצד האחורי חשבונות בכתב ערבי. הגרסה האחת מכילה יותר ראשי תיבות, בעוד שבגרסה השנייה מילים רבות נכתבו במלואן. מסמך נוסף הוא אף הוא העתק קרוב מאוד. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיס המפתח של גויטיין.)

מכתב מיוסף בן עזרא ליצחק אשכנזי (לא בהכרח האר"י, שכן יותר מיצחק אשכנזי אחד עסקו במסחר בתקופה זו). בעברית. תאריך: המאה ה-16, על פי הערכתו של אברהם דוד. תוכן המכתב סבוך למדי וראוי לעיון נוסף; ישנן מספר מילים בודדות שאינן נראות עבריות או ערביות, וכן שמות מקומות רבים, חלקם עלומים. חותנו של הכותב, אברהם סוסי, הגיע עם שני המסמכים (מאמרים) מאת הנמען, אך מסמכים אלו אינם מועילים. הראשון — משום שהוא מיועד לאמיר עיסא, שהיחסים עמו אינם טובים. השני הוא צו הקשור לרשיד (העיר?) ולסחר העבדים, אך חסר בו פרט מהותי. בהמשך הכותב מוסר הוראות מפורטות בנוגע למסמכים שיש לשלוח אליו, בעיקר בעניין הסחר בעבדים "מהמערב" (שורות 1–11, 15–26). בפרט, הוא כותב כי לבחירה (בוחיירה) מובאים עבדים מ"חריב" רק פעם אחת בשנה, בחודש אלול, בעוד שעבדים מהמערב, היינו מאוג'לה שבלוב (אוגֿלה), מגיעים מדי חודש בחודשו. במהלך השנה ותשעת החודשים שהכותב התגורר בבחירה, לא חלפו שלושים או ארבעים יום שבהם לא הגיעו שיירות בדואים כדי לסחור בעבדים מהמערב תמורת סוסים. בהמשך המכתב מזכיר הכותב מטבעות אירופיים שונים, ובהם פרחים וקורונות. בשוליים הוא מזכיר את המסחר בצימוקים (שוליים, 1, 6) ובגופרית (שוליים, 5). המידע נסמך ברובו על אברהם דוד. המסמך נערך גם בידי שמחה אסף.

מסמך משפטי. רישום של שטר שחרור (אבראא). נכתב בכתב ידו של חלפון בן מנשה. מקום: פוסטאט. מתוארך: אדר א' שנת 1426 למניין השטרות. זהו אחד משני העתקים של שטר שחרור הדדי, חתום ומבוצע, בין השותפים אבו אלכרם נדיב בן סעדיה הלוי ואבו אלסרור פרחיה בן בנימין, על שותפותם במסחר למרחקים. שני השותפים נסעו לתימן וסחרו באריגים ובסחורות מוגמרות. השותפים משתמשים בכמה מונחים כדי לתאר את מערכת היחסים השותפותית המורכבת ביניהם: ח'ולטה, שירכה ומצ'ארבה (קומנדה). היו גם משקיעים חיצוניים בשותפות, מה שמרמז שנדיב ופרחיה היו שותפים פעילים משותפים שהעסיקו את ההון החיצוני הזה (וככאלה, יתר השותפים אינם מוזכרים בשטר השחרור). פרטי מערכת היחסים ביניהם נקבעו בהסכם מפורט (כלמנא) שייתכן שהיה בעל פה או בכתב [הערה: המסמך עצמו אומר למעשה "כל מנא" — "כל אחד מאיתנו" — וזו אינה התייחסות להסכם מפורט קודם]; מסמך זה מייצג אך ורק את סיום הקשר המשותף ביניהם. כל צד היה חייב להסדיר את חשבונותיו עם משקיעיו החיצוניים באופן עצמאי, בניגוד למודל התאגידי הנראה במקומות אחרים. (חלק מן המידע מבוסס על ליברמן.) בצד האחורי מופיעה הערת תיוק בכתב ערבי המציינת כי זהו שטר שחרור (אבראא) שנעשה על ידי אלשיח' אבו אלסרור פרח בן בניאם (الشيخ ابو السرور قرح بن بنيام ابرا).

מכתב מאת אישיות יהודית מכובדת ששימשה בעבר כשר האוצר במצרים, אך הודחה מתפקידה ונכלאה, וכעת היא פונה לקהילה היהודית בקונסטנטינופול בבקשת סיוע. המכתב כתוב בעברית. הסופר מאיית מילים יווניות באותיות עבריות מנוקדות: "το πατριαρχη" (הפטריארך) וכן "εἰστό Ταμίαθι" (בטמיאת'י = דמיאט = כפתור). תאריך משוער: זמן קצר לאחר 1111 לסה"נ (מועד פטירתו של הנגיד מבורך בן סעדיה). המכתב הארוך מאוד נפתח בשורות רבות של שירה ודברי ברכה לקהילת קונסטנטינופול, ולאחר מכן מתאר הכותב את נפילתו מחסד השלטון וכיצד הוחלף בידי שר אוצר נוצרי חדש. במכתב מתואר גם מינויו של הנגיד מבורך בן סעדיה ז"ל בידי הווזיר אלאפצ'ל, וכן ההערכה הרבה שזכה לה בחצר השלטון. ככל הנראה מותו של הנגיד הותיר את הכותב ויהודים אחרים בעמדות בכירות חשופים לתככי החצר. הוא ממשיך: "השליכוני בבור... מעשיי הטובים ידועים בין הרבנים והקראים... לא נכנסתי לשרת את המלך אלא כדי שלא אצטרך לצדקה מבני אדם ולא ליטול מאומה מן היהודים, אלא לפרנס את עצמי ולהיטיב לישראל מן הטובה שעושה לי האל... אבי היה משרת את השלטון בעיר אלכסנדריה. הוא היה (ממונה) על שער הים (באב אלבחר) כחמש עשרה שנה, וכל הסוחרים הבאים מארץ אדום (ביזנטיון) ומן המזרח ומן המערב...". איחוי (ייתכן בלתי ישיר): אלן אלבאום.

חמישה דפים מתוך פנקס חשבונות, ובהם רובם רישומים יומיים של חלפן כספים. גויטיין כותב כי שניים מתוך חמשת הדפים הראשונים — שנכתבו בידי בנקאי מתחיל — תורגמו על ידיו משום שהם מספקים מושג על שיטת ניהול הספרים בבנקאות פיקדונות, שלא נמצאו לה עד כה דוגמאות אחרות. כל לקוח נרשם בדף נפרד, שעליו צוינו החיוב והזיכוי השבועיים שלו. החשבון השני מראה משיכת יתר כבדה. אין סימון של יתרות משבועות קודמים, ומן הסתם גם לא היו כאלה. הכותב היה מתחיל גמור, וכפי שמעיד כתב היד הגרוע שלו, היה בעל השכלה דלה. הונו הסתכם ב-8 7/24 דינרים (ראו טור IId, דף 8), ובאחד הדפים שלא תורגמו (8b, שורה 6) הוא מציין הוצאה של 3 דרהמים על "מנאקיד" — תיבה עם מגירות, מן הסוג שבו נהגו חלפני הכספים להחזיק את כספם. שמו היה מוסא (דף 8a, שורה 4), וסביר מאוד להניח שהוא זהה לבנקאי בעל אותו שם המוזכר בקשר לסכומים קטנים במסמך אחר, שכן בשתי הרשימות מופיעים שמות ופרטים משותפים אחרים. מפתיע למצוא סוחרים גדולים כמו נהראי בן נסים וברהון תאהרתי, או חברים בבורסה, מפקידים את כספם בידי אדם דל אמצעים שכזה. ככל הנראה ביקשו להעניק למוסא — שאולי היה יתום, דבר שהיה מסביר את חינוכו הלקוי — דחיפה להתחלת דרכו בחיים. (המידע מבוסס על מהדורת גויטיין וכרטיסיית הקטלוג שלו.)

מכתב ממח'לוף בן עוץ' הדיין, כנראה ממקום כלשהו באפריקיה (אפריקיא), אל אחיו צדקה בן עוץ' הדיין בפוסטאט. כתוב בערבית-יהודית, עם כמה כתיבים מעניינים ועם קריאת ההתפעלות הנדירה ואללהי (והאללה) — לכל הפחות נדירה במסמכי הגניזה. תיארוך משוער: המאות ה-11 או ה-12. המכתב כולל גם ברכות שלום ומסרים מכמה בני משפחה נוספים. הנושאים הנזכרים במכתב: הארון בן [...]; התכתבות קודמת והתקווה שכל אנייה תישא עמה מכתב מהנמען; השגשוג ששב לארץ, ואולי שסוחרי המשי אינם מצליחים לעמוד בקצב העבודה; כי על הנמען לפעול במהירות (בקשר לעניין עסקי כלשהו); כי אבן זקטון בישר להם בשורות טובות (גם כן בעניין עסקי כלשהו), ובכך שימח את מח'לוף ואת אחותם. ייתכן שאחות זו היא סת אלעשיר, המופיעה בשורה הבאה כמברכת את צדקה בדברים: "לא היית מכיר אותי אילו ראית אותי..." (השוו ביטוי דומה בהקשר דומה במסמך אחר). במקום שבו הטקסט ממשיך בצד האחורי, המכתב מזכיר את "מה שאנו סובלים", את "הילדים", ודודה מצד האב של איש מסוים שאיננה נכנסת אלי לאש (האם "לאש" הוא שם מקום? מילה דיאלקטלית?). יחיא שולח דרישת שלום. מח'לוף שולח את ברכותיו. בן דודו של הנמען (אבן עם) חסן שולח את ברכותיו. המכתב מסתיים בתלונה שיהודים אחרים שולחים מכתבים ואילו הנמען אינו שולח דבר.

recto: טיוטה של מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן נתנאל הלוי. התיארוך: 1133–1136. הסכם שותפות. בטיוטה זו, שאינה חתומה ואינה מתוארכת, שותף פעיל ששמו אינו מצוין מקבל מסבאע 200 דינרים, ובהם עליו לנסוע לאלכסנדריה ולסחור בסחורות שאינן מפורטות. סבאע מסכים לחלוק בשווה בכל ההפסדים שייגרמו לשותפות כולה (למשל הפסדים בשל הפסקת העבודה או סחורה שניזוקה). שורות 12–16 מציינות שאם הסחורות עשויות להישלח לאלכסנדריה לשם מכירה בליווי אדם אחר ולא בליווי השותף הפעיל, על השותף הפעיל להודיע על כך לסבאע. סיכון ההפסד מוטל כולו על סבאע. עדותו של השותף הפעיל בנוגע לרווחים ולהפסדים אינה טעונה תמיכה בעדות של עדים. נראה שהשותף הפעיל זכאי לכל הרווחים, פרט להוצאות המחיה של סבאע (למעט שכר הדירה של סבאע והוצאות החינוך של בנו). חלקו של סבאע ברווחים — סכום קבוע שאינו תלוי בהצלחת נכסי השותפות — עשוי לסתור את האיסור הרבני על ריבית, אך הוא נושא באחריות להפסדים. השימוש בגוף ראשון לאורך המסמך כולו מרמז שהוא הוכן ואושר עבור השותף הפעיל, בדומה לייפויי כוח. השותף הפעיל יכול היה להציגו כתיעוד תומך במקרה של מחלוקת בנוגע לחלוקת רווחי השותפות. (המידע מתבסס על מחקרו של ליברמן על תרבות השותפות.) ראו גם תיעוד נפרד עבור ה-verso.

מסמך משפטי. רישום שותפות. תיארוך: 1085 (על פי כרטיסיות גויטיין). נכתב ככל הנראה בידי הלל בן עלי (לפי גויטיין). המסמך הוא סופה של הצהרת שכיב מרע, שבה האיש הגוסס עורך חשבון של הנכסים המגיעים לשותפות בבית יציקה לעופרת. ככל הנראה החזיק הגוסס פנקס חשבונות; חלק מהנכסים היו מוחזקים במשותף בינו, בין אחיו אבו עלי ובין אדם בשם אבו אלח'יר, ואילו נכסים אחרים (ובהם תביעה כלפי אדם בשם יאקות על סך 11.5 דינרים) היו מוחזקים רק בינו לבין אבו אלח'יר. אף שייתכן שאבו אלח'יר לא היה השותף הפעיל היחיד, המסמך מצהיר עליו כנאמן בענייני רווח והפסד — ניסוח המופיע לעיתים קרובות ביחס לשותף הפעיל בשותפויות מסחר למרחקים. אפשר שהגוסס נאלץ לוותר על חלק מן השליטה בעסק בימיו האחרונים בשל מחלתו. מותו נרשם בשורות 9–10. אף שמיתת שותף היא תנאי מספיק לסיום שותפות הן במשפט העברי והן במשפט המוסלמי, סעיפי הסיום הרגילים אינם מופיעים כאן. תחת זאת נקבע שאחיו של הגוסס יבוא במקומו והשותפות תימשך, דבר המרמז על אופי תאגידי-למחצה של השותפות, הניתנת להעברה או להורשה. (המידע מבוסס על ליברמן, "תרבות שותפות", 113.) שני הקטעים הם איחוי סביר (אך לא רציף) עם קטע נוסף; שניהם מזכירים את אותו סכום של 7.25 דינרים שחב יאקות.

חשבון מסחרי מפורט הקשור לרשת סחר הפשתן של יוסף אבן עוכל. מתוארך לחודש שעבאן 429 להג'רה (מאי–יוני 1038). אבן עוכל חילק חבילות פשתן (ולצדן מעט פלפל וסֻכּ, סוג של תרופה) בין כמה סוכנים, וביניהם קאסם בן זאעי, עֻמר בן ע'וכל/ג'וכל, אבן אלג'זולה, אבן אלצ'אר, עבדון אלנשאא ואבו אסחאק. הוא מתעד את הסכום שכל אחד מהם חייב כסַלְפָה (דמי משלוח) ומבהיר באילו עלויות אחסנה הם נושאים ובאילו אינם נושאים. סך כל המטען שטופל מגיע לכל הפחות ל-133 חבילות. לפי גיל, אבן עוכל הפנה חשבון זה לשותפו באלכסנדריה. כל רישום פותח בפועל "אחלתה" (אַחַלְתֻהֻ), שפירושו "העברתי" או "הסבתי" באמצעות חַוָאלָה — מכשיר משפטי פורמלי להעברת חוב במשפט המסחרי האסלאמי. כאשר נושה או חייב משתמש בחַוָאלָה, הוא מעביר את התביעה או החיוב שלו לצד שלישי, ובעצם אומר: במקום שתשלם לי ישירות / במקום שאשלם לך ישירות, יש לגבות את החוב מאדם שלישי זה. באמירה "אחלתה עלי פלאן" כוונתו: "הסבתי את הגבייה לפלוני". מכשיר פיננסי זה אפשר לסוחרים להעביר ערך כספי על פני מרחקים בלא לשנע מטבעות בפועל. לחלק מהמונחים הטכניים בתרגום הסתמך המקטלג על מאמרו של גיל על סחר הפשתן בים התיכון במאה האחת-עשרה כפי שהוא משתקף במכתבי סוחרים מגניזת קהיר.

שני ביפוליום מתוך פנקס חשבונות מסחרי שנכתבו באותה יד, אך בהפרש של מספר שנים זה מזה (האחד מתוארך לשנים 1050–1052 לסה"נ, והשני לשנים 1054–1055 לסה"נ). שני הקטעים אינם מהווים חיבור ישיר (השני גדול יותר בכאינץ' אחד בגובה וברוחב), אך הם מתוארים כאן כצירוף בשל הנושא המשותף: בכל אחד מהם נמצא תיעוד יומיומי של עליית מי הנילוס. התאריכים נתונים לפי הלוח הקופטי (כולל אזכור של עיד אלצליב, 'חג הצלב הקדוש') ולפי הלוח ההיג'רי. יחידות המידה הן אצבע (אצבע) ודרא (אמה). הקטע הראשון נפתח באזכור הענקת בגד כבוד (חלעה) לאבן אבי אלרדאד — שאינו שם פרטי של אדם, אלא תוארו של הפקיד המופקד על קריאת מד הנילוס (לפי קורטזה). הקטע השני כולל תיאורים של חגיגות פתיחת התעלה (אלח'ליג') בידי הח'ליפה מעד אבו תמים אלמסתנצר באללה, הוזיר אליאזורי (המכונה סייד אלוזראא, 'אדון הוזירים'), ושני בניו של האחרון — ח'טיר אלמלך וצפי אלמלך. התאריכים נתונים בעיקר לפי הלוחות המוסלמי והקופטי, אך גם ראש השנה וסוכות (של שנת ד'תתט"ו לבריאת העולם) משמשים כנקודות התייחסות. המסמכים אינם מוזכרים בספרות המחקרית. הם זוהו על ידי אלן אלבאום, וזיהוי הצירוף ביניהם נעשה על ידי מרינה רוסטו. פרסומם על ידי אלבאום ורוסטו צפוי בעתיד.