צדקה ועוני בקהילת הגניזה

המסמך כולל שני צדדים. בצד האחורי (verso) מופיעות רשימות שמות מסודרות לפי סדר אלפביתי, ולצידן הסכומים ששולמו על ידי כל אחד עבור מס הכשרות הקהילתי (גבלה) לחודשים ניסן, אייר וסיוון, שנת ה'תקפ"ב. בצד הקדמי (recto) מופיע מסמך משפטי או עסקי בעברית, מתוארך לתשרי ה'תקפ"ג (1822 לספירה). רשימת המשלמים כוללת את השמות הבאים, מחולקים לפי טורים: [טור I] ר' עזרא, ר' מאיר, יוסף אנג'ל, יעקב כהן, משה מאייס[?], חיים חפץ, יצחק יעבץ, עובדיה צייאע', אברהם ראובן, אברהם דיין, אברהם רקיז, אברהם ארוך, אברהם מיוחס, אפרים קארו, אלעזר קנדיוטי, אלעזר בניסטי, אלעזר הלוי, אליהו זיתון, אליהו צבי, אליהו רוכץ, אליהו אשכנזי, בנימין ששון, דוד קארו, דוד ענאני, חיים גריאני, חיים חזק, חיים ירחי, חיים מזרחי, חביב מנשה, יצחק מזרחי, יצחק אבו ימן, יעקב אל-נגאנו, יעקב רקח, יעקב וזיני, יהודה פיטרו, יהודה קודסי, יהודה כסטיל, יהודה אסטייא[?], יוסף נג'אר. [טור II] יוסף פינטו, יוסף שייח', יוסף אזוח'אב, יששכר ננוסי, יום טוב פולקאר/פולקר, יעיש אשר, משה חסון, משה פינטו, משה אנג'ל, משה ח'תוני, משה זע'לול, משה מונז, מרדכי ארגז, נסים זיאבי, נסים תלמיד, נסים נעומה[?], נסים טוויל, נחמו שייח', סימן טוב חכים, סעד עפיה, סעד אנג'ל, סעד עפלק, רחמים תלמיד, שמואל צרפתי, שמואל פסח, שלמה ירחי, שלמה עפיה, שולחי פלאח[?], רחמים ג'נאח, ששון טובים, אלמנת אב[רהם] זין, אלמנת אב[רהם] חאמי, אלמנת אב[רהם] ענאני, אלמנת אב[רהם] פנדרי, אלמנת אב[רהם] חאקאן, אלמנת אב[רהם] גאיינו, אלמנת אב[רהם] סקנדריון, אלמנת ר' אלעזר כהן, אלמנת אהרן יואב[?], אלמנת אליהו זמר, אליהו נוצירי, שחתא עתרותי[?]. [טור III] אלמנת ברכה ביבא, אלמנת ברכה סונינו, אלמנת ברוך מיוחס, אלמנת בנימין חכים, אלמנת ר' בנימין מוג'נג'י, אלמנת דוד דארי, אלמנת הלל חדף, אלמנת ר' חיים הלוי, אלמנת ר' חיים משיר, אלמנת חיים ביבאס, אלמנת חיים סוקאר, אלמנת חיים ריוח, רחמה אלמנת חיים בן-ידעי, אלמנת יצחק אאחקי[כך], אלמנת ר' יחזקאל [חפץ?], אלמנת יהודה בחיון, אלמנת יעקב אשר, אלמנת יעקב חטים, אלמנת יע[יש] זיתון, אלמנת יע[יש] חסון, אלמנת יע[יש] רומאנו, אלמנת יע[יש] לרמה, אלמנת יע[יש] רצון, ובתו הקטנה קמר של הנ"ל, אלמנת יע[יש] קג'ינה, אלמנת יע[יש] ראובן, אלמנת יקותי כהן, אלמנת יוסף כהן סמאק[?], אלמנת יוסף צרפתי, אלמנת יוסף גריאני, אלמנת יוסף כהן מגייאלי[?], נורניה אלמנת יוסף זכאי, אלמנת יוסף צאיע', אלמנת ח'ליפה חסאן, אלמנת משה עג'מי, ג'נאח אלמנת משה ליאון וילדיה, קמר אלמנת משה זכאי, אלמנת משה פילוסוף, אלמנת מנחם צרפטי, אלמנת ר' נחמיה, אלמנת נסים אוסקי[?], אלמנת נסים עטיאס, אלמנת נסים בנימין, קמר אלמנת נסים עפיה, אלמנת יהודה מסעוד. [טור IV] אלמנת סעד תלמיד, אלמנת ר' רפאל נונס, אלמנת רפאל מלטי, אלמנת רחמים כסטיל, אלמנת ר' צבי זיתון, אלמנת שלמה ישראל, אלמנת שלמה אנונאטי[?], רחמה אלמנת שלמה אמדאו, אלמנת שמואל ביבא, אלמנת שמואל נעים, אלמנת ר' שבתי, ובתו הקטנה של הנ"ל, אלמנת שלבי[?] קג'יג'ה, אלמנת שאול כהן, לונה אלמנת שחתא גריאני, אלמנת שבתי עג'מי, אלמנת שחתא יאיר, אלמנת שלום ברוך, אלמנת ששון ברוני[?], אלמנת יע[יש] בקראנה[?], אלמנת משה בניסטי, אלמנת יצחק זמרו, אשת אליהו רשידי, אשת דוד בוקג'י, אשת אהרן בחיון, אשת יצחק דיין, אשת יצחק רקח, אשת מנחם קזיז, אשת סעד מלכי, אשת סעד עפיה, אשת שמואל זמרודה, אשת בנימין קטן, היתומה בת בריבוך[?], בנו היתום של חיים וילדה, בנו היתום של הימאן[?], יתומי מולכו, יתומי אב[רהם] גורן, יתומי דאסה, בנו היתום של יוסף רקח, בנו היתום של רקח אברהם, בנו היתום של שחתא גריאני, יתומי נסים גורן, גרושתו של גורן, ק[מר?] בת פינטו, בנו היתום של חיים טוויל, גרושתו של נסים גורן, אבו רבקה[?] איזמירלי. [טור V] בת פרג' תמאם, בת יוסף אנג'ל, בת מרדכי כהן, גרושת קלוליה, גרושת נסים גורן (חזרה על רשומה שנמחקה), גרושת חיים סלאמה, אחיותיו של בנימין שושן, אם יוסף צאני, אם נסים מולכו, אם יצחק נתן, כוחלה סרגוסיה, מרכאדה גריאניה, מירול[?], סמוח בואניה, סקאריה, קולונה, דונה רוחצה, רבקה רוחצה, ג'מילה רוחצה, אם דונה רוחצה מגרבי, אלמנת נחמו חנון, יתומי צדקה, רחל מערבי וילדיה, גרושת יהודה חדאד, מסעוד מערבי, האשכנזייה רבקה, אבו רבקה איזמירלי, אליהו גורן, שלמה כהן רשידי, ר' בכור, אלמנת אברהם ידיד, משה ביבא, שמחה מוג'נאניה צפריה[?], אלמנת נסים מולכו, אשת משה חאג', משה מגרבי, רבקה טווילה, דוד לוגאסי, שלמה יעקב, שאול הלוי, אברהם מוע'יון, מנלוקו[?] רוזן, אשת יצחק אבימלך ח'יאט, אשת ששון טובים, בנימין מצליח, נוהרה מערבית, דון מערבית, היתומה בת גריבה[?], עמרם ימני, יצחק רקח ע'ריב[?], אברהם מטלון. [טור VI] יוסף שאמי, סעד עפלק עם אשתו ובנו, מרדכי אשכנזי.

מכתב מאת המלמד בו אלחֻסיין יהודה (בן אהרן?) אבן אלעמّאני באלכסנדריה, אל בן דודו השלישי וגיסו, הרופא ישועה בן אהרן אבן אלעמّאני, השוהה בבית החולים בקהיר. ערבית-יהודית. מתוארך: י"ב באלול [ד'תת"ק+]קס"ח = ד'תתקס"ח לבריאת העולם, דהיינו 1208 לסה"נ (אם כי בכרטיסיית גויטיין מצוין 1217 או 1228 לסה"נ, ייתכן משום שעבד מצילום). החלק הראשון (שו' ה–לד בעמוד הפנים): יהודה מפרט את הצעדים שנקט כדי להבטיח את הצלחת הנמען בלימודי הרפואה בפסטאט/קהיר, על מנת שיוכל להתחיל לעסוק במקצוע באלכסנדריה. (השימוש בכינויי הגוף במכתב מבלבל מעט, ולא מן הנמנע ש"אחי" מתייחס לאדם אחר ולא לנמען.) יהודה כבר שלח קודם לכן הוראות עם הנער מוהד'ב בן מרֵיות הכהן. הוא ממליץ לרופא לעתיד להציג מכתבי המלצה לוואלי, לקאצ'י, לאלמֻוַפַّק, לאבן תַמّאם המפקח (אלמֻשארִף), ולאבן צדקה (לפי גויטיין, רופא שומרוני נודע). מי שמבקש ללמוד אצלם חייב ללמוד בפסטאט ולקבל את "תעודת ההתנהגות הטובה" (תזכִּיה) בפסטאט. עליו לשאוף אך ורק לתזכִּיה ולא לחוס על הוצאות, שכן אם ישיג את התזכִּיה — השיג הכול, ובמהרה ישיב את הכסף שאיבד. יהודה צירף גם שלושה מכתבים נוספים עם מוסר המכתב הנוכחי, ובהם מכתב מאבן אלקאש אל אלשיח' אלסדיד, מורהו (אֻסתאד') של הרופא לעתיד. כמו כן שלח יהודה חמישה מכתבים עם הגוי מנצור אלחרירי, שהוא קרוב משפחה של אשת אבן אלתִנّיסי. שלושה מהם הם מאת הפקיה אבן עיסא: הראשון תשובה למכתבו של הרופא לעתיד, השני מכתב המלצה לאדם בשם אלשרף בבית החולים, והשלישי מכתב לבנו של הפקיה סלאמה אבן אלאעמא (זה האחרון אינו קשור לרופא לעתיד). שני המכתבים הנוספים מתוך החמישה הם מאת יהודה עצמו: האחד אל הרופא לעתיד והשני אל המורה אלסדיד. יהודה מבקש לכתוב מכתב לאלשיח' אלמֻוַפַّק אבן אלדמיאטי, אך אינו יודע את שמו העברי (גויטיין הבין "שטף לשון"), ולכן הוא מבקש מהרופא לעתיד לשלוח לו מכתב ובו פרט זה. בהמשך מופיעות הוראות נוספות על אודות אבן אלתִנّיסי וקבלת רֻקעה בכתב ידו של הדיין מאת הקראי אלשיח' אלת'קה. החלק השני (שו' לה–מח בעמוד הפנים): יהודה שלח מספר מכתבים נוספים עם עֻמר המוכּארי (חמּר/נהג בהמות), משום שדאג לאחיו. יהודה במצוקה בשל מס הגולגולת. אבן רֻזיק אמר לו שהנמען ערב עבורו לתשלום. יהודה התווכח עם אבן רֻזיק בעניין, ובחשאי פנה אל גובה המס הנוצרי (עאמל) והשיג ארכה של עשרה ימים. כנראה שהשאלה היא אם עליהם לשלם את מס הגולגולת של אחי יהודה באלכסנדריה; יהודה סבור שהכסף ילך לאיבוד, שכן אינו מאמין שהמס לא שולם כבר בפסטאט, חודש וחצי לאחר המועד האחרון. הנוצרי אמר לו ששמע ממישהו שאחיו של יהודה כבר שילם את המס לאוצר (בית אלמאל) ושהקבלה (וֻצול) צפויה להגיע בקרוב. יהודה נואש לדעת את התוצאה במהרה, משום שהם כבר נמצאים "תחת איום" (תחת אלתהדיד). החלק השלישי (שו' מט עד הסוף): יהודה מתאר עניין מבייש שאירע באלכסנדריה — כיצד גירש השלטון את התלמיד חכם והסוחר יוסף אלבגדאדי, בעקבות עלילות שווא מצד מקורביו של הדיין אנטולי. יהודה כבר שלח עדכון על העניין הזה עם עֻמר אלבגדאדי. תחילה הייתה הלשנה לדיין היהודי, שכרוכה איכשהו במומר ובטענה שיוסף השליך קליפות אבטיח ושתן על מישהו (שו' ג–ד בעמוד האחורי). לאחר מכן התרחשה תקרית בבית הכנסת שכללה קריעת בגדים, ויוסף או התעלף באמת או העמיד פנים שהתעלף. במקום נכחו גם אנטולי, סעדיה החסיד, הִלאל (כנראה אחיו של מאיר בן יכין), ובעלי בריתו של אנטולי. בהמשך הולשן יוסף לאמיר חֻסאם אלדין כמי שמקלל את דת ישראל ושיש לגרשו מן העיר. האמיר שלח את "העבד השחור" ואת המשרת שלו (פַרّאש) לחפש את יוסף, כשהם קוראים: "היכן הזר המקלל אנשים ואת אבותיהם?" יהודה ניסה להסתיר את יוסף מאנשי החיפוש באומרו: "זה תלמיד חכם ומלמד עניו, שלעולם לא היה עושה דבר כזה." אך מודיעם, טאהר אלדמשקי, הלשין על יוסף, ויהודה ננזף על שהפריע לצדק השלטון. בהמשך מופיע תיאור מפורט של גירושו של יוסף.

מכתב, ככל הנראה מאת יוסף בן יהודה בן יוסף בן יעקב, כנראה מקונסטנטין, אל קהילה או קבוצת אנשים, ככל הנראה בפוסטאט. כתוב בערבית-יהודית עם מעט עברית. כתב היד מגרבי. (השורות הראשונות של המכתב חסרות, והשורות הראשונות שנשתמרו ברקטו כתובות בכתב יד שונה מזה של גוף המכתב.) תיארוך: סוף המאה ה-12 או תחילת המאה ה-13, בין השאר על בסיס האזכור של שליט בג'איה אבו עבדאללה אבן יומור (הנזכר ביצירות ספרותיות של אבן עבד אלמלכ אלמראכשי ואלמקרי אלתלמסאני). ייתכן שהשולח הוא החכם המפורסם אבן עקנין עצמו, שגם הוא היה יוסף בן יהודה בן יוסף בן יעקב ופעל בתקופה זו, אך כנראה אין דרך להוכיח זאת בצורה ודאית. השולח פותח בדיווח על הגעתו בשלום לקונסטנטין (או, פחות סביר, לקונסטנטינופול) עם בני משפחתו ובנו, לאחר קושי רב לצאת מבג'איה: "היה זה כיציאת מצרים, עשה לנו האל ניסים, ויצאנו ביד רמה." הם הצליחו לצאת רק בזכות התערבותם של הנכבדים אבו זכריא ואבו עמראן בני אבו אלטיב סעדון בן פראג', שהביאו את עניינו של השולח בפני אבו אלפצ'ל בן עלי אלנאס(?), אשר בתורו הביא אותו בפני (השליט) אבו עבדאללה אבן יומור, שכנראה התיר לו לעזוב יחד עם משפחתו. הוא מדווח כי ביום הגעתו לקונסטנטין נתקל ב[...] יעקב בן יהודה בן יעקב אגמאתי [...], המתואר כאחד מגדולי תלמידיו של יוסף הלוי בן מאיר אבן מיגאש (נפטר 1141). (ייתכן שיעקב בן יהודה זה הוא קרוב משפחה — אח? סב? — של זכריה בן יהודה אלאגמאתי, הידוע מפירושו על הלכות רבתי של אלפאסי שחיבר בשנת 1189/90 ובו הוא מצטט את אבן מיגאש כפוסק.) כיוון שחסרות מספר מילים גם לפני וגם אחרי השם יעקב בן יהודה בן יעקב אגמאתי, ייתכן שהשולח לא פגש אותו עצמו אלא אדם הקשור אליו (זכריה עצמו?). לאחר מכן השולח מתאר את חסידותו וכשרונותיו של האדם בו פגש, ומציין כי "ה'חפיט'' שלו הגיע מתלונן על מצוקתו, כפי שתקראו במכתב המצוי בידו. הוא [מנסה?] להוציא את אמו מפאס." המילה ח'פיט' היא ככל הנראה גרסה של ח'פיד, שמשמעותה נכד ולעיתים גם בן. שחזור סביר הוא שיעקב בן יהודה בן יעקב אגמאתי היה תלמידו של אבן מיגאש, והשולח פגש את נכדו, שהוא עצמו תלמיד חכם. המשך המכתב ממליץ על אדם זה לצדקה: "הוא יודע לקרוא (מקראי תורה) ביופי, והוא משנה מתורת רבותינו זכרם לברכה." השולח (או, פחות סביר, רק הסופר) מציין כאן את שמו ("ידידכם באלוהים, יוסף בן יהודה בן יוסף בן יעקב") ומוסר ברכות מבניו יהודה ויצחק. הוא מוסיף כי נושא המכתב קיבל 30 דינרים בקונסטנטין, וכי הקהילה הייתה נותנת לו אף יותר אלמלא מספרם הרב של הנזקקים המגיעים לשם. הסכום של 30 דינרים גדול מאוד; ייתכן שהוא מגייס כספים לפדיון שבויים, ובכללם אמו שלו.

ורסו: רשימת שמות עם מקצועות בערבית-יהודית. בין השמות המופיעים: אבו טאהר אבן אלענברי; אבו אלמכארם אלכהן; סלימאן אבן אלזניעה(?), סרסור (סמסאר); בן חורגו (רביב) שלו; מהד'ב; משרתו (כ'דים) שלו; אבראהים אבן אלתעתוע, חלפן/בנקאי (צירפי); אבו עלי, רוכל (אלמתסווק); אבו נצר, מוכר מטבעות נחושת (יביע אלפלוס); ילדיו של כרם אבן אלעג'יל; אבו ת'נאא בן הבה בן נעמאן הלוי, בוחן מטבעות שמוכר מטבעות נחושת (נקאד יביע אלפלוס); מפצ'ל ואבו אלפצ'ל בני נביקה(??), בשמים (עטארין); אבו סעד בן מחאסן אלשמאש הלוי, כחכי (ייתכן שזו וריאנט של כעכי, אך הסופר כותב כעכי עם עי"ן בנפרד, כך שכנראה מדובר במקצוע אחר); אבו נצר הכהן חתנו של רבנו יחיאל, חייט; סרור בן אבו אלגית', רוכל-נודד (טוואף); דודו מצד אביו; אבו אלכרם, רוכל-נודד; בנו יעקוב, רוכל-נודד; אבו אלכ'יר, בשם, קרוב משפחה (נסיב?) של אם בקאא המיילדת (אלקאבלה); אבו אסחאק בן אברהם בן דנאן(??), כורך ספרים (מג'לד); צדקה בן טאהר אלקוצי, אופה כעכים (כעכי); אבו אלפרג' אבן סמיסמה, בוחן מטבעות (נקאד); אחיו אבו אלעלאא, סוחר משי (חרירי); המוכר (ביאע) מפצ'ל בנו של עושה המניפות (מראוחי) ובנו הצעיר; אבו חיון הנגר המגרבי (נג'אר); בן בתו, חייט; הארון אלשאמי, מתורגמן (מתרג'ם) וסבל (יחמל); סויד ורצ'י האלכסנדרונים, צבעים (צבאגין); [...] הצבע חתנו של סלימאן הצבע; מכארם בן בו ודינה(?) הצבע; אבו אלעלאא הנער של אלעריף מחאסן הצבע; ברכאת בן בו נצר אלמחלי הצבע; סבאע הטוואי (אלגזאלי) והצבע; אבו אלעז בן בת הסרסורית (אבן בנת אלדלאלה), צבע; עוץ' אלמחלי ובן חורגו הצבע המתגורר ליד בית הכנסת של הירושלמים; יוסף המגרבי; הצבע בעלה של בתה של אם כפא(?); בן חורגו שלו; הלאל צובע הבדים האדומים (אלצבאג אלאחמר), בן חורגו של אבו רצ'א הכהן; סלימאן; אבו עמר האלכסנדרוני הצבע; אבו סעד אלעדני הבשם; בן חורגו מכארם, סבל (יחמל); הבה בן תמים הבשם; בנו יעקוב; בן אחיו סלימאן בן מוסא בן תמים; אבו אלפתוח בן אבו אלעז הצבע, פייטן (מרהט) — ייתכן שמדובר באותו אדם כמו החזן הנושא שם זהה המופיע במסמך אחר; אבו אלפרג' בן דאוד, אחיו של יוסף הצבע — ייתכן שהוא מוזכר במסמך אחר; ופאא בן אבו אלסרור עושה הנרות (שמאע) סוחר המשי (קזאז); הנער של ח'לף בן אסחאק סוחר המשי (קזאז), כהן; הנער של אבו נצר אבן אלרבאט; אשתו של אסד; טייב בן סלימאן הגבן (ג'באן), כהן; נג'יב בן סלים אלבלביסי, שהיה בעבר משרת (כ'דים) של בן הדיין החלפן; הבת אללה אבן אלמצן, כהן, בשם; חיון המגרבי בנה של אשת ישי אלעג'מי; מסעוד אלמוצלי; מנג'א הצולע, יתום, צבע; יחזקאל אלכחכי(?).

מכתב מאת אישה קראית לשלושה בני משפחה שונים. הלשון סתומה במקומות רבים. (1) אל אמה, היא פותחת בעצב על עזיבתה של אמה: "אהבתך לא גברה [על רצונך לעזוב]". לאחר מכן היא מונה את כל האנשים שמתו (mātū yā ummī māt...): הזקנה אלדאוודיה (צאצאית של דוד); אשת אלכאזרוני שהייתה דודתה (מצד האב) של אשת יהודה; בנו של אברהים החירש — איש לא הצליח לקבור אותו במשך יומיים, "אומרים שהוא חַשרי", כנראה במשמעות "ללא יורשים" ולא "מלא רמשים" (ראו לקר על מכסי המכס בזמן מוחמד). (אלא אם כן ריכוז המקרים של מוות פירושו שהייתה זו תקופת מגפה, וגופות מסוימות נחשבו מסוכנות?) באשר לחדשותיה שלה, היא נשבעת ביום השבת שיש לה צרות כספיות עם בעל הבית שלה, שנראה כי נתן לה הלוואה ובא ביום שישי לדרוש תשלום. היא נאלצה למשכן את טבעת בתה. "אל תשאלי איזו צרה הייתה לי עם מַעאני אתמול. תגידי לו (לבעל הבית?), 'הוא (מעאני?) אינו מסתתר. פשוט יש לו דלקת עיניים (רַמַד) כבר עשרים יום. התאזר בסבלנות. בקרוב הוא יעבוד ויחזיר לך בתשלומים בדיוק כפי שלקח (את ההלוואה) בתשלומים.'" ייתכן שתחתית המכתב חסרה. בצד השני (verso), היא פונה (2) אל אבו מנצור, ומעודדת אותו: "התמד בעבודתך, והכל יסתדר עבורך (yajīk kull shay' mustawī)". היא משמיעה כמה אמירות סתומות, שאולי משמען: "באשר למה שאמרה אם יהודה, אל תשים לב. אמרתי לך שהרבני צריך לשלם את חוב השומרוני בשמך. זה יביא מזל טוב וסוף לתקלות." (מהשורה הזו הסיק גויטיין שהכותבת הייתה קראית.) היא אומרת שהיא עובדת קשה ככל יכולתה למען "המוהר" (? אלמהר) וכבר שילמה לעֻבַּיד קַדַח וחצי של קמח וקצת דבש ושני בולי עצים לבעירה וקַדַח של בקיה (julubbān) ובוֹרית כביסה (? ע'אסול). היא מזכירה כלי חרס (בֻּרְנִיָה) שלא מולא עד הסוף (? muṭaffafa) ומבקשת מהנמענים להחזיר אותה אליה כשהיא מלאה כראוי (lā tuṭaffūhā). לבסוף, היא פונה (3) לאחיה אבו ת'אבת. "אין לי עצה אחרת בשבילך אלא שהם אורחיך. אל תהיה עצוב בגלל אחיך. אל תזלזל (? tufqir) בעצתי, ותתגבר על אסון רב (?). עשה מעשים טובים. החופר בור (אלזוּבּיה) נופל בו. אל תרים יד עליו... תתחרט על כך מאוד ותאמר, 'הזקנה הזאת (אלקַחבּה) אחותי צדקה.'" (קַחבּה משמעו הנפוץ יותר הוא "זונה", אך זה נראה פחות סביר בהקשר זה.)

מכתב בכתב ידו של יהושע בן הנגיד (נפטר 1355), או למצער בידי אותו אדם שכתב את PER H 129, שגויטיין זיהה כחתימת היד היחידה הידועה של יהושע. שני המכתבים מופנים אל אלשיח' אלמהד'ב. בערבית-יהודית. תיארוך: בערך 1334 לסה"נ, שכן נראה ששניהם קשורים לאותה פרשה. הכותב מפציר בנמען לשוב, ופונה אליו בהזכירו את מעשי הצדקה שלו; כיצד הקהילה היהודית התרוקנה מנוכחותו; וכיצד אם יימשך המצב הזה, ילדיו יכירוהו רק דרך אותם מעשי צדקה (שורות 8–11). "קום! התעורר! וזכֵה בעולם הבא... שכן כל עוד זה נמשך, נחלשתי מאוד. בכל שעה אני תוהה אם חולשתי תגבר. [אם תשוב,] לא יהיה צער בלבך על שלא ראיתני ושלא התפללתי עליך לפני מותי. אינני מטיל ספק באהבתך אליי, כשם שאסור לך להטיל ספק באהבתי הנמשכת אליך. גם אם השתנית בעקבות הפרידה במשך כל הזמן הזה, ונעדרת ממראה עיניי, גם לבי נעדר" (שורות 17–23). הוא ממשיך בהרהורים מליציים על הפכפכותו של הגורל (המכונה בשורה 2 "גלגל המים", אלדּוּלאב) ועל אפסות העולם. הוא נושא דרשה אלתורית: "העולם (אלדניא) גמור/כָּלה (? מפרוּג' מנהא): אושרו סופי (פאניה), התקדמותו היא נסיגה (אקבאלהא אדבאר), הוא בוגד במי שבוטח בו, משפיל את מי ששמח בו, אינו נותן דבר אלא כדי לקחתו, ואינו משמח שום נפש אלא כדי להעציבה — אי אפשר לבטוח בו. התועלת היחידה היא בעבודת העבד את האמת (מועאמלה = עבודה), ביראתו ממנו, בקיום תורתו, בבקשת רחמיו וקיום מצוותיו... זהו האוצר שאינו מתכלה והאושר שאינו אובד לעולם...". לאחר מכן הוא מביע את השתתפותו בצערו על הפירוד שאירע לאחרונה בין הנמען לבין "אחיו" עבד אלעזיז. בעבר השניים היו קרובים מאוד, ונראה שהתקוטטו. "הרופאים" (אלחכמאא') הצטערו כששמעו ש"אחיהם" (עבד אלעזיז?) הוא האשם. המכתב מסתיים במילים: "אין אוהב את הרע אלא כל מי שחסר שכל ודת, והשלום הוא מקור החיים, והקיום נבנה אך ורק בזכות השלום, יברך אלוהים את עמו בשלום". בצדו האחורי נעשה שימוש חוזר עבור התפסיר של רב סעדיה לתהלים קי"ג:ד'–קט"ז:ו' (קטע עליון) ולתהלים קט"ז:ז'–קי"ח:ב' (קטע תחתון). הזיהוי והחיבור בין הקטעים: אלן אלבאום.

מכתב בערבית-יהודית. תיארוך: ככל הנראה מן המאה ה-11. רובו ככולו מורכב מהוראות לרכישת סחורות שהשולח מבקש מהנמען לקנות עבורו, בליווי רשימה של אותן סחורות. הנמען מתבקש שלא לקנות דבר מברהון. פתח המכתב: על שמך . . . אסאלך יא סידי וסנדי אן תתפצל תקף לי פי שרא הדה אלחואיג ותצת . להא ותחטאט עלי פיהא וכנת סאלתך אלא תשתרי לי מן ברהון חאגה פליס לאחד פיה מנה ולא . . . אחד תגמעהא מן אלדכאכין אין מא ופק אללה תעאלי מן דלך. בין הפריטים: בד ארגמן (ארג'ואן); שרף סנדרוס (סנדרוס); סוכר קשה מסוג סוכר סולימאני (כלומר, מסולימאן שבדרום-מערב איראן); כלים גדולים מסוג מסוים (אג'אג'ין, יחיד אג'אנה); הליליג' צהוב כאבולי איכותי (כאבולי); עץ הודי ארומטי איכותי (עוד הנדי); אטד מכה (ח'ולאן מכי); אהל חצ'רמי (צבר); קמפור (כאפור); כוחל מגרבי; פרחי סיגליות (זהר בנפסג'); קסיה פיסטולה (כיאר שנבר); קינמון (קרפה); עוזרר (ענאב); שמן סיגליות עיראקי; סוג של עץ (עוד אל-[...]); שרף אורן (עלך צנובר); סרקוקולה (ענזרות); ליתרז' (מרתך); זרעי ריחן (בזר ריחאן); פלפל; ועוד כמה פריטים שקשה לקוראם. אחרי הרשימה מופיע פסקה המזכירה את השמות מוסא בן ע'ליב (המוכר ממסמכים אחרים); ברהון שוב; פוסטאט/מצרים; ואל-נותי(?). בתחתית הדף ושוב בשוליים מוזכר אבו ברהים או אבראהים עיאש (אולי עיאש בן צדקה). בצדו האחורי של המסמך מוסיף השולח שאם לא יוכל הנמען למלא את ההזמנה, אל לו להפקידה בידי אדם אחר; במקום זאת עליו להמתין לבואו של פרח בן אלג'אסוס ולמסור לו את הצרור כדי שייטול את המשימה (פאן לם ימכן חצורך פי שי [מנ]הא פלא תכלף אלאמר ללגיר תדע אלצרה לוצול פרח בן אלגאסוס יתולא שראהא ואלסלם). בצדו האחורי, סובב ב-180 מעלות, מופיע מה שעשוי להיות כתובת קצרה בערבית עם השם יחיא בן טו[...], אך מאחר שמופיעה לפניה המילה 'חואיג'' ייתכן שאין זו כתובת כלל. לצד זה מצוי רישום נוסף בערבית-יהודית הנותן הוראה לגבי הסחורות (ולא ת . . ל מן כרוג אל . . . מן גמלה אלחואיג).

הסכם משפטי הנוגע להקדש הציבורי של הקהילה היהודית-רבנית בקהיר (אלקאהרה אלמחרוסה) ובקהיר העתיקה/פוסטאט (מצר אלעתיקה). בכתב ערבי. התאריך: 26 ברמצ'אן 9[04] להג'רה (1499 לספירה). בהקדמתה למהדורת המסמך מציינת ג'יין הת'אווי כי מדובר בהסכם משפטי (תצאדק). מילים רבות בטקסט מטושטשות בשל קרעים, ובנוסף לכך התאריך החותם את הטקסט קשה לקריאה, פרט ליום ולחודש — 26 ברמצ'אן. עם זאת, מעורבותו של נתן שולאל, ראש היהודים שלפני האחרון, בפרשה מאפשרת לפענח את השנה כ"אר[בע?] תסעה [מאה]", כלומר "תשע [מאות] [וארבע?]", שהוא 1499 לערך. על פי תנאי ההסכם, נתן שולאל מעניק זכויות ניהול על נכסי הוקף הרבני בקהיר וב"קהיר העתיקה" או פוסטאט, למעלם עבד אלכרים בן מוסא בן צדקה "הידוע כאבן צניעה", ולאדם שייתכן שהוא דודו, המעלם סעיד בן צדקה בן מהד'ב. במסמך נקרא נתן תחילה בשם אבראהים — שם שלא תועד עבורו במקורות ידועים אחרים — ולאחר מכן נתן בן סעיד בן נתן. הנכסים שיהיו תחת ניהולם של שני המעלמים מכונים במסמך וקף. מונח זה לא היה רק מקבילה ערבית נוחה להקדש ההלכתי המוכר בעברית בשם זה. החל מסוף המאה הארבע-עשרה, כל ההקדשות היהודיים הוקמו בבתי דין מוסלמיים כוקף. נוהג זה היה תגובת הקהילה היהודית לחוק משנת 755 להג'רה/1354 לספירה אשר העביר את כל ענייני הירושה — ללא קשר להשתייכות הדתית — לסמכות המדינה, ובכך הכפיף אותם לבתי הדין השרעיים. הקדשת נכסים כוקף איפשרה לקהילה הרבנית לשלוט בהכנסותיהם של הנכסים ולמנוע את החרמתם או החרמת הכנסותיהם בידי המדינה הממלוכית. אשר לנכסים המוקדשים עצמם — המסמך אינו מפרט היכן הם ממוקמים בקהיר ובפוסטאט. בין הנזכרים במסמך עד בשם סלימאן בן יוסף בן שמואל הידוע כאבן אלתאג'ר, היהודי הרבני. בשולי המסמך מופיעות שתי חתימות עדים מוסלמים. עבד אלכרים בן מוסא בן צדקה מתואר כ"אלסבאך", וסעיד בן צדקה בן מהד'ב כ"אלמתטבב" (הרופא).

רשימת נדבות גדולה בכתב קליגרפי. תאריך: המחצית הראשונה של המאה השתים-עשרה. לפי גויטיין, הרשימה נכתבה לצורך הקצאת סיוע קהילתי. לפי כהן: "לא ניתן לקבוע איזה סוג של סיוע נועד להינתן (מזומן?), אך גויטיין מציע שהמספרים הדחוסים בין השורות מייצגים את מספר הנפשות בכל משק בית (ישנם כשמונים וחמישה משקי בית), ושהרשומות שאין לצידן מספר הן משקי בית של נפש אחת בלבד. ברוב רשימות הנדבות המתעדות חלוקת מנות של כיכרות לחם בימי שלישי ושישי, המספרים מופיעים לצד שמות המקבלים. בצד האחורי, הושאר מקום עבור ה'רום' (הנוצרים האירופים), אך במקום זאת מופיעה הערה רבת משמעות: 'אין אפשרות למנות את הרום'. בראש הרשימה ניצב 'בן טובים', איש ממשפחה טובה.... כדי למנוע מבוכה, אותו 'איש ממשפחה טובה' נרשם בעילום שם, אף שמופיע במקום הראשון ברשימה, מקום של יוקרה, ממש לפני קרוביהם של שני אישים נכבדים נוספים. אותם אישים נכבדים מכונים 'הראש' (אלראיס), ייתכן פקיד ממשלתי או רופא, שכונו כך משום שעמדו לעיתים קרובות בראש מחלקות בבתי חולים. בהמשך הרשימה אנו נתקלים ברשומה יוצאת דופן, ה'זגג מסתור' (הזגג הסמוי, זג'אג' מסתור), המקופל בין יצרן קלף (ששכרו דל), בנאי (עוד שכיר נחות שכר), ואישה מהגרת (אלמנה, ככל הנראה) מעכו ששכנה בביתו של אחד הסוחרים הבולטים של פוסטאט, אללבדי. הזגג הזה, נציג של 'העניים העובדים' שהתבייש להופיע ברשימת נדבות, נרשם (או שהממונים על הצדקה רשמו אותו) הן בעילום שם והן כ'מסתור', דבר המעיד על כך שבדרך כלל לא ביקש צדקה. ראוי לשים לב לריבוי המקצועות הפשוטים ברשימה זו, ובהם מורה, כמה שמשי בתי כנסת, וכמה משגיחי כשרות. אנשים אלה, שריחפו רק מעט מעל 'קו העוני', נזקקו לעיתים קרובות לתוספת מקופת הקהילה. רבות הן האלמנות והיתומים המופיעים כאן, וכן כמה גרושות. 'חלשים' אחרים הם החולים והסובלים."

רשימה. שריד מרשימה הכוללת את שמותיהם של 51 בתי אב, ולפחות 15 מהם זהים לאלה המופיעים ברשימה אחרת (T-S 24.76). הפריטים הקריאים מתחלקים כך: 17 מקבלים 10 דרהם, ובסך הכול 85; 17 מקבלים 10 דרהם, בסך הכול 170; 9 מקבלים 15 דרהם, בסך הכול 135; 4 מקבלים 20 דרהם, בסך הכול 80; אחד מקבל 25 דרהם, בסך הכול 25; ואחד מקבל 30 דרהם, בסך הכול 30. בסיכומו של דבר 49 מקבלים יחד 525 דרהם. היחידה הבסיסית שהוקצתה לאדם בודד הייתה כנראה 5 דרהם, כפי שעולה מפריטים כגון "האיש מן מליג' ואמו – 10", "בת נסים ואמו – 10", "שתי הנשים מן רמלה – 10" (השוו לרשימות נוספות בעלות אופי דומה). בכמה מן הרשימות נכתב המספר 1 או 2 בצד הסכומים 10, 15, 20. אין סביר שמדובר בתוספת תשלום פשוטה (שכן אם כך היה הכותב היה משנה את הסכום 15 ל-16 או ל-17 בהתאמה), ועל כן יש להניח שלמספר זה הייתה משמעות אחרת. אילו השתמר הדף בשלמותו, באורך דומה לזה של הרשימה בת זמנו (T-S 24.76, אף היא שריד בלבד), ואילו היו הסכומים שבחלק האבוד מתחלקים בערך באותו האופן, הוצאת הקהילה על מפעל צדקה זה (ככל הנראה חלוקת מתנות לחג) הייתה מגעת לכ-1,500 דרהם. אפילו על פי הערך הנמוך ביותר של הדרהם בתקופה זו, סכום זה היה שווה לכ-37 דינרים – פי שניים מהסכום שהוצא על חלוקת לחם במשך חודש אחד על פי מסמך אחר. הרשימה מתוארכת לשנים 1020–1040 לפי גויטיין. מסמכים נוספים שנכתבו באותו כתב יד וערוכים באותו אופן: ENA NS 13.22 ENA NS 19.27a + ENA NS 19.27b Stras. 5138/24 T-S 20.112 T-S 24.76 T-S AS 153.213

recto: מכתב מאישה אל בנה אבו אלפצ'אאל אליהודי אלבואארדי ("מכין הירקות הקרים או המצוננים") בשכונת אלקמרה באלכסנדריה. היא מתארת מסע מסוכן בנילוס: "כמעט טבענו שלוש פעמים, אך הסוף היה טוב. האל רצה שניפגש עם השיח' אבו אלמכארם, ושהיתי אצל אם הִבּה". האם מייעצת לבנה לפדות את מנורת הנחושת שמושכנה תמורת 3 1/8 (דרהם?). "אל תשאל על מצבי ועל מחלתי, שעליהם אתה יודע. עזבתי כשהאש בליבי בגלל פֻתוּח ומחלתו. אל תשאל מה מעיק על ליבה של מַכּארם בגללך. בשם האל ובשם השד שהיניק אותך, אל תזניח את בנך סֻלַיְמַאן". היא שולחת דרישות שלום אל חַסַבּ (?) וילדיו, אל אחיה ואל אם עזיזה. verso: מלבד הכתובת, ישנה הוספה מאוחרת בכתב יד שונה (כתב וכתיב פשוטים ומגושמים), מבן משפחה נוסף שנסע עם האם מאלכסנדריה. כותב זה מספר כי כולם נמאסו מכַּרים. ה-קֻמַאש (אריגים) שהביאו עימם מאלכסנדריה מושכן כעת תמורת 40 דרהם. כרים לא שילם פרוטה ממס הג'זיה (מס הגולגולת) שלו, ואף נקט בתחבולה כדי שאחיו ייאלץ לשלם את חובו. הוא אינו עובד. סלימאן (כנראה אחיו) עובד במקומו, והכותב נאלץ לקבל צדקה פומבית (כַּשַׁפְתֻ וַגְ'הִי, "חשפתי את פניי") כדי לפרוע את החוב. השורות הבאות קשות לפענוח, אולי: "לאחר כל זאת, הוא רואה בי בטלן. אין לי אפילו מספיק מים לשתות בגללו". ובהמשך: אני מתחרט על שעזבתי את אלכסנדריה. דרישות שלום אליך ואל משפחתך. שלחו לנו במהירות חדשות מאם מַעַאני.

רשימה ממוינת לפי סדר האלף-בית של תורמים והתשלומים ששילמו עבור מס הבשר הכשר הקהילתי (גַּבֵּלָה) בחודש אלול (רחמים). על פי הפלאוגרפיה, ההערכה היא שהמסמך הוא מן המאה ה-19. ייתכן שניתן יהיה לדייק את התיארוך באמצעות השוואת שמות המופיעים ברשימה: אברהם ראובן, אברהם רקח, אברהם אנג'ל, אברהם דיין, אברהם לוי, אברהם מיוחס, אברהם בנימין, אברהם מניון, אברהם בחאן[?], אברהם רקיז, אהרן לוי קהוֵס, אפרים קארו, אליהו כהן מערבי, אליהו רשידי, אליהו שבבו, אליהו ראובן, אליהו זיתון, אליהו ערובץ, אליהו בן-עטר, אליהו מנצורי, אלעזר לוי דמיאטי, אלעזר קנדיוטי, גבריאל ישראל, דוד קארו, יתומי נסים רומאנו ואמם, בנו היתום של מנחם וארֵס[?], בתו היתומה של יחזקאל חפץ, יתומי וסראלה, בנו היתום של שחאתה גריאני ואמו, בנו היתום של נסים גורן, בתה היתומה של פוליקאר, בנו היתום של אבו-ימן ואמו, בנו היתום של יוסף קג'יג'ה, בתה היתומה של זגלול ואמה, בנו היתום של דוד וידאל ואמו, בנו היתום של דוד גדליה, משה כהן צדקה, משה והביה ואשתו, משה מנון[?], משה אנג'ל, משה חכים, משה שרף אשקר, משה כיירה ואשתו, משה בינטו, משה והביה מדליה[?], משה חסון, מנחם קזיז, מרדכי ארגז, מרקאדו ח'יאט, מסעוד משעלי[?], נסים טוויל, נסים זאבי, נחמו אלשייח', סימן טוב חכים ואשתו, סעד סמאנה, סעד אבואלעפיה, סעד אנג'ל, סעד עפלק[?] ואשתו, סעד מוניר ואשתו, סעד חנין, סעד אגי ואשתו.

רשימת התחייבויות לצדקה משבת לך לך של שנת 1647, השבוע השלישי של מחזור הקריאה בתורה, החל באוקטובר 1335 (לפי גויטיין). בראש הרשימה עומד "הד'" (=הדרת, כינוי כבוד שבדרך כלל שמור לנגיד) הדיין שמואל הכהן, שתרם 20 (דרהם) — סכום גבוה בהרבה מכל תורם אחר ברשימה. פירוט ההתחייבויות: תורם אחד התחייב על 20; שניים על 10; שישה על 5; אחד על 3; שמונה־עשר על 2; חמישים ושישה על 1; שניים על חצי; ארבעה ללא ציון סכום; שמונה־עשר במצב בלתי קריא. סך כל התורמים: 108. הכותרת: "אסמו לל..." ("התחייבו עבור ה..."), כאשר נראה שאחרי המילה מופיעה אות פ"א ולאחריה שרידים קלושים של אות ק, ולא כפי שהציע גויטיין בהערותיו "ללכ]ניס" או "ללע]ניים". באשר לתאריך: "וד'לך פי סנ]ת[ 647 לשטרות" (וזה היה בשנ]ת[ 647 לשטרות) — ככל הנראה יש לקרוא 1647, שהיא שנת 1335/36 לסה"נ, מה שסביר הרבה יותר מ־647 לבריאת העולם (=881/82 לסה"נ), אם כי האות הקודמת נראית יותר כדל"ת (=4000) מאשר כאל"ף. בכל מקרה, נראה שרישום התאריך הופיע על הקלף עוד לפני שנכתבה הרשימה, כפי שמוכיח השם האחרון בשורה 10, סולימאן, שנדחס בכוח כדי לא לפגוע באותיות שבשוליים, ומכך שהרישום נכתב לכאורה ביד אחרת. אם כן, ייתכן שהכתוב בשוליים אינו קשור כלל לרשימה, ואת הרשימה עצמה יש לתארך לאחר סתיו 1335. הרשימה נדונה גם במאמרו של גויטיין "דמדומי בית הרמב"ם", תרביץ נד (1984), עמ' 99 ואילך.

עצומה הממוענת אל יחיא הָשַׂר. כתובה ביהודית-ערבית עם שילוב של עברית. כתב היד אולי מוכר ממסמכים אחרים. תיארוך: ככל הנראה סביב שנת 1100 לסה"נ, בהתבסס על הדמיון למסמך אחר ועל אזכורו של צארם אלדולה בשורה 8 (תואר נדיר יחסית שנשא שליט פאטמי באשקלון תחת בדר אלג'מאלי ובנו אלאפצ'ל בשנות ה-1090 וה-1100 לסה"נ). הנמען זהה לזה של מכתב נוסף (גם שם יחיא הָשַׂר נושא בחלק מאותם תארים: שר בית ישראל זקן התפארה הוד השררה). לפי קטלוג CUDL, שולחת העצומה היא אישה, אולי בשל המילה "ברת" בכתובת — אך ייתכן שמדובר במילה אחרת, שכן המילים סביבה נראות כמרכיבות את השם "שלה בן מבשר". נראה שלפנינו מכתב המלצה לטובת מתן צדקה או סיוע עבור רוקח/בשׂם מסמנוד בשם הִבּה (שורות 4–5). ייתכן שיש בו התייחסות להאשמות נגד מחותנו הנכֶה (?מאוּף) בקשר לאישה (שורות 4–5). מוזכרים צארם אלדולה ודבר-מה שאמר מושל העיר (...פקאל ואלי אלבלד...). מישהו נתון תחת איום והפחדה (...תחת תח'ויף...). הנמען מתבקש להשיג מסמך מאלמואיד (או שמא זהו "אלמאוּף" נוסף — "באשר לְמאוּף") הממוען לאסד אלדולה, בנו של אלמואיד. העניין כרוך בהפסד של שלושה דינרים ובתקופה של חמישה חודשים, ונראה שיש בו גם עניין של יין. גוף המכתב מסתיים בנוסחה "עתרת שלום ואמת". בנספח שבסוף ייתכן שמוזכר אדם "מוּכֶּה" (הד'א אלמאוף). המסמך טעון בחינה נוספת, רצוי באמצעות צילום רב-ספקטרלי.

מכתב מאשה לראש היהודים, בפוסטאט. תיארוך: ראשית המאה השתים-עשרה (ראו הסבר להלן). הכותבת מבקשת מהנמען לשלוח לה כסף עבור שתי אחיות יתומות שאת הטיפול בהן היא משגיחה בעל כורחה. הנערות היו בנות עשר ושלוש-עשרה, ולא היו להן קרובי משפחה שיטפלו בהן, וגם לא היה להן דבר להתפרנס ממנו. הוקצבו להן שני דינרים מקופת הצדקה הקהילתית, אך מסיבה כלשהי (המכתב קרוע במקום זה, וחלקים ממנו חסרים) הכסף לא נשלח בפועל; ובלעדיו, היה להן "רק כדי פת לחם". אלמנה חשוכת ילדים שגרה בקרבת מקום התנדבה ללמדן רקמה, וכותבת המכתב הסכימה לבוא לבקרן מדי פעם. ואולם, היא סירבה לקבלן אל ביתה, למרות שהנערות עצמן רצו בכך: "הן אומרות לי בלי הרף: 'אנו רוצות לבוא אליך כדי שתטפלי בנו'". במקום זאת ביקשה מראש היהודים לדאוג לשני הדינרים שהובטחו לנערות, וכן לכספים נוספים שיאפשרו לשכור עבורן מקום מגורים ולהעסיק מורה דתי ש"ילמדן תפילה, כדי שלא יגדלו כבהמות, מבלי לדעת שמע ישראל". אשר לתיארוך: ניתן לקבוע את זמן התעודה באופן משוער על פי האזכור של "החבר אבן אלכאמוח'י", חבר הישיבה הנושא שם משפחה הנגזר ממקצוע ה-כאמוח'י, מכין מטעמים בחומץ. ידועים שני אנשים כאלה: האחד חי בימי הנגיד מבורך, סביב 1095, והשני בתקופת כהונתו של הנגיד שמואל בן חנניה סביב 1145. כתב היד של המכתב מתאים לשני התאריכים, ואולי טוב יותר למאוחר מביניהם.

תרומות לאיסוף ככרות לחם עבור העניים, בסכומים שנעו בין 100 ליטראות (קנטאר) ועד חצי ליטרא. במקום לחם, אדם אחד תרם שלושה דירהמים. רוב התורמים של הסכומים הגדולים מוצגים בתואר "מולאי אלשיח'" (אדוני הזקן), בעוד שרוב נותני הסכומים הקטנים נזכרים פשוט בשמם, כגון: יעקב — חצי, אבראהים אבן אלמואזיני (יצרן המאזניים) — 1, יצרני השמן — 1, הקראי — חצי. עם זאת, לא נשמרה עקביות בהבחנה זו: התורמים של הסכומים הרביעי והשלישי בגודלם (25 ו-10 ליטראות בהתאמה) אינם נושאים תואר כלשהו, ואילו אחרים שתרמו שתי ליטראות בלבד מקבלים תואר. כתב היד של המסמך, שהשתפשף מאוד, הוא מן הסוג הקליגרפי המשמש בספרים, ולכן קשה ביותר לאתרו ולתארכו. הנימוק לתיארוך: בראש הרשימה עומד אבו זכרי (בהנחה שמדובר בבנו של אליהו הדיין, שהיה רופא בולט באלכסנדריה), ולאחריו ר' ישועה במקום השני, אף שתרם רק 4 ליטראות. גם "החבר" מופיע ברשימה. שלושתם בולטים במסמך אחר — תלונתו של מנהל הקופה (קופת הצדקה) באלכסנדריה, שאוים בהריגה כאשר השאיר אצלו כמויות מסוימות של חיטה כדי להתמודד עם מצבי חירום בעיתות מחסור. ייתכן שהנגיד ביקש שיוגשו לפניו כל הרשימות הקשורות לסל הלחם של הקהילה, ואחת מהן (הרשימה הנוכחית) הגיעה בסופו של דבר אל הגניזה. אם נימוק זה נכון, יש לתארך את המסמך לסביבות שנת 1230. המידע מבוסס על גויטיין וכהן.

דף כפול ובו רישומים משפטיים. ברקטו נשמר רישום אחד, ובוורסו ככל הנראה שני רישומים נפרדים. כתבי היד ברקטו ובוורסו שונים זה מזה. תיארוך: הרקטו נכתב ביום שני, ד' באב א'תשנ"ח לשטרות, הוא 17 ביולי 1447 לסה"נ. רקטו: מעין תקנון של בטיחות מזון. מוזכרת קבוצת אנשים, ובהם שמואל וצדקה המכונה ﻋﻮّﺍﻡ ('השחיין/הצוללן'), הנשבעים ב"אלוהי ישראל שנגלה על הר סיני... ובתורה" כי מעתה יטגנו מאכלים אך ורק בשמן שומשום (סיראג'), בין שמדובר בחציל, בביצה, במבחתרה, בקולקאס (טארו) או בכל מאכל מטוגן אחר — הכל יטוגן אך ורק בשמן שומשום. כמו כן, עליהם להשליך את כל התבשילים המבושלים (מסאליק) שנותרו מן היום הקודם. בהמשך נאמר כי השבועה נישאה גם בידי עבד אלואחד אבן אללוי ועבדאללה קצאר. המונח "מבחתרה" נגזר מן הערבית הסטנדרטית "מבעת'רה", כלומר ביצים טרופות מעורבבות עם מרכיבים נוספים (המקור: ערוץ Aklat Beirut ביוטיוב). עדים: שמואל בן נצראללה הלוי המכונה עטאר; עבדון הכהן בן [...]. ורסו, צד ימין: דומה שפקיד ציבורי מתחייב שלא להחסיר חובות כלשהם בימים מסוימים, ללא קשר לתנאי מזג אוויר קשים, ושלא ייסחף בשתיית יין. אם ייראה כמפר את ההסכם, יהיה חייב 1000 דרהם להקדש. ורסו, צד שמאל: אדם נשבע ב"אלוהי ישראל" כי לא ירכל על חברו/שותפו. מוזכרים השמות יוסף תאג'ר, אחיו(?) אבראהים, ופרג'אללה הנאמן(?).

מכתב מאת אישיות יהודית מכובדת ששימשה בעבר כשר האוצר במצרים, אך הודחה מתפקידה ונכלאה, וכעת היא פונה לקהילה היהודית בקונסטנטינופול בבקשת סיוע. המכתב כתוב בעברית. הסופר מאיית מילים יווניות באותיות עבריות מנוקדות: "το πατριαρχη" (הפטריארך) וכן "εἰστό Ταμίαθι" (בטמיאת'י = דמיאט = כפתור). תאריך משוער: זמן קצר לאחר 1111 לסה"נ (מועד פטירתו של הנגיד מבורך בן סעדיה). המכתב הארוך מאוד נפתח בשורות רבות של שירה ודברי ברכה לקהילת קונסטנטינופול, ולאחר מכן מתאר הכותב את נפילתו מחסד השלטון וכיצד הוחלף בידי שר אוצר נוצרי חדש. במכתב מתואר גם מינויו של הנגיד מבורך בן סעדיה ז"ל בידי הווזיר אלאפצ'ל, וכן ההערכה הרבה שזכה לה בחצר השלטון. ככל הנראה מותו של הנגיד הותיר את הכותב ויהודים אחרים בעמדות בכירות חשופים לתככי החצר. הוא ממשיך: "השליכוני בבור... מעשיי הטובים ידועים בין הרבנים והקראים... לא נכנסתי לשרת את המלך אלא כדי שלא אצטרך לצדקה מבני אדם ולא ליטול מאומה מן היהודים, אלא לפרנס את עצמי ולהיטיב לישראל מן הטובה שעושה לי האל... אבי היה משרת את השלטון בעיר אלכסנדריה. הוא היה (ממונה) על שער הים (באב אלבחר) כחמש עשרה שנה, וכל הסוחרים הבאים מארץ אדום (ביזנטיון) ומן המזרח ומן המערב...". איחוי (ייתכן בלתי ישיר): אלן אלבאום.

מכתב ממח'לוף בן עוץ' הדיין, כנראה ממקום כלשהו באפריקיה (אפריקיא), אל אחיו צדקה בן עוץ' הדיין בפוסטאט. כתוב בערבית-יהודית, עם כמה כתיבים מעניינים ועם קריאת ההתפעלות הנדירה ואללהי (והאללה) — לכל הפחות נדירה במסמכי הגניזה. תיארוך משוער: המאות ה-11 או ה-12. המכתב כולל גם ברכות שלום ומסרים מכמה בני משפחה נוספים. הנושאים הנזכרים במכתב: הארון בן [...]; התכתבות קודמת והתקווה שכל אנייה תישא עמה מכתב מהנמען; השגשוג ששב לארץ, ואולי שסוחרי המשי אינם מצליחים לעמוד בקצב העבודה; כי על הנמען לפעול במהירות (בקשר לעניין עסקי כלשהו); כי אבן זקטון בישר להם בשורות טובות (גם כן בעניין עסקי כלשהו), ובכך שימח את מח'לוף ואת אחותם. ייתכן שאחות זו היא סת אלעשיר, המופיעה בשורה הבאה כמברכת את צדקה בדברים: "לא היית מכיר אותי אילו ראית אותי..." (השוו ביטוי דומה בהקשר דומה במסמך אחר). במקום שבו הטקסט ממשיך בצד האחורי, המכתב מזכיר את "מה שאנו סובלים", את "הילדים", ודודה מצד האב של איש מסוים שאיננה נכנסת אלי לאש (האם "לאש" הוא שם מקום? מילה דיאלקטלית?). יחיא שולח דרישת שלום. מח'לוף שולח את ברכותיו. בן דודו של הנמען (אבן עם) חסן שולח את ברכותיו. המכתב מסתיים בתלונה שיהודים אחרים שולחים מכתבים ואילו הנמען אינו שולח דבר.

דף 1: טיוטות שונות של מסמכים משפטיים בכתב ידו של מבורך בן נתן, ובהן רשימת נדוניה, ייפוי כוח ועדויות. (1) רשימת הנדוניה היא לנישואין בין חלפון בן חלפון הכהן לסת אלמלאח בת אבו סעיד. בראש הרשימה מוזכר שמו של ח'לף אבו סעיד הכהן מקהיר (אביה של הכלה). (2) הצהרה שנייה מתייחסת לח'לף אבו סעיד, שיסחר בסכום כסף שהועבר לידיו עבור היתום אבו חסן (בן ביאן בן חשיש?), תמורת חלוקה של 50% מן הרווחים. ההצהרה מתוארכת לאלול 1470 לשטרות (= 1159 לסה"נ). (3) העתק של ייפוי כוח המתוארך לעשרת הימים הראשונים של תמוז 1469 לשטרות (= 1158 לסה"נ) בדמירה, תחת סמכותו של הנגיד שמואל. ייפוי הכוח ניתן מאת סת אלנעם בת ישועה בן עמרם ליוסף בן עובדיה הלוי, ועוסק בטיפול בעיזבון אביה. נזכרים בו גם שמות כגון הלל המכונה אלאבזארי וכן דמיאט (דמייטה). (4) עדות נוספת העוסקת בשותפות בחנות, מתוארכת למרחשוון 1471 לשטרות (= 1160 לסה"נ), וחתומה בידי שמריה בן אברהם, יפת הלוי בן יעקב ומבורך בן נתן החבר. דף 2 (recto): מסמך משפטי המתוארך לכ"ט בתשרי 1471 לשטרות (= 1160 לסה"נ) בפוסטאט, ועוסק באירוסיהם של יפת בן יצחק וכרם בת ישועה. חתום בידי צדקה בן אלעזר ו[...] בן ישועה. בצד ה-verso מופיע כתב ראי בידו של מבורך בן נתן.

מכתב מטוביה בן עלי הכהן בפוסטאט אל אביו עלי בן אברהם הכהן בבאניאס/דן. תאריך: 28 במאי 1112. האב והבן נפרדו זה מזה בצור. לאחר מסע ים קשה הגיע טוביה לפוסטאט, ושם מצא מגפה (וּבַאא'). הדיין אברהם בן נתן אב חלה והגיע "עד שערי" המוות אך ניצל בקושי, ואילו הנגיד מבורך בן סעדיה מת מן המגפה. הוא נפטר בשבת, ראש חודש טבת, ב-2 בדצמבר 1111. (כהן, בחיבורו על השלטון העצמי, מציין כי גם מקורות אסלאמיים מתארים את אותה המגפה.) טוביה היה בידיו מכתב שקיבל מהנגיד מבורך לפני מותו, והוא לקח אותו עמו לריף (האזור הכפרי), שם שהה חמישה חודשים. טוביה מדווח כי אחד הנכבדים בפוסטאט — אולי אברהם בן נתן אב — אצילי וירא שמיים אף יותר ממה שתיאר לו אביו. טוביה מבקש מאביו להתמיד בתפילה עליו לפני ספרי תורה, אולי משום שאברהם טרם החלים לחלוטין מן המחלה. כן הוא מבקש ממנו להתפלל גם עבור משה הנגיד בן מבורך. טוביה כותב: "קנה לי אִזָאר חלבי (עטיפה או גלימה גדולה) שאוכל להתפלל בו תמיד", וכנראה מדובר בפיסת בד כותנה סורית זולה. הוא מעודד את אביו ואדם בשם נתן להצטרף אליו לפוסטאט. הוא שולח דרישות שלום לאחיו יחיא ומאיר, וכן לאברהם פאר הקהל, למבשר בן ע'אלב, לישועה בן צדקה, ליהודה הפרנס, וליוסף בן נמיר.

מכתב תנחומים מאישה (ששמה אינו ידוע) אל צדקה בן צמח, בנו של אחיה המנוח. המכתב נפתח בארבע שורות של פסוקי מקרא בעברית המוכרים בכינוי "צידוק הדין", וממשיך בערבית-יהודית. הנפטרת היא ככל הנראה בת משפחה בשם עזיזה, שהותירה אחריה בנות יתומות (שורות 10–11). השולחת מציינת כי כאב השכול שלה על מות הנפטרת שווה לכאב שחשה במות אחיה (אביו של צדקה) (שורות 5–6). היא מעלה את הרעיון השגור שאין להרבות באבל, "כי אין בכך תועלת, וכל שהשגתי מן הצער והבכי הוא העיוורון". אם האל ישלח רפואה אל הנמען ובני משפחתו, עליהם לבשר לה על כך (טיב מחלתם אינו ברור — אם מדובר במחלה אורגנית, מחלה שמקורה בצער, או משהו בין לבין). היא שולחת דרישות שלום נוספות למוסא ולכל אחיותיו של הנמען. אבו עלי, הִבּה וסרור שולחים את תנחומיהם. אחד מהם (ככל הנראה סרור) "חולה והרוס" מאז ששב מצדקה עם הבשורה. דרישות שלום לפצ'איל ולאבו סעד. בנוגע לזהות הנמען: צדקה בן צמח (המכונה לעתים "המשורר") מופיע במסמכים רבים מן הגניזה, ביניהם מסמך משנת 1130, מסמך משנת 1132, מכתב מאת אורג המשי אבו סעד סעדיה בן אברהם (אולי אותו בן-דוד הנזכר כאן), ומכתב נוסף מאת אבו סעד סעדיה. (חלק מן המידע מבוסס על עזרא חוות.)

ביפוליו בכתב ידו של ערוס בן יוסף. הורסו הוא לוח שנה מסודר בצורה מסודרת המתחיל בפורים של שנת ה-15 של מחזור 257, כלומר 4879 לבריאת העולם, כלומר 1119 לספירה. לוח השנה ממשיך עם רשומות חודש אחר חודש לשארית 4879, לכל 4880, ו-4881 עד ניסן. כל רשומה מפרטת את החודש המוסלמי המקביל. הדף השמאלי ברקטו הוא רשומת מסע: 'הגענו [...] ביום שישי לעדן [...]. עזבנו את עדן ביום שלישי ז' חשוון, יהי רצון שאלוהים ירחם עלינו ויגזור [...] עלינו ועל כל ישראל. הגענו לדהלכ ביום חמישי ב-16 של אותו חודש. עזבנו את דהלכ ביום שלישי ה-21 [...]. הגענו לסואקין ב[...] ב[...] של כסלו [...]. עזבנו -- אם ירצה ה' -- מסואקין ב[...].' לוח השנה המתפרס על 4879–81 לבריאת העולם וימות השבוע המצוינים ברשומת המסע מצביעים שנכתב כנראה בכסלו 4880 לבריאת העולם = נובמבר/דצמבר 1119 לספירה. העובדה שהוא כותב 'אם ירצה ה'' בביטוי 'עזבנו מסואקין' מצביעה שהוא כותב רשומה זו בעודו בסואקין ומצפה לעזיבה קרובה. מתחת ב-90 מעלות יש חשבונות מסחריים בכתב ידו. מזכיר יצחק וצדקה; המיקומים דהלכ וסואקין, כל אחד פעמיים; שכירות סירה קטנה (כרא ג'לבה, שורה 6); וגלימות (ת'ייאב, ארבע שורות מהתחתית).

מסמך משפטי בכתב ערבי. בצד הפנים (recto): הודאה שניתנה על ידי נג'ם בן נחריר, ה"מַוְלָא" (משוחרר/בן חסות) של סעדאא(?) בת אלחסן בן מחמד אלעלוי(?) בן אלעבאסי(?), ועל ידי הלאל [...] בן אלעלוי(?) בן אלעבאסי(?), ועל ידי מֻט'פַّר בן מד'כ'ור החייט, הפועל כמיופה כוח של אשתו מֻלְכּ/מַלַכּ. תיארוך: המסמך מזכיר את השנים 409 ו-410 להג'רה, היינו בקירוב 1018–1020 לספירה. בהמשך הטקסט נזכרים נכסי מקרקעין ושמות נוספים, ובהם [...] בן מחמד בן עלי אבן טבאטבא, וכן תשלומים. ביסודו זהו מסמך הודאה, אך נזכרים בו מונחים הקשורים למיסוי, כגון ג'באיה (גבייה), דַ'מאן אלדַّרַכּ (אחריות לטענות עתידיות), זכאת (מס דתי-צדקה), וכן ברַאאַה (שטר שחרור מחוב או פטור). בצד האחורי קיימות מספר הערות המתייחסות אל השטר שבצד הפנים, ובכללן שורה אחת שנכתבה בעט עבה. נדרשת בדיקה נוספת להבנת התוכן במלואו. בצד הגב (verso): תוספת, ככל הנראה בכתב ידו של אותו סופר, המתייחסת שוב ושוב אל המסמך המקורי שבצד הפנים. בתוספת מדווח כי בעלה של חֻמְל(?) בת נחריר, המַוְלָא של סעדאא וכו', גבה בשם אשתו סכום כסף מסוים. התוספת מתוארכת לח' (8) ברביע אלאוّל 410 להג'רה. נדרשת בדיקה נוספת.

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה. נכתב בפוסטאט, בליל שני, ה' באב ד'תתצ"ג (יולי 1132). המסמך קשור לאותו עניין הנידון בתעודה אחרת — הסדרי הגירושין בין צדקה בן צמח (המכונה "המשורר") לבין סת אלכל בת ברכות הלוי. הפרידה עצמה התרחשה שלושה חודשים קודם לכן, בח' באייר ד'תתצ"ג (1132). על פי "מרסום" (צו) של מצליח גאון — ככל הנראה בעקבות בקשתו של אבי האישה, כפי שעולה מהתעודה המקבילה — מונתה ועדה של שמונה זקנים (כולם חתומים מטה) במטרה לקבוע ולאשר את גובה דמי המזונות עבור אשתו של צדקה ובנם. חברי הוועדה התכנסו בבית הכנסת של הפלסטינים (אלשאמיין). תחילה הוצע כי סכום של דירהם וחצי ליום יספיק לכסות את הוצאות מחייתם (שורות 7–8), אך לאחר המלצותיהם של אחדים מן הנוכחים (שורה 4), הוחלט להפחית את התשלום ולקבוע את גובה המזונות לדינר אחד לחודש (שורה 14), בטענה שהסכום הקודם היה מופרז (שורות 12–13). סכום זה נועד לכסות את כלל הוצאותיה של האישה — מזון, תאורה, בית מרחץ ציבורי ושכר דירה. העדים החתומים על התעודה: אברהם בן שמעיה; נתן בן שלמה; נתן בן שמואל החבר; פרחיה בן חלפון החבר; מנשה בן יעקב; אברהם בן שלמה; משולם בן מנשה; וחלפון בן מנשה.

מכתב מנהראי בן נסים, מפוסטאט, אל עיאש בן צדקה אלמע'רבי, בירושלים. תיארוך: בקירוב 1067 לסה"נ, על פי הערכת גיל המסתמכת על מכתב אחר שמוזכר בו, שנכתב בידי יוסף בן עלי הכהן, ואשר גיל מניח שזהותו ידועה, ואותו מתארך גיל בקירוב לשנת 1067 (אם כי עם ביסוס מעט יותר מוצק על צירוף התאריך העברי י"ג בחשוון עם חג העיד המוסלמי בשנים 1066–1068 לערך). המכתב הנוכחי מציין שנכתב למחרת יום הכיפורים. מוזכרים בו תפיסת ספינה בידי אלרום (הביזנטים) וקשיים סביב קבלה (כנראה של מס): "אני כותב לך בעניין זה כדי שאם יתעורר ויכוח, הוא לא יתחמק ממתן מענה ולא ישתוק במגעיו עמי. כיצד אוכל לשלם את הדינרים אם הקבלה אינה מגיעה אליי, או אם תאבד בדרך? אם תגיע הקבלה כפי שסיכמנו, אשלם" (רקטו, שוליים עליונים, שורות 7–14). מלבד זאת, המכתב מורכב ברובו מדברי שלום, ברכות לחג והתחשבנות על תכתובת קודמת; בתחתית הרקטו מוזכר מחיר החיטה, אך הקטע משובש והמחיר עצמו לא השתמר. המהדורה היא ברובה של משה גיל, עם תיקונים קלים בידי עמל בנסלים, יעקב דוויק, מרינה רוסטו ויוסוף אומרת'ואלא. לפי דיווח אחד, ברקטו מופיעה גם רשימה כלשהי, אך היא דהויה וקשה לקריאה.

מסמך משפטי. פרוטוקול דיון בבית דין. יעקוב בן יוסף טוען כי דאוד וצדקה, בניו של צמח בן דאוד אלרקי, מעכבים בידיהם רווחים משותפות בחנות. שני האחים היו מעורבים גם בסחר למרחקים מטעם השותפות. נראה שיעקוב עצמו הוא שתרם את מלוא הון השותפות, בסך ארבעת אלפים דינרים, אשר הניבו ליעקוב תשלום חד-פעמי של עשרה דינרים, וכן דינר אחד מדי שבוע — שממנו יקבל יעקוב מחצית והאחים את המחצית השנייה. בנוסף קיבל יעקוב סכום של 30 דינרים מדי חודש לכיסוי חוב שרבץ על החנות. לאחר שעבדו כשותפים במשך חודש, מביא יעקוב עדים המאמתים בכתב תיאור מפורט של חלוקת התחומים והאחריות בין השותפים (ככל הנראה השותפים החזיקו קודם לכן בהסכם בלתי פורמלי אך מפורט). המסמך מאשר את עדותם של דאוד וצדקה שלפיה הרווחים היו מועטים. שלא כבמסמכים רבים אחרים, האחים נקראים להישבע בנוגע לתוצאות סחרם למרחקים. עדותם אינה שוללת את האפשרות שיעקוב ינקוט נגדם בהליכים משפטיים נוספים, אלא רק מאששת כי הרווחים שדווחו מייצגים את סך כל רווחי השותפות. זהותו ותפקידו של הדמות "בשר", המוזכר בשורה 24, אינם ברורים. ייתכן שמדובר באחד העדים, מבשר בן פהיד.

תזכיר מאת הסוחר פרח' בן עיאש', ככל הנראה ממוען לסוכנו "אדוני הפרנס", המפרט את נסיבותיה של תביעה משפטית שעל הפרנס להגיש נגד מוהוב בן סעד, בעקבות אי-תשלום חלקו במכס על חבילת כרוויה שהייתה חלק משותפות בין מוהוב לבין עלי בן חסן(?) אלוואסטי, הקשור איכשהו לפרח' ("באבה פרח"). העניין מתייחס לחודש צפר 481 לה'ג'רה, היינו אפריל/מאי 1088 לסה"נ. פרח' שילם את חלקו במכס על החבילה בתניס (2.75 דינרים), משמעות הדבר שמוהוב חייב 1.375 דינרים (ככל הנראה הם מחלקים את ההוצאות ביחס של 2:1). פרח' ואבו אלעלאא בדקו את פנקס החשבונות של הוכיל ומצאו בו אך ורק את הרישום של מכס פוסטאט; הן אבו אלעלאא והן צאעד יכולים להעיד על כך. בהמשך מוזכרים טריפולי, אבו אלרצ'א, והמכס על שק של עמילן (מח'לאת אלכת'יראא) ועל בד פשתן (ח'ישה). אבו אלעלאא אמר ככל הנראה למוהוב להשאיר את 1.375 הדינרים בפוסטאט אצל אבו אלח'יר צדקה. פרח' "לא יצא לדרך עד שציוויתי על אבו אלעלאא לגבותם מן הוכיל". המכתב מסתיים במילים: "אם תרצה לראות את פנקס הוכיל, פנה לאדוני הקאדי אבו אלקאסם. הוא נמצא בסל שלו, ועליו רשומה שורה בכתב עברי".

מכתב מאם, ככל הנראה בקירואן או בסביבתה, לבנה הסוחר בפוסטאט. תיארוך: ראשית המאה ה-11 לערך. המכתב כולל מידע על תנועת הספינות. "היום שבו נודע לי על מסעך למצרים היה קשה לי יותר מן היום שבו לקחו אותך הביזנטים בשבי". מוזכר כי חיון הביא את גט הגירושין לאחותו של הנמען. השולחת עצמה הוטרדה על ידי גובי מס הגולגולת (ג'זיה) ונאלצה לנסוע לקירואן ולבקש צדקה בבית הכנסת, אך ללא הצלחה. היא מפצירה בנמען לשוב במהרה, שכן היא בוכה יומם ולילה. אחיינו של הנמען, אסחאק, נותר ללא עזרה בחנות מלבד אברהם אלזורזור. נראה שהנמען שלח מספר חבילות של פשתן, אך אלו טרם הגיעו. דרישות שלום לאנשים שונים, ביניהם אחותו ואשתו של הנמען. דרישות שלום גם מבעלה של השולחת, אביו של הנמען. בצד השני מופיעה הערה לא קשורה על ספרים: "שיר השירים ורות יחד". הקטע השני שתחת אותה שמורה אינו בהכרח קשור, אם כי מראה הקלף דומה והוא ככל הנראה מתוארך גם כן למאה ה-11. מדובר בחלקו התחתון של שטר משפטי הכולל מספר חתימות: שלמה בן [...]; [אבו?] סעיד סעד[ון?] בן שבת; [...] בן [...]; שמואל בן סעיד; חאתם בן [...]; ומשה בן שמואל.

ביפוליום של חשבונות (סכומים שנגבו) בערבית-יהודית ובספרות יווניות/קופטיות. תיארוך: ככל הנראה לא מוקדם מהמאה ה-13. רשומים שמות ומספרים רבים. מופיעים בו מספר משוחררים (המסומנים בשם מעתוק). הסכומים נעים בעיקר בעשרות (של דרהמים?). החיבור בין הקטעים נעשה על ידי אלן אלבאום. השמות בדף 1ע"א כוללים: עבד אל-כרים; יוסף אבן אל-דג'אג'י; מוסא בן אברהים; נצראללה; נאצר; יוסף; מוסא; שלמה. השמות בדף 1ע"ב כוללים: אל-מעלם מוופק; שלמה; יוסף אבן אל-עודי; הבת אללה אל-חזן; הבת אללה אבן אל-כאתב; [...] בן פח'ר; [...] הסופר; יעקוב אל-חנאוי; אסד בן מעתוק; אברהם בן [...]; אברהים בן יוסף; סעיד בן אבו אל-פרג'; יוסף אבן אל-דג'אג'י; מוסא בן אברהים; אברהים אל-מחלי. השמות בדף 2ע"א כוללים: אסעד אל-צירפי; אחיו מוסא; אברהים אל-שמאע; מעתוק בן מוסא; הבה בן מחאסן; יוסף בן סעיד; פרג'ון; יצחק אל-חנאוי; הלל אסכנדראני; אברהים מחלי כהן; מעתוק אל-צבאע'; שמילה(?) בן יוסף; אחיו יוסף; יוסף אל-מחלי; סעיד [...]; המלך (?? "אל-מלכ"). השמות בדף 2ע"ב כוללים: סרור; יעקוב; צדקה אבן אל-נשאדרי; סרור אבן אל-חזן.

מכתב בקשת צדקה הממוען לנגיד שמואל בן חנניה ולשלושת בניו. השולח מספר כי בעבר היה עשיר וכעת ירד מנכסיו. משכורתו עומדת על 1.25 דרהם בלבד ליום, והוא מתקשה לשלם את מס הגולגולת ו/או מסים אחרים ("נטלו ממני 20 דינרים בשנתיים האחרונות"). הוא מונה אנשים שונים שסייעו לו בעבר: אבו סעד אבן אלמצמודי נתן לו 2 דינרים עבורו ועבור בנו בשנה שעברה; הדיין אבו נצר נתן לו דינר תמורת בגד עַרְצִ'י ששוויו אינו עולה על דרהם בלבד; בנו של אבו אלמנא, שהשולח היה חייב לו תמורת מי ורדים, אף הוא נתן לו משהו; אבו זכרי אלתלמיד, אברהם אלעכאוי, ויוסף הגר בזקאק אלקנאדיל — כל אחד מהם נתן לו חצי דינר. השולח שמע על כפר סמוך למניית זפתא השייך לנאצר אלדין, אשר תושביו פטורים מתשלום מס הגולגולת, והוא מפנטז על מעבר לשם ועל אי שיבה לעולם לפוסטאט. בינתיים הוא נזקק בדחיפות לדינר אחד מהנמען ובניו. גויטיין מוסיף הערה: "היעדרותו מפוסטאט לא תועיל לו כל עוד לא סגר את חשבונו. לאחר ה'תע'ליק' (סגירת החשבון), איש לא יטרח עוד בעניינו." (המידע מבוסס בחלקו על כרטיסיות גויטיין והערות מצורפות.)

חלק מפנקס, ובראש הקטע מופיעה כותרת בנוסח של דף שער: "רשימת עניי פֻסטאט — האל ברחמיו יעשירם ויעזרם בחסדו ובטובו" (בדף 15.5). התאריך השתמר כאן, בפוליו 39: י"א במרחשוון, 30 באוקטובר 1107 (גויטיין כתב במקום אחר "יום שלישי, י"ח במרחשוון [5 בנובמבר]", אך תיארך זאת נכון במקום אחר). הצורה שבה נכתב התאריך מאפשרת קריאה כפולה — תי"ט או תמ"ט, היינו 1107 או 1147 — אך הקריאה תי"ט (1107) נתמכת בוודאות הן על ידי כתב ידו של הלבלר [הלל בן עלי] והן על ידי שמותיהם של אנשים שונים המופיעים ברשימה, המוכרים ממסמכי גניזה אחרים. מובאה: "490 ליטראות, המסתכמות ב-539 (כיכרות לחם), מן האופה מעאלי. נוספו עשר (ליטראות), והסך הכולל הגיע ל-500, ובכלל זה עשר כיכרות של לחם ישן." עלים נוספים מאותו פנקס הם דפים 5, 15 ו-50. בולט במיוחד הופעתם של ה"רום", ככל הנראה יהודים שמוצאם מביזנטיון. במספר מקומות מופיעים שמותיהם של האופה מעאלי ושל אופה נוסף בשם צדקה, הקוטעים את רשימת שמות הנתמכים. כתב היד הוא של אברהם בן אהרן, אשר כתב גם רשימות נוספות מאותו סוג.

recto: מסמך משפטי. רישום שותפות. מתוארך לפברואר 1092. נכתב בפוסטאט. המסמך הוא חלק מרישום של שותפות מסחרית בין יחיא הכהן בן שמואל ועולא הלוי בן יוסף אלדמשקי, שני המשקיעים, לבין בשארה המשוחרר. המסמך השלם מורכב משני חלקים המשלימים זה את זה. בשארה נדרש לצאת למסע לחלב ולאנטיוכיה, לרכוש שם סחורות ולמכרן בפוסטאט. ההוראות שניתנו לבשארה היו למכור אך ורק במזומן ולא לקבל אשראי. יחיא ועולא היו זכאים לשני שלישים מהרווח, לאחר שהשקיעו יחד 155 ושליש דינרים. בשארה תרם 20 דינרים והיה זכאי לשליש מהרווח וכן להחזר הוצאות הקשורות לסחורה. בשארה לא היה זכאי לקבל קצבה יומית נוספת. בשארה קיבל על עצמו את "אמונת השמיים" והסכים שלא לרמות את שותפיו. לפי השערתו של ליברמן, ייתכן שמסמך נוסף (PGPID 8366) הוא חידוש של יחסי השותפות הזו. עדים: צדקה הכהן בן דוד, יכין החזן בן אברהם ויצחק בן אלעזר. מאשרים: אברהם בן נתן, אברהם בן שמעיה החבר ושלמה בן יוסף הכהן. המסמך נכתב בכפליים ונמסר לשני המשקיעים, יחיא ועולא. נראה שבשארה, השותף הפעיל, לא קיבל עותק.

recto: מכתב בקשת צדקה מחזן לאיש מכובד בשם מבורך, ככל הנראה ראש היהודים מבורך בן סעדיה. הברכות הרבות כתובות בעברית, ואילו גוף המכתב כתוב ביהודית-ערבית. הכתיב היהודי-ערבי במכתב משובש במיוחד ובעל אופי מדובר. השולח מתלונן כי בגדיו אבדו או ניזוקו בנילוס (...שדה פי אלבחר ועטבה אלת'ויבאת אלד'י כאנת לי...) ומזכיר לנמען את "נדיבותו הידועה כלפי החזנים" (...פי מא ג'רת עאדתה בה מע כל חזאן...). גויטיין קרא את הצירוף מא לי מאעיד בה עלא חֶלי (mā lī mā uʿayyid bihi ʿalā ḥalī) ותרגם: "אין לי דבר יפה לחגוג בו את החג". לדבריו, "המילה הערבית ל'יפה', ḥalī, מתייחסת בעיקר לתכשיטי נשים. תנועת הסגול בעברית (שלוש נקודות) שהוצבה תחת ה-ḥ של ḥalī, נהגתה (ועדיין נהגית כך בפי תימנים) כ-'a' קצרה בערבית". עם זאת, קריאה סבירה יותר היא "mā lī mā aʿūd bihi ʿalā ḥālī", שהיא ביטוי קבוע המופיע במכתבי קבצנות דומים, וḥālī פירושו פשוט "מצבי" (להשוואה ראו שורה 14 במכתב מקביל). חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין ועל "Mediterranean Society".

מכתב ממנשה בן שמואל, ככל הנראה מדמיאט, אל אבו אל-ברכאת בן צדקה בפוסטאט. כתוב בערבית-יהודית. התיארוך הוא בקירוב 1153–1156 לסה"נ, שכן לוח שנה של בית הכנסת לשנים אלו מזכיר את אותם אבו אל-ח'יר צדקה ואבו אל-חסן בן חשיש המוזכרים גם במכתב זה. השולח מביע את תנחומיו או השתתפותו בצערו של הנמען על אירוע מצער כלשהו, ומתנצל על כך שלא כתב לאחרונה. הוא שולח דרישת שלום לכהן אחד ולאבו סעד. הוא שמע שאבו אל-חסן בן חשיש מתכנן לבוא לדמיאט כדי לגבות את הזהב שחייבים לו, וזה מרגיז אותו, ככל הנראה משום שהוא עצמו תכנן לבוא לפוסטאט ולשלם שם. בסיום הוא מוסר ברכות לחותנו של הנמען (בשוליים הימניים) ולאבו אל-ח'יר צדקה (בשוליים העליונים). יש לציין שאבו אל-ח'יר צדקה זה אינו אביו של הנמען, שכן הצדקה ההוא כבר נפטר. בצד האחורי של המסמך, ב-180 מעלות ביחס לכתובת הנמען, מופיעה רשימה של כתריסר שמות בכתב ערבי, למשל: בו אסחאק מעאלי, אבו אל-פצ'ל, [...] אל-עטאר, בו אל-מנא, יוסף. עבור חלק מהשמות מצוינים גם קשרי משפחה. משמעות הרשימה אינה ברורה.

רישום של תשלומים מן הקודש (ההקדש) בקהיר, ככל הנראה מדצמבר 1181. גובה הקודש בקהיר, הכהן אבו אלמנג'א, המכונה אלזריז, מגיש את חשבונו לבית הדין. החשבון מתייחס להוצאות שנעשו מתוך דמי השכירות של שלושה חודשים: אלול 1492 וכן תשרי ומרחשוון 1493 לשטרות. הכספים הוצאו על בגדים, על ילדי הנשיא, על שמירת לילה ועל אחזקה. נכתב בסמכותו של שר שלום הלוי. מוזכרת פתקה שכתב ר' יצחק הדיין. תיאור חלופי (לפי גיל): רישום תשלומים מן הקודש בקהיר, בקירוב 1181–82. בקשה מאדם נכבד להעביר מיד את הסכום שהתחייב לו עבור מס הגולגולת של העניים. פתקות מסוג זה ודומותיהן יצאו ללא ספק מלשכתו של אלחנן בן שמריה. רשימה — חשבון הוצאות שערך אבו אלמנג'א אלזריז, ובה הלבשת העניים (140 דרהם), כספים לילדי הנשיא, ותשלום למיודעו של הדיין. רשימה או חשבון שבהם הכהן אבו אלמנג'א, המכונה אלזריז, גובה ההקדשות של הצדקה בקהיר החדשה, מוסר 100 דרהם ששימשו לחלוקת בגדים, ועוד 50 דרהם נוספים שהוצאו על מטרת צדקה מאושרת אחרת. מתוארך לטבת 1493 / דצמבר 1181.

מכתב בקשה ותחינה מאשת זקנה ועיוורת, אם לבנים ולנכדים אחדים, אל הגאון מצליח. תיארוך: 1127–1138, על פי תקופת כהונתו של מצליח גאון. בעברית ובערבית-יהודית. נכתב בידי סופר מטעמה (לפי גויטיין: "תערובת מרעננת של סגנון מיומן של פקיד בית דין יחד עם דבריה האותנטיים של האישה עצמה"). נושא המכתב: האישה מתלוננת על כך שבנה הבכור אברהם הזניח אותה לאחר מות בתה, ומתחננת לצדקה. לאחר שמונה שורות של ציטוטים מהמקרא ופתיחה בעברית, המכתב ממשיך: "ברצוני להודיע למעלת כבודו הרם כי אישה עיוורת אנוכי. זה זמן רב יושבת אני בפינה ללא גישה אל העולם הזה, אך כל עוד הייתה בתי בחיים, היא הייתה תמיד לצידי ודאגה לי. עתה מתה היא, ואחיה ובניהם נטלו את כל אשר היה לה. בני אברהם הבכור לקח את העיזבון, ומאז שמתה לא סיפק לי דבר, אפילו לא ככר לחם. כעת הפקדתי את רוחי בידי האל יתעלה ובידיך. גער בו ואמור לו שייתן לי את הנחוץ ביותר. יהי רצון שהקדוש ברוך הוא לעולם לא יחליש את כוחך, וישמרך ממכות הגורל, כגון עיוורון ועוני, ויצילך בצל כנפיו".

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה. רקטו: החלטת בית הדין בעניין שיפוצים שנערכו במתחם שחלקו היה בבעלות הקודש. מתוארך לשנת 1134. אדם בשם עובדיה, שותף בבעלות על מתחם שרבע ממנו שייך לקודש, ביצע שיפוצים במתחם. השיפוצים אושרו על ידי נציגי הקודש לאחר שהוכרה דחיפותם. אבו אלפרג' ישועה בן צדקה אלרמלי מונה לפקח על עבודות הבנייה, ועובדיה הקדים את הסכומים הנחוצים מכספו. בית הדין הכיר כעת בהוצאה כוללת של 24 דינרים. לעובדיה ניתנה הזכות לגבות שכר דירה מאותו חלק במתחם השייך לקודש, עד לסך של 6.25 דינרים, הכולל את הסכום המגיע לו מן הקודש וכן חוב קודם בסך 0.25 דינר. ורסו: אישור פרוטוקול בית הדין. הוורסו, שמצב השתמרותו ירוד מאוד, כולל פרטים על התחשבנות בין הקודש לאותו עובדיה — המכונה כאן עבדאללה, המקבילה הערבית לשמו העברי. התחשבנות זו מייצגת ככל הנראה את מימוש ההסכם בין שני הצדדים. נציג הקודש הוא אבו אלמעאלי, כינוי המתייחס ככל הנראה לדיין נתן בן שלמה הכהן המעולה, שאף הוא אחד החתומים על ההסכם.

מכתב מאת יהודה בן אברהם בן פרג', בצהרג'ת (לפי גויטיין) או בירושלים (לפי גיל), אל עלי בן עמרם (המכונה גם אבו אל-חסין עלון בן מועמר) בפוסטאט. המכתב כתוב עברית וערבית (בכתב ערבי). תיארוך: בסביבות 1065 לסה"נ; בכל מקרה, בתקופת גאונותו של אליהו הכהן, שכן הוא מסתיים בסימן (עלאמה) "ישע יוחש". גויטיין זיהה את מקום שהותו של השולח כצהרג'ת, מאחר ושם ערך יהודה בן אברהם מסמך אחר. גיל מציע שמדובר ביהודה החזן מירושלים (לא ברור מאילו מסמכים אחרים אדם זה מוכר), אשר נזדמן לשהות בצהרג'ת בשנת 1060 לסה"נ. (ללא ידיעתם של גויטיין וגיל, גם בשני מסמכים נוספים מופיעים אותו שולח ואותו נמען.) במכתב זה ממליץ יהודה בן אברהם על עמית, סעדיה המלמד, שאותו הוא מקווה כי יתקבל יפה ויכובד בפוסטאט ("עם אצחאב אלח'לע" — בעלי אדרות הכבוד). "אין הוא זקוק לכל מגבית של צדקה ולא לדבר אחר מן היהודים" — מה שהוא צריך הוא מילה טובה עבורו אצל אצחאב אל-[...] (איזה שהוא משרד ממשלתי, או אולי גובי מס הגולגולת — המילה נקרעה).

חלק ממחברת, ובה תחילתו של מקטע הנפתח כמעין שער: "רשימת ענייה של פוסטאט—האל ברחמיו יעשירם ויעזרם בחסדו ובטובו". התאריך נשתמר כאן, בדף 39, כיום י"א במרחשוון, 30 באוקטובר 1107 (גויטיין כתב במקום אחד יום שלישי, י"ח במרחשוון [5 בנובמבר], אך תיקן זאת אחר כך לתאריך הנכון). התאריך כתוב באופן שניתן לקוראו תי"ט או תנ"ט, כלומר 1107 או 1147, אך הקריאה 1107 ודאית לא רק על פי כתב היד של הסופר [= הלל בן עלי], אלא גם על פי שמות אנשים שונים המופיעים ברשימה, המוכרים ממסמכי גניזה אחרים. ברשימה נכתב: "490 ליטראות, ובסך הכול 539 (כיכרות לחם), מן הנחתום מַעַאלי. עשר (ליטראות) נוספו, וביחד 500, דהיינו עשר כיכרות של לחם ישן". דפים נוספים מאותה מחברת הם דפים 5, 15 ו-50. בולטת ברשימה נוכחותם הניכרת של "הרוּם", ככל הנראה יהודים מביזנטיון. בכמה מקומות מופיעים שמותיהם של הנחתום מַעַאלי ושל נחתום נוסף, צדקה, וקוטעים את רצף שמות מקבלי הסעד. כתב היד הוא של אברהם בן אהרן, שכתב גם רשימות תמיכה אחרות.

מכתב ממרדכי בן יצחק שרגא פייביש, כנראה מרפיח, אל ר' יום טוב אב בית הדין של קהיר — ככל הנראה ר' יום טוב ישראל צ'רזלי, ששימש כרב הראשי של קהיר בין השנים 1866–1884. המכתב כתוב עברית. הכותב מבקש להודיע לרשויות הרבניות כי גט הפיטורין שמסר לאשתו אינו תקף, משום שניתן באונס מצד אנשים רשעים. הוא מאריך בתיאור רשעותם של המקומיים, וכותב כי "תחת המשפט שָמה המִשְׂפָּח, ותחת הצדקה — צעקה". אשתו של מרדכי, רויזה בת חיים יצחק, "צעקה" עליו יומם ולילה ואיימה כי אם יסרב לתת לה גט תצא לתרבות רעה ותפקיר עצמה לזנות. בלחץ זה נאלץ לתת לה גט. כתחבולה (אפשר שהאישה לא ידעה קרוא וכתוב), נתן לה את הגט תחת שם בדוי, ובמכתב זה הוא מוסר לר' יום טוב את שמו האמיתי (פעמיים). לאחר מכן הוא מתחנן בפני ר' יום טוב ("אני צועק על שתֵעשה כזאת רעה בישראל") שיעמוד לצדו וכפי הנראה יבטל את הגט. בנוסף הוא מוסיף בשולי המכתב: "הכתובה האמיתית שנתתי לה ביום החתונה מופקדת אצל הקונסול בפורט סעיד".

רשימת שמות עם סכומי כסף מתאימים. כנראה תורמים לצדקה. תיארוך: המחצית הראשונה של המאה ה-11 (או סוף המאה ה-10), לפי גויטיין (כרטיס מפתח מס' 19747). לרוב השמות יש סימני ביקורת לצידם. נכתב על פיסת נייר גבוהה מאוד, בכתב מרובע מסודר. השמות כוללים: יצחק ושלמה בני פשאט; אברהם אל-ח'רידי (סוחר בפנינים לא מחוררות); משה ב. גֻ'לייב; עטאא ב. מֻאַמַּל; דוד ומסעוד ב. מבורך; יאיר ב. אהרון; מבורך ב. יאיר; שר שלום ב. אפריים; יוסף ב. שֻׁעייב; יפת ב. סַהְלָאן; ח'לף ב. עלי; מנחם ב. בקאא; דוד ב. שמריה; יפת ב. עמרם; יעקב ב. סעיד; רחמון ב. יעקב; יפת ב. הלל; מימון ב. אשמעאי; ישועה ב. גֻ'לייב; ועוד רבים, חלקם יוצאי דופן למדי. בדף האחורי ישנה גם הערה ביהודית-ערבית הקובעת שאבו סעיד חייב חצי דרהם. בתחתית הדף האחורי ישנם סוגים שונים של ניסיונות עט. השווה T-S NS 320.62. הדף השני של שם המדף זה אינו קשור. מסמך זה היה ידוע בעבר כ-T-S Loan 137. ראו גויטיין, Med Soc II, עמ' 471.

מכתב מאדם בשם אלישע אל אישיות נכבדה הנושאת את התואר "הרב המובהק הפטיש החזק... דגל הרבנים הרב הגדול בישראל רבנו משה אב בית דין שלכל ישראל". גויטיין זיהה תחילה את הנמען כרבי משה בן מימון (1204-1168), אך הציע גם, על סמך שיקולים פליאוגרפיים, שסביר יותר שהמכתב מתוארך לאמצע המאה ה-13. שאלת זהות הנמען נדונה אצל פרידמן וגויטיין, שם מציין פרידמן כי הרמב"ם דחה במפורסם את התארים "ראש ישיבה" ו"אב בית דין" וכינה אותם "פטומי שמא בעלמא" (בהתייחסות לבבא מציעא ס"ו ע"א). השולח מאשר את קבלת מכתבו של הנמען (חצרת משרפת סידי) שבו דיווח הנמען על נתינת צדקה לתלמיד החכם אברהם בן יוסף אלסקלי (הסיציליאני) בנוכחות הנגיד (עובדה זו מוכיחה שהנמען עצמו אינו הנגיד). כן מוזכרים קהילת דמשק והעובדה שדבר מן הכספים שהובטחו לא התקבל. השולח מזכיר ייפוי כוח ומתחנן בפני הנמען "להתאמץ לשחרר את כספם של העניים הללו". השורות האחרונות של המכתב קרועות ברובן.

רקטו: שטר שחרור (אבראא). תיארוך: 1094–1111 לסה"נ, שכן נכתב בתקופה שבה נשא מבורך בן סעדיה את התואר "שר השרים" (התואר מופיע בשוליים, וכן במסמך הקשור הנושא כותרת אחרת). (לפי קטלוג ספריית קיימברידג' המסמך מתוארך לשנת 1066 לסה"נ, אך תיארוך זה אינו ייתכן, שכן משולם בן הִבּה אבן אלשׁוויקיה עדיין היה בחיים בשנת 1091 לסה"נ על פי מסמך אחר.) במסמך מגיע שמואל בן אהרן לפשרה (צֻלְח) ומשחרר את נסים בן משולם ואת אחיו צדקה בן משולם, יחד עם אמם בהיה בת חלפון, מכל החובות שנותרו לאחר אביהם המנוח אבו אלעלא משולם בן הִבּה הידוע כאבן שׁוויקיה (כינוי שפירושו "החרשׁף הקטן"). סוכנו של שמואל בן אהרן הוא יוסף בן צדקה. ייתכן שהמסמך וטיוטותיו נכתבו בידי הפרנס עלי בן חיים/יעיש הכהן. ידועים לפחות ארבעה קטעים קשורים, אשר עשויים להיות טיוטות של אותו מסמך עצמו או של מסמכים אחרים הנוגעים לאותו עניין. (חלק מהמידע מבוסס על קטלוג ספריית קיימברידג'.)

מכתב מפרג'אללה אל הדיין אלשיח' אלסדיד נצראללה. כתוב ביהודית-ערבית עם שיבוצים מזדמנים בעברית, והכתובת בכתב ערבי. תיארוך: מאוחר, ככל הנראה לא לפני המאה ה-14. המכתב עוסק במקרה המשפטי המסובך של ר' חסדאי, אותו תיאר השולח כבר במכתב קודם וחוזר עליו כאן. חסדאי הפקיד פיקדון בעקרבא (סמוך לשכם?), אך לא נמצאה לכך רישום בדפתר, והנפקד נפטר והפיקדון אבד. בהמשך מובא סיפור מפותל ביותר. השולח מכנה את יריבו העיקרי בשם "עמלק". מוזכרים גם אמין אלדין; עבד אלדאים, אבן חבשי; הגעתו של אדם מקהיר; אבן פירוז; אבן אלפלאחה; סעדאללה אלחלבי; צדקה אלצירפי; מוסא; אג'יר בן פירוז; אלחנבלי. השולח מגיע לבקשתו מן הנמען ומן "סיידנא משה הצפתי" בערך באמצע הטקסט בצד הפוך (שם הכתב נעשה גדול יותר). הוא מבקש מהם שלא להתיר למישהו (ככל הנראה "עמלק") גישה לדבר מה. הוא מסיים בעדכונים על עניינים שונים נוספים שעליהם שאל או הורה הנמען. דורש בחינה נוספת.

מכתב שבחים מפואר ביותר, הכולל 12 שורות של דברי שבח בעברית, ולאחריהן 5 שורות בכתב ערבי המכילות את התוכן הממשי של המכתב, ובסיומו עוד 13 שורות של ברכות. בראש המכתב נכתבה הכותרת "בשים איל רחום וחנון". בצד ה-verso הדף מכוסה בניסיונות קולמוס בערבית. נראה כי הפתיחה והסיום בעברית הוכנו מראש על ידי סופר כתבנית, ולאחר מכן אותו סופר עצמו או אדם אחר השתמש בתבנית הזו כדי למלא את 5 שורות התוכן בכתב ערבי. מדובר במכתב בקשה לצדקה. בשורות הערביות הכותב מבקש מה' לקבל את תפילותיו עבור הנמען, ומתאר את מצוקתו: "וייתן לי ה' יתעלה שתהיה מן המקובלים, וייענה לתפילתי הטובה עבור מעלתך. וכבר יודע ה' יתעלה במה אנו שרויים, מצוקה וערום, אני ומי שעמי. זה לנו היום עשרה חודשים, וה' יודע מה סבלנו בהם מצרות ודחק... יום ולילה על מה שעבר עליי...". הכותב מסיים בכך שלעבדו יש בימים אלה תפילה עבור הנמען, ומבקש מה' שיענה לתפילתו הטובה עבורו.

מסמך משפטי. שטר שחרור (אישור פטור הדדי). תיארוך: אפריל 1076. מקום: פוסטאט. צדקה בן מובחר ושמואל בן אהרן הכהן אלצירפי ("חלפן הכספים") משוחררים משותפות שהתקיימה בין אביו של צדקה ובין אהרן, ככל הנראה עם פטירתו של אביו של צדקה. בשונה משותפויות מסחר, שבהן סעיפי השחרור כוללים לעיתים קרובות רמיזות למשלוחי סחורה באופן כללי או לסחורות ספציפיות שנסחרו, שטר שחרור זה כולל אזכור מפורש הן של שטרי חליפין (סֻפְתַּגַ'ה) והן של שוברים (ח'ט). מסתבר ששותפות זו נתקלה בקשיים מסוימים, ובמסמך נזכרת "תקופה של מזל רע". אחד החותמים, יפת בן אברהם בן יאיר הדיין, מזוהה במסמכים אחרים אף הוא כחלפן כספים; ייתכן שבית הדין כלל עדים מומחים שיכלו להעיד על יושרם של הצדדים בתחום עיסוקם. בין שאר החותמים: יאיר בן אלעזר וע'אלב בן חלפון אלזיאת ("סוחר שמן הזית"), שניהם מוכרים ממסמכים אחרים בני התקופה, וכן יחיא בן אברהם הלוי החבר.

כתובה. מתוארכת: כ"ג בשבט א'שצ"ג למניין השטרות (1082 לספירה). מקום: ככל הנראה קהיר. החתן: הנשיא וראש היהודים דוד בן דניאל בן עזריה (כיהן בתפקיד בשנים 1082–1094), בנו של הגאון דניאל בן עזריה (כיהן בשנים 1051–1062). הכלה: נאשיה בת משה בן אהרן הכהן, בתו של נכבד קראי, המכניסה לחתן נדוניה של כמעט 900 דינרים (או למעלה מ-1100 דינרים?). מכיוון שהכלה ממשפחה קראית מיוחסת והחתן הוא רבני בעל מעמד רם, נוספו בכתובה תנאים מיוחדים הקובעים כי החתן לא יכפה על הכלה לפגוע בעקרונותיה הקראיים, וכי הכלה תצטרף לבעלה בקיום החגים על פי המסורת הרבנית. הכתובה מאומתת על ידי בית הדין וחתומים עליה כעדים: יקותיאל בן משה, נסים בן מחבוב, שלמה בן יצחק, יחזקאל בן עלי החבר, הודיה בן יאשיה, יוסף בן שמואל, יוסף בן אלעזר, צדקה בן מובחר, אהרן בן אברהם, נתנאל בן יפת החבר, החזן אהרן בן אברהם, הלל החזן בן [...], ואברהם בן יצחק.

מסמך משפטי, בכתב ידו (המאוחר) של חלפון בן מנשה (פעיל בין השנים 1100–1138). שלה הלוי מעניק לאשתו חלק מבית בתמורה לוויתורה על כל כתובתה. תיאור מפורט של גבולות הבית מגלה כי הוא שכן לבניינים שבבעלות מוסלמים — בהם אלקאצ'י ת'קת אלדולה אבו עבדאללה אלחוסיין בן צדקה בן אבי אלרדאד אלמעדל — ובבעלות נוצרים, כגון אבו מליח, בעליו של הפנדק (פונדק/חאן) המשופץ. נראה כי לבית ארבעה פתחים, הנפתחים לארבעה כיוונים שונים. המסמך מזכיר את חמאם אלזיאתין (בית המרחץ של יצרני/סוחרי שמן הזית). בצד האחורי של המסמך מופיעה רשימה (ככל הנראה לצורכי תיוק) בכתב ערבי, המזכירה את אבו עמראן, עלאמה (סימן או חתימה רשמית) וחסבלה (הביטוי "חסבי אללה"); נראה כי זו תחילתו של מסמך משפטי. כמו כן מצויים בצד האחורי ובשולי הצד הקדמי שרבוטים נוספים, ובהם הציטוט "אמר גלינוס...". (המידע מבוסס על כרטיס האינדקס של גויטיין.)

דף כפול מתוך פנקס בית דין. תיארוך: אחת הרשומות נושאת את התאריך שבט אתתי"א לשטרות, היינו ינואר 1100. בארבעת העמודים נרשמו ארבעה מקרים שונים בארבע כתבי יד שונים. פרטי כל אחד מהמקרים קשים לפענוח בשל מצב השתמרות גרוע. 1. אדם בשם (אבו אל-)חסן בן יעקב אל-אאמדי מתבקש למסור מספר כתבי יד של המקרא ליהודה בן חיים המלמד. 2. עניין הנוגע לבגדים שנשלחו מסיציליה לדמיאט ומשם לתימן. הצדדים המעורבים הם שלם, תקווה, צדקה אל-דמשקי, חוסיין, ואבן מסעוד. חתומים: יצחק בן שמואל ואברהם בן שמעיה. 3. מינוי שליח בעניין מסחרי. מוזכרים אבו אל-פצ'ל, צאלח בן משולם, וסכום של 6 דינרים. רשומה זו נושאת את התאריך י"ז בשבט אתתי"א לשטרות. חתום: יצחק בן שמואל. 4. אחת הרשומות כוללת עדות של [...] הדיין בן נתן אב הישיבה אודות מסירת גט. מעורב בעניין אלעזר בן שלמה. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיס הקטלוג של גויטיין.)

רשימות יוחסין. בצד רקטו: - הקטע הראשון הוא אילן היוחסין של משה ודוד בן מימון, תחת הכותרת "עטרת אלריא'ס". השמות המופיעים הם: עובדיהו, שלמה, עובד[יה], [יו]סף, יצחק, יוסף, מימון, משה ודוד. - אחר כך מופיעים ברכות ושני בניו יוסף ומשה זקן העדה. - לאחר מכן חמישה דורות של משפחת אלדגל: אלעזר ובניו צדקה החזן, משה ואברהם דגל הישיבה; שני בניו של זה האחרון — משה התלמיד ונדיב "הנדיב והשוע" דגל הישיבה; בנו יוסף הדיין המשכיל; ובנו אברהם התלמיד, שנפטר. בצד ורסו: - משפחת אבן נפיע: עמרם, בנו משה, בנו נדיב, בנו עמרם. מצ'מון ואחיו יפת ושלמה. קטע זה חופף בחלקו לקטע אחר. - משפחת אלעג'מי: אלעזר ה[...] ובנו אביתר ראש. - משפחת אלמשאטי: חנניה... אברהם ושלושת בניו — סעדיה שנפטר, חיים ובנו פרחיה, וחננאל. בנו מנשה ראש הקהל ואחיו חיים ואחיו שמואל הנדיב. (חלק מן המידע מבוסס על כרטסת גויטיין.)

recto: מסמך משפטי בעברית, ללא חתימה. במסמך מוזכרים האנשים הבאים: יעקב בונשיניור (בונשיניור), נסים נח וגיסו רחמים בן אברהם נח. נסים רכש ספרים עבור שני האנשים האחרים כדי שימכרו אותם לקהילה היהודית בתימן. יעקב גבה כספים עבור חברון מהקהילה היהודית בתימן. מתוארך לעשרת הימים הראשונים של חודש תמוז ה'תצ"ה (1735 לסה"נ). verso: שלוש טיוטות משפטיות. הראשונה היא רשימת שמות המתעדת נישואין ונדוניות: נסים בן מרדכי סבילי (סבילי) קידש את חביבה בת אלעזר הכהן, מתוארך לשנת ה'תצ"ו (1736 לסה"נ). השנייה היא חלק משטר משפטי שבו אברהם בן משה לוי דכאכני מקבל כספים מן האישה רחמה בת אלעזר תלגאס, להשקעה בעסקו. השלישית היא טיוטה של מכתב מאת החכם בקהיר אל החכם בירושלים בעניין משה הכהן צדקה, הנמצא בסכסוך עם אשתו מרים בת אליה שאמי. החכם הירושלמי מתבקש לוודא שמשה ישוב לקהיר וייתן גט למרים.

מכתב בערבית-יהודית מצדקה בן ח'לף בן פֻהַיד, השוהה בצור, אל א-שיח' אלג'ליל אבו אסחאק אברהם אבן אלשביעי. התיאור מתוארך לסוף המאה ה-11 או לתחילת המאה ה-12, על פי הערכתו של גויטיין. המכתב מספר כי לאחר מותו של אבי הכותב, אחיו פהד, אשר עבד במטבעה המקומית, רומה על ידי אדם חדש שהגיע למקום בשם אבו מנצור אלבג'דאדי. בהמשך נדונים סכומי כסף גדולים (מאות דינרים) שהיו חייבים לאיש מסוים או שעברו דרכו, אדם שנמצא מת על שפת הים. יש האומרים כי שלח יד בנפשו, ויש האומרים כי נרצח. הכותב מבקש שיוּצא צו נכבד (תוקיע כרים) מאת אלאפצ'ל, ובלשון המקור: "תוקיע כרים מן אלחצ'רה אלמאג'דה (אלמלך אלאפצ'ל) ח'לד אללה איאמה אלי אלקאצ'י אלאג'ל ת'קה אלדולה צאחב אלתרתיב" — כלומר צו מטעם המלך (אלאפצ'ל?) אל הקאצ'י ת'קה אלדולה. חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית הרשימות של גויטיין למסמך זה ולמסמך נוסף.

מסמך משפטי. נכתב בדמיאט (אי כפתור). מתוארך לחודש שבט ד'תתע"ב לבריאת העולם = ינואר 1112 לסה"נ. שריד גדול ומנוסח היטב של מסמך רחב היקף, שבו דניאל בן יצחק מקבל 12 מתוך 20 דינרים המגיעים לו מאיש בשם מסלם בן אפרים. הסכום שולם בידי אחיו של מסלם, אבו אלחסין יוסף בן אפרים, אשר פעל בתפקיד שלוח (ואכיל). המסמך מזכיר גם עסקאות בכפרים בורה ואבואן הסמוכים לדמיאט (המכונה כפתור); את אבו אלסרור ואביו; פקידי שלטון ובהם הואלי ו"שומרי המחוזות" (חמאת אלנואחי); אברהים ואבו אלפרג'; אברהם בן חלפון; טייב בן עלי; אבו סעד בן יחיא; ואבו אלפרג' בן אפרים. במסמך שמונה חתימות, כולן בכתב יד גולמי ומסורבל: אלעזר בן צדקה הכהן; אברהם בן יפת; מבורך בן עמרם; יעקב בן נתן; סעדי{ה} בן נתן; אברהם בן יעקב(?); יפת בן חלפון; ויהודה בן פרח. ראוי לבחינה נוספת. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

מכתב תלונה מאת מנהל ה"קופה" (קופת הלחם של הקהילה) באלכסנדריה אל ר' אברהם הנגיד. באלכסנדריה התקיים מגבית צדקה שמתוכה נהגו לחלק כיכרות לחם לנזקקים. כותב המכתב היה ה"מפרק' אלקופה", הפקיד הממונה על חלוקת הלחם. הנמען הוא ר' אברהם הנגיד, והמכתב כולל תלונה כנגד חבר אלכסנדרוני שנטל לעצמו את הסמכות לחלק את כיכרות הלחם בניגוד להוראותיהם של הנגיד ושל הדיין המקומי. ככל הנראה, המכתב נכתב בתקופה של מחסור במזון, והנגיד גזר שהלחם יחולק במנות קטנות כדי לאגור מלאי לעת חירום. החלטתו של החבר לחלק את כל הלחם שבקופה ודאי הייתה פופולרית בקרב הנזקקים. מנהל הקופה החליט שלא להעמיד את החבר לדין, אלא להמתין להוראות מפורשות מהנגיד או לשובו של שמואל הדיין, שנעדר באותה עת מן העיר (המידע על פי פרנקל; ראו גם גויטיין). בצד השני (verso): פתק ובו ברכות לרגל החג, המצטט את ישעיהו נ"ו, ז.

הסכם טרום־נישואין כללי בכתב ידו של נתן הכהן בן שלמה. לפי השערתו של גויטיין, המסמך נכתב לפני שנת 1134, השנה שבה נפטר צדקה אלרמלי, סבה של הכלה. ההסכם נערך בין החתן לבין אביה של הכלה, ואין בו אזכור לכך שהיא מינתה את אביה כשליחה או כל ביטוי להסכמתה. נוסף על כך, מועד הנישואין אינו נקבע במסמך, וייתכן שעניין זה הוכרע מוקדם יותר או שהיה נתון למשא ומתן בשלב מאוחר יותר. כמו כן, השטר חסר תאריכים וחתימות, פרטים המופיעים בדרך כלל בשטרי אירוסין או שידוכין. ייתכן שמדובר בהסכם כללי הנספח להסכם אחר, או שזוהי טיוטה בלבד. (תרגום לאנגלית של המסמך מצוי אצל גויטיין.) לפי תיאור חלופי, מדובר בשטר אירוסין בין ר' אפרים התלמיד בן משולם לבין ישועה בן צדקה הלוי אלרמלי, בעבור בתו סת אלפח'ר. המוהר המוקדם עומד על 15 דינרים, והמאוחר על 50 דינרים (אם כי המספר 60 נכתב מעל השורה).

מסמך מנהלי-ממשלתי העוסק בענייני מיסוי. הן הטור השמאלי של הרקטו והן הטור היחיד שבוורסו נפתחים במילים "ח׳דמה(?) רפעהא צדקה בן מכארם אלג׳הבד׳..." (שירות שהגיש צדקה בן מכארם הג׳הבד׳, קרי גובה המסים). ברקטו מוזכר שמו של דיוואן (אלאשׄ[ראף?]), ובצידו הימני טור נוסף הכולל סימנים ורישומים מנהליים שונים (עלאאם), בין השאר "אעתרפת" (אושר/הוכר). בוורסו נשמר יותר מן ההסבר על מקור הכנסות המס (...בּאלמסתח׳רג׳ מן אלמג׳רי עלי ידיה מן מאל ארתפאע אלמראחם אלגרביה..., כלומר ממה שנגבה מן המוטל על ידיו מהכנסות אלמראחם המערבית). מצוינת גם השנה 549 להג׳רה = 1154/55 לספירה, וכן כמה שמות נוספים: אלקאצ׳י אלרשיד ת׳קת אלמלך (ככל הנראה אביו של המשורר המפורסם), מח׳תאר בן יוסף בן ג׳עפר, נג׳יב אלדולה אבו אלמעאלי צאעד, [...] בן בטרס, וצדקה בן כראם. המסמך ראוי לעיון ומחקר נוספים.

קטע משפטי. דהוי מאוד. כתב ידו של מבורך בן נתן החבר, ששמו מופיע גם בשורה 2. בחלק זה מוזכרים מספר שמות נוספים, ובהם [...] בן יהודה (שורה 3). לאחר מכן מופיעות המילים "פלמא...". בשורות 4–5 מופיעים שמו ותאריו של הגאון נתנאל הלוי: "הדרת יקרת צפירת תפארת [כבוד גדולת קדושת מרנו] ורבנו יחיד דורנו נסיכנו ונשיא אלהים בתוכנו אדוננו נתנאל הלוי". השורה הבאה מתייחסת לבית הדין, והשורה שלאחריה מזכירה מסמך או העתק ש"נבדק" (מקאבלה) כנגד אחר, "וזהו תקצירו" (והד'ה אגראץ'...) — כאשר אותו מונח משמש גם בקטע אחר (T-S 8Ja2) לציון תמצית מסמך אחר. שאר השורות הן ככל הנראה תמצית אותו מסמך נוסף. ניתן בו התאריך (חשוון 14[..]) ולאחריו המקום (ככל הנראה פוסטאט מצרים), ולאחר מכן הצדדים (מופיע השם צדקה), ולבסוף הודאה על חוב. בשורה התחתונה ייתכן ומופיע שמה של אישה, סת אל-[...].

דף כפול (ביפוליו) מתוך פנקס בית דין בכתב ידו של הלל בן עלי (פעל בשנים 1066–1108 לספירה). התיעוד: 1066–1108 לספירה, אך טווח זה ניתן לצמצום נוסף על סמך אזכורה של ווחשה אלדלאלה. הדף הכפול נושא העתק של צוואת ווחשה הסרסורית (המתווכת), המפרטת חפצים שונים וסכומי כסף שהורישה לקרובי משפחה ולמטרות צדקה ודת; מינוי בן שנולד מחוץ לנישואין כיורש וההסדרים שנקבעו עבורו, וכן מה לעשות אם ימות בטרם הגיעו לבגרות; הוצאות הלוויה; והפניות להצהרות שנערכו קודם לכן. הסכום הכולל המוזכר בצוואה הוא 689 דינרים — הון עתק, והוצאות הלוויה המפורטות היו נדיבות במיוחד לתקופה. ביחס לאביו של בנה היחיד מציינת ווחשה: "לא יקבל אף פרוטה". הצוואה מזכירה מסמך/מסמכים שהועתקו על ידי הסופר אבו מנצור בן איוב. לפי מאמרו של ש"ד גויטיין על "אישה יהודייה אשת עסקים מן המאה האחת-עשרה" (1967).

recto: עדות משפטית. מתוארכת ליום ראשון, ב' בשבט 14[..] למניין שטרות (או 146[.]?). הנפשות הפועלות הן אבו אלפח'ר ואבו סעד בן נחמן. העדים מצהירים שאדם כלשהו נאלץ לשלם סכום כסף מתוך פחד בלבד, ולא היה זה מתנה או צדקה. חתומים: יהושע [בן שמו]אל(?) הלוי, ישעיהו בן נסים ויחיא בן אברהם. בverso מופיע סיפור מעניין מאוד בגוף ראשון בכתב ערבי, ככל הנראה סיכום של אותו עניין מנקודת מבטו של אחד הצדדים: "[...] שלושת אחיי ושלוש נשותיהם תבעו אותי בזה בעת מותו של אבי, רחמי האל עליו, בלא כל זכות (חק) או צוואה (וציה), ולקחו זאת ממני [...] בלשון הרע ובהוצאת דיבה, אף על פי ש[אבי] (רחמי האל עליו) כבר שילם להם, ו[מטרתם?] היא העשרת נשותיהם (? אע'נאא' אזואג'הם), אך אצל האל הנעלה ה-[...], והוא לא יתעלם [...] כל היריבים." חלק מהמידע מבוסס על הקטלוג של ספריית קיימברידג'.

העתק של צוואת ח'ולה בת שבת, שבה היא מפרטת את נכסיה: שלושה דארים (בתים) המוחזקים בשותפות עם שתי אחיותיה ועם אחד מבניהן, וכן את כוונתה למכור את הע'לאם שלה (עבד) ולחלק את התמורה כצדקה — חלק עבור דמוה וחלק עבור הוצאות קבורה לעניים. בית הדין מנסה לשכנע אותה שכספי הצדקה שלה ינוצלו לשיקום מצחף (כתב יד של המקרא) באותו ערך כספי, אך ח'ולה מסרבת. המסמך מזכיר גם את יהודה אבן אלסופר (כסופר של הצוואה המקורית), את בתו של אבו עלי הכהן אחיה של ח'ולה (כמי שחייבים לה 6 דינרים), ואת ישועה בן עלי הכהן (כעד). המסמך הוא דף 1v בתוך ביפוליום מתוך פנקס בית דין בכתב ידו של חלפון בן מנשה, המכיל ארבעה עמודים וארבעה מקרי בית דין. דף נוסף בביפוליום מתוארך לשנת 1135 לסה"נ. לתעתיק ראו המהדורה המצורפת של גויטיין, או אצל רבלין, ירושה וצוואות, מס' 47, עמ' 371–373.

ורסו: הוראת תשלום בכתב ידו של ר' אברהם בן הרמב"ם (כיהן בשנים 1205–1237), בשילוב של ערבית-יהודית וכתב ערבי. החזן אלשיח' אלמכין (כנראה אבו אלמג'ד?) מתבקש למסור עשרה דרהמים למוסר הכתב, שהוא דיין. גם הדיין אנטולי מעורב באופן כלשהו בעניין. הכסף אמור להגיע משכר הדירה של החצר ("המתחם"). יש לציין שהרקטו מצטרף למסמך נוסף (join). המסמך הוא חלק מאוסף של הוראות תשלום קצרות בכתב יד, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, המורות על תשלומים חודשיים מתוך הכנסות שכר הדירה של ההקדש (וקף) המכונה "חצר העניים" (דאר אלמסאכין), או מתוך ההקדש שיסד הרופא אלמהד'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218 (תיארוך כללי של האוסף: 1210–1225 לערך). מידע על האוסף נמסר על ידי גויטיין וכן אצל מארק כהן בספרו על העוני והצדקה בקהילה היהודית במצרים בימי הביניים.

מסמך משפטי. מתוארך: כ"ג [אלול] אתי"ב לשטרות. מותו של שלמה לבדי לא היה רק מכה אישית קשה לאחיו, יוסף לבדי, אלא גם פירושו היה שיוסף עלול לאבד מחצית מרכושו לטובת אחיינו, דוד בן שלמה — תלוי באיזה סוג של שותפות יקבע בית הדין שהתקיימה בין שני האחים. בעוד שהמסמך הקודם (I, 20) מציג עדות שהביא דוד, מסמך זה מציג עדות שהוגשה בבית הדין של פוסטאט מטעם יוסף לבדי. צדקה בן דוד מעיד על משלוח גדול למדי (בשווי של כארבע מאות דינרים) שיוסף הפקיד בידיו, על מנת למוסרו בטריפולי (לוב) שבמגרב לשלמה לבדי או לבנו דוד. מצבו המקוטע של המסמך מונע הבנה מפורטת של השתלשלות האירועים. שם החודש חסר, אך גויטיין ופרידמן מצמצמים את האפשרויות על סמך לוח הזמנים של מסעות לבדי. הם ממירים את התאריך ל־17 באוגוסט 1101 במהדורה העברית, ול־19 באוגוסט 1101 במהדורה האנגלית.

הסכם קדם-נישואין שנכתב בידי חלפון בן מנשה הלוי. מתוארך ליום חמישי, ט' באלול א'תכ"ח לשטרות = 9 באוגוסט 1117. החלק העליון של המסמך חסר. החתן: צדקה בן שלמה. הכלה: ח'ולה בת יפת. גט הגירושין של בני הזוג השתמר אף הוא, ונכתב גם הוא בידי חלפון, כך שנישואיהם לא עלו יפה. אלה היו נישואיו השניים של צדקה. פורסם על ידי אשור בספרו על אירוסין ושידוכין, עמ' 311–313. תיאור נוסף: הערות להכנת כתובה (בטור הימני) ולחידוש נישואין (אחרים) לאחר גירושין (בטור השמאלי ובצד האחורי). זוהי הרשומה הנוגעת לכתובה הראשונית, הכוללת מידע על הנדוניה, ובה חצי מבית חדש בפוסטאט. תיאור נוסף: הערות לחידוש נישואין לאחר גירושין (בטור השמאלי ובצד האחורי). הוצא גט, אך לאחר שהבעל הסכים לתנאי נוסף, חודשו הנישואין. מידע נוסף מתוך עבודת הדוקטורט של וייס על חלפון בן מנשה.

כתובה. על קלף. נכתבה בקהיר ומתוארכת ל[יום חמישי], ט"ו בכסלו א'תס"א למניין שטרות, הוא 17 בנובמבר 1149, תחת סמכותו של הנגיד שמואל בן חנניה. החתן: מריות בן צדקה. הכלה: ע'מאא'ם בת תקווה. (השם היחיד שנשתמר בצד הפנים הוא תקווה; שאר השמות נלקחו מן הרישום שבצד האחור.) בצד האחור מופיע רישום משפטי (שנכתב לאחר הגירושין) המאשר כי ע'מאא'ם קיבלה את חמשת הדינרים של מוהר האיחור "המפורש בכתובה זו". הפירוש הזה הוא משוער בשל מצבו של המסמך, ובשל העובדה שגויטיין כנראה הבין את התשלום כדמי מזונות עבור הנקה או גידול ילד למשך חמישה חודשים. (אך יש לציין כי המצב הירוד של התעתיק הקודם מרמז שהקטע היה מקומט עוד יותר בעת שגויטיין בחן אותו מכפי שהוא עתה.) בנוסף, מצויות בצד האחור ארבע שורות בכתב ערבי שטרם פוענחו. (חלק מן המידע נלקח מכרטיסיית גויטיין.)

חלקה העליון של עצומה (תשע השורות הראשונות) המופנית אל "אלאמיר... אלמג'אהד אלמת'אע'ר אלמראבט אלאספהסלאר... שהאב אלדין". התיארוך: המאה השלוש-עשרה, או אולי מאוחר יותר. מגיש העצומה מדווח כי המואד'ן ששירת במדרסה של סיף אלדין יאזכוג' הוא בן 115 (!?), וכי הנמען "כאן יצדק" — ביטוי שמשמעו בהקשר זה אינו ברור: האם נהג בו בנדיבות וצדקה? האם האמין לדבריו? המשך הטקסט חסר. המדרסה הנזכרת קרויה על שם סיף אלדין יאזכוג', ממלוּכּ של אסד אלדין שירכוּה, ששירת לימים תחת צלאח אלדין (סלאדין) ואלמלכ אלעזיז ומת במצרים בשנת 1203 לסה"נ. על מוסד זה ראו אוגדן גוֹלֶט וסאמח איסכנדר, במאמרם על שיקום הסוּנה ותולדותיהן הראשונות של אסכולות המשפט האסלאמיות והמעמד האקדמי במצרים בשנים 495–647 להג'רה / 1101–1249 לסה"נ. צדו האחורי של הדף נוצל מחדש לכתיבת פיוט.

הוראת תשלום אוטוגרפית בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן 1205–1237). נראה שמישהו הגיש לאברהם מיימוני דיווח על התחייבויות (חֻגַ'ג'), ככל הנראה לתשלום למפקח על הירושות (נאט'ר אלמואריית') בקהיר החדשה, כתוב בכתב ערבי ובספרות יווניות/קופטיות. אברהם רשם בעצמו "הסך הכולל: 27" והורה לאבו אלמג'ד לשלם את הסכום מתוך הכנסות שכר הדירה של המתחם. מסמך זה הוא חלק מאוסף של הוראות תשלום קצרות בכתב, חלקן בעברית וחלקן בכתב ערבי, עבור תשלומים חודשיים שנעשו מתוך הכנסות השכירות של ההקדש (וקף) הקרוי "חצר העניים", או מתוך ההקדש שייסד הרופא אלמֻהַד'ַ'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218. לפי גויטיין, ההוראות מתוארכות לטווח שבין 1210 ל-1225. ראו גם את המידע אצל כהן בספרו על העוני והצדקה בקהילה היהודית במצרים של ימי הביניים.

עדות משפטית. למסמך יש מאפיינים של נוסחה משפטית (גיבורי העדות מכונים רק "פלאנה" ו"פלאן"), אך לצדם מופיעים תאריכים ספציפיים מאוד וכן שמותיהם של ארבעה עדים. סביר להניח שמדובר בתרגיל כתיבה, שבו תלמיד העתיק מסמך משפטי אך השמיט את השמות. תמיכה בהשערה זו: כל שמות העדים נכתבו באותו כתב יד, והשורה התחתונה מכילה ביטוי הפותח איגרת, ובו טעות כתיב. תוכן המסמך המשפטי: העדים באו לביתה של האישה, והיא הצהירה בפניהם שביום חמישי, כאשר כולם היו בבית הכנסת (במקור: "באת הכנאסת!" — שגיאת כתיב), היא שיחררה אדם מסוים שנכח שם מכל החיובים כלפיה. העדים הם: מבארך בן משה האחבאר ז"ל (המילה הערבית החריגה משמעה אולי כהן, או שמא חבר?); משולם הלוי בן שר שלום ז"ל; יוסף הלוי בן שמואל ז"ל; משה בן צדקה ז"ל. בצד השני (verso) של הקטע מופיעים פיוטים.

מסמכים משפטיים וקהילתיים. (א) ייפוי כוח שהוענק על ידי סעדיה בן ישועה ליוסף בן אלעזר המלמד לצורך תביעה משפטית נגד יעקב בן נתן אבן מצבאח על סכום של 21.5 דינרים. ללא חתימות. מתוארך לשליש האחרון של חודש סיון שנת 1461 למניין השטרות = יוני 1150 לסה"נ. (ב) נכתב ביד אחרת. רישום של הודאה משפטית שמסר אבו אלמפצ'ל בנוגע לקבלת כספים מהיין שהותיר אביו, ובכלל זה הסכום 1,937 (כדים) וכן 48 דינרים מן העיזבון ו-19 דינרים כמחיר השפחה (ג'ארייה). (ג) נכתב ביד שלישית (אולי זהה ליד שכתבה מסמך נוסף). פירוט תקבולי מכירת היין במכירה פומבית, ככל הנראה אותו יין הנזכר בסעיף (ב), שכן סכום הכדים עולה על 1,500. נזכרים בו שמות שונים, חלקם מספר פעמים, ובהם: צדקה; הבה אלמחלי; אבו אלרצ'א אבן אלתניסי; צאפי; אלאשמוני, אלעסקלאני, וסלים אבן אלרחבי.

פנקס בית דין (המשך לקטע אחר). רשומה שלישית (דף 2 רקטו): מחפוט' בן יצחק אלעזאזי (כלומר, יוצא העיר עזאז שמצפון לחלב) תובע את יוסף בן אברהם על סכום כסף. שני הצדדים נחקרים, יוסף מכחיש שהוא חייב סכום בגובה זה, ומחפוט' מודיע שיחזור עם עדים. נקבע להם מועד נוסף ל-30 בניסן (כחודש לאחר מכן). אין חתימות. רשומה רביעית (דף 2 ורסו): ישועה בן צדקה תובע את יוסף בן סעדיה על דינר. בקיצור: הם התפשרו על חצי דינר, רבע ישולם מיד ורבע נוסף בעת ה"נסיעה" (כלומר, בפעם הבאה שבה ייפגשו). רשומה חמישית (אף היא בדף 2 ורסו): מבארכה בת חאתם הכהן תובעת את אבו יעקב יוסף בן יפת על 22.5 דרהם, והיא מציגה עד. יוסף משלם את חובו ואף פוטר אותה מן הצורך להישבע. בהמשך הוא תובע אותה על פריט מצעים (פראש), אך היא נשבעת שאינה חייבת לו דבר, והוא מוותר.

recto: פתק מאדם חולה אל רופא, ככל הנראה מבקש ממנו לסייע לבן משפחה מבוגר יותר שגם הוא חולה. "בתורה, אילו חשפתי בפניך את מצבו של אדוני (אבי?), היית מתאבל עליו בשל מצוקתו והדאגות הרובצות עליו. שכן אתה הרופא המיומן ואני החולה המופקד בידיך. עשה עמי למען בוראך. שמור על אדוני בכל מקרה, שכן אני חולה, ואיני יודע אם אמות אני או אם ימות הוא בעודנו נפרדים זה מזה, יורדים אל הקבר ביגון נורא (?) קריאת חצרה כ-חסרה). באלוהים, עשה עמי למען השמיים ורחם עליי." ייתכן גם שההתייחסויות למחלה/לתרופה/לרופא כאן הן מטפוריות, ועיקרו של המכתב הוא בקשת צדקה מחמת עוני — במקרה זה, פקודות התשלום שעל ה-verso עשויות להיות התגובה החיובית לבקשת העזרה הזו. verso: שתי פקודות תשלום, שנכתבו בזוויות ישרות זו לזו, אחת לאבו אסחאק ואחת לאבו אל-חסן.

מכתב המלצה ששלחו שבעה מזקני הקהילה היהודית במנית זפתא אל הנגיד רבי אברהם בן הרמב"ם, ובו הם ממליצים על משה בן הדיין הקודם פרחיה למינוי או לאישור בתפקיד, ומתארים את יריבו כניגוד הגמור למועמד המוצע מכל בחינה אפשרית. המכתב מתוארך לטבת אתקל"א / דצמבר 1219 - ינואר 1220. תיאור חלופי: פסק דין מבית הדין של מנית זפתא, הממוען לנגיד רבי אברהם בן הרמב"ם, מתוארך לטבת אתקל"א (1219-1220 לסה"נ). על אף ההתנגדות העזה מצד גורמים אחרים בעיר, משה בן פרחיה מנוקה מן ההאשמות שהוטחו בו, ומינויו זוכה להמלצה. משה מתואר כאדם "צנוע ביותר, ביישן, עניו, שתקן, סבלן וחסר ניסיון בעוררות מריבות". על המסמך חתומים: צדקה בן שלה, שלמה בן בנימין, שלמה בן יפת, יפת בן ישעיהו הלוי, משה בן טהור הכהן, משה בן יפת, חלפון בן עובדיה, ויהודה בן [...].

מסמך משפטי. הסכם שותפות. מתוארך לחודש ד'ו אלקעדה 530 להג'רה, שהוא אוגוסט 1136 לספירה. שותפות לייצור יין, כאשר סכום השותפות הוא 1,510 דינרים. המנהל, אבו אלפרג' ישועה ב"ר אבו אלחסין יפת ב"ר בניה, אמור לקבל שליש מהרווחים. שניים מתוך שלושת השותפים הנותרים, אבו סעד נתנאל אלזג'אג' וצדקה ב"ר בונאן, תורמים 400 ו-100 דינרים בהתאמה; שמו של השותף הרביעי וסכום השתתפותו לא השתמרו. בצד האחורי (verso) נראה שמתועדות תקבולי השותפות בסך 540 דינרים. ישועה כנראה הפר איסור על קיום מסחר או התקשרות חוזית עם אחרים מחוץ לשותפות במשך תקופתה, אך השותפים הצהירו כי הפרתו אינה מצריכה אישור פורמלי על ידי עדים. ישועה הוא גם הצד שעל שמו רשום מפעל ייצור היין אצל רשויות גביית המסים. חתומים על המסמך אברהם ב"ר שמעיה ומנשה הכהן ב"ר יעקב.

מכתב מאת אבון בן צדקה אלמגרבי, מירושלים, אל אבו זכריא חיים בן עמאר בן מדיני (״הפלרמיטני״), בפוסטאט. התיארוך: בערך מארס 1055, לפי גיל. בתחילת המכתב מנחם אבון את חיים על מות בנו, ולאחר מכן הוא מפריך בתוקף האשמות שהוטחו ביושרו (טענות על חובות לשלטון ולמשרד הירושות בסך עד 1000 דינרים). הוא מקלל את מתנגדיו בצרעת — המחלה המקראית הדומה למחלת הצרעת — תוך שהוא מצטט אמרה תלמודית: ״כל החושד בכשרים — לוקה בגופו״. אבון כתב את המכתב מתוך ״מרירות הנפש״. הוא מצדיק את התנהגותו הרעה של חיים, שכן הוא יודע שחיים אינו במצבו הרגיל בשל אבלו; ״תלאות הזמן משנות את אכלאק (המידות) של האדם, ובמיוחד אסון כזה שפקד את לבך״. אבון מתלונן על כך שנהראי בן נסים קיבל את מכתביו אך אינו טורח להשיב. חלק מן המידע מתבסס על כרטסת גויטיין.

שטר אירוסין קראי בין ח'לף בן מחפוז' (החתן המיועד) ובין אמת אלקאדר בת אפרים בן מנצור בן פראת (הכלה המיועדת). מקום הכתיבה: ככל הנראה פוסטאט. תאריך: יום חמישי, י"ז בסיוון א'שנ"ז (= 25 במאי 1046), עם הערה בין השורות המתייחסת לחודש תמוז, בימי הנשיא דוד בן צמח. השטר משובץ בציטוטים מכתבי הקודש: תהלים ס"ט:י"ג, נחמיה ב':י"ח, תהלים ס"ד:י"א, הושע ב':כ"א, דברים א':י"א ודברים ז':י"ד. בשטר מופיעות עדויות מפי ברכאת בן מנחם הכהן ויפת בן אברהם הלוי. החתומים על השטר כעדים: צדקה בן מצליח בן סהל הלוי, דוד בן יצחק בן משה הלוי, עלאן בן נחום, יוסף בן [...] בן אפרים, דוד בן [...], ו[...] בן נחום. (המידע מבוסס על CUDL.) צירופים: ג'ודית אולשובי-שלנגר (שלושה קטעים, 1998) ומרדכי עקיבא פרידמן (הקטע השמאלי העליון, 2006).

שטר מכר בכתב ידו של חלפון בן מנשה. מתוארך ליום חמישי, כ"ט בחשוון א'תמ"ו לשטרות = 17 בנובמבר 1134, בסמכותו של מצליח גאון. הצדדים לעסקה הם הקראי חלפון בן אסמאעיל (? אם הכוונה לשם הנזכר בשורה 3, נראה דווקא שמדובר באישה בשם [...] בת סלימאן (או מימון?) בן ישראל המכונה אלרחבי) מצד אחד, ואברהם בן יפת המכונה אבן ראובן ובנו מן הצד השני. המכר הוא על נכס בקהיר החדשה, בשכונת חארת זווילה. מחיר הנכס הוא 55 דינרים, מתוכם 33 דינרים שולמו במעמד המכירה. העסקה מתוארת כ"ברית יד ליד אמונת ישראל" — נוסח המופיע גם בשטרות נוספים מאותה תקופה. העדים על השטר הם אבו אלנג'ם, החזן צדקה אבן נֻפַיע, הלל בן צדוק, נתנאל בן שמריה השישי, צדקה הלוי, ועלי בן פרחיה. בצדו האחורי של המסמך יש שרבוטים. (חלק מהמידע מבוסס על CUDL.)

מכתב בקשה לצדקה. אדם נזקק מקירואן פנה בעבר לבקש סיוע מקרובו, הסוחר והתלמיד-חכם הנכבד יוצא אפריקיה (תוניסיה) נהראי בן נסים (פעיל בפסטאט בשנים 1060–1097). עוד לפני שפנה לנהראי כבר זכה לקבל תרומות מסוחר אפריקייני בולט אחר, אבו זכרי (יהודה בן משה אבן סע'מאר). דבר זה עורר את חמתו של נהראי. לא לגמרי ברור אם כעס משום שחשש שאנשים יחשבו כי הוא מזניח את קרובו, או שמא רגז מסיבה אחרת — כגון תחרות על מתן חסות — או אולי משילוב של שתי הסיבות (כפי שמציע כהן). כך או כך, הכותב הבטיח כי מכאן ואילך יסתמך אך ורק על נהראי. אלא שמאז שילם לו נהראי סכום זעום ובלתי מספק של 15 דרהם בלבד במשך שמונה חודשים. כעת הכותב מתבייש מכדי לפנות שוב אל אבו זכרי, ועל כן כתב פתק זה לפטרון פוטנציאלי שלישי על מנת לבקש את תמיכתו.

מכתב מסעדיה בן אברהם אל צדקה בן צמח, בערבית-יהודית. הכותב מדווח כי אבן בניאם לא מסר את הכד הגדול (זִיר) ששלח הנמען, בטענה שאילו היה מוסר אותו היה נדרש לשלם שישית דינר (כמכס?). "הנחתי לעניין ולא הטרדתי אותו עוד בגינו, שכן ידוע לך שאנשים מסוג זה אינם מתאימים לביצוע שליחויות, אף שאני יודע שהם מסוגלים להעביר חפצים כבדים דרך המכס (יֻדכִ'לוּ אלאשיאא' אלת'קילה אלמֻכוּס) ללא תשלום (? בּאטל), קל וחומר סיר זה." (הסיר ואבן בניאם מופיעים גם במסמך אחר.) הכותב מביע מורת רוח ניכרת ומזכיר לנמען שהבטיח לשלוח את "חפצי החתונה" (חַוַאאִ'ג' עֻרְס). בשוליים הוא מציין "שכבר נתתי לילדה (אלצַבִיַה) את השם [...]" ומוסיף שהוא משתוקק מאוד לקבל מכתב ("כארץ עיפה למים"). דרישות שלום לאבו עמראן, ל"אם" ול"כל הילדים".

מכתב בערבית-יהודית ועברית. תיארוך: ככל הנראה המאה האחת-עשרה. המכתב ממוען לקבוצת אנשים ("אלפצלא אלאגלא... אעצם אללה כראמתכם..."). ככל הנראה מדובר בהמלצה על אדם לצורך קבלת צדקה ("ענדנא רגל", שורה 8). טיב מצוקתו של האיש וטיב הבקשה אינם ברורים. ייתכן שמוזכרים בו ירושלים (שורה 8); אנשים שמסרו את נפשם לאלוהים ("...לו ארואחהם ללה", שורה 10); בני ביתו התלויים בו (שורה 11); הביטוי "געל אללה פי קלבה חסן עונהם" (שורה 12); פדיון שבויים (שורה 14); הביטוי "עין אלכראמה" (בקטע השני, שורה 4); וברכות נוספות לנמענים. שלוש או ארבע חתימות נשתמרו באופן חלקי באותיות גדולות, ובהן [...] בן אברהם, חביב בן [...], ודוד בן יהודה(?). בתחתית הדף ובשוליים הימניים נוסף טקסט בערבית-יהודית, ייתכן שהוא נוגע לאותו עניין.

מכתב בכתב ידו של שמואל החבר המעולה בן משה החבר, בצור, אל אפרים החבר בן שמריה החסיד, בפוסטאט. בעברית. התיארוך משוער לסביבות 1045 לספירה, ובטווח של 1007–1055 לספירה, על פי שנות פעילותו של רבי אפרים בן שמריה. המכתב מוסר דיווח על שתי אחיות, סִתָּאן, אשת צדקה בן עזרא, ושרה, אשת חלפון בן יפת הלוי פקיד הסוחרים, מבני קהילת יהודי צור, המנסות לתבוע את חלקן בירושת אביהן, חלפון בן ת'עלב, שנפטר בפוסטאט. המכתב מתייחס גם לעניינים כספיים נוספים שנגעו לבני שתי הקהילות. שתי האחיות דאגו שיוכן עבורן מסמך "בשמו" של אבו סעד אברהם בן סהל אלתסתרי בנוגע לבגד המוזהב שהותיר להן אביהן בעיזבונו, ובו נקבע ששוויו של הבגד יחולק שווה בשווה ביניהן. תיארוך: בערך 1045 לספירה. שמואל חותם את שמו בשולי הדף, מוקף במוטו.

מכתב מאת תלמיד חכם שזהותו לא נודעה. תיארוך משוער: ככל הנראה המאה ה-11. הכותב מזכיר את העיר פאס ואנשים שהתעשרו ומכבדים אותו ('ואת מעלת התורה'). הוא מדווח בשמחה רבה על הולדת בן—"ישמרהו האל ויחייהו וישלח לו רפואה שלמה(!)"—אותו קרא על שם אביו המנוח. ייתכן שהמכתב מופנה לאישה, על פי סיומות הפעלים בשולי הצד הקדמי (recto), אך חלק זה קשה לקריאה. בצד האחורי (verso) נראה כי אחיו של הכותב נפטר ללא צאצאים. הוא מתפלל שהאל ישמור על בנו בחיים כדי שיוכל 'לעמול עליו כפי שאבי עמל עליי'. נראה שיש כאן ברכות לבת משפחה (wa-razaqakum tanẓurū awlād awlādhā — שיזכה אתכם לראות בילדי ילדיה). הכותב אומר שהוא מתפלל תמיד עבור הנמען בעת ברכת כהנים. הוא מוסר דרישת שלום לאבו אלח'יר צדקה הלוי ולשני בניו משה וישועה.

רשימה של שמות ומספרים, ככל הנראה רשימת תרומות. תיארוך: כנראה סביב שנת 1100 לספירה; ניתן לאמת זאת באמצעות זיהוי מסמכים נוספים שבהם מופיעים אותם אנשים. בין השמות המופיעים ברשימה: אבו זכרי, אבן בריד, תמאם, אבו אלפצ'ל מסעוד, אבו אלעלא בן דאוד, אבו אלפרג' בן אלטויל, מחפוט' אלסייד, אבו אלפרג' אלדמיאטי, אבן מחבוב, אבו זכרי אלטביב (הרופא), אבו טאהר, אלתניסי, אבו אלחסין אלתניסי, אבו עומר בן אבו אלח'יר אלשראבי, אבן סלמאן אלדלאל, אבן מח'תאר אלצירפי (השולחני) וגיסו, אבן טיבאן ובנו, בקאא בן שויע (ראו מסמך מקביל שבו הוא מופיע), סעדאן אלצירפי (השולחני) בקהיר, אבו סעד אלצבאע' (הצבע), אבן אלכרמאני, צדקה אלמתרג'ם (המתרגם), יכין החזן, אבו מנצור אלזיאת (סוחר השמן), אבו בשר, ואבן מוסא אלצאיע' (הצורף).

רשימת חלוקת צדקה. הכותרת: "ען אמר סיידנא" (על פי הוראת אדוננו), ככל הנראה הכוונה לראש היהודים. השורה הבאה מזכירה את קהיר החדשה. השמות נהראי ואבן עוכל מופיעים ברשימה, ומיקומה אפוא במאה ה-11. בהמשך באה רשימה ארוכה של אנשים שונים, יחד עם הסבר על סיבת מצוקתם (לדוגמה: מחלה, שיתוק, משפחות גדולות, מס הגולגולת/ג'זיה). צד ורסו ערוך בפורמט טבלאי ובראשו "בש רח" חדש. בין הנזכרים: אלשיח' אלמקדסי; אחיו של בנו של עלי; אבן יחיא; השמשית (ח'אדמה) של בית הכנסת השאמי (של הארץ-ישראלים); מעאלי הסבל (אלחמאל); חולה (אלמבתלא); אם ע'אליה; אבן אלמבוש(?); אם מיכאיל; זגגי צור (אלצוריין אלזג'אג'ין); אלאד'קי; יונה ואחיו; ואם שלום. ככל הנראה אותה יד, ומזכירים חלק מאותם אנשים: שני מסמכים נוספים המתועדים בנפרד.

מכתב (אולי) מאת משה בן יהודה, הממוען לאדם בשם סעיד. מתוארך ל-23 בעומר מט"ר, היינו שנת ה'רמ"ט לבריאה (כפי הנראה), המקבילה לשנת 1489 לסה"נ. במכתב מוזכר כי יצחק שלאל (בטרם נתמנה לנגיד) הגיע לרשיד לצורכי עסקים. השולח מציין כי שלח כבר מכתב קודם מרשיד, וכן מכתב נוסף ביד צדקה נס. הוא מזמין בגדי משי שיישלחו אליו בידי דוד סופר ובנו מאיר. בנוסף הוא מזמין את ספר הזוהר וספרים נוספים. הוא מעביר הוראות בנוגע למה שיש לתת לאשת השמש עבור אשתו שלו. כמו כן מוזכרים צימוקים. (חלק מן המידע התקבל מאברהם דוד.) להרחבה על משה בן יהודה, ראו ארד וואגנר, "משה בן יהודה – ביבליופיל וגורמה בן המאה ה-15" (FOTM יוני 2016), וכן ארד, "יהודי אלכסנדריה במאה ה-15 לאור מסמכים חדשים", פעמים 156 (2018), עמ' 167–184.

רשימת שמות של גברים, ובהם: [...] כַּוְכַּב; בַּרַכָּאת אבן אלמַעַ'אזִלִי; סֻרוּר אלטַוִיל; מֻח'תַאר אל[...]; הִבַּה אלבַּחְשׁוּר; בּוּ סֻרוּר אבן חַשִישׁ; ח'לף בן בִּשְׁר; צדקה בן מַחְפוּט'; מַיְמוּן אבן אלמַעַ'רִבִּי; מַוְהוּב אבן אלמֻעְטִי; עַ'אלִבּ אבן אלחַלַבִּי; אבו סהל אלאֻזֻרִי; הִבַּה בן מַנְצוּר אלאֻזֻרִי; מַוְהוּב אבן אלמַעַ'אזִלִי; ח'לף אלמֻעַ'רְבִּל; אבו סהל אבן אלבֻּנְדֻקִי; אבן בִּנְיָאם; כַּת'יר אלגַ'לַאד; יחיא אלצַבַּאע'; צדקה אבן אלזַלַט; [...] אלבַּיְתִי(?) אלתִרְמִסַאנִי; יחיא אבן אלמַטַרִי; ת'אבת אלקֻדְסִי; אברהם אלדַ'בַּאח; אבו אלטַיִבּ בן רַבִּיע; אברהם אלצַבַּאע'; סֻבַּיְע אלגַ'לַאד. לפי השערתו של גויטיין, ייתכן שהרשימה קשורה למס הגולגולת (גִ'זְיָה).

בצד הוורסו: הוראת תשלום בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם, בשילוב של יהודית-ערבית וכתב ערבי. מתוארכת לב' באייר א'תקכ"ט למניין השטרות, היינו שנת 1218 לסה"נ. החזן אלמכין מתבקש לתת לנושא הכתב, פצ'ל אלרשיד, סכום כסף לצורך "ג'באית אלג'ואלי" (גיוס כספים לתשלום מס הגולגולת). אוסף המסמך כולל הוראות תשלום קצרות בכתב יד, חלקן בעברית וחלקן בכתב ערבי, לתשלומים חודשיים שנעשו מתוך הכנסות שכר הדירה של ההקדש "חצר העניים" או של ההקדש שהוקם בידי הרופא אלמהד'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218. לפי גויטיין, מדובר בקבוצת מסמכים המשתייכת לתחום הצדקה והכספים הציבוריים בקהילה היהודית במצרים של ימי הביניים, כפי שדן בהם גם כהן בספרו על העוני והצדקה בקהילה היהודית במצרים בימי הביניים.

חוזה שכירות. המקום: פוסטאט. מתוארך ליום חמישי, ב' באב א'תס"א לשטרות, הוא ה-27 ביולי 1150, תחת סמכותו של הנגיד שמואל בן חנניה. הנכס המושכר הוא קומת קרקע (קאעה) וקומת ביניים (מסתרקה) השייכים לבית מפורסם הממוקם ברובע זווילה שבקהיר, ברחוב הסלאבים (דרב אלסקאלבה), מול התנור. המשכירה: סת אלאהל בת אברהם, המוכרת בכינוי "אבנת בנת אלוחשה" (כלומר נכדתה של הוחשה המפורסמת), אשתו של אבו אלמערוף צדקה בן חסן. השוכר: אבו נצר בן סלימאן אלעטאר (הרוקח). תקופת השכירות היא 8 שנים, ואבו נצר ישלם סך כולל של 40 דינרים, שהם 5 דינרים לשנה או 10 קיראט לחודש. השיפוצים שביצע אבו נצר בנכס שווים אותם 40 דינרים. חתומים: ברכות בן יפת ומבורך בן נתן (פעילים בשנים 1150–1181). (המידע מבוסס על כרטסת גויטיין.)

רשימת חלוקה לצדקה ציבורית. בערבית יהודית, עם מעבר לכתב ערבי בגב. תיארוך: אולי בערך המאה ה-13, אך זוהי השערה בלבד. ישנם סימנים ליד שמות רבים, המציינים אולי אם קיבלו ומה קיבלו. ישנן צורות מקטינות רבות ושמות מקצוע מעניינים. המוטבים כוללים: אבו יעקוב; ברהון; אבו זיכרי; גזוק; מוסא; אבו סהל; אבן אל-עג'מי; סֻרַיר; צֻדַיקה; בֻּרַיכָּאת ואמו; מגא; אשוימי; מנקה האוזניים (מֻנַקִּי אל-אַ'דָאן); אבן סולימאן; בני ההרוג; הכוהן; אל-מעאריף; פֻּצ'יל; מוהוב; אל-ג'אר ואמו; הנכה (אל-מֻקְעַד); המורים; העיוורים; אסחאק; סולימאן; הלאד'קי; הבעלבכי; מחפוז'; אל-רמאדי; אחי הנכה; ח'לוף בן אל-דבאג'; הבגדאדי; הפילוסוף. הסכום הכולל שחולק עשוי להיות רשום בכתב ערבי בפינה הימנית התחתונה של הגב.

פנקס בית דין; שני דפים המכילים שני רישומים משפטיים. המקום: פוסטאט. בכתב ידו של חלפון בן מנשה הלוי. (1) שטר אירוסין בין גרוש לגרושה, לאחר אישור גירושיהם הקודמים. מתוארך: כ"ה בניסן 1443 לשטרות = 12 באפריל 1132 לסה"נ, תחת סמכותו של הגאון מצליח הכהן. עוץ' בן מנשה האלכסנדרוני מציג בפני בית הדין מסמך בכתב ידו של החזן צדקה הלוי אבן נֻפַיע בנוגע לגירושיו מהילאלה בת ישועה. כמו כן הוא מביא כעדים את שבת בן מחפוז' אלבנّאء (הבנאי) ואת אבו אלח'יר אבן אלאסכנדראני, המעידים על אמיתות החתימות שעל המסמך ועל כך שהילאלה אכן קיבלה את גיטה מעוץ'. בעקבות זאת מארס עוץ' את סת אלח'ואת בת אליה, גרושתו של יהודה בן מנשה הלוי. חתומים: חלפון בן מנשה הלוי, נתן בן שלמה הכהן, ועוץ' בן צדקה.

שטר אירוסין קראי. הכלה: ימאן בת דוד בן ישעיהו, ממצרים. החתן: שלה בן עמרם אלקרקסאני, מצור. הן הכלה והן החתן מיוצגים על ידי שלוחים. מתנת הנישואין: 100+150. החתן מינה את שלוחו (שלמה בן עדיה בן מנשה אלקזאז, בעדות יפת [...] שלמה בן אברהם ושמואל בן משה החבר) בצור בשנת 1050 לסה"נ (התאריך ניתן לפי מניין השטרות). נוסח שטר ההרשאה הממנה את השליח שולב בתוך שטר האירוסין עצמו, ואושר על ידי בית הדין הקראי בפוסטאט (בסמכותו של הנשיא הקראי דוד בן צמח). שלוחה של הכלה הוא שלמה בן מסאפר (מינויו נעשה בעדות אהרן בן סמיח הכהן וצדקה בן סעדיה). האירוסין התקיימו בשנת 1051 לסה"נ בפוסטאט (התאריך ניתן הן לפי מניין השטרות והן לפי מניין הבריאה). העדים: מנצור בן מבשר ושמואל בן [...].

מכתב מסעדיה בן אברהם אל "אחיו" צדקה בן צמח. בערבית-יהודית. סעדיה היה מודאג מנסיעתו של צמח, משום שאין לו ניסיון בנסיעות, לא יצא לדרך עם בן לוויה, ולא שלח מכתב המודיע על הגעתו בשלום. סעדיה שלח אליו מצרכים שונים באמצעות ססון. הוא גם נתן לססון 8 דרהמים עבור הוצאות הדרך או תקלותיה ("ב-זאג'י(?)"). הוא נתן דרהם לאחיו של העיוור, שטען כי צדקה הבטיח לו זאת. סעדיה מאיץ בצדקה שלא להזניח את ענייני המסחר בירושלים בכספי המכירה של ה-סוסיאת, או לשלוח לו את הכסף. סעדיה התכוון לשלוח דבר מה (לחמה?) עד ששמע כי אין במקומו של צדקה אומן שיכול לעבד את החומר. דרישות שלום לאבו עמראן מוסא, ל"אם" ולשבל. הוא מבקש לקבל חתיכת רֵוֵנד (ריבס רפואי). (פרטים בחלקם מכרטיסיית גויטיין.)

ף.1: חישובים לוחיים לשנים 1018–19 ו-1019–20 לספירה. ף.2: מסמכים משפטיים. רקטו: מסמך המזכיר את אבו אברהם אסמאעיל בן טליון, מח'לוף בן מוסא ומספר רב של חפצים; מתוארך לאדר א'של"ח למניין השטרות (= 1027 לספירה). מתחתיו מסמך הנוגע לחובות שיהודה בן חדיד חב לח'לף בן סהל. חתום על ידי שמואל הכהן בן אבטליון ואהרן בן יצחק, ומתוארך לכסלו א'של"ו למניין השטרות (= 1024 לספירה). ורסו: מסמך מפוסטאט העוסק בענייני כספים בין יצחק בן אליהו, המכונה אלקש[...], לבין סמחון. מתוארך לניסן א'ש"מ למניין השטרות (= 1029 לספירה), וחתום בידי אברהם החבר בן סהלאן, שמואל הכהן ראש הקהל בן אבטליון וצדקה בן יחיא. מתחתיו תוספת, העוסקת בנסיבות שבהן יצחק יוצא לחו"ל; עם אותם שלושה חותמים.

פנקס בית דין הכולל ארבעה רישומים נפרדים. (I) סדרת שטרי שחרור (קבלות פטור) הפותחים כל אחד במילים "ubriʾa min X" ("נפטר מ-X"), הקשורים כולם לכמות אלמוגים שהמנוח נסים הפקיד אצל המנוח עלאן באמצעות יפוי כוח שנרשם בבית הדין. השטר הראשון הוא בין חננאל בן יעקב הידוע בכינוי ח'יאר לבין נתנאל בן צדקה; השני הוא עבור אבו אלרצ'א שלמה בן מבורך; והשלישי עבור בניה בן [מוסא?]. כמו כן נזכר במסמך "מה שהופקד אצל אברהם בן יוסף המומחה ושלמה בן סעדיה אלצורי (הצורי)". יש לעיין גם במסמך נוסף הקשור לעניין. (II) ראו רישום נפרד. (III) ראו רישום נפרד. (IV) ראו רישום נפרד. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין, בתוספות מאוחרות יותר. החיבור בין הקטעים נעשה על ידי אלן אלבאום.)

הוראת תשלום בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן בנגידות 1205–1237). המסמך כתוב ברובו בכתב ערבי, עם מעט כתב עברי. אבו אלמג'ד מצטווה למסור למישהו סכום כסף. ייתכן שמוזכר בו אדם חולה (אלמריץ'). מופיעה מילה שנראית כ"חמّאם", וייתכן שהיא צופן ל-5 דרהמים. ההוראה נכתבה על גב מכתב שכנראה נשלח אל אברהם (אולי בכתב ידו של יהודה בן טוביה הכהן?). המסמך הוא חלק מקבוצת הוראות כתובות קצרות, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, הנוגעות לתשלומים חודשיים שנעשו מתוך הכנסות שכר הדירה של ההקדש "חצר העניים" או מן ההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218. (המידע מבוסס על גויטיין, ועל כהן, "עוני וצדקה בקהילה היהודית במצרים בימי הביניים".)

מכתב מאיש סמכות בפוסטאט אל ראשי הקהילה בצהרג'ת. בראשו ברכות עבריות מחורזות. השולח כבר שיגר בעבר שני מכתבי הוראות לקהילת צהרג'ת בנוגע לפעולות שיש לנקוט בעניין יורשיו של המנוח הבה. בעקבות זאת הגיעו לפוסטאט בניו של הבה, יעקב וצדקה, יחד עם אמם, והגישו תלונה כנגד אחיהם עלון. מסתבר שעדיין אין בידיהם עדים או מסמכי בית דין שיתמכו בטענותיהם. השולח מורה לנמעניו בצהרג'ת להתכנס ולחקור את העניין לעומקו. אם לא יעלה בידם ליישב את הסכסוך, על עלון לנסוע לפוסטאט יחד עם אחיו (או אחיו), אלא אם יש בידו נימוק טוב להימנע מכך — ובמקרה כזה על הנמענים לשלוח מסמך משפטי חתום בידם המבאר את המצב. בהמשך באות מספר אזהרות חריפות מפני הטיית משפט, ובהן ציטוט מאבות דרבי נתן.

הודאה על חוב בין צדקה בן יוסף ובין ישועה בן חנניה. על המסמך חתומים אלעזר בן יוסף והפרנס עובדיה בן שבתי. המסמך מתוארך לעשור האחרון של חודש חשוון (השנה חסרה). בשולי המסמך וכן במספר מילים מעל החתימה מופיע כתב ערבי, וצדו האחורי של הדף מלא כולו בכתב ערבי (בסמלות וטיוטות שונות — דורש בדיקה נוספת). השורות בשוליים של הצד הקדמי מכילות בסמלה ואת שם הכותב: מן הד'יאן ('מהזיותיו של??') אבו מנצור בן יהודה, המכנה את עצמו אלמתטבב (הרופא) בצד האחורי. בנוסף, בזווית של 180 מעלות והפוך, מופיעה ברכה (לח'ליפה?): צלואת אללה וברכאתה ונואמי זכואתה ואפצ'ל אלסלאם. ניתן להשוות לאותה לשון המופיעה בטיוטת עצומה מאת הבת אללה בן אבו מנצור אל אלחאכם, כפי שצוטטה אצל רוסטו.

דף 1v: מסמך משפטי בערבית-יהודית. תיארוך: המאה ה-12 או ה-13. עוסק בעסקת מקרקעין בין שני אחים הלויים, "השרים" (שני האחין השרים הלוים), ששמו של אחד מהם [...] ודוד בן ישועה הלוי (המוכרים), לבין שני אחים כהנים בשם צדקה ויעקב בני רצון הכהן (הקונים). מצוין סכום של 26 דרהמי נוקרה. האחים הכהנים רוכשים נכס הסמוך למתחם שלהם במטרה לצרפו לרכושם. המוכרים החזיקו בנכס בשותפות עם מוסלמים (והדא אלמלך נחן פיה שרכה מע גויים). מעורבת בעניין גם חנות בשמים מוזנחת (דֻכָּאן עִטר). מוזכר אבו נצר. יתר הדפים מכילים עלים מתוך חיבורו של דאוד אבן אבי אל-ביאן על פרמקופיאה לבתי חולים: הפתיחה, חלק מתוכן העניינים וחלק מהפרק השני (במהדורת פ. סבאת' 1933, עמ' 17, 23-25).

מכתב מאת אבו אלפצ'ל בן סהל אל קרובו אברהם בן צלחון, ובו הוא מתאר מסע קשה שעלה לו פי שלושה מהסכום שתכנן להוציא עליו. "אל תוציא הגה על נסיעה. זהו מסע קשה המתאים רק לעשירים." בהמשך הוא מתאר את צרותיו עם יוסף, שהתחבר עם גויים והעליב את היהודים ממזרח עד מערב. יוסף מקלל את נהראי ואת צדקה ואת כל הכוהנים "עד אהרן." "אף אחד אינו מסכים לזה. בשם האל, דבר עם הדיין." הוא מסיים בדרישות שלום ובנוסף האחרון: "אתה יודע שאני חלש בהבעה; הכתב שלי אינו ראוי לטרחתך [או: אל תלעג לי]; שאף אחד לא יקרא את המכתב הזה מלבדך." ככל הנראה הוא מתייחס לאיות הירוד מאוד שלו, אם כי לפי הערתו של גויטיין ייתכן שהסיבה היא שאינו רוצה שהדברים הרעים שאמר על יוסף יתפרסמו.

מכתב משני כותבים אל ברהון בן מוסא אלתאהרתי: נהראי בן נסים כתב את צד הפנים (recto) ועיאש בן צדקה כתב את צד הגב (verso). המכתב נכתב ביום אסרו חג, ככל הנראה אסרו חג של פסח, שכן מסמך נוסף (PGPID 695) שנכתב בחודש ניסן עוסק באותו עניין עצמו — השגת שובר מס הגולגולת (ג'זיה) של נהראי לשנת 441 לה'ג'רה (1049/50 לספירה). מאחר שמס הגולגולת היה משולם לרוב במחצית הראשונה של השנה — בניגוד לדעתו של גיל שסבר כי הוא שולם בחודש האחרון של השנה — סביר להניח שהמכתב נכתב בשנת 1050 לספירה. תיארוכו של גיל את המסמך לאפריל 1051 לספירה פחות סביר, אך גם הוא אפשרי. מלבד עניין שובר המס, המכתב עוסק במגוון עסקים נוספים. עיאש מזכיר במכתבו כי בכוונתו לנסוע לרקה.

בצד הגב: פקודת תשלום בכתב ידו של אברהם מימוני. החזן אבו אלמג'ד מתבקש למסור 5 דרהמים לכהן מסוים, ככל הנראה כהחזר על סכום ששולם לחזן העיוור. המילה הבאה תועתקה כ"תספיר" (כריכת ספרים?), ובתיאור קודם נטען כי 5 הדרהמים יועדו להוצאות נסיעה (ספר), אך אין ודאות שהקריאה הזו נכונה. המסמך מורכב מפקודות תשלום קצרות בכתב יד, חלקן בעברית וחלקן בכתב ערבי, עבור תשלומים חודשיים שיש להוציא מהכנסות שכר הדירה של ההקדש (וקף) "חצר העניים" או של ההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל הפקודות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218. בתיאוריו של גויטיין מיוחס המסמך לטווח השנים 1210–1225, וכן עוסק בו כהן בספרו על העוני והצדקה בקהילה היהודית במצרים בימי הביניים.