תפילה וליטורגיה בגניזת קהיר

דף כפול המתיימר להכיל העתקים של מסמכים משנת 5 להג'רה (כנראה טעות מעתיק במקום שנת 9 להג'רה, ולכן יום שישי, 3 ברמדאן 9 להג'רה = 14 בדצמבר 630 לסה"נ). בערבית-יהודית. תיארוך משוער: ככל הנראה המאה ה-11. הטקסט כולל שלושה חלקי משנה: (1) נאום של בן לחֻנַיי בן אַח'טַב בן חַנִינָא, יהודי מקהילת ח'יבר. (2) איגרת ממוחמד אל חַנִינָא ויהודי ח'יבר ומַקְנָא. (3) ייחוסו של מוחמד, המסתיים במילים "בן אדם, בן האדמה". הערה: קיימת גרסה נוספת של אותו טקסט שהתגלתה לאחרונה (נכון ל-2023). תרגום הירשפלד (עם תעתיקים מתוקנים): בשם הרחמן הרחום. הוי קהל המוסלמים, המהאג'רוּן (המהגרים) והאַנְצַאר (העוזרים). הוי עם הנביא (עליו השלום), הוי נושאי הקוראן, הוי עם הנביא (עליו השלום), הצמים בחודש רמדאן, אני איש שפרש מבני חֻנַיי בן אַח'טב בן חַנִינָא מח'יבר, אשר באנו ונצחנו אותם, רגלנו לחמה בהם וסוסינו נשאו אותם בשבי. ויתרנו ברצוננו על נפשנו ועל מזוננו במשך ששת ימי השבוע המאיר. אז יצאה אלינו אמנו, היא אם אל-חֻנַיי בן אַח'טב, ואמרה: "באה השבת ובאה עת התפילה". השבנו לה: "אין לנו לא שבת, לא חג, לא מנוחה ולא שינה, עד שנביא האל (יתפלל עליו האל וישלם לו) יקיים את שגילה לו האל". נביא האל (יתפלל וכו') קיבל זאת, ולא חויבה עלינו השבת. הוא נשא את צַפִיָּה בת דודנו, נתן לה את חירותה ואת מתן הכלולות, וכתב לנו ברית ואמנה... עלי בן אבו טאלב (יתפלל וכו'), שיוציא את האיגרת, ינשק אותה, ימשוך אותה על פניו ויקרא [כך]: בשם הרחמן הרחום. זוהי איגרת ממוחמד, שליח האל, אל חַנִינָא ואנשי ח'יבר ומַקְנָא וצאצאיהם, כל עוד השמים מעל הארץ, שלום. אני מהלל לפניכם את האל, שאין אל מבלעדיו. ועתה [אני אומר] כי גילה לי כי אתם עומדים לשוב אל עריכם ואל יושבי משכנותיכם. שובו בשלום, בחסות האל וחסות שליחו. לכם משמר האל ומשמר שליחו על נפשותיכם, אמונתכם ורכושכם, עבדיכם וכל אשר ברשותכם. לא תוטרדו במס קרקע, ולא תיגזז קווצת שיער מראשיכם. לא יצעד צבא על אדמתכם, לא תכונסו [לשירות צבאי], לא יוטלו עליכם מעשרות, ולא תיפגעו בשום דרך. איש לא יטביע בכם את חותמו, לא תימנעו מלבישת בגדים מבותרים או צבעוניים, לא מרכיבה על סוסים ולא מנשיאת נשק מכל סוג. אם יתקוף אתכם איש, הילחמו בו, ואם ייהרג במלחמתו בכם, איש מכם לא יוצא להורג בעבורו ולא ישולם כופר. אם יהרוג אחד מכם מוסלמי במזיד, ינהגו בו על פי דין מוסלמי. לא יוטחו בכם האשמות מבישות, ולא תהיו ככשאר משלמי הג'זיה (משלמי מס הגולגולת מבני העדות הלא-מוסלמיות). אם תבקשו סיוע, יינתן לכם, ואם תחפצו עזרה, תקבלו אותה. לא תיענשו על בגד לבן, צהוב או חום, ולא על שריון, ולא... לא יחתך מכם שרוך נעל. לא תימנעו מלהיכנס למסגדים, ולא ימנעו מכם מלשלוט במוסלמים. לא יהיה לכם מושל אלא מקרבכם או מבית שליח האל. יפנו מקום ללוויותיכם, אלא אם תיכנסנה למקום קדוש (מסגד). תזכו בכבוד מחמת מעמדכם הרם ומעמדה של צַפִיָּה בת דודכם. חובה על אנשי בית שליח האל ועל המוסלמים לשמור על כבודכם ושלא לפגוע בכם (?). אם ייצא אחד מכם למסע, יהיה בחסות האל ושליחו. "אין כפייה בענייני דת". אם ילך אחד מכם בדת שליח האל ובמצוותו, יהיה לו רבע ממה ששליח האל ציווה לתת לאנשי ביתו, אשר יינתן בעת שתקבל קבילת קֻרַיש את חלקה, היינו חמישים דינר. זוהי מתנה ממני לכם. בני בית שליח האל וכן המוסלמים מצוּוים לקיים את כל אשר באיגרת זו. כל המיטיב עם חַנִינָא ואנשי ח'יבר ומַקְנָא — מוטב לו; וכל המרע להם — אחריתו רעה. כל הקורא איגרת זו שלי, או שתיקרא לו, וישנה או יחליף דבר ממה שבה — עליו תחול קללת האל וקללת המקללים... ושל כל בני האדם. הוא מחוץ לחסותי ולשפעתי ביום התחייה, ואני יריבו. ומי שהוא יריבי הוא יריב האל, ומי שהוא יריב האל נופל לגיהינום... ורע מקום מושבו. עֵד הוא האל, אשר אין כמוהו אל, ודי באל לעדות, ובמלאכיו..., ובמוסלמים הנוכחים. עלי בן אבו טאלב כתב אותה בכתב ידו, בעוד שליח האל מכתיב לו אות לאות, ביום שישי, 3 ברמדאן, בשנה החמישית להג'רה. עדים: [עַמַּ]אר בן יאסר; סלמאן הפרסי, ידיד שליח האל; אבו ד'ר אל-ע'יפארי.

בצד ב': תקנה בכתב ידו של רבי אפרים בן שמריה (פעיל 1007–1055 לספירה). בעברית ובערבית-יהודית. תיארוך: ראשית המאה האחת-עשרה. התקנה גוערת ואוסרת על שלל הנהגות בעייתיות שהיו נפוצות באתר הקדוש בדמוּה. להלן תמצית המסמך לפי גויטיין: אין לו ספק שמסמך זה נכתב בתקופת האכיפה הקפדנית של החוק והמוסר האסלאמיים בידי הח'ליפה אל-חאכּם (996–1021). כשהבחינה ההנהגה היהודית במתרחש בסביבתה, הבינה כי מוטב לה לסדר את ענייניה הפנימיים. בדומה לאל-חאכּם עצמו, גם היא הגיבה בחומרת יתר, וכמו במקרה של רפורמות הח'ליפה, ההנהגות הפסולות בדמוּה ככל הנראה צצו שוב לאחר זמן מה. כדי לאפשר לקורא להתעמק במסמך מסקרן זה, שגילו כמעט אלף שנים, מציע גויטיין ניתוח מלא של תוכנו. כמו פעמים רבות בגניזה, כמחצית מהדף קרועה וחומר רב-ערך אבד. בולט עוד יותר עד כמה ניתן ללמוד ממה שנותר. הפתיחה העברית קובעת כי "בית הדין", היינו הדיין, והזקנים הציעו לבני הקהילה לפעול להסרת כל ההנהגות הפסולות מן המקדש בדמוּי, וכי הקהילה קיבלה את ההצעה, וכך הפכה הדבר לתקנה המחייבת את כולם לעולם, כמו תקנה שהטילו חכמי הדורות יראי השמים ושאישר אותה האל. בטקסט הערבי-יהודי, ככל ששרד, מודגשות הנקודות הבאות, לפי הסדר שבו הן מופיעות בכתב היד. הקורא צריך לזכור שמלכתחילה היה לפחות סעיף אחד נוסף בין כל שני סעיפים שנזכרים כאן. 1. כולם יבואו לשם דבקות בלבד. לא תותר עליצות או מעשי שעשוע. 2. הצגות בובות ("צללים סינים", מעין סרטי הקולנוע של ימי הביניים) ובידור דומה אסורים. 3. אין לבשל שם בירה. 4. אין מבקר רשאי להתלוות [לגוי] או למומר. 5. אין להכניס אישה אלא אם היא בלוויית [אב, בעל,] אח, או בן בוגר, אלא אם כן היא זקנה מופלגת. 6. יש לכבד ולהוקיר את מבנה בית הכנסת כמו כל בית כנסת אחר. 7. נערים, או גבר בוגר עם נער, אסור [...], כדי לא להעמיד עצמם תחת חשד ולא להוציא לעצמם שם רע. 8. גברים ונשים כאחד יקפידו במלוא מלוא הזהירות שלא לחלל את השבת בשום אופן. 9. אסור לשחק שחמט ו[...]. 10. כמו כן משחקים כגון "אבטיח וטיט" ו[...]. 11. אין לעשות רעש על ידי הכאה או מחיאת כפיים. 12. אין נגינה בכלי זמר. 13. אין לרקוד. 14. בשבת אין לשאוב מים מן הבאר אלא לצורך שתייה בלבד. 15. אסור לגברים להתערב עם הנשים, להתקרב אליהן [...], ואף אסור להם להביט בהן. 16. בבית הכנסת יתפללו הנשים בעזרת הנשים בקומה העליונה והגברים באולם שבקומה התחתונה, כפי שנקבע במנהג קדום, סוּנה. 17. מבקרים במקום (בעיתים שאינן עיתי עלייה לרגל) יבואו אך ורק לצורך רציני, ולא לשם הנאה או לעניין שעלול, במעשה או בדיבור, לסכן אותם או אחרים או לפגוע במתחם. עליהם להצטייד במפתחות ולא לחבל במנעולים, ולא להיכנס דרך הגנים או על ידי טיפוס על חומה. 18. הקהילה הסמיכה את [...] לייצגה בכל ענייני בית כנסת זה — ישמור עליו האל. לתקנה המסוכמת לעיל לא הייתה סיבה לציין היבט חשוב נוסף של העלייה לרגל לדמוּה מלבד התפילה ופעולות הפנאי: המקום והזמן שבהם נהרו המונים יחדיו סיפקו הזדמנות נוחה להכרזות פומביות, ובמיוחד כאלה שהיו להן תוצאות חמורות לגבי הנוגעים בדבר, כגון חרמות ונידויים.

מסמך משפטי: שלושה מסמכים משפטיים הכתובים על רוטולוס אחד. התיארוך (על פי המסמך השני): כ"ז באייר ד'תתמ"ו לבריאת העולם (14 במאי 1086). שלושת המקרים נסבים סביב מעאלי בן ח'לף ודינרי עדליה, ששוויים היה כשלושה דינרים רגילים ולא היו בשימוש כללי בציבור. גויטיין מגדיר דינרי עדליה כ"מטבעות מהדורה מיוחדת ויוקרתית שלא נועדו להיות במחזור". במסמך הראשון, החלקי, תבע מעאלי בן ח'לף את אחיו אבו נצר מנצור בקשר לעסקת פשתן בשווי 40 עד 50 דינרים. כן מוזכרים אבו סהל אלצירפי ומבורך בן נחום, וכן יפת בן אברהם, הממונה על בית המטבעה (מתולי דאר אלצ'רב), אשר שכר או רכש ממנצור בן ח'לף חלק מבית, והעביר אליו אוצר שנוי במחלוקת שנמצא בסמוך למסגד אלקבה במצודת היוונים. בשורה 6 נאמר: "הראה לו דינרים טמונים בשכונת מסגד אלקבה". בהמשך, ככל הנראה, יש רמז למעילה בכספי בית המטבעה. סיומו של המסמך, בתרגומו של גויטיין (עם תיקון קל של מרינה רוסטו): "לבסוף הופיע לפנינו ברכאת בן ח'לף, אשר העיד את העדות הבאה: מעאלי בן ח'לף הביא אותי לביתו של יפת בן אברהם ונתן לי סל עם אבק זהב, אשר נשאתי לבית אחיו מנצור בלילה. למחרת בבוקר ניפה מנצור בן ח'לף את האבק שנשאתי אליו, הביא לקוח מוסלמי ומכר לו אותו תמורת כשלושה דינרים בנוכחותי. כתבנו את אשר נאמר לפנינו וחתמנו, כדי שישמש כשטר לאישור זכויות וכראיה". במסמך המשפטי השני שעל פני הקלף, הנושא את התאריך כ"ז באייר ד'תתמ"ו, מעיד מנשה בן יעקב כי לפני שנים רבות בא אליו מנצור בן ח'לף, אחיו של מעאלי, בלוויית שני מוסלמים אשר תבעו ממנו תשלום עבור פשתן שקנה מהם. מנצור מסר לו (למנשה) דינרים לשקילה, ומנשה מצא בתוכם 15 או 17 דינרי עדליה, דבר שהפחיד אותו, שכן מטבעות מסוג זה לא היו זמינים לציבור. הוא שקל אותם ומסרם למוסלמים בתשלום עבור הפשתן, ולאחר מכן ביקש מאחד המוסלמים להחליף אצלו שלושה או ארבעה מן הדינרים, חרף חששו הקודם. מנשה לקח את דינרי העדליה, ככל הנראה כדי למנוע ממנצור להסתבך בשל שימוש גלוי בהם; לאחר מכן יעץ מנשה למנצור שאם נותרו ברשותו עוד מטבעות כאלה, אל יראם בפומבי אלא יסלקם בחשאי. כאן מסתיימת עדותו של מנשה, ואז שואל בית הדין את מנצור מה עשה לאחר מכן. מנצור השיב: "אמרתי לו שאין לי עוד מן המטבעות הללו, אלא ששאלתי אותם מאחי", מעאלי. שבועיים לאחר מכן נתגלתה פרשת מעאלי ומעילתו בביתו של יפת בן אברהם, מנהל בית המטבעה. המסמך השלישי, שבגב הקלף, נכתב בידי הלל בן עלי וחתום על ידו, וכן בידי עלי הכהן בן יחיא ויאשיהו בן משה. בו מציג יפת תביעות נגד מנצור, גם הן הקשורות בדינרי עדליה. (המידע מבוסס על תרגומו של גויטיין.) צירוף: אלן אלבאום

מכתב מלברט בן משה בן סע'מאר, שהיה במהדיה, אל אחיו יהודה בפסטאט. בערבית-יהודית. תיארוך: 9 בינואר (י"ב בשבט) 1058 לסה"נ לפי גיל, או 1061 לסה"נ לפי בן-ששון. לברט מברך את יהודה על הולדת בנו הבכור. ייתכן שמופיעה תפילה שאלוהים יגן על התינוק מעין הרע (שו' 11–12 בצד הפנים; האות הראשונה במילה מטושטשת; גיל קורא "אלצ'ו'" במקום "אלסו'", אך אף אחת מהקריאות אינה תקינה לחלוטין מבחינה דקדוקית). לברט שמע מזכאר שהתינוק הוא תינוקת, והרגיע את דעתו רק כשהגיע מכתבו של יהודה ובו הבשורה שמדובר בבן. לברט שומר את המכתב המבורך עליו, מנשק אותו ומניח אותו מול עיניו; השבוע מסר אותו לאחותו, אך השביע אותה להחזיר לו אותו (שו' 4–18 בפנים). לברט ממשיך בענייני מסחר. ישנה תגובה מפורטת לדברי יהודה על הכאב שגרם לו לברט כשנזף בו על החלטה עסקית שקיבל. לברט מסביר שכתב את שכתב רק משום שהדבר נגע לסחורה של אדם אחר. ואשר לחוב של 20 דינר שיהודה חייב לו — מה ערכם של 20 דינר לעומת הקשר ביניהם, ששווה כל העולם? אם יהודה התרגז מנזיפתו של לברט, הרי שעתה לברט מתרגז מתגובתו של יהודה. ועוד, סכום זה אינו דבר לעומת מה שכבר איבדו בקירואן. כפי שאומר הפתגם: "אם לא נותר ממזונותיך אלא עוגה אחת, מוטב שתשליך אותה לים" (שו' 18–32 בפנים). המכתב נמשך בענייני מסחר בין אפריקיה, סיציליה ומצרים. נזכרים אנשים רבים: הנגיד, נסים, אבו הארון, חיים בן עמאר, הנער של חסון, חסון בן מוסא, יהודה בן מוסא, אבו עבד אללה, נכבדי קירואן ומהדיה, יצחק בן בר[הון?], ויוסף בן עלי הכהן. אנשים שהגיעו מפלרמו סיפרו שזכאר חלה אך החלים (שו' 33–57 בפנים). לברט שמח לשמוע שיהודה לומד תורה, משנה ותלמוד עם "הרב" (שו' 58 ובשוליים). צד הגב מורכב ברובו מדרישות שלום. לברט מופתע מנזיפתו של יהודה על כך שנסים אינו שולח לו מכתבים. (גיל מזהה את האיש הזה עם נסים בן משה השלישי.) נסים לא כתב אפילו ללברט עצמו, המצוי במרחק שעתיים ממנו. "הוא גוסס, והוא יכתוב לך מכתב?" (שו' 11–13 בגב). נסים פדה ספר תנ"ך השייך ללברט וליהודה, שנבזז באחת ממלחמות אפריקיה. לברט מבקש כעת לסדר את החזר התשלום לנסים ולקבל את הספר בחזרה (שו' 13–17, 23–24 בגב). לברט חותם בחדשות הרעות מאפריקיה, סיציליה ואל-אנדלוס (שו' 35–40 בגב). מחיר החיטה הרקיע שחקים בקיץ זה; קירואן הופכת לחורבה; הבדואים נלחמים זה בזה; אנשים חוששים לגורל סיציליה השנה, שכן הפרנקים תקפו בצבא גדול; הפרנקים אף פלשו לאל-אנדלוס השנה, החריבו רבים מכפריה, הרגו אנשים רבים, והטילו מסים על כל האזורים שכבשו.

מכתב מאת סרור, השוהה בבלביס, אל אמו האלמנה היושבת בקהיר עם שני בניה האחרים, פרג' אללה ורשיד. המכתב עוסק בעניין שיש להביא בפני הנגיד יהושע בן אברהם השני בן דוד בן אברהם בן משה (הרמב"ם), הכולל ראיות נסיבתיות (אַמָארָה) ופרטים התומכים בהן. החלק הראשון של המכתב (שו' 1–17 בצד הפנים) כולל התנצלויות ארוכות על שלא בא לבקר כששמע שאמו חולה. הוא לא יכול היה להגיע בשל ההוצאה הכרוכה בשכירת בהמת רכיבה, בשל הסכנות שבדרך, ומשום שסבל בעצמו ממחלת עיניים ("אך עתה, תודה לאל, מצבי טוב יותר"). בחלק הבא של המכתב (שו' 18 בצד הפנים עד שו' 1 בצד הגב) הוא מודיע לאמו שנשא אישה לפני ארבעה חודשים — בתולה יפהפייה הניחנת בכל מעלותיה הטובות של אמו, ושהיא התגשמות תפילותיה של אמו עבורו. אשתו מצטערת על מחלת חמותה ומבקשת לבוא לבקרה. גויטיין מציע שהמפתח להבנת השאלה מדוע נמנע סרור מליידע את אמו או לבקש את רשותה לפני הנישואין טמון בכך שלא הזכיר את שם אשתו ואף לא ציין שהיא ממשפחה מיוחסת. ככל הנראה, היא לא הייתה ממשפחה טובה, ואמו לא הייתה מסכימה לשידוך. בחלק השלישי של המכתב (שו' 1–27 בצד הגב) הוא מגיע למטרה המרכזית של הכתיבה: הוא השאיל סידור לעולה רגל לארץ ישראל בשם פח'ר תמורת ערבון של 6.5 דרהמי נֻקְרָה (המכילים כמות כסף הגדולה פי שלושה מדרהמים רגילים). עתה, משחזר פח'ר לקהיר, נודע לסרור כי בני המשפחה כבר החזירו את הכסף, אך פח'ר מסרב להשיב את הסידור. הכותב מבקש שילחצו על פח'ר להחזיר את הסידור. הוא מציע תחילה שבני משפחתו יפנו לסולימאן אל-עטאר, שתיווך בעסקת ההלוואה והערבון המקורית, ויאמרו לו: "פלוני [סרור] אומר לך כך וכך, ואלו הסימנים". לאחר מכן הוא מספר כיצד שהו סולימאן ופח'ר בח'אן בבלביס יחד עם שישה עולי רגל נוספים (אל-שיח' מוופק החזן, סעיד בן אל-כאתב, נאצר בן טייב, יהושע בן אל-ע'ארק, מוסא בן מרדוך, ואבן אבו סעד אל-ח'אדם), וכיצד נתקעו שם על פני השבת כשהשיירה יצאה לדרך. אם התערבותו של סולימאן לא תועיל, על אחיו של סרור, פרג' אללה, לפנות לנגיד יהושע. בהמשך הוא מספק "סימנים" שיזכירו לנגיד את עניינו: כיצד, כששהה הנגיד בבלביס, שוחח עם סרור על העתק של ספר מקרא השייך ליעקב אחי המלמד; כיצד היה הנגיד מעורב בגירושי סרור מאשתו הראשונה; וכיצד הלך הנגיד לראות את ראש המשטרה (וַאלִי) של בלביס, אשר הפנה אותו אל הקאדי, שלא היה זמין. אם גם זה לא יוביל לתוצאה, הוא מציע שאחיו ילך אל יעקב אחי המלמד ויבקש את עזרתו.

מכתב מקהילת אלכסנדריה אל שמואל הלוי, "נגיד הלויים, פאר הרופאים", בן שלמה, ובו בקשה לסיועו במאבק נגד גזירה שאסרה אמירת פיוטים בתפילה. גויטיין סבר שהמכתב נשלח מעיירה כפרית במצרים, ואילו פרידמן הציע שהמכתב נכתב בבית הכנסת של הירושלמים בפוסטאט, וכי הגזירה נגד הפיוטים הייתה חלק מתיקוני התפילה החסידיים שרבי אברהם בן הרמב"ם ביקש להנהיג. לדעתה של פרנקל, המכתב נשלח מאלכסנדריה, וישנן בו כמה ראיות לכך: הזכרת "רעות הגויים" (פנים, שורה 17) מתאימה היטב לאלכסנדריה, שנודעה באווירתה הפנאטית ובמעשי האלימות האנטי-יהודיים שלא היו נדירים בה (ראו גויטיין על כך). דבר דומה אפשר לומר על אזכור מחלת ריאות מגפתית שהייתה נפוצה באלכסנדריה (פנים, שוליים ימניים שורה 1 וההערה לשורה זו). נוסף על כך, אלכסנדריה הייתה ידועה במנהגי תפילתה הייחודיים, שאליהם דבקה הקהילה היהודית האלכסנדרונית בקנאות; לדוגמה, השו"ת ששלח סעדיה בן ברכות המלמד מאלכסנדריה אל הרמב"ם (שו"ת הרמב"ם). טענתו של פרידמן שהגזירה נגד הפיוטים הגיעה מרבי אברהם בן הרמב"ם משתלבת היטב עם הטענה שהמכתב נשלח מאלכסנדריה: קבוצה של חסידים, מחסידי רבי אברהם בן הרמב"ם, התיישבה באלכסנדריה ושאפה ליישם בקהילה הרחבה את עקרונות אמונתה. ההתייחסות לחסידים הללו כ"דיינים, חזנים ומנהלי הקדשות" (גב, שורה 3) עולה בקנה אחד עם רמזים אחרים על חסידי רבי אברהם בן הרמב"ם כמי שנהנו מהטבות חומריים והזניחו את שליחותם הרוחנית. על פעילותם של חסידי רבי אברהם בן הרמב"ם באלכסנדריה ראו את מאמרו של גויטיין "רבנו אברהם". (המידע מפרנקל.) [ההצעה שהמילה <em>בראסים</em> מתייחסת למחלת ריאות מגפתית מוטלת בספק. אף שהמילה הפהלווית <em>בִּרסאם</em> משמעותה המקורית הייתה "דלקת קרום הריאה" (pleurisy), בספרות הרפואית הערבית הוחלפה המילה לסירוגין במילה <em>סִרסאם</em>, היינו דלקת המוח או הזיה (phrenitis or delirium). אל-ראזי מציין שגם אם הרופאים הבחינו לעיתים בין שני המונחים, הציבור הרחב ראה בהם נרדפים גמורים (ראו אולמן, רפואה אסלאמית). הן המחלה והן המוות במכתב הם מטפוריים: "ישראל, אם תראו שתמנו ונהרגנו על ידי השיגעונות שהובאו עלינו (בידי רודפינו), דעו שנהרגנו לשם מנהג אבותינו, אבות-אבותינו ונביאינו...". מוות ממחלה אינו יכול להיחשב למות קידוש השם.]

שני זוגות של ביפוליו (דפים כפולים) מתוך חיבור עִלְם-אִ חַאל בטורקית עות'מאנית. תיארוך: ייתכן שמן המאה השש-עשרה או מאוחר יותר (לפי הת'אווי). במבוא למהדורתה מציינת ג'יין הת'אווי: "שני המסמכים הבלתי-מתוארכים הללו נראים כמרכיבים חלקים שונים של חיבור עִלְם-אִ חַאל יחיד (בערבית: עִלְם אַל-חַאל), כלומר 'ספר יסודות' של המנהג המוסלמי, הכתוב בטורקית פשוטה, המיועד למתאסלמים וכן למוסלמים ותיקים שאולי אינם בקיאים די הצורך בנוהג המוסלמי המקובל — כגון נשים, צעירים, אוכלוסיות כפריות מבודדות וחיילים.... לשון הקטעים העוסקים בתפילה דומה למדי לזו של החלק 'כללי התפילה' (שֻׁרוּט-אִ צַלַאת) שב'ריסאלה' של אֻסְתֻוַאני; אולם המסמך מן הגניזה אינו כולל כל אזכור או רמיזה לסמכויות דתיות. רוב חיבורי עִלְם-אִ חַאל הידועים, לעומת זאת, משלבים אזכורים רבים של חיבורי פיקה (ההלכה האסלאמית) הסמכותיים.... מבחינה לשונית, ההבדל הבולט בין חיבור העִלְם-אִ חַאל שבגניזה לבין הדוגמאות העות'מאניות-טורקיות הידועות הוא שהדוגמאות העממיות הללו משתמשות בצורה סֶגְ'ד-אִ סֶהְוִ ל'ביטול התפילה', בעוד שהמסמך מן הגניזה משתמש בסֶהְו-אִ סֶגְ'דֶה. ייתכן שהדבר מצביע על כך שמסמכי הגניזה נשענים על חיבור שונה, ואולי מועט-תפוצה, של עִלְם-אִ חַאל. מצד שני, ייתכן שהמחבר, או לפחות המעתיק, הפשיט את ההנחיות המעשיות מאחד או יותר מן החיבורים הידועים והמורכבים יותר. ארבעת הדפים מרכיבים 'חוברת' חלקית בשני נושאים נפוצים בז'אנר זה: (1) שֻׁרוּט-אִ צַלַאת (בערבית: שֻׁרוּט אַל-צַלַאת), 'כללי התפילה', וביתר פירוט אילו טעויות בנוהג מבטלות את התפילה, ו-(2) אֶלְפַאט'-אִ כֻּפְר (בערבית: אַלְפַאט' אַל-כֻּפְר), כלומר האמירות, בין במכוון ובין בשוגג, שמטילות אדם אל הכפירה. כפי שמציינת טיאנה קְרסטיץ' (2019, 84), הכללת אֶלְפַאט'-אִ כֻּפְר בחיבורי עִלְם-אִ חַאל נראית כחידוש מתקופת סולימאן הראשון; על כן, מסמך גניזה זה ודאי מתוארך לתקופה זו או מאוחר יותר." הערה: לצורך מספור שורות מדויק וסדר עמודים נכון, יש לעיין ישירות במהדורת הת'אווי. המספור כאן מבוסס על סדר התמונות/הקטעים ולא על סדר העמודים במקור. שורות המאוחדות בתרגומה של הת'אווי (למשל שורות 3–5) פוצלו כאן (שורה 3, שורה 4, שורה 5) כך שיתאימו לתעתיק.

מכתב בערבית-יהודית. התיארוך: ככל הנראה תמוז 1232, וכמעט בוודאות בין השנים 1232–1237 (ראו הסבר להלן). הכותב והנמען לא זוהו. הכותב הכתיב את המכתב לבנו. נראה שהיו סוחרים אמידים וספקים של הצבא. עיקרו של המכתב עוסק במחלוקת סביב תיקוני התפילה של הנגיד רבי אברהם בן הרמב"ם. בני "השישי" (בני המשפחה של שושלת הנגידים הקודמת) הגישו עצומה נגד אברהם לסולטאן אלמלכ אלעאדל, ואברהם השיב עליה בעצומה נגדית שעליה חתמו כמעט 200 איש מבני הקהילה, המעידים שלא כפה את תיקוני התפילה שלו על איש. הכותב טוען שכל החתומים לטובת אברהם העידו עדות שקר וראויים להיענש בגילוח זקנם, שכן לדבריו אברהם בהחלט כפה את תיקוני התפילה על הקהילה בבתי הכנסת שלהם. בהמשך מדווח הכותב על פטירות מן האחרון: ובכלל זה פטירתם של שלמה בן אליהו (שקדמה לפטירת אביו) ושל יוסף בן אלכ'ראז (שאכל ארוחת ערב והלך לישון ומת; בבוקר היו פניו "שחורות כדיו"). יש קטע על מחירי מצרכים שונים, קטע על היחסים עם הקצין הצבאי כאתב אלערב, ודרישות שלום. אשר לנימוקי התיארוך: רבי אברהם בן הרמב"ם נפטר בשנת 1237. היו שני סולטאנים בשם אלמלכ אלעאדל. הראשון היה אחיו של צלאח א-דין ומלך בשנים 1200–1218. השני היה נכדו של הראשון (בנו של אלמלכ אלכאמל) ומלך בשנים 1238–1240, לאחר פטירת רבי אברהם בן הרמב"ם. ואולם בשנים 1232–1238, שבהן ישב אלמלכ אלכאמל בסוריה, היה אלמלכ אלעאדל הצעיר מייצג לעיתים את אביו במצרים. גויטיין סבר שההתייחסות במכתב היא לאלמלכ אלעאדל הראשון, מה שיתארך את המסמך לשנים 1204–1218. אלא שהעניין מסתבך, מאחר ששלמה בן אליהו — שעל מותו מדווח המכתב — היה עדיין בחיים באב 1231, וכן בחשוון של אותה שנה. המכתב הנוכחי מתוארך ליום ראשון, ה' בתמוז. הדבר מצמצם את החלון לשנים 1232–1237. הקושי הוא שה' בתמוז אינו יכול לעולם לחול ביום ראשון... כך שאו שהסופר טעה ביום אחד, או שהתכוון לכתוב ט"ו בתמוז. האפשרות השנייה נתמכת בביטוי "יהפוך עצבונו לשמחה", שעשוי להתייחס לצום י"ז בתמוז המתקרב.

לוח אסטרולוגי הכולל ניבויים לחודש אביב בלוח הקופטי, החודש שבו מתחיל הנילוס לעלות. החיבור מתייחס לזריחה ההליאקלית של כוכב סיריוס ב-25 באביב (אמצע יולי), כאשר התחזיות תלויות במיקום הירח במזלות. זריחה הליאקלית של כוכב היא הופעתו הראשונה הנראית באופק המזרחי מעט לפני עלות השחר, לאחר תקופה שבה היה קרוב מדי לשמש מכדי שייראה. הכוכב זורח רגעים לפני זריחת השמש ונראה לזמן קצר באור הדמדומים שלפני הזריחה, עד שאור השמש מאפיל עליו. עבור סיריוס, הכוכב הבהיר ביותר בשמי הלילה, מתרחש הדבר במצרים באמצע יולי, סביב 25 באביב בלוח הקופטי. אירוע זה היה בעל חשיבות עצומה במצרים הקדם-מודרנית משום שחפף בקירוב לשיטפון השנתי של הנילוס. הלוח המצרי העתיק היה מאורגן סביב הצפייה הראשונה בסיריוס (סופדת, ובהמשך סות'יס ביוונית), שגם הואלהה ונקשרה לאיזיס. מסורת הניבויים על פי התנאים בעת הזריחה ההליאקלית של סיריוס המשיכה להתקיים זמן רב לאחר תקופת הפרעונים, אל תוך התקופה היוונית-רומית והאסלאמית. לפי הטקסט, אם הירח נמצא במזל סרטן בתחילת שנת הסות'יס, תבוא תקופה קצרה של רוחות צפון נוחות ובעקבותיה רשימה ארוכה של אסונות: מחלות נפוצות (דלקות, אבעבועות שחורות, דלקת עיניים), טביעות ספינות, ליקויי ירח, מותם של מנהיגים, מחלוקות בין אצילים, קרבות במצרים ובסוריה, סכנות לחיי המלך, ונדידת אוכלוסיות מסודאן. גורלות החקלאות יהיו מעורבים: שפע של דגים, תאנים, ענבים ופשתן, אך מיעוט של זיתים, קטניות שיוכו בנגעים, ומוות בקרב בעלי החיים באלכסנדריה ובמגרב. עם זאת, "אלוהים יודע מה נסתר". המילה המחוקה קתאל (קרב) בשורה v8, שהוחלפה במילה כלאף (מחלוקת), רומזת אולי שהסופר ביקש לרכך את הניבוי. הצד הנקרא verso על פי הסידור הקיים מופיע ראשון, והצד recto הוא המשכו הישיר. השורות התחתונות של recto (שורות 14–17) פותחות בקטע חדש של ניבויים למצב שבו הירח במזל אריה: הרוחות יישבו ממערב במשך כמה ימים, ויהיו מקרים של טביעה או טביעת ספינות. ההמשך חסר.

מכתב מיחיאל בן יצחק הצרפתי, מירושלים, אל אדם בשם מנחם (כנראה הדיין מנחם בן יצחק בן ססון), כנראה בקהיר. תיארוך: ראשית המאה הי"ג, ככל הנראה בין 1219 ל-1229 (לפי הערכתו של שוויקא). ראו גם מכתב קודם באותו עניין. בראשית המאה הי"ג היו בירושלים שתי קהילות שהתבססו לאחר כיבוש העיר בידי צלאח א-דין בשנת 1191: הקהילה האשקלונית והקהילה המערבית (המגרבית). החל משנת 1210 הגיע גל של עולי רגל מצרפת ומאנגליה, הידוע בכינוי "עליית הרבנים". היחסים בין הקהילות השונות היו מתוחים מאוד, כפי שהעיד יהודה אלחריזי שביקר בירושלים בשנת 1214. מתוך מכתביו של ר' יחיאל הצרפתי לפוסטאט אנו למדים על מחלוקת סוערת שהתחוללה בירושלים באותם ימים. מאחר שלא הותר ליהודים לטבול במעיין השילוח, נערך מגבית במצרים לבניית מקווה חדש, וסכום נכבד נאסף ונשלח לקהילת ירושלים למטרה זו. אולם ר' יחיאל, מנהיג הקהילה, התנגד להקמת מקווה חדש, והעדיף שנשות הקהילה תטבולנה במקווה פרטי שבביתו — לדבריו, סידור זה יאפשר לאשתו לפקח על טבילת הנשים. ר' יחיאל פנה אל הדיין המקומי בפוסטאט וביקש רשות להסב את ייעוד התרומה. אולם בני הקהילה המקומית לא הסתפקו בהסדר זה וניסו להקים מקווה חדש. הסכסוך שהתפתח פילג את הקהילה, עד שר' יחיאל וחבורתו נאלצו לעזוב את בית הכנסת. שתי הקבוצות לא היססו לערב את השלטון המוסלמי בסכסוך, מה שהביא למאסרם של כמה מבני הקהילה. המחלוקת הסלימה למאבק בין-עדתי, על רקע מתחים שנגרמו עקב שינויים שהנהיג ר' יחיאל בהתאם למסורת ההלכתית הצרפתית. עד כה הכרנו את הסיפור הזה משני דפים שפורסמו לפני כמאה שנה, וכעת, עם גילוי חמישה דפים נוספים, יש בידינו תיאור מלא של פרשה זו מתולדות ירושלים בראשית המאה הי"ג (לפי רוני שוויקא). תיאור קודם: מכתב בן ארבעה עמודים בעברית, אולי מאלכסנדריה, העוסק בסכסוך בין אישים בולטים בקהילה היהודית ובגירושו של אחד מהם מבית הכנסת.

מכתב מטוביה בן עלי, השוהה בעיירה כפרית, אל בן דודו נתן בן שלמה הכהן, ככל הנראה בפוסטאט. התיארוך הוא בין השנים 1122–1150, על פי המסמכים המתוארכים של הנמען. הכותב מודה על העברת מרשם מרופא אחד, אבו אל-בהאא', ומזכיר לנתן לדאוג להשגת מרשם נוסף מרופא אחר, אל-אמין, שניהם עבור אשתו החולה. ייתכן שהרופא השני היה מוסלמי או נוצרי, שכן הנמען מתבקש להעתיק את המרשם מערבית לאותיות עבריות (אך השוו למסמך אחר שבו דווקא מבקשים מיהודי שלא להשתמש בכתב ערבי). הכותב כותב: "יואיל אדוני להיטיב עם עבדו במענה שייתן אדוני אל-אמין, יוכפל שכרו. אנא העתק לי את המרשם באותיות עבריות." לבקשת הנמען, טוביה מוסר עדכון מפורט על מצבה של אשתו החולה: "יש לה שש התקפות (פַוְרַה) ביום וארבע בלילה. זיעה (עַרַק) שוטפת אותה מארובות עיניה (מַחַאג'יר עַינַיהַא) ועד חזהּ (פֻאַאדהַא). מחמת חוזק האש (מן עֻט'ם אל-נַאר) יש לה תחושה שצווארה תחילה נשרף (אִחתַרַקַת) ואחר כך מתקרר (יַבּרֻד). באותו זמן היא סובלת מכאב בברכיים (וג'ע רֻכַּב). מחמת עוצם ייסוריה (מן עֻט'ם אל-אַלַם) פסק וסתה (אל-טַמת'). לבסוף, מרוב דאגתה (מן כּת'רת אל-תַכַּרֻּב), היא לוקה ברעד קל (רג'יף יסיר) של הלב." אותה מחלה מתוארת גם במכתב מוקדם יותר, וממכתב מאוחר יותר עולה שבסופו של דבר החלה להרגיש טוב יותר. ייתכן שאין מדובר בחום ממשי אלא רק בתחושת בעירה (נאר). כמו כן ייתכן שיש לקרוא את הצירוף "כאב ברכיים" (וג'ע רֻכַּב) כ"כאב באגן" (וג'ע רַכַּבּ), במיוחד לאור המשפט הסמוך המתאר את השינויים במחזור החודשי שגרמו הכאבים העזים. בשולי המכתב, בשינוי נושא, מבקש טוביה להשאיל מ"הרַיִּיס" את הפיוט "שיר השירים אסלסל" (פיוט לשביעי של פסח שחיבר שמואל בן הושענא השלישי), מוסר דרישת שלום לבני המשפחה, ומדווח שמצב המשפחה היה קשה ביותר כשהגיע גובה המס בחג הפורים.

טקסט בענייני לוח השנה. מתוארך לשנת 1241 לסל"ק (929–30 לסה"נ). העותק שלפנינו: סוף המאה העשירית או המאה האחת-עשרה. הקטע הוא חלק מחיבור ארוך יותר העוסק בלוח השנה; הפסקה השמורה בקטע זה מבקשת לתקן את התאריכים בלוח השנה הנוצרי של תקופת הצום (Lent) וחג הפסחא לשנים 1241–1244 לסל"ק. מחזור הפסחא האלכסנדרוני בן 19 השנים, שנקבע במאה הרביעית, מסנכרן את החודשים הירחיים עם השנים השמשיות הקופטיות; אולם הסטיות מן המציאות האסטרונומית הלכו והחריפו עם השנים (וזו הסיבה לרפורמה הגרגוריאנית במאה השש-עשרה). השימוש בחודשים הקופטיים בטקסט זה ממקם את המחבר ללא ספק במצרים. זהו אחד הטקסטים היהודיים הקדומים ביותר העוסקים בחישוב מועד הפסחא. טקסטים יהודיים מסוג זה מתועדים במערב הלטיני החל מן המאה השתים-עשרה, ונפוצים מעט יותר החל מן המאה הארבע-עשרה–חמש-עשרה ואילך, אך זהו טקסט מוקדם אפילו ביחס לחומר היהודי מן העולם המוסלמי. ייתכן שזוהי גם העדות הקדומה ביותר הידועה לשימוש במניין הסלאוקי שניתן לשייך בוודאות למצרים. קיימות עדויות מוקדמות יותר ללוח הסלאוקי מן הגניזה, אך מקורן מחוץ למצרים; ראו למשל מסמך מתוארך לשנת 1182 לסל"ק (870/71 לסה"נ). העדות הבאה בקדמותה למניין הסלאוקי בגניזה מתוארכת לשנות ה-1260 לסל"ק (שנות ה-950 לסה"נ). הקטע הוא דו-דף (ביפוליום) על נייר, אחד מן הדפים החיצוניים של קונטרס; הטקסטים שעל הצד השני אינם קשורים לתוכן זה. תאריך הטקסט עשוי להיות בעל משמעות מסיבה נוספת: ייתכן שהיהודים היו ערים יותר לאופן פעולתם של מחזורי הלוח ו/או לפערים בין הלוחות השונים בעקבות מחלוקת הלוח הגדולה של שנת 921/22. בעמוד השמאלי של הצד האחורי הוסיף סופר אחר מרשם רפואי לטיפול בשלשול.

חשבונות ורשימות שונות בערבית-יהודית ובכתב ערבי. בצד ימין של הרקטו: חישובים בספרות יווניות/קופטיות. בחלק השמאלי העליון של הרקטו: רשימת סכומים שחייבים לאדם בשם אבו סעד, ובכללם 25 דרהם עבור שני תשלומי ג'זיה (13 ו-11 דרהמי וריק בהתאמה) ובצל אחד (דרהם אחד). מנגד, אבו סעד חייב לבעל החוב 7.5 דרהם "כשכר עבור שלושה שבועות", כך שבסך הכל בעל החוב חייב לו 17.5 דרהם. בהסתמך על רשימה זו ועל "כתב היד היפה", משער גויטיין שהכותב היה מורה שקיבל 2.5 דרהם בשבוע עבור הוראת בנו של אבו סעד (?) או יתום. העובדה שנאלץ ללוות כסף לשני תשלומי מס גולגולת מרמזת אף היא על אדם עני התלוי בקהילה. בחלק השמאלי התחתון של הרקטו: חרוז קצר על אודות הכבוד (עז): "המכבד מבקש כבוד; למכובד יש כבוד; אין כבוד למכבד אם הוא מכבד ללא כבוד". בצד ימין של הוורסו: ביטוי שלא פוענח, כתוב באותיות ערביות פעמיים. בצד שמאל של הוורסו: הערות נוספות בערבית-יהודית בעניין הסכומים המגיעים לאבו סעד, ובהן 13 דרהמי וריק שיש להחזיר "עד תאריך כך וכך", וכן דרהם אחד עבור הבצל, עוד 2 דרהם ועוד 11 דרהם, "סך הכל 25" (אם כי הסכום בפועל יוצא 27). הניסוח "עד תאריך כך וכך" רומז שמדובר בטיוטה לקראת עריכת שטר חוב. תחת זאת מופיעה הערה באותיות ערביות הנוגעת לאותם חובות: "הוא (כלומר, אבו סעד) חייב 7.5 כשכר עבור שלושה שבועות. יתרת החוב לו היא 17 דרהמי וריק [...] עד תאריך כך וכך". בסוף נמצאות ארבע שורות נוספות בכתב ערבי, שייתכן שמכילות תפילה: الحمد لله على ما اولاني(؟) علي من نعمته. . . . على كل ظلم . . . .كتب(؟) . . . خطه(؟) . . . في اول الورقة(؟) والسلام

קטע ממכתב שנכתב סביב שנת 1236 לסה"נ בידי אבו אלחסן ידותון בן אבו סהל לוי, ששימש בעבר כחזן בית הכנסת של הירושלמים בפוסטאט, והחותם את שמו "חסן בן סהל". המכתב מהווה הסבר מפורט על סידורי הקבורה וההסדרים הכספיים שלאחר פטירת אביו לוי ואחיו משה, במטרה לטהר את שמו של הכותב מן ההאשמות שהטיחו בו אבו אלביאן ואבו אלפצ'ל (בניו של משה?), שלפיהן ידותון "לקח את רכוש אביהם וסבם". אביו של ידותון, לוי החבר, נפטר ב-כ"ד בתשרי בשנת 1211. אחיו, משה בן לוי הלוי, נפטר ב-כ' באדר בשנת 1212. (הדבר עולה בקנה אחד עם הנתונים ממכתב נוסף שכתב משה, ובו עדות לכך שגם משה וגם לוי היו בחיים בשנת 1206.) עוד אנו למדים מן המכתב שאבו אלמפצ'ל הדיין נפטר בשנת 1212, חודש בלבד או יותר מעט לאחר פטירת משה. ידותון חוזר ומזכיר את מחלותיו, וטוען כי היה חולה מכדי שיוכל ליטול חלק כלשהו בחלוקת העיזבונות, לא כל שכן לגזול יותר מחלקו. בנספח הוא מדגיש שוב את חולשתו הפיזית: "עברו 24 שנים מאז מות אחי מוסא. [אם יש ממש בטענותיהם,] כיצד התעלמו מן העניין כל הזמן הזה? ... כל פרוטה שנופלת לידיי או לידי אשתי/בני ביתי הולכת ל[אבו אל]ביאן... וכך גם לגבי אבו אלפצ'ל." מכתב זה מבהיר אי-בהירות שעליה עמדה שולמית אליצור במאמרה "אבל פרטי וניחומים לאומה בפיוט הקדום", המציג שני קינות שחיבר ידותון: האחת לאביו לוי והשנייה לאחיו משה. כל אחד משני הפיוטים מקונן על פטירותיהם של כמה אנשים — אב, אח ודיין — בנוסף לנפטר העיקרי של הקינה, והמכתב הנוכחי מבהיר שאכן ידותון איבד אב, אח ודיין ברצף מהיר זה אחר זה. צירוף של אלן אלבאום.

מכתב מאדם אל אביו או מורהו, על דף כפול (ביפוליום). המחצית הראשונה כתובה בעברית והמחצית השנייה בערבית-יהודית. כתב היד משתנה במידה ניכרת מתחילת המכתב ועד סופו, אך ייתכן שהדבר נובע פשוט מהאצת הכתיבה ומפחות הקפדה, ולאו דווקא מקיומם של שני סופרים שונים. תיארוך: לא לפני 1141 לסה"נ, מאחר שרבי יהודה הלוי כבר נפטר; אם הכינוי "אלנזר" מתייחס לנתן בן שמואל, הרי שהמכתב נכתב לא יאוחר מ-1164 לסה"נ לערך. בחלק העברי השולח מתחרט על שביזה את חכמתו ולמדנותו של הנמען, חולק לו שבחים נמלצים, ומקונן על הריחוק שביניהם. בחלק הערבי-יהודי הוא מבקש העתקים של מספר פיוטים ליטורגיים, ובכללם 5 או 6 רחמים מסוג "עמאני ע'רבא(?)". הוא מוסיף: "מאז שעזבתי את דמשק, בכוונתי להקדיש את עצמי לעיסוק בחזנות. לשם כך השאלתי את הדיוואנים של שלמה הקטן (הוא אבן גבירול הנודע) ושל רבי יהודה הלוי – זכר צדיקים לברכה – וערכתי מהם תמציות לשימושי" (לפי גויטיין). כן השאיל סידור ולומד את התפילות שבו. הוא מבקש מהנמען לשלוח את הפריטים המבוקשים עם סאלם, הע'לאם של אלת'קה. כל הוצאה על הנייר ועל המעתיק – השולח יחזיר אותה. הוא מוסיף שבתשעה באב פנו אליו אלמהד'ב ואלנזר ואחיו וביקשו ממנו לחבר קינה על בסיס "אשתונן ואתאונן" (כנראה בהתייחסות לקינה של אהרן אבן אלעמאני בעלת אותה פתיחה). השולח רושם בתחתית המכתב את גרסתו שלו ל"אשתונן ואתאונן", "על פי לחן שלמדתי ממך". אין זה נראה שהקינה כאן היא הקינה המקורית "אשתונן ואתאונן", ואף לא שהשולח הוא אהרן אבן אלעמאני עצמו (שכתב ידו מוכר ממקורות אחרים).

דיווח של פקיד פאטמי, שככל הנראה נשלח מצור. תיארוך: ככל הנראה 1109 לסה"נ (1108 לסה"נ אפשרי אך פחות סביר). נכתב על רוטולוס, שלפי ההערכה היה במקור באורך כ-3 מטרים, מתוכם נשתמרו כאן כ-1.7 מטרים. הדיווח עוסק בין השאר באירועים בטריפולי בעקבות בריחתו של פח'ר אלמלכ אבן עמאר (השוו T-S AS 153.176 + T-S AS 153.177), זמן קצר לפני נפילת טריפולי בידי הצלבנים. המסמך דומה לדיווח אחר אל אלמלכ אלאפצ'ל שנשתמר אף הוא בגניזה, ואשר מהדורתו ההדירה ג'פרי ח'אן. בין הנושאים הרבים שנידונים במסמך: בקשה לשליחת צי פאטמי לעזרת טריפולי; הסברים על כך שאבן עמאר היה אויבם של בני העם, של הנכבדים (אלמקדמין) של טריפולי ושל המדינה הפאטמית; כיצד הבוגד אלשריף אלעריצ'י שיגר לאבן עמאר סודות מדינה (אח'באר אלדולה), עד שסיף אלמלכ בן עלון הורה לעצור אותו; דיווח על סירה ובה עשרים ושניים גברים ונשים שהגיעה מעכא (עכו) שבשליטת הצלבנים, לאחר שהצליחו להיכנס אל העיר על חומותיה באמצעות חבל; בעלי הסירה מוסרים כי מהנד בן ע'ות' שב לג'בל עאמל(ה) ולכפר ברעם, ושם הוא משרת את הצלבנים וחי בקרבם; סכסוך דמים בין בני חדאת'א (حداثا בלבנון של ימינו) ובין שכניהם בני שבח'תאן, מהומה שהשלטונות במקום שליחת הדיווח נאלצו לטפל בה; וכן דברים הקשורים בגדודי צבא (אלמולדה ואלסוד, "השחורים"), מסים והצלבנים. בצד הוורסו מופיעה תפילה בעברית — הבקשה השנייה של רב סעדיה גאון. הקטע T-S NS 125.135 (PGPID 23587) מהווה צירוף לתפילה שבצד הוורסו, אך לא לדיווח שבצד הרקטו. עדיין חסרים כמה קטעים נוספים מן המסמך.

מכתב מר' עזריה זאבי מירושלים אל ר' יצחק קסטרו במצרים. מתוארך לו' בתמוז שע"ך ב"ו (=שצ"ח לבריאת העולם, 1638 לסה"נ). יש לקרוא אותו יחד עם מכתב נוסף מאותו כותב לאותו נמען. המכתב כולל דין וחשבון ארוך ומפותל על חילופי כספים והעברות של סכום כסף מסוים, ועל האופן שבו הצליח עזריה לגבור על יריבם שזמם תוכניות אחרות באותו כסף. במכתב יש שפע של מידע על שערי המטבעות השונים בשוק. אישים הנזכרים: הר"י אפמאדו (נזכר גם במכתב המקביל, זהותו אינה ידועה, ונראה שהוא אותו "אויב" הנרמז בפתיחה); הר"מ זגאן; יעקב יעיש; אביו של הכותב, ישראל בנימין זאבי (נפטר ב-1688 לאחר קריירה מזהירה באלכסנדריה ובירושלים); זרחיה גוטה (מאיסטנבול, תלמידו של ר' יוסף די טראני; בשנות ה-30 של המאה ה-17 היה ידוע כאחד מחכמי ירושלים וחברון, ולימים התגורר ברשיד ואחר כך בפוסטאט/קהיר); יצחק באסו; אליה עובדיה; שלמה ברוך; יעקב לוי; מרדכי כהן; ועזריה ב"ר וילייסיד (?), הנזכר אף הוא במכתב הנוסף של זאבי לקסטרו, חכם שעבר מאיסטנבול לירושלים במחצית הראשונה של המאה ה-17. מטבעות הנזכרים במכתב: שריפים (=אשרפים מאמצע המאה ה-15); אריות (מטבעות אירופיים שהיו בשימוש במזרח, Löwenthaler בגרמנית); איברהימים (מטבעות שהוטבעו על ידי אברהם קסטרו במחצית הראשונה של המאה ה-16); גרושים (לעיתים מזוהים עם האריות, ולעיתים עם הריאלים, כך ככל הנראה); זקינים (סקיני ונציה); ריאלים (מטבעות איבריים מן המאה ה-14); ומועיידים (מטבע עות'מאני שנקרא על שם הסולטאן הממלוכי אל-מועיד שייח', שהיה במחזור במאות ה-15 וה-16).

מכתב מהחזן אבו אלמג'ד (מאיר בן יכין) בפוסטאט, אל אחיו אבו אלנג'ם הלאל, ככל הנראה באלכסנדריה. בערבית-יהודית. תיארוך: ראשית המאה ה-13. הלאל יצא לדרכו זמן קצר קודם לכן, לאחר ביקור קצר שבא בעקבות היעדרות ממושכת ("היעדרות של עשר שנים וביקור של שלושה ימים בפוסטאט — אדם לא יאמין זאת"). אבו אלמג'ד חלה במחלות שאינן מפורטות לאחר עזיבת אחיו. ככל הנראה על סמך תצלום באיכות ירודה, גויטיין קרא את שולי המכתב כאילו נאמר בהם שהכותב לא היה מסוגל לרדת לבית הכנסת כדי להוביל את הקהל בתפילה למען אחותם החולה, מפני שהוא עצמו לא חש בטוב. אולם האות האחרונה של המילה שגויטיין קרא כ"דעא" אינה יכולה להיות אל"ף, והאות הראשונה דומה יותר לכ"ף הייחודית של אבו אלמג'ד מאשר לדל"ת שלו. ההתאמה הטובה ביותר היא ככל הנראה "אלכפץ". יתרה מזו, המילה "לאכתי" מתאימה יותר להקשר אם היא נקראת "לאנני". על כן, קריאה סבירה יותר היא: "התעכבתי מלרדת למטה (כדי ללוות אותך בצאתך) משום שלא חשתי בטוב...". בצד השני (verso) ממשיך אבו אלמג'ד: "...[הלכתי] אחריך אל המים, וחיפשתי בסירות ולא יכולתי למצוא אותך — היה זה כאילו עפת באוויר. בשם האל, בשם האל, שלח לי מכתב מרפא וספר לי מתי הגעת, וכיצד הייתה הגעתך, וספר לי את כל חדשותיך". הוא מבקש גם מאחיו להודיע למלמד אבו אלפתוח (יהודה בן אלעמאני) שאבו אלמג'ד שלח לו את הסליחות, מכתב ופתווה, וברצונו לדעת אם אלה הגיעו ליעדם. חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.

מכתב מסוחר השוהה בהודו אל בן דודו, שהיה גם גיסו, במצרים. נראה שהכותב היה בהודו זמן מה, והוא מתלונן שלא שמע מקרוביו במצרים, ונוזף בנמען על שלא שלח חדשות על דודתו אֻם מֻפַצ'ל, על אם הנמען, על אֻם סעיד או על אִפתִח'אר, ולא הודיעו לו מי מת ומי עודנו חי. הוא גם נוזף בו על שלא שלח תנחומים על מות אמו. בנוסף הוא כועס על מֻפַצ'ל, שככל הנראה הוא בן דוד אחר, בנה של דודה אחרת של הכותב, על התנהגותו לאחר שהשולח הפסיד 4,000 מת'קאלים. המכתב ממחיש את המתח בין אמונת הכותב בלגיטימיות של תביעות משפחתו המורחבת על משאביו, מצד אחד, לבין כעסו על התנהלותם הבלתי אחראית, מצד שני. אף שהכותב כועס מאוד על הנמען, הוא בכל זאת מבקש ממנו לשלוח אליו את בנו האמצעי כדי שיישא את בתו של הכותב, השוהה עמו בהודו; הוא רומז שהסידור הזה עדיף בעיניו כיוון שישמור את נכסי הנדוניה של בתו בתוך משפחתו מצד הולדתו. בין השורות הוא מדייק שברצונו את הבכור מבין הבנים האמצעיים, זה בעל העין ה"בריאה" — ככל הנראה לשון נקייה לעין חולה. בהמשך הוא דן בעסקאות מסחריות שונות, רבות מהן בענייני כלי כתיבה ובגדים. מוזכר גם נצר, הנמצא בשיירת חאג'; ונשלחות דרישות שלום לילדי הנמען; לאבו עמראן וילדיו; לאבו עמראן ולע'לייב; לאבו אלמֻנא (עם ברכות על שובו בשלום מאלג'אוה, ככל הנראה כינוי כללי לדרום-מזרח אסיה); ולמֻנַג'א. הקטע מסתיים בכך שהשולח מקלל את האיש החלבי (אלחלבי) שברח עם הקֻמאש של כולם.

איגרת מאת רב שרירא בר חנניה גאון ובנו רב האיי בר שרירא אל יעקב בן עוכל, ובה מצורפים מכתבים המיועדים ליעקב בן נסים בקירואן. מקום הימצאו של כתב היד המקורי אינו ידוע כיום. בקצרה: הטקסט הנוכחי הוא העתק של כתב היד שנעשה בידי פירקוביץ'. בהרחבה: גיל פרסם את הנוסח על סמך מהדורת הדפוס הראשונה של אלכסנדר מרקס במאמרו "Studies in Gaonic History and Literature" משנת 1910, שהעתיק את הטקסט ממה שמרקס מכנה "Codex Steinschneider 29" — קודקס המכיל בעיקרו, לדבריו, קטעי תפילה ופיוטים — מדפים 19–20 (אם כי שטיינשניידר עצמו סימן אותו, ככל הנראה, CnP1). גיל מציין כי ניסה לאתר את הטקסט בספריית בית המדרש לרבנים באמריקה (JTS) ולא הצליח, ובהמשך מתייג אותו כ"פירקוביץ' לא מזוהה". הדבר נראה תמוה, אך מתבהר לאור מאמרו של בנימין ריצ'לר "Steinschneider's Manuscripts": לאחר מות שטיינשניידר ב-1907 הצליח מרקס לרכוש לספריית JTS 25 מכתבי היד שלו, וכן את ארכיונו וכשני תריסרי מחברות הכוללות רשימות ביבליוגרפיות והעתקים של כתבי יד. אחת מן המחברות הללו — שריצ'לר מתאר אותה כ"אחד הפריטים המוזרים יותר בספרייתו של שטיינשניידר" — מכילה העתקי פיוטים וקטעים נוספים בכתב ידו של פירקוביץ', אשר שלח אותם לשטיינשניידר, "אולי לצורך הערכה, ואולי כמתנה". מכאן שהמצוי כיום ב-JTS הוא העתק בלבד, ואם וכאשר יצוץ הקטע המקורי, סביר שהדבר יקרה בסנקט פטרבורג.

רשימת התחייבויות לצדקה משבת לך לך של שנת 1647, השבוע השלישי של מחזור הקריאה בתורה, החל באוקטובר 1335 (לפי גויטיין). בראש הרשימה עומד "הד'" (=הדרת, כינוי כבוד שבדרך כלל שמור לנגיד) הדיין שמואל הכהן, שתרם 20 (דרהם) — סכום גבוה בהרבה מכל תורם אחר ברשימה. פירוט ההתחייבויות: תורם אחד התחייב על 20; שניים על 10; שישה על 5; אחד על 3; שמונה־עשר על 2; חמישים ושישה על 1; שניים על חצי; ארבעה ללא ציון סכום; שמונה־עשר במצב בלתי קריא. סך כל התורמים: 108. הכותרת: "אסמו לל..." ("התחייבו עבור ה..."), כאשר נראה שאחרי המילה מופיעה אות פ"א ולאחריה שרידים קלושים של אות ק, ולא כפי שהציע גויטיין בהערותיו "ללכ]ניס" או "ללע]ניים". באשר לתאריך: "וד'לך פי סנ]ת[ 647 לשטרות" (וזה היה בשנ]ת[ 647 לשטרות) — ככל הנראה יש לקרוא 1647, שהיא שנת 1335/36 לסה"נ, מה שסביר הרבה יותר מ־647 לבריאת העולם (=881/82 לסה"נ), אם כי האות הקודמת נראית יותר כדל"ת (=4000) מאשר כאל"ף. בכל מקרה, נראה שרישום התאריך הופיע על הקלף עוד לפני שנכתבה הרשימה, כפי שמוכיח השם האחרון בשורה 10, סולימאן, שנדחס בכוח כדי לא לפגוע באותיות שבשוליים, ומכך שהרישום נכתב לכאורה ביד אחרת. אם כן, ייתכן שהכתוב בשוליים אינו קשור כלל לרשימה, ואת הרשימה עצמה יש לתארך לאחר סתיו 1335. הרשימה נדונה גם במאמרו של גויטיין "דמדומי בית הרמב"ם", תרביץ נד (1984), עמ' 99 ואילך.

מכתב מאשה לראש היהודים, בפוסטאט. תיארוך: ראשית המאה השתים-עשרה (ראו הסבר להלן). הכותבת מבקשת מהנמען לשלוח לה כסף עבור שתי אחיות יתומות שאת הטיפול בהן היא משגיחה בעל כורחה. הנערות היו בנות עשר ושלוש-עשרה, ולא היו להן קרובי משפחה שיטפלו בהן, וגם לא היה להן דבר להתפרנס ממנו. הוקצבו להן שני דינרים מקופת הצדקה הקהילתית, אך מסיבה כלשהי (המכתב קרוע במקום זה, וחלקים ממנו חסרים) הכסף לא נשלח בפועל; ובלעדיו, היה להן "רק כדי פת לחם". אלמנה חשוכת ילדים שגרה בקרבת מקום התנדבה ללמדן רקמה, וכותבת המכתב הסכימה לבוא לבקרן מדי פעם. ואולם, היא סירבה לקבלן אל ביתה, למרות שהנערות עצמן רצו בכך: "הן אומרות לי בלי הרף: 'אנו רוצות לבוא אליך כדי שתטפלי בנו'". במקום זאת ביקשה מראש היהודים לדאוג לשני הדינרים שהובטחו לנערות, וכן לכספים נוספים שיאפשרו לשכור עבורן מקום מגורים ולהעסיק מורה דתי ש"ילמדן תפילה, כדי שלא יגדלו כבהמות, מבלי לדעת שמע ישראל". אשר לתיארוך: ניתן לקבוע את זמן התעודה באופן משוער על פי האזכור של "החבר אבן אלכאמוח'י", חבר הישיבה הנושא שם משפחה הנגזר ממקצוע ה-כאמוח'י, מכין מטעמים בחומץ. ידועים שני אנשים כאלה: האחד חי בימי הנגיד מבורך, סביב 1095, והשני בתקופת כהונתו של הנגיד שמואל בן חנניה סביב 1145. כתב היד של המכתב מתאים לשני התאריכים, ואולי טוב יותר למאוחר מביניהם.

מסמך משפטי, ככל הנראה מסוף התקופה הממלוכית או ראשית התקופה העות'מאנית. מוזכרים בו תבואות וירקות (אלחבוב ואלמזרועאת), אלד'הב אלאשרפי (זהב אשרפי), נהר הנילוס (בחר אלניל אלמבארכ), נמל אלכסנדריה (שורה 3), והים הגדול (אלבחר אלאעט'ם, הים התיכון). סעיף האסתאג'אר בשורה 4 רומז לכך שעשוי להיות מדובר במסמך שכירות/חכירה, אך אופי העסקאות והנתיבים המוזכרים מעלים אפשרות שמדובר בשטר מכר או בשטר שותפות. אזכור המטבע לקראת סוף המסמך — "אלנחאס אלאחמר אלמתעאמל בהא אלאן באלדיאר אלמצרייה" (הנחושת האדומה הנוהגת כעת בארצות מצרים) — מסייע לתארוך משוער של המסמך. גויטיין מציין כי מטבעות נחושת אינם מופיעים בתדירות גבוהה במסמכי הגניזה אלא מסוף המאה השלוש-עשרה ואילך, ולכן ייתכן שמדובר בפלס/פלוס מהתקופה הממלוכית (הידוע גם בשם ג'דיד לאחר 1357 לסה"נ). אזכור נומיסמטי נוסף ואולי המועיל ביותר לתארוך הוא "ד'הב אלאשרפי אלד'אהרי"; באופן כללי, אשרפי מתייחס לדינר הממלוכי המאוחר שהוטבע לראשונה בשנת 1425 לסה"נ בימי הסולטאן אלאשרף ברסבאי, ושנותר במחזור גם תחת השלטון העות'מאני (אם כי לאחר 1517 לסה"נ היה ידוע יותר בשם שריפי/שֶריפי). ניתן לומר בביטחון יחסי שמסמך זה מתוארך לסוף התקופה הממלוכית, המאה ה-15 או ה-16, ובהסתברות נמוכה יותר לראשית התקופה העות'מאנית. דרושה בחינה נוספת.

recto: לוח שנה לשנת ה'ח (5008) לבריאת העולם (= 1247–1248 לסה"נ), השנה האחת-עשרה במחזור הי"ט הרביעי במספר 264. הלוח מתוארך לפי כמה מערכות: למניין שנות הבריאה, למניין השטרות (הספירה הסלאוקית), למניין החורבן של בית שני, למניין יציאת מצרים, וכן צוין מקומה של השנה במחזור הי"ט ובמחזור השמיטה. הלוח מציין את עיבור השנה, אורך החודשים המשתנים, סוג השנה הלוחי, מולדות כל החודשים, ימי השבוע של ראשי החודשים, ימי השבוע והתאריכים של המועדים והצומות, תאריך ושעת התקופות, וכן את העת שבה מתחילים לומר את תפילת הגשם. הסימן '//' משמש לציון אפס. verso: טקסטים לוחיים שנכתבו בכיוונים שונים, ובהם: (1) כרונולוגיה מיציאת מצרים ועד שנת ה'ח (5008) לבריאת העולם; (2) שני חישובים של מולד תשרי לשנת ה'ט (5009) לבריאת העולם; (3) בתחתית הצד, בכתיבה מאונכת — חישוב של מולדות כל החודשים וארבע התקופות לשנת ה'ט (5009) לבריאת העולם, ומולד תשרי לשנת ה'י (5010) לבריאת העולם; (4) חישוב נפרד של מולד תשרי לשנת ה'י (5010) לבריאת העולם. כל המולדות בשני צידי הדף גבוהים ב-12 שעות מן הערכים הנכונים. התקופות וימי השבוע של ראשי החודשים לשנת ה'ט (5009) לבריאת העולם מחוקים בקווים. כמו כן מופיעים בדף, במקומות שונים, גם כתב ערבי וספרות רוּמיוֹת (יווניות/קופטיות).

מסמך הכולל רשימת ברכות עבור נדיב בשם משה הכהן חמדת השרים תפארת הכהנים נאמן הסוחרים עין העדה נר ישראל ויהודה. הברכות נועדו להיאמר בפומבי במהלך התפילה בבית הכנסת. הקטע נפתח בתפילה (תרחׄים) על אבותיו וקרוביו הנפטרים של הנכבד. בין האבות הנזכרים: יוסף הכהן הרב הגדול; בנו יהודה הרב הגדול המובהק ראש הסדר; סעדיה הכהן החבר; בנו ע'אלב הכהן החסיד; בנו משה הכהן השר האדיר; שלושת בניו — יאשיהו הכהן השר האדיר (ובנו שלה הכהן שמת בצעירותו), ישועה הכהן, וסעדיה הכהן השר האדיר פאר הכהנים; שני בניו משולם הכהן ואברהם הכהן (שמת בצעירותו, על פי מסמך מקביל); אלעזר הכהן; ובנו משולם הכהן כליל היופי פקיד הסוחרים, ואחיו יהודה. הנדיב הנכבד, אשר שימש כנציג הסוחרים וחי בסביבות שנת 1200 לספירה, מקבל ברכות גם בחמישה מסמכים נוספים. מבין המסמכים הקשורים, שני עותקים נכתבו ככל הנראה באותה עת, שכן שניהם מכילים את אותה תוספת בין השורות ("ושני בניו משולם ואברהם") באותו מקום במסמך — דבר המאפשר את שחזור חלק מהחללים החסרים בתעתיק. כמו כן, בשני המסמכים נמצאים בצד האחורי חשבונות בכתב ערבי. הגרסה האחת מכילה יותר ראשי תיבות, בעוד שבגרסה השנייה מילים רבות נכתבו במלואן. מסמך נוסף הוא אף הוא העתק קרוב מאוד. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיס המפתח של גויטיין.)

עצומה (פטיציה) המופנית אל צלאח א-דין מאת עבד אלבאקי בן יחיא, היהודי, תושב העיירה מליג' שבמחוז אלע'רביה שבדלתא של הנילוס. תיארוך: בקירוב 564–589 לה'ג'רה, היינו 1169–1193 לסה"נ. המבקש מתלונן על גובי המסים, אשר אילצוהו לעזוב את משפחתו ואת עיסוקו ולעבוד בשירותם, ומבקש שיוּצא צו אשר יתיר לו לשוב אל עיירתו ואל משפחתו. בצד ה-verso מופיעה תשובה לעצומה הקובעת כי מאחר שלעבד אלבאקי בן יחיא היה ניסיון מסוים כגובה מסים, אין הוא יכול להשתמט מן השירות הזה. כמו כן, בצד ה-verso נמצאת חיבור על חישוב הלוח, המזכיר את המחזורים, המולדות וסוגי השנה העברית השונים; שמות חודשי השנה בלוח היוליאני (!) ומספר ימיהם רשומים אנכית על הדף. הטור הימני ביותר ב-verso הוא רשימה של ערכים הקשורים בלוח, רשומים בספרות אלפאנומריות קופטיות, ממוספרים 1–19 עבור כל שנה במחזור הלוח העברי מספר 260, אחר כך עשרה ערכים עבור 10, 20 וכן הלאה עד 100 מחזורים; אחר כך עשרה ערכים עבור 100, 200 ועד 1000 מחזורים; ולבסוף עשרה ערכים עבור 1000, 2000 ועד 10,000 מחזורים — חישוב לטווח של 190,000 שנים קדימה. בנוסף ישנן כמה שורות טיוטה של חלק מהביטויים המופיעים בעצומה שב-verso, וכן רשימה של מספרים בשוליים. (המידע על פי ח'אן ועל פי סשה שטרן.) ראו גם פריט נוסף קשור.

מכתב מטוביה בן עלי הכהן בפוסטאט אל אביו עלי בן אברהם הכהן בבאניאס/דן. תאריך: 28 במאי 1112. האב והבן נפרדו זה מזה בצור. לאחר מסע ים קשה הגיע טוביה לפוסטאט, ושם מצא מגפה (וּבַאא'). הדיין אברהם בן נתן אב חלה והגיע "עד שערי" המוות אך ניצל בקושי, ואילו הנגיד מבורך בן סעדיה מת מן המגפה. הוא נפטר בשבת, ראש חודש טבת, ב-2 בדצמבר 1111. (כהן, בחיבורו על השלטון העצמי, מציין כי גם מקורות אסלאמיים מתארים את אותה המגפה.) טוביה היה בידיו מכתב שקיבל מהנגיד מבורך לפני מותו, והוא לקח אותו עמו לריף (האזור הכפרי), שם שהה חמישה חודשים. טוביה מדווח כי אחד הנכבדים בפוסטאט — אולי אברהם בן נתן אב — אצילי וירא שמיים אף יותר ממה שתיאר לו אביו. טוביה מבקש מאביו להתמיד בתפילה עליו לפני ספרי תורה, אולי משום שאברהם טרם החלים לחלוטין מן המחלה. כן הוא מבקש ממנו להתפלל גם עבור משה הנגיד בן מבורך. טוביה כותב: "קנה לי אִזָאר חלבי (עטיפה או גלימה גדולה) שאוכל להתפלל בו תמיד", וכנראה מדובר בפיסת בד כותנה סורית זולה. הוא מעודד את אביו ואדם בשם נתן להצטרף אליו לפוסטאט. הוא שולח דרישות שלום לאחיו יחיא ומאיר, וכן לאברהם פאר הקהל, למבשר בן ע'אלב, לישועה בן צדקה, ליהודה הפרנס, וליוסף בן נמיר.

מסמך רשמי מהתקופה הפאטמית. מכתב מאת דאעי פאטמי המופנה אל קאדי אלקצ'אה (השופט הראשי), במטרה לברך אותו על כבוד חדש שהוענק לו מאת הח'ליפה — ככל הנראה מינויו לתפקיד קאדי אלקצ'אה. הכותב מציין כי לולא מנעה ממנו מניעה כלשהי, היה בא לברכו פנים אל פנים, שכן הוא חב רבות למשפחתו האצילה של הנמען בשל החסדים שקיבל מסבו ומאביו של הנמען, שניהם כיהנו כקאדים ראשיים. שמו של הח'ליפה דהוי מכדי שניתן יהיה לקראו, אך שטרן משער כי מדובר באלט'אהר לאעזאז דין אללה, על סמך אורך החלל שבו נכתב השם, ובמקרה זה הקאדי הראשי הוא קאסם בן עבד אלעזיז בן מחמד בן אלנעמאן, שמונה לתפקיד בשנת 418 להג'רה. הכותב מתייחס גם לחידוש שהנהיג בסדרי משרתו: בעבר התקיימו שני מושבים, ובאחד מהם עשה מישהו דבר־מה (ההקשר קשה לפענוח) בנוכחות המאמינים (האסמאעילים). נראה שמוזכר בו גם ספר ה"דעאים" של אלקאדי אלנעמאן. מושב נוסף התקיים בימי שישי בג'אמע. החידוש שהנהיג הכותב היה הוספת מושב שלישי בימי שישי לאחר התפילה בכל אחד מהמסגדים המרכזיים (ככל הנראה מסגד עמרו בפוסטאט, אלאזהר, ואלאנואר/אלחאכם). אם היה מקבל מג'אלס כלשהם, היה קורא אותם בקול ברבים, כמנהג. הצד השני של המסמך נעשה בו שימוש חוזר לכתיבת פסוקי מקרא בעברית.

מכתב מנתן בן יצחק הספרדי, בירושלים, אל שלמה בן דוד אבן אלעריש'י, בפסטאט. בערבית-יהודית, כאשר הכתובת נכתבה הן באותיות עבריות והן באותיות ערביות. תאריך משוער: סביבות שנת 1050 לספירה. גיל מזהה את השולח כקראי על סמך שימושו במונחים מֻעַלִּם ומַגִ'לִס (המתייחס למקום ההתכנסות והתפילה של הקראים), והזכרתו את שיעורו של אבו אלפרג' בן אסד, הוא החכם הקראי הנודע ישועה (פרקאן) בן יהודה. השולח מביע את געגועיו אל הנמען ("בכל פעם שאני הולך אל המג'לס ואיני רואה אותך שם, העולם חשך עליי") ומציין שהוא מתפלל בעדו תמיד. הוא מדווח כי השתתף בשיעור (נַוְבָּה) של אבו אלפרג' בן אסד. הוא אומר באופן סתום משהו: "פעם אחת הוא שילם לה 2 דינרים, וזאת היינו עדים, ופעם אחרת הוא שילם לה חצי, וזאת היינו עדים". הוא שמח לשמוע על בריאותו של הנמען, ומדווח שהבנים (צביאן) והבת (צביה) של הנמען כולם בריאים. בהמשך הוא מקונן על מצבו האומלל בשנה זו בשל יוקר המחיה — כד מים עולה רבע דרהם — ועל הקושי בהשגת פרנסה. הוא נפגע מחרטה (ולקד נדמת נדאמה אהל אל[...]) בחורף הזה, "אשר שיקע (אותי) בבוץ שלא נראה כמותו מעולם" (אלד'י אוחלת/אוחלתֻ וחלא מא רֻאִיַ [קט']). צירוף: אלן אלבאום.

ביפוליו בכתב ידו של ערוס בן יוסף. הורסו הוא לוח שנה מסודר בצורה מסודרת המתחיל בפורים של שנת ה-15 של מחזור 257, כלומר 4879 לבריאת העולם, כלומר 1119 לספירה. לוח השנה ממשיך עם רשומות חודש אחר חודש לשארית 4879, לכל 4880, ו-4881 עד ניסן. כל רשומה מפרטת את החודש המוסלמי המקביל. הדף השמאלי ברקטו הוא רשומת מסע: 'הגענו [...] ביום שישי לעדן [...]. עזבנו את עדן ביום שלישי ז' חשוון, יהי רצון שאלוהים ירחם עלינו ויגזור [...] עלינו ועל כל ישראל. הגענו לדהלכ ביום חמישי ב-16 של אותו חודש. עזבנו את דהלכ ביום שלישי ה-21 [...]. הגענו לסואקין ב[...] ב[...] של כסלו [...]. עזבנו -- אם ירצה ה' -- מסואקין ב[...].' לוח השנה המתפרס על 4879–81 לבריאת העולם וימות השבוע המצוינים ברשומת המסע מצביעים שנכתב כנראה בכסלו 4880 לבריאת העולם = נובמבר/דצמבר 1119 לספירה. העובדה שהוא כותב 'אם ירצה ה'' בביטוי 'עזבנו מסואקין' מצביעה שהוא כותב רשומה זו בעודו בסואקין ומצפה לעזיבה קרובה. מתחת ב-90 מעלות יש חשבונות מסחריים בכתב ידו. מזכיר יצחק וצדקה; המיקומים דהלכ וסואקין, כל אחד פעמיים; שכירות סירה קטנה (כרא ג'לבה, שורה 6); וגלימות (ת'ייאב, ארבע שורות מהתחתית).

רשימת תשלומים (דומה לרשימה אחרת) בכתב ידו של שלמה בן אליהו, עבור השבוע השביעי והשמיני של מחזור הקריאה בתורה. רוב השמות והסכומים זהים לאלה שברשימה המקבילה. הרישומים עבור השבוע השמיני כתובים בכתב ערבי. כמו כן נרשמו מספר תשלומים של חובות שנותרו מן השבוע השישי. זהו דו"ח מלא. המספרים אינם מוגדרים במפורש: ב-15 השורות הראשונות הם מייצגים דרהמים, וב-20 השורות הנותרות — כיכרות לחם. קושי נוסף: כאן, מחיר הלחם הוא 32 דרהמים (וההפצה היא 126 ליטראות = כיכרות), בעוד שבמקומות אחרים כ-10 ליטראות עולות כ-1 דרהם (150 ליטראות לחם עולות 15 דרהמים ברשימה אחת ו-13 1/3 דרהמים ברשימה אחרת). הפתרון שמציע גויטיין: "עדיין התקיימו שתי חלוקות מדי שבוע, בימי שלישי ובימי שישי, כפי שהיה הנוהג מאה שנים ויותר קודם לכן. הרשימה שלנו מציינת את מספר הכיכרות שהוקצו לכל משק בית בחלוקה אחת (כפי שמקובל בכל רשימות העניים), אך רושמת את סך ההוצאה על לחם במשך שבוע שלם (אצל המחלק הרלוונטי). יוצאת דופן וראויה לתשומת לב היא הופעתו הנדירה יחסית של הסעיף 'שתי כיכרות לאדם אחד', במיוחד בהשוואה לרשימות מראשית המאה האחת-עשרה והשתים-עשרה". הרשימה מתוארכת לשנים 1210–1225.

פיוט מאת המשורר היהודי האנדלוסי יצחק אבן גיאת (1038–1089), שהועתק בידי אברהם בן יג'ו על גב מכתב שנשלח אליו להודו על ידי ח'לף בן יצחק מעדן. הפיוט הוא רשות לנשמת — סוג של פיוט שהחזן היה אומר לפני תחילת התפילה המרכזית בשבת וביום טוב. ("היום ולחיי משך עולמך,/ נשמת כל חי תברך את שמך.") גויטיין משער שאחד מסוחרי הודו נשא עמו את דיואן אבן גיאת, ואבן יג'ו העתיק ממנו את הפיוט לשם הובלת התפילה הציבורית. נוסף על רשות זו, הוא גם העתיק אופן לסוכות מאת המשורר האנדלוסי רבי יהודה הלוי. אם ההעתקה נעשתה לפני שנת 1141, הרי שהדבר אירע בעודו של המשורר בחיים — מרחק מרשים שאליו הגיעה שירתו עוד בחייו; אך אבן יג'ו מספר גם שפגש בעדן את סלימאן אבן גבאי, רפיקו (בן לווייתו במסע) של רבי יהודה הלוי במסעו מזרחה ממצרים מאל-אנדלוס בשנת 1140, ואפשר שאבן יג'ו ראה את הדיואן שלו רק אז והפיצו ממזרח לעדן. כמו כן הוא העתיק מעריב ליום כיפור, וגם חיבר פיוטים משלו, ובהם שתי סליחות שכתב בשוליים ובגב שטר שחרור עבד, וכן שירה חולין.

כתב יד של "ספר מחלוקת הלוח", העוסק במחלוקת בין מנהיגי יהדות ארץ ישראל ובבל בשנת 921/2 בנוגע לאופן חישוב שנת הלוח. מחלוקת זו הביאה לכך שיהודי המזרח הקרוב כולו חגגו את פסח ואת שאר המועדים בתאריכים שונים במהלך שנתיים. ארבעה דפים של הטקסט הזה השתמרו, וסטרן מסיק כי מדובר ברכיבים בלתי-רציפים של אותו כתב יד עצמו, ומציע את סדרם על סמך מקבילות טקסטואליות בכתבי יד אחרים של "ספר מחלוקת הלוח". חילופי הסופרים לאורך כתב היד נראים אקראיים ומשנים את סגנון הכתב (עגול, מרובע, צפוף וכדומה). מעורבותם הברורה של כמה סופרים בהפקת כתב יד יחיד זה רומזת על מיזם מסחרי שבו הועסק צוות של סופרים לייצור ספרים, וכאשר הספרים שהועתקו עברו מיד ליד בין חברי הצוות בהתאם לסידור העבודה האישי של כל סופר. ההפקה הנמהרת והרשלנית למדי בידי צוות סופרים מרמזת שכתב היד נועד לשמש כעותק זול, מעין מהדורת "תקציב", שיועד להפצה בקרב קהל קוראים פרטי רחב יותר. (לדיון בזהות הסופרים ובכתבי היד, ראו סטרן עמ' 166–170.)

פתק לא רשמי ממוכר ספרים בשם יפת אל נשיא. יפת משמש כמתווך ומציג חשבון עבור כתריסר ספרים שרכש הנשיא מצד שלישי ("הבעלים"). הסכום הכולל עמד על 93.5 (דרהמים שחורים). עד כה קיבל יפת 6 דרהמים כאמליים, והבעלים קיבל 8. הנמען הצהיר ששילם עוד 3 דרהמים נֻקְרַה (כסף טהור) לבעלים (לקריאת אלוני ואחרים: "13" דרהמים נקרה). יפת מחשב שסך התשלומים הללו מסתכם ב-50 דרהמים שחורים פחות 1 ו-1/8 דרהם (= 48.875 דרהמים). הדרהמים הכאמליים (בעלי תכולת כסף של כ-33%) הוטבעו לראשונה בשנת 1225 לסה"נ, ובאו להחליף את הדרהמים השחורים שהיו בשימוש קודם לכן (לעיתים קרובות בתכולת כסף של פחות מ-33%). מאחר שהדרהמים השחורים הוצאו ממחזור, סביר שהופעתם במסמך זה היא כיחידת חשבון בלבד. קשה ליישב את המספרים זה עם זה. אם נניח שהדרהמים הכאמליים הכילו 33% כסף והדרהמים הנקרה 100% כסף, אזי הדרהם השחור המוזכר כאן צריך להיות בעל תכולת כסף של כ-16%. בכל מקרה, הסכום שנותר לתשלום הוא 44 + 1/2 + 1/8 = 44.625 דרהמים.

לוחות שנה בכתב ידו של חלפון בן מנשה (פעיל בשנים 1100–1138 לסה"נ). הקטע הראשון מכסה את השנים 1434–1437 למניין השטרות (1122–1126 לסה"נ), הקטע השני מכסה את השנים 1438–1441 למניין השטרות (1126–1130 לסה"נ), והקטע השלישי מכסה את השנים 1458–1461 למניין השטרות (1146–1150 לסה"נ). שני הדפים הראשונים עוסקים בשנים רצופות ועיצובם זהה. ייתכן שהדף האחרון נכתב במועד מאוחר יותר, בהתחשב בפער של שש-עשרה שנה ובעיצוב השונה במקצת. השנים מתוארכות לפי מניין הבריאה, מניין השטרות ומניין החורבן של הבית השני. כמו כן מצוין מיקומה של כל שנה במחזור היובל, במחזור השמיטה ובמחזור התשע-עשרה. לכל שנה מציין הלוח אם היא פשוטה או מעוברת, את אורכם של החודשים המשתנים חשוון וכסלו, ואת יום השבוע של ראשי החודשים, החגים והצומות, וכן את היום והשעה של התקופות. בשוליים ובין השורות מצוינים התאריכים המקבילים בלוח השנה המוסלמי בכתב ערבי. החיבור בין הקטעים בפרויקט פרידברג נעשה בידי יוסף יצחק רוטנברג.

שני דפים של שירה בתערובת יוצאת דופן של עברית, ערבית-יהודית וערבית. שניים וחצי מתוך ארבעת העמודים מלאים בשיר בערבית-יהודית ובערבית, שהוא קינה הפונה אל מנהיג קהילתי בשם "ר' דוד". השורה הראשונה והשורה האחרונה אומרות: "הוי ר' דוד, היהודים סובלים בהיעדרך, אוהבינו מוכים ושונאינו שמחים לאידנו". בתחתית עמוד 1r מתבררים פרטים נוספים מהסיפור: הדוברים מתחרטים על שעוולו לר' דוד (נחנא קד אסינא פי חקך) ומקוננים על כך שאלה שתפסו את מקומו בהובלת התפילה ובמתן הדרשה אינם משתווים לו. מפתה לקשר את השיר הזה להדחתו ולהשבתו מאוחר יותר של דוד הראשון בן הרמב"ם (השוו למהדורה האנגלית של גויטיין ופרידמן, India Traders, עמ' 115–16, ולמסמך הנוסף הקשור). שני הדפים הללו כוללים גם חצי עמוד של שיר עברי ועמוד שלם של שיר מקרוני בעברית/ערבית הכולל חרוזים על "حو/חו". בכל בית חמישה טורים, ואין דפוס ברור הקובע אילו טורים יהיו בעברית ואילו בערבית. מזכיר (אך כנראה אינו קשור) לשיר אחר דומה.

עדות שנמסרה על ידי חברים לא ידועים של הקהילה היהודית (החתימות נחתכו או לא נוספו מעולם). המקום: פוסטאט. התאריך: העשור הראשון של חודש אייר שנת 1540 למניין השטרות, היינו שנת 1229 לספירה, תחת סמכותו של רבי אברהם בן הרמב"ם (המכונה 'אדון' ו'גאון', אך לא 'נגיד'). שני מסמכים — האחד בעברית בעיקרה והשני ביהודית-ערבית בעיקרה — הם גרסאות של אותו מסמך עצמו. החתומים מטה מצהירים כי בעת ששהו בירושלים, היה ישועה בן שלמה הלוי עולה דרך קבע לתורה לברכות הלוי בכל פעם שלא נכח לוי אחר. נוסף על כך, הם אישרו זאת על ידי בירור עם בני ארצו. המסמך נערך עבורו כדי שיישא אותו עמו כתימוכין לטענתו שהוא לוי. גויטיין מסכם זאת כך: עד כמה היו אפילו עניי העניים מקפידים בקנאות על זכויותיהם בעניינים אלו (השתתפות בתפילה) ניתן לראות ממסמך המעיד כי "לוי" צעיר מסוים זומן בירושלים לקרוא חלק מקריאת התורה, כאשר לא נכח שום "לוי" אחר, מקומי או זר. עדות קומית-משהו זו ניתנה לו "כדי שלא ייכלם".

recto: מסמך משפטי בעברית מקהיר. מתוארך לעשור הראשון של חודש כסלו ה'תל"ט (נובמבר 1678). עוסק בסידורי רכוש וענייני ממון לאחר פטירתו של לוי גריאני (גריאני) המכונה חפץ. יתומיו הם דוד, נסים ויצחק. אסתר, אלמנתו של לוי (שאף היא נפטרה בינתיים), התגוררה באחד הנכסים — חנות בסוק אלכ'רוזאתיה שבקהיר (הנכתב כאן: סוק אלכ'ריזאתיין). שוק זה, סמוך למרכזה של קהיר בראשית העת החדשה, היה מוקד ידוע של חנויות צורפים בפרט. נכס נוסף מעיזבון המנוח שוכן ברחוב קהילת המערביים (דרב ק"ק מערביים). verso: מסמך משפטי בעברית מקהיר. מתוארך לשליש הראשון של ניסן ה'תל"ט (1679). המסמך עוסק בנשותיהם של דוד ויצחק גריאני — קמר בת אברהם דוכאן ושמחה בת שמואל סמחון בהתאמה. הנכסים המוזכרים ב"מעבר הלז" של המסמך מובאים בהקשר לכתובותיהן של קמר ושמחה. לאישוש פליאוגרפי לחתימתו המורכבת של בנימין שחאתה, ראה מסמך נוסף שבו הוא מכנה עצמו בגוף ראשון כסופר (שורות 6, 9).

מכתב שבחים מפואר ביותר, הכולל 12 שורות של דברי שבח בעברית, ולאחריהן 5 שורות בכתב ערבי המכילות את התוכן הממשי של המכתב, ובסיומו עוד 13 שורות של ברכות. בראש המכתב נכתבה הכותרת "בשים איל רחום וחנון". בצד ה-verso הדף מכוסה בניסיונות קולמוס בערבית. נראה כי הפתיחה והסיום בעברית הוכנו מראש על ידי סופר כתבנית, ולאחר מכן אותו סופר עצמו או אדם אחר השתמש בתבנית הזו כדי למלא את 5 שורות התוכן בכתב ערבי. מדובר במכתב בקשה לצדקה. בשורות הערביות הכותב מבקש מה' לקבל את תפילותיו עבור הנמען, ומתאר את מצוקתו: "וייתן לי ה' יתעלה שתהיה מן המקובלים, וייענה לתפילתי הטובה עבור מעלתך. וכבר יודע ה' יתעלה במה אנו שרויים, מצוקה וערום, אני ומי שעמי. זה לנו היום עשרה חודשים, וה' יודע מה סבלנו בהם מצרות ודחק... יום ולילה על מה שעבר עליי...". הכותב מסיים בכך שלעבדו יש בימים אלה תפילה עבור הנמען, ומבקש מה' שיענה לתפילתו הטובה עבורו.

קטע משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה. אישה עורכת סידורים לקראת מותה, ובכלל זה הוראות בנוגע להכנסות משכירות ולשפחה (ג'אריה); מקבל זכר עתיד לקבל 10 דינרים ממחירה של השפחה במקרה של פטירת האישה. מתוך הציטוט נראה כי כל עוד האישה בחיים היא תיהנה מדמי השכירות של הנכס הנדון, ולאחר מותה יוסדר השימוש בו על פי המתנה שערכה. כמו כן, באשר לשפחה שברשותה כעת — אם יקרה דבר־מה לאישה (כלומר אם תיפטר), יהיה רשאי אותו אדם ליטול עשרה דינרים ממחיר השפחה, וזאת לאחר אימות מדויק של זהותה ושוויה. בסוף הקטע מופיעה לשון הקניין הרגילה ("תם אקנינא"). הציטוט מן המקור: טול חיוה עינהא . . . מהמא הי פי קיד אלחיאה ואלאסתנפאע באלאגרה . . . בהדה אלמתנה יתצרף פיה בעד ופאתה . . . אלגמלה וכדלך אלגאריה אלדי להא אלאן אן קצא אללה להא . . . [ופ?]את עינהא כאן לה אן יאכד מן תמנהא עשרה . . . דלך בעד צחה אלמערפה בהא . . . תם אקנינא . . .

תקנה קהילתית בכתב ידו של יוסף בן שמואל בן סעדיה הלוי. נכתבה בפוסטאט ומתוארכת לחודש ניסן בשנת 1516 למניין השטרות (= מרץ/אפריל 1205). התקנה באה לתמוך בסמכותו של רבי אברהם בן הרמב"ם (המכונה "ראיס"). לאחר מות אביו, ניצב אברהם הצעיר בפני התנגדות מצדדים רבים, ואנשים שדחו את רשותו נמנעו מלהשתתף בתפילות בבית הכנסת והקימו מנייני תפילה פרטיים. מאחר שהקהילה הייתה בסכנת התפלגות, נחקקה תקנה למשך שלושים שנה שנועדה לבטל את מנהג ה"רשות" ולאסור — תחת איום של חרם — על הקמתם של מקומות תפילה פרטיים. לפחות שבעה אנשים חתמו בתחתית המסמך ובשוליים הימניים: משה בן מרדכי הכהן, שר שלום בן יעקב הכהן, שמואל בן יפת בן [...], [...] בן שמואל הדיין; שמואל בן אברהם, יפת בן אפרים, ויוסף בן אדוניה. שימוש משני: המסמך נחתך לשלושה חלקים שווים בגודלם, ועליהם נכתבו שירים לכבוד לידת בן. כתב ידו של הסופר רעוד למדי.

שריד מכתב בערבית-יהודית, מנוקד בדלילות בניקוד עברי. ככל הנראה מן המאה האחת-עשרה. הקטע ששרד נפתח בהתייחסות לכך שאין להזכיר בתפילה אף אדם (מנהיג קהילתי?), אלא רק את בית דוד. השורות הבאות מעורפלות מכדי להבינן כראוי. מוזכרת תרומה או טובה מצד אבו כת'יר אבן אלתדמרי לקבוצת אנשים בבית הדין (המוסלמי?) — מג'לס אלחכּם; נאמר שאבו אלפרג' עמראן וקבוצת זקנים תופסים עמדה שווה בסוגיה זו (קד קאמו קיאם מסתוי), ואילו אבו נצר "ירד" ממנה. מישהו סגר את בית הדין שלו (מג'לס אלחכּם) ולאחר מכן פתחו, אך איש לא בא, והעניין הולך ומתמעט (ואלאמר פי אנחטאט). מתואר גם אדם שגרם למעצרם של אחרים. הנמענים מובטחים שהכול יסתדר על מקומו בשלום. בתחתית גב הדף ישנן מספר שורות בכתב ערבי דהוי, סובבות ב-180 מעלות; צירופי האותיות החריגים והתנועות האפשריות מזכירים כתב ערבי-עברי, אך קשה לקרוא מתוכן דבר.

recto: קטע מתפילה ליהודים שנפטרו, שנכתב על גב מכתב בערבית מסביבות שנת 1708 לסה"נ (ראו רשומה נפרדת: PGPID 32488). במבוא למהדורתה מציינת ג'יין הת'אוויי כי בצד ה־recto של המסמך מופיע "צידוק הדין" — תפילת קבורה יהודית מסורתית המורכבת מצירוף של פסוקים שונים מן התנ"ך לצד קטעים קצרים מן המסורת הרבנית שבעל פה. גרסת צידוק הדין שלפנינו היא הנוסח הספרדי, השונה במידה ניכרת מן הנוסח האשכנזי במבחר הפסוקים המקראיים הכלולים בו. שני הנוסחים כוללים את הפסוק "הצור תמים פעלו" (דברים לב, ד), אך בעוד שבנוסח האשכנזי פסוק זה פותח את התפילה, בנוסח הספרדי הוא מופיע רק בבית החמישי, ואחריו באים קטע מדרשי קצר וקטע מן המשנה. עם זאת, במסמך זה הבית הפותח בפסוק "הצור תמים פעלו" בא לאחר שתי שורות מוּסָפות — תהלים פט, מט ותהלים קמד, ד — שאינן חלק מנוסח צידוק הדין הספרדי המקובל.

recto: מכתב מאת כותב לא מזוהה ברמלה אל נמען לא מזוהה בפוסטאט. בערבית-יהודית. תיארוך: המאה ה-11. ביום גשום אחד הורה הקאדי של רמלה לסוחר יהודי לצאת לדרכו למצרים תחת השגחתו של שומר (סידור יקר ומכביד). הנוכחים במקום, מוסלמים ויהודים (בסדר זה), ריחמו עליו והצליחו לשכנע את הקאדי להעניק לו דחייה של חמישה עשר יום. הכותב נשא עמו סחורות השייכות לאבו נצר — ככל הנראה התֻסתרי המפורסם מקהיר — אך לא היו בידיו ייפויי כוח מספקים לגביהן. שליח מטעם הקאדי היה אמור ללוות אותו, כדי שלא ימכור חלק מן הסחורות בדרך, למשל באשקלון. חמישה עשר יום היו די והותר כדי שמכתב יגיע לקהיר ויחזור עם הוראותיו של אבו נצר לקאדי. הכותב מציין גם שלא חש בטוב באותו יום (وأنا وجع, "ואנא וג'ע"). למונח המשפטי "רסאם" ראו דיון אצל גויטיין. verso: רשימת שמות, ובהם אבו אלסרור ואבו מנצור.

נוסח של תפילה (דֻעאא' אלמִעראג') המיוחסת לעלי. גרסאות אחרות של תפילה זו כוללות, בין השאר, את הקטעים הבאים: "הוי מי שאין לו דומה ולא מקביל קיים, הוי מי שכבודו וחסדו אינם נמנים, הוי מי שמעיין טובו זמין לבני האדם, הוי מי שאינו מתואר לא בעמידה ולא בישיבה, הוי מי שלא חלה עליו תנועה ולא קיפאון, הוי אלוהים, הוי הרחמן, הוי הרחום, הוי האוהב". בהמשך פונה התפילה לאל בכינויים מקראיים-קוראניים: "הוי המרחם על השיח' הזקן יעקב, הוי הסולח על חטאו של דוד, הוי המסיר את צרתו של איוב, הוי המציל את אברהם מאש נמרוד, הוי מי שאין לו שותף ואין עמו מבוקש אחר, הוי מי שאינו מפר הבטחות וסולח לזה שהובטח לו, הוי מי שפרנסתו והסתרתו פרוסות על החוטאים, הוי מי שהוא טוב, סבלן, וטוב הוא המבוקש, הוי מי שהוא מפלט לכל מורחק ומגורש, הוי מי שכל בריותיו נכנעו לו בהשתחוויה".

מכתב, ככל הנראה מאבו זכרי הכהן בפוסטאט אל נמען בלתי מזוהה, ככל הנראה באלכסנדריה. בערבית-יהודית. המכתב מכיל ידיעות מעדן. בין הסחורות הנזכרות: פנינים (לולו), שנהב (עאג'), מושק, ניב פיל (?נאב), וכן סידור — או ליתר דיוק היעדרו של סידור; אבו זכרי הכהן אף בדק את שטר המטען (תד'כרה) ומצא שהסידור כלל לא נשלח. בעניין בן יג'ו כותב המחבר: "אשר לדבריך על בן יג'ו, אין טעם לדחות את המכתב, כי זהו מצב קורע לב, ולא יצא לך מזה דבר: כל פרוטה שהייתה שייכת לו טבעה עם ספינתו של מצ'מון, שכן הספינה נטרפה בכניסתה (להודו) ולא נותר ניצול. כך גם שלוש ספינות אחרות שהיו בדרכן לבהרוץ' נטרפו בכניסתן, ואיש לא שרד." בהמשך מוזכרים מחרוז; דיין; פתווא בעניין בית; ובצד ה־verso הוראות מפורטות לגבי בגדים שיש להכין. (חלק מן המידע מבוסס על הערותיו של גויטיין.)

מכתב הממוען אל אבו כת'יר אפרים אלחבר (הוא רבי אפרים בן שמריה), בפוסטאט. התיארוך המשוער הוא 1007–1055 לספירה, בהתאם לשנות פעילותו של רבי אפרים בן שמריה — אך ייתכן שניתן לצמצם את הטווח באמצעות בחינה מדוקדקת יותר של כרונולוגיית האירועים המתוארים במכתב (למשל, אם הם קשורים למחלוקת הקהילתית בהר הזיתים בהושענא רבה של שנת 1029 לספירה). יש להשוות עם מכתבים נוספים מאותו ההקשר. המכתב כתוב בערבית-יהודית, ואילו הכתובת על גביו בכתב ערבי. תוכנו מתאר אירוע קהילתי (או אולי מחלוקת?) הקשור בתהלוכה במעלה ההר (הר הזיתים?): "הראיס לא עלה אל ההר... העלייה אל ההר... החצוצרות והתופים... הקאדי עלה עמו... הקאא'ד... התפללו יוצר... (ובהמשך פרטים נוספים על הליטורגיה?)... ארוך מדי להסביר... מד'הב... עותקים... שלחתי... ושלום." הכתב טעון בחינה נוספת.

מכתב מיוסף בן משה הלוי הירושלמי אל יפת הנאמן בן אלעזר, נציג קהילת אלמחלה. תיארוך: סוף המאה האחת-עשרה או תחילת המאה השתים-עשרה, שכן אותו יפת בן אלעזר מופיע גם במסמך משפטי שנכתב בידי הלל בן עלי. יוסף מדווח שעצר בקהיר בדרכו לירושלים דרך אלכסנדריה. בכניסתו לקהיר היה חולה (وجع, "וג'ע"). הנשיא בקהיר חלק לו כבוד והניח לו לעבור לפני התיבה ולהתפלל בציבור — "יענה ה' תפילתי בחוליי (ضعفي, "צ'עפי") עבור כל הקהל, קטן וגדול". מובאת השוואה למקורות אחרים העוסקים ברעיון שטוב לחולה לעבור לפני התיבה ולשאת תפילה בעבור הציבור. יוסף שולח דרישות שלום לאנשים רבים מאוד הנקובים בשמותיהם, ולאחר מכן מתנצל: "בעת כתיבת הדברים הללו אני שרוי בעולם אחר (?). אנא סלח לי על שאיני יכול להזכיר את כולם בשמותם". (חלק מהמידע מבוסס על כרטסת גויטיין.)

סוף של מסמך משפטי מקהיר המתוארך לשליש הראשון של חודש אדר ה'תק"ב, הוא שנת 1742 לספירה. ממה שניתן לדלות מן השורות הפותחות של הקטע הפגום, נראה כי המסמך עשוי להיות קשור להליכי אפוטרופסות: "שבעולם ובפרט מה׳׳מ מרים מרת אחיו ומהיתומים". אזכור זה מצביע על האפשרות שגיסה של האלמנה מרים היה מעורב בסידורי אפוטרופסות בעקבות מותו של בעלה. השם אב[רהם?] מופיע בשורה 1, אך לא ברור אם הוא מתייחס לבעל המנוח, לאחיו ששרד, או לאדם אחר. החתימה האמצעית כוללת קטע קצר המציין שאחד הצדדים המשפטיים ביקש מאדם אחר לחתום בשמו. הליכים מסוג זה פותחים לרוב בנגזרות של הפועל "צוה". חתימה אחת של עד, בצד שמאל, היא של אברהם ברכה שלום. חתימת הסופר מעוטרת ומורכבת, אך ניתן לזהותה כ"אברהם קסטרו" באמצעות השוואה לקטעים אחרים בני אותה תקופה.

רקטו (שימוש משני): מכתב הכולל שיר המופנה אל איש מעלה. בעברית. ייתכן שמדובר באות תודה על עזרה שקיבל השולח. מטרתו העיקרית של המכתב הייתה לאחל החלמה למכותב שחלה. המשורר האנונימי, המתאונן על כך שלא יכול היה להגיש "תשורה" של ממש, מכנה את חיבורו מעין קורבן הרצוי לאל: "יכין יה תהלות צרי מרפא וכל מיני תרופות... ויחזק את המנהיג הנכבד והמיטיב, מבחר עמו, מצנפת על כל הקהילות. להביא לך תשורה אין בכוחי, ואף שהייתי נחוש בדעתי כינוּתִיה תפילה (שמתיה תפילות) רצויה לפני פני האל כקורבן; תיחשב כזבח וכעולות. היא מרפאה כמו מים מכושפים! אנו שרים שיר כשירת בקיעת המצולות (היא שירת הים, שמות ט"ו), ובנות עמי יוצאות בתופים ובמחולות ושרות בתוך מחול." התרגום על פי יונתן דקטר. חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיותיו של גויטיין.

ביפוליום. עלה אחד מכיל תרגום לערבית-יהודית של שמות כ"א 1-17 וכ"ז 20-28. העלה השני מכיל הוראות מאגיות בכתב ערבי. השורות הראשונות בעמוד הראשון נפתחות בתיאור: "דמות של אדם בעל שני כנפיים, ובידו [...], ומתחת לרגלו נחש, ומאחורי החותם (?)... חזור על התפילה/הלחש ועל הקטורת(?) פעמים רבות...". בעמוד מופיע גם תרשים קטן שייתכן שמופיעות בו האותיות אפסילון ודלתא. ישנן גם התייחסויות אסטרולוגיות (אלכואכּב — הכוכבים, אלסעד — מזל טוב). השורה הראשונה בצד ב' מזכירה את "האלות והאלים", השורה השלישית מזכירה את ידיעת כל המלאכים, והחלק התחתון של העמוד עשוי להכיל מתכון לקטורת הכולל פרחי חרצית (זהר אלאקחואן). עמוד זה הוא האחרון בחיבור. נדרשת בחינה נוספת. (במקום אחר תואר המסמך כ"איגרת ערבית על שחיטה כשרה".)

רשימת בגדים לעניים. מתוארכת לשנת 1451 למניין השטרות, שהם 1139/40 לספירה. בסך הכול ארבעה קטעים, שלושה מהם בכתב ידו של אותו סופר. בראשם עומד הפרנס אבו עלי בן ברוך, המקבל מֻקַדַּר, והשומר אבו אלסרור שלו הוקצתה שֻקַּה. כל ארבעים האחרים ששמותיהם נשתמרו מקבלים גֻ'וכַ'אנִיַּה. בקטע הרביעי (שהיה מחובר לאחרים בחוט), בכתב ידו של החלק השני, ניתן פריט לבוש מסוג סארי, הקרוי פוּטַה, לחמישה־עשר אנשים. גויטיין צירף את הקטעים הללו יחדיו במהלך עבודתו על הסדרה החדשה. אופי הנייר, צורתו ומצב השתמרותו, וכן סידור הכתב עליו, אינם מותירים כמעט ספק שהם חלקים של מסמך אחד. המילים המוקפות ב־{ } בתעתיק שלהלן כתובות באותיות ערביות. האות מ"ם הסופית הערבית מייצגת ככל הנראה את המילה תַסַלַּם, "שולם" או "התקבל".

מכתב מלשכתו של יהושע מימוני אל אברהם הסר (לאותו נמען ראו גם מסמכים נוספים). התיארוך הוא 1310–1355 לסה"נ על פי שנות חייו של יהושע מימוני. הכותב מדווח שנפגש עם עבד אלכרים ושהשניים "נפרדו בשלום". על הנמען לקחת את ה"אוראק ואלחג'ג'" (המסמכים והשטרות) מאת אבראהים ולמסור אותם לעבד אלכרים. תוצאת הפגישה היא שאם עבד אלכרים יעליב או יכה שוב את אשתו, יוטל עליו חרם. בנוסף נודע לנגיד שבית הכנסת נותר ללא חזן בתפילות מנחה וערבית של שבת. החזנים פרג' אללה ועבד אלכרים נדרשים להתייצב בפני הנמען ולהכריז חרם על עצמם (!) אם ייעדרו מן התפילה ללא סיבה דחופה, ואף במקרה כזה — על השני לשמש כממלא מקום. אם מי מהם יסרב לקבל תנאי זה, הוא יפוטר, ואם מי מהם יעשה צרות, יש להביאו בפני הנגיד. צירוף של עודד צינגר.

עותק רישומי המכיל דיווחים על שלושה מעצרים. העציר הראשון הוא פצ'איל (או נצ'איר?) בן אסמאעיל, שנעצר בידי סייד אלאהל, רצ'ואן ואלמט'פר, המתוארים כ"מן ע'למאן אלאמיר" — ככל הנראה משרתיו של פקיד מדינה. האיש נעצר משום שהטיח עלבונות מילוליים בכמה פקידים (מסתח'דמין). מקרה המעצר השני נוגע לחסין בן אבו מחמד אלוזאן, שנעצר בידי כֻּני וערבי, גם הם מתוארים כ"מן ע'למאן אלאמיר". חסין תקף אישה בעת שהייתה במחזור החודשי בזמן שצעקה לעזרה. פרטי המעצר השלישי לא נשתמרו בשל קרע בגיליון, אך נכתב כי המעצר התבצע "בידי האמיר סיף אלדולה, אחד החאג'בים (הסריסים/השומרים) של השער המערבי [של הארמון]". לקראת סוף המסמך מוזכרים גם שני קאדים: אלקאצ'י אלמכיני עז אלקצ'את אבו אלפצ'איל הבת אללה, ואלקאצ'י אלאסעד.

ספרותי. תפילה שיעית הכתובה בכתב ערבי. ישנן מספר שורות בדיו אדומה. אופיים הספרותי של הפסוקים הוא כזה שאין מבקשים את הברכות באופן ישיר, אלא מייחסים אותן לבורא ומבקשים אותן באופן פסיבי. בהתעלם מסדר הפסוקים, רובם דומים לפסוקי דעאא' אל-ג'ושן (לשבת) המיוחס לעלי בן אבי טאלב, או לפסוקי תחינה אחרים המיוחסים לו ומצוטטים בספר ביחאר אל-אנואר מאת אל-מג'לסי (נפטר 1698). הנוסח בביחאר אל-אנואר הוא כדלהלן: يا من لا يشغله سمع عن سمع يا من لا يمنعه فعل عن فعل يا من لا يلهيه قول عن قول يا من لا يغلطه سؤال عن سؤال يا من لا يحجبه شئ عن شئ يا من لا يبرمه إلحاح الملحين يا من هو غاية مراد المريدين يا من هو منتهى همم العارفين، يا من هو منتهى طلب الطالبين، يا من لا يخفى عليه ذرة في العالمين.

רקטו: תאריכים של אירועים חשובים בהיסטוריה היהודית, וניסיונות קולמוס בעברית ובערבית, ובהם תהילים ק"ד:ג ושמו של החזן יכין בן אברהם, שנראה כמי שכתב את הטקסט המרכזי. ייתכן שמדובר באותו אדם המוזכר במסמך נוסף (PGPID 22709). ורסו: לוח שנה לשנה י"ט של מחזור 256, שנת ד'תתס"ד לבריאת העולם (= 1103–1104 לסה"נ). הלוח מספק נתונים על אורכם של החודשים המשתנים ועל העיבור, ומחשב את המולדות לכל חודשי השנה ואת זמני התקופות. מידע על ימות השבוע שבהם חלים החגים והצומות נוסף בין השורות ובחלל הריק בצדה השמאלי של הדף, באותיות קטנות יותר ובדיו שונה. בשולי הדף נכתב קולופון אנכי: "כמל מחזור רנו בחמד אללה תעאלי" (כלומר: "כאן מסתיים מחזור י"ט שמספרו 256, השבח לאל יתעלה"). (המידע מבוסס על CUDL.)

רקטו: ליטורגיה לתפילת נעילה ביום הכיפורים (צלוה נעילה), הכוללת סליחות מאת עלי בן עמרם, בכתב ידו (לפי בארי 2003: 315). ורסו: חלק (החסר את סופו) משיר שבח כתוב ביופי ומנוקד במלואו לכבוד עדיה בן מנשה (בנו של אבו סהל מנשה בן אבראהים אבן אלקזאז), חצרן קראי בכיר ששימש כאתב אלג'יש (סופר הצבא) בסוריה-ארץ ישראל מטעם הפאטמים, סביב שנות ה-1020 לערך. בין השורות ובשוליים הימניים עיבד עלי בן עמרם את השיר הקיים (תוך שימוש במשקלו ובחריזתו, ושאילת מטבעות לשון פה ושם) ויצר על בסיסו פאנגיריקון חדש (בן 45 שורות) לכבודו של פרחיה, שאותו מזהה בארי (2003: 215) כחתנו של הנגיד יהודה בן סעדיה. השיר המעובד של עלי חייב להיות מתוארך לאחר 1064, שנת כהונתו של יהודה כנגיד.

קטע מהסכם לקראת אירוסין מתוכננים. המקום: קהיר. התאריך: ניסן א'תק"ב לשטרות = 1191 לסה"נ, או אולי 15[4]2 לשטרות = 1231 לסה"נ. הקטע דהוי וקשה מאוד לפענוח, והקריאה המוצעת אינה ודאית. ממה שניתן לשחזר עולה כי הבן משמש כבא-כוחו של אביו לצורך הנישואין. ייתכן שהאב היה בעיצומם של הליכי גירושין בעת שהבן טיפל בסידורי החתונה עם האישה החדשה. אם אכן זה המצב, מדובר במצב ייחודי שאינו מוכר ממקורות אחרים. בין השמות המופיעים במסמך: התלמיד-חכם משה בן אלעזר המלמד (השווה למסמך אחר באותו עניין) ועזרא בן יפת הלוי, שלוחה של עמאאים בת ישועה. סביר להניח שכתב היד זהה לזה של מסמך נוסף הידוע במקבילה. בצד האחורי מופיעים חשבונות בכתב ערבי ורישומים נוספים בערבית-יהודית.

מכתב מחסן בן מנצור אלנאמן, ככל הנראה מעיירה קטנה, אל עלון בן יעיש (הידוע גם כעלי בן חיים הכהן), הפרנס הנודע (מתועד במסמכים מהשנים 1057–1107), בפוסטאט. המכתב כתוב בערבית-יהודית. הוא נפתח בברכות לנמען ולבנו אבו כת'יר, שאף הוא פרנס. השולח מדבר בשם "כולנו" ומברך את הנמען על החלמתו ממחלתו. הוא מדווח כי "אלממחה אבן אלשופט" שהה אצל קהילתם בחגים ושימש שם כחזן. במהלך תפילת בית הכנסת, אותו בן של דיין הזכיר את "אדוננו" בסיום התפילה, דבר שעורר סערה בקרב זקני הקהילה המקומיים. גויטיין משער שייתכן שחזן זה זהה לכותב של מכתב אחר. מסמך זה היה רשום בעבר תחת מספר שמורה שאינו קיים. ראו גם מכתב נוסף מאלממחה אבן אלשופט, שנראה כי הוא בכתב יד זהה למכתב הנוכחי.

מכתב בערבית-יהודית העוסק במסחר ספרים. נכתב בכתב יד מעט גס עם מאפיינים אורתוגרפיים האופייניים יותר לכתיבת מכתבים בערבית-יהודית קלאסית מאוחרת יותר, אם כי הנוסחאות ואוצר המילים מצביעים על המאות ה-11–12. מה שנותר מצד הפנים (recto) הוא כמעט כולו נוסחאות פתיחה, אך כולל ביטויים מעניינים כגון "ויאיר כוכבו לנגדו" (wa-yuḍī' kawkabuhu ḥidhāhu). בצד האחור (verso) מזכיר הכותב את סאלם (?) ומכירה של ספרים בשווי 50 דרהם. לאחר מכן: "ובין הספרים שמצאתי לך אצלו: רחמים (?), ספר דקדוק, פירוש על איוב, חיבור על אהבה וחברות ותשוקה, סידור נאה...". הכותב דן גם בשמונה מצחפים (maṣāḥif), ומציין שהדיואן לא היה בין הספרים שמצא. כמו כן מזכיר מילון, משנה וסידור תפילה.

כתב אמנה (כתב התחייבות) של קהל בית הכנסת של הארץ-ישראלים בפוסטאט, שנערך באדר א'תקכ"ב לשטרות (=1211 לסה"נ), ובו פירוט מנהגי התפילה העתיקים והמכובדים שירשו מאבותיהם, ושאותם הם מסרבים לאפשר לאיש לשנות. הרקע למסמך הוא המחלוקת סביב רפורמות התפילה שרבי אברהם בן הרמב"ם ניסה להנהיג. קיימת ספרות ענפה על מחלוקת זו, והמסמך הזה שופך אור חשוב על המנהגים שאותם ביקשו השמרנים לשמר. כתב היד הוא של החזן ידותון הלוי, עובדה שעמד עליה לראשונה פליישר; תודה לשולמית אליצור על המידע. שתי שורות הוספו בכתב יד אחר, החוזרות על הנקודה המרכזית שלפיה אסור לשנות מסורות אלו, וחתום עליהן [נסים] בן סעדיה הכהן. בצד האחורי של המסמך מופיע חיבור ליטורגי בכתב יד שונה.

מכתב בכתב ידו של אברהם מימוני אל המוקדם של מנית ע'מר ומנית זפתא. תאריך המכתב: היום העשרים של העומר (ה' באייר) שנת אתקמ"ה למניין השטרות (1234). על פי הסכם קודם, הותר לבן דודו של המוקדם, א-שיח' אלמהד'ב, למלא את מקומו של המוקדם בהובלת התפילה הציבורית ובשחיטה. אולם המוקדם חשש שההסדר הזה יחליש את מעמדו שלו, וניסה למנוע מא-שיח' אלמהד'ב למלא את מקומו כממלא מקומו. אברהם מימוני נוזף במוקדם על קנאתו ודורש ממנו לעמוד בהסכם. (המידע מבוסס על הערותיו וכרטיסיית האינדקס של גויטיין.) ייתכן שהמכתב קשור למכתב נוסף ממנית זפתא, המדווח על מריבה בין א-שיח' א-סדיד לבין א-שיח' אלמהד'ב סביב תפקידי המוקדם. גויטיין לא תעתק את הכתובת שעל גב המסמך.

קטע בסורית, ככל הנראה פולמוס ליטורגי (מלכיתי?) שלא היה ידוע עד כה. נעשה ניסיון לזהות את הטקסט באמצעות חיפוש בקורפוס סימת'ו (Simtho), אך ללא הצלחה. אפילו רוב הניסוחים אינם מופיעים בקורפוס. אם הביטוי ܫܝܕܩ ܐܥܩܕ ܐܡ "כשהוא קורא, 'קדוש'" (recto 8–9) מתייחס ל-Sanctus שבליטורגיה, ייתכן שהטקסט הוא פולמוס ליטורגי. אם אכן כך, הפועל ܬܢܐ ܫܡܫܡ "אתה מבצע" (verso 17) יתייחס לביצוע ליטורגי. ואם אכן מדובר בטקסט מלכיתי, הדבר עשוי להסביר את היעדר הסימוכין בקורפוס סימת'ו, שכן הספרות המלכיתית נחקרה מעט. הכתב הוא אסטרנגלא ותאריך משוער הוא בין המאה השמינית למאה העשירית. אם הטקסט אכן מלכיתי, ייתכן שמקורו בסוריה. (ג'ורג' קיראז וסבסטיאן ברוק)

מכתב העוסק בליטורגיה, ובפרט בסידורי התפילה השונים: סידוריו של ר' שלמה (כנראה שלמה בן נתן מסג'למאסה), סדר מועד הכלול במשנה (תורה) של ר' משה (הרמב"ם), וזה של רבנו סעדיה (גאון). הכותב מציין שאיש מאנשי קהילות פוסטאט וקהיר ("מן אהל מצר ואלקאהרה") לא חיבר דבר דומה — כלומר הוא מתלונן על העדר כישרון מקומי בקרב יהודי מצרים (שכן הרמב"ם היה ספרדי, וסעדיה, אף שנולד במצרים, נתפס כפי הנראה כעיראקי). הוא מכנה את הרמב"ם "אלרייס" (al-Rayyis, 'הראש') — ומכאן שהרמב"ם עודנו בחיים בעת כתיבת המכתב, וקרוב לוודאי שמדובר בתקופה המוקדמת יחסית של ישיבתו במצרים — ומספר שהרמב"ם מלמד "אלגמר ואלטב", כלומר תלמוד ורפואה. (המידע מבן אאוטוויית.)

חשבון תשלומים לפקידי הציבור ולמשפחותיהם של פקידים שנפטרו, במהלך השבוע השישה-עשר של שנת הליטורגיה. ר' מנשה, הנזכר תכופות ברשימות קודמות, וכן עמיתו ר' דניאל, מוזכרים כאן כמתים. הגבאי 'שמואל בן שלמה, שותפו של ר' חלפון' זהה לבו מנצור בן שלמה, אך עצם תיאורו כשותפו של אדם אחר מעיד כי היה דמות חסרת בולטות יחסית. שלמה בן אליהו, שכתב את החשבון, הוציא את הסכום המלא של 44.5 דרהם שקיבל מן הגבאי. כאשר לא נותר כסף עבור אחד השמשים, נאלץ "להעביר" אותו לפקיד ציבור אחר, הכהן אלנחאל ("מר 'דבוראי'", המוזכר לעיתים קרובות כתורם). רק 16 דרהם הוצאו עבור לחם, ככל הנראה רק עבור אחת משתי החלוקות השבועיות. התעודה מתוארכת לשנים 1210–1225.

הסכם פשרה בין שותפים שנערך בביתו של רבי משה דמוהי בקהיר, ונושא בשורה 34 את התאריך ט' בחשוון ה'ש"ד לבריאת העולם (1543 לסה"נ). תאריך זה אינו תאריך הרישום המדויק של המסמך, שכן הפינה הימנית התחתונה אבדה בשל נזק, וככל הנראה נערך מעט מאוחר יותר במהלך המאה השש-עשרה. הסכם הפשרה בין השותפים עוסק בעלויות שכר הדירה והתיקונים של מבנה שחלק ממנו שימש כבית תפילה עבור הקהילה המערבית (המגרבית). בין השמות של המעורבים בעניין נמנים: רחמים בן מרדכי חדאד ונג'מה בת הרופא סעדיה טויל. ייתכן שהעד בדוסה בן אשר הוא גם סופר המסמך. הוא מופיע כעד יחיד במסמך סמוך משנת 1569 לסה"נ. המידע מבוסס על כרטיס המפתח של גויטיין ועל המהדורה של דותן ארד.

חשבונאות פיסקלית. מתוארך (על פי אחד הקטעים): שנת 436 ח'ראג'י = 1044/45 לספירה בקירוב של שנה-שנתיים. נוכחים שלושה או ארבעה מסמכים נפרדים: (I) סופה של עצומה (פטיציה) עם ברכות לח'ליף או לבעל שררה גבוה (ולמולאנא צלא אללה עליה אלראי אלעאלי). (II) חשבון של קבלת תבואה(?) במחסן ממשלתי (מסטח?) או בבית זיקוק לסוכר (מטבח׳, מילולית "מטבח"). (III) שני גושים נוספים של חשבונאות פיסקלית, הכתובים בזווית של 90 מעלות זה לזה. דורש בחינה נוספת. הצד השני שימש בשימוש משני לדרשה או תפילה בעברית העוסקת בחטא ובתשובה. כמו כן נעשה שימוש משני באותו צד על ידי סופר עברי אחר עבור טקסט שטרם זוהה. דורש בחינה נוספת. צירוף עקיף: עודד צינגר.

קטע ממכתב בערבית-יהודית. תיארוך משוער: סוף המאה ה-12 או המאה ה-13. עוסק בעיקר בענייני מסחר. נזכרים בו סוחר משי (קזאז) וכובס או מלבין בדים (קצאר); רבנו יצחק ומפצ'ל; בו אלח'יר; סידורי נסיעה; כאבו של השולח על כך שהאוניות הגיעו באיחור כה רב; פגישה עם בו אלמנצור בן בקאא; דרישות שלום לבנו של הנמען אבו אלברכאת (ולכן ייתכן שהנמען הוא אליהו הדיין); תלונה על אשתו של אבו סעד הרוצה "להחרים, ואמרתי לה: 'החרימי ועשי מה שאת רוצה לעשות'"; בקשה להשיג מסוחר המשי בנה של סת זיאדה (כנראה מכארם בן סת זיאדה אלקזאז הנזכר במסמכים אחרים) סכום כסף; ושוב תלונה על עיכוב האוניות ברשיד (רוזטה). (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

מכתב תודה בערבית-יהודית. המכתב משבח תלמיד חכם ששהה תקופה מסוימת — ככל הנראה בימי החגים הנוראים — בעיירה פרובינציאלית. נוכחותו הוסיפה כבוד רב לקהילה היהודית, וגם היהודים וגם המוסלמים היו מרוצים ממנו. הוא התפלל מתוך סידור התפילה של רב סעדיה גאון. במסמך מוזכר אלשיח' אלת'קה אבו ע'אלב, אך לא ברור אם הוא האיש האהוב המדובר. במכתב מופיעות לפחות עשר חתימות. החתימה הראשונה היא של דוד בן עמרם הכהן, והיא בידו של מי שכתב את המסמך עצמו. שאר החתומים: ברכות בן [...]; סעדיה בן אברהם הלוי; יפת בן יש[ועה?]; אלעזר בן צדקה; צדקה בן יצחק(?) הכהן; יאשיה בן ארח; שארית בן מצליח הלוי החזן. (חלק מן המידע על פי כרטיסיית גויטיין.)

מסמך משפטי. מתוארך לעשור הראשון של ג'מאדא א-ת'אני 440 להג'רה (נובמבר 1048). מעורב בו אזהר בן ח'לף אלאסראאילי, המוכר בכינוי אבן אבי אלדראע, סוכנה של אלסיידה אלשריפה אלמלכה אלג'לילה. המסמך עוסק בתנובת הגנים השייכים לאותה נסיכה פאטמית. שמור היטב וראוי לבחינה מעמיקה. ייתכן שהסיידה אלשריפה הנזכרת כאן היא אלשריפה בת צאחב אלסביל, אשר על פי המסורת סיפקה ארוחות לח'ליף אלמסתנצר באללה בעת השדה אלעט'מא (הצרה הגדולה), כפי שמתואר אצל אלמקריזי בחיבורו "אע'את' אלאמה בכשף אלע'מה". בצד ורסו מופיעה תפילה יפה בערבית-יהודית, ובה שבחים רבים לאל וביטויי חרטה ותשובה (לצד תיאור המצוקה הנפשית והגופנית הנובעת מהרהור בחטאי האדם).

דף כפול של חשבונות. תאריך: בעשור האמצעי של חודש רביע א' שנת 545 להג'רה (יולי 1150) בצד ה-verso. עוסק במכירת גבינה, שעווה, יין ומשי, ובאיסוף תרומות מתורמים עבור הקהילה. מזכיר את דמסיס. חתום בידי יצחק בן משה. מוזכרים שמות כגון: אבו עלי אבן אלחֻנַיח'; עוץ' בן מצבאח; עזאז(?) האלכסנדרוני; הארון אבן מֻיַסַّר(?); נצייר; ח'ֻלַיף אבן אלמצרי; הכהן אבו אלברכאת; ברכאת בן מיסר; 'הציבור הראוי אצל צבעי דמסיס' (אלציבור אלמסתחק ענד צבאגין דמסיס); הארון הכהן; יעקב בן מצבאח. שני מסמכים נוספים בעלי אותו כתב יד ואותו סידור שייכים לאותה קבוצה. שער החליפין בין דינר לדרהם הוא 1:42. (חלק מהמידע מבוסס על הערותיו של גויטיין.)

מכתב מעובדיה הכהן בן יצחק אל בן דודו וידידו אבו זכרי יחיא הכהן בן יוסף בן יפתח בתִנִّיס, ובו מוזכרים כהנים נוספים. עובדיה הכהן קיבל מאבו זכרי יחיא הכהן סכום כסף כדי להשיג ספרים מסוימים שקבוצה או משפחה של כהנים בתִנִّיס רצו ללמוד מהם. עובדיה הכהן לא הצליח להשיג את הספרים שהתבקשו, ובמקומם שלח לתִנִّיס שלושה חלקים (קונטרסים?) של סידור תפילה בנוסח בבל ופירושיו של רב סעדיה גאון לאיוב ולמשלי. הוא ייעץ לידידיו ללמוד בספרים אלה עד שיעלה בידו למצוא את הספרים המבוקשים. (המידע מבוסס על רשימות גויטיין וכרטיסיית האינדקס שלו, וכן על "חברה ים-תיכונית" כרך 2 עמ' 194 ו"החינוך היהודי בארצות האסלאם" עמ' 137–138.)

רשימת ספרים בארבעה טורים, הכוללת ספרי מקרא, מסכתות תלמוד, "תפילה" של רב סעדיה, סידור אלסג'למאסי, חיבורים מאת אבו אלפרג' אבן שחתל, פירושים על ספרי בראשית ובמדבר, ומדרש תנחומא. לעיתים מצוינים גם פרטים על סוג הכתב (למשל "כתב זעיר" או "דיו אדומה"). המידע מבוסס על קטלוג CUDL. כתב היד הוא של משה בן לוי הלוי (אשר ידוע כי עסק לזמן קצר כסוחר ספרים או כסופר). רבים מהספרים ברשימה זו מתוארים כ"בכתב ידי" או "בכתב יד של אחי — לקחתי אותו מביתנו". האח מזוהה כאבו אלחסן (כלומר ידותון הלוי) בשתי השורות האחרונות של הטור השמאלי בצד הוורסו. קיימת רשימת ספרים דומה בכתב ידו, ייתכן שמדובר בקטע מצטרף, אם כי לא ברור.

העתק של רישום בית דין מעדן. תיארוך: קיץ 1131 לסה"נ. המסמך עוסק במחלוקת על הנהגת הקהילה היהודית בתימן. גויטיין סבר שההעתק נכתב בידו של חלפון בן נתנאל הלוי, אך פרידמן מטיל בכך ספק. אין מדובר בהמשך ישיר של מסמך אחר הקשור לפרשה, אך הוא נוגע לאותה מחלוקת עצמה. עניינה של המחלוקת: נשיא ממוצא פרסי, בן דודו של ראש הגולה בבגדאד, הגיע לעדן, וקהל יהודי תימן קיבל את פניו בכבוד גדול ומסר לידיו את בית הכנסת ואת ניהול ענייני הדת. הלה ביטל את המנהג להזכיר בתפילה ובשטרות את מרותו של ראש ישיבת ארץ ישראל (באותה עת מצליח גאון, שישב בבירה המצרית). הסוחרים הזרים שפעלו בעדן, ובהם חלפון בן נתנאל, התנגדו למהלך זה.

מכתב בכתב ערבי. נכתב על נייר דק במיוחד. במכתב מבקשת אלמנתו של מבארכּ בן מנד'ר בן סאבא מאחד החברים, בשם ילדיה היתומים, להכריז חרם. החרם אמור להיות מופנה כלפי כל מי שמזייף מסמכים הנוגעים לבעלה המנוח ומגיש אותם לבית דין מוסלמי. היא האשימה אדם מסוים, כמובן, אך ביקשה שהחרם יוכרז בלשון כללית, וזאת בצום הקטן (תשעה באב), שבו כולם נכחו בתפילה. הכותב מדגיש פעמיים כי הכרזת החרם היא עניין שנוגע לציבור כולו ולא רק לטובת היתומים בלבד. המסמך קשור למסמך אחר, שכן אחד העדים החתומים שם חתם גם על מסמך זה. התיארוך: סביב שנת 1000 לספירה. (המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין ועל ספרו על החברה הים-תיכונית.)

טיוטה של מכתב מסחרי בערבית-יהודית. עוסקת במסחר בטקסטיל ומזכירה את הערים הסוריות לאד'קיה (לטקיה), אנטאכיה (אנטיוכיה), מערת אל-נעמאן וחלב. במכתב מוזכרים במפורש מכתבים שנשלחו אל "זקני לטקיה" ואל "זקני אנטיוכיה". בצדו השני (verso) מופיעה הערה לא רשמית בכתב יד שונה, ובה בקשה להביא קונטרסים המכילים פיוטים ליטורגיים (רחמין) וכן "הסידור של ראש הישיבה (ראס אל-מת'יבה) השייך לאבו נצר". הערה: כרטיסיית האינדקס של גויטיין מפנה אל קטע אחר ("אשתור, ברסלבי 480"), שלכאורה הוא קטע מתקופת הממלוכים של רישום מגבית צדקה הכתוב בכתב ערבי — וכנראה מדובר בהתייחסות לשמורה שונה. (חלק מהמידע מבוסס על CUDL.)

הקטע מאחד שלושה פרגמנטים, שבכל אחד מהם מופיעים פיוטים עבריים בצד אחד ושרידי איגרות בערבית-יהודית בצד השני. נראה כי שלוש האיגרות נכתבו באותו כתב יד, וכל קטעי הפיוטים נכתבו אף הם בכתב ידו של מעתיק אחד (השונה ממעתיק האיגרות). לא ברור אם הפרגמנטים שייכים לאותה איגרת או שמקורם בשלוש איגרות שונות. דף 2: חלקה העליון של איגרת בערבית-יהודית. ממוענת לאדם נכבד הנושא את הכינויים "הנדיב והשוע". האיגרת מזכירה עדכונים בעניינו של ר' ישועה והתכתבות עם אבו אל-עלאא. השולח מדווח כי ע'אלב התמיד בלימודיו של ה'סידור' ובנושאים נוספים אצל מאן דהו. בהמשך נזכרת מטפחת או צעיף משי (ואל-מקנעה אל-קזّ...).

מכתב מאת יוסף בן יעקב בן יהבוי, ככל הנראה מקירואן, אל נמען לא ידוע בפוסטאט. התיארוך הוא בערך 1045 לפי גיל. הכותב עוסק בסידור ענייניו של סוחר שנפטר בשם אבו עמראן מוסא בן נתנאל, ומנסה לגבות כספים המגיעים לו. במכתב מוזכרות הערים צפאקס (ספאקס) ואלמהדיה שבתוניסיה, וכן אלכסנדריה, פוסטאט ואשמונין שבמצרים. נזכרים שמות רבים: אבו עמראן מוסא בן יצחק, אבן אלקמודי, נהראי בן נסים, אבו נצר דאוד (שאמור לשמש עד יחד עם הנמען), אבו אלסרור יושע בן נתן (שמונה על ידי השולח כשליחו/וכילו), ואבו אלפרג' בן עלאן (שמתבקש לתת סֻפְתַּגַ'ה על נכסיו באלאשמונין ולאפשר לנציגיו שם, בני אלברדאני, לגבות).

לוח שנה אסטרונומי/חקלאי למצרים, המכסה ארבעה חודשים קופטיים (האתור, כיהכּ, טובה ואמשיר), ומציין גם את שמותיהם של החודשים הגרגוריאניים המקבילים בערבית. בראש אחד הדפים נזכרת השנה 1090 — ככל הנראה לפי הספירה ההג'רית (1679/80 לספירה); קריאת התאריך כשנה קופטית הייתה מניבה תאריך בלתי סביר במאה ה-14 לספירה. בראש הדף השני נזכר אדם בשם רצ'ואן אפנדי. רוב הרשומות בלוח נראות כאירועים מחזוריים: "החיטה נזרעת", "רוחות הדרום נושבות", "זריעת הפרג", "תחילת הלוואקח" וכיוצא בזה. עם זאת, אחת הרשומות (הראשונה תחת חודש טובה) חורגת מן הדגם וקובעת: "הסרת המגפה (וַבַּאא) במצרים".

מסמך משפטי בענייני כספים, חתום בידי יוסף בנימין, ומזכיר את יהודה בונאן ואת נסים בנו של יוסף. מתוארך לראש חודש שבט ה'תקע"ט (1819). המסמך מעגן את תנאי העסקתו של נסים בנימין אצל בונאן, אשר ידוע כמי שקיבל לחניכה שוליות צרּאפים (חלפנים) בקהיר במהלך העשורים השני והשלישי של המאה ה-19 (ראו מסמך נוסף, PGPID 11735). אף שהמסמך אינו מציין במפורש שנסים עתיד ללמוד את מקצוע הצַרּאפלִיק, מוזכר בו תעודת "אגאזה" (אִג'אזה, היתר או הסמכה). פרט זה, בצירוף העובדה שאביו של נסים הוא שדאג לסידור עבודתו, מצביעים על הסבירות הגבוהה שהיה שוליה או תלמיד, וקרוב לוודאי קטין.

מכתב מהחזן חלפון בן דוד (המכונה גם ח'לף אללאד'קי), בירושלים, אל הזקנים ("סאדתי ומואלאי ג'מאעת אלשיוך' אלמצריין"), בפוסטאט. בערבית-יהודית, בכתב סופרים נאה. דהוי מאוד. תיארוך: ככל הנראה המאה ה-11. ייתכן שזהו מכתב בקשה לצדקה, שכן חלפון/ח'לף פותח בכך שהוא מזהה את עצמו כאיש זקן בא בימים ובעל תלויים ("רג'ל כביר טאען פי אלסן ועלא עאילה"). הוא מזכיר תפילה, את התורה, ואת "אלקיאם פי אלג'באיה ואלכתאבאת" (העמידה בגביית כספים ובכתיבה/מסמכים). בצד השני (verso) מופיעה כתובת המכתב והסבר על חישוב הלוח, בכתב יד אחר וגס יותר. המסמך ראוי לבחינה מעמיקה נוספת.

מכתב ממשה גאילייון אל מאיר בן־נעים בקהיר. תאריך המכתב מצוין לפי הפרשה הלפני־אחרונה במחזור השנתי: "בסדר הרנינו גוים עמו" (דברים לב, מג) מתוך פרשת האזינו. הכותרת אינה כוללת ציון שנה, אך אזכור הנמען מאיר בן־נעים תומך בהערכה שהמכתב נכתב בין השנים 1775–1825. הכותב עובר במהלך המכתב בין ערבית־יהודית לעברית, עם איותים לא־עקביים ולעיתים שגויים. הפתיחה מזכירה את אליהו פראנסיס ואתרוגים: חג הסוכות היה במרחק של כשבוע על פי הפרשה הנזכרת בכותרת. בהמשך מוזכרים פוליסה ואבו שמעון. בנספח למכתב מבקש משה ממאיר לפתוח ולקרוא את המכתב המצורף אל אליהו פר[אנסיס].

שתי הוראות אוטוגרפיות שנכתבו על ידי משה מימוניס במרווח הפנוי של קטע ספרותי העוסק בהלכות ברכות. ההוראה הראשונה היא שאבו אל-תמאם יעמוד בראש התפילה בבית הכנסת העיראקי בליל רביעי. דבר זה מספק עדות ייחודית על תפקידו של הרמב"ם בניהול הקהילה. ההוראה השנייה, הכתובה בשוליים, מופנית אל הדיין המשכיל (כלומר, שמואל בן סעדיה הלוי) בנוגע לתביעה שהגיש בו הבתאללה, ונראה שהיא מורה לו לדחות את המועד. פורסם על ידי אלוני, "שלוש הוראות אוטוגראפיות לרמב"ם", ושוב (עם הבדלים משמעותיים) על ידי פרידמן. חלק מהקריאות אינן ודאיות בשל הקיצוניות שבסתמיות הכתב.

ארבעה דפים כפולים (bifolios) של חיבור ספרותי שיעי, ובהם תכנים כגון דרשתה של פאטמה ("דרשת פדכ") וחדית' על עלי המנבא כי כשם ששנאו היהודים את ישו, כך ישנאו בני אדם את עלי, וכשם שאהבו הנוצרים את ישו, כך יאהבו בני אדם את עלי ויראו בו אלוהות. הדפים שימשו שימוש חוזר עבור חיבור ליטורגי עברי המיועד לאחד הימים הנוראים. ואגנר ואחמד מתארים את הליטורגיה כקראית, אך אינם מסבירים על סמך מה. (המידע נשען בעיקר על מאמרם של אסתר-מרים ואגנר ומוחמד אחמד, "T-S Ar. 51.86a: Shi'ite and Karaite – a Fatimid melange", Fragment of the Month, דצמבר 2017.)

מפקד לצורכי מס הגולגולת. רשימה של זכרים עם מספרים סידוריים מעל השמות. המספר השלם הראשון הנראה לעין הוא 19, אך ניתן להבחין בשמות אחדים לפניו. סך הכול: 68 בתי אב. זרים: שבעה מקהיר (בנספח נפרד שכותרתו "הקהירים", הכולל את שמש הקהילה של אותה עיר); שלושה מאלכסנדריה ושלושה מאלמחלה; אחד מקוץ; מגרבי אחד; ואחד מדמשק. אחדים מופיעים ברשימה יחד עם צאצאיהם, למשל (32) אבו חיון, הנגר הזקן, ו-(33) בן בתו (שכפי הנראה עבד עמו). הנרשמים היו ללא ספק אנשים שהקהילה הייתה צריכה לשאת עבורם במס הגולגולת, בין במלואו ובין בחלקו. (המידע על פי גויטיין)

קטע ממכתב בערבית-יהודית קליגרפית, חלקו בפרוזה מחורזת. הכותב מתייחס למחסור במסמכים משפטיים תקינים — כתובה, בראאה (שטר פיטורין), מעשה ושטר — בקרב "יהודי העיר הזאת... מחמת החשש מן הסכנה". לא ברור לאיזה מקום הוא מתייחס ומהי טיב הסכנה. בהמשך מוזכרים ראש הסדר; העובדה שהשולח היה בתענית ביום מסוים; שהלך לחנותו של אדם מסוים בשבת; ושרצה לשאת תפילה (יוצר) או להוציא את ספר התורה בבית הכנסת. בצד האחורי מופיעים מספר ראשי תיבות (לבהרד איב תשצג), ומפתה לקרוא את האחרונים שבהם כתאריך — ד'תשצ"ג, כלומר 1032/33 לסה"נ. אולם זיהוי זה אינו ודאי.

תרגום הסידור ליידיש, ובכלל זה "על הניסים" ו"אשר הניא" לפורים. מתוארך על בסיס פליאוגרפי למאה ה-15, מה שהופך אותו לתרגום היידיש הקדום ביותר הידוע של הסידור (לפחות נכון לשנות ה-80 של המאה ה-20). אחד הקטעים פורסם על ידי שמרוק ורומר-סגל, "קטעים מתרגום יידיש של ספר התפילות מן המאה החמש עשרה", תרביץ (תשמ"א), וקטע נוסף פורסם על ידי הופקינס, "קטעים חדשים מסידור בתרגום יידיש עתיק", תרביץ (תשמ"ו). קטע נוסף זוהה על ידי אלן אלבאום בדצמבר 2020, בעזרת הצעות הצירופים של FGP. ראו גם קטע נוסף בעל כתב יד דומה אך כנראה לא זהה.

חשבונות בערבית-יהודית המזכירים מגוון סוגי מטבעות, ובהם מחבוב זהב (במפורש מטבע מצרי — "מצרי"), בנדוקי (דוקאט ונציאני) ופנדקלי, ובטור השמאלי ביותר מופיע הסימן "ק" לציון קורוש כסף. כל אחת מצורות המטבעות העות'מאניות הללו מסייעת לתארך את הקטע למאה השמונה-עשרה או לראשית המאה התשע-עשרה — למשל, הקורוש החל להיטבע אולי כבר ב-1690, אך לא נכנס למחזור רחב עד שנת 1703 לסה"נ. לאחר השלמת כל החישובים מופיעה התייחסות לסכום שנותר, ובמפורש "אל באקי / היתרה", שהוא מונח רווח בהנהלת חשבונות בערבית-יהודית בעת החדשה המוקדמת.

מסמך ממשלתי בכתב ערבי. הסוגה והתוכן אינם ברורים. הטקסט מורכב ממספר גושים, ובחלק מהמסמך הוא כתוב בשני טורים מקבילים. בראש המסמך מופיעים שני סימני רישום שונים: האחד, הכתוב באותיות בולטות, נוסחו "אלחמד ללה חמדא ירצ'יה" (השבח לאל, שבח שירצה אותו); השני הוא חסבלה ("חסבי אללה") ולאחריה נוסחת תפילה נוספת. את סוף השורה הראשונה ניתן אולי לקרוא "וכשפנא צח" — אינדיקציה לכך שהמידע הכלול במסמך נבדק ואומת. בערך באמצע הדף, בצד ימין, מופיעה עדות של קאצ'י המאמת את העניין הנדון, ושמו ת'קת אלמלכ. דרושה בחינה נוספת.

מכתב בערבית-יהודית המלווה משלוח של חמישה דינרים, ובו הוראות לנמען כיצד להוציאם. השולח מתלונן שמישהו גנב את הטורבן שלו. "אילו ראית אותי, לא היית מכיר אותי, בגלל מה שעשה לי אותו פחדן חסר אלוהים וחסר מוסר (אלקליל אלדין אלקליל אלמרוּוּה), אבן ח'ֻלַיף נשבע בשם האל ושיקר, חי האל, אסדר לו חשבון ברגע שאגיע לפֻסטאט..." בשולי המכתב מופיעה תוספת המסובבת בזווית של 180 מעלות. נזכרת בו העיירה פֻוּוַה. בצדו השני של הדף נמצאת תפילה בעברית, ככל הנראה לשמחת תורה. (חלק מן המידע מבוסס על CUDL.) צירוף: אלן אלבאום.

שאלה הלכתית המופנית אל יהוסף ראש הסדר. עניינה במֻקדּם (ראש הקהילה) שדרש כי שמו ייכלל בקדיש כפי שנהוג היה לעשות עבור קודמיו בתפקיד (מן תקדמה מן אלמקדמין). "חלק מבני הקהילה התנגדו לו, מסיבותיהם שלהם" (מ"א פרידמן הציע כי מדובר היה גם במתנגדיו של רבי אברהם בן הרמב"ם, ראו מאמרו על מחאה מרה כנגד ביטול הפיוטים בתפילה — בקשה לפנות אל הסולטאן, פעמים 1999). אחת הקבוצות החרימה את הקבוצה שכנגד. השם אלעזר הכהן ב"ר אהרן החבר מופיע בפינה השמאלית העליונה (ואולי גם בתחתיתו של מסמך נוסף שהיה במקור מעל מסמך זה).

עצומה מאת יעקב בן אהרן, אדם בעל השכלה מסוימת. בערבית-יהודית. התיארוך אינו ידוע. השולח פונה אל הנמען בבקשה לעזרה כספית, ומבקש ממנו להשתדל בפני מועצת הזקנים שיארגנו עבורו מגבית ציבורית. הוא מתאר את עצמו כ"ערום ועריה, אין עליי דבר ואין תחתיי דבר", ומציין כי יש לו אישה ושלושה ילדים. בשולי המכתב מציע השולח להעתיק עבור הנמען את "תפילת הגשם" — ליטורגיה ארוכה וקשה במיוחד הנאמרת בשמיני עצרת, חג הסיום של חג הסוכות — שיעקב כנראה ידע בעל פה. ייתכן שהמסמך נכתב בידי לבלרו של יהושע בן מימון (נפטר 1355).

מסמך משפטי בכתב ידו של הסופר הלל בן עלי (פעיל בשנים 1066–1108). הצהרה שניתנה על ידי אישה בשם מולאת לרגל כניסתה לחודש התשיעי להריונה. ככל הנראה היא מעניקה את כל נדונייתה במתנה לאמה יֻמְן בת שמואל (המכונה אסמאעיל), ובעלה מאשר את המתנה. כן נערכים סידורים לגבי הילד ששורד, אם תמות בלידה. צדו השמאלי של המסמך חסר, ולכן לא ברור לחלוטין האם הבעל הוא שמקבל על עצמו לתמוך בילד, או דווקא יֻמְן היא שמתחייבת לגדל את הילד מבלי שתוטל על הבעל כל מחויבות. הצד האחורי שימש לרישומים שונים בכתב יד מגושם ביותר.

P4: מכתב מאת ישמעיל לבן דודו (אבן עמ) אל-שיח' אל-חאבר דוד הכהן. בערבית-יהודית, עם הכתובת בכתב ערבי. מוזכרים: מוסא אל-אשמוני המשתתף ב[...] בסנהור; הגעת מכתבו של 'אדוננו ורבנו מו[סא?]'; שבו ל-מג'ד ימסור מידע נוסף; עלי בן פתוח; אל-שיח' אל-וופיי [...] בו ל-עלאא; הזקן אברהם; הזקן סבאע. בשוליים מופיע הביטוי "לו רק היה 'מגלה פניו' (מבקש צדקה) בדמשק." P2 דף 1 ואחריו P1 דף 1 ו-P3 דף 2: ברכת המזון. P3 דף 1, P1 דף 2 ו-P2 דף 2: קדיש. P5: עמוד השער ותחילת ברכת המזון, בכתב ידו של משולם בן יפת. AA/ASE.

מכתב מסוחר הודו, השוהה בעיידאב, אל בני משפחתו או שותפיו, ככל הנראה בפוסטאט. לפי גויטיין, "אל-אסעד הוא חוכר המכס בעיידאב. הוא מקבל 5 דינרים כדמי מכס ועובדיו (ע'למאן) דינר אחד. מכתבי המלצה נשלחו אליו באמצעות השולח. אך הוא נהג בנימוס עוד לפני שראה את המכתבים." ואולם, ייתכן שעדיף לפרש את המסמך בכך שאל-אסעד הוא שותף עסקי או שותף מסחרי. פירוש זה יסביר מדוע אל-אסעד עצמו לא היה זה שטיפל בסידור הניירת (שהיה בדרך כלל תפקידו של הצ'אמן), וכן את תלונתו של השולח על כך שלקח סכום זהה לזה שלקחו האצחאב.

פתק לא רשמי מאדם בשם אברהם, בערבית-יהודית. הוא שלח את הפתק כשהוא מצורף ל"אלסדר" (אולי סידור תפילה, אך ככל הנראה מדובר בשם קיבוצי — ייתכן שהכוונה לעלי שיזף לצורכי רפואה). אברהם מתנצל על העיכוב ומסביר שהם שהו במקום שלא היה ביכולתו להגיע אליו. כפי הנראה הנמען החזיר את הפתק או שציפה שאברהם יראה אותו שוב, שכן הוא מחק את כל ביטויי ההכנעה שאברהם השתמש בהם (ʿabd, mamlūk — "עבד", "ממלוך") וכתב מעליהם "אלא אדונו" (bal mawlāhu). יש להשוות לשני מסמכים נוספים בעלי אופי דומה. (חלק מהמידע מתוך CUDL.)

מסמך הנוגע להסדר חשבונות שבו הלל בן עלי החזן היה צד למסמך וגם הסופר שלו. תיארוך: 1066–1108 לספירה, על פי שנות פעילותו של הלל בן עלי. במסמך מבקש מסלם, הוא משולם [בן שלמה] אבן סנינאת (מופיע גם במסמך נוסף), לגבות מהלל בן עלי את החובות שחב לו בנו של הלל, אבו אל-חסן עלי בן הלל — אדם המוכר ממסמכים אחרים כעושה צרות. מוזכר במסמך עלם אל-דולה אבן קריש (או קדיש). נראה שלבן יש "רקעאת" (riqāʿ — אולי שטרי חוב?) בסך 200 דרהם אצל אותו אמיר. (חלק מהמידע לקוח מכרטיסיות גויטיין.) צירופים: אלן אלבאום.

שיר אהבה הקשור למחזור הערבי הקדום מן המאה השביעית על אודות ג'מיל ובת'ינה. השיר כתוב בצורה חרוזה משני צידי הדף, ופותח בבסמלה ובמבוא: "ג'מיל מספר שהוא איש מת אם יקרב לביתה של בת'ינה, ולא יכול היה להתאפק [בשל הפרידה] ולכן חיבר חרוזים אלה". הבית הראשון הוא "كتب المحب الى المحب رسالة * يبكي لها القاري ويبكي الكاتب" ("כתב האוהב אל האהוב איגרת — בוכה עליה הקורא ובוכה הכותב"). ההמיסטיך הראשון של הבית "كتب المحب الى المحب رسالة" דומה להמיסטיך הראשון משירתו של המשורר העבאסי אלעבאס בן אלאחנף.

דף מתוך פנקס בית דין, המכיל ארבע רשומות שונות המתוארכות לחודשי ניסן וסיוון של שנת 1409 למניין שטרות (אביב 1098). בצד שמאל של דף ב', נמשך לצד ימין של דף א' ומסתיים בחלק העליון השמאלי של דף ב', מופיע שטר בית דין הנוגע לרכישת סידור. בין הצדדים המעורבים (שורה 1) מוזכרים אבו אלפצ'ל בן אלעסאל ואבן אללואז שר שלום בן יכין החזן. על השטר חתומים יצחק בן שמואל, אברהם בן שמעיה, ונסים בן נהראי — שלושת דיינים שפעלו בחתימה על מסמכים בראשית המאה ה-12 בפוסטאט. (המידע על פי כרטיסיותיו של גויטיין.)

כתובה. מקום: תיניס, מצרים. תיארוך: סוף המאה העשירית. שני קטעים שרדו. פיוט ארוך ומורכב לחג הפסח (תפילת הטל) נכתב משני צידיו של אחד הקטעים, וכן על גב הכתובה (לפי פרידמן, נישואי היהודים, כרך ב', עמ' 339). תיאור חלופי: קטע של כתובה שנתפר לקטע קלף נוסף (החוט עדיין שרד במקום) ושימש מחדש כמגילה (rotulus) לליטורגיה לטל. קטע נוסף של אותה כתובה שרד בשמורה אחרת. הכתובה היא של סיידה בת שלמה ושל ישועה [...], מתוארכת ליום חמישי, ד' לחודש (החודש והשנה לא השתמרו). חתום על ידי העד חיסון בן עלי.