גירושין במסמכי הגניזה

**Recto:** עצומה אל מצליח גאון מאת אישה המבקשת להתגרש. ככל הנראה משנת 1127 לסה"נ. נדונה בהרחבה, בליווי תרגום, בעבודת הדוקטורט של עודד צינגר (עמ' 201–202): מליחה בת אבו אלפצ'ל ביקשה להתגרש. היא טענה שבעלה סובל ממחלות רבות ושילדיו מנישואיו הקודמים מרוחקים מן הדת. מליחה חששה לגורל ילדיה אם תלך לעולמה. בידינו עצומה נחרצת שנכתבה בשמה אל ראש היהודים, מצליח הכהן, ובה היא מודיעה לו את הדברים הבאים: "אני אשת אדם, החלפן (צ'ראף). מזה שמונה חודשים אני מבקשת שוב ושוב להתגרש, אך לא הצלחתי להשיג זאת. חשבתי שעם בואה של הוד מעלתך הנכבד ביותר, לא תדחה את מתן פסק הדין לי או לאחר (בשמי) ולו לשעה אחת. הוא איש שלקה במחלות וחלאים רבים. יש לו ילדים שרחקו מן הדת, ואחרים. השפחה חוששת פן יקדים החתום על בני אדם (כלומר המוות) אותו, או אותי. אין שום ערובה למה שיקרה איתו ועם ילדיי. בתורת האל שבידך! בחן את מצבי וזרז להוציא פסק דין, יהא אשר יהא. השפחה מינתה מיופה כוח, אך לאחר כל מה שנעשה לאיש; אמר שלא ישוב לתווך בינינו. השפחה ביישנית, אין לי לשון לדבר בה. בחיי הוריך! בחן את מצבי ואנא שחרר אותי. ... כל שאני רוצה הוא שחרור השפחה, בכל אמצעי שיידרש. ומה שמחייבת תורת האל." על הצלחתה הסופית של מליחה במאבקה להשגת הגט אנו לומדים ממסמך נוסף. רישום בן ארבע שורות בדף מפנקס בית דין מתעד שב-28 ביוני 1127 מינתה מליחה את נתן הלוי בן אברהם להיות בא כוחה כדי לתבוע את בעלה. אחרי הרישום הקצר הזה בא רישום נוסף המתעד מינוי בא כוח שאינו קשור לעניין. אולם הרישום הבא בפנקס בית הדין מתעד שבאותו יום ממש בא לבית הדין חזן שהיה אחד מעדי המינוי הראשון, יחד עם שני פרנסים מן הקהילה. שלושת האנשים הצהירו בבית הדין שעשו קניין סודר ממליחה המאשר שהיא מוותרת על מלוא המאוחר שלה ומוכנה להישבע על תביעותיה לגבי הנדוניה. גם בעלה עשה קניין סודר המאשר שאין לו כל תביעה כלפיה. נראה אפוא שמליחה זכתה בגיטה. **שולי הרקטו והוורסו:** רישומים רבים בכתב עברי וערבי. לא ברור עד כמה, אם בכלל, מתייחסים הם למכתב העיקרי שברקטו. שלמה הלוי בן משה מוזכר בשמו. רבות מן הכתיבות בערבית נראות כביטויים פורמליים ממכתב אל אישיות נכבדה (שמכונה במקום אחד אִמאם ואַמיר), וככל הנראה מדובר בתרגול של סופר.

הסכם אירוסין מותנה בין חוסיין בן פרג' לבין חמיו לעתיד פצ'יל בן עלון, על נישואיו לבתו הבכורה של פצ'יל, מֻפצ'את. תיארוך: סביב שנת 1000, על פי גויטיין. תנאי ההסכם: 1) המֻקדם נקבע על 25 דינרים, מתוכם 5 משולמים מיד ו-20 בחודש תשרי. 2) הארוסה תקבל את כל הנדוניה של אמה המנוחה למעט הכסף (הכלים מכסף). 3) כלי הכסף יחולקו בשווה בין שתי הבנות, אך מֻפצ'את לא תקבל פחות מ-40–50 דינרים. 4) באותו אופן גם כלי הנחושת – 40–50 דינרים. 5) אם חוסיין לא יהיה מרוצה, האירוסין יבוטלו ללא צורך בהליכים פורמליים. הטקסט שבצד האחורי אינו קשור למסמך זה. (המידע מתוך כרטיס המפתח של גויטיין.) הסכם אירוסין מותנה של זוג צעיר. גויטיין משער שהמסמך נכתב סביב שנת 1000 לספירה, והוא סבור שמדובר בשטר אירוסין (קידושין) בשל התנאי שלפיו לא יידרש גט במקרה שהנישואין לא יתממשו. עם זאת, לפי עשור, תנאי זה דווקא מעיד על הסכם אירוסין מותנה ולא על שטר קידושין. יתרה מזו, עשור אינו מכיר שטרי קידושין מוקדמים אחרים מהמאה ה-12. מלבד שטר זה, ידוע רק על מקרה אחד נוסף בגניזה שבו מוזכרים אירוסין מותנים – מסמך משנת 1042 (אפשרות נוספת היא מסמך שפרסם פרידמן). ההסכם נערך בין החתן לבין אבי הכלה. אין אזכור להסכמת הכלה או להוכחה שמינתה את אביה כשלוחה. אין להסיק מכך שהכלה הייתה קטינה, שכן פרטים מסוג זה חסרים לעיתים קרובות בהסכמי אירוסין (ראו למשל מסמך אחר מן הגניזה). יתרה מזו, כאשר הכלה הייתה קטינה, פרט זה היה לרוב מצוין במפורש. ההסכם כולל תנאי ייחודי שאינו מוכר ממסמכים אחרים: האב מסכים לשלם עבור בגדי חתנו ("קישוטים" ותכשיטים), כלומר ככל הנראה עבור החתונה עצמה. יתרה מכך, הוא לא יספק זאת מתוך הנדוניה שהותירה אשת האב (שכנראה נפטרה?). נדונייתה תחולק בשווה בין שתי הבנות. סביר להניח שתנאי זה נדרש על ידי החתן, אשר ביקש שכלתו לעתיד תקבל נדוניה גדולה כפי שהובטח לו. דאגתו של החתן לעניין נדוניית אשתו באה לידי ביטוי גם בתנאי המאפשר לו לבדוק את פריטי הנדוניה ולוודא שהם עומדים בציפיותיו. במקרה שהדבר לא ימצא חן בעיניו, יוכל להשיב לעצמו את הסכומים שכבר הוציא על הוצאות החתונה או על הוצאות אחרות, ולבטל את הנישואין. (המידע מתוך עבודת הדוקטורט של אמיר עשור.)

מסמך משפטי שנכתב בקהיר ביום שלישי, י"ח בשבט ד'תתנ"ה למניין השטרות, הוא 7 בפברואר 1094. הצהרה של השמש יוסף בן שלמה הכהן, ולפיה לא מסר את גט הגירושין מהיבּה/נתן בן מוהוב הכהן לסירוה בת הלל במשך כמעט שלוש שנים. השמש מסביר שנהג להחזיק אצלו גיטין של כהנים בתקווה שבני הזוג יצליחו להתפייס לפני שיתגרשו (שכן כהן אינו יכול לשאת גרושה, ובכלל זה גם לחזור ולשאת את גרושתו שלו). הגט המקורי נכתב ב-22 באפריל 1091, ועליו חתומים (וכנראה גם כתבוהו) החזן הלל בן עלי וכן אותו שמש יוסף עצמו. בעת ביקורו בירושלים, פנתה אליו אמהּ של הגרושה וביקשה ממנו למסור את המסמך, ועתה הוא מפקיד אותו בידי ח'ליפה בן מנשה מעכו. עדים על המסמך (וכנראה גם הכותב) נתנאל בן יפת החבר (המוכר גם ממסמכים אחרים), וכן אהרן בן אברהם. בכתב יד שונה מופיע פוסט-סקריפט יוצא דופן (אולי תיקון לשטר?) המסתיים בעלאמה: "ישועה". מתחת למסמך מופיעה תשובה הלכתית חריפה ונוקבת באורך 40 שורות העוסקת בפגמים של המסמך המשפטי הזה, שכתב הפוסק הארץ-ישראלי עמרם בן אהרן בן עמרם הכהן, מצאצאי הדיין אליהו הכהן. הוא מעבד בלעג את הפסוק מירמיהו ח, כב: "הצרי אין במצרים? אם רופא אין באלקאהרה? מדוע מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי?". כדי להבטיח לעצמו די מקום לתשובתו, נראה שעמרם הדביק את הדף השני על הדף הראשון. ייתכן שעמרם בן אהרן זה הוא חתנו של הגאון אביתר הנזכר במקור אחר, ובין מסמכיו הנוספים נמנים מספר שטרות ידועים. התשובה מכילה פרטים יקרי-ערך רבים על נוהלי בית הדין ועל הנוסחים המשפטיים המקובלים. המסמך פורסם בידי מ"א פרידמן במאמרו "הצרי אין במצרים אם רופא אין באלקאהרה (מסמך ממצרים על גירושי אשת כהן בסוף המאה הי"א ותגובת חכם מארץ-ישראל)", דיני ישראל ה (תשל"ד), 205–228 (במיוחד עמ' 208–209).

מכתב תחינה מאישה שבעלה נטש אותה בקרב מוסלמים. במכתב הקטוע הזה מתארת האישה במרירות את צרותיה הזוגיות. בעלה הביא אותה ואת בתה בת השמונה להתגורר בין לא-יהודים, ולאחר מכן נטש אותן ללא אוכל ושתייה. היא חלתה (בדלקת קרום הריאה — "אתברסמת") ונאלצה לפנות לשכניה הגויים לבקש סיוע. בתה מתה. נטושה, חולה ושכולה, ביקשה האישה להשתחרר מנישואיה. נאמר לה: "מכרי את שערך ופדי את עצמך". הכוונה היא לגירושי "אפתדאא'" או "פדיון", שבהם האישה מוותרת על תביעתה למוהר המאוחר. משמעות העצה כאן, ככל הנראה, היא שאף אם תיוותר חסרת כול ותיאלץ למכור את שערה כדי להתקיים — עליה ליזום הליכי גירושין ולפדות את עצמה מן הנישואין. הדבר מזכיר את הוראת רבי עקיבא לאדם שביקש לגרש את אשתו בלי לשלם לה את מלוא כתובתה: "אפילו אתה מוכר שיער ראשך, נותן לה כתובתה" (משנה נדרים ט, ה). במקרה שלפנינו דומה כי האישה היססה לעשות כן. היא ביקשה סיוע בהשגת הגירושין מבלי שתאבד את המגיע לה כפיצוי גירושין (חק). גויטיין מציע הסבר אחר לעצה לחתוך את שערה: בחותכה את שערה ובשולחה אותו לרשויות הדתיות, האישה תשפיל את עצמה ובכך תכריח אותן לפעול בעניין בקשתה לבצע את גירושי הפדיון. בהקשר זה ניתן להזכיר נשות חצר ששלחו את שערן למצביא חשוב. הקטע נמצא במצב שימור גרוע, וחלק מהקריאות אינן ודאיות. לפי המהדורה והתרגום של פרידמן במאמרו על "גירושין לבקשת האישה". ראו גם מאמריו של זינגר על "היא מתכוונת להציק לו" ועל "נישואין למרחקים".

הליך משפטי שבו שני חבריו של אברהם בן יצחק מעידים בפני בית הדין כיצד אברהם קידש את בת דודו, סת אלאהל בת יוסף לבדי. ככל הנראה, בעוד יוסף לבדי היה בחיים, אברהם ואמו התגוררו בביתו של לבדי. לאחר מותם של לבדי ושל אמו של אברהם, ביקש אברהם לשאת לאשה את בתו של לבדי, כדי שיישאר קשור לביתו של הסוחר הגדול. הוא הגיע לביתה של סת אלאהל, מלווה בשני חבריו הגברים ובחבר נכבד של הקהילה, במטרה להבטיח את השידוך. אלמנתו של לבדי, אמה של סת אלאהל, ניסתה למשוך זמן ולהמתין עד שאחיה הבכור של סת אלאהל — שהיה כעת איש הבית — ישוב ממסעו. אברהם, מצדו, לא רצה לעזוב בידיים ריקות ולחץ על האלמנה להסכים. סת אלאהל זומנה והסכימה לשידוך. אברהם קידש את סת אלאהל בשתי טבעות, אחת של זהב ואחת של כסף, ונתן לה חמישה דינרים. כל זה התרחש בנוכחות אמה ואחיה הצעיר. הקידושין התקיימו בנובמבר 1118, ופרוטוקול בית הדין הוא מינואר 1120. פרידמן מעיר בצדק כי הרישום נעשה לאחר שהתברר שסת אלאהל אינה מתכוונת להינשא לאברהם, ואכן בית הדין פסק כי היא אשתו של אברהם על פי דין ונדרש גט פיטורין רשמי. ניתן לקרוא את הסיפור גם כתיאור של האופן שבו קרוב משפחה צעיר היה מסוגל ללחוץ ואף כמעט להתעמר בבת דודו ולכפות עליה להסכים לנישואין, בכך שהגיע לביתה בלוויית שני חברים גברים צעירים, בעוד רק אמה האלמנה ואחיה הצעיר היו בבית.

מכתב מאבו סהל לוי (נפטר 1211), כנראה מפוסטאט, לבנו משה בן לוי הלוי (נפטר 1212), כנראה בקליוב. כתוב בערבית-יהודית. דהוי. זיהוי השולח והנמען נסמך על כתב היד, השמות והתוכן האופייני להתכתבות זו. המכתב מדווח כי שתי השֻקות הגיעו, ומזכיר עניין הקשור בשני דרהמים. אישה — כנראה אשתו של משה (בנת עמך, אף שייתכן גם "בית עמך", כלומר אשת דודו מצד אביו) — אמרה לאבו סהל למסור לבנו שהוא חייב לשלם להם חמישה דרהמים מזונות בכל פרק זמן קצוב, "ואם לא — אבוא ואגרש אנשים(?)" (אטלק אלנאס, אולי דרך לומר שתדרוש גירושין). אבו סהל מאיץ בבנו לשלם, שכן הדבר מתועד (ככל הנראה בשטר משפטי) שהוא חב סכום זה (פא-אנהא מת'בותה עליך), ובחירתו: או שישלם מרצונו החופשי, או שיֵצא שליחם (וכִּיל) ויגבה את החוב. בהמשך נזכר שמשה ציין כי קנה תפוחים ותרנגולות, אך הוצאות מסוג זה אינן נחשבות (לטובת המזונות) — אלא רק מה שהוא מביא בכסף או בזהב. אבו סהל מספר כי הצליח לדחותם בכך שהבטיח לכתוב לבנו בעניין: "וקלת להם אנא ואלדה אכתב לה בהדא ען אמרכם ולא תחרדו קאלו תפצל אכתב ענא ומא נחרד" (אמרתי להם: אני אביו, אכתוב לו על כך מטעמכם ואל תיבהלו; אמרו: אנא כתוב מטעמנו ולא ניבהל). נזכר עוד כי צאפי לא יבוא, אך אמו של משה נוסעת אליו בשל גודל דאגתה לו. בסוף המכתב דרישות שלום לאנשים שונים, ובהם אל-שיח' אל-יסוד.

על הקטע מופיעים כמה פריטים נפרדים, רובם בכתב ידו של מבורך בן נתן. (I) בלוק הטקסט המרכזי נערך על ידי גויטיין כ"טיוטה של מסמך מינויו של הרמב"ם לנגיד היהודים (ראיס אל-יהוד)". בכרטיסייתו מציין גויטיין: "ייתכן שהדף הזה נועד לשמש רק כעטיפה למסמך, שאולי היה ארוך". נותרו כמה קשיים בקריאה: המילה הראשונה אינה יכולה להיות גרץ כקריאתו של גויטיין (היא נראית קרובה יותר ל"כסר", אם כי "דכר" היה אופייני יותר), ויתכן שיש עוד מילה בלקונה שבסוף שורה 2. בכל אופן, הפריט הזה מקשר באופן כלשהו בין "פנקס בית הדין הזה" (הד'א אלשמוש) לבין הנגידות (ריאסה) של הרמב"ם (משה הרב הגדול... בן מימון בן יוסף בן יצחק), בערך 1170–1204 לספירה. (II) בפינה השמאלית העליונה ובשוליים העליונים, בכתב ידו של שמואל בן סעדיה הלוי, נרשמו רישומים של חשבונות קהילתיים: "בכתב ידו של הנאמן... מכסה... הסכום הכולל: 40... ועבור התשלומים (רואתב) של... הסכום הכולל: 158 פחות [...]". בצד השני (verso) ישנן שתי טיוטות של רישומים למקרים משפטיים: (III) עניין הקשור לתביעה בין [...] בת מופק המשוחרר ובין [...] בן מעאלי, שככל הנראה הוא בעלה; ובו נדונים מזונות, כתובתה, ו"גט גמור". בתו של מופק המשוחרר מופיעה גם במסמך נוסף. (IV) עניין הקשור באלנדיב ובתשלומי שכירות חודשיים עבור בית מסוים. הטקסט קשה לקריאה ביותר.

בקשה (פטיציה) הממוענת לראש הישיבה (גאון) מאת "נערה יתומה ובודדה", אשר הייתה נשואה במשך עשר שנים לאיש שנטל ממנה את כל רווחיה, לא נתן לה דבר, והשמיץ אותה בפרהסיה. היא ניסתה קודם לכן להשיג גט אך בקשתה לא נענתה. כעת היא מבקשת מן הגאון שיטיל חרם על בעלה ויספק לה תעודה המאשרת את כשרות שמה והגינותה. הבקשה כתובה בכתב יד מגושם, ואולי אף נכתבה בידי האישה עצמה. תרגום הטקסט לפי גויטיין: "ב[שמך הרחמן]. הריני להודיע למעלת כבודו, אדוננו הגאון – צורו ישמרהו – כי אני נערה יתומה ובודדה אשר השיאוני לאיש חסר אמצעים. עשר שנים אני עמו, והוא נטל תמיד את כל אשר השתכרתי. לבסוף, כאשר הייתי לבושה קרעים ללא כיסוי הולם לגופי, אמרתי לו: 'לא אתן לך עוד דבר. אקנה לי בגדים מכספי שאני משתכרת.' הוא אינו שווה כלום, אפילו לא דינר אחד. במשך שנה או יותר הוא מוציא עליי שם רע. הלכתי אל הדיינים והצעתי לפדות את עצמי בתמורה לכל המגיע לי ממנו, ובלבד להציל את כבודי, אך הם לא נתנו לי גט. בחיי האל, כבודי יקר לי! אני מבקשת עתה שיוציאו את ספר התורה, ושיוטל חרם על מי שנהג כך והפיץ עליי שקרים, ושתינתן לי תעודה המנקה את [כבודי], למען השם. כך תצילני מגיהינום שאיש אינו יודעו זולת האל. ירבה שלומכם ולא יחסר. אמן, נצח, סלה."

שטר שידוכין בכתב ידו של חלפון בן מנשה. החתן: טוביה בן תקווה. הכלה: סת אלכל בת פרחיה, בתולה. דודה מצד אביה קיבל בשמה שלוש טבעות זהב משובח, טבעת ענבר ושני "אנבובות" כסף. העדים: אברהם בן שמעיה החבר, יצחק בן שמואל הספרדי, וחלפון בן מנשה. התעודה מתוארכת לכסלו א'תל"א לשטרות, הוא נובמבר 1119 לספירה. זוהי למעשה הדוגמה הקדומה ביותר הידועה לשטר מסוג זה, שכן עיגון אירוסי הזוג במסמך משפטי פורמלי נראה כחידוש של המאה ה-12. הנישואין היהודיים הם תהליך תלת-שלבי: שידוכין, אירוסין (קידושין), ונישואין. האירוסין, שבהם הזוג מוכרז כנשוי אך בני הזוג אינם עוברים לגור יחד, וכן הנישואין עצמם, שבהם האישה עוזבת את בית אביה ועוברת להתגורר עם בעלה, הם שניהם אירועים פורמליים המחייבים מסמך כתוב. לעומת זאת, השידוכין היו הסכם בעל-פה בעל אופי בלתי-פורמלי יותר. אולם במאה ה-12 בפוסטאט שבמצרים, החלה הקהילה היהודית לפרמל את השידוכין באמצעות שטר כתוב, כדי להגן טוב יותר על זכויות הנשים בשותפות. השטרות מורכבים בעיקר מתנאים טרום-נישואיים שיוטלו על הבעל: היכן יגור הזוג (ולמי הזכות לבחור), זכותה של האישה לבקש גירושין, הגבלות שונות על תנועותיו של הבעל וכדומה, ומעידים על כוחן היחסי של נשים יהודיות בהסכמי הנישואין.

recto: מסמך משפטי על קלף, בכתב ידו של מבורך בן נתן. במסמך מותיר אבו סעד משה בן יפת, ראש הפרנסים, לרשות אשתו סת אלפח'ר בת טוביה, שתי בנותיהם ושפחתם, סכום של 25 דינרים ו-5 ארדבים של חיטה למשך תקופת היעדרותו בתימן, וזאת בנוסף לדמי השכירות של בית חדש בקצר אלשמע בפוסטאט (אותו כבר מכר לה, כפי שמאושר במסמך נפרד שברשותה). verso: טיוטה של מסמך משפטי שבו מעידה סת אלפח'ר בת טוביה כי קיבלה מבעלה אבו סעד משה בן יפת את כל המגיע לה מכוח כתובתה (מתוארכת לאב 1468 לשטרות = 1157 לסה"נ), לרבות כל סכום המאוחר (מואח'ר) של 60 דינרים פרט ל-5 דינרים, וכן את נדונייתה בשווי 400 דינרים (למעט השפחה אשר "אבדה"—ברחה?—מהבית עוד לפני שמשה בן יפת יצא לדרכו). משה בן יפת מוכר גם ממסמכים אחרים; הוא חתם על מסמך בתימן בשנת 1156 לסה"נ. כמו כן קיים גט על תנאי (מתוארך לשנת 1169 לסה"נ) שנתן לסת אלפח'ר לפני יציאתו לתימן (ייתכן שהגט על התנאי והמסמך שלפנינו נכתבו באותו מעמד, וייתכן שהצד האחורי של מסמך זה מהווה ראיה לכך שהגט על התנאי אכן יצא אל הפועל). בשוליים העליונים וכן מתחת לגוף הטקסט הראשי מופיע טקסט נוסף בזווית של 90 מעלות. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיס המפתח של גויטיין ועל מאמרם של אשור ואות'וייט משנת 2014.)

כתובה בכתב ידו של חלפון בן מנשה. מתוארכת ליום שלישי, ה' באדר ב' א'תל"ז למניין שטרות, שהוא שנת 1126. החתן: אלעזר בן שמריה. הכלה: חסנא בת סעדיה הלוי החזן, גרושה או אלמנה. בכתובה מופיע סעיף מיוחד הקובע שאלעזר לא יחזיר את גרושתו לאישה. אם יפר תנאי זה, יהיה עליו לתת לה גט ולשלם את מאוחר הכתובה. (יש לשים לב שעל פי תנאי הכתובה לא הייתה כל מניעה שאלעזר יישא אישה שנייה מלבד גרושתו. זמן קצר לאחר עריכת כתובה זו השתרשה בפוסטאט הנוסחה הסטנדרטית של סעיף המונוגמיה, שבה הבעל מתחייב שלא לשאת אישה שנייה ולא להחזיק שפחה שאשתו אינה מסכימה לכך.) כתובה זו נקרעה לחמישה חלקים, ככל הנראה עם גירושיהם של אלעזר וחסנא; מתוכם איתר מ"א פרידמן שלושה חלקים, ויפתח איתן ועודד צינגר איתרו את הפינה הימנית העליונה. (חלק מן המידע מבוסס על מאמרו של פרידמן, "מקרה של ביגמיה עם דוד, אביגיל וחסנא", דיני ישראל י–יא (1981–83). הנושא נדון גם במאמרו של פרידמן על פוליגמיה במסורת ובמנהג היהודיים, 1982.) משה יגור גילה שאלעזר וחסנא נישאו זה לזה מחדש בהמשך, והפינה הימנית העליונה של כתובתם החדשה השתמרה במסמך אחר. המסמך חתום בידי שלושה עדים לכל הפחות, ובהם חלפון עצמו ויפת בן יוסף הפרנס (ששמו מופיע גם בגב מסמך אחר).

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה. נכתב בפוסטאט, בליל שני, ה' באב ד'תתצ"ג (יולי 1132). המסמך קשור לאותו עניין הנידון בתעודה אחרת — הסדרי הגירושין בין צדקה בן צמח (המכונה "המשורר") לבין סת אלכל בת ברכות הלוי. הפרידה עצמה התרחשה שלושה חודשים קודם לכן, בח' באייר ד'תתצ"ג (1132). על פי "מרסום" (צו) של מצליח גאון — ככל הנראה בעקבות בקשתו של אבי האישה, כפי שעולה מהתעודה המקבילה — מונתה ועדה של שמונה זקנים (כולם חתומים מטה) במטרה לקבוע ולאשר את גובה דמי המזונות עבור אשתו של צדקה ובנם. חברי הוועדה התכנסו בבית הכנסת של הפלסטינים (אלשאמיין). תחילה הוצע כי סכום של דירהם וחצי ליום יספיק לכסות את הוצאות מחייתם (שורות 7–8), אך לאחר המלצותיהם של אחדים מן הנוכחים (שורה 4), הוחלט להפחית את התשלום ולקבוע את גובה המזונות לדינר אחד לחודש (שורה 14), בטענה שהסכום הקודם היה מופרז (שורות 12–13). סכום זה נועד לכסות את כלל הוצאותיה של האישה — מזון, תאורה, בית מרחץ ציבורי ושכר דירה. העדים החתומים על התעודה: אברהם בן שמעיה; נתן בן שלמה; נתן בן שמואל החבר; פרחיה בן חלפון החבר; מנשה בן יעקב; אברהם בן שלמה; משולם בן מנשה; וחלפון בן מנשה.

רשומה משפטית (מס' 13) מתוך פנקס בית דין בקהיר. בעברית. קהיר, י"ב באדר ב' ה'תנ"ג, היינו 1693. מסמך מס' 13: רישום מקוצר של כתובה, ובו רשימת נדוניה נרחבת שנשתמרה ברובה, אך חסר הקטע הרגיל של תכשיטי הזהב והכסף (ייתכן שהוא ממשיך בדף 1r של הביפוליו, במסמך מס' 8). שמותיהם המלאים של הכלה והחתן מופיעים בדף 5r: רחל בת יצחק די קוסטה ושלמה בן יצחק אשביב. שווייה הכולל של הכתובה גבוה למדי — 150,000 מדין. אחד מתנאי הנישואין הוא שרחל תסייע בגידול ילדיו של שלמה מ"אישה אחרת". מיד לאחר תנאי זה, בשורה 46 (בדף 5r) של הכתובה, מופיעה תניית המונוגמיה הסטנדרטית, מה שמרמז שהילדים נולדו מנישואים קודמים שהסתיימו בגירושין, או ששלמה היה אלמן. רשימת הנדוניה מפורטת מאוד וכוללת מונחים מקצועיים ורב־לשוניים לציון גוונים שונים של פריטי לבוש: "ורוד" (גולגולי, מן הטורקית-עות'מאנית), "ירוק־פיסטוק" (פוסתוקי), "ירוק" (ורדי), "כתום" (לארנגי). פריטים רבים רקומים או מקושטים בזהב או בכסף, ובעיקר בצורת פרחים. בקטע "הסדינים" (מלאייאת) נזכר פריט בשם "הולנדה" (אולאנדא), אולי בציון סגנון הולנדי של סדין ו/או שמקורו של הפריט בייצור הולנדי.

מכתב מאם, ככל הנראה בקירואן או בסביבתה, לבנה הסוחר בפוסטאט. תיארוך: ראשית המאה ה-11 לערך. המכתב כולל מידע על תנועת הספינות. "היום שבו נודע לי על מסעך למצרים היה קשה לי יותר מן היום שבו לקחו אותך הביזנטים בשבי". מוזכר כי חיון הביא את גט הגירושין לאחותו של הנמען. השולחת עצמה הוטרדה על ידי גובי מס הגולגולת (ג'זיה) ונאלצה לנסוע לקירואן ולבקש צדקה בבית הכנסת, אך ללא הצלחה. היא מפצירה בנמען לשוב במהרה, שכן היא בוכה יומם ולילה. אחיינו של הנמען, אסחאק, נותר ללא עזרה בחנות מלבד אברהם אלזורזור. נראה שהנמען שלח מספר חבילות של פשתן, אך אלו טרם הגיעו. דרישות שלום לאנשים שונים, ביניהם אחותו ואשתו של הנמען. דרישות שלום גם מבעלה של השולחת, אביו של הנמען. בצד השני מופיעה הערה לא קשורה על ספרים: "שיר השירים ורות יחד". הקטע השני שתחת אותה שמורה אינו בהכרח קשור, אם כי מראה הקלף דומה והוא ככל הנראה מתוארך גם כן למאה ה-11. מדובר בחלקו התחתון של שטר משפטי הכולל מספר חתימות: שלמה בן [...]; [אבו?] סעיד סעד[ון?] בן שבת; [...] בן [...]; שמואל בן סעיד; חאתם בן [...]; ומשה בן שמואל.

מסמך משפטי מאב ד'תתקנ"ט לבריאת העולם (1199 לסה"נ). מקום החיבור: ככל הנראה אלכסנדריה, שכן בתקופה זו נהגו לתארך מסמכים משפטיים בעיר זו לפי לוח בריאת העולם, בניגוד למניין השטרות (הסלאוקי) שהיה מקובל בפוסטאט וביישובים אחרים במצרים. המסמך עוסק בסת אלע'רב בת יהודה, גרושתו של אבו נצר אלעזר הכהן בן שלמה אלצירפי אלמצרי. פרידמן שחזר את סיפור חייה על בסיס ארבעה מסמכים: (א) כתובתה, שנערכה בקוץ; (ב) פרוטוקול בית דין מחלב משנת 1189 לסה"נ, ובו מסכים אבו נצר לשלוח לה גט באמצעות השליח אברהם התלמיד בן חננאל; (ג) אותו גט עצמו, שהגיע ליעדו; וכן (ד) המסמך הנוכחי. סת אלע'רב נישאה מחדש בינתיים. בעלה החדש, אבו אלחסן בן אברהם, מבקש לעשות עסקים בחצי הבית השייך לסת אלע'רב, אך כפי הנראה היא לא הסכימה לכך. המסמך שלפנינו מאשר כי יש לאסור על הבעל לעשות כל פעולה ברכושה עד שתגיע הוראה מן הרמב"ם. הרמב"ם מכונה במסמך זה "ראיס" (רַיִּיס), שכן עד לתאריך זה כבר חזר לשמש בתפקיד נגיד היהודים (אם כי יש לציין שלעיתים משמש התואר "ראיס" גם לציון רופא נחשב או איש מעלה אחר).

פנקס בית דין. #1 (דף 1r): גויטיין מסכם את המקרה כך: פאיזה בת שלמה בן נתנאל (המכונה כת'יר) עמדה להתגרש מבעלה ברהון בן סהלאן, בנקאי אף הוא. (גויטיין אינו סבור שמדובר באותו אדם כבן זמנו ובן ארצו, מנהיג הקהילה אברהם המכונה ברהון בן סהלאן, שנפטר בשנת 1032 לסה"נ.) חלק מנדונייתה, ובפרט כלים מכסף ומנחושת וכן מספר אריגים, נמסר על ידי בעלה כמשכון והיה צורך לפדותם. פריטים אחרים היו נושא לתביעה משפטית. המסמך הראשון, ללא תאריך, עוסק בעניינים אלה. לאחר יישוב המחלוקות, ועם מסירת שאר הפריטים שעדיין היו בידי ברהון, הוא היה אמור לקבל את שטר השחרור המבוקש. בכ"ג בטבת ד'תשפ"ח (23 בינואר 1028 לסה"נ), הצהיר ברהון כי קיבל שטר שחרור, אך יוכל להציגו רק בישיבת בית הדין הבאה. ואולם, שלושה חודשים לאחר מכן, ב-28 במרץ 1028 לסה"נ, הצהירה פאיזה כי אין בכוונתה לקבל את הגירושין אלא אם וכאשר ימסור לה בעלה את הסכומים והפריטים שעודנו חב לה. #2 (דף 1v): ברהון בן סהלאן ממשיך לחוב למנשה בן יוסף 30 דינרים, אותם ישלם על פני תקופה של עשרה חודשים, החל מיום א' בניסן.

מסמך משפטי. הסכם נישואין בכתב ידו של יוסף בן משה, בנו ועוזרו של דיין המחוז. ההסכם הוא תַוְקִים ("הערכה") של הנדוניה עבור הכלה סִתּ אלסֻעַדַא ("גבירת המאושרות"). החתן אישר את הערכת הנדוניה שבתוקים וקיבל על עצמו את האחריות לשמירת הפריטים. בין הפריטים המנויים: שנים-עשר פריטי תכשיטים מזהב וכסף, שלושים וארבעה פריטי לבוש, ארבעה פריטי מצעים, ושלושה-עשר כלי נחושת ושאר חפצי בית, ובסך הכל 145 דינרים. בצדו השני של המסמך מופיעות שתי הצהרות: האחת של אבי הכלה, המצהיר כי הנדוניה ניתנה לכלה כרכושה הבלעדי שאינו ניתן לביטול, והשנייה של החתן המצהיר כי יישא באחריות לשמירת הפריטים בתורת "צאן ברזל" שלו, כלומר נכסים שיהיה עליו להחזיר במלואם במקרה של גירושין. הדיין העדיף לקבל הודאה מפורשת על תוכן המסמך בערבית פשוטה, כדי להבטיח שכל הצדדים יבינו את העניין ויסכימו לו, שכן כתובת הנישואין הרשמית של הרבנות, שגם בה פורטו פרטים אלו, נכתבה בארמית פורמולאית. עניין זה מקבל חיזוק נוסף ממסמך אחר, המתאר את קבלת ההערכה על ידי החתן.

מכתב מאיש לא ידוע, ממקום לא ידוע (אך לא מפוסטאט או מאלכסנדריה), אל אמו אֻם מֻפַצַ'ל באלכסנדריה. המכתב כתוב בערבית-יהודית, והכתובת על גביו רשומה בכתב ערבי. הכותב פותח בהבעת דאגה קצרה לבריאות אמו, לאחר ששמע שהיא חולה כבר שנה תמימה. בהמשך הוא עובר למטרת המכתב: לבקש את עזרתה של אמו בהשגת הגט שהוא משתוקק לסדרו זה שנה, שכן נמנע ממנו להינשא בשנית (ככל הנראה בידי הרשויות המקומיות במקום שבו הוא שוהה, לאחר שנודע להן כי הוא עדיין נשוי לאישה בפוסטאט). הוא שלח את שטר הגט עם נושא המכתב הנוכחי, איש מעיראק, ומבקש מאמו לקבל את השליח בכבוד רב ולהעניק לו מתנות נדיבות. אם האישה עודנה בפוסטאט, על השליח להמשיך בדרכו ולהשלים את משימתו; אם הגיעה לאלכסנדריה, על האם למסור לה את הגט במו ידיה. כמו כן הוא מבקש ממנה לשלוח דבר-מה לאִבְּרַאהִים, ולשלוח את תשובתה באמצעות אִבְּן אַבּוּ אלנַגְ'ם, "כי יש לנו שני (תשלומי) ג'אליה (מס גולגולת) (שעוד עלינו לשלם)". חלק מן המידע מבוסס על עבודת הדוקטור של צינגר, עמ' 246–247.

מכתב ממרדכי בן יצחק שרגא פייביש, כנראה מרפיח, אל ר' יום טוב אב בית הדין של קהיר — ככל הנראה ר' יום טוב ישראל צ'רזלי, ששימש כרב הראשי של קהיר בין השנים 1866–1884. המכתב כתוב עברית. הכותב מבקש להודיע לרשויות הרבניות כי גט הפיטורין שמסר לאשתו אינו תקף, משום שניתן באונס מצד אנשים רשעים. הוא מאריך בתיאור רשעותם של המקומיים, וכותב כי "תחת המשפט שָמה המִשְׂפָּח, ותחת הצדקה — צעקה". אשתו של מרדכי, רויזה בת חיים יצחק, "צעקה" עליו יומם ולילה ואיימה כי אם יסרב לתת לה גט תצא לתרבות רעה ותפקיר עצמה לזנות. בלחץ זה נאלץ לתת לה גט. כתחבולה (אפשר שהאישה לא ידעה קרוא וכתוב), נתן לה את הגט תחת שם בדוי, ובמכתב זה הוא מוסר לר' יום טוב את שמו האמיתי (פעמיים). לאחר מכן הוא מתחנן בפני ר' יום טוב ("אני צועק על שתֵעשה כזאת רעה בישראל") שיעמוד לצדו וכפי הנראה יבטל את הגט. בנוסף הוא מוסיף בשולי המכתב: "הכתובה האמיתית שנתתי לה ביום החתונה מופקדת אצל הקונסול בפורט סעיד".

ורסו: מסמך משפטי. העתק של הסדר גירושין, מתוארך לי"א באדר א' ד'תתקע"ג (=1213 לספירה), מאלכסנדריה, ובו מצהיר ישועה בן יוסף בן רצון התִנִיסי כי הוא חדל פירעון ועל כן אין ביכולתו לשלם את התשלום השני, בסך שלושים דינרים, שעדיין נותר חוב מתוך הכתובה המקורית, לאשתו סת אלכל בת שלמה בן זכריה. החוב מחולק לתשלומים חודשיים של חמישה־עשר דרהם 'מכסף טוב', אך אם לא יוכל לשלם סכום זה, עליו לתת במקום זאת מחצית משכרו יום־יום. תנאים נוספים אוסרים על ישועה לעזוב את אלכסנדריה למשך ארבע שנים ואוסרים עליו לעולם לשוב ולהינשא לאשתו הראשונה, ומורים לו למכור את בגדיו ולמסור את התמורה לסת אלכל. כמו כן מופיע המשך טקסט המכתב מצד הוורסו. רקטו: מכתב, ככל הנראה קודם למסמך המשפטי (כלומר, לפני 1213 לספירה), מאדם בשם ברכות (בן שמואל?), אשר נראה כי הוא זה שכתב את המסמך המשפטי. שם הנמען נמחק בקפידה. כמו כן מופיע המשך המסמך המשפטי מצדו השני.

recto: כתובת נישואין (כתובה) עם כותרת מעוטרת. כתובה בידי חלפון בן מנשה, אשר חתום עליה גם כעד. המקום: פוסטאט. התאריך קרוע, אך ניתן לקרוא "מאה ושלשים ושבע שנים למניננו", כלומר שנת אלף תל"ז לשטרות, התואמת לשנים 1125-1126 לסה"נ. החתן: המשורר יהושע בן שמואל בן יהודה. הכלה: סת אלאהל בת יפת. הכלה מתחייבת לכבד את חמיה ולציית להוראותיו. מופיעים פרטים מעניינים על הנדוניה. סך כל התשלומים: 185 דינרים. verso: שני רישומים משפטיים שנוספו במועד מאוחר יותר, גם הם בכתב ידו של חלפון בן מנשה. (א) מבארכּה, אמהּ של סת אלאהל, מעניקה לבתהּ במתנה שני תכשיטים בשווי 6¾ דינרים. הם מתווספים לסכום הכתובה. (תאריך: 1126 לסה"נ.) (ב) לאחר שבעלהּ של סת אלאהל נשבע שבועה חמורה לגרשהּ, חזר בו ממחשבתו. כתוצאה מכך, נכתב גט פיטורין, ולאחר קריעתו נערך טקס נישואין חדש. (תאריך: 1132 לסה"נ.) (המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין ועל קטלוג CUDL.)

מכתב הממוען לדיין ר' ישועה בפוסטאט. ייתכן ששם השולח קריא: [...] אל-[אסכנ?]דראני בן אברהים. השולח מבקש מהנמען לסייע לו להיפטר מאשתו, שאליה כבר שלח את גט הגירושין, אך הוא זקוק לאישור רשמי שהגט אכן התקבל בידיה לפני שיוּתר לו להינשא לאישה אחרת (על כך ראו פרידמן, Polygyny, 241). השולח כותב: שמעתי שהיא נמצאת בפוסטאט ושהגט הגיע אליה, אך לא שלחת לי תשובה. אל תזניח את הקטן (כלומר, ילדו של הכותב) ואל תניח לו לרדת לאלכסנדריה. ייתן האל ויעשה עמה כפי שעשתה היא. היא הפרידה ביני לבין בני. אם יש גן עדן — הוא דמשק. שמעתי שבנו של ר' משה הגיע לירושלים. באמונתך באלוהים! אל תקשיב לה, כי [או: בטענה ש] היא תבוא אל ארצות סוריה (בלאד אל-שאם). שכן היא שברה אותי והתישה אותי, ונהגה כשוטה (תבלדת) בארץ (פי אל-בלד). נשבע אני שאני חולה כבר 30 ימים..." התרגום מבוסס על תרגומו של עודד צינגר במאמר "אם יש גן עדן, הוא דמשק" (2012).

שאלה משפטית, ככל הנראה מופנית למשפטן מוסלמי, כתובה בכתב ערבי. עוסקת באישה יהודייה שבעלה התאסלם ואחר כך יצא למסע להודו, שם נעלמו עקבותיו. וכך נאמר בה: "באשר ליהודי שהתאסלם (אַסְלַמַ) ונשאר קשור לאישה יהודייה לאחר שהתאסלם במשך שנה. לאחר מכן ביקש לצאת למסע, ואשתו הנזכרת אמרה לו: 'לא תצא בלא שתיתן לי את גט הפיטורין שלי', והוא השיב לה: 'לא אעדר אלא לזמן מועט'. והוא יצא לדרכו, וזה עשר שנים שהוא נעדר. והיא מבקשת להינשא [מחדש], לנוכח מצוקתה הכלכלית הקשה, שכן היא חסרה כל מפרנס בשל קשיי השעה וצרות הזמן. האם ניתן שתינשא לאחר כל פרק הזמן הזה, מבלי שנשמעה ממנו כל ידיעה, מאחר שהוא נמצא בארץ הודו (פִי בִּלָאד אלהִנד)?" המידע מבוסס על מחקרו של יגור על מסמכים אחדים מגניזת קהיר הנוגעים להתאסלמות (2020). בצדו האחורי של המסמך מופיעים פיוטים; לפי המהדורה המצורפת של גויטיין, ייתכן שהם בכתב ידו של בן יג'ו.

recto: מסמך משפטי בעברית, ללא חתימה. במסמך מוזכרים האנשים הבאים: יעקב בונשיניור (בונשיניור), נסים נח וגיסו רחמים בן אברהם נח. נסים רכש ספרים עבור שני האנשים האחרים כדי שימכרו אותם לקהילה היהודית בתימן. יעקב גבה כספים עבור חברון מהקהילה היהודית בתימן. מתוארך לעשרת הימים הראשונים של חודש תמוז ה'תצ"ה (1735 לסה"נ). verso: שלוש טיוטות משפטיות. הראשונה היא רשימת שמות המתעדת נישואין ונדוניות: נסים בן מרדכי סבילי (סבילי) קידש את חביבה בת אלעזר הכהן, מתוארך לשנת ה'תצ"ו (1736 לסה"נ). השנייה היא חלק משטר משפטי שבו אברהם בן משה לוי דכאכני מקבל כספים מן האישה רחמה בת אלעזר תלגאס, להשקעה בעסקו. השלישית היא טיוטה של מכתב מאת החכם בקהיר אל החכם בירושלים בעניין משה הכהן צדקה, הנמצא בסכסוך עם אשתו מרים בת אליה שאמי. החכם הירושלמי מתבקש לוודא שמשה ישוב לקהיר וייתן גט למרים.

מכתב מאת תלמיד חכם מרמלה (שחי עשרים שנה בבגדאד) אל נהראי בן נסים. סביב שנת 1095. נראה שהוא חלק מהתכתבות סדירה בין השניים. נהראי היה עיוור באותה תקופה והיה זקוק למישהו שיקרא לו את המכתב. מוזכר בו ספרו של הגאון אהרן בן יוסף (ח'לף בן סרג'אדו) ואחד מנכדיו של רב שמואל בן חפני. הכותב מבקש מנהראי להשיג עבורו כמה מוצרים בפוסטאט, ובהם אינדיגו, פלפל, זרניך, מי אמוניה ועוד. בין בקשתו לקבל כספים המגיעים לו לבין הדיון שלו בגירושין מתמשכים, הוא משבץ את השורה: "כי אני גוש בשר הממתין למות", וממשיך בהמשך: "אני זקוק לרחמים, כוחי הולך וכלה" — אסטרטגיה רטורית מקובלת לעורר את חמלת בן השיח. (המידע מבוסס על גיל, ממלכה, כרך 2, מס' 85.) התיאור עודכן בעקבות ניתוח נושא הזקנה (והתלונות על הזקנה) בעבודת הסמינר של ג'ייק ברז'ובסקי ('21), סתיו 2018. אותו כותב חתום גם על מסמכים נוספים.

פנקס בית דין. הדף מכיל רישום של גירושין ורשימת נדוניה מקהיר משנות ה-80 של המאה ה-12. אם הכלה העניקה לזוג מחצית מבית, בתנאי שתקבל את דמי השכירות במהלך השנה הראשונה. כל אחת משתי העמודות נכתבה בידי סופר אחר ומהווה רישום נפרד. I (רקטו, עמודה ימנית): אישה מעניקה לבתה מחצית מבית לרגל נישואיה. היא מתחייבת לרשום זאת אצל נוטריון מוסלמי, ומתנה כי דמי השכירות בשנה הראשונה יישארו בידיה. חתומים: יהודה בן משה המומחה ויוסף בן הלל. II (רקטו, עמודה שמאלית, וּורסו): הערכת נדוניה (תקווים) עבור [...] בן יחזקאל הכהן והיתומה סת אלמעאלי בת ישועה בן פרחיה. נדוניה: 55 דינר. תשלומי הנישואין: 5 + 25 = 30. הכלה מקבלת מחצית מבית בשותפות עם אחיה הקטן בו מנצור. אם הכלה היא סת אלפח'ר. שורות 1–5 נכתבו בידי שלמה בן זכאי. (המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין ועל עבודת הדוקטורט של אמיר אשור)

שלושה טיוטות של מסמכים משפטיים. (א) רקטו: פוטיתי בת אליה, גרושתו של יוסף בן אלעזר וחמותו של יוסף בן יצחק, מופיעה בפני בית דינו של דוד בן דניאל "ראש הגולה". ככל הנראה היא ויוסף בן אלעזר מגיעים להסדר פשרה בנוגע לתשלום המגיע לה בעקבות הגירושין, סכום שייתכן שהוא נמוך באופן משמעותי מזה שנקבע בכתובתם. (ב) ורסו, הטקסט המרכזי: המקום הוא פוסטאט. המסמך מתוארך ליום שני, כ"ד באייר א'ת"ג למניין השטרות, שהוא שנת 1092 לסה"נ. ברכות בן משה, בעלה של ג'לילה בת אבו עלי, וחלפון אבן אלתוזי, בעלה של סֻמְר אחותה של ג'לילה, תובעים את חלקם בירושת אבו עלי שנפטר זה לא מכבר. בדרך כלשהי מעורבת בעניין גם אמו של אבו עלי, הידועה בכינוי בנת אלטרשא ("בתה של החירשת"), שייתכן שנפטרה באלכסנדריה. (ג) ורסו, בשוליים: אולי שטר מכר על נכס; מוזכר בו הסכום הגבוה של שבעים דינרים. רובו כתוב בארמית.

recto: עדות מאת נסים בן שמריה ולפיה ססון בן נתן הפקיד אצלו שבעה־עשר דינרים נזאריים מזויפים. המזייף היה המֻתַוַלִי אלסִכַּה (הממונה על המטבעה) או צאחב דאר אלצ'רב (בעל בית המטבעה). כאשר ניסה נסים להחליף את הדינרים נחשפה התרמית, וחייו עמדו בסכנה ממשית. הדיין יאיר בן אברהם השקיט את העניין, אך הכסף אבד. תיארוך: בערך 1090 לספירה. (המידע על פי גיל וכרטיסיות גויטיין.) verso: כולל טיוטות ונוסחאות של מספר מסמכים משפטיים שונים בערבית־יהודית, ובהם אחד המתוארך לתשרי שנת 1393 למניין השטרות (1081 לספירה) הנוגע לעניין נישואין או גירושין בין אברהם בן ישועה הכהן לבין רַיִיסַה בת יפת. כמו כן מופיע במסמך תעודה מדינית קדומה יותר בערבית (ראו רישום נפרד), ובנוסף מכתב או מסמך משפטי הנראה כמכתב, ובו השמות שלמה בן כלב ויוסף הכהן וכן ביטויי פנייה אל אחד מנכבדי הישיבה (מבשר?).

שטר אירוסין, בכתב ידו של חלפון בן מנשה (פעיל בשנים 1100–1138 לספירה). שם הארוסה: סת אלדלאל. תנאי השטר: 1. במקרה של פרידה, יפיק הבעל ללא דיחוי את המסמך המשחרר את סת אלדלאל ("הגברת הנועזת"). 2. דבריה נאמנים בכל עניין, ולא יושבע עליה שום סוג של שבועה. 3. הוא לא יישא אישה נוספת [ולא יחזיק שפחה השנואה עליה]. 4. הוא לא יכה אותה. 5. הוא לא יעזוב את פוסטאט ולא ייסע לשום מקום [אלא בהסכמתה]. 6. לפני שייצא לדרך, יכתוב לה גט על תנאי, ויפקיד את התשלום הדחוי של מתנת הנישואין שלה וכן את הסכומים הדרושים למזונותיה בזמן היעדרו. 7. הזוג הצעיר יתגורר בבית הוריה. הבעל חייב בשכר דירה שנתי של 6 דינרים, ולא יאחר בתשלומו לעולם. 8. הוא לא יפריד אותה מהוריה כל עוד הם בחיים, ולא יוכל לכפות עליה לגור במקום אחר. 9. מוטל עליו קנס של 50 דינרים אם יפר אחד(?) מהתנאים שלעיל.

הסכם קדם-נישואין שנכתב בידי חלפון בן מנשה הלוי. מתוארך ליום חמישי, ט' באלול א'תכ"ח לשטרות = 9 באוגוסט 1117. החלק העליון של המסמך חסר. החתן: צדקה בן שלמה. הכלה: ח'ולה בת יפת. גט הגירושין של בני הזוג השתמר אף הוא, ונכתב גם הוא בידי חלפון, כך שנישואיהם לא עלו יפה. אלה היו נישואיו השניים של צדקה. פורסם על ידי אשור בספרו על אירוסין ושידוכין, עמ' 311–313. תיאור נוסף: הערות להכנת כתובה (בטור הימני) ולחידוש נישואין (אחרים) לאחר גירושין (בטור השמאלי ובצד האחורי). זוהי הרשומה הנוגעת לכתובה הראשונית, הכוללת מידע על הנדוניה, ובה חצי מבית חדש בפוסטאט. תיאור נוסף: הערות לחידוש נישואין לאחר גירושין (בטור השמאלי ובצד האחורי). הוצא גט, אך לאחר שהבעל הסכים לתנאי נוסף, חודשו הנישואין. מידע נוסף מתוך עבודת הדוקטורט של וייס על חלפון בן מנשה.

כתובה. על קלף. נכתבה בקהיר ומתוארכת ל[יום חמישי], ט"ו בכסלו א'תס"א למניין שטרות, הוא 17 בנובמבר 1149, תחת סמכותו של הנגיד שמואל בן חנניה. החתן: מריות בן צדקה. הכלה: ע'מאא'ם בת תקווה. (השם היחיד שנשתמר בצד הפנים הוא תקווה; שאר השמות נלקחו מן הרישום שבצד האחור.) בצד האחור מופיע רישום משפטי (שנכתב לאחר הגירושין) המאשר כי ע'מאא'ם קיבלה את חמשת הדינרים של מוהר האיחור "המפורש בכתובה זו". הפירוש הזה הוא משוער בשל מצבו של המסמך, ובשל העובדה שגויטיין כנראה הבין את התשלום כדמי מזונות עבור הנקה או גידול ילד למשך חמישה חודשים. (אך יש לציין כי המצב הירוד של התעתיק הקודם מרמז שהקטע היה מקומט עוד יותר בעת שגויטיין בחן אותו מכפי שהוא עתה.) בנוסף, מצויות בצד האחור ארבע שורות בכתב ערבי שטרם פוענחו. (חלק מן המידע נלקח מכרטיסיית גויטיין.)

גט מעוצב בכתב קליגרפי. מקום העריכה: בומביי/מומבאי (במתא במבי דעל כיף ימא). תאריך: י' באדר ה'תרל"ט = 5 במרץ 1879. שם הבעל: סולימאן חיים בן [אליה?]ו חיים. שם האישה: אסתר בת יוסף. חתומים על הגט: יצחק בן רחמים ויהודה בן אברהם. כתובת הנישואין של אותו זוג שמורה במסמך אחר (PGPID 41064). למסמכים נוספים מבומביי באותה תקופה, ראו: 1) שטר שחרור עבד מיום כ"ה בכסלו ה'תרכ"ז = 3 בדצמבר 1866, שבו עזיזה בת יעקב בן בנימין ובעלה נתנאל בן לוי משחררים את העבד אברהם/אִבּראהים. (המידע נמסר על ידי משה יגור.) 2) כתובה מאב ה'תרע"א = 1911, המופיעה כמסמך מס' 5 בקישור: http://notrikon.blogspot.com/2019/12/blog-post.html. 3) ייתכן שגם המסמך PGPID 28282 שייך לקבוצה זו — גט הדומה במאפייניו למסמך הנוכחי, אך אינו משמר פרטים על מקום ותאריך.

שטר שחרור (גט שחרור) של שפחה משועבדת בשם סעאדה, ששוחררה על ידי הסוחר אבו אלמעאלי בן ח'לף הלוי אלדג'אג'י. המקום: פוסטאט. התאריך: י"ג בתשרי א'תק"י לשטרות (15 באוקטובר 1198). באופן תיאורטי ניתן היה לתארך את המסמך לשנת א'תק"כ לשטרות (1208), אך זה כנראה מאוחר מדי, לאור חתימתו של שמואל בן סעדיה הלוי על גב המסמך. נכתב בכתב ידו של סופר בית הדין יוסף בן שמואל בן סעדיה הלוי (פעיל בערך 1181–1209). חתום: מנשה בן יוסף. בגב המסמך מופיע אישור על כך שהשטר נמסר לידיה של סעאדה לאחר שטבלה ('בכנסת העיראקים') ולאחר שלימדו אותה כמה ממצוות היסוד; האישור כתוב וחתום בידי אביו של יוסף, שמואל בן סעדיה הלוי (בערך 1165–1203). חתום גם בידי מנשה בן יוסף. (חלק מן המידע מבוסס על משה יגור.) המהדורה מבוססת על דיסרטציית יגור, מסמך מס' 9.

מכתב מאת שמואל אל אביו, דוד קונפורטי, בלאדינו, שנעשה בו אחר כך שימוש חוזר לטיוטה של חיבור הלכתי בענייני גירושין. כמעט אין ספק שהנמען הוא הכרוניקאי וההיסטוריון המפורסם דוד קונפורטי, מחבר "קורא הדורות". הוא שהה בקהיר בשנת 1664 כתלמיד ובשנת 1671 כרב. במכתב מזכיר הבן את אחיו גבריאל קונפורטי, ומזה זמן רב שיערו החוקרים שלדוד היה בן בשם זה. הבן מתייחס למכתבים נוספים ולמשלוחי כספים, ומתלונן בהרחבה על מצבו הכלכלי הקשה: "ke no keda koza sin enpenar. Hayom debo aki en la civdad sobre toda mi kaveza 98 grosos no tengo por donde valerme a sakar nada. El dio por sus piadades mos remedie" — כלומר, לא נשאר שום דבר שלא משכן, וכיום הוא חב בעיר 98 גרושים, ואין לו מהיכן להוציא דבר, והוא מבקש מהאל ברחמיו שיביא להם מזור.

מכתבים בערבית-יהודית, ככל הנראה העתקים של מכתבים שנשלחו בשמו של רבי אברהם בן הרמב"ם. בדף נמצאים לפחות שני מכתבים. מן הראשון נשתמר רק הסיום, והוא מסתיים בתאריך מועיל — אדר שני א'תקל"ה לשטרות, היינו 1224 לספירה — ובחתימה "וכתב אברהם". המכתב הבא נפתח במוטו "הנה אל ישועתי" (סיסמה שרבי אברהם בן הרמב"ם עושה בה שימוש גם במקומות אחרים). המכתב מופנה אל קהל אשמום ובראשם ר' משה הל[וי]. הוא נדרש לבעיה שאין באשמום מוקדם המופקד על ענייני נישואין וגירושין, וכתוצאה מכך הציבור נוהג לפנות לבתי הדין המוסלמיים. הכותב מודיע להם כי הדבר אינו ראוי ועליהם לחדול ממנהג זה. נזכר ר' משה ב"ר פרחיה הדיין. הטקסט שבצד האחורי נראה כהמשך, שכן הוא ממשיך לדון באשמום ומכניס לתמונה ר' יהודה מסוים ואת מנית זפתא. דורש בדיקה.

רקטו: שטר מחילה שנכתב על ידי חלפון בן מנשה בפוסטאט. בנוסח המקובל, האישה משחררת את בעלה, אבו אל-עלא, מכל התביעות והשבועות הקשורות בנדונייתה וכיוצא באלה, פרט לסכום של 17 דינרים שהוא חייב לה. הבעל מתנה מה ייעשה במקרה שימות לפניה, או שיגרשה, או שהיא תיזום את הגירושין. מוזכרים גם ילדיה, אבו אל-ח'יר וסת אל-כל. חתומים על המסמך מנשה הכהן בן יעקב וחלפון הלוי בן מנשה. ורסו: מסמך משפטי הנוגע לחוב שנוצר בעקבות מכירת בית; הצדדים הם אבו סעד ניסן ואבו אל-עלא (ייתכן שמדובר באותו אדם המוזכר ברקטו). נכתב בפוסטאט תחת סמכותו של מצליח הכהן, ומתוארך לשנת 14[4]1 למניין השטרות (= 1130 לסה"נ). חתומים עליו מנשה בן יעקב הכהן וחלפון בן מנשה. (המידע מבוסס בחלקו על הערותיו של גויטיין המצורפות ועל קטלוג CUDL.)

מסמך משפטי. מתוארך ליום שלישי, י"ג בתשרי א'תקס"ד למניין השטרות = 17 בספטמבר 1252. חתום בידי אפרים בן שמואל המלמד. במסמך נאמר כי נסים בן שר שלום הלוי, יליד דמשק המתגורר במצרים, נמצא אשם בכך שהעליב, קילל והיכה את אשתו סתית בת טוביה, והופעל עליו לחץ לגרשה. לאחר שהבטיח לתקן את דרכיו — וזאת לאחר שכבר נכתבו השורות הראשונות של הגט בצדו האחורי של המסמך — לא הושלם הגירושין בפועל. עם זאת, נקבע שאם תיסוג עדותו של אדם אחד בלבד, הוא מחריז בן טהור הלוי החזן, די יהיה בעדות זו כשלעצמה כדי להוכיח את אשמתו, ואז יהיה עליו לגרש את אשתו ולשלם לה 70 דינרים המגיעים לה על פי הכתובה. כמו כן מונה אדם מסוים שתפקידו לשמש עד יעיל נגדו במקרה שיחזור להתנהגותו הרעה. (המידע מבוסס על רשימותיו של גויטיין.)

מכתב בערבית-יהודית. תיארוך: כנראה ראשית המאה ה-13. הכותב מתלונן על כך שהראיס אינו סומך עליו למסור עבורו מכתבים, ולכן הוא מסר את המכתבים לר' יוסף שיביאם ליעדם, אך זה איבד אותם. הכותב אזר אומץ וכתב לרבנו אברהם ול'חבר' בעניין זה, אך לא קיבל תשובה מ'מג'לסו' (מושבו/חצרו), ועל כן הוא כותב את המכתב הנוכחי. בצד השני (verso) הוא דן בעניינה של אישה (אשתו?), בתו של בו סעד בן מקדונסה (אחד מבני מקדונסה מוזכר גם בקטע אחר). בעלה שלח לה גט מדמשק באמצעות מֻט'פר. לאחר מכן היא נישאה מחדש בפֻוּוה ליוסף בן אל-יקטין. "ותכלית מכתבך לר' משה (או: לדמשק?) היא שאולי תוכל למסור לו פסק הלכה בעניין הנישואין (מחדש)". הסיפור מבלבל וכנראה היה מתבהר מן החלק החסר של המכתב. בשולי המכתב מוזכר אבו זכרי.

מסמך משפטי. נכתב ונחתם בעדות בידי הלל בן עלי. מקום: פוסטאט. מתוארך: יום ראשון, י' בטבת 13[..] לשטרות. גוף המסמך מזכיר גירושין שהתרחשו בכסלו 1393 לשטרות, היינו נובמבר/דצמבר 1081 לסה"נ. המסמך עצמו נערך אפוא בין השנים 1081/82 ל-1087/88 לסה"נ. המקרה עוסק בברכאת בן מבארכ אלתנّיסי וחסّאנה בת אבראהים. עניינו של המסמך במזונות (שתי וייבּות חיטה ועוד, מדי חודש) של אלמנה שהייתה משוחררת מהתחייבויותיה. נראה כי מדובר בסיכום של פסיקת בית הדין, ובתחתית המסמך מופיעה הערה: "אנו, בית הדין/הדיינים, קיבלנו את העתק זה ואת העתק המקור, ו...". בעלה הקודם היה מתנّיס, והעדים היו אנשים מארץ ישראל ומסוריה, וזרים אחרים. (המידע מבוסס על כרטסת גויטיין). ייתכן ששייך יחד עם פריט נוסף (PGPID 19704).

מסמך משפטי. גט בכתב ידו של שלמה ב"ר אליהו הדיין, פוסטאט. מתוארך: ה' בסיוון התשפ"ד לסֶלֶוקוס (=ה' בסיוון 1524 לשטרות, 26 במאי 1213). הגט הזה הוא אחד מבין ארבעים גיטין השמורים תחת אותו סימן מדף. הקטע בעל צורה לא סדירה למדי, והיעדר החתימות מעיד על כך שהגירושין לא הושלמו במעמד זה; הם הוכרעו סופית כחודשיים מאוחר יותר במסמך אחר. הגט נועד להיערך בין מֻפַצַ'ל ב"ר משולם ובין נסַבּ בת מנצור, אשר אביה מכונה במסמך זה בשמו הערבי, ואילו במסמך המסיים את הגירושין הוא נזכר בשמו העברי אלעזר. כתב ידו של שלמה ב"ר אליהו במסמך זה גרוע למדי. בצדו השני של הקטע מופיעה פתקה מאת אבו אלבַּיַאן ובה בקשה להעתיק את ספרו (מֻצחַף). (המידע מבוסס על כרטיס הקטלוג של גויטיין ועל "החברה הים-תיכונית").

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה. מתוארך: מזכיר את יום ראשון, ט"ו בתמוז ד'תכ"ח לשטרות = 17 ביוני 1117. עוסק באברהם בן יכין הכהן המוכר בכינוי אבן אלתואן (בן מוכר הטונה), שנחשד כי הוא חי באופן בלתי חוקי עם גרושתו סת אלחסן בת סעדיה המוכרה בכינוי בנת אלחדבה ("בת בעל החטוטרת(?)" או סביר יותר "הגיבן"). בעקבות זאת נכפה על אברהם לערוך שטר גירושין שני לאשתו, וכך עשה, ומסר אותו לאבו אלפצ'ל יכין ראש הקהילות כשליחו, שמסרו בתורו לאלחזאן אלרחבי (החזן מרחבה, שזוהה מאוחר יותר כנתנאל בן ישועה הפרנס) כשליחו, אשר הלך לביתה ומצא אותה יושבת ב"ח'זאנה", שם מסר לה את גט הגירושין בנוכחות אבו יעקוב יוסף בן שלמה הנאמן הקודסי ויוסף בן יפת הלוי. אחד מעדי המסמך הוא יצחק בן שמואל הספרדי.

קטע מהסכם לקראת אירוסין מתוכננים. המקום: קהיר. התאריך: ניסן א'תק"ב לשטרות = 1191 לסה"נ, או אולי 15[4]2 לשטרות = 1231 לסה"נ. הקטע דהוי וקשה מאוד לפענוח, והקריאה המוצעת אינה ודאית. ממה שניתן לשחזר עולה כי הבן משמש כבא-כוחו של אביו לצורך הנישואין. ייתכן שהאב היה בעיצומם של הליכי גירושין בעת שהבן טיפל בסידורי החתונה עם האישה החדשה. אם אכן זה המצב, מדובר במצב ייחודי שאינו מוכר ממקורות אחרים. בין השמות המופיעים במסמך: התלמיד-חכם משה בן אלעזר המלמד (השווה למסמך אחר באותו עניין) ועזרא בן יפת הלוי, שלוחה של עמאאים בת ישועה. סביר להניח שכתב היד זהה לזה של מסמך נוסף הידוע במקבילה. בצד האחורי מופיעים חשבונות בכתב ערבי ורישומים נוספים בערבית-יהודית.

קטע משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה (1100–1138). העניין נסוב סביב אירוסין; מינוי מיופה כוח, חלפון הלוי; אמה של הכלה, עשירה בת אברהם; האם מעניקה לבתה 6 מתוך 12 חלקיה בבית באלממצוצה; ותנאי המחייב את החתן שלא לארח חתונות "או לעשות דבר מן הקישוטים (?, זח'רפאת) של אנשי מצרים/הקהירים". המסמך כולל גם תנאי נסיעה המחייב את הבעל לכתוב גט על תנאי בטרם ייצא למסע מסחרי ל"תימן ולמקומות הרחוקים". על פי כרטיס המפתח של גויטיין התאריך הוא סיוון 1121, אך נראה שהתאריך עצמו לא השתמר במסמך. בצד האחורי (verso) מופיעות מספר מילים ממסמך מדינה ערבי — אחד המקרים הנדירים (אם לא היחיד) של שימוש חוזר במסמך מדינה אצל חלפון בן מנשה. צירוף: אלן אלבאום.

מכתב מאברהם בן רב שלמה התימני, מירושלים, אל אליהו הדיין, בפוסטאט. נכתב זמן לא רב לאחר מכתב נוסף מאותו שולח לאותו נמען. תיארוך: בקירוב 1214 לספירה (לפי הערכת גויטיין). אברהם מזכיר קשר "כשל אחים" שכרת עם אבו בשר בעקבות המלצתו של אליהו, אולם אבו בשר נפטר והשלטונות החרימו את כל רכושו. אברהם מזכיר גם את גירושיו מאישה בירושלים "לאחר סבל רב ולאחר ששילם לה יותר ממה שהיה חייב לה". אבו זכרי, בנו של אליהו ושותפו לשעבר של אברהם לחדר, יוכל לספר לאליהו פרטים נוספים על מה שאירע. אברהם מבקש מאליהו להעביר את הידיעה על הגירושין לבנו של אברהם ולאמו של הבן. בנוסף הוא מבקש לאסוף צדקה עבור אדם שהגיע לאחרונה לירושלים בתום מסע קשה ומסוכן.

שטר משפטי פגום, ככל הנראה הסכם פשרה, שבו אדם בשם מנצ[ור?] מקבל על עצמו שורת תנאים הנוגעים לבית ולחפצי משק הבית. הוא מתחייב שלא להציק (ﺿﺎﺟﺮ) לאשתו, ולפרנס את שתי בנותיו של יעקוב בן מ[...] אבן ג'מיע, ששמותיהן סת אל-אהל וסת אל-קוואם. המצב אינו ברור לחלוטין; ייתכן שמדובר בהסכם גירושין או בהסכם מסוג אחר המבוסס על התנאים שנרשמו בכתובה. בתחתית הצד האחורי, בכיוון של 180 מעלות, מופיעה רשומה משפטית בלתי קשורה הנוגעת לתשלומי הנישואין של אלעזר בן ט[...]: המוהר המוקדם הוא 8 דינרים והנדוניה 43 דינרים. מתחת לכך נכתבה הערה על התנאים שהוסכמו, הכוללת רכוש בשכונת אל-קאלוס. בנוסף מופיעים שרבוטים נוספים, הן בכתב ערבי והן בכתב עברי.

מכתב מיוסף, השוהה בטריפולי שבלוב, אל אמו, ככל הנראה בפוסטאט. אף שבכתובת המכתב נכתב "מבנך יוסף", המכתב למעשה כתוב מפיה של אישה מבוגרת המתגוננת מפני האשמות הנמענת כלפיה — על שלא דאגה ליוסף כראוי ועל שלא השיאה לו את בתה. הכותבת מתארת סוג של נישואין זמניים שיוסף ערך עם נערה יתומה: "הוא חלה (מרצ'ה), וכאבו התעצם (אשתד וג'עה), ולא היה לו איש שיטפל בו. על כן ראה לנכון לקחת נערה יתומה צעירה שתטפל בו, ונשא אותה בתנאי שאם ירצה להיות חופשי לשוב לארצו, יכתוב לה גט פיטורין". המכתב מוסיף ומדווח כי האישה ילדה בן שמת. הכותבת מציינת גם שהיא עצמה הייתה חולה בעת התרחשות האירועים הללו (ולפיכך בקושי ניתן להאשימה על שלא התערבה).

recto: שריד של מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה הלוי. ככל הנראה שטר אירוסין. המסמך מפרט תשלומים של סכומי כסף בתאריכים מסוימים בשנה. פחות סביר שמדובר בהסדר כספי לאחר גירושין — הסעיפים הנוגעים לגירושין (במקרה שיפר תנאים מסוימים) מקובלים גם בשטרי אירוסין. שמות הצדדים לא השתמרו. המקום: פוסטאט. התיארוך: מוזכר חודש טבת בשנת 1444 למניין השטרות (= 1132/33 לסה"נ), והמסמך נכתב תחת סמכותו של מצליח גאון. חתום על ידי נתן בן שלמה הכהן. verso: הערות משפטיות נוספות הנוגעות לתשלומים חודשיים, וקרוב לוודאי שאינן קשורות לרקטו. גם הן בכתב ידו של חלפון בן מנשה. נזכרים בהן אבו אלרצ'א בן פרג' בן עזריה והלל בן נתן הכהן.

מכתב ממסעוד בן מוהוב לאחיו סאבק בן מוהוב, בערבית-יהודית. השולח נסער מהידיעות ששמע מאם סֻבַיע בנת עבדאללה, ולפיהן אשתו הוציאה את בנם מבית הספר (כֻּתַّאב) ומניחה לו לשחק כל היום. "היא מתנהגת כשוטה (אבלה), וגורמת פצעים שאין להם מרפא". הוא עתיד לנסוע (או לשלוח רַקַّאצין?) לקפריסין (קברץ), שם כנראה מתגוררת האישה. הוא שלח 15 דרהם עם אבו אלמֻנא בן חיה כדי להעבירם למלמד. אין להניח לילד להיעדר מבית הספר. הוא שולח לבן ג'וכאניה (סוג של בגד). הוא מבקש מאבו עִמְרַאן שיערוך עבורו גט לחודש צפר [5]31 (= 1136/37 לסה"נ) תמורת חצי דינר. חלק מסיכום זה משוער ומצריך בחינה נוספת. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

מכתב מיוסף בן שמואל אלדאני בפלרמו אל אסמאעיל בן אברהם בדמסיס. החלק הראשון של המכתב עוסק באסון שאירע בים בדרך לסיציליה: ספינה טבעה בין סֻרְת (סירטה) להוארה שבלוב של ימינו. הוארה איננה לבדה, כפי שהציע גויטיין. במאה ה-13 היה נמל הוארה ידוע בשם קצר אחמד (אבן רֻשַׁיד אלסַבְּתי, רחלה, ו, 5), ובמאה ה-16 נודע בשם מצראתה. לאחר שהכותב הגיע לסיציליה, נודע לו שגורש מביתו. בחלק האחר של המכתב כותב יוסף על אשתו שעודנה במצרים. הוא כתב לה גט למקרה שלא יוכל לשוב. הוא מוכן למכור את אדמתו ולקחת את הסיכון לחזור למצרים, כדי לקחת אותה ואת בנם לפלרמו, אם תישבע שתלך עמו. (המידע על פי גיל, מלכות, כרך ב, מס' 173.)

שאלה הלכתית. תיארוך: ראשית המאה השלוש-עשרה (לפי גויטיין). עניינה אשתו של כהן שיצא לדרך פעמיים או שלוש מבלי להודיע לה כמה זמן ייעדר וללא שהשאיר לה מזון מספיק. היא נשבעה "שבועות המרעידות את ההרים" (אימאן תרעד אלגבאל) שלאחר שובו לא תמשיך לחיות עמו. עובדת היותו כהן מוזכרת משום שכהן אסור לשאת גרושה. היה זה מקובל שזוגות יתגרשו ולאחר מכן יחזרו וינשאו, ולכן (כפי שמציין פרידמן) "חכמים נרתעו מלאשר גירושין של כהן וניסו לעכב פעולות מסוג זה (ראו למשל משנה כתובות ז, א)". החלל הריק בתחתית הדף נועד ככל הנראה לכתיבת התשובה. (המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין ועל מאמרו של פרידמן על גירושין ביוזמת האישה.)

קטע מפרוטוקול בית דין שנמחק חלקית. נכתב בפוסטאט, ומתוארך לעשור האמצעי של חודש טבת שנת 1417 למניין השטרות, היינו דצמבר 1105. בין יתר העניינים שבו מעיד חלפון בן מנשה הלוי כי מֻדַלַּלַה (המוכרת גם בשם סת בגדאד, כפי שעולה ממסמך מקביל) קיבלה את גט פיטוריה יחד עם תשלום כתובתה בסך 10 דינרים במזומן, וכן את חפציה האישיים שהוערכו אף הם ב-10 דינרים. את הדינרים הפקידה בידי אבו אל-טאהר אל-צירפי. העדים החתומים: יצחק בן שמואל, ששון בן נתן, ואברהם בן אהרן הכהן. שני מסמכים נוספים קשורים לאותה פרשה (גויטיין הציע בשלב מסוים כי מדובר בשני העתקים של אותו מסמך עצמו). חלק מהמידע נשען על כרטיסיות גויטיין.

נוסחאות (פורמולריות) למסמכים הקשורים לגירושין. המסמך שברקטו מבוסס בבירור על מסמך אמיתי ועל מקרה ממשי, אך נוקט "פלוני" במקום שם החודש ובמקום חלק מהשמות. מקום הכתיבה: קהיר. תאריך: שנת 5514 לבריאת העולם, היא שנת 1753/54 לסה"נ. הבעל הוא ברוך בן יוסף חיון. האישה ובני משפחתה הם מאלכסנדריה. סכומי הכסף נקובים במטבעות כסף דיוואני מֻאַיַּדִי וזהב מחבוב. באופן כלשהו מעורבת בעניין סיכה (בלאדינו: אלפיניטי = alfinete) שקבועה בה אבן טובה ("שקבוע בו אבן טובה"). שני עדים נזכרים בשמם בגוף המסמך, אך חתימותיהם אינן מופיעות בתחתיתו. ראו גם את המסמך הנוסף הקשור (Bodl. MS heb. d 66/101).

עדות משפטית. כתובה בעברית, עם חתימה אחת בכתב עברי וגם בכתב לטיני. מקום: אלכסנדריה. תאריך: חודש שבט בשנת ה'תרכ"ד לבריאת העולם, היא שנת 1864 לספירה. העדים מאשרים כי יעקב מנחם בן יוסף דוד נתן גט לאשתו ונציאנה יטא(?) בת אברהם, וכי היא קיבלה את מלוא תשלום כתובתה. החתומים על העדות: סעדיה בן אהרן ונתן בן עמרם. שמו המלא של האחרון היה נתן בן חיים עמרם, והוא חי בין השנים 1791 או 1805 לספירה ועד 1870 לספירה (הקביעה המדויקת מתוך הפלאוגרפיה של חתימתו דורשת מחקר נוסף). ר' נתן עמרם היה איש ספרים פורה שפרסם רבות, וכיהן הן כשליח לליוורנו והן כרב הקהילה באלכסנדריה.

מסמך/ים משפטיים בכתב ידו של חלפון בן מנשה (פעיל 1100–1138). צירוף: עמיר אשור. רקטו: מסמך העוסק באישה שבעלה נסע לתימן והותיר לה אך ורק גט על תנאי, שבו עשתה שימוש כעבור כמה שנים. ככל הנראה המסמך ממשיך אל שולי הוורסו. מיקום: פוסטאט. תיארוך: מוזכרת בו תקופת זמן המתחילה בשבט 1432 למניין השטרות = 1120/21 לסה"נ. ורסו: בגוף הטקסט המרכזי, אדם מתייחס להון שלו וממנה אדם אחר כסוכן מטעמו, שירוויח שישית מן הרווחים. אם האיש ימות בעת מסעותיו, על הסוכן למסור דבר־מה לאשתו ואם ילדיו, סת אלכל בת אברהם הידוע בכינוי אבן עצפורה. שתי שורות בשוליים נראות קשורות לעניין זה.

כתובה. החתן: מנא בן שלמה. הכלה: מבארכה בת אברהם. המקום: פוסטאט. התאריך: י״ג בתשרי א׳תמ״ו לשטרות = 26 בספטמבר 1094. בני הזוג נישאים מחדש לאחר גירושין קודמים. אף שהכלה גרושה, היא עדיין בתולה. ערך הנדוניה הוא 2 דינרים, ומתנת הנישואין היא 5 + 15 דינרים. בין העדים נמנה החבר יחזקאל בן עלי הכהן החבר. צד ה-verso אינו מצולם דיגיטלית אך מדווח כריק. זוהי הכתובה שערך אדלברט מרקס בספרו 'Documents de paléographie hébraïque et arabe' משנת 1894, עמ' 36–37. (המידע נסמך בין היתר על הערות גויטיין וכרטיס המפתח שלו, וכן על גויטיין, חברה ים-תיכונית, כרך ג עמ' 391.)

מסמך משפטי. כתובה מחודשת לאחר גירושין שלא הושלמו. נכתב ונחתם בידי חלפון בן מנשה הלוי. מתוארך ליום ראשון, ה' באלול א'תל"ח לשטרות = 14 באוגוסט 1127. הבעל, אבו סעיד חלפון בן אלעזר אלזג'אג' (הזגג), כבר היה כתב את הגט, אך זה לא נמסר בפועל לאישה. בכתובה החדשה נקבע סכום של מוחר מאוחר (מאוחר) של 9 דינרים או פחות, וככל הנראה 5 דינרים. אשתו הסכימה להמשיך להתגורר עם הוריו ולא לדרוש פרידה (פֻרְקַה). חתומים נוספים על המסמך: נתן בן שלמה הכהן; אהרן בן אברהם הכהן; ו[...] בן עזרא הגלילי. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית הרשימות של גויטיין.)

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה. תיארוך: מזכיר את התאריך אב 1425 למניין השטרות = יולי/אוגוסט 1114. מדובר בהסדר שלאחר גירושין. הבעל לשעבר, סעדיה בן אברהם, והאישה לשעבר, ג'והרה בת סעדיה הידוע בכינוי אבו אל-יֻמן אבן אל-בצל, משחררים זה את זה מכל תביעה. היא יזמה את הגירושין כשהסכימה לוותר על תשלום מאוחר הכתובה (מה שמכונה "כופר" או אִפְתִדאא'), ובית הדין חייב אותו לתת לה את הגט. הבעל לשעבר מתחייב לזון את בתם התינוקת על ידי מתן 10 דירהמים מדי חודש ו-8 פריטי לבוש מדי שנה לג'והרה. המידע נלקח ממהדורת פרידמן ומכרטסת גויטיין.

שאילתה מאת נדיב בן יצחק, "בן אחיה של אֻם נדיב", המבקש לדעת האם אישה שננטשה על ידי בעלה, לאחר שחיו יחד עשר שנים, אך לא קיבלה ממנו גט פיטורין, רשאית להינשא לאיש אחר. שאר חלקי הקטע אף הם מלאים בכתב. מלבד טקסט ערבי קשה לפענוח בצדו האחורי, מצוי בקטע מה שגויטיין מכנה מילון ערבי / יווני-ימי-ביניימי / רומאנסקי (לעז), הכתוב בחלקו בכתב ערבי בצד הקדמי ובחלקו בכתב עברי בצד האחורי. ישנה חפיפה מסוימת בין המילון בכתב הערבי לבין המילון בכתב העברי. בין הדוגמאות: ח'בז (לחם) ← אבסומי (= Ψωμί), מולאי ← senyor (אדוני). ראוי לבחינה נוספת.

דפים מתוך ספר נוסחאות (פורמולריום) קראי. שבעה דפים בסך הכל (שני זוגות דפים ועוד שלושה דפים בודדים). אחד הדפים מכיל נוסח של גט גירושין, ושני דפים נוספים (שיצאו לאור על ידי אולשובי-שלנגר) מכילים נוסח של כתובה. הנוסח מיועד לשימוש בירושלים [?]. בנוסף נמצא במסמך טקסט אסלאמי בערבית-יהודית, העוסק בראשית האסלאם ובנביא מוחמד, וכולל קטע מאילן יוחסין מרתק במיוחד: בן האשם בן עב[...] בן אליוסע בן נבא[...] בן פהר בן כנאנה בן [...] בן קידאר בן אסמעיל [...] בן רעו בן פאלג בן [...] נוח. חלק מן המידע מבוסס על CUDL ו-FGP.

מכתב מאת אבו אלנצר בן אלמלמד, ובו הוא מזכיר את הגירושין הצפויים של אחיינו ואחייניתו. אבו אלנצר מתאר את עצמו כסובל מ"פיזור ופרידה מבני המשפחה והחברים" לאחר שעבר מפוסטאט לאלכסנדריה, שם קיווה שאמו תצטרף אליו. הוא מוסיף שיפיץ את שמו הטוב של נדיבו במחסנים ובכינוסים חברתיים. עוד הוא כותב שאשתו סירבה לשוב עמו לאלכסנדריה לאחר שנאלץ לברוח לפוסטאט ולשהות שם זמן מה בעקבות פשיטת הרגל שלו באלכסנדריה. כעת הוא מבקש לגרשה, אלא אם כן יצליח הנמען להשכין שלום ביניהם. לבסוף הוא מציין שברצונו לשלם את מס הגולגולת (ג'אליה).

פתק לא־רשמי המופנה לדיין, בכתב ידו של הלל בן עלי (פעיל בין השנים 1066–1108), בערבית־יהודית. אישה הגיעה אל הלל ובידה גט (המכונה כאן "ברָאה", כלומר שחרור), שכביכול נכתב בכתב ידו של הנמען, אך הלל חושד כי מדובר בזיוף. נימוקיו לחשד: הנמען, שלכאורה הוא הסופר, אינו נוהג לתארך את מסמכיו לפי מניין השטרות (לוח השנה הסלאוקי); ויתרה מזאת, בגב הגט חסרה ההצהרה הנדרשת שהמסמך אכן נמסר לאישה. הנמען מתבקש לבדוק את העניין (אל־נט'ר פיהא). בעלה של האישה נעדר (מעדום). המידע מבוסס על המהדורה העתידה לראות אור מאת עודד צינגר.

קטע מטיוטה של מסמך משפטי. המקרה עוסק בגט, אך מסמך זה אינו הגט עצמו. השמות הנזכרים: פצ'ל אללה; [...] בת עמרם; אבו עלי בן דאוד; עמנואל בן פלוני; שלמה. נזכרת השנה 1[.]54 לשטרות, ככל הנראה 1554 לשטרות = 1242/43 לסה"נ. מוזכרת פתווא. נזכרות שתי קבוצות של עדים: עדי מסירה, המעידים שגט הגירושין נמסר לאישה, ועדי חתימה, המעידים על חתימותיהם של שאר העדים. בצד הרקטו מופיעות מספר מילים מתוך דיון בענייני שחיטה, באותה יד, וכן כמה שורות של רישומי חשבונות מקריים בכתב ערבי ובספרות יווניות/קופטיות, המזכירים מיני מאכלים.

רקטו (שימוש משני): רישום בית דין שנכתב ונחתם בידי נתן בן שלמה הכהן (1125–1150). במסמך נקבע כי בעל הנוסע אל הריף חייב לשהות בביתו שבועיים, ואינו רשאי להיעדר יותר מחודש, ובמהלך תקופת היעדרותו עליו לשלם לאשתו את הוצאותיה מדי שבוע. אם לא יעמוד בכך, עליו למסור לה מיד את מתנת הנישואין הסופית (מאוחר הכתובה) במלואה — כלומר לגרשה. מצדה, האשה מתחייבת למלא את חובותיה כדי להימנע מן הגירושין. הצד הימני של המסמך קרוע, ולא ניתן לקבוע מהו היקף החלק האבוד. (המידע מבוסס על גויטיין, חברה ים-תיכונית, כרך ג', עמ' 190.)

שני מסמכים משפטיים בכתב ידו של חלפון בן מנשה (פעיל 1100–1138), על פי הערכתו הפלאוגרפית של ויס. רקטו: מסמך משפטי בעניין הסכם שהושג בין בעל לאשתו, מתוארך לכסלו שנת ...14 למניין השטרות (היינו בין השנים 1088 ל-1188). בני הזוג מסכימים לבטל את גירושיהם ולחדש את כתובתם. הוטל על האישה תנאי, ואי-עמידה בו תוביל לגירושין מבלי שתהיה לה זכות לגבות את המגיע לה על פי כתובתה. כן הוסכם שאם יתאמתו טענותיו של הבעל, היא תוחרם. חתומים: נתן בן שלמה הכהן (פעיל 1122–1150) ויהודה בן שלמה. (חלק מן המידע מבוסס על CUDL.)

מסמך משפטי בערבית-יהודית. מתעד כי סת אלע'רב בת אבו אלפרג' בן סמך אלדעוה (מוכרת ממסמכי גניזה נוספים) נתנה גט חירות לעבדה מנג'יב. במסמך מופיעים כמה מקטעי טקסט בכתבי יד שונים; כל אלה שברקטו נראים כקשורים לאותו עניין. בוורסו ישנן הערות הנוגעות לפרשה משפטית אחרת, וכן רשומה נוספת הקשורה שוב לשחרורו של מנג'יב. בנוסף לכך, שתי שורות מתחילתה של עצומה בכתב ערבי. צירוף הקטעים נעשה על ידי משה יגור. (חלק מן המידע נלקח מכרטיסייתו של גויטיין.) מהדורת הטקסט נכללת בעבודת הדוקטור של יגור, מסמך מס' 13.

דף 1: מספר מסמכים משפטיים, כולם בכתב ידו של חלפון בן מנשה. באחד מהם צדקה בן אברהם, הידוע בכינוי אבן אלורדה, ואשתו סת אל[...] מעניקים לבתם סת אלח'ואת בת יפת, אשתו של הלל בן נחמן, מחצית מבית חדש. כמו כן מופיעות רשומות בעניין הערכות נדוניה (תקווים). המסמך מתוארך לסיוון א'תל"ה לשטרות, היינו שנת 1124 לסה"נ. כלולה גם רשומה בעניין גירושין. ראו כרטיסיית גויטיין והפניותיו בכרך השלישי של החברה הים-תיכונית. ההדרה חלקית במהדורת ויס לחלפון, עמ' 272. דף 2: ראו רשומה נפרדת המאחדת שני קטעים אחרים.

גט. נכתב בקהיר ומתוארך לשנת 15[..] למניין שטרות, כלומר בין 1188 ל-1288 לספירה. ככל הנראה במחצית השנייה של טווח זה, על פי כתב היד (שזהותו ככל הנראה ידועה). הבעל: אלרﺋﻴס יחיא [...] הלוי. הכלה: סת אל-[...]. חתומים על הגט: פנחס הכהן ועובדיה ב"ר יהודה הדיין. בצד האחורי, מלבד הציון שהאישה קיבלה את הגט בנוכחות עדים, מופיעה רשימה של שלושה אנשים הקשורים בדרך כלשהי לעניין: אבו אלרצ'א ב"ר אלנגיד; [...]ר ב"ר אלסכרי; ואבו אלמג'ד ב"ר אלעואד. גם חלק זה חתום בידי עובדיה ב"ר יהודה הדיין ואדם נוסף.

ורסו: מסמך משפטי. המיקום: פוסטאט. מתוארך ליום ראשון, ה-17 ב[...] שנת 1359 למניין השטרות, כלומר 1047/48 לספירה. כתוב ברובו בערבית-יהודית. המסמך מאשר ש[...] בן ח'לף הלוי שילם חלק מן המוהר המוקדם לדלאל בת פרג', וכי הוא יבוא לפוסטאט ויישא אותה לאישה לפני חג הפורים של השנה הבאה, ואם לא יעשה כן — יעניק לה גט פיטורין. במסמך מוזכרים החזן חוסיין בן [...] והפרנס יעיש הכהן. המסמך נכתב ונחתם בידי יפת בן דוד בן שכניה, ועליו חתום גם [...] בן אברהם. (המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין מס' 11876.)

כתובה (חוזה נישואין), נוסח פורמולרי, שנמצאה בתוך סידור תפילה בנוסח ארץ ישראל. החוברת מכילה גם נוסחאות פורמולריות לגט אישות ולהנחיות הבעל לסופר ולעדים בנוגע לכתיבת הגט ומסירתו. במקום ציון מקום מפורש, נוסח הגט מציין: "עיר פלונית, הסמוכה לצוען מצרים (=פוסטאט), היושבת על נהר הנילוס". בחוברת מופיע גם פיוט המוקדש ל"אדוננו אביתר (בן אליהו)", שכיהן כגאון בשני העשורים האחרונים של המאה האחת-עשרה. אחד-עשר דפים נוספים מאותה חוברת נמצאים בכתב יד אחר. המידע מבוסס על מרדכי עקיבא פרידמן.

בצד ה-verso: רישום משפטי על נישואין מחדש של אבו אל-סרור בן ע'ניא(?) עם גרושתו מעאני בת כרים אל-אקרע הלוי. מתוארך: ליל רביעי, כ"ט בתשרי א'תקמ"א לשטרות, הוא 18 בספטמבר 1229. במסמך תיעוד של התשלומים שהוחזרו לה כפי שנקבעו במקור בכתובתה. בין העדים על המסמך: שלמה בן אליהו. בשולי המסמך נרשמה הערה: הנישואין מחדש נערכו בלא טבילה לטהרת נידה. גויטיין משער שייתכן שהייתה לאחר גיל המעבר. גט הגירושין שלה משמונה חודשים קודם לכן השתמר במסמך אחר. (המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

בצד ה-verso: מסמך משפטי בכתב ערבי. מסמך גירושין שבו מעורב פקיד איובי בכיר המתואר כאחד הממלוכים של אלמלכ אלעאדל (אחד אלממאלכ אלעאדליה). מעורבת בעניין גם אישה הרה (שורה 2). סוג הגירושין הוא ח'לע, כנראה כתוצאה מבגידה (ח'יאנה). דרוש עיון נוסף. להלן כמה קריאות חלקיות מן המסמך: טלקה ואחדה אולה ח'לע יבין בהא מנה ויח'רג' בהא מן עצמתה עקד לחאצ'ר ........]דרהמא ורקא כל ד'לך ג'על מנה עוצ'א מן הד'ה אלטלקה אלח'לע מא ח'אנהא אלי .......] ואעתקד בהא ח'יאנה בעד אעתראפהא להא מנה.

נוסח משפטי. קטע מספר נוסחאות משפטיות המכיל מספר סוגי שטרות, ובהם גט שחרור. בצדו האחורי של T-S J3.16, התאריך שמור רק עם המספר 88, בעוד שמרגוליות, שערך לראשונה את הטקסט, אולי ראה עוד דיו, שכן הוא קרא ארבעת אלפים וחמש מאות ושמונים ושמונה שנה לבריית עולם (4588 AM), שהם 828 לספירה. ב-T-S NS 211.1 שמור תאריך מלא. ראה מרגוליות, הלכות ארץ ישראל מן הגניזה, עמ' 1, 3, 9–10, 14, 18–19, 27–31, ויחזקאל דוד, הגט ונוסחאותיו על פי תעודות מהגניזה ומקורות אחרים, עמ' 172–75. AA

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה הלוי. מתוארך: בעשור הראשון של חודש תמוז שנת 1425 למניין שטרות = יוני 1114, כאשר החתימה נדחתה לעשור האמצעי של חודש אב 1425 למניין שטרות = יולי 1114. ריאסה בת יחזקאל מוותרת על זכותה לתשלומי הכתובה שלה ומקבלת גט מאבו עומר דוד בן יפת. חתומים: אברהם בן שמעיה החבר מצאצאי שמעיה גאון, ויצחק בן שמואל הספרדי. צד ה-verso נעשה בו שימוש חוזר עבור טקסט בלתי מזוהה; ככל הנראה דיון הקשור לספר ויקרא. (חלק מהמידע מבוסס על CUDL)

גט (שטר גירושין) בכתב ידו של חלפון בן מנשה הלוי (1100–1138). שם הבעל חסר. שם האישה: סת אלבנאת בת נעמן הכהן. התאריך הנקוב: י"ד בתמוז [4]13, ‏4 למניין השטרות (סלאוקי), כלומר 1413 (1102 לסה"נ), 1423 (1112), 1433 (1122) או 1443 (1132). קיים גט נוסף לאותה אישה משנת 1124 לסה"נ, ולכן ההשערה הסבירה ביותר היא ששטר זה ניתן בשנת 1122 לסה"נ. על הצד הראשון חתום [...] בן שמואל החבר, ועל הצד השני, באישור שהאישה קיבלה את הגט, חתום נתן [בן שלמה?] הכ[הן].

מסמך משפטי. גט מפוסטאט, שתאריכו י' באדר ב' א'תקל"ז (10 במרץ 1226). הגט הוא בין אברהם בן יוסף ובין נצר בת ישועה (או נצ'ר בת ישועה). לגט זה קדם גט אחר שנכתב עבור אותו זוג כחודש קודם לכן. החלק התחתון של הקטע נקרע לחלוטין, ולכן שמות העדים חסרים. ייתכן שלאחר שהגירושין הושלמו והפכו סופיים, נקרע החלק התחתון של המסמך. צד ה-verso, שבו היה אמור להיכתב אישור הקבלה של האישה את הגט יחד עם חתימות העדים, ריק. (המידע מבוסס על כרטיס המפתח של גויטיין.)

רשומת בית דין. זהו העתק של כתובת הנישואין בין שמואל בן נסים הכהן לבין פאיזה בת יוסף, שנערכה במקור ביום שלישי, ב' בחשון א'שנ"ז למניין השטרות = 15 באוקטובר 1045. ההעתק של הכתובה נפתח בהצהרה שלפיה פאיזה הופיעה בפני בית הדין וביקשה מהדיינים להעתיק את הכתובה אל פנקס בית הדין ('שִׁמּוּשׁ'), כדי שתשמש לה כראיה, משום שבכוונתה לשלוח שליח שיתבע עבורה גט וכן את המֻאַחַ'ר שלה (החלק המאוחר של מתנת הנישואין). המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.

גט. בכתב ידו של חלפון בן מנשה. מתוארך: יום חמישי, כ"ח בטבת א'תמ"ח לשטרות, שהוא 24 בדצמבר 1136. הבעל: צדקה בן יצחק החזן. האישה: נצ'ר בת נדיב. בצד האחורי מופיעה עדות על כך שהגט נמסר כדין, חתומה בידי נתן הכהן בן שלמה וחלפון בן מנשה. בנוסף, ישנה הערה נוספת בצד האחורי בערבית-יהודית הנוגעת לאישה שבעלה נפטר ואשר נישאה לחסן בן אברהים, יצרן הכישורים העני (אלעאני אלמע'אזלי). (המידע מבוסס בחלקו על כרטיס המפתח של גויטיין ועל מהדורת וייס.)

קטע ממסמך בערבית-יהודית המתאר את מצב ההנהגה הקהילתית במניית זפתא ובמניית גמר. במסמך נאמר: "ר' משה... על קידושין וגירושין מחמת למדנותו ומעלתו, הוא המֻקדּם המקורי ובעל הסמכות במניית זפתא ובמניית גמר. אברהם הכהן הוא זה שהפקדנו על התפילה והשחיטה.... קיבלנו מכתבים רבים מן החבר ר' משה בנוגע למכתב שכתבנו... הקובע כי פרט לקידושין...". על אף שהקטע עוסק באירועים אקטואליים, הוא ערוך במתכונת של חיבור ספרותי, וייתכן שמדובר בהעתק של איגרת.

גט גירושין מאגי, מאת עמראן בן מרדכי ממעזיה (אולי קהיר החדשה?) לחביבה בת [...], ובהמשכו לחש לפתיחת דברים (במקביל חלקי לקטע אחר), שנועד ככל הנראה להגביר את יעילותו של המסמך. מדובר בטיוטה או בתבנית, שכן רוב שמות המקומות נותרו בנוסח גנרי (מדנת פלונית או בקרתא פלונית). (חלק מהמידע מבוסס על CUDL ועל כרטיס הקטלוג של גויטיין.) קיימים אזכורים רבים של הקטע, וזיהויו של בוהק מרמז כי איתר מספר חיבורים היברידיים מסוג זה המשלבים קמיע וגט.

רקטו: גט. מקום: קהיר. תאריך: יום שישי, כ"ד באדר שנת 1[6]50 לשטרות, הוא 5 במרץ 1339. הבעל: עזר בן יהושע. האישה: שומייסה בת מרדכי. הגירושין לא הושלמו במעמד זה, שכן אין חתימות עדים. השוו לגט אחר משנת 1310 שייתכן שמדובר בו על אותו הזוג. בתחתית הרקטו ובוורסו: רשימות בלתי קשורות בערבית-יהודית, ושלוש שורות בכתב יד של ילד כתרגיל כתיבה. ראו גט דומה עם שימוש משני דומה (אולי בידי אותם סופרים?). (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

גט על תנאי, בכתב ידו של מבורך בן נתן. מתוארך לחודש אב שנת 1480 למניין השטרות, היא שנת 1169 לספירה. הסוחר אבו סעד משה בן יפת מוסר את הגט המותנה הזה לאשתו טרם יציאתו למסע לתימן. חתומים: מבורך בן נתן ושמואל בן סעדיה. ראו גם את הרקטו והוורסו של מסמך נוסף מאותו עניין. (חלק מן המידע מבוסס על גויטיין ועל מאמרם של אמיר אשור ובן אותווייט, "בין מצרים לתימן בגניזת קהיר", שראה אור ב-Journal of Islamic Manuscripts כרך 5 משנת 2014.)

רקטו: רשימות משפטיות, או אולי נוסחאות והליכים משפטיים. הרשומה העליונה היא גט גירושין מתוארך לשנת 1423 למניין השטרות, היינו 1111/12 לספירה. מקום העריכה: פוסטאט. נוספו שתי תוספות, שלפחות אחת מהן מאשרת כי האישה קיבלה את הגט. המסמך פגוע למדי. ורסו: קטע של מכתב בערבית-יהודית. מוזכרים בו השוטרים (שֻרְטַה), מַחְפוּט', ייתכן שגם בּוּ אל-סֻרוּר, הוַאלי של קהיר העומד בשער [...], ו'הדִיוַאן'. כתב היד מוכר. פגוע מאוד. דורש בדיקה.

גט. המקום: פוסטאט. התאריך: יום חמישי, י"ב בסיוון א'תקל"ב למניין השטרות = 3 ביוני 1221. גט זה הוא אחד מתוך ארבעים גטין הנמצאים תחת אותה שמורה. הבעל: הצורף (אלד'הבי) מוסא בן מכארם מקהיר. האישה: סת אלוקאר בת אבו אלברכאת מפוסטאט. ישנם שני עדים, ובהם יחיאל בן אליקים, אך חתימת העד השני לא שרדה. בצד האחורי (verso) מופיע אישור קבלת הגט על ידי האישה, חתום בידי יחיאל בן אליקים ואליהו בן זכריה. (המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין)

מסמך משפטי שהוצא על ידי בית דין, ככל הנראה בראשותו של רבי דוד אבן אבי זמרא (הרדב"ז, חי בערך 1479–1573 לספירה). בעברית. מתוארך לעשרה באדר (או באב?) ה'רצ"ב, שבכל מקרה הוא שנת 1532 לספירה. המסמך עוסק באברהם קסטרו, הממנה את רבי דוד אבן אבי זמרא לפעול להוצאת גט עבור בתו מידי בעלה נפתלי בן צדקה. חתומים עליו שמואל הלוי [בן משה חכים] ונתן הסופר [בן אברהם]. הפרטים מבוססים על מהדורת המסמך בעבודת הדוקטור של דותן ארד (עמ' 351).

טיוטה של שאילתת הלכה בעניין אישה שקודשה על ידי אדם שאנס אותה. ארוסה נפל מאוחר יותר בשבי במלטה וביקש לגרשה. מאחר שלא היו במלטה בתי דין יהודיים שיכלו לסדר גט, ביקש מחברו לפנות לבית הדין במצרים שישלח לו נוסח של גט, נוסח של שטר הרשאה והסברים כיצד לכתבו. ההרשאה חזרה למלטה, שם ערך בית הדין את הגט, והוא נשלח חזרה למצרים. בית הדין המצרי מצא בגט כמה פגמים, בעיקר בשמה של האישה. חלק מהדיינים הכשירו את הגט וחלקם פסלו אותו.

רקטו: שריד מכתב העוסק בשבועות שיש להשביע במסגרת תיק מורכב הקשור לגירושין. הבעל, סוחר הנוסע ממקום למקום, מתלונן "אין לי איש שיגיש לי כוס מים" ומצהיר כי השפחה "טובה ממך ומאמך". במכתב מופיע גם הביטוי "גזרי את שערך ופדי את עצמך". המסמך נדון אצל גויטיין בהקשר חברתי-משפחתי, וכן בעבודתו של עודד צינגר על נשים, מגדר ומשפט בגניזה. ורסו: שריד של מסמך משפטי בכתב ערבי. עניינו שחרור לאחר העברת בעלות. מוזכר השם אבו אברהים.

מכתב בעל מטרה משפטית, בערבית-יהודית. תיארוך: המאה ה-11 או ה-12. נשלח על ידי כותב לא מזוהה אל פרנס מסוים המשמש כנאמן בית הדין. השולח מבקש מן הנמען בדחיפות לשלוח לקרוא לסוחרים יעקב המכונה אבן אל-סטוח מטריפולי (לוב) ולבן לווייתו בדרך, יעקב בן זכרי אל-נפוסי, העתידים לצאת בקרוב לתימן. ברשותו של אחד מהם נמצא גט שיש למסור לפני יציאתו לדרך. (המידע מבוסס על הערות גויטיין ועל מהדורתו הקרובה לראות אור של עודד זינגר.)

גט. המקום: בלביס. התאריך: 17 באדר ב' 1483 למניין השטרות, הוא 15 במרץ 1172. הבעל: מנצור בן אברהם. האישה: סת אלבית בת מוופק המשוחרר (ha-meshuḥrar). העדים: יהודה בן טוביה הכהן ועלי בן ישועה הכהן. בצד השני (verso) מופיעה קבלת הגט על ידי האישה, חתומה בידי העדים שמואל בן סעדיה הלוי ומנשה בן יוסף. (המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין ועל Mediterranean Society.) בתו של מוופק המשוחרר מופיעה גם במסמך נוסף (PGPID 1325).

מסמך משפטי. גט שניתן באלכסנדריה (המכונה במסמך "נא אמון"). מתוארך ב-22 בתמוז ד'תתק"ך (18 ביולי 1150). זהו אחד מתוך ארבעים גיטין הנמצאים תחת אותה סימנייה. הגט ניתן בין בקאא בן שמואל לבין טלב בת יצחק. העדים החתומים על המסמך הם יצחק בן יוסף וסרור בן אברהם. בצדו האחורי של המסמך מופיע אישור קבלת הגט על ידי האישה, חתום אף הוא בידי אותם שני העדים — יצחק בן יוסף וסרור בן אברהם. המידע מבוסס על כרטיסייתו של גויטיין.

קטע משפטי בערבית-יהודית, מתוארך לחודש שבט שנת 1341 למניין השטרות, היא שנת 1030 לסה"נ. המסמך נכתב בידי בשר בן יפת החזן בן דוד החזן, ואושר בידי שמואל הכהן בן אבטליון. מטרת המסמך היא לאשר כי מנצור בן יוסף נתן לברהון בן ת'אבת אלצאיג' ייפוי כוח לכתוב גט עבור אשתו סרורה. עדות זו ניתנה ב"אלצעיד אלפוקאני" (הצעיד העליון, מצרים העילית) בידי ע'אלב בן פרג' ואבו סעיד מימון בן דנדוסה. המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.

recto: שריד מכתב הממוען לאדם נכבד בשם אבו אלברכאת בן [...], המכונה בתארים "שר מנוחה" ו"שר שלום". המכתב פותח בריבוי איחולים להחלמתו של הנמען ממחלתו (שורות 5–12), ובהמשך עוסק בשאלה הנוגעת לגט (בין שורה 13 לשורה 14). בראש המכתב מוזכרת העיירה צהרג'ת, ובתחתיתו נזכר יוסף בן אזהר. verso: שריד מכתב נוסף, בעברית, עם שתי שורות בכתב ערבי בתחתית הדף. כתב היד שונה במקצת מזה שב-recto. ככל הנראה מן המאה ה-11 או ה-12.

גט. המקום: חלב. התאריך: יום חמישי, י"ח באב א'ת"ק לשטרות = 3 באוגוסט 1189. הבעל: אלעזר בן שלמה הכהן, המכונה אבו נצר אלצארפי, ממצרים. האישה: סת אלגרב בת יהודה, ממצרים. העדים: טוביה בן אליה בן תמים החבר ואלעזר בן עמרם. בצד השני (verso): ייפוי כוח לשליח, אברהם בן חננאל, לגבות את כספי הגירושין, חתום על ידי אותם עדים. ראו גם הערות גויטיין הקשורות לכך, וכן את התיאור של המסמך המקביל (PGPID 32292) לסיפור המלא.

מסמך משפטי. גט. המקום: פוסטאט. התאריך: י"ט באדר ב' ד'תתקי"ד (17 במרץ 1153). הגט מחוק חלקית. הגירושין הם בין מנשה הגֵּר (הפרוזליט) לבין [...] בת שלה. העדים החתומים על הגט הם סעדיה בן מבורך ומבורך בן נתן. בצדו השני של הדף מופיע אישור קבלת הגט על ידי האישה, חתום אף הוא בידי שני העדים סעדיה בן מבורך ומבורך בן נתן. (המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.) המהדורה מצויה בעבודת הדוקטורט של יגור, מס' 4.

מסמך משפטי. גט מפוסטאט, מתוארך לי"ב בחשוון ד'תתקל"ה (21 באוקטובר 1174). גט זה הוא אחד מתוך ארבעים גיטין הנמצאים תחת אותה שמורה. הגירושין הם בין אבו נצר בן הלל לבין סאדה בת שמריה. העדים החתומים על הגט הם מבורך בן נתן החבר ואברהם בן יחיא הלוי. בצדו האחורי של המסמך מופיעה קבלת הגט על ידי האישה, כשהיא חתומה אף היא בידי מבורך בן נתן החבר ואברהם בן יחיא הלוי. (המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

מסמך משפטי. גט מפוסטאט, מיום ד' בניסן ד'תתכ"ו (2 באפריל 1066). מדובר באחד מארבעים גיטין הנמצאים תחת אותה שמורה. הגט ניתן מעלי בן דאוד למילה בת אברהם. החתומים כעדים הם עלי החבר המומחה בן עמרם, ועלי הכהן בן יחיא. גט זה נכתב לאחר שהגט הראשון, משנת 1062, לא נמסר בפועל. הגט הקודם נכתב ונחתם אף הוא על ידי עלי החבר המומחה בן עמרם, יחד עם אהרן הכהן בן יפת. המידע מבוסס על כרטיס המפתח של גויטיין.

דף מתוך פנקס בית דין. מקום: פוסטאט. בכתב ידו של חלפון בן מנשה (1100–1138). תחת סמכותו של הגאון מצליח (1127–1139). הסכם פשרה בין החזן שבתי בן יוסף לבין אשתו טֻרְפָה בת עמרם. במסמך מוזכרים בגדים, כלי בית, ושפחה בשם נַעִים. אותו שבתי בן יוסף מוכר שפחה במסמך אחר משנת 1143. קיימת (אולי אחרת?) טֻרְפָה בת אברהם המופיעה בגט מאת שארית בן חלפון משנת 1128. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

גט. נכתב בקהיר. מתוארך ליום חמישי, י"א באב א'תמ"ב למניין השטרות, הוא 6 באוגוסט 1131 לספירה. הבעל: יהודה בן מנשה הלוי. האישה: סת אלח'וואת בת אליה (השוו T-S 10J2.22). העדים החתומים על הגט הם עלי בן נתנאל הלוי והלל בן שבת הכהן. בצדו האחורי של המסמך מופיע אישור קבלת הגט על ידי האישה, חתום בידי העדים אליהו בן עלי החבר והלל בן שבת הכהן. (המידע מבוסס על כרטיס המפתח של גויטיין ועל CUDL.)

גט גירושין במצב השתמרות ירוד. על פי הפליאוגרפיה התעודה מתוארכת למאה ה-16 או מאוחר יותר. בשורה השנייה נשתמרה שארית קטנה של התאריך: "[ה]עשרים ושש", שעשויה להיות שתי הספרות האחרונות של השנה [53]26, [54]26 או [55]26 לבריאת העולם. המקום: אלכסנדריה. החלק היחיד הברור בשמות הבעל והאישה הוא שמה הפרטי של האישה: ריינא (ריינא). בשורה השלישית נראות שתי האותיות הראשונות של שם הבעל (....זכ).

רישום מבית הדין על מקרה שבו בעל ממנה שליח להביא גט לגרושתו, ובמסגרתו משחרר אותה מכל תביעה שעשויה להיות לו כלפיה. הבעל יעקב ממנה את מוופק כשליח למסור את הגט לגרושתו סעדון. לפי גויטיין, הנקודה המרכזית במסמך היא שמעבר לגט עצמו, על האישה לקבל גם בראאה (שטר שחרור) המעיד שאין לבעל שום תביעות כנגדה. העדים החתומים הם צדקה בן שר שלום ושלמה (?) [...]. (המידע מבוסס על כרטיסיות גויטיין.)

גט. בכתב ידו של חלפון ב"ר מנשה הלוי. נכתב בפוסטאט. מתוארך: ט"ז בסיון א'ת"ל לשטרות, הוא 28 במאי 1119. הבעל: יפת ב"ר חלפון. האישה: סת אלרום בת סעיד. העדים החתומים הם יפת ב"ר צדקה וחלפון ב"ר מנשה הלוי. בצד הוורסו מופיע אישור קבלת הגט על ידי האישה, חתום בידי יפת ב"ר צדקה ומעלי ב"ר יצחק הכהן. גט זה הוא אחד מתוך ארבעים גיטין הכרוכים יחד באותו כרך. (המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)