כסף במסמכי הגניזה

מכתב מאת סרור, השוהה בבלביס, אל אמו האלמנה היושבת בקהיר עם שני בניה האחרים, פרג' אללה ורשיד. המכתב עוסק בעניין שיש להביא בפני הנגיד יהושע בן אברהם השני בן דוד בן אברהם בן משה (הרמב"ם), הכולל ראיות נסיבתיות (אַמָארָה) ופרטים התומכים בהן. החלק הראשון של המכתב (שו' 1–17 בצד הפנים) כולל התנצלויות ארוכות על שלא בא לבקר כששמע שאמו חולה. הוא לא יכול היה להגיע בשל ההוצאה הכרוכה בשכירת בהמת רכיבה, בשל הסכנות שבדרך, ומשום שסבל בעצמו ממחלת עיניים ("אך עתה, תודה לאל, מצבי טוב יותר"). בחלק הבא של המכתב (שו' 18 בצד הפנים עד שו' 1 בצד הגב) הוא מודיע לאמו שנשא אישה לפני ארבעה חודשים — בתולה יפהפייה הניחנת בכל מעלותיה הטובות של אמו, ושהיא התגשמות תפילותיה של אמו עבורו. אשתו מצטערת על מחלת חמותה ומבקשת לבוא לבקרה. גויטיין מציע שהמפתח להבנת השאלה מדוע נמנע סרור מליידע את אמו או לבקש את רשותה לפני הנישואין טמון בכך שלא הזכיר את שם אשתו ואף לא ציין שהיא ממשפחה מיוחסת. ככל הנראה, היא לא הייתה ממשפחה טובה, ואמו לא הייתה מסכימה לשידוך. בחלק השלישי של המכתב (שו' 1–27 בצד הגב) הוא מגיע למטרה המרכזית של הכתיבה: הוא השאיל סידור לעולה רגל לארץ ישראל בשם פח'ר תמורת ערבון של 6.5 דרהמי נֻקְרָה (המכילים כמות כסף הגדולה פי שלושה מדרהמים רגילים). עתה, משחזר פח'ר לקהיר, נודע לסרור כי בני המשפחה כבר החזירו את הכסף, אך פח'ר מסרב להשיב את הסידור. הכותב מבקש שילחצו על פח'ר להחזיר את הסידור. הוא מציע תחילה שבני משפחתו יפנו לסולימאן אל-עטאר, שתיווך בעסקת ההלוואה והערבון המקורית, ויאמרו לו: "פלוני [סרור] אומר לך כך וכך, ואלו הסימנים". לאחר מכן הוא מספר כיצד שהו סולימאן ופח'ר בח'אן בבלביס יחד עם שישה עולי רגל נוספים (אל-שיח' מוופק החזן, סעיד בן אל-כאתב, נאצר בן טייב, יהושע בן אל-ע'ארק, מוסא בן מרדוך, ואבן אבו סעד אל-ח'אדם), וכיצד נתקעו שם על פני השבת כשהשיירה יצאה לדרך. אם התערבותו של סולימאן לא תועיל, על אחיו של סרור, פרג' אללה, לפנות לנגיד יהושע. בהמשך הוא מספק "סימנים" שיזכירו לנגיד את עניינו: כיצד, כששהה הנגיד בבלביס, שוחח עם סרור על העתק של ספר מקרא השייך ליעקב אחי המלמד; כיצד היה הנגיד מעורב בגירושי סרור מאשתו הראשונה; וכיצד הלך הנגיד לראות את ראש המשטרה (וַאלִי) של בלביס, אשר הפנה אותו אל הקאדי, שלא היה זמין. אם גם זה לא יוביל לתוצאה, הוא מציע שאחיו ילך אל יעקב אחי המלמד ויבקש את עזרתו.

קטע מפנקס בית דין הכולל שרידים של 13 מסמכים, שרובם שלמים. מתוארך לחודשי טבת-כסלו ה'ת"ס, שהם 1699-1700 לסה"נ. כתב היד של הסופר וכן רבים משמות המשפחה אינם נפוצים בקהיר, מה שמרמז על כך שהקטע מקורו ככל הנראה בקהילה יהודית במקום אחר באימפריה העות'מאנית (המֵדִין הכסוף העות'מאני נזכר לאורך הרשומות). עם זאת, ייתכן גם שמדובר בפנקס בית דין השייך לבית דין ו/או לקהילה בקהיר שמסמכיהם לא שרדו בכמויות גדולות מתחילת המאה השמונה עשרה. אזכור אפשרי של "רובע הקראים" בקהיר מופיע במסמך 9 בצד ה-verso. רשומות המסמכים בצד ה-recto כוללות: (1) שותפות עִסְקָא בין סולימאן טראבולסי ויהודה ביכי(?). (2) שותפות כללית במסחר באלמוגים למשך שנה: "במלאכת אלמרגאן לזמן י"ב חדשים" (שורה 18). יתר רשומות בית הדין ב-recto עוסקות באירוסין הכוללים התחייבויות מתנות נישואין מהחתנים לכלות וכן נדוניות: (3) אירוסי משה ב"ר יוסף הכהן וכלה לעתיד המופיעה בשני שמות שונים: סעודי המכונה רחמה בת שמואל ראשי/דאשי(?); (4) אירוסי יעקב ב"ר רחמים הכהן קמאט ומסעודה בת יוסף הלוי בר-ביכה(?); (5) אירוסי משה ב"ר יעקב הלוי וריינה בת אליהו רמוך(?); (6) אירוסי אברהם תלמיד וסת אלבית בת בנימין פרנציה. ה-verso כולל את הרשומות הבאות: (7) רשומה חלקית הקובעת כי יצחק אשכנזי מקבל סכום כסף מלאה בת ____(?) עתרותי. (8) רשומה חלקית שבה סעדיה אנג'ל מתחייב ללמוד את "מלאכת הסירמקג'י" עם שמואל מאנופלה/מאנופלה. בהתבסס על הסיומת, המונח המקצועי כאן הוא ככל הנראה הטורקי "sırmakçı" (יצרן או רוקם של חוטי זהב או כסף), שהוא מילה נרדפת למונח "sırmakeş" במילון רדהאוס (עמ' 1014). (8) העתק כתובה מקוצר לנישואי משה ב"ר יחיאל מיוחס ופרלה בת גבריאל פרנסז (פראנשיז). (9) הסכם שכירות למספר נכסים, שחלקם רשומים ב"רובע הקראים". שני הצדדים בעסקה הם ברוך ב"ר אהרן יואב ויוסף ב"ר ישועה הלוי. הנכס הראשון ברשימה "הכמארה" אינו ברור במשמעותו המכוונת. ייתכן שמדובר במונח האדריכלי הלטיני "camera" (חדר, חדר מקומר). (10) אירוסי הדיין יעקב ב"ר דוד הלוי והגרושה סהור(?) בת אברהם חמוזי. (11) הודאת חוב בין יעקב ב"ר שם טוב מלמד ואברהם ב"ר שלמה בנטורה/בינטורה. (12) שותפות בין מרדכי אשכנזי ושמואל ב"ר יצחק ____ (שם המשפחה אבד עקב נזק). השותפות היא ב"מלאכת אלכואגייה/אלכואנייה", הדורשת מחקר נוסף לקביעת ההקשר המקצועי המדויק.

הסכם אירוסין מותנה בין חוסיין בן פרג' לבין חמיו לעתיד פצ'יל בן עלון, על נישואיו לבתו הבכורה של פצ'יל, מֻפצ'את. תיארוך: סביב שנת 1000, על פי גויטיין. תנאי ההסכם: 1) המֻקדם נקבע על 25 דינרים, מתוכם 5 משולמים מיד ו-20 בחודש תשרי. 2) הארוסה תקבל את כל הנדוניה של אמה המנוחה למעט הכסף (הכלים מכסף). 3) כלי הכסף יחולקו בשווה בין שתי הבנות, אך מֻפצ'את לא תקבל פחות מ-40–50 דינרים. 4) באותו אופן גם כלי הנחושת – 40–50 דינרים. 5) אם חוסיין לא יהיה מרוצה, האירוסין יבוטלו ללא צורך בהליכים פורמליים. הטקסט שבצד האחורי אינו קשור למסמך זה. (המידע מתוך כרטיס המפתח של גויטיין.) הסכם אירוסין מותנה של זוג צעיר. גויטיין משער שהמסמך נכתב סביב שנת 1000 לספירה, והוא סבור שמדובר בשטר אירוסין (קידושין) בשל התנאי שלפיו לא יידרש גט במקרה שהנישואין לא יתממשו. עם זאת, לפי עשור, תנאי זה דווקא מעיד על הסכם אירוסין מותנה ולא על שטר קידושין. יתרה מזו, עשור אינו מכיר שטרי קידושין מוקדמים אחרים מהמאה ה-12. מלבד שטר זה, ידוע רק על מקרה אחד נוסף בגניזה שבו מוזכרים אירוסין מותנים – מסמך משנת 1042 (אפשרות נוספת היא מסמך שפרסם פרידמן). ההסכם נערך בין החתן לבין אבי הכלה. אין אזכור להסכמת הכלה או להוכחה שמינתה את אביה כשלוחה. אין להסיק מכך שהכלה הייתה קטינה, שכן פרטים מסוג זה חסרים לעיתים קרובות בהסכמי אירוסין (ראו למשל מסמך אחר מן הגניזה). יתרה מזו, כאשר הכלה הייתה קטינה, פרט זה היה לרוב מצוין במפורש. ההסכם כולל תנאי ייחודי שאינו מוכר ממסמכים אחרים: האב מסכים לשלם עבור בגדי חתנו ("קישוטים" ותכשיטים), כלומר ככל הנראה עבור החתונה עצמה. יתרה מכך, הוא לא יספק זאת מתוך הנדוניה שהותירה אשת האב (שכנראה נפטרה?). נדונייתה תחולק בשווה בין שתי הבנות. סביר להניח שתנאי זה נדרש על ידי החתן, אשר ביקש שכלתו לעתיד תקבל נדוניה גדולה כפי שהובטח לו. דאגתו של החתן לעניין נדוניית אשתו באה לידי ביטוי גם בתנאי המאפשר לו לבדוק את פריטי הנדוניה ולוודא שהם עומדים בציפיותיו. במקרה שהדבר לא ימצא חן בעיניו, יוכל להשיב לעצמו את הסכומים שכבר הוציא על הוצאות החתונה או על הוצאות אחרות, ולבטל את הנישואין. (המידע מתוך עבודת הדוקטורט של אמיר עשור.)

ביפוליו מתוך פנקס בית דין, ככל הנראה מאותו פנקס שממנו הגיעו חמישה ביפוליו נוספים השמורים בשמורה אחרת. בסך הכול כוללים ששת הביפוליו עד 38 מסמכים, אך המספר הממשי כנראה נמוך יותר משום שרישומים רצופים מסוימים, המשתרעים על פני מספר עמודי פנקס, טרם זוהו זה עם זה. תיארוך: הרישומים בעמוד זה הם מאדר א' ואדר ב' שנת ה'תנ"ג, היינו 1693 לסה"נ. מקום: קהיר. השם גבריאל קונפורטי מופיע לאחר רישומים רבים בתפקיד "עד שני". צד ימין של הרקטו: (מסמך מס' 1) רישום לא שלם, ובו השורות האחרונות של שותפות או הסכם בין שלושה צדדים. (מס' 2) הצהרת שכיב מרע של יהודה דירולו (דירולו) המכונה דאנון, הנוגעת למגוון חובות ולהסדרים לקבורתו. (מס' 3) שידוכין בין ריינה בת יצחק פורטוגז לבין יצחק בן יעקב מצליח. צד שמאל של הרקטו (מסמך מס' 4): פסק דין בנוגע לסכסוך שותפות בין יצחק עמנואל לשמואל סלמון(?). השורות הראשונות מפרטות את ההסדרים הכספיים ואת נוהלי ניהול הרישומים בין השותפים. מטרת הרישום מתבהרת החל משורה 26, שם מצוין סכסוך ביניהם, ובהמשך טוען השותף שמואל כי היה "אנוס" באופן כלשהו, ובכך הופרו תנאי הרצון של השותפות. בית הדין מציין כי בדק את העניין ומצא שלא אירעה הפרה כזו של השותפות. חתימות שלושת הדיינים שישבו בדין הועתקו לפנקס בית הדין בסוף רישום פסק הדין: ישראל רומאנו, דוד חיים בית-הל[..]ס ומשה ויטאל. (מס' 5) העתק כתובה שקוצרה במקומות מסוימים לצורך ייעול הרישום בפנקס בית הדין. הכלה: נחמה בת יצחק נווארו. החתן: אברהם בן משה מאגורו/מאיורו. חלק מן הכתובה ורשימת הנדוניה המלאה ממשיכים בצד ימין של הוורסו, וכוללים מגוון רחב של פריטים ובגדים מקושטים בזהב, כסף, אבני חן ופרוות. צד שמאל של הוורסו: (מסמך מס' 6) מסמך ירושה לא שלם שנערך לאחר מותו של אדם המופיע רק בשמו הפרטי, ישראל, וייתכן שהוא אותו ישראל הכהן הנזכר ברישום מס' 7. הרישום מפרט הליכי ירושה מורכבים בין שלושת ילדיו של ישראל: ריקה (אולי אלמנתו), נתן (בן המנוח?), ויוסף (חמיו של נתן). (מס' 7) שותפות השקעה בין מרדכי ואהרן, בניו של ישראל הכהן המנוח, יחד עם שותפים נוספים: נתן בן-אפרים, יעקב הלוי ומשה הכהן.

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה, חתום בידי יצחק בן שמואל. מתוארך ליום ראשון, י"ג בטבת א'תט"ז למניין השטרות, הוא ינואר 1105. דו"ח על אדם שנמצא מת בביתו ולא היו לו קרובי משפחה שיטפלו בקבורתו או יתבעו את עיזבונו. בשולי הימין נמחקו חתימותיהם של חלפון ושל עד נוסף. בבוקר יום ראשון (שורה 4) נפוצה השמועה כי יוסף בן אסמאעיל אלבֻּנִּי מאלכסנדריה נמצא מת בביתו. הוא נפטר ביום שלפני כן, בבוקר שבת, ומאז שכב בביתו. הדיינים, הפרנסים (שורה 5), שמשי בתי הכנסת, הסופר חלפון אבן אלקטאא'ף (שורה 8) ורבים אחרים (שורה 9) נאלצו לפרוץ את הבית, שכן היה נעול "מבחוץ ומבפנים" (מן בּרּא ומן דאכ'ל). האיש נמצא מת והוצא בידי הקברנים (ע'אסלין, רוחצי המתים) והונח בחצר (שורות 10–11). על פי הוראת בית הדין, שהיה אחראי על מקרים מסוג זה, החל חיפוש אחר עיזבון שהותיר המנוח. לאחר החיפוש נמצא ח'לקאן (שורה 12), קלחת נחושת גדולה, ובה 8 ושלושה רבעי דרהמים של כסף; כן נמצאו חמיאן (שורה 15), כיס-חגורה, וקרטאס (שורה 16), שקיק, ובהם כסף בסך כולל של 41 דינרים (שורה 17) "במזומן", וכן עין (שורה 23), שפירושו זהב. הוצאות הקבורה נאמדו ב-6 דינרים (שורה 18), והיתרה בסך 35 דינרים הופקדה (שורות 22, 20) עד שיבוא יורש לגיטימי לתבעם (שורה 26). 8 ושלושה רבעי הדרהמים נוספו להוצאות הקבורה (שורה 27). כל המיטלטלין, כגון מנדיל (שורה 24), מטפחת, סלה (שורה 24), סל, ועמם פריטים שונים, גם הם ננעלו בבית עד שיבוא יורש לקחתם (שורה 26). חתימתו של חלפון מופיעה בסוגריים בשוליים ומחוקה; כל יתר החתימות מחוקות אף הן. (המידע מגרשון ויס.) ייתכן שהמסמך קשור לרשימת מצאי של פריטים שנמצאו בביתו של יוסף לאחר מותו הפתאומי, אף היא בכתב ידו של חלפון בן מנשה.

מכתב הממוען לרופא משה בן צדוק הדיין הכהן. כתוב בערבית-יהודית, והכתובת על המכתב כתובה הן בערבית-יהודית והן בכתב ערבי. הנייר כהה והכתב דהוי (אולי בשל נזק שנגרם מכריכת ספר). הנמען זוכה לתארי כבוד מפוארים כגון "משה הרב המובהק הפטיש החזק דגל הרבנים", ושני בניו מתברכים. לאחר פתיחה מלאת כניעות והערצה, השולח מביע את חרטתו וצערו העמוקים (אלנִיראן ואלנדאמה) על שהזניח דבר מה. כשני שלישים מטה בעמוד הראשון מופיע רווח קטן, והשולח עובר לפנות אל אישה (סביר להניח שמדובר באחותו ואשת הנמען; אין זו אשתו שלו, שכן בהמשך הוא מזכיר את בעלה). הוא ממשיך לפנות אליה עד סוף המכתב. הקטע הבא פגום מכדי שניתן יהיה לקראו. בתחתית העמוד מופיע הביטוי "אל נאבלוס". בהמשך מתחיל השולח לדווח על מסע עלייתו לקברי הצדיקים המקראיים בארץ ישראל. הוא מזכיר את כפר חאריס ואת עווארתא ואת קברי אלסיד אלעזר, איתמר ופנחס; וכפי הנראה כפר נוסף ובו קברי אלסיד יהושע, אביו נון, וכלב בן יפונה. ישנם תיאורים נוספים של מקומות ואתרים שבהם ביקר יחד עם בני לווייתו (ובכללם קבר יוסף בבל[אטא]), אך הנייר קרוע ורוב השמות חסרים. הוא מוסיף ומציין: "לא סיפרתי לך דברים אלה אלא משום ששלחת מכתב המאשים אותי...". בצד האחורי הוא מתייחס אל "[...] שהותך שם, מלבד בעלך". ייתכן שהדברים מתייחסים לכך שלקתה בדלקת עיניים (ואנתי רמדה, שורה 8 בצד האחורי). מספר שורות בהמשך: "אין בידי כסף ואיני מוצא איש... בן דודך (אבן עמّך)... אל תנתקי (מכתבייך ממני)...". יש לציין שהקטע הראשון תחת מספר שמורה זה אינו קשור למכתב. המכתב טעון בדיקה נוספת, ורצוי באמצעות צילום רב-ספקטרלי.

מכתב מסת אלד'הב, ממקום לא ידוע, אל אבו נצר בן כרים בקאעת אלפאצ'ל שבפוסטאט. היא מתייחסת לעצמה כבתו, אך גויטיין מציע שהוא למעשה אחיה הבכור — אם כי במקרה זה יש מן המוזר בכך שאחות תכתוב על "בית אחיךָ" ולא "אחינו". היא מדווחת כי אבו אלפרג' בן אלריס (אולי הדיין אליהו?) הגיע ובידיו 100 דרהם עבורם, וכי הוא מעוניין לקנות חיטה. היא מאשרת קבלת מספר משלוחים, ובהם בלאלין (?), מחבת (טאג'ין), גלימה (שֻקה), חוטי טווייה (ע'זל) ומשי בצורות שונות. היא מציעה שישלח כסף לסת אפתח'אר, החולה אנושות זה חודשיים ("היא לא הרימה את ראשה"). היא משתמשת במילה "אלתהאת" (ברוחהא ומרצ'הא) לתיאור מצבה של סת אפתח'אר; מילה זו מופיעה גם בהקשר של מצוקה בכתבי יד נוספים, ויתכן שהיא מקבילה ל"אלתהי", במשמעות "להיות עסוק בעצמו" (לפי דוזי). היא מדווחת על מכירת שפחה תמורת 10 דינרים, אך נראה שהעסקה התפרקה: כש"האיש" בא לקבל את התמורה, "הם חזרו לבית אחיךָ ואמרו שלא ימכרו אותה", והשפחה עצמה נאלצה להיקשר בחבלים. לאחר מכן היא מעדכנת בעניין הדלת לפרוזדור (כֻם). אבו אלסרור קנה אחת, אך היא אינה מתאימה. פועל אחר בא, מדד את המידות, ומעוניין לבצע את העבודה. אשר לדלת הברזל הישנה — חֻסאם הוריד אותה, וסלים הנגר לא הרים אצבע לעזור. היא מפצירה בנמען להיות זריז בהעברת המכתבים של אבו אלמעאלי, כיוון שאמו וסבתו (או: אמו ואשתו) דואגות לו. היא גם מבקשת שלא ישכח לכלול עדכון על נג'ם בכל מכתב שלו, מפני שכאשר אינו עושה זאת, כולם דואגים. הכתובת נכתבה הן בערבית-יהודית והן בערבית. חלק מן המידע מבוסס על כרטיס הרישום של גויטיין.

חשבון של ח'לף בן יצחק מעדן, שנכתב עבור חלפון בן נתנאל בעת ששהה בברוץ' שבהודו. תאריך משוער: 1134 לערך. זהו החשבון היחיד ששרד בגניזה שנשלח על ידי סוחר בעדן לשותפו העסקי בהודו. המסמך נשלח יחד עם איגרת מח'לף בן יצחק לחלפון בן נתנאל (כיום צירוף חדש שזיהה אמיר אשור). בחשבון זה ח'לף מסכם שנה שלמה של פעילותו המסחרית עבור חלפון. הסחורות כוללות פלפל (828 מתוך 1469 דינרים), טקסטיל (578.21 דינרים), וכן כמות קטנה של מושק. סכום 1469 הדינרים אינו מייצג את סך כל העסקאות שח'לף ביצע עבור חלפון, שכן לא הצליח למכור את הכול — הפלפל, ככל הנראה, משום שמחירו ירד (שורה 35). ח'לף אינו דורש תשלום עבור שירותיו, משום שבניגוד לסוחר הנודד, הסוחר היושב בנמל ביתו סחר עבור שותפים שמחוץ לעיר לא בתמורה לפיצוי כספי, אלא על בסיס הדדיות. כמעט כל התקבולים הושקעו מיד בעסקאות חדשות שהיה עליהן להתבצע בהודו. נוסף על אלמוגים, ששוויָם הגיע לכמעט שליש משווי המשלוח, נעשה שימוש לצורך זה גם במתכות יקרות: מטבעות זהב וכסף (במטילים או בכלים). ח'לף נוקב במחירים במטבע של עדן, הדינר המאלכי, השווה ל-24 קיראט, ואילו הטקסטיל נסחר ביחידות של "כַּוְרַגַ'ה" (רבים: כואריג'), שהיא חבילה של עשרים "ת'וב" (רבים: את'ואב; משמעות המילה אינה רק גלימה, אלא גם יחידת בד בגודל הדרוש לתפירת גלימה אחת). המסמך מתקשר גם לעסקאות הנדונות באיגרת מחלפון אל מצ'מון בן יפת. אשכול מסמכים זה מאפשר אף לאמוד את משך שהייתו של חלפון בן נתנאל בהודו. (המידע מבוסס על מהדורת גויטיין-פרידמן.)

מכתב מאת מאיר אבן אלהמד'אני אל אליהו הדיין. תיארוך: ראשית המאה ה-13. השולח מדווח על פגישה עם "האיש הנזכר" המצוי במצוקה קשה. לפיכך הוא מבקש מן הנמען לגייס כספים על ידי מכירת מספר רב של פריטים ו/או לשלוח אותם אל מוסא, בנו של השולח, ככל הנראה לצורך סיוע לאותו אדם ששמו לא נזכר. בתוספת בשוליים מוזכר סכום של 15 דינרים עבור אברהם בהקשר של חתונה. בין הסחורות הנזכרות: קש (קשה, r11) פריט שלא זוהה (אכרנד, r11) כריות עגולות (מכד מדורה, r12) כריות ארוכות (מכדתין טואל, r12) מזרן צמר (מרתבה צוף, r13) ג'ובה ממשי (גבה חריר, r13) מנורה/פתילה (נארה אלסראג, r13) מאזני כסף (מיזאן פצה, r13) פלדה להבערת אש (זנאד, r14) קופיץ (סאטור, r14) מראה (מראה, r14) סל תימני גדול (סל ימני כביר, v2) חרסינה קאשאנית (קאשאני, v2) קערות (קוצי, v2) כלי זכוכית (קטארמיז זגאג, v2) מחבת (טאגן, v3) אבני עבדאן (חגרה עבדאני, v3) שקים (כיש, v4) מחצלות עבדאניות (חצר עבדאני, v6) פריט שלא זוהה (אכרנד, v7) מקדח עדין (ברימה לטיפה, v11) מערכת (כלים?) ומחבת (דסת וטאגן, v13) פנקס (דפתר, v14) מחצלות עבדאניות (חצר עבדאני, v14) חופה מקני במבוק (קבה כיזראן, v14) סל במבוק (סלה כיזראן, v15) מכסי במבוק (מכב כיזראן, v15) ספל רחצה מנחושת (טאסה נחאס, v15) מכבש/מסננת (מעצרה, v16) מטפחת רקומה (מנדיל מטרז, v16) מאזניים גדולים (מיזאן כביר, v17) כיסא הובנה (כרסי אבנוס, v18) מטפחת שרוול (מנדיל אלכם, v20) (חלק מהמידע מבוסס על גויטיין וכרטיסיותיו.)

recto: שטר הודאה (אקראר). תיארוך: ייתכן 841 להג'רה = 1437/38 לסה"נ (שורה 4), אך הדבר אינו ודאי. בשטר זה מודה מימון בן טאלב אלדלאצי על קבלת שני אִרדבּים של זרעים לזריעה (תקויה, מילולית: "חיזוק") מן הגזבר (אלח'אזן) מרזוק בן יוסף אל-[...]. נראה כי הוא גם מתחייב להשיב את החוב לגזבר במועד עתידי. על המונח תקויה ראו את צוגיטקה סאטו, State and Rural Society in Medieval Islam, עמ' 200–201. ישנם שם מקום אחד או שניים שלא פוענחו, וכן אזכור של השלטון בשורה 6. החלק התחתון של המסמך קרוע. הטקסט בשולי הצד השמאלי העליון נראה כנוסחת עדות הממוקמת באופן בלתי שגרתי (מאת עומר בן עלי בן עבד אל-[...]), אך הדבר טעון בדיקה נוספת. במסמכים משפטיים אחרים מופיעים לעיתים קרובות במיקום זה בעמוד רישומים ספציפיים הקשורים להליך המשפטי. verso: נראה ששרד שריד של פצל (תוספת מאוחרת) לאקראר שבצד הרקטו. רק האותיות הראשונות בכל שורה השתמרו. בסיבוב של 90 מעלות אולי מופיע שם (כנראה מימון, אך ייתכן גם מסעוד או מנצור). הבלוק האחרון של טקסט שנוסף, בכתב יד שונה מכל בלוקי הטקסט הקודמים ובלתי קשור אליהם, נראה כהוראות טכניות הקשורות לאלכימיה ו/או לרפואה. ההליך כולל הנחת לוח ברזל על כור, הנחת כסף על גבי הברזל, נשיפה עליו עד שמתרחש משהו, וחזרה על כך תשע פעמים. שורה 8 מתייחסת ל"תרופה" (אלדואא) המצויה בכלי, ונראה כי יש להניח את הכסף בתוך התרופה. תכלית התהליך הכוללת אינה ברורה.

רישום משפטי (מס' 37) בפנקס בית דין מקהיר. בעברית. מקום: קהיר. מתוארך כ"ג אדר א' ה'תנ"ג, היינו 1693 לסה"נ. (מסמך מס' 37) שטר אירוסין בין הכלה והחתן המיועדים: ריינה בת יצחק פורטוגז ויצחק בן יעקב מצליח המכונה קנפינטון. תקופת האירוסין נקבעה לשלוש שנים שיובילו לחתונה. (מס' 38) הסדר כתובה לריקה בת אהרן הנודי/הנורי(?) לאחר מות בעלה ישראל הכהן. ריקה מחלקת את תשלום הכתובה לשלושה חלקים שווים, כאשר 4,000 מדין מועברים לבניה משה, מרדכי ואהרן הכהן, המתחייבים לספק לה קצבה שבועית של 45 מדין למחיה ומדור. המסמך כולל גם הוראות שלפיהן ריקה תוכל להתגורר עם שניים מבניה, מרדכי ואהרן, המתחייבים לדאוג לאמם אם תבחר בהסדר זה. שני בנים אלה צעירים יותר (וכנראה רווקים), שכן הם מכונים "בחורים", בעוד שאחיהם משה אינו מתואר כך. ככל הנראה לישראל הכהן המנוח הייתה גם בת — שאינה מוזכרת או שנפטרה — שכן חתנו נתן בן אפרים נזכר כחלק מהליכי הסדר ותשלום הכתובה. (מס' 33) שורות תחתונות של רשימת נדוניה, ככל הנראה מהרישום שקדם לכך בצדו השמאלי של הביפוליום (4v). תכולת הרשימה עשירה ומגוונת, וכוללת מבחר רחב של בגדים, מצעי מיטה ותכשיטי זהב וכסף יוקרתיים המשובצים ביהלומים, אבני אודם, אזמרגד, ספיר ואלמוגים. (מס' 34) שורות עליונות של חוזה שכירות לשלוש שנים, ששורותיו התחתונות מופיעות בצד הימני של הביפוליום (5r). שמותיהם המלאים של הצדדים המעורבים: מזל בת אהרן דסא/רסא.

מכתב מלשכתו של הנגיד יהושע מימוני (נולד 1310 – נפטר 1355) אל רבנו אברהם "כתר [...]". יהושע מודיע לאברהם כי סיף אלדין בהאדור התייצב (בפני בית הדין) ותבע את עוץ' האלכסנדרוני בגין כסף שהיה חייב לו. עוץ' היה נשבע שבועה חמורה שלא ייסע ללא הסכמת נושיו — ואכן עשה בדיוק את ההפך. יהושע מורה לאברהם להודיע לאשתו של עוץ' שאם בעלה נמצא אצלה והוא אינו יוצא להתייצב, גם היא תוכנס לחרם ותהיה חייבת לשלם את ה'תרסים' על חשבונו (הכוונה כנראה לתשלום החוב במקומו, ולא למשמעות האחרת של תרסים שמתייחסת לאגרות הממשלה עבור מעצר בית). יהושע מדגיש כי הנושה הוא איש טוב, ולכן ניתן להאמין לדבריו; יתרה מזאת, הוא נשבע שבועה כבדה שאין הוא מנסה לרמות. בצד השני (verso) מופיעה התשובה בעברית, חתומה ביד אברהם הספרדי. כתב היד הוא ספרדי מובהק, ואלמלא ההקשר היה כנראה מיוחס לתאריך מאוחר בכמה מאות שנים. הטקסט דהוי מאוד, אך ניתן לחלץ ממנו פרטים אחדים: אברהם מצא את עוץ' עצמו או את אשתו, או לפחות אנשים שהכירוהו, ואיים להטיל עליו חרם למחרת בסמכות הנגיד, אלא אם ישלם את 120 חתיכות הכסף שהוא חייב — אך עוץ' סירב. לאחר מכן, "אנשים... אלינו בשם עוץ' שהוא אמר שאם... אותו, הוא ישלם... הדת. ראה [מה] יש לעשות בעניין, והודע לעבדך בן אמתך. אברהם ספרדי." (מקטלג קודם זיהה גם את המילה "המרת דת" באחד המקומות בטקסט.)

הליך משפטי שבו שני חבריו של אברהם בן יצחק מעידים בפני בית הדין כיצד אברהם קידש את בת דודו, סת אלאהל בת יוסף לבדי. ככל הנראה, בעוד יוסף לבדי היה בחיים, אברהם ואמו התגוררו בביתו של לבדי. לאחר מותם של לבדי ושל אמו של אברהם, ביקש אברהם לשאת לאשה את בתו של לבדי, כדי שיישאר קשור לביתו של הסוחר הגדול. הוא הגיע לביתה של סת אלאהל, מלווה בשני חבריו הגברים ובחבר נכבד של הקהילה, במטרה להבטיח את השידוך. אלמנתו של לבדי, אמה של סת אלאהל, ניסתה למשוך זמן ולהמתין עד שאחיה הבכור של סת אלאהל — שהיה כעת איש הבית — ישוב ממסעו. אברהם, מצדו, לא רצה לעזוב בידיים ריקות ולחץ על האלמנה להסכים. סת אלאהל זומנה והסכימה לשידוך. אברהם קידש את סת אלאהל בשתי טבעות, אחת של זהב ואחת של כסף, ונתן לה חמישה דינרים. כל זה התרחש בנוכחות אמה ואחיה הצעיר. הקידושין התקיימו בנובמבר 1118, ופרוטוקול בית הדין הוא מינואר 1120. פרידמן מעיר בצדק כי הרישום נעשה לאחר שהתברר שסת אלאהל אינה מתכוונת להינשא לאברהם, ואכן בית הדין פסק כי היא אשתו של אברהם על פי דין ונדרש גט פיטורין רשמי. ניתן לקרוא את הסיפור גם כתיאור של האופן שבו קרוב משפחה צעיר היה מסוגל ללחוץ ואף כמעט להתעמר בבת דודו ולכפות עליה להסכים לנישואין, בכך שהגיע לביתה בלוויית שני חברים גברים צעירים, בעוד רק אמה האלמנה ואחיה הצעיר היו בבית.

מכתב מאבו סהל לוי (נפטר 1211), כנראה מפוסטאט, לבנו משה בן לוי הלוי (נפטר 1212), כנראה בקליוב. כתוב בערבית-יהודית. דהוי. זיהוי השולח והנמען נסמך על כתב היד, השמות והתוכן האופייני להתכתבות זו. המכתב מדווח כי שתי השֻקות הגיעו, ומזכיר עניין הקשור בשני דרהמים. אישה — כנראה אשתו של משה (בנת עמך, אף שייתכן גם "בית עמך", כלומר אשת דודו מצד אביו) — אמרה לאבו סהל למסור לבנו שהוא חייב לשלם להם חמישה דרהמים מזונות בכל פרק זמן קצוב, "ואם לא — אבוא ואגרש אנשים(?)" (אטלק אלנאס, אולי דרך לומר שתדרוש גירושין). אבו סהל מאיץ בבנו לשלם, שכן הדבר מתועד (ככל הנראה בשטר משפטי) שהוא חב סכום זה (פא-אנהא מת'בותה עליך), ובחירתו: או שישלם מרצונו החופשי, או שיֵצא שליחם (וכִּיל) ויגבה את החוב. בהמשך נזכר שמשה ציין כי קנה תפוחים ותרנגולות, אך הוצאות מסוג זה אינן נחשבות (לטובת המזונות) — אלא רק מה שהוא מביא בכסף או בזהב. אבו סהל מספר כי הצליח לדחותם בכך שהבטיח לכתוב לבנו בעניין: "וקלת להם אנא ואלדה אכתב לה בהדא ען אמרכם ולא תחרדו קאלו תפצל אכתב ענא ומא נחרד" (אמרתי להם: אני אביו, אכתוב לו על כך מטעמכם ואל תיבהלו; אמרו: אנא כתוב מטעמנו ולא ניבהל). נזכר עוד כי צאפי לא יבוא, אך אמו של משה נוסעת אליו בשל גודל דאגתה לו. בסוף המכתב דרישות שלום לאנשים שונים, ובהם אל-שיח' אל-יסוד.

רישום משפטי (מס' 38) מתוך פנקס בית דין בקהיר (בדפים 5א-5ב). בעברית. מקום: קהיר. ללא תאריך, אך הרישומים הסמוכים מתוארכים לסביבות שנת 1693 לסה"נ. (מסמך מס' 38) השורות העליונות של הסדר תשלום כתובה לריקה בת אהרן הנודי/הנורי(?) לאחר פטירת בעלה ישראל הכהן. ריקה מחלקת את תקבולי הכתובה בשלושה חלקים שווים, כאשר 4,000 מַעְדִין ניתנים לבניה משה, מרדכי ואהרן הכהן, אשר מתחייבים לספק לה קצבה שבועית של 45 מַעְדִין עבור מזון ולינה. המסמך כולל גם הוראות שלפיהן תוכל ריקה לגור עם שניים מבניה, מרדכי ואהרן, המתחייבים לטפל באמם אם תבחר בהסדר זה. שני בנים אלה צעירים יותר (ואולי גם רווקים), שכן הם מוגדרים כ"בחורים" בעוד אחיהם משה אינו מתואר כך. כפי הנראה הייתה לישראל הכהן המנוח גם בת שלא נזכרה במפורש או שנפטרה, שכן חתנו נתן בן אפרים מוזכר במסגרת הליכי הסדר תשלום הכתובה. (מס' 39) השורות התחתונות של רשימת נדוניה, אפשר שהיא שייכת לרישום הקודם בצד שמאל של דף 4ב. התכולה נרחבת ביותר וכוללת מגוון רחב של בגדים, מצעים ותכשיטי זהב וכסף מפוארים המשובצים ביהלומים, רובינים, אזמרגדים, ספירים ואלמוגים. (מס' 34) השורות העליונות של חוזה שכירות לשלוש שנים שהשורות התחתונות שלו מופיעות בצד ימין של דף 5א. שמותיהם המלאים של הצדדים המעורבים: מזל בת אהרן דאסא/ראסא.

מכתב בקשה מעניין מאת יוסף, הכהן השומרוני, אשר השתייך ככל הנראה לקהילה השומרונית בפוסטאט. המכתב נערך, תורגם ונותח על ידי א' קאולי. בפתח המכתב מופיעה הקדמה ארוכה המונה שמות רבים של האל, המסודרים לפי סדר אלפביתי, בארמית שומרונית. להלן תרגומו של קאולי לתוכן המסר העיקרי: "ה' ישלם [לכם טובה] וחסד ואמת על הדברים שדיברתם בשבת אל הזקן הנכבד, ה' ישמרהו. ועתה, אחיי, אילו הדבר שדיברתם בפניו היה נאמר לאבן או לצור — שאינם יכולים להשיב או לדבר דבר — הוא היה מתבייש ונכלם בפניכם, אך עד עתה לא הושיט לי כל סיוע, ולא יעשה כן. אני יודע שהשומרונים הם חסרי תבונה, ואינם דואגים אלא לדברים הנראים לעין (?), ושלא עשו את הטוב בעיני האל, ולא יעשו. שכן הם מבקשים רק מוניטין בעולם החולף הזה, ואילו היו מתענגים על מה שמתקיים, היו גומלים חסד עם העניים, המעונים והנזקקים, הגרים והכוהנים, כמוני. ועתה, אחיי, לא ביקשתי ממנו לא זהב ולא כסף. אני נגר. אני מסוגל לייצר ארגזים, מיטות, דלתות וקורות. ביקשתי ממנו שידבר עבורי עם ראש הנגרים, כדי שיקח אותי איתו לעבודה מדי יום בשכר שיספיק לי ולמשפחתי להתפרנס ממנו. הוא לא עשה זאת — לא מיראת ה', לא בשל דבריכם ולא למעני. ועתה ראוי שנפנה את פנינו אל ה' אלוהינו, מעיין הטוב שאינו נסתם, באר הרחמים..." חלק מזוג מסמכים.

רשימת חשבונות המתעדת סכומים כספיים אלפא-נומריים בהקשר לאדם בשם "שמואל אלאשקר / Shemuel al-Ashqar" בתאריך י"ט בחודש שעבּאן, אך השנה אינה מצוינת בכותרת של צד ה-recto (שורה 1r). מתחת לכותרת מופיעים שלושה טורים, וכל אחד מסומן במונח המציין סוג מטבע, לפי סדר רמת הבהירות: "עתיק" (ʿatīq), "ג'דיד" (jadīd) ו"בונדוקי" (būndūqī) (שורה 4r). בעוד ששני הסימונים הראשונים עשויים להתייחס למגוון סוגים אפשריים של מטבעות — למשל "ג'דיד" יכול להיות מטבע נחושת או זהב במצרים העות'מאנית, המוכר גם ממקור נוסף — "בונדוקי" הוא קרוב לוודאי התייחסות לדוקטים ונציאניים מזהב או לחיקוייהם, שהוטבעו תחת השלטון הממלוכי והעות'מאני. בהמשך צד ה-recto, ובנפרד משורה ברורה כלשהי, מופיע גם הסימון "אבו תאקע / abū tāqaʿ", שהוא ככל הנראה התייחסות לטאלר הכסף האוסטרי. בשורה הקריאה האחרונה של ה-recto נזכרים "בני גולת ספרד" (ספרד מתויגת ביחד עם אל-אנדלוס במאגר המקומות). צד ה-verso של הקטע שימש לניסויי קולמוס שתרגלו שמות מקראיים בשני מופעים זה אחר זה בדיוק: "אברהם יצחק יעקב", וכן ישנם ניסויי קולמוס בגוף ראשון הכוללים את השם "דוד". בשורה השלישית של ה-verso מוזכר גם בית כנסת, אך לא ברור אם המונח נזכר באופן כללי או בהקשר למקום מסוים.

שטר שידוכין בכתב ידו של חלפון בן מנשה. החתן: טוביה בן תקווה. הכלה: סת אלכל בת פרחיה, בתולה. דודה מצד אביה קיבל בשמה שלוש טבעות זהב משובח, טבעת ענבר ושני "אנבובות" כסף. העדים: אברהם בן שמעיה החבר, יצחק בן שמואל הספרדי, וחלפון בן מנשה. התעודה מתוארכת לכסלו א'תל"א לשטרות, הוא נובמבר 1119 לספירה. זוהי למעשה הדוגמה הקדומה ביותר הידועה לשטר מסוג זה, שכן עיגון אירוסי הזוג במסמך משפטי פורמלי נראה כחידוש של המאה ה-12. הנישואין היהודיים הם תהליך תלת-שלבי: שידוכין, אירוסין (קידושין), ונישואין. האירוסין, שבהם הזוג מוכרז כנשוי אך בני הזוג אינם עוברים לגור יחד, וכן הנישואין עצמם, שבהם האישה עוזבת את בית אביה ועוברת להתגורר עם בעלה, הם שניהם אירועים פורמליים המחייבים מסמך כתוב. לעומת זאת, השידוכין היו הסכם בעל-פה בעל אופי בלתי-פורמלי יותר. אולם במאה ה-12 בפוסטאט שבמצרים, החלה הקהילה היהודית לפרמל את השידוכין באמצעות שטר כתוב, כדי להגן טוב יותר על זכויות הנשים בשותפות. השטרות מורכבים בעיקר מתנאים טרום-נישואיים שיוטלו על הבעל: היכן יגור הזוג (ולמי הזכות לבחור), זכותה של האישה לבקש גירושין, הגבלות שונות על תנועותיו של הבעל וכדומה, ומעידים על כוחן היחסי של נשים יהודיות בהסכמי הנישואין.

רישום/רישומי בית דין בכתב ידו של הלל בן עלי (פעיל 1066–1108). נכתב על ביפוליו (שני דפים מחוברים). לא ברור מיד אם מדובר ברישום אחד או בשניים או יותר. ורסו (עמוד ימני): תמלול מילולי של רישום קודם מבית דין (ככל הנראה ערבי/מוסלמי), המוצג בנוסח "פאחצ'ר לנא כט והד'א נסכתה חרף בחרף" (= הוצא בפנינו שטר וזו העתקתו אות באות), המעיד כי פצ'ל בן סהל בן פרח חייב לאבו אל-סרור פרח בן עטיה 101 דינרים, ושהוא יפרע את החוב באלכסנדריה. המסמך הקודם תוארך לעשור הראשון של חודש שעבאן בשנת 4[.]6 להג'רה. בתחתית העמוד נראית אולי חתימה הכוללת את השם מנשה. שלושת העמודים הנותרים נראים כרישום אחד רצוף. בתחתית העמוד השמאלי של הרקטו מופיעות חתימותיהם של טוביה בן ח'לף ומבורך בן סעדיה (שלימים שימש כנגיד וראש היהודים בשנים 1094–1111), לצד חתימה נוספת מטושטשת מאוד. עמודים אלה עוסקים בשותפות עסקית, ומעורבים בה: חסד בן שלה; סחורות יקרות ערך רבות (זהב, כסף, ברוקאד ביזנטי); 200 דינרים; נסיעה לסוריה (אל-שאם) לצורך מכירת הסחורות; עריכת חשבונות באלכסנדריה לאחר הנסיעה; טריפולי (כנראה זו שבאל-שאם); חקירתו של חסד בעניין זה; ושילוח הסחורות בספינתו של אבו עלי אל-שאמי, אשר טבעה. קשור למסמך משנת 1080/81 לסה"נ.

מכתב מאת מרדכי הלוי מזרחי, ככל הנראה ממירון או מצפת, אל אגא מאיר בן אליהו, במקום שאינו ידוע. המכתב נמשך אל חלקו העליון של דף נוסף. תאריכו: ז' באב ה'תרנ"ו, שהוא 1896 לסה"נ. נכתב בעברית בידי סופר אשכנזי מקצועי. הכותב הוא יצרן קמיעות וסגולות שאיבד את ראייתו, לפחות באופן חלקי. במכתב זה הוא מתאר בפירוט רב כיצד להכין קמיע עבור אישה כדי שתהרה ותלד בן זכר: יש לחרוט אותו על כסף מזוקק, ומי שמכין את הקמיע חייב להיות במצב של טהרה ובתענית, ויש לצייר עליו דמות אדם במידות המתאימות (ובכלל זה בטן גדולה) ולמלא אותה באותיות הראויות. יש לחרוט את מזמור קכ"א מתחת לדמות ואת ברכת הכוהנים מעליה. כאשר יקרב מועד הלידה, על האישה ההרה ללבוש בגדי פשתן בלבד, ועל הבן ללבוש רק בגדי פשתן עד גיל 3, ומה טוב אם הדבר יימשך עד גיל 10. כמו כן על הנמען להדליק נרות שמן לעילוי נשמת רשב"י ור' מאיר בעל הנס. מרדכי מזכיר לנמען בעקיפין לשלוח לו כסף (לירות) בעבור טרחתו. נראה גם שהוא מורה לנמען לקרוא לבן הנולד בשם מרדכי, על שמו. הוא חוזר ומבקש כסף, שכן הוא ובנו יצחק מצויים במצוקה קשה. עוד מוזכר אדם בשם מ' עזרא בן יעקב דאוּדי הנמצא במקום מושבו של הנמען.

רשומה משפטית (מס' 13) מתוך פנקס בית דין בקהיר. בעברית. קהיר, י"ב באדר ב' ה'תנ"ג, היינו 1693. מסמך מס' 13: רישום מקוצר של כתובה, ובו רשימת נדוניה נרחבת שנשתמרה ברובה, אך חסר הקטע הרגיל של תכשיטי הזהב והכסף (ייתכן שהוא ממשיך בדף 1r של הביפוליו, במסמך מס' 8). שמותיהם המלאים של הכלה והחתן מופיעים בדף 5r: רחל בת יצחק די קוסטה ושלמה בן יצחק אשביב. שווייה הכולל של הכתובה גבוה למדי — 150,000 מדין. אחד מתנאי הנישואין הוא שרחל תסייע בגידול ילדיו של שלמה מ"אישה אחרת". מיד לאחר תנאי זה, בשורה 46 (בדף 5r) של הכתובה, מופיעה תניית המונוגמיה הסטנדרטית, מה שמרמז שהילדים נולדו מנישואים קודמים שהסתיימו בגירושין, או ששלמה היה אלמן. רשימת הנדוניה מפורטת מאוד וכוללת מונחים מקצועיים ורב־לשוניים לציון גוונים שונים של פריטי לבוש: "ורוד" (גולגולי, מן הטורקית-עות'מאנית), "ירוק־פיסטוק" (פוסתוקי), "ירוק" (ורדי), "כתום" (לארנגי). פריטים רבים רקומים או מקושטים בזהב או בכסף, ובעיקר בצורת פרחים. בקטע "הסדינים" (מלאייאת) נזכר פריט בשם "הולנדה" (אולאנדא), אולי בציון סגנון הולנדי של סדין ו/או שמקורו של הפריט בייצור הולנדי.

רשימה של חשבונות וחישובים בערבית-יהודית הנוגעים למשקל, לערך ולמחירים של "צימוקים / זביב" (שורה 3r, 8r) ולסחורות נוספות. מאחר שמטבעות זהב מסוג שריפי משמשים בחשבונות, הקטע חובר אחרי שנת 1425 לסה"נ. אדם בשם דוד כהן מעורב בחישובים שבצד הפנים (recto), ייתכן כצד לעסקה הקשורה לכך (שורה 2r). המונחים "משקל / וזן", "ערך / קאים" ו"מחיר / סער" מופיעים לכל אורך צד האחור (verso), ולעיתים מופיעות צורות פועליות מהשורש "צרפ / صرف" (שורה 8r, 16r), המרמזות על חישובי ערך, אולי המרה למטבעות "כסף / פצה[?]" (שורה 13r). כל המספרים הללו נכתבים בכתיב אלפא-נומרי. בצד האחור אותו כותב ממשיך בחשבונות הקשורים למגוון אנשים, כגון יצחק בן אלאשקר "אלאשקר" (שורות 6-7v מצד שמאל של הקטע), מאיר סראגוסי "סראגוסי" (שורות 8-9v), ואהרן בן אלאשקר (שורות 11-12v) — שלכל הפחות אחד מהם ניתן לאתר במסמכים מתוארכים מן המאה השש-עשרה (ר' מאיר סראגוסי). בחישובים הקשורים לאנשים אלו משמשת התווית הכללית "כסף / פצה" (=מדין) לצד הציון המסוים יותר של מטבע הזהב "שריפי / שריפי", אשר נטבע לראשונה בימי הסולטנות הממלוכית בשנת 1425 לסה"נ.

מסמך משפטי העוסק בהלוואה שהעניק אבו נצר אלעזר בן כרמי אבן שביב לאבו מנצור אלעזר אבן זבקלה. מתוארך לחודש תמוז של שנת 1543 למניין השטרות, היא שנת 1232 לסה"נ. מדובר באותו עניין הנידון גם במסמך נוסף שצורף אליו. גויטיין תיאר תחילה את הלווה כפקיד ציבור, ואת מטרת ההלוואה כמיועדת לכיסוי הוצאות ציבוריות, ובכללן מכס על ייבוא הדסים לפוסטאט. בהמשך תיקן את עצמו וכתב: "62 הפלוס הכאמליים היו דרהמים ולא מטבעות נחושת, והם נחשבו כשווה ערך ל-9 דרהמים נאצריים בתוספת מכס ששולם לאלמכאסין מצר, פקידי המכס של פוסטאט. (קראתי בטעות במקום מכסין — מרסין, ובהתאם תרגמתי 'הדסים'!). אם כן, 62 פלוס כאמליים אינם מקבילים בדיוק ל-9 דרהמים נאצריים, אלא לסכום מעט גבוה יותר. דמי המכס שולמו עבור... אנבאק חשישה. האם עלינו להניח שבימים ההם לא רק העלים והגבעולים של הקנבוס שימשו כסם, אלא גם פירות הגרגרים שלו?" (המידע לקוח מכרטיסיות גויטיין, מ"חברה ים-תיכונית" כרך א' עמ' 385, וממאמר התיקון שלו משנת 1969 בנושא יחסי החליפין בין זהב לכסף בתקופה הפאטמית והאיובית). החיבור בין הקטעים נעשה על ידי אלן אלבאום.

רשימות של תשלומים וייתכן שגם נתונים פיננסיים נוספים בערבית-יהודית. מבנה התשלומים ברור ביותר בצד הפנים (recto), שם רושם הכותב בראש העמוד מצד שמאל: "וצל מן יד כליל", כלומר "התקבל מידי ח'ליל". הסכומים הכספיים מבוטאים לאורך כל המסמך בקרושים מכסף, המסומנים לעיתים תכופות בקיצור "ق", ובצד האחור (verso) מוזכר לפחות פעם אחת גם המחבוב מזהב. השימוש בשני סוגי המטבעות הללו מסייע לתארך את הקטע לאחר שנת 1703 לסה"נ — המועד שבו החל הקרוש להופיע בתפוצה רחבה (לפי Pamuk). באותה רשימה של כספים שהתקבלו "מידי ח'ליל" מופיעות אזכורים מזדמנים של מסמך משפטי מן התקופה העות'מאנית הידוע בשם "תמסוך", המופיע כאן בכתיב "ּתמסוך", שעשוי להתייחס לפעולת לקיחת בעלות על נכס ו/או לשטר הקנייני המעיד על הבעלות על נכס. בין האנשים המוזכרים ניתן למנות את: יעקב ראובן, יוסף חסון, סעד פינטו, אלחאג' חוסיין אלאבי [?], וחיים חנן. בצד האחור הרשימות מפוזרות יותר, אך עוקבות אחר מבנה דומה לזה שבצד הפנים, ובין שמות נוספים המופיעים בחשבונות: חיים זגאדון [?], אליהו שתאוי, יצחק יעבץ, וחיים דיין.

פנקס בית דין. #1 (דף 1r): גויטיין מסכם את המקרה כך: פאיזה בת שלמה בן נתנאל (המכונה כת'יר) עמדה להתגרש מבעלה ברהון בן סהלאן, בנקאי אף הוא. (גויטיין אינו סבור שמדובר באותו אדם כבן זמנו ובן ארצו, מנהיג הקהילה אברהם המכונה ברהון בן סהלאן, שנפטר בשנת 1032 לסה"נ.) חלק מנדונייתה, ובפרט כלים מכסף ומנחושת וכן מספר אריגים, נמסר על ידי בעלה כמשכון והיה צורך לפדותם. פריטים אחרים היו נושא לתביעה משפטית. המסמך הראשון, ללא תאריך, עוסק בעניינים אלה. לאחר יישוב המחלוקות, ועם מסירת שאר הפריטים שעדיין היו בידי ברהון, הוא היה אמור לקבל את שטר השחרור המבוקש. בכ"ג בטבת ד'תשפ"ח (23 בינואר 1028 לסה"נ), הצהיר ברהון כי קיבל שטר שחרור, אך יוכל להציגו רק בישיבת בית הדין הבאה. ואולם, שלושה חודשים לאחר מכן, ב-28 במרץ 1028 לסה"נ, הצהירה פאיזה כי אין בכוונתה לקבל את הגירושין אלא אם וכאשר ימסור לה בעלה את הסכומים והפריטים שעודנו חב לה. #2 (דף 1v): ברהון בן סהלאן ממשיך לחוב למנשה בן יוסף 30 דינרים, אותם ישלם על פני תקופה של עשרה חודשים, החל מיום א' בניסן.

מסמך משפטי. הסכם נישואין בכתב ידו של יוסף בן משה, בנו ועוזרו של דיין המחוז. ההסכם הוא תַוְקִים ("הערכה") של הנדוניה עבור הכלה סִתּ אלסֻעַדַא ("גבירת המאושרות"). החתן אישר את הערכת הנדוניה שבתוקים וקיבל על עצמו את האחריות לשמירת הפריטים. בין הפריטים המנויים: שנים-עשר פריטי תכשיטים מזהב וכסף, שלושים וארבעה פריטי לבוש, ארבעה פריטי מצעים, ושלושה-עשר כלי נחושת ושאר חפצי בית, ובסך הכל 145 דינרים. בצדו השני של המסמך מופיעות שתי הצהרות: האחת של אבי הכלה, המצהיר כי הנדוניה ניתנה לכלה כרכושה הבלעדי שאינו ניתן לביטול, והשנייה של החתן המצהיר כי יישא באחריות לשמירת הפריטים בתורת "צאן ברזל" שלו, כלומר נכסים שיהיה עליו להחזיר במלואם במקרה של גירושין. הדיין העדיף לקבל הודאה מפורשת על תוכן המסמך בערבית פשוטה, כדי להבטיח שכל הצדדים יבינו את העניין ויסכימו לו, שכן כתובת הנישואין הרשמית של הרבנות, שגם בה פורטו פרטים אלו, נכתבה בארמית פורמולאית. עניין זה מקבל חיזוק נוסף ממסמך אחר, המתאר את קבלת ההערכה על ידי החתן.

פתק לא רשמי ממוכר ספרים בשם יפת אל נשיא. יפת משמש כמתווך ומציג חשבון עבור כתריסר ספרים שרכש הנשיא מצד שלישי ("הבעלים"). הסכום הכולל עמד על 93.5 (דרהמים שחורים). עד כה קיבל יפת 6 דרהמים כאמליים, והבעלים קיבל 8. הנמען הצהיר ששילם עוד 3 דרהמים נֻקְרַה (כסף טהור) לבעלים (לקריאת אלוני ואחרים: "13" דרהמים נקרה). יפת מחשב שסך התשלומים הללו מסתכם ב-50 דרהמים שחורים פחות 1 ו-1/8 דרהם (= 48.875 דרהמים). הדרהמים הכאמליים (בעלי תכולת כסף של כ-33%) הוטבעו לראשונה בשנת 1225 לסה"נ, ובאו להחליף את הדרהמים השחורים שהיו בשימוש קודם לכן (לעיתים קרובות בתכולת כסף של פחות מ-33%). מאחר שהדרהמים השחורים הוצאו ממחזור, סביר שהופעתם במסמך זה היא כיחידת חשבון בלבד. קשה ליישב את המספרים זה עם זה. אם נניח שהדרהמים הכאמליים הכילו 33% כסף והדרהמים הנקרה 100% כסף, אזי הדרהם השחור המוזכר כאן צריך להיות בעל תכולת כסף של כ-16%. בכל מקרה, הסכום שנותר לתשלום הוא 44 + 1/2 + 1/8 = 44.625 דרהמים.

מסמך משפטי מתִנִּיס. מתוארך לז' בתשרי ד'תש"ן לבריאת העולם, שהוא 9 בספטמבר 989. ההליך עוסק בעיזבון בנציבין (נַצִיבִּין) שבמסופוטמיה, ונערך בפני זקני תִנִּיס (המכונה כאן "חָנֵס"). סהל וחֻסיין, בניו של המנוח יהודה, התלוננו נגד נטירא בן טוביה הכהן, אף הוא מנציבין, אשר אביהם המנוח הפקיד בידיו 1,320 כסף. הבנים תבעו כעת את עיזבון אביהם מידי נטירא, אשר "הודה לפני האלוהים ולפני הזקנים", ובעקבות כך קיבל כל אחד מהבנים את חלקו בעיזבון: 330 כסף לכל אחד. נטירא בן טוביה הכהן מנציבין מוזכר גם כמי שמונה לאפוטרופוס בשטר משפטי עברי נוסף מתִנִּיס מאותה שנה. קשה להבחין מתוך התמונות הסרוקות, אך נראה כי המסמך נחתך לחתיכות, שהודבקו זו לזו ויצרו רצועה אנכית ארוכה, ואילו הצד האחורי הריק שימש מחדש לטקסט עברי ספרותי/ליטורגי. לשטר זה מתִנִּיס מצורף שטר משפטי עברי נוסף מעיר מצרית לחוף הים התיכון, אולי גם הוא מתִנִּיס. (המידע מבוסס על הערותיו ותרגומו של גויטיין.)

תעודה משפטית. נכתבה ונחתמה בידי הדיין נתן בן שלמה הכהן, וחתום עליה גם סעדיה בן מנשה הכהן. מאשרת כי אבו אלפצ'איל בן סלאמה בן סעיד קיבל מאבו עלי אלג'בילי סך של 10 דינרים: 7 ושמינית במטבעות זהב (עין) ו-3 בכסף (ורק דרהם). התעודה מתוארכת ליום ראשון, י"א בחשוון אתל"ז לשטרות = 10 באוקטובר 1125. כך קרא גויטיין את התאריך, אך השוואה עם האותיות סביב חתימתו של נתן מעלה שיתכן שהשנה היא אתל"י (1440) לשטרות, כלומר 7 באוקטובר 1128. לא ברור מדוע כתב נתן אתל"י במקום הצורה הצפויה אתמ"; אפשר שמכיוון שזה היה רק חודש לתוך העשור החדש, הוא טרם נגמל מהרגל לפתוח את התאריכים שלו ב"אתל". בכתב יד אחר תחת התעודה מופיעה בקשה למצוא פסוקים מתאימים מהמקרא (בואסיק) עבור טקס ההודיה לאחר הגעה בשלום (ברכת הגומל). בצד הרקטו, באותו כתב יד שבו נכתב החלק השני בוורסו, מופיעים תרגומים לערבית-יהודית של פסוקים נבחרים (תהלים א:ה-ו; ב:א-ד, עם פתיחות בעברית).

ורסו: מסמך משפטי. העתק של הסדר גירושין, מתוארך לי"א באדר א' ד'תתקע"ג (=1213 לספירה), מאלכסנדריה, ובו מצהיר ישועה בן יוסף בן רצון התִנִיסי כי הוא חדל פירעון ועל כן אין ביכולתו לשלם את התשלום השני, בסך שלושים דינרים, שעדיין נותר חוב מתוך הכתובה המקורית, לאשתו סת אלכל בת שלמה בן זכריה. החוב מחולק לתשלומים חודשיים של חמישה־עשר דרהם 'מכסף טוב', אך אם לא יוכל לשלם סכום זה, עליו לתת במקום זאת מחצית משכרו יום־יום. תנאים נוספים אוסרים על ישועה לעזוב את אלכסנדריה למשך ארבע שנים ואוסרים עליו לעולם לשוב ולהינשא לאשתו הראשונה, ומורים לו למכור את בגדיו ולמסור את התמורה לסת אלכל. כמו כן מופיע המשך טקסט המכתב מצד הוורסו. רקטו: מכתב, ככל הנראה קודם למסמך המשפטי (כלומר, לפני 1213 לספירה), מאדם בשם ברכות (בן שמואל?), אשר נראה כי הוא זה שכתב את המסמך המשפטי. שם הנמען נמחק בקפידה. כמו כן מופיע המשך המסמך המשפטי מצדו השני.

מכתב שנשלח מאלכסנדריה אל אברהם הרב הספרדי. (ייתכן שמדובר באותו אברהם הספרדי שהתכתב עם הנגיד יהושע מימוני במחצית הראשונה של המאה הארבע-עשרה.) המכתב כתוב בעברית. הכותב מתאר את מצוקתה של אישה השכנה לו, וככל הנראה מבקש מאברהם להתערב לטובתה. האישה באה ממשפחה מיוחסת, משכילה ואמידה מהעיר ברצלונה (שורה 17 בעמוד הקדמי, "מעיר ברצלונה"). לאחר שתים-עשרה שנים שבהן הייתה אלמנה, הגיע אדם בשם יוסף מ"עיר קסטיליה" (טולדו? או שמא הכוונה סתם לאחת מערי קסטיליה?). הוא הציג עצמו כחכם גדול ורופא מובהק, והוריה של האלמנה שמחו לקחת אותו לחתן לבתם. ואולם בדיעבד התברר שהוא שקרן, רמאי, בור גמור וכופר גדול ("מי ציווה אותנו ללבוש ציצית? מי ציווה אותנו להניח תפילין? האל לא ציווה דברים אלה"). הוריה של האישה אינם מתנחמים, שכן היא בתם היחידה. הבעל כבר הוציא מהם במרמה חמש מאות כסף, ואף אינו נותן לה אוכל לאכול. בני הזוג מאז עברו לפוסטאט.

מכתב בעברית מאת יצחק בן זרחיה המכונה פאריול (?), רופא, אל אברהם תלמיד (המוכר ממכתבים נוספים, פעיל בסביבות שנת 1600). החלק הראשון של המכתב עוסק בענייני מסחר. הכותב מספר שביקש לעיין בכמה ספרים, אך מוכר הספרים סירב להתיר את אגדם. בהמשך הוא מבקש מהנמען להשגיח ולחנוך את ר' דוד הכהן, השוהה בדמשק ובידיו 200 מטבעות זהב שאותם הוא מבקש להמיר בזהב וכסף אחרים. החלק השני של המכתב נושא מסר עבור אל-שייח' ע'אזי, שהפקיד את אשתו בידי הכותב כדי שירפא אותה ממחלתה. בזכות התרופות ששלח הבעל ואחרות שהכותב אסף, הריפוי צלח — פניה החלימו לחלוטין, וגם רגליה, ברוך השם. "אנא הזכר לו לשלוח לי מתנה הוגנת, דבר ראוי. באמת זה תשעה חודשים שלא ראיתי את ביתי (או: אשתי). עתה, לקראת פורים, הפצירו בי לבוא, אך החולה, אשתו, לא רצתה להניח לי ללכת, ולא יכולתי לפעול נגד רצונה. העתק עבורו את הדברים הללו...". המידע מבוסס על מהדורת אברהם דוד.

ספר העתקות מכתבים בערבית-יהודית (קטע), ככל הנראה מן המאה הי"ח או הי"ט, הכולל טיוטות ואולי גם העתקים של התכתבות עסקית. המכתבים עושים שימוש תכוף בפנייה "יא אכי" (הו אחי), דבר המרמז כי מדובר בהתכתבות מסחרית בין אחים (שורות 2r, 17r, 19r). בחלק הראשון, שורות 9–10r מהדהדות במבנה שלהן את הטיוטות שבמסמך המצורף, וכן את החלק השלישי באותו עמוד (שורות 26–31r). הקטע האחרון חוזר על עצמו חמש פעמים במסמך המצורף. בחלק השני, בשורה 21r, מופיעה רשימה של כמות "ריאל פראנסא", שעל פי הערתו של קנת' קונו שימשה כדרך להתייחס ליחידת החשבון הנומינלית של 1 ריאל = 90 מדין/פארה בתקופה זו. בשימוש גם יחידת המשקל "אוקה" (שורה 24). בצד ה-verso מופיעה רשימה של מגוון רחב של כמויות במטבעות עות'מאניים שונים, לרוב עם הערכים המספריים שלהם, למשל: "מחבוב אסטנבולי" של זהב (שורה 11v) וקרוש של כסף (שורה 13). תיארוך: המאה הי"ח או הי"ט.

מסמך משפטי. הסכם שותפות. תיארוך: לא לפני 1415 לספירה, על בסיס המטבע נצף פצ'ה (מדין). השותפים הם רצ'א בן עבד אלעזיז בן רצ'א וישועה דֻכּאן (דכּאן? דכּאן?), בייצור ובמכירה של גבינה ומוצרי חלב אחרים, לתקופה קצובה שאינה מפורטת. כל אחד מן השותפים תורם הן עבודה והן הון: רצ'א אחראי על הייצור בחצר הגבינות, ועליו להביא לשותפות חמישים קנטאר של גבינת חלום. ישועה אחראי על המכירות, ועליו להישאר בחנות ולהשקיע 1,000 חצאי דרהם של כסף, אשר יובאו על ידו בתשלומים לפי לוח זמנים מוגדר (ראו שורות 10–12). רצ'א הוא שמנהל את חשבונות השותפות. הרווחים וההפסדים מתחלקים בין השניים בחלקים שווים, ובכלל זה דמי השכירות הן של החנות והן של החצר. שורה 13 מתייחסת לאמינותם של השותפים, עניין חשוב במקרה זה משום ששני השותפים לא יעבדו זה לצד זה. (חלק מן המידע מבוסס על ליברמן, "תרבות של שותפות", 188.) צירוף: עודד זינגר.

מסמך משפטי. פסק דין מבית הדין. מתוארך ליולי 1084. נכתב בידי הלל בן עלי. מקום: פוסטאט. יחיא בן שמואל תובע את עמרם בן אברהם בגין סחורות שונות (צמר, פשתן וקינמון בתמורה לגלימות משי, סקמוניאה (שרף צמח רפואי) וכרכום), המייצגות את השקעתו של הראשון אצל השני. עם זאת, נראה כי עמרם הפקיד את הסחורות בידי אבו אלחֻסיין אלתִּנִּיסי, אשר נטל על עצמו אחריות עליהן באמצעות ייפוי כוח. ככל הנראה, אהרן מכר את הסחורות והכין דף חשבון, והעביר את היתרה לעמרם, אשר אז הסדיר את חשבונותיו עם יחיא. בעת שהעניין הובא לדיון, עמרם כבר עזב את פוסטאט, ויחיא מבקש דחיית הדיון. יפת בן אברהם, הצד הנגדי בעסקת מכירת כמות של כסף לאבו אלחֻסיין, מופיע גם הוא במספר מסמכים מן הגניזה. (המידע על פי ליברמן, "תרבות של שותפות", עמ' 110). בצדו השני של המסמך (verso) נראה שמופיע דיון משפטי נוסף בין אותם שותפים בעניינים דומים.

מסמך משפטי, טיוטה או העתק. ללא חתימות. בערבית-יהודית. מבשר בן שלמה אלצירפי מציג רשימה מפורטת של סחורות ששלח למגרב בשותפות עם ערוס בן יוסף, ועל סחורות אלו חייב לו ערוס בן יוסף כעת כסף. ערוס טוען כי סילק את כל החשבונות במלואם. אם יתברר כי ערוס משקר, הרי שייחשב מקולל ולא יזכה (?) (יכון בכלל ארור לא יזכר). בפינה השמאלית העליונה מופיעים שני שמות הקשורים למסמך אחר: משלם הכהן בן יוסף וגַ'נִיַּה בת [...]. החשבונות נמשכים בצד האחורי בכתב ערבי. ברשימת הסחורות: פלפל, גיר במבוק (טַ'בַּאשִׁיר), אבן יקרה גדולה וכבדה של אודם (חַגַ'ר יַאקוּת כַּבִּיר תַ'קִיל), כסף, אלמוגים ובגד (ת'וב). מוזכר גם אבו סעד. עודה מתארך את המסמך לסביבות שנת 1030 בהסתמך על הופעתו של אברהם הלוי בן יחיא הן כאן והן במקור נוסף, אך סביר להניח כי מדובר בשני אנשים שונים.

חשבונות בערבית-יהודית שבכותרת הצד הפנים (recto) מופיע המונח "מאצריפ", שעשוי להעיד כי מדובר בהוצאות שטרם שולמו הקשורות ל"מרחום נסים מוצרי" (כלומר "המנוח נסים מוצרי", שורות 1–2 בצד הפנים). בכותרת מופיע המונח העברי "יתומים" (שורה 1 בצד הפנים) בהקשר לשניים או שלושה שמות, שאחד מהם הוא בבירור "מוסה/Mūsā" (שורה 1 בצד הפנים). תיארוך המסמך אינו ברור לחלוטין: מצד אחד מוזכר חודש חשוון מן הלוח העברי (שורה 2 בצד הפנים), אך מצד שני השנה נראית כשנת הג'רה — 1030 או אולי [1]103 (כלומר בערך 1621 או 1691 לסה"נ). האפשרות הראשונה נראית בלתי סבירה, שכן הסכומים הכספיים לאורך המסמך נקובים בקורוש (kuruş) הכסף העות'מאני (ראו למשל את הסימן "ق" עבור قرش בשורה הראשונה של צד הגב), שהחל להיטבע כבר ב-1690 לסה"נ אך הגיע לתפוצה רחבה רק החל מ-1703 לסה"נ.

חשבונות בערבית-יהודית המפרטים מגוון אנשים וסכומי כסף בקורוש (qurush) כסף עות'מאני. השימוש במטבע זה מסייע לתארך את המסמך למאה ה-18 או ה-19, שכן הקורוש הכסף העות'מאני לא היה בתפוצה רחבה עד תחילת שנות ה-1700 לספירה. בתחילת כל רישום, לפני השם, מופיעה המילה "טרף" (taraf), שמשמעותה המילולית בתורכית עות'מאנית היא "צד" או "מקום", אך בהקשר זה משמעה "עבור [חלקו של] אברהם חזק" וכיוצא בזה. שימוש זה נפוץ באופן כללי ברישומים הפיננסיים העות'מאניים מן העת החדשה המוקדמת. הרשימות ברקטו מציגות חישובי חשבונות המאורגנים לפי ימות השבוע בזיקה לאנשים מסוימים, ובהם: אברהם חזק, יהודה אל-ג'ורבי[?], אברהם בשירי, אליהו חבק[?] ומיכאיל נעים. בוורסו מוזכרים שמות רבים נוספים. קיימת רשימה נוספת המזכירה את מיכאיל נעים. תיארוך: המאה ה-18 או ה-19.

רשימות בערבית-יהודית של "מצרוף/הוצאות" על מצרכי מזון, מאורגנות לפי שבועות הלוח הליטורגי המסומנים בשמות הפרשיות השבועיות (כלומר "עקב" ברקטו ו"פינחס" בוורסו). מתוארך לחודש אדר ה(ת)צ"ה (1735 לסה"נ) בפינה השמאלית העליונה של הרקטו, אם כי ייתכן שהסופר התכוון ל"הק]תצה[" במקום זאת (הדבר מצריך השוואה נוספת לקטעים מתחילת המאה ה-19 השייכים לסוגה זו). ייתכן שמטרת הרשימה היתה קהילתית. בין מצרכי המזון והטובין הנלווים המופיעים ברשימות: "לחם/בשר" (ברקטו ובוורסו), "משמש" (שורה 7 ברקטו), "פחם" (שורה 16 ברקטו), ועוד פריטים שונים אשר לצדם מצוינים סכומי כסף ב"פצה/כסף" (שהיא הכותרת של הטור הימני בכל רשימה). בוורסו מוזכר השם הפרטי אפרים בסוף כל רשימה בביטוי "ואצל דאלך מן ס׳ אפראים", כלומר: סכום זה משולם על ידי ס[ניור] אפרים.

חשבונות בערבית-יהודית הנוגעים לענייניהם הכספיים של מרדכי בילובוס ויצחק בילובוס, הנקובים ב"פצה/כסף". בצד ימין של הרקטו נושאת הרשימה את הכותרת "אל מטלוב למרדכי בילובוס מן חסאב אל גדיד", כשהמילה המרכזית בה היא "מטלוב". מונח זה עשוי להצביע על כך שמדובר בחובות המגיעים לבילובוס או חובות שהוא חב לאחרים, ולפני "החשבון החדש / חסאב אל גדיד" מצוין בראש הטור כי "באקי לו מן קדים" — היתרה שנותרה לו מן הזמן הקודם — עמדה על 12,213 פצה. כאשר קוראים את הכותרת מימין יחד עם זו שמשמאל "אל ואצל למרדכי", נדמה שאפשר לפרש שצד ימין מציג את חובותיו של בילובוס ואילו צד שמאל מתאר את התשלומים הנכנסים אליו. הכותרת השנייה בביפוליום השמאלי מזכירה את דמיאט (דומיאט) כמיקום. הפלאוגרפיה ושמות המעורבים מסייעים לתארך את הקטע למאות ה-18/19.

רשימה של שמות ותשלומים מקבילים ב"פצ'ה / כסף". כותרת הרשימה ברקטו מתארת ערכים אלו כ"מטלוב עלם חסאב קיימה טרף אלנאס / הודעה על [הכספים] הנדרשים הרשומים עבור האנשים". על סמך שמות המשפחה המופיעים בתדירות גבוהה בקטעים אחרים מתחילת המאה ה-19, ובמיוחד השם בן-נעים, נראה שהתיארוך הזה סביר. בין הנזכרים ברקטו: יצחק טַוִיל, יוסף זיתון, משה רומאנו, חיים קארו ואליהו דיין; ובוורסו: שמואל אזולאי ודוד בן-נעים. שני השמות האחרונים בוורסו בולטים מכיוון שמיד לאחריהם מופיע הביטוי בעברית: "לסוף לך לך". בדומה לרשימות רבות אחרות העוקבות אחר פרשות השבוע בלוח השנה הליטורגי, ולחיבורים הרבים שלהן בין אוספים שונים, ציון זמן זה ככל הנראה מצביע על תרומות שניתנו לקהילה באותו שבוע ספציפי בלוח השנה הליטורגי. תאריך: ראשית המאה ה-19.

מכתב מאת משה בן לוי הלוי (פעיל בשנים 1190–1212 לערך), הנמצא בקליוב, אל בן משפחה בפוסטאט. משה מבקש מִרְוַד (מקלון להנחת כוחל) מכסף המצוי בידי אבן יעקב, ומבטיח לשלוח את התשלום עבורו. הוא שלח עם המוביל של המכתב משא של משי לאסין עבור אבו אלרצ'א בנה של סת זיאדה, אשר עליו לשלם 2.5 דרהם. הוא מבקש לדעת האם קיבלו את הכסף מסעאדה השפחה של טאהר בן אלע'זי, וכן לקנות בו את כל הסחורות שכבר סיפר עליהן לאמו, דהיינו: פוליפודיום (?, אשתיואן); קטורת עיראקית; לבונה; מסטיק לבן. הוא שלח עם המוביל של המכתב מכתב נוסף עבור אבן אלטפאל. בשתי השורות האחרונות הוא מזכיר את אבן אלנעמאן. בצד הפנים מופיע ביטוי תקביל (נשיקה) ושלוש שורות בכתב ערבי בסגנון לשכתי, ככל הנראה מתוך דו"ח ממשלתי מהתקופה האיובית (ראו רישום נפרד).

חשבון של קצב עבור בשר לראש השנה. גויטיין כותב: "בסופי שבוע המאכל הרגיל היה עוף, אך לשני ימי ראש השנה, שבהם ציפו לאורחים רבים, נדרש בשר משובח יותר. כאן, ככל הנראה, נשלחו והובאו שתי לִיטרות נוספות כשהגיעו אורחים בלתי צפויים. בשר כבש העדיפו על פני בקר, ולכן היה יקר יותר. הבשר היקר ביותר היה האליה השמנה של הכבש. ראש כבש, המסמל ראשית, היה מאכל מועדף לסעודת ראש השנה. בעת כתיבת החשבון הזה היה דרהם הכסף שווה 48 פלסים של נחושת". תרגום חלקי: בערב ראש השנה: חמש ליטרות, ושוב שתי ליטרות של בשר כבש. המחיר: 5¼ [דרהמים]. וכן בשר בקר, חמש [ליטרות. המחיר:] 2 דרהמים ו-4 פלסים. סך הכול: 7⅓. התקבל: 7 דרהמים. יתרה: ⅓ + ⅛. מחיר ליטרה אחת של אליית כבש: 1⅛ דרהם. סך כל היתרה: 1½ דרהמים פחות 2 פלסים.

רשימת "מצרופ/הוצאות" הקשורה למזון ומוצרי בית, המתוארכת לחודש חשוון [55]97 לפי הספירה היהודית, שהוא שנת 1836 לספירה. ייתכן שהקטע קופל ונשלח מקהיר לאדם בשם בנימין די קוריאל באלכסנדריה. עם זאת, כתבי היד שעל הצד הקדמי (recto) ועל הצד האחורי (verso) שונים זה מזה באופן בולט, ולכן ייתכן שהכתובת שעל הצד האחורי היא שריד ממכתב קודם שעשו בו שימוש חוזר עבור הרשימה שעל הצד הקדמי. הרשימה שעל הצד הקדמי מבטאת את הסכומים הכספיים בספרות ערביות מזרחיות ובמטבע הכסף העות'מאני "قرش / קוּרוּש", שהוא החלק היחיד הכתוב בכתב ערבי בקטע, ומופיע בראש הטור הימני של הצד הקדמי. בין הפריטים המנויים ברשימה ניתן למצוא אזכורים של "מלח" (שורה 9 בצד הקדמי), "צאבון" (שורה 11 בצד הקדמי), וסחורות רבות נוספות.

שטר אירוסין (שידוכין). המקום: פוסטאט. התאריך: יום רביעי, ט' בכסלו א'תע"ג למניין השטרות, הוא 29 בנובמבר 1161, תחת סמכותו של הגאון נתנאל בן משה הלוי. החתן: המלמד שמואל בן יוסף. הכלה: סת אלבקאא בת יפת. תשלומי הנישואין: 10 + 20 = 30 דינרים (10 הדינרים ישולמו בעת החתונה, ה"דכ'ול"). מיופה כוחה (וכיל) של הכלה הוא אבו יעקוב בן אברהם אבן אבו אלזכאר, דודה מצד אביה של אמהּ. היא תגור עם אמו ואחיו של החתן באותו בית מגורים (מסכן), כל עוד אין בכך כדי להזיק לה. במעמד האירוסין נמסרה למיופה הכוח טבעת אחת מכסף ומזהב. חתומים: אברהם בן אלעזר ואברהם בן יחיא הלוי. הקיום נכתב בשוליים בזווית של 90 מעלות, וחתומים עליו מנחם בן ברכות ומבורך בן נתן החבר. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיות גויטיין.)

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה הלוי (פעיל בשנים 1100–1138). שני קטעים מתחתית המסמך, שצורפו בידי עודד צינגר ואלן אלבאום. במסמך מאשר אבו אלמפצ'ל סעדיה בן שלמה הכהן כי קיבל מאבו אלמכארם אלעזר בן שמואל מגש כסף גדול (צִינִיָּה), ומשחרר אותו מכל החובות שהיה חייב לו. מתוארך לעשור האמצעי של חודש טבת שנת 1437 למניין השטרות, היינו דצמבר 1125, בפוסטאט. ללא חתימות. תיאור נוסף הקשור למסמך (PGPID 16178): מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה הלוי. קטע (פינה שמאלית עליונה). אבו אלמכארם בן […] הידוע בכינוי אבן בקא מאשר כי סעדיה הכהן שילם לפדיון משכונות מסוימות. כמו כן מוזכר […] בן שלמה הכהן הידוע בכינוי אבו אלח'יר סלאמה (ייתכן שזהו המשך שמו של סעדיה). (חלק מן המידע מתוך CUDL.)

recto: חשבונות של מלווה בריבית(?), בכתב ערבי. מתוארך ליום חמישי, י"ט בד'ו אלחג'ה 1253 להיג'רה — שנת 1838 לספירה. בטור הימני, עאישה בת מחמד מטוח' אלמליק(?) (העיירה שבין קליוב ובנהא?) המתגוררת בבולאק (שכונה בקהיר) לווה סכום של 500(?) (פיאסטרים?) כנגד נזם זהב ואצעדה של כסף שנמסרו כמשכון/ערבון. בטור השמאלי מופיעה רשומה המזכירה את אבראהים שעבאן ואת עלי אלג'זאר ואת זוג צמידי זהב כמשכון. מתחת לכך, רשומה נוספת הקשורה לצאלח חנאבה(?). verso: חשבונות בערבית-יהודית ובספרות ערביות-מזרחיות. התאריך כתוב בראש הדף: יום שני [...], [12]54 להיג'רה — שנת 1839 לספירה. יש מידה של אי-ודאות לגבי התאריכים בשני צדי הדף, ויש צורך בבחינה נוספת. (המידע נשען בעיקר על קטלוג הספרייה.)

הצהרת שכיב מרע מפורטת של אבו אלטאהר מבורך בן שלה אלמֻריד (ספק לשלטונות), שנכתבה בידי הסופר חלפון בן מנשה (פעיל בין השנים 1100–1138 לסה"נ). המצווה מצהיר כי אשתו השנייה, סת אלדאר בת יוסף, אחראית למפרע מאז נישואיהם וכן גם לעתיד, למעט "הקרנות" — ובכך התכוון לרכוש דלא ניידי ולסחורות, דהיינו פלפל, עופרת, ותכשיטי כסף ופנינים. באשר לאלה, ילדיו מנישואיו השניים יוכלו לדרוש ממנה דין וחשבון עליהם בהגיעם לבגרות. אם יתעורר צורך לשם משק הבית, או "במקרי מחלה, שכר לימוד, לבוש או הוצאות בלתי צפויות", הותר לה למכור חלק מן "הקרנות", אך אך ורק ברשותו של קרוב משפחה הנקוב במסמך או של שני עדים שימונו על ידי בית הדין. את הכסף שיתקבל ממכירה זו רשאית האישה להוציא כראות עיניה.

מכתב מאת משה בן לוי הלוי, השוהה בקליוב, אל בני משפחתו בפוסטאט. משה מברך את אחיו בו אסחאק על פריון בעלי החיים שלו, אך מבקש ממנו להכין את הדבש והקמח וכן להכין עוגה הקרויה עציד'ה (ʿaṣīda) שממנה יהנה משה כשיגיע ביום ראשון. אלשיח' אליסוד (al-Yesod) אף הוא מברך את בו אסחאק, ומוסיף באופן חידתי: "מי ייתן והסוף יעלה יפה, ובעזרת ה' נראה מכך את שנראה מאתון אדוננו אלחאפט'". משה מזכיר את הכסף השייך לפרוג' (או החוב כלפיו). הוא מזמין את אחיו אבו אלחסן (ידותון) לצאת ולבלות עמו את השבת בקליוב, וכי ביום ראשון ישובו יחדיו לפוסטאט. עוד הוא מזכיר כסף, אתון שילדה, ומצנפת (רדה). הוא מבקש מהנמען להשיג עבורו את התשובה לשאלת פתוא (fatwā) ששלח קודם לכן.

קטע גדול מהזמנה מפורטת לטקסטיל, הכוללת פירוט של 18 צבעים שונים, שנשלחה לספרד, אולי מאל-אהוואז (?). לפי גויטיין. בין הצבעים המוזכרים: כסף (שורות 23, 24, 31), אדום (שורה 26), ירוק (שורה 26), "דם הצבי" (דם ע'זאל – שורה 31), זית (זיתי – שורה 24), וכוחל (שורה 28). המסמך מזכיר אריגים בעלי כיתוב בשוליים (כֻּתִבַּ טִראף) ואריגים ללא כיתוב (בִּלא כֻּתִבַּ). לכיתוב בשוליים – ראו שורות 6 ו-22. לאריגים ללא כיתוב – ראו שורות 21, 26 ו-31. כמו כן, המסמך מזכיר אריגים עם שואהד (שָׁוַאהִד) – ייתכן שהכוונה לדוגמת עיטור בצורת מצבות. הכותב מבקש בד עם "שואהד כמו זה שבאל-סִפְסארי" (שורות 26–27), או "שואהד כמו אל-פסאסארי ללא כיתוב" (שורה 30).

בקשת רחמים מאת חזן, בנו של דיין, שחלה ונקלע לעוני, ופונה לאל ולנשיא בבקשת סיוע. לפי זיהויו של גויטיין, הנמען הוא הנגיד מבורך. הכותב מתאר במילים נרגשות את מצוקתו: "נעשיתי חולה כרוני. איני יכול לזוז ממקומי יותר מטפח בלי כאבים וצעקות. האל עדי, איני יכול אפילו לעמוד להתפלל. נכנסתי למיצר חמור בשל חוליי ועוניי. במשה ואהרן, אין לי כסף מלבד מה שאני מקבל מבית הכנסת בימי שני. מחלתי דורשת ממון רב. אני מתחנן בפניך לסייע לי ולטפל במצבי, כשם שאתה מטפל במצבם של זרים, גרים ושבויים. אם תתמהמה — אאבד ואמות, אבוד." הזכרת המקבץ הקבוע שהוא מקבל בימי שני שופכת אור על מערך הצדקה הקהילתי בקהילה. ראו דיון אצל עודד צינגר, וכן אצל גויטיין.

הערות משפטיות. רשימה של תביעות שהגישה אשת הרא'יס נגד אחותה, אשת צאעד. מדובר בתביעות רבות. (1) הרא'יס נהג לספק חיטה והלוואות כספיות לאשת צאעד, וכעת היא חייבת 30 דינרים שלא פרעה. (2) שתי האחיות היו בעלות משותפות (או שכרו יחד?) בית סמוך לבאב אל-יהוד בשווי 250 דינרים. יש איזושהי בעיה בנוגע לשכר הדירה, כך שאשת צאעד חייבת 14 דינרים. (3–5) רשומות אלה עוסקות בפריטים כגון בשר מלוח, בגדים, תכשיטים וכלי בית, ואשת צאעד חייבת כ-10 דינרים על כל פריט. בצד האחורי מופיעה רשומה אחת המנוסחת כשאלה משפטית, ולא ברור אם היא שייכת לרשומות שבצד הקדמי: "היא הזכירה שהשאילה שני פסלי ענבר וטבעות זהב וכסף שבהם נישאה. האם עליו להחזירם או לא?"

רשימות בערבית-יהודית ובעברית של תרומות שנאספו לקראת שבתות שונות בשנת ה'תקצ"ו (1835/1836 לספירה). כל רשימה מסומנת לפי שבוע מסוים בלוח השנה הליטורגי, על פי קריאת הפרשה השבועית. בעמוד הימני של הצד הקדמי (recto) מופיעים שמות משפחה רבים לצד סכומים כספיים בקוּרוּשׁ כסף עות'מאני, המסומן באות "ق" בראש כל טור יחד עם ספרות ערביות מזרחיות. בין שמות המשפחה הנזכרים: עכובאס, רומאנו, כהן, קארו, יעבץ, עפיף, לומברוזו, ורבים נוספים. בצד השמאלי של הצד הקדמי מטרת הרישומים ברורה יותר, באמצעות הביטוי הנפוץ "וצל" ולאחריו שם משפחה — דבר שככל הנראה מציין תקבולים נכנסים. אותו פורמט של הנהלת חשבונות נמשך גם בצד האחורי (verso).

רשימות חשבונות בערבית-יהודית המונות שורה של אנשים וסכומי כסף מקבילים ב"כסף / פצה", שנרשמו על גבי רשת שסורטטה במקור בעזרת סרגל. בראש כל רישום, לפני השם, מופיעה המילה "טרפ / taraf", שמשמעותה המילולית בטורקית עות'מאנית היא "צד" או "מקום". חלק מן הרישומים מציינים את קריאות הפרשה של הלוח הליטורגי, אך בהקשר זה הכוונה היא "עבור [חלקו של] משה מזרחי" וכיוצא בזה. שימוש זה רווח באופן כללי ברישומי חשבונות עות'מאניים מן העת החדשה המוקדמת. בין השמות הנוספים המוזכרים: שלמה ברוך, מרדכי גונד[?] (גונד), אפרים עכובס, יקותי צדארי, יעיש עכובס, ויוסף חיון. על פי הפלאוגרפיה של הקטע, התיארוך הסביר הוא המאה ה-18 או ה-19.

מסמך משפטי בן 12 שורות בכתב ערבי, מתוארך לד׳ במוחרם אלחראם של שנה שלא ניתן לפענח [8..?]. המסמך עוסק ב[...] בן אלמעלם צדקה היהודי השומרוני, וכולל קבלה על דבר מה (וצלא...) ופרק זמן מסוים. הופעתם של כמה סכומי כסף מצביעה על כך שמדובר בחשבון פיסקלי או בעסקה מסחרית — 'מן אלפצ'ה אלאנצאף אלג'דוד', ביטוי המפנה למטבע הכסף המַמלוכי 'חצי' של אלמֻאַיַּד שייח׳, ומכאן שמסמך זה אינו מתוארך לפני שנת 1415 לסה״נ, השנה שבה הטיל השליט את ה'חצי' כמטבע הכסף הבסיסי. בין יחידות המידה הנוספות הנזכרות במסמך: 'ח׳מסין נצאן מא-הוא חאמלהֻ' (חמישים נץ אשר אינו נושאם) ו'ח׳מסה ות׳לאת'ין פצ'ה' (חמישה ושלושים פצ'ה).

רקטו: שתי מתכונים אלכימיים. המתכון הראשון (שורות 1–8) מכוון להפקת "המלאכה" (אלצנעה) — מונח רווח לציון ייצור זהב, כסף או האליקסיר שיהפוך מתכות פשוטות למתכות יקרות. בין החומרים הנזכרים: זרניך מזוקק בהעלאה, חומץ, גופרית, מלח מומס וכספית מזוקקת בהעלאה. המתכון השני בנוי משני חלקים. החלק הראשון (שורות 8–14) מתאר הכנה הדורשת כסף, מלח, מים, כספית ונשאדור (סל אמוניאק), שמטרתה להפיק לוחית מתכת בהירה. החלק השני (משורה 14 עד הסוף) דורש שימוש בכספית, גללי סוסים, נשאדור, ה"ח'וראסאני" (?) ושתן של נערים צעירים. סוף המתכון אבוד. ורסו: חלק ממכתב הכתוב בריווח רחב בין השורות ונשלח אל נגיד בפוסטאט.

בתחתית f. 2r מופיעים חשבונות או רשימה המזכירים מתכות יקרות ובסיסיות, ובהן כסף, זרניך אדום וכספית, כתובים באותיות ערביות. f. 1r ו-2v: אוסף פיוטים על סיפור יוסף בבראשית מ"ד. f. 1r כולל מדרש מתוך קרובה של ינאי לסדר "ויגש אליו יהודה". בהמשך מופיעות שמונה השורות הראשונות של היוצר "אח מכרתם בנעלים" מאת שלמה בן סולימאן (לפי זולאי: מאת פנחס הכהן), כאשר ארבע השורות האחרונות הוספו בכתב יד אחר. f. 2v מכיל שני פיוטים, ובהם הקרובה "מרגלים אתם שמעו ונבהלו" מאת שמעון בן מגס. f. 1v: ביאור על מצוות הציצית, שבה משווים את הציציות למספר הכרובים. f. 2r: היוצר "שבויה ממרומים" מאת שמואל השלישי.

רשימות בערבית-יהודית ועברית של תרומות שנאספו לקראת שבתות שונות בשנת ה'תקצ"ו (1835/1836 לסה"נ). כל רשימה מסומנת לפי שבוע מסוים בלוח השנה הליטורגי, באמצעות שם פרשת השבוע המתאימה. בעמוד הימני של הרקטו מופיעים שמות משפחה רבים עם סכומים כספיים בקורוש כסף עות'מאני, המסומן באות "ق" בראש כל טור ובספרות ערביות מזרחיות. בין שמות המשפחה הנזכרים: עכובאס, רומאנו, כהן, קארו, יעבץ, עפיף, לומברוזו, ורבים אחרים. בצד השמאלי של הרקטו מטרת הרישומים ברורה יותר, עם הביטוי החוזר "וצל" ואחריו שם משפחה — דבר המעיד ככל הנראה על תקבולי תשלומים נכנסים. אותו פורמט של ניהול חשבונות נמשך גם בוורסו.

מסמך בית דין מתאריך ט"ו בכסלו ד'תתקס"ט, 26 בנובמבר 1157, המאשר כי בית הדין שמע את עדות אשתו של הנמען, השיח' אבו מנצור בן שמואל. עדותה כללה מניין הנכסים של בנה, אבו עמראן, שהיו ברשותה. בהמשך המסמך מופיעה רשימת הנכסים הללו: אינוונטר של חנות אורג משי. הרשימה כוללת 32 פריטים, שרובם מחוקים או קרועים בחלקם: 4 נולים, 3 מסרקות לאריגת משי, 3 גלילי עץ שעליהם היו נכרכות יריעות המשי, 2 מגהצים — האחד לגלימות והאחר לטורבנים, סלי נצרים מלאים בחוטי שתי, כמויות שונות של פשתן מולבן ופשתן אחר (שנארג יחד עם המשי), סיר קטן ובו קני אורג, חוטי נחושת מצופים בכסף, ופריטים נוספים שלא השתמרו.

נוסחאות (פורמולריות) למסמכים הקשורים לגירושין. המסמך שברקטו מבוסס בבירור על מסמך אמיתי ועל מקרה ממשי, אך נוקט "פלוני" במקום שם החודש ובמקום חלק מהשמות. מקום הכתיבה: קהיר. תאריך: שנת 5514 לבריאת העולם, היא שנת 1753/54 לסה"נ. הבעל הוא ברוך בן יוסף חיון. האישה ובני משפחתה הם מאלכסנדריה. סכומי הכסף נקובים במטבעות כסף דיוואני מֻאַיַּדִי וזהב מחבוב. באופן כלשהו מעורבת בעניין סיכה (בלאדינו: אלפיניטי = alfinete) שקבועה בה אבן טובה ("שקבוע בו אבן טובה"). שני עדים נזכרים בשמם בגוף המסמך, אך חתימותיהם אינן מופיעות בתחתיתו. ראו גם את המסמך הנוסף הקשור (Bodl. MS heb. d 66/101).

מכתב מסחרי בכתב ערבי. נזכר בו אסחאק אבן אלוכיל "ואחרים מאלה שהיו נוכחים". השולח, יחד עם "העדים", מדווח על פתיחת המחסן של סוחר מסוים שנפטר. הם ערכו רשימת מלאי של תכולת המחסן, ובכלל זה תיבה של אלמוגים (קפץ' מרג'אן) במשקל 88 רטלים ומטילי כסף (סבאאכ פצ'ה) במשקל 690 דרהם. המונח קשّה (qashsha) מוזכר אף הוא פעמיים. המכתב מסתיים בסגנון פורמלי בצד ה-verso, עם תקביל (נשיקת ידיים), דרישות שלום לאנשים שונים, חמדלה (שבח לאל), צלוולה (ברכה על הנביא) וחסבלה (נוסחת "די לנו האל"). מבחינת התוכן והסגנון המכתב מזכיר חלק ממסמכי "ספר הודו", אך אין ראיה ישירה הקושרת אותו למסחר עם הודו.

רשימת חשבונות הכתובה על דף כפול (ביפוליום), שייתכן שהיה בעבר חלק מפנקס פיננסי רחב יותר. שיטת ניהול החשבונות תמציתית אך מסתמכת על מבנה צפוי שבו כל רישום מסומן על בסיס יומי. בצד ה-verso מאוזכרים שני סוגי מטבעות עות'מאניים לאורך השוליים הימניים של הקטע: "שריפי" ו"קורוש", ולצידם רשומות בספרות עבריות אלפא-נומריות וכן בספרות ערביות מזרחיות. נוכחותם של מטבעות הכסף מסוג קורוש (kuruş) מסייעת באומדן תיארוך המסמך למאה ה-18 או ה-19 — שכן מטבעות אלה אומנם הוטבעו כבר ב-1690, אך הגיעו לתפוצה רחבה רק החל משנת 1703 לספירה (לפי Pamuk, היסטוריה מוניטרית של האימפריה העות'מאנית).

צד חיצוני: שבר מכתב בכתב ערבי. מזכיר 24 חתיכות כסף; מנחם אל-יהודי המוכר בשם רופיל (? روفيل, ייתכן שזה כינוי של השם רפאל); פקיד מ-dīwān al-mawārīth (השווה ENA 4194.3 (PGPID 5411)) שפתח את מחסן גבר וחרם את כל תכולתו (فتح مخزنه واخذ جميع ما فيه); ביטויים משפטיים המתייחסים למישהו בבריאות טובה (صحة الجسـ]ـم والبدن لا علة ولا سقم ولا حال يلزم فيه ال . . ). השוליים קשים להבנה; נראה שקוראים . . . في ذلك ما تجوزه عليه وهو ذمي والحق اولا ما اتبع وانت تعلم ما عملته فيما الكتاب(؟) الذي . . . (תיאור PGP קודם נקט שזהו מסמך משפטי עם תיאור אחריות המצווה, אולם זה אינו ברור).

שטר אירוסין. מקום: אל-מחלה. תאריך: יום שלישי, כ"ד בסיוון א'תע"א למניין השטרות (31 במאי 1160), בתקופת סמכותו של הגאון נתנאל בן משה הלוי. הכלה: סת אל-תג'אר בת יצחק. החתן: נתנאל בן אפרים הלוי ("חמדת הלויים"). תשלומי הנישואין: 30 + 60 = 90, כלומר מתנת הנישואין הייתה 90 דינרים, מתוכם 30 התקבלו בעת האירוסין על ידי אבי הכלה. כמו כן ניתנו באירוסין טבעת זהב אחת ושתי טבעות כסף. לכלה שמורה הזכות לקבוע את מקום מגוריהם של בני הזוג. ככל הנראה בכתב ידו של מאיר בן הלל בן צדוק אב (לפי כרטיסיית גויטיין). בצד השני (verso) מופיע מסמך בכתב ערבי (ראו רישום נפרד).

מכתב מאיש בפוסטאט אל אחיו יוסף ואברהים, במקום לא ידוע. הכותב מסביר את האיחור שלו ותולה אותו ב"כר" השייך לבקאא', אשר סירב להרשות לו להשתמש בו. השולח הסתבך בקטטה עם בקאא' (תצ'אראבת) ונפצע קשה (אנח'בטת), ואז חלה שוב במחלה חדשה (מרצ'ת מרצ'ה ג'דידה), אך כעת הוא מחלים ומצבו משתפר (קד תוג'הת ללעאפיה), כך שאין צורך לדאוג לו. הוא מודיע שיגיע ביום ראשון. אם הנמענים הצליחו להשיג את הכסף של אבו נצר, עליהם לשלוח אותו, משום שאבו נצר כבר הגיע לבית שלוש או ארבע פעמים כדי לבקש אותו, "והוא אינו יודע שאני בפוסטאט". (חלק מהמידע מבוסס על כרטיס המפתח של גויטיין.)

רשימות תרומות בערבית-יהודית הקשורות למס על בשר כשר המכונה "גבלה". ייתכן שהקטע היה בעבר חלק מפנקס רחב יותר לגביית מסים קהילתיים בקהיר. הרישומים שבצד הקדמי של הדף הראשון מתעדים את החודשים אדר עד אב ("מנחם") של שנת 5595 לבריאת העולם. אף שצורת הליגטורה של התאריך ([55]95=קצה) קשה לקריאה, הקריאה הזו מאוששת על ידי הופעת שמו של משה בן-נעים, המוכר ממסמכים רבים מן המאה התשע-עשרה. הסכומים הכספיים הקשורים למס הבשר הכשר נרשמים בקירוש כסף (המסומן באות "ق" בראש כל טור) ובמטבע כסף נוסף מסוג "פצה". מאפייני הקטע מצביעים על קיומו של פנקס מסים קהילתי רחב היקף.

רשימת שמות וכנגדם מספרים בספרות ערביות מזרחיות. בהתבסס על רשימות נוספות בעלות מבנה דומה מהמאות ה-18 וה-19, ייתכן שמדובר בסכומי כסף ביחידה הכללית "כסף / פצה" המופיעה לעיתים קרובות בראש העמודות במסמכים סמוכים. בין השמות הנזכרים ברשימה: דוד ספריאל[?], אברהם מיוחס, שחאתה דאנון, שמואל עג'מי, יעקב מצליח, ורבים אחרים. על אף שמשמעות הכותרת של הרשימה הראשית אינה ברורה, בחלקה השמאלי התחתון של הרקטו מופיעה רשימה קטנה יותר שמעליה הכותרת "אלד'י וצל מן מד'כורין", שתרגומה: "מה שהתקבל מאת הנזכרים". לאור זאת, ייתכן שגם הרשימות האחרות מתעדות תשלומים שנכנסו.

חשבונות בלאדינו עם ספרות ערביות מערביות (הספרות המוכרות לנו), הכוללים מגוון רחב של נתונים מתויגים וחישובים. על פי הפליאוגרפיה, ניתן לתארך את המסמך למאה ה-17 או ה-18. בחלק מהרשומות מופיעים שמות אנשים, ביניהם יוסף חגי (במרכז העליון של הרקטו), שבתי חיים די לונדרא [לונדון?] (אף הוא במרכז העליון של הרקטו), חאג' חוסיין פקר[?] דין (בפינה הימנית התחתונה של הרקטו), וקרוב לוודאי שמות נוספים. בין סוגי המטבעות הנזכרים בחשבונות אלה: הריאל הכסוף והמדין העות'מאני, המקוצר כאן בצורה "מאי" — למשל בפינה השמאלית התחתונה של הרקטו. הוורסו של הביפוליום ריק.

מסמך/ים משפטי/ים. בערבית-יהודית. בכתב ידו של אפרים ב. שמריה? רשומות מרובות, שנראה כי כולן עוסקות בעיזבונו של המנוח מנשה. ברקטו, מוזכרים היבה ב. אברהם וישועה התובעים את חביב; 16 דינרים; יתומים. חתום על ידי אברהם ב. שמואל הלוי, יוסף ב. מנ[...] הלוי, ו[...]. הרשומה שמתחת מזכירה את עדותו של עלי ב. שלמה. הטקסט בוורסו עוסק עדיין בעיזבונו של מנשה. מזכיר את ח'לף; בן דוד שהוא שותף עסקי; מחפוץ; סלמה ב. מנצור (סלמה בן מנצור); יצחק; אל-שטרנג'י (=שחקן השחמט); צינייה כסף לבנה; חנות; 50 דינרים; ו"הבית שבו אשתו גרה". דורש בדיקה נוספת.

רקטו (שימוש משני): מכתב בערבית-יהודית. נשלח על ידי יוסף בן מנצור אבן אלשׁוֹפֵט, אל אלכסנדריה או ממנה. הגוף בערבית-יהודית, ואילו הכתובת על הוורסו בכתב ערבי. בשוליים העליונים מופיעה גם הערה בכתב ערבי, ובניסיון פענוח זהיר: "שאלתם על בואו של סלאמה ועל החבר(?) אללאד'קי ואבו נצר: מצב הכסף (הכספי/המתכת), האם נמכר אם לאו" (سوالهم عن وصول سلامة وعن الحابار(؟) اللاذقي وابو نصر حال الفضة هل بيعت ام لا). במכתב מוזכרים מנשה, ה־פַיְג' (השליח/הרץ), אבו אלברכאת, נאצר (או נאט'ר) אלג'יוּשׁ, [...] אלדולה, וכן "המוסלמים והיהודים".

רישום בית דין או טיוטה של מסמך משפטי. מתוארך: יום חמישי, י"ז בסיון א'שפ"ו למניין השטרות = 4 ביוני 1075. עלי הפרנס הנאמן מציג בפני בית הדין מכתב מאת נהראי, שבו הוא מודיע על רצונו לפרוע חוב של 36 דינרים המגיע לאשתו של אבו יוסף יעקב (אחיו של ר' משה האנדלוסי), שהיא בתה של בתו של אבו דֻרה, מתוך חוב המגיע לו עצמו מאבו אסחאק בן אב. כמו כן, על קופסת כסף משובצת פנינים (השייכת ככל הנראה לאותה צעירה / צביה) להיות מופקדת בבית הדין. היה לה גם חלק במשלוחים של פשתן וסחורות אחרות, שהוא היה שולח. (המידע מתוך כרטיסיית גויטיין.)

מכתב המופנה לאברהם מסוים או ל-[...] ב. אברהם. בעברית. עוסק בענייני קהילה. מוזכרים 4 מטבעות כסף; שכר למי שאליו פונה המכתב; והאמרה הפסאודו-תלמודית "ואין ציבור עני". זיהוי השולח עשוי להימצא בשורה שלפני האחרונה, אך קשה לקוראה. יש מוטו וישע יקרב, אולי ואחריו תאריך. על האמרה ראו: רון קליינמן, "'הציבור אינו עני' — גלגוליו של כלל הלכתי" (עברית), סידרא 20 (2005), עמ' 195–209. קליינמן מזהה את ההופעה הראשונה הידועה של הביטוי בפירושו לתלמוד של ברוך ב. שמואל הספרדי, בערך 1100 לספירה (עמ' 199). בגב הדף טקסט ספרותי עברי.

חשבונות בערבית-יהודית המזכירים מגוון סוגי מטבעות, ובהם מחבוב זהב (במפורש מטבע מצרי — "מצרי"), בנדוקי (דוקאט ונציאני) ופנדקלי, ובטור השמאלי ביותר מופיע הסימן "ק" לציון קורוש כסף. כל אחת מצורות המטבעות העות'מאניות הללו מסייעת לתארך את הקטע למאה השמונה-עשרה או לראשית המאה התשע-עשרה — למשל, הקורוש החל להיטבע אולי כבר ב-1690, אך לא נכנס למחזור רחב עד שנת 1703 לסה"נ. לאחר השלמת כל החישובים מופיעה התייחסות לסכום שנותר, ובמפורש "אל באקי / היתרה", שהוא מונח רווח בהנהלת חשבונות בערבית-יהודית בעת החדשה המוקדמת.

מסמך משפטי המתעד את תביעתה של סרורה בת שלמה למזונות מבעלה סרור בן יעקב אבן אלג'אסוס. לכיסוי ההוצאות הומחה לסרורה מחצית משטר חוב שניתן בקירואן לאביו של בעלה על ידי סוחר באלכסנדריה בקיץ 1029 לסה"נ (התאריך המצוטט בשטר הוא תמוז ד'תשפ"ט לבריאת העולם), בסכום של 280 כסף, השווים 23.33 דינרים. סרורה הציגה את השטר בבית הדין בפוסטאט וביקשה שייגבה באלכסנדריה, וכן הצהירה כי בעלה הותיר אותה עגונה ולפיכך חב לה ולילדים מזונות אלו. שלושה כתבי יד שונים כוללים גרסאות של אותו מסמך, או למצער עוסקים באותו עניין עצמו.

הסכם אירוסין בין פרחיה בן ערה לבין סת אלאהל, שהמסמך מזכיר את מהימנותה. שני בני הזוג יתומים מאב. נציג הכלה, אחי אמהּ, קיבל עשרים דינרים ככסף האירוסין. ביום החתונה אמורה הייתה הכלה לקבל חמישים דינרים נוספים כתשלום הראשון של מתנת הנישואין, ואילו המחצית השנייה הסתכמה בשבעים או תשעים דינרים. נוסף על כך הובטחה לה ח'ילעה — בגדי חג לכבוד החתונה הכוללים גלימה, נזר ורדיד. הנדוניה שהביאה עמה כללה בית (או חלקים בו) ומחצית מחנות. המסמך מתוארך לסביבות שנת 1100, ועאמר עאשור מעריך את זמנו בשנת 1084/5.

רשימות בערבית-יהודית ובעברית הקשורות לתרומות קהילתיות, הערוכות בפורמט הדומה לזה של מסמך נוסף בסדרה. בשורה השנייה של כל רשימה מופיעה השנה 5600 לבריאת העולם, שהיא 1839/40 לספירה. הסכומים הכספיים רשומים ב"פצ'ה / כסף" ומאורגנים בסדר כרונולוגי לפי שבועות הלוח השנתי-ליטורגי ופרשיות השבוע התואמות, וכן לפי החגים (כגון שמחת תורה). פורמט זה של מדידת זמן שכיח במסמכים קהילתיים לאורך כל הפרגמנטים של סדרה זו. בין האישים הנזכרים בכותרות בצד הרקטו והוורסו: חיים חנן, כליפה חיים, נסים חנן, ושלמה סמחון.

רקטו: שטר מתנה שבו בית בקצר אלשמע (חצר היוונים בפוסטאט) ניתן על ידי [יצחק] בן אברהם לבתו סתאנה, אשתו של מבשר בן ע'אלב. הבית מתואר כגובל בבתיהם של אבו יחיי (אבו יחיי) הערל, יושענא (יושענא) הערל — שניהם נוצרים — וכן "עבודה זרה שללעבאד" (עבדה זרה שללעבאד). העדים הם שלמה בן עלי ודוד בן צמח. השטר נושא תאריך י"ג באייר בשנת 126[.] למניין שטרות (כלומר 948–958 לספירה). ורסו: טקסט אלכימי המזכיר סיר בישול ואת המרכיבים הבאים: עופרת, זרניך (ארסן), שתן, כסף, חלבון ביצה, מלח ודם. צורף למסמך נוסף.

מכתב מאבו נצר בן אברהם, באלכסנדריה, אל חלפון בן נתנאל הלוי, בפוסטאט. בערבית-יהודית. מתוארך: ג' בסיוון [ד'תתק"א], שהוא 11 במאי 1141. זהו העמוד השני והאחרון של מכתב ארוך; העמוד הראשון אבד. המכתב נכתב בעת שרבי יהודה הלוי היה על האנייה באלכסנדריה. אבו נצר מדווח על אבן אלבצרי, יהודי שהמיר את דתו לאסלאם וגרם למהומה רבתי באלכסנדריה. המכתב כולל מידע על רשויות המשפט באלכסנדריה, על היחסים בין יהודים למוסלמים בעיר, וכן על המסחר בכסף ובאריגים. (המידע מבוסס על מהדורת ספר הודו ועל פרנקל.)

חשבונות בערבית-יהודית וספרות ערביות-מזרחיות בצד ה-verso, ובהם הערות מזדמנות המציינות שכמויות מסוימות נקובות בסוגי מטבעות שונים. למשל, הכינוי "גרש" — הקירוש העות'מאני העשוי כסף — צמוד לסכומים מסוימים, ואחרים נושאים את הציון "תקיל/ثقيل" המורה על מטבע במשקל גבוה מהסטנדרט הנהוג — דבר המסייע לתארך את הקטע לא לפני שנת 1690 לספירה, המועד שבו ייתכן שיוצרו הגרסאות המוקדמות ביותר של הקירוש העות'מאני (לפי Pamuk). תיארוך: המאה ה-18 או ה-19. בצד ה-recto מופיע גם מדרש על תהלים קל"ה, ו'.

חשבונות בערבית-יהודית של הוצאות ורכישות עבור שבועות שונים בלוח השנה הליטורגי (כגון השבוע של פרשת קדושים), וכן רשימת מצרכי מזון לליל הסדר של פסח. החשבונות המפורטים ערוכים ברמת פירוט גבוהה במיוחד, וכוללים בין השאר סבון, לימון, אורז, שעווה, פולים, טחינה, ועוד פריטים רבים. הביפוליום עצמו אינו נושא תאריך, אך ייתכן שהוא חלק ממחברת רחבה יותר שעשויה להכיל תיארוך. על פי הפלאוגרפיה והפריסה ניתן לאמוד את זמן הכתיבה למאה ה-18 או ה-19. ההוצאות רשומות במטבעות כסף מסוג "פצה" (מדין).

רקטו: ייתכן שמדובר במכתב או במסמך משפטי קצר. דהוי מאוד וקשה לקריאה. ורסו: רישום של סכום כסף (35 [מעידין] של כסף) שהתקבל מאליהו נאבּי(?) עבור שכירות נכס מסוג טבקה בחארת אלצקאלבה לחודש אב בשנת 1784 לספירה (ה'תקמ"ד). השורה השלישית מציינת שהתשלום קשור ל"קופת המוס[תערבים]" הקהילתית, מה שמרמז כי הנכס היה ככל הנראה חלק מנכסי הקודש. השם של פקיד הקהילה שגבה את שכר הדירה אולי מופיע מתחת: משה רפאל חיים אפרון (?). למופע אפשרי נוסף של שם המשפחה נאבּי(?), ראו מסמך אחר באוסף.

חשבונות ותחשיבים בלאדינו, ככל הנראה בריאלים של כסף, על בסיס ההערה בתחתית צד ה-verso: "kuento de los reales" (חשבון הריאלים). בצד ה-recto, אחת הרשומות בצד שמאל נראית כמציינת את התאריך כ"ב חשון ה'תצ"ו (נובמבר 1735), והרשומה שמתחתיה נושאת את התאריך ל' חשון. בהמשך, בצד ימין של ה-recto, הרשומה הבאה עוברת אל החודש העוקב — כסלו — בכתב רהוט וקשה לפענוח, אך ניתן לקרוא בו תאריך לצד ה'תצ"ו. אחת הכותרות בביפוליום השמאלי של ה-recto כוללת את ראשי התיבות "IA" באותיות לטיניות.

שטר אירוסין (קידושין). בכתב ידו של חלפון בן מנשה. מיקום: פסטאט. תאריך: [14]45 לשטרות = 1133/34 לספירה, בסמכותו של מצליח גאון. החצי הימני של הרקטו והחצי השמאלי של הוורסו חסרים. המשפחות הן נכבדות, שכן שמו של כמעט כל אחד מלווה בתואר הכבוד "השר הנכבד". החתן: אברהם. גבר נוסף המוזכר: נתנאל בן אהוב (אולי זהה לנתנאל בן אהוב הכהן ב-T-S 12.567). יש שליח בשם אבו אל-פח'ר. החתן נותן טבעת כסף. (המידע מתוך מהדורתו של אמיר אשור, שם מופיעות זיהויים אפשריים נוספים של הצדדים.)

מכתב בקשה בעברית הממוען אל "קהל הלועזים" מאת אלמנה ואם לחמישה ילדים. הכותבת, המקבלת כבר תמיכה מקופת הצדקה הקהילתית, מבקשת שתינתנה הוראות ל"גבאי" (גבאי הצדקה) להגדיל את הקצבה הקבועה (תמיד) שלה בשל צורכי ילדיה. היא מתלוננת כי הילדים סובלים מרעב וקור, ומבקשת מן הנמענים לתת את דעתם גם על הלבשתם. צד ב' ריק. תיארוך: לא לפני 1415 לסה"נ, בהתבסס על האזכור של המטבע ה"מֻאַיַּדִי" (חצי הכסף); ייתכן שהמכתב מאוחר בהרבה. (המידע מבוסס בעיקר על ארנולד פרנקלין וגויטיין.)

רשימת עיזבון של נסים בן יעקוב, סוחר שנפטר בסואכין (סואכּין שבסודן של ימינו) ביום שני, 7 בשעבאן 503 להג'רה (1 במרץ 1110). ככל הנראה הועתקה ממקור בכתב ערבי, על סמך השיבוש "גואיג" במקום "חואיג". הרשימה מתמקדת בעיקר בכסף, זהב ובגדים. הסופר מציין שהעיזבון כלל גם כלי בית (מאעון), שנראה כי הושמטו כאן. כמו כן הוא מוסיף שרב החובל כבסה (?) (כבסה) לקח הלוואה של 2 דינרים ו-306 דרהמים (מן העיזבון?) בנוכחות הסוחרים היהודים. (חלק מן המידע מבוסס על הערות גויטיין.)

חשבונות בערבית הכוללים מערך מורכב של חישובים כספיים, ובהם מופיע מדי פעם הסימן "ق", המציין ככל הנראה גרוּש כסף (קוּרוּש) — מטבע שייתכן שהוטבע כבר ב-1690, אך הגיע לתפוצה רחבה רק החל מ-1703. סימון המטבע, יחד עם הפלאוגרפיה, מסייעים לתארך את הקטע למאות ה-18–19. הקטע הוא חלק מביפוליום, שאולי היווה בעבר חלק מפנקס חשבונות פיננסי רחב יותר. המילה החוזרת בכותרות החשבונות בצד ה-verso עשויה להיות "אלמירי" (الميري), שמשמעותה חשבונות "המדינה" או חשבונות שלטוניים.

חשבונות הקשורים לסחר במשי, על דף כפול (ביפוליום) שאינו מתוארך, אך ניתן לשערך לסוף המאה ה-18 או תחילת המאה ה-19 בהתבסס על הופעת שמו של מאיר בן נאעים והפליאוגרפיה הכללית של המסמך. הסכומים הכספיים מבוטאים במטבעות כסף מסוג "פצ'ה" (פצה). ברשימה מופיעים שותפים רבים לעסקאות, ובהם: אברהם יעבץ, חאג' חסן מעמאר [?], יעקב פורטוס ומשה חכים. בעמוד השמאלי של הביפוליום מוזכר המכשיר הפיננסי "פוליסה" (polisa), המקובל בעסקי הלוואות בריבית. תיארוך: המאה ה-18 או ה-19.

רקטו (שימוש משני): מכתב אל "החבר המעולה חכם הישיבה" (ייתכן שמדובר במבורך בן סעדיה, אם כי גויטיין הציע שהמכתב נועד למעשה להישלח מפוסטאט לארץ ישראל). בערבית-יהודית. הכותב מדווח כי אבו סעד אלחלבי הביא סֻפְתַגַ'ה (שטר חליפין), אך יחזקאל הכחיש שהוא חייב משהו למֻעַלַّא. השולח מעביר את הזיתים לנגיד ואת התאנים לסבתא. סֻלטאן אלדולה ו-20 הכדים לא חויבו, בניגוד למה שהשמועה אמרה. מוזכר אבו אלפרג' בן נחום. סת אהתמאם לא תמכור את הכסף. סת וצל מוסרת דרישת שלום.

פנקס חשבונות יומי של הכנסות חנות טקסטיל. המקום: פוסטאט. התיארוך: ג'ומאדא הראשון והשני 393 לפי לוח השנה ההיג'רי, שמקביל למרץ/אפריל 1003 לסה"נ. לאחר חלוף כשבועיים וחצי, השותף הזוטר או העובד המיר את הכסף שהתקבל לזהב והעביר אותו לשותף הבכיר או למעסיק. שער ההמרה: 245 דירהם = 6.5 דינרים (טור שמאלי, שורה 16), וכשבועיים מאוחר יותר 187.5 דירהם = 5 דינרים (טור שמאלי, שורה 32). יש לשים לב כי הסופר משתמש בווריאנט של ליגטורת אלף-למד (ﭏ) לציון חצי דירהם.

מכתב בעניין עסקים. בערבית יהודית. פרטים רבים ומרתקים אך קטוע מדי להבנה. מוזכרים: 1000 דרהמים; 'כל מה שתרצה, שלח ואני אמכור... [ותגיד לי מה] מבוקש, ואשלח לך'; קבוצת אנשים הנקראים אלכתלאניה (הקטלאנים??); 2200 דינרים ודרהמים מגרביים; מחצית הכסף לאברהים; איש קראי; בו אל-ת'נאא או בו אל-מונא; פונדוק ומשי; הצינאעה (הנמל הראשי/בית המכס בפוסטאט או הארסנל); השומר; הפראנקים; ישמעיל; החוג'רה (בית מצב?); ישמעיל עוזב את הפונדוק; ו'שותפו מנסור וכסף רב'.

קבלה על תשלום של 13 דרהם כאמלי. הכינוי "כאמלי" לדרהמים מתארך את המסמך לאחר שנת 1225 לסה"נ, בתקופת שלטונו של הסולטאן האיובי אל-כאמל נאצר א-דין מחמד (שלט בין 1218 ל-1238 לסה"נ). דרהמי הכאמלי הכילו אחוז כסף נמוך יחסית (כ-33%) והוטבעו כתחליף לדרהמים השחורים, שייצורם הופסק בשנת 1225 לסה"נ במסגרת רפורמות המטבע של אל-כאמל. דוגמה נוספת למטבע זה מופיעה במסמך אחר. (המידע מבוסס על מתיו דאדלי ועל מאמרו של וורן ר' שולץ על מחזור הדרהמים בתקופה הבחרית)

מסמך משפטי. בכתב ערבי. מתוארך: ג'מאדה ב' 993 להיג'רה = 1585 לספירה. בעל קרקע, המכונה רק 'אל-פקיר אלה אללה', מסדר חשבונות עם שוכרו, היהודי הרבני מוסה קבא, על דירתו בדרב קאדיב. למוסה יש חוב מעכב של 150 מדינים (הנקראים כאן 'חצאי כסף מוראדי', בהתייחסות למטבעות שנטבעו בימי מוראד השלישי). הוא משלם 30 מדינים בעת זו וחובו הנותר הוא 120. החל מעתה, ישלם 20 מדינים לחודש - 14 עבור השכר השוטף ו-6 לסילוק החוב. 'שותף העסקים היהודי הארון' היה גם נוכח.

רשימת שמות וסכומי כסף בגרוש כסף (המילה "גרש" כתובה בראש הטור הימני). בין השמות המופיעים ברשימה: מוסא מנצור, נסים כוריאל, מוסא זכאי, חיים חולי, בנימין קודסי, ורבים אחרים. בחלקו הימני של הקטע נראית עדיין שארית של חוט תפירה, המעידה כי היה כרוך בעבר כחלק מפנקס רחב יותר או מאוסף מסמכים. על פי הפלאוגרפיה, התיארוך הוא למאה ה-17 או ה-18. בצדו השני (verso) מופיעה רשימה נוספת, וייתכן שבתחתית מופיעה גם חתימה הפותחת בתואר העברי המקובל "הצעיר".

רשימת הוצאות (מצרופ) המסודרת לפי סדר אלפביתי-מספרי, ובה ייתכן שמוזכר המטבע העות'מאני "גרוש" (guruş/kuruş) הכסוף, אם כי אפשר גם ש"גרוש" משמש כאן כקיצור למטבעות כסף אירופיים. הגרוש העות'מאני נטבע כנראה כבר ב-1690 לערך, אך הגיע לתפוצה רחבה רק החל מ-1703 (לפי Pamuk, A Monetary History of the Ottoman Empire, עמ' 160). עם זאת, הפלאוגרפיה של המסמך מצביעה על כך שהוא קדום יותר, ולכן הערכת תיארוך זהירה תהיה בטווח שבין 1500 ל-1800 לספירה.

רשימות בערבית-יהודית של תרומות כספיות עבור ילדים, שנרשמו בשנת ה'תקע"ו (1815/16). תוכן השמורה עשוי להיות קשור לשמורה הסמוכה C 33, אך מבנה הרשימה כאן שונה: יש בה דגש רב יותר על שמות המשפחה של התורמים, כגון אגיון, עקובס, בילובוס, פרנסס ועוד. הסמל הכספי לקרוש הכסף מופיע לאורך הרשימה, אך לא ברור שזו צורת המטבע היחידה שהייתה בשימוש, לאור האזכור של "פצה / כסף" שמופיע פעמים רבות כיחידת מטבע נפרדת בשמורות אחרות מסדרת C ובמקומות נוספים.

רקטו: כתובה שלמה. מתוארכת ליום שני, כ"ז בסיוון א'תל"ט למניין השטרות, הוא 27 במאי 1128, ברשותו של מצליח גאון. נכתבה ונחתמה בידי חלפון בן מנשה. החתן: שלמה בן עובדיה הכהן. הכלה: ע'מאאם בת ברכות/ברכאת, בתולה. תשלומי הנישואין: 5 + 25 דינרים. הסכום הכולל (יחד עם הנדוניה): 76 דינרים ו-25 זוזי כסף (דרהמים?). העדים הנוספים: עלי בן יחזקאל הכהן; משה המלמד בן יהודה; יחזקאל בן נתן; יוסף בן חלפון הכהן; חלפון בן ע'אלב; ונתן בן שמואל.

ורסו: שריד (צד ימין) של מסמך משפטי בעברית. תיארוך: המחצית הראשונה של המאה ה-11. במסמך מופיע מֻחְסִן בן חֻסַיְן פקיד הסוחרים, אפוטרופוס של נערה יתומה, המתייצב בפני בית הדין. מוזכרים סכומי כסף בכסף ובזהב; אדם בשם יחזקאל; ורשימה ארוכה של חפצי בית ובגדים מגוונים. בין השורות בתחתית הדף נכתב טקסט נוסף שלא זוהה, ביד אחרת ובכיוון הפוך (180 מעלות). ברקטו מופיעה איגרת, ככל הנראה מקהילת המצורעים בטבריה (ראו רשומה נפרדת).

מכתב בערבית-יהודית. ברקטו מופיע טקסט רפואי בכתב ערבי. בוורסו מופיע טקסט ערבי נוסף בנושאים רפואיים, אך לא ברור מיד אם מדובר באותו טקסט שברקטו. בין השורות כתב מישהו מכתב או טיוטה של מכתב בערבית-יהודית. תוכנו קשה לפענוח, אך מוזכרים בו כסף וזהב; מוזכר אלמלכ אלעאדל — או הסולטאן ששלט בשנים 1200–1218, או נכדו בעל אותו תואר שכיהן לסירוגין כעוצר בשנים 1232–1238 ומלך בשנים 1238–1240; והוא מסתיים בקריאה לנמען לפעול.

העתק של מכתב המופנה אל 'האֻסְתָּאד'. מופיעות התארים עצּוד אלדולה ותאג' אל-[...]. כתוב בכתב ערבי, בסגנון רהוט אך בכתב יד גרוע הכולל ניקוד ותנועות. הנמען מושווה לכסף, זהב ולקמפור. לא ברור אם תוכן המקורי של המסמך שרד. ראיה נוספת לכך שמדובר בתרגיל כתיבה היא שהוא ממלא את הדף ונפסק באמצע משפט. בגב הדף: 'כתב ידו (או: המסמך של) אבו נצר.' מתחת לכך ישנם שרבוטים הכוללים ריבוע מעוטר המכיל בסמלה ואת השם אבו נצר.

רשימה בערבית-יהודית הקשורה ל"ארגז" הקהילתי של הספרדים, מתוארכת לאדר א' [55]93, היינו מרץ 1833. הסכומים הכספיים רשומים בספרות ערביות-מזרחיות הפרושות על פני שני טורים: האחד מסומן ב"ق" עבור גרוש כסף (kuruş), והשני מציין מטבע כסף נוסף בכינוי הכללי "פצה". פורמט הרשימה חוזר גם בצד ה-verso, אך שם מילת מפתח בכותרת היא "מקבוץ", המעידה על תשלומים נכנסים — סכומים שהתקבלו או נגבו. ב-verso מוזכר השם יעקב פורטוס.