זהב במסמכי הגניזה

מכתב בעברית (משובץ ערבית, תורכית ואיטלקית), הממוען לשני סוחרים שאינם נקובים בשם (אחד מהם דודו של הכותב), שנכתב כמעט בוודאות באלכסנדריה באמצע המאה השש-עשרה. הכותב מדווח על קבלת הפנים האלימה שניתנה לאוניות אירופיות בנמל אלכסנדריה, כפעולת תגמול על השתלטות על אונייה מצרית של סוחרים במסינה (סיציליה). "הבוקר ממש הגיע הצ'אווש באשי ועלה על הגלאון הוונציאני שהגיע מכרתים ("קנדיה"). הוא לקח את המלחים בשבי יחד עם רב-החובל שלהם, ועתה הוא מביאם לפוסטאט/קהיר עם 30 ינייצ'רים מן המגדל [קסרקטין הינייצ'רים באלכסנדריה?]". אילו היה אנדריאה די אוריו מגיע עם אוניותיו, או צ'יקאלה השודד-הפרטי (השולל) עם אונייתו, לא היו נוהגים בהם כך. השלטונות באלכסנדריה כנראה חתכו את עוגניהן של מספר אוניות אירופיות נוספות והרסו את המזחים (? האסקאלה = escala, מאיטלקית), ויצרו פאניקה ואימה בקרב רבי-החובלים (פאטרונס) שהופרדו מאוניותיהם המשייטות עתה חופשיות בים. הכותב מתעקש שאונייה ונציאנית הבאה מכרתים ונושאת את דגלו ("בנדריה") של סן מרקוס (שכונה "עון מארקו" = סין מארקוס, כדי להימנע משימוש במילה "סן") אינה עוסקת במעשי שוד-ים ואין לנהוג בה כך. הסיבה למתרחש היא שעלי נומיר אל-רשידי הגיע בשבוע שעבר עם מכתב למושל (סנג'ק), ובו דיווח כי אונייתו נתפסה במסינה אף שכבר קיבל הבטחה למעבר בטוח (אל-אמאן). הכותב ממליץ בתוקף לנמענים לפנות לקונסול, שיכתוב מיד למסינה ויורה להשיב את אונייתו של עלי נומיר, שאם לא כן הבאשא ידע כיצד לטפל בשבויים הוונציאנים הללו, והמצב יהיה נורא עבור כל שאר האוניות שיגיעו ממסינה. ישנם שניים או שלושה רבי-חובלים פלורנטינים הנואשים עתה לצאת מאלכסנדריה משום שעסקיהם נמצאים במסינה. עם זאת, אסור לנמענים לחזור בדיוק על דברי עלי נומיר בפני הקונסול או בפני שאר הסוחרים, משום ששיקר. לא הייתה כל הבטחה למעבר בטוח. אדרבה, המוסלמים עגנו בטעות בשטח סירקוזה בלילה, בחושבם שהם במהדיה (תוניסיה). כשהחלו הפעמונים (הקאמפנאצ'י) לצלצל בבוקר, הבינו כי הם בנמל נוצרי וניסו להימלט. אונייתם נתקעה בסלעים, והם נתפסו בשבי על ידי כמה סירות קטנות שיצאו ממגדל סירקוזה. כל זה ידוע משום שאונייה אחת הגיעה לאלכסנדריה עם 20 שבויים ממסינה, אשר סיפרו כי האונייה נתפסה בסירקוזה ולא במסינה. הכותב מבקש מהנמענים לפעול במהירות לפתרון הבעיה ולהשיב לו דבר. הוא עיכב שתי אוניות שעמדו לצאת מאבו קיר לכרתים, עד שיגיעו ידיעות, משום שאינו רוצה שהשמועה על האירועים הללו תגיע לאירופה ותרתיע את אוניות הסחר הרגילות מלהגיע לאלכסנדריה השנה. הכותב עובר אחר כך לעניינים מסחריים, ומזכיר ידיעות שקיבל במכתב מהמשר ג'אקומו ובמכתב לאדם בשם אראן. על הנמענים לקנות כמה שיותר פלפל, משום שלאוניות הבאות מליבורנו וממסינה לא צפוי להיות הרבה ממנו. כך גם בנוגע לזנגביל: הזנגביל הטרי כולו נמכר באירופה, ולכן האוניות המגיעות ירצו עוד, אך רק טרי — אסור שיהיה רקוב כלל. הכותב מזכיר גם תבלינים, פשתן ועורות. אוניות מצרפת אינן צפויות השנה, אך האוניות מליבורנו וממסינה ירכשו סחורות לשלוח לצרפת. "אמרתי לכם פעמים רבות שיש ביקוש גבוה בכל אירופה ל-Cassia fistula (ח'יאר שנבר), אך לא הקשבתם". הכותב אחר כך מזכיר את שותפותו של הנמען עם משה בן שושן. אגוזי מלך זוכים לביקוש רב בוונציה. הכותב סוחר עם סוחר מראגוזה (דוברובניק) האומר לו שאחרי האירועים הללו באלכסנדריה, אפילו אם יקבל את משקל כל סחורתו בזהב לא ישוב לאלכסנדריה, ושום סוחר אירופי לא ירצה לבוא שוב לאחר כל זאת; כל הנמצאים באלכסנדריה כעת מתכוונים לעזוב. הראגוזי הזה תכנן לבוא ולחיות שם 3 שנים, אך עתה הוא מתכנן לצאת. הכותב מסיים בקריאה לנמענים לפעול במהירות, ולזכור לקנות כמויות גדולות של זנגביל טרי ופשתן. המידע מבוסס בעיקר על מהדורתו והערותיו של אברהם דוד.

מכתב משפחתי בערבית-יהודית. מאת אדם לא מזוהה ששמו אולי כרים, ככל הנראה משוהה בזרניח' (במצרים העליונה, ראו שו' 44 בפנים והשוליים הימניים שו' 3), אל אחיו עאזר ואל אמו (או לכל הפחות קרובה מבוגרת) סעוד אשת נסים הכהן, בפוסטאט/קהיר. הכותב מתחלף לאורך המכתב בין פנייה ישירה לעאזר ובין פנייה ישירה לסעוד. הערבית-היהודית טעונה מאפיינים דיאלקטליים מודרניים למדי, וכתב היד מזכיר חלק מהמסמכים היהודיים-פרסיים המאוחרים. השולח מבלבל לעיתים תכופות בין עיצורים נחציים ובלתי-נחציים (למשל ק ו-כ, או ט ו-ת) ונוקט כתיב חריג לאורך כל המכתב (למשל "זכות" נכתב "סכות"); נדרש מחקר נוסף כדי לקבוע אם זוהי הנורמה במכתבי הערבית-היהודית של התקופה או שמא הדבר משקף רקע לשוני מסוים של השולח. לעניין התיארוך: בוודאות בין המאות ה-15 ל-19, אם כי ניתן ככל הנראה לצמצם את הטווח. במכתב נשלחות דרישות שלום למספר בני משפחה ומכרים נוספים (במיוחד בשו' 1–8 בפנים). השולח מתאר שורה ארוכה של מאורעות אלימות מזעזעים והרס כללי שמהם נחלץ כמעט בנס. הוא נרדף בידי "אלרג'אלה" (סוג של שוטרים?) שביקשו להרגו. בתחילה נסע ביבשה בחברת תורכים או "תורכמאנים" (תרקמאן). היה ברשותו מסמך (מרסום) הנוגע לאדם בשם חסן בן הכאשף (מנהל המחוז). לאחר שנפרד מן התורכים, באותו לילה ממש נשחטו חסן וכל התורכים והושלכו אל הים (או הנילוס) — דבר שגילה השולח בהגיעו לוואדי אלעראקת(?). השולח עצמו המשיך להיות נרדף (כולל בידי רג'אלה שירדו מן ההר מן עקבה?) עד שהגיע למקום הקרוי ריואן או דיואן. (במקום אחר במכתב הוא מזכיר מקום בשם ואדי אלעֻלייקאת ובן לוויה למסע ושמו צאלח אלעֻלייקי.) אותה קבוצה באה בלילה והרגה את הכאשף, ו-15 תורכים נמלטו, "וכל המסמכים נבזזו". החלק הבא של המכתב עוסק בשלושה דינרי זהב שעל הנמענים לגבות בפוסטאט/קהיר, וכן בסחורות שונות, שחלקן שלח השולח באמצעות מחמד אלבברי. הוא מבקש או חשבון (חסאב) או לוח שנה המשתרע על פני שנתיים. הוא מזכיר אדם בשם אלרייס/אלאמיר סמאעין. הוא מבקש שסעוד ועבד אלכרים יבואו לבקרו בזרניח' במהירות. הוא מדגיש את הקשר שלו עם סעוד באמצעות מטאפורה רפואית: "אני התריאק הבדוק שלך, ואת אישה זקנה, ואיש (זולתי) לא יבוא אל צידך וילך לפנייך". הוא מבקש ממנה להתפלל בעבורו. הוא מזמין דיו, נייר וקולמוסים, וכן מעט גבינת חלום ושמן זית. הוא נותן הוראה מוזרה לא לבוא אליו "ערומים" אלא להגיע לבושים (היטב) למען הרואים. הוא מבקש מסעוד לחלק כסף לעניים לזכותו, ולומר לאחותו ע'אליה להתפלל בעבורו בבתי הכנסת. בנוסף ראשון (פוסט-סקריפט) הוא מבקש חדשות על אחייניתו סוואר שעמדה ללדת. הוא מוסר ידיעות נוספות על אדם אחר (רב? "הראב") שעמד להיהרג, ואז הגיעה קבוצה ושמה אלג'ואבר(?), הרגה למעלה ממאה איש, והשולח נאלץ להימלט. בנוסף שני (פוסט-סקריפט) הוא מפרט פריטים שונים ששלח עם מחמד אלבברי, ומורה לנמענים למוכרם במחיר טוב. הוא מבקש מהם לטפל היטב במחמד זה, ובכלל זה להביאו לרופא הקראי כדי שיכין לו תרופה טובה. בצד האחורי, בכתב יד אחר, ישנם רישומי חשבונות בערבית-יהודית, וכן שתי שורות הכוללות דרישות שלום ל"אם ע'אליה". איחוד מאת עודד זינגר.

מסמך משפטי: שלושה מסמכים משפטיים הכתובים על רוטולוס אחד. התיארוך (על פי המסמך השני): כ"ז באייר ד'תתמ"ו לבריאת העולם (14 במאי 1086). שלושת המקרים נסבים סביב מעאלי בן ח'לף ודינרי עדליה, ששוויים היה כשלושה דינרים רגילים ולא היו בשימוש כללי בציבור. גויטיין מגדיר דינרי עדליה כ"מטבעות מהדורה מיוחדת ויוקרתית שלא נועדו להיות במחזור". במסמך הראשון, החלקי, תבע מעאלי בן ח'לף את אחיו אבו נצר מנצור בקשר לעסקת פשתן בשווי 40 עד 50 דינרים. כן מוזכרים אבו סהל אלצירפי ומבורך בן נחום, וכן יפת בן אברהם, הממונה על בית המטבעה (מתולי דאר אלצ'רב), אשר שכר או רכש ממנצור בן ח'לף חלק מבית, והעביר אליו אוצר שנוי במחלוקת שנמצא בסמוך למסגד אלקבה במצודת היוונים. בשורה 6 נאמר: "הראה לו דינרים טמונים בשכונת מסגד אלקבה". בהמשך, ככל הנראה, יש רמז למעילה בכספי בית המטבעה. סיומו של המסמך, בתרגומו של גויטיין (עם תיקון קל של מרינה רוסטו): "לבסוף הופיע לפנינו ברכאת בן ח'לף, אשר העיד את העדות הבאה: מעאלי בן ח'לף הביא אותי לביתו של יפת בן אברהם ונתן לי סל עם אבק זהב, אשר נשאתי לבית אחיו מנצור בלילה. למחרת בבוקר ניפה מנצור בן ח'לף את האבק שנשאתי אליו, הביא לקוח מוסלמי ומכר לו אותו תמורת כשלושה דינרים בנוכחותי. כתבנו את אשר נאמר לפנינו וחתמנו, כדי שישמש כשטר לאישור זכויות וכראיה". במסמך המשפטי השני שעל פני הקלף, הנושא את התאריך כ"ז באייר ד'תתמ"ו, מעיד מנשה בן יעקב כי לפני שנים רבות בא אליו מנצור בן ח'לף, אחיו של מעאלי, בלוויית שני מוסלמים אשר תבעו ממנו תשלום עבור פשתן שקנה מהם. מנצור מסר לו (למנשה) דינרים לשקילה, ומנשה מצא בתוכם 15 או 17 דינרי עדליה, דבר שהפחיד אותו, שכן מטבעות מסוג זה לא היו זמינים לציבור. הוא שקל אותם ומסרם למוסלמים בתשלום עבור הפשתן, ולאחר מכן ביקש מאחד המוסלמים להחליף אצלו שלושה או ארבעה מן הדינרים, חרף חששו הקודם. מנשה לקח את דינרי העדליה, ככל הנראה כדי למנוע ממנצור להסתבך בשל שימוש גלוי בהם; לאחר מכן יעץ מנשה למנצור שאם נותרו ברשותו עוד מטבעות כאלה, אל יראם בפומבי אלא יסלקם בחשאי. כאן מסתיימת עדותו של מנשה, ואז שואל בית הדין את מנצור מה עשה לאחר מכן. מנצור השיב: "אמרתי לו שאין לי עוד מן המטבעות הללו, אלא ששאלתי אותם מאחי", מעאלי. שבועיים לאחר מכן נתגלתה פרשת מעאלי ומעילתו בביתו של יפת בן אברהם, מנהל בית המטבעה. המסמך השלישי, שבגב הקלף, נכתב בידי הלל בן עלי וחתום על ידו, וכן בידי עלי הכהן בן יחיא ויאשיהו בן משה. בו מציג יפת תביעות נגד מנצור, גם הן הקשורות בדינרי עדליה. (המידע מבוסס על תרגומו של גויטיין.) צירוף: אלן אלבאום

מכתב משמואל, השוהה בדמיאט, אל אבו אל-מֻפצ'ל הִבַּתאללה בן פרח, אולי קרוב משפחה דרך אחותו של הנמען. כתב היד עמום במקומות רבים, ולכן חלק ניכר מן הניתוח הוא בגדר השערה. שמואל פותח במינימום ההכרחי של נוסחאות נימוס, ולאחר מכן: "באשר לדברים שהזכרת על המאורעות בדמיאט, התרחשו דברים מכוערים מאוד. לקחו את אחותך אל החֻג'רה (צריף או מתקן צבאי?). אחר כך הביאו אותה אל המתחם השלטוני (דאר אל-אִמארה), והביאו סל כדי להושיב אותה בו ולהכותה. התחננתי והתחננתי (? lam azal ashḥad — פועל המשמש ביחס לקבצנים, אך ייתכן שהוא משתמש במשמעות העברית: לשחד) עד שריחם האל והחזירוה אל החֻג'רה מבלי לומר לה דבר. לא חדלתי... עד שהוצאתי אותה מהחֻג'רה אל ביתו של הִלאל. הלאל ערב לה לאחר תקופה של מעצר בית (? baʿd an aqām mudda fī l-tarsīm). הוא הפסיד 13 דינרים. הם מכרו את כל מה שהיה בבית. לא הותירו דבר השווה אפילו חצי דרהם. לקחו את כלי הנחושת של אחותך ומכרו אותם. איש לא היה אכזר יותר ממזכיר ראש המשטרה (ואלי) בדמיאט, האחראי על הירושות. שלחתי לו 10 מטבעות זהב באמצעות אבו אל-עלא מֻסלִם". השורה הבאה מסובכת ועוסקת במשהו הנקרא "כֻּתֻב אל-סֻלטאן". בנקודה זו הכותב עובר לתחנונים אל הנמען לעשות כל מאמץ כדי להגן על האינטרסים של משפחתו שלו ושל הכותב: "לך אל האמיר סַיף אל-דין, ואל בעל הבית, והיפגש עם סַיִּדנא אל-רַיִּס. ילך הוא וייפגש עם כל האמירים ויעלה את העניינים האלה הנוגעים לך ולי". עוד עליהם לפנות אל אל-אמיר אל-טַהיר (? אלטהיר; קיים קאדי בכינוי דומה במסמך ערבי אחר. ייתכן שהכוונה לאל-ט'היר). תוכן הדברים בצד ב' נעשה סתום עוד יותר. הכותב מבקש מהנמען שלא יחוס על תשלום מסוים, "כי האמיר פח'ר אל-דין הבטיח לי כל טוב שבעולם. הוא הרעיף עליי חסד מעבר לכל תיאור. הוא אינו לוקח פרוטה; אחרים כן לוקחים". בהמשך באה פסקה סתומה נוספת: ייתכן שהכותב קיבל הלוואה של 30 מטבעות זהב מן האמיר שהיה צריך לצורך שוחד (shaḥadtu bihā, אותו פועל המופיע בתיאור ההכאה). אחר כך הוא חוזר לתאר כיצד הבית רוקן כליל; אפילו מסמר לא נותר. לבסוף הוא מספר את האירוע שגויטיין תיאר כך: "בדמיאט, עיר הנמל המצרית, היה מַח'זן ממוקם בדִהליז, או אולם הכניסה [של ביתו של אבו סעד]. כד שהכיל אלף מטבעות זהב התגלה שם, וכמובן הוחרם על ידי השלטונות". גויטיין מזכיר את המכתב פעם נוספת בהקשר אחר: לפי דבריו, כמו במשרדי הממשלה בכלל, לא הייתה חלוקת תפקידים ברורה וקבועה בין הענפים השונים של מערכת המשפט וכוחות הביטחון. כך, למשל, בדמיאט, משרדו של ראש המשטרה (ואלי) טיפל בענייני ירושה — סמכות שהייתה בדרך כלל מסורה לקאדים.

מכתב פגום מאוד בטורקית עות'מאנית, העוסק במשלוחי עצי הסקה. תיארוך: בסביבות 1736 לסה"נ או מאוחר יותר (לפי הת'אוויי), על בסיס האזכור של מטבע הזהב העות'מאני זרי מחבוב (zeri maḥbūb) שהוטבע לראשונה בקהיר בשנת 1736 לסה"נ (אם כי המטבעות המוקדמים ביותר מקהיר בקטלוג הנומיסמטי של אוסלו מתוארכים ל-1143 להג'רה / 1730 לסה"נ). יש לציין כי שנת 1703 לסה"נ (1115 להג'רה) הייתה השנה הראשונה שבה הוטבעו מטבעות אלו באיסטנבול, ועל כן יש סף כרונולוגי אפשרי המוקדם בלמעלה משלושה עשורים. בהקדמה למהדורתה מציינת ג'יין הת'אוויי כי קטע זה ומכתב נוסף נכתבו על ידי אותו סופר: שני המסמכים הם מכתבים קרועים בצורה קשה בטורקית עות'מאנית, העוסקים במשלוחי עצי הסקה (odun). הכותב פונה אל הנמען בכינוי "אבי" (benim pederim), שיכול להתפרש כאביו הביולוגי או כדמות מבוגרת ונערצת. אולם במכתב השני "אבי" מוחלף ב"אחי" (benim ḳarındaşım), דבר המרמז שהנמען הוא חבר ו/או רֵעַ, בדומה לסייד מחמד ולסייד עומר אשר אליהם שולח הכותב דרישת שלום בסוף המכתב הראשון. מאפיינים אלה, כמו גם אזכור של דרווישים מבני המסדר המוולוי במכתב הראשון, פותחים את האפשרות שעצי ההסקה היו מיועדים למבנה (תֶּכֶּה) של דרווישי המוולוי בקהיר. לא נשתמר תאריך באף אחד מן המכתבים, אך אם הקישור למוולוי מדויק, אזי שניהם נכתבו לאחר 1016 להג'רה / 1607 לסה"נ, השנה שבה נוסד המבנה המוולוי. הלשון, הכתב והמראה הכללי של המכתבים מצביעים על כך ששניהם נכתבו על ידי אותו מחבר באותה תקופה בקירוב, ואולי גם לאותו נמען — אל-חאג' מחמד. עצים להסקה לא היו נפוצים במצרים, וההסקה יובאה דרך קבע מאנטוליה. ייתכן שזה מה שהמסמכים מתארים, אם כי בשני המקרים העץ מובל על ידי נווטים מצרים, או למצער ערבים (ראיס בטורקית עות'מאנית): במכתב האחד מעביר עבדאללה אנצארי אל-סעידי 275 קנטארים של עץ; במכתב השני, מחמד שאפיעי בולאקי, מנמל הנילוס בולאק שבקהיר, מעביר 300. מדובר בכמויות עצומות: 275 קנטארים שווי ערך ל-13,750 ק"ג (מעל חמש-עשרה טון), ו-300 ל-15,000 ק"ג (מעל שישה-עשר טון). יתרה מזאת, השימוש בביטוי "הפעם" (bu defāʿ) מצד הכותב מרמז שמדובר באספקה סדירה. אם מניחים שעצי ההסקה היו מיועדים למבנה המוולוי בקהיר, הרי שהכינויים "אבי" ו"אחי" במכתב יכולים להעיד שהכותב היה אף הוא מוולוי, אולי מאחת מן המבנים המוולויים הגדולים שבמרכז האימפריה העות'מאנית, כגון מבנה ינִיקַפִּי באיסטנבול, הגדול בכל האימפריה.

רשימת תרומות לקופת הקהילה לצורך הלבשת עניים לשנת ה'ת"ק[ט] (1747/8). רשימת התורמים ארוכה ומקיפה, וראשון לתורמים הוא אברהם סרנו — שככל הנראה היה אחד הסוחרים העשירים ביותר בקהיר באמצע המאה השמונה־עשרה. הקונסול הצרפתי בקהיר העריך את הונו של סרנו ב־12.5 מיליון מדין בשנת 1747. ייתכן שסרנו היה היחיד ברשימה קהילתית זו שתרם סכום במטבעות זהב, שכן רישומו הוא היחיד המזכיר מטבעות מַחְבּוּבּ עות'מאניים וגִ'נְזִ'ירְלִי: 3 + 1 = 440 מדין, חישוב הגיוני לפי שער החליפין של התקופה, שכן הערך הנקוב של המחבוב באותם ימים היה בדרך כלל 110 מדין. קיים מסמך נוסף מהמאה השמונה־עשרה הקשור לסרנו. בין שאר חברי הקהילה הנזכרים ברשימה: מרדכי מוניר, יוסף גטניו, יוסף "מבני מקרא" (כלומר קראי), אליהו חמריתי[?], נסים נג'אר, יעקב לאניאדו, יעקב נעמיאש, אברהם מאגורו, חיים [בן אברהם] מאגורו, אצלאן רודסי[?], יצחק אלמגרבי, נסים ענכרי, יעקב קסטיל, סימן טוב חלבי, רפאל חיון צירפי, משה תמים, יהודה קארו, יצחק יעבץ, אברהם מתראכן[?], שלמה גורן, חיים ויאלובוס, יוסף עודה[?], יעקב מרחיים, יעקב קג'יג'י, אפרים נעמיאש, יעקב לוי סכנדרי, משה אלחאג', אליהו אלחאג', משה מונסון[?], שלמה רומאנו בולאקי, ישראל אלחאג', יעקב אסיהו, שחאתה ברוך, יוסף אלמלטי, יום טוב נבון, יוסף שבתין[?], ישראל נגרין, שלמה [בן ישראל נגרין], יעקב אלרקון, מנחם שבתין[?], יוסף תוזי[?], שלמה אלמושנינו, אברהם לוי כורלא, יצחק רווח, מרקאדו אלרקון, אברהם ריוח[?], יהודה עוזי[אל], יהודה מדינה, דוד אסיהו, יעקב גוהאד, נתן נוח, צ'לבי חג'י, יוסף אלמושנינו, משה מיוחס, אברהם צדיק, אהרן מאגורו, ישועה פרמון, משה לאניאדו, יוסף ישיעה, אברהם מלבי וזרח[?], רחמים סמאנה, משה חסון, יוסף אליהו, יוסף קיינא, רפאל מנשה, משה משולם הקטן, יהודה מימון, אהרן פניה[?], שלמה סקיל, יעקב שושן, שמואל נעים, דוד גבּאן/ג'בּאן[?], שחאתה סקיל, סעד קג'יג'י, יצחק ראובן, שמעון פרנסיס (אזכור מוקדם מכדי להזדהות עם הסוחר הידוע מקטעים מאוחרים יותר), משה שלום, יצחק פינטס[?], יוסף מלמד, בנימין זרדל, יוסף תזה, אליהו שמריה, אברהם עמרם, יהודה אסיהו, יצחק ברוך, חביב מנשה, יוסף עתרוטי, אברהם טוויל, קונור.ד משולם, שלמה חג'י, ברוך מצליח, יוסף מוניר, מרזוק סלאמה, אברהם מקאצין, חיים קצין, אברהם חסון, יוסף סרג'__[?], מרדכי אבוח'יר, אברהם סאסי, יעקב אלחנאסי, יהודה טובי, יצחק מנשה.

קטע מפנקס בית דין הכולל שרידים של 13 מסמכים, שרובם שלמים. מתוארך לחודשי טבת-כסלו ה'ת"ס, שהם 1699-1700 לסה"נ. כתב היד של הסופר וכן רבים משמות המשפחה אינם נפוצים בקהיר, מה שמרמז על כך שהקטע מקורו ככל הנראה בקהילה יהודית במקום אחר באימפריה העות'מאנית (המֵדִין הכסוף העות'מאני נזכר לאורך הרשומות). עם זאת, ייתכן גם שמדובר בפנקס בית דין השייך לבית דין ו/או לקהילה בקהיר שמסמכיהם לא שרדו בכמויות גדולות מתחילת המאה השמונה עשרה. אזכור אפשרי של "רובע הקראים" בקהיר מופיע במסמך 9 בצד ה-verso. רשומות המסמכים בצד ה-recto כוללות: (1) שותפות עִסְקָא בין סולימאן טראבולסי ויהודה ביכי(?). (2) שותפות כללית במסחר באלמוגים למשך שנה: "במלאכת אלמרגאן לזמן י"ב חדשים" (שורה 18). יתר רשומות בית הדין ב-recto עוסקות באירוסין הכוללים התחייבויות מתנות נישואין מהחתנים לכלות וכן נדוניות: (3) אירוסי משה ב"ר יוסף הכהן וכלה לעתיד המופיעה בשני שמות שונים: סעודי המכונה רחמה בת שמואל ראשי/דאשי(?); (4) אירוסי יעקב ב"ר רחמים הכהן קמאט ומסעודה בת יוסף הלוי בר-ביכה(?); (5) אירוסי משה ב"ר יעקב הלוי וריינה בת אליהו רמוך(?); (6) אירוסי אברהם תלמיד וסת אלבית בת בנימין פרנציה. ה-verso כולל את הרשומות הבאות: (7) רשומה חלקית הקובעת כי יצחק אשכנזי מקבל סכום כסף מלאה בת ____(?) עתרותי. (8) רשומה חלקית שבה סעדיה אנג'ל מתחייב ללמוד את "מלאכת הסירמקג'י" עם שמואל מאנופלה/מאנופלה. בהתבסס על הסיומת, המונח המקצועי כאן הוא ככל הנראה הטורקי "sırmakçı" (יצרן או רוקם של חוטי זהב או כסף), שהוא מילה נרדפת למונח "sırmakeş" במילון רדהאוס (עמ' 1014). (8) העתק כתובה מקוצר לנישואי משה ב"ר יחיאל מיוחס ופרלה בת גבריאל פרנסז (פראנשיז). (9) הסכם שכירות למספר נכסים, שחלקם רשומים ב"רובע הקראים". שני הצדדים בעסקה הם ברוך ב"ר אהרן יואב ויוסף ב"ר ישועה הלוי. הנכס הראשון ברשימה "הכמארה" אינו ברור במשמעותו המכוונת. ייתכן שמדובר במונח האדריכלי הלטיני "camera" (חדר, חדר מקומר). (10) אירוסי הדיין יעקב ב"ר דוד הלוי והגרושה סהור(?) בת אברהם חמוזי. (11) הודאת חוב בין יעקב ב"ר שם טוב מלמד ואברהם ב"ר שלמה בנטורה/בינטורה. (12) שותפות בין מרדכי אשכנזי ושמואל ב"ר יצחק ____ (שם המשפחה אבד עקב נזק). השותפות היא ב"מלאכת אלכואגייה/אלכואנייה", הדורשת מחקר נוסף לקביעת ההקשר המקצועי המדויק.

קטע של מכתב בערבית-יהודית. תיארוך: ככל הנראה סוף המאה ה-12 או תחילת המאה ה-13; ניתן כנראה לצמצם את הטווח על בסיס האנשים הנזכרים, ובכללם אל-מֻעַטַ'ם בעל השם האיובי. ניתן לשייך את התיארוך גם לתקופה של 1168–1204 לערך, על סמך אזכורו של הרמב"ם ("רבנו משה"). המכתב ממוען לאבו עמראן בן אבו אל-פרג' הכהן. צד הפנים עוסק בעיקר בעסקים, כולל עם "רבנו" ועם אל-שיח' אל-יסוד. נזכרת רכישת חיטה בשווי של 5 דינרים לשנה הקרובה. השולח מודאג ממשהו, בנוסף לאובדן הקודם של הזהב שהושאר אצל הארון. בתחתית הדף ובשוליים מוזכרים אבו אל-מג'ד, מכארם אל-וכיל הגבאי של מתחם ה"מלכיין", צפיי אל-דולה, אבן סבאע, ורצ'יי אל-דולה. בהמשך מוזכר "שטר מקורי" (של מכר?) ועדיו, ובהם אולי אבו נצר בן [...], וכן שטר נוסף (או כתובה?) שנכתב ו/או נחתם בקוץ בידי אבו סעד בן אבו שפה, כרם בן מפצ'ל, ומֻנַג'א אבן אל-מַחַלִּי. השולח צירף "אותו" (כסף?) יחד עם המכתב כדי שיועבר אל "הם", ושאין לשלם כעת אלא רק אם יתעורר צורך ("שכן דבר אינו נצחי מלבד האל"). החלק הבא של המכתב כולל מספר הפצרות לדאוג לשיפוצים הנחוצים בבית, ומזכיר גם אישה שאין לה "לא קרוב, לא מחותן, לא אח ולא ידיד מלבדך וכמותך". בתחתית צד האחור מתבקש הנמען לדבר עם הזקן פח'ר אל-צנאיע (אומן בכיר?) הנמנה עם פמליית (מן ע'למאן) אל-מֻעַטַ'ם. המכתב מזכיר גם: צפיי אל-דולה ("אל-מֻחְתַשִם") ואבו אל-חסן שותפו של השולח; מחסן (אל-מח'זן); שמינית דינר; מכארם אבן אל-אמשאטי ושכר המחסן; העברת משהו לטַארְמַה (תא בסירת נילוס); המילה דבשנא ("חפצינו הקטנים", ראו מ"ע פרידמן בעניין זה); עיסא אבן אל-אג'לח ("קירח בצד אחד של הראש"); אבו אל-ח'יר בן מפצ'ל; אולי רופא (אל-חכים); אדם "ארוך אוזניים" (טויל אל-אד'אן) וערמומי (שאטר); שטר שחרור וייפוי כוח; הבה אל-לבאן וערבונות שונים; זין בן סעיד; העיר קליוב; אלכסנדריה; בקשה שהנמען ייפגש עם הזקן פח'ר אל-צנאיע; רבנו משה (כנראה הרמב"ם); דרישות שלום לאביו של הנמען אבו אל-פרג' בחיר הכהנים; לאבו אל-פח'ר אל-עטאר; אל-שיח' אל-יסוד; אבו עמראן אל-תפארת; אבו אל-פצ'ל; ואבו אל-מכארם. צירוף: אלן אלבאום. שני הקטעים ככל הנראה מתחברים ישירות, אך הדבר טעון בדיקה נוספת; ייתכן שעדיין חסר ביניהם קטע שלישי.

מכתב בטורקית עות'מאנית העוסק במשלוח של עצי הסקה (אודון). תיארוך: בסביבות 1736 לסה"נ או מאוחר יותר (לפי הת'אווי), על בסיס האזכור של המטבע העות'מאני זרי מחבּוב — מטבע זהב שנטבע לראשונה בקהיר בשנת 1736 לסה"נ (אם כי המטבעות הקהיריים המוקדמים ביותר בקטלוג הנומיסמטי של אוסלו מתוארכים לשנת 1143 ה'/1730 לסה"נ). יש לציין כי שנת 1703 לסה"נ (1115 ה') הייתה השנה הראשונה שבה נטבעו מטבעות אלה באיסטנבול, ולכן ניתן להציב סף כרונולוגי סביר מוקדם יותר ביותר משלושה עשורים. בהקדמה למהדורתה מציינת ג'יין הת'אווי כי קטע זה ומכתב נוסף נכתבו בידי אותו סופר. לדבריה, מדובר בשני מסמכים קרועים מאוד שהם מכתבים בטורקית עות'מאנית העוסקים במשלוחי עצי הסקה (אודון). במכתב הנוסף פונה הכותב אל הנמען בכינוי "אבי" (בנים פדרים), שיכול להתפרש או כאביו הביולוגי או כזקן נערץ. לעומת זאת, במכתב שלפנינו "אבי" מתחלף ב"אחי" (בנים קרינדאשם), מה שמעיד על כך שהנמען הוא ידיד ו/או חבר לדרך, בדומה לסייד מחמד וסייד עומר שאליהם שולח הכותב דרישת שלום בסיום המכתב הראשון. תכונות אלה, יחד עם אזכורם של דרווישים מבית המוולוי במכתב הראשון, פותחים את האפשרות שעצי ההסקה היו מיועדים לבית המדרש (התקייה) של דרווישי המוולוי בקהיר. בשני המכתבים לא שרד תאריך, אך אם הזיקה למוולוי נכונה, הרי ששניהם נכתבו לאחר שנת 1016 ה'/1607 לסה"נ, עת נוסדה התקייה של המוולוי. הלשון, הכתב והמראה הכללי של המכתבים מצביעים על כך שאת שניהם חיבר אותו מחבר באותה תקופה בערך, וייתכן שאף נשלחו לאותו נמען, ה-חאג'י מחמד. המכתב שלפנינו מצביע באופן ברור על קשר בין משלוחי עצי ההסקה ובין רגימנט הינצ'רים (היאניצ'רים) של קהיר. הכותב מתייחס אל "הכתחודא שם", או אולי "הכתחודא [המופקד] על אותו אזור" (אול טרפא כתחודא). לפי אנדרה רֵמון, במחצית הראשונה של המאה השמונה עשרה שימש הכתחודא — סגן המפקד של רגימנט היאניצ'רים במצרים — כראש המכס של המחוז כולו, ופיקח על המועלמים היהודים שהוצבו בנמלים השונים. ייתכן, אם כי רחוק מוודאי, ששני המכתבים הללו הגיעו אל הגניזה דרך מועלמים יהודים, שהיו נתונים באופן רשמי לפיקוחו של הכתחודא של היאניצ'רים בקהיר, ושהיו אחראים על שומת מסי המכס במשלוחי עצי ההסקה האדירים.

ביפוליו מתוך פנקס בית דין, ככל הנראה מאותו פנקס שממנו הגיעו חמישה ביפוליו נוספים השמורים בשמורה אחרת. בסך הכול כוללים ששת הביפוליו עד 38 מסמכים, אך המספר הממשי כנראה נמוך יותר משום שרישומים רצופים מסוימים, המשתרעים על פני מספר עמודי פנקס, טרם זוהו זה עם זה. תיארוך: הרישומים בעמוד זה הם מאדר א' ואדר ב' שנת ה'תנ"ג, היינו 1693 לסה"נ. מקום: קהיר. השם גבריאל קונפורטי מופיע לאחר רישומים רבים בתפקיד "עד שני". צד ימין של הרקטו: (מסמך מס' 1) רישום לא שלם, ובו השורות האחרונות של שותפות או הסכם בין שלושה צדדים. (מס' 2) הצהרת שכיב מרע של יהודה דירולו (דירולו) המכונה דאנון, הנוגעת למגוון חובות ולהסדרים לקבורתו. (מס' 3) שידוכין בין ריינה בת יצחק פורטוגז לבין יצחק בן יעקב מצליח. צד שמאל של הרקטו (מסמך מס' 4): פסק דין בנוגע לסכסוך שותפות בין יצחק עמנואל לשמואל סלמון(?). השורות הראשונות מפרטות את ההסדרים הכספיים ואת נוהלי ניהול הרישומים בין השותפים. מטרת הרישום מתבהרת החל משורה 26, שם מצוין סכסוך ביניהם, ובהמשך טוען השותף שמואל כי היה "אנוס" באופן כלשהו, ובכך הופרו תנאי הרצון של השותפות. בית הדין מציין כי בדק את העניין ומצא שלא אירעה הפרה כזו של השותפות. חתימות שלושת הדיינים שישבו בדין הועתקו לפנקס בית הדין בסוף רישום פסק הדין: ישראל רומאנו, דוד חיים בית-הל[..]ס ומשה ויטאל. (מס' 5) העתק כתובה שקוצרה במקומות מסוימים לצורך ייעול הרישום בפנקס בית הדין. הכלה: נחמה בת יצחק נווארו. החתן: אברהם בן משה מאגורו/מאיורו. חלק מן הכתובה ורשימת הנדוניה המלאה ממשיכים בצד ימין של הוורסו, וכוללים מגוון רחב של פריטים ובגדים מקושטים בזהב, כסף, אבני חן ופרוות. צד שמאל של הוורסו: (מסמך מס' 6) מסמך ירושה לא שלם שנערך לאחר מותו של אדם המופיע רק בשמו הפרטי, ישראל, וייתכן שהוא אותו ישראל הכהן הנזכר ברישום מס' 7. הרישום מפרט הליכי ירושה מורכבים בין שלושת ילדיו של ישראל: ריקה (אולי אלמנתו), נתן (בן המנוח?), ויוסף (חמיו של נתן). (מס' 7) שותפות השקעה בין מרדכי ואהרן, בניו של ישראל הכהן המנוח, יחד עם שותפים נוספים: נתן בן-אפרים, יעקב הלוי ומשה הכהן.

מכתב מיוסף בן יעקב בן עלי הבבלי ראש הסדר אל אחיו עלי ויצחק. רובו בערבית-יהודית. מתוארך לשנת 1476 למניין השטרות, היינו 1164/65 לספירה. השולח מציין את שמו בכמה שורות קצרות בראש הדף, ולאחריו ציטוט מתהילים קכ"א, ב'. את זיהוי השולח עשו אמיר אשור ומרדכי עקיבא פרידמן, המוסיפים כי הוא חותם בסיסמתו (עלאמה) — אותה סיסמה ששימשה את שמואל בן עלי, שהוא היה תלמידו: "הא̇ לא̇ למו̇" (תהילים ס"ח, כ"א). במכתב מדווח יוסף כי שלח את הספר המבוקש בכתב ידו. באשר לדברים שאחד מהם אמר על אמו המתגעגעת אליו — הוא מתגעגע אליה אף יותר. החלק הבא עוסק בחינוכו וגידולו של יצחק (כנראה האח הצעיר). עלי התלונן כי יצחק אינו שומע בקולו ומסרב לציית לו תמיד. יוסף נותן הוראה שייתכן שעניינה עונש גופני, ובה מופיעה המילה "אלמקלב". לאחר מכן: "עליך להשליט עליו את סמכותך (תסלטין בה) ולהזכיר לו את דברי התורה, 'כבד את אביך ואת אמך...'. ובאשר לדבריך כי הוא מקלל אותך — אותך, מורהו! — איני יכול להאמין עליו דבר כזה". בהמשך הוא מצטט עוד פסוקים מקראיים ומורה לעלי לנסות לסלוח ליצחק. באשר לשמח(?) אלקטאן ולהפרתו את ההסכם (המשפטי?) ואי-נתינתו דבר לנמען — על הנמען לפנות אליו ולדרוש הסבר. השולח מצטער על כך שהנמען לא הודיע לו מה הוא ואבו אלברכאת קוראים, וגם לא על פרנסתו, ולא על "כמה זהב אספת עבורי". יוסף מזכיר מכתב שקיבל מאביהם ומתאר כיצד השיב הן לנמען והן לאב במכתב אחד. לאחר מכן הוא נוזף בנמען על כתב ידו הגרוע (כון כ'טך מנחוס) ועל הצורה הלקויה שבה העתיק את חמש הקונטרסים (ככל הנראה שיעורי בית). עליו לחזור ולכתוב אותם מחדש, וגם לפקח על יצחק בעת שזה מבצע את אותה משימה. יוסף מוסיף הנחיות נוספות לגבי פרשיות התורה שעליהם להעתיק. לאחר מכן באות דרישות שלום רבות, ובהן לאבו אלפרג' אלבגדאדי, למשה ראש הקהל, לאמו של יוסף, לעזרא הדיין ולבנימין החבר. ישנה גם תוספת בכתב שונה המביעה שמחה על הבשורה כי יצחק החלים ממחלתו. המכתב נמשך אל גב הדף עם דרישות שלום נוספות. באשר להוראה שקיבל יוסף לקנות לאמו נקאב ומקנעה גדולה (צעיף או רעלה) בארבל (ארבל) — מאוחר מדי, שכן הוא כבר עזב את ארבל.

רישום משפטי של ירושה, שהוצא בבית דינו של ר' לוי בן חביב בירושלים בספטמבר 1532 לסה"נ (ג' בתשרי ה'רצ"ג), בעניין עיזבונה של המנוחה נצר בת אליהו בן עבד אלולי מלמד, אלמנתו של ר' פהיד הידוע בכינוי בראבכ (?), שנפטרה ללא צאצאים ישירים. אחיינה, עבד אלכאפי בן סלימאן החזן — שאמו צ'ריפה הייתה אחותה של נצר — הציג ייפוי כוח שנערך בפוסטאט במאי 1532 (ז' בסיון ה'רצ"ב), בחתימת העדים יוסף אבוהב ויוסף בן דוד מורנו, המסמיך אותו לתבוע את חלק הירושה שהורישה לו דודתו (בהמשך מתברר שדודתו הורישה לאמו צ'ריפה ולמשפחתה שני שלישים מלאים מן הירושה, בעוד השליש הנותר נועד לאחותם השלישית רבקה ולמשפחתה). עבד אלכאפי הגיש תביעה נגד שמואל הלוי בן שלמה הלוי, המכונה גם שמואל כלח, שהיה האפוטרופוס/מוציא לפועל של העיזבון, על מנת לקבל את חלקו בירושה. שמואל מצדו טען כי כבר שלח די כסף לידי דוד חבריא (? חבריא), שהיה אמור להעביר חלק ממנו לאשתו רבקה בת זביידה (אחותה האחרת של נצר) ולמסור את היתרה לעבד אלכאפי — אלא שזה האחרון לא קיבל פרוטה. עוד השיב שמואל כי לא נותר די כסף בעיזבון כדי לשלם לעבד אלכאפי את חלקו (וחלקם של אמו ואחיו), אך ניתן להשלים את החסר באמצעות רכוש, תכשיטים ובגדים. המסמך נמשך לאורך כמאה שורות נוספות, ובהן פירוט מדוקדק של כל המטבעות בסוגיהם השונים שהעביר שמואל לידי עבד אלכאפי, לצד התכשיטים, הבגדים ושאר החפצים (כשבדף שמנגד מופיעה רשימה נפרדת ובה אינוונטר מפורט של שבעים פריטים, רובם פריטי לבוש). עם זאת, חלק מן הפריטים הללו נועדו לדוד חבריא, והתכשיטים במיוחד הוכנסו לתוך שקית שנחתמה בחותמו של עובדיה כהן, ועבד אלכאפי נדרש להישבע כי לא ייפתח אותה עד שהשניים יוכלו לעבור עליה יחדיו בפוסטאט תחת פיקוחו של שמואל הלוי בן חכים. בין המטבעות הנזכרים מופיעים פרחים שולאליים מזהב ופרחים אברהאמיים מזהב — מטבעות שנטבעו במטבעותיהם של ר' יצחק שולאל ושל אברהם קסטרו בהתאמה. עיקר המידע מתוך תיאורו של אברהם דוד.

מכתב עסקי בערבית-יהודית. הצד הראשון נפתח באמצע סיפור מעניין: "שש ספינות מוונציה הגיעו, נושאות שפע גדול (נִעַם עַצ'ימה), וכל ה'חברים' שלנו (אצחאבּנא) [ש]הגיעו בהן כיבדו אותך. הם הרוויחו באספקה (תרבחו פי אלזיאדה) לביזנטים (אלרום) והביאו לתוצאות נוראיות... ה'מומניה' נמכרו ב-52 2/3 ל-100, וה-tutty(?) נמכר ב-4 1/6 ודאניק לאוקייה. (השווי) שאותו סיפקו (זיידו) לביזנטים בעסקה זו ולשלטון היה למעלה מ-2,000 דינרים, והכול היה להם. הם השביתו לחלוטין את הכלכלה (? אכּסרו אלחאל ג'מיעה), מבחוץ ומבפנים, והכול לפי רצונו של 'ידידנו' (צאחבּנא), וכיצד הוא אינו מעלים עין אלא דורש שהכול יהיה כשורה. ולא כל אדם יכול לסבול את ההשפלה (ד'ילה) והבגידה (ג'בּינה). זה מה שאירע. הזעפרן נמכר ב-50 ו-51...". בהמשך מוזכרים בית המטבעה (דאר אלצ'רב) והזהב. הצד השני מזכיר אישה צעירה (אלצביה). אחר כך: "כאשר קיבלתי את מכתבו היקר של מעלתך, השהיתי הכול עד לקבלת אישור ממך בעניין זה, והלכתי אליו ונזפתי בו רבות על כך. תירוצו היה עניינו של אבן ישוע, עד שיסיים את העבודה...". בהמשך מובאת התרחבות נוספת על העבודה שטרם בוצעה ועל האומנים היושבים בטלים. גויטיין מסכם את הצד הראשון כך: "קבוצת סוחרים קשרה קשר עם 'הרום' (היהודים), כך שרק האחרונים והשלטון הפיקו רווחים גדולים". ישנם גם תעתיק חלקי בכתב ידו של גויטיין והערות במסמכים המצורפים. המילה מומניה קשה לפענוח; גויטיין מציע באופן מסויג מַאמוּניה (=דייסת אורז או חלווה משקדים), ולאחר מכן תוהה אם ייתכן שמדובר בגרסה של מומיאא (זפת-מומיה, "מומיה"), אך גם דרך כתיבה זו תהיה משונה. אפשרות שלישית שגויטיין אינו מזכיר — ייתכן שמדובר בדינרי 'מומני' שטבע עבד אלמומן, מייסד שושלת המֻוַחִדוּן, ושער חליפין זה של 52.67:100 יהיה סביר בהתבסס על מידע מאבן ג'ובּיר. אם זוהי הקריאה הנכונה, סביר שהמכתב מתוארך לסביבות המחצית השנייה של המאה ה-12.

מכתב מאת אהרן בן עמרם הכהן (ז"ל), מעכו, אל בנו שמריה בן אהרן, בפוסטאט. הבן אינו צריך להסתפק בלימוד אצל דודו מצד אביו, אלא עליו ללמוד אצל רבנו. עליו להימנע מעיסוקים רעים כגון שתיית יין. הכותב גם שולח תנחומים לרבנו. הוא מקווה שבנו יזכה במשרה (אצל הנגיד מבורך?). תיארוך: סוף המאה הי"א, משום שאהרן זה חתם יחד עם צמח בן יוסף בן צמח (ז"ל) על מסמך מתמוז ד'תת"ס (1100), שגם נכתב בידו. בצד האחורי ישנן כמה שורות דהויות מאוד. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.) קטעים נבחרים: "מא אחתאג אוציך פי אלחרץ פי אלתורה יומם ולילה לאנך קד בקית וחדך מא בקא לך עדר לא תקול עמי אשגלני ולולא עמי כנת בית רבינו מא יברח" (איני צריך להזהירך על השקידה בתורה יומם ולילה, שכן נשארת לבדך ואין לך תירוץ; אל תאמר 'דודי הטריד אותי, ולולא דודי הייתי בבית רבנו ולא הייתי זז משם'). "לאן יא ולדי מא כרגת מן ענדי בשי ולא אוציתך בשי אלא בתורה ויראת שמים ובאמונת שמים אן אנת אשגלת נפסך בשרב נביד" (כי בני, לא יצאת מאצלי בדבר ולא הזהרתיך על דבר אלא על תורה ויראת שמים ואמונת שמים, אם תעסיק עצמך בשתיית יין). "מן רבינו שמצ פאן כל כלמה תנקלהא ענה תעדל ענדי כל זהב וכל כסף" (מרבנו ש"צ, כי כל מילה שתעביר ממנו שקולה אצלי כנגד כל זהב וכל כסף). "פאן רזק אלבארי תע רזק ענד כרוגך הרי מוטב" (ואם יזמן לך הבורא יתעלה פרנסה ביציאתך, הרי מה טוב). "הקבה יאריך ימי רבינו ויוצל איאמה באיאם אלמשיח ליאיר עיני כל ישראל בתורתו" (הקב"ה יאריך ימי רבנו ויחבר את ימיו לימות המשיח, להאיר עיני כל ישראל בתורתו). "כץ חצרה רבינו ען עבדה הרון באתם אלסלאם ועזיה עני במא תראה אנת מן אלעזא" (מסור למעלת רבנו מאת עבדו אהרן את שלום רב ביותר, ונחם אותו בשמי כפי שתראה לנכון מדברי תנחומים). החתימה: שמריה הכהן בר אהרן ס"ט, אביו אהרן הכהן בר עמרם ז"ל לא עדמה, מעכו.

איגרת ציבורית בעברית, שנשלחה מעיר בארץ ישראל (לפי גויטיין ומאן) או מדמשק (לפי גיל) אל הישיבה בירושלים (לפי גיל) או לפוסטאט (על בסיס החשבונות שבצד השני). תיארוך: 1050–1055 לספירה, על פי הזיהוי המשוער של חַיְדַרַה וח'טיר אל-מֻלכּ. לפי גויטיין, סחיטת תשלומים של מס הגולגולת (ג'זיה) מראש מוכרת ממסמכי הגניזה רק בארץ ישראל וברבע השני של המאה האחת-עשרה, תקופה של אנרכיה ושלטון רע. לפי דיווח אחד, נדרש התשלום חמישה חודשים תמימים לפני ראש השנה המוסלמית, המועד שבו היה אמור להיגבות. הסיפור המתואר במסמך מרתק במיוחד. שולח האיגרת מספר כי הבדואים ("הערביים") השתלטו על העיר ושיתפו פעולה עם דיין, אחיינו של אבו אל-סיאר(?), כדי לנתק את אספקת המים מן היהודים. בכל פעם שהצליחו היהודים להטות את לבו של "כל מושל ושליט" להשיב את המים על כנם, התאחדו אויביהם והכחישו שיש ליהודים זכות כלשהי על המים. השנה עלה לשלטון שליט נוסף בשם חַיְדַרַה ד'ח'ירת אל-דַוְלַה (המופיע גם במסמך אחר משנת 1031 לספירה). הקהילה שלחה שליחים למצרים על מנת להשיג "כתב ונשתוון" (מסמך וצו רשמי) ובו שלוש בקשות: (1) להשיב את אספקת המים; (2) להחזיר את זכות השחיטה בשוק; (3) לאסור את גביית מס הגולגולת לפני תחילת השנה. הבקשות נתקבלו, והצו הוצא בידי ח'טיר אל-מֻלכּ (=בנו של אל-יאזורי, או שמא אל-יאזורי עצמו). אולם השליט המקומי "קרא (את המסמכים ואת הצו) והשליכם מידו", ודרש שוחד גבוה לפני שיקיים אי אילו מן ההוראות. אויבי היהודים זעמו ומחו, אך נסוגו בבושת פנים כאשר הודיע להם השליט שיהיה עליהם להשיג צו-נגד שיבטל את הראשון. אף על פי כן, דיין העיר התעקש לדרוש את מס הגולגולת חמישה חודשים מראש, בסך 250 דינרי זהב מן הקהילה. בצד השני של המסמך מופיעים חשבונות קהילתיים בכתב ערבי — ראו רישום נפרד.

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה, חתום בידי יצחק בן שמואל. מתוארך ליום ראשון, י"ג בטבת א'תט"ז למניין השטרות, הוא ינואר 1105. דו"ח על אדם שנמצא מת בביתו ולא היו לו קרובי משפחה שיטפלו בקבורתו או יתבעו את עיזבונו. בשולי הימין נמחקו חתימותיהם של חלפון ושל עד נוסף. בבוקר יום ראשון (שורה 4) נפוצה השמועה כי יוסף בן אסמאעיל אלבֻּנִּי מאלכסנדריה נמצא מת בביתו. הוא נפטר ביום שלפני כן, בבוקר שבת, ומאז שכב בביתו. הדיינים, הפרנסים (שורה 5), שמשי בתי הכנסת, הסופר חלפון אבן אלקטאא'ף (שורה 8) ורבים אחרים (שורה 9) נאלצו לפרוץ את הבית, שכן היה נעול "מבחוץ ומבפנים" (מן בּרּא ומן דאכ'ל). האיש נמצא מת והוצא בידי הקברנים (ע'אסלין, רוחצי המתים) והונח בחצר (שורות 10–11). על פי הוראת בית הדין, שהיה אחראי על מקרים מסוג זה, החל חיפוש אחר עיזבון שהותיר המנוח. לאחר החיפוש נמצא ח'לקאן (שורה 12), קלחת נחושת גדולה, ובה 8 ושלושה רבעי דרהמים של כסף; כן נמצאו חמיאן (שורה 15), כיס-חגורה, וקרטאס (שורה 16), שקיק, ובהם כסף בסך כולל של 41 דינרים (שורה 17) "במזומן", וכן עין (שורה 23), שפירושו זהב. הוצאות הקבורה נאמדו ב-6 דינרים (שורה 18), והיתרה בסך 35 דינרים הופקדה (שורות 22, 20) עד שיבוא יורש לגיטימי לתבעם (שורה 26). 8 ושלושה רבעי הדרהמים נוספו להוצאות הקבורה (שורה 27). כל המיטלטלין, כגון מנדיל (שורה 24), מטפחת, סלה (שורה 24), סל, ועמם פריטים שונים, גם הם ננעלו בבית עד שיבוא יורש לקחתם (שורה 26). חתימתו של חלפון מופיעה בסוגריים בשוליים ומחוקה; כל יתר החתימות מחוקות אף הן. (המידע מגרשון ויס.) ייתכן שהמסמך קשור לרשימת מצאי של פריטים שנמצאו בביתו של יוסף לאחר מותו הפתאומי, אף היא בכתב ידו של חלפון בן מנשה.

חשבון של ח'לף בן יצחק מעדן, שנכתב עבור חלפון בן נתנאל בעת ששהה בברוץ' שבהודו. תאריך משוער: 1134 לערך. זהו החשבון היחיד ששרד בגניזה שנשלח על ידי סוחר בעדן לשותפו העסקי בהודו. המסמך נשלח יחד עם איגרת מח'לף בן יצחק לחלפון בן נתנאל (כיום צירוף חדש שזיהה אמיר אשור). בחשבון זה ח'לף מסכם שנה שלמה של פעילותו המסחרית עבור חלפון. הסחורות כוללות פלפל (828 מתוך 1469 דינרים), טקסטיל (578.21 דינרים), וכן כמות קטנה של מושק. סכום 1469 הדינרים אינו מייצג את סך כל העסקאות שח'לף ביצע עבור חלפון, שכן לא הצליח למכור את הכול — הפלפל, ככל הנראה, משום שמחירו ירד (שורה 35). ח'לף אינו דורש תשלום עבור שירותיו, משום שבניגוד לסוחר הנודד, הסוחר היושב בנמל ביתו סחר עבור שותפים שמחוץ לעיר לא בתמורה לפיצוי כספי, אלא על בסיס הדדיות. כמעט כל התקבולים הושקעו מיד בעסקאות חדשות שהיה עליהן להתבצע בהודו. נוסף על אלמוגים, ששוויָם הגיע לכמעט שליש משווי המשלוח, נעשה שימוש לצורך זה גם במתכות יקרות: מטבעות זהב וכסף (במטילים או בכלים). ח'לף נוקב במחירים במטבע של עדן, הדינר המאלכי, השווה ל-24 קיראט, ואילו הטקסטיל נסחר ביחידות של "כַּוְרַגַ'ה" (רבים: כואריג'), שהיא חבילה של עשרים "ת'וב" (רבים: את'ואב; משמעות המילה אינה רק גלימה, אלא גם יחידת בד בגודל הדרוש לתפירת גלימה אחת). המסמך מתקשר גם לעסקאות הנדונות באיגרת מחלפון אל מצ'מון בן יפת. אשכול מסמכים זה מאפשר אף לאמוד את משך שהייתו של חלפון בן נתנאל בהודו. (המידע מבוסס על מהדורת גויטיין-פרידמן.)

מסמך משפטי מיום שני, ט' בניסן א'תס"ט לשטרות, הוא שנת 1158 לסה"נ. סת אלדלאל בת סעדיה, אלמנתו של אבו עלי יפת בן עלי, מסכימה עם בנה הבכור אבו סעד לקבל משני בניה את מאוחר כתובתה בסך 30 דינרים, ולוותר על שאר נדונייתה ומזונותיה בשווי 20 דינרים. מאחר שהבן הצעיר מכארם היה קטין, הסכים אבו סעד עם אמו לשלם לה את חלקו בסך 15 דינרים, ולהפקיד את 15 הדינרים הנוספים עד שמכארם יגיע לבגרות; בהגיעו לבגרות יוכל אף הוא לפטור את אמו מן השבועה, או לחלופין — לאחר שתישבע — לשלם לה את חלקו במאוחר הכתובה ובנדוניה גם יחד, בסך כולל של 25 דינרים. בית הדין הורה להטיל חרם סתם בנוכחות האלמנה, משום ששמועה הילכה כי נגעו בעיזבון שלא כדין. (המידע מכרטסת גויטיין.) לפי תיאור חלופי: מסמך משפטי שבו פוטר בן את אמו משבועת אלמנה. היא הסתפקה בקבלת מתנת הנישואין המאוחרת בסך 30 דינרים, וויתרה על מה שעוד נותר מנדונייתה ושאר זכויותיה בסך 20 דינרים. שמועות הגיעו לבית הדין שהמנוח הותיר אחריו זהב שלא ניתן עליו דין וחשבון. ספר התורה הקדוש הוצא מארון הקודש בנוכחות האלמנה, והוכרז חרם סתם כנגד כל מי שייתכן שנגע בזהב. התיאור החלופי מתארך את המסמך לניסן א'תע"ט / מרץ 1168. בראש העמוד (recto) נכתבה הערה הקשורה למסמך משפטי בלתי קשור, העוסק בנישואי הכלה (גרושה) דיאר בת יפת והחתן אבו [...] בן אברהם הלוי; שורה זו ממסמך כתובה מתוארכת לערך לשנת 1158, נכתבה בשורה ישרה בראש העמוד באותו כיוון כטקסט המרכזי. המסמך נכתב בידי מבורך בן נתן.

רישום משפטי (מס' 37) בפנקס בית דין מקהיר. בעברית. מקום: קהיר. מתוארך כ"ג אדר א' ה'תנ"ג, היינו 1693 לסה"נ. (מסמך מס' 37) שטר אירוסין בין הכלה והחתן המיועדים: ריינה בת יצחק פורטוגז ויצחק בן יעקב מצליח המכונה קנפינטון. תקופת האירוסין נקבעה לשלוש שנים שיובילו לחתונה. (מס' 38) הסדר כתובה לריקה בת אהרן הנודי/הנורי(?) לאחר מות בעלה ישראל הכהן. ריקה מחלקת את תשלום הכתובה לשלושה חלקים שווים, כאשר 4,000 מדין מועברים לבניה משה, מרדכי ואהרן הכהן, המתחייבים לספק לה קצבה שבועית של 45 מדין למחיה ומדור. המסמך כולל גם הוראות שלפיהן ריקה תוכל להתגורר עם שניים מבניה, מרדכי ואהרן, המתחייבים לדאוג לאמם אם תבחר בהסדר זה. שני בנים אלה צעירים יותר (וכנראה רווקים), שכן הם מכונים "בחורים", בעוד שאחיהם משה אינו מתואר כך. ככל הנראה לישראל הכהן המנוח הייתה גם בת — שאינה מוזכרת או שנפטרה — שכן חתנו נתן בן אפרים נזכר כחלק מהליכי הסדר ותשלום הכתובה. (מס' 33) שורות תחתונות של רשימת נדוניה, ככל הנראה מהרישום שקדם לכך בצדו השמאלי של הביפוליום (4v). תכולת הרשימה עשירה ומגוונת, וכוללת מבחר רחב של בגדים, מצעי מיטה ותכשיטי זהב וכסף יוקרתיים המשובצים ביהלומים, אבני אודם, אזמרגד, ספיר ואלמוגים. (מס' 34) שורות עליונות של חוזה שכירות לשלוש שנים, ששורותיו התחתונות מופיעות בצד הימני של הביפוליום (5r). שמותיהם המלאים של הצדדים המעורבים: מזל בת אהרן דסא/רסא.

הליך משפטי שבו שני חבריו של אברהם בן יצחק מעידים בפני בית הדין כיצד אברהם קידש את בת דודו, סת אלאהל בת יוסף לבדי. ככל הנראה, בעוד יוסף לבדי היה בחיים, אברהם ואמו התגוררו בביתו של לבדי. לאחר מותם של לבדי ושל אמו של אברהם, ביקש אברהם לשאת לאשה את בתו של לבדי, כדי שיישאר קשור לביתו של הסוחר הגדול. הוא הגיע לביתה של סת אלאהל, מלווה בשני חבריו הגברים ובחבר נכבד של הקהילה, במטרה להבטיח את השידוך. אלמנתו של לבדי, אמה של סת אלאהל, ניסתה למשוך זמן ולהמתין עד שאחיה הבכור של סת אלאהל — שהיה כעת איש הבית — ישוב ממסעו. אברהם, מצדו, לא רצה לעזוב בידיים ריקות ולחץ על האלמנה להסכים. סת אלאהל זומנה והסכימה לשידוך. אברהם קידש את סת אלאהל בשתי טבעות, אחת של זהב ואחת של כסף, ונתן לה חמישה דינרים. כל זה התרחש בנוכחות אמה ואחיה הצעיר. הקידושין התקיימו בנובמבר 1118, ופרוטוקול בית הדין הוא מינואר 1120. פרידמן מעיר בצדק כי הרישום נעשה לאחר שהתברר שסת אלאהל אינה מתכוונת להינשא לאברהם, ואכן בית הדין פסק כי היא אשתו של אברהם על פי דין ונדרש גט פיטורין רשמי. ניתן לקרוא את הסיפור גם כתיאור של האופן שבו קרוב משפחה צעיר היה מסוגל ללחוץ ואף כמעט להתעמר בבת דודו ולכפות עליה להסכים לנישואין, בכך שהגיע לביתה בלוויית שני חברים גברים צעירים, בעוד רק אמה האלמנה ואחיה הצעיר היו בבית.

מכתב מאבו סהל לוי (נפטר 1211), כנראה מפוסטאט, לבנו משה בן לוי הלוי (נפטר 1212), כנראה בקליוב. כתוב בערבית-יהודית. דהוי. זיהוי השולח והנמען נסמך על כתב היד, השמות והתוכן האופייני להתכתבות זו. המכתב מדווח כי שתי השֻקות הגיעו, ומזכיר עניין הקשור בשני דרהמים. אישה — כנראה אשתו של משה (בנת עמך, אף שייתכן גם "בית עמך", כלומר אשת דודו מצד אביו) — אמרה לאבו סהל למסור לבנו שהוא חייב לשלם להם חמישה דרהמים מזונות בכל פרק זמן קצוב, "ואם לא — אבוא ואגרש אנשים(?)" (אטלק אלנאס, אולי דרך לומר שתדרוש גירושין). אבו סהל מאיץ בבנו לשלם, שכן הדבר מתועד (ככל הנראה בשטר משפטי) שהוא חב סכום זה (פא-אנהא מת'בותה עליך), ובחירתו: או שישלם מרצונו החופשי, או שיֵצא שליחם (וכִּיל) ויגבה את החוב. בהמשך נזכר שמשה ציין כי קנה תפוחים ותרנגולות, אך הוצאות מסוג זה אינן נחשבות (לטובת המזונות) — אלא רק מה שהוא מביא בכסף או בזהב. אבו סהל מספר כי הצליח לדחותם בכך שהבטיח לכתוב לבנו בעניין: "וקלת להם אנא ואלדה אכתב לה בהדא ען אמרכם ולא תחרדו קאלו תפצל אכתב ענא ומא נחרד" (אמרתי להם: אני אביו, אכתוב לו על כך מטעמכם ואל תיבהלו; אמרו: אנא כתוב מטעמנו ולא ניבהל). נזכר עוד כי צאפי לא יבוא, אך אמו של משה נוסעת אליו בשל גודל דאגתה לו. בסוף המכתב דרישות שלום לאנשים שונים, ובהם אל-שיח' אל-יסוד.

מסמך משפטי, ככל הנראה מסוף התקופה הממלוכית או ראשית התקופה העות'מאנית. מוזכרים בו תבואות וירקות (אלחבוב ואלמזרועאת), אלד'הב אלאשרפי (זהב אשרפי), נהר הנילוס (בחר אלניל אלמבארכ), נמל אלכסנדריה (שורה 3), והים הגדול (אלבחר אלאעט'ם, הים התיכון). סעיף האסתאג'אר בשורה 4 רומז לכך שעשוי להיות מדובר במסמך שכירות/חכירה, אך אופי העסקאות והנתיבים המוזכרים מעלים אפשרות שמדובר בשטר מכר או בשטר שותפות. אזכור המטבע לקראת סוף המסמך — "אלנחאס אלאחמר אלמתעאמל בהא אלאן באלדיאר אלמצרייה" (הנחושת האדומה הנוהגת כעת בארצות מצרים) — מסייע לתארוך משוער של המסמך. גויטיין מציין כי מטבעות נחושת אינם מופיעים בתדירות גבוהה במסמכי הגניזה אלא מסוף המאה השלוש-עשרה ואילך, ולכן ייתכן שמדובר בפלס/פלוס מהתקופה הממלוכית (הידוע גם בשם ג'דיד לאחר 1357 לסה"נ). אזכור נומיסמטי נוסף ואולי המועיל ביותר לתארוך הוא "ד'הב אלאשרפי אלד'אהרי"; באופן כללי, אשרפי מתייחס לדינר הממלוכי המאוחר שהוטבע לראשונה בשנת 1425 לסה"נ בימי הסולטאן אלאשרף ברסבאי, ושנותר במחזור גם תחת השלטון העות'מאני (אם כי לאחר 1517 לסה"נ היה ידוע יותר בשם שריפי/שֶריפי). ניתן לומר בביטחון יחסי שמסמך זה מתוארך לסוף התקופה הממלוכית, המאה ה-15 או ה-16, ובהסתברות נמוכה יותר לראשית התקופה העות'מאנית. דרושה בחינה נוספת.

רישום משפטי (מס' 38) מתוך פנקס בית דין בקהיר (בדפים 5א-5ב). בעברית. מקום: קהיר. ללא תאריך, אך הרישומים הסמוכים מתוארכים לסביבות שנת 1693 לסה"נ. (מסמך מס' 38) השורות העליונות של הסדר תשלום כתובה לריקה בת אהרן הנודי/הנורי(?) לאחר פטירת בעלה ישראל הכהן. ריקה מחלקת את תקבולי הכתובה בשלושה חלקים שווים, כאשר 4,000 מַעְדִין ניתנים לבניה משה, מרדכי ואהרן הכהן, אשר מתחייבים לספק לה קצבה שבועית של 45 מַעְדִין עבור מזון ולינה. המסמך כולל גם הוראות שלפיהן תוכל ריקה לגור עם שניים מבניה, מרדכי ואהרן, המתחייבים לטפל באמם אם תבחר בהסדר זה. שני בנים אלה צעירים יותר (ואולי גם רווקים), שכן הם מוגדרים כ"בחורים" בעוד אחיהם משה אינו מתואר כך. כפי הנראה הייתה לישראל הכהן המנוח גם בת שלא נזכרה במפורש או שנפטרה, שכן חתנו נתן בן אפרים מוזכר במסגרת הליכי הסדר תשלום הכתובה. (מס' 39) השורות התחתונות של רשימת נדוניה, אפשר שהיא שייכת לרישום הקודם בצד שמאל של דף 4ב. התכולה נרחבת ביותר וכוללת מגוון רחב של בגדים, מצעים ותכשיטי זהב וכסף מפוארים המשובצים ביהלומים, רובינים, אזמרגדים, ספירים ואלמוגים. (מס' 34) השורות העליונות של חוזה שכירות לשלוש שנים שהשורות התחתונות שלו מופיעות בצד ימין של דף 5א. שמותיהם המלאים של הצדדים המעורבים: מזל בת אהרן דאסא/ראסא.

מכתב בקשה מעניין מאת יוסף, הכהן השומרוני, אשר השתייך ככל הנראה לקהילה השומרונית בפוסטאט. המכתב נערך, תורגם ונותח על ידי א' קאולי. בפתח המכתב מופיעה הקדמה ארוכה המונה שמות רבים של האל, המסודרים לפי סדר אלפביתי, בארמית שומרונית. להלן תרגומו של קאולי לתוכן המסר העיקרי: "ה' ישלם [לכם טובה] וחסד ואמת על הדברים שדיברתם בשבת אל הזקן הנכבד, ה' ישמרהו. ועתה, אחיי, אילו הדבר שדיברתם בפניו היה נאמר לאבן או לצור — שאינם יכולים להשיב או לדבר דבר — הוא היה מתבייש ונכלם בפניכם, אך עד עתה לא הושיט לי כל סיוע, ולא יעשה כן. אני יודע שהשומרונים הם חסרי תבונה, ואינם דואגים אלא לדברים הנראים לעין (?), ושלא עשו את הטוב בעיני האל, ולא יעשו. שכן הם מבקשים רק מוניטין בעולם החולף הזה, ואילו היו מתענגים על מה שמתקיים, היו גומלים חסד עם העניים, המעונים והנזקקים, הגרים והכוהנים, כמוני. ועתה, אחיי, לא ביקשתי ממנו לא זהב ולא כסף. אני נגר. אני מסוגל לייצר ארגזים, מיטות, דלתות וקורות. ביקשתי ממנו שידבר עבורי עם ראש הנגרים, כדי שיקח אותי איתו לעבודה מדי יום בשכר שיספיק לי ולמשפחתי להתפרנס ממנו. הוא לא עשה זאת — לא מיראת ה', לא בשל דבריכם ולא למעני. ועתה ראוי שנפנה את פנינו אל ה' אלוהינו, מעיין הטוב שאינו נסתם, באר הרחמים..." חלק מזוג מסמכים.

רשימת חשבונות המתעדת סכומים כספיים אלפא-נומריים בהקשר לאדם בשם "שמואל אלאשקר / Shemuel al-Ashqar" בתאריך י"ט בחודש שעבּאן, אך השנה אינה מצוינת בכותרת של צד ה-recto (שורה 1r). מתחת לכותרת מופיעים שלושה טורים, וכל אחד מסומן במונח המציין סוג מטבע, לפי סדר רמת הבהירות: "עתיק" (ʿatīq), "ג'דיד" (jadīd) ו"בונדוקי" (būndūqī) (שורה 4r). בעוד ששני הסימונים הראשונים עשויים להתייחס למגוון סוגים אפשריים של מטבעות — למשל "ג'דיד" יכול להיות מטבע נחושת או זהב במצרים העות'מאנית, המוכר גם ממקור נוסף — "בונדוקי" הוא קרוב לוודאי התייחסות לדוקטים ונציאניים מזהב או לחיקוייהם, שהוטבעו תחת השלטון הממלוכי והעות'מאני. בהמשך צד ה-recto, ובנפרד משורה ברורה כלשהי, מופיע גם הסימון "אבו תאקע / abū tāqaʿ", שהוא ככל הנראה התייחסות לטאלר הכסף האוסטרי. בשורה הקריאה האחרונה של ה-recto נזכרים "בני גולת ספרד" (ספרד מתויגת ביחד עם אל-אנדלוס במאגר המקומות). צד ה-verso של הקטע שימש לניסויי קולמוס שתרגלו שמות מקראיים בשני מופעים זה אחר זה בדיוק: "אברהם יצחק יעקב", וכן ישנם ניסויי קולמוס בגוף ראשון הכוללים את השם "דוד". בשורה השלישית של ה-verso מוזכר גם בית כנסת, אך לא ברור אם המונח נזכר באופן כללי או בהקשר למקום מסוים.

מכתב עסקי לערוס בן יוסף, ככל הנראה באלכסנדריה, שכן הוא נשאל על מחירים באלכסנדריה בשורה 21. עאודה סבור שכותב המכתב הוא נהראי בן נסים, אך נראה שזו משאלת לב לקרוא את החתימה כ"נהראי". בכל מקרה, הכותב מביע את צערו מאז שערוס נסע, צער המתעצם במיוחד בכל פעם שהוא מבקר בביתו של ערוס. הוא כותב שאבו ח'דר שרדאנה (שם ממקור פרסי המופיע גם במקום אחר) יגיע בקרוב למקומו של ערוס. הוא מעביר הודעה עבור זין אלתג'אר בנוגע למכירת "הרבע [דינר?]" (אלרבע), ומבקש מערוס למכור עבורו את הבגדים (פוט') ולהביא את הזהב של הכותב מביתו של ראש הכלה. הוא מעביר הודעה ל[מוסא] בן אבי אלחיי שימכור עבורו שוש (ערק סוס) וכוסברה (? כזברה אך עם הקידומת דאל). הוא מבקש לדעת את מחיר הקרקש (כ'רבק) באלכסנדריה ומחירים נוספים. הוא מדווח שיש לו דינר ושליש ורבע אצל ברכאת בן סעאדה, ועל ערוס להעביר זאת לאחיינו של הכותב. הצד האחורי דהוי הרבה יותר. בין האנשים המוזכרים: אבו נצר אלבע'דאדי; גיסו של הכותב אבו אסחאק, שכנראה עשה משהו המצריך סליחה (אלבארי ירחמה): ח'לף בן עזרון; אבו עמראן (=מוסא בן אבי אלחיי?) שיסע עם הכותב; הוא שולח דרישת שלום לכל אנשי טריפולי (בלוב); ומבקש מערוס להעביר פתק לאדם בשם אבראהים. המידע מבוסס ברובו על מהדורת עאודה.

שטר שידוכין בכתב ידו של חלפון בן מנשה. החתן: טוביה בן תקווה. הכלה: סת אלכל בת פרחיה, בתולה. דודה מצד אביה קיבל בשמה שלוש טבעות זהב משובח, טבעת ענבר ושני "אנבובות" כסף. העדים: אברהם בן שמעיה החבר, יצחק בן שמואל הספרדי, וחלפון בן מנשה. התעודה מתוארכת לכסלו א'תל"א לשטרות, הוא נובמבר 1119 לספירה. זוהי למעשה הדוגמה הקדומה ביותר הידועה לשטר מסוג זה, שכן עיגון אירוסי הזוג במסמך משפטי פורמלי נראה כחידוש של המאה ה-12. הנישואין היהודיים הם תהליך תלת-שלבי: שידוכין, אירוסין (קידושין), ונישואין. האירוסין, שבהם הזוג מוכרז כנשוי אך בני הזוג אינם עוברים לגור יחד, וכן הנישואין עצמם, שבהם האישה עוזבת את בית אביה ועוברת להתגורר עם בעלה, הם שניהם אירועים פורמליים המחייבים מסמך כתוב. לעומת זאת, השידוכין היו הסכם בעל-פה בעל אופי בלתי-פורמלי יותר. אולם במאה ה-12 בפוסטאט שבמצרים, החלה הקהילה היהודית לפרמל את השידוכין באמצעות שטר כתוב, כדי להגן טוב יותר על זכויות הנשים בשותפות. השטרות מורכבים בעיקר מתנאים טרום-נישואיים שיוטלו על הבעל: היכן יגור הזוג (ולמי הזכות לבחור), זכותה של האישה לבקש גירושין, הגבלות שונות על תנועותיו של הבעל וכדומה, ומעידים על כוחן היחסי של נשים יהודיות בהסכמי הנישואין.

רישום/רישומי בית דין בכתב ידו של הלל בן עלי (פעיל 1066–1108). נכתב על ביפוליו (שני דפים מחוברים). לא ברור מיד אם מדובר ברישום אחד או בשניים או יותר. ורסו (עמוד ימני): תמלול מילולי של רישום קודם מבית דין (ככל הנראה ערבי/מוסלמי), המוצג בנוסח "פאחצ'ר לנא כט והד'א נסכתה חרף בחרף" (= הוצא בפנינו שטר וזו העתקתו אות באות), המעיד כי פצ'ל בן סהל בן פרח חייב לאבו אל-סרור פרח בן עטיה 101 דינרים, ושהוא יפרע את החוב באלכסנדריה. המסמך הקודם תוארך לעשור הראשון של חודש שעבאן בשנת 4[.]6 להג'רה. בתחתית העמוד נראית אולי חתימה הכוללת את השם מנשה. שלושת העמודים הנותרים נראים כרישום אחד רצוף. בתחתית העמוד השמאלי של הרקטו מופיעות חתימותיהם של טוביה בן ח'לף ומבורך בן סעדיה (שלימים שימש כנגיד וראש היהודים בשנים 1094–1111), לצד חתימה נוספת מטושטשת מאוד. עמודים אלה עוסקים בשותפות עסקית, ומעורבים בה: חסד בן שלה; סחורות יקרות ערך רבות (זהב, כסף, ברוקאד ביזנטי); 200 דינרים; נסיעה לסוריה (אל-שאם) לצורך מכירת הסחורות; עריכת חשבונות באלכסנדריה לאחר הנסיעה; טריפולי (כנראה זו שבאל-שאם); חקירתו של חסד בעניין זה; ושילוח הסחורות בספינתו של אבו עלי אל-שאמי, אשר טבעה. קשור למסמך משנת 1080/81 לסה"נ.

דף כפול מתוך פנקס חשבונות. תיארוך: כנראה מן המאה ה-18, אך ייתכן שמדובר במאה ה-17 ועד ה-19. הכתב כולו עברי, עם ספרות ערביות מערביות. צורת הכתב מזכירה את כתב הסוליטריאו. השפה או השפות לא זוהו במלואן, וקיימת סבירות גבוהה שמדובר בז'רגון ייחודי למקצוע מסוים, או אפילו במילות קוד פרטיות של הסוחר עצמו. במקרה אחד הספרה 1 נכתבה במילים: אונו = uno (ככל הנראה מספרדית/לאדינו). ישנם כ-16 רישומים נפרדים, וביניהם מילים בודדות הפזורות פה ושם, בכללן מופע אחד של טיפיטירדאר = defterdar = מנהל חשבונות או גזבר (מתורכית). לאחר כל רישום מופיע זוג מספרים; הראשון מתויג בדרך כלל ראיש או עורא, והשני מתויג בדרך כלל נואיבא או חומשו. ברור כי חומשו (מעברית) פירושו 1/5, בעוד נואיבא (= nueva = חדש) פירושו 1/50 של ראיש ו-1/10 של עורא. המילה עורא, על אף האיות החריג שלה, אולי גזורה מ-oro = זהב, וייתכן שהיא מתייחסת ליחידת מטבע. המילה שולטאני מופיעה פעמיים, וייתכן שזהו sulṭānī הערבי, אשר אף הוא עשוי להתייחס למטבע. כמו כן מופיעה המילה דוראקא (בערבית: "אפרסק") והצירוף דוראקא מחרוקא (בערבית: "אפרסק שרוף"), אך מן הסתם אין מדובר באפרסקים ממשיים, שרופים או לא. המסמך כולו נותר מסתורי ביותר.

מכתב מאת כותב לא ידוע, ככל הנראה מעזה או מסביבות ירושלים, אל ישמעאל בפוסטאט/קהיר. בעברית. תאריך: המחצית השנייה של המאה ה-16. הכותב מתאר את הרדיפות שספג מידי שופטים ושוטרים בארץ ישראל, ובפרט בעיר עזה. הפרשה החלה בחוב שהיה חייב לכותב שאוויש/צ'אווש (קצין עות'מאני), אשר הכחיש כי הוא חייב דבר (שו' 10–12 בצד ר). העניין הובא לפני שופט מירושלים שהגיע לעזה (שו' 10 בצד ר), ובזכות שוחד ועדי שקר נפסק הדין כנגד הכותב (שו' 12–15 בצד ר). השאוויש המשיך לרדוף את הכותב ואיים עליו במאסר או בהסגרה לדמשק כדי להביא את עניינו לפני הבאשא שם (שו' 15–18 בצד ר). השאוויש טען שהכותב חייב לו 427 מטבעות זהב ונציאניים (פרחים בנאדקה) (שו' 32–33 בצד ר). אולם קהילת עזה נחלצה לעזרת הכותב והסכימה לערוב להלוואה (שו' 28 בצד ר; שו' 14 בצד ו) שיצטרך ליטול כדי לשלם לאנשים שונים ולהימנע מגרירתו לדמשק (שו' 19–31 בצד ר). הכותב מצוי כעת במצוקה כלכלית בלתי נסבלת (שו' 31 בצד ר; שו' 6 בצד ו) ומבקש מהנמען לסייע לו להחזיר את חובותיו לקהילת עזה (שו' 7–38 בצד ו). הכותב פנה גם אל יעקב די וילאריאל ומשה פורח(?) בבקשת סיוע בהעברת הכספים (שו' 22–25 בצד ו). המידע מבוסס על מהדורתו של אברהם דוד.

כתובת נישואין (כתובה). מקום: קהיר. החתן: נתן בן דוד. הכלה: סת אלסאדה בת עובדיה. זוהי אחת הכתובות המעוטרות הגדולות והעתיקות ביותר מימי הביניים שנשתמרו בגניזה. הכתובה כוללת שש שכבות של מסגרות קליגרפיות ברוחב משתנה, ובהן פיוטים במיקרוגרפיה; מסגרת דקה אחת של זהב במתאר כחול; מסגרת רחבה של קליגרפיה בזהב על רקע כחול; שתי קשתות הבנויות ממעגלים מצטלבים של מיקרוגרפיה המשובצים בצורות אדומות, כחולות וזהובות; וקליגרפיה מונומנטלית של הכתובת הפיוטית בזהב ובכחול. במכלול נראה שכתובה זו בוצעה ברמה הגבוהה ביותר של אמנות הספר היהודית הלבנטינית בימי הביניים. נשתמרו חלקים מכתובות מעוטרות ומאוירות נוספות מתקופה זו, אך בשל מצבן המקוטע הן טרם זכו לתשומת לב מחקרית מקיפה (לדוגמה, ראו את הקטעים T-S 16.104, T-S 16.73 ו-T-S 24.17). החיבור בין הקטעים נעשה בידי נעם סיינה, והמידע מבוסס על מאמרו משנת 2018, "Reunited At Last", שראה אור במסגרת "Fragment of the Month" של Genizah Research Unit. יש לציין כי גויטיין מתייחס לקטעים Bodl. MS heb. c 13/25–26 ו-Bodl. MS heb. c 13/27–28 כאילו הם חלקים של אותה כתובה. הדבר אפשרי אך אינו ודאי, שכן הקטעים אינם רציפים זה לזה.

מכתב בערבית-יהודית, הכתוב על הצד הפנימי (recto) ובגב (verso) הכתובת. שולח המכתב הוא אדם ששמו דהוי מכדי לקרוא אותו, השוהה בקרבת אלמהדיה, אל "אחיו" ערוס בן יוסף, ככל הנראה בפוסטאט. השולח הוא בוודאי בן משפחה, אך ייתכן שאינו אח ממש — נראה ששם אביו הוא [הי]לאל או [בי]לאל ולא יוסף. הוא מתלונן על מצבו הקשה, על עוניו ועל זקנתו, וככל הנראה ממשיך ומבקש כסף, אך פרטי בקשתו דהויים למדי. מתוך דבריו: "אילו ראית אותי לא היית מכיר אותי (השווה לנוסחים דומים במכתבים אחרים) בשל הזקנה וחוסר האמצעים, וכיצד עליי לעלות אל אלמהדיה פעמיים ביום, ובעלה של [...] דודי מצד אבי ודודתי מצד אמי ואמי — כולם תלויים בי, ואין לי כוח אלא באלוהים. אני שחוק; אפילו האמידים שחוקים באלמהדיה, קל וחומר זקן ללא רכוש וללא איש שירחם עליי (?ḥanīn). באמיתות מכתב זה, אינני נוטל מן המוסלמי שאני מתאכסן אצלו יותר משני קיראט זהב, ואם די בכך לימי החול, נותרו עוד שבת וחגים וביגוד. הקנטאר של פשתן הגיע עם אבן אלפתורי, יגמול לכם האל ויקיים לך את בנך." בהמשך הוא נשבע "בלחם ובמה שיש בינינו" שלא יזניח את בקשתו. (חלק מן המידע על פי כרטיס המפתח של גויטיין.)

ורסו, צד שמאל: העמוד האחרון כולל אוסף של עדויות משפטיות שמסרו אנשים שונים בפני מי שחקר מה עלה בגורלו של סכום כסף. הכתב שונה מזה של שאר הדפים, וההתחלה חסרה. הדובר הראשון אומר משהו על "מקוץ' ולמטה" ועל כך ש"שילמתי את הסכום הנזכר אליהם... מעל קוץ'. שילמתי את הסכום הנזכר לגוי". לאחר מכן אבו אלמחאסן אלצירפי אלתפארת מספר שנפגש עם אלשיח' אלמהד'ב, אשר סיפר לו שהיבה בא ואמר שהגיע גוי ש"ידע את מקום הימצאו של אבו אלפח'ר, והלווינו(?) לגוי 20 דינרים". (הכותב משלב כאן את ההערה "בדיוק כפי שאחיו הזכיר קודם לכן".) ואולם, "נאמר לנו" גם כי גוי זה כלל לא הכיר את אבו אלפח'ר, לא עלה לקוץ' ולא ידע היכן נמצא אבו אלפח'ר. אדרבה, אבו אלעלאא אבן סכאך הוא היודע את מקומו. הדובר ממשיך ואומר: "נפגשתי לאחר מכן עם אלמהד'ב וסיפרתי לו את אשר אמר לי היבה, והוא (אלמהד'ב) השיב: 'גם אם הגוי לא היה זה שעלה לקוץ', מן הסתם שמע על אבו אלפח'ר'. שאלתי את אלמהד'ב על הזהב, והוא ענה: 'הוא אצלי, בתורת פיקדון בעבור הגוי, ועדיין לא שילמתיו לו, עד שיבוא אבו אלמג'ד'. נפגשתי עם מנא בן תמים שאמר לי שישב בשער, ואלמהד'ב עלה לבית..." כאן הטקסט נקטע.

רשומה משפטית (מס' 13) מתוך פנקס בית דין בקהיר. בעברית. קהיר, י"ב באדר ב' ה'תנ"ג, היינו 1693. מסמך מס' 13: רישום מקוצר של כתובה, ובו רשימת נדוניה נרחבת שנשתמרה ברובה, אך חסר הקטע הרגיל של תכשיטי הזהב והכסף (ייתכן שהוא ממשיך בדף 1r של הביפוליו, במסמך מס' 8). שמותיהם המלאים של הכלה והחתן מופיעים בדף 5r: רחל בת יצחק די קוסטה ושלמה בן יצחק אשביב. שווייה הכולל של הכתובה גבוה למדי — 150,000 מדין. אחד מתנאי הנישואין הוא שרחל תסייע בגידול ילדיו של שלמה מ"אישה אחרת". מיד לאחר תנאי זה, בשורה 46 (בדף 5r) של הכתובה, מופיעה תניית המונוגמיה הסטנדרטית, מה שמרמז שהילדים נולדו מנישואים קודמים שהסתיימו בגירושין, או ששלמה היה אלמן. רשימת הנדוניה מפורטת מאוד וכוללת מונחים מקצועיים ורב־לשוניים לציון גוונים שונים של פריטי לבוש: "ורוד" (גולגולי, מן הטורקית-עות'מאנית), "ירוק־פיסטוק" (פוסתוקי), "ירוק" (ורדי), "כתום" (לארנגי). פריטים רבים רקומים או מקושטים בזהב או בכסף, ובעיקר בצורת פרחים. בקטע "הסדינים" (מלאייאת) נזכר פריט בשם "הולנדה" (אולאנדא), אולי בציון סגנון הולנדי של סדין ו/או שמקורו של הפריט בייצור הולנדי.

רשימה של חשבונות וחישובים בערבית-יהודית הנוגעים למשקל, לערך ולמחירים של "צימוקים / זביב" (שורה 3r, 8r) ולסחורות נוספות. מאחר שמטבעות זהב מסוג שריפי משמשים בחשבונות, הקטע חובר אחרי שנת 1425 לסה"נ. אדם בשם דוד כהן מעורב בחישובים שבצד הפנים (recto), ייתכן כצד לעסקה הקשורה לכך (שורה 2r). המונחים "משקל / וזן", "ערך / קאים" ו"מחיר / סער" מופיעים לכל אורך צד האחור (verso), ולעיתים מופיעות צורות פועליות מהשורש "צרפ / صرف" (שורה 8r, 16r), המרמזות על חישובי ערך, אולי המרה למטבעות "כסף / פצה[?]" (שורה 13r). כל המספרים הללו נכתבים בכתיב אלפא-נומרי. בצד האחור אותו כותב ממשיך בחשבונות הקשורים למגוון אנשים, כגון יצחק בן אלאשקר "אלאשקר" (שורות 6-7v מצד שמאל של הקטע), מאיר סראגוסי "סראגוסי" (שורות 8-9v), ואהרן בן אלאשקר (שורות 11-12v) — שלכל הפחות אחד מהם ניתן לאתר במסמכים מתוארכים מן המאה השש-עשרה (ר' מאיר סראגוסי). בחישובים הקשורים לאנשים אלו משמשת התווית הכללית "כסף / פצה" (=מדין) לצד הציון המסוים יותר של מטבע הזהב "שריפי / שריפי", אשר נטבע לראשונה בימי הסולטנות הממלוכית בשנת 1425 לסה"נ.

ורסו: מכתב הממוען לסולימאן בן יוסף הכהן. כתוב בערבית-יהודית עם שילוב של עברית. תיארוך: המאות הי"ג–ט"ו. השתמרה חתיכה גדולה, אך היא קרועה והתוכן קשה לפענוח. במכתב נזכרים הופעת "האב" בפני בית הדין; שבועה; ציטוטים מקראיים ו/או תלמודיים; ואשתו של מאן דהוא. רקטו: טקסט בערבית-יהודית בכתב יד שונה, המכיל ביטויים האופייניים הן למכתבים פרטיים והן לעצומות (פטיציות) המופנות לשלטונות. הטקסט מתייחס שוב ושוב ל"מלכים" ולשליטים. הכתב דהוי מכדי להבין את התוכן במלואו, אך כמה קטעים מסקרנים במיוחד: "...דרכם איננה... הם מוכתרים בכתרי זהב... על עצמם... אף אחד, בין מן המעמד הגבוה ובין מן הנמוך, ולא תילקח מהם הג'זיה... אילו דרשנו מהם לשלם את הג'זיה, אם כל אחד היה משלם דרהם בזהב(?)... רק אלוהים היה יודע את שיעורה... בארצות החבשים(?)... השקרנים אשר זממו לעורר מחלוקת (פתנה) חמורה יותר מאשר... בין המלכים בעלי הברית (אלמלוך אלמתואדדין).... ובידינו האפשרות ל-... לפני שהוא יגיע אליך... תפילתך לאלוהים בעדו... בדרך של רחמים עליהם וחסד אליהם... בין המלכים... אני מבקש ממך... השליטים... תגובתו...".

מסמך משפטי העוסק בהלוואה שהעניק אבו נצר אלעזר בן כרמי אבן שביב לאבו מנצור אלעזר אבן זבקלה. מתוארך לחודש תמוז של שנת 1543 למניין השטרות, היא שנת 1232 לסה"נ. מדובר באותו עניין הנידון גם במסמך נוסף שצורף אליו. גויטיין תיאר תחילה את הלווה כפקיד ציבור, ואת מטרת ההלוואה כמיועדת לכיסוי הוצאות ציבוריות, ובכללן מכס על ייבוא הדסים לפוסטאט. בהמשך תיקן את עצמו וכתב: "62 הפלוס הכאמליים היו דרהמים ולא מטבעות נחושת, והם נחשבו כשווה ערך ל-9 דרהמים נאצריים בתוספת מכס ששולם לאלמכאסין מצר, פקידי המכס של פוסטאט. (קראתי בטעות במקום מכסין — מרסין, ובהתאם תרגמתי 'הדסים'!). אם כן, 62 פלוס כאמליים אינם מקבילים בדיוק ל-9 דרהמים נאצריים, אלא לסכום מעט גבוה יותר. דמי המכס שולמו עבור... אנבאק חשישה. האם עלינו להניח שבימים ההם לא רק העלים והגבעולים של הקנבוס שימשו כסם, אלא גם פירות הגרגרים שלו?" (המידע לקוח מכרטיסיות גויטיין, מ"חברה ים-תיכונית" כרך א' עמ' 385, וממאמר התיקון שלו משנת 1969 בנושא יחסי החליפין בין זהב לכסף בתקופה הפאטמית והאיובית). החיבור בין הקטעים נעשה על ידי אלן אלבאום.

רשימות של תשלומים וייתכן שגם נתונים פיננסיים נוספים בערבית-יהודית. מבנה התשלומים ברור ביותר בצד הפנים (recto), שם רושם הכותב בראש העמוד מצד שמאל: "וצל מן יד כליל", כלומר "התקבל מידי ח'ליל". הסכומים הכספיים מבוטאים לאורך כל המסמך בקרושים מכסף, המסומנים לעיתים תכופות בקיצור "ق", ובצד האחור (verso) מוזכר לפחות פעם אחת גם המחבוב מזהב. השימוש בשני סוגי המטבעות הללו מסייע לתארך את הקטע לאחר שנת 1703 לסה"נ — המועד שבו החל הקרוש להופיע בתפוצה רחבה (לפי Pamuk). באותה רשימה של כספים שהתקבלו "מידי ח'ליל" מופיעות אזכורים מזדמנים של מסמך משפטי מן התקופה העות'מאנית הידוע בשם "תמסוך", המופיע כאן בכתיב "ּתמסוך", שעשוי להתייחס לפעולת לקיחת בעלות על נכס ו/או לשטר הקנייני המעיד על הבעלות על נכס. בין האנשים המוזכרים ניתן למנות את: יעקב ראובן, יוסף חסון, סעד פינטו, אלחאג' חוסיין אלאבי [?], וחיים חנן. בצד האחור הרשימות מפוזרות יותר, אך עוקבות אחר מבנה דומה לזה שבצד הפנים, ובין שמות נוספים המופיעים בחשבונות: חיים זגאדון [?], אליהו שתאוי, יצחק יעבץ, וחיים דיין.

מכתב מאת מעאלי בן אבו אלח'יר אלדמשקי, השוהה בפאס, אל אביו אבו אלח'יר בן מעאלי אלדמשקי, השוהה באלמריה. המכתב כתוב בערבית-יהודית, והכתובת על גביו מופיעה הן בערבית-יהודית והן בערבית. תיארוך: סוף דצמבר 1141. השולח מדווח כי קיבל את המכתב ששלח לו אביו באמצעות ברוך, ושמח לשמוע על בריאותו התקינה. הוא מזכיר עסקאות מסחריות עם אברהים, סרור ודאוד, הכרוכות במסחר באלום (שבּ) ובאינדיגו (ניל). לאלום יש ביקוש רב בקרב תושבי אלמריה. בהמשך הוא מבקש מן הנמען לשלוח הודעה לרבי יצחק בן ברוך, שישב באלמריה, ולהשביעו. כמו כן מוזכרים הארון בן אלברג'לוני, אבו זכרי, אברהם ואברהם (שייתכן שמדובר באותו אדם), דאוד וברוך. סביר להניח שחלק מן האנשים הללו היו תושבי פאס, אך לא ניתן לזהותם על פי מקורות אחרים. עיקר עניינו של המכתב הוא חדשות על סחורות שונות שנשלחו לספרד ולמקומות אחרים, ובהן אלום, אינדיגו, זהב, נחושת, לכּה, מאזניים ומשקלות, עץ אודם ונייר. הכותב אף הזמין גלימת משי עבור אברהם, שביקש ללבוש אותה ביום חתונתו. הצירוף העקיף של הקטעים זוהה לראשונה בידי אמיר אשור.

טקסט בלתי מזוהה בכתב ערבי. המבנה נראה ספרותי וכולל חריזה חלקית. הטקסט מזכיר את הסולטאן האיובי אלמלכ אלכאמל (שלט 1218–1238) פעמיים (ש' 6, 22 בצד הראשון); צאחב אלדיואן (ש' 4–5 בצד השני); 1000 דינרי זהב (ש' 10 בצד השני); חסאם אלדין ואמין אלדין (ש' 13–14 בצד השני); פח'ר אלדין עת'מאן שמלקה את שליחו של מישהו (ש' 16–17 בצד השני); וצדיק בן שאכר (ש' 21 בצד השני). נראה שעיקר העניין הוא במכה (ש' 5, 18, 25 בצד הראשון; ש' 6–7, 15 בצד השני), כולל רמיזות רבות לשליטים בלתי-צודקים ו/או בלתי-דתיים. ייתכן שמוזכרת גם העיר אלמדינה (ש' 18 בצד הראשון), בקטע שבו נראה כי הן אלמדינה והן מכה מואנשות (ש' 18: "פלמא סמעת אלמדינה אלמחרוסה"; ש' 24–25: "פלמא סמעת מכה"). חלק זה הוא רק קטע אחד מתוך טקסט גדול יותר, אך ייתכן שמדובר בטופוס מן הז'אנר של ה-Rangstreit (ויכוח ספרותי). קיים Rangstreit מאוחר יותר בין מכה לאלמדינה בכתב יד ערבי 1667 בספרייה הלאומית של פריז, דפים 190v–200v, שבו המחלוקת מתווכת על ידי סיף אלדין יַלבֻּע'א (נפטר 1366). ראוי לעיון נוסף.

תרגילי כתיבה בכתב עברי ובכתב ערבי, ובהם מגוון מרתק של טיוטות ותרגולי קליגרפיה בשתי השפות. הדיו וקווי הקולמוס נראים כיד אותו סופר עצמו. דרושה בדיקה נוספת לבירור התוכן. תיארוך: ככל הנראה סביב המאה ה-16. מקבצי הטקסט המשמעותיים ביותר בערבית בצד הפנים (recto) הם שניהם קטעים או טיוטות של מסמכים משפטיים. הראשון קובע כי מחמד בן עלי אלמאלכי חייב לסלמון בן הדיין מוסא אבן אל-[...], "בדיוואן הרם [כלומר בית הדין של מושל קהיר]" (בּי-אל-דיוואן אל-עאלי) שבקהיר, סכום כסף מסוים (שלא צוין) בדוקטים זהב חדשים בעלי ערך הילוך בפוסטאט ובקהיר (الذهب الجديد الدوكاتي الوازن الماضي في مدينت مصر والقاهرة المحروسة). הרשומה הבאה מתייחסת גם היא למחמד בן עלי ומכנה אותו קאדי. כמו כן היא מזכירה את אסחאק [...] היהודי הרבני המוכר בשם אבן בנימין (כלומר אסחאק בן בנימין). חלק מן הרישומים הנוספים מזכירים שמות אחרים, כגון אל-מעלם סמואל כוהן (שמואל הכהן). בצד האחור (verso) ישנן טיוטות של פתיחת חשבון (קאאמה מבארכה) הנוגע להכנסות והוצאות של אדם בשם אסחאק.

דף מתוך כרוניקה העוסקת בהתיישבותם המחודשת של היהודים בירושלים בעקבות הכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל. בערבית-יהודית. הדף נכתב בכתב קליגרפי מובהק, ככל הנראה בידי סופר מקצועי. העמודים מתארים כיצד עומר אבן אל-ח'טאב פיקח על טיאוט וניקוי ירושלים בחיפוש אחר אבן השתייה (אלצכרה אלדי הי אבן שתיה). זקני היהודים חושפים בפניו את המקום, ובעקבות כך הוא מורה על הקמת חומה וכיפת זהב. היהודים שולחים הודעה לשאר הקהילות היהודיות ברחבי הלבנט ומיידעים אותן על ההסכם שהשיגו עם עומר. לאחר מכן מתואר משא ומתן בין עומר, הפטריארך הנוצרי (אלבטרך) והיהודים בנוגע למספר היהודים שיורשו לעבור להתיישב בירושלים. הפטריארך מציע 50 בתי אב, היהודים מבקשים לפחות 200, ולבסוף מתפשרים על 70 בתי אב. הנוצרים מכונים "יריבים/מתנגדים" (ח'צום) של היהודים. השכונה היהודית בירושלים מצוינת כרובע הדרומי הידוע בשם סוק אל-יהוד, וכן השטח שבסביבת מי השילוח (סלואן) לצורך טבילה. עומר נענה לבקשה, ושבעים בתי אב מטבריה ומסביבתה עוברים לירושלים ומשקמים את השכונות הללו.

מכתב ממנשה בן שמואל, ככל הנראה מדמיאט, אל אבו אל-ברכאת בן צדקה בפוסטאט. כתוב בערבית-יהודית. התיארוך הוא בקירוב 1153–1156 לסה"נ, שכן לוח שנה של בית הכנסת לשנים אלו מזכיר את אותם אבו אל-ח'יר צדקה ואבו אל-חסן בן חשיש המוזכרים גם במכתב זה. השולח מביע את תנחומיו או השתתפותו בצערו של הנמען על אירוע מצער כלשהו, ומתנצל על כך שלא כתב לאחרונה. הוא שולח דרישת שלום לכהן אחד ולאבו סעד. הוא שמע שאבו אל-חסן בן חשיש מתכנן לבוא לדמיאט כדי לגבות את הזהב שחייבים לו, וזה מרגיז אותו, ככל הנראה משום שהוא עצמו תכנן לבוא לפוסטאט ולשלם שם. בסיום הוא מוסר ברכות לחותנו של הנמען (בשוליים הימניים) ולאבו אל-ח'יר צדקה (בשוליים העליונים). יש לציין שאבו אל-ח'יר צדקה זה אינו אביו של הנמען, שכן הצדקה ההוא כבר נפטר. בצד האחורי של המסמך, ב-180 מעלות ביחס לכתובת הנמען, מופיעה רשימה של כתריסר שמות בכתב ערבי, למשל: בו אסחאק מעאלי, אבו אל-פצ'ל, [...] אל-עטאר, בו אל-מנא, יוסף. עבור חלק מהשמות מצוינים גם קשרי משפחה. משמעות הרשימה אינה ברורה.

מסמך משפטי. הסכם נישואין בכתב ידו של יוסף בן משה, בנו ועוזרו של דיין המחוז. ההסכם הוא תַוְקִים ("הערכה") של הנדוניה עבור הכלה סִתּ אלסֻעַדַא ("גבירת המאושרות"). החתן אישר את הערכת הנדוניה שבתוקים וקיבל על עצמו את האחריות לשמירת הפריטים. בין הפריטים המנויים: שנים-עשר פריטי תכשיטים מזהב וכסף, שלושים וארבעה פריטי לבוש, ארבעה פריטי מצעים, ושלושה-עשר כלי נחושת ושאר חפצי בית, ובסך הכל 145 דינרים. בצדו השני של המסמך מופיעות שתי הצהרות: האחת של אבי הכלה, המצהיר כי הנדוניה ניתנה לכלה כרכושה הבלעדי שאינו ניתן לביטול, והשנייה של החתן המצהיר כי יישא באחריות לשמירת הפריטים בתורת "צאן ברזל" שלו, כלומר נכסים שיהיה עליו להחזיר במלואם במקרה של גירושין. הדיין העדיף לקבל הודאה מפורשת על תוכן המסמך בערבית פשוטה, כדי להבטיח שכל הצדדים יבינו את העניין ויסכימו לו, שכן כתובת הנישואין הרשמית של הרבנות, שגם בה פורטו פרטים אלו, נכתבה בארמית פורמולאית. עניין זה מקבל חיזוק נוסף ממסמך אחר, המתאר את קבלת ההערכה על ידי החתן.

מכתב מאיש השוהה באלמחלה אל בנו או קרוב משפחה צעיר ממנו. כתוב בערבית-יהודית בכתב יד אלגנטי. **שורות 1–4:** שיר בערבית-יהודית, פגום. **שורות 5–12:** ברכות פתיחה. הכותב מדווח כי קיבל מאבו אלמג'ד את השטיח, שני המקעטין (סוג של מצנפות) ועלי הזהב. הוא מבקש מהנמען לשלוח לו מכתב. **שורות 12–17:** הכותב סבל לילה אחד מהתקף של מרה צהובה שרופה. הוא ניסה כל תרופה אפשרית ללא הואיל, אך ממשיך ליטול חצי מנה של תרופה מדי יום. נאסר עליו לאכול דבר או לשתות יין, והוא נתון במצוקה רבה בשל כך. **שורות 17–19:** למרבה המזל, האסטרולוגים מסכימים פה אחד כי מזלו הטוב עתיד להגיע בקרוב, החל מן היום השמונה-עשר לחודש זה. **שורות 20–22:** "אל תדאג אם תשמע שמישהו טבע באלמחלה. היה זה נער בשם אבו אלפרג', המוכר כאבו אלפרג' בן אלסנבאטי." **שורות 22–25:** דרישת שלום לנמען, לאם, לדודה מצד האב, לדודה מצד האם, ולזקן — ככל הנראה האב — אבו עומר או אבו עֻמר (ייתכן שזו כינוי (כֻּניה) לאדם שזכה לילד בגיל מבוגר).

חשבון ענק וכתוב באופן קליגרפי מאת אבו אלבשר, העוסק במכירת סחורות באפריקיה (צפון אפריקה) מתחילת המאה ה-11, ככל הנראה עבור יעקב בן יוסף בן עוכל. כתוב על קלף בכתיבת ספר (book-hand). מוזכרים שלושה סוגים של אינדיגו (ניל), לכּא, סוכר מזוקק, סוכר מעודן, מוצר ורדים כלשהו (ורד = ריבת ורדים [לפי גויטיין]? עלי כותרת של ורדים?), ומחלב (prunus mahaleb), צמח מרפא, וכן הוצאות אריזה, הובלה (freight), נטו (tares), עמלות תיווך ועמלות על המרת דינרים מצריים לדינרי המהדי שהיו ככל הנראה מועדפים באפריקיה. לאורך כל החשבון, ניכר הלחץ שחש השותף הפעיל להסביר את עצמו למשקיע, ובראש ובראשונה ההכרח להחזיק את ההון בתנועה מתמדת: כמה פריטים מתוארים כ"תקועים" (wāqif) מכיוון שאינם נמכרים, בעוד שהפנינים הניבו מחצית מההשקעה כרווח. מכרה זהב של מידע על מחירים ושיטות מסחר. גויטיין, ברשימותיו שלא פורסמו, מתאר את המסמך כ"החשבון הגדול על אינדיגו וכו' מאל-מהדיה", ואילו גיל מניח שמקורו בקירואן.

מכתב מאת אברהים בן הלל באלכסנדריה אל ערוס בן יוסף, בעקבות סיום מסעו השני או השלישי של ערוס דרומה. הכותב מביע את שמחתו על שובו בשלום של ערוס בן יוסף. הוא מאשר שערוס בן יוסף הורה לו למכור שנהב מסוים, אך אף שאמר זאת שוב ושוב לאלחכּים שימכור עבורו, הדבר לא יצא לפועל. הכותב שלח לערוס בן יוסף פוטות (מטפחות), עטיפות, נחושת ומטבעות זהב, וביקש ממנו להמיר את התמורה בעץ ברזיל (בקם), פלפל או כל מה שניתן יהיה להשיג, והוא שואל מה הצליח לקנות, שכן הוא עצמו עומד לצאת להפלגה. כמו כן הוא מבקש מערוס בן יוסף לשלוח את ההל (קרדמום) שח'לף בן עזרון מאלכסנדריה שלח ממסע קודם, כדי שמשפחתו תוכל ליהנות מהתמורה (בינתיים נספה ח'לף בן עזרון בים). הוא מוסר דרישת שלום לאבו זכרי ולאחרים. נראה כי מכתב זה מהווה דוגמה לתפקידה של מצרים כצומת מסחרי בין אזור האוקיינוס ההודי לבין אזור הים התיכון, אם אברהים בן הלל אכן מתכנן לצאת מאלכסנדריה מערבה כדי למכור חלק ממה שערוס בן יוסף רכש בדרום.

חלקו העליון של מסמך משפטי מתאריך 1728 לספירה (תשרי ה'תפ"ט), העוסק ביורשיו ובתלוייו של המנוח אליעזר חיו. בשתי השורות הראשונות נזכר שמואל בן-נעים, שותפו העסקי לשעבר של אליעזר, המעורב בהליכי חלוקת העיזבון. שני השותפים עסקו בתיווך עסקי (בעסק הסרסרות; ראו ערך אצל יסטרוב, עמ' 1029). שמואל צבר חובות נרחבים שלא נפרעו לאליעזר במטבעות זהב עות'מאניים מסוג ג'ינזירלי, וזאת טרם מותו של אליעזר. המנוח הותיר אחריו שני בנים: הבכור, יצחק חיו, המתגורר כעת בליוורנו (ליורני), והצעיר, שלמה מאיו, החי עם אמו ג'ודיקה (גודיקא) בת משה חיו (שככל הנראה היה בן דודו של בעלה מצד אביו). בשורה 11 מצוין כי פנקס החשבונות של המנוח נבדק כחלק מהסדרת העיזבון והחובות. אחד מתנאי ההסדר קובע ששמואל בן-נעים ישלם את החובות שטרם נפרעו רק לג'ודיקה ולבנה משה, ובכך מוצא הבן הבכור יצחק מכלל ההסכם — שכן הוא שהה בליוורנו בעת שהמסמך נערך בקהיר או במקום אחר באימפריה העות'מאנית.

תעודה משפטית. נכתבה ונחתמה בידי הדיין נתן בן שלמה הכהן, וחתום עליה גם סעדיה בן מנשה הכהן. מאשרת כי אבו אלפצ'איל בן סלאמה בן סעיד קיבל מאבו עלי אלג'בילי סך של 10 דינרים: 7 ושמינית במטבעות זהב (עין) ו-3 בכסף (ורק דרהם). התעודה מתוארכת ליום ראשון, י"א בחשוון אתל"ז לשטרות = 10 באוקטובר 1125. כך קרא גויטיין את התאריך, אך השוואה עם האותיות סביב חתימתו של נתן מעלה שיתכן שהשנה היא אתל"י (1440) לשטרות, כלומר 7 באוקטובר 1128. לא ברור מדוע כתב נתן אתל"י במקום הצורה הצפויה אתמ"; אפשר שמכיוון שזה היה רק חודש לתוך העשור החדש, הוא טרם נגמל מהרגל לפתוח את התאריכים שלו ב"אתל". בכתב יד אחר תחת התעודה מופיעה בקשה למצוא פסוקים מתאימים מהמקרא (בואסיק) עבור טקס ההודיה לאחר הגעה בשלום (ברכת הגומל). בצד הרקטו, באותו כתב יד שבו נכתב החלק השני בוורסו, מופיעים תרגומים לערבית-יהודית של פסוקים נבחרים (תהלים א:ה-ו; ב:א-ד, עם פתיחות בעברית).

מכתב בעברית מאת יצחק בן זרחיה המכונה פאריול (?), רופא, אל אברהם תלמיד (המוכר ממכתבים נוספים, פעיל בסביבות שנת 1600). החלק הראשון של המכתב עוסק בענייני מסחר. הכותב מספר שביקש לעיין בכמה ספרים, אך מוכר הספרים סירב להתיר את אגדם. בהמשך הוא מבקש מהנמען להשגיח ולחנוך את ר' דוד הכהן, השוהה בדמשק ובידיו 200 מטבעות זהב שאותם הוא מבקש להמיר בזהב וכסף אחרים. החלק השני של המכתב נושא מסר עבור אל-שייח' ע'אזי, שהפקיד את אשתו בידי הכותב כדי שירפא אותה ממחלתה. בזכות התרופות ששלח הבעל ואחרות שהכותב אסף, הריפוי צלח — פניה החלימו לחלוטין, וגם רגליה, ברוך השם. "אנא הזכר לו לשלוח לי מתנה הוגנת, דבר ראוי. באמת זה תשעה חודשים שלא ראיתי את ביתי (או: אשתי). עתה, לקראת פורים, הפצירו בי לבוא, אך החולה, אשתו, לא רצתה להניח לי ללכת, ולא יכולתי לפעול נגד רצונה. העתק עבורו את הדברים הללו...". המידע מבוסס על מהדורת אברהם דוד.

ספר העתקות מכתבים בערבית-יהודית (קטע), ככל הנראה מן המאה הי"ח או הי"ט, הכולל טיוטות ואולי גם העתקים של התכתבות עסקית. המכתבים עושים שימוש תכוף בפנייה "יא אכי" (הו אחי), דבר המרמז כי מדובר בהתכתבות מסחרית בין אחים (שורות 2r, 17r, 19r). בחלק הראשון, שורות 9–10r מהדהדות במבנה שלהן את הטיוטות שבמסמך המצורף, וכן את החלק השלישי באותו עמוד (שורות 26–31r). הקטע האחרון חוזר על עצמו חמש פעמים במסמך המצורף. בחלק השני, בשורה 21r, מופיעה רשימה של כמות "ריאל פראנסא", שעל פי הערתו של קנת' קונו שימשה כדרך להתייחס ליחידת החשבון הנומינלית של 1 ריאל = 90 מדין/פארה בתקופה זו. בשימוש גם יחידת המשקל "אוקה" (שורה 24). בצד ה-verso מופיעה רשימה של מגוון רחב של כמויות במטבעות עות'מאניים שונים, לרוב עם הערכים המספריים שלהם, למשל: "מחבוב אסטנבולי" של זהב (שורה 11v) וקרוש של כסף (שורה 13). תיארוך: המאה הי"ח או הי"ט.

טקסט פיסקלי ומנהלי מטעם השלטון מן התקופה האיובית. מתוארך: 4 ברביע ב' 595 להיג'רה = 3 בפברואר 1199 לספירה. נכתב בצורת עדות. המסמך מדווח על ביצוע פקודתו של האמיר קראקוש בהאא' אלדין בן עבדאללה אלאסדי (נפטר 597/1201) להחרים או להשיב מטמון של 170 דינרים (במטבעות זהב) מבית פרטי שהיה ברשותו של ע'אנם בן עיסא, אחד מתושבי מנוף עילית. הפקודה בוצעה על ידי הנציב המיוחד של האמיר, פארס אלדולה עדי. המטבעות הוכנסו לארנק, נחתמו בחותם שעווה ונמסרו לנציב. הפעולה אושרה בעדותם של עמאר בן אלחסן בן אסמאעיל בן עלי ואבו אלמעאלי יוסף בן מחמד. בעת חיבור המסמך כיהן אלמלך אלמנצור, בנו של אלמלך אלעזיז, כסולטאן הנושא בתואר, בעוד דודו אלמלך אלאפצ'ל שימש כעוצר. עובדה זו משתקפת בשתי הניסבות שבכותרת — אלמנצורי ואלאפצ'לי. בצדו האחורי של המסמך מופיעה רשימת שמות בכתב ערבי, שאין לה כל קשר נראה לעין למסמך שבצד הראשי.

רקטו: חלק מכתובה על קלף עבור מזל בת יצחק ארוך ואברהם טוריבי (טוריבי). שמות בני הזוג רשומים בצד הוורסו. תיארוך: ראשית עד אמצע המאה השמונה־עשרה, על סמך הופעת חתימותיהם של שלמה זרחיה ואברהם קסטרו. האחרון הוא סופר המוכר ממספר מסמכים מתוארכים, כגון מסמך מסביבות שנת 1742. הראשון הוא ככל הנראה אותו עד בית דין המופיע לאורך שבר פנקס מסביבות שנת 1715. המיקום אינו נשמר בשורות הפתיחה, אך בהמשך הטקסט מופיע "כאן, מצרים" או ככל הנראה "קהיר", בשורה 16. השורה הראשונה הנראית פותחת ב"לפסטאט מצרים", ככל הנראה כחלק מהנוסח השגור בכתובות מהעת החדשה המוקדמת: [בעיר אלקאהרה הסמוכה] לפסטאט מצרים. סכום הכתובה הכולל הוא 22,000 מאיידיש (מאיידיש כסף), והכתובה כוללת רשימת נדוניה מפורטת. העדים החתומים הם אברהם קסטרו ושלמה זרחיה. המסגרת מעוטרת ביופי בעיטורים צמחיים בצבעי ירוק, אדום, כחול, ורוד וזהב.

מסמך משפטי בכתב ערבי. מסמך אקראר (הודאה) ערבי מאוחר מן התקופה העות'מאנית, נושא חותם. הוצא על ידי בית הדין השרעי "מחכמה אלצאלחיה אלנג'מיה", אחד מכ-15 בתי הדין של הקאדי שפעלו בקהיר העות'מאנית. בכותרת המסמך מופיעים העלאמה (סימן האישור) וחתימתו של הקאדי שעמד בראש בית הדין, יחיא בן יונס אלקראפי אלמאלכי, ושמו חוזר ומופיע בשורות 5–6. בית דין זה מוזכר לעיתים קרובות בקטעי הגניזה בקשר ליוריסטים מאסכולת מאלכ. שני האחים עבדאללה ויחיא, בניו של אלראיס מצטפא בן מחמד בן עבדאללה, מודים בחוב לאסחאק בן ישראל בן יחיא אליהודי אלרבאן הידוע בכינוי אשכנאזי (שורה 11). החוב קשור ב-54 אמות של בד צמר, המתואר כצבוע בכתום עם שוליים מצמר בצבע צהוב/זהב (أربعة وخمسين ذراعا جوخا نرنجيا وحرفه جوخا الزريا, שורה 19). הסכומים נקובים במטבעות זהב סולטאנים סלימאניים חדישים (סלימאני ג'דיד סלטאני).

העמוד האחרון של מכתב מאת אבו נצר בן אברהם, מאלכסנדריה, אל איש ציבור בפוסטאט. הזיהוי מבוסס על כתב היד והסגנון. העמוד הראשון של המכתב חסר. המכתב מתוארך לט' בתמוז, ככל הנראה בשנת 1141 לסה"נ (8 ביוני). המכתב כולל מידע על אוניות שפקדו את נמל אלכסנדריה, ובין השאר מזכיר התקפה של בדואים על נוסעי ספינת השולטאן בטוברוק (פרט שנוסף לפי גויטיין), וכן ידיעות כלליות והוראות בענייני מסחר הנוגעות לתבלינים, בשמים, ספרים, פנינים וזהב. המכתב מדווח על המצוקה הגדולה שבה היו שרויים יהודי אלכסנדריה: ראשי הקהילה, ובכללם אבו נצר עצמו, היו נתונים במעצר בית בשל חובות שלא שולמו משנים קודמות. עניין זה הוליד "שנאות" (בעברית: שִׂנְאוּת) והתפשטות של אנדרלמוסיה כללית. הנמען מתבקש להתערב בעניין ולפנות בתחינה אל כמה מאישי הציבור המוסלמים שעשויים לסייע. (המידע על פי פרנקל וכרטיסיית גויטיין.)

מסמך משפטי. ייפוי כוח. מקום: פוסטאט. תאריך: פברואר 1084. ייפוי כוח ממשה בן אברהם לעמרם בן יוסף החסיד, לפעול בשמו בהליך משפטי מול מחבוב. משה בן אברהם ממנה את עמרם בן יוסף לסוכנו הבלתי מוגבל לשם גביית חובות ממחבוב בן חיבאן באלמהדיה, שחלקם הם נכסי שותפות (ובכללם אבנים יקרות למחצה, חרוזי זכוכית, זהב ומצרכים דומים) שהוחזקו כצֻחְבּה — ובמקרה זה במשמעות של פיקדון — אצל חסון הלוי בן שלמה. יחסי השותפות היו מורכבים למדי: משה הפקיד כספים אצל חסון, וזה העביר אותם הלאה למחבוב. ייתכן שמחבוב היה שותף קבוע של משה, או לחילופין סוכן ששירת סוחרים רבים והעביר כספים מאת שותפים פעילים שעצרו בתוניסיה אל המשקיעים שלהם בפוסטאט ובמקומות אחרים. כאשר הכספים לא הגיעו לפוסטאט, שלח משה את עמרם לגבותם. הסעיפים המציינים את מצבו הנפשי התקין של הממנה אופייניים למסמכי שחרור ולייפויי כוח.

שני קטעים של שטר בכתב ידו של חלפון בן מנשה הלוי. מתוארך לעשור האחרון של אייר שנת 1431 למניין השטרות, שהם 1120 לסה"נ. בשטר זה אבו אלפצ'איל שוכר חצי בית בשכר חודשי של 7 קיראטים של זהב מעין אלקֻרּה סת אלמלאח, בתו של המנוח אבו אלפצ'ל אבן אלקטאיף. סת אלמלאח היא גיסתו, שכן הוא נשוי לסת אלע'רב, בתו השנייה של אבו אלפצ'ל אבן אלקטאיף, כפי שמתואר במסמך אחר (PGPID 8962) שנכתב באותם ימים ממש — עשרת הימים האחרונים של אייר 1431 למניין השטרות. שלוח בשם אבו אלחסן עלי הכהן פועל בשם סת אלמלאח. בחוזה מעורבת 'שרשרת נכסים', שכן נקבע במפורש כי אבו אלפצ'איל לא יוכל להיכנס לדירתו עד שביתה החדש של סת אלמלאח יהיה מוכן (כיום הוא עדיין בבנייה). חתום על ידי שלמה בן משה הלוי ('השביעי'). ככל הנראה מדובר באותו בית המופיע במסמך נוסף (PGPID 7356). החיבור בין הקטעים נעשה על ידי משה יגור.

מסמך משפטי. צוואת שכיב מרע של אבו אל-ברכאת בן אבו אל-רצ'א יוסף אללבדי. ההצהרה נמסרה בנוכחות בניו ושותפו במפעל הסוכר שבבעלותו. המסמך פגוע במידה רבה, אך מתוכו עולות מספר נקודות מעניינות. כאשר בנו הבכור מזכיר לו כי על פי ההלכה היהודית זכאי הבכור לחלק כפול בירושה (דברים כא, יז), משיב הגוסס: "איני מעדיף ילד אחד על פני אחר". כמו כן, הוא ושותפו העסקי מצהירים זה לזה על אמון מלא ביניהם; ספרי החשבונות של אבו אל-ברכאת יעידו עבורו לאחר מותו. בסוף המסמך מתואר כיצד הובא שק גדול ובו עוּד (עץ בשמים), לתוכו הוכנס ארנק עם זהב; השק הונח בתוך תיבה רומית (אירופית), שננעלה, והמפתח נמסר לידו של הגוסס. המקום: פוסטאט. התאריך: כ"ה באב א'תקל"ח לשטרות / 9 באוגוסט 1227. (המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.) בצדו השני של המסמך נכתב שטר מכר לשפחה נובית, המתוארך לכשבוע לאחר מסמך זה.

קטע של מכתב בערבית-יהודית, מופנה לבן משפחה. הכותב מנחה את הנמען לדאוג שהילד ימשיך להתאמן בכתיבה בערבית ובעברית, ומזכיר "ויבה של חיטה תמורת מת'קאל של זהב". השולח כותב: "לו ראיתוני לא הייתם מכירים אותי, כל כך נחלשתי מרוב הצער הגדול שאני שרוי בו בעקבות פרידתנו...". בין הקטעים שניתן לקרוא: "...אליהודי... יגעל עאקבה אל... מן אלגרבה ואלוחדה ולו ראיתוני [למא ע]רפתוני ממא צעפת מן אלהם אלעצים אלדי אנא //פי{ה}// מן פרקתכם... מן דאך אלסבב ולא תכלי אלסגיר יכרג מן כתאב אלעבראני ואלערבי פאן... ואלערבי פאני סמעת אן אלקטיעה(?) דאימה מא... אלויבה אלקמח במתקאל דהב... מע תגאר". המכתב משלב מצוקה אישית של כותב המתאר את סבלו מן הניתוק והבדידות בנכר, יחד עם דאגה להמשך חינוכו של הילד הצעיר בשתי השפות, ועדכון על מצב כלכלי קשה המשתקף במחיר החיטה ביחס לזהב ובאזכור סוחרים.

חשבונות בערבית-יהודית הכוללים מגוון רחב של חישובי מחירים, שעשויים להיות מתוארכים לסוף המאה ה-17 או לתחילת המאה ה-19 על פי הפלאוגרפיה. צד הרקטו דהוי מאוד, אך בצד הוורסו מבנה הרישום של הביפוליום ברור יותר: כל קבוצת חישובים משויכת לאדם מסוים, כגון: חיים טויל, יוסף מוד[ע]?, ומעלם סעד. חלק מהרישומים שבהם מופיעים מחירים מתייחסים גם לסוגי מטבעות. בפינה הימנית העליונה של הוורסו, בשורה 2, מופיעה המילה "בונדוק" — שמשמעותה ככל הנראה כמות של דוקטים ונציאניים מזהב. באותה עמודה מתחת לכך מופיע המונח "מתקיל", המופיע גם במקומות אחרים בוורסו כסוג נוסף של מטבע. המילה "אסתנבולי" משמשת אף היא במספר חשבונות, אך משמעותה הנומיסמטית המדויקת אינה ברורה. בהתבסס על מבנה הביפוליום והקרעים הקטנים לאורך השדרה הפנימית, ייתכן שמדובר בדף שמקורו בפנקס חשבונות פרטי רחב יותר.

חשבונות מפורטים מאוד בערבית-יהודית. התיארוך הוא ככל הנראה מהמאה ה-16 על סמך הפליאוגרפיה והמטבעות המוזכרים. בפינה השמאלית העליונה של הרקטו מופיע תאריך מלא, אך ללא ציון המאות: ג'ומאדא ב' שנת [9]44 להג'רה (1537 לסה"נ). המטבעות הנזכרים הם זהב עות'מאני "ג'דיד" וכן סוג כלשהו של מטבע "קדים" (אולי סטנדרט ממלוכי שיצא משימוש). למסמך נוסף מהמאה ה-16 שבו מופיעים שני סוגי המטבעות הללו זה לצד זה, ראו PGPID 26200. מטבע נוסף שמוזכר הוא "סלים" (בוורסו), ככל הנראה מטבע שהוטבע תחת הסולטאן העות'מאני סלים הראשון (שמלך בשנים 1512–1520 לסה"נ). הרישומים כוללים שמות ומקומות רבים: (ברקטו) סוק אל-חריר (שוק המשי), סוק אל-גור__[?], מחמד אל-באבי, ג'מאל אל-דין אל-וופאאי, עבד אל-קאדר אל-וופאאי; (בוורסו) סוק אל-ורק (שוק הנייר), יוסף אלמחלוי, אל-אמיר פיל__ ___[?] אל-ג'בלי.

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה, שנערך בפוסטאט תחת סמכותו של ראש הישיבה [מצליח?] בן שלמה. עניינו של המסמך הוא הענקת ייפוי כוח לשליח, לאחר שחייב סירב לפרוע חוב כנגד שטר. מבורך בן סעדיה (שורה 16) שלח את שלוחו ברכות (שורה 19) לגבות פריטי תכשיטים (שורה 7), ובהם שני צמידי ענבר בעלי ראשים מזהב (שורה 4), מאדם בשם דוד (שורה 18) — שייתכן שיש לזהותו עם ישועה אלקרוי (שורה 9). אולם החייב סירב למסור את הפריטים, בטענה ששטר ההרשאה שהציג השליח (שורה 10) אינו מסמיך אותו להוציא שובר תקף וכשר לאחר העברת התכשיטים היקרים לידיו. בית הדין ראה את דרישתו של החייב כמוצדקת (שורות 11–12), ובהתאם לכך העניק הנושה לשליחו ייפוי כוח מלא (שורות 16–17), ושלחו לגבות את החוב ולהנפיק לחייב שובר כדין (שורות 18–21). החתימות לא השתמרו. (המידע נמסר בעיקרו מאת גרשון וייס.)

רשימת מצאי מפורטת של עיזבונו של אדם עשיר במיוחד, הכוללת בין היתר חוב בסך 125 דינרים לחוכרי מסים. התעודה מתוארכת לסביבות שנת 1145 לספירה. ברשימה מוזכרים שמות רבים, ובהם אבו אלכרם אבן אלחֻנַיח', אבן אלכרמאני, מוסא, אבו אלמכארם בן רבנו נסים ז"ל, אבו סעד בן נחמן, אבן כושך אלעמיד, מסלם אבן אלנעג'ה, אבו סלימאן הקראי, אבו אלחסין אבן סֻנינאת, אבו אלמפצ'ל אלוזאן, אבו אלמנצור אלטביב הקראי, אלצעידי, וכן מקום בשם דמוה. החתומים על המסמך הם פרחיה בן יחזקאל ומשה בן יהודה. לפי הערתו של גויטיין, חובות מסוג זה אינם מעידים בהכרח על דלות: הדף האחרון של מצאי עיזבון זה רושם חוב של 125 דינרים בגין חכירת מסים, אך לצדו רשומים גם ארנקים מלאים במטבעות זהב וכסף, כלים עשויים ממתכות יקרות אלה, שטרי חוב, ונכסים רבים נוספים שערכם הכולל עולה בהרבה על אלף דינרים.

מסמך משפטי. הסכם שותפות. תיאריך: 1007–1055 (השערה). המסמך מתעד הסכם שותפות בין מנצור בן ישראל הלוי ובין מסעוד בן מבורך, אשר הפקידו 200 דינרי זהב ו-10 דינרי זהב בהתאמה בכיס משותף. לא ברור האם שני הצדדים עסקו בפועל במסחר או שמא רק מסעוד, אולם שורה 19 והעובדה ששניהם היו פעילים במסחר מרמזות על כך שמדובר בשותפות בלתי מוגבלת ביניהם. הרווחים אמורים להתחלק בחלקים שווים, וזאת על אף שאחד השותפים סיפק יותר מ-95% מהון השותפות — חלוקה הנוגדת את מודל ה-מפאוצ'ה (mufāwaḍa) של האסכולה החנפית (ראו אודוביץ' 1970, עמ' 48). התאריך המלא לא נשתמר, אלא רק החודש ושתי הספרות הראשונות של השנה. החתימות מרמזות שייתכן שהמסמך נכתב בתקופת רבי אפרים בן שמריה, בשנים 1007–1055. החתומים: אברהם בן ע'אלב, משה בן דוד הלוי, עזרון בן [?] הכהן, וחוסין רבי אפרים בן שמריה.

ספר תהילים בסלאבית כנסייתית עתיקה, עם אותיות פתיחה מעוטרות בדגמים פרחוניים. תיארוך משוער: ככל הנראה המאה ה-15. הקטע כולל את תהילים י"א:3 עד י"ב:1 בנוסח טרנובו של הסלאבית הכנסייתית העתיקה. כתב היד הוא ככל הנראה ממוצא ולאכי או מולדבי, וסביר יותר שמדובר במוצא מולדבי בהתחשב במחלוקות הפנימיות שפקדו את ממלכת ולאכיה באותה תקופה ולעומתן תור הזהב שחוותה מולדביה תחת שלטונו של סטפן הגדול. ייתכן שכתב היד הגיע לקהיר באמצעות נזירים נודדים שעשו את דרכם אל מנזר סנטה קתרינה. סוג הכתב הוא אונציאלי (אוסטאב), זאת לאור צורות האותיות הגיאומטריות, אופיו הדתי של התוכן ומיעוט הקיצורים, אם כי ניכרים בו גם יסודות של כתב חצי-אונציאלי (פולו-אוסטאב). המידע נמסר באדיבותם של אליסבטה מוסאקובה מהספרייה הלאומית של בולגריה, פיטר טות' ואיליה קורטו פלה.

מכתב עסקי מאת אברהם נחום, ככל הנראה ממנזלה, אל אדם בשם שמואל בקהיר. כתוב בעברית. תיארוך: המחצית הראשונה של המאה השש־עשרה. השולח מודיע לנמען כי שלח סכום כסף (23 מטבעות זהב, פרחים) עם השליח ח'ליפה (שורות 9–10, 14), לשם פירעון חובות שונים בקהיר (המפורטים בשורות 6–7, 9 ו־12–13). כמו כן שלח "פייסאס לולואיש" (=piezas lulues), שהוא ככל הנראה מונח לאדינו־ערבי לפנינים, אשר גם הן נועדו להימכר וכספי המכירה לשמש לכיסוי חלק מחובות השולח (שורות 10–14). בין השמות הנזכרים במכתב: שמואל רשידי, אברהם מימון (גיסו של השולח), ושמואל בהלול (קרובו של הנמען, הנזכר גם במקור אחר יחד עם אברהם נחום, שולח המכתב הנוכחי). מוזכר גם המטבע מדין/מואידי. כמו כן מופיע מצרך נוסף בשם ספרדי: ha-escribanía (ככל הנראה שולחן כתיבה?). (חלק מהמידע מאת א' דוד.)

מכתב מסחרי בערבית-יהודית. תיארוך: המאה השתים-עשרה. הקטע ששרד נפתח בבקשת טובה מהנמען, הכוללת פיוס של אדם אחר. בהמשך מוזכר הסוחר הידוע אבו סעיד אבן אלעפצי; סכום של 21 דינרים; בקשה מבנו של מישהו (אולי בנו של הנמען?) בשם אבו אלכרם, בלוויית ברכות עבורו; ובואו של סאלם בן נסים אלעבלאני אלמכארי (המוזכר גם במסמך נוסף). כן נזכרים מוצר תימני (אולי עוּד/עץ בושם), זבדיה (קערה), ואגוז מוסקט. בצד האחורי של המכתב מדובר על מכירת "שאר הסחורה", ונאמר שעדיף למוכרה בצור על פני מכירתה בעכו; שוב מוזכרים עץ הבושם, הגעת הזהב, ואבו אלכרם. בנוסף שבסוף המכתב, מורה הכותב לנמען לבצע פעולה כלשהי הקשורה לאבו אסחאק אבן סנינאת. בתחתית המסמך מופיעות מספר מילים בכתב ערבי, ייתכן שמדובר בחלק מן הכתובת. (חלק מהמידע מבוסס על CUDL.) צירוף: אלן אלבאום.

התחייבויות לתשלום עבור פדיון שבויים. פסיקה (מגבית התחייבויות) למען האיש מאנטיוכיה לצורך פדיון ילדיו. הרשימה ערוכה בארבעה טורים המחולקים עוד לשישה חלקים. הסכומים קטנים באופן מפתיע. הסכום הכולל, שהיה ודאי פחות מעשרה דינרים, היה נמוך בהרבה מן הסכום הדרוש לפדיונו של שבוי בודד. ייתכן כי האיש מאנטיוכיה — שנכבשה בידי הצלבנים בשנת 1098 — נפדה בכספו של אדם נכבד, שהקהילה התחייבה להחזיר לו חלק מן הסכום, ורשימה זו אולי נערכה לצורך כך. קיימות גם אפשרויות נוספות (ראו גויטיין). המונח העברי "פדיון שבויים" שימש גם לציון מצוקות שונות, למשל אדם שנכלא בשל אי-תשלום מסים. [אבו] סעד הכאתב (פקיד ממשלתי) מתחייב לתרום רבע דינר זהב. סביבות שנת 1100. ישנם שברים רבים בכתב ידו של אותו סופר, וניתן לעיין ברשימתם בקטלוג של פן.

מכתב ממרדוך בן מוסא באלכסנדריה אל נהראי בן נסים בפוסטאט (בערך יולי 1048). מרדוך מביע זעזוע בדיווחו על פתיחתה של חבילת סחורות שעברה דרך אלכסנדריה בדרכה לפוסטאט; הסחורות כללו קינטאר וארבעים רטל ג'רוי של שעווה וחבילה של משי (ח'ז). המכתב מזכיר גם הזמנה של מה שגויטיין מפרש ככלי חרס ("סאג'ירה") בעיטור זהב מבריק. אבו אסחאק אבראהים אבן אל-אסכנדראני היה, על פי אודוביץ', נציג הסוחרים (וכיל אלתג'אר) באלכסנדריה, או לכל הפחות אחד האנשים בעיר שנשאו תואר זה. הוא מוזכר במכתבים רבים של מרדוך בן מוסא אל נהראי בן נסים, ואף שימש כסופר של כמה מהם. במכתב זה אנו עדים לאחד מתפקידיו של הוכיל: לאחר שחבילת סחורות נפתחה, אם בעליה לא היו נוכחים, הסחורות נארזו מחדש ונמסרו לוכיל, אשר נטל על עצמו לשלחן הלאה ליעדן.

מכתב מאבו אלפצ'ל ומאמו, ככל הנראה מפוסטאט, אל אביו אבו נצר, השוהה באסיוט. כתוב בערבית-יהודית. חלק ניכר מהמכתב נכתב מפיה של האם, אם כי אבו אלפצ'ל הוא שכותב כפי הנראה לפי הכתבתה. המכתב מתלונן על המצוקה הקשה שאליה נקלעה המשפחה לאחר שהאב/הבעל ברח לאסיוט שבמצרים העליונה והותיר אותם ללא פרנסה ותמיכה. אין מי שיוכל לקנות אפילו ליטרה אחת של בשר לילדים. אישה מסוימת עודנה חולה (בשוליים הימניים, שורות 3–4). נראה כי אבו נצר הפקיד מעט זהב בידי אדם בשם אבו אלפצ'ל (אדם אחר מן הבן שכתב מכתב זה) באלכסנדריה, "עבור היתומה". אך המשפחה לא שמעה דבר על אותו זהב וחוששת כי אבד, משום שאשתו של אבו אלפצ'ל מתה ואבו אלפצ'ל עצמו חולה אנוש (עלא ח'טה) (שורות אחרונות של השוליים הימניים, ממשיכות אל השוליים העליונים).

מכתב בכתב ידו של שמואל החבר המעולה בן משה החבר, בצור, אל אפרים החבר בן שמריה החסיד, בפוסטאט. בעברית. התיארוך משוער לסביבות 1045 לספירה, ובטווח של 1007–1055 לספירה, על פי שנות פעילותו של רבי אפרים בן שמריה. המכתב מוסר דיווח על שתי אחיות, סִתָּאן, אשת צדקה בן עזרא, ושרה, אשת חלפון בן יפת הלוי פקיד הסוחרים, מבני קהילת יהודי צור, המנסות לתבוע את חלקן בירושת אביהן, חלפון בן ת'עלב, שנפטר בפוסטאט. המכתב מתייחס גם לעניינים כספיים נוספים שנגעו לבני שתי הקהילות. שתי האחיות דאגו שיוכן עבורן מסמך "בשמו" של אבו סעד אברהם בן סהל אלתסתרי בנוגע לבגד המוזהב שהותיר להן אביהן בעיזבונו, ובו נקבע ששוויו של הבגד יחולק שווה בשווה ביניהן. תיארוך: בערך 1045 לספירה. שמואל חותם את שמו בשולי הדף, מוקף במוטו.

שטר אירוסין (שידוכין). המקום: פוסטאט. התאריך: יום רביעי, ט' בכסלו א'תע"ג למניין השטרות, הוא 29 בנובמבר 1161, תחת סמכותו של הגאון נתנאל בן משה הלוי. החתן: המלמד שמואל בן יוסף. הכלה: סת אלבקאא בת יפת. תשלומי הנישואין: 10 + 20 = 30 דינרים (10 הדינרים ישולמו בעת החתונה, ה"דכ'ול"). מיופה כוחה (וכיל) של הכלה הוא אבו יעקוב בן אברהם אבן אבו אלזכאר, דודה מצד אביה של אמהּ. היא תגור עם אמו ואחיו של החתן באותו בית מגורים (מסכן), כל עוד אין בכך כדי להזיק לה. במעמד האירוסין נמסרה למיופה הכוח טבעת אחת מכסף ומזהב. חתומים: אברהם בן אלעזר ואברהם בן יחיא הלוי. הקיום נכתב בשוליים בזווית של 90 מעלות, וחתומים עליו מנחם בן ברכות ומבורך בן נתן החבר. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיות גויטיין.)

מכתב מנתן בן אברהם בפסטאט אל אבו יוסף אלעזר בן אסמאעיל בקוץ. התיארוך: בערך 1035 לסה"נ (לפי גיל). הנמען הוא ככל הנראה אותו אלעזר בן שמואל שחתם על מסמך משנת 1034 לסה"נ. החלק הראשון של המכתב הוא דיווח על אחד מבני משפחת אבן סע'מאר, אשר נחשד בקיום פרשת אהבים עם אישה מוסלמית או זונה (אלזונה אלגויה). הוא כבר שילם קנס של 120 דינרי זהב — סכום עצום — וכבר היה כלוא במשך חודש וחצי בעת כתיבת המכתב המדווח על השערורייה לאיש בקוץ שבמצרים העליונה; שנים עשר פרוטוקולים של בית דין נכתבו בעניין זה. אבו נצר אלתסתרי היה מעורב בדרך כלשהי בפרשה. החלק הבא של המכתב הוא דיווח על מחירי סחורות מסחריות שונות. כמו כן מוזכר יהודי שהיה חוכר מסים על מלאכת העיבוד של עורות (הנא מתקבל אלדבאע'ה יהודי).

עדות משפטית בערבית-יהודית. המקום אינו מצוין, אך מדובר במקום כלשהו מחוץ לפוסטאט. מתוארך לעשור הראשון של חודש אדר שנת 1453 למניין השטרות, היא שנת 1142 לסה"נ. שמריה בן יכין מעיד בעניינם של שמואל בן עובדיה הלוי; ישועה בן יפתח הכהן; ישועה ושותפתו העסקית (שריכּה) בעסק של תכשיטי נשים (בחלא אלנסא); ייתכן שגם אדם שנפטר; חליפין של ערבונות זהב בתמורה לשטר על בית; ורצונם של הצדדים להסדיר את העניין באופן בלתי-פורמלי מחוץ לבית הדין, בניגוד לעמדתו של שמריה שהורה להם להוציא מסמך כדין. הם השיבו לו: "אין אנו זקוקים לקניין סמלי; ידיעתך את (העסקה) מספיקה לנו." דומה שלא רצו לעלות לפוסטאט. כעת שולח שמריה את המסמך הזה לנמען כדי להעניק לעניין מידה מסוימת של תוקף רשמי. דרוש עיון נוסף.

מכתב מאת שלמה בן חיים, השוהה באלכסנדריה, אל אבו אלפצ'ל מצליח בן יוסף בפוסטאט. תיארוך: ככל הנראה במחצית הראשונה של המאה ה-12 (אותם אנשים מופיעים גם במסמך משנת 1111 לסה"נ). הכותב קיבל ידיעה כי הסירה מקהיר לאלכסנדריה, שעליה היה הנמען, הוחזרה בידי הקאדי, ולפיכך מצופה כי הנמען ישוב בקרוב לאלכסנדריה. לאחר שביצע כמה רכישות בפוסטאט, גילה הכותב כי איבד מעט זהב, ואינו יודע אם אבד לו עוד בפוסטאט או בדרכו. בשולי המכתב הוא מתנצל על שאינו יכול לחזור לפוסטאט כדי לפגוש את הנמען פנים אל פנים, מאחר שהוא חולה. הוא מקווה שהנמען יוכל להתרשם בעצמו ממצבו כשייפגשו (ייתכן שלנמען היה ידע רפואי כלשהו). בינתיים, בנו של הרּאיס, אבן נחום, ראה את הכותב ויוכל למסור לנמען דיווח על מצבו.

recto: חשבונות של מלווה בריבית(?), בכתב ערבי. מתוארך ליום חמישי, י"ט בד'ו אלחג'ה 1253 להיג'רה — שנת 1838 לספירה. בטור הימני, עאישה בת מחמד מטוח' אלמליק(?) (העיירה שבין קליוב ובנהא?) המתגוררת בבולאק (שכונה בקהיר) לווה סכום של 500(?) (פיאסטרים?) כנגד נזם זהב ואצעדה של כסף שנמסרו כמשכון/ערבון. בטור השמאלי מופיעה רשומה המזכירה את אבראהים שעבאן ואת עלי אלג'זאר ואת זוג צמידי זהב כמשכון. מתחת לכך, רשומה נוספת הקשורה לצאלח חנאבה(?). verso: חשבונות בערבית-יהודית ובספרות ערביות-מזרחיות. התאריך כתוב בראש הדף: יום שני [...], [12]54 להיג'רה — שנת 1839 לספירה. יש מידה של אי-ודאות לגבי התאריכים בשני צדי הדף, ויש צורך בבחינה נוספת. (המידע נשען בעיקר על קטלוג הספרייה.)

מכתב עסקי הקשור לסחר עם הודו, בערבית-יהודית. שמות השולח והנמען לא השתמרו. גויטיין סבר תחילה שכתב היד שייך לאבו זכרי הכהן, אך מאוחר יותר מחק זיהוי זה. השולח מדווח כי שלח ציפורן (קרנפול) לפני שעלה על אונייה; אבן אפרים סייע לו באופן כלשהו. הוא מזכיר כי מטפחת/רעלה (מִעְ'גַ'ר) הייתה "בהר", וכי דבר לא הגיע מהודו. במקום שבו הטקסט מתחדש בצד האחורי, ייתכן שהוא כותב על סחורות, ובהן שתי פנינים (דֻרַّתַיְן — אם כי גויטיין מחק מאוחר יותר קריאה זו) שנמכרו תמורת 12 דינרים מַלִכִּיִים (דינר הזהב של תימן שנטבע משנת 1086 והיה בשימוש עד אמצע המאה ה-12). בכסף זה רכש ציפורן נוספת ושלח אותה עם תַמִים. דרישת שלום לאבו סעיד בן ת'אבת. (חלק מהמידע מבוסס על הערותיו של גויטיין.)

מכתב מח'לף בן ע'נימה, ככל הנראה באלכסנדריה, אל "אחי" בו יעקוב בן נסים בפוסטאט. בערבית-יהודית. הכותב מדווח שיצא אל הריף (אזור הכפר) כדי לרכוש ג'ֻלָּה (?גלה) עבור הנמען, אולם הזולה ביותר שניתן היה להשיג עלתה שלושה או ארבעה דינרים. הוא נכנס לאלכסנדריה עם הג'ולה שכבר הייתה ברשותו והשיג זהב חדש עבור הנמען. לאחר מכן שב אל הריף בחיפוש אחר הג'ולה. הוא הביא את החמ[ור?] אל ביתו של הנמען (באלכסנדריה?). האישה והילד בריאים. הילד סבל מהתקף של דלקת עיניים אך זו שככה. הכותב שולח דרישת שלום לדודו של הנמען מצד אמו, בו סעיד. בתוספת בצדו האחורי של המכתב הוא כותב: "לאחר כתיבת המכתב הזה יצאתי אל הריף", ככל הנראה כדי לקנות חיטה, אך זו הייתה יקרה מדי ולכן לא רכש דבר.

ורסו: שריד כתובה על קלף. תיארוך: ככל הנראה מהמאה הי"א, עם שנה חלקית הנראית בכתב, [א']ש"מו או [א']שע"ו לשטרות. רשימת הנדוניה השתמרה באופן חלקי, כשערכי הפריטים מצוינים בדינרי זהב. שני הפריטים ששרדו הם פריט בלתי מזוהה הקרוי גאן (ראו את ההפניות אצל פרידמן, נישואי יהודים בארץ ישראל, ופריטי גניזה נוספים שבהם מופיע מונח זה) ובגד (ת'וב). בשורה התחתונה השתמר גם המספר "25". הקלף נעשה בו שימוש חוזר ברקטו לשבחים עבריים מחורזים, שכפי הנראה היו מופנים לאישיות נכבדה (חלק מהביטויים אינם מתאימים לשבחים לאל). מוזכרים בו "חביבים סגנים" ו"בני לוי גאוני הכהונה". ייתכן שמסמך זה קשור לפריט הסמוך, שכנראה מהווה את החלק העליון המעוטר של כתובה. נדרשת בחינה נוספת.

דין וחשבון מפורט על מכירות חודשיות של סחורות מן המזרח בסיציליה, ובמיוחד תבלינים ופשתן, המכסה את התקופה שבין אוגוסט 1064 לאוקטובר 1065, ונכתב לקראת סוף 1065 (לפי גיל). המסמך כולל גם טיוטה של מכתב, שבו מבקש אבן אלשאמה משותפו העסקי דין וחשבון דומה לשנים 454–457 להג'רה (1062–1065 לסה"נ), על הסחורות והזהב שנשלחו בתמורה מסיציליה למצרים. חילופי החשבונות הללו מרמזים על כך שקשר עסקי מסוים זה, שנמשך כמה שנים, הסתיים בעת הזו. לפי גיל, החשבון והמכתב נשלחו על ידי זכריה בן יעקב בן אלשאמה מטריפולי שבלוב. במסמך מוזכר גם אבו זכרי חיים בן עמאר, נציג הסוחרים בפלרמו; ונזכרת מטענת סחורה השייכת ליוסף בן אברהם הדיין, שהובלה על ידי אבו עבדאללה (בן אלבעבאע).

מסמך משפטי בכתב ערבי. מקוטע (נשמר רק הצד הימני). תיארוך: לא ברור אם זהו תאריך המסמך עצמו, אך המסמך מזכיר את שנת 955 להג'רה, שהיא 1548/49 לספירה (שורה 11). הדיין הוא אלחאכם אלשמסי שמס אלדין [...]. המסמך מזכיר כמה אנשים, ובראשם יהודה בן אברהם בן יוסף קסטרו, שככל הנראה זהה לסוחר יהודה קסטרו המוכר ממספר מסמכי גניזה נוספים (אם כי תאריך זה נראה מאוחר מדי עבורו). כמו כן מוזכר אסחאק בן אסראאיל בן יחיא אליהודי. בנוסף מופיעים אלראאיס מחמד; אישור (תצדיק) של תביעות; סכומי כסף גדולים שונים (ביניהם 800 מדין/נצף וכן אלד'הב אלסלטאני — הזהב הסולטאני); ספינה; ואיסטנבול (اسطنبول). נשמרה כאן חתימה אחת של עד, של [...] אלחנפי. נדרשת בחינה נוספת.

מכתב בערבית-יהודית, שאינו יכול להיות מוקדם משנת 1425 לסה"נ, מאחר שנזכרים בו מטבעות זהב אשרפי (שנטבעו לראשונה בשנה זו תחת השולטאן אלאשרף ברסבאי). המכתב ממוען לאדם בשם יצחק, המכונה "השר". מכתבו של הנמען הגיע ביחד עם אלחאג' חסן אלבאבא. הכותב הלך יחד עם אלבאבא אל האמיר, סגן המצודה (נאיב אלקלעה), והקריא לו את כתבי הציווי (מראסים) ומעין הצהרת נאמנות וציות (אעטא אלסמע ואלטאעה). פרנקי גנואני זומן (לפי גויטיין — שגריר) וגם בפניו הוקרא הכתב. הכתב היה בשתי גרסאות (מכתובַּין), האחת על פי הדין השרעי והשנייה על פי הדין הגנואני. שאר המכתב פגום וקשה למעקב; נזכרים בו ה"מסטור" של הכתב; סכום של 100 אשרפים; והתייעצות עם קאדי. ראוי לעיון נוסף.

הערות משפטיות. רשימה של תביעות שהגישה אשת הרא'יס נגד אחותה, אשת צאעד. מדובר בתביעות רבות. (1) הרא'יס נהג לספק חיטה והלוואות כספיות לאשת צאעד, וכעת היא חייבת 30 דינרים שלא פרעה. (2) שתי האחיות היו בעלות משותפות (או שכרו יחד?) בית סמוך לבאב אל-יהוד בשווי 250 דינרים. יש איזושהי בעיה בנוגע לשכר הדירה, כך שאשת צאעד חייבת 14 דינרים. (3–5) רשומות אלה עוסקות בפריטים כגון בשר מלוח, בגדים, תכשיטים וכלי בית, ואשת צאעד חייבת כ-10 דינרים על כל פריט. בצד האחורי מופיעה רשומה אחת המנוסחת כשאלה משפטית, ולא ברור אם היא שייכת לרשומות שבצד הקדמי: "היא הזכירה שהשאילה שני פסלי ענבר וטבעות זהב וכסף שבהם נישאה. האם עליו להחזירם או לא?"

ביפוליום מתוך פנקס בית דין. בדף 1v: העתק מילולי (נסח'ה... נקלנאהא מלה במלה) של כתובה. מתוארך ליום שלישי, י"ט באלול שנת 1468 למניין השטרות = 27 באוגוסט 1157, תחת סמכותו של הנגיד שמואל בן חנניה. נכתב בכתב ידו של הדיין מבורך בן נתן. החתן: נתנאל בן שלמה, המכונה טאהר בן אבו אל-יֻמן. הכלה: [סת אל-]בנאת בת חלפון. אבותיהם של החתן והכלה כאחד נפטרו. מתנת הנישואין עומדת על 10 + 40 = 50 דינרים, והנדוניה (המוזכרת באופן חלקי) כוללת פריטים יקרי ערך, ובהם: ענק עשוי אבני ג'ט (שחם) ופנינים בשווי שבעה דינרים, סיכת אגס, מקל רועים, חנכ (ענק צוואר צמוד) משובץ בפנינים, ולאזם (תכשיט הנענד על החזה) מזהב ופנינים בשווי תשעה דינרים.

רשימות משפטיות להכנת מסמכים. כתב היד הוא של חלפון בן מנשה, על פי ההערכה הפלאוגרפית של וייס. הרשימה הראשונה מכילה פרטים לעריכת כתובה לזוג עני במיוחד. החתן הוא [...] אלאטראבלסי (מטריפולי). מועד החתונה (הדכ'ול) נקבע לחודש סיוון שנת 1438 למניין השטרות, היא שנת 1127 לספירה. המוהר המוקדם עומד על 12.5 דרהם והמוהר המאוחר על 25 דרהם, ובסך הכול בשווי של כדינר זהב אחד. הרשימה השנייה אולי מתייחסת לאותו זוג ואולי לא. הכלה היא [...]הדיה בת אהרן הכהן. היא אלמנתו של הלל הלוי בן סעדיה, ויש לה ילד מן הנישואים הקודמים (או ליתר דיוק, נראה שהלל הלוי הוא בנה, וסעדיה הוא בעלה המנוח). מוזכר גם "בן עושה הפלכים" (אבן אלמע'אזלי).

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה הלוי. מתוארך ליום שלישי, ז' באלול א'תכ"ה למניין השטרות, היינו אוגוסט 1114 לסה"נ. רשימת מצאי של עיזבונו של צורף עשיר, המנוח אבו יעקוב. הרשימה כוללת דינרים בשטרות של בנקאים, מזומנים בזהב ומטילים של מתכות יקרות; מוזכרים גם כלים שונים, שתי שפחות ושטרי חוב. המסמך נכתב בידי חלפון בן מנשה ונחתם בידי בית הדין הרבני ביום פטירתו של אבו יעקוב, ובכללם יצחק בן שמואל הספרדי. בטרם חולקו חלקים כלשהם ליורשים, קיבלה האלמנה את ה"מאוחר" המגיע לה על פי כתובתה, ובמקרה זה 75 דינרים. המסמך מתייחס לשטרות שנערכו בערבית ובעברית (כנראה הכוונה לכתב). (חלק מהמידע מבוסס על גויטיין וכרטיסיותיו).

מכתב מאת הדיין מבורך בן נתן הכהן, ככל הנראה בעסקלון או בסביבתה, אל עמרם בן יפת (המכונה גם אבו אלחסן עמאר בן חסין), הנמצא ככל הנראה בשנשא (شنشا) שבדלתא של הנילוס, מצפון למניית גמר. הכתיבה בערבית-יהודית, עם שילוב של עברית, וכתובת המכותב כתובה בחלקה באותיות ערביות. המכתב נכתב בחיפזון בעת מסע בדרכים. מתוארך לשנת 1453 למניין השטרות, שהיא 1141/42 לסה"נ. החלק התחתון של המכתב חסר, ועמו כמעט כל גוף הדברים. מבורך מבקש מן הנמען להשיג או לשלוח כמות של זהב. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.) הערה: גולב מצטט מסמך זה במאמרו על הטופוגרפיה של יהודי מצרים בימי הביניים (עמ' 139) במספר שגוי.

רקטו: שתי מתכונים אלכימיים. המתכון הראשון (שורות 1–8) מכוון להפקת "המלאכה" (אלצנעה) — מונח רווח לציון ייצור זהב, כסף או האליקסיר שיהפוך מתכות פשוטות למתכות יקרות. בין החומרים הנזכרים: זרניך מזוקק בהעלאה, חומץ, גופרית, מלח מומס וכספית מזוקקת בהעלאה. המתכון השני בנוי משני חלקים. החלק הראשון (שורות 8–14) מתאר הכנה הדורשת כסף, מלח, מים, כספית ונשאדור (סל אמוניאק), שמטרתה להפיק לוחית מתכת בהירה. החלק השני (משורה 14 עד הסוף) דורש שימוש בכספית, גללי סוסים, נשאדור, ה"ח'וראסאני" (?) ושתן של נערים צעירים. סוף המתכון אבוד. ורסו: חלק ממכתב הכתוב בריווח רחב בין השורות ונשלח אל נגיד בפוסטאט.

רשימה של כ-105 תורמים פוטנציאליים, ובראשה הדיין יחיאל בן אליקים (המוכר ממסמכים מתוארכים בין השנים 1213–1233). לפחות 15 שמות מופיעים גם ברשימה אחרת (Bodl. c28.47, שפורסמה במהדורת אשתור). רק לדיין, התורם דינר אחד, ל"רצוי" (תואר) המופיע במקום השני, ולשני אנשים נוספים שהתחייבו ב-1/2, מצוינים סכומים לצד שמותיהם. עם זאת, נשאר מספיק מקום בין השורות לצורך השלמת הסכומים בעתיד. ברשימה מיוצגים כ-20 מקצועות שונים. קבוצות מסוימות, כגון צורפי זהב, חלפני כספים או סוחרי מזון, מופיעות ברשימה יחד. הרשימה כוללת רק חלק קטן מבני הקהילה הרבנית בפוסטאט, ככל הנראה רק את המבוססים יותר מבחינה כלכלית.

מכתב מבעל לאשתו ולחותניו, בערבית-יהודית. תאריך משוער: המאה ה-15–16. הפתיחה כוללת ברכות לגיסו של השולח, חמותו, סֻלטאניה, הילדים ואמם. בהמשך נכתב: "כאשר את כותבת לי שלא נתתי לך את 81 המֵדינים של המזונות בכל חודש, את משקרת ללא בושה. הותרתי לך 40 מֵדינים של כסף ביום שנסעת ממני, ושלחתי לך באמצעות אבן אלצַיְרַפי אַשרַפי של זהב..." המכתב ממשיך באותה רוח, ומפרט את הסכומים שנשלחו במועדים שונים. מוזכרים שמות נוספים, ובהם אבן אלקַוַּאץ (? אלקווץ), הרמוזה, אבן קַטַן, ואבן עַטַאא. בין המטבעות הנזכרים גם עֻת'מַאני וקוֹרוֹנָה (קרונה). כמו כן מצוינים שערי המרה ספציפיים בין המטבעות.

נוסחאות (פורמולריות) למסמכים הקשורים לגירושין. המסמך שברקטו מבוסס בבירור על מסמך אמיתי ועל מקרה ממשי, אך נוקט "פלוני" במקום שם החודש ובמקום חלק מהשמות. מקום הכתיבה: קהיר. תאריך: שנת 5514 לבריאת העולם, היא שנת 1753/54 לסה"נ. הבעל הוא ברוך בן יוסף חיון. האישה ובני משפחתה הם מאלכסנדריה. סכומי הכסף נקובים במטבעות כסף דיוואני מֻאַיַּדִי וזהב מחבוב. באופן כלשהו מעורבת בעניין סיכה (בלאדינו: אלפיניטי = alfinete) שקבועה בה אבן טובה ("שקבוע בו אבן טובה"). שני עדים נזכרים בשמם בגוף המסמך, אך חתימותיהם אינן מופיעות בתחתיתו. ראו גם את המסמך הנוסף הקשור (Bodl. MS heb. d 66/101).

חשבונות בערבית-יהודית. כתובים בכתב יד גס שיוחס בעבר בטעות לערוס בן יוסף. תיארוך: המאה ה-11 או ה-12. מוזכרים בו אנשים שונים, ובהם 'האישה' (אלסת); אבו אסחאק אבראהים אבן סקבאל האנדלוסי; ברכאת אבן שועה; "בן דודי (אבן עמי) יצחק"; ו'האישה בת אלכרזי'. הרשימה כוללת זכויות וחובות כאחד. החשבונות נוגעים לקשת רחבה של סחורות — מכלי בית ובגדים, דרך מצרכי מזון ותרופות (למשל סומק, הליליג' שחור, רֵיבָּה (מיני מתיקה משומרת), קאקלא ורבס), ועד אבני חן (כגון אבן אודם בשווי שני דינרים) וזהב (לדוגמה זהב לא טבוע ורחוץ — ד'הב מע'זול, כלומר מע'סול). (חלק מהמידע מבוסס על קטלוג בייקר/פוליאק.)

recto: מסמך משפטי. מתוארך לאדר א'תמ"ח לשטרות, שהוא שנת 1137. בכתב ידו של חלפון בן מנשה, וחתום בידו ובידי נתן בן שלמה הכהן. עניינו הלוואה של 5 דינרים שהעניק אבו סעיד חלפון בן אלעזר/מנצור לאשתו טֻרפה בת [...] אלעסקלאני. ההלוואה ניתנה כנגד משכון (רהן) של צמיד זהב (סִוַאר). מדי חודש, החל מאדר ב', עליה לשלם חצי דינר בסוף החודש. ההלוואה ניתנה ביום שבו "התפייסו וחידשו את אירוסיהם (? תקדיס), והוא תאריך הכתובה ביניהם." verso: קבלה על תשלום, ורישום "לאבו סעיד אלזג'אג'." קיימים מספר מסמכים נוספים שנראים כקשורים לאותו זוג. (המידע מבוסס בחלקו על כרטיסיית גויטיין.)

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה הלוי. הצהרת ערש דווי של איש זקן, המביא את שני בניו בפני ארבעה עדים ומסביר שכל מה שיש ברשותו במזומן הוא 33 דינרי זהב. לנוכח עיזבון כה דל, חשש שיריבו ביניהם, ולכן החליט לסדר את חלוקת הרכוש בעודו מסוגל לכך. שם המצווה הוא [...] בן משה הלוי אלרמלי. שמות בניו הם אבו עמראן משה ואבו אלפרג'. ייתכן ששם אשתו הוא ד'ח'ר (שורה 10). המסמך מתוארך לנובמבר 1103 לסה"נ (חשון ד'תתס"ד, או 1416 לשטרות). חתימות גסות של מבשר בן חלפון, יפת בן יוסף, מבורך בן עלי ונסים בן יעקב (כאשר נראה שהשניים הראשונים נכתבו באותה יד וכן השניים האחרונים).

מכתב ממוסא בן יעקוב, השוהה בדמשק, אל אבו אלעלאא יוסף בן דאוד בן שעיא (המוכר גם כיוסף בן דוד), בפוסטאט. כתוב בערבית-יהודית, והכתובת בכתב ערבי. השולח מציין כי הוציא שתי שטרות חליפין על חשבונו של יוסף בסך 250 דינרים ומסרם לידי אבן הזאר כתשלום מקדמה עבור נייר הנושא את סימן המים (אולי "עלאמה") של אבן אמאם, יצרן נייר הפועל בדמשק (לפי גיל). מוסא כותב גם שהעביר משאות גמלים לידי סלאמה בן ג'יש בשבוע הקודם. במכתב מבקש מוסא שיישלחו אליו מיד שישים תיבות זהב, ארוזות בתוך נאדות עור, באמצעות ספינת מלחמה; וכן מבקש מכל שמן פשתן ומידע על מחיר הבוראגו ("לשון השור").

שטר אירוסין. מקום: אל-מחלה. תאריך: יום שלישי, כ"ד בסיוון א'תע"א למניין השטרות (31 במאי 1160), בתקופת סמכותו של הגאון נתנאל בן משה הלוי. הכלה: סת אל-תג'אר בת יצחק. החתן: נתנאל בן אפרים הלוי ("חמדת הלויים"). תשלומי הנישואין: 30 + 60 = 90, כלומר מתנת הנישואין הייתה 90 דינרים, מתוכם 30 התקבלו בעת האירוסין על ידי אבי הכלה. כמו כן ניתנו באירוסין טבעת זהב אחת ושתי טבעות כסף. לכלה שמורה הזכות לקבוע את מקום מגוריהם של בני הזוג. ככל הנראה בכתב ידו של מאיר בן הלל בן צדוק אב (לפי כרטיסיית גויטיין). בצד השני (verso) מופיע מסמך בכתב ערבי (ראו רישום נפרד).

מכתב מאליהו בן סעדיה, בפוסטאט/קהיר, אל החכם אברהם הלוי בן משה הלוי הקראי, בירושלים. נכתב בידי הסופר יעקב חיינה (?) אלחזאן. מתוארך ליום רביעי, ה' בתמוז ה'תקפ"ז, הוא שנת 1827 לספירה. (קיימת כאן בעיה, שכן ה' בתמוז ה'תקפ"ז חל ביום שבת ולא ביום רביעי, אך אולי ניתן להסביר זאת בפער שבין לוח השנה הקראי לבין הרבני.) הפתיחה כתובה בעברית וגוף המכתב בערבית-יהודית; הכתובת על המעטפת כתובה בעברית ובכתב ערבי. המכתב עוסק בביקורו הצפוי של הנמען במצרים ובעניין עסקי סתום הכרוך בתשלום של 11 מחמודייה (מטבעות זהב שטבע השליט מחמוד השני). דרוש בירור נוסף.

דף כפול של חשבונות בכתב ערבי. בראשו בסמלה ולאחריה הכיתוב 'בכתב ידו של אבו נצר'. הרשימה עוסקת בעיקר בבדים ובגדים (מנדיל, ניצאפי, ח'ירקה, ת'וב, סראוויל, פוטה (לעיתים ספציפית מגרבית), מקטע (לעיתים ספציפית סיקילי), ומשהו הנקרא כארוכה (לעיתים ספציפית כישי מן כיש?), לצד הספרות המתאימות. המחירים נקובים בעיקר בדינרים מאלכיים (דינר הזהב של תימן שנוצר מ-1086 ושימש עד אמצע המאה ה-12). עדן מוזכרת במפורש בשורה 8 של הדף הראשון (ורסו, צד שמאל). המונח צנעאווייה מופיע בשורה 2 של הדף האחרון (ורסו צד ימין), כנראה התואר הנגזר משם העיר צנעא.

חשבונות בערבית-יהודית. בין הסחורות המנויות כמה בגדים, חלקם ממשי. הערכים נקובים במטבע הקרוי "חַ'רף". מונח זה למטבע מוכר מתימן מן המאה ה-16 ואילך לכל הפחות (ראו ר"ב סרג'נט, *הפורטוגלים מול חופי דרום ערב*, לונדון 1963, עמ' 145 ואילך). קיימת אי-בהירות מסוימת: ה"חַ'רף אחמר" או "חַ'רף ד'הב אחמר" היה מטבע זהב, ככל הנראה כינוי לאשרפי ולעיתים לסקווין (zecchino), ואילו "חַ'רף" סתם היה כינוי למטבע נחושת בעל ערך נמוך. הסחורות המנויות בחשבון זה נראות כמתאימות יותר למכירה תמורת חֻ'רוף של זהב ולא של נחושת, אך הדבר טעון בירור נוסף.

רקטו: חשבונות בספרדית המזכירים את שנת 1747 (ה'תק"ז). הצד הימני של הוורסו נראה זהה, גם בספרדית. הצד השמאלי של הוורסו נראה כהערה באיטלקית שכן הוא פותח ב-"26 Lug[lio] 1747" ונעשה שימוש ב-"di" במקום "de". הרקטו מזכיר את השמות "Iudà Iacob" (יהודה יעקב) ו-Iacob Crispin (יעקב קריספין). הוורסו מזכיר את השמות "Haim Nasi" (חיים נשיא) ו-"Iacob Candioti" (יעקב קנדיוטי). לפחות אחד מהרישומים המסחריים הללו עוסק בקפה "il caffe ... 30 zechini" – המונח האחרון הוא מטבע ונציאני. מטבע הזהב העות'מאני "מחבוב" מוזכר אף הוא בוורסו.