מסמכים משפטיים מגניזת קהיר — עמוד 3

מסמך משפטי. הסכמים על תשלום מראש של דמי שכירות, סביב 1180–81. עשרים שנה לאחר שנחתמו הסכמים בין הקודש לבין אלנדיב אבו אלמכארם בנוגע לתיקונים שייעשו במשותף, לפנינו עתה הסכמים דומים עם הדיין שמואל בן סעדיה ושלושה זקנים החותמים מטעם הקודש. מדובר בשלושה הסכמים רצופים המכסים יחדיו תקופה של ארבע שנים. גם הפעם מוסדרת סוגיית התיקונים המשותפים. תחילה משלם אבו אלמכארם מראש את דמי השכירות המגיעים ממנו עבור תקופה של שנתיים בגין חכירת אלבֻּרְג'; מתחם זה, כפי שניתן ללמוד משמו, היה ככל הנראה במקורו מעין מצודה, ובאותה עת היה כולו בבעלות הקודש. אבו אלמכארם שוכר אותו הן כמקום מגורים והן לצורכי עסקו, שעיקרו מי ורדים. ההסכם הראשון מבין השלושה חל על התקופה שמיוני 1180 עד יוני 1182; השלישי מתפרס מחודש מאי 1183 עד 1184. ההסכם השני חסר, אך ודאי כיסה את השנה הירחית שמיוני 1182 עד מאי 1183. (המידע על פי גיל.) (הצד הקדמי (recto) נכתב ככל הנראה בידי מבורך בן נתן.)

שימוש משני: שני טיוטות משפטיות מבית דינו של הנגיד מבורך. מקוטעות ובלתי שלמות. טיוטה ראשונה: תחילת הצהרה אודות תגרה בין שלמה בן אברהם (ייתכן שמדובר באותו פורע סדר המופיע במסמך תגרה אחר) לבין ששון בן נתן בשער דאר אלצרף (בית המטבעה). שני הצדדים נגררו אל הקאדי, ואז הגיע הפרנס ואמר שייצג את אחד מהם ויטפל בעניין למחרת בבית הדין היהודי. אולם כעבור שעה, האמיר שהם אלדולה הורה לגרור את שני הניצים יחד עם הפרנס לפני צאחב אלבאב (ייתכן שמדובר אף בפקיד הפאטמי הבכיר המכונה גם אלוזיר אלצגיר, "הוזיר הקטן"). סלאמה וששון הגיעו לפשרה ביניהם ונאלצו לשלם דמי תיווך (חמישה דרהמים כל אחד?). "ועוד אמרו" שמישהו ניסה להכות את שלמה במגלב (מקרעה), וששון התערב וחטף את המגלב מידו, "מחשש שמא יתערבו הגויים ביניהם". טיוטה שנייה: צוואה שבה אב מוריש את הבית שבו הוא מתגורר לבתו התינוקת סת אלגרב, שעדיין יונקת, תוך הוצאת אחיה מן הירושה. (חלק מן המידע מבוסס על כרטסת גויטיין.)

רקטו: מסמך בכתב ערבי, ככל הנראה מכתב. כתב היד והכתיב מגושמים ובסיסיים. הכותב משבח חכם קופטי באלכסנדריה. החכם בקיא בתאולוגיה (الناطق بالقوال التالوغسية) ובאמנויות הרמטיות (المتادب بالاداب الهرمسية), והוא מתרגם בין השפה הקופטית לשפה הערבית (مترجم الغات القبطية والعربية). ורסו: מכתב (או שאילתה משפטית) מנוצרים אל הרשויות המוסלמיות, בכתב ערבי. הכותבים מתלוננים על נוצרי שהותקף בידי מוסלמים, שהתבקשו לעשות זאת בידי נוצרים אחרים. הם תפסו אותו, הכו אותו, וגררו אותו אל הבישוף של הנוצרים. תיארוך: לא ידוע. סילאג'י מתארכת את הקטע למאות העשירית עד החמש-עשרה על סמך כתב היד. ההתייחסות לתרגום בין קופטית וערבית מרמזת על תיארוך מוקדם יותר, מהמאה העשירית עד המאה השלוש-עשרה. בנוסף קיימת מילה אחת (الاوبيين) שאפשר אולי לקרוא אותה "אלאיובּיין" (al-Ayyūbiyyīn), קריאה שתתארך את הקטע לשנים 1171–1250 לספירה. עם זאת, ייתכן שיש לקרוא את המילה "al-adībīn" (האדיבים).

מסמך משפטי. חוזה חניכות. מתוארך ליום חמישי, כ״ה בתשרי ד׳אלפים של״ט (ספטמבר 1027). נכתב בפוסטאט בכתב ידו של יפת בן דוד. בשר בן אפרים מוסר את בנו יוסף כשוליה אצל האורג ברהון בן יחיא לתקופה של ארבעה חודשים, שבמהלכם יקבל יוסף שכר של 15 דרהם לחודש. בתום התקופה על יוסף להיות בקי בעבודה על הנול; אם לא ירכוש את המיומנות עד אז, יחודש חוזה החניכות לארבעה חודשים נוספים ושכרו יועלה לרמת שכרו של פועל רגיל. ברהון מתחייב לספק ליוסף מזון לאורך כל התקופה, כשעלות אחזקתו תנוכה משכרו. הוא אף מתחייב שיוסף אכן ילמד את המלאכה. יוסף מן הסתם היה צעיר למדי, שכן אביו — ולא הוא עצמו — הוא הצד לחוזה; ואולם ברור כי הצדדים ייחסו חשיבות להסכמתו ולהבנתו של יוסף את תנאי החוזה, שכן תנאי ההסכם הוקראו באוזניו והוא הביע את הסכמתו להם. ההסכם נערך בבית הדין שבבית הכנסת של הפלסטינים ונחתם בידי יפת בן דוד ושלמה בן חכים. (המידע מבוסס על ליברמן, "A Partnership Culture", 71–73)

מסמך משפטי מתִנִּיס. מתוארך לז' בתשרי ד'תש"ן לבריאת העולם, שהוא 9 בספטמבר 989. ההליך עוסק בעיזבון בנציבין (נַצִיבִּין) שבמסופוטמיה, ונערך בפני זקני תִנִּיס (המכונה כאן "חָנֵס"). סהל וחֻסיין, בניו של המנוח יהודה, התלוננו נגד נטירא בן טוביה הכהן, אף הוא מנציבין, אשר אביהם המנוח הפקיד בידיו 1,320 כסף. הבנים תבעו כעת את עיזבון אביהם מידי נטירא, אשר "הודה לפני האלוהים ולפני הזקנים", ובעקבות כך קיבל כל אחד מהבנים את חלקו בעיזבון: 330 כסף לכל אחד. נטירא בן טוביה הכהן מנציבין מוזכר גם כמי שמונה לאפוטרופוס בשטר משפטי עברי נוסף מתִנִּיס מאותה שנה. קשה להבחין מתוך התמונות הסרוקות, אך נראה כי המסמך נחתך לחתיכות, שהודבקו זו לזו ויצרו רצועה אנכית ארוכה, ואילו הצד האחורי הריק שימש מחדש לטקסט עברי ספרותי/ליטורגי. לשטר זה מתִנִּיס מצורף שטר משפטי עברי נוסף מעיר מצרית לחוף הים התיכון, אולי גם הוא מתִנִּיס. (המידע מבוסס על הערותיו ותרגומו של גויטיין.)

מסמך משפטי. שריד של שטר. לפי גיל, מקורו במהדיה ונכתב בידי 'הרב' — יהודה הכהן בן יוסף בן אלעזר. ואולם, אלמהדיה אינה נזכרת בשטר, וכתב היד אינו כתב ידו, כפי שניכר למשל מהשוואה לשטר אחר שעליו חתם 'הרב' (פורסם בידי מ"ע פרידמן, "תשובת 'הרב' יהודה בן יוסף הכהן בעניין קטנה שזינתה", דיני ישראל, כ–כא (תשס"א), עמ' 329–351). השם יוסף בן יעקב מתוקן מ"יהבוי" או להפך. התאריך השתמר רק בחלקו: "מרחשון […] שלושים ושתיים לתאריך הערבים", ועל כן ניתן להבינו כשנת 432 להג'רה (= 1040) או 532 להג'רה (= 1137). לפי אשור (במאמרו על רש"י, הרמב"ם ופרשן תלמודי אבוד — יוסף בן יהבוי, מתוך סדרת "פרגמנט החודש" של ספריית אוניברסיטת קיימברידג', מאי 2019), בשורה 5 נזכר: "[... ראש יש]יבת גאון יעקב ביר אברהם". ראש ישיבה זה עשוי להיות נתן בן אברהם, שיריבותו עם רב שלמה בן יהודה התרחשה בין השנים 1034–1042, ולפיכך השנה 1040 סבירה יותר. חתום גם בידי משה בן זכריה. ערבית-יהודית.

מסמך משפטי בעברית. נכתב בפוסטאט. מתוארך לשנת [12]91 לשטרות, היא שנת 979/80 לסה"נ. יישוב סכסוך בין בני זוג: שלמה בן ישועה הלוי וסיתאנה בת אה[רן]. הסכסוך פרץ ככל הנראה בשל חוסר ילדים. בני הזוג הגיעו לבית הדין מתוך כוונה להתגרש, אך בסופו של דבר הגיעו לפשרה. התוצאה העיקרית של ההסכם נוגעת להוצאות הקבורה של סיתאנה אם תמות לפני בעלה. על פי ההלכה, הוצאות הקבורה חלות על הבעל אם הוא מאריך ימים אחר אשתו, ובתמורה הוא יורש את רכושה. (ואילו אם הוא מקדים למות, בני משפחתה של האישה הם הקוברים אותה ויורשים את רכושה.) במסמך שלפנינו מתחייב שלמה לקיים חובה זו, ויתרה מזאת — לקבור אותה באותה איכות של בגדים שאליה הורגלה ("שכסיתיה בהן") במהלך חייה. לשם כך מפרט המסמך את סוגי הבגדים שהיא נוהגת ללבוש. העדים: הסופר [...] בן שמואל הכהן; פשאט בן שמואל (החתום גם על מסמכים נוספים); ובקאא בן מבשר (החתום אף הוא על מסמכים נוספים). (המידע מבוסס על פרידמן, Polygyny.)

מסמך משפטי. מקום: קהיר. תאריך: עשרת הימים האחרונים של אלול ה'ת"ק = ספטמבר 1740. עוסק בפירוק שותפות מסחרית בין אברהם סראנו, משה מיוחס ואברהם צדיק (צד 1) לבין סוחר רביעי, אברהם רוואח (צד 2). מאחר שמדובר בפירוק שותפות דו-צדדי ולא ארבע-צדדי (ראו במיוחד שורות 26–28), נראה שייתכן כי בני צד 1 שמרו על הקשרים העסקיים הפנימיים ביניהם גם לאחר שניתקו אותם עם רוואח. ארבעת אנשי העסקים עוסקים ב"מלאכת הג'והאג'יליך" והם סיפקו סחורה ל"איזה משרי מצרים" (כלומר לאצילי מצרים). העסק המוזכר הוא "מלאכת הצ'והאג'יליק" — מילולית, מקצוע מכירת אריגי הבד — מן הטורקית-עות'מאנית "çuhacı = סוחר אריגים" (מוכר בד), וביסודה המילה הפרסית چوخا (אריג צמר עבה, ברודקלות'). לערכים אלה ראו את מילון רדהאוס (עמ' 262). גם הצד האחורי של המסמך מלא בכתב, לכל הפחות בכמה ידיים שונות, וכפי הנראה מדובר בדיון הלכתי. לא ברור אם יש לו קשר לכתוב בצד הקדמי. נזכר סכום ביחידות של ריאלים.

אישור תקנות של קהילת המוסתערבים בקהיר משנת 1595. התאריך משתקף בשורה האחרונה של המסמך: "ט' סיון בשמח׳׳ה", כאשר התיבה "בשמחה" משמשת כגימטריה. קריאה זו של התאריך הוצעה במקור על ידי אברהם דוד: ב+ש+מ+ח+ה = 2+300+40+8+5 = [5]355 לבריאת העולם, היינו 1595 לסה"נ. המסמך נושא חתימות של חברי קהילה רבים — מספר חורג בהשוואה למקובל במסמכים משפטיים רבניים מן העת החדשה המוקדמת — שכן הוא מאשר את מינויָם של שני רבני קהילה בעקבות פטירתו של ר' עובדיה כהנא בסביבות שנת 1595 (למסמך מוקדם יותר הנוגע לדמות קהילתית זו, ראו PGPID 19723). המסמך קובע את תנאי מינוייהם הקהילתיים של ר' יעקב קשטרו ושל ר' עובדיה כשע[?] הלוי. למרבה הפלא, בקטע החתימות מופיעה חתימתו של האחרון בלבד (ייתכן שזה היה העותק של ר' יעקב קשטרו?). יתר החתימות שייכות ל: יצחק עמא..ם, דוד בן סעדיה עדני, מנחם בן אברהם הלוי, אהרן בן יוסף כהן המכונה עזרא, אברהם חזן הלוי, יוסף סכנדרי, אליעזר שאטר.

ייפוי כוח. בעיקר בעברית. מתוארך ליום שני, ו' באדר א'תקל"ט לשטרות, היינו שנת 1228 לסה"נ, תחת סמכותו של אברהם מימוני. הרופא אלעזר בן תקוה הלוי, בעיר אשמום טנאח (אשמום טנאח), מורה לאליהו הדיין, היושב בפוסטאט, לקדש בשמו את האלמנה יאמון בת עלי בן יוסף (יאמון האלמנה אלמרכשיה), שמוצאה ממראכש שבמרוקו. העדים: נתנאל בן שמריה; מנחם בן יפת; ומבורך בן שלמה הכהן הידוע בכינוי אל-דלאת'י (התעתיק מתבהר מתוך השוואה לכתב הערבי). בשולי המסמך נוסף קטע בכתב ערבי, ובו מסר מאת הבת אללה בן [...] לרבנו פנחס (בן משולם?). מדובר למעשה בקיום (קיום) שבו הוא מזהה את עדי המסמך הנ"ל ומאשר כי חתימותיהם אותנטיות. אחד מהם משתייך למשפחת הרופאים אבן אל-מניר, וקרוב משפחה של אל-מהד'ב אבן אל-מניר המוזכר אף הוא במקור אחר. בחלק השני של תוספת זו, רופא הנושא את התואר אל-מהד'ב (אין זה ברור אם הוא זהה לאותו אדם שהוזכר זה עתה) מבקש מפנחס להעביר את המסמך לידיו של אליהו הדיין.

כתובה מעוטרת ומעוצבת בצורה מרהיבה, מקהיר, מתוארכת ל-16 באפריל 1821 (י"ד בניסן ה'תקפ"א), עבור (בנימין) חי דיין בן דוד דיין ומזל טוב בת יהודה דיין. ככל הנראה בני הזוג היו בני דודים מצד האב. שמו המלא של החתן מופיע בחתימתו כצד מסכים, אך אינו מופיע בגוף הכתובה עצמה. המסמך גזור בצורת כיפה, ובראשו עיטור המתאר ציפורים, עצים ומבנה, ומעליהם שמש ועין. הכלה והחתן מצוירים יושבים יחד בחדר אחד ואוחזים ידיים. שולי המסמך מעוטרים בשנים-עשר מזלות גלגל המזלות, ונושאים את הפסוק מרות ד, יא: "יתן יהוה את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה". בצד השני (verso): רשימת חשבונות שאינה קשורה לכתובה. ברשימה מוזכרים סוגי מטבעות שונים, והופעת המטבע "מחמודיה" בשורה הראשונה מעידה על כך שסביר להניח כי הרשימה נכתבה לאחר תחילת שלטונו של הסולטאן מחמוד השני בשנת 1808. סימן כרונולוגי זה מסתבר גם לאור אזכורם באותה רשימה של מטבעות "יוזליק" עות'מאניים, שהחלו להיטבע בשנת 1789.

מסמך משפטי. מתוארך ליום רביעי, 30 בניסן ה'א'תנ"ו למניין השטרות, הוא 25 באפריל 1145. המסמך מתאר כיצד עזיזה בת אלעזר, אלמנתו של אבו אלח'יר מבורך בן משולם, המכונה אלאצבאע'י ו/או אבן אלקאבלה, מופיעה בבית הדין כדי לגבות את כתובתה. בית הדין בוחן את כתובתה ואינו מוצא בה תניית נאמנות, ועל כן מוציאים את ספרי התורה והיא נשבעת בפניהם. ערך הכתובה הוא 552 דינרים, הכוללים את המוהר ואת הנדוניה, ובהתאם למנהג המקומי להכפיל את הסכומים שבכתובה היא זכאית לכ-250 דינרים. הואיל ובעלה לא הותיר אחריו דבר, מתיר לה בית הדין לגבות את כתובתה ממוסלמי שלו מישכן בעלה חלקת מקרקעין. בגב המסמך מופיעות רשימות ארכיוניות בערבית-יהודית ובכתב ערבי. המסמך נכתב ונחתם על ידי נתן בן שלמה הכהן, וחתומים עליו גם יפת בן שמריה ואברהם בן חלפון. ראו את מהדורתו של עודד צינגר לניתוח נוסף. ראו גם רשימה משפטית קצרה הנוגעת לאותו זוג ולמכירת חלק מבית, המתוארכת לא יאוחר משנת 1138.

חלקו העליון של מסמך משפטי מתאריך 1728 לספירה (תשרי ה'תפ"ט), העוסק ביורשיו ובתלוייו של המנוח אליעזר חיו. בשתי השורות הראשונות נזכר שמואל בן-נעים, שותפו העסקי לשעבר של אליעזר, המעורב בהליכי חלוקת העיזבון. שני השותפים עסקו בתיווך עסקי (בעסק הסרסרות; ראו ערך אצל יסטרוב, עמ' 1029). שמואל צבר חובות נרחבים שלא נפרעו לאליעזר במטבעות זהב עות'מאניים מסוג ג'ינזירלי, וזאת טרם מותו של אליעזר. המנוח הותיר אחריו שני בנים: הבכור, יצחק חיו, המתגורר כעת בליוורנו (ליורני), והצעיר, שלמה מאיו, החי עם אמו ג'ודיקה (גודיקא) בת משה חיו (שככל הנראה היה בן דודו של בעלה מצד אביו). בשורה 11 מצוין כי פנקס החשבונות של המנוח נבדק כחלק מהסדרת העיזבון והחובות. אחד מתנאי ההסדר קובע ששמואל בן-נעים ישלם את החובות שטרם נפרעו רק לג'ודיקה ולבנה משה, ובכך מוצא הבן הבכור יצחק מכלל ההסכם — שכן הוא שהה בליוורנו בעת שהמסמך נערך בקהיר או במקום אחר באימפריה העות'מאנית.

העתק של שלושה פרוטוקולים מבית דין הנוגעים למכירת בית. נאג'יה, אשתו של יפת בן אברהם "פאר הקהילה", ערכה "מכירה על תנאי" של בית ליוסף לבדי תמורת 500 דינרים. לבדי העביר את משפחתו לקומת הקרקע והשכיר את הקומות העליונות. במשך שנה ועשרה חודשים לאחר מכירת הבית, נותר לבדי חייב לנאג'יה 80 דינרים עבור הבית, ורק לאחר ששב ממסע מוצלח נוסף להודו עלה בידו לפרוע את החוב. שלוש ישיבות בית הדין עסקו בדמי השכירות המגיעים לנאג'יה — סוגיה שהסתבכה בשל טענת לבדי כי דמי השכירות עבור קומת הקרקע כלולים בתוך 80 הדינרים, ובשל טענת שוכרי המשנה כי שילמו חלק מדמי השכירות באמצעות תיקונים ואחזקה של הבית. ישיבת בית הדין האחרונה מתוארכת ככל הנראה לתאריך 20 באפריל 1103. הפרוטוקול הראשון חתום בידי יצחק בן שמואל, הלל בן עלי ואלעזר הלוי בן שלום המלמד; השני בידי יצחק בן שמואל וחלפון הלוי בן מנשה; והשלישי בידי יצחק בן שמואל, אברהם בן שמעיה נין הגאון, ושלמה בן נתן.

recto: רישום בית דין בעניין יעקב בן עיאש, קטין שהגיע לבגרות ומבקש לשאת את גיסתו האלמנה במסגרת ייבום, אך היא מסרבת לכך. מוזכר אלחנן בן שמריה (שכבר נפטר), אשר היה מעורב קודם לכן בפרשה בצהרג'ת. verso: שני רישומי בית דין בכתב ידו של יפת בן דוד, החתום עליהם כעד. הראשון — ככל הנראה המשך לרישום שב-recto — חתום בעדותו של מנשה בן אברהם הכהן. השני הוא רישום בית דין שבו יוסף בן יעקב, המכונה אלזמין ("החולה"), מתחייב בפני בית הדין של צהרג'ת לשלם לגרושתו ראיסה בת משה חצי דרהם ליום עבור בנם המשותף. חתומים: יפת החזן בן דוד החזן, ושלמה בן יפת. אושרר על ידי בית הדין ונחתם בידי מנשה הכהן בן אברהם ויפת החזן בן דוד החזן. מתוארך ליום חמישי, כ"ו באלול א'של"ח לשטרות, שהם שנת 1027 לסה"נ. קיים מסמך נוסף הנוגע לאותה פרשה מכמה חודשים מאוחר יותר (כסלו א'של"ט לשטרות). על פי המחקר, מסמך זה משמש גם כעדות דמוגרפית לגבי מספר היהודים במצרים בימי הביניים.

רקטו: מסמך משפטי בכתב ידו של שלמה בן אליהו. מקום: פוסטאט. המסמך נפתח בהצהרה שביום שלישי, כ"ג באדר ב' א'תק"ם לשטרות (= 20 במרץ 1229), נערך שטר משפטי שבו אבו אלרביע סלימאן, הידוע גם בכינוי שלמה סגן הכהנים בן אבו אלעלאא משולם הכהן כליל היופי אבן אלאסתבאני, הודה על חוב של 260 דינרים לאבו אלמנג'א בן אבו סעד הידוע בכינוי אבן אללבּאן, אשר עליו להיפרע בסכום אחד בכל עת שיחפוץ הנושה. לאחר מכן הציג אבו אלרביע סלימאן שטר אסלאמי (חג'ה אסלאמיה) הקובע כי עבד אלרחמן בן עבד אלגני אלאסכנדראני אלתאג'ר, הידוע בכינוי אבן סנד אלתאג'ר, חייב לו 100 דינרים בדרך של קיראץ' (שותפות מסחרית). הוא מסר את החג'ה הזו לאבו אלמנג'א ואמר לו: "אתה מכיר את הסוחר הזה. כאשר ישוב ממסעו, גבה ממנו את הסכום הנקוב בחג'ה זו, והפחת אותו מן 260 הדינרים שאני חב לך." אבו אלמנג'א קיבל הצעה זו. הוורסו של מסמך אחר (PGPID 29015) עוסק באותה עסקה ומכיל ניסוחים זהים בחלקם.

מסמך משפטי. הסכם שותפות. מקום: בלביס. מתוארך לדצמבר 1209 / ינואר 1209 לסה"נ. המסמך הוא הסכם שותפות בחנות לייצור בשמים וצבעים. השותפים, פצ'איל בן אבו אלחסן ומנצור בן אבו סעיד, תורמים יחד סך של 700 דרהם (200 ו-500 דרהם בהתאמה). המסמך אינו משתמש במונחים הפורמליים שִׁרְכָּה או מֻעאמלה כדי לתאר את יחסיהם, אך הצדדים מצהירים על כך ש"השתתפו" בחנות. נראה כי שני השותפים עובדים במיזם, הרווחים וההפסדים אמורים להתחלק בדרך כלל באופן שווה, ונקבעת קצובת תחזוקה שבועית לכל אחד מהצדדים. נראה שמנצור הוא השותף הבכיר; הוא מביא יותר נכסים לשותפות, וייתכן שהמתקן עצמו שייך לו, שכן הוא מקבל 4 דרהם בחודש עבור שכר דירת החנות. עם זאת, ההכנסה ממכירת שקיקי בושם הוקצתה לפצ'איל, שאולי ייצר אותם לבדו ללא סיועו של מנצור. נכתב ונחתם על ידי יהודה בן טוביהו החבר הכהן, משולם בן מבורך וברכות בן אלעזר החזן. צד ה-verso הוא דף כפול (ביפוליום) מתוך ספר מקרא.

קטע של מכתב, עשרים שורות, במצב שימור טוב. בפתח המכתב מזכיר הכותב עסקת מכירה שלא הניבה כל רווח (lam yūlij minhā ḥabba wāḥida), ומתאר את צערו ובושתו על כך (שורות 2–4). בהמשך הוא מזכיר את הגעת מכתב בי"א ברביע אל-אאח'ר; הידיעה על שלום הנמען שימחה אותו, אך העניינים שתיאר העציבו אותו. כן מוזכרת רכישה נוספת (ככל הנראה של חלקת אדמה?) מאבי אל-טיב, אשר זוכה למספר מילות שבח, ואותו מושא רכישה (אדמה?) הופקד לאחר מכן בידי אבי ע'אלב (שורות 5–11). התפוחים הגיעו בשלום, אך שלוש מן המשלוחים נמצאו ריקים (שורות 12–13). אשת הנמען (אל-צג'ירה) שולחת את ברכותיה; היא הצטערה לשמוע על מצבו הבריאותי הרעוע במהלך המסע, אך שמחה לשמוע על שלומו ועל חזרתו הביתה (שורות 14–15). בשורות האחרונות מביע הכותב את משאלתו לקבל תשובה מהירה מאבי ע'אלב, בין אם באמצעות שליחו ובין אם באמצעות עבד אללה, ומבטיח להתכתב עמו בתדירות בנוגע לענייניו שלו. דרוש עיון נוסף.

חלקו התחתון של מסמך משפטי. מתוארך לחודש ד'ו אלחג'ה שנת 504 להג'רה = יוני/יולי 1111 לסה"נ. ככל הנראה מדובר בתעודת המרת דת של גבר ויהודייה המתאסלמים: "אליהודיה מן אהל אלג'זירה אלמד'כורה עלי דין אבויהמא דין אליהודיה . . . ויסלמא באכ'תיארהמא בא . . . אלשריפה אל . . . . ואלהדאיה אל . . . לאסלאם עמלא . . ד'לך וופא במוג'ב . . . . . . . . פי צדר אלאסלאם . . . . מואפקה ד'לך למד'הבה ומעתקדה . . . . אלכתאב אלמעט'ם איאת אלאימה . . . . אפצ'ל אלצלאה ואלסלאם . . . ." התאריך ונוסחת החַסְבַּלָה כתובים באותיות גדולות לקראת תחתית המסמך. רוב המחקר על תעודות משפטיות של המרה לאסלאם התמקד בנוסחאות פורמליות ולא במסמכים בפועל (ראו למשל את מאמרה של לינדה ג'ונס על נוסחאות נוטריוניות להמרת לא-מוסלמים לאסלאם אצל אבן אלעטאר, נפ' 399/1008, בתוך הקובץ "המרה לאסלאם בעידן הטרום-מודרני" בעריכת נמרוד הורביץ, 2020). מסמך זה ראוי לבחינה מעמיקה נוספת.

צוואת שכיב מרע של בו סעד בן סאלם. מקום העריכה: מניית זפתא. התאריך: השליש האחרון של חודש תמוז [שנת אתסט"ך] למניין שטרות = יוני 1158. (השנה הנקובה בשורה 2 דהויה מכדי לקרוא, אך ניתן להסיקה מתוך האותיות המופיעות סביב חתימתו של מבורך בן נתן באישור השני שעל גב המסמך, המורות על אב אתסט"ך = יוני/יולי 1158.) בצוואה מוקצים אִרְדַבִּים של חיטה לטובת ההקדש ולמטרה נוספת. בין שאר האנשים הנזכרים במסמך: בת אחותו כַּרַם בת בו אלפרג'; בו אלמעאני בן אסד; אבו אלפֻתוּח אבן חדִידה; יוסף בן [...]; ילדיה היתומים של אחותו; ואשתו. עדי הצוואה: שֵׁלָה בן חלפון; מבורך בן נתן הגביר (המופיע גם בשני מסמכים נוספים); ויוסף בן יפת. למסמך מצורפים שני אישורי קיום, דבר נדיר. האישור הראשון חתום בידי יפת בן משה; יצחק בן יעקב הכהן; ותקוה בן אלעזר. האישור השני נמצא בגב המסמך וחתום בידי בית הדין של פסטאט: חייא בן יצחק, אפרים בן משולם, ומבורך בן נתן החבר.

תעודה משפטית. נכתבה ונחתמה בידי הדיין נתן בן שלמה הכהן, וחתום עליה גם סעדיה בן מנשה הכהן. מאשרת כי אבו אלפצ'איל בן סלאמה בן סעיד קיבל מאבו עלי אלג'בילי סך של 10 דינרים: 7 ושמינית במטבעות זהב (עין) ו-3 בכסף (ורק דרהם). התעודה מתוארכת ליום ראשון, י"א בחשוון אתל"ז לשטרות = 10 באוקטובר 1125. כך קרא גויטיין את התאריך, אך השוואה עם האותיות סביב חתימתו של נתן מעלה שיתכן שהשנה היא אתל"י (1440) לשטרות, כלומר 7 באוקטובר 1128. לא ברור מדוע כתב נתן אתל"י במקום הצורה הצפויה אתמ"; אפשר שמכיוון שזה היה רק חודש לתוך העשור החדש, הוא טרם נגמל מהרגל לפתוח את התאריכים שלו ב"אתל". בכתב יד אחר תחת התעודה מופיעה בקשה למצוא פסוקים מתאימים מהמקרא (בואסיק) עבור טקס ההודיה לאחר הגעה בשלום (ברכת הגומל). בצד הרקטו, באותו כתב יד שבו נכתב החלק השני בוורסו, מופיעים תרגומים לערבית-יהודית של פסוקים נבחרים (תהלים א:ה-ו; ב:א-ד, עם פתיחות בעברית).

recto: מסמך משפטי בעברית מקהיר. מתוארך לעשור הראשון של חודש כסלו ה'תל"ט (נובמבר 1678). עוסק בסידורי רכוש וענייני ממון לאחר פטירתו של לוי גריאני (גריאני) המכונה חפץ. יתומיו הם דוד, נסים ויצחק. אסתר, אלמנתו של לוי (שאף היא נפטרה בינתיים), התגוררה באחד הנכסים — חנות בסוק אלכ'רוזאתיה שבקהיר (הנכתב כאן: סוק אלכ'ריזאתיין). שוק זה, סמוך למרכזה של קהיר בראשית העת החדשה, היה מוקד ידוע של חנויות צורפים בפרט. נכס נוסף מעיזבון המנוח שוכן ברחוב קהילת המערביים (דרב ק"ק מערביים). verso: מסמך משפטי בעברית מקהיר. מתוארך לשליש הראשון של ניסן ה'תל"ט (1679). המסמך עוסק בנשותיהם של דוד ויצחק גריאני — קמר בת אברהם דוכאן ושמחה בת שמואל סמחון בהתאמה. הנכסים המוזכרים ב"מעבר הלז" של המסמך מובאים בהקשר לכתובותיהן של קמר ושמחה. לאישוש פליאוגרפי לחתימתו המורכבת של בנימין שחאתה, ראה מסמך נוסף שבו הוא מכנה עצמו בגוף ראשון כסופר (שורות 6, 9).

רקטו: שטר שחרור (אבראא). תיארוך: 1094–1111 לסה"נ, שכן נכתב בתקופה שבה נשא מבורך בן סעדיה את התואר "שר השרים" (התואר מופיע בשוליים, וכן במסמך הקשור הנושא כותרת אחרת). (לפי קטלוג ספריית קיימברידג' המסמך מתוארך לשנת 1066 לסה"נ, אך תיארוך זה אינו ייתכן, שכן משולם בן הִבּה אבן אלשׁוויקיה עדיין היה בחיים בשנת 1091 לסה"נ על פי מסמך אחר.) במסמך מגיע שמואל בן אהרן לפשרה (צֻלְח) ומשחרר את נסים בן משולם ואת אחיו צדקה בן משולם, יחד עם אמם בהיה בת חלפון, מכל החובות שנותרו לאחר אביהם המנוח אבו אלעלא משולם בן הִבּה הידוע כאבן שׁוויקיה (כינוי שפירושו "החרשׁף הקטן"). סוכנו של שמואל בן אהרן הוא יוסף בן צדקה. ייתכן שהמסמך וטיוטותיו נכתבו בידי הפרנס עלי בן חיים/יעיש הכהן. ידועים לפחות ארבעה קטעים קשורים, אשר עשויים להיות טיוטות של אותו מסמך עצמו או של מסמכים אחרים הנוגעים לאותו עניין. (חלק מהמידע מבוסס על קטלוג ספריית קיימברידג'.)

מסמך משפטי. תאריך משוער: ייתכן 1168, על סמך העובדה שהמסמך נכתב זמן קצר לאחר ביזת/שריפת פוסטאט (נהב/נובה/חריק פסטאט). בצד הפנים (recto) מופיעה הצהרה בגוף ראשון של הפרנס סאלם אלג'ובילי, שבה הוא טוען לאי-אחריותו לאובדן 10,000 הדינרים שיהודים רבים הפקידו בבית הכנסת ('מקדש') של פוסטאט תחת השגחתו וניהולו. נראה שאותם יהודים תבעו אותו במטרה להשיב לעצמם לפחות חלק מהפסדיהם בעקבות האסון. בצד האחור (verso) מופיעה הצהרה של עדים התומכים בסאלם אלג'ובילי. לפי גויטיין, מובן מאליו שהביזה הגדולה של פוסטאט בשנת 1168, נהב מצר (המכונה גם הפורענות, נובה, או השריפה), שהייתה ההפגנה הידועה לשמצה האחרונה של חולשת השלטון הפאטמי, מצאה את ביטוייה בגניזה. השכונות שהיו מועדפות למגורי יהודים נראות כמי שנפגעו פחות, אך אובדן פיקדונות בשווי של כ-10,000 דינרים — סכום שלא נשמע כמותו בגניזה — מלמד כי הקהילה כלל לא נחסכה במהלך הביזה ידועת השמצה הזו.

קטע מהסכם שותפות שאחד מהשותפים בו הוא אבו אלסעד חלפון בן נתנאל הלוי. המקום ככל הנראה לוסנה, והתיארוך משוער לראשית יולי 1138. בהסכם מתחייב יוסף למסור את הרווחים עד לפסח של שנת 1139. אם יפר את ההסכם, על יוסף לשלם עשרים מת'קאלים "לעניי אלמריה ולשבויים". השטר נכתב בידי סופר מקצועי, אך התוספת שבצדו האחורי היא בכתב ידו של חלפון עצמו. כשם שהמסמך ח26 (PGPID 9068) נפתח בהצהרתו של השותף הפעיל, יוסף בן שעייב אבן אלנג'רה, שקיבל כסף מחלפון כדי לסחור בו, כך גם כאן חלפון נתן כסף ליוסף כדי שיסחר בו. אם כך, לפנינו שני שטרי שותפות שנכתבו במערב בין חלפון המשקיע לבין "סוחר" בשם יוסף, ומסתבר שמדובר באותו שותף עצמו. מאחר שסוכם כי אם יוסף יפר את ההסכם עליו לתת עשרים מת'קאלים "לעניי אלמריה ולשבויים", יש להניח שהמסמך נכתב בספרד, בעת ביקורו של אבן אלנג'רה אצל חלפון, בלוסנה, בראשית יולי 1138. (המידע מגויטיין, פרידמן ואשור, ספר הודו IVB)

מסמך משפטי. צוואת שכיב מרע של אשת תלמיד חכם, כנראה משנת 1151 לערך. רישום אישי של כותב אנונימי, ככל הנראה אחד מאנשי בית הדין. יחד עם ארבעה אנשים נוספים הוא נקרא להיות נוכח בהצהרת ערש הדווי של סת אלחסן, אשתו של הדיין נתן בן שמואל החבר, המכונה "כתר המשכילים". מאחר שהיה זה יום שבת, לא ניתן היה לערוך את הדו"ח הרשמי, ולכן רשם הכותב את עיקרי ההצהרה מיד עם צאת השבת, כדי שלא לשכוח את הדברים. סביר שהיה סופר בית דין, שכן ברישומו מופיעים עיקרי המרכיבים הפורמליים של שטר רגיל. האישה משחררת את שתי שפחותיה ומורישה להן רבע מחצר השייכת לה, ומקדישה מחצית מן החצר שבה נמסרה ההצהרה לקודש. שתי השפחות רשאיות להתגורר בחדר שבו נמסרה ההצהרה, ובלבד שיישארו נאמנות לדת היהודית. שמינית מחצר אחרת המצויה בבעלותה החלקית תימכר לכיסוי הוצאות קבורתה. בנוסף היא מפרטת אילו מחפציה יש למסור לבעלה. (המידע מבוסס על גיל, Documents, עמ' 270 מס' 55)

שטר מתנה בכתב ידו של חלפון בן מנשה. מתוארך לשליש האחרון של חודש אדר שנת 1428 לשטרות, היינו פברואר/מרץ 1117 לסה"נ. החלק העליון של המסמך חסר. אישה ששמה לא השתמר מורישה בית, שחלק ממנו בבעלותה, לאישה אחרת בשם סת אלדאר בת שאול, ככל הנראה בתה (או אולי המשרתת המטפלת בה?). מדובר בצוואה שנעשתה "על ידי אדם בריא", ועל כן אינה ניתנת לביטול. חלק אחר של הדויירה (מתחם קטן) היה בבעלות אלעניים (העניים), כלומר של הקודש. כדי למנוע כל נזק לקודש, נאסר על מקבלת הירושה למכור את הנכס ללא-יהודים או לבנות עליו קומה נוספת. במקרה שתמכור אותו, יחולו אותן הגבלות גם על הקונה. כמו כן נקבע כי סת אלדאר תשרת את המיטיבה עמה ותדאג לה עד יום מותה. חתומים על השטר: חלפון בן מנשה הלוי, אברהם בן שלמה, יצחק בן ע'אלב החזן, משה בן עלי וחלפון בן יוסף הכהן. השטר אושר על ידי אברהם בן שמעיה החבר, מצאצאי שמעיה גאון, יצחק בן שמואל הספרדי, ואברהם בן משה.

מסמך משפטי בכתב ידו של נתן בן שמואל. מתוארך לחודש שבט שנת 1450 למניין השטרות = ינואר/פברואר 1139, תחת סמכותו של מצליח גאון. (זהו המסמך המאוחר ביותר הידוע כיום שבו מוזכרת סמכותו של מצליח גאון לפני מותו.) דלאל בת מחבוב מוכרת למונא (או ריני?) בת יצחק רבע מבית עם שתי חנויות בשוק הגדול תמורת 14½ דינרים. המסמך כולל שימוש מעניין בצירוף אל-סוק אל-כביר ו-סוק אל-כביר, כשבפעם השנייה מופיע ללא ה' הידיעה על שם העצם — מבנה לשוני שעליו נכתבה ספרות בלשנית ענפה; ראו לאחרונה את מאמרה של נעמה פת-אל "Digging up archaic features: Neo-Arabic and comparative Semitics in the quest for Proto Arabic", בתוך הכרך בעריכת א' אלג'לאד שהוקדש ל-400 שנות לימודי ערבית באוניברסיטת ליידן (עמ' 441–75, ובייחוד 444–49), וכן את מאמרו של פיליפ סטוקס על הצירוף "gahwat al-murra" והמעבר *at > ah בערבית, שפורסם בכתב העת BSOAS בשנת 2020 (עמ' 75–93).

מסמך משפטי. הסכם שותפות. ללא חתימה. מתוארך לעשור האמצעי של חודש אייר (השנה לא השתמרה). מקום: פוסטאט. מסמך חלופי להסכם שותפות בין אבו אלחסן מנשה בן סעדיה הכהן לבין הפרנס יוסף בן שלמה. יוסף היה המחזיק המקורי של המסמך, אך ככל הנראה איבד אותו. המסמך כולל עדות בית דין המכריזה על תנאי השותפות כפקעים, וקובעת כי אין לשותפים תביעות הדדיים זה על זה לאחר סיום השותפות והמחילה. משך השותפות צוין במסמך הקודם אך אינו מוזכר כאן. נראה שיוסף היה השותף הפעיל, שהופקדו בידיו הן מסמך השותפות עצמו והן מסמך השחרור שבא בעקבותיו. מבנה השותפות תואם לתיאורו של הרמב"ם (מחצית מכל סכום הניתן לשותף לצורך עסקה נחשבת כהלוואה). עם זאת, החלק העליון של המסמך חסר, ובשורות הראשונות ששרדו ישנם פערים בטקסט. הרווחים וההפסדים אמורים להתחלק באותו יחס — חלוקה שהמקורות התלמודיים והגאוניים מתירים רק אם לשותפים יש מערכות יחסים מסחריות נוספות במשותף.

מסמך משפטי. שותפות. תיארוך: 1100–1138 לספירה (בכתב ידו של חלפון בן מנשה). מקום: פוסטאט. הקטע, שאינו נושא תאריך, עוסק בשותפות בעסקי חליפין של מטבעות; השותף הפעיל היה אבו אלסרור פרחיה בן מנשה, אחיו של חלפון בן מנשה. האישה נסב, הנזכרת בשורות 10 ו־13, היא אמם של פרחיה וחלפון. פרחיה מסר לאמו סכום מסוים, והיא הודתה בקבלתו ורשמה אותו כחוב. ככל הנראה היה מדובר בהלוואה שניתנה מתוך הון השותפות, כפי שעולה מן האזכור של "הכספים שבידיו". מאידך גיסא, לא נשתמר במסמך תיאור של השותפות עצמה. גם שמו של שותפו של פרחיה לא נשתמר, אך ייתכן שהיה זה חסן עלי בן מצליח (הנזכר בשורה 13). לא ברור איזה תפקיד מילא עלי בעסקה. חתימות העדים לא נשתמרו. עם זאת, התואר "מרדכי הזמן" (ראו שורה 1) מיוחס אך ורק למשה בן מבורך; לפיכך, אף ששמו לא נשתמר, ייתכן שהמסמך מתייחס למבורך בן סעדיה ולבנו משה. (המידע מבוסס על ליברמן, "תרבות שותפות", 277–278)

ורסו: מסמך משפטי. העתק של הסדר גירושין, מתוארך לי"א באדר א' ד'תתקע"ג (=1213 לספירה), מאלכסנדריה, ובו מצהיר ישועה בן יוסף בן רצון התִנִיסי כי הוא חדל פירעון ועל כן אין ביכולתו לשלם את התשלום השני, בסך שלושים דינרים, שעדיין נותר חוב מתוך הכתובה המקורית, לאשתו סת אלכל בת שלמה בן זכריה. החוב מחולק לתשלומים חודשיים של חמישה־עשר דרהם 'מכסף טוב', אך אם לא יוכל לשלם סכום זה, עליו לתת במקום זאת מחצית משכרו יום־יום. תנאים נוספים אוסרים על ישועה לעזוב את אלכסנדריה למשך ארבע שנים ואוסרים עליו לעולם לשוב ולהינשא לאשתו הראשונה, ומורים לו למכור את בגדיו ולמסור את התמורה לסת אלכל. כמו כן מופיע המשך טקסט המכתב מצד הוורסו. רקטו: מכתב, ככל הנראה קודם למסמך המשפטי (כלומר, לפני 1213 לספירה), מאדם בשם ברכות (בן שמואל?), אשר נראה כי הוא זה שכתב את המסמך המשפטי. שם הנמען נמחק בקפידה. כמו כן מופיע המשך המסמך המשפטי מצדו השני.

חוזה אירוסין בין אבו מנצור, צמח בן יפת, ובין סת אלח'אצה בפוסטאט, משנת 1146. סת אלח'אצה הייתה בתו של אבו אלברכאת, בנו של יוסף לבדי, הסוחר ההודי. החתן הפקיד בידי צד שלישי את המוהר המוקדם הגבוה במיוחד בסך 40 דינרים, והתחייב על מוהר מאוחר בסך 100 דינרים. הכלה קיבלה חמישה חלקים (מתוך עשרים וארבעה) בבית שהיה שייך בעבר לסבה, וכן מחצית מביתו של אביה. יתרה מזאת, נכתב כי "דמי השכירות מנכסי הדלא ניידי שלה יהיו בידיה, לא בידיו, והיא רשאית לעשות בהם כראות עיניה". כמו כן הובטחה לה הזכות לבחור את מקום המגורים. נדונייתה הגבוהה מאוד הסתכמה ב-500 דינרים (למעשה הסכום מצטרף ל-496 דינרים), ומצוין במפורש כי סכום זה לא הוגזם. המסמך פותח בדף אחד וממשיך לדף נוסף ולעברו השני. תיאור קודם: אירוסי סת אלח'אצה בת אבו אלברכאת אללבדי וצמח אלעטאר. בכתב ידו של נתן בן שמואל החבר. 11 בנובמבר 1146. המידע מבוסס על כרטיס הערות של גויטיין.

שטרות משפטיים, תבניות מתוך מדריך לכתיבת שטרות. העתק של שטרות בעלי עניין משפטי בכתב ידו של הסופר חלפון בן מנשה הלוי (מסמכים שלו מתוארכים לשנים 1100–1138). לפי גויטיין, השטר נכתב סביב שנת 1130, אך הוא אינו מסביר את הבסיס לתיארוך זה. הכתובה הקדומה ביותר הידועה כיום הכוללת את תנאי המונוגמיה כפי שמופיע כאן היא משנת 1117, ולכן סביר שהשטר נכתב לאחר שנה זו. שטר א, כתובה: אשור שילב את הכתובה הזו בעבודת הדוקטורט שלו — שאינה עוסקת בדרך כלל בכתובות — בשל הסמיכות לשטר האחר ובשל התנאי החריג שהיא כוללת. הבעל מתחייב לספק לאשתו שפחה, ובמקרה שהשפחה הנוכחית תמות, להחליפה בחדשה. סביר להניח שחלפון העתיק תנאי זה מכתובה אמיתית, שכן לא סביר שתנאי כזה היה נפוץ דיו כדי להיכלל במדריך לכתיבת שטרות. שטר ב: שטר המשלים את הכתובה. השטר מתעד את הנדוניה שלא נזכרה בכתובה. השטר נכתב בצד האחורי, החל משורה 8, לאחר סיום הכתובה שבשטר א.

רישום בית דין. המקום: פוסטאט. התאריך: יום שלישי, כ"א באדר ב' של שנת 1377 למניין השטרות, הוא 21 במרץ 1066. מימון בן יעקב מצהיר כי שימש כמורשה מטעם האחים שלמה ומשה בני אברהם בן אללבדי, לקבל את הירושה(?) של דודם מצד אם אביהם מידי נסים בן חלפון בן בניה. ככל הנראה נסים בן חלפון היה אמור להעביר את הכספים, פנקסי החשבונות (דפאתר) וכן מאזני המשקל (קפאן) לאחים בסיציליה, אך במקום זאת נסע למצרים. המסמך המושלם, החתום בידי חמישה אנשים, מלמד שהאחים התגוררו במקום כלשהו במגרב וכי הבעיה הייתה כיצד לשמור עבורם את הפריטים הללו עד שיגיעו לידיהם (המידע מבוסס על גיל ועל גויטיין ופרידמן). העדים: יוסף בן יצחק פאסי; סלאמה בן אברהם; מנשה בן יפת הלוי; עלי בן עמרם הלוי; יהודה בן יעקב הלוי. הקיום חתום בידי החבר עלי בן עמרם (שונה מעלי בן עמרם הלוי החתום על גוף המסמך); מבורך בן סעדיה; ויצחק בן משה. קשור למסמך נוסף (PGPID 23739).

מסמך משפטי הנוגע להסדרים בתוך משפחה. המקום: קירואן. התאריך: יום רביעי, י״ד באייר ד׳ת״ת לבריאת העולם, הוא שנת 1050 לספירה. יוסף בן אדוניה הכהן נתן לאשתו השנייה, צ׳יאא׳ בת אלחנן, ׳עלוו׳ שלם (מונח אדריכלי המציין קומה עליונה). האישה העניקה מחצית מן ה׳עלוו׳ לבתה מנישואיה הראשונים (מולאת בת יוסף הכהן) ומחצית לבעל העדות הנוכחית — בנה מנישואיה השניים, אבו אלמעאלי בן יפת. כעת אבו אלמעאלי מעביר את חלקו לאחותו החורגת מולאת. ה׳עלוו׳ נמצא מעל הסקיפה (אכסדרה/פרוזדור מקורה) של זינה בת אלפאג׳ו(?); גבולו המזרחי הוא ביתו של יהודה בן עמרם, וגבולו הדרומי הוא ביתו של יהודה בן סעדיה בן רואדה(?). העדים: יוסף בן יהודה ראש הסדר; נסים בן אברהם חרירי; אברהם בן יוסף. המסמך פורסם על ידי שמחה אסף ב״מסמכים ישנים מן הגניזה בארץ ישראל, מצרים וצפון אפריקה (סיום)״, תרביץ ט (תרצ״ח), עמ׳ 215. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

סופו של מסמך משפטי מקהיר, מתוארך לשליש הראשון של חודש אדר בשנת ה'תק"ב (1742 לספירה). מן המעט שניתן לפענח בשורות הפתיחה של הקטע הפגום, נראה שהמסמך עשוי להיות קשור להליכי אפוטרופסות: "שבעולם ובפרט מה׳׳מ מרים מרת אחיו ומהיתומים". אזכור זה מעלה את האפשרות שגיסה של האלמנה מרים היה מעורב בסידורי אפוטרופסות בעקבות מות בעלה. השם אב[רהם?] מופיע בשורה 1, אך לא ברור אם הוא מתייחס למנוח, לאחיו הנותר בחיים, או לאדם אחר. החתימה האמצעית כוללת קטע קצר המציין שאחד הצדדים המשפטיים ביקש שמישהו אחר יחתום מטעמו. הליכים אלה נפתחים בדרך כלל בגרסאות שונות של הפועל "צוה" (לדוגמה ברורה יותר, ראו מסמך אחר בן התקופה). חתימת אחד העדים, בצד שמאל, היא של אברהם ברכה שלום. חתימת הסופר מעוטרת ומורכבת למדי, אך ניתן לאשש בהשוואה לקטעים אחרים בני הזמן שמדובר ב"אברהם קסטרו". קיימות דוגמאות נוספות לחתימת סופר זו בקטעים אחרים מן התקופה.

מסמך משפטי. רישום בית דין (העתק). המסמך עוסק בהסדר חשבון בין אבו אלמפצ'ל נתנאל בן יפת לבין אבו אלחסן טוביה בן אברהם הלוי. נתנאל הציג שטר מאושר בבית דין המפרט כי טוביה חייב לו 65 דינרים. טוביה טען כי שלח את הסכום בסחורות שונות (15 ליטרות משי בשווי 15 דירהם, ובשמים בשווי 15 דינרים, בנוסף לקאבולי מרבא — ריבת פרי המירובלן הקבולי — וכן 10 דינרים במזומן) באמצעות הסוכן אבו אלפרג' על מנת שיימכרו בתוניסיה. לא ברור אם 65 הדינרים הם חשבון של שותפות או חוב שטוביה חייב לנתנאל. עם זאת, העובדה שהסחורות נשלחו כדי להימכר בתוניסיה מרמזת כי לטוביה יש עניין כספי במכירה. בהפקדת הכספים בידי אבו אלפרג', התקשרו נתנאל וטוביה מעין שותפות לצורך פירעון חובו של טוביה. ליברמן משער שאבו אלפרג' אלוכיל המוזכר כאן עשוי היה להיות אבו אלפרג' ישועה בן אסמאעיל אלמע'רבי, סוחר תוניסאי ידוע מסוף המאה ה-11. קיים גם עותק טיוטה של מסמך זה.

recto: כתובת נישואין (כתובה) עם כותרת מעוטרת. כתובה בידי חלפון בן מנשה, אשר חתום עליה גם כעד. המקום: פוסטאט. התאריך קרוע, אך ניתן לקרוא "מאה ושלשים ושבע שנים למניננו", כלומר שנת אלף תל"ז לשטרות, התואמת לשנים 1125-1126 לסה"נ. החתן: המשורר יהושע בן שמואל בן יהודה. הכלה: סת אלאהל בת יפת. הכלה מתחייבת לכבד את חמיה ולציית להוראותיו. מופיעים פרטים מעניינים על הנדוניה. סך כל התשלומים: 185 דינרים. verso: שני רישומים משפטיים שנוספו במועד מאוחר יותר, גם הם בכתב ידו של חלפון בן מנשה. (א) מבארכּה, אמהּ של סת אלאהל, מעניקה לבתהּ במתנה שני תכשיטים בשווי 6¾ דינרים. הם מתווספים לסכום הכתובה. (תאריך: 1126 לסה"נ.) (ב) לאחר שבעלהּ של סת אלאהל נשבע שבועה חמורה לגרשהּ, חזר בו ממחשבתו. כתוצאה מכך, נכתב גט פיטורין, ולאחר קריעתו נערך טקס נישואין חדש. (תאריך: 1132 לסה"נ.) (המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין ועל קטלוג CUDL.)

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה הלוי (פעיל בין 1100–1138). שני קטעים מראש המסמך. נראה שמדובר בהסדר/יישוב של סכסוך בין שותפים, סוחרי הודו. הצדדים הם אליה בן שלחיה (שלחיה — שם נדיר), שאולי היה ד'א[מן] (ערב), ואבו אלסרור פרחיה בן שלמה הלוי. מוזכרים 2000 של משהו; אלמוגים; תימן ([דיא]ר אליַמַן); ויחידת המשקל "אלפִלּ" (מאית מן הפראסלה, ראו פרידמן, מילון, עמ' 697, וגויטיין ופרידמן, סוחרי הודו, עמ' 590 הע' 30, 645 הע' 8) או לחלופין "אלפֻלּ" (יסמין); סכסוך בין שני אנשים, שאחד מהם טוען שהשני ערבב משהו בסכום הכולל [...]; וסכום של 18 (ורבע) דינרים. בצד האחורי מופיעות כמה מילים, גם הן בכתב ידו של חלפון: "10 שנים ו-3 חודשים...". (תיאור קודם ציין כי מוזכר במסמך גם זכריה הלוי.) המסמך קשור לקטע אחר, ואולי אף מהווה איתו צירוף ישיר. אותם שני צדדים מופיעים גם במסמך נוסף, המתוארך לשנת 1123/24. צירוף: אלן אלבאום.

חכירת קרקע השייכת לקודש, בערך 1180. המסמך נכתב בחלק העליון השרוד של דף, והוא טיוטה של שטר חכירה של חלקת אדמה השייכת לקודש לאברהם הלוי (בן יחיא) אלנג'יב (אלות'אק'). החלקה (סאחה) נמצאת בדמוה, סמוך לבית הכנסת. היא הוקדשה בעבר לישעיהו הלוי בן מישאל (גיסו של הרמב"ם), שמונה במסמך קודם למנהל הכללי של הקודש. החוכר מקבל את הזכות לבנות על הקרקע, וכן לעבד אותה ולהפעיל בה את הסאקיה (גלגל ההשקיה). החכירה היא לתקופה של 30 שנה, תמורת 180 דרהם, היינו שישה דרהם בשנה; ככל הנראה מדובר בחלקה קטנה. בתום 30 השנה תחזור החלקה לקודש. מטרת העסקה, מנקודת מבטו של הקודש, ייתכן שהייתה החייאת אזור דמוה ומניעת הידרדרותו. זו הייתה פרקטיקה מוכרת במצרים במשך מאות שנים, שאומצה על ידי המינהל המוסלמי מן ה־emphyteusis ההלניסטי-רומי-ביזנטי, שמשמעו חכירה במחיר סמלי, ולעיתים אף בפטור ממסים, במטרה להחיות אדמות נטושות. (המידע על פי גיל)

מסמך משפטי. הסכם שותפות. מתוארך לאוגוסט 1181. המסמך משמר את חלקו התחתון של הסכם שותפות בין האחים אבו אלפרג' ואבו אלמפצ'ל בחנות למכירת מזון. השותפים מקבלים את מחייתם ממלאי החנות, וכן דרהם אחד לכל אחד מהם בכל יום. השניים אמורים לאכול ולגור יחדיו, אך ניתנת להם האפשרות לאכול בנפרד, ובמקרה כזה אבו אלמפצ'ל יקבל שני דרהמים ואבו אלפרג' יקבל ארבעה דרהמים למחייתם. כמו כן, הם יחלקו את הרווחים ביניהם, אם כי אופן החלוקה אינו מצוין במפורש — אך סביר להניח שמדובר בחלוקה שווה, כפי שמצוין במפורש לגבי ההפסדים. מעניין לציין שאף על פי שהשניים עובדים ככל הנראה בקרבת מקום זה לזה, הטקסט כולל את ההוראות בדבר "אמון והימנעות מבגידה" המופיעות לעתים קרובות בהסכמים בין שותפים מרוחקים. הצד הקדמי (recto) חתום בידי יוסף הלוי בן שמואל, שלימים היה חבר בבית דינו של רבי אברהם בן הרמב"ם; וכן בידי לוי הלוי בן אברהם, תלמיד חכם וחזן.

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה הלוי. נכתב בפוסטאט, בעשור האמצעי של טבת אתל"ה לשטרות = ראשית ינואר 1124. ייפוי כוח שניתן על ידי אבו סעד סעדאל בן נתנאל, המוכר בשם הִבַּת אללה אלמוצלי, לשליח אבו אלבשר יוסף בן שלמה, המוכר בשם אבן אלתַוַּזִי (או אלתַיוּזִי? אלתיוזי), לצורך תביעת סעדיה בן ישראל בגין דינר שהוא עדיין חייב, וכן לתביעת הרופא ברכות בן ישועה, שהשאיל "את המכשיר הרפואי הקרוי 'קאתטר' ומעולם לא החזירו". קתטרים (קאתאטיר/قاثاطير/καθετήρ), אז כמו היום, שימשו לטיפול באצירת שתן ולהוצאה או הזזה של אבנים; הם מוזכרים אצל אלראזי ואבן סינא בין היתר; ראו מרואן אבן ג'נאח, על שמות הסמים הרפואיים, מהדורת גריט בוס ואחרים, עמ' 1030 (ערך 898). המסמך אינו חתום, אולי משום שיש בו כמה טעויות שלא תוקנו (למשל "חכמה חכמה" במקום "חכמה חכמי"). (חלק מהמידע מבוסס על כרטסת גויטיין.) צירופים: עודד צינגר ואלן אלבאום.

חוזה חכירה של מטע תמרים שבבעלות הקדש. תיארוך: בקירוב 1150 לספירה, ובאופן רחב יותר בין 1128 ל-1164 לספירה, על פי שנות פעילותו של הסופר והדיין נתן בן שמואל החבר. שטר החכירה נערך בבית הדין, ולפיו אדם בשם הִבּה מקבל לידיו לעיבוד מטע של דקלי תמרים. המטע שייך להקדש, ומקומו ככל הנראה בסמוך לבית הכנסת בדמוה. החוכר ישלם להקדש 88 דינרים, בתשלומים שנתיים של 11 דינרים בכל שנה, למשך שמונה שנים — היא תקופת החכירה. מתוך 11 הדינרים השנתיים, 1.33 דינר ישולמו באחד-עשר תשלומים חודשיים, ואילו 9.67 הדינרים הנותרים ישולמו בחודש תשרי (לאחר תום הקטיף). על החוכר מוטל גם להוביל 1,000 כפות תמרים אל הנילוס (כנראה אף הוא בחודש תשרי, לצורכי חג הסוכות). החוכר מתחייב להפעיל את גלגל ההשקיה המונע על ידי שוורים באופן רציף ובלא הפסקה, וכן שלא לכרות צמחים כלשהם פרט לגיזום הנדרש לתחזוקה. השטר כתוב בכתב ידו של הדיין נתן בן שמואל.

רשימת ספרים בלאדינו, רשומה בעמוד האחרון של חיבור ספרותי מדרשי בעברית. הכותב פותח במילים: "אישטוש שון ליש לוברוש קי מירקי אקי אין פאטראש קון בייני אשאביר" ("אלה הם הספרים שקניתי כאן בפטראס [יוון], טוב לדעת[?]"). תיארוך: ייתכן ובסביבות שנת 1498 לסה"נ, אם פריט זה שייך לקטע הבא. בין הספרים המופיעים ברשימה: רמב"ן; ספר האגור; אבן עזרא; כד הקמח; ספר המצוות הקצר; פירוש על מורה הנבוכים מאת "אפ״ד"; שני ספרי לקוטים; פירוש על משהו ("הספר הראשון", או אולי "הראזון"?) של אבן סינא ועניינים נוספים; פירוש על ספר ההגיון של הרמב"ם בצירוף לקוטים נוספים; כוונות הפילוסופים (התרגום העברי של "מקאצד אלפלאספה") מאת "אבו חאמד" (=אלגזאלי); מבוא להגיון; הלכות יום הכיפורים (או ממסכת יומא); פירוש משה נרבוני על כוונות הפילוסופים; אגרת המוסר; ספר המלמד (של יעקב אנטולי); ספר אבן שועיב; חובות הלבבות; ועוד מספר ספרים נוספים.

קטע משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה. אישה עורכת סידורים לקראת מותה, ובכלל זה הוראות בנוגע להכנסות משכירות ולשפחה (ג'אריה); מקבל זכר עתיד לקבל 10 דינרים ממחירה של השפחה במקרה של פטירת האישה. מתוך הציטוט נראה כי כל עוד האישה בחיים היא תיהנה מדמי השכירות של הנכס הנדון, ולאחר מותה יוסדר השימוש בו על פי המתנה שערכה. כמו כן, באשר לשפחה שברשותה כעת — אם יקרה דבר־מה לאישה (כלומר אם תיפטר), יהיה רשאי אותו אדם ליטול עשרה דינרים ממחיר השפחה, וזאת לאחר אימות מדויק של זהותה ושוויה. בסוף הקטע מופיעה לשון הקניין הרגילה ("תם אקנינא"). הציטוט מן המקור: טול חיוה עינהא . . . מהמא הי פי קיד אלחיאה ואלאסתנפאע באלאגרה . . . בהדה אלמתנה יתצרף פיה בעד ופאתה . . . אלגמלה וכדלך אלגאריה אלדי להא אלאן אן קצא אללה להא . . . [ופ?]את עינהא כאן לה אן יאכד מן תמנהא עשרה . . . דלך בעד צחה אלמערפה בהא . . . תם אקנינא . . .

חוזה שכירות של דירה מנכסי הקודש, מתוארך לסביבות שנת 1180 לערך. אבו אלביאן, אחד הפרנסים הבולטים של תקופה זו, משכיר דירה הנמצאת בטבקה, כלומר בקומה עליונה, לאדם בשם אבו אלפצ'ל. הדירה ממוקמת בדאר אלזג'אג', אחד המתחמים שהיו בבעלות הקודש. השוכר עצמו משמש אף הוא כפרנס. הטבקה מתוארת כדירת המגורים, סֻכְּן, של מכארם אבן סהלאן. למעשה, יש להבין זאת כמכארם ואבן סהלאן בנפרד, שכן הם מופיעים בנפרד בחשבונות שכר הדירה, ובהם כל אחד מהם משלם חמישה דרהמים לחודש — אותו סכום שכירות שיהיה על אבו אלפצ'ל, השוכר החדש, לשלם. אבו אלביאן, נציג הקודש, אינו יכול להיות אחד הצדדים בנוסחת הסיום האומרת "מכל אחד משני הצדדים", שכן הוא מייצג את בית הדין. ההסבר המסתבר ביותר הוא ששני הדיירים השכירו את הטבקה של הקודש שבה הם עצמם התגוררו, לצד שלישי, בידיעתו ובהשתתפותו הפעילה של הקודש. אם כן, מדובר בהשכרת משנה של דירה מנכסי הקודש.

פנקס בית דין. צוואת שכיב מרע. מתוארכת ליום רביעי, י"ח בניסן א'תצ"ג למניין השטרות = 24 במרץ 1182. המצווה: אבו אלפרג' בן משה אבן אלכלאם. הוא מוריש לאשתו, בת דודו מצד אמו, שליש מבית, בתנאי שלא תינשא בשנית. אם תינשא — תקבל רק את מה שעדיין חייב לה ממוהר האיחור (המתנת הנישואין הדחויה). האיש היה חייב 2.5 דינרים לרמב"ם, 4 1/6 דינרים לאלשיח' אלמופק (אולי הרופא אבן ג'מיע) עבור מס הגולגולת (ג'אליה) ששולם בעבורו, דינר אחד ו-12 דירהמים למשורר והדיין אבן סנאא אלמלכ, 4 דינרים לפקיה אבן צולה, ו-5 דירהמים לאבו אלח'יר אלחיפי. נכתב ונחתם בידי שמואל בן סעדיה הלוי, וחתום גם בידי אלעזר בן מיכאל. המסמך תורגם ונדון בהרחבה במאמרו של גויטיין על חוג הרמב"ם–אבן סנאא אלמלכ, שבו ניתחת הצהרת שכיב מרע זו ממרץ 1182, אשר חושפת את מערכת היחסים והקשרים הכלכליים בין דמויות מרכזיות בקהילה היהודית והאסלאמית במצרים בתקופה זו.

מסמך משפטי. שטר שחרור (אישור פטור הדדי). תיארוך: אפריל 1076. מקום: פוסטאט. צדקה בן מובחר ושמואל בן אהרן הכהן אלצירפי ("חלפן הכספים") משוחררים משותפות שהתקיימה בין אביו של צדקה ובין אהרן, ככל הנראה עם פטירתו של אביו של צדקה. בשונה משותפויות מסחר, שבהן סעיפי השחרור כוללים לעיתים קרובות רמיזות למשלוחי סחורה באופן כללי או לסחורות ספציפיות שנסחרו, שטר שחרור זה כולל אזכור מפורש הן של שטרי חליפין (סֻפְתַּגַ'ה) והן של שוברים (ח'ט). מסתבר ששותפות זו נתקלה בקשיים מסוימים, ובמסמך נזכרת "תקופה של מזל רע". אחד החותמים, יפת בן אברהם בן יאיר הדיין, מזוהה במסמכים אחרים אף הוא כחלפן כספים; ייתכן שבית הדין כלל עדים מומחים שיכלו להעיד על יושרם של הצדדים בתחום עיסוקם. בין שאר החותמים: יאיר בן אלעזר וע'אלב בן חלפון אלזיאת ("סוחר שמן הזית"), שניהם מוכרים ממסמכים אחרים בני התקופה, וכן יחיא בן אברהם הלוי החבר.

כתובה. מתוארכת: כ"ג בשבט א'שצ"ג למניין השטרות (1082 לספירה). מקום: ככל הנראה קהיר. החתן: הנשיא וראש היהודים דוד בן דניאל בן עזריה (כיהן בתפקיד בשנים 1082–1094), בנו של הגאון דניאל בן עזריה (כיהן בשנים 1051–1062). הכלה: נאשיה בת משה בן אהרן הכהן, בתו של נכבד קראי, המכניסה לחתן נדוניה של כמעט 900 דינרים (או למעלה מ-1100 דינרים?). מכיוון שהכלה ממשפחה קראית מיוחסת והחתן הוא רבני בעל מעמד רם, נוספו בכתובה תנאים מיוחדים הקובעים כי החתן לא יכפה על הכלה לפגוע בעקרונותיה הקראיים, וכי הכלה תצטרף לבעלה בקיום החגים על פי המסורת הרבנית. הכתובה מאומתת על ידי בית הדין וחתומים עליה כעדים: יקותיאל בן משה, נסים בן מחבוב, שלמה בן יצחק, יחזקאל בן עלי החבר, הודיה בן יאשיה, יוסף בן שמואל, יוסף בן אלעזר, צדקה בן מובחר, אהרן בן אברהם, נתנאל בן יפת החבר, החזן אהרן בן אברהם, הלל החזן בן [...], ואברהם בן יצחק.

מסמך משפטי בכתב ערבי, שבר של 7 שורות. תיארוך: התקופה העות'מאנית או אולי שלהי התקופה הממלוכית. במסמך מוזכרים אישים כגון נעמת (או נור?) אלדין, [...] בן עבדאללה, מוסא היהודי הרבני, יעקוב בן אבראהים [...] אללאוי, אשתו של אלח'ואג'א נעמת (או נור?) אלדין, ובתו של המנוח (אלמרחום) אלח'ואג'א זכריא בן מחרר וכלתה. המסמך כולל ביטויים שגרתיים בנוגע לכשירות משפטית (בריאות תקינה, רצון חופשי ובחירה חופשית — פי צחתה וסלאמתה וטואעיתה ואח'תיארה). ייתכן שמדובר בצוואתו של אלח'ואג'א מחרר(?) נעמת(?) אלדין. בין הנהנים(?) נמנים אשתו (זוג' אלח'ואג'א) ובנו המנוח (אלמרחום) אלח'ואג'א זכריא בן אלמחרר. במסמך נמחל חוב שהיה חייב יעקוב בן אבראהים, הקשור לאשת אלח'ואג'א (ואן ד'אלך תע'ליק מא עלא יעקוב בן אבראהים [...] אללאוי מן אלדין... אלמתעלק בזוג'ת אלח'ואג'א...). ייתכן גם שמדובר בשטר שחרור או במסמך משפטי מסוג אחר.

מסמך משפטי. שטר שחרור משותפות. בכתב ידו של חלפון בן מנשה. מקום הכתיבה: פוסטאט. מתוארך לשנת 1125 לסה"נ. המסמך מתאר שחרור משותפות בעבודת זכוכית, ומסביר כי שמריה הכהן (הידוע גם בשם אבו אלוופא בן מנשה הכהן) תבע 9 ו-1/6 דינרים משותפיו לשעבר, יצחק בן יהודה ובנו של יצחק אבו אלכרם. יצחק נתן לשמריה פשרה, ושמריה שחרר אותו ואת בנו מן השותפות. הסדרת השותפות נעשתה באמצעות בוררות ("בדרך פשרה") על ידי מספר "זקני יושר והגינות". לפי גויטיין, בתי הדין היהודיים בתקופת הגניזה נטו תחילה לחפש הסדרי פשרה מחוץ לכותלי בית הדין. פסקי דין של בית הדין עצמו לא רק נזקקו לאישור של ערכאה גבוהה יותר, אלא גם דרשו שבועה (תהליך מסורבל לבית הדין ולקהילה כאחד). לעומת זאת, הסדר באמצעות בוררות לא הצריך אפילו קניין. הדיינים במקרה זה, אברהם בן שמעיה ויצחק בן שמואל הספרדי, הם שני "הדיינים הקבועים" של פוסטאט באותה תקופה.

מסמך משפטי. הסכם שותפות. תיארוך: לא לפני 1415 לספירה, על בסיס המטבע נצף פצ'ה (מדין). השותפים הם רצ'א בן עבד אלעזיז בן רצ'א וישועה דֻכּאן (דכּאן? דכּאן?), בייצור ובמכירה של גבינה ומוצרי חלב אחרים, לתקופה קצובה שאינה מפורטת. כל אחד מן השותפים תורם הן עבודה והן הון: רצ'א אחראי על הייצור בחצר הגבינות, ועליו להביא לשותפות חמישים קנטאר של גבינת חלום. ישועה אחראי על המכירות, ועליו להישאר בחנות ולהשקיע 1,000 חצאי דרהם של כסף, אשר יובאו על ידו בתשלומים לפי לוח זמנים מוגדר (ראו שורות 10–12). רצ'א הוא שמנהל את חשבונות השותפות. הרווחים וההפסדים מתחלקים בין השניים בחלקים שווים, ובכלל זה דמי השכירות הן של החנות והן של החצר. שורה 13 מתייחסת לאמינותם של השותפים, עניין חשוב במקרה זה משום ששני השותפים לא יעבדו זה לצד זה. (חלק מן המידע מבוסס על ליברמן, "תרבות של שותפות", 188.) צירוף: עודד זינגר.

רקטו: דין וחשבון שהגיש אבו אלברכאת שלמה בן אליהו אל אלתלמיד אבו אלפרג', הפותח במילים "מַמְלוּכֻהֻ שלמה אמת". הכתב הוא ערבי, והמספרים יווניים/קופטיים. השורה הראשונה היא רשימת שמות (בהם סלימאן, הלאל, בו אלעז) ומתחתיהם מספרים. בקטע הבא נזכרים פועל נחושת (נחאס) וסוחר משי יהודי (אלחרירי אליהודי), ולצדם פריטי סחורה שונים. בתחתית הדף נכתב: "פכתב בו אלברכאת ללתלמיד אבו אלפרג' אליהודי וצלולאת אללה עלא סידנא(?) ואלחמד ללה". בוורסו ארבע שורות נוספות של שמות סחורות בכתב ערבי עם מספרים יווניים/קופטיים. בנוסף מופיעים רישומים משפטיים קצרים בערבית-יהודית בכתב ידו של שלמה בן אליהו. בפינה השמאלית העליונה מופיע השם סעדיה בן שלמה. בתחתית: "לפנינו, בית הדין, חתמו העדים הנזכרים לעיל וחתמו והעידו בעבור החתן והכלה. נכתב על ידי שלמה בן אליה. חלפון ה-מ[...] בן [...] החזן." (חלק מן המידע מבוסס על CUDL.)

מסמך משפטי. תזכיר המתעד את הפעולות שננקטו בבתי הדין הרבניים באלכסנדריה, במקום לא מזוהה, בפוסטאט, במניית זפתא ושוב בפוסטאט. באלכסנדריה קיבל כרים בן עלי עשרה דינרים מאבו אלמנא אסחאק בן יהודה. אולם עוד קודם לכן הצהיר כרים שהסכים לפשרה זו רק תחת לחץ ואינו מתכוון לכבד אותה (כלומר, מסר מוֹדָעָא). בבדיקה מצא בית הדין בפוסטאט כי המודעא קדמה לפשרה שנערכה באלכסנדריה, וביטל אותה, והורה בהתאם לאברהם בן שבתי ממניית זפתא (המקום שבו החל הסכסוך). הודות להתערבותם של "זקנים צדיקים, ישרים ואוהבי שלום" ממניית זפתא, הסכים אבו אלמנא לשלם שישה דינרים נוספים, ושלמה הכהן הזריז ערב לתשלום. לבסוף, בפוסטאט, שילם אבו אלמנא את הדינרים, והוצאו שלושה שטרי שחרור: של כרים לאבו אלמנא, של אלכרים לזריז, ושל זריז לאבו אלמנא. מאחר שזהו תזכיר בלבד, חתמו עליו רק שני אנשים: יצחק בן שמואל הספרדי והסופר, חלפון בן מנשה.

שני סוחרים היוצאים מאלכסנדריה למסע אל ארצות המגרב המוסלמי ממנים את נשותיהם כמוציאות לפועל של צוואותיהם וכאפוטרופסיות על ילדיהם: (1) יוסף בן אסחאק בן אלדאני אלפאסי מעניק לבתו סת אלחסן סכום של 200 דינרים וממנה את אשתו סת אלעשיר בת ברהון לאפוטרופסית על בתם. הוא מצהיר כי סכום הקרן והרווחים של שותפות הכלולה בעיזבון יתקבל על פי דברי שותפו, מאחר שהשותף היה ידוע ביושרו ובאדיקותו הדתית. מתוארך לחודש תמוז ד'תתנ"ז לבריאת העולם, שהם שנת 1097 לסה"נ. (2) אבו אלפרח ערוס בן יוסף מפקיד בידי אשתו סת אלכל בת אברהם בן טיבאן, אם בנו, את כל ענייניו ורכושו, וקובע אותה ליורשתו וכן לאפוטרופסית על בנם. במסמך זה מצוין גם שהוא עומד לסחור בסחורה מן השותפות שלו עם סבאע אללאד'קי (השווה למסמך אחר). (המידע מבוסס על Mediterranean Society של גויטיין, על כרטיסיותיו ועל רשימותיו.) ראו גם תיאור מפורט במאגר CUDL.

רקטו: שטר חכירה שבו עֻמַר בן מוסא, סוחר שמן, חוכר את הקומה התחתונה של בית בפוסטאט מידי יַאאסה בת אסמאעיל הכהן 'היהודייה'. השטר מספק תיאור פיזי מפורט של עֻמַר: 'קומה בינונית, גוון עור חום-אדמדם טהור, מצח חלק ורחב, גבות עדינות מופרדות באמצע, עפעפיים בשרניים, עיניים חומות כהות, אף רחב ועבה, עצמות לחיים בולטות וזקן עגול'. הנכס גובל בבית של אבו עבדאללה מחמד בן עבד אלואחד בן עלי, בבית של אבו אלחֻסיין אסמאעיל בן אלחֻסיין אלעבאסי, ובבית של בתו של אבו אלחֻסיין אסמאעיל בן אלחֻסיין אלעבאסי. מתוארך לחודש ד'ו אלקעדה 520 להג'רה (= נובמבר 1126 לסה"נ). פֻתוּח בן פַצְ'ל ואבו עֻמַר דאוּד בן חַסַן הכירו רשמית את המחכירה. עדים: עבד אלבאקי בן אבראהים אבן אלסלאם, מחמד בן חַסַן, אחמד בן אלחֻסיין, ועבדאללה בן […] בן אחמד. ורסו: אישור על קבלת התשלומים המצוינים ברקטו, בכתב ידו של עבד אלוהאב בן אחמד.

מסמך משפטי. הסכם חניכות. מתוארך לטבת א'תס"ב לשטרות = דצמבר 1150 / ינואר 1151 לסה"נ. מקום: פוסטאט. נכתב תחת סמכותו השיפוטית של שמואל בן חנניה הנגיד, בין אבו אלפרג' אלמסתעמל בן שלמה לבין הלל בן סאלם. אבו אלפרג' נותן להלל סכום של 100 דירהם כחוב מוחלט, והלל מתחייב לעבוד אצלו עד לפירעון מלוא הסכום. אם יחפוץ הלל לפרוש מן ההעסקה, יהיה עליו לשלם את כל יתרת החוב. נראה כי אבו אלפרג' אמור גם לשלם להלל שכר עבודה, אם כי סכומו אינו מצוין. רישום פירעון החוב אמור להיעשות על גבי המסמך עצמו. אבו אלפרג' מכונה במסמך "מורהו" של הלל, אך מקצועו אינו ברור מתוך הכתוב; הוא מתואר רק כ"פקיד [הממשלה]". עובדה זו, יחד עם העובדה שהלל משעבד את עצמו לאבו אלפרג' באמצעות ההלוואה, רומזת על יחסי חניכות, אף שטיב העבודה עצמה נותר עמום. (המידע מבוסס על ליברמן, "תרבות שותפויות", 63–64.) ראו חוזה דומה במסמך מקביל.

מסמך משפטי. הסכם שותפות. מתוארך לשנת 1151. נכתב במניית אשנא (סמוך לפוסטאט). בעקבות פניותיה של אלמנת אחיו המנוח בניאם לבית הדין, נוטל על עצמו כת'יר בן אברהם את אחזקתם של ילדי גיסתו היתומים (דינר אחד לחודש, כדרישה מוחלטת) במסגרת מעין שותפות. מקורות המימון הם: א) הכנסות מדמי שכירות של חנויות במליג' שהוריש בניאם לילדיו, וב) הרווח שמפיק כת'יר מ-20 דינרים של משי מתוך עיזבונו של בניאם. באופן חריג, רווחי ה"שותפות" אינם מתחלקים לפי אחוז קבוע, אלא הילדים, בתפקיד "השותף הסמוי", מקבלים סכום קבוע מדי חודש. למעשה מדובר בהלוואה ארוכת טווח או בקרן נאמנות שנוצרו תחת מבנה של הסכם שותפות. לפי גויטיין, שמואל בן יהודה אבן אסד, האפוטרופוס הקודם של היתומים, היה ככל הנראה מטפל ונאמן קבוע ליתומים. שמואל זה הוא אותו אבו אלמעאלי המופיע במסמך אחר. (המידע מבוסס על ליברמן, "תרבות של שותפות", עמ' 7-10)

מסמך משפטי. פסק דין מבית הדין. מתוארך ליולי 1084. נכתב בידי הלל בן עלי. מקום: פוסטאט. יחיא בן שמואל תובע את עמרם בן אברהם בגין סחורות שונות (צמר, פשתן וקינמון בתמורה לגלימות משי, סקמוניאה (שרף צמח רפואי) וכרכום), המייצגות את השקעתו של הראשון אצל השני. עם זאת, נראה כי עמרם הפקיד את הסחורות בידי אבו אלחֻסיין אלתִּנִּיסי, אשר נטל על עצמו אחריות עליהן באמצעות ייפוי כוח. ככל הנראה, אהרן מכר את הסחורות והכין דף חשבון, והעביר את היתרה לעמרם, אשר אז הסדיר את חשבונותיו עם יחיא. בעת שהעניין הובא לדיון, עמרם כבר עזב את פוסטאט, ויחיא מבקש דחיית הדיון. יפת בן אברהם, הצד הנגדי בעסקת מכירת כמות של כסף לאבו אלחֻסיין, מופיע גם הוא במספר מסמכים מן הגניזה. (המידע על פי ליברמן, "תרבות של שותפות", עמ' 110). בצדו השני של המסמך (verso) נראה שמופיע דיון משפטי נוסף בין אותם שותפים בעניינים דומים.

הליך בבית דין שבו שני האחים אבו אלפצ'ל שֵׁלָה (לזיהוי זה, ראו את המסמך הקשור) ומעאלי, בניו של עיאש, תבעו נכסים מסוימים של פרח, אשר נרצח בעידאב, מאדם בשם אבו עלי. בהקשר זה ביקשו מבית הדין לרשום כי אבו יעקוב (יוסף) אללבדי הודה זה מכבר בבית הדין שאין לו כל תביעה על נכסים אלה. אבו עלי, ככל הנראה, טען שהוא חייב את הכסף ללבדי ולא לשני האחים. התעודה מתוארכת לשנת 1418 לפי מניין השטרות = 1106/07 לספירה. בשני צידי המסמך (רקטו וורסו) מופיעים ניסיונות קולמוס ותרגילי כתיבה בכתב ערבי בסגנון לשכת הסופרים (חאנצ'רי) — הביטויים אופייניים למסמכי שלטון (למשל: imtathala al-marsūm bi-l-tawqīʿ); כמו כן מוזכרים השמות עלי בן חסן, יאקות בן אבראהים ויעקוב בן אבראהים. בצד הוורסו מצויים גם רישומי חשבונות בערבית-יהודית, ובהם אזכור סחורות הקשורות למסחר עם הודו. ראו גם מסמך משפטי נוסף הקשור לאותו עניין.

תקנה קהילתית בכתב ידו של יוסף בן שמואל בן סעדיה הלוי. נכתבה בפוסטאט ומתוארכת לחודש ניסן בשנת 1516 למניין השטרות (= מרץ/אפריל 1205). התקנה באה לתמוך בסמכותו של רבי אברהם בן הרמב"ם (המכונה "ראיס"). לאחר מות אביו, ניצב אברהם הצעיר בפני התנגדות מצדדים רבים, ואנשים שדחו את רשותו נמנעו מלהשתתף בתפילות בבית הכנסת והקימו מנייני תפילה פרטיים. מאחר שהקהילה הייתה בסכנת התפלגות, נחקקה תקנה למשך שלושים שנה שנועדה לבטל את מנהג ה"רשות" ולאסור — תחת איום של חרם — על הקמתם של מקומות תפילה פרטיים. לפחות שבעה אנשים חתמו בתחתית המסמך ובשוליים הימניים: משה בן מרדכי הכהן, שר שלום בן יעקב הכהן, שמואל בן יפת בן [...], [...] בן שמואל הדיין; שמואל בן אברהם, יפת בן אפרים, ויוסף בן אדוניה. שימוש משני: המסמך נחתך לשלושה חלקים שווים בגודלם, ועליהם נכתבו שירים לכבוד לידת בן. כתב ידו של הסופר רעוד למדי.

מסמך משפטי בכתב ערבי. כמעט שלם (חסר חלק קטן בצד ימין). מתוארך לד'ו אלחג'ה 407 להג'רה, שהוא מאי 1017 לספירה. אישור על פירעון חוב בתשלומים חודשיים במהלך השנה שקדמה לעריכת המסמך. אלחסן בן אלחסין בן ג'עפר אלהאשמי אלח'זיני ואחותו מצד האב מבארכה בת אלחסין בן ג'עפר אלהאשמי אלח'זיני מאשרים את קבלת הסכומים הבאים כפירעונות של חוב מאת אחמד אבן אלסיידי, נציגו של ראש הטאלביים, אבו אלקאסם עלי בן מחמד אלזידי: 479 דינרים עבור חודש רביע ב', 3.5 דינרים עבור ג'מאדא א', 2 ו-1/8 דינרים עבור ג'מאדא ב', 2.5 דינרים עבור רג'ב, 2 ו-1/4 דינרים עבור שעבאן, 5.5 ו-1/8 עבור רמצ'אן, 3 ו-1/4 דינרים עבור שוואל, 1.5 דינרים עבור ד'ו אלקעדה ו-3 דינרים עבור ד'ו אלחג'ה של שנת 407 להג'רה (1017 לספירה), בסך הכול 32 ו-3/4 דינרים. על המסמך חתומים העדים עלי בן אחמד, מחמד בן אחמד בן מחמד בן סאדאן ועבד אלוהאב בן עלי.

מסמך משפטי בכתב ערבי. תיארוך: סוף התקופה הממלוכית או ראשית התקופה העות'מאנית. המסמך שבצד הרקטו (השימוש המשני) הוא ייפוי כוח שנערך בפני הקאדי אבו עבדאללה מחמד אלדמירי אלמאלכי. אחד הצדדים הוא אברהים בן הארון אליהודי; באותה שורה מופיע גם מאוחר יותר השם אלמעלם אסחאק. נראה שהראשון ממנה את השני כסוכנו לצורך תביעה נגד אלחאג' יוסף ואלחאג' מחמד בן סלימאן אלמקדסי. נכתב ב-27 ברג'ב [השנה חסרה]. בתחתית המסמך מופיעות חתימות עדים; אחת מהן כוללת את השם עבד אלקאדר. בשוליים העליונים והתחתונים של הרקטו ישנן הערות בכתב עברי. שני גושי הטקסט בתחתית הדף נראים כמעט זהים זה לזה ועוסקים בחישובים במת'קאלים. תיאור קודם זיהה את הקאדי כקאדי המאלכי יחיא אלדמירי אלמאלכי, אשר היה הקאדי אלקודאת המאלכי האחרון ששירת בסולטנות הממלוכית לפני נפילתה בידי העות'מאנים. אולם שמו של הקאדי כאן נראה כאבו עבדאללה מחמד.

רקטו: כתובה (או חידוש של כתובה?). המקום: פוסטאט. התאריך: 13[..] למניין השטרות, ובהצטרף לעובדה שהמסמך בוורסו נחתם בידי אברהם ב"ר נתן אב הישיבה, ניתן לשער שמדובר בזמן לא רב לפני 1088 לסה"נ. החתן: מנצור ב"ר משה הכהן. הכלה: זין בת אהרן המומחה. מוהר מוקדם: 10 דינרים. מוהר מאוחר: 5 דינרים. נדוניה: רבע בית בשווי 30 דינרים, ומלבושים בשווי 30 דינרים. ורסו: תוספת בכתב ידו של אברהם ב"ר נתן אב הישיבה (שאף חותם עליה). האישה, זין, מוכרת את רבע הבית, מקבלת 30 דינרים, ומשחררת (את בעלה; הדבר אינו נאמר במפורש, אך מאחר שהבית נכלל בכתובה, מן הסתם מדובר בו). שני חותמים נוספים: משה ב"ר דוד הלוי וצמח ב"ר יעקב הלוי. בוורסו מופיעים גם כמה משפטים בכתב ערבי; אחד מהם נראה כעוסק באהבה (אולי בעדיפותה של אהבה ישנה על פני התאהבות חולפת? ويا عشقي القديم على...). (חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיות גויטיין.)

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה (פעיל בשנים 1100–1138 לסה"נ), העוסק במקרה מורכב של בית שחולק למניות. על פי שחזור הפרטים מן הקטע, אבו אלסרור ואחותו נסב ירשו שליש מבית מאביהם המנוח, בחלקים שווים, כאשר שני שלישים נוספים מן הבית כבר היו שייכים לנסב מקודם. אבו אלסרור טען כי אחותו השתלטה על חלקו זה כבר לפני מספר שנים, וכעת הוא מבקש לקבל את המגיע לו. במסגרת הסדר פשרה שהושג בבית דין מוסלמי — הסדר שתועד במסמך ונמסרה עליו עדות בעל פה מפי אבו סעיד חלפון ועד נוסף — רכשו נסב ובעלה את חלקו של האח, השישית של הבית, תמורת 35 דינרים. הוסכם כי 25 דינרים ישולמו בתום שלושה חודשים, ובגין יתרת 10 הדינרים תופק הודאה בכתב (שורה 15). נראה שהקונים לא עמדו בהתחייבות שנטלו על עצמם, ובעקבות התערבותם של זקנים שביקשו להגיע להסדר של שלום הסכים המוכר לדחות את מועד הפירעון. לא נשתמרו חתימות על המסמך.

תקנה קהילתית שהתקבלה בקהילה היהודית של אלמחלה, ובה מתחייבים בני הקהילה בנאמנותם לדיין שלהם פרחיה [בן יוסף], ומבטיחים להותירו במשרתו כל עוד הוא נשאר בארץ ואינו מבקש לעלות לארץ ישראל. פרחיה היה אחיינו של אברהם בן פרחיה אבן יִיג'ו (בן אחיו), ונשוי לבתו סת אלדאר. הוא שימש כמוקדם של אלמחלה. התקנה אושרה בידי יהושע בן איוב, משה בן ברכות הכהן, שמואל בן יפת, נתן בן מבורך הכהן, עולא בן נתן, וברכות בן אפרים. הקהילה חוקקה את התקנה הזו על רקע מאבק כוחות שהתנהל בין אבו זכרי יחיא (הידוע מאוחר יותר בכינוי מר זוטא), ראש היהודים, לבין הקהילות המקומיות. זוטא ניסה לכפות על הדיין המקומי פרחיה לגבות מס מכל מי שפונה אליו לקבלת פסקי הלכה — תשלום שנועד להיות מועבר לידי זוטא. כדי למנוע מזוטא למנות דיין אחר שיהיה נאמן לו, התחייבה קהילת אלמחלה בתקנה זו בנאמנותה לפרחיה. (חלק מן המידע נלקח מ-CUDL.)

מסמך משפטי, בכתב ידו (המאוחר) של חלפון בן מנשה (פעיל בין השנים 1100–1138). שלה הלוי מעניק לאשתו חלק מבית בתמורה לוויתורה על כל כתובתה. תיאור מפורט של גבולות הבית מגלה כי הוא שכן לבניינים שבבעלות מוסלמים — בהם אלקאצ'י ת'קת אלדולה אבו עבדאללה אלחוסיין בן צדקה בן אבי אלרדאד אלמעדל — ובבעלות נוצרים, כגון אבו מליח, בעליו של הפנדק (פונדק/חאן) המשופץ. נראה כי לבית ארבעה פתחים, הנפתחים לארבעה כיוונים שונים. המסמך מזכיר את חמאם אלזיאתין (בית המרחץ של יצרני/סוחרי שמן הזית). בצד האחורי של המסמך מופיעה רשימה (ככל הנראה לצורכי תיוק) בכתב ערבי, המזכירה את אבו עמראן, עלאמה (סימן או חתימה רשמית) וחסבלה (הביטוי "חסבי אללה"); נראה כי זו תחילתו של מסמך משפטי. כמו כן מצויים בצד האחורי ובשולי הצד הקדמי שרבוטים נוספים, ובהם הציטוט "אמר גלינוס...". (המידע מבוסס על כרטיס האינדקס של גויטיין.)

שלושה דפים השייכים זה לזה. בצד אחד של כל קטע מופיעה רשימת נדוניה מפורטת ומשוכללת, כאשר הערכים רשומים הן בספרות עבריות והן בספרות יווניות/קופטיות. (לא ברור מיד אם כל זה מתייחס לאותו נישואין או לנישואין נפרדים.) צדדי הוורסו מכילים מסמכים שונים. ורסו של הדף הראשון מכיל הערות לעריכת שטר כתובה בין החתן [...] בן יפת הלוי לבין הכלה סת אל-[...]. הערה הכתובה בזווית של 90 מעלות קוראת: "חתונת בן הריס, יום שני, י' בניסן 145[6?]". אם התאריך נקרא נכון, מדובר בשנת 1145 לסה"נ. ורסו של הדף השני מכיל את ראשיתה של טיוטת כתובה שנערכה תחת סמכותו של הנגיד שמואל בן חנניה. כמו כן ישנן אותיות אדומות גדולות ומעוטרות וכמה מילים בכתב ערבי. ורסו של הדף השלישי מכיל המשך של טיוטת כותרת כתובה מעוטרת, וכן חלק ממסמך משפטי (אולי הכתובה עצמה). הסופר ככל הנראה מוכר היטב ממסמכים משפטיים נוספים מתקופה זו.

דף כפול מתוך פנקס בית דין. תיארוך: אחת הרשומות נושאת את התאריך שבט אתתי"א לשטרות, היינו ינואר 1100. בארבעת העמודים נרשמו ארבעה מקרים שונים בארבע כתבי יד שונים. פרטי כל אחד מהמקרים קשים לפענוח בשל מצב השתמרות גרוע. 1. אדם בשם (אבו אל-)חסן בן יעקב אל-אאמדי מתבקש למסור מספר כתבי יד של המקרא ליהודה בן חיים המלמד. 2. עניין הנוגע לבגדים שנשלחו מסיציליה לדמיאט ומשם לתימן. הצדדים המעורבים הם שלם, תקווה, צדקה אל-דמשקי, חוסיין, ואבן מסעוד. חתומים: יצחק בן שמואל ואברהם בן שמעיה. 3. מינוי שליח בעניין מסחרי. מוזכרים אבו אל-פצ'ל, צאלח בן משולם, וסכום של 6 דינרים. רשומה זו נושאת את התאריך י"ז בשבט אתתי"א לשטרות. חתום: יצחק בן שמואל. 4. אחת הרשומות כוללת עדות של [...] הדיין בן נתן אב הישיבה אודות מסירת גט. מעורב בעניין אלעזר בן שלמה. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיס הקטלוג של גויטיין.)

רקטו: חלק מכתובה על קלף עבור מזל בת יצחק ארוך ואברהם טוריבי (טוריבי). שמות בני הזוג רשומים בצד הוורסו. תיארוך: ראשית עד אמצע המאה השמונה־עשרה, על סמך הופעת חתימותיהם של שלמה זרחיה ואברהם קסטרו. האחרון הוא סופר המוכר ממספר מסמכים מתוארכים, כגון מסמך מסביבות שנת 1742. הראשון הוא ככל הנראה אותו עד בית דין המופיע לאורך שבר פנקס מסביבות שנת 1715. המיקום אינו נשמר בשורות הפתיחה, אך בהמשך הטקסט מופיע "כאן, מצרים" או ככל הנראה "קהיר", בשורה 16. השורה הראשונה הנראית פותחת ב"לפסטאט מצרים", ככל הנראה כחלק מהנוסח השגור בכתובות מהעת החדשה המוקדמת: [בעיר אלקאהרה הסמוכה] לפסטאט מצרים. סכום הכתובה הכולל הוא 22,000 מאיידיש (מאיידיש כסף), והכתובה כוללת רשימת נדוניה מפורטת. העדים החתומים הם אברהם קסטרו ושלמה זרחיה. המסגרת מעוטרת ביופי בעיטורים צמחיים בצבעי ירוק, אדום, כחול, ורוד וזהב.

טיוטות של מסמכים, פרי עטם של מבורך בן נתן בן שמואל וסופרים נוספים. תיארוך: 1159 לספירה, על פי התאריך הנזכר ברשומה הראשונה בתמונה השלישית (סיון אלף ת"ע לשטרות). כולל חוזה מכר של שפחה מוסלמית בשם צַיְד, תמורת 19 וחצי דינרים; חוזה שותפות בין ח'לף בן שמואל לבין ברכאת בן מוסא בן מסכּה; צוואה של אדם גוסס המבקש מאחיו לאפשר לבתו לדור עמו ולדאוג לרכושה; שטרי אירוסין; רשימת הוצאות הלוויה של מבארכ בן אבו אלמנא אלדמשקי, ועוד. נזכרים במסמך: אבו אלסרור הרופא, ססון הלוי, אבו עלי, אבו סעיד חלפון בן עלי הלוי הצבּע, מפצ'ל בן אבו סעד, תמים בן אבו אלפרג', חיה בן יצחק, אפרים בן משולם, אבו נצר בן סעיד, אלעזר בן עמרם בן אבו אלפרג', עמראן בן מבורך, שלה בן יעקב, מסכּה ברכות בן אברהם החבר, מכּארם הפרנס, אבו אלחסן כהן בן צאלח, אבו סעד (המכונה אבן אל[..]ט), יהודה בן שלמה ושלמה הלוי בן שמואל.

שטר מכר על חלק מבית (דאר). בצד הפנים (recto) מופיע השטר המקורי, הפותח במילים: هذا ما اشترى ابرهيم بن حسن ال . . . . . المهندس لست الدار ابنة منصور //اليهودية\\ المراة الكامل . . . . בדרך כלל השם הראשון (אברהים בן חסן אל-[...] אל-מהנדס) הוא של הקונה והשם השני (סת אל-דאר בת מנצור אל-יהודיה) של המוכרת, אך בדרך כלל מופיעה ביניהם המילה "מן", ולא ברור כיצד יש לפרש את ה-"לִ-" המופיע כאן (ייתכן שהוא שימש כסוכן או מורשה מטעמה?). יתר המסמך דהוי ופגום למדי, אך ברור שמתואר בו נכס (מן ארבעה ועשרים סהמא שאיעא גיר מקסום מן ג'מיע אל-דאר אלתי . . .). ככל הנראה החלק התחתון נקרע, ובצד האחורי שנותר (verso) נעשה שימוש לרישום שני פצולים (פסקאות, סעיפים). הפצל הראשון גם הוא מזכיר את סת אל-דאר בת מנצור אל-יהודיה, ומתוארך לכ"ד בצפר 554 לה'. הפצל השני מתוארך לחודש ג'ומאדא אל-ת'אני 555 לה'.

רישומים של מכירות ספרים, בכתב ידו של שלמה בן אליהו. מתוארך: יום שני, ט"ז בתמוז א'תק"מ למניין השטרות = 9 ביולי 1229 לסה"נ. "כדי להגדיל את הכנסתם הדלה התעסקו המלמדים גם במסחר בספרים. בחוזה מכירה זה המלמד שלמה בן אליהו הדיין מוכר ספרים." שלמה שימש כמתווך בשתיים מן המכירות וכקונה באחת מהן. המוכר בכל שלוש המכירות הוא אבו אלביאן. (1) אבו אלביאן מכר את "האמנות הקטנה [של הרפואה, מאת גלנוס]" לפצ'ל אללה בן אבי אלפרג' המלמד. המחיר היה 11 דירהם, ומתוכם קיבל שלמה דירהם אחד כעמלה. (2) אבו אלביאן מכר לשלמה עותק של מסכת בבא קמא תמורת 7 דירהם. (3) אבו אלביאן מכר עותק של "מורה [הנבוכים]" לאלמולא אלרצוי תמורת 32 דירהם, ומתוכם קיבל שלמה 2 דירהם כעמלה. המכירה האחרונה מתוארכת: יום שני, י"ז בתמוז א'תק"מ למניין השטרות, היינו 1229 לסה"נ. שתי המכירות הראשונות התרחשו מוקדם יותר בחודש תמוז.

רקטו (שימוש משני): רשימת מצאי של שטרות משפטיים בערבית-יהודית. נזכרים בה יורשיו של ברכאת; אישה ובקאא היתומה בתו של בניאם אלמליג'י; אלמנתו של אבו אלסרור אחיו של אל-[...]; היתומה בתו של אבו אלמעא[...]; קרובת משפחה של אבן אלשלישי, אשתו של אבו [...]; כתובתה של מליחה בת [מע?]אלי אבן אלדהקאן אשתו של [...]; שטר שבו מישהו מעניק מתנה לאשתו ולבנותיו; צוואתו של יעקוב; רֶסקריפט שלטוני (תוקיע) הנוגע ככל הנראה לזכותם של היהודים לנהל בעצמם את דיני הירושה שלהם (תוקיע בחמל אליהוד עלי מוא[ר]יתהם); פתווה מ-[...]; עניין הקשור באלד'בّאח ובסכום של 14 דינרים; שטר עבור "דודתי מצד אבי" כנגד בעלה אבו מ-[...]; שטר נוסף הקשור באבן ח'ציב ובמעאלי אבן אסד (ייתכן שמדובר בסוחר הנודע שמואל בן יהודה שפעל באמצע המאה ה-12); וצוואתו של מבארכ אלדמשקי. בוורסו מופיע מסמך משפטי בכתב ערבי (ראו רישום נפרד).

פנקס בית דין בכתב ידו של חלפון בן מנשה הלוי. דף 2v: שלוש רשומות. המיקום: פוסטאט. כל השלוש מתוארכות ליום שלישי, י"ז בתמוז א'תל"ח לשטרות = 28 ביוני 1127 לסה"נ. (1) מליחה בת אבו אלפצ'ל, אשתו של אדם אלחלבי אלצ'ירפי, ממנה את נתן בן אברהם הלוי כמיופה כוח על מנת לתבוע את בעלה. העדים היו ברכות הכהן החבר והחזן אבו אלחסן אבן אלכאמאני(?). (2) הרופא (טביב) אבו נצר בן אבו אלחסן אלתניסי(?) ממנה את אבו אלחסן עלי בן יצחק הכהן, הידוע בכינוי אבן ע'זאל, שייצגו בכל תביעותיו כנגד אבו נצר בן אבו סעיד אלעטאר. (3) שלושה עדים מופיעים בפני בית דינו של מצליח, ואלה הם: החזן אבו אלחסן אבן אלכאמאני(?), הפרנס אבו אלפצ'ל והפרנס אבו עלי, ומעידים כי מליחה ובעלה אדם אלחלבי אלצ'ירפי הגיעו לפשרה ביניהם בנוגע לשחרור הדדי מכל תביעות, ובכלל זה כל תביעה עתידית הנוגעת לתשלום הכתובה המאוחר שלה (מואח'ר).

טיוטות של מסמכים משפטיים בכתב ידו של רבי אפרים בן שמריה, הנוגעות לסכסוך משפטי בין יצחק (סרור) בן יעקב בן אהרן, המכונה אלג'אסוס (אלגאסוס), לבין גרושתו סרורה בת שלמה הרופא בן רביע, שעברה עם שלושת ילדיהם מקירואן לפוסטאט. לאחר שהבעל עזב, תבעה האישה את כתובתה. מאחר שאין בידיו כסף, הוא מציע למסור לה במקום זאת את חלקו (הגג) בבית בקירואן, אותו ירש יחד עם אחיו ואחותו מאביו. שווי החלק מוערך ב-295 דרהם, סכום הנופל ב-5 דרהם מסכום כתובתה. במסמך השני הוא מעביר אליה את הגג, והיא מצהירה כי אין לו כל חובה כלפיה עוד. המסמך מתוארך לשנת 1351 למניין השטרות (1040 לספירה). שלושה כתבי יד (לרבות חלק נוסף מאותו הקובץ) מכילים גרסאות של אותו מסמך עצמו, או למצער עוסקים באותו עניין. בצדו השני של הדף: המשך טיוטות המסמכים, וכן טיוטה ראשונית של עצומה (פטיציה) אל הח'ליף אלמסתנצר (ראו ערך נפרד).

עצומה ו/או דוח משפטי אל הגאון (מצליח), בכתב ידו של חלפון בן מנשה (פעיל בשנים 1100–1138). התיעוד מתוארך לשנים 1127–1138, על סמך שנות פעילותו של חלפון בן מנשה ושנות כהונתו של מצליח גאון (1127–1139). שני קטעים מתחילת המסמך. הוא נפתח בתקבּיל ובדיווח על שאירע בערב הקודם בבית הכנסת בשעת תפילת ערבית. נראה ששלושה עדים באו "לזעוק" נגד מה שנעשה לפרנס אבו עלי, שהותקף והושפל. בפרשה מעורב גם אדם בשם אבו אל-חסן. בעת מתן העדות ייתכן שפרצה תגרה נוספת. מופיע ביטוי תמוה המחוק בקו ("מטוקיה חלק פי רקבתה"), ולאחריו אזכור נוסף של עלבונות (אל-שתאא'ם). לאחר שבר קטן ההמשך מופיע בקטע נוסף: "...הבגדים... אמר לו, 'יא פאעל יא צאנע'... אל תחנת המשטרה (אל-שֻרְטה) הזקן הזה... מכוערת עין, ובאו עדים... המוסלמים מן ה-... היהודים אל הקאדי...." החיבור בין הקטעים נעשה בידי אלן אלבאום ועודד צינגר.

מסמך משפטי. בעברית. מיקום: קהיר. תאריך: ה'תנ"ג לפ"ק, שהוא 1692/93 CE. רק שתי השורות האחרונות של המסמך המשפטי נשתמרו. ישנה מסגרת, המרמזת שהיה זה מסמך מונומנטלי כגון כתובה. ישנן כנראה כ-100 חתימות, כולל אחת בכתב לטיני (Abraham Vaes Nunes). חתימות נוספות כוללות: דוד דלמאר, שלמה דמוחי, יוסף ראובן, שמואל בן-נעים, משה וידאל, דוד שלום, דוד קודסי זיתון, מסעוד רוח, יעקב חנון, מרדכי חייאג'י, יעקב קריאו, יהודה מינאוי, אהרון טייביין, יעקב קרמונה, ליהא[?] הלוי, אלישע דמוחי, יצחק סוסא, שמואל מזוזי, סלמון מתיתא, דוד אבוטירין[?], שמואל אזביב, חיים קוזימט (קוזיימט), יונה אנג'ל, יעקב זגדון, משה רזון, מרדכי[?] מיוחס, מרדכי אסקנג'י[?], אפרים ישראל, אברהם אנזורי, ועוד רבים אחרים. זוהי כנראה האוסף הגדול ביותר של חתימות אוטוגרף על מסמך בודד מהגניזה של העת החדשה המוקדמת. ASE. MCD.

מסמך משפטי בכתב ערבי. מסמך אקראר (הודאה) ערבי מאוחר מן התקופה העות'מאנית, נושא חותם. הוצא על ידי בית הדין השרעי "מחכמה אלצאלחיה אלנג'מיה", אחד מכ-15 בתי הדין של הקאדי שפעלו בקהיר העות'מאנית. בכותרת המסמך מופיעים העלאמה (סימן האישור) וחתימתו של הקאדי שעמד בראש בית הדין, יחיא בן יונס אלקראפי אלמאלכי, ושמו חוזר ומופיע בשורות 5–6. בית דין זה מוזכר לעיתים קרובות בקטעי הגניזה בקשר ליוריסטים מאסכולת מאלכ. שני האחים עבדאללה ויחיא, בניו של אלראיס מצטפא בן מחמד בן עבדאללה, מודים בחוב לאסחאק בן ישראל בן יחיא אליהודי אלרבאן הידוע בכינוי אשכנאזי (שורה 11). החוב קשור ב-54 אמות של בד צמר, המתואר כצבוע בכתום עם שוליים מצמר בצבע צהוב/זהב (أربعة وخمسين ذراعا جوخا نرنجيا وحرفه جوخا الزريا, שורה 19). הסכומים נקובים במטבעות זהב סולטאנים סלימאניים חדישים (סלימאני ג'דיד סלטאני).

recto: מסמך משפטי בעברית, ללא חתימה. במסמך מוזכרים האנשים הבאים: יעקב בונשיניור (בונשיניור), נסים נח וגיסו רחמים בן אברהם נח. נסים רכש ספרים עבור שני האנשים האחרים כדי שימכרו אותם לקהילה היהודית בתימן. יעקב גבה כספים עבור חברון מהקהילה היהודית בתימן. מתוארך לעשרת הימים הראשונים של חודש תמוז ה'תצ"ה (1735 לסה"נ). verso: שלוש טיוטות משפטיות. הראשונה היא רשימת שמות המתעדת נישואין ונדוניות: נסים בן מרדכי סבילי (סבילי) קידש את חביבה בת אלעזר הכהן, מתוארך לשנת ה'תצ"ו (1736 לסה"נ). השנייה היא חלק משטר משפטי שבו אברהם בן משה לוי דכאכני מקבל כספים מן האישה רחמה בת אלעזר תלגאס, להשקעה בעסקו. השלישית היא טיוטה של מכתב מאת החכם בקהיר אל החכם בירושלים בעניין משה הכהן צדקה, הנמצא בסכסוך עם אשתו מרים בת אליה שאמי. החכם הירושלמי מתבקש לוודא שמשה ישוב לקהיר וייתן גט למרים.

מסמך משפטי. נכתב בדמיאט (אי כפתור). מתוארך לחודש שבט ד'תתע"ב לבריאת העולם = ינואר 1112 לסה"נ. שריד גדול ומנוסח היטב של מסמך רחב היקף, שבו דניאל בן יצחק מקבל 12 מתוך 20 דינרים המגיעים לו מאיש בשם מסלם בן אפרים. הסכום שולם בידי אחיו של מסלם, אבו אלחסין יוסף בן אפרים, אשר פעל בתפקיד שלוח (ואכיל). המסמך מזכיר גם עסקאות בכפרים בורה ואבואן הסמוכים לדמיאט (המכונה כפתור); את אבו אלסרור ואביו; פקידי שלטון ובהם הואלי ו"שומרי המחוזות" (חמאת אלנואחי); אברהים ואבו אלפרג'; אברהם בן חלפון; טייב בן עלי; אבו סעד בן יחיא; ואבו אלפרג' בן אפרים. במסמך שמונה חתימות, כולן בכתב יד גולמי ומסורבל: אלעזר בן צדקה הכהן; אברהם בן יפת; מבורך בן עמרם; יעקב בן נתן; סעדי{ה} בן נתן; אברהם בן יעקב(?); יפת בן חלפון; ויהודה בן פרח. ראוי לבחינה נוספת. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

מסמך משפטי. ייפוי כוח. מקום: פוסטאט. תאריך: פברואר 1084. ייפוי כוח ממשה בן אברהם לעמרם בן יוסף החסיד, לפעול בשמו בהליך משפטי מול מחבוב. משה בן אברהם ממנה את עמרם בן יוסף לסוכנו הבלתי מוגבל לשם גביית חובות ממחבוב בן חיבאן באלמהדיה, שחלקם הם נכסי שותפות (ובכללם אבנים יקרות למחצה, חרוזי זכוכית, זהב ומצרכים דומים) שהוחזקו כצֻחְבּה — ובמקרה זה במשמעות של פיקדון — אצל חסון הלוי בן שלמה. יחסי השותפות היו מורכבים למדי: משה הפקיד כספים אצל חסון, וזה העביר אותם הלאה למחבוב. ייתכן שמחבוב היה שותף קבוע של משה, או לחילופין סוכן ששירת סוחרים רבים והעביר כספים מאת שותפים פעילים שעצרו בתוניסיה אל המשקיעים שלהם בפוסטאט ובמקומות אחרים. כאשר הכספים לא הגיעו לפוסטאט, שלח משה את עמרם לגבותם. הסעיפים המציינים את מצבו הנפשי התקין של הממנה אופייניים למסמכי שחרור ולייפויי כוח.

פנקס בית דין. הדף מכיל רישום של גירושין ורשימת נדוניה מקהיר משנות ה-80 של המאה ה-12. אם הכלה העניקה לזוג מחצית מבית, בתנאי שתקבל את דמי השכירות במהלך השנה הראשונה. כל אחת משתי העמודות נכתבה בידי סופר אחר ומהווה רישום נפרד. I (רקטו, עמודה ימנית): אישה מעניקה לבתה מחצית מבית לרגל נישואיה. היא מתחייבת לרשום זאת אצל נוטריון מוסלמי, ומתנה כי דמי השכירות בשנה הראשונה יישארו בידיה. חתומים: יהודה בן משה המומחה ויוסף בן הלל. II (רקטו, עמודה שמאלית, וּורסו): הערכת נדוניה (תקווים) עבור [...] בן יחזקאל הכהן והיתומה סת אלמעאלי בת ישועה בן פרחיה. נדוניה: 55 דינר. תשלומי הנישואין: 5 + 25 = 30. הכלה מקבלת מחצית מבית בשותפות עם אחיה הקטן בו מנצור. אם הכלה היא סת אלפח'ר. שורות 1–5 נכתבו בידי שלמה בן זכאי. (המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין ועל עבודת הדוקטורט של אמיר אשור)

שני קטעים של שטר בכתב ידו של חלפון בן מנשה הלוי. מתוארך לעשור האחרון של אייר שנת 1431 למניין השטרות, שהם 1120 לסה"נ. בשטר זה אבו אלפצ'איל שוכר חצי בית בשכר חודשי של 7 קיראטים של זהב מעין אלקֻרּה סת אלמלאח, בתו של המנוח אבו אלפצ'ל אבן אלקטאיף. סת אלמלאח היא גיסתו, שכן הוא נשוי לסת אלע'רב, בתו השנייה של אבו אלפצ'ל אבן אלקטאיף, כפי שמתואר במסמך אחר (PGPID 8962) שנכתב באותם ימים ממש — עשרת הימים האחרונים של אייר 1431 למניין השטרות. שלוח בשם אבו אלחסן עלי הכהן פועל בשם סת אלמלאח. בחוזה מעורבת 'שרשרת נכסים', שכן נקבע במפורש כי אבו אלפצ'איל לא יוכל להיכנס לדירתו עד שביתה החדש של סת אלמלאח יהיה מוכן (כיום הוא עדיין בבנייה). חתום על ידי שלמה בן משה הלוי ('השביעי'). ככל הנראה מדובר באותו בית המופיע במסמך נוסף (PGPID 7356). החיבור בין הקטעים נעשה על ידי משה יגור.

הוראת תשלום בכתב ידו של אברהם בן הרמב"ם (כיהן כנגיד בין 1205 ל-1237). הכתב הוא בעיקר ערבי-יהודי עם מעט אותיות עבריות. אל-ח'זאן אל-מכין (אולי אבו אל-מג'ד?) מתבקש לתת לנושא ההוראה משהו לרגל החג. במסמך מופיעה מילה שנראית כ"חמאם", וייתכן שזהו קוד ל-5 דרהם או ל-10 דרהם. בצד הרקטו מופיעה פיסה קטנה ממכתב בכתב ערבי מאת בו אל-פצ'ל (המכתב נקרע ונעשה בו שימוש חוזר לצורך רישום הוראת התשלום הזו). השמורה כוללת אוסף של הוראות תשלום קצרות, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, לתשלומים חודשיים ששולמו מהכנסות דמי השכירות של הקדש "חצר העניים" (מוקף אל-מסאכין) או מן ההקדש שהקדיש הרופא אל-מהד'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך הן מאביב ומקיץ שנת 1218. לפי גויטיין, ההוראות מתוארכות לשנים 1210–1225 בקירוב, ומרק כהן דן בהן בהרחבה במחקרו על העוני והצדקה בקהילה היהודית במצרים בימי הביניים.

שלושה טיוטות של מסמכים משפטיים. (א) רקטו: פוטיתי בת אליה, גרושתו של יוסף בן אלעזר וחמותו של יוסף בן יצחק, מופיעה בפני בית דינו של דוד בן דניאל "ראש הגולה". ככל הנראה היא ויוסף בן אלעזר מגיעים להסדר פשרה בנוגע לתשלום המגיע לה בעקבות הגירושין, סכום שייתכן שהוא נמוך באופן משמעותי מזה שנקבע בכתובתם. (ב) ורסו, הטקסט המרכזי: המקום הוא פוסטאט. המסמך מתוארך ליום שני, כ"ד באייר א'ת"ג למניין השטרות, שהוא שנת 1092 לסה"נ. ברכות בן משה, בעלה של ג'לילה בת אבו עלי, וחלפון אבן אלתוזי, בעלה של סֻמְר אחותה של ג'לילה, תובעים את חלקם בירושת אבו עלי שנפטר זה לא מכבר. בדרך כלשהי מעורבת בעניין גם אמו של אבו עלי, הידועה בכינוי בנת אלטרשא ("בתה של החירשת"), שייתכן שנפטרה באלכסנדריה. (ג) ורסו, בשוליים: אולי שטר מכר על נכס; מוזכר בו הסכום הגבוה של שבעים דינרים. רובו כתוב בארמית.

שטר הודאה (אקראר) בכתב ערבי. התיעוד: 1127–1139 לספירה, שכן אבו מנצור צלאח בן סלימאן ראש היהודים (ראיס אל-יהוד), המופיע בשורות שלפני האחרונה ובשורה שלפניה, הוא ככל הנראה הגאון מצליח בן שלמה. (כתב יד נוסף מספק אישוש לכך שהכינוי שלו היה אבו מנצור.) המודה (מקר) הוא אבו מחמד סעד. דמויות נוספות הנזכרות בשטר: אבו אל-מכארם; אשתו של אבו אל-מעאלי בן ד'כי(?) היהודי, ושמה סת אל-עפאף אם עבדאללה; ובו אל-פרג' הנזכר בשורה האחרונה. עיקרו של הדיון המשפטי מופיע בשורות 7–9 ואינו ברור דיו. ישנו אזכור של "גביית ה-מועד(?) שלהן מ/על ידי ה-מופא(?) שלהן." בשורה הבאה נאמר על מישהו שהוא "ראוי לכל ה-מועד(?) ללא [...]." מוזכר ייפוי כוח (הוכאלה בתחילת שורה 5). אישה (או לפחות משהו ממין נקבה) מובאת לפני ראש היהודים, אשר מאשר את כשרותה/תקפותה אצלו (אוצ'ח צחתהא ענדה). דורש בחינה נוספת.

הצהרה על קבלת כמות של שעורה, בכתב ערבי. הִבּה בן בֻּקטֻר בן [...], מקורבו של האמיר ד'ח'ירת אלדולה חידרה בן מחמד בן עדנאן (מופיע גם במסמך אחר מאותה תקופה בערך, וכן בעוד מסמך עשרים שנה מאוחר יותר וכבר לאחר קידום), מאשר את קבלתם של 1,124 אִרְדַבּ של שעורה מידי אבו אלחסן עלי בן ג'דיד. השעורה "הובאה אל החוף שבו המגדלור". התעודה מתוארכת ל-25 בשַוַּאל 422 להג'רה, שהם 15 באוקטובר 1031 לספירה. (תיאור קודם הציע את התאריך 438 להג'רה, כלומר 1047 לספירה.) לאחר מכן קופל הדף ליצירת גיליון כפול. בראש צד הפנים ובאחד מעמודי צד האחור נכתב נוסחָן בערבית-יהודית למסמכים משפטיים. בעמוד האחרון, בכתב יד שונה, מופיעה טיוטה של מסמך משפטי בעברית. מקום: אלכסנדריה. תאריך: יום חמישי, 20 בכסלו ד'תתט"ו, שהם 1054/55 לספירה. השם סהל בן מבשר מופיע מתחת. (חלק מהמידע מקטלוג CUDL ומח'אן.)

דף 1v: רשומה משפטית (שטר שחרור מתביעה). בכתב ידו של החזן יפת בן דוד. מתוארך ליום שני, ו' באדר א' שנת 1339 למניין השטרות, היא שנת 1028 לספירה. אבו אלח'יר ישועה (אבו טאלב) הופיע בפני בית הדין בכנסת הפלסטינים בפוסטאט ותבע מעובדיה סכום של 7 דינרים. עובדיה הכחיש שהוא חייב כסף כלשהו, וישועה הודה שאין בידיו ראיות. בית הדין הכריז על "חרם סתם". בעקבות זאת הסלים ישועה את תביעתו ל-24 דינרים, עובדיה שוב הכחיש שהוא חייב כסף כלשהו, וישועה שוב הודה שאין לו עדים או ראיות. אז נדרש להישבע שבועה נוספת בדרך של "גלגול שבועה" מעל החרם. הם שבו לבית הדין שבוע לאחר מכן (ביום שני, י"ג באדר א'), וישועה נאלץ לקיים (אסתופא) את השבועה, ובכך שחרר את עובדיה מתביעותיו. חתומים על השטר אברהם בן מבשר ויפת בן דוד. (חלק מן המידע מבוסס על כרטסת גויטיין.) [הערה: בעבר נרשם תחת שמורה אחרת.]

recto: עדות מאת נסים בן שמריה ולפיה ססון בן נתן הפקיד אצלו שבעה־עשר דינרים נזאריים מזויפים. המזייף היה המֻתַוַלִי אלסִכַּה (הממונה על המטבעה) או צאחב דאר אלצ'רב (בעל בית המטבעה). כאשר ניסה נסים להחליף את הדינרים נחשפה התרמית, וחייו עמדו בסכנה ממשית. הדיין יאיר בן אברהם השקיט את העניין, אך הכסף אבד. תיארוך: בערך 1090 לספירה. (המידע על פי גיל וכרטיסיות גויטיין.) verso: כולל טיוטות ונוסחאות של מספר מסמכים משפטיים שונים בערבית־יהודית, ובהם אחד המתוארך לתשרי שנת 1393 למניין השטרות (1081 לספירה) הנוגע לעניין נישואין או גירושין בין אברהם בן ישועה הכהן לבין רַיִיסַה בת יפת. כמו כן מופיע במסמך תעודה מדינית קדומה יותר בערבית (ראו רישום נפרד), ובנוסף מכתב או מסמך משפטי הנראה כמכתב, ובו השמות שלמה בן כלב ויוסף הכהן וכן ביטויי פנייה אל אחד מנכבדי הישיבה (מבשר?).

שטר אירוסין בכתב ידו של חלפון בן מנשה (פעיל בשנים 1100–1138 לספירה). שם הכלה: סת אלדלאל ("הגברת הנועזת"). התנאים שנקבעו בשטר: 1. במקרה של פרידה, יוציא הבעל ללא דיחוי את הגט המשחרר את סת אלדלאל. 2. היא נאמנת בדבריה בכל עניין, ואין להשית עליה שבועה מכל סוג שהוא. 3. הוא לא יישא אישה אחרת [ולא יחזיק שפחה שאינה רצויה עליה]. 4. הוא לא יכה אותה. 5. הוא לא יעזוב את פוסטאט ולא ייסע לשום מקום [אלא בהסכמתה]. 6. לפני יציאתו לדרך יכתוב לה גט על תנאי, ויפקיד את התשלום הנדחה של מוהרה יחד עם הסכומים הדרושים למזונותיה בזמן היעדרו. 7. הזוג הצעיר יגור בבית הוריה. הבעל חייב בשכר דירה שנתי של 6 דינרים, ולא יאחר בתשלומו לעולם. 8. הוא לא יפריד אותה מהוריה כל עוד הם בחיים, ולא יוכל לכפות עליה להתגורר במקום אחר. 9. קנס של 50 דינרים יוטל עליו במקרה שיפר איזה מהתנאים הקודמים.

מסמך משפטי, אולי שטר ויתור. בעברית, בכתב מרובע בולט. תיארוך: כנראה המאה ה-10 או ראשית המאה ה-11. מוזכרים בו מבורך בן שבת ואולי אחיו פרג' (שורה אחרונה). נאמר בו שתביעות עתידיות יהיו בטלות ומבוטלות, "בין בעל פה בין בכתב, בין במסמכים עבריים בין במסמכים פרסיים." נוסחאות דומות מופיעות גם במסמכים משפטיים מהמאה ה-10 (למשל T-S 16.56 ו-T-S 12.496). המסמך מכנה את בתי הדין של הגויים בידואר ומזכיר את המטבע טרפעיקא המופיע לעתים בתלמוד. ייתכן שזהו המסמך היחיד הידוע המזכיר את הטרפעיקא. בין השורות ועל גב הדף מופיע טקסט בלתי מזוהה ביהודית-ערבית ובו הוראות טכניות מפורטות. לאור האזכור של "זיקוק" (taqṭīr), מדובר כנראה בהוראות להכנת בושם או אלכוהול, או לפחות לתהליך (אל)כימי כלשהו. קטע זה אינו מצוטט בספרות המחקרית. (המידע נמסר בחלקו על ידי עודד זינגר ואיב קרקובסקי.) ASE.

מסמך משפטי. צוואת שכיב מרע של אבו אל-ברכאת בן אבו אל-רצ'א יוסף אללבדי. ההצהרה נמסרה בנוכחות בניו ושותפו במפעל הסוכר שבבעלותו. המסמך פגוע במידה רבה, אך מתוכו עולות מספר נקודות מעניינות. כאשר בנו הבכור מזכיר לו כי על פי ההלכה היהודית זכאי הבכור לחלק כפול בירושה (דברים כא, יז), משיב הגוסס: "איני מעדיף ילד אחד על פני אחר". כמו כן, הוא ושותפו העסקי מצהירים זה לזה על אמון מלא ביניהם; ספרי החשבונות של אבו אל-ברכאת יעידו עבורו לאחר מותו. בסוף המסמך מתואר כיצד הובא שק גדול ובו עוּד (עץ בשמים), לתוכו הוכנס ארנק עם זהב; השק הונח בתוך תיבה רומית (אירופית), שננעלה, והמפתח נמסר לידו של הגוסס. המקום: פוסטאט. התאריך: כ"ה באב א'תקל"ח לשטרות / 9 באוגוסט 1227. (המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.) בצדו השני של המסמך נכתב שטר מכר לשפחה נובית, המתוארך לכשבוע לאחר מסמך זה.

רשימה של אנשים המיועדים להחרמה ("בשם"/באסם). בחלק האחד נשמרו החצאים השמאליים של כ-7 רשומות, ובהן ניתן לקרוא: "בבר (משרבה) עם... ועם ילדיה... מקום עם אנשים שיכורים... בינה לבינם...". בצירוף עם קטע נוסף שנמצא כי הוא חיבור ישיר לקטע הראשון, מצויים בידינו כעת החצאים הימניים של 3 מהרשומות המקוריות וכן החצאים הימניים של 2 רשומות חדשות. שתיים מהרשומות מובאות כעת בשלמותן (גם אם אינן ברורות לחלוטין): "כל אישה הכורכת על ראשה תרבוש או קולעת את שערה [...], אפילו בתוך ביתה שלה", ו"כל גבר היכול לשאת אישה ואינו עושה כן משום שהוא טרוד יתר על המידה בענייני חטא". קטע נוסף, שמסתמן כחיבור עקיף מראש המסמך, מכיל את החצאים השמאליים של כ-4 רשומות, ובהן מוזכרים עניינים כגון תשלום מס הגולגולת והגשת תביעות נגד יהודים אחרים בערכאות מוסלמיות. החיבורים זוהו על ידי אלן אלבאום.

הסכם טרום־נישואין כללי בכתב ידו של נתן הכהן בן שלמה. לפי השערתו של גויטיין, המסמך נכתב לפני שנת 1134, השנה שבה נפטר צדקה אלרמלי, סבה של הכלה. ההסכם נערך בין החתן לבין אביה של הכלה, ואין בו אזכור לכך שהיא מינתה את אביה כשליחה או כל ביטוי להסכמתה. נוסף על כך, מועד הנישואין אינו נקבע במסמך, וייתכן שעניין זה הוכרע מוקדם יותר או שהיה נתון למשא ומתן בשלב מאוחר יותר. כמו כן, השטר חסר תאריכים וחתימות, פרטים המופיעים בדרך כלל בשטרי אירוסין או שידוכין. ייתכן שמדובר בהסכם כללי הנספח להסכם אחר, או שזוהי טיוטה בלבד. (תרגום לאנגלית של המסמך מצוי אצל גויטיין.) לפי תיאור חלופי, מדובר בשטר אירוסין בין ר' אפרים התלמיד בן משולם לבין ישועה בן צדקה הלוי אלרמלי, בעבור בתו סת אלפח'ר. המוהר המוקדם עומד על 15 דינרים, והמאוחר על 50 דינרים (אם כי המספר 60 נכתב מעל השורה).

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה (פעיל בין השנים 1100–1138). תביעה משפטית בעניין ירושה. שני שותפים ניהלו חנות, ועם פטירתו של אחד מהם תבע היורש, אדם בשם נחמן שהיה אחיינו של הנפטר, את הצד השני לקבלת המגיע לו מן הירושה. הוא לא מחה קודם לכן משום שהיה אז עדיין קטין. אבו אלפצ'ל בן עמיר היה אחד מלקוחות החנות. נחמן, שחלקו בנכסי השותפות היה מחצית, דרש את זכויותיו החוקיות, ובתביעה שהגיש ביקש מחצית מכל דבר — דהיינו מן ההון (אצל), מן ההכנסות (נאקי), ומסחורות כגון מנורה (עששית) עשויה נחושת. סכומי הכסף השמורים במסמך הם: 600 דינרים, 2015 דינרים, 5 קיראט וחצי חבּה, 20 דינרים, ו־32 דינרים. כן מוזכרת שפחה משוחררת, שאותה שחרר לאחר ש"קיבל את מחירה ממנה". מן החלק השמור בסוף המסמך ניתן להבין כי הושג פשרה שלפיה שוחרר הנתבע מן השבועה שהיה חייב בה. לא נשתמרו חתימות.

רקטו: מסמך משפטי. רישום שותפות. מתוארך: השליש האמצעי של תמוז ה'תקכ"ט למניין השטרות = יולי 1218. מקום: פוסטאט. המסמך, היוצא מבית דינו של אברהם מימוני, עוסק בפירוק שותפות וביישוב חשבונות בעסק של בית מרקחת שנוהל על ידי מנג'א אלעטאר בן אבו סעד אלעטאר ואבו אלכ'יר בן אבו אלרצ'א אלנקאד הלוי. נכללות בו מספר הוראות בנוגע לנכסי העסק: ראשית, מנג'א זכאי לקבל מאבו אלכ'יר דינר אחד עבור ארבעה עשר חודשים, חוב הרשום במסמך נפרד; שנית, יתרת סחורת החנות תישאר בידי מנג'א; שלישית, מנג'א ישלם את 800 הדרהמים הראשונים מחובות החנות (כל סכום מעבר לכך ישולם על ידי שני השותפים יחדיו); רביעית, שני השותפים יתחלקו בגביית החובות המגיעים לעסק, וההכנסות יחולקו ביניהם בשווה; וחמישית, שש קערות נחושת יעברו למנג'א (אשר היו קודם בבעלות אבו אלכ'יר, ועליו מוטלת האחריות על כל חוסר בהן).

מסמך משפטי בכתב ערבי, מתקופה מאוחרת. המסמך קופל ולאחר מכן נחתך בצורה משושה. תוכן המסמך אינו ברור לחלוטין במבט ראשון, אך נראה שהאנשים והקבוצות המופיעים ברשימה תרמו סכום כסף מסוים בשנה מסוימת. המסמך מחולק לשלושה טורים: הטור הראשון מציין סכומי כסף, הטור השני נושא שמות של יחידים וקבוצות, ולפניהם מופיעה מילה שאפשר שהיא ماهبة (מאהבה), אם כי הדבר דורש בדיקה נוספת. הטור האחרון מציין את השנה, והיא 1238 בכל הטורים. המילה ماهبة מופיעה גם בכותרת. בצד האחורי (verso) מופיעים אף הם מספר שמות, ובסופו סיכום של חישובים. השם "سيدنا موسى عليه السلام" (אדוננו משה עליו השלום) מופיע אף הוא פעמיים. ייתכן שמדובר בטיוטה, שכן השנים מפסיקות להירשם מנקודה מסוימת בצד הפנים (recto), ובנוסף נעדרים חתימה או חותם — מאפיין טיפוסי של מסמכים מן התקופה העות'מאנית. דורש בחינה נוספת.

רקטו (שימוש מקורי): ייפוי כוח. מקום: אלכסנדריה. תאריך: ט"ז בחשוון ד'תתל"ה לבריאת העולם = 9 בנובמבר 1074. אישה בשם נאג'יה בת שלמה בן היבה אלמצרי, אשתו של אבו סעד יצחק בן ח'לף אלמצרי, מינתה קודם לכן את אבו סהל מנשה בן משה אלקירואני כשליחה לסייע לה לאסוף את רכושה מאמה חסנא ומאחותה סתונא (היא עברה מאלכסנדריה אל המע'רב והשאירה אצלן חלק מרכושה). ייפוי הכוח המקורי נערך בזווילת אלמהדיה בתמוז ד'תתל"ד = יוני/יולי 1074, והוא מועתק כאן מילה במילה, יחד עם שמות כל העדים והדיינים שאישרו אותו (ראו PGPID 40245). כאן ממנה השליח מנשה שליח משלו, הפרנס עלי בן יעיש הכהן. בין החותמים על השטר: שלה בן מבשר. (חלק מן המידע על פי פרנקל.) המסמך נכתב על רוטולוס יחיד הכולל מספר מסמכים משפטיים בכתב ידו של סופר אחד, ובהם מסמך נדוניה (1079) ומסמכים הקשורים בפירוק שותפות עסקית.

ספר הודו א, 8: פרוטוקול דיון משפטי מבית הדין בפוסטאט העוסק בסכסוך בין יוסף הלבדי, סוחר הודו, לבין יקותיאל בן משה, "פקיד הסוחרים" בפוסטאט. זהו צידו האחורי של הדף השני של הביפוליום שהיה בעבר חלק מאותו מסמך. גויטיין ציטט את הצד הזה בנפרד. בתחתית המסמך מופיע רישום נפרד (שאינו נמצא כאן) הנוגע לתלונתה של כרימה, המכונה ווחשה. צידו הקדמי של הדף מכיל את הטקסט של ספר הודו א, 15, והדף הראשון של הביפוליום מכיל את הטקסט של ספר הודו א, 3. במהלך מושב בית הדין הוסכם כי יוסף הלבדי יסדיר את חשבונותיו עם יקותיאל. לאחר מכן יהיה זכאי להוציא ממחסנו של יקותיאל את כל הסחורות שלגביהן אין ליקותיאל תביעה. שני הצדדים הסכימו שלא לפנות לערכאות של בית דין מוסלמי. המסמך כתוב בכתב ידו של הלל בן עלי וחתום על ידו, יחד עם יוסף בן יצחק ואברהם בן שמעיה החבר, מצאצאיו של שמעיה גאון.