Bodl. MS heb. a 3/7

תיאור

מסמך משפטי. שטר שחרור משותפות. בכתב ידו של חלפון בן מנשה. מקום הכתיבה: פוסטאט. מתוארך לשנת 1125 לסה"נ. המסמך מתאר שחרור משותפות בעבודת זכוכית, ומסביר כי שמריה הכהן (הידוע גם בשם אבו אלוופא בן מנשה הכהן) תבע 9 ו-1/6 דינרים משותפיו לשעבר, יצחק בן יהודה ובנו של יצחק אבו אלכרם. יצחק נתן לשמריה פשרה, ושמריה שחרר אותו ואת בנו מן השותפות. הסדרת השותפות נעשתה באמצעות בוררות ("בדרך פשרה") על ידי מספר "זקני יושר והגינות". לפי גויטיין, בתי הדין היהודיים בתקופת הגניזה נטו תחילה לחפש הסדרי פשרה מחוץ לכותלי בית הדין. פסקי דין של בית הדין עצמו לא רק נזקקו לאישור של ערכאה גבוהה יותר, אלא גם דרשו שבועה (תהליך מסורבל לבית הדין ולקהילה כאחד). לעומת זאת, הסדר באמצעות בוררות לא הצריך אפילו קניין. הדיינים במקרה זה, אברהם בן שמעיה ויצחק בן שמואל הספרדי, הם שני "הדיינים הקבועים" של פוסטאט באותה תקופה.

Princeton Geniza Project description: Legal document. Record of release. In the hand of Ḥalfon b. Menashshe. Location: Fustat. Dated: 1125 CE. This document describes release from a partnership in glasswork, explaining that Shemarya ha-Kohen (also known as Abū al-Wafā b. Menashshe ha-Kohen) demanded 9 and 1/6 dinars of his erstwhile partners Yiṣḥaq b. Yehuda and Yiṣḥaq's son Abū al-Karam. Yiṣḥaq gave Shemarya a settlement, andShemariah released him and his son from the partnership. The settlement of the partnership is effected through arbitration (“bederekh peshara”) by a number of “Elders of equity and propriety”. Per Goitein, Jewish courts of the Geniza period generally first sought settlements outside the court. Court decisions themselves not only required the attention of a higher court, such decisions also required an oath (a troublesome process for the court and the community). But a settlement through arbitration did not even require a qinyan. The judges in this case, Avraham b. Shemaʿya and Yiṣḥaq b. Shemuel ha-Sefaradi, are the two “permanent judges” of Fusṭāṭ of the period. (Information from Lieberman, "A Partnership Culture", 12-14)