דיינים ובתי דין בגניזה

המסמך כולל שני צדדים. בצד האחורי (verso) מופיעות רשימות שמות מסודרות לפי סדר אלפביתי, ולצידן הסכומים ששולמו על ידי כל אחד עבור מס הכשרות הקהילתי (גבלה) לחודשים ניסן, אייר וסיוון, שנת ה'תקפ"ב. בצד הקדמי (recto) מופיע מסמך משפטי או עסקי בעברית, מתוארך לתשרי ה'תקפ"ג (1822 לספירה). רשימת המשלמים כוללת את השמות הבאים, מחולקים לפי טורים: [טור I] ר' עזרא, ר' מאיר, יוסף אנג'ל, יעקב כהן, משה מאייס[?], חיים חפץ, יצחק יעבץ, עובדיה צייאע', אברהם ראובן, אברהם דיין, אברהם רקיז, אברהם ארוך, אברהם מיוחס, אפרים קארו, אלעזר קנדיוטי, אלעזר בניסטי, אלעזר הלוי, אליהו זיתון, אליהו צבי, אליהו רוכץ, אליהו אשכנזי, בנימין ששון, דוד קארו, דוד ענאני, חיים גריאני, חיים חזק, חיים ירחי, חיים מזרחי, חביב מנשה, יצחק מזרחי, יצחק אבו ימן, יעקב אל-נגאנו, יעקב רקח, יעקב וזיני, יהודה פיטרו, יהודה קודסי, יהודה כסטיל, יהודה אסטייא[?], יוסף נג'אר. [טור II] יוסף פינטו, יוסף שייח', יוסף אזוח'אב, יששכר ננוסי, יום טוב פולקאר/פולקר, יעיש אשר, משה חסון, משה פינטו, משה אנג'ל, משה ח'תוני, משה זע'לול, משה מונז, מרדכי ארגז, נסים זיאבי, נסים תלמיד, נסים נעומה[?], נסים טוויל, נחמו שייח', סימן טוב חכים, סעד עפיה, סעד אנג'ל, סעד עפלק, רחמים תלמיד, שמואל צרפתי, שמואל פסח, שלמה ירחי, שלמה עפיה, שולחי פלאח[?], רחמים ג'נאח, ששון טובים, אלמנת אב[רהם] זין, אלמנת אב[רהם] חאמי, אלמנת אב[רהם] ענאני, אלמנת אב[רהם] פנדרי, אלמנת אב[רהם] חאקאן, אלמנת אב[רהם] גאיינו, אלמנת אב[רהם] סקנדריון, אלמנת ר' אלעזר כהן, אלמנת אהרן יואב[?], אלמנת אליהו זמר, אליהו נוצירי, שחתא עתרותי[?]. [טור III] אלמנת ברכה ביבא, אלמנת ברכה סונינו, אלמנת ברוך מיוחס, אלמנת בנימין חכים, אלמנת ר' בנימין מוג'נג'י, אלמנת דוד דארי, אלמנת הלל חדף, אלמנת ר' חיים הלוי, אלמנת ר' חיים משיר, אלמנת חיים ביבאס, אלמנת חיים סוקאר, אלמנת חיים ריוח, רחמה אלמנת חיים בן-ידעי, אלמנת יצחק אאחקי[כך], אלמנת ר' יחזקאל [חפץ?], אלמנת יהודה בחיון, אלמנת יעקב אשר, אלמנת יעקב חטים, אלמנת יע[יש] זיתון, אלמנת יע[יש] חסון, אלמנת יע[יש] רומאנו, אלמנת יע[יש] לרמה, אלמנת יע[יש] רצון, ובתו הקטנה קמר של הנ"ל, אלמנת יע[יש] קג'ינה, אלמנת יע[יש] ראובן, אלמנת יקותי כהן, אלמנת יוסף כהן סמאק[?], אלמנת יוסף צרפתי, אלמנת יוסף גריאני, אלמנת יוסף כהן מגייאלי[?], נורניה אלמנת יוסף זכאי, אלמנת יוסף צאיע', אלמנת ח'ליפה חסאן, אלמנת משה עג'מי, ג'נאח אלמנת משה ליאון וילדיה, קמר אלמנת משה זכאי, אלמנת משה פילוסוף, אלמנת מנחם צרפטי, אלמנת ר' נחמיה, אלמנת נסים אוסקי[?], אלמנת נסים עטיאס, אלמנת נסים בנימין, קמר אלמנת נסים עפיה, אלמנת יהודה מסעוד. [טור IV] אלמנת סעד תלמיד, אלמנת ר' רפאל נונס, אלמנת רפאל מלטי, אלמנת רחמים כסטיל, אלמנת ר' צבי זיתון, אלמנת שלמה ישראל, אלמנת שלמה אנונאטי[?], רחמה אלמנת שלמה אמדאו, אלמנת שמואל ביבא, אלמנת שמואל נעים, אלמנת ר' שבתי, ובתו הקטנה של הנ"ל, אלמנת שלבי[?] קג'יג'ה, אלמנת שאול כהן, לונה אלמנת שחתא גריאני, אלמנת שבתי עג'מי, אלמנת שחתא יאיר, אלמנת שלום ברוך, אלמנת ששון ברוני[?], אלמנת יע[יש] בקראנה[?], אלמנת משה בניסטי, אלמנת יצחק זמרו, אשת אליהו רשידי, אשת דוד בוקג'י, אשת אהרן בחיון, אשת יצחק דיין, אשת יצחק רקח, אשת מנחם קזיז, אשת סעד מלכי, אשת סעד עפיה, אשת שמואל זמרודה, אשת בנימין קטן, היתומה בת בריבוך[?], בנו היתום של חיים וילדה, בנו היתום של הימאן[?], יתומי מולכו, יתומי אב[רהם] גורן, יתומי דאסה, בנו היתום של יוסף רקח, בנו היתום של רקח אברהם, בנו היתום של שחתא גריאני, יתומי נסים גורן, גרושתו של גורן, ק[מר?] בת פינטו, בנו היתום של חיים טוויל, גרושתו של נסים גורן, אבו רבקה[?] איזמירלי. [טור V] בת פרג' תמאם, בת יוסף אנג'ל, בת מרדכי כהן, גרושת קלוליה, גרושת נסים גורן (חזרה על רשומה שנמחקה), גרושת חיים סלאמה, אחיותיו של בנימין שושן, אם יוסף צאני, אם נסים מולכו, אם יצחק נתן, כוחלה סרגוסיה, מרכאדה גריאניה, מירול[?], סמוח בואניה, סקאריה, קולונה, דונה רוחצה, רבקה רוחצה, ג'מילה רוחצה, אם דונה רוחצה מגרבי, אלמנת נחמו חנון, יתומי צדקה, רחל מערבי וילדיה, גרושת יהודה חדאד, מסעוד מערבי, האשכנזייה רבקה, אבו רבקה איזמירלי, אליהו גורן, שלמה כהן רשידי, ר' בכור, אלמנת אברהם ידיד, משה ביבא, שמחה מוג'נאניה צפריה[?], אלמנת נסים מולכו, אשת משה חאג', משה מגרבי, רבקה טווילה, דוד לוגאסי, שלמה יעקב, שאול הלוי, אברהם מוע'יון, מנלוקו[?] רוזן, אשת יצחק אבימלך ח'יאט, אשת ששון טובים, בנימין מצליח, נוהרה מערבית, דון מערבית, היתומה בת גריבה[?], עמרם ימני, יצחק רקח ע'ריב[?], אברהם מטלון. [טור VI] יוסף שאמי, סעד עפלק עם אשתו ובנו, מרדכי אשכנזי.

מכתב מאת המלמד בו אלחֻסיין יהודה (בן אהרן?) אבן אלעמّאני באלכסנדריה, אל בן דודו השלישי וגיסו, הרופא ישועה בן אהרן אבן אלעמّאני, השוהה בבית החולים בקהיר. ערבית-יהודית. מתוארך: י"ב באלול [ד'תת"ק+]קס"ח = ד'תתקס"ח לבריאת העולם, דהיינו 1208 לסה"נ (אם כי בכרטיסיית גויטיין מצוין 1217 או 1228 לסה"נ, ייתכן משום שעבד מצילום). החלק הראשון (שו' ה–לד בעמוד הפנים): יהודה מפרט את הצעדים שנקט כדי להבטיח את הצלחת הנמען בלימודי הרפואה בפסטאט/קהיר, על מנת שיוכל להתחיל לעסוק במקצוע באלכסנדריה. (השימוש בכינויי הגוף במכתב מבלבל מעט, ולא מן הנמנע ש"אחי" מתייחס לאדם אחר ולא לנמען.) יהודה כבר שלח קודם לכן הוראות עם הנער מוהד'ב בן מרֵיות הכהן. הוא ממליץ לרופא לעתיד להציג מכתבי המלצה לוואלי, לקאצ'י, לאלמֻוַפַّק, לאבן תַמّאם המפקח (אלמֻשארִף), ולאבן צדקה (לפי גויטיין, רופא שומרוני נודע). מי שמבקש ללמוד אצלם חייב ללמוד בפסטאט ולקבל את "תעודת ההתנהגות הטובה" (תזכִּיה) בפסטאט. עליו לשאוף אך ורק לתזכִּיה ולא לחוס על הוצאות, שכן אם ישיג את התזכִּיה — השיג הכול, ובמהרה ישיב את הכסף שאיבד. יהודה צירף גם שלושה מכתבים נוספים עם מוסר המכתב הנוכחי, ובהם מכתב מאבן אלקאש אל אלשיח' אלסדיד, מורהו (אֻסתאד') של הרופא לעתיד. כמו כן שלח יהודה חמישה מכתבים עם הגוי מנצור אלחרירי, שהוא קרוב משפחה של אשת אבן אלתִנّיסי. שלושה מהם הם מאת הפקיה אבן עיסא: הראשון תשובה למכתבו של הרופא לעתיד, השני מכתב המלצה לאדם בשם אלשרף בבית החולים, והשלישי מכתב לבנו של הפקיה סלאמה אבן אלאעמא (זה האחרון אינו קשור לרופא לעתיד). שני המכתבים הנוספים מתוך החמישה הם מאת יהודה עצמו: האחד אל הרופא לעתיד והשני אל המורה אלסדיד. יהודה מבקש לכתוב מכתב לאלשיח' אלמֻוַפַّק אבן אלדמיאטי, אך אינו יודע את שמו העברי (גויטיין הבין "שטף לשון"), ולכן הוא מבקש מהרופא לעתיד לשלוח לו מכתב ובו פרט זה. בהמשך מופיעות הוראות נוספות על אודות אבן אלתִנّיסי וקבלת רֻקעה בכתב ידו של הדיין מאת הקראי אלשיח' אלת'קה. החלק השני (שו' לה–מח בעמוד הפנים): יהודה שלח מספר מכתבים נוספים עם עֻמר המוכּארי (חמּר/נהג בהמות), משום שדאג לאחיו. יהודה במצוקה בשל מס הגולגולת. אבן רֻזיק אמר לו שהנמען ערב עבורו לתשלום. יהודה התווכח עם אבן רֻזיק בעניין, ובחשאי פנה אל גובה המס הנוצרי (עאמל) והשיג ארכה של עשרה ימים. כנראה שהשאלה היא אם עליהם לשלם את מס הגולגולת של אחי יהודה באלכסנדריה; יהודה סבור שהכסף ילך לאיבוד, שכן אינו מאמין שהמס לא שולם כבר בפסטאט, חודש וחצי לאחר המועד האחרון. הנוצרי אמר לו ששמע ממישהו שאחיו של יהודה כבר שילם את המס לאוצר (בית אלמאל) ושהקבלה (וֻצול) צפויה להגיע בקרוב. יהודה נואש לדעת את התוצאה במהרה, משום שהם כבר נמצאים "תחת איום" (תחת אלתהדיד). החלק השלישי (שו' מט עד הסוף): יהודה מתאר עניין מבייש שאירע באלכסנדריה — כיצד גירש השלטון את התלמיד חכם והסוחר יוסף אלבגדאדי, בעקבות עלילות שווא מצד מקורביו של הדיין אנטולי. יהודה כבר שלח עדכון על העניין הזה עם עֻמר אלבגדאדי. תחילה הייתה הלשנה לדיין היהודי, שכרוכה איכשהו במומר ובטענה שיוסף השליך קליפות אבטיח ושתן על מישהו (שו' ג–ד בעמוד האחורי). לאחר מכן התרחשה תקרית בבית הכנסת שכללה קריעת בגדים, ויוסף או התעלף באמת או העמיד פנים שהתעלף. במקום נכחו גם אנטולי, סעדיה החסיד, הִלאל (כנראה אחיו של מאיר בן יכין), ובעלי בריתו של אנטולי. בהמשך הולשן יוסף לאמיר חֻסאם אלדין כמי שמקלל את דת ישראל ושיש לגרשו מן העיר. האמיר שלח את "העבד השחור" ואת המשרת שלו (פַרّאש) לחפש את יוסף, כשהם קוראים: "היכן הזר המקלל אנשים ואת אבותיהם?" יהודה ניסה להסתיר את יוסף מאנשי החיפוש באומרו: "זה תלמיד חכם ומלמד עניו, שלעולם לא היה עושה דבר כזה." אך מודיעם, טאהר אלדמשקי, הלשין על יוסף, ויהודה ננזף על שהפריע לצדק השלטון. בהמשך מופיע תיאור מפורט של גירושו של יוסף.

מכתב מחיים בן עמאר אלמדיני, מפלרמו, ככל הנראה ליוסף בן מוסא אלתאהרתי (לפי גיל, אך שם הנמען אבד). תאריך משוער: סביבות 1055 (גם זה לפי גיל). המכתב כולל פרטים על נזק שנגרם לסחורות (פשתן ואינדיגו) שנשלחו ממצרים לסיציליה. בנוסף, מוזכרים בו פרטים על משי, עורות, שמן ועופרת המיוצאים מסיציליה. ג'סיקה גולדברג פותחת את ספרה על מסחר ומוסדות בים התיכון בימי הביניים בפרישה יפה ומרתקת של תכני המכתב: סביב שנת 1050 הונחה חבילה על שפת הים בנמל מאזארה שבמערב סיציליה. היא הייתה עטופה בבד קנבס וקשורה בחבל, ומבחוץ נכתב עליה השם "מצליח בן אלי[ה]ו", הדיין של פלרמו. החבילה הכילה אינדיגו, וחבילה כזו ייצגה סכום כסף ניכר: כ-175 דינרים אם היה זה אינדיגו מן הזן הסורי, ופי שלושה מכך אם היה זה אינדיגו כירמאני משובח. אך החבילה הייתה רטובה, עובדה שהפחיתה את ערך האינדיגו והייתה כרוכה בעבודה רבה עבור מישהו. ולכן היא נותרה מונחת על שפת הים במשך מספר ימים. חיים בן עמאר, "נציג הסוחרים" (וכיל אלתג'אר) בפלרמו, גם הוא היה על שפת הים במאזארה, ממיין, פורש, מאוורר ואורז מחדש את האינדיגו בחבילה רטובה שנייה שהורדה מאותה אונייה שלא עמדה במזג האוויר. אחמד בן דאוד, פקיד שכל אנשי פלרמו הסכימו להפקיד בידיו את סחורותיהם, שאל אותו על החבילה היתומה. חיים הציע להעבירה לפֻנדק (פונדק/חאן) עד שיתקבל מענה ממצליח. אך מצליח, שכתב מפלרמו, השיב שהחבילה אינה שלו כלל וסירב לקבלה. מצד שני, האם חיים יוכל להוציא מהחבילה את שני חלקי האינדיגו השייכים לאחיו ולשלוח אותם אליו? חיים הציג את התוכנית בפני אחמד בן דאוד, שמיהר אף הוא לדחות את האחריות: "אם אתה מוכן לקבל את החבילה בשלמותה — מה טוב. אם אינך מעוניין, לא אפתח אותה כדי שתיקח את מה שנוח לך ותשאיר אצלי את היתרה". חיים שב וכתב לדיין, שחזר על בקשתו שחיים יטפל בעניין ויביא לו את החלקים שביקש. לפיכך חיים, שתפקידו המקצועי כוכיל פירש שעליו "לסדר הכול לטובת" כל הצדדים, פנה לאחמד והודיעו שישלם על הכול ויעביר את התכולה למחסנו, בתנאי שאחמד יפתח את החבילה וירשום את כל פרטי כל חבילת משנה — משקלה והכיתוב שעליה. אחמד עמד על מרפסת הפֻנדק בעת פתיחת החבילה ורשם את כל הפרטים בפנקסו. נמצאו בה שבעה חלקי אינדיגו: שלושה היו מסומנים כשייכים למוסא בן אבי אלחיי ונועדו להימסר למצליח בן אליה; שניים סומנו למסירה לאחיו של מצליח; ושניים סומנו למסירה לאסמאעיל בן הארון. באחד מהחלקים האחרונים נמצאו, לצד האינדיגו, גם גרעיני דלעת ואורז. אחד הסוחרים שנכחו במקום בעת הפתיחה, מימון, אמר שהחלק שהכיל את גרעיני הדלעת שייך לאבו אסחאק, שאריזתו נעשתה בקהיר עצמה. כפי שכולם חשדו, חבילה זו גרמה לחיים אינסוף צרות. לאחר שנפתחה הוא קיבל מכתב מאבו אסחאק שהודיע לו על שינוי כוונותיו: עליו למסור את החלקים שסומנו לאסמאעיל בן הארון לנסים בן שמריה במקומו. במחלוקת שהתעוררה בעקבות זאת, כששניהם הגיעו מפלרמו וחיים סירב למסור לאסמאעיל את החבילה, אסמאעיל ואחיו הלשינו על חיים בפני "הפַקחים" (המפקחים), בטענה שהוא חותר תחת המוסדות המוסלמיים בכך שהוא מתחמק מתשלום מסי מכס. עלבונות והאשמות התעופפו בין הסוחרים כשהובאו בפני השלטונות המוסלמיים (אלסֻלטאן). הגרוע מכול, והמביש ביותר, שגיסיו של חיים היו מבין מי שהיו עדים לעלבונות שהוטחו בו; בתגובה, ברגע של זעם, העליב חיים אחד מהסוחרים האחרים בנוגע לאיכותם של אשתו וקרובי משפחתו. נראה כי המקרה והתשלומים הכרוכים בו לא הסתיימו לשביעות רצונו של חיים, ולכן פירט את כל הפרשה במכתב לעמית בפוסטאט (משם יצאה החבילה במקור), בבקשה שייקח את המכתב ויקראנו לגיסו (של אותו עמית). מן הסתם הוויכוחים נמשכו עוד בפוסטאט ובאלכסנדריה, שם התגוררו מרבית הבעלים.

בצד ב': תקנה בכתב ידו של רבי אפרים בן שמריה (פעיל 1007–1055 לספירה). בעברית ובערבית-יהודית. תיארוך: ראשית המאה האחת-עשרה. התקנה גוערת ואוסרת על שלל הנהגות בעייתיות שהיו נפוצות באתר הקדוש בדמוּה. להלן תמצית המסמך לפי גויטיין: אין לו ספק שמסמך זה נכתב בתקופת האכיפה הקפדנית של החוק והמוסר האסלאמיים בידי הח'ליפה אל-חאכּם (996–1021). כשהבחינה ההנהגה היהודית במתרחש בסביבתה, הבינה כי מוטב לה לסדר את ענייניה הפנימיים. בדומה לאל-חאכּם עצמו, גם היא הגיבה בחומרת יתר, וכמו במקרה של רפורמות הח'ליפה, ההנהגות הפסולות בדמוּה ככל הנראה צצו שוב לאחר זמן מה. כדי לאפשר לקורא להתעמק במסמך מסקרן זה, שגילו כמעט אלף שנים, מציע גויטיין ניתוח מלא של תוכנו. כמו פעמים רבות בגניזה, כמחצית מהדף קרועה וחומר רב-ערך אבד. בולט עוד יותר עד כמה ניתן ללמוד ממה שנותר. הפתיחה העברית קובעת כי "בית הדין", היינו הדיין, והזקנים הציעו לבני הקהילה לפעול להסרת כל ההנהגות הפסולות מן המקדש בדמוּי, וכי הקהילה קיבלה את ההצעה, וכך הפכה הדבר לתקנה המחייבת את כולם לעולם, כמו תקנה שהטילו חכמי הדורות יראי השמים ושאישר אותה האל. בטקסט הערבי-יהודי, ככל ששרד, מודגשות הנקודות הבאות, לפי הסדר שבו הן מופיעות בכתב היד. הקורא צריך לזכור שמלכתחילה היה לפחות סעיף אחד נוסף בין כל שני סעיפים שנזכרים כאן. 1. כולם יבואו לשם דבקות בלבד. לא תותר עליצות או מעשי שעשוע. 2. הצגות בובות ("צללים סינים", מעין סרטי הקולנוע של ימי הביניים) ובידור דומה אסורים. 3. אין לבשל שם בירה. 4. אין מבקר רשאי להתלוות [לגוי] או למומר. 5. אין להכניס אישה אלא אם היא בלוויית [אב, בעל,] אח, או בן בוגר, אלא אם כן היא זקנה מופלגת. 6. יש לכבד ולהוקיר את מבנה בית הכנסת כמו כל בית כנסת אחר. 7. נערים, או גבר בוגר עם נער, אסור [...], כדי לא להעמיד עצמם תחת חשד ולא להוציא לעצמם שם רע. 8. גברים ונשים כאחד יקפידו במלוא מלוא הזהירות שלא לחלל את השבת בשום אופן. 9. אסור לשחק שחמט ו[...]. 10. כמו כן משחקים כגון "אבטיח וטיט" ו[...]. 11. אין לעשות רעש על ידי הכאה או מחיאת כפיים. 12. אין נגינה בכלי זמר. 13. אין לרקוד. 14. בשבת אין לשאוב מים מן הבאר אלא לצורך שתייה בלבד. 15. אסור לגברים להתערב עם הנשים, להתקרב אליהן [...], ואף אסור להם להביט בהן. 16. בבית הכנסת יתפללו הנשים בעזרת הנשים בקומה העליונה והגברים באולם שבקומה התחתונה, כפי שנקבע במנהג קדום, סוּנה. 17. מבקרים במקום (בעיתים שאינן עיתי עלייה לרגל) יבואו אך ורק לצורך רציני, ולא לשם הנאה או לעניין שעלול, במעשה או בדיבור, לסכן אותם או אחרים או לפגוע במתחם. עליהם להצטייד במפתחות ולא לחבל במנעולים, ולא להיכנס דרך הגנים או על ידי טיפוס על חומה. 18. הקהילה הסמיכה את [...] לייצגה בכל ענייני בית כנסת זה — ישמור עליו האל. לתקנה המסוכמת לעיל לא הייתה סיבה לציין היבט חשוב נוסף של העלייה לרגל לדמוּה מלבד התפילה ופעולות הפנאי: המקום והזמן שבהם נהרו המונים יחדיו סיפקו הזדמנות נוחה להכרזות פומביות, ובמיוחד כאלה שהיו להן תוצאות חמורות לגבי הנוגעים בדבר, כגון חרמות ונידויים.

שלוש רשימות תורמים, הראשונה לתאורת בית הכנסת בנרות שעווה. רוב הכתב בכתב ערבי. מדובר בקריאה דחופה למגבית קהילתית בפוסטאט בשנים 1235–1236, לרכישת נרות שעווה הן עבור בית הכנסת והן עבור נזקקים, וכן עבור הוצאות קהילתיות נוספות. הסכומים נכתבו בספרות קופטיות. כל בית-אב מופיע עם מספר הזכרים הבוגרים בו (לעיתים שלושה דורות) והסכום הצפוי מהם לתרומה. אחים מסוימים, או אבות ובנים, מופיעים כבית-אב אחד, ואחרים כתורמים נפרדים אך זה אחר זה. בבית מלאכה אחד כל אדם חויב ב-3 דרהם — התרומה הגבוהה ביותר — והמכונה, המכונה "דולאב" (כלומר, "הגלגל"), בסך 7 דרהם. בית מרזח (קאעת אלשראב) משלם דרהם (בפעם השנייה הסכום קרוע). על פי המסמך, צפויים היו קשיים בגיוס הסכום, שכן באותה תקופה ירד מספר חברי הקהילה בפוסטאט ל"פחות מ-200 [גברים בוגרים]". על פי רוס-פישביין, מדובר במגבית חירום לגיוס סכום של 300–500 דרהם, והערה לטיוטת הקריאה תהתה כיצד ניתן להשיג את היעד הזה לאור מספר הגברים הבוגרים שאינו מגיע אפילו ל-200. בהתבסס על הערכות גודל המשפחה הממוצע במאה השתים-עשרה לפי גויטיין, מדובר באוכלוסייה כוללת של כ-600 נפשות בעיר — ירידה של שישים עד שמונים אחוזים בהשוואה להערכות לשנות ה-1160. נתונים אלו מעידים על מצב ההידרדרות של העיר וחוסר יכולתה להתאושש במהירות מן המכות הקשות שספגה בתחילת המאה. בראש הרשימה מופיע "מורנו אברהם ובנו" (הנגיד רבי אברהם בן הרמב"ם ובנו דוד), אחריו "מורנו שלמה ובנו" (הנשיא שלמה בן ישי ובנו אבו נצר שמואל), ואחריהם "מורנו שמואל ובנו", ככל הנראה הרב הצרפתי, שכיהן כדיין ראשי של היהודים באלכסנדריה לפני שעבר לקהיר. כל אחד משלושת אלה משלם 2 דרהם, היינו דרהם אחד עבור כל גבר בוגר, כיתר האנשים מלבד אלה שעסקו במלאכות מכניסות במיוחד. הרשימה, אף שהיא חלקית בלבד, היא המקיפה ביותר שנמצאה עד כה בגניזה לתקופה זו. עמוד 1, השמור באופן חלקי, מציג את מטרת המגבית ואת היעד שיש להשיג ("מעל 300 דרהם" או "מעל 350 דרהם"). טורים 2–11 כוללים את ההתחייבויות בפועל (כמעט כולן בכתב ערבי) בסכום כולל של 291 דרהם. טורים 12–14 מכילים את שמות המשלמים בפועל (רובם בכתב עברי גדול ונאה). טור 15 מתעד את ההוצאות מסכומים אלה, ובכלל זה תשלומים לבנקאי מנג'א בסך 30, 20, 15 דרהם וסכומים קטנים נוספים, וכן פריטים קטנים יותר כגון שעווה (20), שמן זית (1.5) ושוטרים (2+2). טורים 16–17 מונים שלושים ושניים אנשים שקיבלו נרות שעווה, ובהם שלושה אופי מאפים, שלושה צבעים, סוחר דגים או דייג, שניים מאל-מחלה ואחרים — כולם נראים כאנשים הנזקקים לעזרה. רשימת המתחייבים כוללת כ-65 בתי-אב, ובהם כ-135 גברים בוגרים; כ-15 שמות, שככל הנראה מתייחסים לכ-30 אנשים, אבדו. הסך הכולל של כ-165 גברים בוגרים קרוב יחסית ל"פחות מ-200 איש" שצוין לעיל. היתרה הם עניים שהיו מקבלי המגבית ולא תורמים לה. עם זאת, מקצת משלושים ושניים מקבלי הנרות מופיעים גם בין התורמים. לפחות 6 שמות זהים לאלה המופיעים ברשימת C 57.

מכתב מאלכסנדריה לפוסטאט בערבית-יהודית. שריד: רק החצי התחתון של המסמך. תיארוך: המכתב מזכיר אנשים שנתפסו לעבודות כפייה לשם חפירת תעלה סביב העיר. גויטיין ופרנקל הציעו שניהם כי האזכור הזה מאפשר לתארך את המסמך לשנת 1219 לסה"נ, בתקופת מסע הצלב החמישי. הצלבנים צרו על דמיאט ממאי 1218 ועד נובמבר 1219, אז כבשו אותה לבסוף. ככל הנראה, התושבים חששו שאלכסנדריה תהיה היעד הבא (ראו גם מכתב נוסף מאלכסנדריה מ-21 באוקטובר 1219). המכתב מדווח על מצב העיר: "העיר במצב חמור בשל חפירת התעלה. העיר סגורה ומסוגרת, ועבודת כפייה מוטלת על האוכלוסייה." בהמשך מוסר הכותב דיווח מפורט על מצבה הרפואי וטיפולה של אישה שנפצעה בתאונה שאינה קשורה למלחמה, דן בכמה שליחויות קטנות, ואחר כך בעניין משפחתי חשוב, ומסיים בדרישות שלום לכחמישה-עשר אנשים לפחות. בסוף המכתב נוספו שתי הוספות (פוסט-סקריפטום): "באשר לאבו אלעלא — בהגיעי מצאתי את העיר סגורה ומסוגרת; שום זכר לא יכול היה להופיע ברחובות, שכן היה נלקח [לחפירת] התעלה. לכן לא יכולתי להיפגש עמו. ובאשר למלחפה [שמיכה המשמשת גם כבגד עליון], השווקים סגורים ואיש אינו מוכר וקונה. אני מספר לך זאת כדי שלא תחשוב שאני מזניח את ענייניך." על אודות הפציעה של יֻמן: "בשובי הביתה מצאתי את יֻמן — שהדלת נפלה עליה — במצב חמור. היא חולה כבר ארבעים יום. באותה עת הייתה במצב טומאה ונשארה כך, וכך כל בני הבית נטמאו עמה. רק האל יודע מה מצבה; היא בוכה כל כך עד שאני שוכח את צרותיי שלי. ועם זאת, אם ירצה האל, סיכוייה להחלמה טובים. רגלה נתונה בתיבה (תאבות) שהוכנה במיוחד עבורה. רופא נוצרי (ערל) מטפל בה, ונאמר לי שלא לקח כל תשלום עבור הטיפול. הוא היה אז עסוק בטיפול בפצועים (אלמג'אריח). לא מצאתי בבית שום תחבושת (או מלאן/משחה) מסיבי דקל (מרהם אלנכ'לי) ולא יכולתי להזיזה, שכן אינה יכולה לקום או לשבת; היא מתכופפת מעט קדימה בלבד (קד אתג'הת קליל). כף רגלה ושוקה נפוחות (מנפוח')." המידע והתרגומים על פי גויטיין. משחת הדקל הזו מומלצת לטיפול בפצעים ומורסות בספרות הרפואית של ימי הביניים — חיפוש פשוט במונח مرهم نخلي יוביל לאזכוריו בכתביהם של האנדלוסים אחמד בן עיסא אלהאשמי (נפטר 1077) ואבן זֻהר (נפטר 1162). אצל אבן זֻהר, סמיכותה דומה לזו של דבש, וטובלים בה חוטים לפני שמשתמשים בהם לסילוק נוזלים מן הפצע. ייתכן אפוא שמדובר בחומר המופק מן הפרי עצמו, ולא מסיבי הדקל. פתרון אפשרי לעניין זה אולי מצוי במסמך נוסף שיש בו מתכון אפשרי ל"מרהם נכ'לי". יש לציין כי המילה "אתג'ה" בהקשר של פציעה או מחלה מתפרשת לרוב במשמעות "השתפר" (ולא "התכופף"), וחולים מתוארים לעיתים קרובות כמי ש"השתפרו מעט" אף אם הם עדיין במצב קריטי. כתב היד של המכתב דומה לזה של מסמך אחר שנכתב בידי דיין מאלכסנדריה.

מכתב מחלפון בן נתנאל, ככל הנראה מפוסטאט, אל רבי יהודה הלוי באלכסנדריה. דהוי ופגום מאוד. תאריך: ספטמבר 1140. נכתב זמן קצר לאחר הגעתו של המשורר מספרד. המכתב עוסק כמעט כולו בצרות שפקדו את חלפון במצרים בעת שובו בשנה הקודמת מספרד. הוא מסביר כי בשל דכאונו ומצב בריאותו הירוד אין הוא מסוגל לקרוא כראוי את מכתבו של רבי יהודה הלוי ולא לצאת לדרך כדי להיפגש עמו. עיקרו של המכתב סובב סביב אבלו הכבד על מות אחיו האהוב, הדיין עלי, וצידוק הדין על אובדנו (בגב, בשוליים הימניים). חלפון מציין כי שהה באלכסנדריה "שנה חסר חודש" (גב, שוליים ימניים, שורה 13) שקוע בדכאון עמוק ובמחשבות על מוות. הוא חי חיי סגפנות, נמנע משתיית יין ומאכילת בשר ופירות ושאר תענוגות העולם הזה. כתוצאה משהותו הממושכת שם ובמיוחד בשל מצב רוחו הקודר, נפגעו עסקיו. הוא מזכיר גם עיכובים שנגרמו עקב מספר מסמכי בית דין שהיו "חתומים" ולא נגישים (גב, שוליים ימניים ושוליים עליונים). בשל הצרות שפקדוהו במצרים, מתחרט חלפון על שיצא בכלל מספרד, שם זכה לחברתו של רבי יהודה הלוי; הוא מביע משאלה כי היה נשאר בספרד ואז מתלווה אל רבי יהודה הלוי במסעו מזרחה (גב, שורות 37–38; פנים, שורה 7). הוא מתאר את מצוקתו על מות אחיו כחלק מצרות יהדות מצרים בכללותה ("במשך חמש שנות היעדרו", פנים, שורה 17). ממקורות אחרים ידוע כי צרות אלו נבעו מן הגזירות נגד היהודים מטעם הוזיר רצ'ואן אבן ולח'שי (שלט בשנים 1137–39), שאינו נזכר במפורש במכתב (ייתכן שהזהירות נבעה מן האקלים הפוליטי המעיק, כפי שכותב חלפון "אין אפשרות לדבר", פנים, שורה 16). אף שרצ'ואן הודח ונכלא בעשרת החודשים האחרונים, חלק מגזירותיו עדיין היו בתוקף. חלפון מספר כי רבים מנכבדי היהודים נהרגו, אחרים נכלאו בבתי כלא או הוחזקו במעצר בית ועדיין היו אסורים בעת כתיבת המכתב (פנים, שורות 12–16). הוא רומז במשתמע למות הגאון מצליח הכהן מבלי לומר במפורש כי רצ'ואן ציווה על הריגתו, אך פרט זה ידוע מאל-מקריזי, אתעאט' אל-חנפאא', בפרק על שנת 533 לה'ג'רה (וקבץ' אלוזיר עלי עדה מן ח'ואץ אלחאפט' מנהם אבו אלמעאלי בן קאדוס ואבן שיבאן אלמנג'ם ורייס אליהוד וג'מאעה פקתלהם). לאור דיכוי יהדות מצרים והריגת אנשי המעלה שבה, מביע חלפון את מבוכתו ("בוש ונכלם", פנים, שורה 19) מן הדברים שאמר יהודה הלוי על מעלותיה הראויות של הארץ. בנוסף, נטל מס הגולגולת על היהודים הוכבד, וזכויות שמהן נהנו קודם לכן בוטלו (פנים, שורה 28). היהודים מצאו נחמה במינוי הנגיד שמואל בן חנניה לאחר מות הגאון מצליח הכהן (פנים, שורה 30). חלפון מייחל לפגישה עם רבי יהודה הלוי, אך כאמור דוחה את יציאתו לדרך בשל מחלתו ושברונו. בכתובת, חותם חלפון כ"פצוע אהבתו" לרבי יהודה הלוי.

ורסו: רשימת שמות עם מקצועות בערבית-יהודית. בין השמות המופיעים: אבו טאהר אבן אלענברי; אבו אלמכארם אלכהן; סלימאן אבן אלזניעה(?), סרסור (סמסאר); בן חורגו (רביב) שלו; מהד'ב; משרתו (כ'דים) שלו; אבראהים אבן אלתעתוע, חלפן/בנקאי (צירפי); אבו עלי, רוכל (אלמתסווק); אבו נצר, מוכר מטבעות נחושת (יביע אלפלוס); ילדיו של כרם אבן אלעג'יל; אבו ת'נאא בן הבה בן נעמאן הלוי, בוחן מטבעות שמוכר מטבעות נחושת (נקאד יביע אלפלוס); מפצ'ל ואבו אלפצ'ל בני נביקה(??), בשמים (עטארין); אבו סעד בן מחאסן אלשמאש הלוי, כחכי (ייתכן שזו וריאנט של כעכי, אך הסופר כותב כעכי עם עי"ן בנפרד, כך שכנראה מדובר במקצוע אחר); אבו נצר הכהן חתנו של רבנו יחיאל, חייט; סרור בן אבו אלגית', רוכל-נודד (טוואף); דודו מצד אביו; אבו אלכרם, רוכל-נודד; בנו יעקוב, רוכל-נודד; אבו אלכ'יר, בשם, קרוב משפחה (נסיב?) של אם בקאא המיילדת (אלקאבלה); אבו אסחאק בן אברהם בן דנאן(??), כורך ספרים (מג'לד); צדקה בן טאהר אלקוצי, אופה כעכים (כעכי); אבו אלפרג' אבן סמיסמה, בוחן מטבעות (נקאד); אחיו אבו אלעלאא, סוחר משי (חרירי); המוכר (ביאע) מפצ'ל בנו של עושה המניפות (מראוחי) ובנו הצעיר; אבו חיון הנגר המגרבי (נג'אר); בן בתו, חייט; הארון אלשאמי, מתורגמן (מתרג'ם) וסבל (יחמל); סויד ורצ'י האלכסנדרונים, צבעים (צבאגין); [...] הצבע חתנו של סלימאן הצבע; מכארם בן בו ודינה(?) הצבע; אבו אלעלאא הנער של אלעריף מחאסן הצבע; ברכאת בן בו נצר אלמחלי הצבע; סבאע הטוואי (אלגזאלי) והצבע; אבו אלעז בן בת הסרסורית (אבן בנת אלדלאלה), צבע; עוץ' אלמחלי ובן חורגו הצבע המתגורר ליד בית הכנסת של הירושלמים; יוסף המגרבי; הצבע בעלה של בתה של אם כפא(?); בן חורגו שלו; הלאל צובע הבדים האדומים (אלצבאג אלאחמר), בן חורגו של אבו רצ'א הכהן; סלימאן; אבו עמר האלכסנדרוני הצבע; אבו סעד אלעדני הבשם; בן חורגו מכארם, סבל (יחמל); הבה בן תמים הבשם; בנו יעקוב; בן אחיו סלימאן בן מוסא בן תמים; אבו אלפתוח בן אבו אלעז הצבע, פייטן (מרהט) — ייתכן שמדובר באותו אדם כמו החזן הנושא שם זהה המופיע במסמך אחר; אבו אלפרג' בן דאוד, אחיו של יוסף הצבע — ייתכן שהוא מוזכר במסמך אחר; ופאא בן אבו אלסרור עושה הנרות (שמאע) סוחר המשי (קזאז); הנער של ח'לף בן אסחאק סוחר המשי (קזאז), כהן; הנער של אבו נצר אבן אלרבאט; אשתו של אסד; טייב בן סלימאן הגבן (ג'באן), כהן; נג'יב בן סלים אלבלביסי, שהיה בעבר משרת (כ'דים) של בן הדיין החלפן; הבת אללה אבן אלמצן, כהן, בשם; חיון המגרבי בנה של אשת ישי אלעג'מי; מסעוד אלמוצלי; מנג'א הצולע, יתום, צבע; יחזקאל אלכחכי(?).

קטע מפנקס בית דין הכולל שרידים של 13 מסמכים, שרובם שלמים. מתוארך לחודשי טבת-כסלו ה'ת"ס, שהם 1699-1700 לסה"נ. כתב היד של הסופר וכן רבים משמות המשפחה אינם נפוצים בקהיר, מה שמרמז על כך שהקטע מקורו ככל הנראה בקהילה יהודית במקום אחר באימפריה העות'מאנית (המֵדִין הכסוף העות'מאני נזכר לאורך הרשומות). עם זאת, ייתכן גם שמדובר בפנקס בית דין השייך לבית דין ו/או לקהילה בקהיר שמסמכיהם לא שרדו בכמויות גדולות מתחילת המאה השמונה עשרה. אזכור אפשרי של "רובע הקראים" בקהיר מופיע במסמך 9 בצד ה-verso. רשומות המסמכים בצד ה-recto כוללות: (1) שותפות עִסְקָא בין סולימאן טראבולסי ויהודה ביכי(?). (2) שותפות כללית במסחר באלמוגים למשך שנה: "במלאכת אלמרגאן לזמן י"ב חדשים" (שורה 18). יתר רשומות בית הדין ב-recto עוסקות באירוסין הכוללים התחייבויות מתנות נישואין מהחתנים לכלות וכן נדוניות: (3) אירוסי משה ב"ר יוסף הכהן וכלה לעתיד המופיעה בשני שמות שונים: סעודי המכונה רחמה בת שמואל ראשי/דאשי(?); (4) אירוסי יעקב ב"ר רחמים הכהן קמאט ומסעודה בת יוסף הלוי בר-ביכה(?); (5) אירוסי משה ב"ר יעקב הלוי וריינה בת אליהו רמוך(?); (6) אירוסי אברהם תלמיד וסת אלבית בת בנימין פרנציה. ה-verso כולל את הרשומות הבאות: (7) רשומה חלקית הקובעת כי יצחק אשכנזי מקבל סכום כסף מלאה בת ____(?) עתרותי. (8) רשומה חלקית שבה סעדיה אנג'ל מתחייב ללמוד את "מלאכת הסירמקג'י" עם שמואל מאנופלה/מאנופלה. בהתבסס על הסיומת, המונח המקצועי כאן הוא ככל הנראה הטורקי "sırmakçı" (יצרן או רוקם של חוטי זהב או כסף), שהוא מילה נרדפת למונח "sırmakeş" במילון רדהאוס (עמ' 1014). (8) העתק כתובה מקוצר לנישואי משה ב"ר יחיאל מיוחס ופרלה בת גבריאל פרנסז (פראנשיז). (9) הסכם שכירות למספר נכסים, שחלקם רשומים ב"רובע הקראים". שני הצדדים בעסקה הם ברוך ב"ר אהרן יואב ויוסף ב"ר ישועה הלוי. הנכס הראשון ברשימה "הכמארה" אינו ברור במשמעותו המכוונת. ייתכן שמדובר במונח האדריכלי הלטיני "camera" (חדר, חדר מקומר). (10) אירוסי הדיין יעקב ב"ר דוד הלוי והגרושה סהור(?) בת אברהם חמוזי. (11) הודאת חוב בין יעקב ב"ר שם טוב מלמד ואברהם ב"ר שלמה בנטורה/בינטורה. (12) שותפות בין מרדכי אשכנזי ושמואל ב"ר יצחק ____ (שם המשפחה אבד עקב נזק). השותפות היא ב"מלאכת אלכואגייה/אלכואנייה", הדורשת מחקר נוסף לקביעת ההקשר המקצועי המדויק.

רשימה של חשבונות קהילתיים של קהילת "ק״ק עזרא הסופר" (ק׳׳ק עזרה הסופר). מתוארכת לכ״א בתשרי – היום השביעי של חג הסוכות, "יום הושענא רבא" – ובצד ה-verso מצוין השנה ה[5]605 לבריאת העולם, היינו 4 באוקטובר 1844 לסה״נ. בהתבסס על ההתאמה בתארים, סביר שהקהילה הזו פעלה בבית הכנסת בן עזרא שבפוסטאט (קהיר העתיקה). בצד ה-recto מוזכר "בית הכנסת" באחת הרשומות: "אוגרת מעלה[?] פי אלכניס" (שכר/עלות גרם המדרגות[?] בבית הכנסת). ייתכן שמדובר בהוצאת בנייה, שכן שתיים מהרשומות הסמוכות מזכירות נגרים (אוגרת סקייה נגאר וגם אוגרת נגאר סקייה). הרשימה ב-recto אינה מציינת לאיזה בית כנסת מתייחסות ההוצאות (הכותרת היא כללית: [עלם אלמצ[רוף ולאחריה התאריך). כל טור של סכומים כספיים כולל את כותרות המשנה פ ו-ق, ראשי תיבות של מונחי המטבע قروش (קורוש) ו-פצה (ניצף פצ׳ה/פארה/מדין). הטורים והחישובים מבוססים על יחס חשבונאי של 1 קורוש : 40 מדין. ב-verso מופיעה רשימה ארוכה של תרומות מחברי הקהילה ל"ק״ק עזרא הסופר" (ק׳׳ק עזרה הסופר). לפי סדר ההופעה, ובהשמטת אזכורים חוזרים, השמות המופיעים הם: טורים 1–2 (צד ימין של הביפוליום): חיים שלום, יע[קב] דיין שמש, נסים משיש, משה קוריאל, שלמה לומברוזו, חיים חזן, יע[קב] ברדה, יעיש חדאד, אב[רהם] אבו-הרון, בת עג'אמי, ברוך עפיף, יום טוב עזבירי, חיים פסח, ששון טוויל, שמואל לוי גר' (קיצור שם משפחה), נסים חנן, חיים חנן, אצלאן פינטו, אב[רהם] בשירי חזק, ח'ליל עבארי(?), יעקב חפץ, ביאלובוס (שם משפחה), שלום (שם משפחה?), רומאנו (שם משפחה), ישועה לומברוזו, אליהו ברברי(?) ואשתו, יעקב רחמים, מנחם מזרחי, דוד לוי, יקותי בן-ידע, אב[רהם] גטניו, בכור חכים, שמואל גורן, אב[רהם] אל-גאזי, יוסף פיחה קועאל(?), דוד דיטאיו/דימאיו(?), דוד גליקו, אליהו גדליל, חיים זגדון, אליהו דיין, רחמים (שם משפחה?), עתוסי (שם משפחה), בת יעוץ(?). טורים 3–4 (צד שמאל של הביפוליום): משה ג'ונד/גונד (=ג'ונייד?), מרדוך ג'ונד/גונד, ס' כהן, אב[רהם] גריאני, יע[קב] ספריאל, עזרא ארדי, קאריו אגיון, יהודה קארו, אשר סוקאר, סעד והבה, אליהו שתווי, יוסף חסון, דוד מנשה, אשת גליקו, אשת ראובן רולו, אם אליהו פרנסס, אשת רבי אל-גאזי, יעקב נג'אר, ח'צ'ר דיין, מלמד (שם משפחה).

מכתב מיוסף בן פרחיא (אבן יג'ו) הדיין אל דודו מצד אביו, שמואל המלמד (שיש לו בן בשם אלעזר), בפוסטאט (לכתובת חנותו של אבו אלמכארם ברובע מרבעת אלעטארין). פתיחת המכתב כתובה בעברית והמשכו בערבית-יהודית. על השולח והנמען ובני משפחתם ראו גויטיין ופרידמן. הנמען מוכר ממסמכים מן השנים 1152–1176 לספירה לערך. לצד ברכות הפתיחה המפורטות, המכתב עוסק בשני נושאים עיקריים: (1) געגוע ותלונה — "יש לי געגוע גדול אליך והוצרכתי לכתוב אליך, אבל אתה — בחיי האל, אינך אחוז בגעגוע, שכן אינני דבר הראוי להתגעגע אליו, ואני יודע זאת בעצמי... אני כותב עשרים מכתבים ואיני מקבל תשובה אחת. אך מה אפשר לעשות? 'כל אחי רש שנאוהו' (משלי יט, ז)". (2) דרישות שלום לאנשים רבים: אבו אלמעאלי, בנו שלמה ואמו; אבו אלבהאא'; אבו אלמנא (כאן מובאים דברי תנחומים על אבל שפקד אותו); אבו אלפח'ר; אבו אלמכארם; אבו אלרצ'א(?); אבו אסחאק; אבו אלח'יר; אישה אלמונית; ועוד שלוש נשים (אם אבו אלח'יר, אם מנצור וסת אלפח'ר). (חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין ועל אזכורים שונים ב"ספר הודו".) </thinking> מכתב מיוסף בן פרחיא (אבן יג'ו) הדיין אל דודו מצד אביו, שמואל המלמד (שלו בן בשם אלעזר), בפוסטאט (לכתובת חנותו של אבו אלמכארם במרבעת אלעטארין — רובע הבשמים). פתיחת המכתב כתובה בעברית והמשכו בערבית-יהודית. על השולח והנמען ובני משפחתם ראו גויטיין ופרידמן בספר סוחרי הודו. הנמען מוכר ממסמכים מן השנים 1152–1176 לספירה לערך. מלבד ברכות הפתיחה המפורטות, המכתב עוסק בשני נושאים: (1) געגועים ותלונה — "יש לי געגוע גדול אליך והוצרכתי לכתוב אליך, אבל אתה — בחיי האל, אינך אחוז בגעגוע, שכן אינני דבר הראוי להתגעגע אליו, ואני יודע זאת בעצמי... אני כותב עשרים מכתבים ואינני מקבל אפילו תשובה אחת. אך מה אפשר לעשות? 'כל אחי רש שנאוהו' (משלי יט, ז)". (2) דרישות שלום לאנשים רבים: אבו אלמעאלי, בנו שלמה ואמו; אבו אלבהאא'; אבו אלמנא (כאן באים דברי תנחומים על אבל שפקד אותו); אבו אלפח'ר; אבו אלמכארם; אבו אלרצ'א(?); אבו אסחאק; אבו אלח'יר; אישה אחת ששמה אינו מצוין; ועוד שלוש נשים — אם אבו אלח'יר, אם מנצור וסת אלפח'ר. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין ועל אזכורים שונים ב"ספר הודו".)

מכתב מיוסף בן יעקב בן עלי הבבלי ראש הסדר אל אחיו עלי ויצחק. רובו בערבית-יהודית. מתוארך לשנת 1476 למניין השטרות, היינו 1164/65 לספירה. השולח מציין את שמו בכמה שורות קצרות בראש הדף, ולאחריו ציטוט מתהילים קכ"א, ב'. את זיהוי השולח עשו אמיר אשור ומרדכי עקיבא פרידמן, המוסיפים כי הוא חותם בסיסמתו (עלאמה) — אותה סיסמה ששימשה את שמואל בן עלי, שהוא היה תלמידו: "הא̇ לא̇ למו̇" (תהילים ס"ח, כ"א). במכתב מדווח יוסף כי שלח את הספר המבוקש בכתב ידו. באשר לדברים שאחד מהם אמר על אמו המתגעגעת אליו — הוא מתגעגע אליה אף יותר. החלק הבא עוסק בחינוכו וגידולו של יצחק (כנראה האח הצעיר). עלי התלונן כי יצחק אינו שומע בקולו ומסרב לציית לו תמיד. יוסף נותן הוראה שייתכן שעניינה עונש גופני, ובה מופיעה המילה "אלמקלב". לאחר מכן: "עליך להשליט עליו את סמכותך (תסלטין בה) ולהזכיר לו את דברי התורה, 'כבד את אביך ואת אמך...'. ובאשר לדבריך כי הוא מקלל אותך — אותך, מורהו! — איני יכול להאמין עליו דבר כזה". בהמשך הוא מצטט עוד פסוקים מקראיים ומורה לעלי לנסות לסלוח ליצחק. באשר לשמח(?) אלקטאן ולהפרתו את ההסכם (המשפטי?) ואי-נתינתו דבר לנמען — על הנמען לפנות אליו ולדרוש הסבר. השולח מצטער על כך שהנמען לא הודיע לו מה הוא ואבו אלברכאת קוראים, וגם לא על פרנסתו, ולא על "כמה זהב אספת עבורי". יוסף מזכיר מכתב שקיבל מאביהם ומתאר כיצד השיב הן לנמען והן לאב במכתב אחד. לאחר מכן הוא נוזף בנמען על כתב ידו הגרוע (כון כ'טך מנחוס) ועל הצורה הלקויה שבה העתיק את חמש הקונטרסים (ככל הנראה שיעורי בית). עליו לחזור ולכתוב אותם מחדש, וגם לפקח על יצחק בעת שזה מבצע את אותה משימה. יוסף מוסיף הנחיות נוספות לגבי פרשיות התורה שעליהם להעתיק. לאחר מכן באות דרישות שלום רבות, ובהן לאבו אלפרג' אלבגדאדי, למשה ראש הקהל, לאמו של יוסף, לעזרא הדיין ולבנימין החבר. ישנה גם תוספת בכתב שונה המביעה שמחה על הבשורה כי יצחק החלים ממחלתו. המכתב נמשך אל גב הדף עם דרישות שלום נוספות. באשר להוראה שקיבל יוסף לקנות לאמו נקאב ומקנעה גדולה (צעיף או רעלה) בארבל (ארבל) — מאוחר מדי, שכן הוא כבר עזב את ארבל.

מכתב מאבו אלפרג' ובנו אבו אלמג'ד מבלביס אל אליהו הדיין, שהוא בן דודו (אבן ח'אל) של אבו אלפרג'. הם שוהים בבלביס זמן קצר בלבד, מאז י"ז באייר, ומחפשים שם פרנסה בשל המצב הכלכלי הקשה באלכסנדריה. אולם המיזם לא צלח, והם מתכוונים לשוב לאלכסנדריה. מטרתו העיקרית של המכתב היא לבקש מאליהו לנזוף באבו אלפרג' אחר, שחייב לכותב 18 דינרים, ולאלץ אותו לשלם. הכותב הפקיד את הכסף (ויחד עמו טובין נוספים) בידי אותו אבו אלפרג' בלילה שלפני נסיעתו, ולעדות זו נכח בן דוד אחר (אבן ח'אלה) של אליהו, מנצור בן סהלאן. הכותב ביקש מאבו אלפרג' לערוך שטר על הפיקדון/ההלוואה, אך הלה מעולם לא עשה זאת. (כנראה הוא מכחיש כעת שהוא חייב דבר.) "אילו ידעתי שהעניין יסתיים כך, {לא} הייתי נותן לו פרוטה... הצורך הגדול ביותר שלי ממך הוא שתנזוף באבו אלפרג', כי הוא כופר [זנדיק]. ישועתי היחידה ממנו תהיה דרך האל ודרכך. אני מזועזע מן האופן שבו התנהג אל בני... עתה אני חתיכת בשר: חסרים לי כסף, ראייה ופרנסה". הוא מזכיר את ראייתו החלשה גם קודם לכן במכתב, בהסבירו את "עיכוב ה-רחל שלי" (סחורה? נסיעה?). מעניין במכתב גם מה שאבו אלפרג' מספר על הכנסת האורחים שלו לבנו של אליהו, הרופא אבו זכרי, שחזר מירושלים בשנה הקודמת. תחילה התאכסן אבו זכרי אצל אבו אלפרג' בן הפרנס, אך לאחר יום הכיפורים אמר הכותב: "מוטב שיתאכסן אצלי ולא אצל זרים". וכך התגוררו יחדיו, "ראש בראש" — ככל הנראה ביטוי להכנסת האורחים הנדיבה שלו. כאשר הכותב ובנו, יחד עם אסד ואבו אלמנא, החלו להתכונן לנסיעה (לפוסטאט?), הם הפצירו באבו זכרי להצטרף אליהם, בנימוק שכך הוא רצונו של אליהו, אך הוא סירב. בסופו של דבר אסד הקדים לו 17 דרהם לתשלום מס הגולגולת. אבו זכרי אינו מתכוון לבוא, אלא נשאר בביתו של הכותב, יחד עם סולימאן התימני (ייתכן שהוא אביו של אברהם בן שלמה התימני, שהתגורר עם אבו זכרי בירושלים, ושהיו לו קרובי משפחה בבלביס). מניעיו של אבו זכרי נראים במידה מסוימת כספיים — הוא אומר שלא יבוא עד שאביו ישלח לו 10 דינרים. המכתב מלא בכתיבים יוצאי דופן, רבים מהם משקפים ככל הנראה הגייה מדוברת.

מכתב מ-15 בסיוון 1208 ששלח יהודה בן אהרן בן אלעמאני מאלכסנדריה אל אבו אלמג'ד מאיר בן יכין בפסטאט. החלק הראשון (שורות 6–17 בצד הפנים) עוסק בחילופי פיוטים בין שני החזנים. יהודה כותב: "אתה מציין שהקינות הגיעו ושכל הקינות נמצאות אצלך. זה בלתי אפשרי. אילו אמרת 'יש לי אחת מתוך עשר', ניחא; אבל שיהיו לך כולן — בלתי אפשרי, שכן חלק מהן חוברו [לאחרונה] בידי דודי צדוק — ישמרהו צורו". יהודה גם מוסר את הידיעה שאחיו של אבו אלמג'ד, סעיד, היה חולה מאוד אך כעת החלים, ואילו אמו של אבו אלמג'ד ואחיו הילאל שלומם טוב. המשך המכתב המקורי (שורות 18 בצד הפנים עד 12 בצד האחור) הוא המלצה על נושא המכתב, המערבי משה בן ח'ליפה, שהגיע לאלכסנדריה לפחות שנה וחצי קודם לכן והתעוור עקב מחלת עיניים וניתוח שנכשל. במשך חודשיים לאחר הניתוח סבל מדופק מואץ (? צרבאן) ו"ראה מראות איומים בנפשו" (? אבצר אלעטאים פי רוחה), והיום הוא נותר כאבן אילמת. תלויים בו אשתו, בת בתולה, ובן בן שישה חודשים. הקהילה תומכת בהם זה שנה וחצי, אך הפסיקה כבר אינה מספיקה, וקרוביו שלו באלכסנדריה אינם יכולים לפרנסו. משה נושא עמו מכתב נוסף החתום בידי "הדיין"; צדוק החזן; בו סעיד בן אלקש; בו עמר הלוי בן אלבגדאדי; יהודה עצמו; בו עמראן בן ע'ליב; ר' שמחה הכהן; ואליהו הדיין. בשולי המכתב (שורות 16–20 בצד האחור) נוסף מכתוב יומיים לאחר מועד המכתב המקורי, לאחר שיהודה שמע שאשתו של אבו אלמג'ד חולה אנושות, והוא מתפלל שישמע במהרה על החלמתה. תוספת שנייה (שורות 21–24 בצד האחור) מציינת שמשה אינו יכול לצאת לדרך כעת מפני שייאלץ לשלם את מס הגולגולת פעמיים, אך כשיגיע — על אבו אלמג'ד לדאוג לו. לפי אשתור התאריך נקרא בטעות 1400+168 לפי מניין השטרות (1257 לסה"נ), בעוד שלמעשה מדובר ב-4800+168=4968 לבריאת העולם (1208 לסה"נ). אותה טעות חלה גם על מכתב נוסף שכתב יהודה שבוע לאחר מכתב זה. חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.

אבו אלפרג' בן ח'לף (?), כנראה ממניית' ע'מר, כותב אל בן דודתו (אבן עמה), אליהו הדיין, בפסטאט. בין שני בני הדודים התקיימה התכתבות קודמת וקשרים עסקיים — אליהו שלח עם מכתבו הקודם 22 דרהם, ולכותב חנות שבה הוא סוחר באינדיגו (ניל). מטרת המכתב הנוכחי היא לבקש מאליהו שיכתוב אל הדיין ר' מנחם, בתקווה להשיג עבור אבו אלפרג' היתר לשאת אישה שנייה. אליהו כבר מכיר את הפרשה, אך אבו אלפרג' חוזר ומתאר בה כאן חלקים. הוא סבל במשך עשרים שנה בשל מחלת אשתו, המונעת ממנה ללכת לבית המרחץ (ככל הנראה בעיה מבחינתו בשל דיני טהרת הנידה ולא מטעמי היגיינה). כשהגיע אבו אלפרג' למניית' ע'מר מירושלים, הוא מצא אישה שנייה שביקש לשאת. הדיין המקומי, מפצ'ל החבר, סירב להשיא אותם על דעת עצמו ואמר שההיתר חייב לבוא מסמכות גבוהה יותר. מפצ'ל שלח מכתב אל ר' מנחם ביד חביב השוחט, אך לא התקבלה תשובה; אבו אלפרג' עצמו לא יכול היה להתלוות אל חביב. אבו אלפרג' סבר שאליהו כבר התערב למענו, אך שום ידיעה על כך לא הגיעה אליו. הוא ביקר באלכסנדריה, אך ככל הנראה מפצ'ל הניא אותו מלפנות לדיין [א]נטולי לקבלת פסיקה, בשל חומרתו. בהמשך המכתב הוא חוזר על בקשתו בצורות שונות, ומביע נכונות לבוא לפסטאט כדי להינשא. המידע מבוסס על מהדורתו ותרגומו של פרידמן. הכותב מצטט בשורות v13–15 פתגם, במסגרת ניסיונו לדרבן את אליהו לפעול במהירות, ופרידמן סימן את תרגומו כמשוער במקצת. מדובר בגרסה של ניב המופיע גם בכמה מסמכים אחרים מן הגניזה, למשל בנוסח "מא בקי פי אלעמר מת'ל מא מצ'א" — מילולית "לא נותרו [שנות] חיים כמו אלה שכבר חלפו", המקביל לכאורה לאמירה האנגלית "איננו הולכים ומצעירים, [ולכן עזור לי]". גרסה נוספת של הביטוי מופיעה גם בפרק הראשון של "דעות אלאטבא'" לאבן בטלאן, מפי רופא שפרנסתו אזלה ואין לו לאן לפנות: "מא בקי אקל ממא מצ'א" ("מה שנותר פחות ממה שחלף"). ראו גם דיונו של עודד צינגר בעניין זה.

מכתב מיחיאל בן יצחק הצרפתי, מירושלים, אל אדם בשם מנחם (כנראה הדיין מנחם בן יצחק בן ססון), כנראה בקהיר. תיארוך: ראשית המאה הי"ג, ככל הנראה בין 1219 ל-1229 (לפי הערכתו של שוויקא). ראו גם מכתב קודם באותו עניין. בראשית המאה הי"ג היו בירושלים שתי קהילות שהתבססו לאחר כיבוש העיר בידי צלאח א-דין בשנת 1191: הקהילה האשקלונית והקהילה המערבית (המגרבית). החל משנת 1210 הגיע גל של עולי רגל מצרפת ומאנגליה, הידוע בכינוי "עליית הרבנים". היחסים בין הקהילות השונות היו מתוחים מאוד, כפי שהעיד יהודה אלחריזי שביקר בירושלים בשנת 1214. מתוך מכתביו של ר' יחיאל הצרפתי לפוסטאט אנו למדים על מחלוקת סוערת שהתחוללה בירושלים באותם ימים. מאחר שלא הותר ליהודים לטבול במעיין השילוח, נערך מגבית במצרים לבניית מקווה חדש, וסכום נכבד נאסף ונשלח לקהילת ירושלים למטרה זו. אולם ר' יחיאל, מנהיג הקהילה, התנגד להקמת מקווה חדש, והעדיף שנשות הקהילה תטבולנה במקווה פרטי שבביתו — לדבריו, סידור זה יאפשר לאשתו לפקח על טבילת הנשים. ר' יחיאל פנה אל הדיין המקומי בפוסטאט וביקש רשות להסב את ייעוד התרומה. אולם בני הקהילה המקומית לא הסתפקו בהסדר זה וניסו להקים מקווה חדש. הסכסוך שהתפתח פילג את הקהילה, עד שר' יחיאל וחבורתו נאלצו לעזוב את בית הכנסת. שתי הקבוצות לא היססו לערב את השלטון המוסלמי בסכסוך, מה שהביא למאסרם של כמה מבני הקהילה. המחלוקת הסלימה למאבק בין-עדתי, על רקע מתחים שנגרמו עקב שינויים שהנהיג ר' יחיאל בהתאם למסורת ההלכתית הצרפתית. עד כה הכרנו את הסיפור הזה משני דפים שפורסמו לפני כמאה שנה, וכעת, עם גילוי חמישה דפים נוספים, יש בידינו תיאור מלא של פרשה זו מתולדות ירושלים בראשית המאה הי"ג (לפי רוני שוויקא). תיאור קודם: מכתב בן ארבעה עמודים בעברית, אולי מאלכסנדריה, העוסק בסכסוך בין אישים בולטים בקהילה היהודית ובגירושו של אחד מהם מבית הכנסת.

איגרת ציבורית בעברית, שנשלחה מעיר בארץ ישראל (לפי גויטיין ומאן) או מדמשק (לפי גיל) אל הישיבה בירושלים (לפי גיל) או לפוסטאט (על בסיס החשבונות שבצד השני). תיארוך: 1050–1055 לספירה, על פי הזיהוי המשוער של חַיְדַרַה וח'טיר אל-מֻלכּ. לפי גויטיין, סחיטת תשלומים של מס הגולגולת (ג'זיה) מראש מוכרת ממסמכי הגניזה רק בארץ ישראל וברבע השני של המאה האחת-עשרה, תקופה של אנרכיה ושלטון רע. לפי דיווח אחד, נדרש התשלום חמישה חודשים תמימים לפני ראש השנה המוסלמית, המועד שבו היה אמור להיגבות. הסיפור המתואר במסמך מרתק במיוחד. שולח האיגרת מספר כי הבדואים ("הערביים") השתלטו על העיר ושיתפו פעולה עם דיין, אחיינו של אבו אל-סיאר(?), כדי לנתק את אספקת המים מן היהודים. בכל פעם שהצליחו היהודים להטות את לבו של "כל מושל ושליט" להשיב את המים על כנם, התאחדו אויביהם והכחישו שיש ליהודים זכות כלשהי על המים. השנה עלה לשלטון שליט נוסף בשם חַיְדַרַה ד'ח'ירת אל-דַוְלַה (המופיע גם במסמך אחר משנת 1031 לספירה). הקהילה שלחה שליחים למצרים על מנת להשיג "כתב ונשתוון" (מסמך וצו רשמי) ובו שלוש בקשות: (1) להשיב את אספקת המים; (2) להחזיר את זכות השחיטה בשוק; (3) לאסור את גביית מס הגולגולת לפני תחילת השנה. הבקשות נתקבלו, והצו הוצא בידי ח'טיר אל-מֻלכּ (=בנו של אל-יאזורי, או שמא אל-יאזורי עצמו). אולם השליט המקומי "קרא (את המסמכים ואת הצו) והשליכם מידו", ודרש שוחד גבוה לפני שיקיים אי אילו מן ההוראות. אויבי היהודים זעמו ומחו, אך נסוגו בבושת פנים כאשר הודיע להם השליט שיהיה עליהם להשיג צו-נגד שיבטל את הראשון. אף על פי כן, דיין העיר התעקש לדרוש את מס הגולגולת חמישה חודשים מראש, בסך 250 דינרי זהב מן הקהילה. בצד השני של המסמך מופיעים חשבונות קהילתיים בכתב ערבי — ראו רישום נפרד.

מסמך משפטי שנכתב בקהיר ביום שלישי, י"ח בשבט ד'תתנ"ה למניין השטרות, הוא 7 בפברואר 1094. הצהרה של השמש יוסף בן שלמה הכהן, ולפיה לא מסר את גט הגירושין מהיבּה/נתן בן מוהוב הכהן לסירוה בת הלל במשך כמעט שלוש שנים. השמש מסביר שנהג להחזיק אצלו גיטין של כהנים בתקווה שבני הזוג יצליחו להתפייס לפני שיתגרשו (שכן כהן אינו יכול לשאת גרושה, ובכלל זה גם לחזור ולשאת את גרושתו שלו). הגט המקורי נכתב ב-22 באפריל 1091, ועליו חתומים (וכנראה גם כתבוהו) החזן הלל בן עלי וכן אותו שמש יוסף עצמו. בעת ביקורו בירושלים, פנתה אליו אמהּ של הגרושה וביקשה ממנו למסור את המסמך, ועתה הוא מפקיד אותו בידי ח'ליפה בן מנשה מעכו. עדים על המסמך (וכנראה גם הכותב) נתנאל בן יפת החבר (המוכר גם ממסמכים אחרים), וכן אהרן בן אברהם. בכתב יד שונה מופיע פוסט-סקריפט יוצא דופן (אולי תיקון לשטר?) המסתיים בעלאמה: "ישועה". מתחת למסמך מופיעה תשובה הלכתית חריפה ונוקבת באורך 40 שורות העוסקת בפגמים של המסמך המשפטי הזה, שכתב הפוסק הארץ-ישראלי עמרם בן אהרן בן עמרם הכהן, מצאצאי הדיין אליהו הכהן. הוא מעבד בלעג את הפסוק מירמיהו ח, כב: "הצרי אין במצרים? אם רופא אין באלקאהרה? מדוע מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי?". כדי להבטיח לעצמו די מקום לתשובתו, נראה שעמרם הדביק את הדף השני על הדף הראשון. ייתכן שעמרם בן אהרן זה הוא חתנו של הגאון אביתר הנזכר במקור אחר, ובין מסמכיו הנוספים נמנים מספר שטרות ידועים. התשובה מכילה פרטים יקרי-ערך רבים על נוהלי בית הדין ועל הנוסחים המשפטיים המקובלים. המסמך פורסם בידי מ"א פרידמן במאמרו "הצרי אין במצרים אם רופא אין באלקאהרה (מסמך ממצרים על גירושי אשת כהן בסוף המאה הי"א ותגובת חכם מארץ-ישראל)", דיני ישראל ה (תשל"ד), 205–228 (במיוחד עמ' 208–209).

מכתב מיהודה בן אהרן אבן אלעמאני, באלכסנדריה, אל אבו אלמג'ד מאיר בן יכין ("הוד החזנים ועוזם"), בפוסטאט. מתוארך: כ״ב בשבט אלפה תקכ״ה למניין השטרות, היינו בראשית 1214 לסה״נ. במכתב מובאות ההשלכות של בואם של רבני צרפת לאלכסנדריה. נראה כי הקהילה שרויה במשבר חמור בעקבות היעדר הנהגה (לפי פרנקל). יהודה אף מברך את אבו אלמג'ד על החלמתו (שו׳ 7–12) ומסכים עם הדעה שמחלתו נגרמת בעיקר משתיית יין מופרזת ושעליו למתן את שתייתו (שו׳ 22–24). הוא מזכיר אישה חלושה (שו׳ 14–15). הוא מדווח כי אחיו של אבו אלמג'ד, אבו אלנג'ם הלאל, חולה: הוא לא החלים לגמרי מאז שמסמר נכנס ברגלו לפני חודשים, ואינו פותח, או אינו מסוגל לפתוח, את פיו (שו׳ 15–19). הוא מדווח על כך רק משום שאומרים שהלאל אולי על ערש דווי. (השווה למכתב אחר של יהודה אל אליהו הדיין, ובו הוא כותב כי "[הלאל] הלך לנוח בערב ולא קם בבוקר. היה זה היום הראשון של החג, והוא נקבר באותו יום; הותיר אחריו נער יפה בן שש־עשרה, הלומד אצלי". אולם המחלה הקטלנית של הלאל הייתה שונה מזו המוזכרת במכתב זה, שכן הלאל היה עוד בחיים בדצמבר 1214 כאשר כתב מכתב נוסף, לאחר שזה לא כבר נסע מאלכסנדריה לפוסטאט וחזרה.) יהודה מקדיש מקום נרחב לדיון בפיוטים ששני החזנים הללו שלחו או עתידים לשלוח זה לזה (שו׳ 25 עד צד שני שו׳ 9); נוזף באבו אלמג'ד על שאינו מתארך את מכתביו (צד שני שו׳ 1–4); מזכיר את הקשיים הכלכליים במשק ביתו (צד שני שו׳ 9–10); מזכיר את אבו אלפרג' בן אלריס (=אליהו הדיין) ואת מאמציו לאיסוף תרומות עבור ירושלים (צד שני שו׳ 10–13); ומסיים בהמלצה על ר' שמואל, שפנה אליו בשעה שכתב מכתב זה ונראה כי בכוונתו לנסוע לפוסטאט. ר' שמואל אינו דובר ערבית ותלוי בסיועה של הקהילה (צד שני שו׳ 13–21).

מכתב מצדוק (בן שמואל או בן יהודה) אבן אלעמّאני באלכסנדריה אל משה בן ע'ליב (הידוע גם כחלפון?) הכהן, "עין העדה פקיד הסוחרים" וכו', בפוסטאט. בערבית-יהודית. מתוארך: י"א בסיון, שנת 159 = 4800 + 159 = 4959 לבריאת העולם = 7 ביוני 1199. החלק הראשון של המכתב מוסר כי "המורדין" שבקהילת אלכסנדריה ניסחו וחתמו על תקנה הקובעת כי לעולם לא יקבלו עליהם מוקדם שאינו יליד מצרים. בכוונתם לשלוח את התקנה לרמב"ם ("רבנו") ולבקש ממנו למנות אחד משניים: הדיין יצחק בן ססון או הדיין שמואל הלוי בן סעדיה. הקהילה מציעה תשלום ראשוני נכבד של 50 דינרים. (ייתכן בהחלט שמדובר באותה תקנה הנזכרת במכתב מברכאת בן אבו אלחסן אל אליהו הדיין סביב 1221, לאחר פטירתו של ר' אנטולי.) החלק השני של המכתב מביא את בקשתו של צדוק ממשה הכהן להשתדל לפני הרמב"ם, כדי שהמוקדם החדש לא ישלול ממנו את משלח ידו בוראקה (כלומר את משרתו כוראק, מעתיק וסופר של שטרות משפטיים). צדוק מבקש שההסדר הקיים יישמר: מחצית עבודות הוראקה לצדוק ומחציתן למוקדם. צדוק מתאונן על מצוקתו הכלכלית הקשה ועל כך שעליו לפרנס שני "בתים", דהיינו שתי נשותיו. אם יאבד את פרנסתו מהוראקה, לא תהיה לו ברירה אלא לנטוש את משפחתו ולעבור לביזנטיון. בסופו של דבר, הרמב"ם לא נשמע לתקנת הקהילה, ובמקום זאת מינה את ר' אנטולי בן יוסף ממרסיי כמוקדם של אלכסנדריה. עם זאת, בקשתו של צדוק התקבלה. אנו שומעים שוב על חלוקת הוראקה בין צדוק לאנטולי בשנת 1216, במסמך אחר. בפתח המכתב נזכר גם אבו אלמפצ'ל אבן נאנו. (המידע מבוסס בעיקר על מאמרו של מ"ע פרידמן על מסמך זה ועל מסמכים קשורים אליו.) הערה: הקטע המשלים את הכתובת אינו מצולם כאן, אך לפי פרידמן הוא מצוי בסמוך באותו תיק.

איגרת ציבורית שמקורה ככל הנראה בירושלים. השולח מודיע כי מינה את החזן משה בן ח'לף לתפקיד של סמכות, הכולל את הזכות הבלעדית לערוך שטרות משפטיים בקהילה יהודית קטנה ולא מזוהה באחד ממקומות הלבנט. שישה עשר אנשים נוספים נזכרים כשותפיו בבית הדין ובמועצה: - והב בן שלמה - אהרן בן שלמה - משה בן אברהם - הית'ם, אברהם וסעדיה בני עמרם - יוסף בן אברהם - ישראל בן נח - חביב בן חסן - ישראל בן סעדיה - אפרים והב בני סקיר (אותו והב מופיע גם במסמך אחר) - הלל בן חד'קה - יצחק בן חסן - ישראל בן דוד הרופא - דוד בן ברהאן גויטיין זיהה את השולח כגאון הישיבה בירושלים, על סמך העובדה שיש לו סמכות על אותה עיר פרובינציאלית, וכן משום שהוא מצהיר כי יערוך כתב חרם נגד כל מי שיתנגד לממונה מטעמו "בירושלים ובכל ארץ ישראל וסוריה" (שורות 20–21). גויטיין אינו מציע זיהוי למקום שעליו מדובר. הוא מציין כי מדובר בוודאי במקום קטן, שכן אין בו חבר ולא דיין, אלא חזן בלבד. עוד הוא מעיר כי כמה מן השמות (למשל הית'ם, נח וחד'קה) אינם מתועדים בגניזה כלל או מתועדים בה רק לעיתים נדירות. גויטיין מתארך את המסמך לסוף המאה העשירית או לתחילת המאה האחת-עשרה לערך, בין השאר על בסיס הופעתו של והב בן סקיר במסמך משנת 1006 לספירה. כאשר גיל פרסם את המסמך, הוא זיהה את כתב היד ככתב ידו של אותו סופר שכתב מסמך אחר, ואותו סופר זוהה לדעתו כיהושע בן יאיר הכהן מטבריה, שהיה פעיל בשנות העשרים של המאה האחת-עשרה (אם כי פרנקל טען שיהושע זה הוא יהושע אללאד'קי מאלרקה, שהיה פעיל בשנות השלושים של המאה האחת-עשרה). על כל פנים, השוואת כתבי היד אינה נראית מכרעת. ראו גם מסמך נוסף שזוהה על ידי אלן אלבאום באוגוסט 2025.

רקטו: מכתב מאדם נכבד לא מזוהה אל דיין או מנהיג קהילתי. בערבית-יהודית. ייתכן שכתב היד של השולח מוכר (דומה למכתב נוסף שבו "העכברים אכלו את החפצים שלי"). מתוארך ליום חמישי, כ"ט בתשרי [ד'תתמ"ט] לבריאת העולם, שהוא שנת 1088 לסה"נ. עם זאת, יש קושי בתאריך מדויק זה, שכן כ"ט בתשרי חל למעשה ביום שלישי, וגם משום שהערה בוורסו מציינת שהמכתב התקבל "בעשרת הימים הראשונים של תשרי". על סמך המידע שבוורסו, אפשר להסיק שהמכתב עוסק בסכסוך סביב כותל רעוע המפריד בין נכסו של השולח לבין נכסו של שכנו אבו סעד. השולח מצוי במצוקה משום שחלק מהראיות המרכזיות שלו "היה במסמך שנאכל על ידי העכברים". הוא מבקש מהנמען לנסות לחפש כל תיעוד שיוכל לתמוך בטענותיו. יריבו המשפטי סירב לקבל עדויות פרט לאלו של עדים מוסמכים ונאמנים (אלת'קאת). השולח מתלונן על היסטוריה ארוכה של הוצאות שנאלץ להשקיע בבית בשל שכנו. הוא מבקש מהנמען להתייחס לבית כאילו היה ביתו שלו ולא להזניח את העניין. בסוף המכתב הוא מזכיר בקצרה עניינים נוספים, ובכללם סֻפְתַּגַ'ה (המחאה) שלא נפרעה. ורסו: התשובה משני דיינים, ישועה בן אברהם ו[סל?]מאן בן אלעזר. הם שרטטו מסגרת סביב התשובה וחתמו את שמותיהם בראש ההערה. מחוץ למסגרת מופיע התאריך שכבר הוזכר: עשרת הימים הראשונים של תשרי ד'תתמ"ט לבריאת העולם, שהוא שנת 1088 לסה"נ. הם פונים אל השולח המקורי בלשון כבוד ומסבירים שיש לתקן את הכותל הרעוע. התועלת ממנו משותפת לשני הבתים, בעוד שבסיסו ממוקם על הקרקע השייכת לאבו סעד. הם אינם מבארים את ההשלכות המשפטיות של עובדות אלה; ייתכן שפשוט עיינו ברישומי בית הדין עצמו ומספקים ראיות עובדתיות שישמשו בהליך המשפטי המתנהל.

רשימת שמות ותרומות כספיות שנתקבלו עבור קהילת בית הכנסת הרמב"ם בקהיר (ק׳׳ק הרמב"ם). מתוארכת לשנת ה'תר"ג, היא 1842/1843 לספירה. הכותרת אומרת: "קאימת בייאן מט׳׳ (מטלוב?) ק׳׳ק הרמב"ם ז"ל טרפ מדכורין שנת ٥٦٠٣", כלומר "רשימה המפרטת (כספים) הנדרשים(?) לקהל הקדוש הרמב"ם, ז"ל, מאת אלו הנזכרים (להלן) בשנת ה'תר"ג." הרשימה מונה שישים ותשעה שמות: (רקטו) מרדוך ביאלובוס, חיים מצרי, חביב חסון, סלמון שמחון, חיים ביאלובוס, נסים דיין, יצ׳ (יצחק?) גבאי, נסים חנן, חיים חנן, אב[רהם] בנימין, נסים רדואן, סעד והבה, עטיה והבה, משה הלוי, משה ג'ונייד, דוד כהן, חיים פסח, יצ׳ דיין, יוסף מצרי, יקותי בן-ידע, יוסף הלוי, מרדוך ג'ונייד, שלום אלקטאוי, עזרא הרדי(?) (הרדי), יעיש ארגיל, שחאתה ג'והר, אליהו הלוי עסאל, אב[רהם] אבו-עסאל, אב[רהם] והבה אלזית, סולימאן והבה, שאול אלגאזי, יוסף פלח(?) (פלח) חתנו של חביב חסון, סעד והבה (חוזר על עצמו) חתנו של אבו עסאל, בכור דיין, שומאל(!) (שמואל?) [.].יין, אברהם אלרובי, בכור גליקו, דוד דימאיו, חיים גורן, חיים מנשה, יום טוב שלום, יעיש הלוי עקובץ, יע׳ הלוי גיי(?) בן אב[רהם], נסים זגדון, משה הלוי פלח(?) (פלח), חיים והבה, משה עורבי (עורבי), מעתוק חדאד, ברוך עפיף, [נ]סים מלכי, יוסף חסון, סלמון סוכר, יום טוב מצרי, סולימאן מנטש (מנטש), אב[רהם] מלכי, חיים סהל, אב[רהם] בשרי, מיכאל ספריאל, אב[רהם] חזק, יוסף כהן בן-שייעא, יהודה פלומבו, יע[קב?] אשכנזי, אליהו עכובס, חיים שלום, משה מצרי. (ורסו) ברובו חוזר על הרשימה הקודמת, מלבד השמות הבאים: אליהו ח'לוואל(?), דוד כהן רשידי, אב[רהם] מעתוק, אב[רהם] כהן, סעד זר..ן(?).

מכתב הממוען לרופא משה בן צדוק הדיין הכהן. כתוב בערבית-יהודית, והכתובת על המכתב כתובה הן בערבית-יהודית והן בכתב ערבי. הנייר כהה והכתב דהוי (אולי בשל נזק שנגרם מכריכת ספר). הנמען זוכה לתארי כבוד מפוארים כגון "משה הרב המובהק הפטיש החזק דגל הרבנים", ושני בניו מתברכים. לאחר פתיחה מלאת כניעות והערצה, השולח מביע את חרטתו וצערו העמוקים (אלנִיראן ואלנדאמה) על שהזניח דבר מה. כשני שלישים מטה בעמוד הראשון מופיע רווח קטן, והשולח עובר לפנות אל אישה (סביר להניח שמדובר באחותו ואשת הנמען; אין זו אשתו שלו, שכן בהמשך הוא מזכיר את בעלה). הוא ממשיך לפנות אליה עד סוף המכתב. הקטע הבא פגום מכדי שניתן יהיה לקראו. בתחתית העמוד מופיע הביטוי "אל נאבלוס". בהמשך מתחיל השולח לדווח על מסע עלייתו לקברי הצדיקים המקראיים בארץ ישראל. הוא מזכיר את כפר חאריס ואת עווארתא ואת קברי אלסיד אלעזר, איתמר ופנחס; וכפי הנראה כפר נוסף ובו קברי אלסיד יהושע, אביו נון, וכלב בן יפונה. ישנם תיאורים נוספים של מקומות ואתרים שבהם ביקר יחד עם בני לווייתו (ובכללם קבר יוסף בבל[אטא]), אך הנייר קרוע ורוב השמות חסרים. הוא מוסיף ומציין: "לא סיפרתי לך דברים אלה אלא משום ששלחת מכתב המאשים אותי...". בצד האחורי הוא מתייחס אל "[...] שהותך שם, מלבד בעלך". ייתכן שהדברים מתייחסים לכך שלקתה בדלקת עיניים (ואנתי רמדה, שורה 8 בצד האחורי). מספר שורות בהמשך: "אין בידי כסף ואיני מוצא איש... בן דודך (אבן עמّך)... אל תנתקי (מכתבייך ממני)...". יש לציין שהקטע הראשון תחת מספר שמורה זה אינו קשור למכתב. המכתב טעון בדיקה נוספת, ורצוי באמצעות צילום רב-ספקטרלי.

מכתב מסת אלד'הב, ממקום לא ידוע, אל אבו נצר בן כרים בקאעת אלפאצ'ל שבפוסטאט. היא מתייחסת לעצמה כבתו, אך גויטיין מציע שהוא למעשה אחיה הבכור — אם כי במקרה זה יש מן המוזר בכך שאחות תכתוב על "בית אחיךָ" ולא "אחינו". היא מדווחת כי אבו אלפרג' בן אלריס (אולי הדיין אליהו?) הגיע ובידיו 100 דרהם עבורם, וכי הוא מעוניין לקנות חיטה. היא מאשרת קבלת מספר משלוחים, ובהם בלאלין (?), מחבת (טאג'ין), גלימה (שֻקה), חוטי טווייה (ע'זל) ומשי בצורות שונות. היא מציעה שישלח כסף לסת אפתח'אר, החולה אנושות זה חודשיים ("היא לא הרימה את ראשה"). היא משתמשת במילה "אלתהאת" (ברוחהא ומרצ'הא) לתיאור מצבה של סת אפתח'אר; מילה זו מופיעה גם בהקשר של מצוקה בכתבי יד נוספים, ויתכן שהיא מקבילה ל"אלתהי", במשמעות "להיות עסוק בעצמו" (לפי דוזי). היא מדווחת על מכירת שפחה תמורת 10 דינרים, אך נראה שהעסקה התפרקה: כש"האיש" בא לקבל את התמורה, "הם חזרו לבית אחיךָ ואמרו שלא ימכרו אותה", והשפחה עצמה נאלצה להיקשר בחבלים. לאחר מכן היא מעדכנת בעניין הדלת לפרוזדור (כֻם). אבו אלסרור קנה אחת, אך היא אינה מתאימה. פועל אחר בא, מדד את המידות, ומעוניין לבצע את העבודה. אשר לדלת הברזל הישנה — חֻסאם הוריד אותה, וסלים הנגר לא הרים אצבע לעזור. היא מפצירה בנמען להיות זריז בהעברת המכתבים של אבו אלמעאלי, כיוון שאמו וסבתו (או: אמו ואשתו) דואגות לו. היא גם מבקשת שלא ישכח לכלול עדכון על נג'ם בכל מכתב שלו, מפני שכאשר אינו עושה זאת, כולם דואגים. הכתובת נכתבה הן בערבית-יהודית והן בערבית. חלק מן המידע מבוסס על כרטיס הרישום של גויטיין.

קטע ממכתב שנכתב סביב שנת 1236 לסה"נ בידי אבו אלחסן ידותון בן אבו סהל לוי, ששימש בעבר כחזן בית הכנסת של הירושלמים בפוסטאט, והחותם את שמו "חסן בן סהל". המכתב מהווה הסבר מפורט על סידורי הקבורה וההסדרים הכספיים שלאחר פטירת אביו לוי ואחיו משה, במטרה לטהר את שמו של הכותב מן ההאשמות שהטיחו בו אבו אלביאן ואבו אלפצ'ל (בניו של משה?), שלפיהן ידותון "לקח את רכוש אביהם וסבם". אביו של ידותון, לוי החבר, נפטר ב-כ"ד בתשרי בשנת 1211. אחיו, משה בן לוי הלוי, נפטר ב-כ' באדר בשנת 1212. (הדבר עולה בקנה אחד עם הנתונים ממכתב נוסף שכתב משה, ובו עדות לכך שגם משה וגם לוי היו בחיים בשנת 1206.) עוד אנו למדים מן המכתב שאבו אלמפצ'ל הדיין נפטר בשנת 1212, חודש בלבד או יותר מעט לאחר פטירת משה. ידותון חוזר ומזכיר את מחלותיו, וטוען כי היה חולה מכדי שיוכל ליטול חלק כלשהו בחלוקת העיזבונות, לא כל שכן לגזול יותר מחלקו. בנספח הוא מדגיש שוב את חולשתו הפיזית: "עברו 24 שנים מאז מות אחי מוסא. [אם יש ממש בטענותיהם,] כיצד התעלמו מן העניין כל הזמן הזה? ... כל פרוטה שנופלת לידיי או לידי אשתי/בני ביתי הולכת ל[אבו אל]ביאן... וכך גם לגבי אבו אלפצ'ל." מכתב זה מבהיר אי-בהירות שעליה עמדה שולמית אליצור במאמרה "אבל פרטי וניחומים לאומה בפיוט הקדום", המציג שני קינות שחיבר ידותון: האחת לאביו לוי והשנייה לאחיו משה. כל אחד משני הפיוטים מקונן על פטירותיהם של כמה אנשים — אב, אח ודיין — בנוסף לנפטר העיקרי של הקינה, והמכתב הנוכחי מבהיר שאכן ידותון איבד אב, אח ודיין ברצף מהיר זה אחר זה. צירוף של אלן אלבאום.

דין וחשבון מדויק של ההוצאות שהוצאו על אורח זר, נכבד וחולה, ובמקביל פירוט הדרכים שבהן כוסו ההוצאות הללו. הרשימה נכתבה בידי הדיין נתן בן שלמה הכהן, שפעל בבירת מצרים בשנים 1125–1150 לספירה, אך כבר בשנת 1102 חתם (כחותם ראשון) על מסמך בצור שבלבנון. (צור נכבשה בידי הצלבנים בשנת 1124.) בעת כתיבת חשבון זה הוא נראה כבר זקן וכנראה פרש מתפקידו. ידוע שמרשמים רפואיים שונים מסתיימים בהערה: "ארוחה — תרנגולות מבושלות". כיצד הדבר התממש בפועל ניתן לראות בחשבונות היומיים המפרטים את הסכומים שהוצאו עבור אורח חולה ואת הסכומים שמהם נגבו, כפי שמתומצת כאן. הרשימה מתייחסת לשנים-עשר הימים הראשונים של חודש שבט (ינואר–פברואר). הסכומים נקובים במטבע הכסף — דרהם. ההוצאות: מדי יום: לחם — 3/4; בשבת בכמות גדולה יותר: 7/8 או 1. תרנגולת — 2 1/8, או (לרוב) 2 1/2. שיקוי (רפואי) — 1. מדי שבוע: שמן חם — 1. פריטים שנרשמו פעם אחת בלבד: מי ורדים — 3/4. משחה — 1/2. דבש — 1/2. עדשים — 1/4. זעפרן — 1/4. מי נילוס — 1/4. סכומים גדולים יותר הוצאו על תחבושות, כותנה, כביסה, וגלימה חדשה. החולה כנראה טופל בחינם על ידי רופא מטעם הקהילה. ההוצאות כוסו מן המקורות הבאים: (א) הכנסות מבית שייך לקהילה; (ב) שש תרומות, ובאחת מהן בעל ואשתו — המכונה "ביתו" — תרמו בנפרד; (ג) מגבית שנערכה בשני בתי הכנסת הרבניים בפוסטאט (שהכניסה רק 7 דרהם); (ד) דינר אחד פחות 1/24 (קיראט), ששווה היה אז ל-35 1/2 דרהם, שנתרם על ידי "אדוננו" — היינו ראש קהילת היהודים, ככל הנראה הרופא של החצר שמואל בן חנניה (1140–1159).

מסמך משפטי מן העשור הראשון של חודש אלול שנת 1458 למניין השטרות (יולי/אוגוסט 1147), שבו אבו אלרצ'א יעקב בן יוסף, "האציל והנדיב", נוטל על עצמו את חכירת המסים של אלמחלה אלכֻּברא מידי אבו אלפרג' ישועה בן אברהם ובנו אבו אלח'יר. אופי המס אינו מפורט במסמך; גויטיין משער שמדובר היה במס על ייצור המשי, צביעתו ומכירתו. ההצהרה נפתחת במילים: "התכוונתי ליטול לעצמי את חכירת המסים של אלמחלה אלכברא, הנמצאת בידי הזקן אבו אלפרג' ישועה בן אברהם ובנו אבו אלח'יר. אך נתתי דעתי על דחקותם של אנשים אלה, על חבויותיהם ועל חובותיהם לדִיוַאן, וחשבתי שאם אקח מהם את הדבר הזה בתחבולות, בכוח ובתחכום שאתגבר בו עליהם — הם ייפגעו, הן מצד יחסיהם עם הדיוואן והן מצד אובדן הכנסתם. על כן, בהעדיפי את טובתם על פני טובתי שלי ובהיותי בטוח שבחסדו וברצונו של האל תושג טובת כולנו, הנני מגיש הצעה זו". ערכה השנתי של חכירת המסים הוא 335 דינרים. ההצעה היא שהם יעבירו לאבו אלרצ'א את הזכויות בחכירת המסים, ובתמורה הוא יפרע את חובם לדיוואן בסך 80 דינרים בארבעה תשלומים שנתיים של 20 דינרים כל אחד. אם המפקח (מֻשְׁרִף) והמנהל (עאמִל) של הדיוואן יעלו את הסכום המגיע מן החוכר החדש, סכום ה"תוספת" (זִיַאדַה) ינוכה מתוך 80 הדינרים. חתומים על המסמך: זכאי בן משה (שכיהן באותה תקופה כדיין היהודי של אלמחלה); ועמרם בן יעקב. בשולי הצד הקדמי ובצד האחורי של הדף מופיעה יצירה בעלת אופי פילוסופי (?) בערבית-יהודית, ובה אזכורים של מדעי הטבע, אסטרונומיה ועוד.

מכתב מאת מאיר אבן אלהמד'אני אל אליהו הדיין. תיארוך: ראשית המאה ה-13. השולח מדווח על פגישה עם "האיש הנזכר" המצוי במצוקה קשה. לפיכך הוא מבקש מן הנמען לגייס כספים על ידי מכירת מספר רב של פריטים ו/או לשלוח אותם אל מוסא, בנו של השולח, ככל הנראה לצורך סיוע לאותו אדם ששמו לא נזכר. בתוספת בשוליים מוזכר סכום של 15 דינרים עבור אברהם בהקשר של חתונה. בין הסחורות הנזכרות: קש (קשה, r11) פריט שלא זוהה (אכרנד, r11) כריות עגולות (מכד מדורה, r12) כריות ארוכות (מכדתין טואל, r12) מזרן צמר (מרתבה צוף, r13) ג'ובה ממשי (גבה חריר, r13) מנורה/פתילה (נארה אלסראג, r13) מאזני כסף (מיזאן פצה, r13) פלדה להבערת אש (זנאד, r14) קופיץ (סאטור, r14) מראה (מראה, r14) סל תימני גדול (סל ימני כביר, v2) חרסינה קאשאנית (קאשאני, v2) קערות (קוצי, v2) כלי זכוכית (קטארמיז זגאג, v2) מחבת (טאגן, v3) אבני עבדאן (חגרה עבדאני, v3) שקים (כיש, v4) מחצלות עבדאניות (חצר עבדאני, v6) פריט שלא זוהה (אכרנד, v7) מקדח עדין (ברימה לטיפה, v11) מערכת (כלים?) ומחבת (דסת וטאגן, v13) פנקס (דפתר, v14) מחצלות עבדאניות (חצר עבדאני, v14) חופה מקני במבוק (קבה כיזראן, v14) סל במבוק (סלה כיזראן, v15) מכסי במבוק (מכב כיזראן, v15) ספל רחצה מנחושת (טאסה נחאס, v15) מכבש/מסננת (מעצרה, v16) מטפחת רקומה (מנדיל מטרז, v16) מאזניים גדולים (מיזאן כביר, v17) כיסא הובנה (כרסי אבנוס, v18) מטפחת שרוול (מנדיל אלכם, v20) (חלק מהמידע מבוסס על גויטיין וכרטיסיותיו.)

מכתב שנשלח אל אבו אלברכאת אבן שלידא בפוסטאט. כתוב ביהודית-ערבית. הכותב פונה אל הנמען בכינוי "דודי" (עַמִּי). מטרת המכתב היא לנתק את הקשר ביניהם, והוא בולט בעוינותו. הכותב מדווח כי אבו אסחאק החזן הגיע לאחרונה וסיפר לו שהנמען חולה אנושות ("פי חאלין צעב מן אלוג'ע"). תחת להביע אהדה, פותח הכותב בנאום זעם על האופן שבו התעלל בו הנמען (וייתכן שגם בבני משפחתו?) ופצע את לבו; "אפילו זרים לא יכלו לפצוע את לבי כך" (שו' 13–14 בצד הפנים). מהותו של הסכסוך קשה לפענוח. הכותב מביע משאלה שאנשים מסוימים ייהרגו בידי הע'וז (סלג'וקים/טורקמנים) הפושטים על האזור (שו' 7–8 בצד הפנים). הכותב ממשיך: "יקלל האל את השעה שבה נחשף עניין זה... לא הביא לי דבר מלבד אסון (וַבַּאל). מכאן ואילך אינני שם לב למה שאתה חפץ בו ולא למחלות הנמצאים בביתך. נשבעתי באלוהים שלא אכתוב לך עוד, לא אאחל לך שלום ולא אשאל לשלומך, לא בשלומך ולא בשלום בני ביתך, לא בלשון ולא בשפה (כלומר, כלל לא). ו[אישאר?] בעולם הזה ללא דוד, ללא אב וללא אח." הוא חותם בשני ציטוטים מקראיים בעלי גוון של צדקנות עצמית: "אחד היה אברהם בגויים [ויירש את הארץ]" (יחזקאל ל"ג, כ"ד, בשינוי קל מהמקור), ו"ישלם ה' לכל איש כדרכיו וכפרי מעלליו" (ירמיהו י"ז, י', בשינוי קל). ייתכן שהכותב מצטט גם את שמואל א' כ"ד, ט"ו ("והיה ה' לדיין") בשלב מוקדם יותר במכתב (שו' 11–12 בצד הפנים), אך פגם בכתב היד מקשה לוודא זאת. חלק מן המידע מתבסס על כרטסת גויטיין.

מכתב מאת שלמה בן אליהו אל אבו אלברכאת. הנמען הוא ככל הנראה אבו אלברכאת בן אבו מנצור אלחרירי, שאליו כתב שלמה גם מכתבים נוספים. (במקצת מן הספרות המחקרית זוהה הנמען דווקא כאבו אלברכאת בן אבו אלחסן אלעטאר, דודה של סת גזאל אשת שלמה.) שלמה מתאר את המחלה הנוראה שלא הרפתה ממנו מאז נישואיו. "אבדתי. אילו ראית אותי, לא היית מזהה אותי. אני דק כקיסם ורוח רפאים בבגדיי" (השווה לכתובים אחרים ולשירו של אלמתנבי "أَبلى الهَوى أَسَفاً"). כל כספו מתבזבז על שיקויים ועל תרנגולות, וכל הנשים הבאות לבקרו אומרות לו שהוא קורבן של כישוף. הוא מתחנן בפני אבו אלברכאת ובפני אבו אלפרג', אביה של סת גזאל, להשתדל אצל הגאון (לדעת גויטיין — אברהם מימוני) ואצל הדיין והרופא אברהם בן שמחה, כדי להשיג את הסכמתם להטיל חרם על מי שכישף את שלמה ("איש או אישה, יהודי או גוי, עבד או שפחה, או מי שציווה עליהם להטיל את הכישוף") ואינו מבטל אותו. שלמה מקווה שהדיין אברהם בן שמחה יכריז בעצמו על החרם, ואם לא — שזקן ירא שמים אחר יעשה זאת. דרישות שלום נמסרות מאת: שלמה, סת גזאל, אחיו של שלמה (אבו זכרי), דודתו מצד אמו (אֻם אבו אלעז?) ובנה (אבו אלעז?). דרישות שלום נשלחות אל: אבו אלברכאת, אשתו, אחיו אבו אלפרג' (אלמולא אלמכין) ואביו (אבו אלחסן). ראו גם פתק מוקדם יותר (שאינו קשור) שבו אדם מבקש להטיל חרם על מי שכישף אותו. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיות גויטיין, אלן אלבאום ועודד צינגר.)

עצומה בכתב ידו של מח'לוף בן מוסא, אולי מאלכסנדריה, הממוענת לדיין, ככל הנראה בפוסטאט. כתובה ביהודית-ערבית. תיארוך: מח'לוף היה פעיל בערך בשנים 1103–1141, ומכתב זה מתוארך כנראה לסוף תקופת פעילותו, שכן הוא מתאר את עצמו כ"זקן". פרנקל מזהה את מקום השולח כאלכסנדריה אך אינו מנמק זאת; גויטיין (בכרטיסיית האינדקס שלו) זיהה בהיסוס את מקום הנמען כאלכסנדריה, אך גם הוא לא נימק. מח'לוף כותב כדי לבקש סיוע במעצרו של יריב שחב לו כסף. בעבר, נראה כי החייב הזה ברח מבלי לשלם את חובותיו לאבו אלמכארם בן בקאא וליוסף בן איוב (יוסוף בן איוב), ועל כן חושש מח'לוף שכך יקרה גם לו, וכי ייאלץ לפנות אל השלטון ולבתי הדין המוסלמיים. הוא שלח לאיש זה פתק (רֻקְעָה) באמצעות בניו של אלמֻקדסי, ובו הורה לו להמתין חמישה ימים עד שמח'לוף יגיע, ואיים: "זה עדיף בעיניי על כך שאסגור את ארון הקודש (אלהיכל) ואסרב לפתחו, עד שאדוננו הראיס ישלח שליח בעקבותיך ואני אתלונן עליך לשלטון." (איום זה נדון בקצרה אצל גויטיין.) הנמען מתבקש לפנות אל הרב רבנו אלעזר (אבן אלקצבי) ולהשיג צו לעיכובו של אדם זה עד שהחובות יוסדרו, בין אם בנוכחות מח'לוף ובין אם במושב בית דין. מח'לוף גם מינה את אבו זכרי (הכהן?) שיסייע לו בעניין זה, מאחר שנציגו של הדיין לא היה מועיל. שאר המכתב קשה במקצת למעקב, ועוסק בהיבטים הלוגיסטיים של מקום קיום מושב בית הדין והאם יצליחו לעכב את האיש. מסתיים בנוסחת ראי (راي).

טיוטה של כתובה, הכוללת הוראות לסופר לקראת עריכת הנוסח הסופי. ייתכן שנכתבה בידי הדיין חיים, המוכר ממסמכים אחרים כדיין בבית דינו של דוד הראשון בן אברהם בן משה מימוני וכמחותן שלו. החתן הוא אברהם השר בן שלמה השר בן סעדיה השר, "הידוע אבן אלמשנקץ". פרידמן, שההדיר את המסמך, התקשה לפענח את השם או התואר והציע לקרוא "אלמשוק", אך הקריאה "אבן אלמשנקץ" מאוששת על ידי רשימת הזכרת נשמות המזכירה את "בית בני אלמשנקץ" בראשות סעדיה, שאחד מבניו הוא שלמה, וכן ממסמכים נוספים מן המאה ה-13 המזכירים משפחה זו. תאריך: סוף המאה ה-13, אולי 1291–92. המסמך נכתב תחת סמכותו של הנגיד דוד (נפטר 1300) בן אברהם בן משה מימוני. החתן, אברהם, פדה אישה שנשבתה בעכו, וכעת מבקש לשאת אותה לאישה. אשתו הראשונה נותנת את הסכמתה כי ישא אישה שנייה, ואף ישא שתי נשים נוספות אחריה (לסך הכל ארבע נשים). פרידמן מסיק כי השנה היא ככל הנראה 1291 או 1292, משום שדוד מימוני שהה בגלות בעכו מפני אויביו במצרים בערך בין השנים 1285–1289, וכיבוש עכו מידי הצלבנים בידי המוסלמים בשנת 1291 הוא הזדמנות סבירה לכך שאישה יהודייה תיפול בשבי ותזדקק לפדיון. הנגיד דוד, שחזר בינתיים לקהיר, יכול היה לנהל את הדיון המשפטי הזה בזכות קשריו עם שרידי הקהילה היהודית בעכו. מדובר במסמך יוצא דופן ביותר, ועד כדי כך שגויטיין כינה אותו "המסמך המוזר ביותר מן הגניזה, הן בתוכנו והן במראהו החיצוני, שראיתי מימי".

מכתב מיפת בן מנשה ככל הנראה לאחיו אבו אל-סרור פרחיה בן מנשה. בערבית-יהודית. (ידוע שהנמען הוא פרחיה משום שיפת מזכיר את אחיהם אבו סעיד חלפון בגוף שלישי.) תיארוך: 1100–1138 לספירה, בהתבסס על השנים שבהן היה חלפון פעיל. יפת מתלונן על בדידותו ומפציר בנמען (או בנמענים) לבוא במהירות. הוא מדווח כי המומיא (אלמומיא) נמכרה תמורת 6 דינרים ו-45 דרהמים. המונח מומיאא' התייחס בתקופה זו לשלושה חומרים רפואיים שונים — ביטומן, פיסאספלט, וחומר המופק מגופות חנוטות — וקשה לקבוע איזה מהם סביר ביותר בהקשר של מכתב זה. (לסקירה על המשמעויות המתפתחות של מומיאא', ראו את מאמרו של קרל דננפלדט על המומיא המצרית והוויכוח סביבה במאה השש-עשרה.) יפת שוחח עם אבן סלמה ועם אפרים על עניין כלשהו. בהמשך באות עצות או דרבונים בנוגע למסע, אך הם קשים להבנה ("...אילו רצית לנסוע מדי חודשיים, היית עושה כן, ואחרים אינם פיקחים(?) ממך. שכור [בהמה/ספינה] מפוסטאט לאלכסנדריה... מועד הפלגת הספינות, יישירם האל..."). דרישת שלום לחלפון ול"אלה אשר עמו" (מן ענדהו). דרישות שלום מאמם ומאחיותיהם. נראה שהמכתב הסתיים תחילה כאן. יפת ממשיך בתזכורת לחלפון להשיג מכתב או מסמך מהדיין "בנוגע לדבר ששאלתי אותו עליו". יפת מבקש שהנמען יביא תותיא (תותיה) ומרכיבים רפואיים אחרים, מאחר שאלה נרשמו לו לעיניו ואומרים לו שדבר אחר לא יועיל. דרישות שלום לסת נעים ולאברהים (שאמור לבוא יחד עם הנמען).

מסמך משפטי. תיארוך: לפני י״ח בשבט ד׳תתק״ה לשטרות = ינואר 1144. מקום: אלמחלה (ככל הנראה). הצדדים: נתנאל בן נחמן הלוי וישועה בן יוסף הכהן. העדים: זכאי בן משה, סעדיה בן נתן, ואליהו בן חייא המלמד. לפי תיאורו של גויטיין, מסמך קצר זה מהווה דוגמה מצוינת לאופן שבו פעל מערכת המשפט בעיר פרובינציאלית. הדיין היושב בראש נעזר בזקני העדה, שניים מהם חתומים יחד עמו, כדי להשלים את הקוורום החוקי של בית דין של שלושה. מסמך מוסלמי מתקבל כראיה ללא התלבטויות מיוחדות. הדיין פוסק על פי הדין היהודי המחמיר ומטיל קנס כבד במקרה של אי־קיום ההתחייבויות. אין רישום של התנגדות מצד בעלי הדין לפסיקות הדיין. ישיבות בית הדין מתקיימות בימי שני וחמישי, כמו בבירה. הדיין הוא זכאי בן משה, אשר כתב וחתם גם על מסמך משנת 1143, וכן על מסמך נוסף משנת 1147 — שני המסמכים הללו מקורם אף הם באלמחלה. על כן, אין כמעט ספק שמסמך זה (שנכתב בפחות הקפדה מן השניים האחרים ואינו כולל את שם מקום ההוצאה) מקורו אף הוא באלמחלה, כמו המסמכים הסמוכים אליו בזמן. במסמך מוזכרים שלושה סוגי שבועה: האחת — שבועת התורה, היינו זו הנזכרת במקרא, הניתנת על ידי חייב המודה במקצת מן הסכום הנתבע על ידי הנושה; השנייה — שבועה דרבנן (שבועת היסת), שתיקנו חכמי התלמוד, שאותה נשבע חייב הכופר בכל התביעה שכנגדו; ולבסוף — שבועת ״גלגול״, אשר עשוי כל צד להטיל על משנהו המחויב ממילא להישבע שבועה מוכרת בדין.

מכתב מנתן בן שמואל החבר בפוסטאט אל פתחיה בן עובדיה הכהן בדמשק. הטקסט כתוב כמעט כולו בעברית מחורזת, למעט משפט אחד בערבית-יהודית בשולי צד ורסו. המכתב מתוארך לחשוון ד'תנ"ג למניין השטרות, הוא אוקטובר/נובמבר 1141 לספירה. נתן מתלונן על כך שחברו מימי הנעורים לא כתב אליו זה זמן רב. הוא גם מוסר את ברכותיו למשפחתו של פתחיה, ובניו של נתן — מבורך, סעדיה ויהוסף — שולחים אף הם את דרישות שלומם. בסיום המכתב מבקש נתן עטים. לפי סיכומו של גויטיין, הדיין נתן בן שמואל החבר שימש כמזכיר הסניף הדמשקאי של ישיבת ירושלים, אך נלווה אל מצליח גאון כשפתח את הסניף הקהירי ב-1127. במכתבו מפוסטאט, מאוקטובר/נובמבר 1141, התלונן נתן במרירות על הנמען, פתחיהו הכהן, חבר קרוב מימי נעוריו, וכן על שני חברים נוספים בדמשק, שמהם לא קיבל מכתבים שנים רבות. אמנם בשנת 1141 הפרידה ממלכת הצלבנים בין דמשק למצרים, אך ידוע שיהודים ומוסלמים הורשו לעבור דרך הטריטוריה הנוצרית, והמכתב שלפנינו אף מדווח על הגעתו של אישיוּת נכבדה מדמשק שנשאה איגרת רהוטה לנגיד המצרי שכתב חברו של נתן, פתחיהו. נתן אינו מתלונן על הצלבנים, אלא מאשים את הזמן: "אקבל על הזמן הבוגד, החסר נאמנות, המתעלם מתביעות האחווה ומעכב את צמיחתה; מחליש ומדלל את אהבת הרֵעים. כך טבעו מראשיתו, מסית בלי הרף לפירוד, השודד הבוגדני!... שינה את יחסך אלי, אתה ידידי ואהובי, אשר גידלתיך על ברכיי, עד שעשיתיך שווה לי."

מכתב מיהודה בן אהרן בן אלעמّאני, באלכסנדריה, אל אבו אלמג'ד מאיר בן יכין (ת'אבת), "פאר החזנים", בפוסטאט. מתוארך: י"ד באייר, 1216. המכתב מכיל מידע על סכסוך קהילתי בין אנטולי הדיין לבין דודו של יהודה מצד אביו — צדוק בן שמואל בן אלעמّאני — ובנו מפצ'ל. (פרנקל מציעה כי מדובר באותה פרשה נגד דיין שיהודה מזכיר במכתב אחר, אך אותו מכתב נכתב ב-1208.) צדוק התקין תקנה ואסף חתימות של אנשי מעלה באלכסנדריה, כגון אבו סעד בן נאנו ואבו אלרביע הכהן, על מנת למנות את בנו מפצ'ל לראשות הקהל (כדיין?), אך מפצ'ל הוא צעיר, חסר זקן ובלתי נשוי, ועל כן נחשב לבלתי ראוי לעמוד בראש הקהל מעל איש מבוגר ונכבד יותר. יתרה מזאת, צדוק פנה אל הנגיד אברהם מימוני לקבלת אישור על התקנה מאחורי גבו של אנטולי הדיין, אשר זעם בצדק כששמע על כך. נראה כי מפצ'ל מנודה על ידי רוב הציבור בחודשים האחרונים. יהודה עצמו ממתין לתשובת הנגיד בצורת פתוא לשאלה שלו עצמו, והוא ממורמר על כך שהנגיד אינו מכיר בעובדה שיהודה הוא זה שמנהל את כל ענייני בית הכנסת, בעוד דודו שקוע בשתיית יין ואינו כשיר לתפקיד. יהודה מזכיר את ה"תאג'" (כתר ארם צובא) "אשר נכתב ונוקד בידי בן אשר או בן נפתלי" בשורה האחרונה של הטקסט המרכזי בצד ב'. הנמען אבו אלמג'ד חלה לאחרונה, ובני ביתו האחרים עודם חולים. ראו גם מכתב נוסף שנכתב באביב 1217, שבו יהודה מודה לאברהם מימוני על יישוב הסכסוך בינו לבין דודו.

מכתב בערבית-יהודית מחורזת בסגנון מליצי, הממוען לאבו סהל ולשלושת בניו: אבו אלמנצור, ברכאת, והנער אבו אלפדל. הכותב הוא כנראה אבו זכרי (ראו שורה 12 בצד ב'), זיהוי שנתמך גם על ידי כתב היד והרובד הלשוני הגבוה, ומרמז כי מדובר בבנו הידוע של אליהו הדיין. אבו סהל הוא ככל הנראה חמיו של הכותב, שכן המכתב נפתח בעדכון מפורט על אשתו. **צד א', שורות 1–5:** דברי שלום לנמענים הנזכרים לעיל. **צד א', שורות 5–12:** דברי שלום מורחבים לשייח' אבו אלחג'אג' יוסף. **צד א', שורות 12–24:** הכותב, בתו הקטנה ואשתו מתגעגעים לחמותו, שלפי הנראה ביקרה לאחרונה וסייעה בטיפול בילדה. כל בני הבית מסייעים גם הם לאשתו, השרויה במצב "שהאל יודעו" (לרוב ביטוי מטפורי למחלה). בתו מתחילה להכיר את כל בני הבית, ובכלל זה האורחים, וגם משרתת את אמה. **צד א', שורה 22 – צד ב', שורה 30:** לאחר עדכונים נעימים אלה, יתר המכתב הוא מתקפה חריפה ולוהטת על ברכאת, המתיימר להיות נבון אך מוחו מפיק אך ורק "ליחה, הזיה וטירוף [אלמח'אט ואלהד'יאן ואלח'באט]". הסכסוך שהוביל למכתבו הנמהר של ברכאת לאחרונה ("הזיות רבות, ארוכות, רחבות ועבות, היוצאות ממוח חולה [הד'יאן כת'יר טויל עריץ' צדר ען ד'הן מריץ']") מפורט בשורות 5–15 של צד ב'. הסכסוך נגע להסדרים הכספיים סביב הנדוניה ושכר הדירה של בת דודתו של ברכאת — בתה של דודתו מצד אמו. **צד ב', שורה 32 ועד הסוף:** דברי שלום לסיום.

רשימה ממוינת לפי סדר האלף-בית של תורמים והתשלומים ששילמו עבור מס הבשר הכשר הקהילתי (גַּבֵּלָה) בחודש אלול (רחמים). על פי הפלאוגרפיה, ההערכה היא שהמסמך הוא מן המאה ה-19. ייתכן שניתן יהיה לדייק את התיארוך באמצעות השוואת שמות המופיעים ברשימה: אברהם ראובן, אברהם רקח, אברהם אנג'ל, אברהם דיין, אברהם לוי, אברהם מיוחס, אברהם בנימין, אברהם מניון, אברהם בחאן[?], אברהם רקיז, אהרן לוי קהוֵס, אפרים קארו, אליהו כהן מערבי, אליהו רשידי, אליהו שבבו, אליהו ראובן, אליהו זיתון, אליהו ערובץ, אליהו בן-עטר, אליהו מנצורי, אלעזר לוי דמיאטי, אלעזר קנדיוטי, גבריאל ישראל, דוד קארו, יתומי נסים רומאנו ואמם, בנו היתום של מנחם וארֵס[?], בתו היתומה של יחזקאל חפץ, יתומי וסראלה, בנו היתום של שחאתה גריאני ואמו, בנו היתום של נסים גורן, בתה היתומה של פוליקאר, בנו היתום של אבו-ימן ואמו, בנו היתום של יוסף קג'יג'ה, בתה היתומה של זגלול ואמה, בנו היתום של דוד וידאל ואמו, בנו היתום של דוד גדליה, משה כהן צדקה, משה והביה ואשתו, משה מנון[?], משה אנג'ל, משה חכים, משה שרף אשקר, משה כיירה ואשתו, משה בינטו, משה והביה מדליה[?], משה חסון, מנחם קזיז, מרדכי ארגז, מרקאדו ח'יאט, מסעוד משעלי[?], נסים טוויל, נסים זאבי, נחמו אלשייח', סימן טוב חכים ואשתו, סעד סמאנה, סעד אבואלעפיה, סעד אנג'ל, סעד עפלק[?] ואשתו, סעד מוניר ואשתו, סעד חנין, סעד אגי ואשתו.

רשימת התחייבויות לצדקה משבת לך לך של שנת 1647, השבוע השלישי של מחזור הקריאה בתורה, החל באוקטובר 1335 (לפי גויטיין). בראש הרשימה עומד "הד'" (=הדרת, כינוי כבוד שבדרך כלל שמור לנגיד) הדיין שמואל הכהן, שתרם 20 (דרהם) — סכום גבוה בהרבה מכל תורם אחר ברשימה. פירוט ההתחייבויות: תורם אחד התחייב על 20; שניים על 10; שישה על 5; אחד על 3; שמונה־עשר על 2; חמישים ושישה על 1; שניים על חצי; ארבעה ללא ציון סכום; שמונה־עשר במצב בלתי קריא. סך כל התורמים: 108. הכותרת: "אסמו לל..." ("התחייבו עבור ה..."), כאשר נראה שאחרי המילה מופיעה אות פ"א ולאחריה שרידים קלושים של אות ק, ולא כפי שהציע גויטיין בהערותיו "ללכ]ניס" או "ללע]ניים". באשר לתאריך: "וד'לך פי סנ]ת[ 647 לשטרות" (וזה היה בשנ]ת[ 647 לשטרות) — ככל הנראה יש לקרוא 1647, שהיא שנת 1335/36 לסה"נ, מה שסביר הרבה יותר מ־647 לבריאת העולם (=881/82 לסה"נ), אם כי האות הקודמת נראית יותר כדל"ת (=4000) מאשר כאל"ף. בכל מקרה, נראה שרישום התאריך הופיע על הקלף עוד לפני שנכתבה הרשימה, כפי שמוכיח השם האחרון בשורה 10, סולימאן, שנדחס בכוח כדי לא לפגוע באותיות שבשוליים, ומכך שהרישום נכתב לכאורה ביד אחרת. אם כן, ייתכן שהכתוב בשוליים אינו קשור כלל לרשימה, ואת הרשימה עצמה יש לתארך לאחר סתיו 1335. הרשימה נדונה גם במאמרו של גויטיין "דמדומי בית הרמב"ם", תרביץ נד (1984), עמ' 99 ואילך.

מכתב גדול מ"שתי הקהילות" באלכסנדריה אל הקהילה הארץ-ישראלית בפוסטאט, ובמיוחד אל רבי אפרים בן שמריה, בעניין גיוס כספים לפדיון שבויים. תיארוך: בקירוב 1007–1055 לסה"נ, על פי שנות פעילותו של רבי אפרים בן שמריה. הכותבים מביעים תודה על 200.5 דינרים שכבר נשלחו אליהם. הסיפור מעט מסובך, אך ברור שהם נזקקים שוב לכסף. ובפרט, "אחד מן הערבים" בשם יבקא אבן אבי רזין (הנזכר גם בכתבי יד נוספים) הגיע לאחרונה עם קבוצה חדשה של שבעה שבויים יהודים "מארץ אנטאליה", ארבעה רבניים ושלושה קראים, ודרש 33 ושליש דינרים עבור כל שבוי. ראש קהילת אלכסנדריה, נתנאל בן אלעזר הכהן, פדה אחד מהם והציע לכתוב לכל קהילות מצרים כדי לגייס את הסכום הנותר. לפיכך נשלחו מכתבים לשתי הקהילות הרבניות ולקהילה הקראית בפוסטאט, לזקנים בכלל, וכן לקהילות הרבניות והקראיות של תינס, דמיאט וצהרגת. חלק מן הדרשה הכלולה בהמשך המכתב נראה כמיועד לקריאה פומבית בבית הכנסת (תובנה של פרנקל, האוהבים והנדיבים, עמ' 190). על המכתב מופיעות כ-17 חתימות, נוסף לחתימת הסופר — הדיין ישועה בן יוסף הכהן — ולחתימת ראש הקהילה, נתנאל בן אלעזר הכהן. למכתבים נוספים של ישועה בן יוסף הכהן ושל יוסף בן שלמה הכהן (אביו?) בנוגע לפדיון שבויים, ראו את שאר המכתבים מאותה קבוצה. כמו כן ישנם מכתבים נוספים מאלכסנדריה מאותה תקופה העוסקים בפדיון שבויים, אך בכתב ידם של סופרים אחרים.

עצומה. תיארוך: סוף המאה ה-16 או תחילת המאה ה-17, שכן היא מזכירה את הרב והדיין הנודע חיים כפוסי (1540–1631). המעתיר מעלה האשמות נגד יהודי בשם סעד בן אלעיצי(?) אשר החזיק בזכות חכירת מס הג'ואלי (מס הגולגולת על בני החסות) — כאן בלשון המקור: "כאן מלתזם במקאטעת אלג'ואלי" — אך נקלע לפרשייה כלשהי ("אנכר עליה מן אלאמואל אלמחררה עליה לג'אנב אלדיואן", כלומר נמצא חייב סכומי כסף שהיה אמור להעבירם לדיואן), ונאלץ לעזוב את מצרים לתקופה ארוכה. בסופו של דבר שב למצרים והסתפח לבית הדין של חיים כפוסי. כעת, בכל פעם שבעלי דין באים לפני בית הדין, הוא סוחט מהם שוחד ומונע מהם להביא את ענייניהם בפני בתי הדין המוסלמיים. הוא פוגע בזכויות הציבור, ובמיוחד בעניים ובכל מי שאינו משלם לו שוחד מספק. הנמענים מתבקשים לשלוח שני עדים שיוודאו את אמיתות הטענות ואז ינקטו צעדים נגד הרשע. הכתב העברי בשוליים שייך כנראה לחשבונות שבצד השני, ואינו נראה כהערת תיוק. המסמך מעניין במיוחד לאור העובדה שהאנקדוטה ההגיוגרפית המפורסמת ביותר אודות חיים כפוסי (הנכתב גם Capoussi או Capousi) מספרת כיצד שב וקיבל את מאור עיניו בדרך נס לאחר שהואשם בקבלת שוחד, ובכך הוכיח את צדקתו והשתיק את מתנגדיו. תמונה של מסמך זה מופיעה עם כיתוב קצר במאמרו של פול פנטון "Interfaith Relations as Reflected in the Genizah Documents" (1997).

העתק של מכתב ארוך שנשלח על ידי חנניה בן יוסף הכהן, אב בית דין. התיארוך: בערך 1020 לספירה, לפי גיל. ככל הנראה ממוען לקהילה בפוסטאט. המכתב מזכיר את טבריה וחרם נידוי שהוטל בהר הזיתים. הכותב מתנצל על העיכוב בתגובתו למכתב הקודם, שכן באותה עת שבה התקבל המכתב סבל מהתקפה חמורה של מחלתו. גיל מסכם את תוכן המכתב כך: בראשית המאה האחת-עשרה מכתבי הגניזה חושפים בבירור כי טבריה כבר אינה מקום מושבה של הישיבה. אב בית הדין של הישיבה, חנניה הכהן בן יוסף, מזכיר במכתבו את החילוקים החמורים בתוך קהילת טבריה ואת התערבות הישיבה. מסתבר כי אחיו של חנניה שימש כדיין בטבריה, ולאחר מותו ביקשו אנשי טבריה מהישיבה לשלוח להם מי שימלא את מקומו. אכן נשלח אדם, לאחר שקבוצה של נכבדי טבריה הבטיחה כי ינהגו בו כראוי, אך אותו אדם ניסה ככל הנראה להשתחרר מסמכותה של ירושלים, ואף נטל לעצמו את החירות לעבר שנים מעוברות(!), ועל כן הטילו עליו הגאון והישיבה חרם נידוי. אף על פי כן הוסיף לעשות כראות עיניו, אף ארגן סיעה של תומכים, ונראה כי לקחו לעצמם גם את ההכנסות מהשחיטה שנועדו לירושלים. [שני אחים בפוסטאט סייעו לו ככל הנראה.] נראה אפוא שהיה זה מעין מרד בטבריה אשר ביקש להשיב את הסדר הישן על כנו. על תולדות חנניה הכהן אב בית דין, ראו אצל גיל. ראו גם מכתב שנשלח אליו מסיציליה, ומסמך שנערך בבית דינו משנת 1007 לספירה.

recto: מכתב מאת שמחה הכהן באלכסנדריה אל אבו אלפרג' (אליהו הדיין) בפוסטאט, מתחילת המאה ה-13. בערבית-יהודית. נפתח בציטוט מספר משלי כ"ב:א'. עיקר המכתב עוסק בעסקאות מסחריות, בהן עסקאות ב"טרוּח" (רעלות?). הכותב מזכיר אדם מסוים מארץ ישראל או סוריה (אלשח'ץ אלשאמי מערפת [...]); אומר שהוא ממעט "לצאת ולבוא [מפוסטאט?]" ומסתמך רק על אדם אחד שיבצע עבורו את הרכישות. בשוליים הוא מתאר במילים קודרות את המצב הכלכלי ב"אלבלד" (כנראה אלכסנדריה): אי אפשר לרכוש בגד מסוים או סוג מסוים של פשתן ("חתי אלמקאטע אלקטן... אנקטעת מן אלבלד"); "אין איש נכנס מן הריף עם דבר [למכירה]"; המצב כאן "הוא כפי ששמעת, אינו צריך פירוש, ה' ייטיב אותו"; "מעטים האנשים שיש להם קמח"; "ה' יבטל את רוע הגזירה ברחמיו למען שמו". לאחר מכן הוא חוזר לענייני העסקים: "אם תרצה את שאר הסכום, הוא יגיע אליך. אולם אבו טאהר אמר שהטרוּח האלה מצויים בפוסטאט אף יותר מאשר כאן ב'בלד', וכי הם... קהיר". הוא מזכיר רווח של 15 דירהם, ואדם בשם מנצור (עבד נוסף של הנמען). גם אברהים ויוסף שולחים דרישת שלום. כמו כן מוזכרים אבו אלטאהר, מנצור, עסקאות שונות, מלח ואולי בגדים. verso: חשבון (רשימת תרומות?) בערבית-יהודית ובספרות יווניות/קופטיות שכותרתו "שבת ויהי מקץ", ובו שמות כגון אברהם אלמע'רבי, יוסף כמאן (?), מנצור אלזיאת, ומכארם.

מכתב מאדם בשם עלי, ממקום לא ידוע, אל החזן אסחאק בדמיאט. המכתב ממוען במפורש לחנותו של אבו אל-סרור אל-צירפי. כתוב ביהודית-ערבית, והכתובת בכתב ערבי. תיארוך: בסביבות שנת 1100 לסה"נ, על פי הערכתו של גויטיין את כתב היד והאנשים הנזכרים. המכתב משובץ ציטוטים מלומדים משירה, מקרא ותלמוד. השולח מתנצל על שהזניח את מכתבי הנמען. הוא מזכיר לנמען לשלוח אליו פריטים שהשאיר אצלו, ובהם הת'וב הקטן (ת'ויב), הצעיף או המצנפת (רדה') והממחטה (מנדיל). הוא מציין כי הדיין אבו אסחאק אל-ריס כתב כמה פעמים אל אבו אל-סרור, וכי גם נסים בן נחום הגיע (מדמיאט?). השולח מבקש במיוחד את קובץ שיריו של יצחק אבן ח'לפון (משורר עברי אנדלוסי מסוף המאה העשירית ותחילת המאה האחת-עשרה) — בין אם העותק שלו המצוי אצל הנמען ובין אם עותק חדש שהנמען העתיק. נראה שמישהו אחר השאיל עותק נוסף, "התבייש להחזירו" ולקח אותו עמו לתימן. כמו כן הוא מבקש את "מכתבי/איגרתי ושירי(?) הפרנס שהלך/שהלכו לתִניס", או עותקים מהם, שכן אחיו אברהם מעוניין לעיין בהם (המכתב קרוע בביטוי המרכזי במשפט זה, והתרגום אינו ודאי). בנוסף בעמוד האחורי, הוא מבקש מהנמען לקבל חצי דינר מאל-מוצלי ולקנות בו דבש דבורים. (המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין ועל מאמרו "קובץ שירי אבן ח'לפון במצרים ובתימן במאה הי"א", תרביץ כ"ט חוברת ד', תש"ך, עמ' 357–58.)

תרומות לאיסוף ככרות לחם עבור העניים, בסכומים שנעו בין 100 ליטראות (קנטאר) ועד חצי ליטרא. במקום לחם, אדם אחד תרם שלושה דירהמים. רוב התורמים של הסכומים הגדולים מוצגים בתואר "מולאי אלשיח'" (אדוני הזקן), בעוד שרוב נותני הסכומים הקטנים נזכרים פשוט בשמם, כגון: יעקב — חצי, אבראהים אבן אלמואזיני (יצרן המאזניים) — 1, יצרני השמן — 1, הקראי — חצי. עם זאת, לא נשמרה עקביות בהבחנה זו: התורמים של הסכומים הרביעי והשלישי בגודלם (25 ו-10 ליטראות בהתאמה) אינם נושאים תואר כלשהו, ואילו אחרים שתרמו שתי ליטראות בלבד מקבלים תואר. כתב היד של המסמך, שהשתפשף מאוד, הוא מן הסוג הקליגרפי המשמש בספרים, ולכן קשה ביותר לאתרו ולתארכו. הנימוק לתיארוך: בראש הרשימה עומד אבו זכרי (בהנחה שמדובר בבנו של אליהו הדיין, שהיה רופא בולט באלכסנדריה), ולאחריו ר' ישועה במקום השני, אף שתרם רק 4 ליטראות. גם "החבר" מופיע ברשימה. שלושתם בולטים במסמך אחר — תלונתו של מנהל הקופה (קופת הצדקה) באלכסנדריה, שאוים בהריגה כאשר השאיר אצלו כמויות מסוימות של חיטה כדי להתמודד עם מצבי חירום בעיתות מחסור. ייתכן שהנגיד ביקש שיוגשו לפניו כל הרשימות הקשורות לסל הלחם של הקהילה, ואחת מהן (הרשימה הנוכחית) הגיעה בסופו של דבר אל הגניזה. אם נימוק זה נכון, יש לתארך את המסמך לסביבות שנת 1230. המידע מבוסס על גויטיין וכהן.

מכתב מאליהו הכהן "בית דין" בן אברהם מאלרקה אל יעקב החבר בן יוסף בחלב, בערך שנת 1030. הכותב מודה לנמען על טיפולו בבנו עמרם בעת ביקורו בחלב. אליהו מזכיר את שביעות רצונו ממעמדו כדיין בשלוש קהילות בעירו (ככל הנראה העיראקים, השאמים והקראים), מהכרתו על ידי כמה מראשי הישיבות בעיראק וראש הגולה, ומיחסיו הטובים עם הקהילה הקראית ועם מושל העיר. (המידע על פי גיל) לפי סיכומו של פרנקל: המכתב גדוש בשבחים עצמיים ומתאר את פעולותיו והישגיו של הכותב כמנהיג קהילת אלרקה. הוא מספר כיצד "החייה את תורת משה" וכיצד "החזיר רבים שתעו לדרך הישר", ומתאר כיצד שאף לחנך הן את הרבניים והן את הקראים, "אשר תחת סמכותנו הצטרפו אל הרבניים". הוא כותב כי "בחסדי האל" זכתה הנהגתו להכרה מצד זקני העיר ונכבדיה, וחשוב מכך — מצד השליטים המוסלמים: "אנחנו — [אליהו] בית דין, בננו האהוב מאוד, רבי עמרם, וחברינו, זקני שלוש הקהילות היושבים עמנו בבית דיננו להוציא [פיצוי בגין] גניבה ופגיעה גופנית מהמבצעים אותן זה כמה שנים, בעזרת ה' יתברך, וכבוד התורה שהעניק לנו, יתברך שמו, והדר השלטון אשר בחסדו נשא לנו פנים ונוהג בנו בחסד. (...)". בהמשך הוא מונה אישים ומוסדות שיכולים להמליץ עליו ולשבחו, ובהם ראש הגולה חזקיה בן דוד ורב האי גאון, ראש ישיבת פומבדיתא הבבלית, אשר שלחו אליו אגרות, חיזקו אותו ושיבחוהו.

מכתב הממוען לאבו אלפרג' בן אלריّיס (אולי אליהו הדיין?), בערבית-יהודית. עניינו של המכתב הוא אדם בשם אבו אלביאן אללוי [=הלוי?] (אולי משה בן לוי הלוי?). ככל הנראה אבו אלביאן הגיע לאחרונה לעירו של הכותב (אלבלדיّה). הוא עבד אצל מלמד (משתע'ל ענד מעלّם) והתאכסן בביתו של הכותב (נאזל ענדי פי אלבית). אולם נראה שהתנהג שלא כשורה, בז לטובתו של הכותב וגרם צער לכולם (...פצ'לי עליה לאנّ חצל לנא מנה אלם...). (ייתכן שמשמעות המשפט הפוכה, אם יש לקרוא "אנס" במקום "אלם".) מישהו הזכיר למישהו שהחנות זקוקה ל"אדם כמותו". אבו אלביאן התייעץ עם הכותב בעניין זה, והכותב אמר לו שמוטב לו לשוב לעירו, אך אבו אלביאן השיב כי אינו יכול לעשות כן "מסיבות שונות". כעת מבקש הכותב מהנמען להעסיק אדם זה. גויטיין מתרגם את הקטע הבא: "כל עוד גלגל [המזל] הזה סובב, שום דבר אינו נשאר במצבו הרגיל, חוץ ממי שהאל מעניק לו ארכה. מי ייתן והבורא יחסוך ממך וממני את איבת הזמן ותהפוכותיו, ואל ייתן לנו לטעום, או אף לראות שוב, דבר דומה למה שעברנו, ויקבל את [מה שעברנו] ככפרה על חטאינו". הכותב מוסר דרישת שלום לצעירים (בניו של הנמען? אך לאליהו לא היו בנים בשמות אלה) אבו אלנג'ם(?) ול"ענף האציל" (אלפרע אלנג'יב) אבו עומר או אבו עמראן. בשוליים הוא מבקש מהנמען למסור את ברכותיו לאדוננו א[ברהם? ה-...] הגדול.

מכתב מאת ג'לאל אלדולה, שישב בקהיר, אל שלמה בן ישי הנשיא ה"מוצולי" (מבית הנשיאות ממוצול), השוהה בבלביס. כתוב ביהודית-ערבית. תיארוך משוער: סביבות 1240 לסה"נ. הכותב מספר שהוא שלח באמצעות מועמר אלדמשקי זוג נעלי צמר אדומות לילדים, המיועדות לישי, בנו של הנמען. את חלקו הגדול של המכתב הוא מקדיש לתיאור חי וצבעוני של מחלותיו: "אשר למצבי, אני מודיע לאדונים שחליתי בשלשול וסבלתי אותו. כשגבר והתרבה, הפך למחלה. רופא טיפל בי, אלרייס סלימאן אלחכים אלפאצ'ל ממשפחת רבנו מנחם (ז"ל). הם הכינו את התרופה בבית רבנו (ז"ל): מדי יום זרעים קלויים וכיוצא בהם, ופרגית, והוא ביקר אצלי לעיתים תכופות. וגם ר' אליה הדיין היה נדיב. כשהחלמתי לאחר ימים אחדים… [חליתי] במה שהיה גרוע ממנו… דלקת עיניים בעיני בליל שבת פרשת שופטים… צעקת כאב, בעל כורחי, כל הלילה… יאחז ה' את אויבי [במה שאחזני]. המחלה התפרסמה. מה שסבלתי אינו ניתן [לתיאור]." בהמשך הוא שולח דרישת שלום אל הדיין פרחיה ומשבח אותו כדיין הלמדן והבעל-עוצמה ביותר בארץ. הוא מסיים: "אשר לעיני, ערפל וחושך היו עליה." בסוף המכתב יש נספח באותה יד אך בגוף שלישי (אולי משום שסופר כתב את המכתב עבור ג'לאל אלדולה, או שמישהו העתיק אותו מאוחר יותר): "לאחר שכתב מכתב זה, נכנס לבית המרחץ (כלומר, החלים לחלוטין) בכ"ו באלול, ואם כן שמח לבך."

מכתב ממח'לוף בן עוץ' הדיין, כנראה ממקום כלשהו באפריקיה (אפריקיא), אל אחיו צדקה בן עוץ' הדיין בפוסטאט. כתוב בערבית-יהודית, עם כמה כתיבים מעניינים ועם קריאת ההתפעלות הנדירה ואללהי (והאללה) — לכל הפחות נדירה במסמכי הגניזה. תיארוך משוער: המאות ה-11 או ה-12. המכתב כולל גם ברכות שלום ומסרים מכמה בני משפחה נוספים. הנושאים הנזכרים במכתב: הארון בן [...]; התכתבות קודמת והתקווה שכל אנייה תישא עמה מכתב מהנמען; השגשוג ששב לארץ, ואולי שסוחרי המשי אינם מצליחים לעמוד בקצב העבודה; כי על הנמען לפעול במהירות (בקשר לעניין עסקי כלשהו); כי אבן זקטון בישר להם בשורות טובות (גם כן בעניין עסקי כלשהו), ובכך שימח את מח'לוף ואת אחותם. ייתכן שאחות זו היא סת אלעשיר, המופיעה בשורה הבאה כמברכת את צדקה בדברים: "לא היית מכיר אותי אילו ראית אותי..." (השוו ביטוי דומה בהקשר דומה במסמך אחר). במקום שבו הטקסט ממשיך בצד האחורי, המכתב מזכיר את "מה שאנו סובלים", את "הילדים", ודודה מצד האב של איש מסוים שאיננה נכנסת אלי לאש (האם "לאש" הוא שם מקום? מילה דיאלקטלית?). יחיא שולח דרישת שלום. מח'לוף שולח את ברכותיו. בן דודו של הנמען (אבן עם) חסן שולח את ברכותיו. המכתב מסתיים בתלונה שיהודים אחרים שולחים מכתבים ואילו הנמען אינו שולח דבר.

מכתב בערבית-יהודית. שריד (החלק הימני התחתון בלבד). תיארוך: סוף המאה האחת-עשרה. המכתב מתאר מהומות קהילתיות ומה שנראה כמרד של פשוטי העם (כגון סנדלרים) באלכסנדריה. בסכסוך מעורבים גם דיין יהודי, קאדי מוסלמי, הרַיִיס, הנגיד מבורך, אבן ג'מאהר (המופיע גם במסמך נוסף), ואבו אל-פרג' אבן אלקאש. במכתב נזכרים אחדים ממנהיגי הקהילה ובני משפחותיהם. בצד הרקטו נעשה שימוש חוזר בקטע מהגדה של פסח, ובו 'הא לחמא' וארבע הקושיות, מנוקד במלואו עם הוראות בערבית-יהודית (ללא ניקוד). מהערותיה של פרנקל: אבן ג'מאהר: בן ג'מיהר נזכר גם בהקשר לסכסוך אחר באלכסנדריה. הוא אחד משני צבעי המשי הסורים שגרמו לפשיטת רגלו של אחיו של שלה בן מבשר. זיהוים של שני האישים מחזק את תיארוך התעודה לסוף המאה האחת-עשרה. סידנא: הכוונה ככל הנראה לנגיד מבורך בן סעדיה. אסכאף: לפי תרגומו של גויטיין, הכוונה לאַסְכָּאף, היינו סנדלר; אולם לפי מבנה המשפט צריכה להיות כאן הצורה אַסַאכִּפָה ברבים: 'מבין הסנדלרים', ולכן יש לתרגם: נחותים, שפלים, מן השורש התנייני כ.פ.פ בבניין העשירי. מקורות נוספים להוראה זו מצויים במילון לערבית-יהודית שמכין פרופ' י' בלאו (תודה לפרופ' ח' בן-שמאי שהעמיד אותי על משמעות זו). אבן אלקאש: משפחה חזקה ומרכזית באלכסנדריה.

מכתב מאת כותב לא מזוהה אל אליהו הדיין. בערבית-יהודית. הכותב מביע תנחומים על מות אחד מבני משפחתו של אליהו (שורות 6–9 בצד הפנים), ומציין כי המכה קשה לשאת אף יותר מן הצרות שהוא עצמו מתמודד עמן בעניין האישה החולה (אלצגירה) שבביתו. שאר המכתב מוקדש כולו לאישה זו. (מוצקין מזהה אותה עם סת ע'זאל, כלתו של אליהו, אך אינו מסביר על סמך מה.) הכותב מבקש מאליהו להשיג עבורו ייעוץ רפואי מאת הרא"ס (אולי רבי אברהם בן הרמב"ם?) בנוגע לחולה. הוא מוסר תיאור מפורט אך סתום-משהו של מצבה (שורות 15 בצד הפנים עד 1 בצד הגב): תחילה פרשה מהתערבות עם הבריות (אנעזלת ען אלכ'לטה — אלא אם מדובר בכ'לט, כלומר ליחה גופנית), ונותרה דוממת (סאכתה) או במצב הכרה משובש כלשהו (סאבתה). הסובבים אותה ייחסו זאת לוּכַ'ם (אוויר רע/מגפה) וכן להריונה. אך בחודש החמישי להריונה לקתה ב"קהיון הדעת (בלאדת ח'אטר), עצבנות (צ'גר), בלבול (תחיר) ואיבוד התמצאות (תג'יב)". בני המשפחה נמנעו מלהשקותה כל תרופה בשל ההריון. לבסוף ריחם האל והיא ילדה. (מוצקין הבין זאת כהפלה, אך המכתב אינו מציין זאת; ייתכן בהחלט שנשאה את העובר עד תום ההריון וילדה ילד חי.) ואולם, הכותב מוסיף, מצבה עדיין אינו יציב, והם מצפים בחרדה לתשובתו של אליהו ובה עצתו של הרא"ס.

מכתב מטוביה בן עלי הכהן בפוסטאט אל אביו עלי בן אברהם הכהן בבאניאס/דן. תאריך: 28 במאי 1112. האב והבן נפרדו זה מזה בצור. לאחר מסע ים קשה הגיע טוביה לפוסטאט, ושם מצא מגפה (וּבַאא'). הדיין אברהם בן נתן אב חלה והגיע "עד שערי" המוות אך ניצל בקושי, ואילו הנגיד מבורך בן סעדיה מת מן המגפה. הוא נפטר בשבת, ראש חודש טבת, ב-2 בדצמבר 1111. (כהן, בחיבורו על השלטון העצמי, מציין כי גם מקורות אסלאמיים מתארים את אותה המגפה.) טוביה היה בידיו מכתב שקיבל מהנגיד מבורך לפני מותו, והוא לקח אותו עמו לריף (האזור הכפרי), שם שהה חמישה חודשים. טוביה מדווח כי אחד הנכבדים בפוסטאט — אולי אברהם בן נתן אב — אצילי וירא שמיים אף יותר ממה שתיאר לו אביו. טוביה מבקש מאביו להתמיד בתפילה עליו לפני ספרי תורה, אולי משום שאברהם טרם החלים לחלוטין מן המחלה. כן הוא מבקש ממנו להתפלל גם עבור משה הנגיד בן מבורך. טוביה כותב: "קנה לי אִזָאר חלבי (עטיפה או גלימה גדולה) שאוכל להתפלל בו תמיד", וכנראה מדובר בפיסת בד כותנה סורית זולה. הוא מעודד את אביו ואדם בשם נתן להצטרף אליו לפוסטאט. הוא שולח דרישות שלום לאחיו יחיא ומאיר, וכן לאברהם פאר הקהל, למבשר בן ע'אלב, לישועה בן צדקה, ליהודה הפרנס, וליוסף בן נמיר.

שטר מכר של חלק מבית. מקום: פוסטאט. תאריך: עשרת הימים הראשונים של חודש אייר ד'תתמ"ז למניין השטרות = אפריל 1136 לסה"נ. (התאריך השתמר חלקית בשורה 49, והשנה מופיעה באותיות קטנות סביב חתימתו של הדיין נתן ב"ר שלמה הכהן.) השטר נכתב בכתב ידו של חלפון ב"ר מנשה. סת אלבנאת בת שלמה (סלאמה) אלעטאר ירשה שישית מבית בשכונת אלממצוצה שבפוסטאט מבעלה המנוח אבו אלעלא בן דאוד. שאר חלקי הבית שייכים להקדש ולכהן המכונה אבן אבו אלח'ראסאן. האלמנה מוכרת את חלקה בבית לדוד הכהן תמורת 11 דינרים. הקונה מקבל לידיו את צוואת הבעל ואת כל שטרי הבעלות הקודמים. העדים החתומים: נתן הכהן ב"ר שלמה; ישועה הלוי ב"ר חלפון; שבת ב"ר אברהם ב"ר שבת; חלפון ב"ר מנשה; חלפון ב"ר ע'אלב; עלי הכהן ב"ר מנשה. ראוי להרחיב על המונח "משאעא ע'יר מקסומה" (שורה 13), שמשמעו בעלות משותפת בלתי מחולקת. בתים נהגו להיות מוחזקים בבעלות משותפת ובלתי מחולקת, כלומר החלקים בבית, שהיוו את מושא החוזה, היו יחידות חשבוניות ולא קטעים ממשיים של המבנה. בית נחלק ל-24 חלקים נומינליים, על פי דגם 24 הקיראטים או החלקים שמהם מורכב הדינר. החלקים שהועברו במכר או במתנה (שישית במסמך זה) יכלו להיות קטנים מאוד. (המידע מבוסס על מהדורת וייס.)

מכתב שנשלח מאלכסנדריה אל איש ירושלמי השוהה בפוסטאט, כתוב בערבית-יהודית. תאריכו משוער לסביבות שנת 1060 לסה"נ. המכתב עוסק בסכסוך קהילתי בפוסטאט, שבמוקדו עומד סרור אבן סברה, המואשם בכך שהמיר את דתו לאסלאם בארצות המערב ונשא שם אישה ממעמד חברתי נמוך. ככל הנראה מדובר באותו סכסוך המוכר ממסמך נוסף, שבו הואשם יהודה בן יוסף ("הרב") בהמרת דת — ואילו כאן אחד ממאשימיו הוא הנאשם באותה האשמה עצמה. תרגום חלקי מאת משה יגור: "[...] וסרור בן סברה משמיץ אותך ומגנה אותך בכל מיני גידופים מגוחכים... והאיגרת הזו שלו, שנפלה לידי, מדברת עליך ועליי ועל רב יהודה הרב... וכבר הסכמנו פה אחד, אני והקהל, שנחרים אותו בשבת [...] ובבקשה הודע ל'ראש', הדיין, שאנשי ירושלים [...] שהוא, סרור בן סברה, המקולל הזה, המיר דתו במגרב ונשאר מומר במשך שנים אחדות. ואשתו, אבן מֻהַיַּר [צ"ל אֻח'ת מֻהַיַּר, כפי שמופיע להלן]... הייתה מן האנשים הנקלים ביותר. וכאשר בא אבן סברה, איש לא רצה בו מלבד אֻח'ת מֻהַיַּר, שכן האנשים החזיקו בו כמומר (פאשִיע)." המידע על מעמדו המוחרם של סרור ועל פרטי המרת דתו והנישואין במגרב מאיר את הדינמיקה החברתית של הקהילה היהודית בפוסטאט באותה תקופה ואת חומרת ההאשמה שיוחסה לו.

מכתב שנכתב מטעם גיורת ביזנטית בשם רחל, השוהה באלכסנדריה, אל אליהו הדיין בפוסטאט. עיקר המכתב (בערבית-יהודית) נכתב בידי המלמד וסופר בית הדין יהודה ב"ר אהרן אבן אלעמאני, ובסופו תוספת (בעברית) מאת שמואל (המכונה גם כלב) ב"ר יעקב. המכתב מתוארך לי"ט באדר א'תקל"ח לשטרות, היינו שנת 1227 לסה"נ. נושא המכתב הוא בעלה של רחל, יוסף מברצלונה, העומד לשאת אישה מקומית ובכך להותיר את ילדיהם יתומים בחיי הוריהם וכ"חתיכות בשר". אליהו מתבקש להעביר את עניינה אל הנגיד רבי אברהם בן הרמב"ם (1205–37), כדי שיתערב וימנע מיוסף לעשות זאת לה. ביהודה עובר לכתוב בקולו שלו בשורה 3 של ה-verso, מוסר דרישות שלום שונות בלשון כבוד, ומוסיף כי עיניה של רחל (או שמא של אמה?) חלו בדלקת (רמד) מרוב בכייתה. התוספת בכתב ידו של הרב הצרפתי שמואל ב"ר יעקב, החתום עליה, מאששת את הסיפור המופיע בגוף המכתב, ומטילה את האשמה על אמו של הבעל, אשר פיתתה אותו לעשות מעשים רעים אלה, וכן על "אשתו, הנחש, שנישאה לו בעל כורחו" — דבר שיוצר רושם כי יוסף כבר נשא את האישה המקומית. נראה כי שמואל מסיים בכך שהוא קיבל על עצמו את השם "כלב" (או להיפך?) בשל מחלתו, ככל הנראה במאמץ לשנות את מזלו על ידי שינוי שמו.

מכתב/דו"ח מאת פטרון של אבו זכרי אלחכים ואביו (אליהו הדיין) אל ממונה עליו (המכונה "אלמג'לס"). כתוב בכתב ערבי. תיארוך: 1218–1227 לסה"נ, על בסיס אזכור הן של אלמלך אלכאמל (סולטאן איוב בשנים 1218–1238) והן של אלמלך אלמעט'ם (שליט דמשק האיובי, נפטר 1227). זהו מכתב של חסות/הגנה/המלצה, המעיד כי אבו זכרי ואליהו הם משרתיו הנאמנים של השולח, ויש לסייע להם ולהגן עליהם במטרותיהם, ואסור שיתנגדו להם בדיואן של אלכסנדריה (דיואן אלת'גר אלמחרוס). למעשה, הם כבר השיגו צווים מהדיואנים של אלכאמל (אמר אלדואוין אלכאמליה) ורסקריפטים מלכותיים (אלתואקיע אלכאמליה) ברוח זו. אין שום פרטים ספציפיים בנוגע לאופי ההגנה שיש להעניק. במכתב אחר, אבו זכרי מתאר לאביו את מאמציו להשיג "אטלאק" (שהובן כתשלום משכורת ממלכתית, אולי בעבור שירות כדיין באלכסנדריה) מאלמלך אלכאמל, בין השאר באמצעות גיוס טובות שחבים לו אמירים בדרגות הביניים (סעד אלדין כוגבא נזכר בשמו). מסמך זה הוא ככל הנראה המשך אותו סיפור ופרי מאמציו של אבו זכרי. השולח חותם את ההמלצה במילים: "כל טוב שיקרה להם — קורה לי". בראש הצד הקדמי מופיע תקציר בן ארבע שורות של עיקרי הדו"ח, לתועלתם של קוראים חסרי סבלנות.

מסמך משפטי בצורת איגרת, שנכתב ונחתם בידי יצחק (בן שלמה בן מאיר) החבר, נכדו של מאיר גאון (כיהן בשנים 912–921, אביו של אהרן בן מאיר ממחלוקת הלוח). האיגרת ממוענת לרבי אפרים בן שמריה (פעיל בשנים 1007–1055 לסה"נ), וכתובה בערבית-יהודית. התיארוך: ככל הנראה סביב 1030 לסה"נ או זמן קצר לאחר מכן, שכן אפרים נושא בה את התואר "חבר". גיל הסיק כי יצחק התגורר בעכו, על בסיס זיהויו עם יצחק החבר הנזכר במקור אחר. תוכן המסמך קשה להבנה. נזכרים בו אבו אלחֻסיין אבן אלאנדלוסי, עלון אלצהרג'תי, ואבו ח'לף, הידיד/השותף (צאחב) של אבו סעד. כמו כן נזכר הדיין יוסף בן אזהר. לדברי ברקת, האיגרת עוסקת בעניינים עסקיים ומעידה על מעמדו של רבי אפרים בן שמריה כאיש עסקים בנוסף להיותו מנהיג קהילתי. אולם למעשה נראה שמדובר בפרוטוקול בית-דין משולב באיגרת (כפי שגויטיין רומז בכרטיס שלו). נזכרים בו עדויות, ייפוי כוח, ויש בו שתי חתימות עדים. מלבד חתימתו של יצחק, מופיעה חתימתו של [אברהם?] בן יאיר השופט. בצד האחורי מצויות מספר שורות בכתב ערבי שלא פוענחו (אולי כתובת נוספת? שמות נושאי הדואר?), הכתובות בזווית של 180 מעלות לשמו של רבי אפרים בן שמריה.

מכתב מאת חבר ישיבת ירושלים, שזוהה על ידי פרנקל כנראה עם יעקב בן יוסף ראש קהילת חלב, ככל הנראה מחלב, אל גאון, ככל הנראה רב שלמה בן יהודה, בירושלים. התיארוך: בערך 1035 לפי גיל, או סוף שנות העשרים של המאה ה־11 לפי פרנקל. השולח מתלונן על בני קהילתו אשר זוממים נגדו והוציאו עליו דיבת שווא פעמיים — פעם אחת בפני הגאון הנוכחי ופעם נוספת בפני קודמו. חפותו של השולח כבר הוכחה בעבר, ועתידה להיות מוכחת שוב, בעזרתו של צדוק בן לוי, שמכתבו הקודם אבד. מוזכרים גם תמים [בן?] אברהם ויפת אבן אלשַיזרי. הכותב מצוי גם ביחסים טובים עם המושל המקומי. הכותב יוצא לדרכו לכלנה (Calneh) במטרה לנסות ליישב סכסוך שפרץ בתוך הקהילה היהודית שם; אדם בשם אבן אללאד'קי (אולי הוא יהושע אללאד'קי או בנו עלי) מבקש לרשת את מקומו של הדיין שנפטר לאחרונה. במחקר הגניזה רווחת ההסכמה הכללית (מאן, גיל ופרנקל) שכלנה היא אלרקה, אך אחרים הציעו שכלנה היא הכפר הסמוך לחלב הידוע כיום בשם כֻּלַּן־קוי. מאחר שמכתבו האחרון של הנמען אבד, מבקש הכותב שהנמען ישלח אליו מכתב תמיכה שיחזק את סמכותו בתוך הקהילה בחלב; עם רמיזות לאיוב ל,כו ולאיוב י,כב ולמשלי כז,יט.

מכתב כנראה מחזן בשם סייד אלאהל, מאלכסנדריה, אל בנו פצ'אא'ל ובני משפחה אחרים בפוסטאט. כתוב באותיות ערביות. מצב השתמרות טוב. השולח חלה במהלך המסע לאלכסנדריה ונאלץ לעצור בעיר אדפו, ליד רשיד, לפני שהמשיך בדרכו. כשהגיע לאלכסנדריה מצא אותה במצב עגום, ללא מוקדם וללא חזן. השמועה אמרה כי הדיין חייא עתיד לצאת (מפוסטאט?), אך עד עתה איש לא הגיע. (ייתכן שמדובר בדיין חייא בן יצחק, שפעל בערך ברבע השני של המאה ה-12.) החזן המגרבי ימסור למשפחה דיווח על מצבו של השולח. השולח מזכיר כמה ערים נוספות בדלתא שעבר בהן (אלמחלה, מנית זפתא ומנית אשנא), ומציין כי שלח 10 דינרים מכל אחת מהן. נראה שבכוונתו להמשיך ולנסוע אל אלמחלה, דמירה ו/או סנבאט. ייתכן גם שהוא נערך לחתונתו של אדם בשם פצ'אא'ל, חוכר המסים (? צ'אמן) של صحا(?) (בצד השני, שורה 7). הוא מתלונן שאין לו כסף ושכל בגדיו בלו, ומבקש סיוע. הוא מבקש לשמוע מה שלום כל בני המשפחה וגם של מפצ'ל. הוא נותן הוראות שלא לרוקן את החנות. דרישות שלום נמסרות לאנשים שונים, ובהם אבו אסחאק. הוא מוסיף כי נתקל בקשיים בקשר למס הגולגולת (גַ'אלִיַה) באלכסנדריה, אך האל הצילו.

מצד ראשון: מכתב מיהודה בן אהרן בן אלעמאני, שישב באלכסנדריה, אל אבו אלמג'ד מאיר בן יכין שבפוסטאט. כתוב בערבית-יהודית ומתוארך ל-23 בשבט 1208. יהודה העתיק עבור מאיר קינות ופיוטים. המכתב כולו עוסק בחילופי ידיעות ומידע מקצועי בין שני החזנים. בין השאר מסופר כי ר' עובדיה החזן מדמשק היה אמור למסור פיוטים מסוימים, אך עזב לפתע ללא הודעה מוקדמת, ועל כן יהודה שולח אותם במכתב הנוכחי (שורות 6–12 בצד הראשון). יהודה נוזף במאיר על כך ששלח לו בקשות מעורפלות מבלי לפרט את שורות הפתיחה של הפיוטים, דבר שמצנן את התלהבותו למלא את בקשותיו (שורות 12–17). כמו כן הוא מבקש ממאיר להחזיר אליו את הפתק בנוגע לנוסח הקריאה של דברים א, מד, אותו ראה יהודה בתאג' (כתר ארם צובא) (שורות 17–19). עוד הוא מעוניין לקבל ממאיר את הפתווא הקשורה לתביעה משפטית שמנהל יהודה נגד דיין אחד (שורות 20–22). הוא שואל האם עובדיה מתכנן לצאת שוב לדרך (שורות 23–24), ומסיים בדרישות שלום. לפי גויטיין, להסבר התאריך במכתב זה ובמכתב נוסף: יהודה כותב 168 ומשתמע 4800, כך שהשנה היא ד'תתקס"ח (4968). בצד השני טיוטה של שאלה משפטית בכתב יד אחר.

מכתב מיהודה המלמד בן אלעמאני, באלכסנדריה, אל רבי אברהם בן הרמב"ם בפוסטאט. מתוארך: אדר א'תקכ"ח למניין השטרות, היינו 1217 לסה"נ. יהודה מקדיש את עיקר המכתב (שו' 17 בצד הפנים עד שו' 19 בצד הגב) לתיאור מפורט של סיום הסכסוך במשפחת אלעמאני בינו לבין דודו, ר' צדוק הדיין, ומייחס לאברהם את הקרדיט על יישוב הסכסוך. הוא מתאר את אירוע הצולחה (טקס הפיוס) שבו כל בני המשפחה שתו לחיי זה את זה. בהמשך (שו' 19–31 בצד הגב) ממשיך יהודה בדברי שבח לאברהם: בני אלכסנדריה מתפללים וצמים כדי שהאל יסיר את המגפה שתקפה את אוכלוסיית פוסטאט ויגן על אברהם במיוחד. לאחר מכן מדגיש יהודה בדברי ענווה (שו' 31–49 בצד הגב) שכל ענייני הקהילה מוטלים על כתפיו לבדו, שכן דודו שותה יין כל היום. מזגו של יהודה אינו סובל יין — והוא מצטט מספר משלי כ, א ("וכל שוגה בו לא יחכם") — ואינו שותה יותר מרבע כוס בישיבה אחת ובוודאי שאינו משתכר לעולם. בשולי צד הגב הוא מסביר שעמיתו של אברהם, אבו נצר הרופא, עודד אותו לכתוב את המכתב הזה, אף שכמה מחבריו לעגו לו על כך. המכתב מסתיים בשוליים העליונים של צד הפנים בדברי שבח לאברהם.

recto: מכתב ממנהיגי הקהילה באלכסנדריה אל הדיין שמואל בפוסטאט, בערבית-יהודית. התיארוך אינו ברור; ככל הנראה מתחילת המאה ה-13, על בסיס כתב היד וזיהויו של גויטיין את הדיין שמואל עם זה הנזכר במכתב אחר. המכתב עוסק באישה באלכסנדריה שבתה הקטנה חולה, ובעלה ברח מנושיו ועבר לבירה. במכתב מתואר כי האישה ננטשה זה זמן רב, נאלצה לפרנס את עצמה ואת בתה הקטנה, לשלם שכר דירה, ומעל לכל זאת — נושהו של בעלה תבע אותה לדין בבית המשפט. כותבי המכתב מבקשים בלשון המנומסת ביותר ששמואל יפנה אל הנגיד כדי שיפעל בעניין. verso: מכתב מהדיין שמואל אל הנגיד. הכותב מדווח כי שלח כמה הזמנות לדין אל הבעל הנמלט, אך מאחר שחלפו הן הימים הנוראים (סביבות ספטמבר) והן חנוכה (סביבות דצמבר) ללא כל תגובה מצידו, נדרשים עתה אמצעים חמורים יותר, ולמורת רוחו של הדיין יש להטריד את הנגיד בעניין. חומרת העניין רבה במיוחד שכן האישה האלכסנדרונית טענה כי בעלה נשא אישה אחרת והוא חי עמה בקהיר. ברור היה שיש להורות למשטרה להביא את האיש לבית הדין בכוח, אך רק הנגיד, בתוקף תפקידו כנציג הרשמי של השלטון, היה מוסמך לתת הוראה כזו.

מכתב מאברהם אבן מצבאח באלכסנדריה אל אליהו הדיין בפוסטאט. נכתב בכתב ידו של אברהם המלמד בן יפת. הכותב מספר: "הגעתי לאלכסנדריה עם מנצור בן שמחה הכהן ומצאתי את כל ילדי {היתומים} חולים (מרצ'א תאלפין). הם לקחו על חשבוני דינר אחד (?), ומנצור שילם לי 5 דינרים." משום מה, הכסף עבור היתומים יצא מחשבונו של הכותב. הכותב עצמו שרוי במצוקה קשה; דיין אחד בכה כששמע את סיפורו. הוא הביא עמו מכתב המלצה כדי להראותו לאבו סרור הכהן ולאדם נוסף, אך הם לא נתנו לו מענה למכתב. אברהם מדווח שהיתומים מתפללים בעד אליהו, שיגמול לו על מעשיו הטובים עמהם. לא נותר בידו דבר מחמשת הדינרים, שכן קנה שני בגדים (תֿואב) ושמיכה, והשאר הוצא על סירופים (כנראה עבור היתומים החולים). אליהו הוא פטרונו; הוא מהלל שוב ושוב את נדיבותו ומספר כיצד שיבח אותו בפני אנשים שונים באלכסנדריה. הכותב ממתין באלכסנדריה למספר פקידים שיסייעו לו, ובינתיים הוא מקבל לחם מן החלוקה הציבורית. הוא מבקש מאליהו להקריא את המכתב הזה ממש בפני אדם נוסף, אשר בתקווה יבוא לעזרתו. חלקים מסוימים מן המכתב קשים להבנה ודורשים בחינה נוספת.

מכתב בערבית-יהודית (recto) ובעברית (verso). נכתב על ידי הסופר הידוע אבו אלמפצ'ל שלמה בן שמואל בן סעדיה הלוי (שכונה "אלדיאן אלמשכיל"); שלמה היה פעיל עד 1231 לסה"נ בקירוב. הוא העתיק עותקים (נסח') של ספרים מסוימים. הוא מביע הכרת תודה עמוקה לנמען על תפקידו במכירת ספרים. הוא שלח עם נושא המכתב כמה ספרים נוספים, ובהם חיבורים בעברית (פירושים ובעצ' לוג'את [...]) ואחדים בערבית בתחומי לוגיקה ורפואה. בין האחרונים: (1) "אלכאפי פי אלטב" של אבו נצר אבן אלעין זרבי (נפטר 1153/54 לסה"נ) בכתב ידו של רבנו שלמה הדיין (ז"ל); (2) כרך בכתב ידו של אבו נצר אבן אלעין זרבי עצמו(!), הכולל שלושה ספרים: (2א) "אלכון ואלפסאד" (של אבן באג'ה?), (2ב) "כתאב אלמצ'נון בה עלי גיר אהלה" של אלגזאלי, (2ג) "מסאלה פי אלנפס ומא תציר אליה" של אבן סינא; (3) שני קונטרסים (ג'זא) של "השמינייה" לאבו נצר אלפאראבי, שחסר בהם חלק אחד; (4) שלושה קונטרסים של "שרח אלברהאן" בכתב ידו(!) של אבן פאתכ. החלק הזה של המכתב קרוע סביב נקודה זו. ייתכן ש-verso מכיל את ההמשך והסיום, אך הוא דהוי למדי וקשה יותר לפענוח.

מכתב מאת יהודה בן טוביהו הכהן, המוקדם של בלביס (פעיל בערך 1170–1218), אל פנחס בן משולם, דיין באלכסנדריה בתקופתו של הרמב"ם. המכתב כתוב בעברית. תאריך משוער: בין 1168 ל-1204 לסה"נ, בהתבסס על אזכור הרמב"ם בשולי המכתב, אשר פעל במצרים בטווח שנים זה. זהו המכתב היחיד בעברית שזוהה עד כה בכתב ידו של יהודה; ככל הנראה הסיבה לכך היא שפנחס היה ממוצא צרפתי וייתכן שידע עברית טוב יותר מערבית. במכתב משובצים דברי שבח רבים ונפרשים לנמען. השולח מספר שהוא משבח את הנמען בפני ר' יצחק ור' נחמן. שמריה החזן הגיע ובידו מכתב מפנחס לשולח. החלק התחתון של המכתב קרוע. בשוליים מצוין כי הרמב"ם שלח דבר מה (ככל הנראה מכתב לפנחס). בצדו האחורי של המכתב מופיע אוסף של תארים וכינויים לאל, בערבית-יהודית. בתחתית, כתובים הפוך, ישנם פתיחות של פסוקים מקהלת י"א:ח – י"ב:ז. הכתב הערבי בראש הדף הוא פרפראזה על מימרה מספר הקאנון של אבן סינא: "ולכן מורים למרפאים שלא להסתמך על תרופה אחת לשינוי המזג אם אין היא מועילה" (ولهاذا قد يومر المعالجون ان لا يقيموا على دوا واحد في تبديل المزاج إذا لم ينجع).

מכתב מאת אחד מנכבדי בית הכנסת אל תורם. בערבית-יהודית. תיארוך: ראשית המאה ה-13 (בתקופת אליהו הדיין ורבי אברהם בן הרמב"ם). המכתב עוסק בשיקומו של כתב יד מקראי בשם "אלג'אמע", המתואר כ"אחיו של הקודקס הנקרא אלתאג'" (כלומר כתר ארם צובא). כתב יד זה היה זקוק לשיקום, ולא ניתן היה להחליפו אפילו תמורת 100 דינרים. עבודות הדורשות מיומנות מיוחדת לא ניתן היה לבצע בתעריפים הנמוכים המקובלים. כתב יד עתיק וייצוגי זה של המקרא כולו, שנכתב ככל הנראה במאה התשיעית והיה רכושו של בית הכנסת של הארץ-ישראלים בפוסטאט, נזקק לשיקום בראשית המאה ה-13. שלושה מומחים הוזמנו למשימה, אך הצהירו כי אינם מסוגלים לבצעה, שכן "תחיית המתים קשה יותר מבריאתו של אדם". לבסוף נטל סופר רביעי על עצמו את שיקומם של שישים דפים פגומים במיוחד, וביקש כשכר דירהם אחד עבור כל דף. דרישה זו, כפי שמצוין במסמך, הייתה גבוהה בהרבה מן הצפוי. (המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין וספרו על החברה הים-תיכונית.) המסמך פורסם על ידי ש"ד גויטיין במאמרו על תעודות חדשות מגניזת קהיר, בכרך לכבוד מיליאס-ואייקרוסה (ברצלונה 1954).

מכתב אל הדיין נתן (בן שלמה?) הכהן, המתואר בכינויי כבוד: "החבר המעולה הדיין המשכיל בית דין הגון..." המכתב כתוב בערבית-יהודית ומתוארך לסביבות המאה ה-12. לפי הערותיו של גויטיין, ייתכן שהשולח הוא בן דודו של הנמען, טוביה בן עלי, אך כתב היד אינו כתב ידו של טוביה. מטרת המכתב היא לבקש סיוע עבור מוסר הכתב, שהיה בעבר חוכר המסים (צ'אמן) של "הנאוֿל (דמי ההובלה) של [...]" בשֻברא דמסיס. אדם זה עזב את העיר לפני שנים, וכאשר שב הוטרד על ידי נושיו. הפרשה נראית סבוכה ומעורבים בה סלאמה אבן אלמעלם, סכום של 33 דרהמים, ברכאת אלדמשקי, חובות שלא נפרעו לדיואן, ו-3 דינרים. (גויטיין ניסה בהערותיו המצורפות להתיר את הסבך ולברר את הפרטים.) הנמען מתבקש לסייע למוסר הכתב לפנות אל "סיידנא" (אדוננו) בבקשת עזרה. השולח מציין כי "יש לנו תועלת בכך" (ולנא בה נפע). אגב, אותו ביטוי עצמו מופיע כהערת שוליים בערבית-יהודית בתעודה בכתב ערבי משנת 1507, שפרסם ד"ש ריצ'רדס במסגרת התעודות של הקראים בקהיר. בנוסף, מזכיר השולח אישה שהיא "ערומה וחסרת כול", ואולי מדובר בבת משפחה של החוכר לשעבר.

רשימות של תשלומים וייתכן שגם נתונים פיננסיים נוספים בערבית-יהודית. מבנה התשלומים ברור ביותר בצד הפנים (recto), שם רושם הכותב בראש העמוד מצד שמאל: "וצל מן יד כליל", כלומר "התקבל מידי ח'ליל". הסכומים הכספיים מבוטאים לאורך כל המסמך בקרושים מכסף, המסומנים לעיתים תכופות בקיצור "ق", ובצד האחור (verso) מוזכר לפחות פעם אחת גם המחבוב מזהב. השימוש בשני סוגי המטבעות הללו מסייע לתארך את הקטע לאחר שנת 1703 לסה"נ — המועד שבו החל הקרוש להופיע בתפוצה רחבה (לפי Pamuk). באותה רשימה של כספים שהתקבלו "מידי ח'ליל" מופיעות אזכורים מזדמנים של מסמך משפטי מן התקופה העות'מאנית הידוע בשם "תמסוך", המופיע כאן בכתיב "ּתמסוך", שעשוי להתייחס לפעולת לקיחת בעלות על נכס ו/או לשטר הקנייני המעיד על הבעלות על נכס. בין האנשים המוזכרים ניתן למנות את: יעקב ראובן, יוסף חסון, סעד פינטו, אלחאג' חוסיין אלאבי [?], וחיים חנן. בצד האחור הרשימות מפוזרות יותר, אך עוקבות אחר מבנה דומה לזה שבצד הפנים, ובין שמות נוספים המופיעים בחשבונות: חיים זגאדון [?], אליהו שתאוי, יצחק יעבץ, וחיים דיין.

מכתב בקשת צדקה הממוען לנגיד שמואל בן חנניה ולשלושת בניו. השולח מספר כי בעבר היה עשיר וכעת ירד מנכסיו. משכורתו עומדת על 1.25 דרהם בלבד ליום, והוא מתקשה לשלם את מס הגולגולת ו/או מסים אחרים ("נטלו ממני 20 דינרים בשנתיים האחרונות"). הוא מונה אנשים שונים שסייעו לו בעבר: אבו סעד אבן אלמצמודי נתן לו 2 דינרים עבורו ועבור בנו בשנה שעברה; הדיין אבו נצר נתן לו דינר תמורת בגד עַרְצִ'י ששוויו אינו עולה על דרהם בלבד; בנו של אבו אלמנא, שהשולח היה חייב לו תמורת מי ורדים, אף הוא נתן לו משהו; אבו זכרי אלתלמיד, אברהם אלעכאוי, ויוסף הגר בזקאק אלקנאדיל — כל אחד מהם נתן לו חצי דינר. השולח שמע על כפר סמוך למניית זפתא השייך לנאצר אלדין, אשר תושביו פטורים מתשלום מס הגולגולת, והוא מפנטז על מעבר לשם ועל אי שיבה לעולם לפוסטאט. בינתיים הוא נזקק בדחיפות לדינר אחד מהנמען ובניו. גויטיין מוסיף הערה: "היעדרותו מפוסטאט לא תועיל לו כל עוד לא סגר את חשבונו. לאחר ה'תע'ליק' (סגירת החשבון), איש לא יטרח עוד בעניינו." (המידע מבוסס בחלקו על כרטיסיות גויטיין והערות מצורפות.)

רשימות בערבית-יהודית ובעברית של תרומות שנאספו לקראת שבתות שונות. כל רשימה מסודרת לפי תורמים יחידים ולפי השבועות הספציפיים בלוח השנה הליטורגי, המסומנים על ידי קריאת הפרשה השבועית המתאימה (למשל קדושים, בחוקותי). קטע זה משמש אפוא לאותה מטרה של רישום קהילתי כמו קטעים סמוכים אחרים שגם הם מתעדים תרומות לשבת. עם זאת, הקטע הנוכחי אינו מצטרף לשני הקטעים האחרים, מכיוון שכתב היד והפריסה שונים, וייתכן אף שנעשה כאן שימוש בדיו אדום שדהה במהלך השנים. מחקר עתידי על שמות המופיעים ברשימה עשוי לסייע בקביעת אומדן תאריך מדויק יותר. בין השמות הנזכרים (recto): יצחק גבאי [?], מנשה ג'וניד, חיים חנן, עטיה [שם משפחה בלבד], עזרא הררי [?], יוסף תלמיד, מרדכי בואלובץ [?], אליהו אבו-עסל, סלמון שמחון, משה ג'וניד, סעד והבה, אב[רהם] בנימין, יעקב עכובס, חיים רצון, יצחק דיין, יוסף לוי, אברהם אל-רוקי [?], יוסף נדה [?], מעתוק חדד, חיים סהל, מוסא דבח, חיים מוצרי, יוסף מוצרי, נסים דיין, בכור [?] דיין, סעד רוצאנו, חביב חסון, חיים שלום, יוסף רומאנו, ח'ליפה והבה.

מכתב מבו אלפרג' אל אם יוסף, חמותו של ביאן אלבח'תג' (כינוי שמשמעו 'המבושל', מהפרסית האמצעית פוח'תג), אשר נשלח באמצעות אליהו הדיין. בערבית-יהודית. תיארוך: ראשית המאה ה-13. הרקע לכתיבת המכתב הוא ידיעה שהגיעה לכותב על כך שאם יוסף, ככל הנראה אישה בעלת מעמד חברתי מסוים, חלתה. למכתב מצורפת הקדמה הפונה אל אליהו, ובה מבקש ממנו הכותב במילים דחופות להקריא את הפתק לאם יוסף וכן למסור בשמו דרישת שלום לבניה (אשבאל, מילולית: 'גורי אריות'). בגוף המכתב עצמו מדווח בו אלפרג' לאם יוסף תחילה כי הוא עודנו שרוי באותה מצוקה (מחלה?) כפי שהיה "ביום שפגשת אותי בבית הכנסת", וכי זה היה עוד בטרם נתפס לבו בדאגה עליה, ובמיוחד כאשר הגיעה אליו היום הבשורה הנוראה (על מחלתה). "אם ברצונך להיוועץ בי (אן אסתנצחתיני), שלחי אליי את בו אלחג'אג' יוסף או את מי שתמצאי לנכון". טיבה של היוועצות זו אינו ברור. האם בו אלפרג' הוא רופא המבקש לסייע בטיפול במחלתה? הוא חוזר ומפציר בה לשלוח שליח ללא דיחוי. הוא גם מתנצל על שאינו בא לבקרה באופן אישי, "בשל מצבי שאינו נסתר ממך".

תרגילי כתיבה בכתב עברי ובכתב ערבי, ובהם מגוון מרתק של טיוטות ותרגולי קליגרפיה בשתי השפות. הדיו וקווי הקולמוס נראים כיד אותו סופר עצמו. דרושה בדיקה נוספת לבירור התוכן. תיארוך: ככל הנראה סביב המאה ה-16. מקבצי הטקסט המשמעותיים ביותר בערבית בצד הפנים (recto) הם שניהם קטעים או טיוטות של מסמכים משפטיים. הראשון קובע כי מחמד בן עלי אלמאלכי חייב לסלמון בן הדיין מוסא אבן אל-[...], "בדיוואן הרם [כלומר בית הדין של מושל קהיר]" (בּי-אל-דיוואן אל-עאלי) שבקהיר, סכום כסף מסוים (שלא צוין) בדוקטים זהב חדשים בעלי ערך הילוך בפוסטאט ובקהיר (الذهب الجديد الدوكاتي الوازن الماضي في مدينت مصر والقاهرة المحروسة). הרשומה הבאה מתייחסת גם היא למחמד בן עלי ומכנה אותו קאדי. כמו כן היא מזכירה את אסחאק [...] היהודי הרבני המוכר בשם אבן בנימין (כלומר אסחאק בן בנימין). חלק מן הרישומים הנוספים מזכירים שמות אחרים, כגון אל-מעלם סמואל כוהן (שמואל הכהן). בצד האחור (verso) ישנן טיוטות של פתיחת חשבון (קאאמה מבארכה) הנוגע להכנסות והוצאות של אדם בשם אסחאק.

מכתב בערבית-יהודית, ארוך למדי וכתוב בכתב יד אלגנטי. השולח מוסר תיאור מסובך ומפותל של סכסוך עסקי-משפטי, שבו עומדים על הפרק יותר מ-150 דינרים, וכרוכות בו תכסיסים ערמומיים של סוחר אחר. אותו אדם התכונן לצאת מרשיד למסע אל המערב, והפקיד את סחורתו בידי אשתו ובתו, כדי שכאשר היהודים יבואו וישאלו את אביו ואחיו היכן נמצאים נכסיו, יוכלו אלה להשיב: "אין בידינו דבר, הכול אצל אשתו". לאחר מכן חקרו הנשים את אשתו של אותו סוחר, והיא הצהירה שאין ברשותה אלא 2 דינרים ו-2 קיראט בלבד. אביה נזף בה על שהודתה בכך, ואמר לה שעכשיו יבואו כל הנושים של בעלה ויתבעו את חובם. בעקבות זאת חזרה בה מהצהרתה בפני הדיין. הסיפור ממשיך מעבר לכך. השולח מקווה שהנמען יכתוב לדיין מכתב התומך בעמדתו בפרשה. בין המקומות הנזכרים: טריפולי (לוב) ו"המערב". בין האנשים הנזכרים: עמّאר בן אלדיّאן, עמרّאן, אבן שמّארי, רַיִّס שנפטר, וכן "אצחאבּונא אלבּרקיّין ואלע'רבּא" (החברים שלנו מבּרקה ומן המערב). דרוש עיון נוסף. בצד השני (verso) חשבון עסקי בערבית-יהודית, בכתב יד אחר.

מכתב בכתב ידו של שלמה בן שמואל בן סעדיה הלוי, ממוען לדיין. בערבית-יהודית. תיארוך: 1221–1252 לסה"נ, על סמך אזכור הצלבנים ("הפרנג'") שלחמו במנצורה שנתיים קודם לכן. באותה עת ביקש סיידנא הנשיא לשאול מן הכותב עותק יפה של "ספר אילאקי" (ככל הנראה הקיצור של אלאילאקי לספר הראשון מ"קאנון" של אבן סינא), על מנת להעתיקו עבור הנמען. הצלבנים תקפו אז את מנצורה, והכותב שהה במחנה הצבא יחד עם נכרי (כנראה מוסלמי). היו עמו שלושה ספרים, ובכללם פירוש כלשהו וחלק מן ה"כלאם" של הרמב"ם (=מורה הנבוכים?) וכן ה"אילאקי". בן לווייתו המוסלמי לא נשא עיניו אלא אל ה"אילאקי", והציע כסף כדי לשאול אותו, להעתיקו ולהשיבו. מאחר שכולם היו אז חסרי פרוטה, הסכים הכותב לכך, אך מאז לא ראה עוד את הספר. סיידנא הנשיא כבר סלח לכותב על העניין, אך הוא מחייב אותו לכתוב מכתב זה כדי להבהיר את הנסיבות לנמען. אין על הנמען לחשוב שהכותב מתרשל באיתור עותק אחר ("רגיל") שישמש את צרכיו. כל מי שהוא שואל אצלו, או שאומר שאין לו, או שחושש פן ייקח הכותב את הספר וימסרו לנשיא.

עשרה תקציבי שכר שבועיים עבור השבועות השני עד העשירי ולאחר מכן שוב עבור השבוע הארבעה־עשר של השנה הליטורגית, המתחילה לאחר חגי תשרי. בחשבון זה ובחשבונות הקשורים אליו מצוין מדי שבוע גם הסכום הכולל שהוצא על חלוקת ככרות לחם. טיוטות חשובות אלו נכתבו בכתב ידו של שלמה, בנו של הדיין אליהו, וככל הנראה הוכנו לקראת חיבורם של דוחות מפורטים יותר. עבור כל שבוע מצוין הסכום שהועמד לרשות הכותב. לעיתים קרובות מצוין גם שמו של הגבאי שמסר את הכסף, וכן יתרה משבוע קודם או חובות שטרם נפרעו. לאחר מכן באים הפריטים ששולמו, אך לעולם לא באותו סדר, ולסיום נרשמת היתרה שנותרה או החוב שנותר לפרוע. התשלומים לפקידי הקהילה אינם מייצגים את משכורותיהם בפועל, אלא את חלקם באיסוף השבועי, ואלה נותרים זהים במשך שבועות רבים. ההוצאה השבועית על לחם הסתכמה ב-29, 30, 30 וחצי, 32 ושלושת רבעי, 33 ורבע דרהם וסכומים דומים. ייתכן עם זאת שהתקיימו חלוקה אחת או יותר שטופלו על ידי פקידי קהילה אחרים, שרישומיהם לא הגיעו אלינו. החשבון מתוארך לראשית המאה השלוש־עשרה.

מסמך משפטי. שטר שחרור (אבראא). מתוארך לאפריל או מאי 1164. בכתב ידו של הדיין מבורך בן נתן. אבו אלעלאא בן בו סהל אלג'ובילי מקבל שבעה דינרים מאבו אלמעאלי שמואל בן יהודה, אשר הופקדו בבית הדין, ומשחרר אותו מכל חובה נוספת הקשורה לפיקדון. שבעת הדינרים היו ערבון שהופקד בבית הדין, ולפיכך ייתכן שהסעיפים הראשון והשלישי בשטר השחרור קשורים לפיקדון, ואילו שני הסעיפים האחרונים נוגעים ליחסים שבין שני הצדדים. אם אכן כך, הרי ש"שִרכּה" ו"מעאמלה" הם שני מבנים קרובים של שותפות, ושניהם נוקטים לשון זו כדי להבטיח שהשחרור יחול על מערכת היחסים השיתופית, בין אם היא מתוארת כ"שרכה" ובין אם כ"מעאמלה". לא ברור מהו בדיוק טיב הקשר בין הצדדים במקרה זה. ייתכן שהמסמך עוסק בחלוקת נכסיה של שותפות שהתקיימה בין אבו אלעלאא לבין אביו המנוח של שמואל, שכן שורות 3–4 מרמזות על כך שאביו של שמואל אינו עוד בין החיים, בעוד ששורה 6 משחררת את האב המנוח מכל חובה נוספת. בצד האחורי מופיעה הערת תיוק בכתב ערבי, ובה מוזכר שמו של אבו אלעלאא בן בו סהל אלג'ובילי.

מסמך משפטי. הסכם נישואין בכתב ידו של יוסף בן משה, בנו ועוזרו של דיין המחוז. ההסכם הוא תַוְקִים ("הערכה") של הנדוניה עבור הכלה סִתּ אלסֻעַדַא ("גבירת המאושרות"). החתן אישר את הערכת הנדוניה שבתוקים וקיבל על עצמו את האחריות לשמירת הפריטים. בין הפריטים המנויים: שנים-עשר פריטי תכשיטים מזהב וכסף, שלושים וארבעה פריטי לבוש, ארבעה פריטי מצעים, ושלושה-עשר כלי נחושת ושאר חפצי בית, ובסך הכל 145 דינרים. בצדו השני של המסמך מופיעות שתי הצהרות: האחת של אבי הכלה, המצהיר כי הנדוניה ניתנה לכלה כרכושה הבלעדי שאינו ניתן לביטול, והשנייה של החתן המצהיר כי יישא באחריות לשמירת הפריטים בתורת "צאן ברזל" שלו, כלומר נכסים שיהיה עליו להחזיר במלואם במקרה של גירושין. הדיין העדיף לקבל הודאה מפורשת על תוכן המסמך בערבית פשוטה, כדי להבטיח שכל הצדדים יבינו את העניין ויסכימו לו, שכן כתובת הנישואין הרשמית של הרבנות, שגם בה פורטו פרטים אלו, נכתבה בארמית פורמולאית. עניין זה מקבל חיזוק נוסף ממסמך אחר, המתאר את קבלת ההערכה על ידי החתן.

מכתב תנחומים מאדם בשם יעקב אל אליהו הדיין ("בכל מקום שהוא"). תיארוך: ראשית המאה ה-13. בערבית-יהודית ובעברית. הכתיב, כולל בציטוטים מהמקרא, הוא פונטי ואידיוסינקרטי. לא ברור מי נפטר. גוף המכתב מורכב כמעט כולו מדברי תנחומים והפצרות לאזור סבלנות (צבר). ארבע שורות מסוף המכתב כותב יעקב: "אשר לאבו זכרי, כמעט שיצאה נפשו מן העולם. אך עודנו אומלל. הוא התאזר בסבלנות והתנחם. בקושי היה מסוגל לכתוב אליך לאחר המכה הנוראה, לולא הכרחנו אותו לכתוב אליך... הוא שכב חולה במיטה תקופה של שלושה חודשים. [...] טיפל בהבראתו... עד שראה האל לנכון לקחת את פיקדונו." (לביטוי המוזר-לכאורה "להו מריץ'", ראו גם מקור נוסף.) ההקשר, למרבה הצער, קשה מאוד לפענוח. ייתכן שאבו זכרי הוא שנפטר, או, ואולי סביר יותר, ש"לקיחת הפיקדון" מתייחסת לאותו אדם שמותו היווה את העילה לכתיבת מכתב זה. אין דרך לדעת בוודאות, אך מסתבר שמכתב זה קשור למכתב תנחומים אחר מאבו זכרי אל אביו אליהו, שבו הוא מתאר את המחלות הנוראות שפקדו אותו לאחר שנודע לו על מות אחיו.

מכתב ממַשַׁאאִל (=מישאל?) בן נתן, ממקום בלתי ידוע, אל ח'לף בן ברכאת בן הדיין, בפוסטאט. בערבית-יהודית. הכותב לא קיבל כל ידיעה על משפחת הנמען מאז שיצא לדרכו, ולכן הוא מבקש מהם שיכתבו לו ויעדכנו אותו בחדשותיהם (שורות 5–12 בצד הפנים). הוא שולח את תודתו לאם ח'לף ולאשת החבר, אם אבו עלי, ככל הנראה על הכנסת האורחים שלהן (שורות 12–18 בצד הפנים). הוא מודאג מאוד בשל מחלת הילדים (צ'עף אלצביאן, שורה 10, ומן הסתם גם בשורה 21 בצד הפנים ובשורה 8 בצד האחורי). לשון המכתב דו-משמעית, אך ככל הנראה מדובר בילדיו שלו ולא בילדים במשפחת הנמען. הוא מבקש מהנמען להתמיד "בעשיית הדבר שהזכרתי עם אותם אנשים, כי זה יציל את חיינו, בחולשה (צ'עף) הזו שאנו שרויים בה" (שוב במשמעות דו-משמעית: צ'עף יכול להתייחס למחלה, למצוקה כלכלית או לכל מצב קשה אחר; שורות 18–22 בצד הפנים). טיב המשימה הזו אינו ברור, אלא אם כן הכוונה היא פשוט לשליחת מכתב עם חדשות מהם. צד האחור כולל דרישות שלום ותודות נוספות. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין).

רישום של תשלומים מן הקודש (ההקדש) בקהיר, ככל הנראה מדצמבר 1181. גובה הקודש בקהיר, הכהן אבו אלמנג'א, המכונה אלזריז, מגיש את חשבונו לבית הדין. החשבון מתייחס להוצאות שנעשו מתוך דמי השכירות של שלושה חודשים: אלול 1492 וכן תשרי ומרחשוון 1493 לשטרות. הכספים הוצאו על בגדים, על ילדי הנשיא, על שמירת לילה ועל אחזקה. נכתב בסמכותו של שר שלום הלוי. מוזכרת פתקה שכתב ר' יצחק הדיין. תיאור חלופי (לפי גיל): רישום תשלומים מן הקודש בקהיר, בקירוב 1181–82. בקשה מאדם נכבד להעביר מיד את הסכום שהתחייב לו עבור מס הגולגולת של העניים. פתקות מסוג זה ודומותיהן יצאו ללא ספק מלשכתו של אלחנן בן שמריה. רשימה — חשבון הוצאות שערך אבו אלמנג'א אלזריז, ובה הלבשת העניים (140 דרהם), כספים לילדי הנשיא, ותשלום למיודעו של הדיין. רשימה או חשבון שבהם הכהן אבו אלמנג'א, המכונה אלזריז, גובה ההקדשות של הצדקה בקהיר החדשה, מוסר 100 דרהם ששימשו לחלוקת בגדים, ועוד 50 דרהם נוספים שהוצאו על מטרת צדקה מאושרת אחרת. מתוארך לטבת 1493 / דצמבר 1181.

מכתב מעמרם בן יצחק באלכסנדריה אל חלפון בן נתנאל בפוסטאט. תאריכו: כ"ד באלול [א'תנ"א] לשטרות = 8 בספטמבר 1140. הכותב מביע את דאגתו לאחר שלא קיבל ידיעות מחלפון תקופה ממושכת. הוא מתאר את צערו על מות עלי הדיין (אחיו של חלפון) ואת יגונו בשל מחלתה הקשה של אשתו. זהו הראשון מבין שלושה מכתבים ששרדו ובהם עמרם מספק תיאור מפורט של מחלות אשתו. במכתב זה נכתב: "ואמא חאלי וע'לתי, וע'לה הד'ה אלמסכינה אלתי תמות בין ידי פי כל יום אלף מרה. קד חדת' להא, מע אעלאלהא אלתי לא תנחצר, עלה פי אד'נהא מן עשרין יומא, אלי אן נסינא ג'מיע אלעלל אלמתקדמה..." — דהיינו, מצבו ומחלתו, ומחלת אותה מסכנה הגוססת לפניו אלף פעמים ביום, שלקתה — נוסף על מחלותיה שאין להן ספור — גם במחלה באוזן זה עשרים יום, עד שנשכחו כל המחלות הקודמות. עמרם מתלונן גם על מצבו שלו, על היותו "נפוח" (מנתפח') ועל דלקת העיניים שלקה בה: "איני רואה היכן אני מניח את הקולמוס". בנוסף מודיע עמרם לחלפון כי רבי יהודה הלוי נמצא על האונייה שזה עתה הגיעה לאלכסנדריה.

שטר מחילה (אבראא). נכתב (וגם אושר) בידי אברהם בן נתן אב. מתוארך לשנת 1104 או 1107 לסה"נ, עם שנה חלקית בשורה הראשונה — י"ד בניסן, ת"א[..] למניין שטרות, ועם אזכור של אדר ב', המעיד על שנה מעוברת. ברכות הכהן משחרר את אברהם הדיין ואת דוד(?) מתביעה בנוגע לכך שאשתו(?) מכרה בית וחפצים נוספים של בתם המנוחה, שהייתה נשואה לברכות(?), לאבו נצר במהלך היעדרותו הממושכת של ברכות בסוריה. אבו נצר טען שברכות עשה קינוניא(?) עם בני משפחת אשתו המנוחה, שכן זמן רב לאחר שובו מסוריה יחד עם בתו, לא הגיש כל תביעה בעניין. בסופו של דבר קיבל ברכות 12 דינרים ומוסר שטר מחילה זה, תוך ציון מפורש שלא יגיש תביעה בערכאות מוסלמיות. הבית שכן בקצר אלרום, ולו שתי דלתות — אחת אל הרחוב (שאריע) והשנייה אל הסמטה (זקאק) של אזהר אלשופט. אחת הגבולות: אם אבו אלפצ'ל אבן אלשופט. חתומים על השטר: חלפון בן יוסף, מנחם בן שמואל, יכין בן מבורך, הפרנס והנאמן יוסף בן שלמה, פרחיה בן יחזקאל, חלפון [...], [...] בן מבורך, ו-[...] בן שמואל.

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה. רקטו: החלטת בית הדין בעניין שיפוצים שנערכו במתחם שחלקו היה בבעלות הקודש. מתוארך לשנת 1134. אדם בשם עובדיה, שותף בבעלות על מתחם שרבע ממנו שייך לקודש, ביצע שיפוצים במתחם. השיפוצים אושרו על ידי נציגי הקודש לאחר שהוכרה דחיפותם. אבו אלפרג' ישועה בן צדקה אלרמלי מונה לפקח על עבודות הבנייה, ועובדיה הקדים את הסכומים הנחוצים מכספו. בית הדין הכיר כעת בהוצאה כוללת של 24 דינרים. לעובדיה ניתנה הזכות לגבות שכר דירה מאותו חלק במתחם השייך לקודש, עד לסך של 6.25 דינרים, הכולל את הסכום המגיע לו מן הקודש וכן חוב קודם בסך 0.25 דינר. ורסו: אישור פרוטוקול בית הדין. הוורסו, שמצב השתמרותו ירוד מאוד, כולל פרטים על התחשבנות בין הקודש לאותו עובדיה — המכונה כאן עבדאללה, המקבילה הערבית לשמו העברי. התחשבנות זו מייצגת ככל הנראה את מימוש ההסכם בין שני הצדדים. נציג הקודש הוא אבו אלמעאלי, כינוי המתייחס ככל הנראה לדיין נתן בן שלמה הכהן המעולה, שאף הוא אחד החתומים על ההסכם.

מכתב בקשת עזרה הממוען לאדם נכבד. נפתח בעברית, כולל תקבּיל עברי ("העבד מנשק... ידיו ורגליו"), ומסתיים בערבית-יהודית. ייתכן שהנמען הוא הדיין אבו אלביאן משה (בצד ורסו השולח נשבע בשמו: "בחיאה מולאי אלדיין אבו אלביאן ר' משה"), שגויטיין מזהה בהיסוס עם משה בן מבורך. השולח חושש שלא יצליח בעצמו אם יפנה לשלטונות בעניין מסוים, ולכן הוא מבקש שהנמען או אדם נכבד אחר יפעלו בשמו בעניין זה (שורה 4 בצד הפנים). הוא מסביר כי הבקשה היא "לטובת קהילתך ואומתך, אין זה למעני שלי, אין לי שום צרכים משל עצמי" (ורסו, שורה 3). בהמשך הוא מביע תקווה ש"פח'ר אלמלך לא ימשיך לנהוג בנו כך" (ורסו, שורה 4). בנוסף בסוף המכתב הוא מוסיף ששמע כי אחותו נפלה ושברה איבר, ולגבי כך הוא גם מבקש את עזרתם של הנמען ושאר הזקנים במצרים/פוסטאט. מכאן ניתן ללמוד שהשולח אינו נמצא בפוסטאט, ואולי אף לא במצרים. ייתכן שפח'ר אלמלך הנזכר הוא פח'ר אלמלך אבן עמאר בטריפולי (מה שיתארך את המסמך לשנת 1108 או לפניה), אך אין על כך ראיות ברורות.

מסמך משפטי. רישום בית דין. תאריך: ח׳ באייר ד׳תתנ״ו (16 באפריל 1095) (ליברמן קורא ד׳תת״ר, אך נראה ברור למדי שמדובר בד׳תתנ״ו; לדעת ק״ר זהו ד׳תתנ״ז על סמך מסמכים מתוארכים אחרים של נהראי). חתום על ידי נסים בן נהראי, הדיין יצחק בן שמואל הספרדי, והלל בן עלי. הצד הקדמי (recto) ותחילת הטור הראשון של הצד האחורי (verso) עוסקים בשותפות בין יחיא הלוי ואבו עלי יפת בן אברהם, הכוללת מסחר בסחורות ואספקת מתכת למטבעה (דאר אלצ׳רב). הרווחים בין השותפים אמורים להתחלק בחלקים שווים. הטור השני בצד הקדמי מתאר סכסוך בין שני השותפים, אשר עדותו עליה אומתה ונחתמה על ידי הדיינים בטור הראשון של הצד האחורי. הטור השני בצד האחורי עוסק בתביעה נפרדת, שבה יפת בן אברהם הוא בעל דין, והעניין הנדון הוא הטבעת מטבעות. כאן עמרם בן עזרא, המזוהה במקור אחר כ"שולחני" (בנקאי), תובע את יפת על עשרה דינרים. השניים ניהלו יחד מספר מיזמים עסקיים, ובהם כמה שהוגדרו כשותפויות (מעאמלאת). עמרם חולק על החישוב שערך יפת.

חלקה התחתון של מכתב בערבית-יהודית. נכתב ביד מיומנת, עם כתיב מדובר או טעויות כתיב הנובעות מכתיבה מהירה. במכתב מוזכר אבו אלפרג' אבן אלרייס (=אליהו הדיין, ראשית המאה ה-13). הכותב מבקש מהנמען להשיג מכתב או מסמך מאישה אשר קרוב משפחתה (חתן או חם) הלך לצבא. הנמען מתבקש לכתוב בעניין זה במהירות ובדחיפות, אפילו אם יידרש לכתוב בלילה. (משמעות המילה "אלג'בר" כאן אינה ברורה, אך ייתכן שהיא מתייחסת באופן כלשהו להפצעת השחר.) מוזכר אבן נבהאן וכיצד אדם זה לקח ממנו את מחיר ה"חדידה" (סוג של צמיד). בסוף המכתב מופיעות דרישות שלום קצרות, ובקשה להיפגש עם אלמהד'ב ולמסור לו נזיפה מטעם השולח. בצד האחורי מופיעות שתי שורות בכתב ערבי, שייתכן שהן אותה שורה החוזרת על עצמה פעמיים, ככל הנראה שיר או אמרה סתומה, ובהן מילים כגון: تحمل اثارها ... ولو اعطيت ... سمسمة. ייתכן שמכתב זה קשור לאירוע בן התקופה של בנו של מנצור בן סאלם, אבו אלנג'ם, שברח לצבא, אך אין לכך הוכחה והפרטים אינם תואמים במלואם.

מכתב מאת שלה בן מבשר, באלכסנדריה, אל נהראי בן נסים, ככל הנראה בפוסטאט. (פרנקל זיהה בעבר את הנמען כמבורך בן סעדיה, אך הדבר היה לפני שנתגלתה הכתובת המקורית.) תיארוך: ייתכן שנכתב בין השנים 1094–1096, בהסתמך על התאריכים הידועים של נהראי בן נסים ועל הופעת התואר "שר השרים" (שבו השתמש מבורך בן סעדיה משנת 1094 ואילך). (גיל העריך בעבר את התאריך לשנת 1065 לערך, ביחס לחלק המכתב שאינו כולל את התואר "שר השרים".) שלה, דיין אלכסנדריה, מדווח על אופן טיפולו בסכסוך ירושה באלכסנדריה שהגיע בסופו של דבר אל בית דין של קאדי. הוא מזכיר את צוואותיהם של נפטרים ומספר כיצד הוא דואג לאלמנותיהם. הוא מזכיר במפורש נער בשם מנצור שערך צוואה בעודו סובל משאריות של מחלה (שורה 15). בסוף המכתב מוסר שלה את ברכותיהם ותפילותיהם של בניו נסים, מבשר ויצחק. (חלק מהמידע מבוסס על פרנקל וגיל.) צירוף הקטעים: עודד צינגר. מכתב נוסף שאינו קשור, הממוען לנהראי וכתוב ביד אחרת, כרוך תחת אותו מספר שמורה.

מכתב מאת אברהם בן יוסף, שאינו מוכר ממקורות אחרים, אל אבו אלפצ'איל חיים בן חננאל, דמות מוכרת יחסית, שהיה בנו של הדיין חננאל בן שמואל (פעיל בשנים 1211–1249 לערך), ועל כן גיסו של אברהם מימוני (1186–1237). למסמכים נוספים הנוגעים לחיים בן חננאל ראו במאמרו של פנטון. המכתב כולו כמעט מורכב מנוסחאות נימוס וברכות שלום. הכותב שולח דרישות שלום אל אביו של הנמען, ר' חננאל, אל הנגיד דוד הראשון מימוני (המוזכר בכ-30 תארים) ואל אחיו של דוד — עובדיה (1228–1265) והרופא אבו אלפצ'ל (מכך מסיק פנטון שגויטיין צדק בהשערתו שלאברהם מימוני היו שלושה בנים: דוד, עובדיה ואבו אלפצ'ל). כמו כן הוא שולח דרישת שלום אל "שותפך (שריך) אלשיח' אלסדיד", שככל הנראה היה רופא; אל אבו אלברכאת ולי אלדולה; ואל שותף נוסף, אלמולא אלא[. .]ד. בשוליים הוא מדווח שהשיג את הבגדים שאבו אלפצ'ל הזמין, ושישלח אותם לקראת החג מיד כשימצא שליח מהימן, או שיביאם בעצמו. המידע מבוסס על מהדורתו ודיונו של פנטון.

עתירה הממוענת לקונסול האיטלקי בקהיר, מתוארכת ל־10 באוגוסט 1865. מדובר בקטע יוצא דופן בהשוואה לרוב החומר השמור בגניזה, שמקורו בתקופות השלטון הפאטמי והאיובי במצרים, ואילו קטע זה שייך לתקופה מאוחרת בהרבה. בתחתית f. 2v מופיע התאריך 10 באוגוסט 1865 לצד חתימתו של העותר, יעקב דיין, נתין איטלקי. הקטע הוא דף כפול גדול מנייר (ביפוליום), שכל אחד מעליו קופל לשניים לרוחבו, כך שהמשטח הכתיב חולק לשמונה טורים. ארבעה טורים ממולאים בטקסט האיטלקי של העתירה, בכתב יד גדול, אלגנטי ומוטה מאוד, הקריא בנקל. טור אחד וחצי מכילים טקסט בערבית, בכתב שנראה ברור אך בפועל קשה לפענוח, ואשר נראה כגרסה מקוצרת של המסמך האיטלקי. העתירה ממוענת ל־Illustrissimo Signor Cavaliere Licurgo Macciò Regio Console d'Italia in Cairo — הקונסול המלכותי האיטלקי בקהיר — והיא עוסקת בעניין פרטי: גזילתן של זוג פרות השייכות לעותר, יעקב דיין, החזקתן ושימוש בהן בידי מנהל מטעמו של הוד מעלתו אבראהים בק.

מסמך משפטי. הסכמים על תשלום מראש של דמי שכירות, סביב 1180–81. עשרים שנה לאחר שנחתמו הסכמים בין הקודש לבין אלנדיב אבו אלמכארם בנוגע לתיקונים שייעשו במשותף, לפנינו עתה הסכמים דומים עם הדיין שמואל בן סעדיה ושלושה זקנים החותמים מטעם הקודש. מדובר בשלושה הסכמים רצופים המכסים יחדיו תקופה של ארבע שנים. גם הפעם מוסדרת סוגיית התיקונים המשותפים. תחילה משלם אבו אלמכארם מראש את דמי השכירות המגיעים ממנו עבור תקופה של שנתיים בגין חכירת אלבֻּרְג'; מתחם זה, כפי שניתן ללמוד משמו, היה ככל הנראה במקורו מעין מצודה, ובאותה עת היה כולו בבעלות הקודש. אבו אלמכארם שוכר אותו הן כמקום מגורים והן לצורכי עסקו, שעיקרו מי ורדים. ההסכם הראשון מבין השלושה חל על התקופה שמיוני 1180 עד יוני 1182; השלישי מתפרס מחודש מאי 1183 עד 1184. ההסכם השני חסר, אך ודאי כיסה את השנה הירחית שמיוני 1182 עד מאי 1183. (המידע על פי גיל.) (הצד הקדמי (recto) נכתב ככל הנראה בידי מבורך בן נתן.)

מכתב מחלפון בן נתנאל, שנשלח מעידאב לאחיו עלי בן נתנאל בפוסטאט. לפי גיל המכתב נכתב בשנת 1132, ולפי גויטיין ופרידמן בסוף הקיץ או בסתיו של שנת 1131. חלפון נמצא בדרכו חזרה למצרים לאחר מסע לא־מוצלח להודו. הוא כותב לאחיו, שמשמש דיין בפוסטאט, על עסקיו ועל אכזבתו מכך שהמסחר לא התנהל כמצופה. חלפון מתאר את הצרות שהיה נתון בהן במהלך שהותו בעידאב, ומציין כי התעכב משום שמחיר בהמות המשא היה יקר ובידיו נותר ממון מועט בלבד, לאחר שהוציא חלקים נרחבים מהונו על תשלומי מכס יבוא בתימן (בדרכו מזרחה). בנוסף, חלפון מתאר בפירוט אירוע שהתרחש בתימן, שבו היה מעורב בוויכוח בין בני הקהילה היהודית המקומית בנוגע לסמכותו של הגאון (מצליח גאון מישיבת ארץ ישראל). הוויכוח הסתיים בהשפלתו של חלפון, והוא כותב עד כמה הוא נפגע מן האירוע ומבקש מאחיו, המקורב מאוד לגאון, לדבר עמו על כך. (המידע מבוסס על "ספר הודו" ועל גיל ופליישר, "רבי יהודה הלוי ובני חוגו", עמ' 348–354.)

ייפוי כוח. בעיקר בעברית. מתוארך ליום שני, ו' באדר א'תקל"ט לשטרות, היינו שנת 1228 לסה"נ, תחת סמכותו של אברהם מימוני. הרופא אלעזר בן תקוה הלוי, בעיר אשמום טנאח (אשמום טנאח), מורה לאליהו הדיין, היושב בפוסטאט, לקדש בשמו את האלמנה יאמון בת עלי בן יוסף (יאמון האלמנה אלמרכשיה), שמוצאה ממראכש שבמרוקו. העדים: נתנאל בן שמריה; מנחם בן יפת; ומבורך בן שלמה הכהן הידוע בכינוי אל-דלאת'י (התעתיק מתבהר מתוך השוואה לכתב הערבי). בשולי המסמך נוסף קטע בכתב ערבי, ובו מסר מאת הבת אללה בן [...] לרבנו פנחס (בן משולם?). מדובר למעשה בקיום (קיום) שבו הוא מזהה את עדי המסמך הנ"ל ומאשר כי חתימותיהם אותנטיות. אחד מהם משתייך למשפחת הרופאים אבן אל-מניר, וקרוב משפחה של אל-מהד'ב אבן אל-מניר המוזכר אף הוא במקור אחר. בחלק השני של תוספת זו, רופא הנושא את התואר אל-מהד'ב (אין זה ברור אם הוא זהה לאותו אדם שהוזכר זה עתה) מבקש מפנחס להעביר את המסמך לידיו של אליהו הדיין.

כתובה מעוטרת ומעוצבת בצורה מרהיבה, מקהיר, מתוארכת ל-16 באפריל 1821 (י"ד בניסן ה'תקפ"א), עבור (בנימין) חי דיין בן דוד דיין ומזל טוב בת יהודה דיין. ככל הנראה בני הזוג היו בני דודים מצד האב. שמו המלא של החתן מופיע בחתימתו כצד מסכים, אך אינו מופיע בגוף הכתובה עצמה. המסמך גזור בצורת כיפה, ובראשו עיטור המתאר ציפורים, עצים ומבנה, ומעליהם שמש ועין. הכלה והחתן מצוירים יושבים יחד בחדר אחד ואוחזים ידיים. שולי המסמך מעוטרים בשנים-עשר מזלות גלגל המזלות, ונושאים את הפסוק מרות ד, יא: "יתן יהוה את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה". בצד השני (verso): רשימת חשבונות שאינה קשורה לכתובה. ברשימה מוזכרים סוגי מטבעות שונים, והופעת המטבע "מחמודיה" בשורה הראשונה מעידה על כך שסביר להניח כי הרשימה נכתבה לאחר תחילת שלטונו של הסולטאן מחמוד השני בשנת 1808. סימן כרונולוגי זה מסתבר גם לאור אזכורם באותה רשימה של מטבעות "יוזליק" עות'מאניים, שהחלו להיטבע בשנת 1789.

סקר של משקי בית המקבלים נדבות. נכתב על דף בגודל 8 על 6 אינץ', שקופל כך שייווצרו ארבעה עמודים, שכל אחד מהם הכיל במקור נתונים על 33–34 משפחות, ובסך הכול כ-135 משפחות, מתוכן השתמרו כ-110, רבות מהן בצורה פגומה. הרשימה חשובה משום שהיא מציינת את מספר הנפשות בכל משק בית. אין ספק שהיא הוכנה כדי לשמש בסיס לחלוקה שבועית של לחם לנזקקים ולפקידי הקהילה. שמותיהם של הדיין המסייע יפתח, השמש טאהר, והחזן אבו סהל מתארכים את הרשימה לתחילת המאה השלוש-עשרה, ועדיף לאחר רשימה אחרת שבה טאהר מקבל 14 כיכרות, דבר המעיד שעדיין היה לו משק בית גדול, בעוד שכאן רק ילד אחד מתגורר עמו, ובן שלו רשום כמשפחה נפרדת. הגודל הממוצע של משפחת מקבלי הסעד הוא 2.4 נפשות. כדי להעריך נתון זה באופן מציאותי יש לזכור שרוב האנשים הרשומים היו ככל הנראה קשישים שכבר לא הייתה להם משפחה, או שילדיהם הבוגרים יותר (מגיל עשר ומעלה) חיפשו את פרנסתם מחוץ לבתיהם. (מתוארך לשנים 1200–1240)

שאלה הלכתית בכתב ידו של ברכות בן שמואל, המופנית אל הדיין שלמה התלמיד, הוא שלמה בן נתן הלוי. כוללת גם את תשובת הדיין בכתב ידו. חתום עליה גם דיין נוסף, עמרם בן חלפון הלוי. שני העדים הללו חתמו גם על מסמך אחר משנת 1225. השאלה כתובה בערבית-יהודית ומחולקת לשלוש שאלות־משנה. השאלה הראשונה עוסקת בסכסוך נישואין בין "ראובן" לבין אשתו השנייה. ראובן פנה לבתי הדין המוסלמיים ומישכן את חצי הדאר (הבית) של אשתו, שהיה שווה 6 דינרים, כנגד הלוואה בסך 8 דינרים. מסיבה כלשהי נאלצו לרכוש גם את החצי השני של הדאר. כשמת ראובן, הוריש את החצי החדש לילדיו מאשתו הראשונה (גם זאת בבתי הדין המוסלמיים). השאלה הנשאלת היא: האם יש לפרוע את החוב מתוך חצי הדאר השייך לאשה, או מתוך החצי השייך לילדים? התשובה: אין לפרוע דבר מנכסי האלמנה. בעבר הדף מופיעות שתי שאלות־משנה נוספות. אותו מקרה עצמו ככל הנראה מתואר גם בקטעי גניזה אחדים נוספים; לדיון מלא ראו מאמרו של פרידמן.

מכתב בעברית. לפי אזכור הדיין אנטולי בשורה הלפני־אחרונה, יש לתארך אותו לראשית המאה ה-13. השולח הוא ככל הנראה יהודי ביזנטי. הוא נשא אישה שהייתה נוצרייה, או יהודייה שהמירה את דתה לנצרות (אולי יחד איתו? "והלכ[ה] אחרי אלי נכר"). לאחר מכן הוא ניסה לשכנע אותה לשוב ליהדות, אך היא השיבה לו: כיצד אוכל לעזוב את המקום הזה (ביזנטיון) ועדיין לאכול ולחיות? בעקבות כך הוא דאג לפרנס אותה בארבע ליטרין של לחם ורטל אחד של בשר מדי שבוע. בתמורה לכך היא הייתה אמורה "לשבת ולעשות בגדים רומיים" (על בגדים מעין אלה ראו גויטיין). המכתב הופך מקוטע יותר מנקודה זו ואילך; מוזכרים בו אישה יהודייה; גבר נוצרי; אדם המתקוטט רבות עם השולח (כנראה אשתו); מוסלמים; מתן שוחד לאנשים מסוימים; ואולי האשמה כלפי גבר ששכב עם אשתו ("וחטאת עמה"). בסופו של דבר הלך השולח אל הדיין אנטולי והתוודה בפניו. המסמך נערך גם על ידי זאב פלק, ומהדורה נוספת מצויה בעבודת הדוקטורט של יגור.

מכתב מברכאת בן מנצור, ממקום לא ידוע, אל אליהו הדיין (פעיל בין השנים 1204–1241) בפוסטאט. המכתב כתוב בערבית-יהודית, עם כותרת בעברית וכתובת הנמען חלקית בכתב ערבי. השולח והנמען זהים לאלה שבמכתב נוסף שנשלח ביניהם. חלק נכבד מן המכתב מוקדש לתלונה זועמת על העדר מענה מצדו של אליהו ועל התנהגותו שגררה סכסוך (תשאחֻן) בין זקני המשפחה, השפלתם ושמחת אויביהם לאידם (חלק זה של הסיפור ברור במיוחד בשורות 18–19 ו-26–28). הצרה צמחה מתביעה משפטית בעניין חפצי בית (את'את'). אליהו אמור לדעת טוב מכל אחד אחר עד כמה האיש העומד במרכז הפרשה מסוכסך זה זמן רב עם אמו ועם חותניו. השולח ממשיך ומלין על המחסור במכתבים, ומציין שאף אם אליהו נדר נדר שלא להתכתב עמו, לכל הפחות עליו לשלוח מכתב אל "הדיין" בנוגע לחפצי הבית השנויים במחלוקת. עוד שלח השולח ביד סיידהֻם מכתב המפרט את ההליכים המשפטיים; על אליהו להציג חשבון זה בפני סיידנא אלרייס (רבי אברהם בן הרמב"ם?).

מכתב מאת יצחק המלמד הבבלי, השוהה בבלביס, אל אבו אסחאק בן בו אלרביע ואל דיין בשם אליה, בפוסטאט. (לפי כרטיסיית גויטיין, הנמען השני אינו הדיין הנודע אליהו מן המאה הי״ג, אלא אליה הדיין אחר מן המאה הי״ד). המכתב כתוב בערבית-יהודית. אליה מתבקש לקרוא את ראשית המכתב באוזני אשת השולח. הכותב שוהה בבלביס מזה שבוע או שבועיים, ומנסה לשכנע את הקהילה למנותו רשמית כמלמד. "הם עדר ללא רועה, שאינם יודעים להבחין בין טוב לרע." בכוונתו להמשיך בניסיונותיו עוד זמן מה, והוא דוחק באשתו להישאר בינתיים בפוסטאט. הוא מבקש מידע על תנאי הדרכים מכל השיירות המגיעות מאלשאם. בערך בנקודה זו של המכתב הוא עובר לפנות אל אבו אסחאק ואל אליה, ומרבה בדברי שבח ותהילה לנגיד אברהם (השני?), ומוסר דרישת שלום לחברי קהילה רבים בפוסטאט, ובהם סולימאן בן אבו אלעמראן אלתלמיד. (חלק מהמידע נלקח מכרטיסיית גויטיין). כן מופיעות מספר מילים בכתב ערבי, אפשר שמקורן במסמך קודם.

תעודה משפטית. נכתבה ונחתמה בידי הדיין נתן בן שלמה הכהן, וחתום עליה גם סעדיה בן מנשה הכהן. מאשרת כי אבו אלפצ'איל בן סלאמה בן סעיד קיבל מאבו עלי אלג'בילי סך של 10 דינרים: 7 ושמינית במטבעות זהב (עין) ו-3 בכסף (ורק דרהם). התעודה מתוארכת ליום ראשון, י"א בחשוון אתל"ז לשטרות = 10 באוקטובר 1125. כך קרא גויטיין את התאריך, אך השוואה עם האותיות סביב חתימתו של נתן מעלה שיתכן שהשנה היא אתל"י (1440) לשטרות, כלומר 7 באוקטובר 1128. לא ברור מדוע כתב נתן אתל"י במקום הצורה הצפויה אתמ"; אפשר שמכיוון שזה היה רק חודש לתוך העשור החדש, הוא טרם נגמל מהרגל לפתוח את התאריכים שלו ב"אתל". בכתב יד אחר תחת התעודה מופיעה בקשה למצוא פסוקים מתאימים מהמקרא (בואסיק) עבור טקס ההודיה לאחר הגעה בשלום (ברכת הגומל). בצד הרקטו, באותו כתב יד שבו נכתב החלק השני בוורסו, מופיעים תרגומים לערבית-יהודית של פסוקים נבחרים (תהלים א:ה-ו; ב:א-ד, עם פתיחות בעברית).