שוחטים וכשרות בגניזת קהיר

מסמך משפטי. מקום: קהיר. תאריך: סוף תשרי א'שנ"א למניין שטרות (אוקטובר 1039). טוביה בן יפת הלוי ועלון בן פרג' מעידים כי בערב חג הפסח של שנת א'ש"נ למניין שטרות (אפריל 1039) נכחו בביתו של סלימאן בן אסחאק בן מאיר בקהיר החדשה, ובאותו מעמד הצהיר סלימאן כי החזן ח'לף בן אברהים חופשי לשרת את הקהילה ולשמש כשוחט, וכי ח'לף אינו עוד כפוף לו. קודם לכן היה בין סלימאן לח'לף הסכם משפטי (קנין) שלפיו לא היה ח'לף רשאי לעשות דבר ללא רשותו של סלימאן. העד עלון בן פרג' מציין כי מעולם לא היה קנין רשמי בין סלימאן לח'לף אלא מעאמלה — שמתוך ההקשר משמעותה כנראה "הסכם בלתי פורמלי". עד שלישי, סלאמה בן ניסן הכהן, זוכר את האירוע כמי שהתרחש בביתו של אדם אחר; על עדותו חתום נחום בן חיים. אישור התוקף חתום בידי הדיינים רבי אפרים בן שמריה, אברהם בן מבשר ויפת בן דוד. גויטיין משער כי ח'לף בן אברהים הנזכר במסמך זה הוא אותו ח'לף המופיע במסמך אחר (PGPID 3523), אך ליברמן חולק על כך. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.) ליברמן מבין את המסמך באופן שונה לחלוטין, ומפרש את המונח מפאוצ'ה כ"שותפות" ולא כ"מחלוקת". לדעתו ייתכן שסלימאן היה השותף הבכיר בשותפות עסקית בלתי מוגדרת עם טוביה, עלון וח'לף. לפי השערתו, טוביה ועלון תבעו לקבל את חלקם בשותפות, שהיה אמור להתחלק על ידי סלימאן, אך הוא סירב בטענה שטוביה ועלון כבר קיבלו את חשבונותיהם הסופיים, ושח'לף משוחרר מהתחייבויותיו כלפיהם. סלימאן וח'לף סיימו את היחסים ביניהם, ומסמך אפריל ניתן בידי ח'לף כראיה לכך. הצהרתו של עלון כי בין סלימאן לח'לף התקיימה "מיזם משותף (מעאמלה) ולא קנין" מסבכת את הבנת מודלי השותפות בתקופה זו; ההבדל בין מפאוצ'ה למעאמלה (או בין שתי אלה לקנין) אינו ברור. מיד מתחת, בכתב יד אחר, מופיעה עדותו של סלאמה בן ניסן הכהן בפני סלימאן ולפיה הוא (סלאמה) השמיע את אותה ההצהרה במקום אחר, בביתו של זקן. בכתב יד שלישי מאשר המסמך את חתימותיהם של טוביה ועלון בבית הדין הקבוע בפסטאט, מספר חודשים לאחר רישום עדותם הראשונית בביתו של סלימאן בקהיר.

אבו אלפרג' בן ח'לף (?), כנראה ממניית' ע'מר, כותב אל בן דודתו (אבן עמה), אליהו הדיין, בפסטאט. בין שני בני הדודים התקיימה התכתבות קודמת וקשרים עסקיים — אליהו שלח עם מכתבו הקודם 22 דרהם, ולכותב חנות שבה הוא סוחר באינדיגו (ניל). מטרת המכתב הנוכחי היא לבקש מאליהו שיכתוב אל הדיין ר' מנחם, בתקווה להשיג עבור אבו אלפרג' היתר לשאת אישה שנייה. אליהו כבר מכיר את הפרשה, אך אבו אלפרג' חוזר ומתאר בה כאן חלקים. הוא סבל במשך עשרים שנה בשל מחלת אשתו, המונעת ממנה ללכת לבית המרחץ (ככל הנראה בעיה מבחינתו בשל דיני טהרת הנידה ולא מטעמי היגיינה). כשהגיע אבו אלפרג' למניית' ע'מר מירושלים, הוא מצא אישה שנייה שביקש לשאת. הדיין המקומי, מפצ'ל החבר, סירב להשיא אותם על דעת עצמו ואמר שההיתר חייב לבוא מסמכות גבוהה יותר. מפצ'ל שלח מכתב אל ר' מנחם ביד חביב השוחט, אך לא התקבלה תשובה; אבו אלפרג' עצמו לא יכול היה להתלוות אל חביב. אבו אלפרג' סבר שאליהו כבר התערב למענו, אך שום ידיעה על כך לא הגיעה אליו. הוא ביקר באלכסנדריה, אך ככל הנראה מפצ'ל הניא אותו מלפנות לדיין [א]נטולי לקבלת פסיקה, בשל חומרתו. בהמשך המכתב הוא חוזר על בקשתו בצורות שונות, ומביע נכונות לבוא לפסטאט כדי להינשא. המידע מבוסס על מהדורתו ותרגומו של פרידמן. הכותב מצטט בשורות v13–15 פתגם, במסגרת ניסיונו לדרבן את אליהו לפעול במהירות, ופרידמן סימן את תרגומו כמשוער במקצת. מדובר בגרסה של ניב המופיע גם בכמה מסמכים אחרים מן הגניזה, למשל בנוסח "מא בקי פי אלעמר מת'ל מא מצ'א" — מילולית "לא נותרו [שנות] חיים כמו אלה שכבר חלפו", המקביל לכאורה לאמירה האנגלית "איננו הולכים ומצעירים, [ולכן עזור לי]". גרסה נוספת של הביטוי מופיעה גם בפרק הראשון של "דעות אלאטבא'" לאבן בטלאן, מפי רופא שפרנסתו אזלה ואין לו לאן לפנות: "מא בקי אקל ממא מצ'א" ("מה שנותר פחות ממה שחלף"). ראו גם דיונו של עודד צינגר בעניין זה.

(I) רישום משפטי של פרוזבול. בעברית. מתוארך ליום שלישי, כ"ה באלול ה'שע"ו = 7 בספטמבר 1616. בנימין בן שושן מוסר את כל החובות המגיעים לו לרשות בית הדין. נכתב ונחתם בידי משה הלוי פורך(?). חתום גם בידי יהודה קסטרו. (II) מתחת לכך נמצאת ככל הנראה תבנית למסמך פרוזבול נוסף. בראשו נכתב "זה הוא גופו של פרזבול". בתעודה זו מוזכרים שמות נוספים (בעלי החובות?): יצחק בן שושן בן בנימין; חיים בכומו(?); מאיר גאווצון; ובנימין קג'יג'י (קגיגי). לאחר מכן מובאת נוסחת הפרוזבול. תעודה זו מתוארכת ליום שני, כ"ג באלול ה'שע"ו = 5 בספטמבר 1616. תאריך זה נראה מדויק, שכן כ"ג באלול אכן חל ביום שני; ואילו הרישום הראשון נראה כסוטה ביום אחד מימות השבוע. אין חתימות בתחתית; במקום זאת נכתב "והעדים חותמים מטה, או החכמים". הרב הנזכר בקטע הפרוזבול, מאיר גאווצון, עשוי להיות הפוסק הידוע מאיר גאויזון, שנפטר בסביבות שנת 1622. האיותים המקובלים של שם משפחתו הם גאויזון וגאביזון, ונראה שהסופר היה פחות מנוסה ומחק את ניסיון האיות הראשוני שלו. לפרסום מודרני של קובץ תשובותיו של מאיר גאויזון, ראו: שאלות ותשובות רבינו מאיר גאויזון מרבני מצרים הקדמונים מופיע לראשונה על פי כתבי יד בתוספת מבוא, ציונים והערות, אגרות ונספחות על ידי אליאב בן אאמו"ר מאיר שוחטמן.

קטע ממכתב בערבית-יהודית, ככל הנראה נשלח מקוץ לפוסטאט. כתב יד ייחודי; סיכויים טובים למצוא חיבור (join). תיארוך: ככל הנראה המאה ה-13. השולח מדווח שמישהו שלח הוראה "לרוקן את רובם (=המחסנים?) ולמכור את סחורותיהם (חואצל), והטילו עליי ועל אחרים סכום כולל (של כסף) עבור 6 חודשים ויותר, ואני משלם יותר משליש בראש כל חודש". בנו של מישהו נהג בחסד (אנעמ) באופן כלשהו; ייתכן שמוזכרים חיילים או מחוזות (אג'נאד); כן מוזכר מחיר הסוכר; לאחר כל זאת, השולח עדיין חייב 40 דינרים. הוא לקח [...] בשטרי חוב (חג'ג'), והעניינים הידרדרו עד כדי כך שהיה צריך לעזוב את פוסטאט מבלי להודיע לבני משפחתו ואף לא לאשתו (? אהל ביתי) ולמצוא מקלט בקוץ. שם, אלשיח' אלאסעד ואלמכין בני אבו סעד נהגו בו יפה; כעת הוא מלמד את ילדיהם, משמש שליח ציבור בתפילות ושוחט בעבורם. הנמען מתבקש לסייע לשולח לחזור לפוסטאט (באמצעות שליחת כסף). אם יש לו דבר מה שהוא יכול לשלוח, עליו לשלחו חזרה עם המוביל טאהר.

הערות בלתי־רשמיות בערבית־יהודית. רקטו: ייתכן שנכתב על ידי שלמה בן אליהו. הכותב מבקש מהנמען לכתוב פתק לר' חננאל בעניין כוונתו של הכותב להגיע היום לפוסטאט כדי לראותו וכן את אשתו של הכותב. הוא כותב: "בברית, איני רוצה לרדת לגיהינום, שכן רוב השוחטים הם בגיהינום, כפי שאמרו (חכמים) גם כן: 'טוב שבטבחים יורד לגיהנום'". זהו ציטוט מסולף מעט מן התלמוד הבבלי קידושין פ"ב ע"א, תוך החלפה של האמירות השליליות על הרופאים ועל השוחטים. גויטיין משער שהכותב מבקש המלצה כדי להתמנות לשוחט, אף ששנא את המקצוע; ייתכן שגויטיין הצליח לקרוא חלקים נוספים בטקסט, אך אפשר שדווקא להפך — הכותב מנסה להתחמק ממינוי שכזה. ורסו: התשובה, ובה הוראה לנמען להמתין יום לפני בואו לפוסטאט, משום שהאיש הנכבד (ככל הנראה ר' חננאל) הסכים להיפגש עם הכותב היום. על כן על הנמען להמתין להוראות נוספות.

איגרת רועים בעלת מרווחים רחבים בין השורות, מאת נשיא, ככל הנראה דוד בן דניאל. באיגרת מוכרז כי מאיר השר ויצחק הדיין הם שיתמנו לאחראים על מינוי כל השוחטים (טבחים) והשומרים בקהילה הנמענת, וידאגו לכלל צורכיה הדתיים. במקום אחר באותה איגרת מודיע הכותב על זכות נוספת שבכוונתו לממש כלפי הקהילה, ובאותה הזדמנות גם מצדיק את סמכותו: "נבחר עשרה זקנים מקרב נכבדיכם ונחזק את ידיהם כדי שינהיגו את העם, שכן מוטל עלינו למנות זקנים, שופטים ושוטרים. זוהי נחלתנו ונחלת אבינו המלך יהושפט, ככתוב: 'ויעמד שפטים בארץ בכל ערי יהודה הבצֻרות' (דברי הימים ב' י"ט, ה')". בצד השני של המסמך מופיע פיוט בנושא אסטרונומי. בשוליים התחתונים והשמאליים מצוי "סיפור על האסונות הנוראיים שאירעו בלוסנה (אליסאנה), ישמרה האל". (חלק מן המידע לקוח מכרטיסיית גויטיין.)

רקטו: חלקה התחתון של איגרת בכתב ערבי, מאדם אל "אחיו". הכותב מאיית שוב ושוב את המילה والساعة בצורה والسعا. הוא מזכיר אנשים אחדים, ביניהם סולימאן בן אל-[...]אמי והעני (אל-פקיר) אבן פרח', ושולח דרישת שלום לאם יוסף. נדרשת בחינה נוספת. ורסו: איגרת בערבית-יהודית מעלי בן שלמה אל אביו. הכותב שרוי במצוקה קשה ומלא חרטה. נראה שהבעיה היא שקבוצה של בני אלכסנדריה חברו יחדיו כדי לגרום לפיטוריו של הכותב מתפקידו כשוחט, חזן ומלמד. "אוי לו למי שאין לו על מי להישען אלא על האל. כבר נכנסתי עם הקמאש (קמאש' — בגדים? כלי בית? נדוניית האישה?) שלי." בהמשך הוא מזכיר שהדיואן תפס אותו ושנאלץ למכור בגד. כוונתו לבוא לקליוב יחד עם אשתו. לבו טרוד בענייניו של [...].

מכתב מאת משה בן לוי הלוי (נפטר 1212), כנראה מקַליוּב, אל אביו אבו סהל לוי בפוסטאט. בערבית-יהודית, עם הכתובת בכתב ערבי. ייתכן שזהו המכתב הארוך ביותר של משה בן לוי השמור בגניזה. תיארוך: ככל הנראה סביב שנות ה-1190. הכותב פותח בתלונה על מצב הכנסותיו כשוחט. הוא מבקש מבני משפחתו ללכת אל המחסן בפוסטאט ולהוציא עבורו מצרכים רבים. כמו כן הוא מבקש כמה פיוטים, ובכללם אחד שיביא לו במיוחד בן-דודו (אבן ח'אל) אבו אלח'יר, ואחרים מאת אבו אלמנא החזן. הוא מציע לקנות בגד לאמו, ומבקש שאחיו (כנראה ידותון) ישיג עבורו פתווא (תשובה הלכתית). האמיר סג'אע אלדין שולח את ברכותיו. בסוף המכתב יש כנראה התייחסויות למחלה, אך הטקסט קשה לפענוח.

חלקו התחתון של מכתב בערבית-יהודית העוסק במחלוקת קהילתית סביב השחיטה. אדם מסוים, ככל הנראה יריב של הכותב, הגיע לבית הכנסת, הוציא את ספר התורה, והכריז על חרם נגד כל יהודי השוחט במקומו או אוכל מבשר ששחט אדם אחר. מישהו — אולי אותו אדם עצמו — סבר שכל הקהילה נכללת בחרם זה ונדרשת לקבל ממנו התרה. הכותב ממתין למכתב מהנמען שיכריע במחלוקת ויסיים את העניין. כמו כן, ניסו לכתוב לר' יצחק כמה פעמים. בינתיים מסתובב היריב בשווקים עם "מה שבידו" ומכריז שפלוני "מחכום" (פלאן מחכום — נדון לחובה), וש"עבד אדוננו" (כנראה הכותב עצמו) הטעה את הציבור, גרם להם לאכול בשר טרף וללכת אחר נטיותיהם וגחמותיהם. דרוש עיון נוסף.

מכתב מלשכת הגאון שר שלום בן משה הלוי (כיהן בערך 1176–1195) לקהילה מסוימת. רובו בערבית-יהודית. נכתב בידי מבורך בן נתן, עם חתימת הגאון בתחתית. מתוארך לחודש אייר א'תצ"ז למניין השטרות, היינו שנת 1186 לסה"נ. עוסק בשני מלמדים, וקובע כי שניהם ימשיכו לקבל "ציבור" (התחייבויות לצדקה ציבורית), אך אחד מהם הותר לו לשמש הן כמלמד והן כשוחט, בעוד שהשני זכאי לקבל שכר רק עבור כתיבת כתובות, גיטין ושאר שטרות משפטיים, וכן עבור עריכת ברית מילה. השורות 1–6 נמצאות בקטע אחד והשורות 7–16 בקטע אחר של אותו מסמך. (המידע מבוסס על "חברה ים-תיכונית" כרך ב' עמ' 122 וכרטיסיות גויטיין.)

רקטו: טיוטה של עדות משפטית מפוסטאט. תיארוך: סוף המאה העשירית או תחילת המאה האחת-עשרה. העדות עוסקת בשאלת כשרותם של שני חזנים ושוחטים, האחים שר שלום ומנוחה בני שלמה הכהן החזן ראש כלה בן סעדיה. השניים הוּדחו ממשרתם בידי הגאון המנוח שמעיה ובידי אב בית הדין שלו, חנניה הכהן. העדים טוענים כי "המרכילים שקר דברו" עליהם, וכי ידיעותיהם והתנהגותם של השניים אינן מוטלות בספק. הם מבקשים כעת מחנניה הכהן להשיב את האחים למשרתם. ורסו: כולל טקסט ספרותי בעברית, וכן רישום של ייפוי כוח הממנה אדם בשם נסים, חתום בידי אברהם בן סמחון [...].

חשבונות קהילתיים של עדת המוסתערבים בקהיר. מתוארך [ה]תקצ"ב לבריאת העולם, כלומר 1831/32 לספירה. הכותרת מציינת כי הכספים הרשומים הם תקבולים ותשלומים של "קופת הקהל של המוסתערבים". התיקייה שאליה שייך המסמך כוללת בעיקרה, אם לא כולה, חשבונות מן המאות הי"ח והי"ט. בין השמות הנזכרים: ג'מילה אשת בכור נג'אר, אברהם מעתוק, חלפון דיין, דוד לוי עג'מי, יצחק עזרי, יעיש עכובס, ה"צוגיירת" (הבת הקטנה) של אבו סלמון השוחט הכשר, אברהם הלוי, ברוך בן יצחק לוי, בתו הקטנה של נסים ענאג'י, קמר בת נסים כהן, ו___ אשת אברהם רווח.

מסמך משפטי בכתב ידו של מבורך בן נתן (פעיל בשנים 1150–1181). ככל הנראה חוזה חניכות/שוליאות. הדובר (אולי אבו נצר, שורה 13) יהיה חייב חוב של 872 דרהם (שמחציתם 436) ל"מורי" [...] בן שבת. בנוסף לכך, נאמר במסמך: "השכרתי את עצמי לו לעבוד... מדי יום תמורת 3 דרהם, לתקופה של 4 שנים החל מתאריך חוזה זה...". מוזכר גם זין אלכהן, בנה של אחותו של אלכהן אלד'באח (השוחט), שייתכן שהוא הערב לעסקה. קיים חוזה דומה (PGPID 2417). בצד האחורי של המסמך מופיעים ניסיונות קולמוס וכן בסמלה בכתב ערבי.

מכתב משלמה, שוחט במחלה, אל הדיין זכאי (ככל הנראה אביו של שלמה בן זכאי שפעל בתקופת הרמב"ם). השולח חשש לאבד את משרתו לאחר שדיין חדש בשם מנחם הגיע למחלה, משום ששלמה הסתפק בשינון של חיבור הדרכה במקצועו במקום ללמוד את המקורות עצמם. צדו השני של המכתב מכוסה ברישומים שונים, ובהם תאריך אפשרי להגעת המכתב: י"ב במרחשוון א'תס"ב לשטרות, הוא 3 באוקטובר 1150. (המידע מבוסס על כרטיס המפתח של גויטיין ועל מאמרו של פרידמן על זוטא.) ככל הנראה קשורים לכך מסמכים נוספים מאותה פרשה.

הצהרה משפטית, כנראה מהמאה ה-16 או ה-17. חתומה בידי נסים בן אלענכּרי, ובה נמסר כי באסיפת ראשי הקהילה נשבע השוחט ירוחם שלא יסיג את גבולו של השוחט שבתי, ובתמורה שבתי ייתן לו 3 חלקים מכל 10 (לא ברור ממה). אם אחד מן השוחטים יבקש מחברו למלא את מקומו, המחליף אינו רשאי להסיג גבול או לגעת בחלקו של השני. השם נסים בן אלענכּרי מופיע גם בקטעי גניזה אחרים, ואולי מדובר באותו רב קהילתי. (המידע מבוסס על תעתיק של אברהם דוד ועל תיאור FGP)

דף מתוך פנקס בית דין. בצד הפנים (recto): עדות על קיום הוראה שהוציא ראש היהודים, נתנאל הלוי. מתוארך לשליש הראשון של חודש שבט שנת 1471 למניין השטרות, היינו אמצע ינואר 1160. ואלה פרטי העניין: מנצור אלד'בּאח, שוחט וחזן, הובא לפני בית הדין ונצטווה לנהוג כשורה, להתנהג בנעימות עם הבריות, להימנע מלהתקוטט עם מי שמתגרים בו בנוכחות גויים, ולהקפיד על הלכות השחיטה הרגילות. הוא התחייב לציית להוראות אלה. (חלק מהמידע על פי גויטיין.)

חשבונות בערבית-יהודית מסוף המאה ה-16 או תחילת המאה ה-17. הטקסט מזכיר שמות רבים, ובהם (בצד הפנים) מוחמד ג'לבי (צ'לבי) וח' פראנסס, ובצד הגב ר' מאיר גביזון. סביר להניח שמדובר ברב הקהילתי הידוע שפעל במאות ה-16–ה-17, שאת שנת לידתו מעריך אליאב שוחטמן בין 1545 ל-1555 לסה"נ במבוא לשו"ת ר' גביזון. אף שר' גביזון נולד לפליטים ספרדים בצפת, את עיקר פעילותו עשה בקהיר. ייתכן שמדובר בצירוף עם קטע נוסף.

מכתב או הכרזה הממוען לכלל הקהילה היהודית בפוסטאט, בערבית-יהודית. ככל הנראה יצא מלשכת הנגיד. בראש המסמך מופיעה המילה 'אמת' כסימן פתיחה. תיארוך משוער: המאה ה-13 או ה-14. מטרת המכתב היא להודיע כי מוסא, השמש של בית הכנסת של העיראקים, הוטל עליו חרם. הסיבה לכך מצוינת בשורה 7, אך קשה לפענחה. אסור לאיש לבוא עמו במגע או לאכול מן הבשר שהוא שוחט, וכל מי שיפר את ההוראה ייענש.

עדות משפטית (מחצ'ר) מאל-מחלה בעניין שחיטה כשרה. נראה כי שמריה הכהן זכה בזכות להיות השוחט היחיד במקום, ואדם אחר התחייב בהסכם משפטי ואף נשבע שלא ישחט — אך כעת נראה כי הפר את שבועתו ונתפס בשעת מעשה. העובדה שגם בצדו האחורי של הדף מופיע מסמך משפטי עשויה ללמד שמדובר בדף שנתלש מפנקס של בית דין. ככל הנראה קיים קשר בין מסמך זה לבין שלושה מסמכים נוספים העוסקים באותה פרשה.

מכתב המלצה בערבית-יהודית, שנכתב עבור נושא המכתב, אבו אלעז בן אבו סעיד. מעבר לנוסחאות המקובלות בז'אנר, אנו לומדים שהממולץ עובד מאז פורים כשוחט, "ראש אחד או שניים ביום", על מנת להסתיר את פניו מן הצורך לשאול נדבות או להתבייש בפני הקהל (ולא ינפצ'ח ענד אלקהל). נראה שכעת ברצונו לעלות לרגל לירושלים. ייתכן שבאותו כתב יד נכתבו גם שני מסמכים נוספים.

מכתב ביהודית-ערבית. מדווח על סכסוך משפטי בעיר פרובינציאלית הנוגע לפדיון (משבי?) אחיות אבו אל-נג'ם עבור 50 דינרים. עוסק גם בזכויות לבית. דמויות נוספות: יצחק נפוסי, הדיין (שהשקיע מאמץ רב בתיק), אבו אל-עז ואבו מנצור ב' [...]. בשוליים: הדיין אוסר על מישהו לשחוט, והמופצ'ל הכהן, שוחט העיר, אומר משהו.

שריד מהסכם המפרט את התנאים שהוטלו על השוחטים שקיבלו רישיון מטעם הקהילה הארץ-ישראלית בפוסטאט. על המסמך חתומים החבר בן מבורך, אלעזר בן שמואל, נתן בן אברהם, נסים הכהן בן אהרן ומצליח בן צמח. התיעוד מתוארך לראשית המאה ה-11. המידע מבוסס על תיאורו של גויטיין ועל כרטסת הרישום שלו.

חשבונות של שוחט. גויטיין מתארך את המסמך ל-1179 או 1183 לסה"נ. הדף נוצל מאוחר יותר בשנית לכתיבת פיוטים. מידע נוסף ניתן למצוא בכרטיסיות של גויטיין על שמורה זו ועל קטע נוסף קשור. כתב היד הוא של ידותון הלוי, והקטעים הללו מכילים גם פיוטים שלו לצד החשבונות.

פנקס חשבונות של שוחט. רישומיו של השוחט המפרטים את הסכומים ששילם כל קצב, את שמות הקצבים ואת מספרי הבהמות שנשחטו עבור כל אחד מהם. פרטים נוספים, כגון הכמויות שהתקבלו, מובאים בצורה מסוכמת. (המידע מבוסס על כרטיס המפתח של גויטיין.)

גב (ככל הנראה שימוש משני): רשומות של שוחט (ככל הנראה שלמה או אביו אליהו, מאחר ושחיטה לקהילה המקומית מוזכרת גם במכתב בפנים); טבלה בכתב ערבי ובספרות יווניות/קופטיות הכוללת יום בשבוע, שם הלקוח ומספר בהמות שנשחטו

חלק מכתובה ל-[...] בת יוסף הלוי וחתן שאינו מזוהה בפוסטאט (תאריך לא נשתמר). עדים: הפרנס יהודה ב. ע[...] ונחמיה ב. אברהם. נחמיה ב. אברהם, ראש הפרק, חזן ושוחט, ידוע מאמצע המאה ה-11 בפוסטאט

עדות משפטית. מיקום: קליוב. תאריך: 1205–1237 לספירה, בדרך לרבי אברהם בן הרמב"ם. הקהילה מבקשת מהנגיד למנות מחדש את תמים ב. יוסף למוקדם (חזן, שוחט ומורה) של קליוב בשכר 8 דרהם לשבוע

שבר ממכתב או מסמך משפטי המתאר כיצד בנוכחות 'הקהילה' שני אנשים העידו בעניין החזן הלאל, שכנראה הזניח את חובותיו כשוחט (אן אלחזן הלאל כ'לא אלנאס פי הדא אלמועד בלא דביחה...).

חשבונות שוחט. ביהודית-ערבית. מקבל דרהם 1 עבור 2 ראשים. שבוע ראשון של אלול: 43 ראשים, 22 דרהם. שבוע שני: 24 דרהם. שבוע שלישי: 23.75 דרהם. ואחר כך מפרט פריטים שרכש בקהיר

צד אחד: נוסחאות משפטיות, כולל אחת לסמיכה לשוחט. הצד השני: מסמך משפטי (שטר עיסקא) או אולי נוסחה. תיארוך: תקופה עות'מאנית, על סמך המטבעות הכוללים ריאלים ומדיינים.

שוחט בשם ח'לף ב' אברהים אל-חלאל שהתרשל בתפקידו לוקה ומאולץ להודות בפומבי. מתוארך: שלישי, 9 אייר 1339 = 7 מאי 1028 לספה. מיקום: קהיר.

מכתב מראש היהודים שר שלום הלוי גאון בן משה לקהילת קליוב, המאשר את משה בן לוי כשוחט, חזן ומלמד.

מכתב לשופט משה: מבקש לאשר את יצחק כשוחט, 'כי כמוהו מעטים'. בנו של הנמען יסייע לו.

אזהרת הנגיד ר' יהושע נגד שוחטים פסולים. אמצע המאה ה-14.

חשבונות של שוחט, נראה בכתב שלמה ב' אליהו.