AIU VII.E.4

תיאור

מכתב מאברהם בן יצחק האנדלוסי בירושלים אל שותפו אבו יעקוב יוסף בן עלי הכהן פאסי בפוסטאט, משנת 1052 לערך. זהו ביקורו הראשון של אברהם בירושלים. הוא היה מודאג מכך שלא קיבל מכתב מיוסף זמן רב, אך זה עתה פגש מערבי שהגיע מהמערב על אותה ספינה שבה הפליג יוסף, וזה הראה לאברהם כמה מכתבים שהביא מאת יוסף. אברהם מצר על ההפסד הכספי שספג יוסף בעניין ברהון [בן מוסא אלתאהרתי]. הוא מודה ליוסף על שטרח בעניין מכירת הבגדים. "אך כאן איננו יכולים ללבוש אלא בגדי פשתן מטולאים, שכן הארץ 'תשושה מן האירועים' ולא חנויות ולא בתים פתוחים." (גיל מפרש 'ללאחדאת' כלאל' כמתייחס לכנופיות חמושות המשוטטות בארץ, ושפירא תרגם זאת כ'האיכרים אומללים'.) "ובאשר לשאלתך על מצבי כאן ואם אני מתפרנס — הארץ מתה, אנשיה עניים ומתים, ובמיוחד בירושלים; אין איש שוחט בהמה לא ביום חול ולא בשבת, ואין למצוא עוף. קר מאוד, ובעזרת השם אצא לדרך לאחר הצום הקטן." הוא מבקש מיוסף להשתמש בחלק מעשרת הדינרים כדי לקנות לבת דודתו היתומה של אברהם (בנת ח'אלתי) שני צעיפים (מעג'רין), אחד כחול ואחד ירוק, ומטפחת (מנדיל) לספר תורה, ולשלוח אותם עם ברהון — או עם כל אדם אחר — לקירואן. הוא מבקש מיוסף, לשם העצביה (קשר השארות) שביניהם, לשמור על הדוכאן (החנות) ולמלא את מקומו של אברהם שם. הוא שולח דרישות שלום לאסחאק, מוסא, אברהם הכהן ונהראי. הוא מוסר במיוחד את ברכותיו לנהראי על החלמתו מהמחלה שלקה בה בברקה. בסוף המכתב מספר אברהם כי היה חולה אנושות, מרותק למיטתו חודש שלם ברמלה ועוד יותר בירושלים, אך החלים, ברוך גומל לחייבים טובות. איש לא קיווה לרפואתו, לא הוא ולא הסובבים אותו. (כך הבין גם שפירא את הביטויים "מא טמע בנא אחד לא אנא ולא מן ענדי" ו"מא טמע לנא אחד באלחיא". נראה שגיל טעה בקריאתו כניב שמשמעו "אל יקנא בנו איש", שכן זהו מוטיב נפוץ בסיפורי מחלה אנושה בגניזה המדגיש כיצד הכול נואשו.) יוסף לא יאמין אם יספר לו אברהם כמה כסף הפסיד מן הרגע שעזב את הדוכאן ועד עתה. הוא מסיים שוב בדרישות שלום לאותם חברים, לבני משפחותיהם, ולאבו זכרי יהודה. הכתובת בכתב ערבי: לפוסטאט, לאלמעארג' (?), אצל שער דאר אלברכה. בהמשך מופיעים לפחות ארבעה שמות (מוסלמיים) של מוליכי המכתב.

Princeton Geniza Project description: Letter from Avraham b. Yiṣḥaq al-Andalusi, Jerusalem, to his partner Abū Yaʿqūb Yosef b. ʿEli ha-Kohen Fāsī, Fustat, ca. 1052. This was Avraham's first sojourn in Jerusalem. He was anxious not to have received word from Yosef for a long time, but just now encountered a Maghribi who came from the West on the same boat as Yosef, and showed Avraham some letters he brought from Yosef. Avraham was saddened to hear of Yosef's financial loss with Barhūn [b. Mūsā al-Tāhartī]. He thanks Yosef for concening himself with the sale of the garments. "But here we cannot wear more than patched, flax garments, for the land is 'exhausted from the events' and neither stores nor houses are open." (Gil glosses 'li-l-aḥdāth kalāl' as due to armed bands roving the country and notes that Chapira translated it as 'the farmers are wretched.') "As for what you asked regarding my situation here and whether I am making a living, the land is dead; its people are poor and dead, especially in Jerusalem; no one slaughters an animal either on a weekday or on the sabbath, and there is no fowl to be had. It is very cold, and God willing I will depart after the small fast." He asks Yosef to use part of the 10 dinars to purchase for Avraham's orphan cousin (bint khālatī) two scarfs (miʿjarayn), one blue and one green, and a mantle (mandīl) for a Torah scroll, and to send them with Barhūn—or with anybody else—to Qayrawān. He asks Yosef, for the sake of the ʿaṣabiyya between them, to look after the dukkān and take Avraham's place there. He sends regards to Isḥāq, Mūsā, Avraham al-Kohen, and Nahray. He especially sends his congratulations to Nahray on recovering from the illness that he contracted in Barqa. Here, at the end of the letter (v15–19), Avraham recounts that he was desperately ill, bedbound for one month in Ramla and for even longer in Jerusalem, but he recovered, barukh gomel le-ḥayavim ṭovot. No one had any hope for his recovery, neither he nor those around him. (This is also how Chapira understood "mā ṭamaʿa binā aḥad lā anā wa-lā man ʿindī" and "mā ṭamaʿa lanā aḥad bi-l-ḥayā." Gil seems mistaken in reading this as an idiom for "let no one be envious of us," because it is a common trope in Geniza narratives of critical illness to emphasize how everyone had despaired.) Yosef would not even credit it if Avraham told him how much money he had lost from the time he left the dukkān to the present moment. He concludes again with greetings to the same friends as before, and to their families, and to Abū Zikrī Yehuda. The address is in Arabic script: to Fusṭāṭ, to al-Maʿārij (?), at the gate of Dār al-Birka. There follow at least four (Muslim) names of the deliverers. ASE.