יהודית־ערבית במסמכי הגניזה — עמוד 8

מכתב מאפרים בן יעקב אל אבו סולימאן דאוד בן אסחאק ואל אבו סעיד [...] בן דונש. בערבית-יהודית. אדם בשם אבן אלקאביסי, שהוחרם מן הקהילה היהודית בארבע ערים שונות בחצי האי האיברי (גרנדה, לוסנה, קורדובה וסביליה), הגיע לאלכסנדריה, וקרוביו שבעיר דורשים מן הדיין המקומי להחיל גם הוא את החרם נגדו. הדיין מהסס לעשות זאת, משום שנמסר לו שהאיש איים להתאסלם (יפשע) אם יוחרם שוב. הדיין (ככל הנראה שלה בן מבשר) פנה אל מצליח גאון (כיהן בשנים 1127–1139) בפוסטאט וביקשו להטיל את החרם על אבן אלקאביסי. כותב המכתב מבקש מקרובים אחרים למהר ולאסוף ראיות מפלילות נוספות נגד הבא החדש, כדי שניתן יהיה להכריז על החרם. בנוסף מוזכרים אבן ג'ראח, אבן אלג'זאר; בית של חתונה; ורבנו רפיא(?) המנוח. (המידע בעיקרו על פי פרנקל.) צירוף: אלן אלבאום.

מכתב בערבית-יהודית, בראשו בסמלה בכתב ערבי. מדובר בקטע (הצד השמאלי של הרקטו והצד השמאלי של הוורסו). תאריך משוער: כנראה המאה ה-11. נשלח מפוסטאט, וממוען ל"אחי" אבו אלחסן [...] בן סהל אליואבי(?). המכתב מזכיר את "עניין נישואיו של מוסא", ועוסק באריכות בדרמה משפחתית: אישה זקנה, ואישה נוספת ומתנה או ירושה שקיבלה מדודתה מצד אמה. בין השאר נאמר: "היא נעדרה במהלך חודש החגים ואז שבה.... גירשנו אותה, וזה היה קשה עליה.... היא אמרה: 'אם לא תיתנו לי את רכושי (או נדונייתי? רחלי) [...]'... ריחמנו עליה... ונתנו לה את רכושה... בערכאות יהודיות ומוסלמיות שלא נותרו ביניהם חבויות נוספות... אינני יכול לנתק אותה בעניין זה... הוא כעת המשגיח (אלנאט'ר)....". המסמך טעון בחינה נוספת. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיס המפתח של גויטיין.)

מכתב מאת אבון בן צדקה אלמגרבי, מירושלים, אל אבו זכריא חיים בן עמאר בן מדיני (״הפלרמיטני״), בפוסטאט. התיארוך: בערך מארס 1055, לפי גיל. בתחילת המכתב מנחם אבון את חיים על מות בנו, ולאחר מכן הוא מפריך בתוקף האשמות שהוטחו ביושרו (טענות על חובות לשלטון ולמשרד הירושות בסך עד 1000 דינרים). הוא מקלל את מתנגדיו בצרעת — המחלה המקראית הדומה למחלת הצרעת — תוך שהוא מצטט אמרה תלמודית: ״כל החושד בכשרים — לוקה בגופו״. אבון כתב את המכתב מתוך ״מרירות הנפש״. הוא מצדיק את התנהגותו הרעה של חיים, שכן הוא יודע שחיים אינו במצבו הרגיל בשל אבלו; ״תלאות הזמן משנות את אכלאק (המידות) של האדם, ובמיוחד אסון כזה שפקד את לבך״. אבון מתלונן על כך שנהראי בן נסים קיבל את מכתביו אך אינו טורח להשיב. חלק מן המידע מתבסס על כרטסת גויטיין.

פרוטוקול מבית הדין בעניין תביעתה של אלוחשה (או אלוחשא) נגד יוסף אללבדי. נציגה של אלוחשה, משה בן ישועה, תובע מאללבדי את חלקה ב-300 דינרים ("פחות או יותר") שהושגו מהשקעתו של אבו נצר, אחיה של אלוחשה, בסחורתו של אללבדי — בין שזו נמכרה ובין שלא. אבו נצר נהרג בעיידאב. הערך הכולל של ההשקעה עמד על 800 דינרים. אללבדי טען מצדו כי 300 הדינרים אינם קשורים כלל לאותה שותפות, אך הביע נכונות לכלול אותם בחשבון אם אלוחשה תעשה כמותו, באופן הדדי, ביחס ל-22 חבילות הלכּ (שרף) שלטענת נציגה היו חלק מעסקה נפרדת. המסמך נכתב בידי חלפון בן מנשה (פעיל בשנים 1100–1138 לסה"נ) ונחתם בידי עלי הלוי בן נתנאל (אחיו של חלפון בן נתנאל) וביצחק בן שמואל, אחד משני דייני פוסטאט. מתוארך ל-30 ביוני 1104. המסמך מתייחס לישיבת בית דין קודמת.

מכתבים בערבית-יהודית. כתובים על פיסת נייר צרה. תיארוך: ככל הנראה מהמאה ה-13. רקטו: מכתב הממוען לאלעזר, ובו מתלונן הכותב על העיכוב של הנמען בהעתקת הקונטרסים (כראריס). הכותב שלח לו אוקייה אחת של דיו, וכן את אבו אלפרג' עם בהמת רכיבה, ועל אלעזר לשלוח עמם את הקונטרסים ואת הקלף. הכותב שילם עבור סלימאן את מס הגולגולת (ג'אליה) שלו. אשר לקונטרסים שנשלחו עם אלבלביסי, וכן שני הקונטרסים שנשלחו עם אבו עלי — הכותב לא קיבל אותם. אם נושאי החפצים ימצאו ספינה לעלות עליה, עליהם לעשות כן. ורסו: מכתב מאלעזר אל 'סיידנא'. הוא מדווח שהדיו מעולם לא הגיע, ולפיכך הוא יושב בטל ממלאכה, ועל הנמען לשלוח לו דיו נוסף — שתי אוקיות ליתר דיוק. אישה ('סת') הייתה חולה. ייתכן גם שהמכתב של אלעזר נכתב קודם, והמכתב השני הוא התשובה אליו.

מסמך משפטי. רישום של שטר שחרור (אישור על סילוק). תיארוך: 1150–1181. נכתב בכתב ידו של מבורך בן נתן. במסמך זה, אבו אלמכארם נדיב הלוי בן משה הלוי מסדיר חשבון של שותפות בשמו של שמואל, חשבון המגיע לאביהם של אבו נצר ואבו אלמג'ד, ככל הנראה בעקבות פטירת האב וסיום השותפות. לאחר תשלום היתרה לשני הבנים, ניתן לנדיב שטר שחרור, המעיד על כך שעמד שמואל בתפקיד השליחות שהוטל עליו. מלבד הפרטים הנוגעים לתשלום של נדיב לשני הבנים, חסרים בקטע תנאי השותפות הנוגעים למשך הזמן ולחלוקת הרווחים וההפסדים; המסמך מתייחס לשותפות במונח "שִׁרְכָּה", אף שהבנים משחררים את שמואל מ"מעאמלאת". בשורה 19 מוחלפת המילה העברית "חכמים" במילה הערבית "עֻלַמַאא'" בתוך ביטוי רבני מקובל; לנדיב היו עסקים הן בבתי דין יהודיים והן בבתי דין מוסלמיים.

התחייבויות לתשלום עבור פדיון שבויים. פסיקה (מגבית התחייבויות) למען האיש מאנטיוכיה לצורך פדיון ילדיו. הרשימה ערוכה בארבעה טורים המחולקים עוד לשישה חלקים. הסכומים קטנים באופן מפתיע. הסכום הכולל, שהיה ודאי פחות מעשרה דינרים, היה נמוך בהרבה מן הסכום הדרוש לפדיונו של שבוי בודד. ייתכן כי האיש מאנטיוכיה — שנכבשה בידי הצלבנים בשנת 1098 — נפדה בכספו של אדם נכבד, שהקהילה התחייבה להחזיר לו חלק מן הסכום, ורשימה זו אולי נערכה לצורך כך. קיימות גם אפשרויות נוספות (ראו גויטיין). המונח העברי "פדיון שבויים" שימש גם לציון מצוקות שונות, למשל אדם שנכלא בשל אי-תשלום מסים. [אבו] סעד הכאתב (פקיד ממשלתי) מתחייב לתרום רבע דינר זהב. סביבות שנת 1100. ישנם שברים רבים בכתב ידו של אותו סופר, וניתן לעיין ברשימתם בקטלוג של פן.

פתק מהורה אל מורה, בערבית-יהודית. הטקסט ברור למדי, אך קשה להבין למה בדיוק מתכוון השולח. הדברים נשמעים בערך כך: "אדוני, נראה לי שאתה מעסיק אותו בקריאה (אל-קראאה) כדי 'לאכול' את כספו. אבל תן לתלמידי בית הספר 'לאכול' (= להפיק תועלת?). כמו כן, כאשר הוא מבקש לחזור על החומר (יֻעיד), אל תיתן לו. אם אתה רוצה שיחזור על חומר ישן, מוטב שיהיה לבדו. הוא אינו נער (ע'לאם) שכל אחד יכול להקריא לו. הוא נער (ע'לאם) בעל אופי של תלמידי בית ספר (צביאן)." במקורות ספרותיים מסוימים, המונחים ע'לאם וצביה משמשים לסירוגין כינויים לתלמידי בית ספר. אולם מן ההקשר כאן, נראה שע'לאם הוא נער מבוגר יותר מצַבּי. בנוסף ישנה שורה לא קשורה בכתב ערבי, הפוכה ב-180 מעלות (. . . הא וופקהא ואחיאהא), ובצד השני (verso) מופיע טקסט מתוך ההגדה.

מכתב דהוי ביותר מאת משה בן לוי הלוי, מקלוב, אל בן משפחה בפוסטאט. הנימה הכללית של המכתב מצוקתית. כאשר התוכן מתחיל להיות קריא (בקושי) בשורה 16, משה מספר על האירועים שלאחר מותה של אחותו של סלימאן, שהייתה אשתו של יעקוב. ככל הנראה ביקשה המשפחה ממשה (שהיה חזן) להוביל את התפילות. למעלה מ-40 איש נדחסו לתוך הבית, ובהם קבוצה מאל-מח[לה?]. הוא התחיל להתפלל, אך כנראה בשקט ובינו לבין עצמו. המתפללים צעקו עליו שעליו להתפלל בקול רם ובאופן של 'חזנות' (אלחזאנה) בסגנון 'החדש'. אלא שמשה שכח כיצד לעשות זאת (חרדת ביצוע?), ולכן נאלץ להמשיך להתפלל 'ללא חזנות'. ההמשך מטושטש לצערנו, וכאשר הכתב נעשה קריא שוב בשורה 9 של צד ב', משה ככל הנראה כותב על אחיותיו ('אלכבירה' ופח'ר) ומזכיר אדם בשם אבן אלעצאר. הוא מסיים בדברי שלום.

מכתב שנשלח מעדן באוגוסט 1199. שולח המכתב ונמענו אינם ידועים, שכן רק החלק התחתון של המכתב זוהה. המכתב מתייחס לכפיית ההמרה לאסלאם של יהודי תימן, וקשור לפרשה הנזכרת במסמך נוסף מאותה תקופה. כן מופיע בו דיון בסחורות הודיות, ונראה כי המסחר המשיך להתנהל גם בתקופה זו של תהפוכות פוליטיות ודתיות. המכתב מתאר את ההמרה הכפויה של יהודי עדן בימי שלטונו של אלמלכ אלמעז אסמאעיל, אשר הכריז על עצמו ככליף, ואשר היה אחיינו של צלאח אלדין (סלאדין). שולח המכתב כותב שיהודי הרמה התימנית כבר המירו את דתם, ולאחרונה גם מצמון (המזוהה עם מצמון בן דוד, ראש הקהילה היהודית בתימן) קיבל עליו את האסלאם. תיאור נוסף הקשור למסמך: מכתבו של מצמון בן דוד מעדן אל יצחק בן ססון בקהיר, בעניין כפיית יהודי עדן להמיר את דתם לאסלאם. עדן, 1198.

מכתב מאת סמכות דתית קראית אל תלמיד, ובו תשובות לשורת שאלות שהנמען שלח אליו. במרכז המכתב עומדת הסוגיה של הפרשנות הראויה לתחילת ספירת העומר "ממחרת השבת" (ויקרא כ"ג, 15–16) — מחלוקת פרשנית מפורסמת בין הזרמים. הרבניים מפרשים זאת כיום שלאחר היום טוב הראשון של פסח, ואילו הקראים מפרשים זאת כיום שלאחר השבת החלה בתוך ימי הפסח. הכותב מציג טיעונים והוכחות שונים, ואומר: "ואין איש יכול לחלוק על כך באמצעות איזושהי מסורת (כלומר תורה שבעל פה) שידועה להם... שכן הם לא ראו את השליח, והם רק שואבים זאת (?יסתמדّו) מאיתנו". בהמשך מובאת אנלוגיה סתומה משהו, הנוגעת לשאלה אם יש להאמין למוכר בגדים בנוגע למחיר סחורתו אם לאו. נידונות כאן גם כמה סוגיות פרשניות נוספות, ובצדו השני של הדף נכתב: "התשובה לשאלה על 'ממחרת השבת'".

מסמך משפטי הנוגע לסכסוך אודות ספר שניתן כפיקדון. נכתב בידו של הלל בן עלי (פעיל בשנים 1066–1108 לספירה). נערך בפוסטאט, אך מוזכרת בו גם אלכסנדריה. המסמך נכתב תחת סמכותו של מבורך בן סעדיה. תיארוך: בסביבות שנת 1097 לספירה, על סמך המסמך הקשור אליו, ומכיוון שמבורך בן סעדיה מכונה כאן "נגיד" (תואר שקיבל לאחר 1094). הצדדים המעורבים הם עמראן בן יוסף אלברקי, המתואר כעני ו"מאוף אלעקל" (פגוע בשכלו), מצד אחד, ונסים בן אהרן ובנו אהרן מצד שני. בסופו של דבר משוחררים נסים ובנו מכל אחריות בנוגע לקודקס (ספר) שנמכר על מנת לספק לבעליו הגנה מפני הקור והרעב. ראו גם את המסמך הקשור מאותה שנה (1097 לספירה), שהוא פרוטוקול בית דין העוסק באותם אנשים ובמכירת הספר שהושאר כפיקדון בידי נסים ובנו על ידי עמראן בן יוסף אלברקי.

הסכם קדם־נישואין שנכתב לרגל אירוסין (ערוסין/שידוכין). החתן: משה בן יוסף הכהן. הכלה: [...] בת שמריה הכהן (שמה הושאר ריק). המסמך מפרט את התנאים שהוסכמו לקראת הנישואין. מתוארך בקירוב לשנת 1220 לפי גויטיין, אף שהוא אינו מביא הוכחה לתיארוך זה. מכל מקום, כתב היד אופייני גם למאה השלוש־עשרה, וכך גם הביטוי "נזדווג ונשתדך" המופיע בשורה 2, שמצוי בתעודות הגניזה מן המאה השלוש־עשרה ואילך. תשלומי הנישואין: 15 + 60. בין התנאים: מגורים במשך 12 חודשים בפוסטאט, ולאחר מכן מעבר לבלביס. ראוי לתשומת לב במיוחד התנאי לפיו הכלה היא זו שתקבע את מקום המגורים בפוסטאט למשך שנה אחת. לאחר שנה זו התכוון הזוג לעבור לבלביס, ואף שם תקבע האישה את מקום המגורים. להרחבה בסוגיה זו ראו עבודת הדוקטור של אשור, פרק רביעי, עמ' 130–131.

מכתב הממוען אל יוסף הלוי. בערבית-יהודית. עוסק בביקור בבית הכנסת בדמוה (שורה 10) בעת של אי-שקט ומהומה. השולח מסביר כי הוא עצמו נוהג להגיע לפוסטאט כדי לפקוד את שלום כל ידידיו וקרוביו, מאחר שהיה דואג להם אילו היו יוצאים לדרך כדי לבקרו. במהלך ביקורו נתקל באבו אלחסן, בנו של הנמען, שהתעקש בעקשנות רבה ללכת לדמוה. השולח עשה כל שביכולתו כדי להניאו מן הנסיעה לשם בכלל. לבסוף הצליח לשכנע את אבו אלחסן לרכוב עמו בסירה במקום ללכת ברגל לשם. הם הגיעו בשלום והתפללו במניין. אבו אלחסן מתעקש כעת להישאר שם במשך כל יום שלישי ולשוב לפוסטאט רק ביום רביעי. השולח מנסה לשכנעו לחזור כבר ביום שלישי (יום כתיבת המכתב) אך ללא הצלחה. השולח מדגיש שאין הוא מזניח את אבו אלחסן ואינו מעודד את בטלנותו, ושאין על הנמען להאשימו בכך.

מסמך משפטי. הסכם שותפות מסוג קומנדה (commenda). מתוארך לנובמבר 1132. אבו זכרי יהודה בן יוסף הכהן וחננאל בן נסים נכנסים לשותפות בחנות. השותף הפעיל עורך התחשבנות סדירה, שפרטיה זוכים לאמון ללא צורך בעדות עדים. הרווחים מתחלקים שווה בשווה לאחר ניכוי ההוצאות. השותף הפעיל מנוע במפורש מלהלוות מכספי השותפות לשותף אחר; אם יעשה כן, הכספים הללו ינוכו ישירות מחלקו שלו בשותפות. דיני שותפות ההשקעה הבלתי מוגבלת (מֻפַאוַצַ'ה) מתירים העמדת הלוואה ברשות שני השותפים, וגם החלוקה השווה של רווחי השותפות או הפסדיה מזכירה את הסכם המֻפַאוַצַ'ה. עם זאת, בעוד שהוראות הקניין כאן הן הדדיות, ההוראות הנוגעות לעבודה עצמה מרמזות על כך שאחד מן השותפים בכיר באופן ניכר מן האחר. (המידע מבוסס על ליברמן, "תרבות של שותפות", 32–34)

מכתב ממרדוך בן מוסא באלכסנדריה אל נהראי בן נסים בפוסטאט, מתוארך לסביבות יולי 1048. מרדוך מביע זעם רב בדווחו על פתיחת חבילת סחורות שעברה דרך אלכסנדריה בדרכה לפוסטאט; הסחורות כללו קינטאר וארבעים רטלים ג'רויים של שעווה, וכן צרור של משי (ח'ז). המכתב מזכיר גם הזמנה של מה שגויטיין מפרש ככוסות חרס ("סאג'רה") מעוטרות בברק זהב. אבו אסחאק אבראהים אבן אלאסכנדראני היה, לפי אודוביץ', נציג הסוחרים (וכיל אלתג'אר) באלכסנדריה, או לפחות אחד מבעלי התואר הזה בעיר. הוא נזכר במכתבים רבים של מרדוך בן מוסא אל נהראי בן נסים, ואף שימש כסופר של כמה מהם. במכתב הנוכחי אנו עדים לאחד מתפקידיו של הוכיל: לאחר שנפתחה חבילת סחורה, אם הבעלים לא היו נוכחים, נארזה הסחורה מחדש והועברה לוכיל, שנטל על עצמו את המשך העברתה ליעדה.

שטר מכר בכתב ידו של חלפון בן מנשה. מתוארך ליום חמישי, כ"ט בחשוון א'תמ"ו לשטרות = 17 בנובמבר 1134, בסמכותו של מצליח גאון. הצדדים לעסקה הם הקראי חלפון בן אסמאעיל (? אם הכוונה לשם הנזכר בשורה 3, נראה דווקא שמדובר באישה בשם [...] בת סלימאן (או מימון?) בן ישראל המכונה אלרחבי) מצד אחד, ואברהם בן יפת המכונה אבן ראובן ובנו מן הצד השני. המכר הוא על נכס בקהיר החדשה, בשכונת חארת זווילה. מחיר הנכס הוא 55 דינרים, מתוכם 33 דינרים שולמו במעמד המכירה. העסקה מתוארת כ"ברית יד ליד אמונת ישראל" — נוסח המופיע גם בשטרות נוספים מאותה תקופה. העדים על השטר הם אבו אלנג'ם, החזן צדקה אבן נֻפַיע, הלל בן צדוק, נתנאל בן שמריה השישי, צדקה הלוי, ועלי בן פרחיה. בצדו האחורי של המסמך יש שרבוטים. (חלק מהמידע מבוסס על CUDL.)

פנקס חשבונות בערבית-יהודית, הכולל 9 גיליונות כפולים (ביפוליה) במצב שימור טוב מאוד. בין המטבעות הנזכרים בו אשרפי ופלוס, וחלק מהאישים המופיעים בו נושאים את התואר ח'ואג'ה. שמות החודשים הנקובים הם בשמותיהם האירופיים. לפי הצעתו של דותן ארד, הפנקס מתוארך אולי לשנת 1617 לערך. נראה כי המחבר האנונימי שימש כסוכן של אחד הקונסולים האירופיים, ככל הנראה באלכסנדריה. הפנקס כולל רשימות מפורטות של הוצאות, לעתים קרובות עבור מצרכי מזון, לצד שמות רבים וכמה קטעי סיפור קצרים. בנוסף מצויה בו רשימה של ההפטרות, וכן — בייחודיות מיוחדת — מילון תורכי–ערבי-יהודי בדף 4. למאמר מפורט על כתב יד זה ראו את מחקרו של דותן ארד. יש לציין כי הדף הראשון אינו שייך לפנקס: מדובר באיגרת מימי הביניים בערבית-יהודית שאינה קשורה לתוכנו.

מכתב מאת השופט פרחיה (בן יוסף אבן יג'ו), באלכסנדריה, לנמען בלתי מזוהה, בפסטאט. תאריך: בערך סוף המאה ה-12. שבר זה (מחצית תחתונה של רקטו, מחצית עליונה של וורסו) מתחיל באמצע העניין: השולח כותב על שהותו עם קהילה מסוימת, כנראה בסביבת מניית זפתא; הוא מתאר ברית מילה שנעשתה בשבת; השולח ארגן פסיקה עבור 'השבויות'; ומצא את הקהל במצב של דלות (פ-וג'דתו ל-[קו]ם פי חאל צע'ב... בקא אל-ג'מאעה עניים מרודים) בשל הד'מאן המוטל עליהם (ערבות שנטלו על עצמם? או תשלומים המגיעים לקבלן מס?). הוא מזכיר במפורש הפסד של 100 דינרים. הוחלט להודיע ל'רבנו' (כנראה הרמב"ם) על כל זאת, והפרנס הלך לעשות זאת. השולח ממתין להגעת (הפרנס? רבנו?) ומתכנן לנסוע למניית זפתא. הוא מבקש מאבו אל-מכארם 'להשיג כתב רשות (תוקיע) בנוגע ל-[...]'.

מסמך משפטי. הסכם שותפות. מתוארך לשנת 1406 למניין השטרות, היא שנת 1094/95 לסה"נ. נכתב בכתב ידו של הלל בן עלי. מקום: פוסטאט. אבו אסחאק אברהם בן מבורך אלמקדסי ואבו סעיד עמרם בן יוסף מכניסים כל אחד שלוש מאות דינרים להשקעה משותפת בחנות מרקחת (בית עטרים), ומסכימים לחלק את הרווחים וההפסדים בחלקים שווים. בשורה 11 מוזכר אברהם בן יפת המומחה, אשר סחר עם אברהם בן מבורך בהיעדרו של עמרם. גויטיין מסיק כי עמרם "לא היה אמור לתרום עבודה באופן סדיר", שכן הטקסט מרמז שלא תמיד יהיה בפוסטאט. עם זאת, ייתכן גם שעמרם נסע כחלק מתפקידיו במסגרת השותפות, אולי לשם רכישת סחורות שיימכרו בחנות המרקחת. מכירת סחורות מסוימות בחנות יוחדה לשותפות, ואילו השותפים הורשו גם למכור סחורות אחרות ולזכות את חשבונותיהם האישיים בתמורה.

פרוטוקול בית דין הכולל חתימות של שלושה עדים יהודים בכתב ערבי. בחלקו הראשון מובאת תלונה נגד אישה יהודייה, שהואשמה על ידי שני מוסלמים בקיום יחסי אישות עם רופא נוצרי. המאשימים דיווחו כי ראו אותה משוטטת בקרבת בית המרקחת שלו, ועקבו אחריה במשך ארבעים יום בטרם הביאו את חשדותיהם בפני קאדי. החתימות בתחתית המסמך נוסחו על פי הנוסחה הנוטריונית המקובלת באישורים ערביים-אסלאמיים; גויטיין מפרש את אופי החתימות כעדות לכוונתו של מאן דהו להציג מסמך יהודי-ערבי זה בפני קאדי. החותמים הם עלאן בן נחום, עלאן בן אברהים ואברהים בן יוסף בן ענאן. תאריך המסמך: ראבי' ב' או ג'ומאדא ב' שנת 455 להג'רה = 1063 לספירה. במסמך מוזכרת העיירה מליג', וכן האישים הבאים: אברהם בן ישועה, אבו סעד בן תמים, עמרם בן אלעזר וסעדאן בן סהל.

טיוטה של מסמך משפטי או מסמכים, בכתב ידו של חלפון בן מנשה הלוי (פעיל 1100–1138 לספירה). עניינה שותפות במס חכירה, על כלל ההכנסות מן המשי הנכנס לצינאעה (הנמל הראשי של פוסטאט), מן הג'זירה, מן הצעיד הקרוב [והרחוק], מן אל-שרקייה ומן אל-ע'רבייה, ובדרך הנהר וביבשה. "מכס הנמל החדש של הצינאעה" אינו כלול. הסכום העצום של 3,565 (דינרים) מוזכר בשוליים. מתחתיו, 155 דינרים. גב הדף קשור כנראה לאותו עניין. מישהו מתחייב ל"הגן" על מי שיתקל בהתנגדות בצביעה, ביבוא או במכירת משי, או מי שיפנה אליו בעניין זה (אסתינג'אז תוקיעה). כמו כן קיים תנאי שאנשים לא ימכרו משי בתקופה מסוימת. נראה שרק שם אחד מופיע: אבו סעד. ראה T-S NS 226.57 + T-S NS 225.92 (PGPID 24232) ומסמכים קשורים המצוינים שם. AA/ASE. חיבור: אלן אלבאום.

מכתב מאת המלמד אבו אלח'יר, השוהה במניית זפתא, אל אחיו אבו נצר מחפוט', גיסו של אבו אלבשר(?) אבן אלאבזארי(?), המתגורר בדרב אלדהאן שבחארת זווילה בקהיר. המכתב כתוב בערבית-יהודית, והכתובת על גבי המעטפה רשומה בכתב ערבי. השולח מספר כי נכנס לשותפות עם אבו אלמנא בן חיא בעיסוק בהוראה, אך השניים משתכרים רק 6 דרהם לכל אחד בשבוע. הם מבקשים לדעת האם קיימים סיכויי פרנסה טובים יותר בקהיר. השולח מאיץ בנמען לבוא במהירות ולהביא עמו חיטה. אם לא יצליח למצוא ספינה ממקומו, מוצע לו ללכת ברגל עד בנהא ומשם לעלות על סירה שתביאו למניית זפתא בעלות של חצי דרהם בלבד. השולח שואל גם על מחירי זרעי הפרעוש (פליאוורט), זרעי הרגלת הגינה (פורסליין) והכמון השחור (קימל). (המידע מבוסס בחלקו על כרטיסיות גויטיין ועל קטלוג CUDL.)

מכתב מאת משה בן לוי הלוי (פעיל בשנים 1190–1212 לערך), הנמצא בקליוב, אל בן משפחה בפוסטאט. משה מבקש מִרְוַד (מקלון להנחת כוחל) מכסף המצוי בידי אבן יעקב, ומבטיח לשלוח את התשלום עבורו. הוא שלח עם המוביל של המכתב משא של משי לאסין עבור אבו אלרצ'א בנה של סת זיאדה, אשר עליו לשלם 2.5 דרהם. הוא מבקש לדעת האם קיבלו את הכסף מסעאדה השפחה של טאהר בן אלע'זי, וכן לקנות בו את כל הסחורות שכבר סיפר עליהן לאמו, דהיינו: פוליפודיום (?, אשתיואן); קטורת עיראקית; לבונה; מסטיק לבן. הוא שלח עם המוביל של המכתב מכתב נוסף עבור אבן אלטפאל. בשתי השורות האחרונות הוא מזכיר את אבן אלנעמאן. בצד הפנים מופיע ביטוי תקביל (נשיקה) ושלוש שורות בכתב ערבי בסגנון לשכתי, ככל הנראה מתוך דו"ח ממשלתי מהתקופה האיובית (ראו רישום נפרד).

מכתב בקשה לצדקה. אדם נזקק מקירואן פנה בעבר לבקש סיוע מקרובו, הסוחר והתלמיד-חכם הנכבד יוצא אפריקיה (תוניסיה) נהראי בן נסים (פעיל בפסטאט בשנים 1060–1097). עוד לפני שפנה לנהראי כבר זכה לקבל תרומות מסוחר אפריקייני בולט אחר, אבו זכרי (יהודה בן משה אבן סע'מאר). דבר זה עורר את חמתו של נהראי. לא לגמרי ברור אם כעס משום שחשש שאנשים יחשבו כי הוא מזניח את קרובו, או שמא רגז מסיבה אחרת — כגון תחרות על מתן חסות — או אולי משילוב של שתי הסיבות (כפי שמציע כהן). כך או כך, הכותב הבטיח כי מכאן ואילך יסתמך אך ורק על נהראי. אלא שמאז שילם לו נהראי סכום זעום ובלתי מספק של 15 דרהם בלבד במשך שמונה חודשים. כעת הכותב מתבייש מכדי לפנות שוב אל אבו זכרי, ועל כן כתב פתק זה לפטרון פוטנציאלי שלישי על מנת לבקש את תמיכתו.

דף מתוך פנקס בית דין. בצד הפנים (רקטו), בכתיבה בזווית של 90 מעלות ביחס לגושי הטקסט האחרים: טיוטת צוואת שכיב מרע של אבו אלחסן. התיעוד מתוארך לסביבות שנת 1160. הוא מעניק סכומי כסף לראיס אבו אלנג'ם, לבנו אבו אלנבא, ולנזר. הוא מוריש שישית מבית בפוסטאט לאחותו הבכירה, סת אלחסב, אלמנתו של הראיס אבו אלעלא, ושתים-עשרה לבנו של אחיו. לאחותו הצעירה, סת אלריאסה, הוא מעניק שני בתים ברובע זווילה שבקהיר החדשה. כמו כן הוא משחרר את שתי שפחותיו, ע'רץ' וכשף (האחרונה עודנה קטינה, ולכן תישאר עם סת אלריאסה עד שתבגר, ואז תוכל להחליט אם להישאר או לעזוב). נכתב בידי מבורך בן נתן. לפי כרטיסיית גויטיין, אבו אלחסן היה בנו של אבו אלפצ'ל שלה הלוי שר הלויים; מסמך נוסף הקשור לאותה משפחה הוא רשימת הנדוניה של סת אלריאסה.

מכתב מאישה, ככל הנראה מאלכסנדריה, אל דודה מצד אביה. כתוב בערבית-יהודית. תיארוך: בסביבות שנת 1030 לספירה. משפחתה של הכותבת, משפחת סוחרים שהיגרה מן המגרב, נותרה ללא גברים (שורה 9) לאחר מותם של אבי הכותבת (שורה 3) וסבה (שורה 4). הכותבת מתארת את מצבה העגום של המשפחה. היא חוששת שאמה תחלה מרוב יגונה: "לא נותרו לה לא עין ולא גוף", והיא מתעלפת — בפועל או באופן מטפורי — מרוב בכייה (שורות 6–7). בני המשפחה חוששים שרכושם יוחרם כאשר השלטונות יגלו שאין במשפחה גבר. הכותבת פונה אל הדוד בבקשת עזרה. למרות הקשיים, היא מציינת גם שהמשפחה קיבלה משלוח של סחורה. בצד השני (verso) מופיעה דרך אגב פתקה בערבית-יהודית בנוגע להפטרה לפרשת האזינו (אך אין כתובת או המשך של המכתב בצד הראשון). (חלק מן המידע מבוסס על גיל.)

מכתבים בערבית-יהודית, ככל הנראה העתקים של מכתבים שנשלחו בשמו של רבי אברהם בן הרמב"ם. בדף נמצאים לפחות שני מכתבים. מן הראשון נשתמר רק הסיום, והוא מסתיים בתאריך מועיל — אדר שני א'תקל"ה לשטרות, היינו 1224 לספירה — ובחתימה "וכתב אברהם". המכתב הבא נפתח במוטו "הנה אל ישועתי" (סיסמה שרבי אברהם בן הרמב"ם עושה בה שימוש גם במקומות אחרים). המכתב מופנה אל קהל אשמום ובראשם ר' משה הל[וי]. הוא נדרש לבעיה שאין באשמום מוקדם המופקד על ענייני נישואין וגירושין, וכתוצאה מכך הציבור נוהג לפנות לבתי הדין המוסלמיים. הכותב מודיע להם כי הדבר אינו ראוי ועליהם לחדול ממנהג זה. נזכר ר' משה ב"ר פרחיה הדיין. הטקסט שבצד האחורי נראה כהמשך, שכן הוא ממשיך לדון באשמום ומכניס לתמונה ר' יהודה מסוים ואת מנית זפתא. דורש בדיקה.

מכתב בערבית-יהודית. קטע (חלק אופקי מאמצע המסמך). תיארוך: ייתכן שמהמאה ה-12 על פי כתב היד, אך זוהי השערה בלבד. השולח מדווח על סכסוך כלשהו, ככל הנראה בהקשר של תפילות בציבור. "...[הם אמרו] שיספרו לדיין ולמלמד, אך הם לא... התשעה באב... התפלל, ונדהמתי, שכן כבר השלמתי איתם — שהרי זה זמן רב שאני מתפלל [...] והיה בינינו ויכוח גדול, והסכמנו שאני [...] אך הם לא יכולתי לעשות את ה-מֻפַאסַרה(?)... הדלת עד שהתפלל, ואז...". בצד השני (המסומן כ-recto באתר) הוא כותב באריכות על צערו על הפרידה מרבנו, ועל כך שרבנו אמר שיכבד אותו במכתב, אך מאז פורים לא קיבל ממנו שום מכתב. הוא מבקש מהנמען שיכתוב לו מכתב. הוא מזכיר את אביו המנוח (ואלדי נ"ע). דרישת שלום לאבו סעד. הטקסט בשוליים מזכיר שוב את רבנו ואת הדיין יוסף.

מכתב מסעדיה בן אברהם אל צדקה בן צמח, בערבית-יהודית. הכותב מדווח כי אבן בניאם לא מסר את הכד הגדול (זִיר) ששלח הנמען, בטענה שאילו היה מוסר אותו היה נדרש לשלם שישית דינר (כמכס?). "הנחתי לעניין ולא הטרדתי אותו עוד בגינו, שכן ידוע לך שאנשים מסוג זה אינם מתאימים לביצוע שליחויות, אף שאני יודע שהם מסוגלים להעביר חפצים כבדים דרך המכס (יֻדכִ'לוּ אלאשיאא' אלת'קילה אלמֻכוּס) ללא תשלום (? בּאטל), קל וחומר סיר זה." (הסיר ואבן בניאם מופיעים גם במסמך אחר.) הכותב מביע מורת רוח ניכרת ומזכיר לנמען שהבטיח לשלוח את "חפצי החתונה" (חַוַאאִ'ג' עֻרְס). בשוליים הוא מציין "שכבר נתתי לילדה (אלצַבִיַה) את השם [...]" ומוסיף שהוא משתוקק מאוד לקבל מכתב ("כארץ עיפה למים"). דרישות שלום לאבו עמראן, ל"אם" ול"כל הילדים".

תיאור חלום בערבית-יהודית. תיארוך: אמצע המאה ה-13. החלום אירע בליל יום ראשון, בשבוע של פרשת וירא. הכותב חלם על טקס אירוסין (תקדיס) עבור אבו אלת'נאא' בן אבו סעד בן טייב (מופיע גם במסמך אחר מ-1243). נוכחים בטקס היו "אלרייס" (ככל הנראה דוד או אברהם מימוני, תלוי במועד הכתיבה) והדיין (עמנואל) בן יחיאל. בנו של הדיין, אלרשיד, קם והתכוון לכאורה לומר "טוב ללכת אל בית שמחה", אך במקום זאת אמר "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה" (קהלת ז, ב). לאחר מכן החל אבו אלעלאא' בן [...] לדקלם רהט (שיר ערבי קצוב) לכבוד המתכנסים, אך אף הוא לכאורה טעה טעות מביכה או מבשרת רעות, ופניו השחירו עד מאוד. הסיפור נעשה קשה לקריאה בשלב זה, מאחר שטקסט בערבית כתוב בזווית ישרה מעל הטקסט. בצד האחורי שרבוטים בעברית ובערבית.

מסמך משפטי. הסכם שותפות. מתוארך לינואר 1207. מקום: פוסטאט. המסמך מתעד שותפות לשישה חודשים בין אבו אלפח'ר בן אבו אלפתוח' הלוי אלשמאע (שהשקיע 1,000 דירהם) ובין אבו אלבהא בן ח'לף (שהשקיע 100 דירהם). שני השותפים אמורים לסחור ב"סחורות רפואיות"; עסקיהם יכללו הובלת סחורות אלו בין פוסטאט לקהיר. הרווחים וההפסדים יחולקו בשווה בין השותפים. גויטיין מכנה הסכם זה "קומנדה" (commenda), אולי משום שהשקעתו של אבו אלפח'ר גדולה לאין שיעור מזו של ח'לף, אף על פי ששני השותפים אמורים לסחור באופן פעיל. מן הצד השני, השותפים מסכימים שלא להונות זה את זה ולהסתמך על השגחה אלוהית, דבר המרמז שהשניים אינם עובדים זה לצד זה בכל עת. כמקובל בהסכמים מסוג זה, שורות 4, 11 ו-14 מכירות בתפקידו של האל בהצלחת המיזם או בכישלונו.

מכתב מנסים בן חלפון בן בניה, השוהה בתִּנִּיס, אל ברהון בן מוסא אלתאהרתי אלמגרבי בפוסטאט. שני אנשים אלה ידועים היטב מתכתובת הגניזה של המאה האחת־עשרה. הכותב מזכיר סוחרים מן המגרב, מסוריה ומעיראק העושים את עסקיהם בנמל הים־תיכוני ההומה. ככל הנראה הוא רומז למחלותיו בשורות 3–6 של צד הפנים: "הטלת עליי לקנות כיסויי ראש לנשים (מַעאג'ר), אך אתה יודע איזה 'כאב' (וג'ע) הדבר, ובפרט מכירת בגדים בתִּנִּיס, מבוקר עד ערב. נפלתי שוב למשכב פעמיים בלבד בשל המשאות שאני מטיל על עצמי (ממא נג'ור עלא נפסי). אבל היום, השבח לאל, אני בכל מצב טוב." בשורות 4–5 של צד האחור, נסים נוקט במוטיב הנפוץ של הנחה שהשותף העסקי (כאן אבן ג'וחא) חולה כאשר לא שומעים ממנו זמן רב מן הרגיל. מידע על המכתב מצוי אצל גיל ואצל גויטיין.

חשבונות הקשורים לשילוח ימי. התיעוד מתוארך ככל הנראה לשנות ה-1530-1540 לספירה, על בסיס שורת קטעים קשורים שנכתבו באותו כתב יד וסומנו במאגר כ"שילוח עות'מאני" (ראו במיוחד את הקטע שזוהה כ"שילוח עות'מאני" המרכזי ביותר). הרישומים כוללים מגוון מרשים של שמות בטורקית, ערבית, איטלקית, ספרדית, ואולי גם יוונית ו/או קופטית. התואר רייץ מופיע מספר פעמים, וזו צורת הכתיב הייחודית של הסופר עבור "ראיס/ריאיס" (קברניט אונייה). רשימת הנזכרים המלאה כוללת: (בצד הפנים) יאני (Iani), אנטוניו, ג'ורג'י/גאורגי, ריאיס מיח'אלי, אוסטא (אומן/רב-חובל) פאני/פאני, יאג'י (Yaycı, "קַשָּׁת" בטורקית — יאגיי), אסטפאני, (בצד האחור) ריאיס אנטוניו, אסטפאני, חמזה בן עלי, פיולי בנדיקה, פרוזה/פדוזה, יאקומו, מיח'אלי, ומחמד בן מצטפא.

מכתב תנחומים שכתב אדם לאחותו, רייסה, לרגל מות אמם. "אם תבכי אלף שנה, לא תפיקי מכך שום תועלת מלבד להחלות את עצמך, ואיש לא ימות מלבדך. אחותי, אני מבקש ממך באלוהים שתתאזרי בסבלנות, ועל כל מה שתסבלי יהיה לך שכר רב. אחותי, קראי את קהלת, דברי שלמה, שכן הוא ייעץ לך התאפקות (תקווא). אני שולח לך את 'אלפרג' בעד אלשדה' כדי שתעסיקי בו את עצמך. דעי שכתבתי את המכתב הזה רק לאחר שריככתי את עיניי בדמעות על זו שאיבדתי. . . . . אחותי, באלוהים, אני מבקש ממך אל תאבדי את עצמך על דבר שלא יועיל לך. הביטי באחרים שאיבדו את אמם ואביהם וילדיהם, והם מקבלים את משפט האל בסבלנות. . . . העסיקי (שאע'ילי במקום שע'ילי) את עצמך כדי שלא תאבדי". המידע מבוסס על גויטיין, "חברה ים-תיכונית", כרך ג', וכן על מאמרו במגזין הדסה.

רשימה של 20 התחייבויות (פדיונות) הכתובות בספרות קופטיות במהלך שישה שבועות [לפי מ"ר כהן: שבוע אחד דולג, ולכן הרשימה משתרעת בפועל על תקופה של שבעה שבועות]. מבין התורמים, רק שני אנשים — אב ובנו — נשאו את התואר "חבר", וגם הסב כבר נשא תואר זה. בצד האחורי של המסמך מופיעה הכותרת "התקבל" (נתקבל), ומפורטים בו 16 פריטים, ביניהם "220 דרך הנגיד" ו"225 תרומה אנונימית", אך רק שלוש מהתרומות מתאימות לאלו שברישום שמעבר לדף. מאחר ששני אנשים ברשימה מצוינים כמתגוררים ב"שער הפרצה" (באב אלח'רק) של (קהיר החדשה), ייתכן שהרשימה מתייחסת לעיר זו. לפי מ"ר כהן: בשוליים הימניים, רישומים רבים מקודמים באות מ' סופית, בדיו דהויה יותר, ככל הנראה כקיצור של "תסלם" (שולם). מסמך זה מצוטט לעיתים בטעות תחת סימון שמורה אחר.

רשומת בית דין שנכתבה ונחתמה בידי חלפון בן מנשה הלוי, בפוסטאט, בעשור האמצעי של חודש טבת שנת 1432 למניין שטרות — דצמבר 1120. המסמך מתעד הקצבה לאלמנה, סת אלחֻסן בת עלי, ולתינוקת שלה, סת אלפח'ר בת יכין הכהן, מקופת הקהילה. אבו מנצור יכין בן אבו אלחֻסין יחיא הכהן (המוכר בכינויו אלחלבי אלצירפי, כלומר החלבי הצורף-בנקאי) נפטר חסר כול, ומכיוון שאלמנתו עדיין מיניקה את תינוקתם היא אינה מסוגלת לצאת לעבודה. היא פונה אל דייני הקהילה ומבקשת שיעניקו לה קצבה חודשית בסך 20 דרהם בזמן שהיא מיניקה ומגדלת את בתה. הדיינים מסכימים לבקשתה, אך פוסקים שהסכום שיינתן ייחשב כחוב שהאם מעניקה לתינוקת, וכי בעתיד תוכל האם לגבות את החוב מן הבת או מיורשיה. חתומים על המסמך: אברהם בן שמעיה, יצחק בן שמואל, וחלפון בן מנשה.

מכתב בערבית-יהודית. מאישה, אולי לבנה. היא מזכירה שהיא הייתה חולה (כונת וגעה) ומודאגת (משגולה אלקלב) משום ששמעה שחם מאוד במקום שבו שוהה הנמען. היא נשבעת באביו של הנמען. היא מדווחת שמכתבו של הנמען הגיע עם אבו אלפרג'. מזכירה גם את חיים ואת אבו סלימאן. מתייחסת למכירת ספרים. מבקשת סוכר כשר (חלאל), "כי אני חולה," ומעט גבינה, משום שיש לה תשוקה גדולה אליה (תעלקת נפסי אליה כתיר). דרישות שלום לאח. מדווחת על הגעתן של ספינות (ביזנטיות?) עם הביטוי הסתום קדאקד או קראקר רום. כן מזכירה ספינות של אבן באדי(?) עמוסות שמן וספינה מהמערב, וכן את הספינה שהייתה "בהר". מסיימת שוב בקינה על מצבה הקשה ובתקוותה שתראה את הנמען בקרוב. הערה: המסמך רשום בטעות כחיבור עם שני קטעים נוספים, מאחר שבלבלו אותו עם קטע אחר.

מכתב מאבו אלפצ'ל ומאמו, ככל הנראה מפוסטאט, אל אביו אבו נצר, השוהה באסיוט. כתוב בערבית-יהודית. חלק ניכר מהמכתב נכתב מפיה של האם, אם כי אבו אלפצ'ל הוא שכותב כפי הנראה לפי הכתבתה. המכתב מתלונן על המצוקה הקשה שאליה נקלעה המשפחה לאחר שהאב/הבעל ברח לאסיוט שבמצרים העליונה והותיר אותם ללא פרנסה ותמיכה. אין מי שיוכל לקנות אפילו ליטרה אחת של בשר לילדים. אישה מסוימת עודנה חולה (בשוליים הימניים, שורות 3–4). נראה כי אבו נצר הפקיד מעט זהב בידי אדם בשם אבו אלפצ'ל (אדם אחר מן הבן שכתב מכתב זה) באלכסנדריה, "עבור היתומה". אך המשפחה לא שמעה דבר על אותו זהב וחוששת כי אבד, משום שאשתו של אבו אלפצ'ל מתה ואבו אלפצ'ל עצמו חולה אנוש (עלא ח'טה) (שורות אחרונות של השוליים הימניים, ממשיכות אל השוליים העליונים).

מסמך משפטי שנכתב בפוסטאט ומתוארך לכ"ז בתמוז שנת אתע"ב לשטרות (1161 לסה"נ). אלמנתו של בניאן(?) בן דֻרַّה(?) מעידה כי קיבלה 10 דינרים שנאספו עבורה בידי תאג'ר ידוע, כלומר סוחר גדול, אבו אלמעאלי בן בו אלחסן בן אסד. פירוט התרומות: 2 דינרים מן הנגיד נתנאל הלוי; 2 דינרים מאבו אלמעאלי איש אלמחלה; דינר אחד מאבו נצר; דינר אחד מבו אלפרג' אלצורי; 2 דינרים מסאלם הפרנס אבן אלג'ביילי; ו-2 דינרים מצאפ(י), העבד/הע'לאם/הסוכן העסקי של התאג'ר, ביום עצמו שבו נכתב המסמך. לדברי גויטיין, השתתפותו של העבד בתרומה מרמזת לכאורה כי הסוחר המנוח היה קשור לאדונו בשותפות או בקשר עסקי אחר, ובכל מקרה איסוף שכזה מהווה צורה כלשהי של עזרה הדדית. אף שכתב היד של הסופר שונה, ייתכן שמסמך זה שייך יחד עם שני המסמכים הקודמים.

ורסו: רשימה בכתב יד גרוע שבראשה הכותרת "עת לעשות וגו׳". בשוליים הימניים מופיע השם אבו סעד; ייתכן שזהו השולח, וייתכן שמדובר בהעתקה מיותרת של השם הראשון ברשימה. שאר המסמך מורכב מרשימת שמות של מי שחיללו את השבת (פרט שמתברר מן התוספת/תשובה שברקטו). בין השמות: אבו סעד אבן אלח'אדם, אבו נצר, אבו אלחסן בן אבו [...]; וופאא; יעקוב בן כרים אל-[...]; מכארם הנער של [...]. שתי השורות האחרונות אולי מציינות שאבן אלזפתאוי הוא שהדריך אותם למעשה זה (אם כי הפועל הראשון אינו ברור — אבדאהם?). רקטו, בראש העמוד: הערה בכתב יד שונה, גם היא פותחת בכותרת "עת לעשות וגו׳". "אלה האנשים שחיללו את השבת ועשו זאת בפרהסיא (? ועאמו פיה), ויש עדים שעשו כן. סיידנא (ירום הודו) (=אברהם מימוני?) הורה לעדים להתייצב במושבו."

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה (פעיל 1100–1138). שריד מן החלק התחתון של המסמך. אחד הצדדים מכונה "רבנו". לפי תיאורו של ויס, מדובר בהתדיינות בבית הדין בין שני שותפים. התאריך שנשתמר הוא יום ראשון. המסמך הושלם (כלומר נחתם), אך קרוע בראשו ובצדו הימני, והכתב דהה ונמחק חלקית, אך ברובו עדיין קריא. נשתמרו חמש־עשרה שורות. בשורות 4–6 מוזכרים משכונות שהופקדו כערובה במסגרת השותפות (מעאמלה — שורה 9), וחוזה השותפות אבד (שורה 10). מוזכרים הסכומים של 40 דינרים (שורה 2) ושל 100 דינרים (שורה 8), והתובע דורש לעצמו גם רווח בסך 60 דינרים המגיע לו לדבריו. נשתמרו חמש חתימות, וייתכן שהיו אף יותר. החתומים הם: נתן בן שלמה; נתן בן שמואל (פעיל 1128–1164); חלפון בן יפת; משולם בן מנשה החבר; וחלפון בן מנשה.

מכתב מאליהו בן נסים, השוהה באלכסנדריה, אל שלה בן אסחאק בפוסטאט. בערבית-יהודית. תיארוך: כנראה ראשית המאה ה-13. השולח, שהוא זר במקום, שואל מדוע הוזנח ולא זכה ליחס. הוא מציין כי הוא נמצא באלכסנדריה ואינו יכול לבוא לקהיר בלי הזמנה. השולח מודאג כיוון שלא שמע דבר מאיש במשך ארבעה חודשים, וגם משום שמחלה התפשטה בפוסטאט. המכתב נפתח בציטוט מקראי (משלי י"ג, יב). השולח מוסר לנמען הוראות שונות, ובכללן שישיב על מכתבו ויעדכן אותו בחדשות — למשל אם אבו אלגית' הרוויח או לא; פעמיים הוא גם מרגיע את הנמען שהוא (וכנראה גם התכתבותו) לא נותקו. הכותב מציין שהוסבר לו על מצב כל דבר (חאל כל מן) בבית הנמען, בבית [...] חננאל ובבית הראיס. מוזכרים דודו של הכותב מנחם ובנו, וכן המדרש של ר' שמואל. איחוי: עודד צינגר.

מכתב מאת תלמיד חכם שזהותו לא נודעה. תיארוך משוער: ככל הנראה המאה ה-11. הכותב מזכיר את העיר פאס ואנשים שהתעשרו ומכבדים אותו ('ואת מעלת התורה'). הוא מדווח בשמחה רבה על הולדת בן—"ישמרהו האל ויחייהו וישלח לו רפואה שלמה(!)"—אותו קרא על שם אביו המנוח. ייתכן שהמכתב מופנה לאישה, על פי סיומות הפעלים בשולי הצד הקדמי (recto), אך חלק זה קשה לקריאה. בצד האחורי (verso) נראה כי אחיו של הכותב נפטר ללא צאצאים. הוא מתפלל שהאל ישמור על בנו בחיים כדי שיוכל 'לעמול עליו כפי שאבי עמל עליי'. נראה שיש כאן ברכות לבת משפחה (wa-razaqakum tanẓurū awlād awlādhā — שיזכה אתכם לראות בילדי ילדיה). הכותב אומר שהוא מתפלל תמיד עבור הנמען בעת ברכת כהנים. הוא מוסר דרישת שלום לאבו אלח'יר צדקה הלוי ולשני בניו משה וישועה.

רשימה של שמות ומספרים, ככל הנראה רשימת תרומות. תיארוך: כנראה סביב שנת 1100 לספירה; ניתן לאמת זאת באמצעות זיהוי מסמכים נוספים שבהם מופיעים אותם אנשים. בין השמות המופיעים ברשימה: אבו זכרי, אבן בריד, תמאם, אבו אלפצ'ל מסעוד, אבו אלעלא בן דאוד, אבו אלפרג' בן אלטויל, מחפוט' אלסייד, אבו אלפרג' אלדמיאטי, אבן מחבוב, אבו זכרי אלטביב (הרופא), אבו טאהר, אלתניסי, אבו אלחסין אלתניסי, אבו עומר בן אבו אלח'יר אלשראבי, אבן סלמאן אלדלאל, אבן מח'תאר אלצירפי (השולחני) וגיסו, אבן טיבאן ובנו, בקאא בן שויע (ראו מסמך מקביל שבו הוא מופיע), סעדאן אלצירפי (השולחני) בקהיר, אבו סעד אלצבאע' (הצבע), אבן אלכרמאני, צדקה אלמתרג'ם (המתרגם), יכין החזן, אבו מנצור אלזיאת (סוחר השמן), אבו בשר, ואבן מוסא אלצאיע' (הצורף).

מכתב מסחרי בערבית-יהודית. תיארוך: סביבות 1100 לספירה (לפי הערכותיהם של גויטיין ופרנקל). אין כתובת נמען. נשלח אל "אח". כפי הנראה נשלח מפוסטאט לאלכסנדריה (אם כי לא לגמרי ברור כיצד קבעו גויטיין ופרנקל שהנמען נמצא באלכסנדריה). השולח מביע את מורת רוחו על כך שהנמען לא העמיד לרשות השליח די כספים לתשלום דמי המכס על הסחורות שנשלחו. הוא מוסר פרטים רבים על הטיפול בסחורות בנמל ובבית המכס (צנאעה) בפוסטאט. בין הסחורות הנזכרות: כוחל, פואה (פווה), חריע (עצפר), פלפל, מסטיק ומחלב. בין האנשים הנזכרים: בנימין; "כל הסוחרים"; מוסלם; נער פוזל (צביّ אחול); אלמע'רבי; ואבן שכניה. כמו כן נזכרת מכירה פומבית בדאר אבן נאג'יה. (חלק מהמידע לקוח מהערותיהם של פרנקל וגויטיין; המסמך מצוטט גם במקומות נוספים במחקר.)

קטע ממכתב פרטי. ברקטו ישנו סיום של שאלה משפטית העוסקת במבוי, בקָאעָה ובמַגְ'לִס. לאחר מכן מובאות ברכות שלום ל"מולנא ר' משה" המכונה גם סַיְּד(?) אַלְזַּמָאן וגם צַדְר אַלְזַּמָאן (ותוצל סלאמי למולאנא וסידנא ס[י]ד אלזמאן ר משה צדר אלזמאן תאג אל...). הוורסו מכיל בקשת עזרה עבור אדם מסוים החולה, שככל הנראה הומלץ לו לשתות "ליטרה חלב בכל יום" (בשרב רטל לבן כל יום), אך דבר זה נדיר בפסטאט ולא הצליח למצוא כמות מספקת, ולכן הוא מקווה למצוא זאת "אצלך". אדם זה הוא כנראה השולח עצמו, כפי שעולה ארבעה שורות לפני הסוף (עדר אלכאדם מן אגל מרצה...). הוא אינו בטוח אם ישרוד (הל הו יעיש), אך אם ישרוד (ואן כאן יעיש) אומר משהו הקשור לבדי מַקְטַע משובחים (ועמל מקאטע רפאע). מובאות גם ברכות שלום לנמען ולבנו.

שאלה הלכתית בצירוף תשובת אוטוגרף של יהודה הכהן ראש הסדר בן יוסף (הידוע בכינוי "הרב"). יהודה בן יוסף היה תלמידו של רבנו נסים בן יעקב מקירואן, והוא מופיע באיגרות הסוחרים המגרבים מהמחצית השנייה של המאה ה-11 בכינוי "הרב" בלבד. השאלה עוסקת בנערה יתומה שאמה השיאה אותה בעודה קטנה. זמן מה לאחר החתונה הצהירה הנערה כי בגדה בבעלה. האיש הכחיש בתחילה את הטענה, אך לאחר חקירה בבית הדין הודה בכך. השואל מבקש לדעת האם האישה מותרת לבעלה. התשובה נפתחת במילים: "שני צדדים יש להוראה זו". בסופו של דבר פוסק הרב כי היא מותרת לבעלה. בצד האחורי, בכתב ערבי, מופיע הכיתוב: "הד'ה ענדי בכ'טה רחמה אללה" ("יש בידי [מסמך] זה בכתב ידו, ירחמהו האל"). המידע מבוסס על דברי עמיר אשור ועל מאמרו של פרידמן על תשובת "הרב".

רשימת חלוקת צדקה. הכותרת: "ען אמר סיידנא" (על פי הוראת אדוננו), ככל הנראה הכוונה לראש היהודים. השורה הבאה מזכירה את קהיר החדשה. השמות נהראי ואבן עוכל מופיעים ברשימה, ומיקומה אפוא במאה ה-11. בהמשך באה רשימה ארוכה של אנשים שונים, יחד עם הסבר על סיבת מצוקתם (לדוגמה: מחלה, שיתוק, משפחות גדולות, מס הגולגולת/ג'זיה). צד ורסו ערוך בפורמט טבלאי ובראשו "בש רח" חדש. בין הנזכרים: אלשיח' אלמקדסי; אחיו של בנו של עלי; אבן יחיא; השמשית (ח'אדמה) של בית הכנסת השאמי (של הארץ-ישראלים); מעאלי הסבל (אלחמאל); חולה (אלמבתלא); אם ע'אליה; אבן אלמבוש(?); אם מיכאיל; זגגי צור (אלצוריין אלזג'אג'ין); אלאד'קי; יונה ואחיו; ואם שלום. ככל הנראה אותה יד, ומזכירים חלק מאותם אנשים: שני מסמכים נוספים המתועדים בנפרד.

שבר מכתב ביהודית-ערבית, עם שורה אחת של הכתובת בצד החיצוני. שברירי מאוד: '...ויפתח את עיניו... מהעיוורון... לא נראה מעולם, מה-... החמדנות ו-[...]... הגופות והדתות (?אלאבדאן ואלאדיאן)... מהתהפכות (? radʿ) עבדיה(?)... ואם הוא מצטדק (/נותן שטרי חוב? fa-idhā iḥtajja bi-ḥujja)... ואם לא, עזוב אותו, ושלך הוא... ופעל בהתאם לחכמתך (השווה מלכים א 2:6)... תירוצים ריקים/שטרי חוב... ביקשתי (? אלתמת במקום אלתמסת, ככל הנראה) ממך... עשה זאת, והעניין... עם עדים... עם הבלתי אפשרי (bi-l-muḥāl)... פגישתך עם הזקן....' בצד החיצוני יש גם טקסט נוסף ביהודית-ערבית בכתב יד שונה; דהוי מדי לקריאה. התוכן דומה למכתבי מנצור ב. סאלם, אך כתב היד נראה שונה (אך גם כך יש כמה דמיונות מסקרנים לכתב ידו של מנצור). ASE

תשובה של הרמב"ם הממוענת לחמיו, אלשיח' אלת'קה. תיארוך: בקירוב 1168–1204 לספירה, על פי שנות פעילותו של הרמב"ם במצרים. התשובה עוסקת בשאלה הלכתית בדבר אופן הטיפול בכתובתה של גרושה שהתאסלמה. לפי גויטיין. תורגם לאנגלית בידי משה יגור, וזה תוכן התשובה (בתרגום חופשי לעברית): "ישלח נא כבוד אבי ופטרוני, אלשיח' אלת'קה אלאמין, אל אלשיח' אלחבר, צ[ורו] י[שמרהו], ויודיעו כי אין לו רשות בשום אופן להעיד בפני הקאצ'י המוסלמי על הכתובה (דאוטה) של אותה מומרת (פושעת). תחת זאת יטען כי זהו שטר צדאק (מוהר), ואין אנו מכירים את העדים. איני מתיר בשום פנים ואופן לסטות מכך. גם העדים אינם רשאים להעיד על שטר זה. ושלומך ירבה." (המידע מבוסס על מאמרו של משה יגור, "מספר תעודות מגניזת קהיר בנוגע להתאסלמות", 2020.)

מכתב הנכתב בשם יחיא בן עמאר מאלכסנדריה, ומופנה אל עולא הלוי בן יוסף, הידוע גם בכינויו אבו אלעלא צאעד בן מנג'א, פרנס (פקיד רווחה חברתית) ונאמן בית הדין בפוסטאט, המתוארך למסמכים מהשנים 1084–1117. המכתב כתוב בערבית-יהודית בידו של חלפון בן מנשה (פעיל בשנים 1100–1138 לסה"נ). יחיא מבקש סיוע כספי, ובמיוחד עזרה בפירעון חובותיו. בין התלויים בו נמנים ילדיו ואמו הזקנה והעיוורת. כשלא היה מסוגל עוד לשאת את מראה בני משפחתו סובלים מרעב, ברח מן הבית. זה זמן מה הוא מסתתר מפני נושיו, שחלקם מוסלמים. לאחרונה הגיעו אליו ידיעות כי אמו גוססת, והוא חושש שתמות "באשמתו" לפני שיוכל לשוב אליה ולקבל את מחילתה. המידע מבוסס בין היתר על "החברה הים-תיכונית" של גויטיין, על כרטיסיות המפתח שלו ועל עבודתו של כהן.

מכתב מאת הרופא אבו זכרי, השוהה באלכסנדריה, אל אביו אליהו הדיין בפוסטאט. התיארוך: זמן קצר לפני שנת 1227 לסה"נ. אבו זכרי מנסה לשכנע את אליהו לקבל עליו את משרת הדיינות באלכסנדריה. הוא מבטיח לו כי ידאג להשגת קצבתו (פנסיה) מן הסולטאן האיובי אלמלכ אלכאמל (שמלך בין השנים 1218–1238 לסה"נ). הוא מדווח על נפילתם של המושל המוסלמי ושל הנשיא היהודי של אלכסנדריה, ומציע לאביו כי יוכל לזכות במשרה בעיר זו אם ירצה בכך. בנוסף, הוא נוזף באביו בלשון חריפה על שלא טרח לכלול במכתבו הקודם עדכון על שלום אמו, דבר שגרם לו לדאגה עצומה ולחשש שמא היא חולה (שורות 18–21 בצד הפנים). בקטע שכמעט נמחק כליל (שורות 16–17 בצד האחור), הוא מזכיר "תיאבון לאוכל", אולי בהקשר לאחת ממחלותיו הכרוניות. ראו גם מסמך מקביל נוסף.

דף מתוך פנקס בית דין. המקום: פוסטאט. התאריך: יום שלישי, ד' בשבט א'תצ"ו לשטרות, היינו ינואר 1185, תחת סמכותו של הגאון שר שלום הלוי. אבו נצר בן אבו אלח'יר טוען כי מסר למתווכת סת אלדלאל בת אבו עומר שני ספרים השייכים לאביו — האחד של תורה והאחר של כתובים — על מנת שתציע אותם למכירה. היא טענה בפניו כי הספרים לא ישיגו אלא 7.5 דינרים בלבד, וקיבלה את רשותו למוכרם לבנה שלה, אבו אלמחאסן בן יפת, במחיר זה, תוך נטילת שליש דינר כדמי תיווך. שש שנים מאוחר יותר נודע לו כי שווי ספר התורה לבדו עומד על 20 דינרים. אבו אלמחאסן נחקר על כך. הסיפור ממשיך באריכות בצד השני (ובאחד המקומות מוזכרים שני העדים אבו אלביאן אבן אלאהוב וסעיד אלמוצלי). חלק זה עדיין דורש בחינה. (חלק מן המידע מבוסס על כרטסת גויטיין.)

מכתב מלשכתו של יהושע מימוני אל אברהם הסר (לאותו נמען ראו גם מסמכים נוספים). התיארוך הוא 1310–1355 לסה"נ על פי שנות חייו של יהושע מימוני. הכותב מדווח שנפגש עם עבד אלכרים ושהשניים "נפרדו בשלום". על הנמען לקחת את ה"אוראק ואלחג'ג'" (המסמכים והשטרות) מאת אבראהים ולמסור אותם לעבד אלכרים. תוצאת הפגישה היא שאם עבד אלכרים יעליב או יכה שוב את אשתו, יוטל עליו חרם. בנוסף נודע לנגיד שבית הכנסת נותר ללא חזן בתפילות מנחה וערבית של שבת. החזנים פרג' אללה ועבד אלכרים נדרשים להתייצב בפני הנמען ולהכריז חרם על עצמם (!) אם ייעדרו מן התפילה ללא סיבה דחופה, ואף במקרה כזה — על השני לשמש כממלא מקום. אם מי מהם יסרב לקבל תנאי זה, הוא יפוטר, ואם מי מהם יעשה צרות, יש להביאו בפני הנגיד. צירוף של עודד צינגר.

מכתב ששלח מבחר בן יפת אל נתן בן שלמה הכהן. תיארוך: 1125–1150 לספירה. כתוב בערבית-יהודית. השולח מודיע כי הגיע בשלום ליעדו. דודתו מצד אמו חייבת לו 50 דינרים, והוא מבקש מנתן לגבות את הסכום ולמסור אותו לאבו מנג'א — אך מבלי לגלות לו את גובה הסכום, אלא רק למסור לו שאסמאעיל מנשק את ידיו ומבקש ממנו לקנות בכסף בדים מסוג פרח'ה (farkha) ולשלוח אותם אליו במשלוחים קטנים בהדרגה. כמו כן הוא מבקש את סלי הנצרים (קרטל) ששכח לקחת עמו. דרישות שלום נמסרות לדודתו של נתן מצד אמו, לאברהם המלמד, לאם מנצור, ליוסף בן מנג'א, לאבן חאתם ולאבו אלפרג'. דרישות שלום נשלחות גם מצד דודו של השולח מצד אמו, המבקש מאבן אלשלישי לשלוח את הדפתר (daftar) הכולל את ספר דברים. ייתכן שמדובר באותו שולח או לבלר של מסמך נוסף.

מסמך משפטי שנכתב ונחתם בידי יהודה בן טוביהו הכהן, המוקדם (ראש הקהילה) של בלביס בשנים 1170–1220. תאריך המסמך: יום שני, כ"ו בתשרי א'תקכ"ו לשטרות (1215 לספירה). המסמך עוסק בסכסוך כספי בין בני זוג שהיו מאורסים זה לזה, חיון בן מוסא אלמגרבי ומלאח בת אליה, על אודות הסכומים שהוציא עליה במהלך תקופת האירוסין. חיון טוען כי הוציא יותר מארבעה דינרים לאורך תקופת האירוסין, ואילו היא טוענת כי הסכום לא עלה על 48 דרהם. בסופו של דבר הם מתפשרים על סכום של 58 דרהם, חיון משחרר את מלאח מן האירוסין, והיא חופשייה מעתה להינשא לאדם אחר. החתומים על המסמך הם מבורך בן משולם, אהרן בן לחמון ויהודה בן טוביהו. בצד השני (verso) מופיע קטע מן המקרא — ויקרא ד׳:1–5 וב׳:13–ג׳:2. (המידע מבוסס על הערותיו של גויטיין.)

מכתב מצוקה אל אבו עמראן, המתגורר בבית אם חסנה, בסמטת בית הכנסת בפוסטאט. כתב היד והאיות בסיסיים מאוד. המכתב נפתח בנוסח השגרתי: "אני מודיעך שאני בשלום ובבריאות גמורים, ואין חסר לי דבר מלבד ראייתך. ואולם, אנו שרויים במצוקה איומה מחמת יוקר המחיה וחוסר הפרנסה. אנו עוברים חמישה ימים בלי לראות לחם, ואוכלים רק לפת ופול ותמרים טריים... אין לנו מזון אחר זולת זאת. החיים חסרי ערך בעיניי, ואני חובט בראשי מרוב הצרה וההרג". הכותב מצפה בקוצר רוח למכתב מבני דודיו (אולאד עמי), שאולי יביא עמו רווחה כלשהי. הוא שמע שהנמען לומד מקצוע חייטות ומאחל לו הצלחה רבה. בסיום הוא שולח דרישות שלום לבני משפחת הנמען השונים. ייתכן שהסופר הוא אותו סופר המוכר ממקבץ של שברים נוספים העוסקים בספרי כשפים ואסטרולוגיה.

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה הלוי. מתוארך: י"א באייר א'תל"ז לשטרות (1126 לסה"נ). שינוי בצוואה החתום על ידי חלפון בן ע'אלב ויפת בן אפרים, שנערך יומיים לפני מותה של המצווה. על פי המסמך, נאג'יה תקבל חלק מבית מדודתה הגוססת (אחות אמה), בתנאי שהיא ובעלה אבו נצר מבשר הלוי יוותרו על כל תביעה אחרת מן העיזבון. אישה משוחררת בשם נשו תקבל חלק אחר מן הבית, וגבר מתחייב לשאת אותה לאישה ולעולם לא לגרשה. כמו כן, האישה הגוססת משחררת אף את יפת בן חדיד מהתחייבויותיו. החתומים: חלפון בן ע'אלב החזן ויפת בן אפרים. (המידע מבוסס על כרטיסיות גויטיין.) המסמך מורכב משני קטעים: הצד הימני והצד השמאלי, כאשר השבר בין שני הקטעים מסומן בתעתיק באמצעות לוכסן (/). המסמך עוסק באותו מקרה הנדון בתעודה נוספת.

מכתב עסקי ביהודית-ערבית. תיארוך: ככל הנראה המאה ה-11 או תחילת המאה ה-12. מוזכר אבו כת'יר; השולח היה מוטרד לשמוע שהנמען קיבל את הכסף (al-danānīr) אך לא את החגורות (al-zanānir); הוא נשבע בכל שמאמין בו שנשבע בפני יהודים ומוסלמים שאבו ל-עז הוא האיש הנאמן ביותר שחי: "אם היו לי אצלו 1,000 דינרים מעאדי, היו כאילו הם בחזי שלי ותחת מנעולי, יינקום אלוהים מ-[...] אם תאמר ההפך ממה שאני מאמין." (דינרים מעאדי מוזכרים שוב בוורסו וגם ב-ENA 4011.72 משנת 1100 לספירה; ככל הנראה הם מתייחסים לדינרים שנטבעו בתקופת הח'ליף אבו תמים מעד אל-מסתנצ'ר, שנפטר ב-1094 לספירה.) בתחתית הרקטו מוזכרים חבר ומישהו בשם מוחמד אל-בוני. כמעט כל הטקסט בוורסו מורכב מחשבונות עסקיים מפורטים, עם הפניות לסוגי מטבע מרובים.

מכתב מישועה בן אסמאעיל אלמח'מורי, השוהה באלכסנדריה, אל נהראי בן נסים בפוסטאט. תיארוך: בערך 1060 לסה"נ. המכתב כולל תלונה על אברהם בן יעקב, הגורם להפסדים לשותפים. מוזכרים בו ספרי מקרא, מסחר במשי ומסחר באריגים. בנוסף, הכותב מספר על דרשן גדול, ר' שמואל, שהגיע לאלכסנדריה ועומד להגיע לפוסטאט. (המידע על פי גיל, מלכות, כרך 3, מס' 308.) תיאור חלופי: מכתב מאת הסוחר האפריקאי (אפריקיה) ישועה בן אסמאעיל-שמואל, שהשתקע באלכסנדריה, אל נהראי בן נסים בפוסטאט. הכותב מדווח כי איש ספרדי, אשר רב דניאל בן עזריה (ראש ישיבת ירושלים בשנים 1051–1063) העניק לו את התואר "חבר הישיבה [הירושלמית]", הגיע מטריפולי ושוהה בביתו של הכותב. שמואל מדווח עוד על שתי פורענויות שפקדו אותו ועל סיבותיהן. (לפי גויטיין.)

חשבון של קצב עבור בשר לראש השנה. גויטיין כותב: "בסופי שבוע המאכל הרגיל היה עוף, אך לשני ימי ראש השנה, שבהם ציפו לאורחים רבים, נדרש בשר משובח יותר. כאן, ככל הנראה, נשלחו והובאו שתי לִיטרות נוספות כשהגיעו אורחים בלתי צפויים. בשר כבש העדיפו על פני בקר, ולכן היה יקר יותר. הבשר היקר ביותר היה האליה השמנה של הכבש. ראש כבש, המסמל ראשית, היה מאכל מועדף לסעודת ראש השנה. בעת כתיבת החשבון הזה היה דרהם הכסף שווה 48 פלסים של נחושת". תרגום חלקי: בערב ראש השנה: חמש ליטרות, ושוב שתי ליטרות של בשר כבש. המחיר: 5¼ [דרהמים]. וכן בשר בקר, חמש [ליטרות. המחיר:] 2 דרהמים ו-4 פלסים. סך הכול: 7⅓. התקבל: 7 דרהמים. יתרה: ⅓ + ⅛. מחיר ליטרה אחת של אליית כבש: 1⅛ דרהם. סך כל היתרה: 1½ דרהמים פחות 2 פלסים.

מכתב מטוביה בן עלי הכהן אל בן דודו הדיין נתן בן שלמה הכהן בנוגע לפיגורי תשלומים לכאורה במתחם של הקודש (הקדש), מתוארך לסביבות שנת 1130. שני הנאמנים על הקודש, שהיו ממונים על מתחם שאינו מצוין בשמו, התלוננו על פיגור של חודשיים בתשלום שכר הדירה מצד אחד הדיירים, אבו אלחסן בן אלחזאן. בינתיים עזב הדייר את הדירה. התלונה הופנתה אל הגאון, ראש הישיבה, בכבודו ובעצמו, והוא ביקש מאחד הפרנסים של הקודש לברר את העניין. הכותב מביא לידיעת הדיין את תוצאות בירורו. מן הבירור עלה כי לא היו פיגורי תשלום של ממש, אך כדי להעמיד את העניין על דיוקו לחלוטין, היה צורך למסור מכסה נחושת שהשאיר הדייר לידיו של אבו אלביאן — כנראה אחד ממנהיגיה הבולטים של קהילת הפלסטינים — וזאת כדי לחסוך מן הפרנסים את תוכחותיו.

רשימת שמות של גברים, ובהם: [...] כַּוְכַּב; בַּרַכָּאת אבן אלמַעַ'אזִלִי; סֻרוּר אלטַוִיל; מֻח'תַאר אל[...]; הִבַּה אלבַּחְשׁוּר; בּוּ סֻרוּר אבן חַשִישׁ; ח'לף בן בִּשְׁר; צדקה בן מַחְפוּט'; מַיְמוּן אבן אלמַעַ'רִבִּי; מַוְהוּב אבן אלמֻעְטִי; עַ'אלִבּ אבן אלחַלַבִּי; אבו סהל אלאֻזֻרִי; הִבַּה בן מַנְצוּר אלאֻזֻרִי; מַוְהוּב אבן אלמַעַ'אזִלִי; ח'לף אלמֻעַ'רְבִּל; אבו סהל אבן אלבֻּנְדֻקִי; אבן בִּנְיָאם; כַּת'יר אלגַ'לַאד; יחיא אלצַבַּאע'; צדקה אבן אלזַלַט; [...] אלבַּיְתִי(?) אלתִרְמִסַאנִי; יחיא אבן אלמַטַרִי; ת'אבת אלקֻדְסִי; אברהם אלדַ'בַּאח; אבו אלטַיִבּ בן רַבִּיע; אברהם אלצַבַּאע'; סֻבַּיְע אלגַ'לַאד. לפי השערתו של גויטיין, ייתכן שהרשימה קשורה למס הגולגולת (גִ'זְיָה).

מסמך משפטי. מתוארך ליום שלישי, י"ג בתשרי א'תקס"ד למניין השטרות = 17 בספטמבר 1252. חתום בידי אפרים בן שמואל המלמד. במסמך נאמר כי נסים בן שר שלום הלוי, יליד דמשק המתגורר במצרים, נמצא אשם בכך שהעליב, קילל והיכה את אשתו סתית בת טוביה, והופעל עליו לחץ לגרשה. לאחר שהבטיח לתקן את דרכיו — וזאת לאחר שכבר נכתבו השורות הראשונות של הגט בצדו האחורי של המסמך — לא הושלם הגירושין בפועל. עם זאת, נקבע שאם תיסוג עדותו של אדם אחד בלבד, הוא מחריז בן טהור הלוי החזן, די יהיה בעדות זו כשלעצמה כדי להוכיח את אשמתו, ואז יהיה עליו לגרש את אשתו ולשלם לה 70 דינרים המגיעים לה על פי הכתובה. כמו כן מונה אדם מסוים שתפקידו לשמש עד יעיל נגדו במקרה שיחזור להתנהגותו הרעה. (המידע מבוסס על רשימותיו של גויטיין.)

צד שני, עם הכתובת בצד הראשון: מכתב מיעקב בן סלמאן, באלכסנדריה, אל אחותו בקירואן. בערבית-יהודית, כאשר הכתובת כתובה הן בערבית-יהודית והן בכתב ערבי. תיארוך: בערך 1050 לספירה. הכותב מתאר את גלגוליו מאז הגעתו למצרים, ובכלל זה מחלה שנמשכה חודש שלם בפוסטאט, אשר כילתה חלק ניכר מהונו. אולם הוא הצליח להחלים ולשוב לעסקיו. כעת הוא מתלבט אם להוביל את סחורת הפשתן שלו אל אל-מהדיה או אל אל-לאד'קיה, או שמא לשוב לפוסטאט כדי לקבל משרה אצל אבו אל-פרג' בן עלאן. הוא מכנה את אשתו "גבירת לבי", ואת בתו הוא מכנה סֻתַית (גבירונת קטנה). יש לקרוא מכתב זה יחד עם מכתב נוסף שכתב אותו כותב אל אמו (פורסם על ידי גיל). גיל פרסם שמונה מכתבים נוספים של אותו כותב. חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיות המפתח של גויטיין.

מסמך משפטי במצב פגיעה קשה. המיקום הוא ככל הנראה קהיר; מתוך שם המקום ניתן לקרוא בבירור רק "אל", אך מבין המיקומים הנפוצים שמתחילים ב"אל" קיימות שלוש אפשרויות בלבד (אלקאהרה, אלמחלה ואלמהדיה), ושארית המילה מתאימה לשחזור "קאהרה". התיארוך אבד, אך אזכורו של "אברהם הרב הגדול" בשורה 3 מחייב לזהותו עם רבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן בין 1205–1237 לסה"נ), וכן מוזכר "רבנו מנחם" בשורה 12, דמות המוכרת ממסמכים אחרים מראשית המאה ה-13. מנחם מוצג בשורה 7 בתוארים "מנחם הרב הגדול ביש[ראל] יחיד הדור" — בדומה לתואר המופיע במסמך נוסף. אדם נוסף הנזכר במסמך הוא "יצחק השר הנכבד". מישהו מצהיר שקיבל 25 דינרים עבור עניין מסוים, אולי בעבור מכירת נכס, שכן בשורות 11–12 מצוין מיקום (".... אלאכ'ר בדרב קצ'יב").

מכתב מעניין בערבית-יהודית בכתב קליגרפי, ככל הנראה מהמאה ה-15 או מאוחר יותר, רצוף בכתיבים יצירתיים — ככל הנראה פרי עטו של מי שערבית לא הייתה שפת אמו. הכותב הוא כנראה יוסף פלקון (שורה 3), אך אדם בשם יצחק סוסי גם הוא 'מדבר' בגוף ראשון החל מארבע שורות מסוף המכתב. מכל מקום, המכתב נשלח מאלכסנדריה אל שמואל בן אברהם מחיץ, השוהה בתִנִּיס. תוכן המכתב אינו מעניין כשלעצמו כמו ההקשר והצורה שלו; הוא עוסק בעיקר בשאלות על שלום בני המשפחה ובעסקאות קטנות. הכותב שולח דרישת שלום לאמו של הנמען, דונה דולסה — המכונה אלחֻרה אלג'לילה (הגבירה הנכבדה) — וכן לשמחה, לסעדיה, לאסתר, לחנה, לקטנים ולגדולים, ולבו נג'וא (?). על הנמען להעביר כמה מכתבים ב"לשון פראנקית" (ספרדית? לאדינו?) לאדם בשם בונאנד (?).

חוזה שכירות. המקום: פוסטאט. מתוארך ליום חמישי, ב' באב א'תס"א לשטרות, הוא ה-27 ביולי 1150, תחת סמכותו של הנגיד שמואל בן חנניה. הנכס המושכר הוא קומת קרקע (קאעה) וקומת ביניים (מסתרקה) השייכים לבית מפורסם הממוקם ברובע זווילה שבקהיר, ברחוב הסלאבים (דרב אלסקאלבה), מול התנור. המשכירה: סת אלאהל בת אברהם, המוכרת בכינוי "אבנת בנת אלוחשה" (כלומר נכדתה של הוחשה המפורסמת), אשתו של אבו אלמערוף צדקה בן חסן. השוכר: אבו נצר בן סלימאן אלעטאר (הרוקח). תקופת השכירות היא 8 שנים, ואבו נצר ישלם סך כולל של 40 דינרים, שהם 5 דינרים לשנה או 10 קיראט לחודש. השיפוצים שביצע אבו נצר בנכס שווים אותם 40 דינרים. חתומים: ברכות בן יפת ומבורך בן נתן (פעילים בשנים 1150–1181). (המידע מבוסס על כרטסת גויטיין.)

מכתב שכתב הנאיב של אלכסנדריה בימי צלאח א-דין אל נגיד אלכסנדריה, ובו הוא מדווח על שני עניינים שטיפל בהם. העניין הראשון נוגע ליהודי שפגע בפומבי בדת ונענש על ידי השלטונות המוסלמיים. לאחר שהתלבט אם להביא את העניין בפני הקאדי או הוואלי, שלח הכותב מסר חשאי אל המֻחתסב (שלא הכיר אותו באופן אישי) ובו ביקש שהעבריין ייענש בקלות. בעקבות זאת הורה המֻחתסב להביא את האיש בפני הוואלי, אשר פסק כי יש להלקותו בפומבי. לאחר מכן נגרר האיש ברחבי קַמרה, רובע יהודי באלכסנדריה, בעוד שליחי הוואלי מכריזים בקול לעיני הציבור על פשעיו נגד הדת. העניין השני עוסק בשני אחים אשר הפעילו לחץ, באמצעות איומים וסחיטה, על ארוסתו הקודמת של אחד מהם, כדי שלא תתארס לאדם אחר. המכתב משקף את ארגון השלטון וההנהלה בעיר.

מכתב מיצחק בן שמחה הלוי אלנישאבורי אל אבו אלעלאא צאעד, המכונה גם עֻלּא בן יוסף הלוי אלדמשקי. כתוב בערבית-יהודית. תיארוך: בערך שנת 1100 לסה"נ. השולח מביע דאגה מהיעדר מכתבים מהנמען. הוא שלח סחורות באמצעות אבו זכרי יחיא אלפאסי. הוא שמע שהנמען הגיע בשלום (לפוסטאט?) יחד עם קבוצה של סוחרים נוספים, במכתב שקיבל מאבו אלפרג' הבה אלחמוי (מכתבו נמסר על ידי והב, קרובו של נחריר). החלק התחתון של המכתב חסר. בצד האחורי (verso) ישנם רישומי חשבונות בכתב ערבי ובספרות יווניות/קופטיות, ובהם מוזכרים בין השאר פירות המילה הסורית (לסאן עצפור), ציפורן, זעפרן וסוכר. בגניזה נשתמרו כמה מכתבים נוספים מיצחק אל עֻלּא, למשל מכתב שבו יצחק מבקש מעֻלּא לדאוג לפרנסת משפחתו של אלחמוי בעת היעדרו לצורכי מסחר.

חלקה התחתון של איגרת בכתב ידו של הלל בן עלי (פעיל בין 1066–1108 לסה"נ). רובה בערבית-יהודית. הכותב מתאר את מצוקתו הגדולה — עוניו, בני ביתו התלויים בו, ופחדו מפני גובי המיסים. הוא מדגיש את נאמנותו לנמען ומציין כי הוא מתפלל בעבורו בכל שבת, לאחר שהוא מתפלל לעילוי נשמתם של "אדוננו" המנוח ואבותיו. הוא מדווח כי כבר ביקש טובה מ"מולאי אלחמדה" אברהם בן נתן השביעי. פרטי העניין אינם ברורים לחלוטין, אך נראה כי אדם מסוים ו/או קהילה כלשהי קמו נגדו. הוא מצטט את ישעיהו ס"ה, א' בהתייחסו לעצמו (ומייחס בטעות את הפסוק לירמיהו): "נדרשתי ללוא שאלו, נמצאתי ללא בקשוני, אמרתי הנני הנני אל גוי לא קורא בשמי". בשוליים הוא מציין כי הוא מנשק את ידו של הנמען. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

מכתב מאברהם בן יהודה הכהן, ששהה במליג', אל החזן אלעזר בן יהודה בפוסטאט (לידי חנותו של טרפון הזקן). המכתב כתוב בערבית-יהודית ובו כמה כתיבים מעניינים: למשל ריבוי אלפי"ם מיותרות, חסרון של אלפי"ם במקומות אחרים, יתפע במקום ידפע, תקתע במקום תקטע, ואלאלה כשם לאל. התיארוך אינו ודאי; ידוע על אברהם בן יהודה הכהן ממספר מסמכים נוספים שהיה פעיל באמצע המאה הי"ב, וייתכן שמדובר באותו אדם. הדף עצמו נחתך לשתי צורות תליה לפחות — משושה ומחומש — וניקבו בו חורים כדי לתלותו, מה שמקשה על שחזור התוכן. עיקר העניינים הנידונים הם עסקאות קטנות, ובהם מטפחת (מנדיל) במחיר של 20 קיראט. בצד האחורי מופיעות דרישות שלום ל"בנו יעקוב", למעמר, לאבו עלי מחסן, לאבו אלגית' מפרג', להלל וליחיא. צירוף: עודד צינגר.

תלונתו של צ'אמן (חוכר מסים) באל-מניא נגד מתחרים מצור, המופנית אל הנגיד מבורך בסביבות 1096–97 (לפי גויטיין, ככל הנראה על סמך התארים של מבורך). העצומה כתובה בכתב מרובע ומוקפד, אך משופעת באיותים יוצאי דופן ובשימושים ייחודיים בערבית-יהודית, דבר המקשה במידה מסוימת על הבנת התוכן. הכותב טוען כי קיבל את מינויו כחוכר מסים מידיו של בדר אלג'מאלי, המכונה בעצומה "ד'ו ריאסתין", כלומר "האיש בעל שני המינויים", שכן שימש "וזיר אלסיף ואלקלם" — וזיר החרב והעט — מצביא ראשי וראש המנהל האזרחי כאחד. קבוצת המתחרים מצור מכונה "בנו חג'ילה", והם הציעו הצעת מחיר גבוהה יותר משל הכותב וכך זכו בחכירה. (לשימוש בפועל זאד במשמעות של הצעת מחיר גבוהה יותר בהקשר של חכירת מסים, ראו את המקבילה בעצומה אחרת.)

שטר אירוסין (שידוכין). המקום: פוסטאט. התאריך: יום רביעי, ט' בכסלו א'תע"ג למניין השטרות, הוא 29 בנובמבר 1161, תחת סמכותו של הגאון נתנאל בן משה הלוי. החתן: המלמד שמואל בן יוסף. הכלה: סת אלבקאא בת יפת. תשלומי הנישואין: 10 + 20 = 30 דינרים (10 הדינרים ישולמו בעת החתונה, ה"דכ'ול"). מיופה כוחה (וכיל) של הכלה הוא אבו יעקוב בן אברהם אבן אבו אלזכאר, דודה מצד אביה של אמהּ. היא תגור עם אמו ואחיו של החתן באותו בית מגורים (מסכן), כל עוד אין בכך כדי להזיק לה. במעמד האירוסין נמסרה למיופה הכוח טבעת אחת מכסף ומזהב. חתומים: אברהם בן אלעזר ואברהם בן יחיא הלוי. הקיום נכתב בשוליים בזווית של 90 מעלות, וחתומים עליו מנחם בן ברכות ומבורך בן נתן החבר. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיות גויטיין.)

צוואתו של אורג משי בשם אבו אלפצ'ל בן ברכאת אבן אלמקדסי, המחלק את ביתו, את בית המלאכה שלו ויתר רכושו בין ארבעת בניו. כתב היד הוא של יוסף בן שמואל בן סעדיה הלוי. מקום הכתיבה: פוסטאט. הצוואה מתוארכת ליום רביעי, ט"ו בכסלו א'ת"ק לשטרות, היינו דצמבר 1188 לסה"נ, ונערכה תחת סמכותו של הגאון שר שלום הלוי. החתומים על המסמך: שלמה בן נסים ולוי בן אברהם הלוי (ייתכן שמדובר באותו אדם המכונה אבו סהל לוי החזן, אביהם של ידותון ומשה בן לוי; ייתכן גם שזהו אותו לוי בן אברהם המופיע במסמך אחר בהקשר לבית מלאכה לאריגת משי). תרגום מלא ופירוש למסמך מצויים בהערותיו של גויטיין המצורפות. קיימת גרסה מוקדמת ופחות מסודרת של אותו מסמך, שנכתבה בידי אותו סופר, נושאת את אותו תאריך וחתומה בידי אותם עדים.

מכתב בערבית-יהודית. תיארוך: כנראה ראשית המאה ה-13. הכותב מתלונן על כך שהראיס אינו סומך עליו למסור עבורו מכתבים, ולכן הוא מסר את המכתבים לר' יוסף שיביאם ליעדם, אך זה איבד אותם. הכותב אזר אומץ וכתב לרבנו אברהם ול'חבר' בעניין זה, אך לא קיבל תשובה מ'מג'לסו' (מושבו/חצרו), ועל כן הוא כותב את המכתב הנוכחי. בצד השני (verso) הוא דן בעניינה של אישה (אשתו?), בתו של בו סעד בן מקדונסה (אחד מבני מקדונסה מוזכר גם בקטע אחר). בעלה שלח לה גט מדמשק באמצעות מֻט'פר. לאחר מכן היא נישאה מחדש בפֻוּוה ליוסף בן אל-יקטין. "ותכלית מכתבך לר' משה (או: לדמשק?) היא שאולי תוכל למסור לו פסק הלכה בעניין הנישואין (מחדש)". הסיפור מבלבל וכנראה היה מתבהר מן החלק החסר של המכתב. בשולי המכתב מוזכר אבו זכרי.

מכתב מאיש אל אחיו. בערבית-יהודית, בכתב יד נאה. תיארוך: המאה ה-11 או ה-12. המכתב מזכיר את עלייתו לרגל של הנמען בשנה הקודמת; את קירואן; את אשת הכותב שמתה בלדתה בן בעוד הוא עצמו שהה בביזנטיון; וכיצד אמהּ ובני משפחתה שלחו לקבל בחזרה את הנדוניה שלה (רחל), שהייתה שווה 200 רבעי דינרים. בהמשך מספר הכותב כיצד נשא לאחר מכן נערה קטנה (צביה צג'ירה), שהיא כעת בהיריון ממנו (והיא מני [פי חאל]). (כאן מופיע גם הביטוי "...קאם אלצ'וא" — המילה הראשונה במלואה ומשמעות הביטוי אינן ברורות.) השולח פתח חנות בכיכר הבשמים, ובריאותו טובה. הוא מזכיר אישה (כנראה אמם) שבריאותה טובה, והיא מתגעגעת לראות את פני הנמען. בסוף המכתב מופיעות שתי שורות בענייני מסחר (מוזכרים 1000 מת'קאלים של דבר מה וספינה).

מכתב מנתן בן אברהם בפסטאט אל אבו יוסף אלעזר בן אסמאעיל בקוץ. התיארוך: בערך 1035 לסה"נ (לפי גיל). הנמען הוא ככל הנראה אותו אלעזר בן שמואל שחתם על מסמך משנת 1034 לסה"נ. החלק הראשון של המכתב הוא דיווח על אחד מבני משפחת אבן סע'מאר, אשר נחשד בקיום פרשת אהבים עם אישה מוסלמית או זונה (אלזונה אלגויה). הוא כבר שילם קנס של 120 דינרי זהב — סכום עצום — וכבר היה כלוא במשך חודש וחצי בעת כתיבת המכתב המדווח על השערורייה לאיש בקוץ שבמצרים העליונה; שנים עשר פרוטוקולים של בית דין נכתבו בעניין זה. אבו נצר אלתסתרי היה מעורב בדרך כלשהי בפרשה. החלק הבא של המכתב הוא דיווח על מחירי סחורות מסחריות שונות. כמו כן מוזכר יהודי שהיה חוכר מסים על מלאכת העיבוד של עורות (הנא מתקבל אלדבאע'ה יהודי).

ארבע רשימות נדוניה. (1) תקווים (רשימת נדוניה) לנישואין בין הִבּה בן פצ'איל אלחזאן ובין רצ'א בת תמים הפרנס. סך הנדוניה הוא 66 דינרים בתוספת מחצית בית. מרחשוון 1186. (2) תקווים (רשימת נדוניה) לנישואין בין מעאלי בן נטירא ובין סת אלבית בת מכארם הפרנס. סך הנדוניה הוא 23 דינרים. מרחשוון 1186. (3) תקווים (רשימת נדוניה) לנישואין בין אבו מנצור בן יצחק אבן אלד'הבי ובין סת אלכרם בת אבו אלברכאת. סך הנדוניה הוא 180 דינרים (כולל תכשיטים, בגדים, מצעים וכלי נחושת), בתוספת 7/24 מבית בקהיר. כסלו 1186. (4) תקווים (רשימת נדוניה) לנישואין בין אבו אלמחאסן ובין סת אלנבא בת מנשה. סך הנדוניה הוא 140 דינרים וכולל בגדים, תכשיטים, מצעים וכלי נחושת. טבת 1186. (המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין)

מסמך משפטי שנכתב בעיר אלמחלה הגדולה הסמוכה לצען. התיעוד מתוארך כנראה לסוף המאה ה-11, על בסיס האזכור של בית הדין של דוד הנשיא הגדול (=דוד בן דניאל?) באישור (validation). עדי המסמך הראשי הם עובדיה בן אברהם הלוי ראש הקהל, סעדיה בן אלעזר, וישועה בן אברהם (חתימתו חסרה כעת). על האישור חתומים הסופר יוסף בן משה הלוי (שייתכן שהיה גם סופר המסמך הראשי?), יעקב בן [...] הכהן, ו-[...] בן מנחם הכהן. המסמך עצמו עוסק בעאליה בת יוסף הכהן פקיד הסוחרים ובישועה בן אלעזר (לא אותו ישועה המופיע במסמך אחר, אם התיארוך הנוכחי נכון). דרושה בדיקה נוספת לבירור פרטי המקרה. בצד השני (verso) ישנן שתי שורות נוספות המכילות טיוטה של פתיחת מסמך משפטי. הצירוף בין החלקים נעשה על ידי מי שקטלג את הקטעים.

רקטו: תאריכים של אירועים חשובים בהיסטוריה היהודית, וניסיונות קולמוס בעברית ובערבית, ובהם תהילים ק"ד:ג ושמו של החזן יכין בן אברהם, שנראה כמי שכתב את הטקסט המרכזי. ייתכן שמדובר באותו אדם המוזכר במסמך נוסף (PGPID 22709). ורסו: לוח שנה לשנה י"ט של מחזור 256, שנת ד'תתס"ד לבריאת העולם (= 1103–1104 לסה"נ). הלוח מספק נתונים על אורכם של החודשים המשתנים ועל העיבור, ומחשב את המולדות לכל חודשי השנה ואת זמני התקופות. מידע על ימות השבוע שבהם חלים החגים והצומות נוסף בין השורות ובחלל הריק בצדה השמאלי של הדף, באותיות קטנות יותר ובדיו שונה. בשולי הדף נכתב קולופון אנכי: "כמל מחזור רנו בחמד אללה תעאלי" (כלומר: "כאן מסתיים מחזור י"ט שמספרו 256, השבח לאל יתעלה"). (המידע מבוסס על CUDL.)

מכתב עסקי משנת 1094, שנשלח מאת אברהם בן נתן אב (לשעבר דיין ברמלה ולאחר מכן בקהיר) אל נהראי בן נסים, בעת שזה האחרון כבר נשא בתואר "החבר המעולה" של ישיבת ירושלים. במכתב מביע אברהם בן נתן חרטה על הטעויות שביצע בתקופת המחלוקות הקהילתיות בצור, ומציין בנוסף כי נותרו באותה העיר שלושה קראים בלבד. הכותב קובל על גורלו ואומר: "אני נתון בסכנה מיידית ועתידי בסכנה. לא רכשתי חלק לעולם הבא, אף לא שם טוב כאן, ולא רווחים חומריים... אילו הדריכני האל בעת בואי אליהם לראשונה, היו דתי וכבודי נותרים ללא רבב". לפי גויטיין ורוסטוב, מסמך זה משקף את חיי הקהילה היהודית בצור בסוף המאה האחת-עשרה ואת מורכבות היחסים בין הרבנים לקראים בערי ארץ ישראל וסוריה באותה תקופה. ראו גם את כרטיסיות גויטיין.

שניים או שלושה מסמכים שונים שנדבקו זה לזה. (1) כתובה. נשתמרו רק מילים בודדות מאזור תחילת המסמך. (2) טיוטה של מסמך משפטי הנוגע לעיזבונה של רוּמה בת [בִּנ]יָאם בן אהרן הכהן המנוחה. רכושה אמור להימסר לבנהּ בכפוף לתנאים מסוימים. (ייתכן שהוא עודנו קטין, ומצוינים אנשים אחרים שיופקדו על השמירה על הכספים.) מוזכרים השמות [...] בן סלאמה אבן רוּחִ'ירְגַ'אן (אותו שם משפחה מופיע גם במסמך נוסף) וח'לף. (3) ייתכן שמדובר בחשבונות של הקֹדש. אותה יד ככותב הרשימה על רכושה של רומה. מתייחס לדמי השכירות של אנשים שונים בדירות שונות; השומרים-הסיירים (אלרַגַּ'אלה) ב-[...] שבת; תשלום דמי החכירה של הקרקע (חִכְּר) הקשור איכשהו לנַארוּז (ראש השנה הקופטי); ורַקַּאץ (שליח/רץ) ששמו אולי עִוַאצ'.

מכתב מיפת בן מנשה לאחיו חלפון בן מנשה (פעיל בשנים 1100–1138). שני קטעים המרכיבים את צדו השמאלי של הרקטו. כתב היד טוב מהרגיל. המכתב כולל ברכות לקראת הימים הנוראים. מוזכרת אישה אשר 'נסלח' לה על משהו; הגעתו של מח'לוף; אדם שכנראה זקוק לקיבוע עצם (אנג'באר) ואינו מסוגל ללכת; אדם נוסף שהגיע מאביאר. יפת אומר שאינו יכול לעשות דבר־מה "מסיבות רבות, שלא הפחותה שבהן היא החנות. איני יכול (לעזוב אותה) שבוע שלם, והוא יודע זאת". הוא נזקק לחבר שיעשה לו טובה למען עצביה (סולידריות שבטית). הוא מזכיר אנשים שנסעו עם מישהו; מישהו ששהה עמו בחנות; את בדידותו ועזיבתו; "מוסלמים ויהודים"; אל-קאצ'י אל-מוופק; וכיצד אין הוא יכול עוד לשבת בחנותו בשל [...]. דרישת שלום לסת נעים. צירוף: אלן אלבאום.

מכתב משפחתי שנכתב על ידי אבו אלפרג' לאבו עמראן בפוסטאט בימיו של ר' חננאל (תחילת המאה ה-13). הכותב מדווח שהתעניין על שלומו של מהד'ב משני יהודים שהגיעו ממניית זפתא, ונודע לו שהוא החלים ממחלתו. כעת הוא בקו הבריאות (פי עאפיה), יצא מביתו (כ'רג' אלטריק) ושב לעיסוקיו (תצרף). הכותב גם שואל ארבע פעמים על שלומה של "אלצג'ירה", "הקטנה", כינוי לאשת הנמען. בקשה דחופה זו למידע מתבארת על רקע התפרצות המגפה שהשתוללה אז בקהיר בשנת 1216. חננאל יעביר תשובה יחד עם מכתבו לאבו אלטאהר. יש לציין שהתיארוך משוער; גויטיין כותב שהמסמך מתוארך לכסלו 1528 = נובמבר/דצמבר 1216, אך כמעט בוודאות התכוון להפנות למסמך אחר. לעומת זאת, המסמך הנדון אינו נושא תאריך ואינו מזכיר "מגפה גדולה" אלא את ה"וח'ם".

מכתב מעלאן בן חסון, השוהה בסנדבור (הודו), אל דודו וחותנו ערוס בן יוסף בפוסטאט. כתוב בערבית-יהודית. הכותב מספר כי כשהגיע לעדן מצא שוק איטי וביקושים מועטים, ולכן החליט להמשיך במסעו אל סנדבור ("לאחר שביקש את הדרכת האל"), כשהוא נושא עמו אלמוגים ומיעה (mayʿa, שרף ארומטי המופק מעצים באסיה הקטנה). הוא מתלונן מרות על בן דודו יוסף (אחיין נוסף של ערוס), אשר "שוהה בלכבה (סמוך לעדן) עם הזונות (במילה עברית), 'החברה', ועם נער חלק־פנים אשר מג[יש להם משקאות]". בנוסף הוא מדווח על מכירות קודמות שביצע בנמלים שלאורך החוף המערבי של ים סוף: דהלכ, באדע וסואכן. בכתובת שעל גב המסמך מכנה עלאן את עצמו "עלאל" (כפי שעשו לעתים נושאי השם עלאן אחרים) — צורת חיבה המחקה את דיבורם של ילדים קטנים.

דף כפול של חשבונות מסחריים בערבית-יהודית. התיארוך: ככל הנראה המאה ה-11 או ה-12. כתב היד אולי של נהראי בן נסים. מוזכרים בו שמות שונים, ביניהם אבו טאהר בן אבו אחמד, חסן אלחלאוי (יצרן או מוכר ממתקים), משרﱠף (או מושריף?) אלבקאל (המכולתן), אבו עלי בן בושיר, אבו עלי בן חמזה, בדר, ג'עפר בן בושיר, אבן אלטביבה ("בן הרופאה"), אבו אלעבאס, נהראי, ואבו אלברכאת. אחד העמודים מפרט את התאריכים של משלוחים שונים שהתקבלו של דבש (מבּוּציר ומבַּרְקה) ושל "מים וצימוקים". כמו כן הוא מפרט את ה"סימן" (עלאמה) המשויך ליצרן, כגון (ציורים של?) שני כדים גדולים (זִירַיְן), שני חורים (תֻ'קְבַּיְן), חור אחד (תֻ'קְב ואחד), ו[[צנצנת אחת]] "כתב ידו/חתימתו". בעמוד הנותר ישנם ניסויי קולמוס בכתב ערבי.

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה. מתוארך: מזכיר את יום ראשון, ט"ו בתמוז ד'תכ"ח לשטרות = 17 ביוני 1117. עוסק באברהם בן יכין הכהן המוכר בכינוי אבן אלתואן (בן מוכר הטונה), שנחשד כי הוא חי באופן בלתי חוקי עם גרושתו סת אלחסן בת סעדיה המוכרה בכינוי בנת אלחדבה ("בת בעל החטוטרת(?)" או סביר יותר "הגיבן"). בעקבות זאת נכפה על אברהם לערוך שטר גירושין שני לאשתו, וכך עשה, ומסר אותו לאבו אלפצ'ל יכין ראש הקהילות כשליחו, שמסרו בתורו לאלחזאן אלרחבי (החזן מרחבה, שזוהה מאוחר יותר כנתנאל בן ישועה הפרנס) כשליחו, אשר הלך לביתה ומצא אותה יושבת ב"ח'זאנה", שם מסר לה את גט הגירושין בנוכחות אבו יעקוב יוסף בן שלמה הנאמן הקודסי ויוסף בן יפת הלוי. אחד מעדי המסמך הוא יצחק בן שמואל הספרדי.

מכתב משפחתי/עסקי בערבית-יהודית, בכתב יד גס ובאיות פשטני. בפתיחתו דנים בעסקאות ובהזמנות שונות, ובכלל זה סוג של סוכר (סֻכַּר מֻרַמַּל), הדס (מרסין), עפצים (עפץ), עמילן (כת'יראא) וזרעי כותנה (?) (בזר קֻטנה). בעמוד השני מוזכר בו אלפתח אלחלבי. עוד מוזכרים אם [...]; אחיה; "לא אחיה ולא בן דודה"; "כל מי שעולה מאנשי צנאפיר" (עיירה סמוך לקליוב); "אמור לו שאין ביני לבינה בנייה(?) ואין חזרה אליה, ואין לה כל תביעה נגדי, ואין שלום בינינו". הכותב ממשיך באותה רוח ומתלונן על אותה אישה ועל כך ש"כל העולם צוחק עלינו" (אלעאלם יצ'חכו עלינא); מבקש מהנמען לשלוח את אם סרור; מזכיר נסיעה אל הנאא'ב של צנאפיר; ומתייחס לבהמת רכיבה שאוזנה קטועה וזנבה תלוש (מטיתי מקטועת אלאד'ן מסלובת אלד'נב).

מכתב בערבית-יהודית מאת דוד בן-נעים בקהיר אל אחיו משה בן-נעים באלכסנדריה. המכתב מתוארך לט"ו בסיוון [ה]תקפ"ד, הוא שנת 1824 לספירה. דוד שמע ידיעות על מצב קשה ומטריד באלכסנדריה — אשר אינו מוסבר במלואו בגוף המכתב — ועל רקע זה הוא מביע את דאגתו ואת איחוליו לנחמתם של אחיו משה ושל בני הקהילה היהודית במקום. חשיבותו המיוחדת של המכתב היא בכמות ובפירוט של בתי האב והתושבים היהודים באלכסנדריה של שנות העשרים של המאה ה-19, ששמותיהם מוזכרים בדרישות השלום של דוד (החלק התופס את רובו של המכתב): דניאל [לוי מנדולפו?], ישעיה מוצרי, יהונתן די בוטון, אברהם אטורטיל, אברהם ישראל, משה ויאס, יהודה אנריקא, אברהם שחתיה כהן, רחמים חסן, נסים ברזילי, שועא ישראל, דוד בוטון, אברהם סוארס ומשה חסן.

צד חיצוני: מכתב המופנה למובאּרַק. ביהודית-ערבית. תיארוך: ככל הנראה מהתקופה הממלוכית, על פי כתב היד והשמות האופייניים. 'לא ציפינו שתיכשל להגיע עם רבנו דויד ועבד אל-גניי. מה ההתנהגות הזו?! אתה יודע שאמך עין על הדרך... ואחיותיך, גם.' מזכיר את אלעזר החסיד. מתאר את הזמנים הקשים: '....ידך בידינו. אנחנו לא מסתירים ממך דבר, אחי(?), נהגנו להסתמך עליו (האיש המת שהוזכר קודם?) והוא הלך, רק הבורא יכול לתמוך בנו ברחמיו. עכשיו, אנחנו אוכלים מה שאגרנו לפני שנמות, כי העיר היום סגורה (mughlaq). רֶטֶל אחד של לחם ח'ארג'י(?) עולה 2 דרהמים... ואין דבר זול בעיר.' בהמשך, מזכיר נסיעה לפוסטאט ושהשייח' אל-סניי ר' שמואל נסע לביירות, ומביירות לקפריסין. ברכות לעובדיה, אלעזר, נתן ועוד אחרים.

מכתב בקשת סיוע ותמיכה מאת יחזקאל בן אברהים (הוא הכותב) והדיין לשעבר משה בן שמריה, המופנה אל אבו עמראן מוסא בן אבי אלחי, המכונה "סגולת הישיבה". משה התעוור בעקבות דלקת עיניים (רמד); עינו לבנה והוא מהלך בעזרת מקל. יחזקאל חולה ומדולדל עד כדי כך שלא יצא מביתו זה שנתיים, אף לא כדי להשתתף בתפילות בבית הכנסת. השניים מבקשים ממוסא להשתדל למענם אצל הנגיד שר השרים (מבורך בן סעדיה), אף שהם מודעים לכך שמבורך עסוק ב"שירות השליטים" (ח'דמת אלסלאטין). יש להשוות מסמך נוסף שבו נתן בן נהראי מודיע למוסא כי בהתאם להוראות שקיבל נתן דינר אחד לכל אחד — למשה הדיין וליחזקאל האלכסנדרוני, שהוא חולה ורתוק לביתו. המכתב מתוארך לאחר שנת 1094. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיות ההערות של גויטיין.)

עצומה מקהילת יהודי אלכסנדריה אל הנגיד שמואל בן חנניה (1140–1159), בה מתלוננים בני הקהילה על גבייה אכזרית ומרמתית של מס הגולגולת (ג'זיה). העצומה מכוונת נגד שלושה פקידים מרושעים: חסן בן כראם בן אסכנדר ה־ג'הבד' (פקיד האוצר), עומר בן [...], ויחיא ("בל יחיה!") בן אבו אלפצ'ל, המוכר בשם אבן אֻח'ת בדיע(?). הללו נוהגים להוציא קבלות מבלי לרשום אותן בדיואן הפיקוח (ולם ית'בתאהא פי אלדיואן), וכך נפתחת בידיהם הדרך לסחוט תשלום כפול מן הנישומים — אחד לכיסם הפרטי ואחד עבור הדיואן. בין הפגיעות הקשות הנגרמות לקהילה מציינים מנסחי העצומה את "דרישת השוחד (קטע אלמצאנעה), אונס נשים והתקפה על [בתים וחשיפת ה]ראש בנוכחות גובי המס". המידע מבוסס בחלקו על הערותיו של גויטיין המצורפות למסמך.

רשומות משפטיות שנכתבו ואושרו בידי שלמה בן אליהו. תיארוך: ראשית המאה ה-13. (1) מקום: קהיר. שלמה בן יצחק הכניס לשותפות 30 דינרים, ואבו אלפצ'איל בן אבו אלברכאת הכניס 52 דירהמים. סוכם כי שלמה, שגם שימש כסוכן, יקבל 23 חלקים ואילו אבו אלפצ'איל יקבל 1/24 בלבד. שלמה השאיר את כל הסכום בקוץ (קוס) ולקח על עצמו את האחריות לכלל הכסף או לשווה ערכו. (2) יחיא ("השר היקר") מקבל משלה בן ברכות הלוואה בסך 3,000 דירהמים. אין פרטים נוספים. (3) שני אותם אנשים העמידו כל אחד 600 דירהמים, כל אחד עבור שותפות שתימשך שנה. בתחתית צד ב' מופיעות רשומות נוספות (חישוביות?) בערבית-יהודית, בכתב ערבי ובספרות יווניות/קופטיות. נזכר בו אבו אלח'יר אלנפיס. (המידע מבוסס על הערותיו של גויטיין המצורפות.)

שרידים של מכתב בערבית-יהודית. התיארוך משוער למאה ה-11 או ה-12 על פי כתב היד. ככל הנראה תיאור של מצב משפטי. קטעים נבחרים מתוך החלק האחד: "...הנער עדיין לא היה בוגר, וגם טאהר זה... נסע אל כמה מן הארצות, והמכתבים ומכתב ה-[...] הופקדו... אלמהדיה... המכתבים... והוא הלך אל השלטונות (אלסלטאן) והתל[ונן]... הארץ, והמנהיג (קאאד) [...]". קטעים נבחרים מן החלק האחר: "הקאדי לקח מהם את המסמך של... טאהר חזר ממסעותיו... אשתו אל שער הקאדי, והיא צעקה ואמרה... עד שאמרנו להם, 'הוי אנשים, אל תכתבו [...]'... השפחה הזאת שמתה... [בעת שאני כו]תב את הדברים האלה אל אדוננו...". בצדו האחורי של אחד הקטעים ניכרים סימנים לכך ששימש מחדש לכריכת ספר. החיבור בין שני הקטעים נעשה על ידי אלן אלבאום.

עדות משפטית בערבית-יהודית. המקום אינו מצוין, אך מדובר במקום כלשהו מחוץ לפוסטאט. מתוארך לעשור הראשון של חודש אדר שנת 1453 למניין השטרות, היא שנת 1142 לסה"נ. שמריה בן יכין מעיד בעניינם של שמואל בן עובדיה הלוי; ישועה בן יפתח הכהן; ישועה ושותפתו העסקית (שריכּה) בעסק של תכשיטי נשים (בחלא אלנסא); ייתכן שגם אדם שנפטר; חליפין של ערבונות זהב בתמורה לשטר על בית; ורצונם של הצדדים להסדיר את העניין באופן בלתי-פורמלי מחוץ לבית הדין, בניגוד לעמדתו של שמריה שהורה להם להוציא מסמך כדין. הם השיבו לו: "אין אנו זקוקים לקניין סמלי; ידיעתך את (העסקה) מספיקה לנו." דומה שלא רצו לעלות לפוסטאט. כעת שולח שמריה את המסמך הזה לנמען כדי להעניק לעניין מידה מסוימת של תוקף רשמי. דרוש עיון נוסף.

מכתב מניסים בן יצחק אלתאהרתי, מסוסה, אל נהראי בן ניסים בפסטאט. תיארוך: בערך 1052 לסה"נ. המכתב מזכיר את הקשרים שיש לנהראי עם משפחת אלתאהרתי, וכן עניינים עסקיים עם שני מוסלמים, עבד אלרחמן ובנו אבו עבדאללה (אבן אלבעבאע, בשורה 39 של הצד הקדמי ובשוליים). כמו כן מוזכר ניסים בן יעקב, העומד בראש מרכז לימוד בקירואן. הכותב רוחש כבוד לנהראי ויעשה ככל יכולתו להשיג עבורו את הספרים שהוא מבקש. ניסים פותח את המכתב בהבעת דאגתו למחלת העיניים של נהראי, ובשמחתו על כך שמצבו טוב יותר עתה מכפי שהיה "כאשר הרופאים הפחידו אותך בעניין זה" (שורות 4–6 בצד הקדמי). בהמשך, בהקשר של הצרות שפקדו את ניסים בחורף זה, הוא מוסר ידיעה על אישה (זהותה אינה ברורה) החולה מאוד (שוליים ימניים בצד הקדמי).

מכתב בנושא ידידות בין שני צעירים משכילים. כתוב בערבית-יהודית, ייתכן שעם השפעה של פרסית-יהודית בצורות הסמיכות (אִצַ'אפַה), שכן "ציק אלצדר" מאוית "ציק יצדר" ו"גמיע אלצביאן" מאוית "גמיע יצביאן". תרגומו של גויטיין: "אין לי הנאה מן החיים בלעדיך. בחיי האל! רחם על בדידותי, חולשתי וצרת לבי, ובחיי האל, השבע אותי במבטים בך בטרם אמות. אם כן, אל תיעדר עוד יותר משכבר נעדרת. שכן הדברים ביני לבינך לא היו כך קודם. מכל הצעירים שהיו עמך, איש מהם לא הזכיר ולו מילה אחת שאולי אמרת עליי, ודבר זה העציב את לבי. לכן, מיד עם קריאת מכתב זה, שלח לי מכתב שיודיעני מה שלומך. ושלום." בהחלט ייתכן גם שמדובר בהורה הכותב לבנו. נימת המכתב נוטה יותר לכיוון של תוכחה מכפי שעולה מן הדיון של גויטיין.

מכתב בכתב ידו של ברכות בן שמואל אל חמיו, בערבית-יהודית. תיארוך: ראשית המאה ה-13. הכותב מתלונן על הזנחה. הוא מזכיר את אלשיח' אלרשיד, שאותו הוא סולח על שהזניח אותו משום שהוא בדרך כלל כה נדיב, ואת אבו מנצור, שאותו אינו סולח משום שאינו מסוגל להעלות בדעתו תירוץ עבורו. בסיום הוא מבקש מהנמען לפייס את בתו (אשת הכותב, צאחבת אלבית), משום שכתוצאה מכאביו ומחוליו ומהתמיכה הדלה שהוא מקבל (או "הטיפול הדל", כלומר שהאישה הזניחה את חובות הבית — כפי שמציע צינגר), "אופיו נעשה מצומצם" והוא נעשה רגזן (צ'אקת אח'לאקי וצ'ג'רת), ופרץ ביניהם ריב. על הנמען לעשות זאת באופן שהיא לא תחוש שהכותב סיפר לו על כך. אותו כותב כמו במכתב נוסף החתום בשם אבו אלברכאת. ישנם מכתבים רבים נוספים בכתב ידו.