קהיר במסמכי הגניזה — עמוד 3

מכתב מאדם בשם הִבַּתאללה אל הרופא אלשיח' אלת'קה אבו אלפצ'ל בפיום. מאחר שאדם זה עצמו מקבל ברכת שלום נפרדת בגוף המכתב, ברור כי הנמען המרכזי הוא אדם אחר — קרוב משפחה או מקורב שלו. המכתב כתוב בערבית-יהודית, והכתובת על גביו בכתב ערבי. תיארוך: המאה ה-13. במכתב מדווח על מחירים נמוכים במיוחד של חיטה בקהיר, ומסופר סיפור על לחם שלא נמכר. בנוסף, ישנן רשימות והערות מאוחרות יותר בצד האחורי, ככל הנראה באותה יד שכתבה את המכתב, ובהן רשימת שמות בכתב ערבי (בַּרַכַּאת, אסמאעיל, אבו סעד ואבו אלפרג'), וכן סיפור חלקי בערבית-יהודית שבו נמסר כי מישהו נהג לספר "לי ולמורי ולרב חננאל" כי "בימי המלך ארדשיר...". כמו כן מופיעים ניסיונות קולמוס בשני צדי המסמך, בכתב יד שונה.

קטע מהסכם לקראת אירוסין מתוכננים. המקום: קהיר. התאריך: ניסן א'תק"ב לשטרות = 1191 לסה"נ, או אולי 15[4]2 לשטרות = 1231 לסה"נ. הקטע דהוי וקשה מאוד לפענוח, והקריאה המוצעת אינה ודאית. ממה שניתן לשחזר עולה כי הבן משמש כבא-כוחו של אביו לצורך הנישואין. ייתכן שהאב היה בעיצומם של הליכי גירושין בעת שהבן טיפל בסידורי החתונה עם האישה החדשה. אם אכן זה המצב, מדובר במצב ייחודי שאינו מוכר ממקורות אחרים. בין השמות המופיעים במסמך: התלמיד-חכם משה בן אלעזר המלמד (השווה למסמך אחר באותו עניין) ועזרא בן יפת הלוי, שלוחה של עמאאים בת ישועה. סביר להניח שכתב היד זהה לזה של מסמך נוסף הידוע במקבילה. בצד האחורי מופיעים חשבונות בכתב ערבי ורישומים נוספים בערבית-יהודית.

ורסו: עדות משפטית בערבית-יהודית. ייתכן שנכתבה בכתב ידו של חלפון בן מנשה. העדות מדווחת על מילוי הוראותיו של הגאון. העדים הלכו לביתו של אבו אלמעאלי אברהם בן חלפון, המוכר בכינוי אבן אבו סלאמה (ככל הנראה אותו אדם הנזכר במסמך אחר משנת 1127), וחקרו אותו בנוגע לחנות התרופות (בית מרקחת) של המנוח אבו סהל מנשה הלוי בן אלעזר, שנפטר בקהיר. אבו אלמעאלי מספר כי אבו סהל ביקש ממנו על ערש דווי ללכת ולהביא סכום כסף מן החנות, ואכן הלך והוציא משם כארבעים דרהם. בשובו כבר היה אבו סהל מת. כאשר חזר אבו אלמעאלי אל החנות, כבר התקבצה שם קבוצת אנשים, וצמח הפרנס הזעיק נגר כדי לסגור את החנות ולהתקין מנעול מתכת על הדלת. נראה שכעת מסדירים מי יקבל לידיו את ניהול העסק.

מסמך משפטי בכתב ידו של משה בן לוי הלוי. מקום הכתיבה: קהיר. תיארוך: לא יאוחר משנת 1195, שכן נכתב תחת סמכותו של הגאון שר שלום הלוי. המסמך עוסק ביוסף אלצ'ריר ("העיוור"). החלק המשתמר באחד הקטעים מזכיר את אבו פצ'איל ואת אבו אלפצ'ל, וכן תשלום של 50 דרהם לחודש. החלק המשתמר בקטע השני כולל את הביטוי "כלנא ראצין ב..." ("כולנו מסכימים ל..."). מסמכים אחדים מעידים כי אף שמשה התגורר בקליוב, היה בא דרך קבע לקהיר לצורכי עבודתו (בין השאר כסופר), ולפוסטאט כדי לבקר את אשתו, את אביו ואת אחיו. על הסופר ראו א' אלבום, "Assembling a Life: Several Dozen New Fragments on Moshe b. Levi ha-Levi" (FOTM אפריל 2020). זיהוי החיבור בין הקטעים: אלן אלבום ועמיר אשור.

רקטו: שטר מכר שנכתב בידי נתן ב"ר אברהם אב. נכתב בקהיר, ביום שלישי ה' בכסלו א'ת"ך לשטרות, הוא 10 בנובמבר 1108. סת אלאקראן בת יוסף הכהן, אשתו של יהודה ב"ר עלאן, מוכרת את שפחתה הנובית נעים לסת אלמנא בת נתן/הבת אללה, אלמנתו של נהראי ב"ר נסים, תמורת 20 דינרים. בשטר נכלל סעיף המציין כי יהודה ב"ר עלאן התיר (אמצ'א לזוג'תה?) את המכירה הזאת. העדים החתומים: מנחם ב"ר שמואל, יאיר ב"ר סעדיה הכהן, וצמח ב"ר יעקב הלוי. ורסו: שטר מכר נוסף בכתב ערבי. סת אלמנא מכרה את נעים לרופא הנוצרי עבד אלמסיח ב"ר מקארה(?) ב"ר הארון תמורת 20 דינרים. תאריך השטר: בשליש הראשון של ד'ו אלקעדה 508 להג'רה, הוא מרץ/אפריל 1115. עד החתום: הבת אללה ב"ר חסן (= נתנאל ב"ר יפת?).

מכתב מאת ג'לאל אלדולה (או למצער מאדם מבני משפחתו של שלמה בן ישי הנשיא), שנכתב בעת מגפה. במכתב מוזכר הנגיד [רבי אברהם בן הרמב"ם] ככזה השוכב חולה, וכן מוזכר חמיו (?) של הכותב, הדיין ר' חננאל, שאמר: "הימים הללו דומים ליום הדין — כל אחד טרוד (משׁג'ול) בעצמו". הכותב ממשיך ומתאר: "אנו עושים כל שביכולתנו כדי להימלט מן המגפה הנוראה הזאת. אין בית בפוסטאט או בקהיר, בקרב נכבדי היהודים — או כל אדם אחר — שאין בו לפחות חולה אחד. העם שרוי במצוקה איומה, וכל אחד טרוד מכדי לדאוג לזולתו, לא כל שכן לאיש זר". בנוסף, ג'לאל אלדולה מוסר עדכון על מצב השלשול שלו (שורות 7–8): הוא מעורב בליחה לבנה, מפותל ומלופף (מלתפّ), ושורף בעת היציאה (ילד'ע וקת מג'יאה).

קטע ממכתב. רק חלק קטן מן השורות הראשונות בצד הפנים (recto) השתמר — פנייה אל "סיידנא אלרייס אלאג'ל ראס אלכל" (ראש כלה) — לצד 4 שורות שלמות של כתב הפוך בשוליים העליונים. הכותב מצטט את מיכה ה':ח' במשמעות שעל סיידנא להכניע את אויביו. מישהו סיפר לכותב "דברים רבים, והוא בין אלה שאהבתם אליך טהורה. כמו כן, אני מודיעך שיש לי אנשים רבים מעזה שאהבתם אליך נעשתה טהורה". הכתובת בערבית בצד החיצוני השתמרה ברובה. הכותב נמצא בקהיר אך אינו נוקב בשמו. הנמען מקבל את אותם תארים שניתנו לו בצד הפנים ("חצרה סיידנא אלרייס אלאג'ל ראס אלכל") ולאחר מכן נזכר בשמו, אך השם קשה לקריאה. שני קטעים נוספים נראים כתובים באותה יד ויתכן שמתחברים בעקיפין לקטע זה.

מסמך משפטי: כתובה. מנצור בן ... נישא מחדש לאשתו נאג'יה (שהייתה פרודה ממנו קודם לכן בעקבות הסכמה הדדית לפירוק הנישואין [ח'לע]), בסכום מוהר של 316.333 דרהם. התשלום המוקדם נמחל. הבעל יידרש לשלם את החלק המאוחר של המוהר בתשלומים שנתיים של 13 דרהם בשנה. נאג'יה, שככל הנראה לא היו לה עוד קרובי משפחה קרובים שיוכלו לשמש לה כאפוטרופוס, נאלצה לבקש מצד שלישי לערוך את חוזה הנישואין בשמה. האפוטרופוס לנישואין, המזוהה בשוליים הימניים בשם עבד אללה בן יוסף בן חמוד, היה בן למשפחה מכובדת של משפטנים. בהתחשב בתואר שניתן לאפוטרופוס, סביר להניח שהיה קאדי מקהיר. הן הפלאוגרפיה והן המטבעות והכינויים המופיעים במסמך מאפשרים לתארך אותו לתקופה הממלוכית.

קטע משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה (1100–1138). העניין נסוב סביב אירוסין; מינוי מיופה כוח, חלפון הלוי; אמה של הכלה, עשירה בת אברהם; האם מעניקה לבתה 6 מתוך 12 חלקיה בבית באלממצוצה; ותנאי המחייב את החתן שלא לארח חתונות "או לעשות דבר מן הקישוטים (?, זח'רפאת) של אנשי מצרים/הקהירים". המסמך כולל גם תנאי נסיעה המחייב את הבעל לכתוב גט על תנאי בטרם ייצא למסע מסחרי ל"תימן ולמקומות הרחוקים". על פי כרטיס המפתח של גויטיין התאריך הוא סיוון 1121, אך נראה שהתאריך עצמו לא השתמר במסמך. בצד האחורי (verso) מופיעות מספר מילים ממסמך מדינה ערבי — אחד המקרים הנדירים (אם לא היחיד) של שימוש חוזר במסמך מדינה אצל חלפון בן מנשה. צירוף: אלן אלבאום.

רשימה של תשלומים וחובות שבה נזכרים אנשים שונים: משה בן חיים, בנימין מוריסיקו[?], ומשה בואליירו (בַוִילְייֵרו). הסופר בחר לנקד את השם האחרון, אולי משום שלא היה מוכר לו. רכיב בולט נוסף במסמך זה הוא ההתייחסות לתשלום שהתקבל ב"מצרים הישנה" (כלומר פוסטאט), בשורה 9 ברקטו. מכיוון שרוב האוכלוסייה היהודית המקומית התגוררה כבר בקהיר עד שנת 1500, נדיר למצוא אזכורים ישירים של פוסטאט במסמכי גניזה מהעת החדשה המוקדמת. הרשימה, הכתובה בעברית, היא ככל הנראה חלק מחוברת רחבה יותר שבה חשבונות אחרים מזכירים תשלומים במטבע השרפי (שרפי = מטבע שהופק לאחר 1425 לספירה). אזכור נומיסמטי זה, בשילוב עם הפליאוגרפיה, מסייע לתארך את הקטע למאה ה-15 או ה-16.

מכתב מאת מאיר סראגוס, ששהה בפוסטאט/קהיר, אל יעקב מר חיים, ככל הנראה במקום כלשהו בלבנט. הכותב היה דיין שפעל בקהיר בעשור השני של המאה ה-16, ושמו של הנמען מופיע גם במסמכים אחרים משנים 1509 ו-1511. המכתב כתוב בעברית עם שיבוץ של מספר מילים בטורקית. תחילתו עוסקת ב'סורגון' (sürgün) בטריפול[י] — כלומר, מדיניות עות'מאנית של העברות אוכלוסייה כפויות. מכאן ניתן להניח שהמכתב נכתב זמן מה לאחר הכיבושים העות'מאניים של שנת 1517, אם מדיניות מסוג זה כבר הייתה בתוקף באותה עת. המשך המכתב עוסק בענייני מסחר, ולאחר מכן מובאת תלונה על יעקב בן שנג'ו, שהמשיך "לשחק" (כלומר, להמר) והפסיד סכומי כסף גדולים. המידע מבוסס ברובו על מהדורתו של אברהם דוד.

בקשת תמיכה הממוענת לארבעה אחים (?), הזקנים אבו אלבקא, אבו אלבהא, אבו אלפרג' ואבו אלכרם, שבה מתחנן הכותב לקבלת צדקה. המבקש, הרון, מספר כי לא טעם פת זה ימים אחדים, ומעז לפנות אליהם בבקשתו לרגל חג יהודי הממשמש ובא. שמו של אחד הנמענים, השיח' אבו אלכרם, רשום בצד האחורי של המסמך. הצופן המופיע בראש הדף, באותיות קטנות, הוא ככל הנראה ראשי התיבות "ב-מ" של "בסם אללה אלרחמן אלרחים" — קיצור המוכר ממסמכי גניזה נוספים ומן הקטעים הערביים מקציר אלקדים שפרסם Li Guo בספרו על המסחר, התרבות והקהילה בנמל ים סוף במאה השלוש־עשרה; השווה גם להערתו של מ' כהן על הזיקה בין הערבית לעברית באיגרות הגניזה הקהירית, בספר היובל לר"פ ש"ינדלין. ללא תאריך.

מכתב מאדם לא מזוהה בירושלים אל הנגיד נתן שולאל בפוסטאט/קהיר. בעברית. תיארוך: סוף המאה ה-15. השולח מדווח שהוא כותב במאמץ רב, משום שהוא חולה מאז נישואיו. הוא לא החלים לגמרי, מפרקיו חלשים וכואבים, והוא אינו יכול להפנות את פניו מצד לצד מאז שנפל מפרד בדרכו לירושלים. מטרתו העיקרית של המכתב היא לפייס את נתן, אשר מצטער על נישואי בתו לבנו של השולח, אשר נערכו ככל הנראה בירושלים מאחורי גבו. יש גם דיון בנכסיו של נתן בירושלים ודיווח על הספרים שהשאיר אחריו בשנת 1481. השולח הצליח למצוא 4 מספריו של נתן, ובהם גמרא של מסכת כתובות, פירוש בערבית על תהלים(?) ופירוש ישראל ישראלי בערבית על מסכת אבות. (חלק מהמידע מתוך מהדורתו של אברהם דוד.)

פנקס הוצאות והכנסות של קהילת המוסתערבים בקהיר לשנים 1588–1607, שהתגלה ונחקר בידי דותן ארד. להלן קטעים אחדים שצוינו ברשומות קודמות: הפנקס מזכיר בכמה הזדמנויות שגזבר ההקדש של המוסתערבים בקהיר העביר כספים למימון חתונות בקהל. למשל, בחודש אלול שנת 1593 רשם הגזבר בפנקסו: "עוד פרע [השמש] שמואל תאג'ר למרדכי ג'מילה התוואב (החוזר בתשובה לדת) לסייע בתשלום חתונתו — 20 פצ'ה, יום שלישי, י' באלול [שנת שנ"ג]". פרשנות זו למונח תוואב נתמכת ברישום נוסף בפנקס משנת 1600, המציין 15 פצ'ה שניתנו לתמיכה ב"תוואב אנוס" (converso). הגעתם של אנוסים ספרדים למצרים ושיבתם ליהדות בתוך סביבה מוסלמית מתועדת כבר משנת 1459, תהליך שהתעצם לאחר גירוש ספרד.

חשבונות מסחריים, מהמאה ה-16. שמות רבים מופיעים, ובראשם: ר' יצחק לוריא, המופיע עם הכינויים המתאימים (כמה''ר) כך שיכול להיות שמדובר בחכם ומקובל המפורסם האר''י (נולד 1534 – נפטר 1572 לספירה). ר' לוריא בילה חלק גדול מחייו בקהיר וחי בעת שחשבונות אלו נרשמו – כינויו הנוסף הוא נר''ו – ולכן התיארוך נופל איפשהו בתוך פרק זמן זה. הפלאוגרפיה אף היא תומכת בתיארוך למאה ה-16. חלק מהשמות האחרים ב-recto כוללים: יעקב סבילי/שבילי, יצחק סוסי, שמואל חברוני, יוסף ב' חיים כהן, יעקב קודסי, שמואל מדינה, מאיר למרוזו בת דוד איסטנבולי, חביב בן-היני. (המידע בחלקו מתוך א. דוד, "עוד על תולדות האר''י (יצחק לוריא) במצרים לאור מסמכי הגניזה" (1987)).

מכתב מנתן בן יהודה מאלכסנדריה אל ששון בן משולם, דיין בקהיר. המכתב כולל עניינים אישיים רבים המשקפים את חיי האליטה הפוליטית באלכסנדריה ובקהיר, וחושף פרטים חשובים על חייו של אברהם בן יעקב אלדרעי (אלא אם מדובר באלדרעי אחר — שכן נתן בן יהודה פעל באמצע המאה הי"ב, ואילו אברהם בן יעקב אלדרעי פעל סביב שנת 1100). על ערש דווי האשים אלדרעי את כותב המכתב כי שלח שליח שיירט מרשם רפואי ויחליפו במרשם מזויף, וכך גרם למותו. לפי הנראה, האיש ששימש כנציגו של מבורך בן סעדיה באלכסנדריה (המכונה במכתב 'הרֵיִיס אבו אלפצ'ל') לאחר שנת 1094 מת בשלהי העשור הראשון של המאה השתים-עשרה ממחלה פתאומית. המכתב מצטט קינה של שמואל הנגיד. (המידע מפרנקל)

מכתב מצפת שבארץ ישראל, שנכתב על ידי אדם מקהיר אל בן דודו (אבן עם). הכותב נסע לצפת בעיקר, כך נראה, כדי להסדיר עניין משפחתי. הכותב עוסק בסוגיית ההתאבדות ומנסה לפתור אותה הן באמצעות אמונה מסורתית והן באמצעות הוכחה רציונלית. הוא מזכיר את מצב בריאותו הרעוע כאחד מתוך שורה ארוכה של סיבות — ובהן עוני וריחוק מיקיריו — שבעטיין היה מתאבד, לולא אמונתו האיתנה באמת ולולא החטא הנוסף שהיה נוטל על עצמו בכך שיהפוך לנושא לרכילות בקרב כל בני המשפחה. "אני שולח כל מכתב וקורא כל מכתב כשדמעות בעיניי." מעניין שהדבר אינו מנוסח באופן חזק בהרבה מן הקונבנציה הרגילה לביטוי געגוע. הוא מפציר באחותו לבוא ולבקרו מפוסטאט. הוא שוקל לעלות לירושלים.

חידוש כתובה לאחר שהכתובה הקודמת אבדה או הושמדה, או אולי לאחר שהבעל — יחיא בן שלה הכהן, איש עיוור — פגע במשהו והאישה, ח'ֻלה בת אברהם (אִבְּרַאהִים) אל-אסוד, הידועה גם בשם סת אל-כל, התלוננה בפני בית הדין. מתוארך: כ"ג באדר א' א'תע"ה לשטרות = 18 בפברואר 1164, תחת סמכותו של הגאון נתנאל הלוי. חתומים על המסמך: יעקב בן יוסף הכהן; הלל בן צדוק אב; ומבורך בן נתן החבר. דרושה בדיקה נוספת. התצלומים המקוונים נראים לכאורה כפוטוסטטים וקשים לקריאה, אך לפי הנמסר מדובר בתצלומים דיגיטליים של המקור עצמו. שלושת כתבי-היד נרכשו מסוחר בקהיר על ידי אדלברט מרקס, שפרסם אותם ב-1894 והוריש אותם לאחר מותו לספריית האוניברסיטה (לפי מרינה רוסטו).

ביפוליום המכיל סיפור מפורט של סכסוך שהתעורר מתוך שותפות עסקית בתקופה שבין ניסן א'תס"ג לאדר א'תס"ד למניין שטרות (1152–1153 לספירה). הצדדים המעורבים הם חסדאי בן יפת הכהן, המשמש כאפוטרופוס לאחיינו יפת בן ברכות, ושלמה בן עולה אבן אלכאזרוני. חסדאי משקיע 150 דינרים מכספי האחיין אצל שלמה לצורך מיזמים מסחריים. במהלך הסיפור נכנסות לתמונה גם דמויות נוספות: אבו סעד, וכן סת אלפח'ר בת אבו אליסר, אשתו של אחד הצדדים. בנקודה מסוימת מופיע תנאי המחייב תשלום קנס ל"עניי קהיר החדשה" — פרט שייתכן ומלמד שהמסמך מקורו בבית הדין של קהיר החדשה ולא של פוסטאט. ככל הנראה קיימים שני קטעים נוספים הקשורים למסמך זה. (חלק מן המידע מבוסס על FGP.)

חשבונות בלאדינו עם ספרות ערביות מערביות. התיארוך הוא ככל הנראה מהמאה ה-18 או ה-19 על סמך הפלאוגרפיה. הכותרת בצד הרקטו מציינת: "Kuento de Yiṣḥaq Ṣaḥān del ʿasfūr (מיהודית-ערבית) por la tomada[?]" — כלומר "חשבון של יצחק צחאן עבור ה-ʿasfūr (ציפור) על הלקיחה[?]", שאולי קשור לסוג כלשהו של מוצר ממקור עופי (אפשר שמדובר בנוצות). הכותרת בצד הוורסו מציינת: "Lo ke fue pagado a Ḥajjī Alī al-Gālād debasho (=debajo) de su kuento", כלומר "מה ששולם לחאג'י עלי אל-גﱠלאד תחת חשבונו". רבים מהסכומים הכספיים רשומים ב-abū ṭāqas, טאלרים אוסטריים, שהפכו לאמצעי תשלום נפוץ בקהיר במאות ה-18 וה-19. גם הפלאוגרפיה תואמת את הערכת התיארוך הזו.

מכתב העוסק בליטורגיה, ובפרט בסידורי התפילה השונים: סידוריו של ר' שלמה (כנראה שלמה בן נתן מסג'למאסה), סדר מועד הכלול במשנה (תורה) של ר' משה (הרמב"ם), וזה של רבנו סעדיה (גאון). הכותב מציין שאיש מאנשי קהילות פוסטאט וקהיר ("מן אהל מצר ואלקאהרה") לא חיבר דבר דומה — כלומר הוא מתלונן על העדר כישרון מקומי בקרב יהודי מצרים (שכן הרמב"ם היה ספרדי, וסעדיה, אף שנולד במצרים, נתפס כפי הנראה כעיראקי). הוא מכנה את הרמב"ם "אלרייס" (al-Rayyis, 'הראש') — ומכאן שהרמב"ם עודנו בחיים בעת כתיבת המכתב, וקרוב לוודאי שמדובר בתקופה המוקדמת יחסית של ישיבתו במצרים — ומספר שהרמב"ם מלמד "אלגמר ואלטב", כלומר תלמוד ורפואה. (המידע מבן אאוטוויית.)

הסכם פשרה בין שותפים שנערך בביתו של רבי משה דמוהי בקהיר, ונושא בשורה 34 את התאריך ט' בחשוון ה'ש"ד לבריאת העולם (1543 לסה"נ). תאריך זה אינו תאריך הרישום המדויק של המסמך, שכן הפינה הימנית התחתונה אבדה בשל נזק, וככל הנראה נערך מעט מאוחר יותר במהלך המאה השש-עשרה. הסכם הפשרה בין השותפים עוסק בעלויות שכר הדירה והתיקונים של מבנה שחלק ממנו שימש כבית תפילה עבור הקהילה המערבית (המגרבית). בין השמות של המעורבים בעניין נמנים: רחמים בן מרדכי חדאד ונג'מה בת הרופא סעדיה טויל. ייתכן שהעד בדוסה בן אשר הוא גם סופר המסמך. הוא מופיע כעד יחיד במסמך סמוך משנת 1569 לסה"נ. המידע מבוסס על כרטיס המפתח של גויטיין ועל המהדורה של דותן ארד.

כתובה, ככל הנראה מקהיר, על סמך אזכור הנילוס (נילוס) בנוסחת המקום בשורה הרביעית וחתימת העד יחזקאל חפץ. הכתובה מתוארכת לתמוז ה'תקנ"ד[.] לבריאת העולם, היינו 1780–1789 לספירה. הספרה האחרונה בשנה אבדה עקב פגיעה במסמך. רוב הביטויים האינפורמטיביים בכתובה מחוקים, אך ניתן ללמוד שלחתן שלמה הייתה זיקה כלשהי לסלוניקי (אולי מקום מגוריו או מקום הולדתו). החתימה באמצע החלק התחתון היא ככל הנראה חתימת החתן, ומאששת את שם משפחתו: אליקים. שמה הפרטי של הכלה מחוק (?מרא), אך שמו המלא של אביה המנוח, מאיר הלוי, מופיע בשורה 7. חתימת העד בצד שמאל היא של יחזקאל חפץ, סופר ורב בקהיר בשנים שבין שנות ה־80 של המאה ה־18 לשנות ה־20 של המאה ה־19.

מסמך משפטי בעברית, פגום מאוד. מקום: קהיר. תאריך: 16 ___ [שם החודש חסר] ___52 לבריאת העולם. על פי הפליאוגרפיה, השנה היא ככל הנראה 5552 לבריאת העולם (1791/1792 לספירה), אך הערכה זו טעונה אישור באמצעות בחינה נוספת של השמות המוזכרים. חתום בידי יעקב ארוך וכן בחתימה קליגרפית של סופר. בשורות הפתיחה של המסמך יעקב ארוך מקבל תשלום מחנונה ____ (השם אבד עקב הנזק). העסקה קשורה ככל הנראה לרשימה הארוכה של פריטים המופיעים בשורות 5–11: "קמצאן שאש" (חולצת מוסלין), "אטלס אזרק" (אריג סאטן בצבע כחול), "סנאדק ישנה" (תיבות ישנות) ועוד. על סמך הפריטים המוזכרים נראה שייתכן ומדובר ברשימת נדוניה — אך היקף הנזק מקשה לקבוע זאת בוודאות.

הסכם שותפות. מקום: אלכסנדריה. תאריך: י"ט בתשרי ה'תקע"ה, 3 באוקטובר 1814. בין יצחק הלוי מאיסטנבול ["קוסטא"], שהשקיע 10,000 גרושים; יצחק די קוריאל מקהיר, שהשקיע 17,500 גרושים; אברהם צֵ'זאנה ושות' מאלכסנדריה, שהשקיעו 17,500 גרושים; ואליהו איילון (ייתכן שזהו וריאנט של "Ayalon") מקהיר, שהשקיע 1,500 גרושים. סך כל קרן ההון מסתכם ב-46,500 גרושים (מצוין במפורש "גרושים מצריים"). השותפים מסכימים לקיים קשרי עסקים ושותפות בין שלוש הערים איסטנבול, אלכסנדריה וקהיר למשך שלוש שנים, עם אפשרות להארכה. ראוי לשים לב שאברהם צ'זאנה עצמו חתם בצורה "שיזאנה" (שיזאנה), באופן שונה מן הכתיב האיטלקי הרווח (ג'יזאנה) המופיע לאורך המסמך.

מכתב מישועה בן יפת לשני אחים, הממוען אל הדֻכּאן (החנות) של באב אלפֻתוּח, מה שמרמז שככל הנראה נשלח אל קהיר החדשה ולא אל פוסטאט. המכתב כתוב בעברית (בפתיחה), בערבית-יהודית (בגוף) ובכתב ערבי (בכתובת על גב המכתב). על פי הסגנון, ניתן לתארך אותו בקירוב למאה ה-13 או ה-14. אחד הנמענים נקרא מחאסן [בן אבּ]ו אלחסן אלנאח'ודא, והכתובת מזכירה גם את בעל החנות "אלי אלכהן" — ככל הנראה אלי[א?] הכהן. רק שורות בודדות משומרות מגוף המכתב: "ולדי יצל אלי עלם אלמואלי אלכרימין באן אלממלוך משתאק אלי נצרכם כתיר פאן . . . יחן אלי עלעצב פנח . . ." — "בני, יגיע לידיעת אדוניי הנכבדים שעבדם מתגעגע מאוד לראותכם, שכן . . . יחון את . . . ".

מכתב מאת כותב לא ידוע ברשיד אל החכם ר' בדוסה בפוסטאט/קהיר. בעברית. תיארוך: המחצית השנייה של המאה ה-16. הכותב מתאר את החשש ברשיד מפני התפרצות מגפה. בהמשך הדברים מתברר כי המגפה כבר פרצה בפוסטאט/קהיר. הכותב שמע מיצחק אשכנזי ומישועה זמאתי(?) שזה חמישה ימים לא נרשם מקרה חדש (בפוסטאט/קהיר). הכותב עומד לצאת למסע כדי להימלט מן המגפה. הוא שכר מעבר ביעד שלא צוין בשמו על אונייה היוצאת מדמיאט (? דמאת) יחד עם יוסף טפאר וכמה "יהודים טובים" נוספים. הם מתכננים לצאת ביום שישי. אם הנמען יחפוץ לבוא לרשיד, אל לו לשאת עמו כסף, מפני שהדרכים מסוכנות. אחות הכותב תישאר ברשיד עד שיגיע הנמען; בינתיים דאג הכותב לכל צרכיה ההכרחיים.

הזמנה לקונדיטור: "אל הזקן אבו סעד, ישמרהו האל: בבקשה קח שתי פרוטות נחושת כפיקדון, ותן למוסר המכתב ראטל אחד של עיגולים [חֻלַיְקַאת, ככל הנראה סוג של סופגניות] אפויים היטב. אם תכין עוגות מחר, הכן עבורי שני ראטלים של עוגיות קטנות (כֻּעַיְכַּאת) בקטנות שבקטנות." האם זו עדות לכך שעוגות-סוכריות-על-מקל הומצאו בקהיר של ימי הביניים? לפי גויטיין: "עוגות, הנקראות כַּעְכּ בערבית (מילה שנדמה כי אינה קשורה למקבילתה האנגלית cake), אף הן נקנו בדרך כלל בשוק, והכינוי או התואר כַּעְכִּי, היינו אומן עוגות, נפוץ למדי. לפנינו הזמנה לאומן עוגות, כתובה בקפידה על פיסת נייר זעירה." הקונדיטור, הח'מירי, היה אף הוא דמות מוכרת בנוף.

שטר כתובה מעוטר מקהיר, "[סמוך ל]פוסטאט מצרים אשר על נהר נילוס". על אף הנזק שנגרם למסמך, ניתן לשחזר את נוסחת המיקום הזו על פי השורות הפותחות של כתובות אחרות מהעת החדשה המוקדמת. התיארוך הוא 1785–1825, טווח זמן משוער המייצג את תקופת פעילותו של הסופר מאיר בן-נעים. השנה המדויקת לא השתמרה. שם הכלה הוא אסתר, וכינוי המשפחה האבהי שלה (דיין) מופיע בשורה 22. שם החתן אינו משתמר בגוף הטקסט, אך ניתן להניח שהוא חיים שלום, שכן הוא חותם כצד מסכים לנישואין. שתי חתימות העדים הן של מאיר בן-נעים (הסופר) ושל דוד אלגאזי (העד השני). הסכום הכולל של מתנות החתן והנדוניה עומד על שבעים-____[?] גרושים/קורוש (אולי "גירושים אריות").

מסמך ממלכתי/פיסקלי, אחד ממספר מסמכים ממלכתיים שנוצלו מחדש בידי עלי ב. יחזקאל הכהן, שפעל בירושלים, נפטר בערך ב-1055, פרנס של קהילת הרבנים בירושלים, ומתכתב של אפרים ב. שמריה. יש לבדוק את תוכנו. מסמכים אחרים שנוצלו מחדש בידו כוללים: T-S NS 109.34, T-S NS 110.6, T-S NS 199.154, T-S NS 277.168, BL Or. 5557B.19, T-S 8H22.18, T-S H5.11, T-S H7.25, T-S K6.33, T-S Misc. 10.32, Moss. IV,383.1. מסמכים חתומים בשמו: T-S 13J36.6, מכתב מרמלה לעלי ב. יחיא הכהן, לפני 1071; T-S 10J29.5, מכתב מירושלים. ראה גויטין(?) בנוגע לחמישה מכתבים של עלי ב. יחזקאל הכהן שנשלחו דרך עֻמַר ב. יוסף ובנו/בניו לסוכנות דואר בקהיר העתיקה.

ורסו: רישומי חשבונות הפותחים בכותרת "מה שנמכר לפני מותו של אבו אסחאק בן אבו סהל הידוע כאבן אלאהוב, בנוכחות אלמולא אלרצוי ואבו עלי גיסו". אבו אסחאק זה היה אחיהם של ידותון ומשה, בניו של (אבו סהל) לוי הלוי. תיארוך: ראשית המאה ה-13. בהמשך מופיעה רשימה קצרה של סחורות, ולאחריה הכיתוב "וזה היה בקהיר בנוכחות הדיין [...]". רשימה נוספת של סחורות נושאת את הכותרת "ובפסטאט, בנוכחות אלמולא אלרצוי ו[...]". מוזכרים ילדיו של אבו עלי בן דאוד, וכן הבה בן דאוד. אבו אלעלא אלצבאע' קנה תיבה. רקטו: "מה שהוציא אבו עלי עבור הנפטר בחייו ולאחר מותו", כולל תשלומים לפקידים שונים וכן עבור מזון ופרגיות (ככל הנראה למחלתו האחרונה).

הסכם חניכוּת בין דוד דיין (המאסטר המכשיר) לבין חניך ששמו הפרטי ניזוק קשות, אך ניתן להסיק ששם משפחתו הוא קארו על סמך אזכור אביו בשורה 14 — שם הוא מתחייב לשלם קנס במקרה שבנו יפר את תנאי החניכות ויסרב לשלם את הקנס בעצמו. ההסכם מתוארך לסוף חודש אדר ה'תקפ"ב, היינו 1822 לספירה, ונערך בקהיר. בשורה 2 מוגדרת החניכות כ"מלאכת הנוצה", ובהמשך המסמך מופיע סעיף המבהיר שמדובר במקצוע מסחרי ("במלאכה אצל הסוחרים"). מאיר בן-נעים חתם הן כעד/סופר והן בשם "האב והבן הנזכרים לעיל". כמו בחוזי חניכות אחרים מראשית המאה ה-19, גם הסכם זה כולל סעיפים בדבר שכרו של החניך, אך הפרטים המדויקים אינם ברורים בשל קרעים ודהיית דיו במסמך.

מסמך משפטי — רשימת מצאי של עיזבון, מתוארך לאוגוסט 1108, מקהיר. חתומים עליו אברהם בן ח׳לפון בן אברהם ויצחק בן אברהם. במסמך מקבל על עצמו אלעזר בן ערך את ניהול עיזבון אביו (שכלל גם חנות) בשם אמו האלמנה ואחיו הצעיר. שוויה הכולל של החנות מוערך ב-11.5 דינרים, ובכלל זה 169 דירהמים, ריבת ורדים, סוכר, דבש ו"שיקויים" (potions). חלקו של האח, בסך 5.75 דינרים, נמסר כהלוואה לאלעזר לצורך השקעה או שימוש אחר, ואין במסמך כל דיון בחלוקת רווחים או הפסדים. אלעזר מחויב לפרנס את האלמנה ואת הילד מתוך נכסים שהוקצו במיוחד למטרה זו, ואשר אין לו עצמו כל זכות בהם. (המידע מבוסס על Lieberman, "A Partnership Culture", עמ' 179.)

הצהרה בנוגע לתרומות למגבית ציבורית במניית זיפתא, עיירה קטנה בדלתא של הנילוס, שנכתבה בקיץ 1266. בעיירה אורגן מבצע התרמה מיוחד מספטמבר 1265 ועד אפריל 1266 לטובת הקהילה היהודית בקהיר. שמונה עשר אנשים תרמו יחד סכום כולל של 1,024¾ דרהם. ההצהרה נפתחת במילים: "אנו קהל מניית זפתא ג'ואד מצהירים בזה: כאשר בחודש אב שנת 1576 [1265] באה עלינו, בעוונותינו הרבים, גזירת המלך [קרי, הסולטאן] שחייבה גביית כספים, שאבנו כוח מתוך החולשה והצטרפנו לישראל בצרתו, על אף חוסר יכולתנו לעשות זאת, עוניינו ודלותנו". התיאור משלב מידע על המצוקה הכלכלית של הקהילה הקטנה ועל מחויבותה לסייע לקהילת קהיר בעת גזירה שהוטלה מטעם השלטון.

רשומה משפטית (מס' 26) מתוך פנקס בית דין בקהיר. בעברית. נכתבה בשליש האחרון של חודש תמוז ה'תנ"ג, היינו 1693 לסה"נ. (מסמך מס' 26) הסדר ירושה וכתובה בעקבות פטירתו של אדם בשם שלמה הכהן בקהיר. המנוח הותיר אחריו אלמנה בירושלים בשם בואינה ושני בנים: אהרן וחלפון. המסמך מתאר מספר התייצבויות בפני בית דין ומסמכים שונים שהוצאו על ידי בתי דין בירושלים, ומזכיר שורה רחבה של רבנים מקומיים, ובהם אולי אף החכם הידוע ר' משה (בן יונתן?) גלאנטי (1621–1689 לסה"נ), אם כי כתיב שם המשפחה אינו ברור לחלוטין. עניין הירושה הזה נרשם בקהיר בתמוז ה'תמ"ח (יולי 1688 לסה"נ), עובדה ההופכת את הזיהוי עם המגן (מהר"ם גלאנטי) לסביר.

חוזה טרום-נישואין הכולל סעיף יוצא דופן המתיר לכלה לפרוש ממגורים משותפים עם משפחת החתן גם ללא הוכחה שהתעללו בה: "בכל עת שתשנא לגור עם אביו ואמו, חייב הוא לשכן אותה בכל מקום שתבחר". מצרים, המאה השתים-עשרה. דמי הכתובה: 40 ועוד 60. במסמך חסרים התאריך ושמות הצדדים, דבר העשוי להעיד על כך שמדובר בטיוטה, בתקציר או בנספח להסכם אחר. הכתב מצביע על כך שהמסמך נכתב בידי אדם שאינו מורגל בכתיבה — אולי בן משפחה של הכלה. פרטים נוספים מצויים אצל אשור, "חוזי אירוסין מגניזת קהיר", עמ' 302; כן ראו תרגום אצל גויטיין. דיון נוסף: איב קרקובסקי, "התבגרות נשית במסמכי גניזת קהיר", עבודת דוקטור, אוניברסיטת שיקגו, 2012.

שטר הודאה (אקראר) משובש בלקונות רבות. עוסק בהפרת תשלום חוב, ומעורבים בו [...] בן אבו טאעה(?) אלחאמי ומנצור בן פרח אלחאמי בקהיר. העדות מצהירה כי החוב שמנצור חייב הוכח כדבעי (כתאב לה דינא עליה חתמא וחקא ואג'בא לאזמא חאלא לה עליה), וכי אין רישום של פשיטת רגל שהוכרזה לטובתו (ולא ידעי לה פי ד'לך פלסא ולא עדמא). לפיכך, רשאים בעלי החוב לגבות ממנו כפי שירצו, מתי שירצו ובאופן שירצו, בין בלילה ובין בערב ובין ביום (יאכ'ד'ה בה ובמא שאא מנה איי וקת שאא וכיף שאא מן ליל או נהאר מסאא או צבאח). השטר חתום בידי סהל אבראהים אלחסן. מתוארך לחודש שעבאן 459(?) להג'רה, המקביל לשנת 1066/1067 לסה"נ. דרוש עיון נוסף.

רשימת שמות המסומנים על פי טור של מספרים ערביים מזרחיים עוקבים. המשמעות אינה ברורה, אך קריאה ראשונית של הכתב הרהוט מעלה: "אורל עלה פראד אורז רשידי לא איסר". הביפוליום כולל מגוון רחב של שמות משפחה המוכרים מקטעים בני המאות ה-18 וה-19, ובהם: חיים מוצרי, מרדכי סוארס, אליהו עכובאס לוי, יהודה רומאנו, מרדכי סוארס, ראובן רולו, מיכאיל נעים, חיים רוצאנו ומוסא רווח. חלק מהרישומים בפינה הימנית התחתונה של הצד הקדמי מתייחסים לנמלה הצפוני של קהיר על הנילוס (בולאק). הצד האחורי ריק, אך מבנהו הכולל של הקטע כביפוליום וקפל ייחודי שניכר בו מרמזים על קיומו של פנקס רחב יותר, שאולי ניתן יהיה לתארכו לשנים מסוימות.

מכתב מטאהר בן מחפוט', השמש לשעבר של בית הכנסת של הבבליים בפוסטאט, השוהה בירושלים, אל א-שיח' א-ת'קה הבת אללה בפוסטאט. בערבית-יהודית. מתוארך: כ"א בשבט אתקל"ח לשטרות = 9 בפברואר 1227. המכתב כולו מוקדש להבעות געגוע ודרישות שלום, ומיועד ליידע את ידידיו ופטרוניו בפוסטאט כי הוא מתגורר כעת בירושלים וכי בריאותו תקינה. טאהר שולח דרישות שלום לנגיד (רבי אברהם בן הרמב"ם), לעמראן, לאבו נצר, לחננאל (בן שמואל), לאלרצ'וי, לסולימאן הלוי, לאבו אלעז, וכן לאחיו בקהיר. טאהר מבקש שיתמידו לכתוב אליו ולעדכן אותו בחדשותיהם "כדי להחיות את כוחי". ר' אלעזר שולח אף הוא את דרישת שלומו. צד ב' שימש בשנית עבור פיוט עברי.

שטר מכר של שפחה. המקום: קהיר. התאריך: יום שלישי, ט"ו בטבת אתתט"ז למניין השטרות = ינואר 1105. אבו סעד חלפון (כך בשורות 18, 20, 26, אך מאויית "ח'לף" בשורה 4) ואבו אלפצ'ל יוסף, בני משה הכהן — פקיד ממשלתי בכיר שנשא בתואר סני אלדולה (השווה למסמך אחר שבו מופיע אותו אדם) — מוכרים שפחה נובית בשם חד'ק ("זריזות" או "מיומנות") לאחותם זין סת אלדאר (ייתכן שזו אותה אישה הידועה בשם זין סת אלחסן ממסמך אחר) תמורת 20 דינרים. על השטר חתומים צדקה בן שלמה הלוי ואהרן בן נמיר הכהן. את השטר אישר אברהם בן נתן אב בית הדין, שאף שימש כסופר שכתב את המסמך. (חלק מהמידע על פי גויטיין, חברה ים-תיכונית, כרך א, עמ' 137.)

חוזה אירוסין (שידוכין) הכתוב בכתב ידו של יהודה בן טוביהו הכהן, ששימש כמוקדם של בלביס. מקום עריכת המסמך: בלביס. מתוארך לאדר ב' אתקכ"ט לשטרות, כלומר פברואר/מרץ 1218 לסה"נ. המאורסת היא נערה יתומה בת תשע בשם סתית. במסמך נאמר כי היא "תיכנס לחופה בשנת 1523" (ככל הנראה טעות סופר, וצריך להיות 1533 לשטרות = 1221 לסה"נ), "שלוש שנים מיום [...]". המסמך שעל הצד הקדמי (recto) קשור לאותו עניין ומופיע ברישום נפרד. ייתכן כי קיים חוזה נוסף הקשור לאותו זוג. (חלק מהמידע מבוסס על עבודת הדוקטורט של איב קרקובסקי על התבגרות נשית במסמכי גניזת קהיר משנת 2012). פורסם בידי אשור בעבודת המוסמך שלו על מסמכי אירוסין.

קטע משלושה רישומים משפטיים, ככל הנראה מתוך פנקס בית דין. מתוארך לכסלו ה'ת"פ (נובמבר–דצמבר 1719). (1) שטר אירוסין ורשימת נדוניה בין יצחק בן עובדיה הלוי לבין שמחה בת מנחם צרפתי. פריטי מתנת הנישואין רשומים בערבית-יהודית, ואילו השטר עצמו כתוב בעברית. בצד ה-verso מופיעים שני שטרות משפטיים נוספים שאינם קשורים לרישום שב-recto. (2) משה בן-רובי מקבל 120[?] צ'ינזירלי (cinzirli) משותפות השקעה. משה בן אלעזר רשום כעד השני (ע׳׳ב = עד שני). (3) עסקת מקרקעין להשכרה בין רחמים נווארו (Navarro) לבין יוסף אשר. הנכס המוזכר נמצא על "ח'ליג'" (khalīj) — אולי אחת מתעלות העיר של קהיר. העד השני הוא אהרן חנון.

קטע המורכב ברובו מניסיונות קולמוס ותרגילי אלפבית בכתב עברי וערבי. בולטים בו כמה פרטים יוצאי דופן: (1) בצד ההפוך — איור של ספינה עם שבעה משוטים. בחזיתה ובירכתיה ישנם חלקים מורמים (תרנים? סיפון קדמי ואחורי? קישוטים נוי?). הכיתוב בתוך האיור הוא בערבית: فرغ المركب ورجع — "הספינה התרוקנה ושבה". (2) בצד הפנים — הביטוי העברי "נועדתי בירח מרחשון שנת אתסב בעיר מלוכה", כלומר נועדתי(?) במרחשוון ד'תתקי"א לבריאת העולם (אוקטובר/נובמבר 1150) בעיר המלוכה (כינוי לקהיר). (3) אזכור של "שאלות אנשי תלמסאן" — ככל הנראה התייחסות לאוסף שאלות הלכתיות שנשלחו מן העיר תלמסאן (שבצפון אפריקה) אל הגאון בבבל.

מכתב מאיש לא־ידוע אל בת אחיו (בנת אלאך'). בערבית־יהודית. תיארוך משוער: כנראה המאה ה־13. הכותב פותח בשאלה: "עד מתי תישארי אלמנה?" הוא מספר לה כי מצא עבורה מחזר מבטיח שביקר לאחרונה בבלביס — אדם משכיל המשמש כמלמד, בנה של אחות המלמד אבו אלחסן הלל אלשנשאוי. הכותב דוחק בנמענת לשלוח אל המחזר מכתב מצידה (? תדפעי לה מן ענדך) ולשתף פעולה עם התכנית. הוא ממשיך ומפציר בה לחדול מלבזבז את נעוריה באלמנותה ("שכן אני גבר, והייתי מבוגר(?) ממך, ולא נשארתי לשבת [כלומר כאלמן]"). בהמשך המכתב מוזכרת גם קהיר. המכתב מסתיים באופן פתאומי ביותר ללא ברכות הסיום המקובלות, ועל כן ככל הנראה מדובר בטיוטה.

מסמך משפטי — הסכם שותפות בסחר בבדים בין פנחס בן אלעזר הכהן לבין משה הלוי. נכתב בקהיר ומתוארך לשנים 1204–1237. נראה כי שני השותפים פעילים בעסק. הרווחים אמורים להתחלק שווה בשווה, וכל אחד מן השותפים נאמן (כלומר, ללא צורך בעדות עדים) בכל הנוגע לחשבונות השותפות — דבר המרמז כי השותפים לא שהו יחד במקום אחד אלא פעלו בנפרד. בהסכם נקבע גם משך תקופת השותפות, אם כי פרט זה לא השתמר. התאריך עצמו לא השתמר, אך התארים החלקיים המופיעים בשורות 23–24 מעלים את ההשערה כי המסמך נכתב בתקופת נשיאותו של אברהם מימוני (שפעל בין השנים 1204–1237). המידע מבוסס על ליברמן, "תרבות של שותפות", עמ' 47–49.

כתובה מקהיר, מיום שני, כ"ח בכסלו א'ש"ע למניין השטרות, הוא שנת 1058 לסה"נ. החתן: יאיר בן מבשר. הכלה: מבארכה בת ח'לף. אין רשימת נדוניה. מעמדה האישי של הכלה אינו מוגדר במפורש, וקרוב לוודאי שלא הייתה בתולה, אלמנה או גרושה — ולפיכך נקבעו לה תנאי הכתובה הנמוכים ביותר. דמי הכתובה: מוהר של דינר אחד ותוספת של שני דינרים, בסך הכל שלושה דינרים. החתומים על השטר: צדקה בן אהרן הלוי; צדקה בן יוסף; פרח בן יעקוב; צדקה בן שלמה הכהן; שמואל בן מצליח; עלי בן ישועה; בשר בן [...]; ואהרן המומחה בן אברהם. בצד השני של הדף נכתב שיר שבח (פאנגיריק) עברי לגאון. (חלק מן המידע מבוסס על כרטסת גויטיין.)

מכתב מצַמצַאם, אסיר בנָאבּלוס, אל אלקאאד מֻעִז (לפי גוף המכתב) או אל יורשיו של צארם אלדולה בקהיר (לפי הכתובת, המציינת גם "אל אלבאטליה, מתחת לסַאבַּאט [גשר חוצה רחוב] של בית מֻעִז אלדולה"). בכתב ערבי. ראוי לציין כי יש במכתב פרטים מועטים על תנאי חייו של אסיר בנָאבּלוס. עיקרו של המכתב הוא תלונה על חוסר במכתבים ותחושת בידוד וניתוק של השולח. ייתכן שהוא מצטער במיוחד על כך שעליו להתפלל לבדו. הוא מפציר בבני המשפחה להשיב לו במהירות ולמסור לו את חדשותיהם, לדווח לו מי חי ומי מת, וכן למסור לו ידיעות על אדם בשם מֻרהַף ("ואל תחסכו ממני דבר"). (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

רקטו: שטר משפטי שבו סת אלת'נאא בת [...] הכהן 'הששי בישיבה' מעניקה בית בקהיר החדשה לחלפון בן מנשה הכהן (כנראה קראי, שכן נוסח הקניין שבו נעשה השימוש הוא "ביד ליד בא[מרי] סיני ובחוקות חורב" — נוסח הרווח אצל הקראים). מתוארך לעשור הראשון של חודש ניסן בשנת 1433 למניין השטרות, היינו מרץ 1132 לסה"נ, תחת סמכותו של מצליח גאון. חתומים על המסמך: אליה בן עלי החבר, הלל בן שבת הכהן, ופצ'אאל בן חלפון הלוי. אף שהמסמך הוא מן המאה ה-12 (כפי שעולה משמות החתומים), נראה שאין מדובר בסופר המפורסם חלפון בן מנשה הלוי, שכן הלה לא היה כהן. בוורסו מופיע שיר, אולי קינה, ובו מספר תיקונים ומחיקות.

מכתב ככל הנראה משופט בקהיר החדשה לשופט אחר, ככל הנראה בפסטאט. בערבית יהודית. כתב ידו של השולח עשוי להיות מוכר. הוא מדווח שאבו זכרי לא הביא עמו כל מכתב בי"ב בחשון. מישהו פנה לנגיד שר השרים (תואר השמור בדרך כלל למבורך בן סעדיה, שכיהן בשנים 1094–1111) וביקש הנחיה בעניין פרשת ר' מצליח (כנראה אין מדובר במצליח בן שלמה גאון, שהגיע למצרים בסביבות שנת 1127, אך יש להביא גם אפשרות זו בחשבון). נראה שהנגיד מסר את תשובתו לשולח, שהיה אחראי על תיק זה מראשיתו. הוא שמע שהנמען מעוניין להיות מעורב בדרך כלשהי. הוא רומז למושג התלמודי נזדקן הדין. נעשה שימוש חוזר ברקטו לשיר חתונה. AA. ASE.

נוסחאות (פורמולריות) למסמכים הקשורים לגירושין. המסמך שברקטו מבוסס בבירור על מסמך אמיתי ועל מקרה ממשי, אך נוקט "פלוני" במקום שם החודש ובמקום חלק מהשמות. מקום הכתיבה: קהיר. תאריך: שנת 5514 לבריאת העולם, היא שנת 1753/54 לסה"נ. הבעל הוא ברוך בן יוסף חיון. האישה ובני משפחתה הם מאלכסנדריה. סכומי הכסף נקובים במטבעות כסף דיוואני מֻאַיַּדִי וזהב מחבוב. באופן כלשהו מעורבת בעניין סיכה (בלאדינו: אלפיניטי = alfinete) שקבועה בה אבן טובה ("שקבוע בו אבן טובה"). שני עדים נזכרים בשמם בגוף המסמך, אך חתימותיהם אינן מופיעות בתחתיתו. ראו גם את המסמך הנוסף הקשור (Bodl. MS heb. d 66/101).

רישום משפטי (מס' 23) בפנקס בית דין בקהיר (בדף 3r-v). בעברית. מקום: קהיר. מתוארך לשליש הראשון של תמוז ה'תנ"ג, היינו 1693 לסה"נ. (מסמך מס' 23) עסקת מקרקעין מורכבת המתארת כמה שלבים של העברת בעלות על חלקים בקאעה (אולם/דירת מגורים) ברחוב דרב אל-נצור (ככל הנראה בקהיר). מוזכרים שמות רבים ומגוונים וכן הקודש של קהילת המוסתערבים, ובהם: אברהם אליתי (אליתי) המכונה סכנדרי, אברהם כהן, מרחבא [שם המשפחה חסר], כלארא (קלרה) בת משה הלוי אלמנת שמואל אליתי, וסופר השטר עצמו ניסים די אראגון. הרישום מזכיר גם חוג'ה (מסמך משפטי מוסלמי) בזיקה לנכס, שהוצא ב-18 בשוואל 1088 להג'רה (1677 לסה"נ).

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה. שריד (צדו השמאלי). תיארוך: 1127–1138 לסה"נ, על סמך אזכורו של מצליח גאון (בשורה האחרונה). המסמך מתעד את רכישת מחציתו של בית בקהיר שעבר בירושה. לאחר פטירתה של אשתו של אבו אלפצ'ל בן אלברכאת (המוכר כאבן אלוֻתַיד), חולקה הבעלות על ביתה (שאותו ירשה היא עצמה קודם לכן) בין בעלה אבו אלפצ'ל לבין בתה מנישואים קודמים, נט'ר בת חלפון. בעלה של נט'ר, סאלם/שלמה, רכש לאחר מכן את מחצית הנכס שהייתה בבעלות אבו אלפצ'ל. חלפון בן יעקב אבן עקבאן מעיד על עובדות המקרה, שכן הנכס והאנשים המעורבים מוכרים לו היטב. (המידע מבוסס על CUDL ועל כרטיסיית גויטיין.)

פתק מאת דוד בן יהודה החבר, מבילבייס, אל אברהם מימוני, בפוסטאט/קהיר. מתוארך: שנת 1532 למניין השטרות, שהם 1220/21 לסה"נ. הוא מבקש לקבל מאברהם את ה'רשות' (סמכות?) לערוך את הנישואין בין החתן אבו אלמנא לבין 'הנערה', אשר מינתה את אביה כשליחה. כמו כן הוא שואל האם מותר להשתמש בנוסח הכתובה שנערך בעבר השני של הדף. ("אם יש טעות בטיוטה, הורה לי לתקנה.") "לא נשתמר האם הנגיד נתן את הסכמתו לכתובה זו; אגב, הנוסח אכן מכיל כמה שגיאות סופר." חלק מן המידע מבוסס על מאמרו של מרדכי עקיבא פרידמן, "תשלום המוהר המינימלי כפי שהוא משתקף במסמכי הגניזה: מתנת נישואין או התחייבות הקדש?" (1976).

חשבונות בערבית-יהודית הכוללים מערך נרחב של חישובים ואזכורים של אנשים רבים. תאריכים שונים מופיעים לאורך הדפים, וההתייחסות הברורה ביותר לשנה ספציפית מצויה בכותרת התחתונה בדף 4v: 20 בשעבאן __94 לה'. אין זה ברור מה התכוון הסופר באות הראשונה. מאחר שמוזכרים פקידים עות'מאניים שונים ותאריהם — בהם צ'אווש, בולוקבאשי וכיוצא בזה — מדובר ככל הנראה בשנה 994, 1094 או 1194 לה' (המאות השש-עשרה עד השמונה-עשרה). אזכורם של חברים מסוימים בקהילה היהודית בקהיר עשוי לאפשר הערכת תיארוך מדויקת יותר במחקר עתידי: בדף 4v מוזכרים יצחק אלאשקר ומרדכי מיוחס; בדף 2v מוזכרים דוד קסטרו ויצחק ראובן.

רישום משפטי (מסמך מס' 19) בפנקס בית דין מקהיר, בעברית. המסמך אינו מתוארך, אך הרישומים הסמוכים לו הם בערך משנת 1693 לספירה. מדובר בשורות הפותחות של סכסוך משפחתי-כספי בין שמחה בת יהודה חזן, בעלה משה זרחיה, ואחיה יוסף חזן. הסכסוך הכספי נובע מנסיעתו של משה זרחיה ל"ערי תימן" בתפקיד שליח מטעם קהילת ירושלים. במהלך מסעותיו הסתבך משה גם במסחר הקפה בין קהיר למוח'א, אך בעוד הוא נע ונד בענייני שליחות וסחר, הותיר את משפחתו בקהיר בעוני ובמחסור. הדיון עוסק בכספים שמשה שיגר לאשתו בקהיר באמצעות שליח אחר (מחברון), וכן בהסדרת ההתחשבנות הכספית בינו לבין גיסו, אחיה של שמחה, יוסף חזן.

שטר אבראא (שחרור מתביעות). המקום: קהיר. התאריך: יום שישי, ט' בניסן א'[ת]רפ"ח למניין שטרות = 20 במרץ 1377, תחת סמכותו של הנגיד עמרם. במסמך, סדיד בן סעדיה הידוע בכינוי אבן אל-[...] מעניק שטר אבראא לפח'ר בת עלם בן פתוח הלוי, יחד עם בנותיה סת אל-נאס, תֻרכּיה אשת מֻוַפַּק, וחנה אשת יצחק אל-[...], וכן יחד עם אדם בשם יצחק בן משה, שנראה כי הוא אחיו של בעלה המנוח עמרן. סדיד משמש ערב עבור אחותו סת אל-עִיאל, ואילו פח'ר משמשת ערבה עבור שתי בנותיה. (חלק מהמידע מבוסס על הערות גויטיין וכרטיס המפתח המקושר; אסף, תולדות היהודים, עמ' 22; ומהדורתו של דותן ארד בעבודת הדוקטורט שלו).

מכתב בערבית-יהודית. ממוען ל"אדוננו" ומתייחס ל"אדוננו דוד". התיארוך: ככל הנראה סוף המאה ה-12 או תחילת המאה ה-13 (על פי שיקולים פליאוגרפיים). חלק ניכר מהוורסו (העמוד הראשון) מורכב מברכות ומקובלנות על רוע הגורל, "המר מן הפקועה" (עלקם). הכותב נפל מבהמת הרכיבה שלו. הוא הגיע למליג' לפני החג, ונראה שהצליח לאסוף שם סכום כסף כתשלום עבור ברית מילה. ברקטו (העמוד השני) השולח מתנצל על שאינו מתייצב אישית; תירוצו הוא חוב שהוא חייב בקהיר. לאחר מכן הוא ניגש לעיקר: הוא מבקש להינשא, ומבקש את אישורו של הנמען, "כי אין לי אב ולא אדון ולא מורה זולתך, ואיני יכול אפילו לזוז ללא רשותך".

מכתב מאת עלאן בן חסון, השוהה בעידאב, אל בניו, לפני שהוא עומד להפליג שוב מזרחה. הוא מדווח כי שילח מעליו את שותפו לדרך ובחר באחר תחתיו, וכי איש לא הגיע לעידאב — אפילו לא משיירת ספינות הכארם. הוא מביע חרטה על עצם יציאתו למסע הזה, ומייעץ לבניו שלא להיות בדרכים בלי הרף כפי שהוא נוהג; הוא מציע להם כי שותפות משפחתית תאפשר להם לחלוק ביניהם את עול הנסיעות. גויטיין זיהה את עלאן ככותב המכתב על סמך כתב ידו. (המידע מבוסס על מאמרו של גויטיין "דיוקנו של סוחר הודו מימי הביניים: שלושה מכתבים מגניזת קהיר", שראה אור לאחר מותו, וכן על הערותיו שנשמרו בתיקיו ושימשו בסיס למאמר.)

מכתב מסחרי. תיארוך: ככל הנראה מהמאה ה-11. ייתכן שכתב ידו של השולח מוכר. יחסיו עם הנמען מתוחים מאוד. הוא מתלונן על מצבו הקשה ועל מחסור בכסף. הוא מצטט את בראשית רבה פד על הפסוק באיוב ג כו ("לא שלוותי — מעשו, ולא שקטתי — מלבן, ולא נחתי — מדינה"), ומנסח אותו מחדש לפי מצבו שלו: "לא שלוותי — מפוסטאט, ולא שקטתי — מקהיר, ולא נחתי — מהנסיעה". כמו כן הוא מזכיר: "מאז שפגשתי אותך בבג'איה, אהבתך נקשרה בלבי, נפשותינו התמזגו ואיברינו התחברו". אך עתה, "המצב הוא כזה שאני מתפלל לאל שלא אתקל בך, ואם אני רואה אותך מתקרב, אני בוחר בדרך אחרת כדי להימנע ממך". ראוי לבדיקה נוספת.

מסמך משפטי בעברית מקהיר, מתוארך לעשרת הימים הראשונים של טבת ה'תקס"א (17–26 בדצמבר 1800). הסכם שותפות לעסקי חלפנות (صرافلق, sarraflık) בין שלושה צדדים. הצד הראשון: חיים הלוי, מרקאדו קארו ואברהם הלוי. הצד השני: יום טוב אריפול ושבתי יועבץ. הצד השלישי: משה הלוי הידוע בכינוי עכובאס, חיים חזק (או חֵזֶק?) ומרדכי כפנטון. השותפות תימשך שנים-עשר חודשים. הצד הראשון משקיע 150,000 מדינים (מטבעות), הצד השני משקיע 85,000 מדינים, והצד השלישי משקיע 90,000 מדינים. שמונת השותפים היחידים חותמים כל אחד בנפרד על המסמך, ולצדם חתימת הסופר מאיר בן נעים וחתימת העד שמואל מודעי (?).

דף 1: מסמך משפטי. מקום: קהיר. החלק התחתון חסר, אך נראה שהוא גם נותר בלתי גמור משום שיום השבוע ויום החודש לא מולאו. מתוארך לאלול א'ת"ה לשטרות, היינו 1094 לספירה. בנאת בת בניאם, המכונה "בן הרב", מייפה את כוחו של אבו אלחסן עלון בן מבארכ לתבוע מבעלה לשעבר מחאסן אבן אלענאני 24 דינרים שנפסקו לה על ידי בית הדין, וכן מזונות והוצאות אחרות עבור בתם, מאחר שעזב את העיר. (המידע על פי כרטסת גויטיין.) דף 2: שריד פינה ימנית עליונה של מסמך משפטי בעל פתיחה יוצאת דופן: "נקול נחן אלקום אל-[...]". מוזכר "מפאוצ'ה" (שותפות). מעבר לכך לא נשמר דבר. כתב יד מובחן. אינו קשור לדף 1.

חוזה שכירות בעברית. מתוארך ליום שלישי, ט"ו בסיוון שנת 54[..] לפרט, כלומר בין השנים 1640–1739 לספירה. המיקום הוא ככל הנראה קהיר, על סמך האזכור של חַארַת אל-סַקַאלִבַּה בשורה 4. שרה בת יצחק מלכי, אלמנתו של שמואל הלוי כעכ(?), בנוכחות מנחם, בנו של בעלה המנוח, משכירה את העלייה שמעל הקאעה שבה הם מתגוררים לאברהם הכהן בן יוסף לתקופה של 12 חודשים. דמי השכירות נקבעו על 30 מעדין לחודש ('יפים וטובים'). בצד האחורי (verso): שורה קצרה של כתיבה בעיפרון, באנגלית קורסיבית: "rest in I.". לא ברור מדוע מילים אלו נרשמו כחלק מתהליך שימור כלשהו, מה שהיה מסביר את השימוש בעיפרון.

מכתב בערבית-יהודית. ככל הנראה מחוגם של נשיאי מוסול שפעלו באמצע המאה ה-13. שמות השולח והנמען חסרים ברובם. המכתב דן במזונות שהוקצו לנמען בקהיר ובפוסטאט; מוזכרים "משרתיהם הקהיריים" (מאמאליכהם אלקאהריין); סכום של 10 דינרים; ופגישה עם אדם חסיד שתואר במילים "אגתמאע במן הו חרד לדבר ייי מרתבט בדינה נטאר פי אלעואקב" (מפגש עם מי שהוא חרד לדבר ה', קשור בדתו ושומר על אחריתו). נראה שישנה בעיה כלשהי בתשלומי המזונות, והשולח מנסה לפעול להשבתם על כנם. בסוף המכתב מתבקש הנמען לייצג את השולח בנשיקת הקרקע לפני הנגיד דוד הראשון בן אברהם מימוני (כיהן בשנים 1237–1300 לספירה).

מכתב מברכות בן שמריה, השוהה בדמיאט, אל הוריו או לכל הפחות אל קרובי משפחה מבוגרים או חמיו וחמותו (ואלדיה). הכתובת על גב המכתב ממוענת לגיסו אבו סעיד אלבבלי, באלכסנדריה. המכתב כתוב בערבית-יהודית מנוקדת, בכתב יד גס ובכתיב פרימיטיבי. הוא עוסק במספר עניינים עסקיים ובתוכניות עתידיות לעבור לארץ ישראל או לקהיר. הכותב מדווח שהוא בדרכו לעכו, ומזכיר שמות כגון אבן אלמקדסי, אבו כמונה ואבו נצר. הוא רומז לסכנות הכרוכות במסע באזור הריף (פאן אלריף כולו חרפה וקלסה — "כי הריף כולו חרפה וקלון"). מדובר במכתב ארוך ומפורט המצדיק עיון נוסף. (חלק מן המידע מבוסס על קטלוג CUDL.)

רשימה גדולה של שמות וסכומי כסף (כנראה תרומות) מתוארכת פסח [ט'ו-כ'ב ניסן] תקנ'ה (אפריל 1795 לספירה). העמודה הימנית מפרטת 43 שמות מלאים והשמאלית 47. שש-עשרה השמות הראשונות מציגות היררכיית מנהיגים רבניים: ר' שבתאי עדה, ר' נסים חיים רפאל דה סגורה, המהרח'ל המנוח (אלמנתו תורמת בשמו), ר' יחזקאל חפץ, ר' שבתאי סקנדרי, ר' צבי חיון, ר' מכלוף גיאן, ר' מרדכי כהן, אברהם כהן צדקה, ר' אברהם צנועה, ר' יוסף אנג'ל, ר' בנימין קארו, ר' יצחק ארוך, ר' דוד ימאני, ר' בנימין מוגנגה[?] ו'הכותב'. הרשימה אולי משקפת את המנהיגות הרבנית של כל קהילות הרבניות בקהיר באמצע שנות ה-1790.

שני דפים מתוך כתב יד בן שנים-עשר דפים של "ספר מחלוקת בן-מאיר", העוסק במחלוקת שפרצה בשנת 921/2 בין מנהיגי יהדות ארץ ישראל ויהדות בבל בשאלת אופן חישוב שנת הלוח. בעקבות המחלוקת חגגו יהודי המזרח הקרוב כולו את חג הפסח ואת שאר המועדים בתאריכים שונים במשך שנתיים. המחלוקת הייתה משמעותית בזמנה, אך נשתכחה מן הזיכרון הציבורי עד שהתגלתה מחדש בגניזת קהיר בסוף המאה התשע-עשרה. שני הדפים שנמצאו הם הדף השני והדף החמישי של כתב היד. לפי הנחתו של סטרן (Stern), כתב היד מורכב משנים-עשר חלקים, והדפים השרידים כאן הם החלקים השני והחמישי, וזאת על סמך השוואה לכתבי יד מקבילים.

רישום משפטי (מס' 16) בפנקס בית דין מקהיר. בעברית. מקום: קהיר. מתוארך ל-ה' באב ה'תנ"ג, שהוא 1693 לסה"נ. (מסמך מס' 16) יישוב סכסוך על בעלות בנכס, מחלוקת שהתגלגלה בעיר רשיד (רוזטה) במשך שש שנים לפחות. הצדדים נסעו לקהיר כדי להופיע לפני בית הדין המקומי, אולי במטרה להגיע להכרעה שונה מזו שניתנה קודם לכן בבית הדין ברשיד. הסכסוך נסב על בית בעיר הנמל, שבו התגורר יצחק בונג'אן/כונג'אן(?) במשך שש שנים מבלי לשלם דמי שכירות. הצד שכנגד, התובע את הבעלות על הנכס, אליה אגוזי, מייצג את האינטרסים הכספיים של חמותו, האלמנה ג'מילה, המוכרזת במסמך כבעלת הזכויות החוקית בנכס.

מכתב מאת שמואל בן ח'ליפה, השוהה בדמשק, אל יוסף אבו אל-[...] בקהיר. כתוב בעברית. תיארוך משוער: אולי המאה ה-17. המכתב נכתב ביום שישי ערב ראש חודש תמוז, אך השנה אינה מצוינת. השולח מתלונן על העדר מכתבים ומבקש סיוע בגביית חוב של 200 דוקטים ממוסלמי — או ליתר דיוק, נראה שהם מנסים לשחד באמצעות הסכום הזה פקיד (שׂר), שאמור להתערב מול המלך בעניין כלשהו. מוזכר משה הכהן. משה צאיג' הוסיף נספח בכתב יד שונה (בשוליים הימניים של גוש הטקסט העליון), ובו הוא מוסר ברכת שלום ל"שׂר" (אותו פקיד מן המכתב הראשי?) משה בן אטאר (משה ן' אטאר). (חלק מהמידע מבוסס על קטלוג CUDL.)

מכתב. נשלח ממקום כלשהו בא-שאם (סוריה רבתי) לקהיר. כתוב בתערובת של ערבית-יהודית וכתב ערבי. תיארוך: אולי המאה ה-11. השולח והנמען אינם מזוהים, אך הם נשמעים אנשים חשובים, וייתכן שניתן יהיה לזהותם על בסיס צירוף (join) או השוואת כתבי יד. במכתב מוזכרים: 'קבלת האחוזות/הכפרים'; הוראה(?) לעזוב את עכו; מישהו שהלך אל אבו אל-פצ'ל בן אבו צאלח, שהיה עם אל-רייס אבו א-רצ'א שהגיע זה עתה מירושלים; אותו אדם אמר להם לומר לשולח לקבל ממנו את הכול. השולח השיב כי יציית. הטקסט בשוליים העליונים מתייחס למשהו ש'אובד', לחוסר אומץ; מישהו שהתכוון לעשות דבר מה, ו'מן העיר/הארץ'.

מסמך משפטי בענייני כספים, חתום בידי יוסף בנימין, ומזכיר את יהודה בונאן ואת נסים בנו של יוסף. מתוארך לראש חודש שבט ה'תקע"ט (1819). המסמך מעגן את תנאי העסקתו של נסים בנימין אצל בונאן, אשר ידוע כמי שקיבל לחניכה שוליות צרּאפים (חלפנים) בקהיר במהלך העשורים השני והשלישי של המאה ה-19 (ראו מסמך נוסף, PGPID 11735). אף שהמסמך אינו מציין במפורש שנסים עתיד ללמוד את מקצוע הצַרּאפלִיק, מוזכר בו תעודת "אגאזה" (אִג'אזה, היתר או הסמכה). פרט זה, בצירוף העובדה שאביו של נסים הוא שדאג לסידור עבודתו, מצביעים על הסבירות הגבוהה שהיה שוליה או תלמיד, וקרוב לוודאי קטין.

חשבונות עסקיים בכתב ערבי ובספרות יווניות/קופטיות. מזכיר את התאריך 16 ד'וּ ל-קַעְדָּה 597 לה' = 18 באוגוסט 1201 לספירה. מזכיר אנשים כגון 'סַלָּם(ה?) אל-מַגְרִבִּי המוכר לי כותנה סיציליאנית... חברו של אל-עִרָאקִּי... אבו ל-יָאסִר הנוצרי (אל-נַצְרָאנִי) הגר בסמטת אל-כַּרְמָה... יוּסֻף אל-וָאסִטִּי... נַפָּח נחושת סיציליאני (צָאנִע נֻחָאס סִקִּלִּי)... סַיִּד עֻתְמָאן... עִמְרָן ב. מַכָּארִם שגבה כסף עבור שמיכה יפה (מַלְחַפָה רַפִּיעָה)... סֻלַיְמָאן אַלְ-יַהוּדִי וְסִת זִיָּאדָה... עַלִי בקהיר החדשה... [...] אַלְ-יַהוּדִי אִבְן אַלְ-מַקְדִּיסִי'.

קבלה שהוציא נאט'ר וקף (ناظر وقف, ממונה על הקדש) עבור "דמי חכירת קרקע" (حكر, חִכְּר) של נכסים ב"רובע היהודים" בקהיר (حكر القاعات بحارت اليهود — חכר אלקאעאת בחארת אליהוד). מתוארכת לשנת 1189 להג'רה (1775/1776 לספירה). על המסמך מוטבעת חותמת מן התקופה העות'מאנית — ככל הנראה חותמתו של נאט'ר הוקף עצמו. הקבלה ניתנה לאדם בשם "סלאמון אליהודי" (סלאמון היהודי). לאורך השוליים נראים חורי תפירה במרחקים של כ-5–6 מ"מ זה מזה, מה שמרמז שהקטע הזה היה קשור בעבר בתפירה לקטע אחר. עם זאת, התאריכים השונים של שני הקטעים מלמדים שהתפירה לא נעשתה על ידי הבעלים המקוריים.

חשבונות ביהודית-ערבית בפורמט אקראי. תאריך: המאה ה-16-17 על-פי הפליאוגרפיה, אך אולי לפני 1559 אם אברהים קסטרו המוזכר הוא אכן ממונה הטביעה הידוע של קהיר המופיע במגילת מצרים. ההתייחסות ל'אברהים קסטרו' מופיעה בצד השמאלי של הרקטו ומסמך ירושה ממותו כ-1559 זמין: BL OR 5544.11 (PGPID 32153). הקשר הפוטנציאלי של מסמך זה למנהיג הקהילה המפורסם אברהם קסטרו עשוי להיות מאושר על-ידי השוואה לשמות בני-זמן אחרים המופיעים בחשבונות: משה בגילייר, משה אפרנג'י, משה אהצין[?], ועוד. המטבע הוא ג'דיד עות'מאני, המתאים לתיארוך תקופת חייו של אברהם קסטרו. דורש בחינה נוספת.

רשימות תרומות בערבית-יהודית הקשורות למס על בשר כשר המכונה "גבלה". ייתכן שהקטע היה בעבר חלק מפנקס רחב יותר לגביית מסים קהילתיים בקהיר. הרישומים שבצד הקדמי של הדף הראשון מתעדים את החודשים אדר עד אב ("מנחם") של שנת 5595 לבריאת העולם. אף שצורת הליגטורה של התאריך ([55]95=קצה) קשה לקריאה, הקריאה הזו מאוששת על ידי הופעת שמו של משה בן-נעים, המוכר ממסמכים רבים מן המאה התשע-עשרה. הסכומים הכספיים הקשורים למס הבשר הכשר נרשמים בקירוש כסף (המסומן באות "ق" בראש כל טור) ובמטבע כסף נוסף מסוג "פצה". מאפייני הקטע מצביעים על קיומו של פנקס מסים קהילתי רחב היקף.

מכתב עסקי בכתב ערבי מאבו אל-חסן בן עלי בקהיר אל אביו. הכותב מדווח שהוא שלח עם נושא המכתב פלפל בשווי 50 דינרים, ומבקש מאביו למכור את הפלפל לאבו אל-חסן אל-ווכיל במחיר טוב ולשלוח את הכסף בחזרה לשולח. בצדו האחורי של המסמך מופיעים שרבוטים מעניינים וטיוטה של עצומות או דיווחים בעלי אופי רשמי. החלק העליון נפתח במילים: "העבד הממלוך מנשק את האדמה ומודיע לכבודו... יוסיף לו האל מן ההצלחה, שייכתב מכתב אל ואלי אל-... ושלא יהיה דינו של אדם... כדינו של הרחוק והשלום". הן מתחת לקטע זה והן בשוליים העליונים נראית תארוך, 4[..] להיג'רה. המסמך זקוק לבחינה נוספת.

מכתב משולח לא ידוע, באלכסנדריה, אל אדם בשם שלום שיש לו בן בשם יהודה, בפוסטאט/קהיר. (בכתובת בפועל, המכתב מיועד למסירה למשה ב. Sāʾib al-Qūṣanṭīnī (=מקונסטנטינה או קונסטנטינופול)). ביהודית-ערבית, עם פתיחה בעברית. תיארוך: המאה ה-15–18, על פי הכתב והפריסה, אך ניתן כנראה לצמצם זאת. השולח רצה לנסוע אך לא היה לו כסף לשכור מקום בסירה או בספינה, ולכן לווה 12 [...] מאת Yeshuʿa ʿIwāẓ ב. Quwaysmāt(?). מוזכר גם Nuṣayr. הושגה הסכמה, "ונסענו כמעט 40 מיל (מיל)", אך הרוח הפנתה אותם חזרה, וכעת נראה כי על השולח למצוא ספינה/סירה אחרת. החלק התחתון של המכתב חסר.

שטר שחרור של שפחה. נכתב בקהיר, ביום שני, ה' בכסלו [..]14 לשטרות — אולי [7]14 לשטרות, היינו 1166/67, או באחד העשורים הסמוכים, שכן אחד העדים, אהרן בן יעקב, חתום על מסמך משנת 1170. בעל השפחה הוא מנשה בן יעקב הכהן. שמה של השפחה המשוחררת פותח באותיות תוכ או תומ. העדים על השטר הם אברהם בן עמרם ואהרן בן יעקב המלמד הלוי. בצד האחורי מופיעה הצהרה שלפיה השפחה קיבלה את שטר השחרור בפני עדים, אך ההצהרה עצמה אינה חתומה. כמו כן מצויות בצד האחורי כמה שורות נוספות בכתב עברי שלא זוהו. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיות גויטיין ועל "החברה הים-תיכונית" כרך ה').

מכתב ממשה גאילייון אל מאיר בן־נעים בקהיר. תאריך המכתב מצוין לפי הפרשה הלפני־אחרונה במחזור השנתי: "בסדר הרנינו גוים עמו" (דברים לב, מג) מתוך פרשת האזינו. הכותרת אינה כוללת ציון שנה, אך אזכור הנמען מאיר בן־נעים תומך בהערכה שהמכתב נכתב בין השנים 1775–1825. הכותב עובר במהלך המכתב בין ערבית־יהודית לעברית, עם איותים לא־עקביים ולעיתים שגויים. הפתיחה מזכירה את אליהו פראנסיס ואתרוגים: חג הסוכות היה במרחק של כשבוע על פי הפרשה הנזכרת בכותרת. בהמשך מוזכרים פוליסה ואבו שמעון. בנספח למכתב מבקש משה ממאיר לפתוח ולקרוא את המכתב המצורף אל אליהו פר[אנסיס].

הסכם שותפות מקהיר, מתאריך אב התקנ"ו (1796 לספירה), בין אליהו פלומבו, יעקב רקח ומרקאדו חובה(?). בגוף המסמך מצוינים גם שני שותפים שאינם יהודים, ובהערה מתחת לאזור החתימות מצוין שותף שלישי שאינו יהודי. שלושת השותפים הלא-יהודים הם: שחאתא, הסוחר אבראהים(?) אלממלוכ והסוחר עֻמר אלסרّאג'. הקופה המשותפת של השותפות גבוהה במיוחד, ובגוף המסמך היא מסתכמת ב-183,000 מַדִין (36,000 + 36,000 + 36,000 + 48,000 + 27,000). ההערה הנוספת מציינת כי השותף השישי, עֻמר אלסרّאג', תרם 700 ריאלים. הסופר מאיר בן-נעים מציין כי במעמד עריכת המסמך הופקו שלושה עותקים שלו.

מכתב מאת כותב לא־מזוהה בצפת אל יוסף מאטארון בפוסטאט/קהיר. הלשון היא לאדינו. במכתב מוזכרת הפרה (para) — מטבע עות'מאני. הכותב מדווח לנמען כי בנו אליעזר נמצא בטריפולי, וכי המידע הזה ידוע לו משום שקיבל ממנו מכתב באותו יום שבו הגיעה השיירה ממצרים. גוף המכתב עוסק בענייני מסחר ובמשלוחים שהתקבלו, שחלקם לא היו לשביעות רצונו של הכותב: "y como me mandastes aquella ropa tan desbaratada" ("ואיך שלחת לי את הסחורה הזו במצב כה מקולקל"). למעשה ניכר שהכותב נרגז למדי מן הסחורה המגיעה אליו, ומציין כי אינו מבין מה בכלל מצופה ממנו לעשות בה. דרוש עיון נוסף.

חלקה התחתון של איגרת בלאדינו שנשלחה מדמשק לקהיר, ממוענת ליוסף פישו (?) תלמידו של יצחק אשכנזי (ככל הנראה האר"י, יצחק לוריא). הכותב מתאר כיצד הוא בוכה יומם ולילה מאז שנפרדו, ומוסיף: "אתה יודע שהזר (el forastero), עשיר ככל שיהיה, סובל קשיים (por muncho rico que sea pasa fatigas)". הוא שולח דרישות שלום לאנשים אחדים: אחותו, אחיו יוסף, משה רוזאל, החכם ר' חיים לויטה ואשתו, ולדוניא דונא ("בעלת ה-munyon" = הגדם?), ומבקש להעביר לה שאינו יכול היה למסור את דבריה לר' מאיר כהן, משום שזה האחרון נמצא כעת בצפת. כמו כן מוזכרים מסעוד כהן ואחיו של יצחק.

שטר מכר של שפחה (jāriya waṣīfa). מקום: קהיר. תאריך: י"ד חשון 1455 לשטרות, שהוא 24 באוקטובר 1143 לספירה. הקונה: פנחס ב"ר אלעזר. המוכר: החזן שבתאי ב"ר יוסף המומחה. שמה של השפחה אינו נראה מצוין. המחיר הוא 15 דינרים. הקונה לא יחזיק את המוכר אחראי לכל מום או מחלה. לאחר השלמת המסמך נוסף סעיף דחוס, המפרט איזה מהצדדים (השם קרוע) יהיה מחויב לשלם כל "מס ממשלתי" (ḥaqq al-sulṭān). חתמו: חלפון ב"ר סעדיה; חלפון ב"ר נתנאל הלוי (מסמך זה מצוטט ב-India Book IV1, עמ' 347). על הגב ישנם פיוטים בעברית והערות שוליים. (מידע בחלקו מקטלוג Shivtiel/Niessen.)

מסמך משפטי מפוסטאט, מיום רביעי, 21 בשבט 1422 לשטרות = 1 בפברואר 1111. נכתב ונחתם על ידי יצחק בן שמואל הספרדי, וחתום גם בידי פרחיה בן שלמה. המסמך נפתח בהזכרת בתי הדין של קהיר ופוסטאט ובסמכותו של הנגיד מבורך בן סעדיה. מדובר בהצהרה שמוסר הצבע הביזנטי (אלצבّאע' אלרומי) דוד בן אברהם לטובת יצחק בן נתנאל הלוי, ועניינה פירוק שותפות שהתקיימה בין דוד בן אברהם לבין שני אנשים מקומיים, שאחד מהם מכונה דמיאטי, כלומר יוצא דמיאט. במסמך מוזכרים גם השמות אבו אלמנא בן אבו אלפרג', ואבו אסחאק אברהם בן סימן טוב. הצירוף בין הקטעים נעשה על ידי אלן אלבאום.

מכתב מאליהו בן סעדיה, בפוסטאט/קהיר, אל החכם אברהם הלוי בן משה הלוי הקראי, בירושלים. נכתב בידי הסופר יעקב חיינה (?) אלחזאן. מתוארך ליום רביעי, ה' בתמוז ה'תקפ"ז, הוא שנת 1827 לספירה. (קיימת כאן בעיה, שכן ה' בתמוז ה'תקפ"ז חל ביום שבת ולא ביום רביעי, אך אולי ניתן להסביר זאת בפער שבין לוח השנה הקראי לבין הרבני.) הפתיחה כתובה בעברית וגוף המכתב בערבית-יהודית; הכתובת על המעטפת כתובה בעברית ובכתב ערבי. המכתב עוסק בביקורו הצפוי של הנמען במצרים ובעניין עסקי סתום הכרוך בתשלום של 11 מחמודייה (מטבעות זהב שטבע השליט מחמוד השני). דרוש בירור נוסף.

מסמך משפטי. עדות בבית דין בעניינם של האחים משה סופר ויצחק סופר המכונה מקציץ (מקאציץ), ובני משפחה נוספים. על פי הפלאוגרפיה ניתן לתארך את המסמך למאה ה-17 או ה-18. ההליך המשפטי קשור למעורבותם של השניים ב"מלאכת הצרפליך" (ṣarflık) הנזכרת בשורה 2 — היינו עיסוקם של הצרפים (חלפני כספים). הקשרים העסקיים של האחים מסבירים את כינויו של יצחק, "מקציץ", שמשמעו "מטבעות גזוזים" — אחד השירותים שסיפקו הצרפים (גזיזת שוליהם של מטבעות מתכת יקרה). באותה תקופה, במאה ה-18, נשא גם מבנה מסחרי בצפון-מזרח קהיר, ששימש בית חנויות לצרפים, את השם וכאלת אל-מקאציץ.

מסמך/ים בלדינו. הורסו הוא כנראה המסמך הראשי; החשבונות ברקטו עשויים להיות קשורים. תאריך: חשון ה'תכ'ב (אוקטובר-נובמבר 1661 לספירה). כתב-היד הסופרי הלדינואי הראשי בורסו הוא בין הדוגמאות הקורסיביות ביותר שנמצאו עד כה בקטעי הגניזה הקהירית. כתב-היד הסופרי המשני בורסו הוא כנראה של האדם שלו הוצא המסמך שכן חתם בתערובת של עברית ולדינו 'אני קונפראדו גירא(נ)שיה'. הרשימה ברקטו נרשמה על-ידי לפחות שלושה סופרים, אחד מהם כתב בשפה רומנסית בכתב לטיני: אולי איטלקית, ספרדית קסטילית או צרפתית. השם יעקב קונקוריץ מופיע בשוליים השמאליים. דורש בחינה נוספת.

מכתב קצר בערבית-יהודית מאת ברכה גורן, ככל הנראה מקהיר, אל דוד בן-נעים, ככל הנראה באלכסנדריה. מתוארך ל-9 בנובמבר 1820 (ג' בכסלו תקפ"א). גורן מתאר כי קיבל מכתב מדוד, ומוסר חדשות בנוגע לענייניהם של הצרּאפים (צַיַארִיף) — חשבונאים/חלפנים — וכן של ה"צַיַארִיף אל-כֻּובָּאר", ביטוי שאולי מציין תפקיד הנהגתי או מעמד בכיר במקצוע. ייתכן שמכתב זה היה טיוטה, שכן הוא חסר כתובת נמען ואת דפוס הקיפול האופייני לאיגרות שנשלחו בפועל. ישנן שגיאות כתיב רבות, רבות מכדי לסמנן ב-(!) לטובת בהירות התעתיק. חלק ניכר מהנייר נעשה בו שימוש חוזר לרישומי חשבונות.

שטר שכר דירה עבור שמואל מטאויט. מתוארך לחודש סיון בשנת 53[..] לבריאת העולם, כלומר בין 1540 ל-1639 לסה"נ. המיקום אינו ודאי, אך ייתכן שמדובר בקהיר, שכן החלק הנראה של המילה לפני הסעיף הסופי עשוי להיקרא "מצ]רים]". החתימה היחידה הנראית מתחת למסמך אפשר שהסתיימה ב"ממלטה", כלומר ממלטה — מקום שממנו גורשו היהודים בקיץ 1492 לסה"נ (שנת 5252 לבריאת העולם). מלבד תזמון החתימה, לאחר 1540, גם קריאת שם המקום אינה ודאית, משום שהאות האחרונה דומה מאוד לוי"ו (אך ייתכן שמדובר בה"א בכתב רהוט). הקריאה החלופית, "ממלטו", נראית פחות סבירה כשם משפחה אפשרי.

מסמך משפטי: הסכם שותפות. מתוארך ל-18 ביולי 1107. נכתב בקהיר. הסכם שותפות בין נתנאל בן תקוה ועלי בן מבשר בחנות לבגדים ותפירה. נתנאל ועלי שניהם ימכרו את הבגדים, אשר עלי יתפור. נתנאל תורם 10 דינרים, ומצפה לתרום עוד לאחר שהחנות תחל לפעול, והוא מחזיק במפתח החנות. הוא יקבל שני שלישים מהרווחים ומההפסדים; עלי יקבל את היתרה. שורות 1 ו-4 מזכירות את תפקידו של האל בהדרכת השותפות ובהבאת הרווח, כפי שמקובל במסמכים מסוג זה. ארבעה קווים אלכסוניים חוצים את כל הטקסט; לא ברור האם הדבר מצביע על כך שהשותפות הסתיימה. המסמך חתום על ידי שלמה בן מבורך.

מכתב שבעבר סברו כי נשלח מקהיר לבלביס ובו בקשה לסייע בתשלום מס הגולגולת (ג'אליה) עבור מלמד עני ובנו (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין). כתב היד של המכתב הוא של יהודה בן טוביהו, המֻקַדַּם של בלביס. ייתכן שהנמען נקרא אלישע. השולח מדווח כי שמע שרבנו משה (הרמב"ם) ביקש ממנו לעלות (ככל הנראה מבלביס לפוסטאט), אך אין הוא יכול לעשות זאת בשל קשיים הקשורים בבהמת רכיבה (אולי בעקבות מחלתו?). בהמשך הוא ממליץ על מוסר המכתב, אסמאעיל אבן אלמלמד אבן אלסדלו(?), ומבקש סיוע עבורו בתשלום מס הגולגולת. שם המשפחה הזה מופיע גם במסמך אחר מאותה משפחה.

מכתב מח'לפה אל "אחיו" (כנראה גיסו) מוסא בן סאמח׳ בקהיר, העוסק בעניינים משפחתיים שונים. (1) הכותב מציין שלא קיבל מענה למכתביו. (2) אבו אלפצ'ל הגיע ובישר לכותב על מות הילד הקטן. (3) "אחי, איני צריך להפציר בך בנוגע לאחותי... שכן יודע אני כי אופייה קשה" (אח׳לאקהא צעבה). היא לא קיבלה את הפרצ' שלה (חלק בירושה, ואולי דמי מזונות). (4) מרדוּך הביא את ה"מסדיה", אך ה"אמשאט" היו בלתי אפשריים. (5) דרישות שלום לאבו עִמראן, לאשת דודו של הכותב מצד אמו, לאבו נצר, לפצ'אאל, לשִבְּל ולבו סעד. אבו סעד. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיס המפתח של גויטיין.)

מכתב בעברית ובערבית-יהודית. שמות השולח והנמען וכן התאריך מכוסים על ידי דף נייר שהודבק על המסמך, יחד עם טקסט נוסף בצדו האחורי, ולכן יש לבדוק את כתב היד הפיזי. בכתובת מופיעים "[...] הלוי החבר" ו-"[...] בן חלפון הלוי". השולח מתנצל על דבר מה ומסביר את עצמו בכך שחשש שהספינה עומדת להפליג. הוא מזכיר "...ובנו 'הרביעי' שלמה הכהן בן אדוננו... גאון..." (הטקסט הסמוך מכוסה על ידי דף הנייר). הוא שולח הודעה לאבו סעד אלעכאוי אלעטאר המתגורר בקהיר, ובה הוא מודיע שהעביר לדיין מסוים שני עותקים של משהו, האחד באמצעות אבו אלמפצ'ל מחותנו של אבן חג'ר.

מכתב מהורה, ממקום לא ידוע, לבן הנמצא בפוסטאט/קהיר. כתוב בלאדינו. הכותב או הכותבת מבקש מהבן לכתוב לעיתים קרובות יותר, וטוען כי הדבר אינו אמור להיות קשה במיוחד עבורו, שכן אנשים מגיעים מדי יום מפוסטאט/קהיר (מצרים) למקום שבו שוהה הכותב. הכותב שואל האם הבן קיבל את עשרת הריאלים ששלחה לו עם יהודה קאנבייאדור (קאנבייאדור, החלפן). הכותב מזכיר את בנותיו של בעל הבית שלהם ("לאש מוגאגאש די מי בעל הבית") — ייתכן שהכוונה לבעלה, אך הדבר אינו ברור לחלוטין. בהמשך מפרט הכותב או הכותבת רשימה של פריטים שונים ששלח לבן ואת עלותם (במטבעות מואיידי).

מכתב עסקי בעברית. תיארוך: מאוחר, ככל הנראה לא לפני המאה ה-16. מקום הכתיבה: קהיר ("פה מצרים") המופיע בשורה 6. בשורה הקריאה הראשונה מוזכר שמואל בן ____[?], אך סביר להניח שאין הוא הנמען של המכתב. בשורה 5 מוזכר נמל דמיאט (דמיאטה) בהקשר של ספינה ("ספינת"). בצד האחורי (verso) מצויים שרבוטים וחתימות מעוטרות תחת כתובת מען פגומה מאוד. אחת החתימות עשויה להיות של חיים הכהן, והשנייה היא מידו של סופר אחר אך כמעט בלתי קריאה. החלק האמצעי של החתימה עשוי להכיל את המילה "אבי" בכתב רהוט, בדומה ל"אבי זמרא", אך לא ברור מהי יתר שם המשפחה שאחריה.

מפקד לצורכי מס הגולגולת. רשימה של זכרים עם מספרים סידוריים מעל השמות. המספר השלם הראשון הנראה לעין הוא 19, אך ניתן להבחין בשמות אחדים לפניו. סך הכול: 68 בתי אב. זרים: שבעה מקהיר (בנספח נפרד שכותרתו "הקהירים", הכולל את שמש הקהילה של אותה עיר); שלושה מאלכסנדריה ושלושה מאלמחלה; אחד מקוץ; מגרבי אחד; ואחד מדמשק. אחדים מופיעים ברשימה יחד עם צאצאיהם, למשל (32) אבו חיון, הנגר הזקן, ו-(33) בן בתו (שכפי הנראה עבד עמו). הנרשמים היו ללא ספק אנשים שהקהילה הייתה צריכה לשאת עבורם במס הגולגולת, בין במלואו ובין בחלקו. (המידע על פי גויטיין)

חשבונות ביהודית-ערבית. מתוארך ב-verso, ו' בשוואל 954 להגרה (1547 לספירה). הרשומות עוסקות בדיוואן, בבאב זוויילה שבקהיר, וכנראה גם במיקומים נוספים בקהיר/מצרים. המילה "סוייס" ב-verso מתייחסת כנראה לעיר "סואץ". חלק מהשמות כוללים תארים עות'מאניים כגון שאוויש, אגא ובאשא. הכותרת ב-verso מזכירה אדם בשם מוחמד מוטפריקה, ושם זה חוזר ב-recto עם חוסיין מוטפריקה ומוסטפא מוטפריקה. הריכוז הגבוה של שמות הכוללים את מוטפריקה מצביע על כך שאנשים אלה היו ככל הנראה חברים באחד משבעת הגדודים הצבאיים של קהיר (גדוד המוטפריקה). דרוש בדיקה נוספת. MCD.

מכתב מאדם בשם יוסף, השוהה בעדן, אל יוסף אבן שנג'ו בפוסטאט/קהיר. בעברית. תיארוך: ראשית המאה ה-16, על סמך דרישות השלום לאפרים קארו (שורות 28–29). השולח מדווח על ענייניו העסקיים בעדן, שאליה הגיע מ"תאבור" שבמצרים (ככל הנראה מקום ששמו נשמע כך, הממוקם בין פוּוּה לרשיד). הסחורה שציפה לקבל מהודו לא הגיעה לידיו. הוא מתכנן נסיעה לקאליקוט. במכתב נזכרים שני סוחרים יהודים בעדן, משה הכהן ודוד אלכהלאדו, השותפים עמו בעסקים בקאליקוט ובסוראט. כן מוזכר אדם נוסף, אבן יקר, הפועל בעיר ברברה (שבסומליה). המידע מבוסס על מהדורתו של א' דוד דרך FGP.

מסמך מדיני בכתב ערבי. ככל הנראה דו"ח, עצומה או המלצה מאת טלחה אלקבטי אל אישיות רמת מעלה, כנראה בקהיר. תיארוך: ככל הנראה מהתקופה האיובית או מאוחר יותר, על פי סגנון הכתב והפורמולות. הפנייה אינה מופנית לח'ליפה (כפי שהציעו בייקר ופוליאק) אלא לאישיות בכירה בלבד. הנמען מתבקש לדאוג למוסר הכתב, עת'מאן אל-[...], ולשלושה אנשים נוספים ולכל מלוויהם, ו"לא להפקירם בידי המצרים" (כלומר תושבי מצרים בכלל או בני פוסטאט). בצדו השני של המסמך מופיעים שרבוטים ואולי טיוטה של עצומה נוספת. דרוש עיון נוסף. (חלק מהמידע מבוסס על קטלוג בייקר ופוליאק.)

ברכות לכליף הפאטמי אלאמר באחכאם אללה (1101–1131 לסה"נ) ולגאון מצליח בן שלמה הכהן, ראש ישיבת ירושלים, שמושבה אז היה בקהיר. בהוספה שבסוף מופיעים גם בן דודו של מצליח, אליהו הרביעי, ושלושת בניו, שאותם מציין הכותב כי יש לשלב מיד לפני הברכה למצליח עצמו. זמן חיבור הטקסט הוא ככל הנראה בין השנים 1127 ל-1131 לסה"נ. המסמך פורסם ונדון במאמר "Prayers from the Geniza for Fatimid Caliphs, the Head of Jerusalem Yeshiva, the Jewish community and the Local Congregation" בקובץ המחקרים לכבוד ליאון נמוי (אוניברסיטת בר-אילן, 1982, עמ' 49–57).

רישום משפטי (מס' 15) בפנקס בית דין מקהיר. כתוב בעברית עם כמה מונחים בערבית-יהודית. מיקום: קהיר. ללא תאריך, אך הרשומות הסמוכות הן משנת 1693 לסה"נ. (מסמך מס' 15) עניין של שותפות הקשור לרשומה הקודמת, המבהיר את שמו של אחד השותפים כמשה הכהן (לצד אזכור של פנחס וכן משה זרחיה ויוסף חזן). הסוחרים עוסקים ב"חמול בון" (חמול بُنّ) — משלוחי פולי קפה בים האדום — בין מוכא, ג'דה, סואץ וקהיר. במסגרת ההליך המשפטי הכניסו הסוחרים לפנקס בית הדין את חשבונות פעילותם המסחרית, ובהם איזון בין מקורות הכנסה שונים והוצאות, כולם מלווים בהערות מפורטות.