מכתבים מגניזת קהיר — עמוד 7

מכתב הממוען אל אבו כת'יר אפרים אלחבר (הוא רבי אפרים בן שמריה), בפוסטאט. התיארוך המשוער הוא 1007–1055 לספירה, בהתאם לשנות פעילותו של רבי אפרים בן שמריה — אך ייתכן שניתן לצמצם את הטווח באמצעות בחינה מדוקדקת יותר של כרונולוגיית האירועים המתוארים במכתב (למשל, אם הם קשורים למחלוקת הקהילתית בהר הזיתים בהושענא רבה של שנת 1029 לספירה). יש להשוות עם מכתבים נוספים מאותו ההקשר. המכתב כתוב בערבית-יהודית, ואילו הכתובת על גביו בכתב ערבי. תוכנו מתאר אירוע קהילתי (או אולי מחלוקת?) הקשור בתהלוכה במעלה ההר (הר הזיתים?): "הראיס לא עלה אל ההר... העלייה אל ההר... החצוצרות והתופים... הקאדי עלה עמו... הקאא'ד... התפללו יוצר... (ובהמשך פרטים נוספים על הליטורגיה?)... ארוך מדי להסביר... מד'הב... עותקים... שלחתי... ושלום." הכתב טעון בחינה נוספת.

עצומה מאת דלאל בת מסעוד/סעדיה (אם אבראהים), היושבת בבלביס, אל הנכבד אבו אלברכאת יהודה בן אלעזר הכהן (המכונה "השר" ו"סופר המלכות", כלומר מזכיר/כאתב ממשלתי). כאשר כבש המלך הפרנקי אמלריך את העיר בלביס שבמזרח מצרים בנובמבר 1168, הוא לקח שבויים רבים, ובהם יהודים. חלק מהם נטלו חלק במציאת האמצעים לפדיון עצמם. המעתירה שלפנינו הייתה אחת מהם — אלמנה ששילמה את דמי הפדיון או חלק מהם בתשלומים, דינר אחר דינר. אבו אלברכאת סייע לה כבר קודם לכן, והציע שתשאיר אצלו דינר עד שתזדקק לו, שכן דמי הפדיון לא תמיד שולמו בזמן. כאשר הגיעה השעה לשלם, בנה של אם המעתירה — שהיה ערב מטעמה — נעצר על ידי המשטרה או הושם במעצר בית, ועל כן מבקשת דלאל מן השר שיעשה את הטובה שהבטיח. בעצומה מוזכרים בן דוד (אבן ח'אל) בשם אבו עלי חסון אבן זבקלה, וכן סעד אלמלכ.

מכתב מאת עלי בן יחזקאל הכהן, השוהה בירושלים, אל הפרנס עלי בן חיים הכהן (המכונה גם אבו אלחסן עלון בן יעיש) בפוסטאט. השולח מדווח כי ביום הושענא הטיל חרם על כל מי שחייב כסף לאבן אלחג'אזיה, וכן על כל מי שלקח קבלות או מסמכים רשמיים או פנה לשלטונות וגרם להם נזק. באשר לייפוי הכוח הממנה את אבן אלחֻלַיבּי כסוכן (שליח), השולח מצוי עמו בסכסוך משפטי בפני סיידנא הנשיא. הסוכן הזה טוען כי הוא חייב לקבוצה של ילדים רק את הכספים שהתקבלו ממכירת מכל של חרובי שנבר (כִיאר שנבר, קסיה פיסטולה), וכי שילם זאת לעמראן כששהה במצרים. הוסכם ביניהם כי הסוכן ירד לרמלה כדי לבדוק את פנקסו (יכשׁף דפתרה), ולאחר מכן ייפגשו שוב בישיבה בפני אב בית הדין. הדיון מתעכב רק משום שסיידנא יצא לדמשק. זוהי גם הסיבה לכך שטרם נענתה השאלה ההלכתית ששלח אלשיח' אלזג'אג'.

recto: מכתב מחננאל בן שמואל לאדם בשם שלה (ו/או דוד החבר?). בפתיחת המכתב מובעת תלונה על היעדר מכתבים, ומוזכר כי ישועה ואלמולא אלאמג'ד מתגוררים באלכסנדריה. עיקר המכתב עוסק בשאלה האם מותר להשתמש בכתב עברי ("כתב אשורי") לצרכי חולין. חננאל מצטט תשובה בכתב ידו של הרמב"ם בעניין זה, המביאה תשובה של ר' יוסף (אבן מיגאש), שפסק כי הדבר אסור, וכי מטעם זה אימצו האנדלוסים כתב הנבדל די הצורך מן הכתב ה"אשורי" באופן שניתן להשתמש בו לצרכי חולין. verso וכל החללים הריקים ב-recto מלאים בטיוטות ורישומים שונים, רובם בכתב ערבי. החלק הגדול ביותר נראה כטיוטת מכתב אל אדם בשם ולי אלדולה, המכונה בתארים כגון אלחצ'רה אלסאמיה אלאג'ליה אלשריפה.... יש גם טיוטות של מכתבים בערבית-יהודית ובעברית, וכן קטע קטן של חשבונות בכתב ערבי ובספרות יווניות/קופטיות.

רקטו (שימוש משני): מכתב הכולל שיר המופנה אל אישיות נכבדה. בעברית. ייתכן שנשלח כאות תודה על עזרה שהמוען קיבל. מטרתו העיקרית של המכתב הייתה לאחל בריאות טובה לנמען שחלה. המשורר האלמוני, המקונן על כך שלא היה בידו להגיש "תשורה" של ממש, מכנה את חיבורו כמין קרבן הרצוי לאל: "יכין אדון תהילות צרי מרפא וכל מיני תרופות... ויחזק את הנגיד הנכבד המיטיב, בחיר עמו, מצנפת על כל הקהילות. להביא לך תשורה אין בכוחי, אך גמרתי אומר ושמתיה תפילות רצויות לפני פני האל כקרבן; תיחשב לו כזבח ועולות. היא מרפאת כמים בעלי לחש! אנו שרים שיר כשירת בקיעת המצולות (היינו שירת הים, שמות ט"ו), ובנות עמי יוצאות בתופים ומחולות ושרות בתוך הריקוד." תרגום השיר לאנגלית מאת ג'ונתן דקטר בספרו Dominion Built of Praise, עמ' 88. (חלק מהמידע לקוח מכרטיסיות גויטיין.)

מכתב מיעקב בן אסחאק אל בנו אסחאק, ובו תיאור מפורט של מחלתו הקשה, תוך הדגשה שכבר החלים. הוא שולח ברכות לחג לאסחאק ולקרובי המשפחה, ומפציר בבנו לדאוג לאמו הזקנה אם יקרה לו, לכותב, אסון. תרגום חלקי של הקטע: "אינני צריך לתאר לך את מצבי הנוכחי לאחר המחלה הקשה שעברה עלי, עד שכבר נואשתי מן החיים. גופי התנפח כולו, ואז המחלה שככה מעט; אך אז כיסו אותי השלפוחיות בעוצמה ממאירה אף יותר מקודם, והפכו לקבועות. נאלצתי לשכב מבלי יכולת להתיישב כשרציתי בכך. שנאתי את חיי. ואז בחר הבורא להעניק לי בריאות, והתרחשה תפנית מוחלטת. אך לאחר מכן הופיעו עליי סימני האבעבועות, כך שההטבה לא הועילה. אך אל תחשבו [בלשון רבים] שאני כבר מת. אל תתייאשו ממני. אם הבורא יבחר להעניק לי בריאות — תראו אותי. ואם לא — אין מה לעשות." (המידע על פי כרטיסיות גויטיין.)

קטע ממכתב המביע דאגה ל"נערה" (אלצביה) ומזמין אותה לשהות חודש במקום מושבו של הכותב. נזכר במכתב בקבלת איגרת ששוגרה עם אבו אלחסן אבן ח'טאפה(?). מתוך המקור: "לאן אלעגוז ונחן גמיע קלבנא ענד אלצביה כתיר ליס קליל ונחן פי עאפיה מא נעדם מן אללה סוא אלנצר לכם ולנא [כ]מסה איאם מא וצל לנא מן [ע]נד{כ}ם כתאב סוא כתאב מע . . אלחזן אבן כטאפה ונחן כנא נקול עסי תקדר תנפדהא או תגי אנת והיה תקעדו ענדנא שהר מן אלזמאן מן . . . אללה ואמך משתאקה . . . אשתהית . . ." — כלומר, הזקן וכולנו כואבים מאוד בלבנו על הנערה, ואנו בשלום, ואיננו חסרים דבר מאת האל מלבד ראייתכם; חמישה ימים שלא הגיע אלינו מכתב מכם מלבד מכתב עם . . . אבן ח'טאפה. אמרנו בלבנו אולי תוכל לשלוח אותה, או שתבוא אתה והיא ותשבו אצלנו חודש ימים . . . ואמך מתגעגעת . . . השתוקקתי . . .

קטע ממכתב ציבורי בערבית-יהודית בריווח שורות רחב. הדיון נסב על כישוריו של בנו של מבורך לשמש כחזן וכמנהיג הקהילה: "ודלך כארג ען מא . . . מן אלכראמה ל . . . . . אלתורה וליס לה צנאעה גיר אלחזנות ולעפתה ומכ . . תה מן אללה וכון לם יבקא חזאן מתלה ולא אקדר מנה ולא אחפט מנה ולא . . . . וקד . . . ואלדה אלחזן רב מבורך אופי אופי מנה פי . . . . חפטה אלחזנות וסיאסה אלגמאעה". מן הדברים עולה שהבן מצטיין בכבוד התורה, שאין לו אומנות אחרת מלבד החזנות, שצניעותו ומעלותיו הן מתת אל, ושלא נותר חזן כמותו — אין מוכשר ממנו, אין שמסוגל לזכור (את הנוסח) טוב ממנו, וכי הוא ממלא אחר אביו החזן רב מבורך באמנות החזנות ובהנהגת הציבור. בשוליים מופיע פירוש לקריאת שמע, ובצד הפוך (verso) פירוש על פרשת שמע (דברים ו, ד-ט), הכולל ציטוטים כגון משמואל א ז, ג.

בקשה אל הגאון רב מצליח הכהן (כיהן בשנים 1127–1139). הפנייה נפתחת בשש שורות של ברכות בעברית ומסתיימת בשורת ברכות בעברית. השולח מתאר את עצמו כאדם בן למעלה משבעים שנה אשר נפגע במחלה המונעת ממנו לעבוד ולהתפרנס. הוא חב חוב (או שמא מדובר בתשלום מס גולגולת?) בסך 14 קיראטים ודרהם אחד; באופן כלשהו הדבר קשור לאדם בשם סלאמה אבן אלמקאניעיה ולערבות. הוא חושש כי אם לא יצליח לשלם ייכלא בבית האסורים. הוא מצהיר שהוא קרוב למוות ורעב, ויש ימים שבהם הוא אוכל וימים שבהם אינו אוכל. מצליח הבטיח לו בעבר לסייע לו לשלם את הסכום הזה, ועל כן מכתב זה נועד להזכיר לו את הבטחתו. בשוליים מוזכרים חנות בשר ואדם בשם מיכאיל. צד ב' מלא בשרבוטים בכתב ערבי וטיוטות של מסמכים בכתב יד של לשכת המזכירות (chancery), ובכלל זה טיוטות של מכתב או בקשה אל אדם נכבד.

מכתב מאת משה בן אלעזר המלמד אל אלעזר התלמיד. כתוב בעברית (בפתיחה ובכתובת) ובערבית-יהודית (בגוף המכתב). תיארוך משוער: ככל הנראה המאה ה-13. הכותב מתנצל על שלא כתב קודם לכן בשל מחלות. ככל הנראה מתרחשת מגפה: אמראץ' ואוג'אע ומות (מחלות, כאבים ומוות). הוא מדווח כי אלחמישי ('החמישי') נפטר, אך משפחתו של הנמען בריאה. הם עברו למקום חדש. אבו אלמעאני הכהן שולח דרישת שלום. הכותב מבקש סליחה "על גודל בורותי, כי כתבתי את זאת (האיגרת) לאחר ששתיתי את התרופה. אני חולה. לא ידעתי מה/כיצד לכתוב [...]. אני יודע שלא תאשים אותי על כך". לא ברור לחלוטין לאיזו שגיאה הוא מתכוון. אולי מדובר בשגיאה של כתיבת שם האל בצורה לא נכונה (פאללל) ומחיקתה בשורה הקודמת. ייתכן שהשולח זהה למשה בן אלעזר המופיע במסמך אחר. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

מכתב מנתן בן נהראי מאלכסנדריה אל נהראי בן נסים בפוסטאט. תיארוך: בערך 1063. נתן כתב את המכתב עשרה ימים לפני חג הפסח. הכותב מודאג ומאוכזב משום שעסקה (כנראה בתבלינים וחרוזים) לא יצאה אל הפועל כמצופה, והוא מאשים בכך את אבו זכרי בן מנשה. כמו כן נזכר במכתב עניין של ירושה במשפחת אלתאהרתי. החל משורה 11 בצד ההפוך כותב נתן: "דע, אדוני, כי נותרה בעינו של בני, ישמרהו האל בחיים, נקודה לבנה המכסה את חצי האישון (או: את אמצעו). רק האלוהים יודע מה שבליבי בשל כך. זוהי שארית מחלת האבעבועות השחורות (והו באקי אלג'דרי). הומלץ לנו על תותיא הודית טבאשירית (תותיא הדומה לגיר במבוק?). אולי תוכל להשיג עבורנו מעט מזה. הייתי רוצה שתברר על כך בשמי, אולי רבע מת'קאל, כמה זה יעלה (או: [קנה זאת] בכל מחיר)". המידע מבוסס על גיל, ממלכה, כרך 3, מס' 426.

מכתב מאבו אלמג'ד (הוא מאיר בן יכין), מפוסטאט, אל ברכאת בן הארון אבן אלכוזי, באלכסנדריה, ששוגר דרך חנותו של מחאסן אלחרירי. בצד ורסו ישנו ניסיון קולמוס המתוארך לחודש רמדאן שנת 620 להג'רה = ספטמבר/אוקטובר 1223 לספירה (וייתכן שמדובר בשנת 610 להג'רה). אבו אלמג'ד מתלונן על הזמנים הקשים ועל מחלתו, ועל הבעיות הכרוכות במכירתה של שפחה חולה המתנגדת באופן פעיל למכירתה (רקטו, בשוליים). חלק מהדחיפות שבמכירתה נובעת מכך שהלשינו עליו לשלטונות (ע'מזו עליי' אלדיואן) והוא הפסיד 52 דרהם, ככל הנראה מסים הקשורים לשפחה. (השוו ENA NS 77.254, טיוטה לשטר מכר של שפחה, שבה "אם מישהו ילשין לשלטונות" מופיעה כאפשרות ספציפית אשר נדונה במפורש.) אבו אלמג'ד מבקש מברכאת לבוא לפוסטאט ולנסות למכור אותה. לולא הקור המקפיא, מאיר עצמו היה בא עמה לאלכסנדריה.

מכתב מאת חלפון בן נתנאל הלוי, ששהה בברוץ' שבצפון-מערב הודו, ככל הנראה אל מצ'מון בן חסן/יפת באדן. תאריך: 1134 לסה"נ. הנמען מכונה "ראיס" (נשיא), וכפי ששיער גויטיין, ניתן להניח שמדובר במצ'מון בן חסן, ראש יהודי תימן ונציג הסוחרים שם. חלק מן העסקים כבר סודרו באדן, "במושבו" של הנמען ובנוכחותו. הכותב מדווח כי שהה בהודו שנה שנייה, ומציין כי הוא שולח משלוח גדול של בדים לאדן באמצעות ברכאת בן מוסא אלחלבי. בעבר זוהה השולח בטעות כיצחק בן מח'לוף אלנפוסי, אולי משום שהערות גויטיין הצמודות למסמך כוללות רשימותיו על בני משפחת אלנפוסי. בצד האחורי של המסמך מופיעים חשבונות מסחריים שלא פוענחו ברובם, הנוגעים למשלוחי משי, כתובים בכתב ערבי ובספרות יווניות/קופטיות. כן מופיע במסמך מקטע טקסט נפרד שאינו קשור לעניין, ובו מתכוני רפואות בכתב ערבי.

מכתב עסקי מאת אברהם נחום, ככל הנראה ממנזלה, אל אדם בשם שמואל בקהיר. כתוב בעברית. תיארוך: המחצית הראשונה של המאה השש־עשרה. השולח מודיע לנמען כי שלח סכום כסף (23 מטבעות זהב, פרחים) עם השליח ח'ליפה (שורות 9–10, 14), לשם פירעון חובות שונים בקהיר (המפורטים בשורות 6–7, 9 ו־12–13). כמו כן שלח "פייסאס לולואיש" (=piezas lulues), שהוא ככל הנראה מונח לאדינו־ערבי לפנינים, אשר גם הן נועדו להימכר וכספי המכירה לשמש לכיסוי חלק מחובות השולח (שורות 10–14). בין השמות הנזכרים במכתב: שמואל רשידי, אברהם מימון (גיסו של השולח), ושמואל בהלול (קרובו של הנמען, הנזכר גם במקור אחר יחד עם אברהם נחום, שולח המכתב הנוכחי). מוזכר גם המטבע מדין/מואידי. כמו כן מופיע מצרך נוסף בשם ספרדי: ha-escribanía (ככל הנראה שולחן כתיבה?). (חלק מהמידע מאת א' דוד.)

מכתב ככל הנראה מאבו סהל לוי (נפטר 1211) בפוסטאט, כנראה אל בנו משה בן לוי הלוי (נפטר 1212), כנראה בקליוב. רובו בערבית-יהודית, ומספר מילים אחרונות בשוליים כתובות באותיות ערביות. נראה שמשה הסתכסך עם אשתו, ואביו דוחק בו לבוא לפוסטאט ביום ראשון, כפי שנהג. אחיו של משה התייעץ עם אסטרולוג ואף הוא מבקש שיבוא במהירות כדי שיוכל לספר לו מה אמר האסטרולוג. גויטיין שיחזר את הסיטואציה באופן שונה במקצת: לדבריו, אשת הכותב הסתכסכה עם אשת הנמען, על הנמען לבוא לבקר ביום ראשון הקרוב מאחר שהיה ביחסים טובים עם אשת הכותב, ועל הנמען להעמיד פנים שיביא עמו את אשתו. נראה שגויטיין קרא בשורה 10 "אשתי" (ג'וזתי) כהתייחסות לאשת השולח, אך סביר יותר שזה נאמר מנקודת מבטו של הנמען (ותקול אנא דאכ'ל אחאכם ג'וזתי). (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

מכתב מאת שמחה הכהן, ככל הנראה מאלכסנדריה, אל אבו אלמג'ד, ככל הנראה בפוסטאט. כתוב בערבית-יהודית. תיארוך: ראשית המאה ה-13. לאחר שורות רבות של ביטויי נימוס ופתיחה, גוף המכתב מתחיל בשורה 19. אבו אלרביע אלסגן ואבו אלמנג'א כתבו לשמחה בנוגע לתשלום יתרת מס הג'אליה (מס הגולגולת) ולהשגת הבראאה (הקבלה/אישור התשלום) ולשליחתה במהירות. שמחה מתנצל על העיכוב (היה שליח שאינו מהימן ולכן לא שלח את הקבלה באמצעותו), אך הצליח להשיג את הבראאה ושולח אותה מצורפת למכתב זה/לח'דמה. דרישת שלום לאבו אלפרג' ישועה התלמיד. דרישת שלום לאבו אלמחאסן אלעטאר האלכסנדרוני. הבראאה של אבו אלמחאסן נשלחה אל החנות של אבו אלרצ'א, גיסו של שמחה, שם יוכל אבו אלמחאסן לאסוף אותה. המכתב ממוען (בכתב ערבי) לחנות של אבו אלמנג'א אלעטאר, אשר יעביר אותו הלאה לאבו אלמג'ד.

מכתב הממוען לאבו עלי אהרן הכהן בן אברהם. כתוב בעברית ובערבית-יהודית, בלשון מליצית למדי. הן הנמען והן אביו נושאים שורות ארוכות של תארי כבוד. ייתכן שמדובר באותו אברהם המופיע במסמך אחר. הרקטו כולו ברכות פתיחה. בוורסו ממשיך הכותב בנזיפה חריפה על העדר המכתבים, ובפרט מאחר שסבל "מחלות שכמותן לא סבל איש מעולם". הוא מצדיק את נזיפתו באמצעות ציטוט (ללא ייחוס) מתוך "כתאב אלזהרה", החיבור על אהבה מאת המשפטן המוסלמי בן המאה העשירית מחמד בן דאוד אלט'אהרי: "ללא נזיפה על פגמים, אי אפשר לשמר ידידות". הכותב שולח דרישת שלום לאבו עמראן, שהוא חושש שכועס עליו ומבקש לנתק את חליפת המכתבים ביניהם, משום שלא השיב על מכתבי הכותב. דרישת שלום גם לאבו סעיד, ובסיום ברכה אסטרונומית נאה: פלא זאלת אפלאך עלוהא דאירה ושמס עזהא נאירה וכואכב סעדהא סאירה.

קטע ממכתב ששלחה אשתו של חלפון בן מנשה, מפוסטאט, אל אחיה אבו אלחסן עלי בן הלל, ככל הנראה בבהנסא (על פי הצירוף עם קטע נוסף). המכתב נכתב בכתב ידו של חלפון בן מנשה (פעיל בשנים 1100–1138 לספירה) בערבית-יהודית. תיארוך: 1100–1138. הכותבת מודה לנמען על מתנה של 12 דרהם (שורה 9 בצד הפנים). בהמשך (שורות 10–24 בצד הפנים) היא מפצירה בו לבוא אליה יחד עם בנו ישראל בדחיפות, כפי הנראה כדי להימלט ממגפת האבעבועות השחורות (ג'דרי) שכולם חוששים ממנה. ללא הצירוף לקטע המשלים, החלק העוסק באבעבועות נותר עמום: מישהו במקום מגוריה של הכותבת נמצא "במצב קשה ממנה" (שורה 14 בצד הפנים), אך לא ברור אם הכוונה היא שהוא חולה באבעבועות עצמן או שהוא מודאג מהתפרצות המחלה במקום שבו שוהה הנמען. בסיום (שורות 28–29 בצד הפנים) מוסרים טורפה ובעלה את ברכותיהם.

מכתב ממרדכי הלוי מזרחי, ככל הנראה ממירון או מצפת, אל משה חיים ויצחק חיים, במקום לא ידוע. הקטע מכיל גם את סופו של המכתב המופיע בקטע קודם (המתוארך ל-ז' באב התרנ"ו, היינו 1896 לספירה). המכתב נכתב בעברית בידי סופר אשכנזי מקצועי. הכותב הוא יצרן קמיעות וסגולות שאיבד את מאור עיניו לפחות באופן חלקי. הוא מתלונן על ההוצאות העצומות שנפלו עליו: התשלום לסופר שנאלץ לחזור ולשרטט את ציור הקמיע "50 פעמים", והתשלום למשלוח בדואר (הפוסטה) — שכן בתחילה סמך על אגא באבא טהראני שיעביר את המכתבים והקמיעות, אך האיש נמלט והכזיב אותו, ולא נותרה ברירה אלא לשלוח באמצעות הדואר. נראה שכל הפירוט הזה נועד להמריץ את הנמענים להחזיר לו את הוצאותיו. הוא מזכיר את אותו עזרא המופיע במכתב הקודם, וכן את אברהם דיין, בהקשר של הקמיעות והסגולות להולדת בן זכר.

מכתב בערבית-יהודית. תאריך משוער: כנראה סביב המאה ה-12. הכותב מביע צער עמוק על הבשורות שהגיעו אליו במכתבו של הנמען. "לא הנחתי אותו מידי עד שעליתי אליה — ייתן האל שממשלתה תהיה לעולמים — והתאוננתי בפניה במרירות, עד שציוותה שייכתב מכתב לסולטאן...". ההקשר אינו ברור. בהמשך מוזכרים: הזקן עִמְרָאן; כיצד אותה אישה רבת-עוצמה "לא פינתה לי מקום"; צערו של השולח על מותו של הנער או הצעיר ישעיה יום למחרת בואו; אבו נצר; שוב עִמְרָאן; הוראות נוספות מצד אותה אישה רבת-השפעה; הצורך להמתין עד שאחיו של פלוני יגיע ועד ש"יוסר החותם" ממחסן (השוו לשימוש דומה אפשרי במונח ח'תם/"חתימה" במקור אחר); הזקן עלי; ומשאלת השולח שהיה ביכולתו לעשות יותר כדי "להציל" את כולם מן המצב המצער. בסוף המכתב נמסרות דרישות שלום לאבו אל-ברכאת וליוסף ול"כל חברינו".

איגרת רועים בעלת מרווחים רחבים בין השורות, מאת נשיא, ככל הנראה דוד בן דניאל. באיגרת מוכרז כי מאיר השר ויצחק הדיין הם שיתמנו לאחראים על מינוי כל השוחטים (טבחים) והשומרים בקהילה הנמענת, וידאגו לכלל צורכיה הדתיים. במקום אחר באותה איגרת מודיע הכותב על זכות נוספת שבכוונתו לממש כלפי הקהילה, ובאותה הזדמנות גם מצדיק את סמכותו: "נבחר עשרה זקנים מקרב נכבדיכם ונחזק את ידיהם כדי שינהיגו את העם, שכן מוטל עלינו למנות זקנים, שופטים ושוטרים. זוהי נחלתנו ונחלת אבינו המלך יהושפט, ככתוב: 'ויעמד שפטים בארץ בכל ערי יהודה הבצֻרות' (דברי הימים ב' י"ט, ה')". בצד השני של המסמך מופיע פיוט בנושא אסטרונומי. בשוליים התחתונים והשמאליים מצוי "סיפור על האסונות הנוראיים שאירעו בלוסנה (אליסאנה), ישמרה האל". (חלק מן המידע לקוח מכרטיסיית גויטיין.)

מכתב תלונה מטעם מנהל הקופה (סל הלחם של הקהילה) באלכסנדריה אל ר' אברהם הנגיד. באלכסנדריה נהגו לקיים מגבית צדקה שממנה חילקו ככרות לחם לנזקקים, וכותב המכתב היה ה'מפרק אלקֻפה', הפקיד הממונה על חלוקת הלחם. במכתב מובאת תלונה נגד חבר אלכסנדרוני שנטל על עצמו לחלק את ככרות הלחם בניגוד להוראות הנגיד והדיין המקומי. ככל הנראה נכתב המכתב בעת מצוקת מזון, והנגיד גזר שהלחם יחולק במנות קטנות כדי לצבור מלאי לשעת חירום. החלטתו של החבר לחלק את כל לחם המגבית ודאי זכתה לפופולריות בקרב הנזקקים. מנהל הקופה החליט שלא להגיש תלונה רשמית נגד החבר, אלא להמתין להוראות מפורשות מן הנגיד או לשובו של שמואל הדיין, שנעדר באותה עת מן העיר. המידע מבוסס על פרנקל, וראו גם גויטיין. בצד השני של המסמך: פתק המוסר ברכות לרגל החג, ובו ציטוט מישעיהו נ"ו:ז'.

מכתב מסחרי בערבית-יהודית. תיארוך: המאה השתים-עשרה. הקטע ששרד נפתח בבקשת טובה מהנמען, הכוללת פיוס של אדם אחר. בהמשך מוזכר הסוחר הידוע אבו סעיד אבן אלעפצי; סכום של 21 דינרים; בקשה מבנו של מישהו (אולי בנו של הנמען?) בשם אבו אלכרם, בלוויית ברכות עבורו; ובואו של סאלם בן נסים אלעבלאני אלמכארי (המוזכר גם במסמך נוסף). כן נזכרים מוצר תימני (אולי עוּד/עץ בושם), זבדיה (קערה), ואגוז מוסקט. בצד האחורי של המכתב מדובר על מכירת "שאר הסחורה", ונאמר שעדיף למוכרה בצור על פני מכירתה בעכו; שוב מוזכרים עץ הבושם, הגעת הזהב, ואבו אלכרם. בנוסף שבסוף המכתב, מורה הכותב לנמען לבצע פעולה כלשהי הקשורה לאבו אסחאק אבן סנינאת. בתחתית המסמך מופיעות מספר מילים בכתב ערבי, ייתכן שמדובר בחלק מן הכתובת. (חלק מהמידע מבוסס על CUDL.) צירוף: אלן אלבאום.

איגרת המתיימרת להיות מטעם חסידיו של המלך יוסף בן שלמה, בקרבת אנקונה (איטליה), המופנית לאדם בשם אברהם. כתובה בעברית. לפי האיגרת, המלך יוסף חצה את נהר הסמבטיון וקיבץ צבא אדיר מכל שבטי ישראל. השבטים הפילו גורלות כדי לקבוע מי יצא לקרב נגד מי. חלק אחד מהם "חונה במדבר" במרחק של ארבעה ימי מסע מרומא, ובכוונתו לתקוף את העיר ולכבוש אותה בקרוב. חלק שני יכבוש את מכה וג'דה, חלק שלישי יקבץ את פזורי ישראל מן המערב, ואילו חלק רביעי יקבץ את ישראל מ"מעבר לעדן" (אם כי מאן מבין זאת כעדן עצמה) וישוב יחד עם אליהו הנביא. סביר להניח שהאיגרת קשורה לפעילותו המשיחית של דוד הראובני באיטליה בשנים שלאחר 1524 לסה"נ. ראו: מרים אליאב-פלדון, "Invented Identities: Credulity in the Age of Prophecy and Exploration", JEMH 3,3 (1999), עמ' 209 ואילך.

מכתב מאהרן בן ישועה הרופא אל יצחק בן שמואל הספרדי. השולח קיבל את מכתבו של הנמען, שבו הביע דאגה באשר למקום הימצאו של אבו אלחסן בן אבו אלמעאלי אבן אסד (ייתכן שהאב אבו אלמעאלי הוא שמואל בן יהודה אבן אסד), ומדווח על מאמציו לאתרו. הוא שמע כי האיש שוהה בדמירה, ועל כן שלח אליו שני שליחים, אך זה הספיק לעזוב את המקום זה עתה והמשיך לג'וג'ר. לאחר עמל רב הצליח השולח למצוא בסופו של דבר שליח נוסף שיסע לג'וג'ר — מלאכה לא פשוטה, שכן ג'וג'ר שוכנת על ענף אחר של הנילוס לעומת אלמחלה, "שכן בין אלמחלה לבינה שני נהרות (בחרין) ואגם (בחירה)". אהרן שיגר כמה מכתבים, ובהם אל החזן ואל ראש הקהל. הוא מציין כי ימלא אחר הוראות הדיינים הגדולים. בגיליון הוא משבח את הנגיד אך אינו נוקב בשמו. מלבד הכתובת, בצד השני מופיעות כמה רשימות קצרות בעברית.

recto: שריד של מכתב או טיוטת מכתב בערבית-יהודית, כתוב במשלב גבוה ולעיתים חרוז. המכתב ממוען למנהיג קהילתי יהודי, וייתכן שהוא מכתב ברכה לרגל עלייתו לתואר חדש או למשרה חדשה בשירות השלטון (... ענד נפסי מצמא(?) להדא אלאסם אלנביל ואללקב אלכטיר לכן לם תזל מכרמה מגמלה מחסנה מתפצלה עלי רעיתהא וכאצה בני תורה ומן ינתמי אלי אלעלם ויתעלק באדיאל אלאדב ואללה תע יסתגיב מנה צאלה אלאדעיה בעטפה ...), כלומר הכותב מביע את כמיהתו לאותו שם נכבד ותואר רם, ומשבח את הנמען על נדיבותו וחסדו כלפי בני חסותו, ובמיוחד כלפי בני תורה והנמנים עם אנשי המדע והספרות, ומבקש מהאל להיענות לתפילות הכנות שמתפללים בעבורו. verso: רישומי חשבונות מקריים בכתב ערבי ובספרות יווניות/קופטיות, ובהם רישום הנוגע לטחנה (אלטאחון) ואזכור של כמויות (וייבאת) של תבואה.

מכתב מיוסף בן משה הלוי הירושלמי אל יפת הנאמן בן אלעזר, נציג קהילת אלמחלה. תיארוך: סוף המאה האחת-עשרה או תחילת המאה השתים-עשרה, שכן אותו יפת בן אלעזר מופיע גם במסמך משפטי שנכתב בידי הלל בן עלי. יוסף מדווח שעצר בקהיר בדרכו לירושלים דרך אלכסנדריה. בכניסתו לקהיר היה חולה (وجع, "וג'ע"). הנשיא בקהיר חלק לו כבוד והניח לו לעבור לפני התיבה ולהתפלל בציבור — "יענה ה' תפילתי בחוליי (ضعفي, "צ'עפי") עבור כל הקהל, קטן וגדול". מובאת השוואה למקורות אחרים העוסקים ברעיון שטוב לחולה לעבור לפני התיבה ולשאת תפילה בעבור הציבור. יוסף שולח דרישות שלום לאנשים רבים מאוד הנקובים בשמותיהם, ולאחר מכן מתנצל: "בעת כתיבת הדברים הללו אני שרוי בעולם אחר (?). אנא סלח לי על שאיני יכול להזכיר את כולם בשמותם". (חלק מהמידע מבוסס על כרטסת גויטיין.)

פנים: מכתב ממשה בן ח'לפון בן י[...], ככל הנראה מתימן, אל דיין (שהיה לו בן בשם נתנאל), ככל הנראה בפוסטאט. בערבית-יהודית. תיארוך: בסביבות 1168–1204, על פי שנותיו של הרמב"ם במצרים. השולח מבקש מהנמען לפנות אל רבי משה בן מימון כדי שיוציא פסק דין במחלוקת בין השולח לבין דיין מסוים. השולח מתנצל על כך ששלח שני העתקים של המכתב — הוא עשה זאת בשל תהפוכות הדרך. הוא מוסר דרישות שלום למספר אנשים, וביניהם ככל הנראה מֻנַגַ'א הכהן. גב: נספח (פוסט-סקריפטום) ובו בקשה דומה מיחיא בן מקבל, המבקש מהנמען להשיג עבורו את פסק דינו של הרמב"ם ולשלוח אותו יחד עם פסק הדין שניתן למשה בן ח'לפון. מתחת לכך נספח נוסף, שלכאורה כולל רק דרישת שלום. גויטיין מציע באופן משכנע כי המכתב נשלח מתימן, על סמך הסגנון, הכתב, השמות, והעובדה ששני העתקים נשלחו.

מכתב מאת יהודה בן אבראהים בן אלפרג', אולי בצהרג'ת, אל אבו אלחֻסַין עַלון בן מֻעַמַּר (כנראה זהה לעלי בן עמרם, ראש הקהילה הארץ-ישראלית בפוסטאט בשנים 1055–1066). הכתב ערבי. ידועים לפחות שני מכתבים נוספים מאותו שולח לאותו נמען. השולח מדווח כי מכתב הנמען הגיע, והקהילה מודה לו על כך. כמו כן הגיע מכתבו של נכבד רם מעלה בשם אבו אלחֻסַין (לא ברור מיהו, וכנראה אינו זהה לנמען); לאחר שמו מובאת ברכה ל"שלטונו" (אַדָאם אללה עִזּ סֻלטָאניה). בשורות 7–8 מאשר השולח קבלת קונטרסים (כֻּרָּאסַתַין(?)). הוא משמיע הצהרות נאמנות כלפי הנמען (אנא תלמידֻה ומַנסוב אליה). נוסף על כך, הוא מבשר כי אחיו הארון התברך בבן, אשר נקרא משה, וברית המילה שלו תיערך בשבת הקרובה. בהמשך המכתב, בצדו האחורי, מופיע נוסח של ברכות לברית מילה בעברית לנער משה.

מכתב מאישה חסרת כול, אלמנתו של אבו סֻרִּי, אל מבורך בן סעדיה (1094–1111). היא מתחננת לפניו שיחוש לעזרתה בתביעה שהגישו נגדה קרוביו של חתנה המנוח, על סכום צנוע. בתה הייתה נשואה ליוסף בן אסד בן קרקאס, אשר עזב אותה ויצא לדרכו לפני שלוש שנים וחצי — עוד לפני מצור אלאפצ'ל על אלכסנדריה בשנת 1094. הבת חלתה במשך שנתיים, ובמהלך תקופה זו נאלצה האם להשתמש בנדוניה שלה (רחלהא) כדי לטפל בה במחלתה ולאחר מכן לקבורתה. לאחרונה נודע כי יוסף נהרג בנסטארו (אי הממוקם בין דמיאט לאלכסנדריה), ובן דודו בא לתבוע את עיזבונו — עיזבון שכלל אינו קיים. המידע מבוסס על כרטיס הרישום של גויטיין ועל דיונו של מ"ר כהן בספרו על השלטון העצמי היהודי. לדיון מפורט במיקומו הגיאוגרפי של נסטארו ראו את מאמרו של ח'אן על העתק צו מארכיון הלשכה הפאטמית במצרים.

מכתב שנשלח אל סת אלגזאל, אשתו של הדיין אליהו בן זכריה (?), מאת בנה הבכור (?), אבו זכרי, ובו הוא מבקש ממנה לארח ידיד חדש שרכש, אבו אלפרג' הבתאללה, ואת אשתו. הזיהויים של גויטיין כאן אינם ודאיים לחלוטין. השמות המופיעים והתוכן תומכים בזיהוי הכותב כאבו זכרי, אך כתב היד אינו כתב היד הרגיל שלו, ולכן גויטיין משער שהכתיב את המכתב. במסמכים אחרים שמה של אשת הדיין אליהו הוא סת ריחאן. אחיו הצעיר של אבו זכרי, אבו אלברכאת שלמה, היה נשוי לזמן מה לאישה ששמה סת גזאל. אם אבו זכרי הוא הכותב, האם ייתכן שהוא פונה דווקא אל אשת אחיו שלמה ("האם", ולא "אמי")? עם זאת, נראה ששלמה נמצא כעת אצלו (שורות 19–21), ולכן לא ייתכן שהפנה את בקשתו לשלמה. הוא פותח במילים: "ישמח אותך האל בילד היקר, האדון, האח" (שורה 5), ניסוח התואם פנייה אל גיסה.

מכתב משנת 1103 (התאריך נקבע על פי הביוגרפיה של שלה, לפי פרנקל). המכתב כתוב בידו של שלה בן מבשר ומופנה אל מבורך הנגיד. שלה מבקש מן הנגיד להתערב בסכסוך משפטי, מאחר שלא הצליח ליישבו בכוח סמכותו שלו. (המידע מפרנקל; כהן מוסיף: שלה דיווח על אדם מברקה שגרם למהומה רבה. אותו אדם שידל נער יתום להרשות לו לפעול כנציגו כנגד אמו, והיא התלוננה על כך. מחולל הצרות הובא בפני הקהל והעוולה תוקנה, אך לאחר מכן המשיך אותו איש מדנים בתחבולותיו נגד האלמנה. בסופו של דבר פנה אחד מקרוביה והביא את עניינה בפני השלטונות המוסלמים, צעד שגרם לקשיים עבור הקהילה. זקני הקהילה שלחו עתה דין וחשבון (מחצ'ר) אל "אדוננו" באמצעות נוסע [אל הבירה], והנמען ילמד מתוכו את כל אשר עוללו עושי הרעה. יהודי ברקה מסרבים להתרועע עם אותו אדם בשל טיפשותו (ג'הל).)

מכתב אל הגאון שר שלום הלוי, ראש ישיבת ארץ ישראל (כיהן בסביבות 1170–71 ושוב בשנים 1173–95), שנשלח על ידי המוקדם של קליוב — הכתב הוא של משה בן לוי הלוי. בפתח המכתב הוא מתנצל על שאינו יכול להופיע בפני הגאון באופן אישי בשל מחלתו. גוף המכתב מוקדש לאישור שאין כל מניעה, לא אזרחית ולא דתית, לנישואי הנערה הנקראת "עמאים", בתו של אבו אלחסן. לפי שחזורו של גויטיין, הגאון ציווה על עריכת בירור בעניין משום שבני המשפחה עברו ממקום אחד למשנהו, ועובדה זו עוררה חשש שיש לברר את מצבם. מתוך המכתב עולה תמונת המשפחה: הם עברו להתגורר בקליוב, האם נפטרה שם, אחותה של הנערה נישאה למשוחרר (בן חורין לשעבר), ואילו אחיה עזב את קליוב ועקר לחבל אלמנופיה, שם המיר את דתו לאסלאם. האח לקח עמו את עמאים, אך ככל הנראה היא חזרה בסופו של דבר למשפחתה.

מכתב בכתב ידו של יהושע בן יוסף אל יהודה בן סִגְ'מאר. המכתב משקף את הקשיים הכלכליים שאליהם נקלעה הקהילה היהודית באלכסנדריה בשל ההוצאות הכבדות של פדיון שבויים. נטל כספי זה היה מכביד עד כדי כך שהקהילה לא הצליחה לארח כראוי את "הנשיא רב דניאל בן עזריה". המכתב נכתב בשנים 1060–1061. רב דניאל בן עזריה התגורר בפוסטאט, וכפי הנראה תכנן לבקר באלכסנדריה באותה עת (המידע מפי פרנקל). לפי תיאור אחר (גיל), מדובר במכתב ששלח ישועה הכהן בן יוסף מאלכסנדריה אל יהודה בן משה בן סִגְ'מאר בפוסטאט, ועוסק בשבויים שנפדו. הכותב מתלונן על הנזק שנגרם לכרמו על ידי אחד מראשי הנוצרים באלכסנדריה, אבו אלח'יר בן חנון, ומציין שהתלונן על כך בפני האמיר אבו מנצור. הנוצרי מתנהג בצורה מכוערת, "כאילו אני בעצמי הרגתי את ישו". מתוארך לסביבות שנת 1040.

מכתב בערבית-יהודית, ככל הנראה מהמאה ה-13 או מאוחר יותר, מאת רופא או רוקח אל אדם מכובד בשם אברהם, שיש לו גם בן בשם שלמה. הכותב מוסר ברכות לאשתו של אברהם ומאחל לה החלמה מהירה. בהמשך הוא מספר כי נצטער עד מאוד ("זה מחק לחלוטין את דעתי") לשמע מחלתה "של האם הנכבדה". המילה המשמשת לתיאור מצבה היא ח'דורה — תחושת חוסר תחושה או שיתוק? התבודדות במדור הנשים? אפשרות נוספת היא שהח'דורה מתייחסת דווקא לכוחות נפשו של הכותב עצמו ולהשפעתה עליו של הידיעה על הידרדרות מצבה של האם. כך או כך, רובו המכריע של המכתב מוקדש לביטויים מקובלים של געגועים והערכה. בסיומו הוא כותב: "ובאשר לכך שהפצרת בעבד להשיב על כל מכתב ומכתב, עשיתי זאת במכתב נפרד שנשלח יחד עם זה. ובאשר לדבריך על ההיירה [תרופה], בכוונת העבד להכינה השבוע ממש, אם ירצה האל".

רקטו: מכתב בכתב ערבי. גדול יחסית ושמור היטב, וכנראה חסרות בו רק השורות הראשונות בראש. ככל הנראה נכתב על ידי בן משפחה. השולח מסביר שלא הגיע (כנראה לפוסטאט) בגלל רגלו וכאביו/מחלתו. ייתכן שמוזכרת ג'אריה (שפחה) בשורה 3, אך המשך המשפט קשה לקריאה. השולח מתייחס פעמיים למלמד (מועלם), שאמור לשלם לו 26 (דרהמים?) כדי שיוכל לשלם את יתרת מס הגולגולת (אלג'אליה). מוזכר בד באורך שתי אמות (ח'רקה ד'ראעין פארמוּהא מע אל-[...]...). השולח מציין שמישהו בא ועדכן אותם על מחלתה של "הקטנה" (אלצע'ירה). בשוליים מופיעה הוראה לדרוש בשלום בנותיו של מישהו (בנאתהא) ולשאול על אבו סעד ועל הקבלה של מס הגולגולת (בראאת אלג'אליה). כתב היד מזכיר כתב יד אחר, אך הזיהוי אינו ודאי. ורסו: טיוטה של עצומה או מכתב בכתב ערבי, בכתב יד שונה מזה של הרקטו.

recto: פתק מאדם חולה אל רופא, ככל הנראה מבקש ממנו לסייע לבן משפחה מבוגר יותר שגם הוא חולה. "בתורה, אילו חשפתי בפניך את מצבו של אדוני (אבי?), היית מתאבל עליו בשל מצוקתו והדאגות הרובצות עליו. שכן אתה הרופא המיומן ואני החולה המופקד בידיך. עשה עמי למען בוראך. שמור על אדוני בכל מקרה, שכן אני חולה, ואיני יודע אם אמות אני או אם ימות הוא בעודנו נפרדים זה מזה, יורדים אל הקבר ביגון נורא (?) קריאת חצרה כ-חסרה). באלוהים, עשה עמי למען השמיים ורחם עליי." ייתכן גם שההתייחסויות למחלה/לתרופה/לרופא כאן הן מטפוריות, ועיקרו של המכתב הוא בקשת צדקה מחמת עוני — במקרה זה, פקודות התשלום שעל ה-verso עשויות להיות התגובה החיובית לבקשת העזרה הזו. verso: שתי פקודות תשלום, שנכתבו בזוויות ישרות זו לזו, אחת לאבו אסחאק ואחת לאבו אל-חסן.

מכתב המלצה ששלחו שבעה מזקני הקהילה היהודית במנית זפתא אל הנגיד רבי אברהם בן הרמב"ם, ובו הם ממליצים על משה בן הדיין הקודם פרחיה למינוי או לאישור בתפקיד, ומתארים את יריבו כניגוד הגמור למועמד המוצע מכל בחינה אפשרית. המכתב מתוארך לטבת אתקל"א / דצמבר 1219 - ינואר 1220. תיאור חלופי: פסק דין מבית הדין של מנית זפתא, הממוען לנגיד רבי אברהם בן הרמב"ם, מתוארך לטבת אתקל"א (1219-1220 לסה"נ). על אף ההתנגדות העזה מצד גורמים אחרים בעיר, משה בן פרחיה מנוקה מן ההאשמות שהוטחו בו, ומינויו זוכה להמלצה. משה מתואר כאדם "צנוע ביותר, ביישן, עניו, שתקן, סבלן וחסר ניסיון בעוררות מריבות". על המסמך חתומים: צדקה בן שלה, שלמה בן בנימין, שלמה בן יפת, יפת בן ישעיהו הלוי, משה בן טהור הכהן, משה בן יפת, חלפון בן עובדיה, ויהודה בן [...].

מכתב מאת מצמון בן חסן בעדן אל אברהם בן יג'ו. תיארוך: בערך 1135 לספירה. ידועים שרידים של ארבעה או חמישה העתקים של המכתב הזה. גויטיין ופרידמן מסמנים את הקטע הנוכחי כהעתק 2. זהו ההעתק הנקי החדש שהכין הסופר על בסיס המקור של מצמון (העתק 1). אל ההעתק הנקי של הסופר הוסיף מצמון שתי תוספות (postscripts) בצד ה-verso. העתקי המכתב הם כדלקמן: העתק 1 — המקור של מצמון. בצדו השני של העתק זה כתב אבן יג'ו רישומי חשבונות. העתק 2 — ההעתק הראשון מידי הסופר; זהו המסמך הנוכחי. העתק 3 — ההעתק השני מידי הסופר. החיבור הישיר בין שני קטעיו זוהה על ידי אלן אלבאום. העתק 4 והעתק 5 — שני העתקים נוספים. העתקים 1–3 זוהו ופורסמו על ידי גויטיין ופרידמן בשנת 2008 בספרם על סוחרי הודו. העתקים 4–5, וכן החיבור הישיר להעתק 3, התגלו בשנת 2023.

מכתב מאפרים בן יעקב אל אבו סולימאן דאוד בן אסחאק ואל אבו סעיד [...] בן דונש. בערבית-יהודית. אדם בשם אבן אלקאביסי, שהוחרם מן הקהילה היהודית בארבע ערים שונות בחצי האי האיברי (גרנדה, לוסנה, קורדובה וסביליה), הגיע לאלכסנדריה, וקרוביו שבעיר דורשים מן הדיין המקומי להחיל גם הוא את החרם נגדו. הדיין מהסס לעשות זאת, משום שנמסר לו שהאיש איים להתאסלם (יפשע) אם יוחרם שוב. הדיין (ככל הנראה שלה בן מבשר) פנה אל רב מצליח גאון (כיהן בשנים 1127–1139) בפוסטאט וביקשו להטיל את החרם על אבן אלקאביסי. כותב המכתב מבקש מקרובים אחרים למהר ולאסוף ראיות מפלילות נוספות נגד הבא החדש, כדי שניתן יהיה להכריז על החרם. בנוסף מוזכרים אבן ג'ראח, אבן אלג'זאר; בית של חתונה; ורבנו רפיא(?) המנוח. (המידע בעיקרו על פי פרנקל.) צירוף: אלן אלבאום.

מכתב מיחיאל בן אליקים לאדם בשם תמים. כתוב בעברית. הנמען הגיע לביתו של יחיאל אך לא מצא אותו שם. המכתב עוסק בניסיון לתאם מועד שבו יוכל יחיאל להגיע לקלוב (קליוב) כדי לערוך חתונה, וזאת לאור לוח הזמנים העמוס של יחיאל. תיארוך: המאה ה־13. ליתר דיוק: אדם אחר ביקש מיחיאל להגיע לקלוב ולשמש כמסדר קידושין בחתונת בנו, ויחיאל השיב לו שיש לו שתי חתונות אחרות — אחת ביום שלישי ואחת בליל יום שלישי — ולפיכך יוכל להגיע לקלוב ביום ראשון שקדם להן (כדי לערוך את החתונה ביום שני). אולם משבדק שוב, התברר לו ששתי ההתחייבויות הקיימות שלו נופלות למעשה ביום שני (אחת בבוקר ואחת בלילה), ועל כן הוא מתכנן עתה להגיע לקלוב ביום שלישי. הוא שואל את הנמען האם ניתן לדחות את החתונה ליום שלישי. את המכתב שלח עם איש עני אשר שכר אותו לשמש כשליח.

עצומה מבת הילאל 'שיח' אליהוד' מאשקלון אל יחיא השר. נכתבה בידו של חלפון בן מנשה (1100–1138). גיל מזהה את הנמען כחיא בן יצחק בן שמואל הספרדי ומתארך את המכתב לסביבות 1135, אך אינו מציע כל נימוק לזיהוי זה. הנמען זהה לנמען מכתב אחר (גם הוא יחיא השר הנושא חלק מאותם תארים: שר בית ישראל זקן התפארה הוד השררה), שייתכן שזמנו קרוב יותר ל-1100 מאשר ל-1138, שכן מוזכרת בו דמות הקרובה למושל (ואלי) בשם צארם אלדולה, תואר נדיר יחסית שנשא שליט פאטמי באשקלון בתקופת בדר אלג'מאלי ובנו אלאפצ'ל סביב שנת 1100. בכל מקרה, שולחת העצומה מבקשת תמיכה כספית לעצמה ולילדיה, מכיוון ששני אחיה באשקלון (אחד מהם בשם סעד, המשמש כ'ח'אדם אליהוד') נהגו לתמוך בה בעבר, אך כעת הם עצמם נתונים בקשיים והפסיקו את התמיכה. (חלק מן המידע מבוסס על גיל.)

מכתב מיחזקאל בן נתנאל, השוהה בקליוב, אל אחיו חלפון בן נתנאל באלכסנדריה. צדו השמאלי של המכתב, וכן חלקיו העליון והתחתון, קצוצים. יחזקאל חיפש עבור חלפון אריג מסוים (אלחסיניה), אך לא מצא אותו בפוסטאט. הוא עמד לרכוש פריט נחות יותר מאדם כלשהו, אלא שאותו אדם העלה זה עתה את מחירו ב-1.5 דינרים; יחזקאל חשב שחלפון יוכל לרכוש פריט זה ממילא באלכסנדריה. סוחרי האריגים (אלבזאזין) אמרו לו שהאריג המבוקש נמצא רק בקהיר. המכתב מזכיר גם כמה משימות שיחזקאל מבצע מטעם אבו אסחאק. נזכרת רכישת משי במחיר 12 עבור שני קנטארים (רקטו, שוליים ימניים, שורה 2). מוזכרים קוץ ועידאב (שורה 1), אך השורה קצוצה. המכתב מתוארך ליום שישי, ז' בשבט [ד'תת"ק], שהוא 29 בדצמבר 1139. נכתב על גבי מסמך מדינתי ממוחזר בכתב ערבי. (המידע מתוך India Book 4.)

מכתב מאת שמואל אל אביו, דוד קונפורטי, בלאדינו, שנעשה בו אחר כך שימוש חוזר לטיוטה של חיבור הלכתי בענייני גירושין. כמעט אין ספק שהנמען הוא הכרוניקאי וההיסטוריון המפורסם דוד קונפורטי, מחבר "קורא הדורות". הוא שהה בקהיר בשנת 1664 כתלמיד ובשנת 1671 כרב. במכתב מזכיר הבן את אחיו גבריאל קונפורטי, ומזה זמן רב שיערו החוקרים שלדוד היה בן בשם זה. הבן מתייחס למכתבים נוספים ולמשלוחי כספים, ומתלונן בהרחבה על מצבו הכלכלי הקשה: "ke no keda koza sin enpenar. Hayom debo aki en la civdad sobre toda mi kaveza 98 grosos no tengo por donde valerme a sakar nada. El dio por sus piadades mos remedie" — כלומר, לא נשאר שום דבר שלא משכן, וכיום הוא חב בעיר 98 גרושים, ואין לו מהיכן להוציא דבר, והוא מבקש מהאל ברחמיו שיביא להם מזור.

מכתב שבו חולה פונה אל רופאו, מתאר את מחלתו ומבקש מרשם תרופתי. המכתב תורגם במלואו על ידי גויטיין. להלן תוכנו: "ב[שמך,] ר[חום]. אדוני, ראש הרופאים אבו רידא. ייאות הוד מעלתך לדעת כי הקור והחום מנערים אותי מיום ראשון ועד שעה זו. איני יכול לטעום דבר מאכל. אתמול גלגלתי פירורי לחם לשני כדורים קטנים, אך לאחר שאכלתי כרבע אונקיה של לחם, פקדה אותי שיהוק עד חצות הלילה, וסברתי שהשיהוק לעולם לא ייפסק. אחר כך התאוותה נפשי למעט גבינה מטוגנת, אבל... מזה שלושה ימים נוספים לא באה אלי [קריאת] הטבע. החום, כאב הראש, החולשה והרעד אינם מרפים ממני לאורך כל היום. יתר על כן, איני יכול לטעום דבר, אפילו לא לימון עם סוכר. גם איני מסוגל לתת לעצמי חוקן. ובכן, מה תרשום לי? אני שותה מים רבים מאוד. ירבה שלומך ואל יחסר לעולם. ושלום."

מכתב הדן בענייני הקהילה, ובמיוחד בהכנסות הנגבות מן השוק עבור נכבדי הדת. נזכרים בו היטלים שהוטלו לרכישת מחצלות חדשות (ראו גיל, ארץ-ישראל, מסמך 400) ושמן עבור בית הכנסת (יש לשים לב לאזכור התפילות), אומדן הכנסות שהכותב אינו מסוגל לחשב, הכנסה שבועית בסך שמונה דינרים, והשוק שבו נשחטות בהמות. אברהם בן דוד, הנושא בתואר "שמחת הישיבה", עשוי להיות אברהם בן דוד בן סגמאר, הנזכר באותו תואר במקור אחר. במכתב מוזכר גם הנשיא, והוא מסתיים בהבעות הכנעה רבות ונרגשות. לפי הצעתו של גויטיין, האזכורים של הנשיא ושל הישיבה מצביעים על כך שהמכתב נכתב בפוסטאט. בצדו האחורי של המסמך נמצאות ארבע שורות של ברכות שלום, אולי בכתב יד שונה. ככל הנראה מדובר בטיוטה שאינה קשורה לתוכן הצד הקדמי. ביטויים דומים מופיעים גם במכתבי גניזה אחרים.

מכתב מאת כותב לא מזוהה, ככל הנראה מאלכסנדריה, אל אבו אלח'יר (?) בן יוסף בפוסטאט, באמצעות אבו אלחסן אליהודי אלצא'יע' בשוק הצורפים. המכתב כתוב ביהודית-ערבית, והכתובת על גביו בכתב ערבי. הכותב זועם על כך שהנמען נסע לפוסטאט, השאיר חובות מאחוריו באלכסנדריה ונטש את אשתו וילדיו — "אל יגמול לך אלוהים על כך" — ושב ודורש ממנו לחזור מיד. הכותב מדווח כי השפחה יצאה לאלמחלה לפני עשרה ימים, ושמועה איומה הגיעה אליהם שלפיה היא חולה אנושות (מרידֿה עלא ח'טה) או שמתה. גם אשתו של הנמען "חולה בברכה"; היא נפלה, וכעת אינה מסוגלת לשבת או לעמוד. הכותב מוסר דרישת שלום לאנשים רבים, ובהם אחות הנמען וילדיה; אבו נצר ובנו סלמאן (?); והזקנה שואלת לשלום בתה. אחותו האחרת של הנמען, סת ריאצֿ', אמו, וכל בני הבית שואלים לשלום אחות הנמען.

מכתב בערבית-יהודית, בראשו בסמלה בכתב ערבי. מדובר בקטע (הצד השמאלי של הרקטו והצד השמאלי של הוורסו). תאריך משוער: כנראה המאה ה-11. נשלח מפוסטאט, וממוען ל"אחי" אבו אלחסן [...] בן סהל אליואבי(?). המכתב מזכיר את "עניין נישואיו של מוסא", ועוסק באריכות בדרמה משפחתית: אישה זקנה, ואישה נוספת ומתנה או ירושה שקיבלה מדודתה מצד אמה. בין השאר נאמר: "היא נעדרה במהלך חודש החגים ואז שבה.... גירשנו אותה, וזה היה קשה עליה.... היא אמרה: 'אם לא תיתנו לי את רכושי (או נדונייתי? רחלי) [...]'... ריחמנו עליה... ונתנו לה את רכושה... בערכאות יהודיות ומוסלמיות שלא נותרו ביניהם חבויות נוספות... אינני יכול לנתק אותה בעניין זה... הוא כעת המשגיח (אלנאט'ר)....". המסמך טעון בחינה נוספת. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיס המפתח של גויטיין.)

מכתב מאת אבון בן צדקה אלמגרבי, מירושלים, אל אבו זכריא חיים בן עמאר בן מדיני (״הפלרמיטני״), בפוסטאט. התיארוך: בערך מארס 1055, לפי גיל. בתחילת המכתב מנחם אבון את חיים על מות בנו, ולאחר מכן הוא מפריך בתוקף האשמות שהוטחו ביושרו (טענות על חובות לשלטון ולמשרד הירושות בסך עד 1000 דינרים). הוא מקלל את מתנגדיו בצרעת — המחלה המקראית הדומה למחלת הצרעת — תוך שהוא מצטט אמרה תלמודית: ״כל החושד בכשרים — לוקה בגופו״. אבון כתב את המכתב מתוך ״מרירות הנפש״. הוא מצדיק את התנהגותו הרעה של חיים, שכן הוא יודע שחיים אינו במצבו הרגיל בשל אבלו; ״תלאות הזמן משנות את אכלאק (המידות) של האדם, ובמיוחד אסון כזה שפקד את לבך״. אבון מתלונן על כך שנהראי בן נסים קיבל את מכתביו אך אינו טורח להשיב. חלק מן המידע מתבסס על כרטסת גויטיין.

מכתבים בערבית-יהודית. כתובים על פיסת נייר צרה. תיארוך: ככל הנראה מהמאה ה-13. רקטו: מכתב הממוען לאלעזר, ובו מתלונן הכותב על העיכוב של הנמען בהעתקת הקונטרסים (כראריס). הכותב שלח לו אוקייה אחת של דיו, וכן את אבו אלפרג' עם בהמת רכיבה, ועל אלעזר לשלוח עמם את הקונטרסים ואת הקלף. הכותב שילם עבור סלימאן את מס הגולגולת (ג'אליה) שלו. אשר לקונטרסים שנשלחו עם אלבלביסי, וכן שני הקונטרסים שנשלחו עם אבו עלי — הכותב לא קיבל אותם. אם נושאי החפצים ימצאו ספינה לעלות עליה, עליהם לעשות כן. ורסו: מכתב מאלעזר אל 'סיידנא'. הוא מדווח שהדיו מעולם לא הגיע, ולפיכך הוא יושב בטל ממלאכה, ועל הנמען לשלוח לו דיו נוסף — שתי אוקיות ליתר דיוק. אישה ('סת') הייתה חולה. ייתכן גם שהמכתב של אלעזר נכתב קודם, והמכתב השני הוא התשובה אליו.

התחייבויות לתשלום עבור פדיון שבויים. פסיקה (מגבית התחייבויות) למען האיש מאנטיוכיה לצורך פדיון ילדיו. הרשימה ערוכה בארבעה טורים המחולקים עוד לשישה חלקים. הסכומים קטנים באופן מפתיע. הסכום הכולל, שהיה ודאי פחות מעשרה דינרים, היה נמוך בהרבה מן הסכום הדרוש לפדיונו של שבוי בודד. ייתכן כי האיש מאנטיוכיה — שנכבשה בידי הצלבנים בשנת 1098 — נפדה בכספו של אדם נכבד, שהקהילה התחייבה להחזיר לו חלק מן הסכום, ורשימה זו אולי נערכה לצורך כך. קיימות גם אפשרויות נוספות (ראו גויטיין). המונח העברי "פדיון שבויים" שימש גם לציון מצוקות שונות, למשל אדם שנכלא בשל אי-תשלום מסים. [אבו] סעד הכאתב (פקיד ממשלתי) מתחייב לתרום רבע דינר זהב. סביבות שנת 1100. ישנם שברים רבים בכתב ידו של אותו סופר, וניתן לעיין ברשימתם בקטלוג של פן.

העמוד האחרון של מכתב ממלומד ופקיד ממשלתי בפיוּם אל ר' עובדיה ור' חננאל. בעברית ובערבית-יהודית. תיארוך: לא לפני סוף המאה השתים-עשרה. הכותב מקווה להצליח להשתחרר מ(גביית?) חוב המס של העיר פיוּם לפני יום הכיפורים, אך אינו אופטימי, משום שהצו הרשמי על הגזרה (אלאמר עלא אלמרסום אלכרים) נותר ללא שינוי. (התרחיש עשוי להיות דומה לזה המתואר בעצומה של חוכר מסים המבקש פטור משירות ממשלתי שנדחה, מאותה תקופה.) הברכה לסולטאן "עזה נצרה" ("יחוזק נצחונו") מיוחסת בדרך של מטונימיה אל הצו (אלמרסום) או אל הפקודה/הרסקריפט (אלאמר). השולח מדווח גם ששלח עותק של ההקדמה לפירוש מסכת אבות (כנראה של הרמב"ם), ומבקש מהנמענים 'להשלימו' עד הפרק השמיני ולשלוח אותו אליו בחזרה יחד עם עותק ספר המדע (החלק הראשון של משנה תורה) שהבטיחו לו.

פתק מהורה אל מורה, בערבית-יהודית. הטקסט ברור למדי, אך קשה להבין למה בדיוק מתכוון השולח. הדברים נשמעים בערך כך: "אדוני, נראה לי שאתה מעסיק אותו בקריאה (אל-קראאה) כדי 'לאכול' את כספו. אבל תן לתלמידי בית הספר 'לאכול' (= להפיק תועלת?). כמו כן, כאשר הוא מבקש לחזור על החומר (יֻעיד), אל תיתן לו. אם אתה רוצה שיחזור על חומר ישן, מוטב שיהיה לבדו. הוא אינו נער (ע'לאם) שכל אחד יכול להקריא לו. הוא נער (ע'לאם) בעל אופי של תלמידי בית ספר (צביאן)." במקורות ספרותיים מסוימים, המונחים ע'לאם וצביה משמשים לסירוגין כינויים לתלמידי בית ספר. אולם מן ההקשר כאן, נראה שע'לאם הוא נער מבוגר יותר מצַבּי. בנוסף ישנה שורה לא קשורה בכתב ערבי, הפוכה ב-180 מעלות (. . . הא וופקהא ואחיאהא), ובצד השני (verso) מופיע טקסט מתוך ההגדה.

מכתב מפרח' בן נעמאן אל ה"ממחא" (המומחה) המתגורר בדמסיס (الممحا المقيم بدمسيس). הכתובת מופיעה בצדו השני של הדף שעליו נכתב המכתב. הטקסט בכתב ערבי. בן נולד ביום שלישי, והנמען מתבקש לבוא ולמול אותו ביום שבת או ביום ראשון — כלומר לא שמונה ימים לאחר הלידה. בין הביטויים שבמכתב: "אשר אודיע לאדוני הממחא, יאריך אללה ימיו ויקיים את כבודו וסיועו ושלומו... יאחד אללה בינינו במיטב המצב, כי הוא ולי דבר זה והיכול עליו, אם ירצה אללה, כי כאשר היה... ואני מבקש מטוּב חסדו... אם יום שישי... אצלנו ותמול ביום השבת, ואם... [ואם יהיה] באלוהים ולאחר מכן עיכוב, יהיה ביום ראשון בהכרח... יהיה... אצלנו. קראתי עליך שלום, ואחי מקריא לך [שלום], אללה אתה התשובה, והשבח לאללה לבדו". (חלק מן המידע מבוסס על כרטיס המפתח של גויטיין.)

מכתב מאשה בשם ארכונדו (ארכודו), השוהה באלכסנדריה, אל בנה פצ'ייל (פֻצַ'יל) בפוסטאט. מטרת הכתיבה העיקרית מתבררת בסוף המכתב: האם מבקשת מבנה שיבוא לקחתה, שכן ברצונה לעבור לפוסטאט. שמה של האשה, השימוש במילה היוונית τυλάριν (אולי במשמעות מזרן, בשורות r12, 19), וכן צורת הכתיב של השמות הפרטיים 'ארכונדו' (ארכודו) ו'אלכסנדריה' (אלכסדריאן) — כל אלה מצביעים על סביבה דוברת יוונית. ארכונדו מביעה את אהדתה לבנה הסובל ממחלת עיניים, ואומרת: "מן היום ששמעתי, עיני זלגה ובכיתי יום ולילה בלי הפסק" (r9–12). גם היא עצמה סובלת ממחלת עיניים: "עיני כואבות לי מאוד מאוד, ואני נותנת שלושה זוז בכל שבוע לרופא, ואיני יכולה לזוז מן המקום הזה. אם אלוהים יהיה טוב אליך, עשה לי טובה ובוא מהר לקחת אותי מכאן, כדי שלא אמות" (v10–14).

מכתב דהוי ביותר מאת משה בן לוי הלוי, מקלוב, אל בן משפחה בפוסטאט. הנימה הכללית של המכתב מצוקתית. כאשר התוכן מתחיל להיות קריא (בקושי) בשורה 16, משה מספר על האירועים שלאחר מותה של אחותו של סלימאן, שהייתה אשתו של יעקוב. ככל הנראה ביקשה המשפחה ממשה (שהיה חזן) להוביל את התפילות. למעלה מ-40 איש נדחסו לתוך הבית, ובהם קבוצה מאל-מח[לה?]. הוא התחיל להתפלל, אך כנראה בשקט ובינו לבין עצמו. המתפללים צעקו עליו שעליו להתפלל בקול רם ובאופן של 'חזנות' (אלחזאנה) בסגנון 'החדש'. אלא שמשה שכח כיצד לעשות זאת (חרדת ביצוע?), ולכן נאלץ להמשיך להתפלל 'ללא חזנות'. ההמשך מטושטש לצערנו, וכאשר הכתב נעשה קריא שוב בשורה 9 של צד ב', משה ככל הנראה כותב על אחיותיו ('אלכבירה' ופח'ר) ומזכיר אדם בשם אבן אלעצאר. הוא מסיים בדברי שלום.

מכתב שנשלח מעדן באוגוסט 1199. שולח המכתב ונמענו אינם ידועים, שכן רק החלק התחתון של המכתב זוהה. המכתב מתייחס לכפיית ההמרה לאסלאם של יהודי תימן, וקשור לפרשה הנזכרת במסמך נוסף מאותה תקופה. כן מופיע בו דיון בסחורות הודיות, ונראה כי המסחר המשיך להתנהל גם בתקופה זו של תהפוכות פוליטיות ודתיות. המכתב מתאר את ההמרה הכפויה של יהודי עדן בימי שלטונו של אלמלכ אלמעז אסמאעיל, אשר הכריז על עצמו ככליף, ואשר היה אחיינו של צלאח אלדין (סלאדין). שולח המכתב כותב שיהודי הרמה התימנית כבר המירו את דתם, ולאחרונה גם מצמון (המזוהה עם מצמון בן דוד, ראש הקהילה היהודית בתימן) קיבל עליו את האסלאם. תיאור נוסף הקשור למסמך: מכתבו של מצמון בן דוד מעדן אל יצחק בן ססון בקהיר, בעניין כפיית יהודי עדן להמיר את דתם לאסלאם. עדן, 1198.

מכתב מצאלח בן דאוד, השוהה בתִנִּיס, אל נהראי בן נסים בפוסטאט. תאריך משוער: בסביבות 1055. המכתב עוסק בחוב ובסחורות השייכים לאבו אלפרג' יעקב בן אברהם בן עלאן המנוח. הכספים והסחורות שייכים בפועל למבשר, אחיו של הכותב. בנוסף מוזכרים בגדים, ונראה שהכותב עוסק בייצורם. צאלח היה מעוניין לבוא לפוסטאט ולסייע באיתור הצוואה והחשבונות של הנפטר, אך נמנע ממנו לעשות כן בשל מותו של אבו אלחסן בן מוהוב ובשל מחלותיו שלו. הוא כותב: "ואשר למחלות שפקדו אותי ולהתמשכותן, אני מבקש מאלוהים שיקבל את ייסוריי ככפרה ויעניק לי מחילה. בעת כתיבת שורות אלה איני מסוגל ל... הרופא בא לבקרני מדי יום. אני מבקש מאלוהים שיעניק לי בריאות טובה וירחם עליי בשל הקטנים שבהם בירך אותי" (שורות 22-19 בפנים המכתב). המידע מבוסס על גויטיין וגיל.

מכתב הממוען אל יוסף הלוי. בערבית-יהודית. עוסק בביקור בבית הכנסת בדמוה (שורה 10) בעת של אי-שקט ומהומה. השולח מסביר כי הוא עצמו נוהג להגיע לפוסטאט כדי לפקוד את שלום כל ידידיו וקרוביו, מאחר שהיה דואג להם אילו היו יוצאים לדרך כדי לבקרו. במהלך ביקורו נתקל באבו אלחסן, בנו של הנמען, שהתעקש בעקשנות רבה ללכת לדמוה. השולח עשה כל שביכולתו כדי להניאו מן הנסיעה לשם בכלל. לבסוף הצליח לשכנע את אבו אלחסן לרכוב עמו בסירה במקום ללכת ברגל לשם. הם הגיעו בשלום והתפללו במניין. אבו אלחסן מתעקש כעת להישאר שם במשך כל יום שלישי ולשוב לפוסטאט רק ביום רביעי. השולח מנסה לשכנעו לחזור כבר ביום שלישי (יום כתיבת המכתב) אך ללא הצלחה. השולח מדגיש שאין הוא מזניח את אבו אלחסן ואינו מעודד את בטלנותו, ושאין על הנמען להאשימו בכך.

ורסו: מכתב בכתב ערבי הממוען לנמען לא ידוע, מאת עלי אפנדי, מפקד חיל המצב של היניצ'רים בדמיאט. תאריך המכתב: ד'ו אלקעדה 1119 לה' (סוף ינואר – תחילת פברואר 1708 לסה"נ). הרקטו שימש מחדש לתפילת קבורה יהודית (תועד בנפרד). בפתח מהדורת המסמך מציינת ג'יין הת'אווי כי הוורסו הוא מכתב בערבית, משנת 1119 להג'רה, מאת מפקד חיל המצב המקומי של היניצ'רים (סרדאר), לנמען ששמו נחתך יחד עם החלק העליון של המסמך. מכתבו של עלי רומז לסכסוך בין אדם בשם מעלם מוסא — שהיה מן הסתם האמין היהודי הממונה על המכס בדמיאט מטעם בעל זיכיון חכירת המכס — לבין "הנוצרי" (אלנצראני), יחד עם "האנשים" (אלנאס), ככל הנראה שותפיו, שאף הם אולי נוצרים. הסכסוך נסוב סביב רשתות (בערבית: שבאביכ), כנראה רשתות דיג, שהנוצרי ובני בריתו חבים למעלם מוסא.

מכתב המופנה לאבו ל-ח'יר(?) בן אבראהים אל-[...]. בכתב ערבי. תיארוך: המאה ה-11 או ה-12. שמור כמעט במלואו, פרט לפינה השמאלית העליונה של הרקטו. המכתב הוא תשובה לפנייתו של הנמען בדבר חדשות המערב (אח'באר אל-ע'רב). הקטע הראשון פותח במילים: 'לגבי אל-מהדייה...'. מזכיר שתי ספינות, אחת של צאחב אל-מהדייה ואחת של הביזנטים (אל-רום). תבלינים (צקט) נמכרים היטב, בניגוד למצב באלמריה. הקטע השני: 'לגבי טרבולוס...'. מזכיר פריט חדשות 'שאינו נסתר מאיש' ו'איש מוסלמי מסוים' שעשה משהו, 'וזו דרכם של המוסלמים.' השולח מבקש לשלוח לו מגוון סחורות, כגון פלפל, עץ-ברזיל ומי ורדים. ברכות לאנשים שונים. הנמען המוזכר בגב הדף פותח במילים: 'חצ'רת מוולאנא אל-שייח' אל-אג'ל אבי אל-חוסין מחמד (או אחמד) בן אבראהים'. דורש בדיקה נוספת.

מכתב מאוחר בערבית-יהודית מאדם בשם ראובן [נג'אר אי פליז?] אל משה נג'אר אי פליז, ככל הנראה אחיו, מיום 4 בספטמבר '56. המכתב עוסק בעיקר במסחר בטקסטיל ובבגדים. מלבד הנמען, שני שותפים עסקיים נוספים ממתינים לחדשות ולמשלוח מן הכותב: אלסי' סמחה (אלס׳ סמחה) ואלסי' אירו (?אלס׳ אירו). הכותב שלח משלוח הנושא את השם "Fratelli Najjar" באיטלקית ("פי-אל-טליאנו") ומסומן בראשי התיבות FN (שאותם הוא כותב באותיות לטיניות). מאפיין לשוני מעניין נוסף: נראה שהנמען מכונה בשורה השנייה "O Mosas" (יא מוזאז). בשורה השנייה של השוליים, הכותב רומז למידע שר' משה קסטרו מסר לנמען, ורמז זה מצביע על תיארוך לאמצע המאה ה-16 — ולכן אולי 4 בספטמבר 1556 לסה"נ (אם כי הפלאוגרפיה יכולה להתאים גם לתקופה מאוחרת יותר, 1656 או 1756 לסה"נ).

מכתב ממרדוך בן מוסא באלכסנדריה אל נהראי בן נסים בפוסטאט, מתוארך לסביבות יולי 1048. מרדוך מביע זעם רב בדווחו על פתיחת חבילת סחורות שעברה דרך אלכסנדריה בדרכה לפוסטאט; הסחורות כללו קינטאר וארבעים רטלים ג'רויים של שעווה, וכן צרור של משי (ח'ז). המכתב מזכיר גם הזמנה של מה שגויטיין מפרש ככוסות חרס ("סאג'רה") מעוטרות בברק זהב. אבו אסחאק אבראהים אבן אלאסכנדראני היה, לפי אודוביץ', נציג הסוחרים (וכיל אלתג'אר) באלכסנדריה, או לפחות אחד מבעלי התואר הזה בעיר. הוא נזכר במכתבים רבים של מרדוך בן מוסא אל נהראי בן נסים, ואף שימש כסופר של כמה מהם. במכתב הנוכחי אנו עדים לאחד מתפקידיו של הוכיל: לאחר שנפתחה חבילת סחורה, אם הבעלים לא היו נוכחים, נארזה הסחורה מחדש והועברה לוכיל, שנטל על עצמו את המשך העברתה ליעדה.

מכתב מאת השופט פרחיה (בן יוסף אבן יג'ו), באלכסנדריה, לנמען בלתי מזוהה, בפסטאט. תאריך: בערך סוף המאה ה-12. שבר זה (מחצית תחתונה של רקטו, מחצית עליונה של וורסו) מתחיל באמצע העניין: השולח כותב על שהותו עם קהילה מסוימת, כנראה בסביבת מניית זפתא; הוא מתאר ברית מילה שנעשתה בשבת; השולח ארגן פסיקה עבור 'השבויות'; ומצא את הקהל במצב של דלות (פ-וג'דתו ל-[קו]ם פי חאל צע'ב... בקא אל-ג'מאעה עניים מרודים) בשל הד'מאן המוטל עליהם (ערבות שנטלו על עצמם? או תשלומים המגיעים לקבלן מס?). הוא מזכיר במפורש הפסד של 100 דינרים. הוחלט להודיע ל'רבנו' (כנראה הרמב"ם) על כל זאת, והפרנס הלך לעשות זאת. השולח ממתין להגעת (הפרנס? רבנו?) ומתכנן לנסוע למניית זפתא. הוא מבקש מאבו אל-מכארם 'להשיג כתב רשות (תוקיע) בנוגע ל-[...]'.

מכתב מיוסף בן מנשה, השוהה באשקלון, אל אברהם בן יצחק התלמיד בפוסטאט. כתוב באותיות ערביות. תיארוך: 1085 לסה"נ. הכותב מתאר את המצב באשקלון על רקע פלישות הטורקמנים/סלג'וקים, ואת מסעו מאשקלון לירושלים, שם ביקר בביתו הנטוש בניסיון להציל כמה מספריו, אך מצא רק דפאתר (מחברות) ומצאחף (כתבי קודש) שנהרסו מן הלחות. הנערה אלג'וזיה, שאותה רצה לשאת לאישה באשקלון, התארסה בינתיים לאדם אחר. בעקבות כך התעורר סכסוך משפטי שבו היה מעורב פקיד שנשא את התואר סתר אלדולה, ככל הנראה אבו עבדאללה אלמאמון יחיא אבן כאתב אלבטאאחי, שלימים נעשה לוזיר במצרים אחרי אלאפצ'ל. בעת כתיבת המכתב שימש כפי הנראה כמושל הפאטמי באשקלון. נזכר גם בנו ג'מאל אלמלכ (מוסא), שלימים היה למצביא הצבא הפאטמי בארץ ישראל וחי באשקלון. (מידע מאעודה)

מכתב מאת המלמד אבו אלח'יר, השוהה במניית זפתא, אל אחיו אבו נצר מחפוט', גיסו של אבו אלבשר(?) אבן אלאבזארי(?), המתגורר בדרב אלדהאן שבחארת זווילה בקהיר. המכתב כתוב בערבית-יהודית, והכתובת על גבי המעטפה רשומה בכתב ערבי. השולח מספר כי נכנס לשותפות עם אבו אלמנא בן חיא בעיסוק בהוראה, אך השניים משתכרים רק 6 דרהם לכל אחד בשבוע. הם מבקשים לדעת האם קיימים סיכויי פרנסה טובים יותר בקהיר. השולח מאיץ בנמען לבוא במהירות ולהביא עמו חיטה. אם לא יצליח למצוא ספינה ממקומו, מוצע לו ללכת ברגל עד בנהא ומשם לעלות על סירה שתביאו למניית זפתא בעלות של חצי דרהם בלבד. השולח שואל גם על מחירי זרעי הפרעוש (פליאוורט), זרעי הרגלת הגינה (פורסליין) והכמון השחור (קימל). (המידע מבוסס בחלקו על כרטיסיות גויטיין ועל קטלוג CUDL.)

מכתב מאת משה בן לוי הלוי (פעיל בשנים 1190–1212 לערך), הנמצא בקליוב, אל בן משפחה בפוסטאט. משה מבקש מִרְוַד (מקלון להנחת כוחל) מכסף המצוי בידי אבן יעקב, ומבטיח לשלוח את התשלום עבורו. הוא שלח עם המוביל של המכתב משא של משי לאסין עבור אבו אלרצ'א בנה של סת זיאדה, אשר עליו לשלם 2.5 דרהם. הוא מבקש לדעת האם קיבלו את הכסף מסעאדה השפחה של טאהר בן אלע'זי, וכן לקנות בו את כל הסחורות שכבר סיפר עליהן לאמו, דהיינו: פוליפודיום (?, אשתיואן); קטורת עיראקית; לבונה; מסטיק לבן. הוא שלח עם המוביל של המכתב מכתב נוסף עבור אבן אלטפאל. בשתי השורות האחרונות הוא מזכיר את אבן אלנעמאן. בצד הפנים מופיע ביטוי תקביל (נשיקה) ושלוש שורות בכתב ערבי בסגנון לשכתי, ככל הנראה מתוך דו"ח ממשלתי מהתקופה האיובית (ראו רישום נפרד).

מכתב בקשה לצדקה. אדם נזקק מקירואן פנה בעבר לבקש סיוע מקרובו, הסוחר והתלמיד-חכם הנכבד יוצא אפריקיה (תוניסיה) נהראי בן נסים (פעיל בפסטאט בשנים 1060–1097). עוד לפני שפנה לנהראי כבר זכה לקבל תרומות מסוחר אפריקייני בולט אחר, אבו זכרי (יהודה בן משה אבן סע'מאר). דבר זה עורר את חמתו של נהראי. לא לגמרי ברור אם כעס משום שחשש שאנשים יחשבו כי הוא מזניח את קרובו, או שמא רגז מסיבה אחרת — כגון תחרות על מתן חסות — או אולי משילוב של שתי הסיבות (כפי שמציע כהן). כך או כך, הכותב הבטיח כי מכאן ואילך יסתמך אך ורק על נהראי. אלא שמאז שילם לו נהראי סכום זעום ובלתי מספק של 15 דרהם בלבד במשך שמונה חודשים. כעת הכותב מתבייש מכדי לפנות שוב אל אבו זכרי, ועל כן כתב פתק זה לפטרון פוטנציאלי שלישי על מנת לבקש את תמיכתו.

מכתב מאישה, ככל הנראה מאלכסנדריה, אל דודה מצד אביה. כתוב בערבית-יהודית. תיארוך: בסביבות שנת 1030 לספירה. משפחתה של הכותבת, משפחת סוחרים שהיגרה מן המגרב, נותרה ללא גברים (שורה 9) לאחר מותם של אבי הכותבת (שורה 3) וסבה (שורה 4). הכותבת מתארת את מצבה העגום של המשפחה. היא חוששת שאמה תחלה מרוב יגונה: "לא נותרו לה לא עין ולא גוף", והיא מתעלפת — בפועל או באופן מטפורי — מרוב בכייה (שורות 6–7). בני המשפחה חוששים שרכושם יוחרם כאשר השלטונות יגלו שאין במשפחה גבר. הכותבת פונה אל הדוד בבקשת עזרה. למרות הקשיים, היא מציינת גם שהמשפחה קיבלה משלוח של סחורה. בצד השני (verso) מופיעה דרך אגב פתקה בערבית-יהודית בנוגע להפטרה לפרשת האזינו (אך אין כתובת או המשך של המכתב בצד הראשון). (חלק מן המידע מבוסס על גיל.)

מכתבים בערבית-יהודית, ככל הנראה העתקים של מכתבים שנשלחו בשמו של רבי אברהם בן הרמב"ם. בדף נמצאים לפחות שני מכתבים. מן הראשון נשתמר רק הסיום, והוא מסתיים בתאריך מועיל — אדר שני א'תקל"ה לשטרות, היינו 1224 לספירה — ובחתימה "וכתב אברהם". המכתב הבא נפתח במוטו "הנה אל ישועתי" (סיסמה שרבי אברהם בן הרמב"ם עושה בה שימוש גם במקומות אחרים). המכתב מופנה אל קהל אשמום ובראשם ר' משה הל[וי]. הוא נדרש לבעיה שאין באשמום מוקדם המופקד על ענייני נישואין וגירושין, וכתוצאה מכך הציבור נוהג לפנות לבתי הדין המוסלמיים. הכותב מודיע להם כי הדבר אינו ראוי ועליהם לחדול ממנהג זה. נזכר ר' משה ב"ר פרחיה הדיין. הטקסט שבצד האחורי נראה כהמשך, שכן הוא ממשיך לדון באשמום ומכניס לתמונה ר' יהודה מסוים ואת מנית זפתא. דורש בדיקה.

מכתב בערבית-יהודית. קטע (חלק אופקי מאמצע המסמך). תיארוך: ייתכן שמהמאה ה-12 על פי כתב היד, אך זוהי השערה בלבד. השולח מדווח על סכסוך כלשהו, ככל הנראה בהקשר של תפילות בציבור. "...[הם אמרו] שיספרו לדיין ולמלמד, אך הם לא... התשעה באב... התפלל, ונדהמתי, שכן כבר השלמתי איתם — שהרי זה זמן רב שאני מתפלל [...] והיה בינינו ויכוח גדול, והסכמנו שאני [...] אך הם לא יכולתי לעשות את ה-מֻפַאסַרה(?)... הדלת עד שהתפלל, ואז...". בצד השני (המסומן כ-recto באתר) הוא כותב באריכות על צערו על הפרידה מרבנו, ועל כך שרבנו אמר שיכבד אותו במכתב, אך מאז פורים לא קיבל ממנו שום מכתב. הוא מבקש מהנמען שיכתוב לו מכתב. הוא מזכיר את אביו המנוח (ואלדי נ"ע). דרישת שלום לאבו סעד. הטקסט בשוליים מזכיר שוב את רבנו ואת הדיין יוסף.

מכתב מאברהם הרביעי בן שמואל השלישי, ככל הנראה מרמלה, אל רב שלמה בן יהודה בירושלים. בעברית. תיארוך: בערך 1040 לסה"נ. על המכתב חתום גם הרופא עמרם בן אהרן הכהן (החתום גם על מסמך נוסף). ייתכן שמדובר בבנו של שמואל השלישי הפייטן הליטורגי שיצירותיו השתמרו בגניזה וחי סביב שנת 1000 לסה"נ. נושא המכתב הוא משה בן מבשר. השולחים מבקשים מהנמען לדאוג לכך שמשה בן מבשר יקבל את מלוא השליש המגיע לו בירושת אביו; ישנם שלושה אחים (וביניהם נתן בן מבשר), ואיש מהם אינו הבכור. רב שלמה בן יהודה כותב על אותה פרשה במסמך אחר. כמו כן מופיעה במכתב בקשה "להשיג מעט כוחל להסיר את הלובן מעינה של ביתי הקטנה", ובקשה לאמלג' (פרי המורקבן/אמבליקה). ייתכן שיש במכתב התייחסות למחלוקת עם נתן בן אברהם. (חלק מן המידע מבוסס על גיל.)

מכתב מאת אם אבו עלי, השוהה ברִיף (אזור הכפרים), ככל הנראה בסביבת דַמִירַה, אל בנהּ אסחאק שבפֻסטאט. ייתכן שאסחאק מתגורר אצל דודתו ודודו, שכן המכתב ממוען לבן אחותה של הכותבת, אבו אל-מֻנא. הכותבת חולה, וחוזרת ומבקשת מאסחאק לומר לאם אבו אל-מֻנא שתשלח עם השליח מירובלן (הליליג') וסירופ רפואי, ומסתבר שהאב של אבו אל-מֻנא הוא שיספק אותם, שכן הוא יצרן סירופים (שראבי). אשתו של אסחאק כנראה בהיריון, שכן הכותבת ממתינה ל"ח'לאץ זוג'תך" (להחלמתה/לידתה של אשתך). הכותבת מזמינה את אחותה אם אבו אל-מֻנא לבוא ולבקרהּ בכפר, ומפתה אותה בהבטחה לשפע אבטיחים לאכילה. בכתובת הערבית של המכתב נכתב: "יצל האד'א אלכתאב אלי ולדי אלשיח' אבו אל-מֻנא בן אבו סֻרִّי אלשראבי מן ח'אלתה אם אבו עלי ... דאר אל-ואזיר (או ואזין?)".

מכתב מסעדיה בן אברהם אל צדקה בן צמח, בערבית-יהודית. הכותב מדווח כי אבן בניאם לא מסר את הכד הגדול (זִיר) ששלח הנמען, בטענה שאילו היה מוסר אותו היה נדרש לשלם שישית דינר (כמכס?). "הנחתי לעניין ולא הטרדתי אותו עוד בגינו, שכן ידוע לך שאנשים מסוג זה אינם מתאימים לביצוע שליחויות, אף שאני יודע שהם מסוגלים להעביר חפצים כבדים דרך המכס (יֻדכִ'לוּ אלאשיאא' אלת'קילה אלמֻכוּס) ללא תשלום (? בּאטל), קל וחומר סיר זה." (הסיר ואבן בניאם מופיעים גם במסמך אחר.) הכותב מביע מורת רוח ניכרת ומזכיר לנמען שהבטיח לשלוח את "חפצי החתונה" (חַוַאאִ'ג' עֻרְס). בשוליים הוא מציין "שכבר נתתי לילדה (אלצַבִיַה) את השם [...]" ומוסיף שהוא משתוקק מאוד לקבל מכתב ("כארץ עיפה למים"). דרישות שלום לאבו עמראן, ל"אם" ול"כל הילדים".

מכתב בערבית-יהודית ועברית. תיארוך: ככל הנראה המאה האחת-עשרה. המכתב ממוען לקבוצת אנשים ("אלפצלא אלאגלא... אעצם אללה כראמתכם..."). ככל הנראה מדובר בהמלצה על אדם לצורך קבלת צדקה ("ענדנא רגל", שורה 8). טיב מצוקתו של האיש וטיב הבקשה אינם ברורים. ייתכן שמוזכרים בו ירושלים (שורה 8); אנשים שמסרו את נפשם לאלוהים ("...לו ארואחהם ללה", שורה 10); בני ביתו התלויים בו (שורה 11); הביטוי "געל אללה פי קלבה חסן עונהם" (שורה 12); פדיון שבויים (שורה 14); הביטוי "עין אלכראמה" (בקטע השני, שורה 4); וברכות נוספות לנמענים. שלוש או ארבע חתימות נשתמרו באופן חלקי באותיות גדולות, ובהן [...] בן אברהם, חביב בן [...], ודוד בן יהודה(?). בתחתית הדף ובשוליים הימניים נוסף טקסט בערבית-יהודית, ייתכן שהוא נוגע לאותו עניין.

מכתב מנסים בן חלפון בן בניה, השוהה בתִּנִּיס, אל ברהון בן מוסא אלתאהרתי אלמגרבי בפוסטאט. שני אנשים אלה ידועים היטב מתכתובת הגניזה של המאה האחת־עשרה. הכותב מזכיר סוחרים מן המגרב, מסוריה ומעיראק העושים את עסקיהם בנמל הים־תיכוני ההומה. ככל הנראה הוא רומז למחלותיו בשורות 3–6 של צד הפנים: "הטלת עליי לקנות כיסויי ראש לנשים (מַעאג'ר), אך אתה יודע איזה 'כאב' (וג'ע) הדבר, ובפרט מכירת בגדים בתִּנִּיס, מבוקר עד ערב. נפלתי שוב למשכב פעמיים בלבד בשל המשאות שאני מטיל על עצמי (ממא נג'ור עלא נפסי). אבל היום, השבח לאל, אני בכל מצב טוב." בשורות 4–5 של צד האחור, נסים נוקט במוטיב הנפוץ של הנחה שהשותף העסקי (כאן אבן ג'וחא) חולה כאשר לא שומעים ממנו זמן רב מן הרגיל. מידע על המכתב מצוי אצל גיל ואצל גויטיין.

מכתב תנחומים שכתב אדם לאחותו, רייסה, לרגל מות אמם. "אם תבכי אלף שנה, לא תפיקי מכך שום תועלת מלבד להחלות את עצמך, ואיש לא ימות מלבדך. אחותי, אני מבקש ממך באלוהים שתתאזרי בסבלנות, ועל כל מה שתסבלי יהיה לך שכר רב. אחותי, קראי את קהלת, דברי שלמה, שכן הוא ייעץ לך התאפקות (תקווא). אני שולח לך את 'אלפרג' בעד אלשדה' כדי שתעסיקי בו את עצמך. דעי שכתבתי את המכתב הזה רק לאחר שריככתי את עיניי בדמעות על זו שאיבדתי. . . . . אחותי, באלוהים, אני מבקש ממך אל תאבדי את עצמך על דבר שלא יועיל לך. הביטי באחרים שאיבדו את אמם ואביהם וילדיהם, והם מקבלים את משפט האל בסבלנות. . . . העסיקי (שאע'ילי במקום שע'ילי) את עצמך כדי שלא תאבדי". המידע מבוסס על גויטיין, "חברה ים-תיכונית", כרך ג', וכן על מאמרו במגזין הדסה.

מכתב מסחרי בכתב יד של לשכת מזכירות (chancery), בכתב ערבי, 11 שורות. נראה שהכותב למד את אמנות האנשאא' (כתיבה רשמית) או ששכר סופר לשכה מקצועי. המכתב עוסק בחשבונות מסחריים שגרתיים ומזכיר במפורש קיראט של זכוכית או בדולח (זג'אג'). הכותב מיידע את הנמען בדבר שמירת חפציו אצל אבו אל-חסן עלי בן אל-קסם, ומרגיע אותו בנוגע לקשר הידידותי שבינו לבין אבו אל-חסן. הכותב גם נוזף בנמען על דבר-מה שאמר, ומציין כי "לא ניתן לסלוח על כך אלא בעזרת האל". שורות 7 ו-8 מכילות דברי חוכמה ועצה: "המתווך הוא טוב, ואיבדת אותו, ואיש לא יוכל להשיב אותו זולת האל. השאיפה לא תועיל לשואף ללא עזרת האל, מי ייתן ולא ימנע אותה ממך". השולח מדווח כי אישה בשם רבקה מצהירה שאינה חייבת לנמען כסף, אך השולח עצמו יכול לשלוח סכום מסוים.

מכתב בערבית-יהודית. מאישה, אולי לבנה. היא מזכירה שהיא הייתה חולה (כונת וגעה) ומודאגת (משגולה אלקלב) משום ששמעה שחם מאוד במקום שבו שוהה הנמען. היא נשבעת באביו של הנמען. היא מדווחת שמכתבו של הנמען הגיע עם אבו אלפרג'. מזכירה גם את חיים ואת אבו סלימאן. מתייחסת למכירת ספרים. מבקשת סוכר כשר (חלאל), "כי אני חולה," ומעט גבינה, משום שיש לה תשוקה גדולה אליה (תעלקת נפסי אליה כתיר). דרישות שלום לאח. מדווחת על הגעתן של ספינות (ביזנטיות?) עם הביטוי הסתום קדאקד או קראקר רום. כן מזכירה ספינות של אבן באדי(?) עמוסות שמן וספינה מהמערב, וכן את הספינה שהייתה "בהר". מסיימת שוב בקינה על מצבה הקשה ובתקוותה שתראה את הנמען בקרוב. הערה: המסמך רשום בטעות כחיבור עם שני קטעים נוספים, מאחר שבלבלו אותו עם קטע אחר.

מכתב מאבו אלפצ'ל ומאמו, ככל הנראה מפוסטאט, אל אביו אבו נצר, השוהה באסיוט. כתוב בערבית-יהודית. חלק ניכר מהמכתב נכתב מפיה של האם, אם כי אבו אלפצ'ל הוא שכותב כפי הנראה לפי הכתבתה. המכתב מתלונן על המצוקה הקשה שאליה נקלעה המשפחה לאחר שהאב/הבעל ברח לאסיוט שבמצרים העליונה והותיר אותם ללא פרנסה ותמיכה. אין מי שיוכל לקנות אפילו ליטרה אחת של בשר לילדים. אישה מסוימת עודנה חולה (בשוליים הימניים, שורות 3–4). נראה כי אבו נצר הפקיד מעט זהב בידי אדם בשם אבו אלפצ'ל (אדם אחר מן הבן שכתב מכתב זה) באלכסנדריה, "עבור היתומה". אך המשפחה לא שמעה דבר על אותו זהב וחוששת כי אבד, משום שאשתו של אבו אלפצ'ל מתה ואבו אלפצ'ל עצמו חולה אנוש (עלא ח'טה) (שורות אחרונות של השוליים הימניים, ממשיכות אל השוליים העליונים).

מכתב בערבית-יהודית, עם הכתובת בכתב ערבי. תיארוך משוער: ככל הנראה המאה ה-11. שמו של הנמען הוא אולי אבו אלפצ'ל סהל בן סעד אלבע'דאדי. המכתב נפתח בדיון יוצא דופן בראיית הירח: סהר חודש צפר נראה ב[יום רביעי?] בבוקר במזרח וביום חמישי בערב במערב; סהר חודש רג'ב נראה ביום שני בבוקר במזרח ואחר כך במערב עד ליל היום השביעי(?). פתיחה זו מרמזת שהשולח והנמען היו קראים, ואכן שניים מבני משפחת תוסתרי המפורסמת נשאו את השם אבו אלפצ'ל סהל (אם כי איש מהם אינו זהה לנמען, שכן "בן סעד אלבע'דאדי" אינו מתאים לאף אחד מהם). רוב יתר המכתב עוסק בדרישות שלום. בין האנשים הנזכרים: אברהם בן [...] רביע; אחותו של הנמען; אבו מנצור הלל בן יוסף; אבן אלצבאע'. בצד האחורי (verso): נוסף על כתובת המכתב, מופיעה רשימה בכתב ערבי.

מכתב בכתב ידו של שמואל החבר המעולה בן משה החבר, בצור, אל אפרים החבר בן שמריה החסיד, בפוסטאט. בעברית. התיארוך משוער לסביבות 1045 לספירה, ובטווח של 1007–1055 לספירה, על פי שנות פעילותו של רבי אפרים בן שמריה. המכתב מוסר דיווח על שתי אחיות, סִתָּאן, אשת צדקה בן עזרא, ושרה, אשת חלפון בן יפת הלוי פקיד הסוחרים, מבני קהילת יהודי צור, המנסות לתבוע את חלקן בירושת אביהן, חלפון בן ת'עלב, שנפטר בפוסטאט. המכתב מתייחס גם לעניינים כספיים נוספים שנגעו לבני שתי הקהילות. שתי האחיות דאגו שיוכן עבורן מסמך "בשמו" של אבו סעד אברהם בן סהל אלתסתרי בנוגע לבגד המוזהב שהותיר להן אביהן בעיזבונו, ובו נקבע ששוויו של הבגד יחולק שווה בשווה ביניהן. תיארוך: בערך 1045 לספירה. שמואל חותם את שמו בשולי הדף, מוקף במוטו.

מכתב מאליהו בן נסים, השוהה באלכסנדריה, אל שלה בן אסחאק בפוסטאט. בערבית-יהודית. תיארוך: כנראה ראשית המאה ה-13. השולח, שהוא זר במקום, שואל מדוע הוזנח ולא זכה ליחס. הוא מציין כי הוא נמצא באלכסנדריה ואינו יכול לבוא לקהיר בלי הזמנה. השולח מודאג כיוון שלא שמע דבר מאיש במשך ארבעה חודשים, וגם משום שמחלה התפשטה בפוסטאט. המכתב נפתח בציטוט מקראי (משלי י"ג, יב). השולח מוסר לנמען הוראות שונות, ובכללן שישיב על מכתבו ויעדכן אותו בחדשות — למשל אם אבו אלגית' הרוויח או לא; פעמיים הוא גם מרגיע את הנמען שהוא (וכנראה גם התכתבותו) לא נותקו. הכותב מציין שהוסבר לו על מצב כל דבר (חאל כל מן) בבית הנמען, בבית [...] חננאל ובבית הראיס. מוזכרים דודו של הכותב מנחם ובנו, וכן המדרש של ר' שמואל. איחוי: עודד צינגר.

מכתב מאת אבו נצר, השוהה באלכסנדריה, אל אחיו אלת'קה בפוסטאט. במכתב מופיעות דרישות שלום לאבו אלטאהר אסמאעיל ובנו שרף(?), אך נראה שאלה אינם הנמענים בפועל. המכתב כתוב בכתב ערבי, ובכתובת המוען מופיעות גם מילים אחדות בערבית-יהודית. השולח מדווח כי הגיע בשלום מפוסטאט לאלכסנדריה ומצא את הילדים בקו הבריאות, וכי התאכסן אצל בנו סולימאן. הוא טוען שבמשך כחודשיים לא הצליח למצוא אדם שעמו יוכל לשלוח מכתב, עד שמצא את אבו אלעלא בן אלעפיף(?), שעמו הוא שולח את המכתב הנוכחי. השולח מתנצל ומביע דאגה כלפי שתי נשים: סת [...] ופאצ'לה. הוא שואל על מחיר החיטה ומבקש הלוואה או מקדמה של 2 דרהמים — בין מן הנמען עצמו ובין מסולימאן אלדג'אג'י — ומבקש מהנמען שיקנה במעות אלו במיה (באמיה) וישלח אליו, יהא המחיר אשר יהא.

מכתב מאת תלמיד חכם שזהותו לא נודעה. תיארוך משוער: ככל הנראה המאה ה-11. הכותב מזכיר את העיר פאס ואנשים שהתעשרו ומכבדים אותו ('ואת מעלת התורה'). הוא מדווח בשמחה רבה על הולדת בן—"ישמרהו האל ויחייהו וישלח לו רפואה שלמה(!)"—אותו קרא על שם אביו המנוח. ייתכן שהמכתב מופנה לאישה, על פי סיומות הפעלים בשולי הצד הקדמי (recto), אך חלק זה קשה לקריאה. בצד האחורי (verso) נראה כי אחיו של הכותב נפטר ללא צאצאים. הוא מתפלל שהאל ישמור על בנו בחיים כדי שיוכל 'לעמול עליו כפי שאבי עמל עליי'. נראה שיש כאן ברכות לבת משפחה (wa-razaqakum tanẓurū awlād awlādhā — שיזכה אתכם לראות בילדי ילדיה). הכותב אומר שהוא מתפלל תמיד עבור הנמען בעת ברכת כהנים. הוא מוסר דרישת שלום לאבו אלח'יר צדקה הלוי ולשני בניו משה וישועה.

מכתב מסחרי בערבית-יהודית. תיארוך: סביבות 1100 לספירה (לפי הערכותיהם של גויטיין ופרנקל). אין כתובת נמען. נשלח אל "אח". כפי הנראה נשלח מפוסטאט לאלכסנדריה (אם כי לא לגמרי ברור כיצד קבעו גויטיין ופרנקל שהנמען נמצא באלכסנדריה). השולח מביע את מורת רוחו על כך שהנמען לא העמיד לרשות השליח די כספים לתשלום דמי המכס על הסחורות שנשלחו. הוא מוסר פרטים רבים על הטיפול בסחורות בנמל ובבית המכס (צנאעה) בפוסטאט. בין הסחורות הנזכרות: כוחל, פואה (פווה), חריע (עצפר), פלפל, מסטיק ומחלב. בין האנשים הנזכרים: בנימין; "כל הסוחרים"; מוסלם; נער פוזל (צביّ אחול); אלמע'רבי; ואבן שכניה. כמו כן נזכרת מכירה פומבית בדאר אבן נאג'יה. (חלק מהמידע לקוח מהערותיהם של פרנקל וגויטיין; המסמך מצוטט גם במקומות נוספים במחקר.)

קטע ממכתב פרטי. ברקטו ישנו סיום של שאלה משפטית העוסקת במבוי, בקָאעָה ובמַגְ'לִס. לאחר מכן מובאות ברכות שלום ל"מולנא ר' משה" המכונה גם סַיְּד(?) אַלְזַּמָאן וגם צַדְר אַלְזַּמָאן (ותוצל סלאמי למולאנא וסידנא ס[י]ד אלזמאן ר משה צדר אלזמאן תאג אל...). הוורסו מכיל בקשת עזרה עבור אדם מסוים החולה, שככל הנראה הומלץ לו לשתות "ליטרה חלב בכל יום" (בשרב רטל לבן כל יום), אך דבר זה נדיר בפסטאט ולא הצליח למצוא כמות מספקת, ולכן הוא מקווה למצוא זאת "אצלך". אדם זה הוא כנראה השולח עצמו, כפי שעולה ארבעה שורות לפני הסוף (עדר אלכאדם מן אגל מרצה...). הוא אינו בטוח אם ישרוד (הל הו יעיש), אך אם ישרוד (ואן כאן יעיש) אומר משהו הקשור לבדי מַקְטַע משובחים (ועמל מקאטע רפאע). מובאות גם ברכות שלום לנמען ולבנו.

טיוטה של מכתב בעברית מאת משה בן לוי הלוי לרופא נכבד ששמו אף הוא משה (כנראה לא הרמב"ם, שכן משה בן לוי מברך את "בניו" ולא את "בנו"). הכותב שהה זה עתה שבוע בביתו של ד"ר משה, מתוך תקווה להשיג פרנסה של 10 דרהם לשבוע, לאחר שהתקשה לפרנס את עצמו בתקופת הבצורת. אולם משה בן לוי התבייש בכל הטרחה שטרח ד"ר משה למענו, ועל כן ברח משם. הוא גם מתלונן על כך שלא הצליח למצוא שם מים לרחיצת ידיו. כעת הוא כותב את המכתב הזה ומתחנן בפני ד"ר משה שידון אותו לכף זכות וימשיך לגמול עמו חסד. הוא מזכיר לד"ר משה שהוא עדיין חייב לו חצי דרהם מתמורת מכירת הספרים על שלוש המסכתות (בטיוטה האחרת מצוינות מסכתות יומא, סוכה וביצה) וחצי דרהם נוסף עבור ספר קניין. קיימת גרסה מפותחת יותר של המכתב, הכוללת ברכות פתיחה וחתימה.

מכתב בערבית-יהודית בצד הרקטו, עם הכתובת בוורסו, מאת שולח לא מזוהה (ייתכן ששמו מופיע בכתובת) אל אבו אלרצ'א נסים בן שמואל. לאחר הקדמה ארוכה ומלאת הצטדדויות וכבוד, מתחיל גוף המסר חמש שורות מהתחתית. בהתאם להוראות שקיבל, הלך השולח אל אבו אלכרם ושילם לו סכום של דינרים. אבו סעיד הביא מכתב מ"אלמח'תאר". מוזכר רֻבָּאעִי (מטבע של רבע דינר). בשוליים מפורטים פרטים נוספים על עסקאות אחרות, ומוזכר ח'לף. השולח מדווח כי הוא מתגורר באלצאפיה (בדלתא, על שלוחת רשיד של הנילוס). חלק ניכר מן הנותר דהוי מכדי שניתן לקרוא בו, אך אולי יתבהר באמצעות צילום רב-ספקטרלי. בוורסו: מכתב בכתב ערבי הממוען אל אלקאצ'י אלאג'ל אבו אלחסן עלי בן אלקאצ'י אלמופק. העמוד כולו שמור, אך המסמך דהוי מכדי שניתן יהיה לקרוא בו הרבה.

שבר מכתב ביהודית-ערבית, עם שורה אחת של הכתובת בצד החיצוני. שברירי מאוד: '...ויפתח את עיניו... מהעיוורון... לא נראה מעולם, מה-... החמדנות ו-[...]... הגופות והדתות (?אלאבדאן ואלאדיאן)... מהתהפכות (? radʿ) עבדיה(?)... ואם הוא מצטדק (/נותן שטרי חוב? fa-idhā iḥtajja bi-ḥujja)... ואם לא, עזוב אותו, ושלך הוא... ופעל בהתאם לחכמתך (השווה מלכים א 2:6)... תירוצים ריקים/שטרי חוב... ביקשתי (? אלתמת במקום אלתמסת, ככל הנראה) ממך... עשה זאת, והעניין... עם עדים... עם הבלתי אפשרי (bi-l-muḥāl)... פגישתך עם הזקן....' בצד החיצוני יש גם טקסט נוסף ביהודית-ערבית בכתב יד שונה; דהוי מדי לקריאה. התוכן דומה למכתבי מנצור ב. סאלם, אך כתב היד נראה שונה (אך גם כך יש כמה דמיונות מסקרנים לכתב ידו של מנצור). ASE

מכתב הנכתב בשם יחיא בן עמאר מאלכסנדריה, ומופנה אל עולא הלוי בן יוסף, הידוע גם בכינויו אבו אלעלא צאעד בן מנג'א, פרנס (פקיד רווחה חברתית) ונאמן בית הדין בפוסטאט, המתוארך למסמכים מהשנים 1084–1117. המכתב כתוב בערבית-יהודית בידו של חלפון בן מנשה (פעיל בשנים 1100–1138 לסה"נ). יחיא מבקש סיוע כספי, ובמיוחד עזרה בפירעון חובותיו. בין התלויים בו נמנים ילדיו ואמו הזקנה והעיוורת. כשלא היה מסוגל עוד לשאת את מראה בני משפחתו סובלים מרעב, ברח מן הבית. זה זמן מה הוא מסתתר מפני נושיו, שחלקם מוסלמים. לאחרונה הגיעו אליו ידיעות כי אמו גוססת, והוא חושש שתמות "באשמתו" לפני שיוכל לשוב אליה ולקבל את מחילתה. המידע מבוסס בין היתר על "החברה הים-תיכונית" של גויטיין, על כרטיסיות המפתח שלו ועל עבודתו של כהן.

מכתב מאת הרופא אבו זכרי, השוהה באלכסנדריה, אל אביו אליהו הדיין בפוסטאט. התיארוך: זמן קצר לפני שנת 1227 לסה"נ. אבו זכרי מנסה לשכנע את אליהו לקבל עליו את משרת הדיינות באלכסנדריה. הוא מבטיח לו כי ידאג להשגת קצבתו (פנסיה) מן הסולטאן האיובי אלמלכ אלכאמל (שמלך בין השנים 1218–1238 לסה"נ). הוא מדווח על נפילתם של המושל המוסלמי ושל הנשיא היהודי של אלכסנדריה, ומציע לאביו כי יוכל לזכות במשרה בעיר זו אם ירצה בכך. בנוסף, הוא נוזף באביו בלשון חריפה על שלא טרח לכלול במכתבו הקודם עדכון על שלום אמו, דבר שגרם לו לדאגה עצומה ולחשש שמא היא חולה (שורות 18–21 בצד הפנים). בקטע שכמעט נמחק כליל (שורות 16–17 בצד האחור), הוא מזכיר "תיאבון לאוכל", אולי בהקשר לאחת ממחלותיו הכרוניות. ראו גם מסמך מקביל נוסף.

מכתב מלשכתו של יהושע מימוני אל אברהם הסר (לאותו נמען ראו גם מסמכים נוספים). התיארוך הוא 1310–1355 לסה"נ על פי שנות חייו של יהושע מימוני. הכותב מדווח שנפגש עם עבד אלכרים ושהשניים "נפרדו בשלום". על הנמען לקחת את ה"אוראק ואלחג'ג'" (המסמכים והשטרות) מאת אבראהים ולמסור אותם לעבד אלכרים. תוצאת הפגישה היא שאם עבד אלכרים יעליב או יכה שוב את אשתו, יוטל עליו חרם. בנוסף נודע לנגיד שבית הכנסת נותר ללא חזן בתפילות מנחה וערבית של שבת. החזנים פרג' אללה ועבד אלכרים נדרשים להתייצב בפני הנמען ולהכריז חרם על עצמם (!) אם ייעדרו מן התפילה ללא סיבה דחופה, ואף במקרה כזה — על השני לשמש כממלא מקום. אם מי מהם יסרב לקבל תנאי זה, הוא יפוטר, ואם מי מהם יעשה צרות, יש להביאו בפני הנגיד. צירוף של עודד צינגר.

מכתב ששלח מבחר בן יפת אל נתן בן שלמה הכהן. תיארוך: 1125–1150 לספירה. כתוב בערבית-יהודית. השולח מודיע כי הגיע בשלום ליעדו. דודתו מצד אמו חייבת לו 50 דינרים, והוא מבקש מנתן לגבות את הסכום ולמסור אותו לאבו מנג'א — אך מבלי לגלות לו את גובה הסכום, אלא רק למסור לו שאסמאעיל מנשק את ידיו ומבקש ממנו לקנות בכסף בדים מסוג פרח'ה (farkha) ולשלוח אותם אליו במשלוחים קטנים בהדרגה. כמו כן הוא מבקש את סלי הנצרים (קרטל) ששכח לקחת עמו. דרישות שלום נמסרות לדודתו של נתן מצד אמו, לאברהם המלמד, לאם מנצור, ליוסף בן מנג'א, לאבן חאתם ולאבו אלפרג'. דרישות שלום נשלחות גם מצד דודו של השולח מצד אמו, המבקש מאבן אלשלישי לשלוח את הדפתר (daftar) הכולל את ספר דברים. ייתכן שמדובר באותו שולח או לבלר של מסמך נוסף.

מכתב מצוקה אל אבו עמראן, המתגורר בבית אם חסנה, בסמטת בית הכנסת בפוסטאט. כתב היד והאיות בסיסיים מאוד. המכתב נפתח בנוסח השגרתי: "אני מודיעך שאני בשלום ובבריאות גמורים, ואין חסר לי דבר מלבד ראייתך. ואולם, אנו שרויים במצוקה איומה מחמת יוקר המחיה וחוסר הפרנסה. אנו עוברים חמישה ימים בלי לראות לחם, ואוכלים רק לפת ופול ותמרים טריים... אין לנו מזון אחר זולת זאת. החיים חסרי ערך בעיניי, ואני חובט בראשי מרוב הצרה וההרג". הכותב מצפה בקוצר רוח למכתב מבני דודיו (אולאד עמי), שאולי יביא עמו רווחה כלשהי. הוא שמע שהנמען לומד מקצוע חייטות ומאחל לו הצלחה רבה. בסיום הוא שולח דרישות שלום לבני משפחת הנמען השונים. ייתכן שהסופר הוא אותו סופר המוכר ממקבץ של שברים נוספים העוסקים בספרי כשפים ואסטרולוגיה.

מכתב (אולי) מאת משה בן יהודה, הממוען לאדם בשם סעיד. מתוארך ל-23 בעומר מט"ר, היינו שנת ה'רמ"ט לבריאה (כפי הנראה), המקבילה לשנת 1489 לסה"נ. במכתב מוזכר כי יצחק שלאל (בטרם נתמנה לנגיד) הגיע לרשיד לצורכי עסקים. השולח מציין כי שלח כבר מכתב קודם מרשיד, וכן מכתב נוסף ביד צדקה נס. הוא מזמין בגדי משי שיישלחו אליו בידי דוד סופר ובנו מאיר. בנוסף הוא מזמין את ספר הזוהר וספרים נוספים. הוא מעביר הוראות בנוגע למה שיש לתת לאשת השמש עבור אשתו שלו. כמו כן מוזכרים צימוקים. (חלק מן המידע התקבל מאברהם דוד.) להרחבה על משה בן יהודה, ראו ארד וואגנר, "משה בן יהודה – ביבליופיל וגורמה בן המאה ה-15" (FOTM יוני 2016), וכן ארד, "יהודי אלכסנדריה במאה ה-15 לאור מסמכים חדשים", פעמים 156 (2018), עמ' 167–184.

מכתב עסקי ביהודית-ערבית. תיארוך: ככל הנראה המאה ה-11 או תחילת המאה ה-12. מוזכר אבו כת'יר; השולח היה מוטרד לשמוע שהנמען קיבל את הכסף (al-danānīr) אך לא את החגורות (al-zanānir); הוא נשבע בכל שמאמין בו שנשבע בפני יהודים ומוסלמים שאבו ל-עז הוא האיש הנאמן ביותר שחי: "אם היו לי אצלו 1,000 דינרים מעאדי, היו כאילו הם בחזי שלי ותחת מנעולי, יינקום אלוהים מ-[...] אם תאמר ההפך ממה שאני מאמין." (דינרים מעאדי מוזכרים שוב בוורסו וגם ב-ENA 4011.72 משנת 1100 לספירה; ככל הנראה הם מתייחסים לדינרים שנטבעו בתקופת הח'ליף אבו תמים מעד אל-מסתנצ'ר, שנפטר ב-1094 לספירה.) בתחתית הרקטו מוזכרים חבר ומישהו בשם מוחמד אל-בוני. כמעט כל הטקסט בוורסו מורכב מחשבונות עסקיים מפורטים, עם הפניות לסוגי מטבע מרובים.

מכתב מישועה בן אסמאעיל אלמח'מורי, השוהה באלכסנדריה, אל נהראי בן נסים בפוסטאט. תיארוך: בערך 1060 לסה"נ. המכתב כולל תלונה על אברהם בן יעקב, הגורם להפסדים לשותפים. מוזכרים בו ספרי מקרא, מסחר במשי ומסחר באריגים. בנוסף, הכותב מספר על דרשן גדול, ר' שמואל, שהגיע לאלכסנדריה ועומד להגיע לפוסטאט. (המידע על פי גיל, מלכות, כרך 3, מס' 308.) תיאור חלופי: מכתב מאת הסוחר האפריקאי (אפריקיה) ישועה בן אסמאעיל-שמואל, שהשתקע באלכסנדריה, אל נהראי בן נסים בפוסטאט. הכותב מדווח כי איש ספרדי, אשר רב דניאל בן עזריה (ראש ישיבת ירושלים בשנים 1051–1063) העניק לו את התואר "חבר הישיבה [הירושלמית]", הגיע מטריפולי ושוהה בביתו של הכותב. שמואל מדווח עוד על שתי פורענויות שפקדו אותו ועל סיבותיהן. (לפי גויטיין.)

חלק ממכתב שכתב שלמה "הקטן, ראש הישיבה" (הוא הגאון רב שלמה בן יהודה) בירושלים, אל רבי אפרים בן שמריה בפוסטאט. תוארך לשנת 1035 לסה"נ (לפי גיל), ולכל המאוחר לשנים 1035–1051 לסה"נ, בהתבסס על שנות כהונתו של רב שלמה בן יהודה לאחר האירועים המתוארים במכתב. המכתב עוסק במגבית המיוחדת שנערכה לסיוע בשיקום "המערה" (היא בית הכנסת הרבני בירושלים, שניזוק עקב התמוטטות חלק מן הכותל המערבי בהר הבית בפסח 1034 לסה"נ). מתוארת מלאכת שיקום בית הכנסת, ובכלל זה פינוי ההריסות והשימוש ב-62 קורות וב-600 קרשים. כמו כן נזכרים פרטים בעניין שבויים, ונזכר גם יוסף בן יעקוב, מבני הקהילה היהודית הבולטים בפוסטאט, הנאמן לישיבת פומבדיתא הבבלית ונושא תואר "אלוף". בסוף המכתב נשלחות דרישות שלום לחתנו של הנמען, יוסף.

מכתב מטוביה בן עלי הכהן אל בן דודו הדיין נתן בן שלמה הכהן בנוגע לפיגורי תשלומים לכאורה במתחם של הקודש (הקדש), מתוארך לסביבות שנת 1130. שני הנאמנים על הקודש, שהיו ממונים על מתחם שאינו מצוין בשמו, התלוננו על פיגור של חודשיים בתשלום שכר הדירה מצד אחד הדיירים, אבו אלחסן בן אלחזאן. בינתיים עזב הדייר את הדירה. התלונה הופנתה אל הגאון, ראש הישיבה, בכבודו ובעצמו, והוא ביקש מאחד הפרנסים של הקודש לברר את העניין. הכותב מביא לידיעת הדיין את תוצאות בירורו. מן הבירור עלה כי לא היו פיגורי תשלום של ממש, אך כדי להעמיד את העניין על דיוקו לחלוטין, היה צורך למסור מכסה נחושת שהשאיר הדייר לידיו של אבו אלביאן — כנראה אחד ממנהיגיה הבולטים של קהילת הפלסטינים — וזאת כדי לחסוך מן הפרנסים את תוכחותיו.