מכתבים מגניזת קהיר — עמוד 99

מכתב ששלח חזן או מלמד אל הממונה עליו בקהיר. החזן הואשם בכך ש"כינס סביבו קבוצה של צעירים ורקד עמם ריקוד זֻהְדִי" — ככל הנראה רמז לטענה על התנהגות הומוסקסואלית. החזן התגורר במקום קטן מחוץ לקהיר, אך משנודע לו כי הממונה עליו שמע על העניין, יצא מיד לדרך אל העיר. וכך הוא כותב: "חליתי בקדחת, ואחריה תקפה אותי סחרחורת. כשעמדתי להבריא, קיבלתי ממך פתק שלפיו שמעת עליי שאני מכנס צעירים ורוקד עמם ריקוד זֻהְדִי. כששמעתי על העניין הזה, נחרדתי וחזרתי לחלות. החלטתי לנסוע לקהיר כדי לטהר את כבודי מן הדיבה הזו עליי; אך כשהגעתי לנילוס, התעלפתי. מקרה כזה אינו זר. אך ברצוני לטהר את כבודי מול מי שאמר עליי דברים אלה. אם אכן יש אנשים שהעידו על כך, כל מה שיוטל עליי לעשות — [לא] אתחמק ממנו." בצדו האחורי של המכתב, במקום שבו נהג השולח לרשום ברכות לנושא המכתב, כתב החזן: "ארור מי שלא יביא זאת לידיעת ר' יוסף." המידע מבוסס על גויטיין ועל עבודת סמינר של אלכסנדרה קרסלי על הומוסקסואליות בגניזה, סתיו 2018.

מכתב/עצומה מאדם בשם יצחק אל הנגיד דוד הראשון בן הרמב"ם. בערבית-יהודית. מתוארך: י' בסיוון ד'תתקצ"ט לבריאת העולם, היינו 1239 לסה"נ. (מישהו, אולי אלקן נתן אדלר, רשם בטעות על כתב היד "1339".) המכתב מדווח על אדם שהגיע מאלכסנדריה וטען כי יש לו דין ודברים עם אשתו, וכי תבע את אשתו בהסתמך על תשובות של רבי יוסף (?) כדי שתתגרש ללא תשלום כתובה. הפסק התבסס על הרעיון שמכיוון שאין לה וסת, היא אסורה על בעלה וצריכה להתגרש ללא כתובה. ואולם יצחק, שכפי הנראה היה הדיין המקומי, פסק על פי שיטת הרמב"ם (בהלכות אישות כ"ה, י"ג) שדין זה חל על אישה שהייתה במצב כזה מתחילת הנישואין, אך אם הדבר אירע לאחר הנישואין חייב הבעל לשלם לה את כתובתה (נסתחפה שדהו). כששמע הבעל את הפסק רצה לשוב ולחיות עמה כאיש ואשתו, אך נמנע ממנו הדבר בגלל תנאי שהיה כתוב בכתובתו לפיו לא יישא [ככל הנראה: אישה אחרת מבלי] לשלם לה את המאוחר שלה, אפילו אם היא זו שביקשה להתגרש. בהמשך הטקסט נראה שמועלית טענה כי היה כאן קניין בטעות.

מסמך משפטי שרובו בלאדינו, עם קטעים בעברית ובארמית, המאשר עסקה בסכום של 100 "פטקאס" ("סומה די פטקאס") מאת שמואל בן יצחק די אנקונא ומסעוד אזולאי (שורות 1–3 בצד הפנים). המקום אולי איזמיר, אך קריאה זו אינה ודאית, על פי המופיע בשורה 14 ("איזמיר"). את המסמך ניתן לתארך לשנת 1772/1773 לסה"נ על סמך הציון בשורה 14 בצד הפנים: שנת 5533 לבריאת העולם. המונח "פטקאס" מציין ככל הנראה מטבעות שנטבעו בספרד או באוסטריה, כגון ריאל כסף או טאלר, אשר נשלחים לאלכסנדריה: "y ditos siyen pataqas me obligo de mandarlos a No Amon [אלכסנדריה]" (שורות 3–4 בצד הפנים). בשורות 10–11 בצד הפנים עובר המסמך לחלופי לשון, בעיקר לעברית, ותוקפו המשפטי מאושר בשורת הסיום: "והכל שריר ובריר וקיים" (שורה 14 בצד הפנים). בהמשך המסמך מופיעות חתימות שנקרעו ואיבדו את בהירותן, דבר המקשה לקבוע מי הוא המאשר את קבלת הסכום הכספי שבמרכזו של שטר זה. בצד האחורי נמצאות הערות בכתב עברי שנכתבו ביד שונה מזו של הפנים.

מכתב מאת אבו אלת'נאא חאמד אלכנזי אל האפרכוס הנובי אורווי בן ח'יאח' באבּרים. המכתב ממחיש את התפקידים המשפטיים והמסחריים החשובים שמילא האפרכוס הנובי עבור סוחרים ופקידים כנזים. הכותב מבקש את התערבותו של האפרכוס בסכסוך עסקי הנוגע לחובות שצבר חתנו של השולח. חאמד מתאר את חתנו, אבו עבד אללה מחמד בן עבד אלרחמן, כסוחר אשר "סבל מאובדן חוב" המגיע לו מ"בני כג'ה, דהיינו מכארם, מחבּ ופרג'". על פי הנראה, מכארם שימש ערב לחלקו של אחיו מחבּ בחוב. חאמד פונה לאפרכוס בבקשת עזרה הנשמעת נואשת, כשהוא מכנה אותה "הבקשה הגדולה ביותר שלי" ומזכיר שוב ושוב את שם האל בשולי המכתב, ומדגיש את הקשר המשפחתי כסיבה לדחיפות: "אתה יודע את חשיבותו של חתן עבור חמיו". יש בכך רמז לכך שהחוב עלול היה לפגוע בכבוד המשפחה או ביחסיה. כמו כן ישנו רמז לקשרים כספיים קיימים בין השולח למקבל, שכן חאמד מציין "ממוני נמצא אצל הוד מעלתך", דבר שעשוי להעיד על עסקאות קודמות או על פיקדונות שהופקדו בידי האפרכוס.

דף כפול הכולל סוגים שונים של כתיבה הן באותיות עבריות והן באותיות ערביות. 1. העתק של איגרת מאת יחזיהו בן דוד בן יחזקיהו בן יהודה בן דוד בן זכאי ראש הגולה. מתוארך: ניסן ש"ל (1330) למניין השטרות (או אולי 133[.] אם הספרה האחרונה מחוקה). 2. העתק של איגרת המתלוננת על מכתב שהתקבל מיהודה אלוף הישיבה שלגולה, ובה אזכור של הגאון, ענייני הישיבה, אדם שמעשיו "ידועים היטב בחלב, דמשק, פוסטאט וכנען", אלחנן (בן שמריה?), ואסף ראש הסדר. מתוארך: אדר של"ב (1332) למניין השטרות = פברואר/מרץ 1021 לסה"נ. ההדרת הטקסט נעשתה על ידי גיל (התעתיק להלן). 3. חשבונות מפורטים באותיות ערביות, ובהם שזורים גם קטעים בעברית. 4. שורה באותיות ערביות המזכירה את אבן עאמר ושליחת 50 דינרים; אחריה שני שמות בערבית-יהודית (ע'ליב בן מנצור אלהאוני וסיתונה בת חסן בן זרעא); ולאחר מכן הערה באותיות ערביות (אולי הכתובת של פריט מס' 1 או מס' 2?): "להימסר לרמלה, זקאק אלמקדסי, סמוך לחנותו של אבן אלמלטי...".

מכתב ששלח קראי מירושלים אל אלשיח' אלרשיד הארון אבן צג'יר בקהיר, שנועד להיקרא בפני כלל קהילת הקראים. כתוב בערבית-יהודית. תיארוך: מאוחר, ככל הנראה לא לפני המאה ה-15. הפורמט דומה מאוד לרבים ממכתבי פירקוביץ'. הכותב מתלונן על תלאות קשות שעברו עליו מאז הגעתו לירושלים "בגלל הח'בש (אתיופים?)". הוא מבהיר שהסכסוך נסוב סביב אבראהים וסלימאן, ששניהם עומדים על כך שיישאו לאישה את רבקה ש"שייכת" (? בתאע) לאלשיח' אלנג'יב שמעון. הוחלט להשיאה לאברהם, אך היא עמדה על כך שתינשא רק לסלימאן, ואילו אברהם הצהיר שיהרוג מישהו אם לא יורשה לשאתה. הם חששו ממשהו ("אלאמאכן" = המקומות?) ומנעו ממנה להיכנס לבית סלימאן או לבית אברהם, וכן לצאת מביתה ללא ליווי של אישה. הסיפור ממשיך עוד הרבה, נעשה מסובך יותר ויותר ומערב את הרבנים, את בתי הדין האסלאמיים וכתובה מזויפת. דורש בחינה נוספת. המכתב פורסם בידי א' ילין, "מכתב מירושלים לראשי עדת הקראים במצרים", קרית ספר א, א (תרפ"ד), עמ' 55-61.

מכתב מאדם בשם יונס, הנמצא בדרכו מדמשק לקהיר, אל האמיר סנבאי בקהיר (ברחוב צליבה). כתוב בכתב ערבי. תיארוך: התקופה הממלוכית. המכתב נפתח בדרישות שלום לברהאן, לקאדי שמס א-דין, לאלחאג' בדר, לאנשי הטשתח'אנה (طشتخانة, ככל הנראה המקום שבו נשמרו, נוקו והוכנו אריגי המלוכה), למהתאר אלח'יל (אף הוא תואר ממלוכי שמקורו בפרסית, ופירושו בערך אורוון/שומר הסוסים), למעלם מחמד, לאלחאג' עלי, למחמד אלעפריט, לבדר א-דין אלמכארי ולאנשי (=נשות?) הבית. שיירת השולח התעכבה בשל כובד המשאות שנשאה (קפלא), ולא בגלל הפרדות או "הבית", אך הם מקווים להגיע בקרוב. האמיר עלי ביי שולח דרישת שלום לנמען. ברהאן מתבקש להכין את הבית, שכן הנשים עומדות להגיע בקרוב. השולח העביר מזכר/מסמך (מטאלעה) ובו הוראות לאבו בכר אלמע'רבי, אך אבו בכר סירב לציית לו. כמו כן, איש לא גמל לו בהכנסת אורחים בדמשק, אף שהעביר את המטאלעאת עבור מחמד (גיסו של הנמען?). "הוא לא טרח לטפל בי ואף לא בצע פת לחם בפניי".

מכתב מדאוד [...], ככל הנראה מירושלים, אל "אחיו" שמואל בן יעקב הרופא (סמואל בן יעקוב אלמתטבב), בקהיר החדשה. כתוב בערבית-יהודית, עם הקדמה בעברית והכתובת בכתב ערבי. תיארוך: מאוחר, ככל הנראה במאה ה-16 או ה-17. השולח מתנצל על שלא כתב, ומסביר זאת בבעיה שהייתה לו במוח (אלדמאע') שירדה אל החזה, ושהצריכה שבעה או שמונה חודשים של טיהור וניקוי. הוא עייף מהחבישות ומהמשחות, וחושש מהספרים (מזיינין) של ירושלים, מכיוון שאין לו ניסיון איתם. ספר אחד אבחן אצלו פיסטולה (נאסור) וטיפל הן בו והן בבעלה של בתו רחל. השולח יצא למקום אחר (צור?) למשך חודש כדי להחלים. דרישות שלום מאנשים רבים במשפחה ואליהם. נזכרים בו עבד אללטיף, השמש עבד אלכרים אלחכים, אלשיח' אלסדיד, אלשיח' אלסני פרג' אללה אבן אלנשו, רחל דודתו של השולח מצד אמו, מוסא אבן ח'טיר, עבד אללה אלקיים, אבן ג'ויהירה ורבים נוספים. המכתב דומה למכתבים מאותה קבוצה מבחינת הפרטים הרפואיים החיים והמפורטים המופיעים בו.

מכתב ממחמד בן אבו חיי אל "אביו" המנהיג (עקיד) דאני בן כנאן. הכותב מתלונן על אנשים שהפריעו לעבודות החריש באי, ובכלל זה לקחו את המחרשה אל העיר אדפו. קריאות חלופיות (ASE): - שורה 3 בצד הפנים: "ומן" במקום "ות'בת", כמו בתעודה אחרת (l. 8). - שורה 6 בצד הפנים: "מא אצף לך" בהקשר של דבר מצער מתפרש בדרך כלל כ"לא אוכל לתאר לך מה קרה...", ולאחר מכן בכל זאת מובא התיאור (אפופאזיס). - שורה 7 בצד הפנים: "וכאן לנא" ("היה לנו") במקום "וכ'אף לנא". - שורה 8 בצד הפנים: "ואבו אלכ'יר" ("ואבו אלח'יר") במקום "ואתו אלח'בר", ו"ואכ'ד'ו" ("הם לקחו") במקום "ואג'רו". - שורה 9 בצד הפנים: "וג'סרו עלינא" ("הם נהגו עמנו בחוצפה/בעזות") במקום "וח'רו עלינא"; ראו מילון פרידמן, עמ' 113. - שורה 11 בצד הפנים: "סאעה ואחדה" ("שעה אחת") במקום "סאעה" ולאחריה משפט חדש הפותח ב"ואכ'ד'ה". - שוליים: השוליים הימניים (באופן יוצא דופן) נראים כהמשך לשוליים העליונים, ולא להפך.

מכתב (תד'כרה, מזכר) על שני דפי נייר, שנכתב ונחתם בידי מנשה בן דוד אלצירפי, ככל הנראה בפוסטאט, וככל הנראה ממוען לנהראי בן נסים, אולי בקירואן. בערבית-יהודית. תיארוך: בערך 1050 לספירה. גיל מסיק כי הנמען הוא נהראי בן נסים על סמך כך שהמכתב מזכיר שאֻח'וּוַּה (המוסלמי עבד אלעזיז) ביקש לעשות עסקים עם הנמען ועם ברהון בן מוסא אלתאהרתי, וזה האחרון היה שותפו העסקי המבוסס ביותר של נהראי (ובן דודו). המכתב עוסק בקשיי תקשורת עם אנשים באלכסנדריה באמצעות מכתבים, ומזכיר משלוח של שמן. מנשה פותח בבקשה מהנמען להתערב למענו אצל אבו אברהים אסמאעיל, שניתק עמו את הקשר במכתבים בשנה האחרונה. "אם זה בגלל משהו שעשיתי או פגם שיש בי, אולי זה דבר שאוכל לתקן או להתנצל עליו, ואם זה בגדר 'הזנחה מחמת מחלה' וכיוצא בזה, הרי ראיתי את מכתביו לאנשים אחרים, כגון למַטַר ואליך, רבים מהם" (בצד הפנים של הדף הראשון, שורות 6–11). (המידע על פי גיל; ראו גם הערות גויטיין.)

מכתב מבעל אדמות ופקיד מוסלמי בנוביה בשם לאמע בן חסן אלכנזי אל האפרכוס הנובי אורווי אבן ח'יאח', האכשיל בקצר אבּרים. תיארוך: המאה השתים-עשרה. המכתב עוסק בעניינים מסחריים וביחס למטיילים העוברים באזור. לאמע מאשר את קבלת מכתבו של האפרכוס בנוגע למטיילים ולסוחרים המגיעים בספינות, ומציין כי "הנוכחות הרמה" (היינו האפרכוס) שחררה את הספינות — וזאת על אף עליית המחירים באזור, הקשיים שעמם התמודדו המטיילים והמחירים הגבוהים שנאלצו הסוחרים לשלם עבור הסחורות. ככל הנראה מדובר ברמיזה להתערבותו של האפרכוס לצורך הקלת משבר כלכלי, באמצעות מתן אישור לשילוח אספקה. בהמשך מבקש לאמע כי פקיד נוסע בשם סעאדה, הקרוב לאיש המכונה "גיבור השושלת, חאמד", יזכה ליחס הולם ולהגנה מפני הטרדות, ולא יוצבו בפניו מכשולים בענייני "תמחור או כל דבר אחר". המסמך משקף את ההשתלבות וההצטלבות בין הסמכות הפוליטית הפאטמית לזו הנובית באזור שבין האשד הראשון לאשד השני של הנילוס.

רקטו: פתק מעוטר בכתב יד מהוקצע (שלם) המופנה אל אבו עמראן, ובו דיון בכריכת ספר. בנוסף מוזכר צבע המשי. באשר לאדם מסוים שביקש לבוא ולפגוש את הכותב, הכותב מתנגד לכך נחרצות ומסרב לראותו כלל. אותו אדם הציע משהו שאוזניו של הכותב מעולם לא שמעו כדוגמתו. זהויותיהם של הנפכרים בפתק אינן ברורות בשל אופיו הרמזני של הכתוב. המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין. ורסו: מכתב ארוך יותר בכתב ידו של משה בן לוי הלוי (חתום בשם "מוסא"), המופנה אל אישיות נכבדה ועוסק בעסקי ספרים. נראה שר' אנטולי חזר בו מהבטחות שונות, והתנהגותו הרעה הפכה לנחלת הכלל. ר' אנטולי אמר שיהיה מוכן לתת רק את ה"פירוש" ואת מסכת נדה. משה השיב לו: "אך הקונה כבר [שילם עבור] כריכתם!" והלה ענה: "אשלם את מחיר הכריכה". הסיפור המורכב נמשך הלאה. צבע המשי מוזכר גם כאן — ולכן הרקטו והוורסו ככל הנראה קשורים זה לזה, אם כי אופי הקשר ביניהם אינו ברור לחלוטין. הכותב יושב בביתו וממתין להוראות.

מכתב קהילתי רשמי מתקופה מאוחרת, ככל הנראה מקהילת ירושלים, ובו מוזכר שליחהּ ר' חנניה ב"ר ברהון (שורה 6), אל קבוצת אנשים ובהם ר' משה [המשך שמו קטוע]. המילים הפותחות של כל שורה נעלמות אל תוך החריץ שבו קטע זה כרוך אל הקטע הקודם לו, ועל כן יש לבחון את המקור עצמו. הכותבים מתנגדים בתוקף לטענה שהעלו הנמענים בהתכתבות קודמת (שורות 7–8). מהותו של העניין נראית כך: הנמענים נהגו לשלוח שקדים ורימונים לירושלים כצדקה עבור החולים והעניים, מתוך ציפייה לקבל בתמורה ברכות מסוימות. ייתכן שחדלו ממנהג זה, בטענה שהברכות אינן כראוי. הכותבים מדגישים שאין הם כפויי טובה, שהברכות אכן ניתנות כראוי, ומפצירים בנמענים לחדש את שליחת הצדקה. על המכתב חתום ישראל בנימין (אולי ישראל בנימין זאבי שנפטר ב-1688?) ושלושה נוספים שחתימותיהם מסוגננות ומעט קשות לקריאה. יצחק צבאח מוסיף נספח (פוסטסקריפט) החוזר על עיקרי המכתב, ומזכיר גם את זכות שליחת לולבים בעת הזאת.

מכתב משולח לא מזוהה הממוען לאליהו הדיין. השולח רומז כמה פעמים ללימודים שלמד אצל אליהו כתלמידו. הוא מדווח שאדם בשם יוסף יצא לדרך בלי ידיעתו; הוא שלח אגרות מדי שבוע כדי להתעניין בשלומו, אך לא קיבל כל מענה. גם בני משפחתו של יוסף לא שמעו ממנו דבר. בחול המועד של פסח הפציר השולח באברהם בן הארון לעלות (לפוסטאט) כדי לחפש אותו, אך תגובתו לא הניחה את דעתו (ובהמשך מובא דיון על ירידת הדורות). הוא מוסר שאבן אלתוואזי יוסף חולה, אם כי ההקשר אינו ברור. בני טריפולי הגיעו והרגיעו את השולח שיוסף בריא ושלם. הוא דוחק באליהו לגרום ליוסף לשוב הביתה, שכן ישיבתו לבטלה בפוסטאט לא תועיל לנשים השבויות (אולי קרובות משפחתו של אדם זה?). כן שלח השולח שתי אגרות לר' יוסף, נוסף על אגרת קודמת ששוגרה ביד ח'ֻצַ'יְר. לפי כרטיס המפתח של גויטיין, השולח כותב מאלכסנדריה, ובנותיו של יוסף נמצאות בכלא, אך לא ברור היכן בדיוק נאמרים שני הפרטים הללו במכתב.

מכתב בכתב ערבי מאב לבנו אבו אלמג'ד. "האש בערה בלבנו בגללך, כיצד בילית את השבת על לחם וגבינה (כלומר, ללא בשר). אלמלא יעיש וכיצד ביקש מהרא'יס 'לשלוח להם משהו לאכול', לא היינו מוצאים אף אחד שיביא לך דבר...". האב מבקש: "אם בכל שבת תקום ותבוא ביום שישי, תבלה את השבת עמנו, ותחזור בדרכך ביום ראשון, הדרך ארוכה...". בצד השני (verso) הוא מזכיר שהצליח לשלוח ממתק (חלאוה, שורה 2 בverso), ואולי גם אפרסקים (ח'וח', שורה 3 בverso). "אני רוצה לבוא אליך, אבל איני יודע את הדרך". הוא גם שלח דבר־מה שהוא רוצה שהבן יעבוד עליו בזהירות רבה (וְעַקְלַכּ בִּאלְעַ'לַט) עבור אבו אלפרג' אבן אלדג'אג'י, ככל הנראה עבור בנו של אבו אלפרג', שכן בהמשך הוא כותב כי "שם בנו הוא—"; ואז הוא עובר לעברית עבור ברכת הבן (הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל) וחושף שהשם הוא שלמה בן ישועה הלוי. השוו למכתב דו־אלפביתי דומה אחר העובר אף הוא לעברית בעת הברכה "יברך את הנערים".

מכתב בפרסית-יהודית. התארוך: ככל הנראה מהמאה השמינית. המכתב עוסק בסחר בכבשים ובפריטים אחרים, בשליט (ispahbud) של טַבַּרִסתאן, בבקר, בעבדים, במחרוזות מטבעות, בציוד לרכיבה על סוסים ובעסקאות מסחריות שונות. המסמך מקוטע; הוא התגלה בשנת 1901 על ידי מרק אאורל שטיין בדַנְדַן אוּיליק (אתר ארכיאולוגי במדבר טקלמקאן, כ-120 ק"מ מצפון לחוֹתָן). ז'אן ז'אנג, שעורך ומתרגם את המסמך נכון לשנת 2021, מתאר את הלשון כפרסית חדשה מוקדמת או ראשונית, המכילה יסודות דקדוקיים ו/או לקסיקליים מפרסית תיכונה, סוגדית, עברית, ערבית וסינית. המכתב פורסם לראשונה על ידי מרגוליות בשנת 1903 במאמר "מסמך פרסי-יהודי מוקדם מחוֹתָן, באוסף שטיין, לצד מסמכים פרסיים מוקדמים אחרים", ונדון מחדש על ידי בּוֹ אוּטאס במאמרו "הקטע היהודי-פרסי מדַנְדַן-אוּיליק" בשנת 1968; ז'אנג עורך אותו כעת מחדש לאור ההתפתחויות שחלו במחצית המאה האחרונה בחקר השפות האיראניות.

מכתב בלאדינו ובעברית הממוען למשה ראובן, מתוארך ל-6 באוגוסט 1754 (כ"ח באב התקי"ד). חתימתו הקליגרפית של השולח פגומה וברובה אינה ניתנת לקריאה. הכותב שולט היטב בעברית ועובר אליה בתדירות גבוהה יותר מן המקובל בכתיבת מכתבים בלאדינו. למשל, לאחר הכותרת, השורות הפותחות של גוף המכתב נסמכות בעיקר על העברית, ובשורה 11 (בצד הימני) הכותב עובר ללשון הקודש בעת אזכור "הדיין המצויין יצחק נואני יצ"ו... ולכל שירות" (שורות 11–12 בצד הימני). בשורה שלאחר מכן מזכיר הכותב את "אחינו אליהו פורטוס", ויתכן שהכינוי "אחינו" משמש כאן במובן הרחב ולא במשמעות של קשרי משפחה ישירים בין אחים ביולוגיים (שורה 13 בצד הימני). החלק השולי של המכתב פגוע, וכן הכתובת שעל פני הסריקה הרביעית של פריט זה התדרדרה במידה שאינה מאפשרת לאשר את מקום מושבו של הנמען (אם כי החלק האחרון של השם [נא-אמ]ון אולי נראה, מה שעשוי להעיד על אלכסנדריה).

מכתב בפרסית-יהודית קדומה. תיארוך: בקירוב 790 לסה"נ. בין הנושאים הנידונים: השליט המקומי ובתו, עסקת סחר או חילופי מתנות עמם הכוללים כבשים, סוגדים, עבדים, צלפים, מוּשׁק, משי וסוכר, וכן ידיעות מקאשגאר, ובכללן לכידתם או הריגתם של טיבטים בקרב. התיארוך מבוסס על אירועים פוליטיים בסין המערבית אליהם המכתב כנראה רומז. לפי ז'אן ז'אנג, גרסת הפרסית החדשה שבה נכתב המכתב היא קדומה מאוד, ומכילה יסודות דקדוקיים ו/או לקסיקליים מן הפרסית האמצעית, מן הסוגדית, מן העברית, מן הערבית ומן הסינית. המכתב צץ בסין בשנת 2004 ומצוי כיום בספרייה הלאומית של סין. ז'אנג פרסם מהדורה ותרגום לסינית בשנת 2009 במאמרו על תיארוך ופרשנות של מכתב פרסי-יהודי שהתגלה זה לא מכבר. תרגום אנגלי של התרגום הסיני של ז'אנג מופיע בספרה של ולרי הנסן על דרך המשי (2012). נכון לשנת 2021, ז'אנג עובד על מהדורה חדשה ועל תרגום אנגלי חדש.

מכתב מיצחק בית עטאן בסירקוזה אל משה בן יהודה באלכסנדריה. כתוב בערבית-יהודית. תיארוך: הרבע האחרון של המאה ה-15. המכתב מכיל סיפור צבעוני על מסעו של הכותב בים. ספינתו החלה להציף מים בכמות גדולה מדי, ולכן נאלצו לעצור ברודוס. הכותב ובני לווייתו שהו שם כחודשיים לפני שחידשו את המסע. לאחר מכן עגנו במקום הקרוי במכתב מדון/MDWN — ככל הנראה מתוני (הידועה גם בשם מודונה) שבחבל מסיניה — כדי לעסוק במסחר בלחם וביין. המקומיים עמדו לגנוב את הסירה, ולכן הפליגו משם בחיפזון ונטשו את חברם ר' צוריאל שעוד נותר בעיירה. ואז מגיעה מטרת המכתב עצמו: זהו מכתב המלצה ("תועלת לך ולו") עבור הקטלאני מסר ברנרד לו אזינה (לו אזינה), "נוצרי טוב", המביא עמו 500 גבינות כשרות שהכותב ראה אותו רוכש, יחד עם מכתב הכשר מן הדיין המקומי. במכתב יש גם כמה תופעות לשוניות מעניינות, ובהן השימוש בצירוף "באש" במשמעות "כדי ש-".

מכתב מאת אברהים בן עבד אלרחמן(?) אל עביד אללה עלי, ככל הנראה הסופר (כאתב) של האפרכוס אורווי בקצר אבּרים. השולח מבקש מהנמען להשתדל למענו אצל האפרכוס על מנת לזכות בהמשך מתן החסדים שמהם נהנה בעבר תחת אביו של אורווי, האפרכוס איסו. ח'אן מציין כי בשורה 3 בצד הפנים אפשר אולי לקרוא وزير مولاى الملك (וזיר אדוני המלך), וכי הקריאות احد دينار ו־عبد الرحمن בצד האחור אינן ודאיות. קריאות חלופיות (ASE): בשורה 6 בצד הפנים ניתן אולי לקרוא الكتاب (המכתב) במקום الله وسلامته. בשורה 7 בצד הפנים ניתן אולי לקרוא تاخير (עיכוב) במקום باخير. בשורה 11 בצד הפנים ניתן אולי לקרוא من اهل قرما (מאנשי קַרְמַא) במקום كذا هل فزنا. אל-מסעודי מונה את הקַרְמַה (בכתיב القرمة) כאחד משבטי הסודאן לצד המַרִיס והבֶּג'ה ובין רבים אחרים. ייתכן ששם זה קשור לאתר הקדום כֶּרְמָה שמצפון לדונגולה, אם כי הדבר אינו ודאי.

רקטו: מכתב משמואל(?) אל הארון. הכותב הוא ככל הנראה בעלה של דודתו של הנמען מצד אביו. בערבית-יהודית. המקומות אינם ידועים; הכותב מזכיר אדם כלשהו שהגיע מקהיר ובפיו ידיעות. תיארוך: המאה ה-15 או מאוחר יותר, על סמך אזכור המטבע אשרפי. חלק ניכר מן המכתב מוקדש להבעות תנחומים. הכותב מדווח שדודתו של הנמען מצד אביו בוכה וצועקת בשל מות בן המשפחה ובשל פרידתה מן הנמען. היא צמה ולא טעמה דבר שמן (זפר) מזה 12 יום, ומסרבת לאכול עד שיגיעו ידיעות על שלומו של הנמען. ורסו: ככל הנראה שריד של מכתב. בערבית-יהודית. מתאר תמונות של אלימות מחרידה בסביבת בית הכנסת בפוסטאט שנעשו בידי "הנערים" (אלשבּאן). אם עבד אלגפאר הוכתה. אחרים נאספו ועונו. חלק נכבד מן הקטע הוא קינה שכמעט הייתה מתאימה לסדר תפילות תשעה באב, לולא הפרטים הספציפיים (בית כנסת בפוסטאט/קהיר, האנשים הנקובים בשמותיהם). דרוש עיון נוסף.

מכתב. השליטה החזקה יחסית שהפעילו הישיבות אף על קהילות מרוחקות מוסברת בכך שרבים ממנהיגי הקהילות המקומיות עצמם המשיכו את לימודיהם המתקדמים בישיבות אלו, ונאמנותם למוסד שבו למדו הייתה דומה לזו של בוגרי אוניברסיטאות בימינו כלפי המוסד שהכשיר אותם. חלק מן התלמידים, ואולי אף רובם, נהנו מקרנות התמיכה של הישיבה. האירוע המתואר במכתב זה ממחיש את המצב: תלמיד חכם ממצרים, שהיה בדרכו לבגדאד כדי להמשיך בלימודיו, נעצר במוסול. הוא שלח "תלמיד ומשרת" שלו אל בירת עיראק כדי לברר אם בטוח לו להיכנס אליה, אך בינתיים אזל הכסף שבידיו. הגאון משיב לו במכתבו, כי לו ידע מבעוד מועד על כוונתו של הכותב להגיע, היה נושא בכל הוצאות מסעו, וכמובן שמחייתו בבגדאד תיפול כולה על חשבון הישיבה. הדברים מובאים אצל גויטיין כדוגמה ליחסי הישיבות עם הקהילות המרוחקות ולתמיכתן בתלמידים שהגיעו אליהן ממקומות רחוקים.

מכתב ממשה יהושע אשכנזי באלכסנדריה אל אלפלאס וסהלון בקהיר (הנכתבת בכתיב Cairro). המכתב מתוארך ליום ראשון, כ"א באדר ב' ה'ת"פ, שהוא שנת 1720 לסה"נ. הוא כתוב בלאדינו. חלק נרחב מהמכתב מוקדש לעסקאות מסחריות ולצרות עם בית המכס, ובפרט עם אדם מקולל בשם ג'רג'יס. בין הסחורות הנזכרות: פשתן או פשתה, אלמוגים וקרמס (צבע אדום). משה מדווח על הגעתה של ספינה ממרסיי הנושאת בין היתר צמר, צימוקים, נייר, בדיל וקרמס. דומה שמשה נתון בלחץ ועצבנות: "מאחר שיש דברים נוספים לעשות, אקצר" (שורות 29–30), וכן "ביצעתי אלף הברחות מכס ומעולם לא לקחתי לעצמי כל כך הרבה צער כמו בפעם הזאת" (בכתיב ספרדי תקני: "mil contra bandos hice nunca me tomé tanto ṣaʿar como esto", שורה 33). ראו תיוג "Alpalas y Sahalon" לתעודות נוספות מאותה הקבוצה. (המידע מבוסס על עבודת הגמר של גרייס מסבק בפרינסטון, אפריל 2021.)

שני קטעים ממכתב בערבית-יהודית. תיארוך: לא לפני 1187 לסה"נ, על סמך אזכור הדירהם הנאצירי. המכתב ממוען לקהילה או לקבוצת אנשים. השתמרו רק המילים הראשונות של כ-60 שורות, והצד השמאלי חסר. המכתב נפתח בהקדמה עברית מליצית, לאחריה ברכות ל"רבותינו", ואז ככל הנראה תחילתו של מכתב המלצה עבור אדם בשם מנצור, שהיה מבין נכבדי עיר מסוימת. הדיואן חייב אותו [...] ו-17 דירהם נאצירי, וכעת הוא חסר כול ואינו מסוגל לפרנס את ילדיו. בהמשך המכתב מוזכרים רופא הסולטאן; מחיר של 100 דירהם; דבר־מה שעליו העידו כל זקני חלב; מאחי עצמות (רדאדין); אלנפיס אבן אלס[...]; אבו אלעלאא אבן אל[...]; ואבן עליק. בצד האחורי (verso): לאחר זמן נקרע המכתב, וחזן או אדם אחר השתמש בגב הדף כדי לכתוב בכתב רהוט גדול, כאילו לתלייה על הקיר, את מה שנראה כמילה הראשונה או שתי המילים הראשונות של תפילות ופזמונים מסוימים.

מכתב משפחתי, ככל הנראה מאב אל בנו (על סמך שו' 13–16: "הלוואי ולא נבראתי, כדי שאנשים לא יביטו בך ויאמרו 'זהו צאצאו של אותו רשע, שכן לו היה צדיק היו ילדיו כמותו'"). בערבית-יהודית. תיארוך: כפי הנראה ראשית המאה ה-13, על פי הפלאוגרפיה. נראה כי מתנהל סכסוך סביב ירושת בית שבבעלות אִמו של הנמען. הנמען מאשים את אמו, והשולח גוער בו על כך. ואולם בהמשך נכתב: "אין זו אשמתך ולא אשמתו(?), אלא אשמת כולם. אני הוא שגרמתי לה את היעדרה של אשת אחיך, שהמיטה עליה ועליי את כל הצרות הללו, ממנה וממנו. לו רק היה שלום ביניהם, היה קל יותר לשאת את השפלתה. אני הוא שגרמתי לה לנסוע בסתר עמך אל המקום שבו תוכל לבנות לך בית בעודנו בחיים. אך כל זה לא הספיק לך, ואתה טוען שהיא שיקעה אותך והפילה אותך. היכן אתה ואחיך לעומת האל [=היכן יראת השמיים שלכם]?" דרושה בחינה נוספת כדי להבין את המצב במלואו.

מכתב/עצומה. טיוטה. מאת אבו עלי בן אבו אלעז' אל רבי אברהם בן הרמב"ם, הנושא את התואר "נגיד" (לאחר 1213). ברקטו מופיעים שני ניסיונות לאותו מכתב, ואפשר לראות את הכותב מתלבט ומגבש את הניסוח הטוב ביותר. הפרוזה מורכבת ולעיתים קרובות מחורזת ("הסיבה ל[איזושהי תקלה] היתה החובות (אלדיון) ולא השיגעון (אלג'נון)"). בשורה 13 הכותב מגיע לעיקר: הוא מבקש סליחה על דבר מה, ומבקש "חיזוק לבו" (אג'באר קלב אלממלוך) ומשהו ש"ינחם" את הכותב (יסלוה) לאור מה שאיבד — ביטויים אופייניים בהקשר של אבל ומכתבי תנחומים, אך ייתכן בהחלט שמדובר פשוט בבקשה לכסף. בוורסו מופיעה טיוטה של מכתב בכתב ערבי אל "אחי" — כלומר לא אותו מכתב. רק הפתיחה הפורמולית השתמרה. בוורסו מופיעה גם רשימת שמות בערבית-יהודית: אבן אלעודי אבו אלחסן ואחיו אבו אלפצ'ל ואבו אלעז', וסבו אבו אלרצ'א. כמו כן אבו אלמג'ד בן הבת אללה.

מכתב אל אפרכוס נובי בקצר אבּרים מאת אבו מנצור מחמד, בנו של המפקד הנאמן "סהר השושלת" (הלאל אלדולה), הזקן "אוצר הדת" (כּנז אלדין). תאריו הנוספים של אבו מנצור הם "מנצח הדת" ו"חרב אמיר המאמינים". כפי הנראה התלונן האפרכוס על כך שהאוניות הנושאות סוסים טרם נשלחו במעלה הנילוס. השולח כותב כי קיבל הוראה מן הסולטאן באמצעות המושל (באסואן?) לעכב את משלוח הסוסים עד אשר ישלימו השליחים (ע'לאם) של השולח ושל הסולטאן את דרכם אל המלך. למעשה הסוסים לא ישוחררו עד שובם של שליחים אלה מאצל המלך, ולכן הוא מפציר במלך שלא לעכבם ולו ביום אחד. אבו מנצור מזכיר גם שני אנשים נוספים (ג'ג'רי וכּבּאן) שידברו עם האפרכוס על "מה שראו". כּבּאן אף ביקר אצל מושל קוץ וידווח לאפרכוס "פנים אל פנים על מה שחזה". באמצעות עבדו יחיא שולח השולח לאפרכוס סוסה משובחת כמתנה, אולי כפיצוי על עיכוב משלוח הסוסים.

מכתב בערבית-יהודית, אולי ממוען לאליהו הדיין. הכותב מודאג ממספר בני משפחה: אישה שאחיה מסרבים לתמוך בה (שורות 1–5 בצד הפנים); אחייניתו (?) של הנמען ובתה (שורות 5–6 בצד הפנים). מוזכר משלוח לפח'ר של דברים השייכים לה (שורה 8). הכותב שלח שלל בגדים באמצעות סווייד (שורות 13–14). מוזכרות צרותיו של אלרייס אלחכים אבו זכרי, ושהוא אינו מסוגל לשלוח לילדיו אפילו 5 דרהם. "התאזר בסבלנות כלפי אבו זכרי, שכן הוא הבן היחיד שנותר לך, ואל תעשה לו דבר מלבד את המגיע לו" (שורה 14 בצד הפנים – שורה 1 בצד האחור). סת אלח'יר טרודה למען הנמען (שורה 2 בצד האחור); נסים שולח את דרישת שלומו (שורה 3 בצד האחור); אלשייח' היבה שולח את דרישת שלומו (שורה 7 בצד האחור). יתר תוכנו של צד האחור קשה במקצת להבנה. ראו גם את הערותיו של גויטיין המצורפות למסמך נוסף, שבהן מסמך זה מסומן בטעות במספר שגוי.

מכתבים. בין מספר מצומצם של פפירוסים בערבית-יהודית. מסומן "פפירוס XI" (עבור הצד הקדמי) ו"פפירוס XII" (עבור הצד האחורי) בסיווגם של בלאו והופקינס. תיארוך: ככל הנראה המאה ה-9 או מוקדם יותר. לא סביר שמקורו בגניזת קהיר; ייתכן שרוב המסמכים הללו או כולם מקורם בחוג מסחרי באושמון. צד קדמי: מכתב עסקי פגום מאוד, המזכיר את בנת שֻׁקַיר, ארבעה דינרים, שמן, ואדם בשם אבו יעקוב. צד אחורי: מכתב מיצחק בן אברהם אל אבו עלי חסן בן עֻבַיד. עוסק בבריחת בני הכפר מאיום שאינו מפורט. (המידע על פי בלאו והופקינס.) הערה: המסמך אינו מופיע כמדומה במאגר המידע הפפירולוגי של אוניברסיטת מישיגן, אך תיאור ותמונה של הפפירוס מובאים אצל ק. סירא, הפפירוסים באותיות עבריות שנמצאו במצרים, פריז 1985, עמ' 105 ולוחות 30 ו-31. כמו כן, ייתכן שקיימות הערות של גויטיין על קטע זה אשר טרם צורפו לרשומה זו.

מכתב מהמאה ה-11 מאברהם בן יצחק, השוהה בקרבת טריפולי, אל בנו מבורך בן אברהם אבן סברא. עודד צינגר מזכיר את המכתב מספר פעמים בעבודת הדוקטורט שלו ומביא ממנו תרגום חלקי. לפי צינגר, בתו של אברהם התגרשה מבעלה, ובנה החזיר אותה לבית אביה בפוסטאט. נראה כי לפחות שני ילדים נותרו אצל הבעל. הבת שקועה בדיכאון עמוק וכמהה לשוב אל בעלה המתעלל. שלושה חודשים היא שוכבת במיטתה, נמנעת מרחצה ומשמחות, ואומרת שתישאר אבלה עד יום מותה ושלעולם לא תינשא שוב — כדי שגרושה ייענש על חטאיה. בצורה בולטת, אברהם חוזר לסיפור זה במשפט האחרון של המכתב: "זו בעיה של השכל, לשאול בשלום מי שאינו שואל בשלומך". במכתב הוא גם מוסר חדשות משפחתיות, ובכללן שמחתו על כך שאשתו של מבורך ילדה לו בת בעת "זקנתו". אבו סעד, ש"חייו התחדשו" לאחר שהחלים ממחלה קשה, בדרכו ממקומו של אברהם בטריפולי אל מקומו של מבורך.

מכתב מעזריה בן דוד אל אישיות נכבדת, ככל הנראה מבורך בן סעדיה, כפי שעולה מברכת הסיום "מורנו ורבנו מבורך החבר בסנהדרין הגדולה והמעולה הבינות". המכתב כתוב בעברית. השולח פונה בבקשת צדקה עבור משפחה ענייה, ייתכן שבהקשר של מיסים (המילה "מס" מופיעה בתחילת שורה 15). לא ברור אם הוא מתחנן בעבור עצמו או ממליץ על אחרים. כתב היד נראה זהה לזה של עזריה בן דוד, סופר שפעל באשקלון בשנים 1060/61 לספירה. תאריו של מבורך מלמדים כי מדובר במבורך בן סעדיה בראשית דרכו. מבורך זכה לתואר "חבר" עד שנת 1062, ככל הנראה בהיותו בתחילת שנות העשרים לחייו. לפני שמו ישנן מספר מילים החסרות בשל לקונה. המילה האחרונה השמורה בשורה התחתונה עשויה להיקרא [חמוד[ו ("בנו"), משמעות הדבר שהנמען הוא בעצם אביו של מבורך, אך הדבר פחות סביר, שכן ידוע ממקור אחר כי סעדיה אביו של מבורך כבר היה מת בשנת 1050.

מכתב (כנראה טיוטה) שהוכתב על ידי אשתו של סוחר ההודו עלאן בן חסון ונכתב בידי בנו זין אלדאר, ובו היא מתחננת בפניו שישוב הביתה. היא זה עתה גמלה את התינוק, שהיה חולה. הגבר הבוגר היחיד הנוסף במשפחה אף הוא נעדר מן הבית. המשפחה שרויה במצוקה כלכלית ונאלצה למכור פריטי ריהוט ולהשכיר את הקומה העליונה כדי לשלם לרופא, לקנות תרופות ולרכוש שתי תרנגולות בכל יום. (המידע מתוך גויטיין, חברה ים-תיכונית, שם מובא גם תרגום.) לפי גויטיין, כאשר ילד הכותב לאביו השוהה בחו"ל מוסר דרישות שלום מאמו, מסבתו, מדודותיו מצד אם, מאלמנת דודו מצד אב ומן השפחה, ומוסיף: "נסיעת סבא חפפה לנסיעתך, כך שנעשינו כיתומים" — מתקבל הרושם שכל האנשים הנזכרים היוו משק בית אחד. עוד מציין גויטיין כי ילדים בוגרים הביעו את יראת הכבוד שלהם כלפי הוריהם בנשיקת ידיהם, או ידיהם ורגליהם — לפחות במכתבים.

מכתב מן האפרכוס הנובי אורווי באבּרים אל אבו אלטאהר. אורווי פונה אל אבו אלטאהר בכינוי "בני", כאן כביטוי חיבה לאדם צעיר ממנו ולא כסימן לקרבת דם ביולוגית. אורווי מאשר את קבלת המתנות ששלח אליו אבו אלטאהר באמצעות חברו אבראהים. אורווי משבח את אבראהים ומספר כי נתן לו ג'אריה (שפחה). אורווי גם שולח אל אבו אלטאהר, באמצעות אבראהים, ג'אריה ושני ילדיה. הוא מתייחס לאירוע קודם הנוגע לג'אריה שאורווי מכר ללא היוועצות עם אבו אלטאהר. נראה שאורווי מנסה להשיב אליו את אותה שפחה (וצ'יפה) (?): הוא מזכיר שליח שנשלח בקשר אליה, ומרגיע את אבו אלטאהר שאינו צריך לדאוג. הנערה, לדבריו, היא "כמו תכשיט". אורווי גם שלח מנורה (סראג') לאמו של אבו אלטאהר. האם נמצאת בנסיעה, אך אורווי אומר כי עבדהּ (עבד) יעביר את המנורה אל אבו אלטאהר. מן דרישות השלום אנו לומדים שלאורווי שתי נשים.

מכתב מיוסף מיר לאפרים עדה, בלאדינו. תיארוך: סוף המאה ה-18 או תחילת המאה ה-19, בהתאם לשמות המוזכרים ולמראה הכללי. בכתובת מצוין שם אלכסנדריה בצד ימין ושם פוסטאט/קהיר בצד שמאל, אך לפני שני השמות מופיעה המילה "אל" ("to"). ייתכן שהמכתב נשלח לאלכסנדריה כדי שיועבר משם לקהיר, או לחלופין שה"אל" הראשון הוא טעות, והמכתב נכתב באלכסנדריה ונשלח לקהיר. סופי כל השורות חסרים, ולכן הפרשנות מעט קשה. יוסף עומד להפליג לאיזמיר ברגע שמזג האוויר ישתפר; ייתכן שכבר עלה על האונייה. הוא מתנצל על שלא כתב קודם לכן. כמעט שאין במכתב דיון בענייני מסחר. בעיקר שולח יוסף דרישות שלום ("bezo las manos...") אל הנמען ואל אנשים נוספים: סי׳ רוביסה, רובי [...], שבתי אספנדאהשי, רובי צבי, רובי חזקאל(?), ואליהו פרנסיס. ייתכן ש"רובי" הוא תואר ולא שם, שכן הוא מופיע לפני רוב השמות.

מכתב מדאוד, בקליוב, אל אליהו הדיין, ככל הנראה בפוסטאט. בערבית-יהודית. תיארוך: שתי התוספות בצד האחורי של המסמך נושאות תאריך חשוון אתקמ"ג לשטרות = ספטמבר/אוקטובר 1231, והמכתב עצמו נכתב זמן קצר לפני כן. המכתב מפרט פרשה מסובכת של סכסוך על בית בין אבו אלמנצור בן אבו אלפרג' אלקליובי, גיסתו סתית בת אברהם לאחר מות אחותה (אשתו של אבו אלמנצור) ח'פאא. נזכרים גם אבו אלת'נאא, סוכנו של אבו אלמנצור; ר' יהודה בקהיר; וסרור בן מעאני, בעלה של סתית. חלק מהבעיה הוא שהשלטון החרים שליש מן הנכס, השוכן ב[...] אבן סנדביסי. בצד האחורי של המסמך מצויות תוספות שכתבו אחרים בקהיר, ובהן אחת מאת תמים בן יוסף, המוסיפה פרטים נוספים לפרשה המתוארת במכתב שבצד הקדמי. בזווית של 180 מעלות נוספו מספר שורות שנכתבו בידי אליהו הדיין עצמו. (זיהויי כתבי היד נעשו על ידי המקטלגים.)

ברקטו: חלקה התחתון של איגרת (אולי איגרת רשמית או טופס נוסחאות) בכתב ערבי. בשורות החותמות מודה הכותב לנמען ומצטט שני טורי שירה שנהוג להביאם לשם הבעת הכרת תודה: ולו אנני אותית כל בלאגה * ואפנית בחר אלנטק פי אלנט'ם ואלנת'ר למא כנת בעד אלקול אלא מקצרא * ומעתרפא באלעג'ז ען וג'אב אלשכר (שמשמעותם: גם אילו ניתן לי כל כושר ביטוי, וכליתי את ים הדיבור בשירה ובפרוזה — לאחר כל מה שנאמר עדיין הייתי מקצר, ומודה באוזלת היד מלקיים את חובת ההודיה.) לקראת סוף המסמך נראית עלאמה (סימן רשמי) הכתובה בעט עבה, וקריאתה היא ככל הנראה "ג'דד עהד" — ביטוי המסמן כפי הנראה את חידוש כהונתו של אדם כלשהו במשרה; ייתכן שטורי השירה של תודה נכתבו בתגובה לכך. בוורסו: שני טורי שירת אהבה מאת המשורר האנדלוסי בן המאה ה-11 עלי אלחֻצרי אלקירואני (נפטר 1095), ובראשם בסמלה.

מכתב מאוחר בעברית הנשלח מירושלים, מאת אדם חסיד שהתיישב בה לאחרונה ואינו שבע רצון ממה שהוא רואה סביבו. הוא פותח בתיאור עד כמה התעצב על כך שהנמען לא היה עמו — ייתכן שבמהלך המסע, וייתכן שבעת שנשא דרשה והקהל לא קיבל אותה יפה. הוא שמע כי הנמען נקלע לצרה עם בעל חוב שזייף את גובה הסכום שהיה חייב לו, אך למרבה השמחה המלך נחלץ לעזרתו של הנמען. בהמשך הוא מתאר את גודל השמחה שבהגעה סוף סוף אל ארץ הקודש. אלא שבעוונותינו, יש בידו לדווח על רעות רבות. אין משפט וחוקי ישראל מבוזים. יתר על כן, לאנשים לשונות מרושעות, "וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר" (ירמיהו ט, ב). יתרה מזו, יהודים לוקחים ריבית זה מזה, ובכך תיגרם — לדבריו — חורבן ממונם של כלל ישראל. נוסף על כך, בשורה 19, ייתכן שהוא רומז לשימושם של בני המקום בקמיעות פסולים ולחשי ריפוי.

הוראה/איגרת רשמית מאת ראש הקהילה היהודית או דמות בכירה אחרת. גוף המסמך כתוב ביהודית-ערבית, ומתחתיו חוזרת ההודעה בעברית. תיארוך משוער: המאה הארבע-עשרה עד השש-עשרה, וייתכן שניתן לדייק יותר. ההוראה מופנית אל בעלי המקצועות העוסקים בכספים, ובהם החלפנים, ה"קבאצ'" וה"עדאדין" (הסופרים/מונים). הם מצטווים לשתף פעולה בכל היבט עם אנשיו של האמיר מצטפא בן מסיח, לגבי "אילו סוגים שהוא רוצה, קטנים או גדולים... כי אנו בכלל משרתיו (ח'דאם)". אזהרה חמורה מפני אי-ציות להוראה חוזרת ונשנית מספר פעמים. הנספח בעברית מרחיב את המסר: "היזהרו מאוד וראו שאיש לא ייקח מהם אפילו פרוטה אחת, לא אמין ולא אחר... ואפילו אם תשיבו זאת מכספי הדיואן, על כן עליכם להיזהר". כל אחד מן החלקים חתום (בידי אותו אדם), ומופיעה גם חותמת ברורה למדי שבה ניתן לקרוא את השם סולימאן.

מכתב הממוען לאליהו הדיין, בערבית-יהודית. נזכרים בו עסקים בפול, בקיא (וִיקְיָה), במלפפונים ובחיטה, וכן מוזכרת העיר בלביס. נזכרים בו אנשים כגון דוד הדיין, בו אלחסן אבן נֻפַיע, ומֻפצַ'ל אבן אלמקדסי. במכתב רהוט מפרט נוסע את כל מה ששלח: 6 ארדבים של חיטה (העולים 36 וייבות בשנה, או 3 לחודש — כפי שדוּוח לא פעם עד כה), 4 "דינרי זהב", ומספר משלוחים קטנים יותר בכסף בסך כולל של 51 דרהמים. במקום זה חסרות שורה או שתיים, שכללו ללא ספק את שלושים הדרהמים הנוספים שיביאו לסך כולל של 6 דינרים — שוב חצי דינר לחודש. הכותב מתרגש מאוד וקורא: "וכי אזניח את אשתי?!" ומוסיף: "האם לא אמר אלוהים [משלי יא, יז]: 'ועוכר שארו [כלומר אשתו, על פי בראשית ב, כג] אכזרי'?!", ובציטוט ממשלי כב, כג הוא קורא לאלוהים להעניש את מוציאי דיבתו רעה. (התרגום על פי גויטיין.)

טיוטת מכתב מקהילה יהודית אחת (א') לקהילה יהודית אחרת (ב') בארץ אחרת. בעברית. המקומות אינם ידועים. תיארוך: מאוחר. נרשם בקטלוג כשייך למאה הי"ח, וזו השערה סבירה. המכתב הוא הצדקה לאופן שבו נהגה קהילה א' כאשר הגיע אליה אדם שהציג בפניה מכתב המלצה מקהילה ב'. מכתב ההמלצה נשא את חתימותיהם של רבים מנכבדי קהילה ב' (ושמותיהם נמנים שוב במכתב הנוכחי). מסיבה כלשהי חשדה קהילה א' שהאיש הוא נוכל ושמכתב ההמלצה שלו מזויף, ייתכן בין השאר משום שהציג בפניהם שאלה הלכתית שכל בור היה יכול להשיב עליה. משום כך סירבו לכבד את מכתב ההמלצה שבידו. נראה שמטרת המכתב הנוכחי היא להסביר את אשר התרחש, כדי שראשי קהילה ב' לא יחשבו שאין מכבדים אותם בקהילה א'. אם לא יאמינו לסיפור זה, קהילה א' שולחת את המכתב עם מרדכי החכם, אשר יוכל להשיב על כל שאלותיהם לשביעות רצונם.

מכתב ששלחה קהילת "עדת ספרדים" בצפת אל אברהם בן(?) דוד נחמיאס באלכסנדריה. המכתב נושא את התאריך כ"ב באלול ה'תרפ"ה (1925 לסה"נ). במבט ראשון נראה כי האות האחרונה בשנה היא ח' (8), אך הדבר מוביל לתאריך מאוחר יותר מהחותמת המופיעה בקטע החתימות והמתוארכת לסביבות 1925 לסה"נ (ולכן סביר יותר שהאות המכוונת היא ה'). על המסמך מופיעה גם חותמת מוקדמת יותר משנת 1903 לסה"נ, אך סיבת הימצאותה על המסמך אינה ברורה. חמישה ממנהיגי הקהילה בצפת חתמו על המכתב: שמעון דרוש(?), רחמים הכהן, שלמה אדרעי, סעדיה לוחנה(?) ועזרא הכהן. יש לציין כי מסמך זה אינו מופיע בקטלוג המקורי שפרסם חסנין מחמד רביעה ב-1993, אך הוא ממשיך את אותה שיטת מספור המשמשת ביתר הקטעים שהועברו לספרייה הלאומית המצרית. סריקה ותעתיק חלקי של המסמך זמינים בפרסומם של אלעכש ומחמד משנת 2017.

מכתב מאת ת'אבת(?) בן אברהים, בפוסטאט, אל אבו אסחאק אבראהים הכהן בן יוסף, באלכסנדריה. תיארוך: המאה ה-11 או ה-12. כתוב בערבית-יהודית, והכתובת על גב המכתב בכתב ערבי. עוסק בענייני מסחר. השולח שואל האם הנמען העביר את מכתבו אל אבו יעקוב אבן לח'תוש (שם ברברי המופיע במספר מסמכים של ספר הודו IV). הוא צירף מכתב נוסף עבור אחיו עבּאס. אם מי מ"חברינו" (אצחאבּונא) מתכננים נסיעת עסקים, על הנמען לשלוח אותם אל בית השולח. השולח להוט מאוד לקבל אישור שהנמען ביצע את עסקיו, ולכן עליו לשלוח דברו עם כל אדם, יהודי או מוסלמי, שעולה לפוסטאט. שמן זית טהור (אלזית אלטיב... אלצאפי) עומד כעת על "32 לדינר" בפוסטאט. השולח חפץ גם לדעת האם הנמען העביר את מכתבו אל אביו. בנו אבו סעיד שולח דרישת שלום. בנספח הוא מבקש גבינה ביזנטית טרייה, אם תימצא באלכסנדריה.

מכתב, כנראה מקהילת תִנִّיס (בשורה הראשונה ששרדה מוזכר בית הכנסת של תניס), אל אישיות יהודית רמת מעלה — ככל הנראה ראש היהודים (חצ'רת סיידנא אלרייס). השולחים מאשרים את קבלת מכתבו של הנמען ומביעים כאן את נאמנותם וכפיפותם לו (אלסמע ואלטאעה). על המכתב מופיעות כעשר חתימות, ובהן: יחיא(?) בן נהוראי(?); פלי(?) בן שמואל; יצחק בן שמריה; שמואל בן דניאל(?); מריות בן שמואל; יוסף בן משה; עמרם בן נעמאן; יחיא בן ח'לר; אברהם בן יוסף; פהד בן מבורך; משה בן נתן. התאריך הנקוב הוא העשור האחרון של אדר א' שנת 48[.], שעשוי להתפרש או כשנת 148[.] למניין השטרות (1169–1179 לסה"נ) או כשנת 48[.] להג'רה (1087–1096 לסה"נ). זהו קטע (החלק הימני התחתון של המסמך). בצד האחורי נעשה שימוש חוזר לטיוטות של ביטויים ממכתבים בכתב ערבי ואולי גם כמה שמות (סלמאן...?).

מכתב מלאמע בן חסן אלכנזי אל האפרכוס הנובי אורווי שבאיברים, ובו חדשות פוליטיות חשובות לנמען וכן מידע היסטורי רב ערך עבורנו: הוזיר הפאטמי במצרים נרצח. תאריך: 1169. "האל הגן עלינו מרשעתו של שאוור, והוא נהרג בידי שירכוה, מפקד הצבא". אסד אלדין שירכוה (דודו של צלאח אלדין) "נטל על עצמו את הוזירות" ו"זימן את האמיר" (אולי הכוונה לכנז אלדולה), ו"האמיר נחוש לנסוע למצרים לשם מסעותיו (של שירכוה) ולסייע לו". לאמע מציין כי הוא עצמו "נשאר בארץ (נוביה)" ואינו נוסע למצרים בעת הזאת. לאמע גם מציג את נושא המכתב, אווה (اوه), ומתאר אותו כ"בן לווייתי הנאמן ומלא הכבוד" וכן "משרתי", ומסביר שהוא נוסע יחד עם מאריח'ורה — הנזכר במסמך אחר (PGPID 40153) כע'ולאם של לאמע. השולח מבקש שיינתן לאווה יחס הולם: "אנא נהג בו בטוב ובנכונה וספק לו את צרכיו".

איגרת מאת נחום בן יוסף אלברדאני מקירואן אל רבו שמואל בן חפני גאון, מיום 7 באוגוסט 999. השולח, שמשפחתו נותרה בעיראק, מספר כי הוא נודד מזה זמן רב מסיבה לא־נעימה שאינה מפורטת בגוף המכתב. בין המקומות שביקר בהם נמנים קירואן ואל־מהדיה. הכותב מבקש סליחה על כך שהוא כותב את המכתב בערבית ולא בעברית, שכן כתיבה בערבית הייתה נוחה לו יותר בשל החיפזון שבו נכתבו הדברים. הוא מזכיר איגרת קודמת ששלח שמואל בן חפני, ובה תיאר מצב קשה בבגדאד. עוד מזכיר הכותב שורה של פטירות במשפחתו. הוא מפציר בשמואל בן חפני לדאוג שאדם בשם אבו מנצור ימשיך ללמוד משנה ותלמוד, אף שהוא כבר עמוס בטרדות פרנסה. הפרגמנט המקורי אבד. המידע מבוסס על גיל ועל מאמרו של גולדציהר. רמז אחד שעשוי לסייע בעתיד לפענוח התעלומה: בעבר הופיע ב־PGP תעתיק חלקי תחת שיוך אחר.

מצד הפנים: מכתב אל הגאון בקהיר (אלמעזיה). בערבית-יהודית. הכותב מסביר כי טרם הצליח למצוא בהמת רכיבה כדי לבוא ולבקר (אפתקד) את הגאון פנים אל פנים, ובינתיים ליבו נתון אליו. מצד הגב: מכתב (טיוטה?) בערבית-יהודית, הממוען לקבוצת אנשים (אלחברים) שנראה כי הם נחותים מן הכותב במעמדם, ובו מוזכר עידוד למעשים טובים (אסתנהאצ' אלת'ואב). על הנמענים לחקור בעניינו של אבן סברה ביחס לנדרים שנדר. ייתכן שנדר לשאת אישה מסוימת, אך כעת חפץ לשאת אישה אחרת. על הנמענים להחליט אם הדבר מותר אם לאו, ואם לא — שתינתן פסיקה (פליפתוה) לאחר "מלקות" (צ'רב מלקוט) וקנס כספי, משום שהדבר ישמש לקח לאחרים. נראה כי הכותב מייחס חשיבות לחיזוק תוקפן וסמכותן של הפתוות (אן יכון ללפתוא באב). כמו כן, יש לשלוח מכתב אל אבן אלעמאני שבו יינזף על האיחור בכתיבתו.

מכתב מאבון בן צדקה, השוהה בירושלים, אל נהראי בן נסים בפוסטאט. כתוב בערבית-יהודית. התיארוך: כ"ד באלול (28 באוגוסט) 1065, על פי הערכתו של גיל. אבון מעביר לנהראי ברכות להולדת בנים זכרים. "אלכבירה" ואשתו של נהראי שוהות בירושלים, וייתכן שביקורן קשור לעניין זה — כלומר, שבאו להתפלל על הולדת בן זכר. המכתב כולל פרטים שונים על המגרבים השוהים בירושלים. הציבור מודאג מן הבצורת, ומחיר החיטה עולה. אבון מזכיר גם את ספריו, שהביא עמו מן המערב והשאיר בידי ישועה הכהן בן יוסף באלכסנדריה. אבון מדווח כי מכר את רוב מטבעות רבע הדינר המוזכרים במכתבים אחרים, ועל בסיס זה ניתן להסיק את שנת המכתב. עוד הוא מדווח כי ר' יצחק החלים ממחלתו (שורות v3–4), וכי דודו של נהראי מצד אביו, אבן סהלאן, חולה ומבודד (שורות v9–10). המידע מבוסס על גיל.

פתק לא פורמלי המופנה לאבו אסחאק. ביהודית-ערבית, כתוב שלא כמקובל עם ניקוד ודיאקריטים שלמים, שופך אור על ההגייה של יהודית-ערבית מצרית. (T-S Ar.3.4 דומה.) נראה שמבקש 'עט סורי/לבנטיני ארוך.' נעשה שימוש חוזר לרשומות עבריות (אם כי ייתכן גם שאלה קדמו, מכיוון שהן חתוכות בחלקן בצד הפנימי). לכמה מחקרים עדכניים של פונטיקה יהודית-ערבית בהתבסס על מסמכי גניזה, ראה: -Geoffrey Khan, 'Vocalised Judaeo-Arabic Manuscripts in the Cairo Genizah' -Nadia Vidro, 'Arabic Vocalisation in Judaeo-Arabic Grammars of Classical Arabic' -Marijn van Putten, 'A Judaeo-Arabic Letter in Early Phonetic Judaeo-Arabic Spelling: T-S 13J8.7' -Nick Posegay, 'A Judaeo-Arabic Biblical Glossary as a Source for Arabic Historical Dialectology'

מכתב מעמרם בן יוסף אל נתנאל בן יפת בנוגע לסחורות שנשלחו על ידי חסן בן בנדאר. המכתב נכתב באלכסנדריה, ומתוארך לשנים 1094–1097 לספירה. עמרם מזכיר את מחלת העיניים שלו ('נראה שמצאתי הקלה קלה') ואת האישה האומללה (עגונה במקום עגומה, כמו במכתב נוסף ידוע) הסובלת מכאבים במפרקי ידיה ורגליה (אישה זו ודלקת המפרקים שלה מופיעות גם במסמך אחר). עמרם מתנצל על שאינו יכול לחלוק כבוד לנגיד בשל מחלת העיניים שלו, ולכן הוא מבקש מנתנאל לייצגו. עמרם מעלה את אותה בקשה עצמה גם בפני מוסא בן אבי אלחי במכתב אחר, ובפני נהראי בן נסים במכתב נוסף. במכתב זה מוזכר גם ח'יאר (בן יעקב), המוכר ממכתב נוסף ומתעודות קשורות. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיס המפתח של גויטיין.) ראו גם את התעודות הנוגעות לאבו אלפרג' נסים, שנעלם בהודו עם הכפור שלו.

מכתב מכנז אל-דולה אל האפרכוס הנובי אורווי באבּרים. המכתב מציג את נושא האיגרת, "אלקאאד חסן, בנו של אלקאאד שֻׁגַ'אע אל-דולה (גבורת המדינה) אסחאק, ממונה השער", ומדגיש את מעמדו הרם ואת חסותו של כנז אל-דולה עליו: "מעמדו אצלי איתן ודרגתו ידועה היטב". הכותב מביע ביטחון ביחסו הטוב של האפרכוס כלפי נושא האיגרת, אך עם זאת מבקש התחשבות מיוחדת: "העניק לו את מעמדם של עבדיי האישיים הדומים לו, מבחינת הטיפול, השמירה, ההשגחה וההגנה". הוא מבטיח להביע את התודה הראויה על כל טובה שתיעשה לחסן. המכתב חתום בשרשרת תארים מרשימה: "המפקד הנאמן והמנצח [...] ניצחון המלוכה, כתר השושלת, גאון [הערבים], אוצר השושלת (כנז אל-דולה) ותומכהּ, אחי בני הצפון, [חרב] אמיר המאמינים, אבו מנצור [מֻתַוַּג'], בן חסותו של אל-עאצ'ד, [שר הצבאות]".

איגרת מעניינת בפרוזה מחורזת בעברית, עם שורה אחת בערבית-יהודית, המשתרעת על פני 4 דפים (7 עמודים). היא פותחת בתיאור פיוטי של תוויו היפים של אדם מסוים (גבותיו הקשותות כאילו נחקקו בקולמוס, רקותיו ולחייו כעקרבים העוקצים את לב כל הצופים בהם, וכיוצא בזה). נראה שהנמען מוזכר בשמו בשורה האחרונה של תמונה 6: "ושמו אברם ואברהם אביו, כאלעזר המטהר בדם בהמות" — כלומר, מדובר בכוהנים. הכותב מבקש מספר פעמים מכתב, ואחר כך טובה עמומה "על פי הברית שביני ובינך [שנכרתה] בשבת תרומה". הוא מציין שהוא תמיד שואל יורדי ים לשלום הנמען. אחר כך: "כתוב לדניאל עבדך ביום רדתו (או: רדתך) לעיר און בימה (הליופוליס?) / ללוות אח היוצא למסעו לספרד, ועבדך ל'סין' שבמערב (? סין שבימה)". המידע נשאב בעיקרו ממאגר פרידברג. ראוי לבחינה נוספת.

מכתב מאת לאמע בן אלחסן אלכנזי אל האפרכוס הנובי אורוי בן ח'יאך' (אכשיל, אדון הסוסים ווזיר המלך). במכתב מודיע לאמע לאפרכוס כי מכתבו הקודם נמסר "באמצעות אדוני, אוצר השושלת (כנז אלדולה)", אמירה המלמדת על היררכיית היחסים: לאמע משרת את כנז אלדולה. מטרתו המרכזית של המכתב, כך נראה, היא להבטיח מעבר בטוח ויחס הולם לעבדיו של השולח, כילא וע'אלי, היוצאים בדרכם אל מלך נוביה יחד עם "אריגיי". לאמע מבקש במפורש להגן עליהם, ופונה אל האפרכוס לוודא שאיש לא "העז להתנכל להם". כמו כן מזכיר לאמע כי כתב מכתב אל המלך ובו הביע את כוונתו "למלא את חפץ המלך בארצו" — דבר המעיד על יחס דיפלומטי של כניעות וכבוד. היחס הטוב לנציג משקף את היחס לאדונו, כפי שמנסח זאת הכותב: "מי שדואג לנער העבד וגומל עמו חסד — לאדונו הוא עושה זאת".

מכתב בספרדית מאת יעקב נוניֵס דה פז שבאלכסנדריה אל ה"סניוֹרֶס" אלפלאס וקוסטה איירס שבקהיר (ראו תיוג לאחרים בקבוצה), ככל הנראה בסביבות שנת 1720. בכותרת המכתב מצוין בבירור התאריך כ"ה בניסן, אך השנה אבדה. המכתב דן במגוון "caxas" ו-"caxetas" — כלומר "תיבות" ו"תיבות קטנות" של סחורות מסחריות, וכן בתשלומים כספיים, למשל ב"fonduclis" (שורה 15 בצד הפנים), מטבע זהב עות'מאני שהחל להיטבע משנת 1725 לסה"נ. בצד הפנים מוזכרת גם השכרת כלי שיט ימי, במונחים שהיו רווחים במערכת השילוח השיירתית של הים התיכון בעת החדשה המוקדמת. הכותב מציין "procurando de nolejar una polaca" (שורה 21), כלומר כוונתו לשכור באופן רשמי כלי שיט מסוג "פולאקה" (הפועל "nolejar" בספרדית הוא גזירה מן הפועל האיטלקי הנפוץ יותר "noleggiare").

מכתב בעברית. אליה בן אליקים, היושב בכרתים, כותב אל משה בן יהודה באלכסנדריה. תאריך: 1484 לסה"נ (התאריך נכתב במסמך בקטע האיטלקי שבצד ב'). נושא המכתב: הזמנת כתב יד ומשלוחי יין וגבינה. באשר לכתב היד, אליה הופקד על השגת עותק של פירוש הרמב"ן על התורה. תחילה פנה אל הנכבד ויטור רויגע (השר ויטור רויגע), אך זה לא ידע דבר על אופן השגתו. בהמשך חיפושיו מצא עותק אחד הכתוב על נייר חדש ובכתב יד מעולה במחיר של 8 דוקטים. כמו כן שמע שמועות על עותק נוסף הכתוב על קלף במחיר של 15 דוקטים. אליה מבקש הנחיות כיצד להמשיך ולפעול בעניין. בסוף המכתב שולח אליה דרישת שלום לצדקה (נס או ניס), לאברהם תלמיד וליוסף קסטרו ספרדי. בצד ב' של המסמך מופיעות שלוש שורות כתובות באיטלקית, וכן חותם הפוך (תמונת ראי) של כמה פסוקי מקרא.

מכתב בעברית. מאוחר ואינו מגניזת קהיר. שמות השולח והנמען לא נשתמרו. השולח הוא ככל הנראה דיין סייר, כפי שעולה ממכתב זה וממכתב דומה שלו. כאן הוא פונה אל "כל הקהל" ובאופן ספציפי אל כפיף בשם אברהם. הוא שמע שאברהם פסק שאישה מסוימת אינה מאורסת ושהיא חופשית להינשא לכל מי שתחפוץ. "ואמרתי, 'יישר כוחו! שיסמוך על חוכמתו האדירה ולא יתייעץ עם מי שגדול ממנו... והוא מתיר אשת איש להינשא לאיש אחר ולהרבות ממזרים בישראל.' דבר כזה אסור שיקרה בישראל. כעת אכתוב לך מה שראו עיניי שלי כאשר דנתי בעניין זה בעיר סנדור..." (העיר סנדור, שאינה קיימת עוד, שכנה ליד דהוק שבכורדיסטן והייתה בה קהילה יהודית חשובה.) לאחר מכן מובא תיאור מפורט של המקרה הנוגע לנישואין (או היעדרם) בין בתו של מרדכי לבנו של דוד. נדרשת בדיקה נוספת.

עמוד 2 הוא איגרת קליגרפית בעברית הממוענת לזקני אלכסנדריה, מתוארכת לשנת 5458 לבריאת העולם (1697/98 לספירה), חתומה בידי שלושה אנשים, בשמה של אישה אשר ננטשה יחד עם בנה התינוק על ידי בעלה יעקב אללוזייו (או אולי אללומיו) בן אברהם. יתרה מזאת, יעקב שלח להודיע לה שאם תנסה ללכת בעקבותיו, יחמוק באישון לילה והיא תיוותר נודדת בארץ. כותבי האיגרת מבקשים את עזרת הנמענים כדי להביא את יעקב בפני בית דין בטרם יימלט ממצרים, ולחייבו לתת לה את הגט ולשלם את כתובתה במלואה (6000 מדינים), וכן את הוצאות המזון שהזניח לספק לאשתו ולבנו במשך כל התקופה הזו. עמוד 1 כולל אוסף תמוה של טיוטות איגרות ואולי מסמכים משפטיים בעברית, ובהן אחת הפותחת באותו אופן כמו האיגרת שבעמוד 2, אך אחרות שאין להן כל קשר אליה. דרוש עיון נוסף.

קטע מכתב (חציו התחתון) בערבית-יהודית, ממוען לאישיות חשובה (אולי רבי אברהם בן הרמב"ם). מתוארך לעשור האמצעי של חודש אלול שנת 1541 למניין השטרות = אוגוסט 1230 לספירה. המכתב נפתח באזכור של החֻשָּׁאר (גובי מס הגולגולת) של אלכסנדריה ושל אדם מסוים שביקשו לכלוא. מוזכרת קהילתה המכובדת של בלביס. נראה שמדובר במכתב המלצה עבור איש נזקק. בצד ה-verso: רשימת שמות, ובהם אבן אל-לבּאן אבו סעד; אל-רייס אבו אל-רצ'א אבן אל-שלישי ובנו; אל-רייס אבו מנצור ודוד ונתנאל ויעקב. כן מופיעים שרבוטים שונים בכתב עברי, ערבי-יהודי וערבי. ראוי לציין במיוחד ששרבוטים אלה כוללים את חמש קטגוריות פסיקות השריעה (אחכּאם), אך בערבית-יהודית: מפרוצ' (חובה); מנהי ענה (אסור); מכרוה (לא רצוי); מסתחבּ (מומלץ); מבּאח (מותר/נייטרלי).

מכתב מבו נצר בן אברהים אל אבו אלרביע סלימאן הכהן בן אבו זכרי כהן, בפוסטאט, ברחבת הבשמים. בו נצר מתרעם על כך שמכתביו הקודמים אל אבו אלרביע או אל אבו אלפח'ר מעולם לא הגיעו ליעדם, שכן לולא כן היו יודעים שאבו אלפח'ר אמור לשלם לאבו אלרביע 6 1/3 דינרים (זהו ככל הנראה הפירוש הסביר ביותר ל"עליו לשלם לו", אם כי כינויי הגוף אינם ברורים). לאחר מכן הוא פונה לעסק הקשור באדם בשם משה, אשר הוא זה שהביא את מכתבו של אבו אלרביע והפציר בבו נצר להפקיד בידיו סחורות לשם הובלה. גם עניין זה מקומם את בו נצר, מאחר שלא הייתה לו כל דרך לדעת אם משה אכן ראוי לאמון, ומעבר לכך, נימוסיו של משה היו של בור ועם הארץ. בהמשך הוא דן בקצרה בעניינו של תרבוש (טורבן). מוזכר גם מכתב אל "אלכהן אלסקלי" (הכהן הסיציליאני).

קטע מדו"ח של דיין סייר על פעולות שנעשו ביחס לעיזבונו של אבו אלפח'ר בדמירה, שנכתב בדצמבר 1258 לסה"נ (סוף טבת א'תק"ע למניין השטרות). אבו אלפח'ר היה ככל הנראה רוקח/רוכל בשמים (עטאר), והותיר אחריו אלמנה ושלושה ילדים — שניים בגירים ואחד צעיר. הדיין יצא לדמירה בהוראתו של "סיידנא" ("אדוננו"), בלוויית הנאמן אבו אלעז, אביה של האלמנה. כן נכחו אלשיח' עמיד ואחיו אברהם. התקהל מניין של אנשים, והדיין הכריז חרם נידוי על כל מי שיסתיר נכסים או רכוש שהמנוח הפקיד בידיו. נמצאו מטבעות וכסף על נייר בערך כולל של 1500 דרהם, ובצירוף שווי הסחורות שבחנות הרוקחות ובבית הסתכם העיזבון בסך של 94 דינרים. הכסף הופקד בידי עמיד ואחיו, בזמן שהדיין ממתין להוראות נוספות. חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.

מכתב בספרדית מאליעזר ביסקה(?) אל סיג' מוסה ביסקה, שנשלח בחודש יוני ("Giunio") שנת 5480 לבריאת העולם, היא שנת ת"פ (סיוון 1720 לסה"נ). השנה מופיעה בכותרת במצב מעט פגום, כשהספרה האחרונה אינה חד-משמעית. בחלק הכתובת של המכתב מופיע שם המקום "Casanova", לצד הביטוי "En[?], nave que dios salve" — כלומר "באונייה שאלוהים יגן עליה". שורת הסיום בצד האחורי כוללת את הצירוף "tu padre" (אביך), המרמז כי אליעזר כותב אל בנו, וכך גם הפנייה "querido yjo [sic]" (בני היקר) המופיעה בכותרת המקוטעת בצד הקדמי. שורות הסיום כוללות גם מעבר ללשון העברית בברכות כגון "ברכה" ו"ושלום". במכתב מופיעים מדי פעם איותים בעלי גוון איטלקי, כדוגמת "biliete" (שורות 7–8). לבסוף, ונציה ("Venezia") מוזכרת בשורה 22.

מכתב מאת אדם הנושא בתואר "סגן הישיבה" אל אהרן החזן. תיארוך: אולי בסביבות 1035 לספירה, על פי זיהויו של גויטיין את הנמען עם אהרן בן אפרים, שהוא הנמען של מכתב נוסף המתוארך לסביבות 1035 לספירה. הכותב מרותק לביתו בשל שאריות (בקיה) של מחלה קשה (מרץ' צעב, אלם, עלל). הוא אינו מסוגל לעמוד, ובקושי יכול לכתוב. הוא מבקש מאהרן להביא אליו את הנשיא ואת אבו עלי כדי לטפל במחלתו, וכן ללכת יחד עם אבו אלח'יר מבורך לאסוף כסף מ"אצחאבנא" (חברינו) למען איש נזקק וערום (אנסאן מסתור וערין), כלומר למענו של הכותב עצמו. כמו כן עליהם להשיג עבור הכותב חצי דינר מאבו אלחסן. חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין. הסופר חתך ועשה שימוש חוזר בטקסט ערבי קלאסי בכתב קליגרפי עם ניקוד מלא וסימני דיאקריטיקה.

מכתב ששלח אדם מקוּץ אל בן משפחה בשם אברהים בן ואפי, באלכסנדריה. בערבית-יהודית. תאריך משוער: המאות ה-11–13. ראשית המכתב חסרה. הטקסט השמור פותח במילים: "אין אלא שמועות נוראיות על האויב, יהי רצון שהאל יבשר לנו בשורות טובות עליכם. אני בקו הבריאות, תודה לאל, בקוּץ. נותרה רק הנסיעה במורד אליכם, אם ירצה האל". האזכור של "האויב" מסקרן, ואולי מתייחס למצור על אלכסנדריה ב-1167 או ב-1174. השורות הבאות פגומות, אך מוזכרים בהן אסד (אלא אם יש לקרוא לאחד), פוסטאט, בו אלחסן, ושליחתו של מכתב תוכחה. הכותב חוזר ואומר שהוא נכון לצאת לדרך אך טרם יצא מקוּץ. דרישות שלום לאב, ליצחק ולבו אלחסן "ולאחיותיי ולילדיהן". וכן למעאני ו"לדודי מצד אבי יוסף וילדיו ולסבתי (סתי) ולדודי מצד אבי מֻפַדַּ'ל".

מצד הפנים: מכתב מאדם לא ידוע אל בעל סמכות בקהילה, בערבית-יהודית. הכותב מבקש סיוע בפרשה סבוכה הנוגעת למשבר בחיי הנישואין שלו ולשורת פינויים מצד בעל הבית. המכתב כולל מידע רב על המגורים ועל מיקומם. בשלב מסוים סגר הכותב את הדלת הראשית ופתח דלת חדשה אל פרוזדור (או סמטה? דהליז) שבו מתגוררת קבוצה של קראים, ובהם עבד אללטיף אלבציר, וההבה אלזיאת ובנו עבד אללה. הכותב חוזר ומדגיש מספר פעמים כי הוא נשבע שכל דבריו אמת. בנוסף הוא נדר להתגורר באותו בית, ושילם מראש (או התחייב לשלם?) את שכר הדירה למשך שנה שלמה — ייתכן שנדר זה היה חלק מהסכם פשרה בסכסוך הזוגי. מצד הגב: רישום נוסף בערבית-יהודית הנוגע לאותה פרשה, אך נראה שנכתב מנקודת מבטו של אדם אחר. המסמך כולו ראוי לעיון נוסף ומעמיק.

מכתב בעברית מאת עזריה זאבי בירושלים אל יצחק קסטרו בקהיר/פוסטאט. תיארוך: אמצע המאה השבע-עשרה. יש לקרוא אותו יחד עם מכתב נוסף — אותם שולח ונמען. העמוד הראשון מטושטש מאוד וקשה לקריאה. עזריה פותח בדברי שבח לנמען (שו' 1–4 בצד ימין), מדווח שקיבל שניים ממכתביו (שו' 5–6) ומזכיר מכתבים קודמים (שו' 9). הוא מזכיר את אובדנם של "פריטים" מסוימים (שו' 11). הוא מזכיר את "הר״י אפמדו י״א" (שו' 17), שמוזכר גם בהקשר שלילי במכתב הקודם. הוא דן במסחר באבנים יקרות (שו' 12) ובתכשיטים (שו' 15, 18, 25), ככל הנראה עם סוחרים מקושנדי, כלומר איסטנבול (שו' 19). בהמשך הוא מרחיב בבקשתו לתרומות עבור קהילת חברון באמצעות ר' זרחיה [גוטה] (שו' 2 בצד שמאל). המידע כולו מבוסס על מהדורתו של אברהם דוד.

ורסו (השימוש המקורי): מכתב בכתב ערבי מאת סוחר (מוסלמי?) הפונה אל קבוצה של סוחרים יהודים ומציע להם את שירותיו תוך הצגת מעלותיו המסחריות. (המידע מתוך כרטיסיית גויטיין.) הערה: קטע זה ידוע גם בשם נוסף. פתיחת המכתב: اخوتي العزيزين علي الاسرايليين التجار ادام الله عزهم بسم الله الرحمن الرحيم قد علمتم ياخوتي العزيزين علي اطال الله بقاكم رغبتي في معاملتكم وايثاري لكم وجودتي اياكم ومذهبي في المعاملة بجميع من اعامله بالصحة والوفا وجميل العشرة . . . . הכותב פונה אל "אחיי היקרים, היהודים הסוחרים, יאריך ה' את כבודם", פותח בבסמלה, ומזכיר להם את רצונו לשאת ולתת עמם, את העדפתו אותם ואת דרכו במסחר עם כל מי שעמו הוא עושה עסקים — ביושר, באמינות, בקיום ההתחייבויות ובחברות נאה.

מכתב משפחתי בעברית. הכותב מנחם את הנמען (אולי אחיו, ראו שורה 2) על אבדן שאירע לו. לאחר מכן הוא כותב: "מן היום שנתת את בתך לאיש, נדמה לי שלא היה לי שבוע טוב אחד בשל המריבות והעלבונות שביניכם, כי איני יכול לשאת לשמוע דברים אלה. לו הייתי יכול לעזוב את המקום בלי שאיש יידע, הייתי עוזב מרוב הכאב שהיה בלבי. אמרתי בלבי: אוי לנו מן החטאים, אין לי... בנים או בנות...". חלק ניכר מן המכתב קרוע בנקודה זו. בצד ורסו הוא מתאר כיצד הצילו אלוהים מצרה כלשהי, ונראה שהנמען ביקש ממנו לכתוב לאשתו כדי שתשוב אליו, אך אין בעיר אלא חדשות של אסונות, ולכן אין הוא מתכוון לכתוב עד שהמצב ישתפר. הקריאה במידה מסוימת השערתית, והיחסים בין הכותב, הנמען, הבת, הנשים והאנשים שרבו — כולם עמומים.

העתקים של מכתבים בלאדינו מתאריך 9 בדצמבר 1811 (כ"ג בכסלו תקע"ב), ככל הנראה קטע מתוך פנקס העתקות מכתבים רחב יותר. זהות השולחים והנמענים אינה ברורה, מכיוון שחלקי הכותרת שבהם מצוינים בדרך כלל הנמענים הושמטו בפנקס ההעתקות, וגם שמות השולחים אינם מופיעים בתחתית כל ערך. עם זאת, בצד הוורסו מופיעים שני שמות לאחר התאריכים: רב שלמה בן יהודה (שורה 5) ומרדכי כהן (שורה 10). כמו כן, אדם בשם משה פרננדס מוזכר בסריקת הוורסו (שורה 13). ההתכתבות הקשורה לאדם הראשון אולי מזכירה את הסחר בקפה: "mandare otro caffes" (שורה 7v). "מצרים" (אולי קהיר/מצרים) מופיעה כשם מקום (שורה 14v), וכן רשיד ברקטו (שורה 10) וסלוניקי (שורה 18r). השורה האחרונה ברקטו מזכירה את "אוקה/oka" כיחידת מידה.

מכתב אישי אל יחיאל אלקהלאני [מאת יוסף בן שלום סימן], מיום כ"ח בכסלו __96 (שתי הספרות הראשונות של השנה אינן קריאות במסמך). המכתב מקורו בבית העלמין בבסאתין וכתוב בעברית. סריקה מקורית ותרגום של המכתב זמינים בפרסום "אלג'ניזה ואלמעאבד אליהודיה פי מצר" (עמ' 203–207). שולח המכתב פונה לנמען כדי לברר מדוע לא השיב על מכתבים קודמים, ומודיע שהוא מוכן לשלוח את התשלום. מאחר שרוב המסמכים המתוארכים המצויים באוסף הם מן המאה העשרים, הקריאה הסבירה ביותר של התאריך היא [ה'ת]רצ"ו לבריאת העולם, כלומר 24 בדצמבר 1935. אפשרות נוספת היא שהשנה נקובה לפי לוח הספירה הנוצרית (אולי [18]96), והחודש והיום נקובים לפי מניין הבריאה — כפי שקורה במסמכים אחרים מן המאות ה-19 וה-20 באותו אוסף.

אוסף מגוון של מסמכים החולקים דף אחד. תיארוך: ככל הנראה ראשית המאה ה-15. בצד הרקטו: העתקי איגרות. בעברית. האיגרת הראשונה מזכירה את אבלי ציון. נראה שהכותב קיבל תוכחה על טעות במשהו שהעתיק, שכן הוא כותב: "אפשר שהמעתיקים בלבלו את הנוסח בחפזונם להפיץ את הבשורה הטובה מאיש לאיש. כאשר ראיתי שכך כתוב בהעתקים, כך העתקתי, מבלי להוסיף או לגרוע דבר". האיגרת השנייה היא מקהילת סיסנירוס (ציץ נירוש) אל חסדאי קרשקש (נפטר 1410), ובה הם מודים לו על איגרתו ומבשרים לו על שליח רחום מאת האל ששוגר לגאול את היהודים מגזרות הנוצרים. ייתכן שאיגרת זו קשורה לתובע הגאולה משה בן יצחק בוטריאל מסיסנירוס, שעלה לגדולה בעקבות גזרות 1391 כנגד היהודים, ואשר נמנה על תומכיו גם חסדאי קרשקש.

רקטו: עמוד 7 מתוך חיבור ספרותי על פרשיות פתוחות וסתומות. ורסו: מכתב בערבית-יהודית. אולי טיוטה. אפרים, בנו של הנמען, מתגורר אצל הכותב, שאחראי כפי הנראה גם על חינוכו. הכותב מתאר עד כמה הם מתגעגעים לנמען, ולאחר מכן מוסר עדכון מפורט ומעניין על סדר התפילה והלימוד שלהם בשבת. בליל שישי הם קוראים את הפרשה (קרא ותרגום) ואת ההפטרה, אחר כך לומדים מעט מ"מורה הנבוכים" (אלדלאלה), ואז ישנים עד חצות. מחצות הלילה ועד עלות השחר אפרים קורא תהלים. בבוקר הם אומרים את "השיר", את המזמורים, את העמידה, את הפרשה (קרא ותרגום), את הנביאים ואת התהלים. לאחר מכן הם קוראים מעט מ"החיבור" או מ"ההלכות", מתפללים מנחה, ואז לומדים את "כתאב אלאמאנאת" של רב סעדיה גאון. שאר המכתב חתוך.

מכתב מעניין בעל גוון קונספירטיבי, ככל הנראה מאב אל בנו. הכותב מדווח כי שמע שברכאת בן הראיס (שלמה בן אליהו?) ביקש את ידה של בתו של אבו סעד. נראה כי גם הנמען מתעניין בבתו של אבו סעד, שכן הכותב אומר לו לאזור אומץ ולבוא במהירות, כדי שיוכלו להתייעץ עם אמו ולבקר את אבו סעד בלילה ולדבר עמו לפני שיחמיצו את ההזדמנות. שאר המכתב (שו' 15 בצד הפנים עד שו' 11 בצד האחור) דהוי יותר וגלוי יותר באופיו, ומזכיר חפצים קטנים שונים, מחברות וסכומי כסף. הכותב מדווח שכבר שילם לבעל הבית את הכסף שקיבל קודם לכן מן הנמען. הנספח שבסוף (שו' 12–20 בצד האחור) אולי חוזר אל עלילת השידוך: הכותב מורה לנמען ללכת אל "האיש" (אבו סעד?) ולראות מה בליבו, בטרם ילכו אליו הכותב והנמען יחדיו.

מכתב בקשה קליגרפי שלם המופנה אל יפת השר, לוי, ובו מתחנן הכותב לקבל כסף שיסייע לו לשלם את מס הגולגולת (ג'זיה) עבורו ועבור שני בניו. המכתב כולל כמה פרטים מעניינים. הכותב מספר שמדי שנה רגיל יפת השר לשכנע את אלשיח' אלנפיס לשלם עבורו את מס הגולגולת. הכותב שקוע בחובות בסך 300 דרהם, בתוספת ריבית, וזאת בין השאר בשל ההוצאות הכרוכות בחתונת בנו. כל בני הבית גוועים ברעב, שכן, כדבריו, "אינני קונה אלא את לחם השוק". בהמשך הוא מצטט את הכלל ההלכתי שלפיו עניי ביתך קודמים לעניי עירך, ועניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת, ומוסיף: "על כן ראה אותי כאחד מעניי ביתך". הוא מבקש שגיסו לא ישמע על העניין (ייתכן שהוא קשור ליפת השר דרך גיסו זה). השווה למסמך נוסף (PGPID 11725).

מכתב בערבית-יהודית. מתוארך כנראה לראשית המאה ה-13. ייתכן שנשלח על ידי בן משפחה של סת ע'זאל אל שלמה בן אליהו, וייתכן שהוא בכתב ידו של יהודה בן טוביהו. הכותב משיב לנמען על תלונותיו ומבקש פירוט: "אתה כותב לי שאתה במצוקה ממידותיה (אח'לאק). ברצוני שתכתוב לי ותספר לי בדיוק מהי הבעיה, שכן איני יודע מהי הבעיה. ספר לי במה מדובר כדי שאוכל לטפל בכך עבורך... שכן אתה יקר לי, יותר מאחי וכמו אבי באצילותך. כל טובה שתעשה עמה — אלוהים יגמול לך עליה ותזכה לשכר". בסוף המכתב נמסרות דרישות שלום ל"אחות היקרה", לאסחאק ולאשתו, לאלחדות (ראו מקבילות במסמכים נוספים שבהם מופיעה דמות זו), לבו סעד, לאחרים, ולבו אלפרג' אלמכין בן בו אלזכאר(?). בצדו השני של הדף מופיע לוח שנה.

הודעה מטעם הקהילה היהודית האשכנזית בקהיר על פתיחת מרפאה ציבורית בשכונת בית הכנסת הקהילתי ברחוב גני רוזטה בקהיר. המסמך אינו נושא תאריך, וכתוב ביידיש ובצרפתית. על פי המידע מתוך הקטלוג בעריכת חסנין מחמד רביע, סריקה ותרגום של המסמך זמינים בספר "אלג'ניזה ואלמעאבד אליהודיה פי מצר" (עמ' 157–158). הנוסח המקורי בצרפתית מודיע: "הקהילה היהודית האשכנזית בקהיר – ועדת הצדקה – הודעה – יש לנו הכבוד להודיע לציבור הנכבד בקהיר כי הקמנו מרפאה חינם לחולים, ללא הבדל לאום, בניהולו של ד"ר א' טוניס, בוגר אוניברסיטת ז'נבה (שוויץ). המרפאה פתוחה מדי יום בין השעות 11:00 ל-12:00, למעט בשבתות ובימי חג, במתחם חצר בית הכנסת של הקהילה הנמצא ברחוב ז'רדן רוזט (גני רוזטה)."

קטע ממכתב שממנו שרדו רק החלק התחתון של גוף הטקסט והשוליים. בשורה 15 בצד הפנים מוזכר אדם בשם ס[ניור] קוריאל, ובמספר מקומות יש התייחסות לאיסטנבול, למשל: "הספינות מפליגות מדי יום מאיסטנבול / אל מראכיב כול יום בסאפרו מין קוסטה" (שורות 21–22 בפנים). ייתכן שהמונח המקומי "מציר" (שורות 10 ו-12 בפנים) משמש כאן באופן כללי לציון "מצרים" או לחלופין "קהיר", ואף שאין הוא משקף את הכתיב המקובל ביהודית-ערבית, ייתכן שהוא מעיד על השפעת המונח התורכי-עות'מאני "Misir". יש דיון רב במחירים הנכתבים בספרות ערביות מזרחיות, למשל "רייל דהבי" (שורה 10 בפנים). בשורה האחרונה של השוליים מוזכר גם אדם בשם ס[ניור] ישראל שילמון [?] "ס יסראל שילמון". צדו האחורי של הקטע ריק.

מכתב מאת "אדון תרני האניות" (Master of the Shipmasts) אל אפרכוס נובי בעיר אִבְּרִים. המכתב מדווח על פעילותו של מֶרְכִּי, איש שהיה בשירותם של האפרכוס הנובי ושל אדון תרני האניות. לפי חאן, נראה כי מרכּי "פועל יחד עם הכותב המוסלמי של המכתב כדי לספק לאפרכוס ציוד צבאי, אך גם נטל על עצמו את האחריות לפעול כסוכן של השלטונות הנוביים בדיכוי מרידה". קריאות חלופיות: - במקום וانا בשורה 15 ייתכן לקרוא وانما ("רק"), כמו בשורה שלאחריה. - במקום انهيه בשורה 17 ייתכן לקרוא انهبه ("בוז אותו"), כמו בשורה 13. - במקום خيلك בשורה 19 ייתכן לקרוא ذلك ("זה"). - לגבי תרגום המילה ḥadīth בשורה 16, ניתן להבינה כמילה נרדפת ל-kalām (חזרה על הרעיון ש"דבריו אינם ישנים").

מכתב מאת כותב לא ידוע, השוהה בדמשק, אל הוריו. בערבית-יהודית. מתוארך ליום חמישי, כ"ה בתמוז שנת ה'שמ"א לבריאת העולם = 1581 לסה"נ (אלא אם כוונת הכותב היתה שיש לקרוא רק את הספרות שמעליהן חצים, ובמקרה כזה התאריך הוא ה'ש"א = 1541 לסה"נ; יום השבוע עשוי לסייע בהכרעה בין שתי האפשרויות). עבד אללטיף "בן הדוד" (אבן עם') ופרג' אללה "הנער" מוסיפים נספח (פוסטסקריפט) בסוף המכתב. עיקר המכתב עוסק בענייני מסחר ומזכיר שמות רבים, וכן את המטבע אשרפי. הכותב מספר שהגיע זה לא מכבר לדמשק בחבורה של עשרה מטיילים, מדווח על המחירים הגבוהים של הפלפל והזנגביל בדמשק, ומביע צער על שלא הביא עמו סחורה מסוימת כדי למוכרה שם. בברכות הסיום נזכרים אנשים רבים. דרוש עיון נוסף.

מכתב מאשת והב בטבריה אל אחיה ח'לפה בן אברהים אלטביב בן אלטברי בפסטאט, מן המאה האחת-עשרה. היא הכתיבה את המכתב לבנה מבארכ בן והב, בעל יד מצוינת. במכתב היא שולחת תנחומים לח'לפה על הבשורה הטרגית בנוגע לאבו אלחסן ולבנת אבו עלי (ככל הנראה נפטרו). אחיה התעניין במצב הכלכלי בארץ ישראל, והיא מדווחת לו כי הלחם נמכר בראטל לדרהם, וכי הכול זול יותר בטבריה מאשר ברמלה. היא מעודדת אותו לבוא ולהצטרף אליה בטבריה, אך מפצירה בו להביא עמו את סת אלדאר, שכן אין לה איש בעולם מלבד האל ומלבדו. את מכתביו עליו לשלוח אל סייד והב (חמיה, אביו של בעלה) בסוק אליהוד. היא מזכירה כמה אריגים. אחותה (או אולי אחותו של מבארכ) אם בנדאר שולחת את ברכותיה. (המידע על פי גיל.)

מכתב בקשה ותחינה. בחלקו העליון כתובות 13 שורות של ברכות בעברית באותיות גדולות (ייתכן שמדובר בתבנית מודפסת מראש שנרכשה במצב מוכן). בחלקו התחתון, 6 שורות בערבית-יהודית באותיות קטנות יותר, ובהן מתחנן הכותב לעזרת הנמען. הוא פותח בפנייה: "אעלם מולאי אלשיך חרס אללה חיאתה" (דע אדוני השיח', ישמור אללה את חייו), ומסביר שאם הצורך מחייב לחשוף את המצב, הרי שראוי לחושפו דווקא בפני אנשי החסד והנדיבות, המכובדים בעלי המעלה כדוגמת אדוני השיח', ולא בפני אנשי הקנאה וכיוצא בהם. הוא ממשיך ומספר שאללה יתעלה יודע את מצוקתו ואת דלותו, וכי הוא פונה אל כבודו — ישמרו אללה — שיפעל למענו לפי מידת חסדו ונדיבותו. בסיום: "אל יכפיל שכרו מן השמים אמן ואמן סלה".

איגרת ששלח רב שמואל בן חפני, ראש ישיבת סורא, אל יוסף החבר בן ברכיה בפוסטאט. בעברית. התיארוך: ככל הנראה הועתקה במאה ה-11. האיגרת דנה בסכסוך — הנראה כעת מיושב — סביב תרומות כספיות בין ישיבת סורא (בראשות שמואל) לבין ישיבת פומבדיתא (בראשות שרירא). עם זאת, חלק מן התרומות נלקחות במלואן על ידי אדם אחד, ואחרות — אם אינן ממוענות לנמען מסוים או שהן ממוענות באופן כללי לחכמי הישיבה — מחולקות חצי בחצי "בינינו ובין חתננו". הכותב ממשיך באותו עניין ומזכיר תרומה ספציפית של 150 דירהם שנשלחה על ידי רב שכבר נפטר. שמואל מאיץ במקבל לדאוג לתרומות נוספות (הפעם ממוענות כראוי) ומורה לו לכתוב לאדם בשם יוסף בן יעקב. (חלק מן המידע מתוך כרטיסיית גויטיין.)

רקטו וורסו: מכתב. אחד ממספר מצומצם של פפירוסים בערבית־יהודית. מסומן כ"פפירוס II" בסיווגם של בלאו והופקינס. תיארוך: ככל הנראה המאה ה-9 או מוקדם יותר. לא סביר שמקורו בגניזת קהיר; ייתכן שרוב או כל המסמכים מסוג זה מקורם בחוג מסחרי באושמון. זהו ללא ספק הפפירוס הערבי־יהודי הנרחב והמשומר ביותר הידוע לנו (לפחות זה היה המצב ב-1987). זהו גם הראשון שנדון בדפוס (בשנים 1886/87). מדובר במכתב מיעקב בן יוסף, אולי לאדם בשם יום טוב ו/או ל[יוס]ף בן מנחם שֻקייר בשוק היהודים (סוּק אל-יהוד), אולי בחַוז שֻקייר ("מתחם שֻקייר"). ייתכן שהנמען הוא אביו של השולח. המכתב דן במשלוחים רבים של טקסטיל וכספים. (המידע מבוסס בחלקו על בלאו והופקינס ועל גיל.)

קטע ממכתב בערבית. ייתכן שהוא מתאר עסקאות הקשורות בשפחה השייכת לאישה מיוחסת ("אלשריפה אלכבירה"), שאולי עדיין חייבים לה חמישה דינרים: "ויא אכ'י וסידי אטאל אללה בקאך ואדאם עזך ותאיידך . . . . מן ג'מלה ת'מן ג'אריה אלשריפה אלכבירה חפט'הא אללה לאני אנפד'תהא אלי . . . . . . . ואשתראהא מני בעד כל ג'הד בת'לת'ה עשר דנא ורבע להא בעד . . . אלדנאניר כ'מס דנאניר אסתכ'רג'הא ואנפד'הא להא ובאללה באללה מא נעתהא(?) אלא באלחילה ותסלם להא דנאנירהא ואן . . .". בשוליים מוזכרים חיטה וכמה שמות, ביניהם אבו אלכ'יאר(?) ואבו סעד בן אבו אליֻמן. דרוש עיון נוסף. הקטע נעשה בו שימוש חוזר: בין השורות ובצד הרקטו נכתבו חידות בעברית (פתור אחי לחידתי. . . .).

מכתב מבן בשם יצחק בן יעקב אל אביו, יעקב בן יצחק, הכולל 20 שורות של ביטויי נימוס בעברית, ועוד 6 שורות בערבית, ובהמשך 3 שורות המודיעות כי לא הצליח לאתר אדם מסוים במשרד האוצר (דאר אלזמאם) בקהיר; נאמר לו שאותו פקיד יצא לבקר את אביו בדִלאץ. ישנן גם כמה שורות של רחמים עצמיים על מחלת הכותב ועל היותו מחוסר עבודה. בנספח — או ליתר דיוק תשובה מאת יעקב בן יצחק, שאולי ממשיכה אל השוליים העליונים של recto — מבקש הכותב "לסגור את החשבון" ומביע צער על שאין ביכולתו לנסוע, מאחר שלא היה לו נשק להילחם בו. ייתכן שהכותב השתמש מחדש בדף של חשבונות בערבית, שראשיהן של כ-8 שורות מהם נראים בצד verso. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיס הרישום של גויטיין.)

מכתב עסקי בערבית-יהודית. תיארוך: ככל הנראה המאה ה-12. ייתכן שכתב היד מוכר. עוסק במסחר בפלפל, עץ ברזיל, זעפרן (זרנבא), דם התנין (קאטר), בקבוק חמציץ (בטה אלחמאץ') ופריטים נוספים. מוזכרים גם הזכאת (כאן אולי במשמעות מכס), אדם שמת בביירות, אדם שעובד כצורף זהב במצודת הסולטאן, רכישת שפחה ('שתיובא מ-[...]'), אמירים שונים, הקאדי ג'עפר, ואדם המכונה רק "המקולל" (אלארור). מתחת למכתב בצד ה-verso מופיעות מספר שורות נוספות בערבית-יהודית, בכתב יד שונה, ככל הנראה חשבונות עסקיים שנוספו מאוחר יותר (בקית אלחסאב אלדי ענדכם פי אלאוראק...). כמו כן ניתן לראות שרידים של כמה מילים בכתב ערבי, ככל הנראה מכתובת המען של המכתב. ראוי לבחינה נוספת.

מכתב מיצחק אבן עזרא, השוהה בספרד, אל חלפון בן נתנאל. כתוב ביהודית-ערבית. התיארוך: לפני ניסן, ככל הנראה בשנת 1139 (לפי גויטיין ופרידמן), או פחות סביר בשנת 1128 (לפי גיל). המכתב מזכיר אדם המכונה "הפיל", המופיע גם במקור נוסף. חלק ניכר מן המכתב כתוב בשפה מוצפנת. השולח מתייחס ל"שטויות" שגרם "האיש שאתה מכיר" (אולי אבן ברוך) ומזהיר את חלפון מפניו (חַכִּימָא בִּרְמִיזָא — די לחכימא ברמיזא). בהמשך הוא מציין כי אדם שכינויו הסודי הוא "הפיל" (המוזכר גם שלוש פעמים במקור מקביל אחר) סירב לתת את "הנו"ן". אולם על פי אותו מקור מקביל, בסופו של דבר הצליח אבן עזרא לקבל ממנו את "האות נו"ן". (המידע מבוסס על גויטיין ופרידמן, ספר הודו ד'.)

מכתב בלאדינו מאת אב[רהם?] טיל[?] באלכסנדריה אל אפרים עדא בקהיר, מתוארך 11 במרץ 1814 (י"ט באדר ה'תקע"ד). במכתב מוזכרים דוד דיין (שורה 3r) ויוסף מיר (שורה 7r). השם השני מופיע גם כשולח של מכתב אחר בלאדינו. בהמשך המכתב ייתכן שהשולח מתייחס שוב ליוסף מיר באומרו "lo ke ara al nuestro famozo Yosef" — כלומר "מה ייעשה ליוסף המפורסם שלנו" (שורה 10r). באופן כללי מתנהל במכתב דיון בתשלומים, אולי בקשר לבד "panyo" (שורות 6–7), כאשר סוגי המטבעות הנזכרים הם "גרושים" של כסף (שורה 8r) ו"פארות" במכנה נמוך יותר (שורה 9r). בגב המסמך מופיעים סכומים נוספים (אולי חשבונות עבור סחורות שנשקלו ביחידות רטל) ושמות, ובהם אבו בכר אלכביר ואבו סלאמה.

ורסו של החיבור הספרותי. הוורסו מכיל מזכרים מנהליים או מכתבים בערבית-יהודית, שבהם פונה חיים עפיף לממונה עליו (הנמען היה ככל הנראה מנהיג בהנהלת הקהילה) ומעדכן אותו על אירועים שונים. מלבד תארי הכבוד הנשגבים שבכל פנייה — "א]ברהם? אלמוחתרם דאם לעזהו אמין]" — ההיררכיה החברתית באה לידי ביטוי גם בכך שחיים עפיף חותם בנוסח "מוקדם הדא עבדכום". אחד המסמכים עוסק ברכישת כותנה, והאחר דן במערכת הדואר[?] (טרק אלבוסטה) ובתקלות שונות שמנעו את העברת המכתבים (עדם ארסאלנה לכום מכאתבאת). ייתכן שלתכתובת זו הייתה משמעות משפטית, אך מטרתה המדויקת נותרה לא ברורה. הפלאוגרפיה והאזכור המסתבר של מערכת הדואר תומכים בכך שמדובר במסמכים מן המאה ה-19.

מכתב מאת שלמה בן אליהו בפוסטאט אל "אחיו" אבו אל-ברכאת בן אבו מנצור אל-חרירי באלכסנדריה. המכתב כתוב בערבית-יהודית, והכתובת מופיעה הן בערבית-יהודית והן בכתב ערבי. תיארוך: המחצית הראשונה של המאה ה-13. רוב תוכנו של המכתב הוא דרישות שלום ואיחולים. שלמה מביע את ברכותיו לרגל "בשורה מבורכת המסנוורת את הראייה ומחרישה את השמיעה". המכתב כולל ברכות רבות אל בני משפחה שונים וממנם, ולפיכך הוא עשוי לשמש בסיס נוח לשרטוט עץ המשפחה המורחבת של שלמה. בסוף המכתב הוא מזכיר כי אמו לא קיבלה את ה-מרוד (מכחול לכוחל) מכסף, ומבקש מהנמען לשלוח אותו עם שליח מהימן. המכתב מוזכר בעבודת הדוקטור של מרים פרנקל (כרך 1, עמ' 55). ראו גם מסמך נוסף קשור.

מכתב מאת שולח לא מזוהה אל "אחיו", הצבּאע' (הצַבָּע) אבו אלמנצור בן עִוַץ' (המכונה גם בּו מנצור), באלכסנדריה. כתוב בערבית-יהודית. תיארוך משוער: המאה השתים-עשרה או השלוש-עשרה. המכתב עוסק במצרך הקרוי תסתט (קריאה לא ודאית) ובהעברות כספים. הנמען מתבקש שלא למכור את הסחורה ולשלוח את תמורתה עד שיקבל מסמך או חתימה (ח'ט) מאת הדיין. אם הדיין ישלח את המסמך באמצעות אבו אלפרג' הזגג (אלג'זאז), על הנמען למכור את התסתט, ליטול את חלקו מן הכסף ולשלוח את היתרה. אם לא יימצא מי שיוכל לשאת את הסכום, עליו למסור אותו לידי סלימאן בן אבו אלעלאא הכהן ו/או אבו אסחאק בן אבו אלכרם אבן אל[...]. בסוף המכתב נמסרות דרישות שלום למנצור ולבנו עִוַץ'.

מכתב מאת מחמד בן רמצ'אן, העולה לרגל, אל האפרכוס הנובי אורוי באבּרים. מטרת המכתב היא לעדכן את אורוי בעניינים עסקיים שונים. מחמד מזכיר משלוח סחורה (מתאג'ר) שאורוי ביקש, ומציין כי שלח מישהו לקוץ כדי לרכוש אותו, מאחר שהפריטים לא היו זמינים במקום קרוב יותר אליו. הוא מדווח שאל-מכארם טרם הגיע, ולכן אין הוא יודע איזו סחורה עלה בידו להשיג. כתוצאה מכך אין ברשותו גם בשמים שיוכל לשלוח לאורוי בשלב זה. הוא מסביר כי לא יכול היה לכתוב מוקדם יותר משום שיצא להיפרד מן האמיר כנז אל-דולה. עם נושא המכתב שלח מחמד תשלום (חק עין): "רטל של חומץ ואוקיה של נרד לסוכנת הבית" (צאחבת אל-דאר). קודם לכן שלח שתי אוקיות של שורשי נסקפתון (בנאכּ).

מכתב מאת פרחיה בן יוסף אבן יג'ו (שכתב אותו בשמו ובשם אחיו משה) במסינה אל אביו יוסף אבן יג'ו (אחיו של אברהם) במאזרה, בערך 1153. עד כה כבר נישא פרחיה לבת דודתו, בתו של אברהם אבן יג'ו, ונמלט מהפלישה הנורמנית לאפריקיה (אפריקייה) בשנת 1148 אל מאזרה, ומשם לפלרמו ולבסוף למסינה, בדרכו למצרים. המכתב מתאר את המסע לאורך חופי סיציליה. פרחיה גם שולח מרשם רפואי למחלת אמו: מת'קאל (מעט יותר מ-4 גרם) של סכּבּינג' (sagapenum) אחת לשלושה ימים, וכן ג'וארש כּמּון (תכשיר עיכול מבוסס כמון) לחיזוק הקיבה. עוד הוא מבקש מהנמענים שלא יענו את עצמם בצומות ובבכי בעבורו, מפני שלבו וכבדו נפצעים כאשר הוא שומע על התנהגות מוגזמת שכזו (אסתפחאל).

הודעה רשמית מטעם הרבנות הראשית של קהיר (חכם באשי של מצרים) בנוגע לחגיגות הכתרתו של מלך בריטניה, מיום 3 במאי 1935, בשפה הערבית. למעשה, באותה שנה לא הוכתר אף מלך בריטי — אך שלושה ימים לאחר פרסום ההודעה, ב-6 במאי 1935, נחגג יובל הכסף למלכותו של המלך ג'ורג' החמישי, וסביר שאליו מתייחסת ההודעה. סריקה של המסמך, קריאה ברובה, פורסמה בספרם של חסן וסראג' "אלג'ניזה ובתי הכנסת היהודיים במצרים" (עמ' 170), שם מנתחים המחברים את תוכנו ומציינים כי המסמך נמצא בכוך משפחת מוצרי בבית הקברות בבסאתין במהלך חפירה שנערכה בשנת 1987. הניתוח מצטט גם את מקום קיום החגיגה כפי שהוזכר בהודעה הקהילתית: בית הכנסת "אלאסמאעיליה" ברחוב עדלי בקהיר.

מכתב בערבית-יהודית, ייתכן שמדובר בטיוטה שכן אין בו כתובת נמען. הנמען מכונה "אלכהן אלחבר". הכותב מתנצל על שלא כתב קודם לכן בשל מותו של עולה בן הלל, שהשאיר אחריו יתומים. מכתבו של אבו אלחסן ברכאת בהיר הישיבה הגיע אל בן דודו אבו אלעלא, ובו נמסר כי נפגש עם אבו אלקאסם בן אלסקאע. בהמשך נפרשת פרשה מסובכת הנוגעת לסכום של 10 דינרים שמישהו (אבו בשר ר' יאיר) נתן למישהו (אבו אלקאסם) על מנת שיעבירם לאישה אחת, אשר נפטרה לאחר מכן. שאר המכתב עוסק בהבטחת החזרת הכסף לבעליו החוקיים. מישהו (אולי בעת החדשה?) עבר על המסמך וקו תחת רבים מן השמות. בצד האחורי שרבוטים וטיוטות בכתב ערבי, ובכללם בסמלות והצירוף "מולאי אלשיח' אבו אלחסן".

שריד של מכתב בערבית-יהודית. במכתב מוזכרים אבו נצר וחלפון נאמן הישיבה, וכן כלי קיבול מסוג זִיר. בין הביטויים שניתן לקרוא בקטע: "כם אלא עד'אב אלקלב וש'גל אלסר..." (כמה עינוי לב וטרדת הסתר...), "אלעקאב פי אלאכ'רה קד כתבת..." (העונש בעולם הבא, כבר כתבתי...), "מוחזק והו צחבה הד'ה אלסטור..." (מוחזק והוא מלווה השורות הללו...), "יג'י מן אלשיך' אבו נצר פקאל..." (יבוא מן השיח' אבו נצר ויאמר...), "ד'א ואלזיר ואלסו.ה פמא..." (זה והזיר וה...), "מכאתבה מא כתב להם שי..." (התכתבות, לא כתב להם דבר...), "מ"ר ור' חלפון נאמן הישיבה ען..." (מרנו ורבנו חלפון נאמן הישיבה על...), "עלי אלרייס באלאנצאף..." (על הראש/הנשיא בצדק...).

העתק מעניין של מכתב בערבית-יהודית בענייני ישיבה. למרבה הצער, קפל לאורך הדף מסתיר מילה או שתיים מכל שורה, וניתן ככל הנראה לפתוח אותו. הכותב מציין כי קרא את מכתבו של הנמען בעניין בנו של שמואל גאון ז"ל, שעשוי להיות כבן עשרים ומשהו (שורה 7). נראה שהכותב מתאר את חינוכו וגידולו של אותו בן, אולי במטרה להראות שאינם הולמים כדי שייטול על עצמו משרה רשמית. אם לימודיו כה דלים, ניתן רק לדמיין את יכולתו לחבר שירה ולהציג חזות והופעה מכובדות. הוא מעתיק ספרים מבלי להבין דבר מתוכנם. הכותב אובד עצות כיצד לשפר את מצבו, והוא מביע משאלה שהנמען יוכל לקחת אותו תחת חסותו, אך לשם כך יידרשו זקני הישיבה להסכים. בנקודה זו מסתיים הדף.

מכתב מאת מאיר בן נעים בקהיר אל אמו בדמיאט. בערבית-יהודית. מתוארך: י"ב באדר א' התקס"ב, כלומר 1802 לספירה. הכותב מצוי במצוקה בשל מסרים סותרים שהגיעו במכתביה הקודמים: מכתב מכ"ח בשבט בכתב ידו של ש' לוי הגיע לידי יעקב אבזרדל ובו הבשורה שהיא מתכננת את שובה לפוסטאט/קהיר, "ולא הבנו מדוע". לאחר מכן מסר השליח מכתב ממנה ובו היא מבקשת את התכריכים, "ולא ידענו מה לעשות". עליה לשלוח מסר באמצעות יהודה ממון ו/או חיים ברוך ובנו שלמה ברוך; ואם תוכל למצוא תכריכים טובים בדמיאט, שתקנה אותם שם והם ישלחו לה את עלותם. בצד ב' מופיעה עמודה של הוצאות מפורטות המסתכמות ב-81, ובהן פריטים כגון עצי הסקה, לימון, תנור, יוגורט, פול וביצים.

מכתב העוסק בענייני משפחה, מתוארך ל־29 ביוני 1923, כתוב בעברית. המידע תורגם מתוך המהדורה של חסנין מחמד רביעה, קטלוג המסמכים של הגניזה החדשה (עמ' 51). סריקה מקורית של המכתב ותרגומו לערבית מופיעים בספר "אלג'ניזה ואלמעאבד אליהודיה פי מצר" (עמ' 190–194). המכתב עוסק בירושת חלקיהם של שני אחים בחלקת מקרקעין — סאלם ויחיא אלשרפי. הוא מתייחס פעמים רבות לשטר משפטי הקשור לנכס, ושני חותמי המכתב, דוד ברים(?) וסאלם בן יוסף בנימין, מאשרים כל אחד שראה את השטר או שהוא מוחזק כעת ברשותו. הצהרותיהם בסוף המכתב נושאות אופי משפטי־ראייתי מובהק, למשל: "אני הצעיר שכותב מכתב זה ראיתי השטר שהוא מאושר ומקויים שהקרקע כל[?] שני האכים".

מכתב מאת יחזקאל בן עלי הכהן בן יחזקאל, בירושלים, אל עלי הכהן בן חיים (הידוע גם בשם אבו אלחסן עלון בן יעיש), בפוסטאט. המכתב כתוב בערבית-יהודית, והכתובת בערבית. תיארוך: המחצית השנייה של המאה האחת-עשרה. הכותב מביע את הקלתו לשמע הידיעה שהנמען החלים ממחלתו. הוא מקדיש חלק נרחב מהמכתב להתנצלות על כך שלא שלח מכתבים עד כה. הוא מבקש מהנמען להזכיר ל"ראיס" (כנראה זהה לאלראיס אבו אלטיב המוזכר במסמך אחר) להזכיר לבנו למלא את הוראת התשלום (סֻפְתַּגַ'ה) שנשלחה. בנוסף, בכתב לאחר חתימה (postscript), הוא מוסר את הידיעה על מותה של אחותו של היבה ("שנמצאת עם שמעון אלרב"), שהייתה גם חמותו של אבון בן צדקה. המידע מבוסס על גיל.

מכתב מיוסף קוכו ושלמה אמריליו בסלוניקי אל הדיין יצחק בן צהל, ככל הנראה במצרים. בעברית. מתוארך לשנת ה'ת"פ ("שנת אקים את סֻכֿת דוד"), היא שנת 1719/20 לספירה. הכותבים שמעו כי דוד מיראנדה (דוד מיראנדה) מסלוניקי נפטר לאחרונה, וכי הנמען לקח את עיזבונו לחזקתו. הם מודיעים לנמען שדוד הותיר אחריו יתומים מרודי עוני, ועל כן מבקשים ממנו לשלוח את הכסף בהקדם האפשרי באמצעות סוחר נאמן מסלוניקי בצורת פוליסה (פוליסה). כמו כן שמעו כי אברהם ברוך ואדם בשם סרסור היו חייבים כסף למנוח (האחרון משום שמכר עבורו בגדים (? רופאש) בקומיסיון/קונסיגנציה), ועל כן הם מבקשים מהנמען לחקור בעניין. בצד האחורי מופיע איור נאה של שתי ציפורים.

מכתב או התכתבות רשמית בכתב ערבי. השורות הראשונות בראש המסמך והשורות התחתונות חסרות, וחלק מהצד השמאלי נחתך בשל פעולות שימור. המסמך מזכיר את צאחב אלדיואן (ראש הדיואן) ואת מינויו של השולח לשירות במקום מסוים (bi-an yusallima ilayhi l-mawḍiʿ wa-yastakhdimuhu fīhi — "שיימסר לו המקום וישרת בו"), והוא מקבל הודעה על מכתב מן החצרה אלג'[לילה] (ההוד הנעלה). השולח גם נזכר בהבטחה נשגבת שניתנה לו על ידי הנמען, הבטחה שמעולם לא הופרה — "dhākiratan mā-kān ḥaṣalahu min karīm waʿdihā bi-annahā lā-yatakhallā ʿanhu" ("מזכיר את שעלה בידו מהבטחתה הנדיבה, שלא תזנח אותו"). ייתכן שמוזכר גם שחרור אסירים. המסמך טעון בדיקה נוספת.