פשתן, יצוא הדגל של מצרים

מכתב בלאדינו מהסוחר אברהם מאיו אל אביו, ככל הנראה מאלכסנדריה לפוסטאט/קהיר, העוסק בעסקאות מסחריות רבות ובהגעתה של ספינה ונציאנית. אברהם מדווח שקיבל את מכתב אביו ובו נמסר כי בחר את הזעפרן ומכר שניים משלושה פֿרדוס (שקים) של גֿידארי (אולי אריג הודי המכונה "gudari"; ייתכן שמדובר בכיסוי הראש הטורקי "çidari"; הסימן הדיאקריטי מעל הג' מורה כי אין מדובר ב-g קשה). אברהם ושותפו סלימאן יקנו וישלחו כמה שיותר גֿידארי שיוכלו למצוא. "כאן, הוא ואני כאחים. כך גם אתה וח'דיר צריכים להיות כאחים. עזור לו תמיד." בהמשך מזכיר אברהם חמישה שקי צימוקים, ומפרט את הסחורות ששלח לאביו: (1) חמש-עשרה לוחות עופרת המסומנים "Mayo Kavakado"; (2) חמש אספוארטס (סלים) של תחמוצת עופרת (מרדסינך, ככל הנראה מהפרסית "murda-sang"; הזיהוי הוצע על ידי פרופ' דניאל שפילד), הנושאות את חותמו של סלימאן; (3) ו-107 "קדיוֵס" (?) של ברזל איסטנבולי משובח, ששלח בלוויית ח'דיר. העופרת עלתה 3 דוקטים, ובסך הכול 32 דוקטים ונציאניים ו-33 מועיידי. תחמוצת העופרת עלתה 100 דוקטים, בסך הכול 845 [...], והברזל עלה 182 דוקטים, בסך הכול [...]. אברהם שילם 37 מועיידי עבור הגֿירמה (מההקשר: המחסן? ראו בצד האחורי, שורה 21). לאחר מכן הוא מדווח כמה עלה לו להעביר כל סחורה לרשיד, משם הועברו ככל הנראה לפוסטאט/קהיר. אברהם שילם 29.5 דוקטים ונציאניים עבור חמשת שקי הצימוקים — נראה שהדבר שווה ערך ל-60 מועיידי לקנטר — והוא שמח שהשיג את הצימוקים הטובים ביותר מהספינה במחיר נוח. הוא שילם 100 דוקטים ונציאניים ו-100 קורונות עבור ה"מירסה" (? מירסה) ומבקש מאביו לכתוב במהירות [אם הוא חפץ בה], משום שיש ביקוש רב למירסה. כן רכש עוד צימוקים, וחמישה קנטרים של גבינה (? קיסה) במחיר קורונה אחת לקנטר. אברהם מבקש מאביו לשלוח לו חלק מההון, משום שהוא זקוק להפעילו "מעתה ועד סוכות" בעונת המסחר, שאם לא כן "קבוצות גדולות כאלה הבאות מוונציה" [יקדימו אותנו? המשפט נראה חסר], ועדיף שאביו יחיה מרווחיו ולא מההון העסקי ("el cavdal"). עוד מדווח אברהם כי [...] של העיר נפטר אתמול לאחר יומיים של ייסורים מהמגפה. "בנו הצעיר של המורה (אלמועלם) פצוע. המוסלמים ("moros") נלחמים שוב ("de nuevo se hieren")." אברהם נותן הוראות מה על בוניאל לקנות עבורו ("לא עדשים, אלא חתיכה של רוודי מתלוק"). אברהם מבקש מאביו להודיע ליעקב בן חביב שמשה בן היני הגיע וסיפר לו שהוא נטש את הגומי (la goma) ברשיד, משום שלא הצליח למצוא נהגי גמלים ומשום שהיה כבד מדי להעבירו בכל דרך אחרת. הוא הותיר את הגומי שם בנאמנות ("encomendado"), עם די כסף עבור נהגי גמלים והוצאות נוספות כדי שיועבר הלאה. "כשיגיע, נשתדל למוכרו, אל תדאג כלל." נראה שאברהם הפסיק לרגע, משום שהדבר הבא שהוא כותב הוא: "הגומי הגיע." הוא מסיים את המכתב בנשיקות לאמו וליצחק ולנסים. בנספח הראשון הוא מבקש מאביו לבדוק את שקי הצימוקים של ח'דיר ולראות אם נושאים סימן של עוגן ו[...], ולכתוב לאברהם ולעדכנו. בנספח השני הוא מבקש מאביו לשלוח [מטבעות] טובים, גדולים, מסוג "קאיתביי" (מטבעות שהוטבעו תחת קאיתביי? שלט בשנים 1468–1496 לסה"נ) באמצעות אבן חביב או בוניאל, מי שיגיע, ושהם יושארו עבור אברהם בגֿירמאס. אך אם אף אחד מהם אינו מתכוון לבוא, אזי יש לשלוח את הסחורה עם שמואל כהן, "וכתוב לו שהם שייכים לרחמים." השורה האחרונה במכתב מזכירה סחורה סתומה (פשתן? עצי הסקה? לינו די סאפאר) ואומרת "אל תכתוב את תשובתו" (?), אולי משום שמדובר בעניין רגיש. כפי הנראה נכתב בשנת 1513/14 לסה"נ, על סמך (1) האזכור של יעקב בן חביב, שאולי זהה למחבר המפורסם של "עין יעקב" שנפטר ב-1516 לסה"נ, (2) האזכור של חולה מגפה, ו-(3) התפרצות ידועה של הדֶבֶר במצרים בשנים 1513/14. מנגד, מוכר לפחות עוד יעקב בן חביב אחד במסמכי הגניזה מראשית המאה ה-18. כמו כן, קיים קטע של מסמך עברי משנת 1544/5 לסה"נ שבמרכזו עומדים אברהם, רחמים, וסחר בצימוקים.

מכתב בעברית (משובץ ערבית, תורכית ואיטלקית), הממוען לשני סוחרים שאינם נקובים בשם (אחד מהם דודו של הכותב), שנכתב כמעט בוודאות באלכסנדריה באמצע המאה השש-עשרה. הכותב מדווח על קבלת הפנים האלימה שניתנה לאוניות אירופיות בנמל אלכסנדריה, כפעולת תגמול על השתלטות על אונייה מצרית של סוחרים במסינה (סיציליה). "הבוקר ממש הגיע הצ'אווש באשי ועלה על הגלאון הוונציאני שהגיע מכרתים ("קנדיה"). הוא לקח את המלחים בשבי יחד עם רב-החובל שלהם, ועתה הוא מביאם לפוסטאט/קהיר עם 30 ינייצ'רים מן המגדל [קסרקטין הינייצ'רים באלכסנדריה?]". אילו היה אנדריאה די אוריו מגיע עם אוניותיו, או צ'יקאלה השודד-הפרטי (השולל) עם אונייתו, לא היו נוהגים בהם כך. השלטונות באלכסנדריה כנראה חתכו את עוגניהן של מספר אוניות אירופיות נוספות והרסו את המזחים (? האסקאלה = escala, מאיטלקית), ויצרו פאניקה ואימה בקרב רבי-החובלים (פאטרונס) שהופרדו מאוניותיהם המשייטות עתה חופשיות בים. הכותב מתעקש שאונייה ונציאנית הבאה מכרתים ונושאת את דגלו ("בנדריה") של סן מרקוס (שכונה "עון מארקו" = סין מארקוס, כדי להימנע משימוש במילה "סן") אינה עוסקת במעשי שוד-ים ואין לנהוג בה כך. הסיבה למתרחש היא שעלי נומיר אל-רשידי הגיע בשבוע שעבר עם מכתב למושל (סנג'ק), ובו דיווח כי אונייתו נתפסה במסינה אף שכבר קיבל הבטחה למעבר בטוח (אל-אמאן). הכותב ממליץ בתוקף לנמענים לפנות לקונסול, שיכתוב מיד למסינה ויורה להשיב את אונייתו של עלי נומיר, שאם לא כן הבאשא ידע כיצד לטפל בשבויים הוונציאנים הללו, והמצב יהיה נורא עבור כל שאר האוניות שיגיעו ממסינה. ישנם שניים או שלושה רבי-חובלים פלורנטינים הנואשים עתה לצאת מאלכסנדריה משום שעסקיהם נמצאים במסינה. עם זאת, אסור לנמענים לחזור בדיוק על דברי עלי נומיר בפני הקונסול או בפני שאר הסוחרים, משום ששיקר. לא הייתה כל הבטחה למעבר בטוח. אדרבה, המוסלמים עגנו בטעות בשטח סירקוזה בלילה, בחושבם שהם במהדיה (תוניסיה). כשהחלו הפעמונים (הקאמפנאצ'י) לצלצל בבוקר, הבינו כי הם בנמל נוצרי וניסו להימלט. אונייתם נתקעה בסלעים, והם נתפסו בשבי על ידי כמה סירות קטנות שיצאו ממגדל סירקוזה. כל זה ידוע משום שאונייה אחת הגיעה לאלכסנדריה עם 20 שבויים ממסינה, אשר סיפרו כי האונייה נתפסה בסירקוזה ולא במסינה. הכותב מבקש מהנמענים לפעול במהירות לפתרון הבעיה ולהשיב לו דבר. הוא עיכב שתי אוניות שעמדו לצאת מאבו קיר לכרתים, עד שיגיעו ידיעות, משום שאינו רוצה שהשמועה על האירועים הללו תגיע לאירופה ותרתיע את אוניות הסחר הרגילות מלהגיע לאלכסנדריה השנה. הכותב עובר אחר כך לעניינים מסחריים, ומזכיר ידיעות שקיבל במכתב מהמשר ג'אקומו ובמכתב לאדם בשם אראן. על הנמענים לקנות כמה שיותר פלפל, משום שלאוניות הבאות מליבורנו וממסינה לא צפוי להיות הרבה ממנו. כך גם בנוגע לזנגביל: הזנגביל הטרי כולו נמכר באירופה, ולכן האוניות המגיעות ירצו עוד, אך רק טרי — אסור שיהיה רקוב כלל. הכותב מזכיר גם תבלינים, פשתן ועורות. אוניות מצרפת אינן צפויות השנה, אך האוניות מליבורנו וממסינה ירכשו סחורות לשלוח לצרפת. "אמרתי לכם פעמים רבות שיש ביקוש גבוה בכל אירופה ל-Cassia fistula (ח'יאר שנבר), אך לא הקשבתם". הכותב אחר כך מזכיר את שותפותו של הנמען עם משה בן שושן. אגוזי מלך זוכים לביקוש רב בוונציה. הכותב סוחר עם סוחר מראגוזה (דוברובניק) האומר לו שאחרי האירועים הללו באלכסנדריה, אפילו אם יקבל את משקל כל סחורתו בזהב לא ישוב לאלכסנדריה, ושום סוחר אירופי לא ירצה לבוא שוב לאחר כל זאת; כל הנמצאים באלכסנדריה כעת מתכוונים לעזוב. הראגוזי הזה תכנן לבוא ולחיות שם 3 שנים, אך עתה הוא מתכנן לצאת. הכותב מסיים בקריאה לנמענים לפעול במהירות, ולזכור לקנות כמויות גדולות של זנגביל טרי ופשתן. המידע מבוסס בעיקר על מהדורתו והערותיו של אברהם דוד.

מכתב מחיים בן עמאר אלמדיני, מפלרמו, ככל הנראה ליוסף בן מוסא אלתאהרתי (לפי גיל, אך שם הנמען אבד). תאריך משוער: סביבות 1055 (גם זה לפי גיל). המכתב כולל פרטים על נזק שנגרם לסחורות (פשתן ואינדיגו) שנשלחו ממצרים לסיציליה. בנוסף, מוזכרים בו פרטים על משי, עורות, שמן ועופרת המיוצאים מסיציליה. ג'סיקה גולדברג פותחת את ספרה על מסחר ומוסדות בים התיכון בימי הביניים בפרישה יפה ומרתקת של תכני המכתב: סביב שנת 1050 הונחה חבילה על שפת הים בנמל מאזארה שבמערב סיציליה. היא הייתה עטופה בבד קנבס וקשורה בחבל, ומבחוץ נכתב עליה השם "מצליח בן אלי[ה]ו", הדיין של פלרמו. החבילה הכילה אינדיגו, וחבילה כזו ייצגה סכום כסף ניכר: כ-175 דינרים אם היה זה אינדיגו מן הזן הסורי, ופי שלושה מכך אם היה זה אינדיגו כירמאני משובח. אך החבילה הייתה רטובה, עובדה שהפחיתה את ערך האינדיגו והייתה כרוכה בעבודה רבה עבור מישהו. ולכן היא נותרה מונחת על שפת הים במשך מספר ימים. חיים בן עמאר, "נציג הסוחרים" (וכיל אלתג'אר) בפלרמו, גם הוא היה על שפת הים במאזארה, ממיין, פורש, מאוורר ואורז מחדש את האינדיגו בחבילה רטובה שנייה שהורדה מאותה אונייה שלא עמדה במזג האוויר. אחמד בן דאוד, פקיד שכל אנשי פלרמו הסכימו להפקיד בידיו את סחורותיהם, שאל אותו על החבילה היתומה. חיים הציע להעבירה לפֻנדק (פונדק/חאן) עד שיתקבל מענה ממצליח. אך מצליח, שכתב מפלרמו, השיב שהחבילה אינה שלו כלל וסירב לקבלה. מצד שני, האם חיים יוכל להוציא מהחבילה את שני חלקי האינדיגו השייכים לאחיו ולשלוח אותם אליו? חיים הציג את התוכנית בפני אחמד בן דאוד, שמיהר אף הוא לדחות את האחריות: "אם אתה מוכן לקבל את החבילה בשלמותה — מה טוב. אם אינך מעוניין, לא אפתח אותה כדי שתיקח את מה שנוח לך ותשאיר אצלי את היתרה". חיים שב וכתב לדיין, שחזר על בקשתו שחיים יטפל בעניין ויביא לו את החלקים שביקש. לפיכך חיים, שתפקידו המקצועי כוכיל פירש שעליו "לסדר הכול לטובת" כל הצדדים, פנה לאחמד והודיעו שישלם על הכול ויעביר את התכולה למחסנו, בתנאי שאחמד יפתח את החבילה וירשום את כל פרטי כל חבילת משנה — משקלה והכיתוב שעליה. אחמד עמד על מרפסת הפֻנדק בעת פתיחת החבילה ורשם את כל הפרטים בפנקסו. נמצאו בה שבעה חלקי אינדיגו: שלושה היו מסומנים כשייכים למוסא בן אבי אלחיי ונועדו להימסר למצליח בן אליה; שניים סומנו למסירה לאחיו של מצליח; ושניים סומנו למסירה לאסמאעיל בן הארון. באחד מהחלקים האחרונים נמצאו, לצד האינדיגו, גם גרעיני דלעת ואורז. אחד הסוחרים שנכחו במקום בעת הפתיחה, מימון, אמר שהחלק שהכיל את גרעיני הדלעת שייך לאבו אסחאק, שאריזתו נעשתה בקהיר עצמה. כפי שכולם חשדו, חבילה זו גרמה לחיים אינסוף צרות. לאחר שנפתחה הוא קיבל מכתב מאבו אסחאק שהודיע לו על שינוי כוונותיו: עליו למסור את החלקים שסומנו לאסמאעיל בן הארון לנסים בן שמריה במקומו. במחלוקת שהתעוררה בעקבות זאת, כששניהם הגיעו מפלרמו וחיים סירב למסור לאסמאעיל את החבילה, אסמאעיל ואחיו הלשינו על חיים בפני "הפַקחים" (המפקחים), בטענה שהוא חותר תחת המוסדות המוסלמיים בכך שהוא מתחמק מתשלום מסי מכס. עלבונות והאשמות התעופפו בין הסוחרים כשהובאו בפני השלטונות המוסלמיים (אלסֻלטאן). הגרוע מכול, והמביש ביותר, שגיסיו של חיים היו מבין מי שהיו עדים לעלבונות שהוטחו בו; בתגובה, ברגע של זעם, העליב חיים אחד מהסוחרים האחרים בנוגע לאיכותם של אשתו וקרובי משפחתו. נראה כי המקרה והתשלומים הכרוכים בו לא הסתיימו לשביעות רצונו של חיים, ולכן פירט את כל הפרשה במכתב לעמית בפוסטאט (משם יצאה החבילה במקור), בבקשה שייקח את המכתב ויקראנו לגיסו (של אותו עמית). מן הסתם הוויכוחים נמשכו עוד בפוסטאט ובאלכסנדריה, שם התגוררו מרבית הבעלים.

מסמך משפטי: שלושה מסמכים משפטיים הכתובים על רוטולוס אחד. התיארוך (על פי המסמך השני): כ"ז באייר ד'תתמ"ו לבריאת העולם (14 במאי 1086). שלושת המקרים נסבים סביב מעאלי בן ח'לף ודינרי עדליה, ששוויים היה כשלושה דינרים רגילים ולא היו בשימוש כללי בציבור. גויטיין מגדיר דינרי עדליה כ"מטבעות מהדורה מיוחדת ויוקרתית שלא נועדו להיות במחזור". במסמך הראשון, החלקי, תבע מעאלי בן ח'לף את אחיו אבו נצר מנצור בקשר לעסקת פשתן בשווי 40 עד 50 דינרים. כן מוזכרים אבו סהל אלצירפי ומבורך בן נחום, וכן יפת בן אברהם, הממונה על בית המטבעה (מתולי דאר אלצ'רב), אשר שכר או רכש ממנצור בן ח'לף חלק מבית, והעביר אליו אוצר שנוי במחלוקת שנמצא בסמוך למסגד אלקבה במצודת היוונים. בשורה 6 נאמר: "הראה לו דינרים טמונים בשכונת מסגד אלקבה". בהמשך, ככל הנראה, יש רמז למעילה בכספי בית המטבעה. סיומו של המסמך, בתרגומו של גויטיין (עם תיקון קל של מרינה רוסטו): "לבסוף הופיע לפנינו ברכאת בן ח'לף, אשר העיד את העדות הבאה: מעאלי בן ח'לף הביא אותי לביתו של יפת בן אברהם ונתן לי סל עם אבק זהב, אשר נשאתי לבית אחיו מנצור בלילה. למחרת בבוקר ניפה מנצור בן ח'לף את האבק שנשאתי אליו, הביא לקוח מוסלמי ומכר לו אותו תמורת כשלושה דינרים בנוכחותי. כתבנו את אשר נאמר לפנינו וחתמנו, כדי שישמש כשטר לאישור זכויות וכראיה". במסמך המשפטי השני שעל פני הקלף, הנושא את התאריך כ"ז באייר ד'תתמ"ו, מעיד מנשה בן יעקב כי לפני שנים רבות בא אליו מנצור בן ח'לף, אחיו של מעאלי, בלוויית שני מוסלמים אשר תבעו ממנו תשלום עבור פשתן שקנה מהם. מנצור מסר לו (למנשה) דינרים לשקילה, ומנשה מצא בתוכם 15 או 17 דינרי עדליה, דבר שהפחיד אותו, שכן מטבעות מסוג זה לא היו זמינים לציבור. הוא שקל אותם ומסרם למוסלמים בתשלום עבור הפשתן, ולאחר מכן ביקש מאחד המוסלמים להחליף אצלו שלושה או ארבעה מן הדינרים, חרף חששו הקודם. מנשה לקח את דינרי העדליה, ככל הנראה כדי למנוע ממנצור להסתבך בשל שימוש גלוי בהם; לאחר מכן יעץ מנשה למנצור שאם נותרו ברשותו עוד מטבעות כאלה, אל יראם בפומבי אלא יסלקם בחשאי. כאן מסתיימת עדותו של מנשה, ואז שואל בית הדין את מנצור מה עשה לאחר מכן. מנצור השיב: "אמרתי לו שאין לי עוד מן המטבעות הללו, אלא ששאלתי אותם מאחי", מעאלי. שבועיים לאחר מכן נתגלתה פרשת מעאלי ומעילתו בביתו של יפת בן אברהם, מנהל בית המטבעה. המסמך השלישי, שבגב הקלף, נכתב בידי הלל בן עלי וחתום על ידו, וכן בידי עלי הכהן בן יחיא ויאשיהו בן משה. בו מציג יפת תביעות נגד מנצור, גם הן הקשורות בדינרי עדליה. (המידע מבוסס על תרגומו של גויטיין.) צירוף: אלן אלבאום

מכתב מאת ברכות בן אברהם אבן אלחאג'ה (הוא אבו אלברכאת הבת אללה בן אבראהים אלצאאיג'), השוהה בבוש שמחוץ לפיום (בעמאל אלצעיד אלאדנא / بعمال الصعيد الادنا), אל אמו השוכנת באלכסנדריה. המכתב מתוארך ליום ראשון, צום י"ז בתמוז ד'תתקי"ח לבריאת העולם, היינו 1158 לסה"נ. הכתובת ממוענת לאלכסנדריה, לשוק הצורפים, למסירה לאבו זכרי יהודה בן יצחק, אשר יעבירה לבית (או לאשת) אבו אלופא בן חלפון אלחדאד בשכונת ביר ג'בר, בכנסת העירקים (בנוסח הערבי נקראת פשוט "כניסת אליהוד"). אחד משני האנשים האלה הוא גיסו של השולח. המכתב כתוב בערבית-יהודית, בכתב יד יפה, והכתובת רשומה הן בערבית-יהודית והן בכתב ערבי. הוא פותח בתלונה על העדר מכתבים מאמו ומאחיו אבו סעד, ואף מציין שנשבע שלא לכתוב עוד — שבועה שכמובן הופרה. הוא מספר שנמאס לו לעבוד בצעיד עליון (בלאד אלצעיד), ולכן ירד לבוש, אך גם שם אינו שבע רצון, ומקווה לעבור לפוסטאט לאחר החג. הוא מציין ששיירות מאלכסנדריה מגיעות תכופות לבוש כדי לקנות פשתן, והוא מבקש למצוא אדם נאמן שדרכו ישלח מעט פשתן לאמו, כדי שתתפור לו בגד פשתן נאה לשבת ולחגים; ואילו לבגדי יום-יום יש לו די והותר. הוא מזכיר עסקה בשווי 100 דינרים בסנתריה (נווה המדבר סיווה), אך ההקשר אינו ברור לחלוטין. נמסר לו שעמאאם ורחל דודתה מצד האם נמצאות בפוסטאט, יחד עם בעלה אבו אלפצ'ל ועם אדם בשם אבו אלסרור. הטקסט בשוליים כולל רכילות עסיסית: "הגיע אליי מכתב שבו נכתב כי הארון גירש את אשתו ימן. ברוך השם! היא נישאה לו והתגרשה ממנו בעת שהיינו רחוקים. שמרי אותה אצלך — (הרחק?) מאשת אבו אלופא — בבית, עד שאלוהים ייתן לה פרנסה." המצב אינו ברור לאשורו, אך נראה שהשולח תומך בימן, שגם יש לה בן לגדל. לא ברור כיצד אשת אבו אלופא — שאמורה לקבל את המכתב לפי הכתובת — משתלבת בעניין. מכל מקום, הנמענת אמורה לתת מחסה ל[ימן] ולכלכל אותה עד שהשולח יוכל להגיע ולקחת אותה אל אחיה בשאם. הדרך הטובה ביותר ליצור קשר עם השולח היא לשלוח מכתבים לפוסטאט אל אלבלביסי או אל אבו סהל בדרב אלח'ראטין, והם יעבירו אותם באמצעות הסוחרים היהודים אל אבו אלברכאת אלצאאיג' היהודי בבוש. בצד האחורי של המכתב מסתיימת האיגרת בדרישות שלום לאנשים שונים, ובהם: אבו אלבשר ואמו; יוסף; מח'תאר ששהה בברקה; המורה אבו זכרי יהודה וילדיו. (שם המשפחה של השולח, אבן אלחאג'ה, פירושו 'בן האישה שעלתה לרגל', אם כי ייתכן שהשם הוא אבן אלחאג'ה במשמעות אחרת — כינוי לאדם בעל צרכים מרובים.)

פנקס של סוחר, ובו בעיקר טיוטות או העתקים של מכתבים, המשולבים בשירים, אנקדוטות, חשבונות, ופתיחה פורמלית של עצומה לווזיר. כתוב באותיות ערביות עם רשימות אקראיות בודדות באותיות עבריות בשוליים. הפנקס מצטרף לקטע נוסף. החלקים התיעודיים הם כדלקמן: P1 recto — בעמוד הימני: אזכור התכתבות קודמת ובה הזמנה של סחורה. בתחתית העמוד מתייחס ל"אבו עלי בני". P1 verso — בעמוד השמאלי: מכתב לבן, המדווח על קבלת 75 דינרים ו-24 ליטראות של עפצים באמצעות אבו אלמנצור. בקטע הבא השולח מספר שביקש מאלוהים הדרכה רבות (אסתח'רת אללה כת'ירא) ושלח את הסכום העצום של 1400 דינרים לנמען, שיש להעבירם ל"בית" (דאר) של הוכיל (סוכן) מחמד בן [...]. P2 verso — בעמוד הימני: חשבון, אפשר שהוא פיסקלי. P4 recto — בעמוד הימני: מדווח שביום החג המבורך הזה שלח השולח באמצעות אבו אלמעאלי 25 דינרים לרכישת קמח (דק) מתִניס ומדמייטה. P4 recto — בעמוד השמאלי: מתייחס לשמן, להעברת סחורות/כסף רק עם שליח אמין, ולעובדה שכתב פתק זה ביום שלישי, ה-26 בד'ו אלקעדה. (יחד עם התאריך יום שישי, ה-26 ברביע ב', המופיע בקטע המצטרף, אפשר ייתן הדבר סיוע לקביעת השנה.) בהמשך מופיעה תחילתו של מכתב נוסף לאמיר ת'קת אלמלך וֻעמדת אלאחכאם, ובו ברכות לחג ודיווח על דבר־מה הנוגע לאבו נצר (או סעד?) הוכיל. P4 verso — בעמוד הימני: אזכור 94 דינרים ושוב 1400 הדינרים, הפעם בתיאורם כהפסד (אנכסר עליה). כן מתייחס לבית ולאבו אלפרג'. בתחתית העמוד מופיעה תחילתו של מכתב נוסף לבן. P4 verso — בעמוד השמאלי: תחילתו של מכתב לבן. P5 verso — בעמוד הימני: סיפור־מעשה (קאל אכ'ברני עבד אללה בן עבד אלעזיז) על בצרה, המלך, והחג' (עליית הרגל למכה). P5 verso — בעמוד השמאלי: דיווח על קבלת רשימת חשבון (ת'בת) של מה שהנמען שלח עם אבו עבדאללה אבן אלג'אשע אלעטאר, היינו אותם 1400 דינרים, וכן 20 ומשהו שקים של פשתן, 100 של מצרך אחר, ו-100 קנטארים של עפצים. בהמשך מוזכרת הזמנה קודמת. P6 recto: פתיחת עצומה לווזיר (אלחצ'רה אלעאליה אלמאלכיה אלמנצורה אלסידיה אלאג'ליה אלאפצ'ליה אלג'יושיה אלסיפיה וכו'), עם כמה ברכות נדירות יחסית. P7 recto: קטע קטן של מכתב, עם תוכן מועט. P7 verso: דיווח על משלוח סכום כסף באמצעות אבו אלחסן.

מכתב בטורקית עות'מאנית. תיארוך: 1594–1689 לסה"נ, על בסיס הספרות הקריאות [..]10 לפי הספירה ההג'רית, אך כפי הנראה קרוב יותר לתחילת טווח התאריכים הזה. במבוא למהדורתה מציינת ג'יין הת'אוויי כי המכתב עוסק בתחרות על זכויות גביית המכס של דמיאט בהקשר של העברת המס השנתי המכונה "מאל-י מירי", אותו שלחה מצרים מדי שנה לאיסטנבול, בדרך כלל דרך דמיאט ואלכסנדריה. המכתב כתוב ביד נחפזת למדי על דף נייר קרוע בפינות השמאלית והימנית העליונות, שהתבלה בשוליו; הוא גם מוכתם בשוליו השמאליים ומרוח בצד הימני, והדיו דהה משמעותית. מכיוון שהכתב משתרע עד שולי הדף ממש, פרט לשוליים העליונים, נסיבות אלו הופכות את המסמך למאתגר עוד יותר לקריאה. כותב המכתב הוא ככל הנראה אחמד אבן יוסף, שחותמו הקריא חלקית מופיע בגב הדף. הוא נראה כסוכנו של חוכר המסים שמונה זה לא מכבר (בטורקית עות'מאנית: מולתזים; בערבית: מולתזם), אליו ממוען המכתב. אם כן, חוכר המסים טרם הגיע לדמיאט, וייתכן שהוא שוהה בקהיר. מכתבו של אחמד פונה לחוכר מס המכס הנזכר לעיל, אותו מכנה הכותב "צ'אווש ביי אפנדים חצ'רתלרי". שרשרת תארים זו עשויה להיראות בלתי סבירה, אך רובה מתיישבת היטב בהקשר של סוף המאה השש-עשרה או ראשית המאה השבע-עשרה. הנבל של המסמך הוא אדם בשם חוסאם רא'יס, מנהל פעולות המכס לשעבר בדמיאט, שעל פי הנרמז במכתב אינו מאפשר לסוכניו של מחליפו לבצע את עבודתם. אף שכותב המכתב מתייחס אל הצ'אווש כמולתזים ורומז שחוסאם רא'יס קדם לו בהחזקת האילתזאם, הוא ממשיך ומספר על מסירת האילתזאם לאישה בשם חורייה, "סורקת" — כפי הנראה של פשתן, שגדל בשפע באזורי הכפר של מצרים. בלב תלונתו של כותב המכתב נגד חוסאם רא'יס עומד שילוחו במועד של ה"מאל-י מירי" לאיסטנבול, נושא שעליו נשאו מנהלי המכס של נמלי הים התיכון נתח לא-פרופורציונלי מהאחריות. הכותב מאשים את חוסאם רא'יס בעיכוב ה"מאל-י מירי" בכך שסירב למסור את ספרי החשבונות שלו לנציגי מחליפו והתערב בהקצאות פיסקליות מקומיות החיוניות לאיסוף המשלוחים ולשילוחם.

לוח אסטרולוגי הכולל ניבויים לחודש אביב בלוח הקופטי, החודש שבו מתחיל הנילוס לעלות. החיבור מתייחס לזריחה ההליאקלית של כוכב סיריוס ב-25 באביב (אמצע יולי), כאשר התחזיות תלויות במיקום הירח במזלות. זריחה הליאקלית של כוכב היא הופעתו הראשונה הנראית באופק המזרחי מעט לפני עלות השחר, לאחר תקופה שבה היה קרוב מדי לשמש מכדי שייראה. הכוכב זורח רגעים לפני זריחת השמש ונראה לזמן קצר באור הדמדומים שלפני הזריחה, עד שאור השמש מאפיל עליו. עבור סיריוס, הכוכב הבהיר ביותר בשמי הלילה, מתרחש הדבר במצרים באמצע יולי, סביב 25 באביב בלוח הקופטי. אירוע זה היה בעל חשיבות עצומה במצרים הקדם-מודרנית משום שחפף בקירוב לשיטפון השנתי של הנילוס. הלוח המצרי העתיק היה מאורגן סביב הצפייה הראשונה בסיריוס (סופדת, ובהמשך סות'יס ביוונית), שגם הואלהה ונקשרה לאיזיס. מסורת הניבויים על פי התנאים בעת הזריחה ההליאקלית של סיריוס המשיכה להתקיים זמן רב לאחר תקופת הפרעונים, אל תוך התקופה היוונית-רומית והאסלאמית. לפי הטקסט, אם הירח נמצא במזל סרטן בתחילת שנת הסות'יס, תבוא תקופה קצרה של רוחות צפון נוחות ובעקבותיה רשימה ארוכה של אסונות: מחלות נפוצות (דלקות, אבעבועות שחורות, דלקת עיניים), טביעות ספינות, ליקויי ירח, מותם של מנהיגים, מחלוקות בין אצילים, קרבות במצרים ובסוריה, סכנות לחיי המלך, ונדידת אוכלוסיות מסודאן. גורלות החקלאות יהיו מעורבים: שפע של דגים, תאנים, ענבים ופשתן, אך מיעוט של זיתים, קטניות שיוכו בנגעים, ומוות בקרב בעלי החיים באלכסנדריה ובמגרב. עם זאת, "אלוהים יודע מה נסתר". המילה המחוקה קתאל (קרב) בשורה v8, שהוחלפה במילה כלאף (מחלוקת), רומזת אולי שהסופר ביקש לרכך את הניבוי. הצד הנקרא verso על פי הסידור הקיים מופיע ראשון, והצד recto הוא המשכו הישיר. השורות התחתונות של recto (שורות 14–17) פותחות בקטע חדש של ניבויים למצב שבו הירח במזל אריה: הרוחות יישבו ממערב במשך כמה ימים, ויהיו מקרים של טביעה או טביעת ספינות. ההמשך חסר.

מכתב משולח לא מזוהה השוהה בדמשק, אל אדם בשם פרחיה במקום לא ידוע. בערבית-יהודית. מתוארך לשנת 1468 למניין השטרות = 1156/57 לספירה. השולח טוען שהסכים רק בלית ברירה, כטובה לנמען, לצאת למסע מסחרי ללבנט ולמכור ארבעה קנטארים של פשתן לבנטיני עבור הנמען. הסחורה הוערכה במקור על ידי הנמען ועל ידי אבו עלי בשווי 34 דינרים, לאחר שהשולח שילם 4 דינרים עבור מסים בדמיאט ועבור שכירת ספינה. כשהגיע לצור, מכר חלק מהמשלוח תמורת 71 דינרים לפי מטבע צור. את שאר הפשתן הביא עמו לדמשק בתקווה להפיק רווח נוסף, אך לא מצא שם שוק — "הפשתן בדמשק זול כעת מכפי שהוא במצרים". כתוצאה מכך הפסיד 10 דינרים. הוא שוהה בדמשק זה למעלה מחצי שנה, אולי שנה או יותר (אולי בהמתנה שמחירי הפשתן ישובו ויעלו?). הנמען, שלא קיבל ממנו מכתבים — והשולח טוען כנגד זאת ששלח מכתבים רבים, אלא שכנראה השליחים לא מסרו אותם — מינה נציג משפטי, אבו אלפצ'ל בן אלמסוס, שיסע לדמשק ויתבע את השולח על שווי המשלוח. המשפט התנהל בבית הדין של "אדוננו עזרא ראש ישיבת גאון יעקב", המכונה בהמשך "סיידנא אלגאון", הוא עזרא בן אברהם, שעדיין כיהן כגאון בדמשק כעשר שנים לאחר מכן בעת ביקורו של בנימין מטודלה. בית הדין פסק נגד השולח וחייב אותו לשלם לנציג את מלוא שווי המשלוח ולהישבע. בנוכחות הגאון שילם השולח לנציג 43 דינרים עבור הנמען ו-5 דינרים נוספים עבור משקיע/נושה אחר המכונה "סיידנא". על כן הוא עדיין חייב 13 דינרים. הנציג דרש את יתרת התשלום ואת השבועה. השולח קנה לעצמו זמן בטענה שהנמען לעולם לא היה כופה עליו דבר באופן כזה, וכי יהיה עליו לשלוח אליו מכתב בטרם ינקוט בצעדים נוספים. לאחר מכן הוא מתלונן שמלכתחילה לא רצה כלל לקחת את הפשתן של הנמען, ושעשה זאת בעל כורחו כטובה לו, וכעת הוא מתחרט על כך. הוא מבטיח לנסות לשוב למצרים "בקיץ של שנה זו שהיא 1468". על הגאון עזרא ראו גם מסמכים נוספים מהגניזה, וכן מכתב מעזרא עצמו שנדון אצל מאן. צירוף: אלן אלבאום.

מכתב מאת אסמאעיל בן פרח, באלכסנדריה, אל בנו פרח בן אסמאעיל, בבוציר. בערבית-יהודית. תיארוך: גיל מציע את התאריך 23 בספטמבר 1056. זאת משום שהמכתב נכתב בי"ב בתשרי, ככל הנראה באותו יום שבו כתב אסמאעיל בן פרח מכתב נוסף לנהראי בן נסים. גיל מתארך מכתב זה על סמך דמיונו למכתב אחר, שנכתב כאשר יום שני חל בכ"ז באלול — דבר שאירע ככל הנראה בשנים 1053 ו-1056, ומבין השניים הוא מעדיף את שנת 1056. המכתב עשוי להכיל מידע על מחלת העיניים של נהראי, דיווח על כך שאסמאעיל עומד לצאת בקרוב אל הכפרים כדי לקנות פשתן, וידיעות על המאורעות הרעים המתחוללים בסיציליה. נהראי ידוע ממכתבים אחרים כמי שסבל מדלקת בעיניים (אופתלמיה), אך לא ברור שמחלת העיניים שלו מוזכרת במכתב זה. גיל קורא: "bi-mā tabaqqarat lahu ʿaynuhu, wa-innahu ʿalā ʿayn mā tarāhu" (שורות 5–6), ומתרגם: "שעינו נבקעה והוא עומד לאבד את ראייתו באחת מעיניו". אולם כאשר הצירוף "עלי עין מא תראה" מופיע במכתבי גניזה אחרים, נראה שהוא מתייחס לאי-ראייה זמנית או לאי-היראות, למשל: "אל תקנה דבר אם אין-עין-רואה", או: "אם בני יתגלה כעובד חסר ערך, היפטר ממנו ('עשה אותו אין-עין-רואה')". המשפט השני במשפט זה במכתב יכול להתפרש גם כ-"wa-anta ʿalā ʿayn mā tarāhu", במשמעות "[קיבלת ידיעה מנהראי על X] מבלי שראית אותו". המשפט הראשון קשה לקריאה; הצורה "tabaqqara" אינה מופיעה במילוני הערבית, וייתכן שהמילה "ʿaynahu" היא למעשה "ʿaybahu". לסיכום, הן הקריאה והן המשמעות של המשפט סתומות, אך סביר להניח שאין כאן מידע על מחלת העיניים של נהראי. ראיה תומכת להיעדר מחלה היא שאסמאעיל כתב לנהראי באותו היום עצמו, וגם יומיים לאחר מכן, ולא שלח לו איחולי החלמה. זהו ככל הנראה מסמך הגניזה היחיד הידוע עד כה המזכיר את היישוב קימאן, ככל הנראה קימאן אל-ערוס הסמוך לפיום (פחות סביר שמדובר בקימאן פארס שבצפון-מערב מדינת אל-פיום).

מכתב/מכתבים עסקיים ו/או מנהליים בכתב ערבי. תיארוך: לא לפני תקופת שלטונו של אלאפצ'ל (על פי הטיטולטורה של העצומה בקטע המצטרף), וככל הנראה עדיין מהתקופה הפאטמית, כלומר בטווח שבין 1094 ל-1171. מדובר בדף כפול הנראה כמכיל קטעים מארבעה מכתבים שונים, אחד בכל עמוד, אם כי עאודה הבין זאת כמכתב אחד. עאודה שיער שייתכן שהמכתב נכתב על ידי רב דניאל בן עזריה, על סמך אזכור חסאם אלדולה (כפי שמופיע במכתביו של רב דניאל בן עזריה); עם זאת, עאודה גם מודה כי סוחרים אחרים מזכירים את חסאם אלדולה. הקטע מצטרף לקטע נוסף — איחוד שנעשה על ידי אלן אלבאום. דף 1ר: מכתב הכולל ברכות לרגל החג והזמנת 20 סלים של עץ בשמים. נכתב ביום שישי, כ"ו ברביע השני. דף 1ע: מכתב אל קאצ'י הנושא את התואר מעתמד אלדולה וחצנהא. עאודה מזהה אותו עם קרואש בן אלמקלד ממוסול, אך זיהוי זה נראה רחוק מן הסביר. השוו למעתמד אלדולה אחר המופיע במקור אחר. השולח גוער בו על שלא רכש את העפצים שהזמין בשווי 15 דינרים. הוא מברר כעת על מחיר שמן זרעי הפשתן במקום מושבו של הנמען ומזמין סחורה בשווי 20 דינרים אם המחיר נוח. דף 2ר: מכתב המדווח כי השולח שלח סחורה עם אבו אלמעאלי. הוא חוזר על בקשה קודמת ל-20 קנטארים של פשתן. בשורה 8 מתחיל מכתב חדש, ובו ברכות לחסאם אלדולה. קיימת טיוטה של מכתב אחר אל חסאם אלדולה עם פתיחה כמעט זהה לזו, בקטע אחר. דף 2ע: המשך המכתב הקודם, ובו דברי שבח פיוטיים לאדם כלשהו ודיווח כי השולח קיבל מאבו אלמנצור בן [...] אלעסקלאני כמויות עצומות של תוצרת חקלאית: 120 ארדבים של חיטה, 500 ארדבים של שעורה, 10,000 ארדבים של חומוס, 400 ארדבים של פול, ו-10 רטלים של עפצים.

מכתב מאישה בפוסטאט אל בנה אבו אלמחאסן בפנדק אלקמרה באלכסנדריה. המכתב הוכתב לאבו מנצור. ככל הנראה שייך לקבוצה אחת עם שני מכתבים נוספים, ובמקרה זה כותבת המכתב היא סת ע'זאל בת אבו עמר. היא מביעה את החרדה (נאר) שמייסרת את לבה בעבורו מאז שיצא לדרכו ביום שישי. היא סובלת מסיוטים ומנדודי שינה, וחוששת שאם לא ישוב במהרה — תאבד את מאור עיניה לחלוטין עד שיחזור. (ייתכן גם שהביטוי "יתלף בצרי" מתייחס למוות ולא לעיוורון; השוו ל"וופאת עינך" במכתב אחר.) היא מפצירה בו שלא ישתה יין "בגלל מחלתך... ישמרנו האל מפני מחלה בעת ריחוק (אלמרץ' פי אלע'רבה)... אם חזיונות הלילה שלי מצערים אותי כל כך, מה [גרוע יותר] אם אראה אותם בעודי ערה." המשפט האחרון רב־משמעי: אפשר שהיא חוששת מכך שסיוטים יכולים לפקוד אדם עיוור בכל שעות היממה, ואפשר שהיא חוששת שמראות הזוועה שהיא רואה ביחס לבנה יהפכו למציאות. היא מבקשת ממנו להביא עמו בשובו מצרכים שונים: קערה גדולה (קצעה), בד פשתן (?שיתה), מסרק טוב (משט), ושתי כפות (מלעקתין), ואולי גם דיו אדום (?מדאדן יכונו חמר) עבור אם אבו אלבהאא'. בשלב זה (שורה 13) מתערב הסופר אבו מנצור, ושאר המכתב נכתב מפיו. הוא מתנצל על שהוא מטריד את הנמען בידיעות על מחלתו, אך הקדחת עדיין אוחזת בו. הוא מבקש לשמוע ידיעות על אבו אלוחש סבאע, על ספר התנ"ך, ועל ספרו של רבנו בחיי. הוא חרד מאוד לדעת מהן ההוראות שניתנו לו — נראה שעליו להעתיק אחד מהספרים הללו או את שניהם עבור אבו אלוחש — כדי שלא יואשם באיחור. את ההוראות יש למסור או לסוק אלעטארין, לחנותו של אלכהן אלסקלי, או לסוק אלכביר, לחנותו של אבו אלפרג' אלשראבי.

חשבון מפורט של נהראי בן נסים. סביב שנת 1058 (לפי גיל). המסמך כולל תשע משלוחים של פשתן, וכן משלוחים של אוֹג (סומאק), טקסטיל ומשי לבן. אחדים מהמשלוחים נמכרו בעסקלון ואחרים בתִנִּיס. תיאור ראשוני של התוכן — יש לאמת את כל הפרטים: בצד הימני של הרקטו: תשע רכישות הפשתן בוצעו מאת או באמצעות שישה סוחרים נקובים בשם — פֻתיאן (שלוש רכישות); עבד אל-עזיז; אל-לאד'קי; רִדוואן (שתי רכישות); מחמד אל-מצרי; ויעיש. כל רישום כולל את המשקל (וזן), מחיר היחידה (סִער), המחיר הכולל (ת'מן), ניכויים בעבור תיווך (סמסרה), הנחה (סמאחה) ותשלומים מקדמיים (תאג'יל), והיתרה הסופית (באקי). בצד השמאלי של הרקטו: הסכום הכולל של תשעת השקים (220½+¼ דינרים); ניכויים, ובכללם הובלה מתִנִּיס, אגרות נמל בעסקלון ועלויות עבודה (11½+⅛ דינרים); והסכום נטו (209⅛ דינרים). בהמשך מובאים חישובים נוספים של מטבעות שלמים מול מטבעות חתוכים, והיתרה הסופית: 181⅔+⅛ דינרים. בצד הימני של הוורסו מופיע חשבון של משלוח בשותפות, ובו טקסטיל בעבור דניאל בן יוסף. בהמשך מצוינים כעשרים וחמישה סוחרים או אנשים פרטיים לצד כמויות הטקסטיל וערכן, ובהם: עיאש; ח'לף; אסחאק; חסן אל-קצאר; "ח]מאד אל-טרّאז" (הרוקם או אורג הטיראז); עִמראן בן מֻפרّג'; אל-קמרי; אל-מֻעלם; אברהם בן והב; אסד; יוסף בן הילאל; ברכאת; חפّאז'; יעקב אל-ע'זّי; ואחרים. בצד השמאלי של הוורסו ממשיכה רשימת ערכי הטקסטיל של תשעת השקים בחשבון פשתן תִנִּיס: 3 שקים אצל עֻמרי, 2 שקים אצל מחמד, ו-4 שקים אצל עבד אל-וחיד; משקל כולל: 1,179 רטל. כמו כן מצוינים מכסים ואגרות, ובכללם מס ממשלתי בסך 32¼ דינרים.

מכתב מאסמאעיל בן פרח שבאלכסנדריה אל בנו פרח שבפוסטאט. תיארוך: נובמבר 1056. הכותב מתאר את הרעב הנורא במצרים, שהגיע עד כדי מקרים של אכילת בני אדם. בנוסף הוא מתאר את המגפה הפושה באזור. למרות כל זאת, העסקים נמשכים כסדרם — הוא כותב על פלפל, פשתן ושמן. (המידע על פי גיל.) החלק על המגפה מתחיל בשורה 14 של הצד הראשון: "ישנה מגפה גדולה (וַבַּאא') בערי החוף. ובאשר לקירואן — לא נותר שם איש [חי? או שלא ברח?] — ישמרך האל בבריאות. אל תֵצֵא לשוטט בכפרים, כי אלה זמנים קשים. [או, אם קוראים מַא במקום לַא: 'זמנים קשים שבו לכפרים'.] בחיי האל, בחיי האל, היה ערני לעצמך. 'איזהו חכם? הרואה את הנולד' [תמיד לב ע"א]. היה ערני בכל דבר בטרם תיכנס אליו." המשפט הבא קשה לפענוח; גיל מסמן את תרגומו כמסופק ומציע שאסמאעיל מזהיר את בנו להיזהר במי הוא נותן את אמונו. אך אולי יש לקרוא את המשפט: "ולַא תַטַמ'אן מן יבקא ליבקא ולא לי הוא וקת יוג'בה בה לא חילה", שמשמעו: "אל תיתן אמון ב[אמונה] 'מי שנגזר עליו לשרוד, ישרוד', שכן לדעתי הזמן הזה אינו מצדיק [את האמירה] 'אין מה לעשות'." זהו שימוש חריג בביטוי "לַא חִילה", שכן הכותבים מתכוונים בו בדרך כלל לומר "אין מה לעשות [פרט לבטוח באל]". אך פירוש זה מתיישב היטב עם האזהרה הקודמת להיות ערני במיוחד ולשקול את ההשלכות של מעשיו במקום לבטוח באל בלבד. בצד השני, בשורה 2, הוא מזכיר את הגעתם של מכתבים אחדים ضַבַּארַתַן (ḍabāratan), היינו בחבילה או בתיק — אולי כזה המנוקב וקשור ברפיון בחוט.

מכתב מנהראי בן נסים בפוסטאט אל אבו אלסרור פרח בן אסמאעיל בן פרח בבוציר. נהראי מוסר הוראות מפורטות לגבי רכישות שיש לבצע בבוציר, ומפרט מספר ארנקי כסף בסכום כולל של 120 דינרים. הוא מעודד את הנמען להישאר בבוציר ו"לקחת את זה בקלות" (תכון ח'פיף אלט'הר ותריח נפסך), במקום לעמול בכפר (צ'יעה). על הנמען להמשיך ולאסוף פשתן מעט מעט. שליח הגיע מאלכסנדריה אך לא הביא עמו שום מכתב מאביו של הנמען. נהראי מבין שהנמען עוסק בעבודת אריזה (חזם) ולא היה לו פנאי לבצע את הרכישות עבור הכהן או עבור דודו מצד אביו. הוא מציין שהנמען אינו אשם בעניינו של יוסף, ומכיר בכך שהנמען עובד קשה מאוד ב"שנת קשיים" (שדה). באשר לעניין הצו (סג'ל), נהראי מספר שהוא ממשיך לטפל בנושא יום-יום ומבקש את עזרתו של אבן שעיא. אבן שעיא מוסר כי צאחב אלדיואן אומר שהוא לא יכתוב 200(?) מכתבים אל הקאצ'י עד שיקבל רסקריפט (תוקיע) למינויו לתפקיד במחוז (אלאסתח'דאם פי אלנאחיה). נהראי קיבל מכתבים מצור, ובהם הידיעה שמשלוחי הסוחרים יצאו בשלום, ושהקאצ'י סיפק אחסון לכל המשלוחים, וגבה דמי טיפול רק כאשר הסוחרים בחרו למכור את הסחורה. גליאה (שיני) הגיעה ממאזרה לאלכסנדריה בסוף חשוון. בצדו השני של המכתב נהראי ממשיך לדון בענייני עסקים עם אבן מומל ועם אבו אלטאהר המתווך (סמסאר). נהראי שלח עם רב החובל של ספינת אלשריף מכתבים רבים, ועם אבן נסטאס שלח מכתבים מזכריה אבן אלאשקר, ובהם מכתב מאבו עמראן מוסא מאחיו. בסוף המכתב דרישות שלום לאנשים שונים.

recto: מכתב מאת שמחה הכהן באלכסנדריה אל אבו אלפרג' (אליהו הדיין) בפוסטאט, מתחילת המאה ה-13. בערבית-יהודית. נפתח בציטוט מספר משלי כ"ב:א'. עיקר המכתב עוסק בעסקאות מסחריות, בהן עסקאות ב"טרוּח" (רעלות?). הכותב מזכיר אדם מסוים מארץ ישראל או סוריה (אלשח'ץ אלשאמי מערפת [...]); אומר שהוא ממעט "לצאת ולבוא [מפוסטאט?]" ומסתמך רק על אדם אחד שיבצע עבורו את הרכישות. בשוליים הוא מתאר במילים קודרות את המצב הכלכלי ב"אלבלד" (כנראה אלכסנדריה): אי אפשר לרכוש בגד מסוים או סוג מסוים של פשתן ("חתי אלמקאטע אלקטן... אנקטעת מן אלבלד"); "אין איש נכנס מן הריף עם דבר [למכירה]"; המצב כאן "הוא כפי ששמעת, אינו צריך פירוש, ה' ייטיב אותו"; "מעטים האנשים שיש להם קמח"; "ה' יבטל את רוע הגזירה ברחמיו למען שמו". לאחר מכן הוא חוזר לענייני העסקים: "אם תרצה את שאר הסכום, הוא יגיע אליך. אולם אבו טאהר אמר שהטרוּח האלה מצויים בפוסטאט אף יותר מאשר כאן ב'בלד', וכי הם... קהיר". הוא מזכיר רווח של 15 דירהם, ואדם בשם מנצור (עבד נוסף של הנמען). גם אברהים ויוסף שולחים דרישת שלום. כמו כן מוזכרים אבו אלטאהר, מנצור, עסקאות שונות, מלח ואולי בגדים. verso: חשבון (רשימת תרומות?) בערבית-יהודית ובספרות יווניות/קופטיות שכותרתו "שבת ויהי מקץ", ובו שמות כגון אברהם אלמע'רבי, יוסף כמאן (?), מנצור אלזיאת, ומכארם.

מכתב מאת מרדוך בן מוסא באלכסנדריה אל נהראי בן נסים בפוסטאט, בעניין משלוח של חוטי טווייה מפוסטאט לאלכסנדריה. מרדוך מציין כי הוכן עבור נהראי "בקיאר" (טורבן בגודל גדול) באורך 25 אמות, וכן חתיכת בד באורך 20 אמות. עוד הוא מדווח כי עטיה בן שמאע הביא לו מטפחת כחולה ובה כותנה, חוטי [פשתן] ופשתן מותר (שנפרם), אשר אמורים להשתלב עם חוטים ששוגרו אליו קודם לכן — והנמצאים כעת בידי האומן — לשם הפקת בד נוסף, אך מאחר שהחוטים היו מאיכויות שונות, ההלבנה לא עלתה יפה. המכתב חושף את חשיבותה של אלכסנדריה כמרכז לאריגת טקסטיל: במקרה זה, חוטי טווייה וחומרי גלם נוספים (כגון פשתן סרוק — כתאן מנפוש) נשלחו מפוסטאט לאלכסנדריה לעיבוד למוצרים מוגמרים. אורכו של הטורבן של נהראי, 25 אמות, ראוי לציון ומאשר את חשיבותו של פריט כיסוי ראש זה כסמל של מעמד. פרט מעניין נוסף הוא תהליך המיקוח עם האומנים: המחיר עבור עבודה מסוימת נקבע מראש, ובמהלך התקדמות העבודה נעשים ניסיונות להוריד את המחיר בשלבים שונים; דבר זה נמשך גם לאחר השלמת העבודה. התהליכים הקשורים באריגה הנזכרים או הנרמזים במכתב זה הם: א) ע'זל: טווייה ב) חל אלע'זל: פרימת החוטים ג) תצפיה: הלבנה ד) תבייץ': הלבנה (ביחס לפשתן ולבד פשתן) ה) קצר: כיבוס/ניקוי של בד ארוג

חשבון מסחרי מפורט הקשור לרשת סחר הפשתן של יוסף אבן עוכל. מתוארך לחודש שעבאן 429 להג'רה (מאי–יוני 1038). אבן עוכל חילק חבילות פשתן (ולצדן מעט פלפל וסֻכּ, סוג של תרופה) בין כמה סוכנים, וביניהם קאסם בן זאעי, עֻמר בן ע'וכל/ג'וכל, אבן אלג'זולה, אבן אלצ'אר, עבדון אלנשאא ואבו אסחאק. הוא מתעד את הסכום שכל אחד מהם חייב כסַלְפָה (דמי משלוח) ומבהיר באילו עלויות אחסנה הם נושאים ובאילו אינם נושאים. סך כל המטען שטופל מגיע לכל הפחות ל-133 חבילות. לפי גיל, אבן עוכל הפנה חשבון זה לשותפו באלכסנדריה. כל רישום פותח בפועל "אחלתה" (אַחַלְתֻהֻ), שפירושו "העברתי" או "הסבתי" באמצעות חַוָאלָה — מכשיר משפטי פורמלי להעברת חוב במשפט המסחרי האסלאמי. כאשר נושה או חייב משתמש בחַוָאלָה, הוא מעביר את התביעה או החיוב שלו לצד שלישי, ובעצם אומר: במקום שתשלם לי ישירות / במקום שאשלם לך ישירות, יש לגבות את החוב מאדם שלישי זה. באמירה "אחלתה עלי פלאן" כוונתו: "הסבתי את הגבייה לפלוני". מכשיר פיננסי זה אפשר לסוחרים להעביר ערך כספי על פני מרחקים בלא לשנע מטבעות בפועל. לחלק מהמונחים הטכניים בתרגום הסתמך המקטלג על מאמרו של גיל על סחר הפשתן בים התיכון במאה האחת-עשרה כפי שהוא משתקף במכתבי סוחרים מגניזת קהיר.

מכתב מיעקב בן סלמאן אלחרירי, מאלכסנדריה, אל אמו ואביו בקירואן. התאריך המשוער: סביבות 1050. בכתובת המכתב מופיע שמו של אבי הכותב, סלמאן בן אברהים, ויעקב פונה אליו בסוף המכתב, אך את רוב המכתב הוא מקדיש לאמו. הכותב מביע את אכזבתו מן המגרבים שבמצרים, אשר לא סייעו לו כפי שציפה כאשר הגיע זה עתה לפוסטאט וחלה במשך חודש שלם. הוא החלים ועתה הוא בריא יותר מאי פעם. כששב אל אבו אלפרג' אבן עלאן, שהבטיח לו קודם לכן להעסיקו, מצא כי אבו אלפרג' איבד את אמו ואת אחותו, ו"היה טרוד מכדי לעסוק בי" (אשתע'ל עני). יעקב פתח בעסקיו בכוחות עצמו והחל לסחור בפשתן. הוא מתכנן להפליג צפונה, אולי לאלאד'קיה (תוכנית שאכן הגשים, כפי שעולה ממכתב שכתב מטריפולי וממכתב נוסף שכתב מרמלה). אך בינתיים הוא ממתין באלכסנדריה עד שיוודע לו דעת בני משפחתו על תוכנית זו, ויפעל לפי עצתם. בסוף המכתב מופיעה שורה תמוהה: "אבו יחיא שלום לו, בבריאות שלמה, וגם אצחאבנא (חברינו) בבריאות שלמה, ולא מת איש זולת אבו אלח'יר בן ברוך בתִנّיס" (verso, שורות 22–23) — דבר זה, יחד עם מחלתו של יעקב ועם מקרי המוות במשפחת אבו אלפרג', מרמז כי באותה עת השתוללה מגפה. ראו גם מכתב דומה מאוד שכתב יעקב באותו זמן ושלח אל אחותו.

מכתב מיוסף בן פרח אלקאבסי, השוהה באלכסנדריה, אל אחיינו אבו אלסרור פרח בן אסמאעיל בן פרח, בפסטאט. כתוב בערבית-יהודית. התיארוך: 6 בספטמבר 1056, על פי הערכתו של גיל. המכתב מכיל מגוון רחב של חדשות ועניינים עסקיים. יוסף מתאר התקפה של חייליו של אבן אלת'מנה על ספינות סוחרים והחרמת סחורה (שורות 10–12 בצד הפנים). הוא מוסר את הידיעה (שורות 14–15) שדודו של הנמען (ע'ם), סלימאן, חלה אנושות בסוסה אך החלים (פק, יש לקרוא: פאק); שיחיא בן מוסא אלמג'אני נפטר (שורות 16–17); שבן דודתו של הכותב (אבן ח'אלתי), אבו אלפצ'ל, נמצא במצב קריטי (עלא ח'טה) במהדיה (שורות 17–18); שמכס המכס (עשׂר) הפך נוקשה יותר (שורה 18); ושיוסף בן שבתי החזן המיר את דתו לאסלאם בפלרמו — יום קשה ומר (שורות 19–20). בתוך מבול הבשורות הרעות, ובעקבות תלונה של שותף עסקי שסחורתו מעולם לא הגיעה אליו, מקונן יוסף: "בני, חי האל, לפני נסיעה זו הייתי חזק מאוד, ואילו עתה ההפך הוא הנכון, חי האל, רוחי חלשה יותר מחוט של משי" (שורות 21–22). הוא ממשיך בידיעות מקירואן, מהדיה וצפאקס (שורות 1–4 בצד הגב); בהוראות בנוגע לרכישת פשתן בבוציר (שורות 8–11 בגב); ובמידע על תנועות ספינות. (חלק מהמידע מבוסס על גיל.)

מכתב מנסים בן חלפון, ככל הנראה מתינّיס, אל נהראי בן נסים בפוסטאט. תיארוך משוער: 17 בנובמבר 1046. המכתב כולל מידע אישי: הריסת ביתו של הכותב ומחלתו. נזכר בו סהלאן בן אברהם. כמו כן נזכרים בו משלוחים של כסף וסחורות: דבש, כרכום (זעפרן), פשתן, אריגי פשתן ומשי "לאסין". קטע המחלה (שורות v12–16) קורא כך: "אדוני, יש לי כאב עצום (وَجَع) בירכי (بِفَخْذِي), ואני חלוש (عَيِيتُ)... תרופה שאשתה (دَوَاء نَشْرَبُهُ). פניתי (وَجَّهْتُ) {אל} הרופא, אך לא הועיל. כשאני הולך לשוק, אני נאלץ להתיישב על הדרך חמש פעמים ויותר. הפסקתי את כל עבודתי. ירחם עליי האל". תרגומיהם של גויטיין וגיל נחלקים באופן משמעותי. גויטיין קורא "بِكَبِدِي" (בכבדי) וגיל קורא "بِفِكْرِي" (לפי דעתי) במקום "بِفَخْذِي". שניהם קוראים "مَيِّت" (חשוך מרפא, קטלני) במקום "عَيِيتُ", אך מאחר שהמילה הבאה כמעט בלתי קריאה, הדרך היחידה להכריע בין הקריאות היא באמצעות השוואה לאותיות מ' וע' אחרות אצל נסים. גויטיין קורא "وَجْبَة" במקום "وَجَّهْتُ" ומבין זאת כ"מרשם הרופא". גויטיין מציע שהוא "יושב על עקביו" חמש פעמים או יותר כדי להשתין, ואילו גיל אינו מכריע מדוע עליו להתיישב. ייתכן שזה פשוט כדי לנוח.

מכתב מאת מרדכי הלוי מזרחי, ככל הנראה ממירון או מצפת, אל אגא מאיר בן אליהו, במקום שאינו ידוע. המכתב נמשך אל חלקו העליון של דף נוסף. תאריכו: ז' באב ה'תרנ"ו, שהוא 1896 לסה"נ. נכתב בעברית בידי סופר אשכנזי מקצועי. הכותב הוא יצרן קמיעות וסגולות שאיבד את ראייתו, לפחות באופן חלקי. במכתב זה הוא מתאר בפירוט רב כיצד להכין קמיע עבור אישה כדי שתהרה ותלד בן זכר: יש לחרוט אותו על כסף מזוקק, ומי שמכין את הקמיע חייב להיות במצב של טהרה ובתענית, ויש לצייר עליו דמות אדם במידות המתאימות (ובכלל זה בטן גדולה) ולמלא אותה באותיות הראויות. יש לחרוט את מזמור קכ"א מתחת לדמות ואת ברכת הכוהנים מעליה. כאשר יקרב מועד הלידה, על האישה ההרה ללבוש בגדי פשתן בלבד, ועל הבן ללבוש רק בגדי פשתן עד גיל 3, ומה טוב אם הדבר יימשך עד גיל 10. כמו כן על הנמען להדליק נרות שמן לעילוי נשמת רשב"י ור' מאיר בעל הנס. מרדכי מזכיר לנמען בעקיפין לשלוח לו כסף (לירות) בעבור טרחתו. נראה גם שהוא מורה לנמען לקרוא לבן הנולד בשם מרדכי, על שמו. הוא חוזר ומבקש כסף, שכן הוא ובנו יצחק מצויים במצוקה קשה. עוד מוזכר אדם בשם מ' עזרא בן יעקב דאוּדי הנמצא במקום מושבו של הנמען.

מכתב בערבית-יהודית, הכתוב על הצד הפנימי (recto) ובגב (verso) הכתובת. שולח המכתב הוא אדם ששמו דהוי מכדי לקרוא אותו, השוהה בקרבת אלמהדיה, אל "אחיו" ערוס בן יוסף, ככל הנראה בפוסטאט. השולח הוא בוודאי בן משפחה, אך ייתכן שאינו אח ממש — נראה ששם אביו הוא [הי]לאל או [בי]לאל ולא יוסף. הוא מתלונן על מצבו הקשה, על עוניו ועל זקנתו, וככל הנראה ממשיך ומבקש כסף, אך פרטי בקשתו דהויים למדי. מתוך דבריו: "אילו ראית אותי לא היית מכיר אותי (השווה לנוסחים דומים במכתבים אחרים) בשל הזקנה וחוסר האמצעים, וכיצד עליי לעלות אל אלמהדיה פעמיים ביום, ובעלה של [...] דודי מצד אבי ודודתי מצד אמי ואמי — כולם תלויים בי, ואין לי כוח אלא באלוהים. אני שחוק; אפילו האמידים שחוקים באלמהדיה, קל וחומר זקן ללא רכוש וללא איש שירחם עליי (?ḥanīn). באמיתות מכתב זה, אינני נוטל מן המוסלמי שאני מתאכסן אצלו יותר משני קיראט זהב, ואם די בכך לימי החול, נותרו עוד שבת וחגים וביגוד. הקנטאר של פשתן הגיע עם אבן אלפתורי, יגמול לכם האל ויקיים לך את בנך." בהמשך הוא נשבע "בלחם ובמה שיש בינינו" שלא יזניח את בקשתו. (חלק מן המידע על פי כרטיס המפתח של גויטיין.)

מסמך משפטי. הסכם שותפות. נכתב בכתב ידו של חלפון בן מנשה ונושא את חתימתו בצד האחורי. תיארוך: 1100–1138. מקום: פוסטאט. הקטע, הנמצא במצב שימור גרוע, חושף חלק מהסכם שותפות בין עובדיה ובין מנשה הכהן. על המסמך חתומים חלפון בן מנשה ומנשה הכהן בן יעקב, ועל כן ניתן לתארכו למחצית הראשונה של המאה השתים-עשרה. כל אחד מן השותפים אמור לקבל עותק של ההסכם, הנעשה ברצונם המלא של שניהם, וכן הערכת שווי מסוימת (שלא השתמרה). הערכה זו ייתכן שפירטה את נכסי השותפות ואת תרומתו של כל אחד מן השותפים. חלוקת הרווחים וההפסדים לא השתמרה. היחסים בין הצדדים מתוארים הן כ"שותפות" והן כ"שִרכַּה". המונח "שרכה" עשוי להתייחס למעשה הקניין; שורות 8–9 כנראה מתייחסות לפעולת ה"שרכה" יחד עם פעולות של תשלום והערכת שווי (לפי ליברמן). מסמך נוסף (T-S 12.525) מבהיר כי החנות עסקה במכירת שמן זית וקטניות, וכי השותפים השקיעו סכומים שווים (9 דינרים כל אחד) — עובדיה במזומן ומנשה בסחורות כגון שמן פשתן, זיתים ומיץ לימון. תקופת ההסכם נקבעה לשנה אחת, ואם יעזוב אחד הצדדים, יידרש לשלם לשני 2 דינרים. כל אחד מן הצדדים קיבל עותק של ההסכם (לפי וייס).

תזכיר מאת הסוחר פרח' בן עיאש', ככל הנראה ממוען לסוכנו "אדוני הפרנס", המפרט את נסיבותיה של תביעה משפטית שעל הפרנס להגיש נגד מוהוב בן סעד, בעקבות אי-תשלום חלקו במכס על חבילת כרוויה שהייתה חלק משותפות בין מוהוב לבין עלי בן חסן(?) אלוואסטי, הקשור איכשהו לפרח' ("באבה פרח"). העניין מתייחס לחודש צפר 481 לה'ג'רה, היינו אפריל/מאי 1088 לסה"נ. פרח' שילם את חלקו במכס על החבילה בתניס (2.75 דינרים), משמעות הדבר שמוהוב חייב 1.375 דינרים (ככל הנראה הם מחלקים את ההוצאות ביחס של 2:1). פרח' ואבו אלעלאא בדקו את פנקס החשבונות של הוכיל ומצאו בו אך ורק את הרישום של מכס פוסטאט; הן אבו אלעלאא והן צאעד יכולים להעיד על כך. בהמשך מוזכרים טריפולי, אבו אלרצ'א, והמכס על שק של עמילן (מח'לאת אלכת'יראא) ועל בד פשתן (ח'ישה). אבו אלעלאא אמר ככל הנראה למוהוב להשאיר את 1.375 הדינרים בפוסטאט אצל אבו אלח'יר צדקה. פרח' "לא יצא לדרך עד שציוויתי על אבו אלעלאא לגבותם מן הוכיל". המכתב מסתיים במילים: "אם תרצה לראות את פנקס הוכיל, פנה לאדוני הקאדי אבו אלקאסם. הוא נמצא בסל שלו, ועליו רשומה שורה בכתב עברי".

מכתב מאם, ככל הנראה בקירואן או בסביבתה, לבנה הסוחר בפוסטאט. תיארוך: ראשית המאה ה-11 לערך. המכתב כולל מידע על תנועת הספינות. "היום שבו נודע לי על מסעך למצרים היה קשה לי יותר מן היום שבו לקחו אותך הביזנטים בשבי". מוזכר כי חיון הביא את גט הגירושין לאחותו של הנמען. השולחת עצמה הוטרדה על ידי גובי מס הגולגולת (ג'זיה) ונאלצה לנסוע לקירואן ולבקש צדקה בבית הכנסת, אך ללא הצלחה. היא מפצירה בנמען לשוב במהרה, שכן היא בוכה יומם ולילה. אחיינו של הנמען, אסחאק, נותר ללא עזרה בחנות מלבד אברהם אלזורזור. נראה שהנמען שלח מספר חבילות של פשתן, אך אלו טרם הגיעו. דרישות שלום לאנשים שונים, ביניהם אחותו ואשתו של הנמען. דרישות שלום גם מבעלה של השולחת, אביו של הנמען. בצד השני מופיעה הערה לא קשורה על ספרים: "שיר השירים ורות יחד". הקטע השני שתחת אותה שמורה אינו בהכרח קשור, אם כי מראה הקלף דומה והוא ככל הנראה מתוארך גם כן למאה ה-11. מדובר בחלקו התחתון של שטר משפטי הכולל מספר חתימות: שלמה בן [...]; [אבו?] סעיד סעד[ון?] בן שבת; [...] בן [...]; שמואל בן סעיד; חאתם בן [...]; ומשה בן שמואל.

מכתב ששלח איש יליד סיציליה שהיגר לצור, ובו תיאור מלחמת אזרחים בסיציליה ושל המצוקה הכלכלית הקשה בה שרויה משפחתו. המכתב מתוארך לאמצע המאה ה-11 (לפי גיל ובן-ששון). זהותם של הכותב והנמען אינה ידועה. הכותב מזכיר את אבו יוסף בן אסמאעיל [אלאנדלסי], המוכר ממכתבים נוספים מאמצע המאה ה-11. הוא כותב: "ראיתי דברים שמעולם לא רציתי לראות: שפך הדמים היה כזה שהלכתי על גוויות כאילו אני הולך על הקרקע; מגפה גדולה (وباء)"; וכן אינפלציה חריפה. המחסן שלו ומחסן אחיו סעיד נבזזו. שנים לאחר מאורעות אלה, חודשיים לפני מותו של אביו, רכש האב מאדם נוצרי בית עם גנים תמורת 100 דינרים. אלא שמלחמות האזרחים (פתן) חזרו והתחדשו, ערכו של הבית ירד עד אפס, והאב נפטר. הכותב ואחיו סעיד החלו אז לאסוף את כל החובות שהיו חייבים לאביהם המנוח ואת הסחורות שהפקיד אצל אחרים, ובעיקר אצל סוחר פשתן אחד. סעיד אמר לו כי יחלקו את הכול חצי-חצי. כל צדו האחורי של המסמך עוסק בכך שהכותב רומה תחילה ונושל מחלקו בירושה — ככל הנראה בידי סעיד, שחבר ליד גיסם יחיא בן אלמנג'ם — ובהשלכות הדבר.

מכתב עסקי בכתב ידו של יוסף בן אברהם בן בנדאר, מעדן, אל עידאב, המזכיר את יצחק אלנפוסי ואת הִבּה אבן אלדבּאע' ('הבורסקאי'), ומתייחס לאוניות ולדינרים (המידע מבוסס על CUDL). השולח זהה לזה של מכתב נוסף (PGPID 17909), המתייחס לאותה נסיעה של יצחק אלנפוסי אל אלתִיז בציפייה דרוכה. במכתב זה הנסיעה כבר התרחשה, אך תוצאותיה היו הפסדים מסחררים ליצחק אלנפוסי. אונייה שנשאה עורות ששלח יצחק מעדן — שליש ממטענה הוחרם על ידי שליט אלתיז. עורות נוספים הועברו באונייה אחרת, שטבעה בדרכה מעדן לעומאן. אובדנה של אותה אונייה גרם ליצחק להפסיד עורות ופשתן בשווי של 1700 דינרים מַלִכִּיים. סוחר בשם סאלם בן יפת ובנו גם הם נספו בטביעה זו. בנוסף לכך, יצחק אלנפוסי איבד משלוח של דורה (סורגום), ברזל וטקסטיל ששוגר מבּהארוץ', משום שהאונייה נחרבה איכשהו עוד בעת טעינת המטען עליה. מכתב זה מכיל את האזכור היחיד הידוע בגניזה של פשתן המשולח אל עולם האוקיינוס ההודי, ושל דורה המשולחת מערבה מהודו. אלתיז, הנמל הראשי של מַכּראן בימי הביניים, נזכר גם במסמך נוסף (PGPID 5358).

מכתב בעברית המוסר דיווח מפורט על סכסוך, ככל הנראה בבתי הדין המוסלמיים, סביב סחר הפשתן, מסמך משפטי ושאלת תקפות עדיו. בין המעורבים בפרשה: נחמן, חתנו סולימאן בן חסן בן רביע, בנו של אדם נוסף (אולי בנו של סולימאן), ואבו אלחסן עלי בן אלקאסם המכונה אלכאמלי. קבוצת הכותב קיבלה לידיה כתב הרשאה, והאדם המורשה ניגש אל הפקיד, אשר נתן הוראה לעשות דבר־מה בקשר לפשתן. בהמשך מובא תיאור ארוך של ויכוחים סביב השאלה למי יש לתת איזה כסף, באילו מסמכים אפשר לבטוח, ועל חתימותיהם של מי. לאחר כל הדיבורים והטרחה, "לא יכלו להציל מידו אפילו פרוטה אחת. ועתה ראוי שתבוא, ואין דבר בלתי אם יבוא ויטול את כספו, או... שיכתוב שטר לישמעאלים... כל זקני הישמעאלים...". מקום ההתרחשות וזהות המעורבים אינם ברורים לחלוטין, אך ייתכן שמוזכרים אי־שם במכתב. ייתכן שהכותב מתייחס לפקיד הנמצא בסיני (?! הפקיד שבסיני). כן עולה שאלה הנוגעת למשלוח פשתן למרחקים גדולים, ומוזכרים שודדי דרכים. בצד השני (verso) נעשה שימוש חוזר בקלף לצורך כתיבת פיוט.

מכתב מסחרי משולח לא־מזוהה, ככל הנראה מאלכסנדריה, אל אבו אסחאק [ברהו]ן בן מוסא (כנראה אלתאהרתי), השוהה במקום שבו רוכשים פשתן (אולי הפיום). בערבית־יהודית. תיארוך: המאה האחת־עשרה. השולח מאשר את קבלת מכתבו של הנמען, שבו צוטט מחיר הפשתן, ודוחה את ההצעה משום שהמחיר אינו מתאים. הוא מציין כי ימסור סחורה מסוימת לבן־דודו של הנמען, אבו אסחאק (אולי אבו אסחאק ברהון בן צאלח אלתאהרתי). הנמען הזכיר במכתבו את בואו של אבראהים. נמסרות דרישות שלום לאבו אלסרור, וכן דרישות שלום מאבו אסחאק ברהון ומאבו סעיד מימון. השולח חוזר ומדגיש כי אין הוא חפץ שהנמען יקנה עבורו פשתן במחירים הנוכחיים, אך אם המחיר יירד — הוא מעוניין בשש חבילות באיכות גבוהה. בנוסף הוא מציין כי אין באלכסנדריה ספינות לשם משלוח. עוד נמסרות דרישות שלום ממשה בן יהודה, חזן. אבו סעיד חולה (עליל) מזה שמונה [ימים, ככל הנראה]. בשוליים הימניים נראית טיוטה לפתיחתו של מכתב אחר. צד ב' נוצל מחדש לרישומי חשבונות בערבית־יהודית, כפי הנראה בידי הנמען עצמו.

מכתב מאבו אלרצ'א, ככל הנראה מפוסטאט, אל אחי אשתו מאיר, אולי בדמירה או לפחות בקרבת מקום ברִיף. בערבית-יהודית. מתוארך כ"א בחשוון קנ"א — תאריך שלרוב יתפרש כ-4800 + 151 = 4951 לבריאת העולם, היינו 1190 לסה"נ, או אולי 1551 לשטרות = 1239 לסה"נ. עם זאת, ישנם מספיק מאפיינים חריגים במכתב (בפורמט ובלשון) המעלים אפשרות סבירה שמדובר בשנת 5151 לבריאת העולם = 1390 לסה"נ. בכל מקרה, אביו של הכותב נפטר לאחרונה. הוא מודה לנמען על מכתב הניחומים, אם כי בנימה עוקצנית במקצת ("ידעתי כי לא היית מכבדני במכתב לולא פקדה אותי הצרה הזו"). הכותב טרוד בכך שאיש מבני משפחת חותנו אינו טורח לכתוב אליו או אפילו לשאול לשלומו במכתביהם לאשתו. בסוף המכתב הוא מעלה עניינים עסקיים שונים שעל אלשייח' אלסדיד לטפל בהם יחד עם דודו של הכותב מצד אמו, אבו אלמנא. עניינים אלו נוגעים לטקסטיל (וסט, חוטי טווייה ומשי) וכן לשמן זרעי פשתן קלויים (זית בזר כתאן מקלא) מדמירה.

מכתב מנסים בן חלפון, השוהה בתִנִّיס, אל נהראי בן נסים בפֻסטאט. תאריך המכתב: 20 באוגוסט 1046. הכותב מתאר את הקשיים שנקלע אליהם. כמעט שלא הצליח לגבות את החוב מאלחרירי (סוחר המשי) בדמסיס. מכירת הפשתן הייתה קשה משום שהגיעה סחורה משובחת יותר מארצות הלבנט (אשקלון וארסוף ואולי גם צור). גם מכירת המשי של נהראי הייתה מסובכת, בעקבות המשי המעולה יותר שהביא הע'לאם של אבן אבי אלזפﱠאת מספרד. כמו כן היה קשה למכור לכה. כשחזר לביתו, מצא את בנו ובתו חולים באבעבועות שחורות. הוא כותב: "כשהגעתי מצאתי את הקטן חולה (צ'עיף). הוא חלה באבעבועות שחורות (אתג'דר), הוא ואחותו, והאנשים טרודים בעניינו (והו תחת שע'ל). יתן האל מזור ברחמיו". גיל קורא במקום זאת "אתג'דד", שמשמעו פשוט שהמחלה התחדשה ולא מדובר באבעבועות שחורות. אך נראה שקריאה זו פחות סבירה, שכן המכתב אינו מתאר שום הקלה קודמת במחלה, ומפני שנושא הפועל הוא "הוא ואחותו" ולא המחלה עצמה.

רקטו: חשבונות ביהודית-ערבית. תאריך: המאה ה-11. נראה שמדובר ברשימת חובות (דיון). הסכומים גבוהים למדי: ישועה, בדמסיס: 36 דינרים; הור(?) בן יחיא, בצהרג'ת: 25 דינרים, חתימתו על כך אצל עלון; יצחק בן [...], במחלה: 36 דינרים "וקצת", חתימתו על כך אצל מרג'א; שמואל, במחלה: 36 דינרים, חתימתו על כך אצל מרג'א; מנשה הכהן, בנמרה (סמוך למחלה), עבור 10 רטל מוצלב ישן (סוג של משי): 22 דינרים; הארון, במתבול (סמוך לנמרה), עבור שמינית ח'זאג' (סוג של משי): 29 דינרים; הרשומה האחרונה מזכירה חזן אך קשה לקריאה. השם המקומי העכשווי של נמרה הוא, כנראה, נמרת אל-בצל, כמה קילומטרים צפון-מערבית למחלה. קשר זה טעון מחקר נוסף. ורסו: סוג שונה של חשבון מסחרי, ונראה שהוא בכתב יד אחר. ישנם שני קטעים בזווית של 180 מעלות זה לזה. מפרט הוצאות משלוח פלפל ופשתן דרך רשיד. מזכיר עלויות שוחד (ברטיל) עבור הספינה, ובן נהראי.

מסמך משפטי. פסק דין מבית הדין. מתוארך ליולי 1084. נכתב בידי הלל בן עלי. מקום: פוסטאט. יחיא בן שמואל תובע את עמרם בן אברהם בגין סחורות שונות (צמר, פשתן וקינמון בתמורה לגלימות משי, סקמוניאה (שרף צמח רפואי) וכרכום), המייצגות את השקעתו של הראשון אצל השני. עם זאת, נראה כי עמרם הפקיד את הסחורות בידי אבו אלחֻסיין אלתִּנִּיסי, אשר נטל על עצמו אחריות עליהן באמצעות ייפוי כוח. ככל הנראה, אהרן מכר את הסחורות והכין דף חשבון, והעביר את היתרה לעמרם, אשר אז הסדיר את חשבונותיו עם יחיא. בעת שהעניין הובא לדיון, עמרם כבר עזב את פוסטאט, ויחיא מבקש דחיית הדיון. יפת בן אברהם, הצד הנגדי בעסקת מכירת כמות של כסף לאבו אלחֻסיין, מופיע גם הוא במספר מסמכים מן הגניזה. (המידע על פי ליברמן, "תרבות של שותפות", עמ' 110). בצדו השני של המסמך (verso) נראה שמופיע דיון משפטי נוסף בין אותם שותפים בעניינים דומים.

מכתב ממוסא בן יצחק בספאקס אל יהודה בן משה אבן סע'מאר בפוסטאט. המכתב מכיל פרטים על משלוחי מטבעות, שמן וסבון מהמגרב לפוסטאט. הנמען מתבקש לרכוש סחורות, בעיקר פשתן, בפוסטאט. נזכר משלוח של סחורות שנשלח באונייתו של נאצר אלדולה (פעיל בערך 1062–1072), ששלט לפרק זמן קצר באלכסנדריה ובמצרים העליונה בתקופת ה"שדה אלעט'מא" (המשבר הגדול) בימי שלטונו של אלמסתנצר. בלשון המכתב: "באוניית האמיר נאצר אלדולה שלחתי אליך שלושים ואחד נאדות עור גדולים וחדשים של שמן, שמידתם שישים ושניים מטר; על הפקקים שלהם חרוטים השמות סלאמה ויהודה. הם סגורים בפקקים קטנים ומהודקים היטב בעלי דקל ספוגים ובקלף. עמם נשלחים שני שקי עור עם סבון, שמשקלם חמישה קנטארים. גם עליהם חרוטים השמות יהודה וסלאמה. אני מקווה שהכל יגיע. הכל מופקד בידיו של עבד אלרחמן בן עלי בן חביב הספאקסי".

צד שני, עם הכתובת בצד הראשון: מכתב מיעקב בן סלמאן, באלכסנדריה, אל אחותו בקירואן. בערבית-יהודית, כאשר הכתובת כתובה הן בערבית-יהודית והן בכתב ערבי. תיארוך: בערך 1050 לספירה. הכותב מתאר את גלגוליו מאז הגעתו למצרים, ובכלל זה מחלה שנמשכה חודש שלם בפוסטאט, אשר כילתה חלק ניכר מהונו. אולם הוא הצליח להחלים ולשוב לעסקיו. כעת הוא מתלבט אם להוביל את סחורת הפשתן שלו אל אל-מהדיה או אל אל-לאד'קיה, או שמא לשוב לפוסטאט כדי לקבל משרה אצל אבו אל-פרג' בן עלאן. הוא מכנה את אשתו "גבירת לבי", ואת בתו הוא מכנה סֻתַית (גבירונת קטנה). יש לקרוא מכתב זה יחד עם מכתב נוסף שכתב אותו כותב אל אמו (פורסם על ידי גיל). גיל פרסם שמונה מכתבים נוספים של אותו כותב. חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיות המפתח של גויטיין.

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה (פעיל בשנים 1100–1138 לסה"נ). ככל הנראה הודאה על חוב. המסמך עוסק באבו סעד המנוח, אשר הוריש מחצית מ-50 חבילות (של פשתן) לשותפו ואחיו אליה, ואת המחצית השנייה לשני ילדיה של אחותו סת אלאהל — מרים ואבו אלחסן. גרשון וייס (שלא ידע על הצירוף עם הקטע הנוסף) מסביר כי אבו אלחסן אליהו, אחיינו ושותפו ככל הנראה של אבו סעד, העיד שצוואת המנוח הורתה כי ירושת חבילות הפשתן שלו תועבר לאמו ולאחותו של אליהו. אליהו שימש כמוציא לפועל של צוואת אבו סעד; הוא והנהנים הסכימו שהירושה תשולם בתשלומים. כמו כן יש שחרור משאר ההתחייבויות, פרט לחוב המוכר במסמך זה. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיות גויטיין ועל גרשון וייס.) הצירוף בין הקטעים נעשה בידי עודד זינגר.

מכתב משפחתי בערבית-יהודית. הנמען שוהה בסַמַנּוּד. בצד הפנים מופיעים דברי שלום וגעגועים: "לא נהנינו מיום אחד של בריאות או רווחה מאז היום שבו עזבת אותנו... לא ממהרת מחלה אחת להסתיים, וכבר מתחילה אחרת (אלא מן מרץ נפרג ופי מרץ נבדא)...". השולח מתלונן על המגפה (או המגפות) שפקדה את השנה ועל יוקר המחיה (ואנת תערף מרץ הדה אלסנה וגלאהא — "ואתה יודע את מחלת השנה הזאת ואת יוקרהּ"). בצד האחור מופיעות הוראות או בקשה הנוגעות לפשתן ולפריט הקרוי מרארה(?) כרכי(?). מצורפות דרישות שלום לאנשים שונים במקום הנמען, וכן דרישת שלום מטעם סִתּ אל-חֻסְן. הכתובת על המכתב נכתבה במיקום בלתי שגרתי — בשולי הצד האחור: يصل هذا الكتاب الى سمنود الى ("יגיע מכתב זה לסַמַנּוּד, אל [...]").

מכתב ממוסא בן יצחק בן חסדא, השוהה במצרים התיכונה, אל יוסף בן עוכל. כתוב בערבית-יהודית. תיארוך: ראשית המאה ה-11. זהו אחד משני מכתבים שבהם הוא מבקש בדחיפות מזומנים בשל הקשיים הכרוכים בקציר הפשתן ובעיבודו. קיימת תחרות עזה על כוח העבודה, והפועלים דורשים תשלום מראש עבור ניפוץ הפשתן וכתישת הפואה (שורש הצביעה). הוא טוען (בנימה ידידותית אך דחופה) כי בעיות תזרים המזומנים שלו מאיימות לפגוע בכלל הפעילות. לדבריו, הפועלים דורשים שכר גבוה במיוחד וכן תשלום מקדמה. כמו כן, הוא מתקשה למצוא ספינה שתשנע את חבילות הפשתן והפואה שלו דרך בוציר. נוסף על כך, הכיסוי ששלח הנמען עבור אברהם (החולה) קל מדי וזול מדי, ולכן הוא מתבקש לשלוח כיסוי אחר, הפעם כבד (שורות 11–13 בצד ההפוך).

הקטע העליון: מכתב מנהראי בן נסים, השוהה באלכסנדריה, אל דודו אבו אלח'יר מוסא בן ברהון אלתאהרתי בפוסטאט. תאריך: יום שישי, [ככל הנראה 25] בניסן [ד'תת"י] לבריאת העולם = 20 באפריל 1050. תיארוך חלופי לאפריל 1051 (לפי גיל) פחות סביר אך אפשרי. נהראי מדווח, בין היתר, כי שכח לקחת עמו לנסיעת עסקים את שובר תשלום מס הגולגולת שלו "לשנת 441". הוא כותב לדודו: "ביקשתי ממך לחפש אותו בשק פשתן בין חפציי שבמחסנך, ולשלוח אותו עם אבו זכריא אלחנן. אם מכתביי כבר הגיעו אליך, ישמרך האל, הרי ששלחת אותו ללא ספק. ואם מכתביי טרם הגיעו אליך, הריני מבקש את תשומת לבך לעניין זה, ישמור האל את כבודך, כדי שהשובר יגיע אליי במהרה, ברצון האל". בשורות 19–20 מוזכר אבו אסחאק ברהון בן אסחאק.

דין וחשבון מפורט על מכירות חודשיות של סחורות מן המזרח בסיציליה, ובמיוחד תבלינים ופשתן, המכסה את התקופה שבין אוגוסט 1064 לאוקטובר 1065, ונכתב לקראת סוף 1065 (לפי גיל). המסמך כולל גם טיוטה של מכתב, שבו מבקש אבן אלשאמה משותפו העסקי דין וחשבון דומה לשנים 454–457 להג'רה (1062–1065 לסה"נ), על הסחורות והזהב שנשלחו בתמורה מסיציליה למצרים. חילופי החשבונות הללו מרמזים על כך שקשר עסקי מסוים זה, שנמשך כמה שנים, הסתיים בעת הזו. לפי גיל, החשבון והמכתב נשלחו על ידי זכריה בן יעקב בן אלשאמה מטריפולי שבלוב. במסמך מוזכר גם אבו זכרי חיים בן עמאר, נציג הסוחרים בפלרמו; ונזכרת מטענת סחורה השייכת ליוסף בן אברהם הדיין, שהובלה על ידי אבו עבדאללה (בן אלבעבאע).

מכתב מעיאש בן צדקה, השוהה בבוציר, אל נהראי בן נסים בפוסטאט. לפי תיארוכו של גיל: בסביבות 1045 לספירה. עיאש עומד לסיים את שלב רכישת הפשתן בבוציר. המכתב כולל פרטים על קשיים בשוק (מחירים גבוהים במיוחד לפשתן, בעיות עם הספקים ושאלות של איכות הסחורה); על ניהול העסקים (הסדרי שותפות עם בורהאן ויוסף; משקלות ופנקסנות); ועל סוגי בדים (הבחנות בין סוגי הפשתן ובין סוגי הבד המוגמר ואיכויותיהם). במכתב מובעת תלונה על מצוקה משמעותית בשוק סחר הפשתן, שכן המחירים הגבוהים מונעים פעילות עסקית סדירה, ובעיות האיכות פוגעות במערכות היחסים המסחריות. בצדו האחורי של המכתב: חשבון שערך עיאש על ענייני העסקים עם שותפיו. כמו כן מוזכר במכתב נוצרי בשם יוהאניס.

מכתב מאבו מנצור, ככל הנראה מאלכסנדריה, ל'אחיו' אבו סעד, ככל הנראה בפוסטאט. בערבית-יהודית, כאשר הכתובת בצדו השני כתובה בכתב ערבי. התיארוך משוער למאה ה-12 או ה-13, על סמך הכתב והמראה הכללי של המסמך. עיקר המכתב עוסק בענייני מסחר. הכותב שלח יחד עם המכתב 1 2/3 רטל של פשתן. הן הכותב והן הנמען עוסקים בתחום ייצור הבגדים. הכותב מוסר הוראות מפורטות לאופן השלת מכפלת של בגד מסוג ערצ'י (ʿarḍī), תוך שימוש במשי או בפשתן או בשניהם יחד. אמו של הנמען נזכרת אף היא במכתב. ויטריול (זאג', zāj) הוא סחורה נוספת שבה מתעסקים השניים; הנמען הבטיח לשלוח ממנו אך מעולם לא קיים את הבטחתו. מכתב נוסף מאותו כותב ולאותו נמען שרד אף הוא.

מכתב מאת אסמאעיל בן פרח מאלכסנדריה אל יוסף בן עלי הכהן פאסי בצור, מיום 29 באוקטובר 1056. המכתב נשלח גם בשמו של נהראי בן נסים, שלפי פירושו של גיל עומד לאבד את ראייתו באחת מעיניו (זאת על סמך הצירוף "עלא עין מא תרא" בשורה 9; אולם ראו את התיאור של הקטע T-S 10J20.12, שלפיו ככל הנראה מדובר פשוט בכך שהנמען רואה את סחורתו בעצמו לאחר שלא ראה אותה קודם לכן, ובהקשר זה "אנת" היא קריאה סבירה יותר מאשר "אנה"). המכתב כולל פרטים על אופן הרכישה של פשתן בכפרים, וכן פרטים על אוניות העומדות להגיע מן המגרב ומתעכבות בשל רוח מזרחית, ועל אוניות נוספות הבאות מן השאם, מספרד ומסיציליה. כמו כן מוזכר הבצורת ששררה באותה שנה.

מכתב משלוח מאת אדם בשם סעדיה אל הנגיד שמואל בן חנניה. המכתב מוסר מידע על תיק משפטי מסוים. עניינו של התיק הוא מחסן של נעורת פשתן (משאק'), כנראה מתוצרי עיבוד הפשתן, השייך לאשתו של אלכהן המוכר בכינויו אבן אללאד'קי. ארבעה אנשים פתחו לכאורה את המחסן בהוראת השלטון (שורה 5). ארבעת האנשים הם: אבו אלחסן החזן המוכר בכינויו אבן מכור; יעקב וח'ליף בני יוסף אלחזאן; וח'לף בן הבה המוכר בכינויו אלטנאמלי. המסמך מזכיר גם את ר' יצחק; אבו אלמעאלי; בדיקת רישומי בית הדין (אלשמוש); וברכאת המוכר בכינויו אבן עאדי. מעורבים בעניין גם מצרכים נוספים, ובהם ספרי קודש (מצאחף). כל המידע הזה נדרש ככל הנראה לצורך תיק ירושה.

מכתב מסחרי בערבית-יהודית. תיארוך: ככל הנראה מן המאה האחת-עשרה. מסמך גדול, שמור היטב, וכמעט שלא נחקר עד כה. זהות השולח והנמען אינה ידועה; קרוב לוודאי שהשולח כותב מאפריקיה (אִפְרִיקִיָּה). גויטיין מתאר אותו בקצרה כעוסק "ברובו בהפסדים" (ומכאן ריבוי התירוצים וההצדקות מצד השולח). השולח שיגר קודם לכן את חשבונות העסקים של הנמען באמצעות אדם שנסע תחילה לברקה, ומשם המשיך למצרים בדרך היבשה(!). נדונים בו מצרכים כגון "סחורות המזרח", לכּא (שרף אדום) ופשתן. השולח מספר כי נודע לו שאורחה הגיעה אל "ההר" (אל-ג'בל) מ"גאניה" (גאניה ?)—האם הכוונה לטריטוריה של בני ע'אניה?—בפעם הראשונה זה שנים. ראוי לעיון נוסף.

קטע מתחתית מכתב בערבית-יהודית. השולח מדווח כי פנה אל [אבו] נצר כאתב אל-ג'יש (אולי חסד בן סהל אל-תוסתרי?) ודן עמו במצבם של שלושה סוגי בגדים שונים (כסאא', ת'וב, פוטה), "שהם הכרחיים, בין אם תיסע ובין אם תתעכב". אבו נצר אמר לשולח להתאזר בסבלנות עד שיקבל מכתב מאחיו. השולח כנראה כותב כעת לאחיו כדי לדרבנו לשלוח מכתב, כך שהעסקה תוכל להתקדם. דרישות שלום למספר אנשים, ובהם אחותו של השולח. בתחתית הקטע מופיעים כמה משפטים בערבית-יהודית בכתב יד מגושם: "ברגע שהגיע... קניתי קנטאר...". אותה יד ממשיכה בצד האחורי: "...והשאר הוא פשתן סרוק"; ייתכן שזו תגובתו הלקונית של האח. (חלק מהמידע מבוסס על CUDL.)

מסמך בית דין מתאריך ט"ו בכסלו ד'תתקס"ט, 26 בנובמבר 1157, המאשר כי בית הדין שמע את עדות אשתו של הנמען, השיח' אבו מנצור בן שמואל. עדותה כללה מניין הנכסים של בנה, אבו עמראן, שהיו ברשותה. בהמשך המסמך מופיעה רשימת הנכסים הללו: אינוונטר של חנות אורג משי. הרשימה כוללת 32 פריטים, שרובם מחוקים או קרועים בחלקם: 4 נולים, 3 מסרקות לאריגת משי, 3 גלילי עץ שעליהם היו נכרכות יריעות המשי, 2 מגהצים — האחד לגלימות והאחר לטורבנים, סלי נצרים מלאים בחוטי שתי, כמויות שונות של פשתן מולבן ופשתן אחר (שנארג יחד עם המשי), סיר קטן ובו קני אורג, חוטי נחושת מצופים בכסף, ופריטים נוספים שלא השתמרו.

מכתב מסחרי בערבית-יהודית. שריד (צד ימין של הרקטו). נשלח מכותב לא מזוהה בדמסיס אל "אחיו", ככל הנראה בפוסטאט. תיארוך: המאה ה-11. במכתב מוזכרים ברהון ושוד ("נזלו עליה לצוץ", שורה 5 ברקטו); אמו של הנמען המתפללת עבורו (שורה 10 ברקטו ושורה 4 בוורסו); מסמכים שונים ובהם ייפוי כוח (שורה 11 ברקטו); יוסף ונסים אלמעלם (שורה 12 ברקטו); הוראה למצוא מישהו שיסרוק (פשתן) (שורה 16 ברקטו); ידיעות על הספינות והסחורות המגיעות מן המערב (בשוליים הימניים של הרקטו); אבו יוסף (בשוליים העליונים של הרקטו); ודרישות שלום חותמות (בשולי הרקטו ובוורסו). הסופר מציג את עצמו בשם יהודה (שורה 1 בוורסו).

מכתב מסחרי בכתב ערבי, כתוב בכתיבה אלגנטית, מיהודה בן משה אל אבו אלעלאא יוסף בן דאוד אבן שעיא בפוסטאט. המכתב נמצא בצד הרקטו, והכתובת בצד הוורסו. תיארוך: אמצע המאה ה-11, שכן הנמען מוכר ממכתבי גניזה אחרים מתקופה זו. עוסק בעיקר, ככל הנראה, בעסקי פשתן, ומזכיר שמות של סוחרים נוספים. דורש בחינה נוספת. בצד הוורסו: מכתב מסחרי נוסף בערבית-יהודית, בכתב יד בלתי שגרתי וגס במקצת. ייתכן שמדובר בנספח למכתב שבכתב הערבי, שכן אינו נראה כמכתב שלם העומד בפני עצמו, והוא נסב על אותם עניינים — דיווחים על ייצור פשתן באזור הריף. מזכיר את אבו יחיא (אולי נהראי בן נסים?) מספר פעמים.

מכתב עסקי בערבית-יהודית. המכתב האחרון שהתקבל מהנמען הגיע באמצעות מיכאל, מדהרוט, יחד עם אבקות רפואיות ומשחות לעיניים (סֻפוּף ואשיאפאת). עם זאת, הכלים (אלזבאדי ואלכיזאן) לא הגיעו. החלק הבא דהוי; מוזכרים בו 'אחי' אבו אסחאק ואבו סעיד. השולח שלח 15 ליטראות פשתן. בסיום המכתב מובאות דרישות שלום לאנשים רבים, ובהם סייד אלאהל, ח'לף וחֻסנא. בצד האחורי שב ומוזכר הפשתן, וכן דבר-מה הקשור ב[...] הנוצרי (אלערל) ששמו נראה כמלוּוה בקללה "חרמהֻ אללה" ("יחרימהו אלוהים") במקום הברכה המקובלת "חרסהֻ אללה" ("ישמרהו אלוהים"). (חלק מן המידע מבוסס על CUDL ועל כרטיסיית גויטיין.)

מכתב מיהודה בן סהל, ככל הנראה באלכסנדריה, אל נהראי בן נסים בפוסטאט, בסביבות שנת 1050. נזכרת בו מכירת בית שייתכן שהיה שייך לנהראי. כמו כן מוזכרים סחר בפשתן וסחר בנחושת. אשתו של יהודה בן סהל (אולי קרובת משפחה של נהראי?) שולחת לו דרישת שלום לרגל החגים ומתפללת תמיד לבריאותו. היא חלתה (תוג'עת), אחר כך חלה יהודה, אחר כך החלים, ואחר כך חלה שוב, וגם בתם של בני הזוג חלתה (שורות 14–18 בצד recto). אשתו מבקשת מנהראי בן נסים שישלח להם הוראת תשלום (סֻפְתַג'ה) על סך 10 דינרים (שורות 22–23 בצד recto). במכתב מוזכרים אבו אל-סרור ואבו אסחאק ברהון. המידע מבוסס על גיל.

מכתב מנתן בן נהראי, השוהה באלכסנדריה, אל נהראי בן נסים בפוסטאט. תאריך משוער: סביב 1064. במכתב מוזכרים מצרכים שונים, ובכללם פשתן. כמו כן עולה בו שאלת מחירי הנייר: נתן מדווח כי אדונו ציין שברצונו לקנות נייר מן ה"סגולה" (כלומר מוסא בן אבי אלחיי) או ממישהו אחר. הוא מסביר כי לא הצליח למצוא נייר אנדלוסי בכמות מספקת, אף שאדונו ציין שהוא זקוק לו לצורך העתקת ספר. ל"סגולה" יש רק כמויות קטנות של נייר אנדלוסי, אך מצוי בידיו נייר שאמי, רחב וגדול, במחיר של 8 דינרים לחבילה (רזמה); אם הדבר ימצא חן בעיני אדונו, נתן מציע לרכוש עבורו מן הסוג הזה. המידע מבוסס על גיל.

מכתב ממוסא בן יעקוב, השוהה בדמשק, אל אבו אלעלאא יוסף בן דאוד בן שעיא (המוכר גם כיוסף בן דוד), בפוסטאט. כתוב בערבית-יהודית, והכתובת בכתב ערבי. השולח מציין כי הוציא שתי שטרות חליפין על חשבונו של יוסף בסך 250 דינרים ומסרם לידי אבן הזאר כתשלום מקדמה עבור נייר הנושא את סימן המים (אולי "עלאמה") של אבן אמאם, יצרן נייר הפועל בדמשק (לפי גיל). מוסא כותב גם שהעביר משאות גמלים לידי סלאמה בן ג'יש בשבוע הקודם. במכתב מבקש מוסא שיישלחו אליו מיד שישים תיבות זהב, ארוזות בתוך נאדות עור, באמצעות ספינת מלחמה; וכן מבקש מכל שמן פשתן ומידע על מחיר הבוראגו ("לשון השור").

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה (פעיל בשנים 1100–1138), הכולל נוסחת רשות המעידה כי נערך בימי מצליח גאון (1127–1139). אבו אלמנא ישועה בן יצחק, שהגיע לאחרונה מדמשק, מעניק ייפוי כוח לפרג' בן עֻכַּיש לטיפול בכל ענייניו המסחריים במצרים, ובכלל זה לתבוע את הסחורות שהפקיד אצל יוסף בן אבו אלפרג' ואצל בן דודתו מצד אמו, סעיד בן א[...]. העסקים נוגעים לפשתן סרוק. במסמך מוזכר גם הסוכן יחיא. (חלק מן המידע מבוסס על קטלוג ספריית קיימברידג'.) מסמך נוסף מתוארך לשנים 1129/30 קשור לעניין אך אינו מהווה חיבור פיזי. החיבור בין הקטעים נעשה על ידי אלן אלבאום.

מכתב משפחתי מאוחר בערבית-יהודית מח'צ'יר אל גיסו בפיום. ייתכן שכתב היד זהה לזה של מסמך אחר. הכותב היה חולה ומרותק למיטתו במשך חמישה־עשר יום, אך כעת מצבו השתפר. הוא מתעניין בענייני עסקים: האם הכסף נשלח, האם כולו הוצא על פשתן, האם הפשתן זול או יקר, והאם יש לנמען בקשות כלשהן מן השכונה. מוזכר עבד אלואחד אלזיאת, שאומר כי איש לא הביא לו דבר. הכותב מבקש כסף, צמר, ביצים וזיתים. אם קמר מבקשת לשלוח אליה את הפשתן השייך לה. המכתב כולל כמה צורות דיבוריות מעניינות, כגון ונכאן במקום وإن كان והצורה המודרנית ולאלא במשמעות "או לא".

רישום בית דין או טיוטה של מסמך משפטי. מתוארך: יום חמישי, י"ז בסיון א'שפ"ו למניין השטרות = 4 ביוני 1075. עלי הפרנס הנאמן מציג בפני בית הדין מכתב מאת נהראי, שבו הוא מודיע על רצונו לפרוע חוב של 36 דינרים המגיע לאשתו של אבו יוסף יעקב (אחיו של ר' משה האנדלוסי), שהיא בתה של בתו של אבו דֻרה, מתוך חוב המגיע לו עצמו מאבו אסחאק בן אב. כמו כן, על קופסת כסף משובצת פנינים (השייכת ככל הנראה לאותה צעירה / צביה) להיות מופקדת בבית הדין. היה לה גם חלק במשלוחים של פשתן וסחורות אחרות, שהוא היה שולח. (המידע מתוך כרטיסיית גויטיין.)

מכתב מברהון בן מוסא אלתאהרתי, השוהה בטראפני שבסיציליה (גיל מעדיף לקרוא בשורה 2 "אטראבנש" במקום הקריאה "אטראבלש" של גויטיין ובן-ששון), אל נהראי בן נסים בפוסטאט. כתוב בערבית-יהודית. התיאור מתוארך לסביבות שנת 1053. השורה העליונה של הרקטו קרועה בחלקה, וכן הכתב על יותר משלושה רבעים מטקסט השוליים העליונים. הכותב בילה את החורף ואת הקיץ בטריפולי (לוב) ובסיציליה. אחדים מבני המשפחה נמצאים במגרב והם מסובכים בעניין כלשהו שאופיו אינו ברור. במכתב מוזכרים סחר הטקסטיל עם סיציליה, רכישת פשתן במצרים, ועניינים עסקיים נוספים.

מכתב ממוסא בן אבי אלחי (אלכסנדריה) אל נהראי בן נסים (פוסטאט). הכותב מתאר את התלאות שעברו עליו בשל החורף, ומזכיר עסקאות בפשתן; בעלי החיים אינם מסוגלים לנוע בדרכים בגלל הגשם והבוץ. הוא שלח באמצעות נושא המכתב, אבו נצר אלבגדאדי, צרור ובו 26 דינרים שמשקלם 26 1/6 דינרים, שיש לשלמם לאבו כת'יר אלצירפי. מתוך הסכום הזה על הנמען לקחת 19 2/3 דינרים, ויישארו 6 1/2 דינרים. אבו אלפרג' ישועה אמור להוסיף 1 1/2 דינרים מאבו מנצור אלזיאת, וסך 8 הדינרים שיתקבלו ישולמו לאבו סעיד ח'לף אבן קטוס כשיגיע מתינס.

הקטע כולל כמה מסמכים משפטיים שנכתבו כולם בידי סופר אחד. הפוך על הצד האחורי: תלונה של הדיין יאיר בן אברהם בן יאיר נגד שלמה בן אברהם. השניים היו שותפים בבעלות על אבנים יקרות, פשתן ומוצרים חקלאיים אחרים שגודלו בדמוה. שלמה הפר את ההסכם שביניהם והביא את יאיר בפני בית דין מוסלמי, מה שגרם בסופו של דבר להפסדים ליאיר. המקום: פוסטאט. התאריך: ג' בתמוז ד'תת"לט = 6 ביוני 1079. (המידע לקוח מכרטיסיית גויטיין.) מסמכים נוספים על קטע זה: שטר נדוניה (1079), מסמכים להסדרת ענייני עסקים, וייפוי כוח (1074).

מכתב מח'לף בן יצחק לאבו עמראן מוסא בן צדקה אבן נפיע, בערבית-יהודית. השולח מציין כי שלח מכתבים קודמים באמצעות סאלם בן אפרים, ובהם ייפוי כוח לגביית סחורות שנשלחו עם תמים. אם סחורה מסוימת "שוחררה" מעידאב, הוא שלח (או ישלח?) שעווה וקוסט הודי. על אבו עמר למכור פריטים אלה במצרים, לרכוש בתמורתם שמן פשתן וחיטה, ולשלוח אותם לח'לף (בתימן). במכתב מוזכרים כרים אבן [יִ]גّוּ(?) הצָ'אמִן (הערב); אבו אלמעאלי אלקיסראני; ואחמד בן ע'ורי(?). לפי הערותיו המצורפות של גויטיין קיים תעתיק של המסמך.

מכתב מעיאש בן צדקה, מאלכסנדריה, אל בני משפחת תאהרתי בפוסטאט. נכתב ב-27 במאי 1050. עיאש שב מבוציר, שם רכש כמות גדולה של פשתן עבור נהראי, עבור בני הדודים (בני משפחת תאהרתי), ועבור כמה אחרים. אירעו תקלות בסחורה: מספר משלוחים נרטבו ומספר אחרים נגנבו. עיאש מזכיר עסקאות של משי ופנינים עם עבד אלרחמן הצורף, וכן סחורות נוספות. בצד השני: טיוטת חשבון בעניין פשתן וסחורות אחרות, וכן פירוט הוצאות עבור שכירת ספינה, שוחד ומיסים. (המידע על פי גיל, ממלכת ישמעאל, כרך ג', מס' 485)

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה (פעיל בין השנים 1100–1138 לסה"נ). חוזה למכירת פשתן בעקבות פירוק שותפות. תקוה הלוי המכונה אבו אל-מֻנא בן פרחיה הלוי, המכונה אבן אל-אמעט, מוכר לאבו אל-מֻפצ'ל נתנאל בן פרחיה מחצית מארבעה שקי יוטה (שכאא'ר) של פשתן תמורת 18 דינרים, וכן מחצלת ובה שיירי פשתן (חֻצַיְרה מֻשאקה) תמורת 4 דינרים. חתום על ידי חלפון וכן על ידי יצחק בן שמואל הספרדי. האותיות הקטנות במסמך הן ציטוט מתהלים ל"א, ב. המידע מבוסס על כרטיסיית הרישום של גויטיין.

שטר שחרור מתביעות. נכתב במניית זיפתא (Minyat Zifta), ביום שני, כ"ג בטבת ד'תתס"ד לבריאת העולם, הוא כ"ד בדצמבר 1103. שלמה בן יצחק הכהן שלח באמצעות יאסין אבן אלח'באזה חבילה של פשתן, וייפה את כוחו של אבו עלי בן פהד (אלוכיל), הידוע בכינוי אבן ח'ליף, למכור אותה. אבו בשר שלמה בן פרקאן הכהן היה נוכח ודיווח על המחיר שהושג עבורה. קנטאר אחד מתוך הסחורה היה שייך ליצחק בן יהודה. המידע מבוסס על גויטיין ועל מאמרו של נורמן גולב על הטופוגרפיה של יהודי מצרים בימי הביניים.

מכתב מסחרי המדווח שכל בני הבית בריאים ושלמים, ומוסר את מחירי הסחורות השונות. חיטה: דינר אחד תמורת 9 ויבּאת. דבש: 5 דינרים לקנטאר אחד. השעווה נמכרת היטב. פשתן מיוצא לחוף הסורי-ארץ-ישראלי. מפרג' ושוּעַ הבאניאסי נמלטו מן האויב התוקף את קיסריה (אם כי גויטיין קרא זאת כאילו מפרג' ושוּעַ נמלטו אל באניאס). שוּעַ חזר למליג'. מפרג' עתיד לבוא בחודש אלול. (המידע מבוסס על כרטיסיות המפתח של גויטיין.) המכתב מסתיים בצדו האחורי בשלוש שורות בכתב ערבי, שטרם תועתקו במלואן.

מכתב מנהראי בן נסים, השוהה בבוציר, אל אבו אסחאק ברהון בן צאלח אלתאהרתי ובן דודו ברהון בן מוסא, בפוסטאט. המכתב מתוארך ל-11 בפברואר 1054. נהראי הגיע לבוציר כדי לזרז את רכישת הפשתן, בעקבות עצתו של עיאש בן צדקה, השוהה אף הוא בבוציר. המכתב כולל הוראות מפורטות בנוגע לניהול העסקים בפוסטאט בזמן היעדרותו של נהראי. כמו כן מוזכרים עסקים עם כמה מוסלמים, ונזכר משי הממתין בסיציליה. הנמען היה חולה והחלים. (המידע מבוסס על גיל, ממלכת ישמעאל, כרך 2, מס' 257)

מכתב עסקי הממוען לאדם בשם אבו סעד. השולח מדווח כי אלחאג' ג'וואד הודיע לו שאחיינו פתוח' בן בראך הוא זה שיעביר את המשי. הוא מפציר בנמען לרכוש עבורו חוט (ע'זל; גויטיין מתרגם זאת כ"פשתן") באיכות טובה. בתחתית הדף, הפוך, מופיעות שתי שורות בכתב ערבי המכילות נוסח מסעיף עדות משפטי (אשהדני בד'לך וכתב...). בצד האחורי מופיעה מילה אחת בכתב ערבי (אלמבלע'?) לצד חשבונות שנכתבו בספרות יווניות/קופטיות. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיות המפתח של גויטיין)

מכתב מברהון בן אסחאק אלתאהרתי, ששהה במהדיה, אל עיאש בן צדקה בפוסטאט. תאריך: 21 באוקטובר 1049. הכותב מבקש מעיאש למלא את מקומו של נהראי בן נסים, העומד לצאת לבוציר כדי לרכוש פשתן. במכתב נדונים גם עניינים משפחתיים שונים. הכותב מזכיר את כוונתו לכתוב אל אבו נצר חסד בן ישר אלתסתרי — פרט המוכיח שאלתסתרי נרצח בשנת 1050 ולא ב-1049, כפי שסברו קודם לכן. בצדו האחורי של המכתב מופיעה תוספת בכתב ידו של נסים בן אסחאק, אחיו של הכותב. (על פי גיל.)

מכתב מיושע בן נתן, ככל הנראה מבהנסא, אל נהראי בן נסים בפוסטאט, מיום 29 בספטמבר 1051. המכתב מכיל פרטים רבים על השלב האחרון של ארגון הפשתן לעסק: המחסור בצבע לצביעת החוטים, ומגדלי הפשתן שלא סיפקו את הסחורה למרות שכבר קיבלו את התשלום. הכותב מבקש מנהראי ליצור קשר עם הדיואן המיוחד שהיה אחראי על הפשתן, באמצעות יהודה בן סעדיה (שהפך מאוחר יותר ל"נגיד"). יושע מביע את דאגותיו למשפחתו ולצרכיהם, ומבקש למסור הכול לדהן (ככל הנראה שם אשתו).

מכתב מיעקב בן נחום בן חכמון, מטריפולי (לוב), אל נהראי בן נסים באלכסנדריה. מתוארך לסביבות שנת 1060. המכתב מכיל פרטים על סחורות שהגיעו מפוסטאט. קשה לפרוק אותן משום שמונחות מעליהן סחורות אחרות. הכותב מזכיר את מחיריהן של כמה סחורות ואת מכירת הסחורות שנהראי שלח לטריפולי. הוא מבקש מנהראי לשלוח לו את הפשתן שקנה עבורו דרך סיציליה, במידה שלא תימצא ספינה המפליגה מאלכסנדריה לטריפולי. (המידע מבוסס על גיל, מלכות, כרך 4, מס' 691)

פתק מברהון בן יצחק אלתאהרתי, ככל הנראה ממהדיה, אל נהראי בן נסים באלכסנדריה. סביב 1045 לפי גיל. נהראי נמצא בימיו הראשונים במצרים, ובן דודו ברהון כותב לו הוראות בנוגע לרכישת פשתן, לטיפול בסחורות שיגיעו באוניות, ולניהול הכספים שיתקבלו מן המכירות (המידע מגיל). מוזכרים הרנוה — שם לעץ אלוואי או עוּד (ראו בלאו ערך הרנוה), וכן דארכסה, שייתכן שמדובר בעץ ארומטי נוסף (על משקל דאר צִיני, מילולית "קליפה סינית", שהיא קינמון).

טיוטה של מכתב מסחרי בערבית-יהודית, שיועד להישלח לתוניסיה. נזכרים בו תשלומים עבור תשובות הלכתיות; תלונה על הטיפול במשלוח של פשתן שיועד לאבו נצר יהודה אלדמשקי ולאבו אלברכאת (שפעל מטעם אבו זכרי בן קיומה). כמו כן מוזכרים אנשים ומקומות נוספים, ובהם אבו אלעלא בן שעיא, אבו אלחסן, רבנו נסים ז"ל, ואלמהדיה. הטיוטה נכתבה על גבי מסמך ערבי רשמי (ראו רשומה נפרדת). תיארוך: המאה ה-11. (המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין ועל CUDL.)

חשבונות מסחריים בערבית-יהודית, המזכירים סוחרים ידועים מהמאה האחת-עשרה כגון מוסא בן אבו אל-חיי, ומבשרים על הגעת הכותב למהדייה (חלק זה נראה כפתק המופנה לאדם אחר, שאליו צורפו החשבונות). מוזכרת גם אל-אנדלוס. בין הסחורות הנזכרות: פשתן, שעווה/נרות, ובגדים שונים ובהם שֻקות, פוטות ומלחפות. שמות נוספים המופיעים במסמך: יהודה אל-דמשקי, אבו אל-פרג', אבו אל-חסן, ואולי אזהר אל-כביר. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסייתו של גויטיין.)

מכתב ששלח מוסא בן אסחאק בן חסדא מאלמהדיה אל יוסף בן יעקב בן עוכל בפוסטאט. המכתב כולל פרטים על משלוחים מסיציליה ואליה, ובכלל זה דיווח על טביעת אונייה משמעותית שבה אבד רוב המטען. נסקרים פרטיה של שותפות מורכבת בנתרן מסיראקוזה ובפשתן מבוציר, וכן עסקאות בפלפל ובסוכר; סחורות המאוחסנות במחסנים, תשלומים מראש והסדרים הדומים במהותם לביטוח. ציר המסחר המתואר במכתב הוא המשולש שבין סיציליה, אפריקיה ומצרים.

מכתב מאת מוסא בן יעקוב אלמצרי, השוהה במניתין (שתי ה"מניות" — ע'מר וזפתא, שתי עיירות הניצבות זו מול זו על אחת מיובלי הדלתא של הנילוס), אל אבו אלעלא יוסף בן דאוד בן שעיא בפסטאט. המכתב כתוב בערבית-יהודית ומתוארך לסביבות שנת 1056 לסה"נ. עיקרו של המכתב נסוב סביב יבול הפשתן, והכותב מאשר בו את קבלתם של פריטי לבוש מסוימים. בשולי המכתב (שורה 3) ישנה אזכור חולף למחלתו של אדם כלשהו. המידע מבוסס על גיל.

קטע מתוך פנקס חשבונות פרטי שנכתב בידי נהראי בן נסים, משנת 1049. הקטע כולל פרטים על עסקות במרגליות וחרוזים. לכאורה נראה כי המסמך הוא טיוטה של החשבון שנהראי שלח לברהון בן יצחק אלתאהרתי, אך הנחה זו אינה נכונה משום שאותו חשבון נכתב כמה שנים לפני המסמך שלפנינו. ברשימה מפורטים גם פרטים על רכישת פשתן במונימון ועל משלוחו לרשיד, ומשם ככל הנראה לאלכסנדריה. (המידע על פי גיל, ארץ ישראל, כרך 2, מס' 275).

מכתב מאת יהודה בן טוביהו הכהן אל שני האחים אברהם ויצחק/אסחאק אבן אלחכים ("הרופא"). זיהוי השולח נעשה על פי כתב ידו הייחודי. החלק הראשון של המכתב כולל ברכות ודברי שלום. לאחר מכן מודיע יהודה לאחים כי שלח עם אסד, נושא המכתב, סכום של 25 דירהם, ומבקש מהם לקנות עבורו בכסף זה חוטי טווייה (ע'זל), "כי הילדים ערומים". בגב המסמך מופיע חשבון בכתב ערבי המזכיר פשתן, חוטי טווייה, מטפחת, וכן משקלות ומחירים.

שני עמודים מתוך חשבון נרחב שנערך עבור שותף, המחולק למספר חלקים. החשבון מזכיר עסקאות מכירה של פשתן, לכה, אבנים יקרות, אמוניה (נשאדר), בגדים ונעליים. נזכרים בו אנשים שונים שיש להעביר אליהם תשלומי חובות, ובהם אבן אלמג'אני, הסוחר הקירואני הבולט. בראש חלק C מוזכרת השנה 49 — היא שנת 449 להג'רה (1057 לספירה). המידע מבוסס על גויטיין (Mediterranean Society, I, 373–4) וגיל (Kingdom, vol. 4, 701).

חשבונות בערבית-יהודית (ובחלקם בעברית). המסמך עשיר בשמות של אנשים, מקומות וסחורות. נזכרים בו ר' שמעון, בגדים והדיוואן; ברכות וחברון; הסמסאר (המתווך, סִמְסָארָה); פשתן; ציפורן; שיבולת נרד (סֻנְבֻּל); דם תנין (קָאטִר); כוחל, אגוזי מלך, עצי הסקה, ריבס, עץ אלוואי, אלמוגים, חַטְמִית ומשי; סכומים המסומנים כ"סחורת דמשק"; מֻחַלַּב/מַחְלַב; פיסטוקים; נוצרי אחד; אסחאק; ישועה; סלאמה; ונאבלוס.

מכתב מאת מרדוך בן מוסא, באלכסנדריה, אל נהראי בן נסים, בפוסטאט. התיארוך הוא בקירוב 1045 לספירה, על פי הערכתו של גיל. כתב היד הוא של יעקב בן סלמאן אלחרירי, והמכתב עובר לדבר בקולו החל משורה v2. המכתב עוסק בעסקים בתחומי מיץ לימון, תמר הינדי וטקסטיל של פשתן ומשי. נהראי חולה (וג'יע, בשורות r4–7, r13–14, v6–7). הן מרדוך והן יעקב מאחלים לנהראי איחוד מהיר עם אמו. המידע מבוסס על גיל.

מכתב מאת סלאמה בן נסים בן אסחאק אלברקי, מבוציר, אל נהראי בן נסים בפוסטאט, סביב שנת 1053. הכותב שוהה בבוציר לצורכי עסקיהם של נהראי ושל בני משפחת תאהרתי, ובמיוחד ברהון בן מוסא התאהרתי ומרדוך בן מוסא. עליו לרכוש פשתן בכפרים, וכן חיטה. הם הורו לו כיצד לקנות ומה לקנות. הוא מתלונן על איכותם הירודה של הדינרים שמסרו לידיו. המידע מבוסס על גיל, ממלכת ישמעאל, כרך ד', מס' 640.

מכתב מישועה בן אסמאעיל אלמח'מורי מאלכסנדריה, ככל הנראה אל נהראי בן נסים בפוסטאט. נכתב סביב שנת 1056. גוף המכתב בכתב ידו של ישועה בן אסמאעיל, עם תוספת בכתב ידו של מוסא בן אבי אלחי ח'לילה. המכתב מוסר מידע על העברת כספים, ובכלל זה כסף שהוחבא בכריכת ספר. כמו כן נזכרים בו מצרכים וסחורות שונים: עופרת, שקדים, בד, עץ, קמפור (כופר), גבינה, ספרי מקרא (קודקסים), פשתן ובשמים.

החלק השמאלי של מכתב מאת נהראי בן נסים, אשר כתב גם את המכתב המברר בענייני מסחר ומוסר דרישות שלום. סביב 1055. שריד של מכתב מאת נהראי בן נסים, ככל הנראה לבוסיר, לנמען לא ידוע. סביב 1055. המכתב מזכיר מספר מוצרים ושולח דרישות שלום, ובכלל זה לאנשים שהיו מעורבים ברכישת פשתן. בצדו האחורי של הקטע מופיעות רשימות בלתי קריאות בכתב ידו של אלתאהרתי (המידע מבוסס על גיל).

מכתב מאת נסים בן חלפון, מטיניס, אל נהראי בן נסים בפוסטאט. סביב שנת 1056. הכותב הגיע זה עתה לטיניס והוא נדהם לראות את המצב בעיר: המסחר השתתק והעיר נראית כאילו נחרבה. הוא מעלה שאלה בנוגע למשלוח של פשתן ומזכיר רכישת חיטה למשפחתו. נסים גם פונה פעמיים לנהראי בבקשה דחופה שישגיח על ילדיו, "האש בלבי בשל מצבם... כי אתה יודע את מצבם", ושיסיים את העסק במהירות בשל כך.

מכתב מנתן בן ח'לף אל אבו אלפרג' אסמאעיל בן עזרא ועזרא בן אסמאעיל. או השולח או הנמענים נמצאים בפוסטאט. כתוב בכתב ערבי, עם שורה אחת בערבית-יהודית בצד האחורי (ככל הנראה חלק מהכתובת). תיארוך: ככל הנראה המאה ה-11. כתוב על קלף. מקטע (החלק העליון בלבד). מזכיר משלוחים של פשתן וכנראה גם של כמה סחורות נוספות. דרוש עיון נוסף. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

חשבונות בכתב ערבי ובספרות יווניות/קופטיות. תיארוך: ככל הנראה המאה ה-12 או ה-13. מזכיר מצרכים יומיומיים כגון שמן זית, שמן שומשום, שמן פשתן, סבון, בשר, ביצים, נענע, פיגם, פלפל, כרכום, חציל, דלעת, דבש, בצל, אבטיח. יש סכום בתחתית. אולי חשבון ממכולת. מסתיים בתחתית: 'חייב כרים עושה הפלאות (צאנע אל-עג'אאב)'. יש גם תרגול כתיבה של פסוק מקראי (במדבר ל:ב) בעברית.

מכתב מיוסף בן מוסא אלתאהרתי במהדייה אל נהראי בן נסים בפוסטאט, שנכתב בערב ראש השנה — ככל הנראה ב-6 בספטמבר 1062. מדובר במכתב מסחרי העוסק במשלוחי סחורות וסכומי כסף שעומדים להישלח למצרים, ובראשם פשתן. הכותב מזכיר את "יתומי ירושלים", שעבורם הוא שולח את בגדיה המשומשים של בתו, וכן משלוח המיועד לעיר ספאקס. (המידע מבוסס על גיל, ממלכת ישמעאל, כרך 3, מס' 369.)

מכתב מאת מוסא בן אבי אלחי מתִנִّיס אל נהראי בן נסים בפוסטאט, מתוארך לסביבות שנת 1062. מוסא הגיע לתִנִّיס בדרך היבשה משום שחשש להפליג באנייה כשהוא נושא עמו כסף. המכתב כולל דיווח מפורט על סחורות שמכר או רכש, ובמיוחד על עִקַّר (Anacyclus Pyrethrum, מין של בבונג ששורשיו שימשו כתבלין ולמטרות רפואיות) ועל פשתן. (המידע מבוסס על גיל ועל הערותיו של גויטיין.)

מכתב מאח'לאבו בן אהרן הכהן, באלכסנדריה, אל יוסף בן עלי כהן פאסי, בפוסטאט. נכתב בסביבות שנת 1051. הכותב חייב את הנמען בעשרה דינרים וכתב את פרטיהם. והב בן סלימאן אלמוצלי שב אל מצרים העליונה בצער, בשל המהומות (לא ברור למה כוונתו). הכותב מבקש לדעת את מחירי הפלפל והפשתן במרכז המסחרי בפוסטאט ("כלוז"). המידע מבוסס על גיל, במלכות ישמעאל, כרך 4, מסמך 703.

מכתב מיוסף בן יעקב בן יהבוי, ככל הנראה מאמלפי, אל שותפו השוהה במהדייה. התיארוך המשוער: סביבות שנת 1040. הכותב מתאר מסע ימי ארוך שנמשך כשבעים יום על סיפונה של ספינה נוצרית. המסע יצא מן הסתם מאלכסנדריה, ועבר דרך קונסטנטינופול, כרתים ואמלפי. יוסף בן יעקב בן יהבוי מבקש משותפו למכור כמות של פשתן ואינדיגו, ומדריך אותו כיצד לנהוג בכספים שיתקבלו תמורתם.

חשבון מכירות של פשתן. עותק קליגרפי על קלף, מתוארך לערך לשנת 1025. החשבון נשלח מאפריקיה (אִפְרִיקִיָה) למצרים וכולל פרטים מדויקים על 120 חבילות (כריכות) של פשתן. חשבונות נוספים באותו כתב יד, וייתכן מתוך אותו פנקס, מצויים גם בכמה קטעי גניזה אחרים. (המידע מבוסס על גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה, כרך ב', עמ' 383, ועל כרטיסיות גויטיין.)

חשבון פרטי שנכתב בידי נהראי בן נסים וברהון בן יצחק. מוזכרת בו השנה 452 לפי לוח ההיג'רה (1060–1061). המסמך כולל פרטים על משלוח של אריגי משי ופשתן ועל שותפות בסחר פנינים. נזכרת בו הידיעה על מותו של אסמאעיל בן ברהון אלתאהרתי. כמו כן מצוין כי הסחר עם סיציליה ממשיך להתקיים על אף האירועים המתרחשים באי. המידע מבוסס על גיל, ממלכה, כרך 2, מס' 295.

מכתב מח'לוף בן מוסא אבן אלצאא'ע, מאלמהדיה (לפי גיל) או מקירואן (לפי גולדברג), אל אבו אלפרג' ישועה בן ישמעאל אלמח'מורי בפוסטאט. לפי תיארוכו של גיל: 8 בספטמבר 1051. הכותב מזכיר סחורות שרכש ושלח. נראה שיש מתח בין השותפים העסקיים, אך הם ממשיכים לנהל את העסקים כרגיל. הסחורות הן בעיקר פשתן, תבלינים (פלפל ואחרים) וטקסטיל. מוזכר גם מלח יהודי.

שריד מצוואה. בכתב ידו של הלל בן עלי (פעיל 1066–1108 לספירה). "ללא מקוננות; ומבגדי הקבורה שלי — לא יותר מאלה: שני גלימות, שלוש חלוקים, מצנפת רחוצה מפשתן משובח — היא כבר מגולגלת — תחתונים חדשים שלי (סראויל), ואבנט חדש שלי (זונאר)." הוא מבקש להיקבר לצד דודו מצד אביו או לצד אשתו. הוא שחרר את אשתו מן החובה להישבע שבועה בטרם תגבה את כתובתה.

שבר מכתב ביהודית-ערבית. על קלף. הזמנת פריטים כגון משי, שרף אורן (עלכ צ'נוברר) ושמן זית. ורסו: רשימת סחורות ביהודית-ערבית. מזכיר גם שני שמות: אבן זבקלה ומד'מון. הסחורות כוללות: סנדרכ, כמון, לימון, קמח, גבינה, שמן שומשום, שמן זית, שמן פשתן, ח'יאר (= קסיה פיסטולה?), תאנים, שום, בצל, פלפל, זעפרן, סוכר, סירופ לימון ולוטוס מצרי כחול (נופר).

מכתב ששלח מוסא בן אבי אלחי מאלכסנדריה אל יוסף בן מוסא אלתאהרתי. נכתב סביב שנת 1045. הכותב מתאר את המצב באלכסנדריה כסבוך ומורכב מאוד, ומפרט פרטים שונים בנוגע למשלוחי סחורות. המכתב כולל העתק של קבלה על סחורות שעלאל בן נהראי בן נתן שלח לפוסטאט. בנוסף, מובאים פרטים על תהליך אריגת הפשתן והלבנתו. המידע מבוסס על גיל, ממלכה, כרך 3, מסמך 458.

מכתב מסלאמה בן מוסא צפאקסי באלכסנדריה אל נהראי בן נסים בפוסטאט, משנת 1062 לערך. המכתב מוסר ידיעות על תנועת אוניות, ועל נזק משמעותי שנגרם לאחת מהן והסב הפסדים לנהראי. סלאמה בן מוסא צפאקסי מקווה לקבל מנהראי בן נסים מידע על מחירי השמן, הפשתן והפלפל. הוא מקונן על מותו של ברהון בן מוסא אלתאהרתי. (המידע על פי גיל וכן הערותיו של גויטיין.)

מכתב מישועה בן אסמאעיל אלמח'מורי אל נהראי בן נסים, מתוארך בקירוב לשנים 1045–1096. המכתב כולל פרטים על משלוחי פשתן שהוסדרו בשותפות עם נהראי. הכותב מספר כי נמנע מלעבוד עם אבן קיס, שככל הנראה היה בעל ספינה, בשל אופיו. במכתב מפורטים כמה תשלומים שונים. בנוסף, מוסר הכותב את הידיעה שפרג' התעלף ביום חמישי בבית המרחץ (סֻבִּתַ פי אלחמّאם).

קטע ממכתב עסקי מאת ברהון בן צאלח אלתאהרתי מבוציר, ככל הנראה אל נהראי בן נסים בפוסטאט. המכתב מזכיר חבילות פשתן המוכנות למשלוח לאלכסנדריה ולמקומות נוספים שמעבר לה, ואת כוונת הכותב לצאת בדרכו אל אלמהדיה. מתוארך לסביבות שנת 1046. הכותב מכר סחורות באזור הדלתא ואירגן משלוחי פשתן מאלכסנדריה, ובכוונתו לנסוע לאלמהדיה. (המידע על פי גיל)

מכתב עסקי בערבית-יהודית, ככל הנראה מן המאה ה-13. המכתב נפתח בכותרת "אלג'ואב" (התשובה). הכותב מדווח כי 12 דרהמים מסוג נֻקְרַה נשלחו באמצעות ר' חסדאי, ועוד 35 דרהמים נֻקְרַה נשלחים עם מוסר המכתב, יחד עם 85 דרהמים "לבנים" וכמה ליטראות של פשתן. הנמען מתבקש למסור את המכתב לאחמד יחד עם הפשתן, 30 דרהמים לבנים ו-7 דרהמים מסוג נֻקְרַה.