חיטה ולחם במסמכי הגניזה

מכתב מלברט בן משה בן סע'מאר, שהיה במהדיה, אל אחיו יהודה בפסטאט. בערבית-יהודית. תיארוך: 9 בינואר (י"ב בשבט) 1058 לסה"נ לפי גיל, או 1061 לסה"נ לפי בן-ששון. לברט מברך את יהודה על הולדת בנו הבכור. ייתכן שמופיעה תפילה שאלוהים יגן על התינוק מעין הרע (שו' 11–12 בצד הפנים; האות הראשונה במילה מטושטשת; גיל קורא "אלצ'ו'" במקום "אלסו'", אך אף אחת מהקריאות אינה תקינה לחלוטין מבחינה דקדוקית). לברט שמע מזכאר שהתינוק הוא תינוקת, והרגיע את דעתו רק כשהגיע מכתבו של יהודה ובו הבשורה שמדובר בבן. לברט שומר את המכתב המבורך עליו, מנשק אותו ומניח אותו מול עיניו; השבוע מסר אותו לאחותו, אך השביע אותה להחזיר לו אותו (שו' 4–18 בפנים). לברט ממשיך בענייני מסחר. ישנה תגובה מפורטת לדברי יהודה על הכאב שגרם לו לברט כשנזף בו על החלטה עסקית שקיבל. לברט מסביר שכתב את שכתב רק משום שהדבר נגע לסחורה של אדם אחר. ואשר לחוב של 20 דינר שיהודה חייב לו — מה ערכם של 20 דינר לעומת הקשר ביניהם, ששווה כל העולם? אם יהודה התרגז מנזיפתו של לברט, הרי שעתה לברט מתרגז מתגובתו של יהודה. ועוד, סכום זה אינו דבר לעומת מה שכבר איבדו בקירואן. כפי שאומר הפתגם: "אם לא נותר ממזונותיך אלא עוגה אחת, מוטב שתשליך אותה לים" (שו' 18–32 בפנים). המכתב נמשך בענייני מסחר בין אפריקיה, סיציליה ומצרים. נזכרים אנשים רבים: הנגיד, נסים, אבו הארון, חיים בן עמאר, הנער של חסון, חסון בן מוסא, יהודה בן מוסא, אבו עבד אללה, נכבדי קירואן ומהדיה, יצחק בן בר[הון?], ויוסף בן עלי הכהן. אנשים שהגיעו מפלרמו סיפרו שזכאר חלה אך החלים (שו' 33–57 בפנים). לברט שמח לשמוע שיהודה לומד תורה, משנה ותלמוד עם "הרב" (שו' 58 ובשוליים). צד הגב מורכב ברובו מדרישות שלום. לברט מופתע מנזיפתו של יהודה על כך שנסים אינו שולח לו מכתבים. (גיל מזהה את האיש הזה עם נסים בן משה השלישי.) נסים לא כתב אפילו ללברט עצמו, המצוי במרחק שעתיים ממנו. "הוא גוסס, והוא יכתוב לך מכתב?" (שו' 11–13 בגב). נסים פדה ספר תנ"ך השייך ללברט וליהודה, שנבזז באחת ממלחמות אפריקיה. לברט מבקש כעת לסדר את החזר התשלום לנסים ולקבל את הספר בחזרה (שו' 13–17, 23–24 בגב). לברט חותם בחדשות הרעות מאפריקיה, סיציליה ואל-אנדלוס (שו' 35–40 בגב). מחיר החיטה הרקיע שחקים בקיץ זה; קירואן הופכת לחורבה; הבדואים נלחמים זה בזה; אנשים חוששים לגורל סיציליה השנה, שכן הפרנקים תקפו בצבא גדול; הפרנקים אף פלשו לאל-אנדלוס השנה, החריבו רבים מכפריה, הרגו אנשים רבים, והטילו מסים על כל האזורים שכבשו.

קטע של מכתב בערבית-יהודית. תיארוך: ככל הנראה סוף המאה ה-12 או תחילת המאה ה-13; ניתן כנראה לצמצם את הטווח על בסיס האנשים הנזכרים, ובכללם אל-מֻעַטַ'ם בעל השם האיובי. ניתן לשייך את התיארוך גם לתקופה של 1168–1204 לערך, על סמך אזכורו של הרמב"ם ("רבנו משה"). המכתב ממוען לאבו עמראן בן אבו אל-פרג' הכהן. צד הפנים עוסק בעיקר בעסקים, כולל עם "רבנו" ועם אל-שיח' אל-יסוד. נזכרת רכישת חיטה בשווי של 5 דינרים לשנה הקרובה. השולח מודאג ממשהו, בנוסף לאובדן הקודם של הזהב שהושאר אצל הארון. בתחתית הדף ובשוליים מוזכרים אבו אל-מג'ד, מכארם אל-וכיל הגבאי של מתחם ה"מלכיין", צפיי אל-דולה, אבן סבאע, ורצ'יי אל-דולה. בהמשך מוזכר "שטר מקורי" (של מכר?) ועדיו, ובהם אולי אבו נצר בן [...], וכן שטר נוסף (או כתובה?) שנכתב ו/או נחתם בקוץ בידי אבו סעד בן אבו שפה, כרם בן מפצ'ל, ומֻנַג'א אבן אל-מַחַלִּי. השולח צירף "אותו" (כסף?) יחד עם המכתב כדי שיועבר אל "הם", ושאין לשלם כעת אלא רק אם יתעורר צורך ("שכן דבר אינו נצחי מלבד האל"). החלק הבא של המכתב כולל מספר הפצרות לדאוג לשיפוצים הנחוצים בבית, ומזכיר גם אישה שאין לה "לא קרוב, לא מחותן, לא אח ולא ידיד מלבדך וכמותך". בתחתית צד האחור מתבקש הנמען לדבר עם הזקן פח'ר אל-צנאיע (אומן בכיר?) הנמנה עם פמליית (מן ע'למאן) אל-מֻעַטַ'ם. המכתב מזכיר גם: צפיי אל-דולה ("אל-מֻחְתַשִם") ואבו אל-חסן שותפו של השולח; מחסן (אל-מח'זן); שמינית דינר; מכארם אבן אל-אמשאטי ושכר המחסן; העברת משהו לטַארְמַה (תא בסירת נילוס); המילה דבשנא ("חפצינו הקטנים", ראו מ"ע פרידמן בעניין זה); עיסא אבן אל-אג'לח ("קירח בצד אחד של הראש"); אבו אל-ח'יר בן מפצ'ל; אולי רופא (אל-חכים); אדם "ארוך אוזניים" (טויל אל-אד'אן) וערמומי (שאטר); שטר שחרור וייפוי כוח; הבה אל-לבאן וערבונות שונים; זין בן סעיד; העיר קליוב; אלכסנדריה; בקשה שהנמען ייפגש עם הזקן פח'ר אל-צנאיע; רבנו משה (כנראה הרמב"ם); דרישות שלום לאביו של הנמען אבו אל-פרג' בחיר הכהנים; לאבו אל-פח'ר אל-עטאר; אל-שיח' אל-יסוד; אבו עמראן אל-תפארת; אבו אל-פצ'ל; ואבו אל-מכארם. צירוף: אלן אלבאום. שני הקטעים ככל הנראה מתחברים ישירות, אך הדבר טעון בדיקה נוספת; ייתכן שעדיין חסר ביניהם קטע שלישי.

מכתב מאת מעתוק אליהודי, בכתב ערבי, מתוארך ל-3 ברג'ב [12]48 להג'רה, הוא 26 בנובמבר 1832. השם "מעתוק" רומז שהכותב היה אולי משוחרר עבדות, אם כי הדבר אינו ודאי. הנמען אינו מזוהה במפורש, אך נראה שהוא בעל סמכות בקהילה היהודית או המוסלמית. המכתב הוא כנראה תלונה ובקשת סיוע נגד התנהגותם (ככל הנראה גזל שכר) של אלמעלם נסים ואלמעלם בכור (או אולי בחור, אם בחׄור הוא שגיאה במקום בחׄור). השולח מדגיש שוב ושוב את עוניו, אם כי הסכומים הגדולים שהוא מזכיר (אלפים ועשרות אלפים של מטבע כסף, כנראה מדינים) מרמזים שמדובר אולי בעוני רטורי או יחסי. נראה שמעתוק נדחק לתכנית עבודה אצל בכור במשך אחד-עשר שבועות בבּוּלאק, אולי לאפיית מצות או פטיר (פטיר/פתיר) עבור העניים. בכור גרף רווח נאה מן ההפרש שבין 100 גרושים לאירדבּ של חיטה לבין הכנסות המכירה, אך מעתוק לא קיבל את המגיע לו (وتعبنا احد عشر جمعة ولا كسبنا شي ابدا — "התייגענו אחד-עשר שבועות ולא הרווחנו דבר כלל"). כעת בכור מתקוטט עמו ללא הרף (وكل ساعة يتخانق معانا), ומעתוק מנסה שוב ושוב להביאו בפני הרב הראשי (חאחׄאם באשי) כדי לאלצו ליישב את החשבונות לפי ההלכה (בִּאלוַג'ה אלשַׁרְעִי). יש התייחסות סתומה לכך ש"איננו של הפרנג'י/האירופי, אנו של מעלת כבודכם" (واحنا محناش تبع الافرنجي احنا تبع سعادتكم), והדבר בא לאחר אזכור של מישהו אחר שהיה כפוף ל"אדוננו (אפנדינא)". תעתיק חלקי וגולמי מצורף, ובו פירוט תלאותיו של מעתוק: הם הופקדו על ענייני "עיד אלפטירה" (חג המצות?), היו בלוויית המעלם בכור הנזכר, נסעו לעיר עם יהודי אחד, מחיר האירדבּ עמד על מאה ועשר גרושים, הם אפו פטיר וחילקוהו לעניים בשווי שמונים אלף פצ'ה — שש-עשרה אלף וחמש מאות פטירים — והוצא חשבון; כן מצויין כי כבר פנו אל החאחׄאם באשי בעניין סכום אלפי פצ'ה הקשור באישה יהודייה אלמנה. בכור חייב למעתוק עשרת אלפים פצ'ה אך מסרב להתחשבן עמו לפי דרך הדין. הכותב מבכה את מצב משפחתו: יש לו ילדים ובני בית מודאגים, והוא עני שאין בידו דבר להוציא לפרנסת ילדיו, ועל כן הוא מתחנן שיופנה אל החאחׄאם באשי שיכריח את בכור להתחשבן עמו "בִּאלוַג'ה אלשַׁרְעִי", וחותם בנוסח "ואנו במקומכם ובמקום האל ובמקום מעלתכם".

מכתב מעואץ' בן חננאל באלכסנדריה אל נהראי בן נסים בפוסטאט. התיארוך, על פי גיל, הוא בערך שנת 1060. המכתב דן במחירי החיטה והפול ובמשלוח של אגוזים ושמן. עואץ' שב זה עתה ממסע באזור הכפרי שסביב אלכסנדריה — בשונה ממכתבים אחרים שלו שבהם הוא חוזר דווקא מפוסטאט. בדרך כלל עואץ' כותב לנהראי מחוץ לפוסטאט, אך מדי פעם נהראי הוא הכותב מאלכסנדריה אל עואץ' השוהה בפוסטאט. אחת ממטרות הנסיעות אל אזורי הכפר הייתה רכישת מצרכים בסיסיים כגון חיטה ופול, בין לצורך אישי או לצריכה משפחתית ובין לצורך מכירה חוזרת ורווח. עואץ' מזכיר כי נהראי הורה לו לרכוש חיטה בשווי שני דינרים, וברור שהיא נועדה למכירה חוזרת, שכן עואץ' מצהיר: "לא אחייב אותך בהפסד". בין יציאתו של עואץ' מהכפר ובין שובו לאלכסנדריה גדל היצע החיטה באופן דרמטי וגרר ירידת מחירים חדה — עובדה שלצערו הרב לא הייתה ידועה לו. עואץ' מתוסכל מכך ששילם על החיטה ביוקר, כשליש דינר לאיירדבּ יותר מן הראוי, כלומר תוספת של כ-20%. בניגוד לחיטה, מחיר הפול נראה, לפחות לפי האמור במכתב, כמי שעלה משמעותית — מ-4½ איירדבּ לדינר ל-איירדבּ אחד לדינר, תנודה דרמטית שראוי לבדוק בזהירות שמא נושאת היא משמעויות או פרשנויות חלופיות. עואץ' מציין שניצל את כל מזומניו לרכישת החיטה ומבקש מנהראי לשלוח לו כסף בדחיפות. כמו כן הוא מזכיר עניין של בור מים דולף, ככל הנראה בור הצמוד לבית או למבנה השייך לנהראי באלכסנדריה. דבר זה מרמז שייתכן ושניהם חלקו מגורים באלכסנדריה, לפחות באופן חלקי. אף שגיל מתארך את המכתב באופן משוער לשנות ה-60 של המאה ה-11, אודוביץ' מציע תיארוך מאוחר יותר: עואץ' שולח דרישות שלום לאבו סעד, הוא נסים בן נהראי בנו של נהראי, ולהערכת אודוביץ' הוא ודאי היה בעת ההיא אדם בוגר או קרוב לכך — דבר שיציב את המכתב לכל המוקדם באמצע שנות ה-70 של המאה ה-11.

מכתב מבן משפחה גבר, ככל הנראה מדמירה, אל רופא הנמצא כפי הנראה בפסטאט. בערבית-יהודית. תאריך הכתיבה אינו ידוע. המכתב מסורבל וחזרני, ונותן רושם של כתיבה מפי הכתבה. מטרת הכתיבה היא לדחוק במכותב להפסיק את ניסיונותיו להשיג משכורת מטעם השלטון (ג'אמכייה) ולבקש אך ורק רישיון (דסתור), שכן אם ימשיך לבקש את המשכורת יסרבו לתת לו אפילו את הרישיון. הכותב ובני ביתו נתונים במתח רב ביחס לחדשות מן המכותב, במצב של דאגה (הם) וצום (ציאם). הוא כותב כי מוטב לטפל בחולים בחינם מאשר לקבל משכורת ממשלתית, אפילו אם תהיה בסכום של 100 דינרים. נראה כי המשכורת הממשלתית הייתה גם כרוכה בהחזרת הרופא לדמירה לעסוק שם במקצועו — תוצאה שהכותב מבקש בכל מאודו למנוע. "אם תחזור לדמירה, זו תהיה חורבננו (דמארנא)." הכותב מתעקש (ואולי בהיתול) שכאן בדמירה לא הייתה כל "עונה" (פצל, של מחלות), ושאין למצוא לא מחלה (מרץ') ולא דלקת עיניים (רמד); אין כל ביקוש לשירותיו של המכותב, שכן הכול בריאים. (בין אם בכוונה ובין אם לאו, קטע זה מהדהד את הפרק הראשון בספרו של אבן בטלאן "דעות אלאטבא'", שבו רופא ערמומי במייאפארקין מנסה לשכנע רופא חדש שהגיע לעיר ועשוי להתחרות בו, כי כל המחלות נעלמו.) המשפחה אינה במקור מדמירה (הכותב מכנה אותה בלאד אלע'רבה, ארץ נוכרייה); הכותב חפץ לחזור לעיר מולדתם, שם הם בעלי נכסים ואין צורך לשלם 10 דרהמים בחודש עבור שכר דירה. בינתיים, המשפחה גוועת מן הקור, והילדים "ערומים". הכותב עצמו חולה: בנספח הוא כותב, "אל תשאל עליי כלל: המחלה החמירה מאוד (זאד בי ג'דן). כעת עולים חתיכות של ליחה דמית (קטע בלע'ם דם), יחד עם הכאב העז (אלאלם אלשדיד). כמה תכופות זה מתפרץ בי (יתור בי)!" הוא אינו מבקש מרשם או עצה רפואית, אך אולי הבקשה משתמעת מכך. המכתב כולל גם דיון נרחב למדי בענייני חיטה.

מכתב/מכתבים עסקיים ו/או מנהליים בכתב ערבי. תיארוך: לא לפני תקופת שלטונו של אלאפצ'ל (על פי הטיטולטורה של העצומה בקטע המצטרף), וככל הנראה עדיין מהתקופה הפאטמית, כלומר בטווח שבין 1094 ל-1171. מדובר בדף כפול הנראה כמכיל קטעים מארבעה מכתבים שונים, אחד בכל עמוד, אם כי עאודה הבין זאת כמכתב אחד. עאודה שיער שייתכן שהמכתב נכתב על ידי רב דניאל בן עזריה, על סמך אזכור חסאם אלדולה (כפי שמופיע במכתביו של רב דניאל בן עזריה); עם זאת, עאודה גם מודה כי סוחרים אחרים מזכירים את חסאם אלדולה. הקטע מצטרף לקטע נוסף — איחוד שנעשה על ידי אלן אלבאום. דף 1ר: מכתב הכולל ברכות לרגל החג והזמנת 20 סלים של עץ בשמים. נכתב ביום שישי, כ"ו ברביע השני. דף 1ע: מכתב אל קאצ'י הנושא את התואר מעתמד אלדולה וחצנהא. עאודה מזהה אותו עם קרואש בן אלמקלד ממוסול, אך זיהוי זה נראה רחוק מן הסביר. השוו למעתמד אלדולה אחר המופיע במקור אחר. השולח גוער בו על שלא רכש את העפצים שהזמין בשווי 15 דינרים. הוא מברר כעת על מחיר שמן זרעי הפשתן במקום מושבו של הנמען ומזמין סחורה בשווי 20 דינרים אם המחיר נוח. דף 2ר: מכתב המדווח כי השולח שלח סחורה עם אבו אלמעאלי. הוא חוזר על בקשה קודמת ל-20 קנטארים של פשתן. בשורה 8 מתחיל מכתב חדש, ובו ברכות לחסאם אלדולה. קיימת טיוטה של מכתב אחר אל חסאם אלדולה עם פתיחה כמעט זהה לזו, בקטע אחר. דף 2ע: המשך המכתב הקודם, ובו דברי שבח פיוטיים לאדם כלשהו ודיווח כי השולח קיבל מאבו אלמנצור בן [...] אלעסקלאני כמויות עצומות של תוצרת חקלאית: 120 ארדבים של חיטה, 500 ארדבים של שעורה, 10,000 ארדבים של חומוס, 400 ארדבים של פול, ו-10 רטלים של עפצים.

מכתב מסת אלד'הב, ממקום לא ידוע, אל אבו נצר בן כרים בקאעת אלפאצ'ל שבפוסטאט. היא מתייחסת לעצמה כבתו, אך גויטיין מציע שהוא למעשה אחיה הבכור — אם כי במקרה זה יש מן המוזר בכך שאחות תכתוב על "בית אחיךָ" ולא "אחינו". היא מדווחת כי אבו אלפרג' בן אלריס (אולי הדיין אליהו?) הגיע ובידיו 100 דרהם עבורם, וכי הוא מעוניין לקנות חיטה. היא מאשרת קבלת מספר משלוחים, ובהם בלאלין (?), מחבת (טאג'ין), גלימה (שֻקה), חוטי טווייה (ע'זל) ומשי בצורות שונות. היא מציעה שישלח כסף לסת אפתח'אר, החולה אנושות זה חודשיים ("היא לא הרימה את ראשה"). היא משתמשת במילה "אלתהאת" (ברוחהא ומרצ'הא) לתיאור מצבה של סת אפתח'אר; מילה זו מופיעה גם בהקשר של מצוקה בכתבי יד נוספים, ויתכן שהיא מקבילה ל"אלתהי", במשמעות "להיות עסוק בעצמו" (לפי דוזי). היא מדווחת על מכירת שפחה תמורת 10 דינרים, אך נראה שהעסקה התפרקה: כש"האיש" בא לקבל את התמורה, "הם חזרו לבית אחיךָ ואמרו שלא ימכרו אותה", והשפחה עצמה נאלצה להיקשר בחבלים. לאחר מכן היא מעדכנת בעניין הדלת לפרוזדור (כֻם). אבו אלסרור קנה אחת, אך היא אינה מתאימה. פועל אחר בא, מדד את המידות, ומעוניין לבצע את העבודה. אשר לדלת הברזל הישנה — חֻסאם הוריד אותה, וסלים הנגר לא הרים אצבע לעזור. היא מפצירה בנמען להיות זריז בהעברת המכתבים של אבו אלמעאלי, כיוון שאמו וסבתו (או: אמו ואשתו) דואגות לו. היא גם מבקשת שלא ישכח לכלול עדכון על נג'ם בכל מכתב שלו, מפני שכאשר אינו עושה זאת, כולם דואגים. הכתובת נכתבה הן בערבית-יהודית והן בערבית. חלק מן המידע מבוסס על כרטיס הרישום של גויטיין.

recto: מסמך משפטי שנכתב בידי יוסף שמואל בן סעדיה הלוי, ובו פירוט הסדר עיזבונו (תריכה) של הבושם (עטאר) המנוח אברהם בן אבו אלכרם, המכונה אבו תותא. ראש לשכת העיזבונות (צאחב דיואן אלמוארית') החרים את העיזבון, ולכן נאלצו זקני הקהילה היהודית לפנות אל הקאדי הממונה על הלשכה (מתוולי דיואן אלמוארית'; ייתכן שמדובר באותו אדם המכהן כצאחב אלדיואן) ולשלם 30 דינר מתוך שווי העיזבון כדי "להסיר את ידו של הדיואן ממנו". עסקאות נוספות שבוצעו מתוך תמורת המכירה: - 30 דינר פחות 1/6 לאבן אמין אלדולה, הצאחב של דאר אלוכאלה, על חוב שחב לו המנוח. - 23 דינר למֻנא המשוחררת, אשתו של אבו אלפרג' אבן אלתנّיסי הפרנס. - 5 דינר פחות קיראט אחד עבור חיטה לאלמנת המנוח ולבתו. - 4 דינר לבן דודו (אבן עם) ולהוצאות הקבורה. - יתרת 83 הדינרים הופקדה בידי הסוחר הנכבד אבו עמראן משה בן חלפון הכהן (תפארת הכהנים חמדת השרים נאמן הסוחרים עין העדה, המוכר ממסמכים אחרים כבן משפחת אבן ע'ליב ומכונה לעיתים קרובות פשוט משה הכהן אבן ע'ליב), לשמירה למען יורשי המנוח. verso: שתי תוספות שנכתבו בידי שמואל בן סעדיה הלוי. הראשונה מציינת כי 1/2 + 1/8 דינר נלקחו מתוך 83 הדינרים (בעקבות משפט זה מופיעים השמות שמואל ומנשה), וכי נוספו 2 1/2 דינרים לצורך מזונות, ובסך הכול 3 דינרים. התוספת השנייה קובעת כי מלוא 83 הדינרים נגבו מאבו עמראן תפארת הכהנים, וכי הוא משוחרר מכל אחריות עליהם. תוספת זו מתוארכת לשליש האחרון של אדר א'תקי"ד למניין השטרות = מארס 1203 לספירה.

תרומות לאיסוף ככרות לחם עבור העניים, בסכומים שנעו בין 100 ליטראות (קנטאר) ועד חצי ליטרא. במקום לחם, אדם אחד תרם שלושה דירהמים. רוב התורמים של הסכומים הגדולים מוצגים בתואר "מולאי אלשיח'" (אדוני הזקן), בעוד שרוב נותני הסכומים הקטנים נזכרים פשוט בשמם, כגון: יעקב — חצי, אבראהים אבן אלמואזיני (יצרן המאזניים) — 1, יצרני השמן — 1, הקראי — חצי. עם זאת, לא נשמרה עקביות בהבחנה זו: התורמים של הסכומים הרביעי והשלישי בגודלם (25 ו-10 ליטראות בהתאמה) אינם נושאים תואר כלשהו, ואילו אחרים שתרמו שתי ליטראות בלבד מקבלים תואר. כתב היד של המסמך, שהשתפשף מאוד, הוא מן הסוג הקליגרפי המשמש בספרים, ולכן קשה ביותר לאתרו ולתארכו. הנימוק לתיארוך: בראש הרשימה עומד אבו זכרי (בהנחה שמדובר בבנו של אליהו הדיין, שהיה רופא בולט באלכסנדריה), ולאחריו ר' ישועה במקום השני, אף שתרם רק 4 ליטראות. גם "החבר" מופיע ברשימה. שלושתם בולטים במסמך אחר — תלונתו של מנהל הקופה (קופת הצדקה) באלכסנדריה, שאוים בהריגה כאשר השאיר אצלו כמויות מסוימות של חיטה כדי להתמודד עם מצבי חירום בעיתות מחסור. ייתכן שהנגיד ביקש שיוגשו לפניו כל הרשימות הקשורות לסל הלחם של הקהילה, ואחת מהן (הרשימה הנוכחית) הגיעה בסופו של דבר אל הגניזה. אם נימוק זה נכון, יש לתארך את המסמך לסביבות שנת 1230. המידע מבוסס על גויטיין וכהן.

recto: מסמך משפטי על קלף, בכתב ידו של מבורך בן נתן. במסמך מותיר אבו סעד משה בן יפת, ראש הפרנסים, לרשות אשתו סת אלפח'ר בת טוביה, שתי בנותיהם ושפחתם, סכום של 25 דינרים ו-5 ארדבים של חיטה למשך תקופת היעדרותו בתימן, וזאת בנוסף לדמי השכירות של בית חדש בקצר אלשמע בפוסטאט (אותו כבר מכר לה, כפי שמאושר במסמך נפרד שברשותה). verso: טיוטה של מסמך משפטי שבו מעידה סת אלפח'ר בת טוביה כי קיבלה מבעלה אבו סעד משה בן יפת את כל המגיע לה מכוח כתובתה (מתוארכת לאב 1468 לשטרות = 1157 לסה"נ), לרבות כל סכום המאוחר (מואח'ר) של 60 דינרים פרט ל-5 דינרים, וכן את נדונייתה בשווי 400 דינרים (למעט השפחה אשר "אבדה"—ברחה?—מהבית עוד לפני שמשה בן יפת יצא לדרכו). משה בן יפת מוכר גם ממסמכים אחרים; הוא חתם על מסמך בתימן בשנת 1156 לסה"נ. כמו כן קיים גט על תנאי (מתוארך לשנת 1169 לסה"נ) שנתן לסת אלפח'ר לפני יציאתו לתימן (ייתכן שהגט על התנאי והמסמך שלפנינו נכתבו באותו מעמד, וייתכן שהצד האחורי של מסמך זה מהווה ראיה לכך שהגט על התנאי אכן יצא אל הפועל). בשוליים העליונים וכן מתחת לגוף הטקסט הראשי מופיע טקסט נוסף בזווית של 90 מעלות. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיס המפתח של גויטיין ועל מאמרם של אשור ואות'וייט משנת 2014.)

בצד האחורי, וממשיך אל הצד הקדמי בין השורות (שימוש משני): מכתב המתאר החרמת רכוש (מֻצַאדַרַה) שבוצעה כנגד עיר שלמה, ובה נפגעו מוסלמים, נוצרים, שומרונים ויהודים כאחד — כשהיהודים סבלו אף יותר מן האחרים. כל הבגדים ומלאי החיטה והיין שנאגרו בביתו של דודו של הכותב מצד אמו נבזזו; אפילו חבל הבאר נלקח. השלטון שהורה על ההחרמה מכונה במכתב בכינוי המקראי "המן הרשע". (המידע מבוסס על גויטיין, חברה ים-תיכונית, כרך ב', עמ' 393.) השולח עצמו נחקר בידי הרַקַּאצִין שחיפשו אחר דודו, אך התחזה לזר שאינו מן המקום והצליח לנוס. המכתב מזכיר שלושה מכשירי או שיטות עינוי סתומים: "הם הכניסו את הע'טי (עטי), את ההנבאזין (הנבאזין) ואת הח'זם (?כזם) באפיהם (של היהודים)" (שורה 3 בצד האחורי). בהמשך מסביר השולח שאדם שהע'טי חדר אל בשרו לא יבריא (שורות 5–6 בצד הקדמי). משמעותו של ע'טי אינה ברורה; גם ח'זם אינו ברור, אך הוא נגזר משורש המורה על נקיבה, ולעיתים על נקיבת אף. המונח הנבאזין/הנבאזין/هنبازين מוכר ככל הנראה ממקורות מרטירולוגיה קופטיים (לפי כמה מקורות נגזר מן היוונית ἑρμητάριον < מן הלטינית armentarium < Armentarius, כינויו של הקיסר גלריוס מקסימיאנוס). ראו רשומה נפרדת לצד הקדמי, ובו כתובה.

מכתב מאישה היושבת בירושלים אל אחיה במצרים. כתוב בעברית, עם שיבוצים של מונחים בערבית-יהודית. תיארוך: ככל הנראה סוף המאה ה-15 או ראשית המאה ה-16 (לפי א' דוד); המכתב אינו נושא תאריך, אך מזכיר פרחים (דוקאטים) ופותח בראשי התיבות "בה". השולחת מתלוננת בהרחבה רבה על אשת הנמען, גיסתה. בין דבריה: "אני אומרת לה, 'למה אמרת שאת רוצה ללכת אליו, ועכשיו אינך רוצה ללכת?'" היא דנה במסחר בספרים וכן בלחם, חיטה, שעורה, זיתים ולימונים. מוזכרות שתי קסתות דיו (דואתין), שאחת מהן נשלחה דרך קטיא (במדבר סיני). מוזכרים מכתבים מ"הנגיד". היא חוזרת ושוטחת את תלונותיה על הגיסה ועל ידידותה עם ג'והרה ועם "אלו החברות הכשפניות שלה", וביניהן ג'והרה ושרה הסרסורית (אלדלאלה), המקללות [...]. מעט בהמשך: "והאישה שהייתה מוכרת חשיש..." (או אולי סתם עשבים?). בצד השני של הדף יש דברים רבים נוספים בענייני כספים — מצבה הקשה, שאף הביא אותה לשהות בכלא — וכן עוד על נשים המסוכסכות עם השולחת. היא מבקשת מאחיה שיציל אותה מאותה "אישה רעה" וגם מאיצה בו לשאת אישה אחרת ("אם אלמנה — שתהיה צעירה; ובתולה — מוטב"). המכתב נכתב עבורה בידי יום טוב ב"ר יוסף ב"ר עמנואל, והוא ממוען אל [...] הארון אלעודי.

חשבון פיסקלי המתעד את הכנסות החיטה, השעורה והפול שיוצרו בחמישה כפרים בנפת אלע'רביה (בסוט נהיסה, מחלת בו אלהיתם, נואג', דמשית ומניית בו אלעטאף) בשנת הח'ראג' 562, והוקצו ליחידה הצבאית של האמיר אבו מנצור עלי בן עלי אלעאצ'די אלנאצרי. במצבו הנוכחי החשבון מורכב מדף כפול אחד בפורמט אנכי (פורמט שהיה מקובל בחשבונאות הפאטמית), המכיל כיום רק את פרטי התפוקה של הכפר בסוט נהיסה. אולם במקור נועד החשבון להכיל גם את פרטי התפוקה של ארבעת הכפרים האחרים, ומכאן שייתכן כי חלק מהחשבון חסר, או לחלופין שהחשבון נותר בלתי גמור. אם נניח שפרטי התפוקה של יתר הכפרים תפסו צד אחד של דף, כפי שהדבר בכפר בסוט נהיסה, ניתן להעריך שלפחות דף כפול אנכי אחד נוסף חסר. בשורות 17–19 היה על הסופר לסכם ולתת דין וחשבון על כלל התפוקה החקלאית של חמשת הכפרים לאחר כל רשומה חדשה (מן אלע'לאת: קמח, שעיר, פול). סכום התפוקה הכוללת היה אמור להיות מומר לכסף מזומן ספור, והמספר המתקבל היה נוסף לפני הרשומה מן אלעין (שורה 16). הסופר לא עשה זאת, ועובדה זו עשויה להעיד שהמסמך היה רק טיוטה של חשבון שמעולם לא הוגש לרשויות. המסמך נעשה בו שימוש חוזר עבור טקסט ספרותי עברי.

מכתב מנהראי בן נסים, מפוסטאט, אל עיאש בן צדקה אלמע'רבי, בירושלים. תיארוך: בקירוב 1067 לסה"נ, על פי הערכת גיל המסתמכת על מכתב אחר שמוזכר בו, שנכתב בידי יוסף בן עלי הכהן, ואשר גיל מניח שזהותו ידועה, ואותו מתארך גיל בקירוב לשנת 1067 (אם כי עם ביסוס מעט יותר מוצק על צירוף התאריך העברי י"ג בחשוון עם חג העיד המוסלמי בשנים 1066–1068 לערך). המכתב הנוכחי מציין שנכתב למחרת יום הכיפורים. מוזכרים בו תפיסת ספינה בידי אלרום (הביזנטים) וקשיים סביב קבלה (כנראה של מס): "אני כותב לך בעניין זה כדי שאם יתעורר ויכוח, הוא לא יתחמק ממתן מענה ולא ישתוק במגעיו עמי. כיצד אוכל לשלם את הדינרים אם הקבלה אינה מגיעה אליי, או אם תאבד בדרך? אם תגיע הקבלה כפי שסיכמנו, אשלם" (רקטו, שוליים עליונים, שורות 7–14). מלבד זאת, המכתב מורכב ברובו מדברי שלום, ברכות לחג והתחשבנות על תכתובת קודמת; בתחתית הרקטו מוזכר מחיר החיטה, אך הקטע משובש והמחיר עצמו לא השתמר. המהדורה היא ברובה של משה גיל, עם תיקונים קלים בידי עמל בנסלים, יעקב דוויק, מרינה רוסטו ויוסוף אומרת'ואלא. לפי דיווח אחד, ברקטו מופיעה גם רשימה כלשהי, אך היא דהויה וקשה לקריאה.

מכתב מתמים לשני אחיו. כתוב בערבית-יהודית (גוף המכתב) ובעברית (ברכות הפתיחה המלומדות). התיארוך אינו ידוע. גויטיין מזהה את כתב היד עם זה של תמים בן יוסף, אשר מסר עדות משפטית בקַליוּב בשנת 1231. הוא גם כתב מכתב הממוען אל הרמב"ם (ראו אשור, "מכתב חדש אל הרמב"ם", פרגמנט החודש אוקטובר 2010). במכתב זה מספר תמים לאחיו על האסון הנורא שפקד אותו בחורף זה. המשפחה צברה מלאי גדול של חיטה מהכנסותיה של אשת תמים, וההחלטה הייתה לרכוש את החיטה במקום בגדים חמים, באומרם: "זה יהיה לנו משענת מאחורינו". לאחר מכן אירחו זרים בעליית הגג (ע'רפה) שלהם, וזאת על אף שתמים, אשתו וילדיהם הקטנים היו חולים אנושות. כאשר החל להתאושש, גילה שכל החיטה שאוחסנה בעליית הגג נגנבה, פרט ל-3.5 וייבּות ושני קַדַחים, יחד עם שטיח השינה (וטא') שלהם. "יצאתי משורות החולים כקבצן". נוסף על כל זאת, עדיין מוטל עליו לשלם את מס הגולגולת (ג'אליה). הוא מבקש מאחיו לשלוח לו בדחיפות את "קדושים" (המסכת?) וכן להודיע לו מתי יחלפו שישים יום מן התקופה (תקופת הסתיו), כדי שידע מאימתי להתחיל לומר "ותן טל ומטר". חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיות המפתח של גויטיין.

מכתב בכתב ערבי, כתוב ביד יפה בסגנון לשכתי (chancery-esque) עם סימני ניקוד ונקודות דיאקריטיות. תיארוך: התקופה הפאטמית על פי הפליאוגרפיה ונוסחת הסיום. "שמענו מקבוצה של הסוחרים שהגיעו מפוסטאט/מצרים שהגיעה כמות גדולה של הסחורה (? אלחמל) הבאה מתימן, ושיש למכור אותה 'אם בכסף ואם בהפסד' (אן שאא בלנקד אן שאא בלפקד). הם לא השתחררו ממנה (? מא תח'לצו בה) מן הביזנטים או מן ה[...]". ייתכן שלאחר מכן מוזכרים עץ ברזיל (בקם) ולכּ. "ואם ה[...] לא יימכר (אן כאן כאסד), בחיי האל, ספגנו מהלומה (? צ'רבנא), אני ואבו אלברכאת, מהמצוקה והתביעות (אלצ'יקה ואלמטאלבה). בסופו של דבר הגענו להסדר עם המגרבים בעניין המכס על החיטה שעליהם לשלם, 39 דינרים [...]". (ישנם פרטים נוספים על תשלומי המכס, אך הם קשים לקריאה.) "וכתבנו את הקבלות (אלוצולאת), אך הם לא היו מרוצים, וזהו חלק מהמצוקה והתביעות. ועברו בין אבו אלברכאת...". כאשר המכתב נמשך בשוליים, מופיעות נוסחאות צלוה (ברכה על הנביא) וחסבלה (אמירת "די לנו האל"), וההמשך מקוטע מכדי שניתן יהיה להבינו. החלק העליון והחלק התחתון חסרים. בצד האחורי (ורסו) מופיע חלק מהגדה של פסח.

מכתב, אולי טיוטה, מאיש אל בני משפחתו משה ודאני(?). טיב הקשר אינו ברור: בנקודה אחת הוא פונה אל "אבי" ובנקודה אחרת אל "אחיי". בערבית-יהודית. תיארוך: מאוחר. בשורה האחרונה מוזכר המטבע "שרפי", שככל הנראה מדובר בשריפי העות'מאני (שהוטבע לראשונה ב-1520 לסה"נ), אך ייתכן גם שמדובר באשרפי הממלוכי (שהוטבע לראשונה ב-1425 לסה"נ). הספרות הערביות-מערביות בצד ב' תומכות בתיארוך מאוחר יותר. כמעט כל המכתב הוא תיאור מרגש של מות בנו התינוק של השולח, שלא זכה אפילו להגיע לגיל ברית המילה, ושל אבלו של השולח על "הבריאה האצילה" (ח'ליקה שריפה). לבו בוער; עיניו נפגעו מרוב בכי; אין לו דעת; הוא בוכה תוך כדי כתיבת המכתב. ייתכן שהוא גם אומר שהוא עצמו קרוב למוות. "בכל פעם שאתה מתעורר מעט וחושב על הקטן, אתה בוכה ושב למצבך הקודם." הוא מתלונן על היעדר מכתבים מן הנמענים. הוא מקווה שברכאת יישאר עמו ולא ילך אליהם ("אם הוא יעזוב אותי, אצא מדעתי"). בחלק הבא ייתכן שהוא מזכיר להם להמשיך ולשלוח חיטה. בצד ב' מופיעים שרבוטים וחשבונות בערבית-יהודית ובמה שנראה כספרות ערביות-מערביות.

מכתב מאשתו של יהודה בן משה בן סוגמאר, היושבת בפוסטאט, אל בעלה יהודה בן משה בן סוגמאר השוהה באלכסנדריה. המכתב הוכתב לאבו אלפרג', אשר חותם את שמו לקראת סוף המכתב (שורות ט'-י' בצד האחורי); גיל מציע שהוא בנם של בני הזוג. הכותבת מביעה את דאגתה למשמע החולי (וג'ע) שאחז בבעלה. היא מתארת את התלאות שעברו עליה ועל אביה, ומרחיבה על הרעב השורר בפוסטאט. לדבריה, ה"משארקה" (בני המזרח, ככל הנראה רמז למורדים הטורקים) "בזזו את בתינו ולקחו ממני שתי וייבות חיטה ממה שקנית עבורנו, מפני שהאנשים שרפו [.....]". בהמשך היא מודיעה לו על מחיר החיטה: תליס נמכר כעת ב-30 דינרים, והיא שרויה במצוקה קשה ביותר. אנשים עוזבים את העיר, ואלו שכבר יצאו מתוכה נשדדו בדרכם. "אנו עומדים על סף המוות, ואין זה משנה אם נישאר או נצא, יחוס עלינו האל". הסוכר וריבת הוורדים שיהודה אמר ששלח מעולם לא הגיעו ליעדם. המכתב מתוארך ל-26 בספטמבר 1070 (י"ח בתשרי), על פי הצעת גיל המבוססת על הדמיון בין האירועים המתוארים במכתב לבין אירועים ידועים שהתרחשו בשנת 462 להג'רה.

חשבונות בספרדית. חמישה דפים. תיארוך: השנה 1426 לסה"נ מוזכרת במסמך. ככל הנראה קשור לתשלום מסים, מכיוון שהוא משתמש במערכת החשבונאות הרשמית (cuenta castellana) ומפרט סכומים בסוגים שונים של דגנים (אופן התשלום הרגיל הן במסים אזרחיים והן בכנסייתיים). עוסק ב-cargas (משאות) של trigo (חיטה), cebada (שעורה) ו-centeno (שיפון). דומינגו (Domingo) עשוי להיות מוכר או קונה. המילה rrey (מלך) מופיעה לפחות פעמיים. תעתיק חלקי: "son cunplidos los dichos xlviii mil dcxxvii s que valieron / [---] este dicho año en la cuenta que d su [---] / almox del algund el dicho año de 1426 años / 1 quento de trigo a vi ls ii fs et 1 quento de çevada / [---] testimonio signado de Ao Gs escribano publico del dicho" — ובו מצוין כי הסכומים האמורים בסך 48,627 הושלמו, ונזכר almox (כנראה אלמוח'ריף, גובה המסים) של אותה שנה 1426, וכן עדות חתומה בידי Ao Gs, סופר ציבורי. המידע נמסר באדיבות חוסה מנואל פראדחאס וחוסה מ. אסקריבאנו.

ורסו: רשימת מאכלים ו/או מתכונים. בחלק העליון מוזכרים מאכלים כגון: גבינה, קיפון אפור (בּוּרִי), לפת כבושה (לִפְת מח'לל), בשר עגל (לחם עג'ל), יונה (חמאם), צנון (פֻג'ל), זית, קטאיף (לביבות טבולות בסירופ), ממתק קשה (נאטף), מנגולד, קני סוכר, קולקס, דייסת חיטה (הריסה), פודינג סמיך (חביצה), תבשיל חמוץ בחומץ (סכּבּאג'), בצל, פול ירוק, דייסה ממותקת (מהלביה), בשר עם צימוקים (זביביה), תמר יבש מתוק ורך (עג'וה), בננה (מוז), כנאפה (קרפ), ולחם עגול עבה ועשיר (ג'רדק). הקטע הבא נושא את הכותרת "אל-נאפעה" (היעילה) ונראה כי מדובר במתכון הכולל סוגי בשר שונים, גרגרי רימון, סומק, ענבי בוסר, ברבריס, לחם ולימון. הקטע שלאחריו נושא את הכותרת "אל-אשרבה" (משקאות/סירופים) ומונה ספרגל גולמי ופריט אחד או שניים נוספים. הקטע האחרון נושא את הכותרת "רבּובאת" (תרכיזי פירות מבושלים) וכולל ורד, מספר פריטים נוספים, וריבס. (תרגומי שמות המאכלים מבוססים על Nawal Nasrallah, Treasure Trove of Benefits, 2018.)

מכתב מאב שנסע למרחקים אל בנו שבבית. בערבית יהודית ומעט עברית. כתב יד פשוט ואיות ראשוני, עם ביטויים רבים מן הסלנג. השולח מודאג מאבו אסחאק. הוא נותן הוראות מפורטות על עסקאות מסחריות הכוללות חיטה, עפצים ואולי קציר פירות (qiṭf, השורה האחרונה של הרקטו). ההוראות מתייחסות ל-Ibn al-Tājir ול-Nuṣayr. השולח תקוע ב-al-Minya כבר 8 ימים; נראה שהסירה תקועה בבוץ. ברכות לאל-שייח' אל-נאמן, לאלעזר(?) ולבן דודו (ibn ʿamm) ולבת דודתו (bint ʿamm) זהרה. הוא מוסיף בפוסטסקריפט: "נתקלתי בבנה של Wazīra(?) בסירה (לא הסירה שלי). שאלתי: 'לאן?' הוא ענה: 'בורח מאבא ואמא שלי.' אמרתי: 'חזור!' הוא ענה: 'עזוב אותי(?). לא 'אטביע את עצמי' (בחזרה?). הוא אמר: 'הם לא מאפשרים לי כלום כל עוד אני קרוב אליהם. (או אולי: אני חייב להם?)' המשכתי לנסות להחזירו, אך לא הצלחתי... נתתי לו מוסר (ʿiẓa), והוא לא הגיב(?) והלך לבהנסה להישאר אצל אבו סעיד. הוא במצב בריאות טוב, לכן הרגע [את אביו] בנוגע אליו." ASE

צוואת שכיב מרע של בו סעד בן סאלם. מקום העריכה: מניית זפתא. התאריך: השליש האחרון של חודש תמוז [שנת אתסט"ך] למניין שטרות = יוני 1158. (השנה הנקובה בשורה 2 דהויה מכדי לקרוא, אך ניתן להסיקה מתוך האותיות המופיעות סביב חתימתו של מבורך בן נתן באישור השני שעל גב המסמך, המורות על אב אתסט"ך = יוני/יולי 1158.) בצוואה מוקצים אִרְדַבִּים של חיטה לטובת ההקדש ולמטרה נוספת. בין שאר האנשים הנזכרים במסמך: בת אחותו כַּרַם בת בו אלפרג'; בו אלמעאני בן אסד; אבו אלפֻתוּח אבן חדִידה; יוסף בן [...]; ילדיה היתומים של אחותו; ואשתו. עדי הצוואה: שֵׁלָה בן חלפון; מבורך בן נתן הגביר (המופיע גם בשני מסמכים נוספים); ויוסף בן יפת. למסמך מצורפים שני אישורי קיום, דבר נדיר. האישור הראשון חתום בידי יפת בן משה; יצחק בן יעקב הכהן; ותקוה בן אלעזר. האישור השני נמצא בגב המסמך וחתום בידי בית הדין של פסטאט: חייא בן יצחק, אפרים בן משולם, ומבורך בן נתן החבר.

מכתב מבַּיַאן, ככל הנראה מפוסטאט, אל אחיו בו עִמראן בן המלמד היהודי, בקוּץ. תיארוך: ככל הנראה בסביבות המאה ה-12. הנמען, אורג משי במקצועו, ברח לאסוואן כדי להימלט מגובי מס הגולגולת (ג'זיה). השולח שלח קודם לכן מכתב לאבו אסחאק ובו הזהיר שגובי מס הגולגולת עומדים לעצור את הנמען בשל בני משפחתו. אולם האל סיפק את צרכיהם והם הצליחו לשלם את המס. כמו כן שילמו אביו של הנמען ואחיו אבו סהל. לפיכך אל לו לנמען להירתע מ"לרדת" ולשוב. האל יספק לו פרנסה טובה, "אפילו אם תצעק בכיכר השוק" (כלומר, גובי המסים לא יעצרו אותו?). עסקי אריגת המשי משגשגים. הנמען מתבקש שלא להתמהמה באסוואן. אמו של הנמען בוכה יומם ולילה ושולחת לו דרישת שלום. אביו של הנמען נאלץ לבלות לילה אחד בכלא בגללו. אשת דודו מצד אביו שולחת ברכותיה; טאהר בוכה ושואל מתי ישוב אחיו. מחיר החיטה הוא 42 (דרהם) לאִרדבּ באיכות נמוכה. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

מכתב מאת אלמבארכ בן יצחק אבן סברה אל "אביו" (ככל הנראה דודו מצד אביו) אבו אלחסן סרור בן חיים אבן סברה. הכותב מדווח כי בן סימן טוב (בן סימנטב) הגיע ומסר לו שהנמען רכש שק (תלִּיס) של חיטה תמורת שבעה דינרים, דבר שהעציב אותו מאוד, שכן מבארכ היה יכול להשיג עבורו שני שקים של חיטה משובחת יותר מן המלאי שברשותו בתִנִּיס. ואכן, מבארכ נתון במצוקה כלכלית, ועסקה כזו הייתה מסייעת בעדו. הוא דואג כל כך לסחורתו בתִנִּיס עד שלקה בהתקף של מרה צהובה ופרצו על גופו פצעים מוגלתיים (פא-מן כת'רת מא חמלת עלא קלבי לחקני ח'לט צפראוי וטלע עליי בת'ר). האנשים שרויים במצב של פחד בעקבות מצב כלשהו שאינו מפורש. מבארכ שלח מכתב באמצעות מימון אלמע'רבי בעניין בגדים שהנמען אמור לשלוח אליו, שכן אין באפשרותו להשיג אפילו שראשי(?) כדי ללבוש. הוא לא הלך לבית הכנסת זה כמה שבתות (כנראה בשל מצוקתו הכלכלית ובשל היעדרם של בגדים הולמים).

קטע של מכתב בערבית-יהודית, מופנה לבן משפחה. הכותב מנחה את הנמען לדאוג שהילד ימשיך להתאמן בכתיבה בערבית ובעברית, ומזכיר "ויבה של חיטה תמורת מת'קאל של זהב". השולח כותב: "לו ראיתוני לא הייתם מכירים אותי, כל כך נחלשתי מרוב הצער הגדול שאני שרוי בו בעקבות פרידתנו...". בין הקטעים שניתן לקרוא: "...אליהודי... יגעל עאקבה אל... מן אלגרבה ואלוחדה ולו ראיתוני [למא ע]רפתוני ממא צעפת מן אלהם אלעצים אלדי אנא //פי{ה}// מן פרקתכם... מן דאך אלסבב ולא תכלי אלסגיר יכרג מן כתאב אלעבראני ואלערבי פאן... ואלערבי פאני סמעת אן אלקטיעה(?) דאימה מא... אלויבה אלקמח במתקאל דהב... מע תגאר". המכתב משלב מצוקה אישית של כותב המתאר את סבלו מן הניתוק והבדידות בנכר, יחד עם דאגה להמשך חינוכו של הילד הצעיר בשתי השפות, ועדכון על מצב כלכלי קשה המשתקף במחיר החיטה ביחס לזהב ובאזכור סוחרים.

רשימה נרחבת ויקרת ערך, אך פגומה, של תורמי חיטה לעניים. רוב התורמים נותנים רק וייבה אחת (כארבעה גלונים, במשקל של כ-25 ליבראות), או חלקים ממנה, ואילו אחרים תורמים 2 או 4 וייבות. אדם אחד ששמו לא נשתמר, אך מופיע מיד לאחר שלושת הראשונים שצוינו לעיל, תורם 4 ארדבים = 24 וייבות. אלה שטרם החליטו על גובה תרומתם רשומים בסוף העמוד בשמותיהם בלבד. ה"תליס" הוא שק, השוקל כ-150 ליבראות. בצד השני (verso) נמצאת רשימה של תורמים בדרהמים, למשל שני אורגים שכל אחד מהם תורם 3 דרהמים, ואחד מהם תורם יחד עם פועלו. הרופא, נציג הסוחרים יקותיאל, תורם 1/8 דינר (סכום שבו ניתן היה באותה תקופה לקנות כוייבה אחת של חיטה). הסימן המופיע לימין רוב השמות בצד השני, הדומה לאות מ"ם סופית בערבית עם זנב, עשוי להתפרש כ-(פא)י"ד או (סלא)"ם. כאן הוא מיוצג בסימן $. מתוארך לסביבות שנת 1100 לערך.

מסמך משפטי בכתב ערבי. הצהרת הודאה (אקראר) שנמסרה על ידי אלאמיר אלמואיד עז' אלמלכ אפתח'אר אלדולה פתיאן בן סיף(?) אל[...] בו אלקאסם(?), "מן אלטאיפה של [...]", המֻקְטַע [בעל זכות הקצאת המס] [...] במחוז [...]. בהצהרה הוא מודה כי הוא חייב לקאצ'י אבו אלמעאלי בן אלקאצ'י אלמח'לץ ת'קת אלמלכ 11 ארדבים של חיטה ו-7 ארדבים של שעורה, וייתכן שאף דברים נוספים. הוא יפרע את החוב עד מוחרם 547 להג'רה = אפריל/מאי 1152 לספירה. המסמך עצמו מתוארך ל-13 בשעבאן 546 להג'רה = 25 בנובמבר 1151 לספירה. הסופר הוא צאלח בן עבד אלוהאב. למסמך שתי חתימות עדים. בסיבוב של 180 מעלות, ובכתב יד/קולמוס שונה, מופיעה רשימה של מספרים סודרים (אוול, ת'אני, ת'אלת', וכן הלאה), כשאחרי כל אחד מהם מופיעה מילה הנראית כ"ىاב", ולאחריה ספרה יוונית/קופטית. בצד האחורי של הדף מופיעים פיוטים עבריים.

מכתב הממוען לסת שעל, בדאר אלנאקה שבפוסטאט. כתוב בערבית-יהודית. כתב היד מובחן ומיוחד, עם לולאות מסוגננות בקצה כל האותיות היורדות. מבחינת תיארוך: ייתכן שנכתב במאה ה-12; ייתכן שניתן לדייק את התיארוך על בסיס האנשים הנזכרים במכתב (למשל אבו אלמרג'א סאלם ורבנו זכאי). מתוכן המכתב: "החג תקף (כלומר, קרב ובא). אינכם יכולים להישאר לבדכם, וגם אני איני יכול להישאר לבדי. יודע אני שהקהילה לא תיתן לי לעזוב את העיר, וגם תהיה פסיקה בחג. תני לאבו אלמרג'א סאלם קרובך את החפצים שאינך יכולה לשאת, ושלחי את הזיר (כד) של אחותך עם מוסר המכתב כדי שיוכל להתרפא בו (? יתטבב פיה). אם אבי יבקש חיטה כלשהי, תני לו." הכותב מביע השתתפות בצערה של אישה מסוימת (אמו?), ואחר כך אולי מתאר את מחלתו שלו, אך חלק זה פגום: "...ביום שישי, אך רק בגוף מלוכלך, והקזתי דם. והמחלה [שלי?]..."

חשבונות על 54 דרהם (ולא 64 כפי שכתב גויטיין) שהתקבלו על ידי הגבאי (הנקרא סלימאן הלוי), בתוספת 30 דרהם שנתרמו על ידי אברהם החסיד (נפטר ב-1223), והוצאו במהלך השבוע ה-22. שלושים השורות הראשונות נכתבו בכתב ידו של שלמה בן אליהו, ואילו 48 השורות הנותרות נכתבו בכתב ידו של סופר אחר, שדרכי החישוב שלו שונות מאוד. הוצאה עבור לחם: "54 ועוד 6 בסוף היום באמצעות אברהם הצַבּאע (הצַבּע)". בתום השבוע התברר שההקצבה לא הספיקה. הסכום הכולל של 60 דרהם הוא כפול מהממוצע המופיע בנספחים ב 40–42. ייתכן שהמסמכים הללו מאוחרים יותר, או שתשלום זה משקף מצב חירום מסוים — למשל, נמיכות הנילוס שהביאה לעליית מחירי החיטה. נראה שלפנינו דף מתוך פנקס, ולא עמודים רצופים. (המידע מתוך ספרו של גויטיין "חברה ים-תיכונית", כרך ב', עמ' 451, נספח ב 43, מתוארך לשנים 1210–1223).

קטע ממכתב בערבית-יהודית המתאר את התנהלותו האומללה של השולח מול לשכה ממשלתית (דיואן). ככל הנראה אבן אלפראריג'י ניסה לסחוט ממנו כסף, בטענה ש"כל מה שאנו (=השולח) עושים הוא מרי, כלומר שאנו מאפשרים לך (=הנמען) לבנות". השולח השיב: "אדוני (יא וג'יה), אינך יכול לקחת את רכושנו על סמך טענות אלה, ואיננו חוששים מכך". העניינים הסלימו, והקצין הממשלתי החרים 6 אִרְדַבּים (של חיטה). קצין בשם אלנג'יב ניסה להחתים את השולח על אישור קבלת 100 דירהם בלבד (פיצוי נמוך באופן מקומם עבור 6 ארדבים), אך השולח נשבע כי לא יסכים לקבל פחות מ-110, ואת זה הקצינים מסרבים לתת. מישהו מאיים ללכת אל האמיר ולהאשים את הצד השני באי-שיתוף פעולה, ועז אלדין מתערב כאן ומנסה לתווך לפשרה. חלק מהפרטים אינם ברורים די צורכם, ויש מקום לעיון נוסף. (חלק מהמידע מבוסס על קטלוג CUDL.)

ורסו: רשימה של "אלה שלא קיבלו את חלקם" (אלבאקיין בלא אח'ד'), כלומר בחלוקת חיטה. תיארוך: ככל הנראה 1215–1240 לספירה, על פי הערכתו של גויטיין ועל פי תאריך המסמך שברקטו. הרשימה כוללת שלושה חלקים. I. צדדים שקיבלו חיטה. II. שנים-עשר צדדים (מהם לפחות שישה חוזרים מן הרשימה הראשונה) המקבלים סכומי כסף, ברובם 2.5 או 5 (דירהם). III. שמות ללא כל הסבר נוסף, חלקם זהים לשמות המופיעים ברשימה אחרת. רוב האנשים המוזנחים הרשומים היו זרים — בין שזרים מבחוץ (רום/ביזנטיון, פרס, ירושלים, ברקה ועוד) ובין שאנשים ממצרים עצמה (אלכסנדריה, אלמחלה, מנית גמר, בנהא, דמירה, דקרנס). הקווים המשורטטים מעל חלק מן השמות עשויים להעיד על כך שאנשים אלה כבר קיבלו את חלקם, וייתכן שזה מסביר את העובדה שברוב המקרים מדובר באותם שמות החוזרים מעל ומתחת ומסומנים בקו עליון.

מכתב מאת המלמד אבו אלח'יר, השוהה במניית זפתא, אל אחיו אבו נצר מחפוט', גיסו של אבו אלבשר(?) אבן אלאבזארי(?), המתגורר בדרב אלדהאן שבחארת זווילה בקהיר. המכתב כתוב בערבית-יהודית, והכתובת על גבי המעטפה רשומה בכתב ערבי. השולח מספר כי נכנס לשותפות עם אבו אלמנא בן חיא בעיסוק בהוראה, אך השניים משתכרים רק 6 דרהם לכל אחד בשבוע. הם מבקשים לדעת האם קיימים סיכויי פרנסה טובים יותר בקהיר. השולח מאיץ בנמען לבוא במהירות ולהביא עמו חיטה. אם לא יצליח למצוא ספינה ממקומו, מוצע לו ללכת ברגל עד בנהא ומשם לעלות על סירה שתביאו למניית זפתא בעלות של חצי דרהם בלבד. השולח שואל גם על מחירי זרעי הפרעוש (פליאוורט), זרעי הרגלת הגינה (פורסליין) והכמון השחור (קימל). (המידע מבוסס בחלקו על כרטיסיות גויטיין ועל קטלוג CUDL.)

מכתב מאת אבו נצר, השוהה באלכסנדריה, אל אחיו אלת'קה בפוסטאט. במכתב מופיעות דרישות שלום לאבו אלטאהר אסמאעיל ובנו שרף(?), אך נראה שאלה אינם הנמענים בפועל. המכתב כתוב בכתב ערבי, ובכתובת המוען מופיעות גם מילים אחדות בערבית-יהודית. השולח מדווח כי הגיע בשלום מפוסטאט לאלכסנדריה ומצא את הילדים בקו הבריאות, וכי התאכסן אצל בנו סולימאן. הוא טוען שבמשך כחודשיים לא הצליח למצוא אדם שעמו יוכל לשלוח מכתב, עד שמצא את אבו אלעלא בן אלעפיף(?), שעמו הוא שולח את המכתב הנוכחי. השולח מתנצל ומביע דאגה כלפי שתי נשים: סת [...] ופאצ'לה. הוא שואל על מחיר החיטה ומבקש הלוואה או מקדמה של 2 דרהמים — בין מן הנמען עצמו ובין מסולימאן אלדג'אג'י — ומבקש מהנמען שיקנה במעות אלו במיה (באמיה) וישלח אליו, יהא המחיר אשר יהא.

מסמך משפטי. נכתב ונחתם בעדות בידי הלל בן עלי. מקום: פוסטאט. מתוארך: יום ראשון, י' בטבת 13[..] לשטרות. גוף המסמך מזכיר גירושין שהתרחשו בכסלו 1393 לשטרות, היינו נובמבר/דצמבר 1081 לסה"נ. המסמך עצמו נערך אפוא בין השנים 1081/82 ל-1087/88 לסה"נ. המקרה עוסק בברכאת בן מבארכ אלתנّיסי וחסّאנה בת אבראהים. עניינו של המסמך במזונות (שתי וייבּות חיטה ועוד, מדי חודש) של אלמנה שהייתה משוחררת מהתחייבויותיה. נראה כי מדובר בסיכום של פסיקת בית הדין, ובתחתית המסמך מופיעה הערה: "אנו, בית הדין/הדיינים, קיבלנו את העתק זה ואת העתק המקור, ו...". בעלה הקודם היה מתנّיס, והעדים היו אנשים מארץ ישראל ומסוריה, וזרים אחרים. (המידע מבוסס על כרטסת גויטיין). ייתכן ששייך יחד עם פריט נוסף (PGPID 19704).

מכתב מהנגיד מבורך בן סעדיה אל אבו אסחאק אבראהים בן נתן (הוא אברהם בן נתן), הנושא בתואר "חמדת הקהל". מן המכתב שרד רק חלקו העליון. מבורך מבקש מהנמען להתערב בסכסוך שפרץ בין יצרני הזכוכית היהודים בפיום, ומזכיר שכבר פנה אליו בעניין במכתב קודם: "וכנת קד דכרת לה פי כתאבי אלמתקדם חאל אצחאבנא אלזגאגין אלדין באלפיום ומא אנסאק אלי קלבי מן המהם אולא ואכר וסאלתה ואנא אלאן אגדד סואלה אן יתוסט בינהם" — כלומר, הוא הזכיר לו כבר במכתבו הקודם את מצבם של חבריהם הזגגים שבפיום ואת הדאגה שעלתה בלבו לעניינם מתחילה ועד סוף, ביקשו אז ועתה הוא מחדש את בקשתו שיתווך ביניהם. לפני כן מוזכר גם עניין החיטה (קמוח, qumūḥ) של הפיום. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיס המפתח של גויטיין.)

מכתב מאדם בשם הִבַּתאללה אל הרופא אלשיח' אלת'קה אבו אלפצ'ל בפיום. מאחר שאדם זה עצמו מקבל ברכת שלום נפרדת בגוף המכתב, ברור כי הנמען המרכזי הוא אדם אחר — קרוב משפחה או מקורב שלו. המכתב כתוב בערבית-יהודית, והכתובת על גביו בכתב ערבי. תיארוך: המאה ה-13. במכתב מדווח על מחירים נמוכים במיוחד של חיטה בקהיר, ומסופר סיפור על לחם שלא נמכר. בנוסף, ישנן רשימות והערות מאוחרות יותר בצד האחורי, ככל הנראה באותה יד שכתבה את המכתב, ובהן רשימת שמות בכתב ערבי (בַּרַכַּאת, אסמאעיל, אבו סעד ואבו אלפרג'), וכן סיפור חלקי בערבית-יהודית שבו נמסר כי מישהו נהג לספר "לי ולמורי ולרב חננאל" כי "בימי המלך ארדשיר...". כמו כן מופיעים ניסיונות קולמוס בשני צדי המסמך, בכתב יד שונה.

מכתב מח'לף בן ע'נימה, ככל הנראה באלכסנדריה, אל "אחי" בו יעקוב בן נסים בפוסטאט. בערבית-יהודית. הכותב מדווח שיצא אל הריף (אזור הכפר) כדי לרכוש ג'ֻלָּה (?גלה) עבור הנמען, אולם הזולה ביותר שניתן היה להשיג עלתה שלושה או ארבעה דינרים. הוא נכנס לאלכסנדריה עם הג'ולה שכבר הייתה ברשותו והשיג זהב חדש עבור הנמען. לאחר מכן שב אל הריף בחיפוש אחר הג'ולה. הוא הביא את החמ[ור?] אל ביתו של הנמען (באלכסנדריה?). האישה והילד בריאים. הילד סבל מהתקף של דלקת עיניים אך זו שככה. הכותב שולח דרישת שלום לדודו של הנמען מצד אמו, בו סעיד. בתוספת בצדו האחורי של המכתב הוא כותב: "לאחר כתיבת המכתב הזה יצאתי אל הריף", ככל הנראה כדי לקנות חיטה, אך זו הייתה יקרה מדי ולכן לא רכש דבר.

קטע מאיגרת בערבית-יהודית. חסר החלק העליון של הצד הקדמי, וכן הכתובת בצדו האחורי. תיארוך: גויטיין מתארך את האיגרת לסביבות שנת 1210 לסה"נ, על בסיס האזכורים החוזרים של אבו אלטאהר בהקשר ל"ראיס"; הוא מזהה את הראשון עם השמש אבו אלטאהר בן מחפוט' (פעיל בערך 1183–1223), ואת השני עם אברהם מימוני. עם זאת, באיגרת מוזכר גם אבו אלפצ'ל אבן קמחה, המוכר ממסמך משנת 1156 לסה"נ. השולח מזמין 12 ארדבים של חיטה וכן סוגים שונים של מוצרי יין (נביד', ח'מר, מוולד). ייתכן שהשולח היה רופא ו/או אדם בעל מעמד. הוא רומז במעורפל לעניינים שונים שיש לו עם הראיס ("תוכל לדבר עם הראיס בשמי"). כמו כן הוא מזהיר ומבקש: "אמך לא תצום (כביטוי של אבלות על המתים), שכן הדבר יזיק לבריאותה".

recto: חלקה העליון של איגרת עברית מליצית הממוענת לאישיות נכבדה. מחציתה הראשונה של האיגרת רצופה דברי שבח מופלגים בחרוזים אל "שר צבא האל, ראש ישיבת גאון ישראל", ובכלל זה הביטוי המעניין: "חשבתי כי למען דעת, לקחת מפרי עץ הדעת, אלך ו[אקח?] ואלמד ממנו, כי הוא מקור החיים". לאחר שהוא מנשק את עפר רגלי הנמען, הכותב מתאר כיצד הנמען שאל אותו שאלה בעניין הדברים הפוסלים שחיטה, אך הוא התבייש להשיב לו על פה, הן בשל הדר כבודו והן בשל הנשים שהיו עמו. כעת הוא מבקש רשות להשיב על השאלה בכתב, ופותח ברשימת הגורמים הפוסלים שחיטה. verso: על פני הדף פזורות רשימות שונות, ובהן פסקה מחוקה בקו מתוך ספרות חז"ל העוסקת בחיטה ובשעורה, וכן השם "מרים בת טאטא".

מכתב משפחתי בערבית-יהודית, ממוען ל"בן". התיארוך אינו ידוע, אך ייתכן שמדובר במאה ה-11. נוסחאות חריגות מופיעות במכתב, כגון "אלעאקבה לברכאת" במקום הצורה המקובלת "אלעאקבה ללח'יר" (במשמעות "מי ייתן והכול ייגמר בטוב"). למכתב פתיחה ארוכה ובה ביטויי געגוע והבעת שמחה על הבשורה בדבר בואו של זין. בהמשך מספר השולח כי הם שרויים במצב נורא של פחד (ח'וף) מפני דבר־מה. החיטה נמכרת ב"8 לדינר". הנמען מתבקש (לשלוח עצומה ו)"להשיג עבורנו תוקיע (תוקיע — אישור רשמי) מאת מחותניך(?)...". דרישות שלום נמסרות לאנשים שונים, ובהם סת אלאהל; אחותו של השולח; ואחותו(?) של בו אלחסן וילדיה. דרישות שלום נמסרות גם מצד בו אלח'יר, יוסף, עשא(?), ח'ליף, ובנינה ואמה.

הערות משפטיות. רשימה של תביעות שהגישה אשת הרא'יס נגד אחותה, אשת צאעד. מדובר בתביעות רבות. (1) הרא'יס נהג לספק חיטה והלוואות כספיות לאשת צאעד, וכעת היא חייבת 30 דינרים שלא פרעה. (2) שתי האחיות היו בעלות משותפות (או שכרו יחד?) בית סמוך לבאב אל-יהוד בשווי 250 דינרים. יש איזושהי בעיה בנוגע לשכר הדירה, כך שאשת צאעד חייבת 14 דינרים. (3–5) רשומות אלה עוסקות בפריטים כגון בשר מלוח, בגדים, תכשיטים וכלי בית, ואשת צאעד חייבת כ-10 דינרים על כל פריט. בצד האחורי מופיעה רשומה אחת המנוסחת כשאלה משפטית, ולא ברור אם היא שייכת לרשומות שבצד הקדמי: "היא הזכירה שהשאילה שני פסלי ענבר וטבעות זהב וכסף שבהם נישאה. האם עליו להחזירם או לא?"

רשימה של 103 אנשים, בתי אב או קבוצות המקבלים חיטה. הכמויות נעות בין חצי וייבה לשלוש וייבות (וייבה אחת ≈ 4 גלונים). לפי גויטיין, נוספו לרשימה הערות שונות (כגון 'מת', 'נעדר'). לפני ביצוע חלוקה מקיפה של חיטה, פקידי הקהילה היו בוחנים את הרשימה מן החלוקה הקודמת ורושמים את השינויים שחלו בנסיבות — כגון פטירות, שינויים במצב הכלכלי ועזיבות. הרשימה המעודכנת הייתה מועתקת ומשמשת בסיס לחלוקה הנוכחית. לצד אחד הפריטים מופיעה ההערה הבאה: "שים לב, רֻקְעַה (פתק) מאת הרַיִּיס: אדם זה אינו אמור לקבל דבר." לפי כהן, יש לתארך רשימה זו זמן קצר לאחר כמה רשימות חלוקה אחרות, שכן שלושה מן האנשים הנזכרים בהן רשומים כאן כמי שנפטרו.

הוראת תשלום בלתי שגרתית של אבו זכרי הכהן. הטקסט בערבית-יהודית, עם המילה "אמת" בעברית וספרות ערביות ויווניות/קופטיות בשוליים העליונים. משה בן נתנאל הששי הלוי שלח תחילה פתק המורה ליהודה הכהן (=אבו זכרי הכהן) להוציא הוראת תשלום לבנקאי שלו אבו אלח'יר ח'יאר, שלפיה ייתן למישהו (ככל הנראה משה עצמו) 6 דינרים תמורת 3 ארדבים של חיטה. עם קבלת הפתק, נראה שאבו זכרי הכהן הוסיף את ההערה "שלם לו אותם (את הדינרים)", חתם עליה, והוסיף את המילה "אמת" וסימונים רלוונטיים נוספים בשוליים העליונים — כלומר, הוא הפך את הפתק שביקש הוצאת הוראת תשלום להוראת תשלום בפועל. (חלק מהמידע מבוסס על הערותיו של גויטיין המצורפות למסמך.)

מכתב מאת מוסא בן יעקוב, ממקום לא ידוע, אל אבו אלסרור אסחאק בן ברהון, ככל הנראה באלכסנדריה. במכתב מוזכרים הגעתו של הנמען (או 'שיח'' אחר) ושל 'נער' (ע'לאם — עבד, משוחרר או שכיר). חלק ניכר מהמכתב עוסק בהוראות לקראת הגעתו של הע'לאם, ובדחיפה באדם בשם הלאל לסייע לו. ישנו אזכור של חיטה בהקשר של מזון השייך לשלטון. הכותב מוטרד בעניינו של אבו אבראהים, שנתקל בקשיים בדרכו לרשיד. אסמאעיל מוזכר מספר פעמים. הכותב צירף מכתב חשוב נוסף, המופנה למשפחה מסוימת (אלפטומה?), מטעם סוכנם עבד אלרחמן, ומבקש מהנמען לוודא שהמכתב יגיע ליעדו. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיס המפתח של גויטיין.) חיבור הקטעים: אלן אלבאום.

דיווח שנשלח לפקיד יהודי, ככל הנראה הנגיד. השולח נצטווה להתערב אצל אבו אלמכארם, אשר התרשל בתשלום עשרים הדרהמים שהיה חייב לאשתו מדי חודש. השולח נפגש עם אבו אלמכארם, וזה התגונן בטענה שהוא חייב מאה דרהמים בפוסטאט עבור מחיר חיטה, ואם ייכנס לעיר ייעצר ('כפי שאשתו יודעת'). כמו כן חייב אבו אלמכארם סכום כסף (דריהמאת) לאנשים במחנה הצבא (אלעסכר). הבקשה היא שהנמען יתערב אצל אשתו של אבו אלמכארם ויבקש ממנה להתאזר בסבלנות חודשיים נוספים, 'שכן אולי ארוויח משהו כדי לרצותה ולפרוע את החובות שאני חייב' — מעניין שמשפט זה מובא בקולו של אבו אלמכארם עצמו. בצדו האחורי של המסמך מופיע ניסיון קולמוס (תג'ריבה).

בקשת תחינה מאישה בשם אם הלאל בת אבן אלמהנדז החבר, המתגוררת בבית הכנסת של הירושלמים. כתובה בערבית-יהודית, כשהתרג'מה (כותרת המעטפה) רשומה בכתב ערבי בפינה השמאלית העליונה: عبدها ومملوكها وشاكر انعامها ام (ابو؟) هلال ("עבדה ושפחתה ומודה לחסדיה אם (או אבו?) הלאל"). נראה שלפנינו טיוטה או תרגיל העתקה. שמו של הסופר מופיע בשוליים הימניים: אלח[בר] או אלח[זן] נתן. האישה מתחננת לפני הנמען (כנראה נגיד היהודים?) שיכריז חרם בבית הכנסת על כל מי שלקח מזון השייך לה — קמח, חיטה, שמן ויין — שכן גנבו את רכושה (רחל) וקיפחו את יכולתה להתפרנס ולהחזיק את עצמה. בסוף הבקשה היא משביעה בשם התורה ומשה בן עמרם.

מכתב מצדוק, איש ציבור בולט באלכסנדריה, אל הסוחר הנכבד משה הכהן אבן ע'לייב בפוסטאט. מתוארך לחול המועד סוכות שנת ד'אלפים ת'תק"ס + קס"א = ד'תתקס"א לבריאת העולם, היינו ספטמבר/אוקטובר 1200 לספירה. במכתב מדווח הכותב על רעב נורא ועל מחסור חמור במים ובחיטה באלכסנדריה. מכאן עולה כי אלכסנדריה סבלה ממחסור חמור במזון עוד לפני הרעב הגדול שפקד את מצרים בשנים 1201/02. הכותב מזמין עשרה אִרְדַּבּים של חיטה ושולח דרישת שלום אישית לרמב"ם ולרב הצרפתי אנטולי. (המידע על פי הערותיהם של פרנקל וגויטיין; ראו גם תרגום חלקי אצל גויטיין.) מצורף לקטע נוסף שזיהה מ"א פרידמן במאמרו "הרמב"ם ומינוי של אנטולי".

רישומי בית דין ופנקסאות בכתב ידו של הדיין נתן בן שמואל. אחד הרישומים בצד האחורי מתוארך לתשרי א'תנ"ה לשטרות (1143 לסה"נ). הרישומים כוללים אינוונטר עיזבון של אבו אל-ברכאת אבן אל-שראבי (ובכלל זה ספרייה גדולה מאוד הכוללת 200 קודקסים כרוכים), תשלום של חוב, הוראה לחייב את קופת הקהילה ב-75 דרהם, ומכירת בית. גיל ערך אחד הרישומים — תיעוד תשלום לאמיר, סביב שנת 1143. שני תשלומים בחיטה המגיעים למפקד הצבא (אמיר) חצן אל-דולה מוסדרים באמצעות הקודש; החשבון רשום בקצרה בין שאר רישומי בית הדין. תיאור קודם של המסמך ייחס לו בטעות את הכותרת "טיוטה גסה של הסכם בין בני זוג, בכתב ידו של הלל בן עלי".

מכתב מבניה בן מוסא באביאר אל אבו אל-חוסיין צדקה בן נסים (גיל קרא "נחום") בפֻסטאט, בשוק אל-עטארין (שוק הבשמים). התיאוך: 1046 לספירה, לפי גיל. הכותב מזכיר מחסור בתבואה ומברר על דירה. בנוסף הוא מזכיר הפלגה בים שתכנן לסיציליה ולא יצאה אל הפועל, ומביע דאגה לאדם בשם אבו עמראן, בקשו ממנו לדאוג לאשתו ולילדו. הוא מציין כי לא קנה חיטה ופול משום שהמחיר בפֻסטאט נמוך בהרבה מאשר בכפר. "והודיעו לו שלא רכשתי עבורו דבר בשל הרעב (גّוע) השורר ומחסור המזון בכפר (אל-ריף). וויבה ושלושת רבעי וויבה של חיטה ופול... בעוד שאִרדבּ של חיטה (בפֻסטאט) נמכר בשני דינרים." ייתכן שהנמען זהה לזה שבמסמך אחר.

יצירה מוזרה בפרוזה מחורזת ביהודית-ערבית. מקאמה? פחות סביר שמדובר במכתב. ככל הנראה בכתב ידו של שלמה ב"ר אליהו או של אביו אליהו. ייתכן שמוזכר בה אדם בשם מֻעַמַּר. כמה קטעים: "...בחבלים, ואני בבית... שירת אותי בחיטה... ואומללות, ועלה לי על גגות הבתים... לקַלְיוּב... הפוך (מקלוב)... נותר פת לחם (רע'יף)... והוא אומר שטעמו חלש (צ'עיף)... ודרש (? דרש) ואמר, 'ברוך [האל?]... מחשבותיהם...' והוא אכל... 'אינני טועם כלום'... ובאותן לילות... השבועה... והוא שלח... למטה... וביקש פריצות (פסק) וזנות (זנא) עם... ושהריס יישן אצלה... ואשתו נשארה... של הפנים/המראה המכוער והנבזה...." AA. ASE

מכתב מאת אברהם בן אבי אלחיי, השוהה באלכסנדריה, אל אחיו מוסא, ככל הנראה בפוסטאט. התיארוך: בערך 1075 לספירה, מספר חודשים לאחר פטירת אביהם. אברהם מתאר את מצוקותיו הכלכליות, שכן הוא תלוי בחיטה שמוסא שולח לו. כפי הנראה, מוסא הורה לאבו אלחסן עלון לשלוח לאברהם חיטה רק פעם בחודש. מלבד זאת, אברהם עובד קשה כמורה. אשתו של אברהם מעליבה אותו על שאינו מסוגל לפרנס את משפחתו. צרותיו רבות עד כדי כך ש"אני חושש שאחלה במחלה קשה, שכן אין לי עוד את הכוחות לשאת את טרדת לבי" (שורות 14–15 בצד הפנים). הוא מביע את נכונותו לבוא לפוסטאט, אך אין לו בני לוויה למסע והוא חושש מגובי המס בפוסטאט.

חשבונות מדינתיים הנוגעים לחכירת המיסים על אדמות דַיְקוּף שבמחוז אל-בַּהְנַסָא, אשר ניהולה היה בידי בַּסְטִיָּה בן מַרְקוּרָה, וכן רכוש משרדה של הגבירה האצילה של אל-אאמר ב"לשכת אל-מֻחַוַּל" (אל-מג'לס אל-מֻחַוַּל היה אולם בתוך קצר אל-בחר, שהיה בעצמו חלק מאל-קצר אל-כביר — מתחם הארמון הגדול של ח'ליפי בית פאטמה). תיארוך: החשבון מתייחס לשנת הח'ראג' 550, המקבילה לשנת 551/52 להג'רה ולשנת 1156/57 לספירה. תנובת האדמה מסתכמת ב-200 אִרְדַבּ: 133 אִרְדַבּ של חיטה ו-66 אִרְדַבּ של שעורה. בצד האחורי של המסמך מופיע סיכום של תוכנו בצד הקדמי. (המידע מבוסס על CUDL ועל ח'אן.)

לוח שנה אסטרונומי/חקלאי למצרים, המכסה ארבעה חודשים קופטיים (האתור, כיהכּ, טובה ואמשיר), ומציין גם את שמותיהם של החודשים הגרגוריאניים המקבילים בערבית. בראש אחד הדפים נזכרת השנה 1090 — ככל הנראה לפי הספירה ההג'רית (1679/80 לספירה); קריאת התאריך כשנה קופטית הייתה מניבה תאריך בלתי סביר במאה ה-14 לספירה. בראש הדף השני נזכר אדם בשם רצ'ואן אפנדי. רוב הרשומות בלוח נראות כאירועים מחזוריים: "החיטה נזרעת", "רוחות הדרום נושבות", "זריעת הפרג", "תחילת הלוואקח" וכיוצא בזה. עם זאת, אחת הרשומות (הראשונה תחת חודש טובה) חורגת מן הדגם וקובעת: "הסרת המגפה (וַבַּאא) במצרים".

מכתב מיוסף בן נדיב החזן, השוהה בבלביס, אל אליהו בן זכריה הדיין בפוסטאט. כתוב בערבית-יהודית. רוב המכתב עוסק בענייני מסחר בחיטה. השולח מסביר שלא נסע בעצמו לפוסטאט בשל מס הגולגולת שלו ושל בנו מכארם. עם זאת, אם "רבנו" חפץ שיֵשב בטל מעבודה, יבוא לפוסטאט ויעשה כן, וילמד אצלו מסכתות חולין, קידושין וגיטין. השולח מציין שהוא מתפלל לשלום הנגיד רבי אברהם בן הרמב"ם ("אברהם הנגיד", שורה 14v) בכל שבת בעת הגבהת ספר התורה. בסוף המכתב נמסרות דרישות שלום לברכות (קרוב לוודאי שלמה, בנו של אליהו) ולאנשים נוספים. רבי אברהם בן הרמב"ם נשא בתואר "נגיד" לאחר שנת 1213 לסה"נ.

קטע ממכתב בכתב ערבי. נשתמרו 4 שורות, וההמשך נכתב באלכסון בשוליים. בין הביטויים שניתן לזהות: ...فضلا عما . . . اه اذ كان جميع ال . . . . . . . فالله تعالى ذكره يطالب كل من يحكي المحال فيذكر ملائمه وبيده الافعال والكتب الذي امتلكت الاوسية وصنعت آخر(؟) غلا[ته؟] بجملة مال. כלומר: "...יעניש האל יתברך שמו את כל מי שמדבר דברי הבל ומתאר את תכונותיו(?). בידיו הפעולות(?) והמסמכים שהאחוזה (אלאוסיה) החזיקה בהם, ויבולה הפיק סכום כסף גדול..." הקריאות הללו הינן משוערות. בשוליים נזכרים חיטה ושעורה ושמו של אדם מסוים. בצד הרקטו מופיע טקסט עברי דהוי בעל אופי מקראי.

מכתב מיוסף בן מוסא לאבו סולימאן מסוים. בערבית יהודית. תיארוך: ככל הנראה המאה ה-11. לנמען יש בן דוד מצד אב (אבן עם) בשם לבראט בן דאוד (אולי אבן סוגמאר באותו שם). ישנם מספר מכתבי גניזה מיוסף בן מוסא אל-טאהרטי, אך כתב היד אינו תואם, כך שהשולח של מכתב זה הוא כנראה אדם אחר. בברכות הפתיחה, השולח מזכיר את אביו אבו יוסף, אבו זכרי ואבו עומר. לאחר מכן מדווח על מחיר החיטה ומצב הארץ. החלק הבא עוסק בענייני עסקים שונים: מוזכרים יצחק אבן קיומה, בן הדוד לבראט, אלמריה, חוט ואברהים בן עבד אל-רחמן. דרישת שלום לאבו יעקוב אבן בזאז, שבנו בריא ונמצא אצל דודו מצד אמו.

מכתב מגבר בפוסטאט אל אמו, במקום לא ידוע. בערבית-יהודית. תיארוך: ככל הנראה מהמאה ה-12 או אולי מהמאה ה-13. הוא מדבר על ילדיו (וככל הנראה הייתה לו גם אישה). הוא שהה במחלה במשך חודשיים, ואז הגיע לפוסטאט בכוונה להישאר רק חמישה ימים, אך לא היה אפשר לעזוב בשל הילדים. כעת הוא שולח לה 40 דרהם באמצעות אברהים אבן אלאשקר. עליה לשלם 5 לאבו עלי ולקנות חיטה (קמח) ב-10 דרהם עבור הילדים. הוא נותן הוראות נוספות, קשות להבנה, לגבי מה לעשות עם שאר הכסף — אולי הזמנות לטוויה (אסתע'זאל)? הוא מתאכסן אצל אבו נצר בן כרים בקאעת אלפאצ'ל. (המידע מכרטיס האינדקס של גויטיין.)

מכתב מסחרי בערבית-יהודית. תיארוך: ככל הנראה מן המחצית הראשונה של המאה ה-12, על פי כתב היד והשמות הנזכרים, אך זוהי השערה בלבד. במכתב מוזכרים קשרים עם האמירים שִׁבְּל אלדולה ונאהִץ' אלדולה. השולח מספר שאלפֵּאֵר הודיע לו כי הפלאח (fallāḥ) שאצלו הפקיד את סחורתו "חומד" אותה — כלומר מבקש לנכס אותה לעצמו. השולח מתלונן שהוא נרדף בדרך זו יותר מכל אדם אחר, ומציין שגם בשנה הקודמת נגרמו לו טרדות מרובות עד שהצליח לקבל פיצוי על סחורה שנגנבה ממנו. בשוליים הוא מזכיר חיטה באיכות ירודה. בצד האחורי הוא מבקש מהנמען לדבר עליו בפני הוואלי (ḥaḍrat al-wilāya).

רשימת שמות המלווה בסכומי כסף ו/או כמויות חיטה. בערבית יהודית. כנראה רשימת תרומות, שכן היא פותחת ב"סיידנא" ו-3/4 דינר. שמות נוספים כוללים: היבה אל-מֻריד; אבו אל-ריצ'א בן הלאל; אלמנת אל-נג'יב; אבו אל-פרג' אל-תאג'ר; אבן ע'לייב; גיסו אבו זכרי אל-טביב; אל-כהן אל-סיקִּלִּי; אבו עלי אל-בִּלְבֵּיסִי בן אל-בוסתאני; אבן אל-מֻטְרִב אבן נֻפַיְע; אל-כאתב בן אל-שַׁמַּאע; אבן אל-נאקד; טַיְּיב בן אל-סַרְג'אס(?); עלי אל-פרנס בן אבו סעד; אבו אל-פרג' בן חאתם בן עַלָּאן; אבו אל-פרג' אל-ע'זולי; טייב אל-בַּזָּאז; היבה אל-סמסאר בן כַּלָּאם.

מכתב מאת אבו אלפצ'ל בן אלד'הבי אל ערוס בן יוסף. בערבית-יהודית. נכתב בשני כתבי יד שונים. הכותב מבקש מהנמען להשכיר את הטבקה ולשלוח לו את דמי השכירות. ארבע ויבּות של חיטה עולות דינר אחד; הוא מבקש לקבל אירדבּ אחד מדי חודש. לפי גויטיין, במכתב אל ערוס בן יוסף (מסמכים מתוארכים 1088–1116), סוחר נודד שמושבו באלכסנדריה, הכותב מזמין אירדבּ אחד של חיטה מנופה בכל חודש; ברור שלא רצה לקבל את כל הכמות של אספקת השנה בבת אחת, משום שכפי שהוא מציין, המחיר היה גבוה (רק ארבע ויבּות תמורת דינר אחד). המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.

רקטו: שטר הודאה (אקראר) בכתב ערבי. המודה הוא ענתר אלאסתאד' אלזכ'רי(?), המתואר כסריס ו/או פקיד ממשלתי. תיאורו החיצוני מובא בשטר: בעל גוון עור צהבהב (אצפר אללון), מצח רחב (ואצ'ח אלג'בהה) ואף מחודד (אקנא אלאנף). השטר מתוארך לשנת 515 להג'רה, היא 1121/22 לסה"נ. בסוף שורה 3 מופיע ככל הנראה תיאור תפקידו, אם כי הקריאה אינה ברורה: "והוא [...] עלא [...] [...] אלריף" (כלומר, ממונה על משהו הקשור לכפרים/אזור הריף). נראה כי הוא חב סכום כסף או כמות חיטה לאבו אלפרג' בן יוסף אלאסראאילי. דרושה בחינה נוספת של המסמך.

מכתב מיעקוב בן סלמאן אלחרירי, ברמלה, אל נהראי בן נסים, בפוסטאט. כתוב בערבית-יהודית, כשהכתובת מופיעה הן בערבית-יהודית והן בכתב ערבי. התיארוך: בערך 1066 לספירה, על פי הערכתו של גויטיין. מבחינות מסוימות מדובר במכתב מסחרי שגרתי, המזכיר סחורות ומחירים שונים. השולח מספר גם כי נקלע לסערה בעת שהפליג מיפו, נמל הים של רמלה. הוא שואל על מחירי החיטה והלחם בפוסטאט, שכן העיר נפגעה קשות מהרעב הגדול (1062–1070), ושואל לשלום אביו ובני משפחתו בעתות הקשות הללו. המכתב הזה מעיד על כך שהמסחר נמשך גם בשנות הרעב.

מכתב, כנראה מבן לאביו על פי הביטוי 'ומא אעלמך בה יא ואלדי'. השם עבד אלוהאב מופיע בצד האחורי בשאריות הכתובת. תחילת המכתב וחלקים אחרים קרועים, אבל ניתן לקרוא מספר מילות הנוסחה הפותחת - 'ג'מע אלל-ה ביינינא'. מוזכרים ארדבים של שעורים (שעיר) מספר פעמים, חיטה (קמח) ואפונה (ג'ולבאן), וסוס שהגיע בשלום (וקד וצל לנא אלחצאן סאלם). המכתב בכללותו נראה מדווח על עסקאות מסחריות רגילות ומחירי סחורות. נעשה בו שימוש חוזר לטקסט ספרותי בצד האחורי, המזכיר ירח וכוכבים, בין אם אסטרונומי ובין אם פיוטי.

מכתב מח'לף בן יצחק לאבו עמראן מוסא בן צדקה אבן נפיע, בערבית-יהודית. השולח מציין כי שלח מכתבים קודמים באמצעות סאלם בן אפרים, ובהם ייפוי כוח לגביית סחורות שנשלחו עם תמים. אם סחורה מסוימת "שוחררה" מעידאב, הוא שלח (או ישלח?) שעווה וקוסט הודי. על אבו עמר למכור פריטים אלה במצרים, לרכוש בתמורתם שמן פשתן וחיטה, ולשלוח אותם לח'לף (בתימן). במכתב מוזכרים כרים אבן [יִ]גّוּ(?) הצָ'אמִן (הערב); אבו אלמעאלי אלקיסראני; ואחמד בן ע'ורי(?). לפי הערותיו המצורפות של גויטיין קיים תעתיק של המסמך.

מכתב בכתב ערבי. שריד מקוטע (החלק התחתון חסר, וייתכן שגם השוליים הימניים אם היו קיימים); המכתב נמשך בשוליים העליונים של הצד הקדמי. כתב יד לא אחיד, דיו דהויה ומספר קמטים. פותח בבסמלה ובברכות פתיחה קצרות (יא מולאי ג'עלת פדאכ מן כל סוא או מן כל [...]). לאחר מכן באות האשמות: "מה היא האכזריות הזו וההזנחה כלפי בני משפחתך?!" הכותב ממשיך ומתלונן על מצוקה ועל מחסור בחיטה. נראה כי תלונתו היא על כך שאינו מקבל כלכלה הולמת, בעוד שהנמען מוציא סכומים נכבדים על צרכים חומריים אחרים ועל צדקה.

מכתב מיעקוב בן סלמאן אלחרירי בטריפולי (שבארץ שאם) אל נהראי בן נסים בפוסטאט. בין הסחורות הנזכרות בו: חיטה, תאנים וכותנה. לפי גויטיין, המכתב נכתב כשבעה שבועות לפני מכתב אחר של אותו כותב, ועל כן יש לתארכו לסביבות 458–459 להג'רה (1066 לספירה), בעיצומה של "אלשדה אלעט'מא" (המצוקה הגדולה) במצרים, תקופה שבה היו הסוחרים להוטים להבטיח לעצמם כל מזון שיכלו להשיג. הכותב מדגיש את חומרת השעה ומפציר בנמען שלא להתמהמה: "אתה יודע באילו זמנים אנו נתונים, אל תתעכב, אלו ימים קשים".

מכתב מסחרי המדווח שכל בני הבית בריאים ושלמים, ומוסר את מחירי הסחורות השונות. חיטה: דינר אחד תמורת 9 ויבּאת. דבש: 5 דינרים לקנטאר אחד. השעווה נמכרת היטב. פשתן מיוצא לחוף הסורי-ארץ-ישראלי. מפרג' ושוּעַ הבאניאסי נמלטו מן האויב התוקף את קיסריה (אם כי גויטיין קרא זאת כאילו מפרג' ושוּעַ נמלטו אל באניאס). שוּעַ חזר למליג'. מפרג' עתיד לבוא בחודש אלול. (המידע מבוסס על כרטיסיות המפתח של גויטיין.) המכתב מסתיים בצדו האחורי בשלוש שורות בכתב ערבי, שטרם תועתקו במלואן.

מכתב אישי מיהודה בן יעקב לאבו עמראן מוסא אלדיאן(?). בערבית-יהודית, בכתיב לא שגרתי. הכותב מזכיר שתשעה באב חלף ועבר, והוא היה שרוי במצוקה בשל הפרידה מהנמען. חוכר המס של משי (צ'אמן אלחריר) בא במוצאי שבת והודיע לו על מותו של אבו אלעז, והוא שולח תנחומים. מוזכר הע'ולאם (הנער/המשרת) של אבו אלחסן, וכן מוזכרת חיטה. דרישות שלום למגוון אנשים ובהם סת מסך. בשוליים הוא מסביר שיש לו עניינים לטפל בהם מול הקאדי, ואלמלא כן היה בא בעצמו. דרישות שלום לבנו אבו סעד.

מכתב בקשה לתרומה מאת משה המלמד אל עמרם הלוי. משה מסביר שלא הצליח להרוויח דבר מהוראתו בתקופת החג, ופונה אל עמרם בבקשה להלוואה של חיטה — או שווה ערכה במזומן — שכן אין לו מה לאכול. הוא מציין כי כבר כתב לעמרם בעבר ותיאר את המצב הכלכלי הקשה של משפחתו, אך לא זכה לכל תגובה. במכתבו הנוכחי הוא אף מטיח בעמרם דברי תוכחה ואומר לו "ראוי היה שתיטיב עמי מבלי שאצטרך לפנות אליך". המידע מבוסס על קטלוג CUDL ועל גויטיין, "החברה הים-תיכונית", כרך ב', עמ' 188.

מכתב מאדם בשם דאוּד אל אליהו הדיין. כתוב ביהודית-ערבית. עניינו דמי מזונות (15 דרהם ושלוש וויבות בחודש) ששולמו לאשתו של פרח' בתקופה שבה הניקה ילד. לאחר שגמלה את הילד הודיעו בני משפחתו של פרח' שיסכימו לשלם רק את הסכום הכספי ולא את החיטה, והשולח מתעמת עמם בנוגע לכך. סלים, אחיו של פרח', עזב ויצא אל המחנה הצבאי (אל-עסכר). השולח מבקש מאליהו להעלות את העניין בפני "סיידנא" — ככל הנראה רבי אברהם בן הרמב"ם. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

צד הוורסו (השימוש המקורי): רשימת חלוקה של כסף וחיטה לעניי הרבנים, המנוהלת בידי החבר (אל-חִבְּר) [...] ויעקוב אל-[...]. כתוב בכתב ערבי. הרשימה גדולה בהרבה מרשימות חלוקה אחרות הידועות מתקופה זו. כ-55 שורות השתמרו, ובהן מופיעים עשרות מקבלי צדקה, רבים מהם עיוורים. בין השאר מוזכרים "... אל-אנדלוסי וא-אח'והא" (שורה 4). המסמך נחתך לאחר מכן לשלושה דפים (לפחות), אשר שימשו מחדש לכתיבת טקסט הלכתי בכתב ידו של רבי אפרים בן שמריה. ראוי לבחינה נוספת.

קטע משטר מכר על מחציתו של בית חרושת לסוכר (אלדאר אלסכרייה) במניית זפתא. תיארוך משוער: המאה ה-12 לערך. אחד מגבולות הנכס הנמכר הוא נכס אחר המוחזק בשותפות בין "בן הרב" לבין קאדי. אחד הצדדים לעסקה הוא אבו אלמרג'א סאלם. נכסים שכנים נוספים מזוהים בשמותיהם של יורשי חסין בן אבראהים אלמערי, ושל סאלם אבן אלאשקר. בצד האחורי נרשמו חשבונות ארעיים בכתב ערבי ובספרות יווניות/קופטיות, ובהם אזכור של חיטה. (חלק מן המידע מתבסס על גויטיין וכרטיסיותיו).

מכתב מאישה לקרובת משפחה. ביהודית-ערבית. מוזכרים: אבן אל-ריס אבו אל-ב[ראכאת] (=שלמה ב' אליהו); אחות הנמענת; 'הוא אינו קורא ואינו מתפלל...'; 'אני במבוכה...'; מישהו עולה לדיוואן ברגל; מישהו מבזבז את ימיו בבטלה; 'יא סיתי, הנה אני תקועה איתו...'; 'העין הדולקת, ואני נשארתי...'; 'מהריס אליה (=אליהו הדיין) כל מה שאנחנו צריכים...'; 'הצורך הגדול ביותר שלי... לשיעול ולסירופ...'; הוצאות; שמיכה; 'מצאתי שהם קנו חיטה...'; ברכות לכולם במשפחה.

מכתב משפחתי הממוען לאדם בשם אבראהים. בערבית-יהודית. כתב היד והכתיב בסיסיים, והאיותים החריגים כל כך עד שקשה להבין את המכתב. נראה שהנמען מקבל נזיפה על היעדרותו הממושכת ועל הסכומים הזעומים שהוא שולח הביתה לפרנסת אשתו ("אפילו היית מרוויח דינר ביום בהיעדרך, הכסף לא היה מספיק"). הנמען מקבל ברכות שלום מאשתו ומרבקה {ו?} אבו סעיד. בצד האחורי מתבקש הנמען לשלוח מספר פריטים לקראת פסח, ובמיוחד חיטה. ייתכן שמוזכר בו "מי שהיכה את בנך."

מכתב מאלכסנדריה אל בני משפחתו של ישועה בן סהל בפוסטאט. ייתכן שישועה בן סהל הוא דווקא השולח עצמו. בין הדברים המוזכרים במכתב: "החיטה.... לו ראית את אחותך, לא היית מזהה אותה... מן השפחה, היא מאיימת עליה בקאדי (al-qāḍī) ובמגורי החיילים (al-ḥujra)... שלוש פעמים, ולבה אינו שקט... הדבר שאמרת ששלחת עם פֻצַ'יל לא הגיע... אל תקפחו ממנו את המזונות (al-mawna)...." ייתכן שיש בו אזכור של הליכים משפטיים. אֻם עִמראן שולחת ברכות שלום.

מכתב מאברהם בן אבי אלחי, מאלכסנדריה, אל אחיו מוסא. נכתב בסביבות 1075. הכותב מתאר את הקשיים שהוא חווה, ובמיוחד את מצוקתו הכלכלית, שכן הוא תלוי בחיטה ובכסף שאחיו מוסא שולח אליו. גם אחותם, ג'רבּה, זקוקה לסיוע כדי שיהיו ברשותה המצרכים הדרושים לה לעבודת האריגה. אברהם משמש מלמד לילדים צעירים, אך התשלומים שהוא מקבל מועטים ואינם סדירים, ובנוסף חסרים לו כמה ספרים הנחוצים לעבודתו. המידע מבוסס על גיל, ארץ ישראל, כרך 3, מס' 472.

מכתב ממשה בן אבו זכרי לקרובו אַרַח' בן נתן, בענייני מסחר. משה מביע את דאגתו מכך שאַרַח' יצא למסע ללא בן לוויה (רפיק). משה מבקש מאַרַח' לסייע לו במסירת חוב של דינר אחד ולא לעכב אצלו את החיטה שברשותו, שכן מצב האנשים קשה. בנוסף, משה מביע את רצונו להתלוות אל אַרַח' במסע המסחרי הבא שלו. הכותב הוא, ככל הנראה, בנו השני של אבו זכרי יהודה בן סעדיה הנגיד — בן שלא היה ידוע עד כה. (המידע על פי פרנקל.) הערות מאת פרנקל בעברית.

רקטו (שימוש משני): שריד של מכתב מסחרי בערבית-יהודית. נזכרים בו אדם המכונה "אלעוזר" (ראו השוואה למסמך נוסף); בנו של מישהו; פנקסים (דפאתר); יעקוב; אבו אלפרג'; ואדם ששלח 200 ליטראות של משהו (חיטה?) בארבעה משלוחים של 50 ליטראות כל אחד, ואמר שהמחיר היה 35 דינרים לתליס (שק), וכי בכך פרע את חובותיו. בהמשך נכתב: "באשר לעניין השפחה, נחזיק בה כמיטב יכולתנו, ואם...". לאחר מכן מוזכר פרנס. (חלק מהמידע מבוסס על קטלוג CUDL.)

מכתב מיוסף בן מוסא אלתאהרתי, ככל הנראה ממהדיה, אל נהראי בן נסים בפוסטאט, בנוגע למשלוחי סחורות. סתיו 1063. הכותב מתאר קשיים במכירה ומזכיר סחורות מגוונות, ביניהן חריע, קמפור (כופר), סוכר, שרף, כרכום, אינדיגו (נילה), חיטה, צמר, עץ, אבני אודם, חרוזים, פנינים, שמן ועוד. יוסף דן גם בקשרי המסחר עם ספרד והמגרב, אף שהדרכים מסוכנות, ומציין את פטירת אחיו ברהון בן מוסא. (המידע על פי גיל, ממלכת ישמעאל, כרך ג', מס' 374).

שריד קטן ממכתב משפחתי ו/או עסקי. מוזכרת מחלתו של מישהו (שורה 2 בצד הפנים), וכפי הנראה גם השולח עצמו היה חולה שכן האל שלח לו בריאות (שורה 4) וכעת הוא מחלים. הוא מזכיר שהוא צם. בצד האחורי מופיע הביטוי "אלניל", שככל הנראה מתייחס לאינדיגו ולא לנהר הנילוס (שמכונה בדרך כלל "אלבחר"). כמו כן נזכר אדם שנסע לאשמונין (280 ק"מ דרומית לקהיר), ומוזכרים גם "אלמניה" וידיעות על לחם וחיטה. (חלק מהמידע מבוסס על קטלוג CUDL.)

verso (שימוש מקורי): פתק מאת שלמה בן אליהו (החותם בשם בראכאת אבן אל-דיין) אל אל-שיח' אל-ראשיד אבו אל-פדל. בכתב ערבי, כשהשורה האחרונה בעברית. תיארוך: תחילת המאה ה-13. הוא מבקש בנימוס רב מהנמען לקיים את הבטחתו ולספק את 'רשימת החיטה' (קאאימת אל-קמח). recto (שימוש משני): חשבון בערבית-יהודית ובספרות יווניות/קופטיות, מאורגן לפי הפרשיות. מוזכרת סת כאפור. ייתכן שזוהי 'רשימת החיטה' שנתבקשה במכתב ב-verso.

חשבונות בכתב ערבי. ייתכן שמדובר בחשבונותיו של סוחר, המפרטים סכומי כסף שהתקבלו תמורת סחורות שונות: שומשום (5 דינרים); "החיטה של דמיאט" (5 + 1/4 + 1/6 דינרים ו-52 דירהמים); ופול (180 דירהמים). בראש העמוד מופיעה גם הוצאה הקשורה לבית בד (מעצרה — miʿṣara). בצדו השני של הדף, סמוך לתחתית, נזכר סכום של 300 דינרים. אפשר שאין מדובר בחשבונותיו של סוחר פרטי אלא במסמך מטעם השלטון. נדרשת בחינה נוספת.

קטע ממכתב בערבית-יהודית. תיארוך: המאה ה-12 או ראשית המאה ה-13. המכתב מזכיר סכומים של דינרים; אדם שקנה סחורה, מכר את כולה בהפסד באלכסנדריה, וכעת אינו מתכוון לשוב לפוסטאט. מוזכרים סידורי נסיעה; אבו זכרי; אמו של מישהו; נכס שאינו עומד להימכר; והוראה לקנות חיטה למישהו במקום לחם. דרישות שלום לסולימאן, אבו אל-פצ'ל, סת אנתג'אב, סת ג'והר, ואבו אל-מכארם. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

בצד ה־verso: רשימת תורמים של חיטה. התיארוך הוא ראשית המאה ה־13, לפי כהן. גויטיין שיער שהחיטה נתרמה בהקשר של מנהגי אבלות, שכן צד ה־recto מכיל מכתב תנחומים. אירדבּ אחד שווה לשישה ויבּות, וויבּה אחת מכילה כחמישה־עשר ליטרים או כארבעה גלונים. משק בית ממוצע ממעמד הביניים, שבו שני ההורים נוכחים, נזקק ל־12 אירדבּים של חיטה בשנה, או אירדבּ אחד לחודש. (המידע מבוסס על כהן ועל כרטיסיית גויטיין.)

מכתב עסקי בערבית-יהודית. תיארוך: ככל הנראה מהמאה ה-12 או ראשית המאה ה-13. המכתב עוסק במסע של הנמען ושל אדם שלישי, ומזכיר 80 דירהם המוחזקים בידי אדם נוסף, וכן את הגעתו של אדם נוסף וחדשות אודותיו. הכותב מציין שהות באל-מחלה בליל יום רביעי; פגישה עם מכין בן מח'תאר, שמסר על כוונתו לצאת למסע ועל כך ש-80 כדי יין שלו החמיצו והפכו לחומץ; כמו כן מוזכר אל-שיח' אל-רשיד, ומדובר גם בחיטה איכותית.

בעל המתכנן לצאת לנסיעה אל מעבר לים מקצה לאשתו עשרים דרהם בחודש — דהיינו חמישה דרהם לשבוע — וכן כמות חיטה. מן העשרים דרהם תשלם האשה גם את מס הגולגולת שלו, ובנוסף תכסה מתוכם את שכר הדירה ושאר הוצאות משק הבית. הבעל מתנה במפורש כי לא יהיה לו שום תביעה או זכות בהכנסות שהאשה תרוויח מעבודתה ומטוויה. פוסטאט. מתוארך לתשרי א'תמ"ה לשטרות (1133 לסה"נ). (המידע מתוך גויטיין, החברה הים-תיכונית.)

רשימת שמות לצד סכומי כסף. בכתב ידו של חלפון בן מנשה (בערך 1100–1138). ייתכן שמדובר ברשימת תורמים או ברשימת חלוקה של חיטה. בין השמות המופיעים: זין בן ק[...]; אבו אל-חסן עלאן; אבו אל-פצ'ל בן אל-קמחה; אבו אל-מנא אבן קשקוש (המופיע גם במסמך נוסף). הערה: המסמך הועבר ממקומו ובמשך תקופה מסוימת לא היה ידוע מיקומו המדויק. עודד צינגר זיהה ב-2025 כי המסמך תואם לתעתיק של מארק כהן עבור "77.?".

גב: מכתב בערבית יהודית. קטע (פינה ימנית תחתונה). מבקש מאדם מכובד לעזור לקבוצת אנשים, על ידי הלוואת כסף או שליחת כמות קטנה של חיטה או תבואה. גב: טקסט עברי פיוטי, אולי מיועד לפתיחת מכתב. ב-180 מעלות, מכתב ערבי מחורז המורכב כולו מחנופה ואיחולים טובים ('שיאלוהים ישמור כתפיך(?) ויגן על אמצעך ועל צלעותיך(?)'). מתחת ישנן כמה רשימות נוספות בערבית יהודית ובכתב ערבי (אל-ריאס אל-[...]).

מכתב מאת סלאמה בן נסים בן אסחאק אלברקי, מבוציר, אל נהראי בן נסים בפוסטאט, סביב שנת 1053. הכותב שוהה בבוציר לצורכי עסקיהם של נהראי ושל בני משפחת תאהרתי, ובמיוחד ברהון בן מוסא התאהרתי ומרדוך בן מוסא. עליו לרכוש פשתן בכפרים, וכן חיטה. הם הורו לו כיצד לקנות ומה לקנות. הוא מתלונן על איכותם הירודה של הדינרים שמסרו לידיו. המידע מבוסס על גיל, ממלכת ישמעאל, כרך ד', מס' 640.

מכתב העוסק בעסקה בחיטה (אולי בכמות של אִרְדַבּ אחד) ובה מעורבים בין השאר חבר ('חבר הישיבה'). אם אל-שיח' ישועה (שורות 3–4) הוא אותו אדם המכונה אל-מלמד ('המורה', שורה 1), ייתכן לזהותו עם אחד משני אנשים המוזכרים במסמכי הגניזה בשם ישועה המלמד בן אברהם — האחד חי באמצע המאה ה-12 והשני בראשית המאה ה-13; ראו גויטיין. בצדו האחורי של המסמך כתב מקוטע בערבית, ברובו בלתי קריא.

מכתב מאת נסים בן חלפון, מטיניס, אל נהראי בן נסים בפוסטאט. סביב שנת 1056. הכותב הגיע זה עתה לטיניס והוא נדהם לראות את המצב בעיר: המסחר השתתק והעיר נראית כאילו נחרבה. הוא מעלה שאלה בנוגע למשלוח של פשתן ומזכיר רכישת חיטה למשפחתו. נסים גם פונה פעמיים לנהראי בבקשה דחופה שישגיח על ילדיו, "האש בלבי בשל מצבם... כי אתה יודע את מצבם", ושיסיים את העסק במהירות בשל כך.

"רשימת חלוקת חיטה" — חלקה העליון של רשימה שנמחקה חלקית, ובה השתמרו כארבעים שמות. בין הנמנים בה אחות אשתו של הרמב"ם, אלמנתו של דוד בן מימון שטבע בים הודו. היא קיבלה "רבע ושמינית" של ויבה, כלומר רבע עבור עצמה ושמינית עבור בתה התינוקת. לפחות חמישה אנשים מתוארים כ"שאמי" (כלומר מארץ ישראל או מדמשק); מלבדם אין ברשימה אנשים מחוץ למצרים. המידע מבוסס על גויטיין.

חשבונות מסחריים בכתב ערבי ובספרות יווניות/קופטיות. כל עמוד מכוסה בכותרת 'החיטה שנמכרה בשמו של אבו סעיד אל-יהודי אל-סֻכָּרִי.' מתוארך: כ-623 ה' = 1226 לספירה. (יש תאריכים ספציפיים יותר בכל צד, כולל אזכור חודש שווֹאל, אך השנה ברקטו קשה לקריאה — ייתכן 622.) רשימות מפורטות שמורות בכל צד. מוזכרים שמות אחדים. רשומה אחת מתייחסת ל'קצין הספינה' (ראיס אל-מרכב).

מכתב מאת עמרם בן יוסף, ככל הנראה מאלכסנדריה, אל נהראי בן נסים בפוסטאט. נכתב בסביבות שנת 1075. המכתב עוסק במשלוח של עלי דקל שהגיע מחוץ למצרים. בנוסף מוזכרת בו רכישת חיטה, וכן מחלוקת סביב בד אריזה השייך לכותב — אדם בשם מֻסלִם (ככל הנראה שמו היהודי הוא משולם) מכחיש שהבד שייך לו. ראו גם את הקבוצה העוסקת באבו אלפרג' נסים, שנעלם בהודו, ובכמות הקמפור שלו.

טבלת שמות הקשורה כנראה לגיוס כספים קהילתי או חלוקת צדקה. כמה מהרישומים נראים כקשורים אל אלמעלם מוסא בן שמואל בן יוסף אלכהן אלעודי. בצד ימין של הרקטו מוזכר סכום של מטבעות זהב סולימאניים חדשים (אלד'הב אלג'דיד אלסלטאני אלסלימאני). ברישומים שעל הוורסו, שמות מצומדים למילה אִרְדַבּ (כמות חיטה) ולסכומי כסף. בין השמות: יונס, אברהם, רשיד, יחיא, חגי ויוסף.

רשימת הוצאות בסך 427.5 דרהם בח'איה עבור בגדים לפקידי הקהילה, וכן עבור תשלום יתרת חוב בגין חלוקת חיטה ופריטים נוספים. בראש המסמך נכתבה הכותרת: "נאסף 427.5. ההוצאה כולה בבח'איה" (כלומר דרהמים הנושאים את הכיתוב bkh). הרשימות שבצדו האחורי של המסמך נכתבו בידי שלמה בן אליהו (בסביבות 1220). המסמך מתוארך לשנים 1210–1225 לערך, על פי המידע שמסר גויטיין.

מכתב מסחרי בערבית-יהודית. זהות השולח והנמען אינה ידועה. תיארוך: ככל הנראה המאה האחת-עשרה. במכתב מוזכרים אנשים שונים, ובהם אבו יעקוב אחיו של תַמְרַה(?); זקן עני (שיח' סעלוּכּ); ואבן אלפַכּאה. כמו כן נזכרים מצרכים שונים שעמדו במוקד המסחר, ובהם פלפל, קינמון, עץ ברזיל (בקם), חיטה, שמן, ואינדיגו כִּרְמאני. המידע מבוסס על גיל, ממלכה, כרך 4, מס' 835.

מכתב מנסים בן חלפון, ששהה במניית סמנוד, אל נהראי בן נסים בפוסטאט. נכתב סביב שנת 1056. עוסק בענייני חיטה וקמח. הכותב מתאר את הקושי בהשגת חיטה, מנסה לספק חיטה לבני משפחתו ומבקש את עזרתו של נהראי בעניין זה. מוזכרים גם לכּה (lacquer) ומשי. הכותב מודאג לשלום בני משפחתו ומבקש שבנו, אבו אל-חוסיין, ימשיך בלימודיו אצל המורה (אל-מועלִּם). על פי גיל.

מכתב מאברהם החזן בן יעקב, השוהה בתוניס, אל אחיו פרחיה בן יעקב, השוהה בפלרמו שבסיציליה. עיקר המכתב עוסק בעניין של חליצה (התרת זיקת ייבום), כאשר האח המעורב בדבר הוא עדיין קטין שטרם הגיע לבגרות. בנוסף לכך, המכתב דן בשימושים בכספי הציבור ובמחירו הגבוה של החיטה. המידע מבוסס על בן-ששון, יהודי סיציליה, עמ' 643, ועל כרטיסיות המפתח של גויטיין.

מכתב מאת דוד אלקלעי, ככל הנראה מן מנית זפתא או מסביבתה, אל יוסף אלפרנג'י (כפי הנראה דודו), אולי בפוסטאט/קהיר. בעברית. תיארוך: אמצע המאה ה-16, על פי הערכתו של אברהם דוד וזיהוי האישים הנזכרים בו. עיקרו של המכתב בקשה מן הנמען לשלוח חיטה אל הכותב, ובצדה פרטים על מצב שוק החיטה במקומו של הכותב. חלק מן המידע מבוסס על מהדורתו של אברהם דוד.