צמחים ויבולים
רימונים במסמכי הגניזה
40 מסמכים באוסף נושאים את התגית הזו.
הרימון מופיע בגניזה בשלושה הקשרים. כפרי הוא נזכר ברשימות קניות ובחשבונות. כתרופה הוא מופיע במרשמים, ובעיקר קליפתו ומיצו, לטיפול במעיים ובדלקות. וכחומר עיבוד שימשו קליפותיו לעיבוד עורות ולצביעה, ולכן הוא נמכר גם לבורסקאים ולצבעים. יש לו גם נוכחות סמלית בפיוטים ובכתובות מעוטרות, שבהן הרימון מצויר כדוגמה. נוסף על כך מופיעים עצי רימון בחוזי חכירה של מטעים, ומהם אפשר ללמוד על ערך הקרקע החקלאית סביב פוסטאט.הרימון מופיע גם בהקשר ליטורגי, שכן שמו ניתן לקישוטי ספר התורה, וכך הוא נזכר ברשימות רכוש של בתי כנסת.
המסמכים
רשימה קהילתית הכתובה ברובה בלאדינו עם שגיאות כתיב עבריות רבות. ייתכן שמדובר ברישום של עליות לתורה בבית הכנסת והתרומות המקבילות שנתרמו על ידי המתפללים. לדוגמה למסמך מן העת החדשה המוקדמת המשתייך בבירור לתת-ז'אנר זה של רשימות קהילתיות, ראו Moss. IXa,3.20 (PGPID 26885). מבחינה פלאוגרפית ניתן לתארך את המסמך למאה ה-18 או ה-19, אך כתב היד הסופרי ייחודי ומוזר במיוחד, ולכן הערכה זו אינה ודאית. בשורה 2 נראית ככל הנראה שנה חלקית: '94 (٩٤). הרשימה נושאת את הכותרת "ב׳׳ה בצט נוטת די אלייות דיל ק׳׳ק נגב..סנת", שמשמעה: "... רישום של עליות (בכתיב משובש) של הק[הל] ה[קדוש]...". הכתיב השגוי של המילה "עליות" (עם א' במקום ע' ועם יו"ד כפולה) חוזר ונשנה בפתחי רוב הרשומות הבודדות בצורת היחיד אליית, aliyyat. הרשומה הראשונה היא אחת הקריאות ביותר במסמך כולו: "רימונים של יום קיפור (בכתיב משובש) מ(?- מין) ש[נת] 94" (רימונים יום קיפור מין ס׳ ٩٤). רשומות אחרות עוסקות ב"עליות" של חג ה"סוקות" (סוקות, בכתיב משובש), ובמקרים אחדים מציין הסופר שהתרומות נעשו "על ידִי" (por mi) או על ידי אדם בשם "דוד". רשומה אחת בצדו השמאלי של המסמך מזכירה את "עליית הק[הל] ה[קדוש] פורטיגיזיס (סיק)", ככל הנראה התייחסות לקהילה הפורטוגזית של קהיר בעת החדשה המוקדמת.
ורסו: רשימת מאכלים ו/או מתכונים. בחלק העליון מוזכרים מאכלים כגון: גבינה, קיפון אפור (בּוּרִי), לפת כבושה (לִפְת מח'לל), בשר עגל (לחם עג'ל), יונה (חמאם), צנון (פֻג'ל), זית, קטאיף (לביבות טבולות בסירופ), ממתק קשה (נאטף), מנגולד, קני סוכר, קולקס, דייסת חיטה (הריסה), פודינג סמיך (חביצה), תבשיל חמוץ בחומץ (סכּבּאג'), בצל, פול ירוק, דייסה ממותקת (מהלביה), בשר עם צימוקים (זביביה), תמר יבש מתוק ורך (עג'וה), בננה (מוז), כנאפה (קרפ), ולחם עגול עבה ועשיר (ג'רדק). הקטע הבא נושא את הכותרת "אל-נאפעה" (היעילה) ונראה כי מדובר במתכון הכולל סוגי בשר שונים, גרגרי רימון, סומק, ענבי בוסר, ברבריס, לחם ולימון. הקטע שלאחריו נושא את הכותרת "אל-אשרבה" (משקאות/סירופים) ומונה ספרגל גולמי ופריט אחד או שניים נוספים. הקטע האחרון נושא את הכותרת "רבּובאת" (תרכיזי פירות מבושלים) וכולל ורד, מספר פריטים נוספים, וריבס. (תרגומי שמות המאכלים מבוססים על Nawal Nasrallah, Treasure Trove of Benefits, 2018.)
מכתב מאת יצחק די קוריאל. בלאדינו ובספרות ערביות מערביות. תיארוך: ראשית המאה ה-19. נפתח ברשימת פריטים שהתקבלו (ריסיוי...), הכוללת זוג רימונים (לספר תורה), יד (פונטירו), נרגילה (נארגילי), סכין (קוגֿיאו), שלוש כפיות קטנות (קוגֿאראס קטנים), כף גדולה (קוגארה גדולה), שני מזלגות (פירוניס, מן היוונית πιρούνι), דלי נחושת (באקראגֿ, מן הטורקית bakraç), ארבעה זארפים (מחזיקי כוסות) (זארפיס), ומגש (סינייא) — סך הכול 17 פריטים במשקל (או במחיר) של 544 "דראמאס" (דראמאס). לא ברור מיד אם מדובר במחירם או במשקלם; ככל הנראה האחרון, שכן בהמשך מצוין שערכם כ-100 ריאלים. הוא ממשיך: "יחד עם נרתיק העץ של הסכין, ועם מכירת כלי הכסף הללו, עלי לתת לך 100 ריאלים עבור אלמנת שלמה בן צהל (שגם הוא מוזכר כנפטר במסמך אחר משנת 1802), או לחלופין מסמך תקף שיהיה ברשותה." מכאן ש-17 הפריטים היו ככל הנראה מעיזבונו של שלמה המנוח, ודי קוריאל הוטל למכרם כדי לספק לאלמנה את תשלום כתובתה. בצד האחורי רישומי סכומים.
מכתב מסחרי בערבית-יהודית, כתוב על קלף, מתוארך למאה ה-11. הכותב מזכיר את הגעתו לאלכסנדריה ואת שהייתו על הנילוס או בים במשך שלושה ימים. במכתב מופיע אזכור של "חברינו המגרבים" (אצחאבנא אלמגארבה). רוב התוכן מקוטע מכדי לשחזרו במלואו. נזכרים שמות חלקיים שונים, ובהם אסחאק, אבו אלפרג' ויעקוב. בצד האחורי מופיעות דרישות שלום לאחות; לחיים ולהלאל; ולר' מרדוך. מוזכר גם אבו אלפצ'ל בן ח'לפה (ייתכן שמדובר באותו אדם הנזכר במסמך אחר), אם אלח'יר, ועזרון. כמו כן כלול במכתב דיווח על מחירי סחורות (רימון, שעורה, שמן), ואזכור קצר של "גשם גדול" (או חורף).
מכתב מרופא בכתב ערבי הכולל הוראות מפורטות לטיפול בגבר חולה, ובמיוחד באשר לתזונתו, רחצתו והמשטר היומיומי שלו. המכתב מסתיים בשוליים במילים: "בחיי האל! שמור עליו... [אל תיתן לו לאכול?] עוף עד שיתחזק, בעזרת האל, ושבח לאל לבדו". בין הקטעים השמורים מן הטקסט: "[אל לו להפריז?] בשום דבר, לא באוויר, לא במאכל, לא במשקה ולא ברחצה. ובאשר למאכלו... רימונים מתוקים [סירופ רימונים] ולחם וסוכר. ועליו להיזהר במרחץ ולא להתעכב בו זמן רב מדי, אלא ייכנס לשעה אחת ולא... יגלח את שערו ויפנקו וישרתו וירחץ את ידיו בפריחת רימונים(?)...".
הזמנת פירות (ובהם לימונים, תפוחים, רימון וסוכריות שושנים) מאת הזקן אבו אלחסן, שיש למסור למוביל המסמך. בצד ה-verso מופיעים חשבונות שאינם קשורים לכאורה, הכתובים בכתב ערבי ובספרות יווניות/קופטיות. חלק מהפריטים, למשל "לימון ספרג'לי" (laymūn safarjalī), דומים לאלה המופיעים במסמך אחר (PGPID 28989). מאחר ש"לימון דמוי חבוש" אינו הגיוני כשלעצמו, ככל הנראה מדובר ברמיזה לכך שכל הפריטים הללו הם סירופים (למשל, [שראב] לימון ספרג'לי — סירופ לימון בטעם חבוש).
רשימת מלאי מתאריך 8 בג'מאדא א'-ת'אני של חנות למכירת פירות וסוכר, החומרים להכנת ממתקים ביתיים "עבור אלה שביקשו ליהנות מן הפירות במצב אחר מזה הטבעי". הרשימה כוללת כמות גדולה של סוכר רגיל וכמות קטנה של סוכר-סלע (סוכר גבישי), 100 ליטראות (פאונדים) של אגוזי לוז וכמויות קטנות יותר של גרגרי רימון, סומק, פיסטוקים ושני סוגי צימוקים. כן נזכרים בה עלי בננה, ככל הנראה לצורכי עטיפה. גויטיין מביא תרגום מלא של המסמך בהערת שוליים.
טקסט רפואי. תאריך: לאחר המאה ה-10, על-פי הרופאים המצוטטים במסמך. מכיל תיאורים של יתרונות בריאותיים ושימושים רפואיים של פירות שונים - כגון אפרסקים, רימונים, תמרהינדי ותפוחים - במסורת הפילוסופיה הרפואית היוונית והאסלאמית. הטקסט מצטט הן את היפוקרטס (כ-460 - כ-377 לפני הספירה) והן את אבן רד'ואן (998-1068 לספירה). ניתנות עצות במסגרת תורת הנוזלים הגוף ואיכויות המאכל.
רקטו: מכתב מבניאם אל אבו סעיד אלעפצי בענייני עסקים הנוגעים לסחורות שונות, ובהן תמר הינדי (תמרינד) ופרחי רימון (ג'ולנאר). נזכרים בו אנשים אחדים, ובהם מסלם בן איוב, המופיע גם בקטע הימני העליון של אותו מסמך. ורסו: כתובת המען אל אבו סעיד, וכן רישומים שונים בכתב ערבי. (חלק מן המידע מבוסס על קטלוג CUDL.) לאותו שולח ונמען ראו גם מסמכים נוספים המתועדים בפרויקט.
מכתב עסקי בערבית-יהודית. תיארוך: המאה ה-11 או ה-12. נזכרים בו מקומות כגון אלמהדיה ואלכסנדריה; אנשים כגון אבו סולימאן דאוד לבדי (השווה למסמך נוסף שבו הוא מופיע); אבן קיומה; וכן סחורות כגון גרעיני רימון אדומים ואגוז מוסקט. נזכרת בו דאגה לגבי הגעתו של דבר מה, "שכן רוחות המזרח מרובות ובוגדניות" (פאן אלשראקי כתירה זאניה). (המידע מבוסס בחלקו על CUDL.)
צד שני: מסמך בכתב ערבי, סוג של חשבון חקלאי או סקר. מזכיר אַלְ-מַיְדָאן אַלְ-בַּחְרִי, גומות לזריעה, רימון וזיתים. 'פִּי ל-מַיְדָאן אַלְ-בַּחְרִי...(שורה ראשונה); סִתַּה עַשַׁרָה חַפְרָה פִּי כֻּלּ חַפְרָה...גַרְת'...(שורה שנייה); פִּי ל-בִּרְקָה זַיְתוּן מֻתָאע רַפָּאאִיל...(שורה אחרונה)'. ייתכן שמדובר בכתב הערבי של אֶפְרַיִם ב. שְׁמַרְיָה.
חשבונות פרטיים בכתב ערבי, המזכירים כמויות קטנות של פריטים כגון בירה (מִזְר), תלתן (ג'ֻלַּבָּן) או אולי פריחת רימון (ג'ֻלַּנָּר), עוגיות (כעכ). השמות המוזכרים כולם בצורת X אל-דולה, למשל ג'מאל אל-דולה... שמס אל-דולה אבו אסד... כוכב אל-דולה... [...] אל-דולה אל-בלבַּיְסי. ככל הנראה קשור ל, או חיבור עקיף עם, T-S AS 177.42 (PGPID 37012).
רשימת שמות וערכים מספריים, אולי תרומות לקרן קהילתי. תיארוך: המאה ה-18 עד ה-19 בהתבסס על הפליאוגרפיה, השמות והפריסה. השמות המוזכרים כוללים: ישראל כהן, יוסף ארזיתלייאן[?], דוד סולטאן, נסים מוסרי, נסים סוסינו, מרדוכ' דאסא, יוסף כהן, סלמון נעמיאס. הערך של נסים מוסרי מזכיר גם 'רימונים' בעברית אולי כהפניה לפרי או לרימוני תורה.
צד אחד: פקודה משלמה בן אליהו המופנית לאבו אל-חסן. בערבית יהודית. אבו אל-חסן אמור למסור לנושא המכתב רבע רַטְל רוּבּ רימון חמוץ (מיץ מרוכז); רבע רַטְל רוּבּ תפוח; רבע רַטְל של משהו על בסיס שעורה. צד שני: מרשם רפואי בכתב ערבי. פותח ב"האל הוא הרופא ברחמיו". משתמש בזרעי עולש, בוראג', עץ סנדל, שוש וגיר במבוק.
ורסו (הטקסט המוקדם יותר): שבר ממסמך הקשור למדינה המתייחס ל'הצבא המנוצח' (אל-עסכר אל-מנצור). שמורים קצות שלוש שורות נוספות. רקטו (הטקסט המאוחר יותר): מכתב/עצומה בכתב ערבי, המתלונן על ענייני חקלאות ותנאים קשים (מזכיר בקר, עצי רימון, חלקות אדמה ואופני מים). נדרש בדיקה נוספת.
דף 7 רקטו: פתק בכתב ערבי. 'שלח לנו... לימון... חלאוה... השג לי שרב רימונים.' דף 7 ורסו: פקודת תשלום בכתב ידו של אבו זכרי כהן: אבו אל-חסן צריך לתת לנושא חצי ראטל שרב ורדים ורבע ראטל שרב רימונים. אותה הוראה כתובה בכתב ערבי ומחוקה.
גב: חשבונות המפרטים כמויות גדולות יחסית של חומרים רפואיים. ביהודית-ערבית, כתב ערבי ומספרים יוונים/קופטיים. פריטים: סירופ רימון; שני רימונים; אוקסימל חבוש; חומצה; סירופ ברברי; סירופ תפוח. יש גם 'אמת' בעברית בסוף החלק בכתב ערבי.
הוראות טכניות או מתכון בכתב ערבי. מזכיר סוגי מלח שונים (למשל, אנדראני) ושיטה. תיאור מ-CUDL: מרשמים רפואיים עם מרכיבים כגון מלח אנדראני, פלפל, עקרב-שיח', שיטה, אלום תימני, אוג, גל ועור רימון. גם מתכון לתרחיץ פה.
טבלת פריטים בכתב ערבי. כולם נראים כמאכלים/תבלינים/בשמים/חומרי רפואה, כגון עולש (הִינְדִּיבָּא), כַּרְוִויָה (כַּרַאוִויָּה) ופרח רימון (גֻ'לַּנָּאר). גזור לצורה ייחודית, כנראה לשם כריכה (ראה T-S 12.141 ותג).
ביפוליו של חשבונות בערבית יהודית ובספרות יווניות/קופטיות. רשימת חומרים פשוטים (materia medica), ובהם ענבים בוסר, רימון, אבץ, פנינים, עץ סנדל, זעפרן וקמפור. (מידע בחלקו מתוך FGP.)
חשבונות בכתב ערבי ובספרות יווניות/קופטיות. מפרט בעיקר מזונות, כגון סומאק, טחינה, בשר, ורימון. כתוב על דף כפול. שאר הקטע מכיל פיוטים, כולל שיר אחד של אלחריזי.
מרשם רפואי או רוקחות בכתב ערבי. ייתכן שרב רֻמָּאן (סירופ רימונים). השורה לפני האחרונה: 'יש לסוך את כל הגוף בשמן סיגלית ושקד.' טקסט ספרותי עברי בגב.
עיקר הטקסט בעברית, ככל הנראה מכתב. הוא משבח אדם כלשהו ומתאר "ריח עדיף על קנה וקינמון... כפלח הרימון." הטקסט המקורי בערבית, ככל הנראה חלק ממכתב.
הוראה ביהודית-ערבית. 'אני (כבר) חייב לך 7/8 דרהם. שלח לי סירופ רימונים תמורת 5/8 ושיזפים (סירופ?) תמורת 1/8 ומסטיק ומעט אניס תמורת פִלס 1.'
רשימות חומרי מרפא, עם חומרים פשוטים כגון אינדיגו, שיטה נילוטית, פרח רימון וטורפת. בעמודות, עם כמויות בספרות קופטיות.
דף 15 ורסו: פקודת תשלום בכתב ידו של אבו זכרי כהן: אבו אל-חסן אל-הוד צריך לתת לנושא 2 אונקיות אוקסימל רימונים.
חשבונות בכתב ידו של ערוס בן יוסף. דף כפול. מוזכרים גרעיני רימון, שוש, מי ורדים, לאזוריט, אבו סהל ואלכסנדריה.
חשבונות, המזכירים סחורות מעניינות (למשל, גפרית עיראקי, רימון מתוק, חבוש, יסמין, מלח, בשר, לחם).
חשבון או רשימה בערבית-יהודית. מוזכרים צימוקים, צבע, ורימון.
חשבונות. מוזכרים פירות 'תפוחים' ו'רימונים'. דרוש בדיקה.
פסק דין של בית הדין שניתן בעשור האחרון של חודש אייר שנת 1543 לשטרות (1232 לספירה), האוסר על השימוש בכלי קודש של בית הכנסת כביטחון להלוואות שנוטלים בני הקהילה, לתקופה של עשרים שנה. הצו מתואר כמיוסד הן על ידי בית הדין והן על ידי "הזקנים אשר שמותם חתומים מטה", ככל הנראה התייחסות לשני השמות היחידים המופיעים בקטע: "נתנאל ב"ר סעדיה" ו"אליהו ב"ר זכריה, תנצב"ה". בהקשר זה, נראה שהזקנים פעלו באופן דומה לתפקידם של "ידידי בית המשפט" (amicus curiae) בימינו — דמויות שלא נשאו במשרה שיפוטית רשמית, אך מילאו תפקידים חשובים ביחס לבית הדין מכוח מעמדם, כבודם ומקומם בבית הכנסת ובקהילה. לאור מצבו השלם יחסית של הקטע, אין זה סביר שהחותמים היו פקידי בית הדין עצמם, שהרי מופיעים רק שני שמות (בית הדין כלל בדרך כלל שלושה דיינים) — אם כי ייתכן שדי היה בחתימת שני דיינים בלבד, או ששמות נוספים אבדו בתחתית הקטע. האיסור נוצר בעקבות מעשיהם של פקידי הקהילה, אשר בהיותם דחוקים בכסף משכנו רכוש של בית הכנסת לנושים, וכאשר לא יכלו להחזיר את ההלוואה נתפסו חפצי הקודש החשובים. חפצים אלו, שכללו בין היתר את מעטפות המשי המקובלות לספרי התורה, טסים מעוטרים בכתובות, פעמוני כסף ורימונים התלויים על ספרי התורה, היו חיוניים לשימוש בבית הכנסת, והעדרם היה מורגש מיד בקהילה. הצו מציין שתי סיבות לאיסור: הראשונה, שהיעדרם של החפצים "גורם עגמת נפש לחלק מבני הקהילה", והשנייה, שבני הקהילה יימנעו מלתרום בעתיד חפצי קודש יקרים נוספים לבית הכנסת אם יחששו שיוחזקו כמשכון להלוואות של פקידי הקהילה. מעניין הדבר שבית הדין רק אוסר על השימוש העתידי בכלי הקודש כביטחון, אך אינו מחייב את פקידי הקהילה להשיב או להחליף את החפצים שכבר נלקחו. בית הדין מטיל "חרם" על כל מי שיפר את הצו בעתיד; בהקשר זה, החרם דומה לנידוי, והיה מוציא את העובר עליו מחסות הקהילה. אדם כזה לא היה יכול להיכנס לעסקאות מסחריות או הסדרים אישיים עם בני הקהילה, היה מקולל באופן רשמי, רכושו עלול היה להיות מוחרם, וייתכן שאף היה צפוי לעונש גופני. ההכרזה הפומבית על החרם הייתה הכרחית להבטחת אכיפתו, וככל הנראה הייתה אפקטיבית מאוד. הצו ניתן בשמו של אברהם מימוני, בנו של רבי משה בן מימון המפורסם, ומכונה בו "אדוננו, נגידנו". הנגיד שימש כראש הדתי והשיפוטי של קהילת יהודי מצרים, והיה השופט העליון בענייני פלילים ואזרחות. בדומה לאביו שירש אותו במשרת הנגיד, גם אברהם היה תלמיד חכם ורופא, ואף טיפל בח'ליף אל-כאמל.
מכתב פגום מאוד מאת משה בן לוי הלוי, כנראה מקליוב, אל בן משפחה — קרוב לוודאי אביו בפוסטאט. הכותב שלח סכום כסף עם נושא המכתב, ומוסר הוראות מפורטות ביותר לגבי התרופות שיש לקנות בו, ובכלל זה מאיזו חנות ומאיזה רוכל — למשל גרגרי רימון מן המחלה ותרכובת של ריבס וברבריס. בצד השני (verso) הוא מבקש מבני משפחתו לשלוח לו דבר־מה הקשור ב"ר' משה". ייתכן שמדובר בשאלה הלכתית (פתווא) שהוא שלח כדי שהרמב"ם ישיב עליה (כמו למשל מסמך אחר בכתב ידו), אך אפשר גם שהכוונה לאדם אחר ושמו ר' משה. עוד הוא מזכיר אדם בשם אסמאעיל מן המחלה, המכונה אבן אלמעלם. בסוף המכתב הוא מבקש מן הנמען לנהוג באסמאעיל זה בטוב לב, מאחר שהוא עני וזר ומבני משפחה טובה. לאסמאעיל מחברת המוחבאת אצל אדם בשם אבן אל־[נמחק], והנמען מתבקש להשיג אותה ולאתר בה את הפרקים העוסקים באהבה (לחשי אהבה?). לאחר מכן על הנמען "לעשותם" לכמה נשים במשפחת דודו של משה מצד אביו (כלומר אחיו של הנמען המשוער), ובהן אשת הדוד, אִמהּ, ובתה של אותה אם (אולי אשתו של משה?). הקריאה אינה ודאית, אך מתוך מכתבים אחרים של משה ששרדו עולה תמונה של יחסים מורכבים לעיתים בינו לבין אשתו וכן של בעיות בית במשפחת דודו מצד אביו. ייתכן שמדובר בניסיון יוצא דופן להשכין שלום במשפחה (או לעורר את חשק אשתו אליו).
מכתב מבניאם (בנימין) איש רשיד, ככל הנראה מאלכסנדריה, אל אבו סעיד סוחר העפצים בפוסטאט. בערבית-יהודית. המכתב כולל הוראות דחופות למכור או לשלוח סממנים, צבעים מתכתיים וצמחי מרפא שונים, סביב שנת 1120. לזיהוי המוצרים ראו במיוחד שורות 8–10 בצד הפנים של מסמך מקביל. בין הסחורות הנזכרות במכתב: אפסנתין (לענה); כֻּנְדֻס (גבעולי גבסנית); זנג'פר (שנגרף, צינובר); סנבול (נרד); קֻסְט (קושט או קוסטוס); מַרְתַּכּ (מרתך, תחמוצת עופרת); סלקון (עופרת אדומה); ג'לנאר (פרחי רימון); קִטְנָה או קַטִינָה (מונח סתום שאולי הוא נגזרת של כותנה, אך בצורה זו משמעו לפי המילונים "כרס שלישית" של מעלי גירה); אבר (או אַבָּאר במשמעות עופרת, או אִבַּר במשמעות "מחטים"); ח'שח'אש אביץ' (פרג לבן); 1000 דודיה למסך (גויטיין משער: תולעי קרמס עפיצות); קֻרשיה (גויטיין משער: "ציפורניים ריחניות"; לפי לסאן אלערב מדובר בסוג של חיטה); ואסארון (אזרון או אזראון), שמחירו [ברשיד ככל הנראה] עומד על דינר אחד, בשל הביקוש מצד האנדלוסים. הכותב מתחייב לשלוח את הכסף ללא דיחוי, או לחילופין, אם הנמען חפץ בכך, רשאי הוא ליטול את התשלום מאבו נצר בן שעיא. רוב המידע נסמך על הערותיו של גויטיין. השוו למכתב נוסף מאותו שולח לאותו נמען.
מכתב קהילתי רשמי מתקופה מאוחרת, ככל הנראה מקהילת ירושלים, ובו מוזכר שליחהּ ר' חנניה ב"ר ברהון (שורה 6), אל קבוצת אנשים ובהם ר' משה [המשך שמו קטוע]. המילים הפותחות של כל שורה נעלמות אל תוך החריץ שבו קטע זה כרוך אל הקטע הקודם לו, ועל כן יש לבחון את המקור עצמו. הכותבים מתנגדים בתוקף לטענה שהעלו הנמענים בהתכתבות קודמת (שורות 7–8). מהותו של העניין נראית כך: הנמענים נהגו לשלוח שקדים ורימונים לירושלים כצדקה עבור החולים והעניים, מתוך ציפייה לקבל בתמורה ברכות מסוימות. ייתכן שחדלו ממנהג זה, בטענה שהברכות אינן כראוי. הכותבים מדגישים שאין הם כפויי טובה, שהברכות אכן ניתנות כראוי, ומפצירים בנמענים לחדש את שליחת הצדקה. על המכתב חתום ישראל בנימין (אולי ישראל בנימין זאבי שנפטר ב-1688?) ושלושה נוספים שחתימותיהם מסוגננות ומעט קשות לקריאה. יצחק צבאח מוסיף נספח (פוסטסקריפט) החוזר על עיקרי המכתב, ומזכיר גם את זכות שליחת לולבים בעת הזאת.
חשבונות מסחריים בלאדינו, מתוארכים ליולי 1734 לסה"נ (ט"ו בתמוז ה'תצ"ד). בכותרת מופיע שמו של שבתי אלפלאס בהקשר של "telas ke mande/mando Alessandri[a?]" — כלומר בדים ששלח (או שולחים) לאלכסנדריה. השורה השנייה של הכותרת מזכירה "גראנאדה אינגליזה" (granada Ingleza) שתימסר בליבורנו לידי "סי[ניור] יעקב אבסטאדו" (granada Ingleza a entregar en Liorne). בהקשר זה לא סביר ש"גראנאדה" משמעותה "רימון אנגלי" או "רימון יד אנגלי [!]" — וייתכן שמדובר בשמה של ספינת משא. בשורה 9 מופיעה התייחסות ברורה לכלי שיט בערך "por nolo di djerma". המונח "djerma" מציין סוג של סירות שטוחות וקטנות ששימשו להובלת מטענים אל שפך הנילוס, לפני העמסת הסחורות על אוניות גדולות יותר המיועדות להפלגה בים. בהתאם לכך, המונח האיטלקי "nolo" מציין "דמי הובלה" או "דמי מטען" (לפי גיום קלאפא, "רמדאן פאתת נגד ג'ון יוקר", 424–425).
רשימת כיבודים בבית הכנסת והסכומים שהוצעו עליהם על ידי בני הקהילה, כאשר המספרים נכתבו בספרות הודיות/ערביות. בין השמות המופיעים: אנג'לינו גאליקו, אברהם סבאעי, בנימין ישראל, דוד סבאעי (ולצדו הכינוי "חמישי"), דניאל די קוריאל, ויטה מוסא רוצו (רוסו?), אדם בשם יעבץ, אדם בשם אלמלאך [?], אדם בשם לוי צבי [?], אדם בשם רומאנו, חיים אבו אלעפיה, ויוסף סקי__[?]. בין הכיבודים המוזכרים: רחיצת ידי הכוהנים לפני ברכת הכוהנים ("גסיל אידין לכוהנים"), הסרת הרימונים מספר התורה או הנחתם עליו ("רימון"), ועליות ממוספרות שונות לתורה במהלך קריאת התורה הציבורית. הרשימה כתובה על נייר פנקסים מודרני. התיארוך המשוער: כנראה המאה ה-19. (המידע מבוסס על מתיו דאדלי, אלן אלבאום, נועם סיינה ומשה יגור.)
רשימת מלאי של חלק מבית מרקחת, שנערכה בידי שלמה בן אליהו בשנת 1229. מדובר בחשבון מפורט של הסכום שחב סולימאן. בין הכלים השונים המוזכרים (ובהם בורניות רבות), נזכרים גם צנצנות (קטרמיזאת) המכילות בוסר עם נענע (חצרם מנענע), שרבט פלנטין (שראבל לסאן חמל), ריבאס סורי (ריבאס), חרוב מלכי (כיאר שנבר), וסכנג'בין של רימונים (סכנג'בין רומאני). בצד האחורי (verso) מוזכר גם יעקוב אלבייאע, ומופיעות הוראות לחלוקה של כל הסחורה לשני חלקים שווים.
שני דפים מספר תרופות רפואיות מעניינות, ביהודית-ערבית. התרופות השמורות כאן הן תכשירים מקומיים, למשל לנגעי עור וכיבים, קוסמטיקה לפנים, ותחבושות כולל אחת לדימום וסת כבד ודימום ווגינלי בהריון: (קח) עדשים קלופים, קליפת רימון, זעפרן, קציעה, זרע אל-אמיר בריס (= ברברים = ברברי); אלה יש לטחון ולהפוך למשחה עם חומץ ולמרוח על הבטן/רחם (בטן) ועל עצם הערווה (עאנה).
מכתב לאברהם רופא. ביהודית-ערבית. עוסק בעיקר בענייני עסקים. מזכיר צימוקים וזרעי רימון.
רקטו: רשימת סחורות וכמויות בערבית, כולל פרח רימון (ג'ולנאר). ורסו: רישומים בערבית.