מסמכים בערבית מגניזת קהיר

פנקס של סוחר, ובו בעיקר טיוטות או העתקים של מכתבים, המשולבים בשירים, אנקדוטות, חשבונות, ופתיחה פורמלית של עצומה לווזיר. כתוב באותיות ערביות עם רשימות אקראיות בודדות באותיות עבריות בשוליים. הפנקס מצטרף לקטע נוסף. החלקים התיעודיים הם כדלקמן: P1 recto — בעמוד הימני: אזכור התכתבות קודמת ובה הזמנה של סחורה. בתחתית העמוד מתייחס ל"אבו עלי בני". P1 verso — בעמוד השמאלי: מכתב לבן, המדווח על קבלת 75 דינרים ו-24 ליטראות של עפצים באמצעות אבו אלמנצור. בקטע הבא השולח מספר שביקש מאלוהים הדרכה רבות (אסתח'רת אללה כת'ירא) ושלח את הסכום העצום של 1400 דינרים לנמען, שיש להעבירם ל"בית" (דאר) של הוכיל (סוכן) מחמד בן [...]. P2 verso — בעמוד הימני: חשבון, אפשר שהוא פיסקלי. P4 recto — בעמוד הימני: מדווח שביום החג המבורך הזה שלח השולח באמצעות אבו אלמעאלי 25 דינרים לרכישת קמח (דק) מתִניס ומדמייטה. P4 recto — בעמוד השמאלי: מתייחס לשמן, להעברת סחורות/כסף רק עם שליח אמין, ולעובדה שכתב פתק זה ביום שלישי, ה-26 בד'ו אלקעדה. (יחד עם התאריך יום שישי, ה-26 ברביע ב', המופיע בקטע המצטרף, אפשר ייתן הדבר סיוע לקביעת השנה.) בהמשך מופיעה תחילתו של מכתב נוסף לאמיר ת'קת אלמלך וֻעמדת אלאחכאם, ובו ברכות לחג ודיווח על דבר־מה הנוגע לאבו נצר (או סעד?) הוכיל. P4 verso — בעמוד הימני: אזכור 94 דינרים ושוב 1400 הדינרים, הפעם בתיאורם כהפסד (אנכסר עליה). כן מתייחס לבית ולאבו אלפרג'. בתחתית העמוד מופיעה תחילתו של מכתב נוסף לבן. P4 verso — בעמוד השמאלי: תחילתו של מכתב לבן. P5 verso — בעמוד הימני: סיפור־מעשה (קאל אכ'ברני עבד אללה בן עבד אלעזיז) על בצרה, המלך, והחג' (עליית הרגל למכה). P5 verso — בעמוד השמאלי: דיווח על קבלת רשימת חשבון (ת'בת) של מה שהנמען שלח עם אבו עבדאללה אבן אלג'אשע אלעטאר, היינו אותם 1400 דינרים, וכן 20 ומשהו שקים של פשתן, 100 של מצרך אחר, ו-100 קנטארים של עפצים. בהמשך מוזכרת הזמנה קודמת. P6 recto: פתיחת עצומה לווזיר (אלחצ'רה אלעאליה אלמאלכיה אלמנצורה אלסידיה אלאג'ליה אלאפצ'ליה אלג'יושיה אלסיפיה וכו'), עם כמה ברכות נדירות יחסית. P7 recto: קטע קטן של מכתב, עם תוכן מועט. P7 verso: דיווח על משלוח סכום כסף באמצעות אבו אלחסן.

מכתב מאת מעתוק אליהודי, בכתב ערבי, מתוארך ל-3 ברג'ב [12]48 להג'רה, הוא 26 בנובמבר 1832. השם "מעתוק" רומז שהכותב היה אולי משוחרר עבדות, אם כי הדבר אינו ודאי. הנמען אינו מזוהה במפורש, אך נראה שהוא בעל סמכות בקהילה היהודית או המוסלמית. המכתב הוא כנראה תלונה ובקשת סיוע נגד התנהגותם (ככל הנראה גזל שכר) של אלמעלם נסים ואלמעלם בכור (או אולי בחור, אם בחׄור הוא שגיאה במקום בחׄור). השולח מדגיש שוב ושוב את עוניו, אם כי הסכומים הגדולים שהוא מזכיר (אלפים ועשרות אלפים של מטבע כסף, כנראה מדינים) מרמזים שמדובר אולי בעוני רטורי או יחסי. נראה שמעתוק נדחק לתכנית עבודה אצל בכור במשך אחד-עשר שבועות בבּוּלאק, אולי לאפיית מצות או פטיר (פטיר/פתיר) עבור העניים. בכור גרף רווח נאה מן ההפרש שבין 100 גרושים לאירדבּ של חיטה לבין הכנסות המכירה, אך מעתוק לא קיבל את המגיע לו (وتعبنا احد عشر جمعة ولا كسبنا شي ابدا — "התייגענו אחד-עשר שבועות ולא הרווחנו דבר כלל"). כעת בכור מתקוטט עמו ללא הרף (وكل ساعة يتخانق معانا), ומעתוק מנסה שוב ושוב להביאו בפני הרב הראשי (חאחׄאם באשי) כדי לאלצו ליישב את החשבונות לפי ההלכה (בִּאלוַג'ה אלשַׁרְעִי). יש התייחסות סתומה לכך ש"איננו של הפרנג'י/האירופי, אנו של מעלת כבודכם" (واحنا محناش تبع الافرنجي احنا تبع سعادتكم), והדבר בא לאחר אזכור של מישהו אחר שהיה כפוף ל"אדוננו (אפנדינא)". תעתיק חלקי וגולמי מצורף, ובו פירוט תלאותיו של מעתוק: הם הופקדו על ענייני "עיד אלפטירה" (חג המצות?), היו בלוויית המעלם בכור הנזכר, נסעו לעיר עם יהודי אחד, מחיר האירדבּ עמד על מאה ועשר גרושים, הם אפו פטיר וחילקוהו לעניים בשווי שמונים אלף פצ'ה — שש-עשרה אלף וחמש מאות פטירים — והוצא חשבון; כן מצויין כי כבר פנו אל החאחׄאם באשי בעניין סכום אלפי פצ'ה הקשור באישה יהודייה אלמנה. בכור חייב למעתוק עשרת אלפים פצ'ה אך מסרב להתחשבן עמו לפי דרך הדין. הכותב מבכה את מצב משפחתו: יש לו ילדים ובני בית מודאגים, והוא עני שאין בידו דבר להוציא לפרנסת ילדיו, ועל כן הוא מתחנן שיופנה אל החאחׄאם באשי שיכריח את בכור להתחשבן עמו "בִּאלוַג'ה אלשַׁרְעִי", וחותם בנוסח "ואנו במקומכם ובמקום האל ובמקום מעלתכם".

מכתב עסקי בכתב ערבי מאבו אלסרור בן אבו אלמנא (יהודי, כפי שמתברר בשורה 5 בצדו האחורי של המכתב) אל אבו אלמג'ד בן אבו אלמנא אלדמיאטי, השוהה באסיוט. אבו אלסרור מתגונן מפני האשמה כי הזניח את ענייניו של הנמען. הוא מדווח שמיד עם צאתו של הנמען לדרכו, חלה ח'ליל בפצע או מורסה (קרח'). ח'ליל שילם לאבו אלסרור סך של 68 דרהם בארבעה תשלומים עבור החנות, והמשיך ללכת לעבודתו אף שנמנם כל היום, ולבסוף רותק לביתו ונפטר ב־2 ברמדאן. אבו אלסרור לא הצליח לגבות דבר מן הכסף שהמנוח חב לנמען. עשרה ימים לאחר מכן, הציג אבו בכר אלקסטלאני חג'ה (מסמך משפטי) המעידה כי המנוח חב לו 700 דרהם משותפות קראץ' (שותפות עסקית), ואבו מחמד בן מחפוז' הציג מסמך דומה ולפיו חב לו המנוח חוב של 200 דרהם (כנראה לא מתוך שותפות). הם פנו לבית הדין, והקאדי פסק שרק מחזיק החג'ה של השותפות (שריכה), קרי אבו בכר אלקסטלאני, רשאי לגבות את כספו. החנות נמכרה ב־150 דרהם, ואף על פי כן הצליח אבו בכר להשיב לעצמו רק מחצית מן הסכום המגיע לו. (כאן משולבות שתי הערות אגב: בזמן שח'ליל היה חולה ומרותק לביתו, בא סוחר הבדים אל השולח, אשר שילם לו 20 דרהם; וכן בא בעל הצעיף (מטרפה) שהיה ממושכן אצל הנמען תמורת 3 דרהם, ופדה אותו.) בהמשך מוכיח אבו אלסרור את הנמען על שלא שעה לדבריו ולא נשאר עם חנותו. אילו היה שומע לעצתו, לא היה מאבד כסף רב כל כך ולא היה גורם לעצמו את כל הטרחה והצרה הזאת. אבו אלסרור מדגיש שלא חסך מאמץ בניסיונותיו לתבוע את ח'ליל על הכסף שהוא חב לנמען, אפילו כאשר ח'ליל היה חולה. יום אחד באה אִמו של ח'ליל וראתה כי הוא שרוי במצוקה, והוא אמר לה: "אבו אלסרור היהודי תבע אותי על כספי חברו ואמר 'תן את הסחורה', ודבר זה פצע את נפשי". אז באה האם אל אבו אלסרור "ואחזה בצווארונו (אטואק)" והאשימה אותו שהמית את בנה. אבו אלסרור מספר: "נפשי הייתה יוצאת ממני לולא השכנים וח'ליל (שריסנו אותה?)". אותו סיפור חזר על עצמו כאשר בא אבו בכר אלקסטלאני ותבע את ח'ליל. המכתב מסתיים בנימה אופטימית של "סוף טוב הכול טוב": "אם תחזור, אם ירצה השם, תוכל לקבל חנות תמורת 50 (דרהם), ותצליח ותשיב לעצמך (את הפסדיך)".

מסמך משפטי בכתב ערבי. מתוארך ליום רביעי, כ"ג רג'ב 1244 להג'רה, שהוא ינואר 1829 לסה"נ. במבוא למהדורתה מציינת ג'יין הת'אווי כי מדובר באיקראר (הודאה) מקוצר על חבות בגין הלוואה, של פקיד המכונה "ח'אח'אם באשי" (חכם באשי). לאחר 1835 התואר התייחס לרב הראשי של איסטנבול, שייצג — לפחות להלכה — את כלל נתיני הסולטאן העות'מאני היהודים. עד אותה שנה התואר מופיע באופן ספורדי, ומשמעויותיו אינן ברורות ואינן עקביות. נסיבות אלו הופכות את זיהוי האדם המכונה "רב ראשי" במסמך זה לבעייתי. שמו במסמך נכתב "בָּרכָּאר" או "בָּרכָּארה", בצורה הקרובה דיה לשם הרב הבולט של קהילת איסטנבול היהודית באותה תקופה, חיים יעקב בניאקר, כך שסביר שהדמות המוזכרת בהסכם ההלוואה היא אכן בניאקר — שאת שמו ניתן היה לכתוב גם "בַּריאקר", בשימוש בארמית "בר" במקום "בן" העברי. בניאקר עמד בראש קהילת איסטנבול היהודית בשנים 1800–1835. למרבה הפלא, משרת הח'אח'אם באשי הוקמה רשמית בשנת מותו, ובעל התפקיד הראשון בה היה יורשו של בניאקר בהנהגת קהילת איסטנבול. אם אמנם המסמך יצא מקהיר, ייתכן שגם המלווה של בָּרכָּאר — הסוחר (ח'ואג'ה) אֶלכָּאן עמינדב — ישב שם. הערב להלוואה, שמעון פרנסיס, פעל ללא ספק בקהיר. שמעון היה סוחר יהודי בינלאומי, שחברתו "קארו ופרנסיס" ניהלה עסקים פיננסיים ברחבי הים התיכון בין השנים 1790 ל-1830 בקירוב. "סימנו" וחותמו של שמעון מוזכרים במסמך אך אינם נראים; ככל הנראה הוא חתם וחתם בחותם על המקור המלא והבלתי מקוצר. הערה: שני האזכורים של שם המשפחה של הח'אח'אם באשי נכתבים: ىار كاره. מחקר עתידי לזיהוי שמו של הח'אח'אם באשי הנידון צריך לשקול האם מדובר בשם משפחה דו-חלקי, עם הכינוי הפטרונימי "בָּר" ואחריו שם בעל השפעה לשונית איברית או איטלקית: בָּר-כָּארה (Cara), או אפילו בָּר-גָּארה (Gara) אם הסופר היה בקיא בכתיב הטורקי-עות'מאני. לפי כך, אפשרות שם המשפחה האיברי "וָארגָּארה" (לרוב נכתב Vergara) אינה מופרכת. אף הקשר האפשרי בין שמות המשפחה Cara ו-Caro/קארו בקהיר של ראשית העת החדשה ממתין למחקר נוסף.

הסכם משפטי הנוגע להקדש הציבורי של הקהילה היהודית-רבנית בקהיר (אלקאהרה אלמחרוסה) ובקהיר העתיקה/פוסטאט (מצר אלעתיקה). בכתב ערבי. התאריך: 26 ברמצ'אן 9[04] להג'רה (1499 לספירה). בהקדמתה למהדורת המסמך מציינת ג'יין הת'אווי כי מדובר בהסכם משפטי (תצאדק). מילים רבות בטקסט מטושטשות בשל קרעים, ובנוסף לכך התאריך החותם את הטקסט קשה לקריאה, פרט ליום ולחודש — 26 ברמצ'אן. עם זאת, מעורבותו של נתן שולאל, ראש היהודים שלפני האחרון, בפרשה מאפשרת לפענח את השנה כ"אר[בע?] תסעה [מאה]", כלומר "תשע [מאות] [וארבע?]", שהוא 1499 לערך. על פי תנאי ההסכם, נתן שולאל מעניק זכויות ניהול על נכסי הוקף הרבני בקהיר וב"קהיר העתיקה" או פוסטאט, למעלם עבד אלכרים בן מוסא בן צדקה "הידוע כאבן צניעה", ולאדם שייתכן שהוא דודו, המעלם סעיד בן צדקה בן מהד'ב. במסמך נקרא נתן תחילה בשם אבראהים — שם שלא תועד עבורו במקורות ידועים אחרים — ולאחר מכן נתן בן סעיד בן נתן. הנכסים שיהיו תחת ניהולם של שני המעלמים מכונים במסמך וקף. מונח זה לא היה רק מקבילה ערבית נוחה להקדש ההלכתי המוכר בעברית בשם זה. החל מסוף המאה הארבע-עשרה, כל ההקדשות היהודיים הוקמו בבתי דין מוסלמיים כוקף. נוהג זה היה תגובת הקהילה היהודית לחוק משנת 755 להג'רה/1354 לספירה אשר העביר את כל ענייני הירושה — ללא קשר להשתייכות הדתית — לסמכות המדינה, ובכך הכפיף אותם לבתי הדין השרעיים. הקדשת נכסים כוקף איפשרה לקהילה הרבנית לשלוט בהכנסותיהם של הנכסים ולמנוע את החרמתם או החרמת הכנסותיהם בידי המדינה הממלוכית. אשר לנכסים המוקדשים עצמם — המסמך אינו מפרט היכן הם ממוקמים בקהיר ובפוסטאט. בין הנזכרים במסמך עד בשם סלימאן בן יוסף בן שמואל הידוע כאבן אלתאג'ר, היהודי הרבני. בשולי המסמך מופיעות שתי חתימות עדים מוסלמים. עבד אלכרים בן מוסא בן צדקה מתואר כ"אלסבאך", וסעיד בן צדקה בן מהד'ב כ"אלמתטבב" (הרופא).

דו"ח רשמי הממוען לווזיר פאטמי. תאריו של הנמען (סיד אלוזראא' תאג' אלאצפיאא' קאצ'י אלקצ'את דאעי [אלדעאת עלם אלמג'ד] ח'ליל אמיר אלמאמנין וח'אלצתה) מתועדים אצל אלמקריזי כתאריו של הווזיר אליאזורי (כיהן 1050–1058 לסה"נ). השולח מאשר את קבלת מכתבו של הנמען מיום 28 ברביע אלאוול, אשר הגיע יחד עם מכתבו של אלאמיר אלמאיד עדת אלאמאם מצטפא אלמלכ מעתז אלדולה, בעניין "המינוי הדמשקאי" (אלתוט'יף אלדמשקי); אותו ניסוח מופיע גם במסמך נוסף. אלאמיר אלמאיד הוא אבו אלמכרם חידרה מעתז אלדולה בן עצ'ב אלדולה בן (אל)חסין בן מפלח, אשר שלט כאמיר של דמשק בימי אלמסתנצר בשנים 441–450 להג'רה (1050–1058 לסה"נ), וכיהן בכהונה שנייה בשנים 453–455 להג'רה (1061–1063). (חלק מן המקורות מציינים את הלקב שלו כמעין אלדולה או מעז אלדולה במקום מעתז אלדולה, אך מסמך זה מאשר שגרסתו של אבן אלקלאניסי, "מעתז אלדולה", היא הנכונה. במקצת המקורות מובאת הכוניה שלו כאבו אלכרם, ויש המוסרים את חסין כשם אביו ולא כשם סבו.) אבן אלקלאניסי מספר שאלמאיד הגיע לדמשק עם כתב המינוי בתחילת רג'ב 441 להג'רה (נובמבר/דצמבר 1049 לסה"נ), אך נטל את השלטון (תסלם אלולאיה) רק בשנת 442 להג'רה, שהחלה במאי 1050 לסה"נ. מאחר שאלמאיד מופיע במסמך זה לצד ווזיר שהוא קרוב לוודאי אליאזורי, בהקשר של מסמכים רשמיים המאשרים מינוי בדמשק, מסתבר שאין זה מקרי שעלייתו לשלטון חפפה את עלייתו של אליאזורי לתפקיד הווזיר בקהיר במחרם 442 להג'רה (מאי/יוני 1050 לסה"נ). על סמך הסקות אלו, המכתב (או הצו או הרסקריפט) מן הווזיר הנזכר בשורה 5 היה ככל הנראה מתוארך ל-28 ברביע אלאוול 442 להג'רה = 20 באוגוסט 1050 לסה"נ. עלייתו של אלמאיד חידרה זה לתפקיד מושל דמשק נזכרת גם במסמך נוסף, כפי שנידון אצל גיל ואצל ראסטו. בצד האחורי מצוי טקסט בעברית בכתב יד גס ובלתי מיומן (אולי בידי אותו ממחזר שכתב מסמך אחר).

שטר מכירה של נכס בצד הפנים (recto), עם מספר מסמכים נלווים ומשלימים בצד האחורי (verso). מתוארך ב־2 במוחרם 777 להיג'רה (3 ביוני 1375 לסה"נ) על פי הצד הפנים. בהקדמתה למהדורה מציינת ג'יין הת'אווי: במסמך זה מבית הדין השרעי, השרוי במצב של בלאי חמור ומתוארך ל־2 במוחרם 777 להיג'רה / 3 ביוני 1375 לסה"נ, אישה אלמונית מעבירה רבע מבית גדול לבנה שרף אלדין מוסא. רוב צד הפנים של המסמך מוקדש לתיאור הנכס וגבולותיו. הבית ממוקם בחארת זווילה, שכונה בצפון־מערב העיר הפאטמית המקורית אלקאהרה, דרומית־מערבית לבאב אלפתוח וצפונית־מערבית לבאב זווילה — שעריה הצפוני והדרומי של אלקאהרה בהתאמה. חארת זווילה הפכה למרכז ההתיישבות הקופטית באלקאהרה בעקבות מהומות הדת הקטסטרופליות בין מוסלמים לקופטים בשנת 721 להיג'רה / 1321 לסה"נ. מהומות אלה, שפרצו לאחר שהסולטאן הממלוכי אלנאצר מחמד הרס כנסייה קופטית כדי לפנות מקום לבריכה הקרויה על שמו (אלברכה אלנאצריה), הביאו להתאסלמות המונית של קופטים. בעקבות כך השתקע הפטריארך הקופטי דרך קבע בחארת זווילה, שבה ניצבה אחת משתי הכנסיות הקופטיות באלקאהרה שנבנו מחדש לאחר המהומות. (אולם במאה השבע־עשרה עברה הפטריארכיה לחארת אלרום.) על כן אין זה מפתיע במיוחד שהנכס שבמרכז משפט זה היה תחילה "מוקדש לנוצרים" (מוּוַקַּפַה לל־נצראניה), ככל הנראה לנוצרים קופטים. בסך הכל, המסמך ממחיש שינוי מהותי במעמדו של נכס שעוד למעלה מחצי מאה לאחר מהומות 1321 ההרסניות עדיין היה מוקדש לקהילה הקופטית, גם אם לא לכנסייתה העתיקה ביותר. ואולם, במהלך שלושת רבעי המאה שלאחר מכן הוא הוצא מן הוקף הקופטי והפך לרכושם הפרטי של שורה של בעלים מוסלמים, או למצער מוסלמים ברובם.

טיוטה של תכתובת רשמית מן המדינה הפאטמית. הפנייה היא אל הוזיר ("חצ'רת אלוזארה") בעניין מינוי אמיר בתימן, או שמא נכתבה על ידי אמיר בתימן שזכה בעבר לכמה חסדים מטעם המדינה ואשר מקיים יחסי חסות מבוססים עם הוזיר. תיארוך: ככל הנראה המאה ה-11. הנמען זוהה כוזיר אל-יאזורי (נפטר 1058) על סמך התארים שלו (القاضي الاجل المكين سيد الوزرا وتاج الاصفيـ[ـا قاضي القضـ]ـاة وداعي الدعاة علم المجد عمدة الدين امين امير المؤمنين), בידי מורתצא מוסטפא (עבודת מוסמך, 2025). רוב המסמך גדוש בלשון של יחסי חסות, אך ישנם כמה חלקים העשויים להניב תובנות היסטוריות מעניינות. (1) בחלק אחד נזכר כי כותב המסמך מתייחס למועמד שניתן למנותו כפקיד מדינה בתימן. (2) בחלק נוסף הכותב מתאר את יחסי החסות ושירותו למדינה, וכנראה מציע את עצמו כמועמד לתפקיד אמיר תימן. (3) בשורה 2 בקטע אחר מוזכרים שיגור שגרירים (סֻפֻר) וחֻג'ג' (מילולית: שליחים). האחרונים הם דרגה בהיררכיה של הדעוה הפאטמית, ותואר שבו השתמשו הח'ליפים הפאטמים לפנות לוסאליהם בתימן, ובמיוחד למלכה הסולייחית ארווא (ראו עִמאד אל-דין, עֻיון אל-אח'באר כרך VII, וסג'לאת מוסתנציריה). (4) לקראת סוף המסמך מזכיר הכותב עניין שאינו יכול להיחשף בתכתובת כתובה, אולי רמז לעניין סודי או חסוי. על צד ורסו ישנו פיוט עברי המבוסס על מלכים א' פרק ב', ולאחריו פיוט המבוסס על ספר שמות. מסמכים ערביים נוספים שעוּבדו לשימוש חוזר על ידי אותו סופר עברי ידועים גם הם. החיבורים בין הקטעים השונים הם חיבורים ישירים בכל זוג, ואילו החיבור בין שני הזוגות הוא עקיף אך נראה כמעט ודאי. החיבורים זוהו על ידי אלן אלבאום. (המידע מבוסס בחלקו על המהדורה של ח'אן.)

מכתב/מכתבים עסקיים ו/או מנהליים בכתב ערבי. תיארוך: לא לפני תקופת שלטונו של אלאפצ'ל (על פי הטיטולטורה של העצומה בקטע המצטרף), וככל הנראה עדיין מהתקופה הפאטמית, כלומר בטווח שבין 1094 ל-1171. מדובר בדף כפול הנראה כמכיל קטעים מארבעה מכתבים שונים, אחד בכל עמוד, אם כי עאודה הבין זאת כמכתב אחד. עאודה שיער שייתכן שהמכתב נכתב על ידי רב דניאל בן עזריה, על סמך אזכור חסאם אלדולה (כפי שמופיע במכתביו של רב דניאל בן עזריה); עם זאת, עאודה גם מודה כי סוחרים אחרים מזכירים את חסאם אלדולה. הקטע מצטרף לקטע נוסף — איחוד שנעשה על ידי אלן אלבאום. דף 1ר: מכתב הכולל ברכות לרגל החג והזמנת 20 סלים של עץ בשמים. נכתב ביום שישי, כ"ו ברביע השני. דף 1ע: מכתב אל קאצ'י הנושא את התואר מעתמד אלדולה וחצנהא. עאודה מזהה אותו עם קרואש בן אלמקלד ממוסול, אך זיהוי זה נראה רחוק מן הסביר. השוו למעתמד אלדולה אחר המופיע במקור אחר. השולח גוער בו על שלא רכש את העפצים שהזמין בשווי 15 דינרים. הוא מברר כעת על מחיר שמן זרעי הפשתן במקום מושבו של הנמען ומזמין סחורה בשווי 20 דינרים אם המחיר נוח. דף 2ר: מכתב המדווח כי השולח שלח סחורה עם אבו אלמעאלי. הוא חוזר על בקשה קודמת ל-20 קנטארים של פשתן. בשורה 8 מתחיל מכתב חדש, ובו ברכות לחסאם אלדולה. קיימת טיוטה של מכתב אחר אל חסאם אלדולה עם פתיחה כמעט זהה לזו, בקטע אחר. דף 2ע: המשך המכתב הקודם, ובו דברי שבח פיוטיים לאדם כלשהו ודיווח כי השולח קיבל מאבו אלמנצור בן [...] אלעסקלאני כמויות עצומות של תוצרת חקלאית: 120 ארדבים של חיטה, 500 ארדבים של שעורה, 10,000 ארדבים של חומוס, 400 ארדבים של פול, ו-10 רטלים של עפצים.

רישום מבית הדין בכתב ערבי, ככל הנראה טיוטה. עוסק בירושת המנוחה סִתָּאת בת עבדאללה. המסמך נערך בקירואן, על סמך השיקולים הבאים: (1) שיקולים פלאוגרפיים המעידים על סופר צפון-אפריקאי: חלק מאותיות הקאף נושאות נקודה אחת מעל, וחלק מאותיות הפאא' נושאות נקודה אחת מתחת. (2) העובדה שהצד השני (verso) נוצל מחדש (בסיבוב של 90 מעלות) עבור כתובת על מכתב מנהראי בן נתן אל בן דודתו (אבן עמה) נהראי בן נסים (שמוצאו מקירואן והיגר למצרים סביב 1040 לספירה). דבר זה מתארך את המסמך למאה החמישית להג'רה / האחת-עשרה לספירה. (3) העובדה שהמסמך מציין פעמיים (שורות 2 ו-3) שהחורבה ניצבת בבאב עבדאללה, "בג'ואר באב אלקלאלין" (בجوار باب القلالين, ולא بجوار باب الفلالين כפי שקרא ח'אן), כלומר "בקרבת שער היוצרים" (אצל קזימירסקי "qillāl" משמעו "כד חרס"). בספרו של אלבכרי "כתאב אלמסאלכ ואלממאלכ" (כרך 2, עמ' 676) מוזכר באב אלקלאלין בקירואן וכן באב עבדאללה, אחד השערים המזרחיים הקדומים ביותר בקירואן, הסמוך למסגד הגדול ולא הרחק מבאב אלקלאלין. בסך הכול, מדובר נכון להיום (דצמבר 2024) במסמך המשפטי הערבי הקדום ביותר ששרד מקירואן. שלוש השורות שבתחתית הצד הראשון (recto) כתובות בכתב יד שונה מזה של גוף המסמך, אך גם הוא צפון-אפריקאי. המסמך מספק הצצה מעניינת לנוהגי תיוק וארכיון של בית הדין: "לאחר מכן נפטר השופט ושופט אחר תפס את מקומו. הוא בחן את הארכיון (דיואן) של השופט המנוח ומצא שהכסף היה רשום בו" (שורה 11). בנוסף לכתובת, מופיעה בצד השני גם הערה דהויה בכתב ערבי (...الحق (؟) لذلك في دار بو (؟)).

טיוטה של העתק עצומה בכתב ערבי הממוענת לאלמלכ אלעזיז סיף אלאסלאם טע'תכין, האמיר האיובי השני של תימן (ואחיו של צלאח אלדין), ששלט בשנים 1182–1197. נשלחה מעדן (בצד האחורי, שורה 3). בין שאר תאריו של הנמען נזכרים: "סלטאן ג'יוש' אלמוחדין... בהאא' אלמלה, נצר אלאמה, ד'ו אלפצ'איל ואלמנאקב, [...] אמיר אלמומנין, אבו אלפוארס, טע'תכין אלנאצרי...". העצומה מזכירה בתי מסחר "של המערב" (או אולי "של הערבים") (מתאג'ר אלע'רב או אלערב); דבר מה "אל ארצות תימן" (אלי דיאר אליאמן); בקשה לעשיית צדק לטובת קבוצה של אנשים (אלאנצאף עליהם); ובואו לעדן (מדינת עדן) של אלשיח' אבו עמראן בן אבו סעיד בן עלון (או ע'ליב?) הסוחר הנודד (אלתאג'ר אלמתרדד) יחד עם חבריו היהודים, היוצאים ממצרים והנכנסים מהודו (וג'מאעת אליהוד אצחאבה אלצאדרון מן מצר ואלוארדין מן אלהנד). סוחרים אלה זכו לחסות מטעם השלטון (אלרעאיה... ואלחמאיה...). (בנקודה זו הסופר דילג לשורה הבאה משום שכבר היו רשומים על הדף חשבונות קודמים.) הם הצליחו לסחור ולשגשג (צרף בצ'איעהם ואמואלהם(?) ומעונתהם עלי מא יתם אחואלהם עלי ע'איה אל-[...].... יתצרפון בבצ'איעהם ב-[...] ושרא...). אך כעת חלה תפנית כלשהי בגורלם (אלתקלב פי אחואלהם אעאקה...). בשורה שלאחר מכן מוזכר "מרסום", אולי בקשה מהנמען להוציא צו או הוראה לסיוע לסוחרים היהודים. ראו דיון אצל רוקסאני מרגריטי על תיאורו של אבן אלמג'אור בנוגע למעורבותו של טע'תכין במסחר, באמצעות הקמתם או אכיפתם של משמרות ימיים שתפקידם להגן על הסוחרים מפני שודדי ים, תמורת גביית מס ספינות מהסוחרים.

recto: שיר בערבית, כתוב ביד יפה. בראשו רשום [...] בן יהודה אל-[...] רחמהו אללה פי [...]. ייתכן שהטקסט בשוליים השמאליים, הכתוב בזווית של 90 מעלות, הוא המשך השיר. השיר מנוקד חלקית; שורות ארוכות וקצרות מתחלפות זו בזו, כאשר השורות הקצרות חולקות הברה מתחרזת זהה. verso: ברובו או בכולו באותה יד, גושי טקסט שונים של חשבונות פרטיים בערבית. מופיע גם ביטוי בערבית-יהודית (عروبث سكوث = ערב סוכות). תיארוך: לא ידוע, אפשר שמדובר בתקופה הממלוכית (לערך המאות ה-14–16). הפריטים הנזכרים (כגון ʿarḍī, malḥafa) והמטבעות המוזכרים (כגון wariq, nuqra ודרהמים שחורים — aswad) אופייניים לימי הביניים, אך כתב היד וצורת רישום הספרות (אולי גרסה מוקדמת של ספרות ערביות מזרחיות?) נראים מאוחרים יותר. נזכרים תשלומים ורכישות שונים, ככל הנראה כאלה שביצע אדם שעמד בשירותו של הכותב. בין הנזכרים: אל-שיח' אל-מועט'ם אל-פקיה אל-קאדי זין אל-דין ח'אקאן(?); תשלום מס הגולגולת (ג'זיה); תשלום עבור אורחים (אצ'יאף); קבלה של דמי שכירות "עבור הבית החדש"; עניין הקשור בפינוי (איח'לא) של "הבית המקורי"; רכישות של פריטי לבוש שונים; וכן "ניירות" (כאע'ד) שונים שלעיתים הכילו פריטים נוספים; שתי רשומות על תשלומים שבוצעו "בעת המחלה" (פי חאל אל-מרצ') ואפשר שגם אזכור של אפרוחים (פרוג', מאכל מסורתי לאדם המחלים ממחלה). נראה שמוזכרים כמה ספרים — אולי חיבור על תרופות (ʿilājāt al-akhlāṭ(?)) מאת קוסטא; כתאב אל-מע'ני מאת אבן [...]; ספר באסטרולוגיה (פי אחכאם אל-נג'ום); וכן מבוא (מדח'ל). דורש בחינה נוספת.

דיווח של פקיד פאטמי, שככל הנראה נשלח מצור. תיארוך: ככל הנראה 1109 לסה"נ (1108 לסה"נ אפשרי אך פחות סביר). נכתב על רוטולוס, שלפי ההערכה היה במקור באורך כ-3 מטרים, מתוכם נשתמרו כאן כ-1.7 מטרים. הדיווח עוסק בין השאר באירועים בטריפולי בעקבות בריחתו של פח'ר אלמלכ אבן עמאר (השוו T-S AS 153.176 + T-S AS 153.177), זמן קצר לפני נפילת טריפולי בידי הצלבנים. המסמך דומה לדיווח אחר אל אלמלכ אלאפצ'ל שנשתמר אף הוא בגניזה, ואשר מהדורתו ההדירה ג'פרי ח'אן. בין הנושאים הרבים שנידונים במסמך: בקשה לשליחת צי פאטמי לעזרת טריפולי; הסברים על כך שאבן עמאר היה אויבם של בני העם, של הנכבדים (אלמקדמין) של טריפולי ושל המדינה הפאטמית; כיצד הבוגד אלשריף אלעריצ'י שיגר לאבן עמאר סודות מדינה (אח'באר אלדולה), עד שסיף אלמלכ בן עלון הורה לעצור אותו; דיווח על סירה ובה עשרים ושניים גברים ונשים שהגיעה מעכא (עכו) שבשליטת הצלבנים, לאחר שהצליחו להיכנס אל העיר על חומותיה באמצעות חבל; בעלי הסירה מוסרים כי מהנד בן ע'ות' שב לג'בל עאמל(ה) ולכפר ברעם, ושם הוא משרת את הצלבנים וחי בקרבם; סכסוך דמים בין בני חדאת'א (حداثا בלבנון של ימינו) ובין שכניהם בני שבח'תאן, מהומה שהשלטונות במקום שליחת הדיווח נאלצו לטפל בה; וכן דברים הקשורים בגדודי צבא (אלמולדה ואלסוד, "השחורים"), מסים והצלבנים. בצד הוורסו מופיעה תפילה בעברית — הבקשה השנייה של רב סעדיה גאון. הקטע T-S NS 125.135 (PGPID 23587) מהווה צירוף לתפילה שבצד הוורסו, אך לא לדיווח שבצד הרקטו. עדיין חסרים כמה קטעים נוספים מן המסמך.

חשבון יוצא דופן מאוד, כתוב באותיות גדולות, ככל הנראה בעל אופי פיסקלי. ייתכן שמדובר בתשלום משכורות לחיילים או לשכירי חרב. רקטו, חלק עליון: - שמות אנשים, ובהם מסעוד בן מנצור בן סבע (?) ומחפוט' בן מנצור בן סבע (?). - שמות מקומות, ובהם דיר ג'לאד ואלצלת (=אלסלט'? קיים מקום בשם זה בירדן של ימינו, ואותיות נחציות ולא־נחציות מתחלפות לעיתים תכופות במילים מסוג זה; ראו למשל את האיגרת בערבית־יהודית שבה כנראה כתוב צפת=ספט במשמעות "קשקש" של דג בצירוף "צפת אלסמך"). רקטו, חלק תחתון: - כותרת: "אלמחארקה" (אולי שם של שבט או משפחה; קיימים גם מקומות בשם זה בתימן ובאלג'יריה של ימינו). - שמות אנשים, ובהם חסן (?) בן סהיל "ואלה אשר עמו", וכן עבד אלרחמן בן סהיל בן (או "מן"?) אלמחארקה. - המונח "ח'אצה" או "ח'אצתה" (אולי במשמעות פמלייתו האישית) מופיע אף הוא לעיתים תכופות. ורסו, חלק עליון: - כותרת: "מן אלסויקט'ה" (? السويقظة). - שמות אנשים ומקומות, ובהם עלי בן עמראן אבן אלמחארקה; "מיסור (?) באלסוידאא" (קיים מקום בשם זה בדרום סוריה של ימינו); מחמד בן מעאלי מן "בית רעיא"; מע'צ'ור (!) בן נצאר בן נצר אלמחארקי (?). ורסו, חלק תחתון: - כותרת: "מן עמל אלכרך" (קיים מקום בשם זה בירדן של ימינו). - "מן עיאתה" (קיים מקום בשם זה ליד דיר יוסף בקרבת אירביד שבירדן של ימינו) ותשלום בסך 320 דינרים. - "מן דאמוס" (קיימים מקומות בשם זה בספרד של ימינו (אדמוז) ובאלג'יריה, אך מדובר גם בשם עצם נפוץ במשמעות "כיפה" או "מרתף מקומר"; ייתכן גם שיש לקרוא כאן "כאמוס").

איגרת ציבורית יהודית בכתב ערבי. רובה בערבית, עם מילה אחת לפחות בעברית ("اليشوعا" = הישועה, בשורה 8). פותחת בברכות לח'ליפה אלמסתנצר — דבר חריג ביותר, אם לא ייחודי, באיגרת פנים-יהודית מסוג זה — ולאחר מכן מתייחסת להצלה מ[...] ומחבריו, ולהסלמת העניין (הגשת עצומה?) אל הווזיר (חצ'רת אלוזארה). שוב נזכרים "חבריו", המשחדים ו[...] עד שהם משיגים את מבוקשם. פרטי הצרה אינם מפוענחים ברובם, אך ברור שהשולחים נתונים במצוקה גדולה וזקוקים בדחיפות לעזרת הנמענים (למשל בשוליים העליונים של הרקטו: "[יא] מעאשר אסראאיל אללה אללה ת'ם אללה אללה פי אמרנא... ח'לצונא... אנט'רו פי אמרנא..."). בוורסו הם מסבירים כי "הריס שבוי בבית, ואנו מכותרים/נצורים, אנו במצוקה ואין הצלה, ה' יושיע אתכם. הידיעה האחרונה היא שהצו (אלמנשור) שקרי ומזויף (זור ובהתאן), והצווים (אלסג'לאת) אינם עבורו(?)". (על המונחים "סג'ל" ו"מנשור" המציינים סוגי צווים והיחס ביניהם, ראו דיוניה של רוסטו במאמרה על עצומה לאישה בחצר הפאטמית ובספרה Lost Archive.) השולח נשבע בעשרת הדיברות ("ובחק אלעשר כלמאת") ומודה לאל ולאמיר חסאם אלדולה, שכן ללא חסדיהם היה אלעמאני(?) "מתיר את דמו ואת דמנו. אכן, באלוהים, באלוהים, צומו והתפללו, שבטי ישראל, והתפללו לישועתנו — ה' יושיעכם מכל צרה. כל זמן שהוא נשאר עמנו בעיר/בארץ, לא תהיה לנו ישועה... יחיש ה' [...] את הישועה (اليشوعا) לנו ולכם ויקיים את הבטחתו...". פתיחת הכתובת ברובה פגומה מכדי להיקרא, אך מתחילה במילים "עבדיכם, קהל [...]".

חוזה נישואין בכתב ערבי. מתוארך ל-29 ד'ו אלחג'ה 1002 להג'רה (1594 לספירה). בקטלוג נרשם התאריך כ-31 בינואר 1680 (29 ד'ו אלחג'ה 1090 להג'רה), אך זיהוי זה אינו יכול להיות נכון מאחר ש"اثنين" מופיע באופן ברור כספרה האחרונה בתאריך. בהקדמה למהדורתה כותבת ג'יין הת'אווי: "מסמך זה של בית דין שרעי דומה לחוזה נישואין, אם כי בצורה מקוצרת מאוד. הוא מתוארך ל-29 ד'ו אלחג'ה 1002 (15 בספטמבר 1594), כתוב בדיו חומה נוטפת למדי שדהתה כעת מאוד, ובכתב מגרבי המאופיין בכמה אותיות בעלות צורה משונה, בולטות במיוחד ד' וט'. ייתכן שנערך בצפון אפריקה והובא לאחר מכן לקהיר, או שנרכש בצפון אפריקה.... בני הזוג הם עלי אבן חדואא (כלומר 'רוח הצפון', או בוריאס) ואלזהראא (כלומר 'הזוהרת ביותר') בנת אחמד. הם מוסלמים בוודאות, אם כי השמות עלי וזהראא מתועדים גם כשמות יהודיים בגניזה ה'קלאסית'. עלי הוא מקבילו של השם העברי עלי, השם הגברי הנפוץ ביותר בגניזה של ימי הביניים. החתן נושא את הניסבה אלמדיוני, ככל הנראה התייחסות לעיירה מדיונה (Mediouna) בצפון אלג'יריה או בצפון-מערב מרוקו.... בנוסף ל-20 הדינרים, עלי מתחייב לתת לאשתו שפחה; המונח שמופיע במסמך, אַמָה, מתייחס למשרתת בית, להבדיל מפילגש.... תכונה יוצאת דופן נוספת של המסמך היא שלאחר התאריך ולפני חתימות העדים, הסופר מציין תוספת לחוזה מטעם אחמד, אביה של אלזהראא, הדורש שהשפחה תשרת את קדור, אחיו של עלי, למשך כל הנישואין. המסמך אינו מספק רמז לסיבה שבגינה אחמד היה מציב תנאי זה."

P1: מסמך משפטי על קלף, הנוגע לנכס מקרקעין, ככל הנראה שטר מכר. כתוב בכתב ערבי, שחוק מאוד. מתוארך לחודש ג'ומאדא ב' שנת 346 להג'רה = אוגוסט/ספטמבר 957 לספירה. המיקום אינו ידוע. המסמך עוסק במתחם (דאר) השייך לאישה, המצהירה הצהרה הנוגעת לזכויות קניין של גבר יהודי (שורה 5). גבולות הנכס כוללים מסגד (שורה 2), את המתחם של אבו אלח'יר בן [...] אלסאמרי (השומרוני), ואת בית הכנסת השומרוני (אלכניסה אלמערופה בכניסת אלסאמרה) (שורה 4). בתחתית המסמך מופיעות חתימות עדים בדיו שונה. ייתכן שזו העדות היחידה לקיומה של קהילה שומרונית במצרים במאה העשירית, והאזכור היחיד הידוע של בית הכנסת השומרוני (כניסה) לפני אלמקריזי (נפטר 1442), המתאר בית כנסת שומרוני שמוקם בחארת זווילה ברחוב דרב אלכוראני. אזכורים מוקדמים יותר של שומרונים במצרים מצויים במספר פפירוסים יווניים מן המאות החמישית והשישית, והם מופיעים גם במספר תעודות גניזה מן המאות האחת-עשרה והשתים-עשרה. ראו פאמר, "השומרונים במצרים" (1998). ייתכן גם שזהו המסמך המשפטי הקדום ביותר בכתב ערבי שזוהה בגניזה. על מסמכים נוספים מן התקופה הטרום-פאטמית הנוגעים לעסקאות מקרקעין בפוסטאט, ראו חאן, מסמכים משפטיים ומנהליים בערבית, עמ' 38–39. סביר להניח שמסמך זה שימש כחלק מכריכת הספר שאליו שייכת הערת הבעלות (P2). P2 recto: הערת בעלות על ספר השייך לחלפון הכהן בן משה החבר. בפינה השמאלית העליונה רשומות מספר מילים בדיו שונה, ובהן השם מוהוב. P2 verso: שורה אחת בכתב ערבי.

תרגילי כתיבה וקליגרפיה בעברית, בערבית-יהודית ובערבית. ברקטו, ברביע הימני העליון: נוסחאות הפותחות במילים אדאם אללה ו-ادام الله בערבית-יהודית ובערבית. ברביע השמאלי העליון: תרגילי כתיבה בעברית הפותחים במילים "עתה אקום" (ישעיהו לג, י). ברביע הימני התחתון: ניסיונות לתרגל את הליגטורה فص ואת המילה فصل או فضل. ברביע השמאלי התחתון: ניסיונות לכתוב נוסחאות שונות המשמשות בכתבי עתירה (פטיציות), כגון المجلس السامي ו-الشيخ الاجل. נוסחת הפתיחה היא: "حضرة مولاي الشيخ الاجل الموفق فخر الملوك والسلاطين سيف المجاهدين عدة الاسلام والمسلمين ادام الله سعادته". בוורסו, ברביע הימני העליון: יא עדולי לא תלומני ("הוי המוכיח את האחרים, אל תגנה אותי!"). ברביע השמאלי העליון: שיר ערבי הפותח במילים لله دهر مضا لي سعدت في بعض عمري. ברביע הימני התחתון: פרוזה חרוזה בערבית הפותחת במילים من العاشق المستهام حليف السقام, המצוטטת מתוך מדריך לכתיבת מכתבי אהבה של אבן אלוושאא (נפטר 325/937), "תפריג' אלמהג ואסבאב אלוצול אלי אלפרג'". בשוליים מצויים ניסיונות לכתיבת פסקת הת'קביל (נשיקת הידיים). ברביע השמאלי התחתון: נוסחאות שונות הקשורות לחצ'רה (חצר השליט). ברקטו, ברביע השמאלי התחתון מופיע הסימן (glyph). את התרגול הסופרי ניתן לתארך למאה השתים-עשרה על סמך תארי הכבוד שבהם נעשה שימוש: לקראת סוף תקופת שלטון הפאטמים במצרים הוענקו לפקידי המדינה תארים שנגזרו מתאריהם של בדר אלג'מאלי ושל אלאפצ'ל, כגון "אלשיח'י אלאג'לי".

בצד הפנים, עם הכתובת בצד האחורי: בקשה/מכתב מאת מסלם בן עלי בן מסלם אל אבו אלפרג' מוהוב בן יוחנא. השולח הוא פקיד מדינה או לפחות גובה מס או ערב על קני סוכר באזור הדלתא. הוא פותח בדיווח על 1,550 או 1,650 תבניות חרוטיות (אבּלוּג'ה) של סוכר גולמי (קנד) ששלח מן המטעים בפווה ובסמח'ראט באמצעות שלוש ספינות. (יש לשים לב לאי־ההתאמה: בתחילה הוא נוקב במספר 1,550, אך סיכומי המשנה מצטברים ל־1,650. לתיאור ולתצלום של האבּלוּג'ה והציוד הקשור אליה, ראו את עבודת הדוקטור של איאן ג'ונס משנת 2018, וכן צוגיטקה סאטו, "סוכר בחיי החברה של האסלאם בימי הביניים".) לאחר מכן הוא עובר ללשון של עתירה כדי לבקש מן הנמען לדאוג למכירת הסחורה, להעביר את התמורה אל הדיוואן ולהשיג עבורו את הקבלה. הוא מקונן על הוצאותיו הכבדות על ג'על (דמי תיווך), מאוּן (אספקה), עמאיר (בנייה או שיפוץ) ומצאלח ("אינטרסים"?), שמסתכמים ביותר מ־600 דינר בחודש, בעוד שאין ביכולתו להפיק מן המחוז הזה הכנסה של אפילו 100 דינר בחודש מכל מקור שהוא. הוא ממשיך בלשון של עתירה, ומכנה את עצמו "רג'ל מסתור" (אדם הגון ומכובד) שאינו רגיל לבקשות מסוג זה. הוא משווה את עצמו לסוחר החדל מלקנות ולמכור ופושט את הרגל במהירות. הוא מבקש מן הנמען להשתדל למענו או לכתוב בעבורו רֻקעה (פתק) אל פקיד בכיר יותר (אלמג'לס אלסאמי). מסיים בנוסחת ראי (העברת ההחלטה לדעת הנמען), חמדלה (שבח לאל) וחסבלה (אמירת "דַי לי באלוהים"). בצד האחורי מופיעה הכתובת בכתב ערבי.

recto: שטר הודאה (אקראר). תיארוך: ייתכן 841 להג'רה = 1437/38 לסה"נ (שורה 4), אך הדבר אינו ודאי. בשטר זה מודה מימון בן טאלב אלדלאצי על קבלת שני אִרדבּים של זרעים לזריעה (תקויה, מילולית: "חיזוק") מן הגזבר (אלח'אזן) מרזוק בן יוסף אל-[...]. נראה כי הוא גם מתחייב להשיב את החוב לגזבר במועד עתידי. על המונח תקויה ראו את צוגיטקה סאטו, State and Rural Society in Medieval Islam, עמ' 200–201. ישנם שם מקום אחד או שניים שלא פוענחו, וכן אזכור של השלטון בשורה 6. החלק התחתון של המסמך קרוע. הטקסט בשולי הצד השמאלי העליון נראה כנוסחת עדות הממוקמת באופן בלתי שגרתי (מאת עומר בן עלי בן עבד אל-[...]), אך הדבר טעון בדיקה נוספת. במסמכים משפטיים אחרים מופיעים לעיתים קרובות במיקום זה בעמוד רישומים ספציפיים הקשורים להליך המשפטי. verso: נראה ששרד שריד של פצל (תוספת מאוחרת) לאקראר שבצד הרקטו. רק האותיות הראשונות בכל שורה השתמרו. בסיבוב של 90 מעלות אולי מופיע שם (כנראה מימון, אך ייתכן גם מסעוד או מנצור). הבלוק האחרון של טקסט שנוסף, בכתב יד שונה מכל בלוקי הטקסט הקודמים ובלתי קשור אליהם, נראה כהוראות טכניות הקשורות לאלכימיה ו/או לרפואה. ההליך כולל הנחת לוח ברזל על כור, הנחת כסף על גבי הברזל, נשיפה עליו עד שמתרחש משהו, וחזרה על כך תשע פעמים. שורה 8 מתייחסת ל"תרופה" (אלדואא) המצויה בכלי, ונראה כי יש להניח את הכסף בתוך התרופה. תכלית התהליך הכוללת אינה ברורה.

מכתב עסקי מעֻמַר בן עִוַץ', הנמצא בקַליוּב, אל הנוטריון והקאדי צַדְר אלדין שבדאר אלוַכאלה בפֻסטאט. המכתב עוסק במשלוח של ענפי דקלים מקַליוּב ובהובלתם בנילוס. תיארוך משוער: 1150–1250 לספירה. תרגום לאנגלית מצוי אצל גויטיין. מתוך הקדמתו של גויטיין: דאר אלוַכאלה האסלאמית, או מחסן הסחורות, דמתה לבזיליקה הרומית — אולם שבו נסחרו ואוחסנו סחורות, ובו ישבו השופטים והנוטריונים לצורך יישוב סכסוכים והסדרת פורמליות הקשורות לעסקאות מסחריות. אפילו עיר קטנה כקַליוּב (מצפון-מערב לקהיר) החזיקה מבנה חצי-ציבורי מסוג זה. ענפי דקלים מוזכרים לעיתים קרובות בהקשר של עבודות בנייה, ובמכתב זה מדובר בענפים מסוג זה ולא באלו ששימשו למטרות דתיות. מעניין שנדרש אישורו של ראש המשטרה, ככל הנראה משום שהיה כרוך בתשלום מס. המכתב כתוב באותיות ערביות יפות וברורות, ובמקרים רבים אף מצוידות בסימני ניקוד דיאקריטיים. בצד האחורי (verso) מופיעה גם תחילת טיוטה של עצומה בערבית באותיות עבריות מטעם הצַבָּעים בקַליוּב. המילים מחוקות בקווים, ככל הנראה משום שהפקיד הבחין שהדף לא יספיק לטקסט שהוכתב לו. באותו עמוד מצוי גם ניסיון קולמוס קליגרפי: "אמר הכוזרי", "אמר החבר". הדבר מעיד על כך שבעיר קטנה זו פעל סופר שניסה להעתיק את חיבורו התיאולוגי הגדול של המשורר העברי הספרדי רבי יהודה הלוי. סופרים מלומדים נמצאו פעמים רבות בערים קטנות, שבהן יוקר המחיה היה נמוך מאשר בערים הגדולות.

חמישה מסמכים משפטיים מובחנים אך קשורים זה לזה מהתקופה הממלוכית, כתובים בכתב ערבי, וכולם מתוארכים לשנת 909 להג'רה (1503/04 לספירה). המסמכים מערבים את אותם אנשים (ביניהם שמס אלדין מחמד בן אלח'ואג'א יוסף בן אלחאג' עבד אלקאדר אלתאג'ר אלצפאר(?) אלחלבי) ואת אותם עדים (אחמד עבד אלקאדר בן [...] ואסמאעיל [...]). המסמך הוא שטר מכר הנוגע לג'וארב (גרבונים) בצבעים שונים. סוגת שטר המכר היא אקראר, כלומר הצהרת הודאה, שהיא גם תת-סוגה בספרי הפסיקה האסלאמית (שרוט אלפקה). מדובר באקראר (הודאה) של ע'בן (פגם) ובראאה, כלומר הקונה מודה ומקבל על עצמו כל פגם אפשרי במושא המכר (ע'בן), והמוכר 'חף מפשע' (ומכאן בראאה) מכל טענה על פגם, או פגם בפועל, במוצר. (להשוואה ראו אלאסיוטי, ג'ואהר אלעקוד.) הסגנון שבו מצוין מחיר מושא המכר (ג'וארב במקרה זה) — 14 דינרים וחציים שבעה דינרים — הוא דרך אופיינית לציון מחירים בשטר מכר במטרה למנוע טעויות. המסמך מתוארך ל-18 בראביע אלאוול 909 להג'רה / 19 בספטמבר 1503 לספירה. חמשת המסמכים הנוספים נושאים סעיפים דומים, בשינויים הנוגעים למושאי המכר ולמחירים, כדלקמן: האחד — 66 מדינים (נצף) עבור 20 ספרות אדומות וצהובות; השני — 69 מדינים עבור 20 ספרות אדומות וצהובות; השלישי — 6 דינרים ו-8 מדינים עבור 10 שיילות חלביות; הרביעי — 14 דינרים עבור 15 מיזרים שחורים ו-30 ספרות; החמישי — 14 דינרים עבור 100 …(?) חלביים אדומים וצהובים.

רקטו: מסמך ממשלתי הפותח במילים: هذا كتاب من عبد الله ووليه الامام المنصور ابي علي الآمر باحكام الله امير المؤمنين صلوات الله عليه وعلى ابآئه الطاهرين وابنائه الائمة المطهرين من يد عبده الشيخ ابي علي الحسين بن عبد الله بن وهب ضامن تنيس واعمالها ان سهل بن يحيى يهودي طاري. במילים אחרות: "זהו מסמך של הח'ליפה אל-אאמר באחכאם אללה (שלט בשנים 1101–1130), {הוצא} בידי עבדו אבו עלי בן אל-חסין בן עבדאללה בן והב, אלצ'אמן (חוכר המסים) של תניס ופלכיה, {המאשר} כי סהל בן יחיא הוא יהודי 'מהגר חדש' (טארי)." (סהל בן יחיא נזכר גם במסמך נוסף; ייתכן שמדובר באותו אדם.) שאלת מעמדו של אדם כמהגר חדש (טארי) קבעה את גובה תשלומי מס הגולגולת שלו. השוו למסמכים נוספים שאולי רומזים לסוגה זו של מסמכים. הקטע בתחתית קשה לקריאה, אך הוא כולל תאריך ומסתיים בחמדלה (ברכת השבח לאל) בשורה האחרונה. ורסו: מסמך ממשלתי לא מזוהה בכתב ערבי. נראה כי מדובר בקבלה כלשהי, אולי על תשלום מס הגולגולת של אותו סהל בן יחיא, אם כי שמו אינו מופיע, ואף לא המילה 'ג'זיה'. הפתיחה: صح ذلك في التواريخ المبينة لشهور سنة خمس وخمسمائة, שממנה אפשר ללמוד את התאריך (שנת 505 להג'רה), והיא רומזת (בשל המילים 'דאלכ' ו'אלמביינה') כי המסמך מתייחס למסמך שבצדו השני. תחת זאת מצוין הסכום: "אלמבלג': דינר אחד". בראש הדף ואולי גם בשוליים הימניים נראים סימני רישום (עלאאם). זקוק לבדיקה נוספת.

מכתב מאבו זכרי בן סלימאן, ככל הנראה מוונא (שבפיום, נזכרת בצד ורסו, שורה 5), אל [...] בן יוסף, כנראה בפוסטאט. ייתכן שהוא כותב למעשה מאסיוט (רקטו שורה 13 וורסו שורות 22, 33), אם כי אזכורים אלה נראים בהקשר של מסע עדכני מאסיוט ומסע מתוכנן אליה. המכתב כתוב על רוטולוס ארוך וצר, בכתב ערבי, עם מילה אחת בלבד בכתב עברי (החלק העברי של שמו של אבו אלחסן אלהוד, ככל הנראה אותו אדם המופיע במקור אחר המתוארך בידי גיל לראשית המאה ה-13 ובידי גויטיין לסוף המאה ה-12). עיקר המכתב עוסק בעסקאות ובהתכתבות הקשורות בחכירת מיסים (ﺿמאן) ובמסחר במשי. השולח מדווח כי קיבל מכתבים מאבו אלחסן אלהוד ומנסים אבן קודיירה (שם משפחה זה מופיע גם במסמכים נוספים). הוא מספר שנתקל באסיוט בסוחרים שברשותם היו 80 רטלים של משי, חלקו צבוע וחלקו גולמי, אך לא הצליח להשיג מאומה ממנו. בכוונתו לבלות את השבת בבוש ואחר כך לעלות במעלה הנילוס, ולקחת עמו את מח'לוף או מישהו אחר. פעמיים מזכיר את המונח "נקאצ'את" (רקטו שורה 33 וורסו שורה 14) בהקשר של המשי. מוזכר אדם בשם מפצ'ל בן סלאמה. אבו אלחסן אמור להיפגש עם יוסף אלטוואף בקהיר, שחייב משהו (שני דינרים?) לשולח. עליו להשיג ממנו מכתב שיועבר אל השולח בוונא. מוזכר אדם בשם פצ'אאל, ואולי גם המונח צנאעה או אלצנאעתין. בסיום ברכות שלום לאנשים שונים, ובהם אבו אלרביע סלימאן, סת אליומן ואחרים. דרוש עיון נוסף.

עצומה מהתקופה הפאטמית. נכתבה ונחתמה בכתב ידו של מקבל קצבה מטעם המדינה: אחמד בן חמזה בן אחמד אלאמראאי (קריאת הנסבה משוערת; אפשר גם אלאערבי), "אלמתרג'ם בידיה אלרקעה בסמיה". המבקש מבקש לשחרר את קצבתו ולהבטיח את המשכיותה כדי "לסייע לו במילוי השירות (ח'דמה) למדינה". בעצומה מוזכרים כמה לשכות ממשלתיות: "אלדאר אלסעידה", "אלמטבח' אלסכר", ובאישורים שעל הצד האחורי גם "דיואן אלג'יוש' אלמנצורה" (לשכת הצבאות המנצחים). הצד האחורי כולל שני אישורים: אישור קצר המורה על שחרור הקצבה, ככל הנראה בכתב ידו של הח'ליפה ("בח'ט אליד אלשריפה"), ואישור המשך המזכיר קאדי שכונה ולי אלדולה, וכן שב ומזכיר את לשכת הצבאות "דיואן אלג'יוש' אלמנצורה". חלק מההליכים המנהליים המוזכרים מצריכים בירור נוסף: "אלראתב" ו"אלג'ארי". לקראת סוף הצד האחורי מוזכרת ג'זירת בני נצר, אי בדרום-מערב דלתת הנילוס, כיום בחורבותיו, אשר היה מיושב בתקופה הפאטמית. הערות על הקריאות: פנים, שורה 3: השוו למסמך 23 של ALAD, שורה 9 (אותו רעיון כמו "מא תרג'מתה" שעל הצד האחורי). פנים, שורה 9: קריאת شكر חלשה. בדרך כלל يضرع בצירוף בـ או فـي בא לפני מילה כמו انعام, ואילו يضرع בצירוף الى בא לפני אדם שהוא מושא הבקשה. לפיכך הקריאה قاضي עדיפה על החלופות (כגון الفاىض או القابض), אך מן הסתם קיימת חלופה טובה יותר ל־الشكر. צד אחורי, שורה 3: הקריאה راىها משוערת.

מסמך ממנגנון השלטון. תגובה לאישור עצומה שנכתבה על ידי יוחנא בן אבו אלליית' (נוצרי), שהפנה את העניין למשרדו של אלאפצ'ל. מתוארך לשנת 504 להג'רה (1115 לסה"נ). על גבי הקטע מופיעות ארבע ידיים שונות (שורות 1–2, שורה 3, שורות 4–5 ושורות 6–7). שורות 4–5 הן ככל הנראה בכתב ידו של יוחנא עצמו. בצד השני (verso) מופיע פיוט עברי מנוקד מאת יהודה אבן בלעם, "בזכרי משכבי". ישנם מספר חיבורים (joins) לטקסט העברי עם טקסטים ערביים שונים בצד הפנים (recto); יש לבחון את כולם יחדיו. ח'אן מצטט מקורות רבים על אבו אלברכאת יוחנא בן אבו אלליית', שעמד בראש דיואן אלתחקיק (הידוע גם כדיואן אלמג'לס) בשנים 501–527 להג'רה: אלאפצ'ל הקים בשנת 501 להג'רה משרד הידוע בשם דיואן אלתחקיק, ומינה לראשו את הנוצרי אבו אלברכאת יוחנא בן אבו אלליית'. יוחנא נשאר בתפקיד זה עד שהודח בשנת 527 להג'רה ונהרג בשנת 528 להג'רה. דיואן אלתחקיק היה אחראי על פיקוח ובקרה על פעילותם של שאר משרדי הממשל. לפי אבן אלמאמון, המשרד שהוקם בשנת 501 להג'רה ויוחנא בן אבו אלליית' הועמד בראשו היה דיואן אלמג'לס, ונראה שמדובר באותו המשרד עצמו. חלק מן המקורות אכן מתייחסים אליו בשם דיואן אלתחקיק ואלמג'לס. במקום אחר אבן אלמאמון מכנה את יוחנא בתואר מתולי דיואן אלמג'לס ואלח'אץ. השחזור החלקי של השורה העליונה אינו מופיע במהדורת ח'אן; הוא פרי עבודתה של מרינה רוסטו.

עצומה. תיארוך: סוף המאה ה-16 או תחילת המאה ה-17, שכן היא מזכירה את הרב והדיין הנודע חיים כפוסי (1540–1631). המעתיר מעלה האשמות נגד יהודי בשם סעד בן אלעיצי(?) אשר החזיק בזכות חכירת מס הג'ואלי (מס הגולגולת על בני החסות) — כאן בלשון המקור: "כאן מלתזם במקאטעת אלג'ואלי" — אך נקלע לפרשייה כלשהי ("אנכר עליה מן אלאמואל אלמחררה עליה לג'אנב אלדיואן", כלומר נמצא חייב סכומי כסף שהיה אמור להעבירם לדיואן), ונאלץ לעזוב את מצרים לתקופה ארוכה. בסופו של דבר שב למצרים והסתפח לבית הדין של חיים כפוסי. כעת, בכל פעם שבעלי דין באים לפני בית הדין, הוא סוחט מהם שוחד ומונע מהם להביא את ענייניהם בפני בתי הדין המוסלמיים. הוא פוגע בזכויות הציבור, ובמיוחד בעניים ובכל מי שאינו משלם לו שוחד מספק. הנמענים מתבקשים לשלוח שני עדים שיוודאו את אמיתות הטענות ואז ינקטו צעדים נגד הרשע. הכתב העברי בשוליים שייך כנראה לחשבונות שבצד השני, ואינו נראה כהערת תיוק. המסמך מעניין במיוחד לאור העובדה שהאנקדוטה ההגיוגרפית המפורסמת ביותר אודות חיים כפוסי (הנכתב גם Capoussi או Capousi) מספרת כיצד שב וקיבל את מאור עיניו בדרך נס לאחר שהואשם בקבלת שוחד, ובכך הוכיח את צדקתו והשתיק את מתנגדיו. תמונה של מסמך זה מופיעה עם כיתוב קצר במאמרו של פול פנטון "Interfaith Relations as Reflected in the Genizah Documents" (1997).

מסמך פיסקלי או פארא-פיסקלי (כלומר, מסמך שהוכן על ידי פקידי המדינה או על ידי הקהילה היהודית עבור השלטונות). רשימה של עניים מרודים, המחולקת באופן שווה בין ילידי הבירה לבין תושבים שמוצאם מאלכסנדריה, ממחוזות א-שרקיה והע'רביה, מהכפרים שסביב הבירה (כולם חסרי כל לחלוטין), ומערים כגון אשמום, דמיאט וקוץ. המסמך מתייחס לשלוש קבוצות בעלות יכולת תשלום שונה של מס הגולגולת (ג'זיה): (1) אלה שאינם יכולים לשלם דבר, (2) אלה שיכולים לשלם 2 דינרים, אך רק בתשלומים, ו-(3) השאר, שמהם יש לגבות 4 דינרים. ח'אן מציין כי רבּיע (במחקרו על השיטה הפיסקלית במצרים, עמ' 109–110) התעלם מהשורה האחרונה של הרשימה, המתייחסת לתשלום של 4 דינרים. כתוצאה מכך הסיק רבּיע שהמסמך משקף תשלום של תעריף אחיד של מס גולגולת בסך 2 דינרים לאדם. ח'אן טוען לעומתו כי שיעור מס הגולגולת השתנה בתקופות היסטוריות שונות (כפי שהוא מסביר בפירושו למסמכים נוספים): בתחילת התקופה האיובית נקבעו השיעורים על 4 1/6 דינרים, 2 1/12 דינרים ו-1 5/8 דינרים. באמצע התקופה האיובית עוגלו השיעורים הגבוה והבינוני כלפי מטה ל-4 דינרים ול-2 דינרים. לקראת סוף התקופה האיובית הונהג תעריף אחיד של 2 דינרים. על בסיס פריודיזציה זו מסיק ח'אן שמסמך זה מקורו באמצע התקופה האיובית, סביב שנת 1200. (המידע מבוסס על ח'אן ועל גויטיין, החברה הים-תיכונית).

מסמך מנהלי ממדינת איוב בדמשק מתקופה הסמוכה לשנת 644 להג'רה (1246/47 לסה"נ). חיבור הקטעים זה לזה אינו ודאי. כל שלושת הקטעים שימשו שנית בידי אותו סופר עברי לכתיבת פיוטים: שני הקטעים הראשונים נושאים את אותו פיוט, בעוד הקטע השלישי כולל פיוט אחר. החלק הערבי בקטע הראשון נוקב בנוסח: "המנשור (המסמך הרשמי) של סיף אלדין סֻנקֻר אלכֻּרדי ובנו, בעניין מה שנרמז לשניהם בו, מן האקטאע. מן המחנה (הצבאי) של דמשק השמורה". על כורחנו מדובר בסיף אלדין סנקר שונה מזה המופיע כאתאבכ בתימן בקטע אחר (PGPID 5459), שכן הלה מת בשנת 1212/13. החלק הערבי בקטע השני כולל את הבסמלה בלבד ואת האות הראשונה של השורה הראשונה. החלק הערבי בקטע השלישי נראה ככתוב באותה יד כמו זו שבקטע הראשון, ועוסק באותו עניין. להשוואת כתבי היד ניתן להצביע על שתי מילים זהות הכתובות באותו האופן (رسم ו-ولده); אותו רצף ליגטורי חריג בין אלף לעין; ושימוש דומה בסימני ניקוד ודיאקריטיים בשני הקטעים. חלק זה קשה יותר לקריאה מלאה, אך נקרא בחלקו: "במא רסם ולדה מן אלנקד אלמרסום אסתמרארה... והו אלפאן ות'מאנמאיה מן אג'רתה(?)... בכמאלהא מן אלמתאע(?) אל... כ'ארג'א ען אלחקוק אלדיואניה(?) לאסתקבאל מע'ל(!) סנה ארבע וארבעין וסתמאיה". השורה האחרונה אולי מתייחסת לפלישה הצפויה של המונגולים או לתשלומי מס בשנה הקרובה. זקוק לבחינה נוספת.

מסמך משפטי, ככל הנראה מסוף התקופה הממלוכית או ראשית התקופה העות'מאנית. מוזכרים בו תבואות וירקות (אלחבוב ואלמזרועאת), אלד'הב אלאשרפי (זהב אשרפי), נהר הנילוס (בחר אלניל אלמבארכ), נמל אלכסנדריה (שורה 3), והים הגדול (אלבחר אלאעט'ם, הים התיכון). סעיף האסתאג'אר בשורה 4 רומז לכך שעשוי להיות מדובר במסמך שכירות/חכירה, אך אופי העסקאות והנתיבים המוזכרים מעלים אפשרות שמדובר בשטר מכר או בשטר שותפות. אזכור המטבע לקראת סוף המסמך — "אלנחאס אלאחמר אלמתעאמל בהא אלאן באלדיאר אלמצרייה" (הנחושת האדומה הנוהגת כעת בארצות מצרים) — מסייע לתארוך משוער של המסמך. גויטיין מציין כי מטבעות נחושת אינם מופיעים בתדירות גבוהה במסמכי הגניזה אלא מסוף המאה השלוש-עשרה ואילך, ולכן ייתכן שמדובר בפלס/פלוס מהתקופה הממלוכית (הידוע גם בשם ג'דיד לאחר 1357 לסה"נ). אזכור נומיסמטי נוסף ואולי המועיל ביותר לתארוך הוא "ד'הב אלאשרפי אלד'אהרי"; באופן כללי, אשרפי מתייחס לדינר הממלוכי המאוחר שהוטבע לראשונה בשנת 1425 לסה"נ בימי הסולטאן אלאשרף ברסבאי, ושנותר במחזור גם תחת השלטון העות'מאני (אם כי לאחר 1517 לסה"נ היה ידוע יותר בשם שריפי/שֶריפי). ניתן לומר בביטחון יחסי שמסמך זה מתוארך לסוף התקופה הממלוכית, המאה ה-15 או ה-16, ובהסתברות נמוכה יותר לראשית התקופה העות'מאנית. דרושה בחינה נוספת.

מכתב בכתב ערבי, בפורמט גבוה וצר, פגום בתחילתו. תיארוך משוער: ייתכן שנכתב במאה ה-12. השולח הוא ככל הנראה סוחר שנמצא בדרכו להודו: "...לקחתי איתי את הִבּה (או: מתנה?)... לתת לו בהודו..." (שתי השורות האחרונות של ה-recto). המכתב מופנה לאישה, אולי אשתו של הסוחר: "wa-mā taḥtājī waṣiyya... wa-tashkurī..." (בשולי ה-recto). הוא מורה לנמענת לדאוג בשקידה (وصيتك بهم غاية الوصية) לבית (al-dār), למאזניים (al-mīzān), למחסן, לקודקס/הספר (al-muṣḥaf), לדבר נוסף (الصدر؟) וליתר רכושו. ייתכן שמוזכרים 30 דינרים ב-recto, שורה 6. אלשיח' צניעת אלמלכ נזכר פעמיים (הנמענת מתבקשת לקנות עבורו משהו ב-recto, שורות 15–16, ולמסור לו דרישת שלום בשולי ה-recto). החל מ-recto שורה 27 מספר השולח שהתעורר בוקר אחד ב"אמצע החג" (wusṭ al-ʿīd = חול המועד?) ומדד בד מקטעּ (maqṭaʿ) עבור מישהו. ב-verso מובאות דרישות שלום לאנשים רבים: דודיו ובני־דודיו מצד אמו, דודו מצד אביו אבו אלפצ'ל ובן־דודו אבו אלבקאא, אבו נצר, ביאן אלח'ראז, אבו אלרצ'א אלנקאד ובנו, דודתו מצד אמו, ופאא. הִבּה שולח את ברכותיו. שוב נמסרת דרישת שלום לצניעת אלמלכ. אחר כך נוקב השולח בתאריך כתיבת המכתב (ג'מאדא הראשון, אך השנה נמחקה), מזכיר את אלשיח' מצ'מון, ומבקש מהנמענת להתפלל בעדו. כל המכתב דורש בחינה נוספת ומהדורה.

שטר מכר בכתב ערבי, העוסק בבית בשם "דאר אלנח'לה" (בית הדקל) בקהיר, בשכונת חארת זווילה, במקום הקרוי רחבת סרור אללולואי. המסמך היה בידי הקהילה הקראית בקהיר בבית הכנסת דאר סמחה בחארת זווילה, ושם תועד על ידי ד"ש ריצ'רדס בשנת 1969, אשר פרסם לאחר מכן את תיאורי כל המסמכים שמצא במקום במאמרו משנת 1972 (כמסמך מס' IV). כיום נמצא המסמך בספרייה הלאומית בירושלים. ברקטו מתואר כיצד האמיר שמס אלדין תֻקֻז רכש את הבית כולו ממחאסן בן הבה בן ת'אבת היהודי, מאחיו אבו אלעז, ומשלוש אחיותיהם. העסקה התרחשה ב-29 ברמדאן 684 לה' (1285 לסה"נ). בוורסו מפרטים מספר פצ'לים (סעיפים) נוספים העברות נוספות של הבית: 1. בשנת 687 לה' (1288 לסה"נ) האמיר הנזכר מכר חזרה את הבית כולו למחאסן וליהודי נוסף (שאינו אחיו של מחאסן). 2. בשנת 688 לה' (1289 לסה"נ) מכר מחאסן את מחצית הבית לאמיר אחר. שני פצ'לים נוספים מפרטים רכישות נוספות של חלקים מהבית בידי אותו אמיר. בראש הוורסו מופיעות הערות מאוחרות יותר בערבית ובערבית-יהודית הנוגעות לזיהוי הבית הנידון: "דאר אלנכלה... רחבה סרור אללולוי". ככל הנראה מדובר בהערות ארכיוניות שנועדו לזהות את הנכס הנדון במסמך. הערות אלה, יחד עם העובדה שהמסמך נשתמר בידי הקהילה הקראית, מרמזות כי הבית הוקדש בשלב מאוחר יותר כהקדש לטובת הקהילה הקראית.

מכתב/עצומה בכתב ערבי. תיארוך: ככל הנראה מאמצע המאה ה-12 ועד סופה, על סמך שיקולים פלאוגרפיים, אזכורו של אבו אלפח'ר אבן אלרב שייתכן שהוא זהה לאדם הנזכר במסמך אחר, והשימוש החוזר בעברית בצד האחורי (שירו של משה אבן עזרא "במגורי ידידי" על עזיבתו של רבי יהודה הלוי; זה הועתק לאחר 1141 לספירה, שכן שמו של רבי יהודה הלוי מלווה בברכת המתים — אם כי מעניין ששמו של משה אבן עזרא אינו מלווה בברכה דומה). שם השולח מופיע בתרג'מה בפינה השמאלית העליונה אך קשה לקריאה. הנמען אינו מזוהה, אך ייתכן שיש רמז לכך אם ניסוח הראי' החריג, "וראיהא אלאסעד", מתייחס לתוארו; ספקולטיבית, ייתכן שמדובר באלקאצ'י אלאסעד הידוע גם בשם אבן ממאתי, אם כי הוא נכנס לתפקיד ממשלתי רק ב-1182 לספירה ועל כן ייתכן שהוא מאוחר מדי עבור מסמך זה. כמעט אין פתיחה עם ברכות לנמען, ואין תקביל, דבר המרמז כי השולח והנמען היו בני מעמד דומה. השולח מדווח שהוא עלה (לקהיר החדשה?) יחד עם אבו אלפח'ר אבן אלראב (בעברית: אלרב), אשר נראה שלמד מהדיואן הממשלתי כי שילם יתר על המידה את חבות המס שלו. אף על פי כן, שליח מהאוצר הטריד אותו (לדרישת תשלומים נוספים?) ואילץ אותו לחתום בשמו ולהעיד כי יתייצב ביום שני. הנמען מתבקש כעת לעלות יחד עם אותו אבן אלרב ולהבהיר את כל העניין. הקטע זוהה על ידי קדם גולדן.

עצומה (פטיציה) המופנית אל צלאח א-דין מאת עבד אלבאקי בן יחיא, היהודי, תושב העיירה מליג' שבמחוז אלע'רביה שבדלתא של הנילוס. תיארוך: בקירוב 564–589 לה'ג'רה, היינו 1169–1193 לסה"נ. המבקש מתלונן על גובי המסים, אשר אילצוהו לעזוב את משפחתו ואת עיסוקו ולעבוד בשירותם, ומבקש שיוּצא צו אשר יתיר לו לשוב אל עיירתו ואל משפחתו. בצד ה-verso מופיעה תשובה לעצומה הקובעת כי מאחר שלעבד אלבאקי בן יחיא היה ניסיון מסוים כגובה מסים, אין הוא יכול להשתמט מן השירות הזה. כמו כן, בצד ה-verso נמצאת חיבור על חישוב הלוח, המזכיר את המחזורים, המולדות וסוגי השנה העברית השונים; שמות חודשי השנה בלוח היוליאני (!) ומספר ימיהם רשומים אנכית על הדף. הטור הימני ביותר ב-verso הוא רשימה של ערכים הקשורים בלוח, רשומים בספרות אלפאנומריות קופטיות, ממוספרים 1–19 עבור כל שנה במחזור הלוח העברי מספר 260, אחר כך עשרה ערכים עבור 10, 20 וכן הלאה עד 100 מחזורים; אחר כך עשרה ערכים עבור 100, 200 ועד 1000 מחזורים; ולבסוף עשרה ערכים עבור 1000, 2000 ועד 10,000 מחזורים — חישוב לטווח של 190,000 שנים קדימה. בנוסף ישנן כמה שורות טיוטה של חלק מהביטויים המופיעים בעצומה שב-verso, וכן רשימה של מספרים בשוליים. (המידע על פי ח'אן ועל פי סשה שטרן.) ראו גם פריט נוסף קשור.

מכתב ממנצור(?) בן [...], ככל הנראה לקרוב משפחה צעיר יותר בשם יוסף (וינהי אן הממלוך משתאק אלי כ'דמה ולדה יוסף). כתוב בכתב ערבי. נראה ככתב יד של דיואן (chancery hand), והמסמך נפתח בביטויי חסות, אך אין זה כתב בקשה (פטיציה). השולח דאג לאינטרסים של הנמען (והממלוך חאמל הם המולא מן ג'הה...) בעניינו של אבו אלפצ'ל פח'ר אלדין, שייתכן שהגיע לפוסטאט מן הפיום. הנמען מתבקש למהר לבוא, שכן ייתכן שעוד יספיק לתפוס אותו אם יחיש את בואו. הקטע הבא עוסק בג'לאל אלמלכ, שכנראה מנסה להשתלט על האחוזה (פיף) של יוסף בתפקידו כחאשר (גובה מסים), והוא (או מישהו אחר) מפיץ עליו שמועות רעות (...ג'לאל אלמלכ עמל פי חשארתכ לה ויקבח עליכ...). בשוליים מצוין בואו של עז אלדין בן אלזנדי(?), והנמען מתבקש לבוא בלוויתו. הצד האחורי מוקדש כמעט כולו לדרישות שלום: אבו אלחסן דורש בשלום הנמען, וכן נמסרות דרישות שלום לאבו אלפצ'ל, לדוד מצד האב, ולאישה וילדיה. גם הבה שולח את דרישת שלומו. הנמען מתבקש להשיב במהירות, לשלוח דין וחשבון על המסים שגבה (? והמדעי אכתב ען אלד'י חשרתה), ולא לשעות לדברי הבורים (ולא תסמע כלאם אלג'האל). שוב הוא נדחק לפעול במהירות כדי שיוכלו "להרוג שתי ציפורים במכה אחת" (ונעמל שע'לין פי שע'ל) ולנסות להיפגש עם פח'ר אלדין.

מכתב עסקי לערוס בן יוסף, ככל הנראה באלכסנדריה, שכן הוא נשאל על מחירים באלכסנדריה בשורה 21. עאודה סבור שכותב המכתב הוא נהראי בן נסים, אך נראה שזו משאלת לב לקרוא את החתימה כ"נהראי". בכל מקרה, הכותב מביע את צערו מאז שערוס נסע, צער המתעצם במיוחד בכל פעם שהוא מבקר בביתו של ערוס. הוא כותב שאבו ח'דר שרדאנה (שם ממקור פרסי המופיע גם במקום אחר) יגיע בקרוב למקומו של ערוס. הוא מעביר הודעה עבור זין אלתג'אר בנוגע למכירת "הרבע [דינר?]" (אלרבע), ומבקש מערוס למכור עבורו את הבגדים (פוט') ולהביא את הזהב של הכותב מביתו של ראש הכלה. הוא מעביר הודעה ל[מוסא] בן אבי אלחיי שימכור עבורו שוש (ערק סוס) וכוסברה (? כזברה אך עם הקידומת דאל). הוא מבקש לדעת את מחיר הקרקש (כ'רבק) באלכסנדריה ומחירים נוספים. הוא מדווח שיש לו דינר ושליש ורבע אצל ברכאת בן סעאדה, ועל ערוס להעביר זאת לאחיינו של הכותב. הצד האחורי דהוי הרבה יותר. בין האנשים המוזכרים: אבו נצר אלבע'דאדי; גיסו של הכותב אבו אסחאק, שכנראה עשה משהו המצריך סליחה (אלבארי ירחמה): ח'לף בן עזרון; אבו עמראן (=מוסא בן אבי אלחיי?) שיסע עם הכותב; הוא שולח דרישת שלום לכל אנשי טריפולי (בלוב); ומבקש מערוס להעביר פתק לאדם בשם אבראהים. המידע מבוסס ברובו על מהדורת עאודה.

מכתב מאבו אלחֻסיין בן אלרייס בן נאחום, השוהה בריף (אזורי הכפר במצרים), אל אחיו אבו ת'אבת בפֻסטאט. כתוב בכתב ערבי. עניינו של המכתב הוא מס הגולגולת (ג'אליה) של נושא המכתב, שהוא (או היה) המֻקדם של דַמירה. שמו אולי מופיע בשורה 6: النارين؟ الغاريب؟. השולח מתעקש שהמֻקדם הזה ראוי לכך, וכי על הנמענים לסייע לו. מעניין שהוא מכנה אותו "בעל תורה" אך כותב את הביטוי באותיות ערביות: باعل تورا. בשנים האחרונות אדם זה שילם את מס הגולגולת שלו באלמחלה. נראה שהשנה הוא רשום כתושב חדש בפֻסטאט (ולכן הוא פטור), אך השלטונות באלמחלה מסרבים להכיר במסמכיו. על הנמען לפנות אל אבו אלמג'ד ת'קה, שאמור להשיג אישור מהשלטונות בפֻסטאט המוכיח שהוא פטור. אם אבו אלמג'ד לא יוכל לעזור, על הנמען לפנות אל אבו אלפרג' בן אלכהן. אלמלא כל עיסוקיו של השולח בריף, הוא היה מגיע בעצמו כדי לעזור לאיש הזה. בשוליים הוא מזכיר לנמען את הספרים שהוא אמור לשלוח. בנוסף נמסרות דרישות שלום מאחיינו של השולח, אבו סהל. דרישות שלום נמסרות אל: בנו של הנמען אבו נצר; אבו אלמעאלי וילדיו; אבו אסחאק; אבו סעיד ובנו. גויטיין קרא את שם השולח כאבו אלח'יר וקישר אותו לאבו אלח'יר בן נחום המופיע בשורה 9 של רשימת תורמים שיש לפנות אליהם, מכ-1080.

פתק בכתב ערבי מאת בו סעד אבן אלדיאן(?) אל אישה. המילים "כשני עדים כשרים נאמנת" כתובות בעברית. תרגומו של גויטיין: "גבירתי, סת צלף ביקרה אצלי ודיווחה לי על דבריך אליה. והנה, גבירתי, יש לי ילדים; אם נראה לך שהוא (או: זה) יישאר בהסכם האירוסין (או: ברשותי) שלי, מה טוב; אך אם תעבירי אותו (או: זאת) עבורי לאדם אחר, תעשי עמי חסד גדול. אף אני נאמנת וכו' בעניין זה. אם תואילי לעשות זאת למעני, מעשה זה יוערך מאוד." אותו "הוא (או: זה)" המסתורי עשוי היה להיות עבד שעבר לבעלות האלמנה עם ילדיה כתשלום על מה שהגיע לה לאחר מות בעלה. מטעמי צניעות הוכנס לביתה של "הגבירה", אשר הציעה לכלול אותו בנדוניה שהאלמנה תביא עמה לנישואיה החדשים. אך היא העדיפה מזומן, שכן עבד זכר היה יקר ערך אך בעל ערך מעשי מועט עבורה ועבור ילדיה. העברת בעלות על עבד הייתה עניין רגיש; על כן מדגישה האלמנה שבנישואיה הראשונים הוענקה לה נאמנות מלאה ואיש אינו יכול לערער על זכויות הקניין שלה. תהא אשר תהא העלילה שמאחורי פתק קצר זה, ההדגשה על זכות "הנאמנות" ראויה לציון. סת צלף, "הגבירה הבלתי מושגת", מופיעה גם במקור נוסף מן המאה השלוש-עשרה, ואילו הפתק שלפנינו נראה כשייך למאה האחת-עשרה. סת צלף נוספת מקבלת ברכת שלום במקור אחר.

מסמך רשמי מהתקופה הפאטמית. מכתב מאת דאעי פאטמי המופנה אל קאדי אלקצ'אה (השופט הראשי), במטרה לברך אותו על כבוד חדש שהוענק לו מאת הח'ליפה — ככל הנראה מינויו לתפקיד קאדי אלקצ'אה. הכותב מציין כי לולא מנעה ממנו מניעה כלשהי, היה בא לברכו פנים אל פנים, שכן הוא חב רבות למשפחתו האצילה של הנמען בשל החסדים שקיבל מסבו ומאביו של הנמען, שניהם כיהנו כקאדים ראשיים. שמו של הח'ליפה דהוי מכדי שניתן יהיה לקראו, אך שטרן משער כי מדובר באלט'אהר לאעזאז דין אללה, על סמך אורך החלל שבו נכתב השם, ובמקרה זה הקאדי הראשי הוא קאסם בן עבד אלעזיז בן מחמד בן אלנעמאן, שמונה לתפקיד בשנת 418 להג'רה. הכותב מתייחס גם לחידוש שהנהיג בסדרי משרתו: בעבר התקיימו שני מושבים, ובאחד מהם עשה מישהו דבר־מה (ההקשר קשה לפענוח) בנוכחות המאמינים (האסמאעילים). נראה שמוזכר בו גם ספר ה"דעאים" של אלקאדי אלנעמאן. מושב נוסף התקיים בימי שישי בג'אמע. החידוש שהנהיג הכותב היה הוספת מושב שלישי בימי שישי לאחר התפילה בכל אחד מהמסגדים המרכזיים (ככל הנראה מסגד עמרו בפוסטאט, אלאזהר, ואלאנואר/אלחאכם). אם היה מקבל מג'אלס כלשהם, היה קורא אותם בקול ברבים, כמנהג. הצד השני של המסמך נעשה בו שימוש חוזר לכתיבת פסוקי מקרא בעברית.

דין וחשבון של פקיד לשכה (דיואן) פאטמי בנוגע לאקטאע. הקרקע היא מטע קני סוכר (אלקנד), והמסמך מזכיר את דיואן אלקנד, או ליתר דיוק דיואן אלסעיד, ואת שמותיהם של שלושה פקידים לפחות. בכללותו, המסמך מתעד את הגשתן וקבלתן של הכנסות פיסקליות מן המחוז הכפרי מניית סנדבסט אלקדימה שבמצרים. המסמך עוסק במסירת שני תשלומים שוטפים שחבים לדיואן, המייצגים הכנסות שהוערכו ביחס לבארות מקומיות או למקורות השקיה (אביאר) שהוענקו כאחוזות אקטאע. התשלום נוגע לשנת המס 520 להג'רה, ואילו המסמך עצמו מתוארך לג'מאדא א' 521 להג'רה. ההכנסות נמסרו בידי מחמד בן אבראהים, ששימש כממלא מקומו של אבו אלחסין בן חמזה, וכפי הנראה העביר את הכספים או את התוצרת מטעם אביו של האחרון. העסקה התנהלה בפיקוחו של האמיר אלמח'לס סדיד אלמלך, ובה היו מעורבים פקידים ועדים נוספים, ובהם אבו מנצור [...], השיח' אבו אלברכאת, יחיא בן יחיא בן סלאמה (המשמש כמנהל מטעמו של יחיא בן פצ'ל), ושד חסאם אלדולה נג'ם אלדין. כמו כן מוזכרים מחסני תבואה (שון) בפוסטאט, הצורך בקבלה משפטית (חג'ה) שיש לקבל מראש הכפר המקומי שהוזכר קודם, וכן אזכור של כמות של כשלוש מאות מטענים, ככל הנראה של תבואה או של סחורה אחרת החייבת במס. דרוש עיון נוסף.

עצומה פאטמית. תיארוך: 422–23 להג'רה / 1031–32 לסה"נ. החלק השני של עצומה לח'ליף אלט'אהר ובה בקשה להחזיר כנסייה שהוחרמה בצו של אלחאכם לידי הנוצרים שמהם נלקחה. העצומה מבקשת שיוּצא צו לדִיוואן אלאקטאעאת אלמֻרתג'עה (לשכת האחוזות המוּחזרות) המורה על תשלום סכום של 24 דינרים בתשלומים שנתיים של 6 דינרים. השוו למסמך אחר, ולעצומה אצל שטרן (Fāṭimid decrees, מס' 3) — צו שהוצא בידי אלחאפט' בשנת 524 להג'רה ובו מוזכר דִיוואן אלאסתפתאא עלא אלאקטאעאת אלמֻרתג'עה ואלרבאע ואלאג'נّה אלסֻלטאניّה (לשכת הפיקוח על האחוזות המוחזרות, הנכסים והגנים השלטוניים); כן ראו את שחזורו של אלקלקשנדי לתעודת מינויו של מנהל דִיוואן אלמֻרתג'אע, שתאריכה מאותה תקופה (צֻבח אלאעשא 10:357–59), ואת אזכורו של אלמח'זומי ללשכה במנהל הפאטמי בשם דִיוואן אלאקטאעאת (לשכת האחוזות, כתאב אלמנהאג', עמ' 70). הסופר השתמש באִהמאל (אותיות קטנות מתחת לאותיות לא מנוקדות כגון הא וע'ין כדי לציין שאינן מנוקדות) בשורות 1, 3, 7, 8 ו-15. האִהמאל מופיע גם במסמך נוסף (העתק של צו של אלחאכם). בצדו האחורי של המסמך מצויים פסוקי מקרא עם פירוש בעברית הקושר את הפסוקים לאירועים היסטוריים מהזמן האחרון, כגון הכיבוש הערבי.

מכתב משפחתי בערבית, בכתב ערבי. משובצות בו מילים עבריות אחדות, אף הן בכתב ערבי. תיארוך: ככל הנראה המאה ה-11, על פי האזכור של בני תסתר. לאחר ברכות הפתיחה, השולח מדווח על אדם שחלה בקדחת (חֻמّא) וברעידות קור (בַּרְד) במשך 40 יום, אך מצבו השתפר. בהמשך מוזכרים: בית, שכר דירה, חלפן (אלצַّיְרַפִי), תשלום של 2.5 דינרים בנֻקְרַה (כסף) מדי שנה, ושיפוצים (תַרַמֻّם/תַרַמַّמַה). בשוליים העליונים של הצד הקדמי מוזכרת אישה המתכוונת לצאת למסע; כן מוזכרים בני תסתר (אלדַّסַאתִרַה) ואֻם אבו אלח'יר(?). בצד האחורי השולח מדבר על אישה אחרת (אֻם עזّוז?) ומוסיף לספר על הבית — ניקיון הבית כולו וגגו (נַטַّ׳פנא אלדאר כֻּלّהא... אלסַטְח...). בשורה אחת מופיעה המילה העברית "החלומות" (אלחלומות). המכתב מסתיים בדיווח על הילדים, שכולם בריאים. אחת הנשים בני המשפחה מבקשת לצאת למסע. היא למדה תפסיר וכבר סיימה (קד פרגת'). סִתّוּנַה (שם אישה) לומדת את ספר מלכים. אבו מנצו{ר?} לומד את ספר שמואל. אדם נוסף לומד תורה עם שלמה אבן אל-[...]. המכתב הזה מציע הצצה נדירה לחינוך הדתי של בנות, אולי בנות קראים מן המעמד הגבוה, וזאת על סמך האזכור המזדמן של בני תסתר. ראוי לבחינה נוספת.

מסמך פיסקלי הכולל רישומים מרובים. נזכרים בו תקבולים (ורוד) והוצאות (מא דֻפִעַ) של סכומי כסף גדולים; עבדים (ח'דם); ואישים שונים, ובהם אבו בכר, עיסא צאחב אלדואב' (ממונה על הבהמות או שר האורוות), הלאל בן אבראהים אלח'אזן (הגזבר), [...] אלחסין; תשלום (אטלאק) לסיידנא אבו אלפצ'ל (אולי התֻסתרי); ואלמוצלי, ידידו (צאחב) של אבו סלמה אלבע'דאדי. כמו כן רומז המסמך פעמיים למתנה (הדיה) לעיר בגדאד (מדינת אלסלאם). קריאה חלופית (פחות סבירה) של המילה הדיה היא "הֻדנה" (הפוגה/שביתת נשק), שעשויה לרמוז להקשר של יחסים דיפלומטיים או הסכם שלום. נזכר "יום רביעי הט"ו", אך לא נראה כי השתמר תאריך מלא. המסמך הוסב לשימוש משני בשני צדדיו לכתיבת משנת אבות בלוויית פירוש או תרגום חלקי לערבית, הכתוב באותיות ערביות (שיטה רווחת אצל הקראים אך חריגה בקרב הרבנים). אחד הקטעים כולל את אבות ב, ד–ח (verso) וה, ז–ט (recto). קטע נוסף כולל את אבות ב, טז – ג, ב (verso) וד, כב (recto). קטע שלישי כולל את אבות ג, ה–טו (verso) וד, יא–יב (recto). הפערים בטקסט של אבות מלמדים כי קרוב לוודאי נותרו עוד מספר חיבורים שטרם זוהו. החיבורים נעשו בידי אלן אלבאום. (חלק מן המידע נלקח מ-CUDL.)

מכתב/דו"ח מאת פטרון של אבו זכרי אלחכים ואביו (אליהו הדיין) אל ממונה עליו (המכונה "אלמג'לס"). כתוב בכתב ערבי. תיארוך: 1218–1227 לסה"נ, על בסיס אזכור הן של אלמלך אלכאמל (סולטאן איוב בשנים 1218–1238) והן של אלמלך אלמעט'ם (שליט דמשק האיובי, נפטר 1227). זהו מכתב של חסות/הגנה/המלצה, המעיד כי אבו זכרי ואליהו הם משרתיו הנאמנים של השולח, ויש לסייע להם ולהגן עליהם במטרותיהם, ואסור שיתנגדו להם בדיואן של אלכסנדריה (דיואן אלת'גר אלמחרוס). למעשה, הם כבר השיגו צווים מהדיואנים של אלכאמל (אמר אלדואוין אלכאמליה) ורסקריפטים מלכותיים (אלתואקיע אלכאמליה) ברוח זו. אין שום פרטים ספציפיים בנוגע לאופי ההגנה שיש להעניק. במכתב אחר, אבו זכרי מתאר לאביו את מאמציו להשיג "אטלאק" (שהובן כתשלום משכורת ממלכתית, אולי בעבור שירות כדיין באלכסנדריה) מאלמלך אלכאמל, בין השאר באמצעות גיוס טובות שחבים לו אמירים בדרגות הביניים (סעד אלדין כוגבא נזכר בשמו). מסמך זה הוא ככל הנראה המשך אותו סיפור ופרי מאמציו של אבו זכרי. השולח חותם את ההמלצה במילים: "כל טוב שיקרה להם — קורה לי". בראש הצד הקדמי מופיע תקציר בן ארבע שורות של עיקרי הדו"ח, לתועלתם של קוראים חסרי סבלנות.

מסמך משפטי מבית דין של קאדי. מתוארך: 15 בד'ו אלחג'ה 870 להג'רה (יום ראשון, 29 ביולי 1466). ראש היהודים, יוסף בן ח'ליפה, וסגנו, שמואל בן נצר, מתחייבים שלא למנוע מהרופא מנצור בן אבראהים בן אלאברץ (בן המצורע, או שמא בן הג'ינג'י) להיכנס לבית הכנסת בזווילה, הרובע היהודי בקהיר. הטריגר לסכסוך היה בקשה לשפץ את בית הכנסת — סוגיה טעונה בתקופה הממלוכית: בשנת 859 להג'רה (1454–55), בימי השולטאן הסובלני יחסית אינאל, אישר בית דין את שיקום בית הכנסת הרבני הישן בזווילה ושני בתי כנסת רבניים בפוסטאט, כמו גם את בתי הכנסת הקראיים בקהיר ובפוסטאט (העתק של היתר זה, מ-18 בינואר 1456, נשמר בארכיון הקראי בקהיר); בימי קאיתבאי, ככל הנראה הוגשה בקשה לשפץ כמה בתי כנסת, אך הקהילה התנגדה, מחשש שהמוסלמים יהרסו אותם, כפי שאיימו או ביקשו לעשות במקרים אחרים. השופט הוא שמס אלדין אלסולמי. גויטיין גילה את אחד מקטעי המסמך ודן בו בקצרה ב-Med. Soc.; רוסטוב מצאה את הצירוף בין שני הקטעים בשנת 2014 בעזרת הצעות הצירוף ב-FGP; במקביל גילה דותן ארד מסמך נוסף בערבית-יהודית מבית דין המתייחס למקרה קשור. ארד תכנן לפרסם את שני המסמכים במאמר שהיה צפוי לראות אור ביוני 2021.

מסמך משפטי בכתב ערבי. בצד הפנים (recto): הודאה שניתנה על ידי נג'ם בן נחריר, ה"מַוְלָא" (משוחרר/בן חסות) של סעדאא(?) בת אלחסן בן מחמד אלעלוי(?) בן אלעבאסי(?), ועל ידי הלאל [...] בן אלעלוי(?) בן אלעבאסי(?), ועל ידי מֻט'פַّר בן מד'כ'ור החייט, הפועל כמיופה כוח של אשתו מֻלְכּ/מַלַכּ. תיארוך: המסמך מזכיר את השנים 409 ו-410 להג'רה, היינו בקירוב 1018–1020 לספירה. בהמשך הטקסט נזכרים נכסי מקרקעין ושמות נוספים, ובהם [...] בן מחמד בן עלי אבן טבאטבא, וכן תשלומים. ביסודו זהו מסמך הודאה, אך נזכרים בו מונחים הקשורים למיסוי, כגון ג'באיה (גבייה), דַ'מאן אלדַّרַכּ (אחריות לטענות עתידיות), זכאת (מס דתי-צדקה), וכן ברַאאַה (שטר שחרור מחוב או פטור). בצד האחורי קיימות מספר הערות המתייחסות אל השטר שבצד הפנים, ובכללן שורה אחת שנכתבה בעט עבה. נדרשת בדיקה נוספת להבנת התוכן במלואו. בצד הגב (verso): תוספת, ככל הנראה בכתב ידו של אותו סופר, המתייחסת שוב ושוב אל המסמך המקורי שבצד הפנים. בתוספת מדווח כי בעלה של חֻמְל(?) בת נחריר, המַוְלָא של סעדאא וכו', גבה בשם אשתו סכום כסף מסוים. התוספת מתוארכת לח' (8) ברביע אלאוّל 410 להג'רה. נדרשת בדיקה נוספת.

חשבון פיסקלי המתעד את הכנסות החיטה, השעורה והפול שיוצרו בחמישה כפרים בנפת אלע'רביה (בסוט נהיסה, מחלת בו אלהיתם, נואג', דמשית ומניית בו אלעטאף) בשנת הח'ראג' 562, והוקצו ליחידה הצבאית של האמיר אבו מנצור עלי בן עלי אלעאצ'די אלנאצרי. במצבו הנוכחי החשבון מורכב מדף כפול אחד בפורמט אנכי (פורמט שהיה מקובל בחשבונאות הפאטמית), המכיל כיום רק את פרטי התפוקה של הכפר בסוט נהיסה. אולם במקור נועד החשבון להכיל גם את פרטי התפוקה של ארבעת הכפרים האחרים, ומכאן שייתכן כי חלק מהחשבון חסר, או לחלופין שהחשבון נותר בלתי גמור. אם נניח שפרטי התפוקה של יתר הכפרים תפסו צד אחד של דף, כפי שהדבר בכפר בסוט נהיסה, ניתן להעריך שלפחות דף כפול אנכי אחד נוסף חסר. בשורות 17–19 היה על הסופר לסכם ולתת דין וחשבון על כלל התפוקה החקלאית של חמשת הכפרים לאחר כל רשומה חדשה (מן אלע'לאת: קמח, שעיר, פול). סכום התפוקה הכוללת היה אמור להיות מומר לכסף מזומן ספור, והמספר המתקבל היה נוסף לפני הרשומה מן אלעין (שורה 16). הסופר לא עשה זאת, ועובדה זו עשויה להעיד שהמסמך היה רק טיוטה של חשבון שמעולם לא הוגש לרשויות. המסמך נעשה בו שימוש חוזר עבור טקסט ספרותי עברי.

עצומה בכתב ערבי בנוגע למושל, הגמון ומנזרים. בפנייה פורמלית בגוף שלישי, הכותב מתנצל על כך שהוא שולח את בקשתו בכתב במקום להציגה באופן אישי; תירוצו הוא שזמנו דחוק שכן הוא לומד כעת (ḥadīth? jālis ilā – יושב לרגלי) אצל אדם בשם אבן צאע. הוא מבקש מהנמען לכתוב לסופרו של מושל פאטמי הנושא את התואר עזיז אלדולה ולבקש ממנו שני מסמכים. המסמך הראשון אמור להיות ממוען להגמון בנימין מטמוה (דמוה), האחראי על שני מנזרים: שהראן (במניית אלשמאס) וחלואן (אף הוא דרומית לקהיר), במטרה "לחזק את ידו", כלומר ככל הנראה לחזק את סמכותו על רכוש המנזרים; המסמך השני אמור להיות ממוען לממונה על שהראן עצמו, גם כדי לחזק את ידו של ההגמון וגם כדי לקבוע מי הבעלים של הרכוש השייך לשני המנזרים. (ייתכן גם שהמונח mutālaba מתייחס לתביעה משפטית נגד מי שהשתלט שלא כדין על הרכוש.) ייתכן שהרכוש המדובר הוא רכוש הקדש (וקף) או שטח אדמה שניתן למנזרים במתנה. תוארו של המושל, המסתיים ב־אלדולה, מתארך את המכתב לתקופה הפאטמית. הטקסט כולל גם נוסחת תקבּיל שבה העותר נושק את ידו של הנמען ולא את הקרקע, מה שמציב אותו ככל הנראה — אם כי לא בוודאות — בתקופה הפאטמית המאוחרת.

חוזה ערבוּת מס (כַּפַאלה וַאגִ'בּה — "ערבות מחייבת" או ערבות שאין ממנה חזרה, שורה 6). מתוארך לחודש ד'ו אל-חג'ה שנת 431 להג'רה (1040 לספירה). שני אנשים, עִיסא בן חַגַ'אג' ואבו אל-חסן אחמד, מתחייבים לשלם את מס הקרקע (חַ'ראג') של איכר בשם חִפאט' בן רמדאן בעבור אחוזות (ضِيَاع, ציאע) ששמותיהן טרם פוענחו. הערבים מבטיחים שהאיכר יתייצב בפני השלטונות בכל עת שידרשו לראותו, ומסכימים לשלם את חובותיו אם יברח, ייעלם, או יחדל מלעמוד בהתחייבויות המס שלו. שנת המס הנדונה היא 429 להג'רה. המסמך כולל נוסחאות משפטיות מקובלות המאשרות כי הערבים פועלים מרצונם החופשי, כשהם בריאים בנפשם ובגופם ואינם נתונים בכפייה. הוא כולל גם סעיף של ערבות הדדית (כל אחד מהערבים אחראי גם לחברו). בסוף המסמך מופיעות שלוש חתימות עדים, ובהן זו של רמדאן בן צֻבְּח אל-מֻאַד'ן (המואזין). מאחר שהחוזה נתפס כהסכם בין הערבים ובין המדינה, מופיע בו שמו של הח'ליפה אל-מֻסְתַנְצִר בִּאללה (שמלך בשנים 1036–1094 לספירה). המסמך משקף את שיטת המדינה הפאטמית להבטחת גביית המסים מאחוזות חקלאיות באמצעות מתווכים מקומיים וערבים, ששימשו לניהול האיכרים החוכרים את הקרקע.

שטר שבו אבו סעד אפרים בן עלי היהודי רוכש את חכירת חלקת קרקע בפוסטאט מידי אבו אל-פתוח ע'אלב בן פהד, הפקיד הממונה על ההקדשות הממשלתיים, תחת פיקוחו של אבו אל-חסן עלי בן אחמד בן מחמד בן עביידאללה אל-קאאפי. הנכס גובל בבית הקברות, בחלקה המוחכרת לאבו אל-טאהר בן אל-בּיאן, בחלקה המוחכרת לעדוה בת עסכר, ובביתו של אבן עבד אל-חאכִּם. השטר מתוארך לחודש צפר שנת 509 לה'ג'רה (יולי 1115 לסה"נ). העדים החתומים הם אבו אל-חסן עלי בן אחמד בן מחמד בן עביידאללה אל-קאאפי, אבראהים בן אחמד בן מנצור, אל-חוסיין בן מסאפר בן אל-חוסיין בן מחמד, עלי בן חוסיין בן הִבּתאללה, ומֻרשד בן יחיא אבן אל-קאסם אל-מדני. המסמך כולל גם עתירה "רפאית" (phantom petition). בצדו האחורי של השטר, בנו של אפרים — אבו אל-חוסיין עלי בן אפרים בן עלי היהודי, מוכר נסורת העץ — מעביר את זכות החכירה של הנכס הנמכר בצד הקדמי לבנו עלי, באמצעות דודו אבו אל-חסן עלי בן חוסיין, הידוע כאבן חיון הקופאי (אל-צ'יראפי). מסמך זה מתוארך לחודש שעבאן שנת 532 לה'ג'רה (מאי 1138 לסה"נ), והעדים עליו הם מחמד בן עלי בן אחמד בן מחמד אל-קאאפי והִבּתאללה בן יחיא בן מחמד בן ג'אבר.

מכתב בכתב ערבי, כתוב ביד יפה בסגנון לשכתי (chancery-esque) עם סימני ניקוד ונקודות דיאקריטיות. תיארוך: התקופה הפאטמית על פי הפליאוגרפיה ונוסחת הסיום. "שמענו מקבוצה של הסוחרים שהגיעו מפוסטאט/מצרים שהגיעה כמות גדולה של הסחורה (? אלחמל) הבאה מתימן, ושיש למכור אותה 'אם בכסף ואם בהפסד' (אן שאא בלנקד אן שאא בלפקד). הם לא השתחררו ממנה (? מא תח'לצו בה) מן הביזנטים או מן ה[...]". ייתכן שלאחר מכן מוזכרים עץ ברזיל (בקם) ולכּ. "ואם ה[...] לא יימכר (אן כאן כאסד), בחיי האל, ספגנו מהלומה (? צ'רבנא), אני ואבו אלברכאת, מהמצוקה והתביעות (אלצ'יקה ואלמטאלבה). בסופו של דבר הגענו להסדר עם המגרבים בעניין המכס על החיטה שעליהם לשלם, 39 דינרים [...]". (ישנם פרטים נוספים על תשלומי המכס, אך הם קשים לקריאה.) "וכתבנו את הקבלות (אלוצולאת), אך הם לא היו מרוצים, וזהו חלק מהמצוקה והתביעות. ועברו בין אבו אלברכאת...". כאשר המכתב נמשך בשוליים, מופיעות נוסחאות צלוה (ברכה על הנביא) וחסבלה (אמירת "די לנו האל"), וההמשך מקוטע מכדי שניתן יהיה להבינו. החלק העליון והחלק התחתון חסרים. בצד האחורי (ורסו) מופיע חלק מהגדה של פסח.

מכתב כנראה מחזן בשם סייד אלאהל, מאלכסנדריה, אל בנו פצ'אא'ל ובני משפחה אחרים בפוסטאט. כתוב באותיות ערביות. מצב השתמרות טוב. השולח חלה במהלך המסע לאלכסנדריה ונאלץ לעצור בעיר אדפו, ליד רשיד, לפני שהמשיך בדרכו. כשהגיע לאלכסנדריה מצא אותה במצב עגום, ללא מוקדם וללא חזן. השמועה אמרה כי הדיין חייא עתיד לצאת (מפוסטאט?), אך עד עתה איש לא הגיע. (ייתכן שמדובר בדיין חייא בן יצחק, שפעל בערך ברבע השני של המאה ה-12.) החזן המגרבי ימסור למשפחה דיווח על מצבו של השולח. השולח מזכיר כמה ערים נוספות בדלתא שעבר בהן (אלמחלה, מנית זפתא ומנית אשנא), ומציין כי שלח 10 דינרים מכל אחת מהן. נראה שבכוונתו להמשיך ולנסוע אל אלמחלה, דמירה ו/או סנבאט. ייתכן גם שהוא נערך לחתונתו של אדם בשם פצ'אא'ל, חוכר המסים (? צ'אמן) של صحا(?) (בצד השני, שורה 7). הוא מתלונן שאין לו כסף ושכל בגדיו בלו, ומבקש סיוע. הוא מבקש לשמוע מה שלום כל בני המשפחה וגם של מפצ'ל. הוא נותן הוראות שלא לרוקן את החנות. דרישות שלום נמסרות לאנשים שונים, ובהם אבו אסחאק. הוא מוסיף כי נתקל בקשיים בקשר למס הגולגולת (גַ'אלִיַה) באלכסנדריה, אך האל הצילו.

מכתב בכתב ערבי מאת נצראללה אל אחיו שרף אלדין. הכותב פותח במילים "ממלוכה אכ'וה נצראללה" (שורה 2) ופונה לאחיו בשורה 3. נראה שהכותב משמש כפקיד מחוזי כלשהו. הוא מדווח כי המתין לבואו של אלקאצ'י אלט'אהר (?) (הנזכר בשורות r5, r10 ובשולי המכתב). עם הגעתו של הקאצ'י, החל לכאורה לשמוע את עניינותיהם (? ג'האת) של המקומיים. מאחר שמעריך המסים המקומי (משארף) היה חדש בתפקידו, לא הכיר את ענייניהם של אנשי המקום (ודלך אן אלמשארף ג'דיד לא יערף ג'הת אחד). לפיכך הכין הכותב פנקס רישום שמצא חן בעיני הקאצ'י (עמלת להם ג'רידה אסתחסנהא אלקאצ'י אלט'אהר). בשולי המכתב הוא מוסר בשמחה כי הקאצ'י מתעתד להמשיך ולהעסיקו, לקדם את ענייניו ולהמליץ עליו בפני הוואלי (... יקצד אן יסתכ'דמני ענדה ... ואלט'אהר אנה יסתכ'דמני פיהא ויקצד פי חקי וישכרני ענד אלואלי). בצד האחורי של המכתב הוא מתאר כנראה גלגל מים (סאקיה) על הנילוס, שמסיבה כלשהי מעניין את אחיו, שמצאו שבור ועזוב (... סאקיה עלי אלבחר פאני וג'דתה כ'ראב בבאב...). הוא מבקש מאחיו להמשיך ולעדכנו ב"סיפור הרא'יס". הוא שולח דרישת שלום לעלא אלדין בן [...], לאמם ולאחרים.

מסמך פיסקלי מהתקופה האיובית, בצורת בִּיפוֹליוֹ (גיליון מקופל לשני דפים). בדף יש חורים בתצורות שונות, המעידים על מקומות שבהם עבר בעבר חוט הכריכה. שלושה מתוך ארבעת העמודים מכילים את המסמך הערבי, ואילו העמוד הרביעי מכיל שיר עברי מאת רבי יהודה הלוי. התאריך מופיע בפינה השמאלית העליונה של העמוד הראשון: 5 בצַפַר 570 לה' = 5 בספטמבר 1174. בעמוד הראשון מופיעות ארבע רשומות נפרדות, ובעמוד הבא שש רשומות נוספות. כולן או כמעט כולן פותחות בשם של אדם, ואחריו מצוין שכר הדירה עבור נכסים מסוימים, ולעיתים קרובות בא בעקבותיו הצירוף "al-murājaʿ ʿan {שם אחר}" (כלומר, נבדק/נסקר על-ידי פלוני). הכינוי "al-Ismāʿīlī" מופיע מספר פעמים, ו"שכונת האסמאעיליים" (ḥārat al-ismāʿīliyya) מוזכרת לפחות פעם אחת. בכל הרשומות מופיעה אות מים (מ') מאורכת בצד שמאל. העמוד האחרון מציג ככל הנראה את הסכום הכולל (al-jumla) של הרשומות בעמודים הקודמים. המסמך מזכיר חלק מחשבונות הקודש היהודי מאותה תקופה, שאף הם סיכמו הכנסות משכירות; ייתכן שמסמכים מסוג זה שימשו דוגמה ומודל עבור פקידי הקהילה היהודית. דרושה בחינה נוספת.

פתיחת עתירה (פטיציה) המופנית אל אחד הוזירים של אלחאפט'. תיארוך: 531–33 להג'רה / 1137–39 לסה"נ. לאלחאפט' היו שלושה וזירים: המצביא יאנס (למשך תשעה חודשים ב-526 להג'רה / 1132), בהראם (529–31 להג'רה / 1135–37) ורצ'ואן (531–33 להג'רה / 1137–39). לדעת ח'אן, הווזיר שאליו פונה העתירה הוא ככל הנראה רצ'ואן בן ולח'שי, מאחר שהתארים המופיעים במסמך תואמים את אלה שהוענקו לו על ידי אלחאפט' במסמך שהועתק על ידי אלקלקשנדי: "אלסיד אלאג'ל אלאפצ'ל אמיר אלג'יוש סיף אלאסלאם נאצר אלאנאם כאפל קצ'את אלמסלמין והאדי דעאת אלמומנין". תוארו של בהראם, המתועד במסמך מס' 5 בקורפוס הצווים הפאטמיים של שטרן, היה: "אלסיד אלאג'ל אמיר אלג'יוש סיף אלאסלאם נאצר אלאמאם ע'יאת' אלאנאם". הביטויים "כאפל קצ'את אלמסלמין והאדי דעאת אלמומנין" הושמטו מתאריו של בהראם, ככל הנראה משום שהיה נוצרי. תאריו של יאנס קצר-הימים היו ללא ספק דומים. אלמקריזי מציין את תוארו כ"אמיר אלג'יוש סיף אלאסלאם", ואילו אבן מיסר ואבן אלקלאנסי מתארים אותו כ"אמיר אלג'יוש". בצד האחורי של המסמך מופיע טקסט ליטורגי בעברית. (המידע מבוסס על ח'אן.)

מכתב כמעט שלם בערבית, שנכתב בידי סופר מוסלמי (מסתיים בצַלוַלה — תפילות לנביא מוחמד), ונשלח אל אדם הקרוב לסוחר ההודי והנגיד מצמון בן אלחסן (פעיל בשנים 1131–1151). אזכורו של הנאח'וד'א אבו עבדאללה (בן אבו אלחסן) אבן אבי אלכתאא'ב מספק תאריך גבול עליון של 1146 (ראו India Traders, עמ' 149). לרוע המזל, פתיחת המכתב והכתובת אבדו. הכותב מדווח על פגישתו עם [אבו?] אלפרג' בן אלסרור, ועל כך שנודע לו כי הנמען הפנה את עסקיו (? תכליפך) אל המערב (בלאד אלע'רב), ונותר ללא קשרים חזקים בהודו (בלאד אלהנד). בהמשך הוא מעלה את שמו של מצמון בן אלחסן ו(כפי הנראה) מציין כיצד העניק מצמון לנמען חסד רב יותר מאשר לאחרים. לאחר מכן הוא מסביר מדוע לא היה ביכולתו לנסוע: עבדו האפריקאי המזרחי (אלעבד אלזנג'י) מת, ואילו העבד ה[הו]די שהיה איתו בשִׁנְגְ'לִי (شنجلي) (קוֹדוּנְגַלוּר של ימינו) כבר עזב... "ונשארתי מנותק" (? ובקית מנקטע). למרות זאת, מצבו טוב (קלבי טיב), והוא מבקש טובה ממצמון. בשוליים הוא מזכיר את בעל האונייה (נאח'וד'א) אבו עבד אלקהאר (? מילה זו אינה ודאית) אבו אל-כ[...]. ראוי לבחינה נוספת.

צד הוורסו: טיוטות של לפחות חצי תריסר מכתבים וטקסטים נוספים בכתב ערבי. אחד המכתבים (כתוב בין השורות של מכתב אחר) מופנה לדודתו של הכותב מצד אמו (ח'אלתי סיידתי אלעזיזה), ואינו מכיל אלא ביטויי געגועים. המכתב שסביבו מופנה לאישיות נכבדה, וייתכן שהוא מדווח על תפיסתו של אדם פלוני (קֻבִּצַ עלא X ג'זאה אללה), ומבקש שאלוהים יחשוף את מעשיהם של "חבורת כלבים" אחת (ג'מאעת אלכלאב). מכתב נוסף נכתב על ידי פקיד שתוארו "נאצר לדין", והוא פונה אל הוזיר — שהוא גם השופט העליון וראש הדאעים — ומתחנן בפניו שיגן עליו. בלוק טקסט אחר הוא תחילתה של המֻעַלַּקַה של אִמְרֻא אלקַיְס ("קִפַא נַבְּכִּי..."). בלוק טקסט נוסף, הממוקם בשוליים בזווית של 90 מעלות למעלקה, מזכיר את שמו של אחד הצדדים במסמך המשפטי בערבית-יהודית שבצד הרקטו, או אולי את אחיו: "...והעבד הועסק אצל אבו אלחסן עלי בן סהלויה בן חוסיין בצינאעה (בית-נשק? בית-מלאכה?)". תיארוך: צד הרקטו מכיל מסמך משפטי משנת 1057 לסה"נ, ולכן צד זה הוא ככל הנראה מאוחר יותר. המסמך ראוי לבחינה נוספת. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

תכתובת רשמית פאטמית. הפנייה היא אל "אלמוקף אלאשרף" (ככל הנראה הח'ליפה עצמו, כמו במסמך נוסף) ואל הקאא'ד עִז אלדולה. נזכרים בה האמירים שֻׁגַ'אע אלדולה ומג'ד אלדולה, וכן העיר טריפולי. הכותב מציין כי שלח נציג/ממונה אל האמיר שֻׁגַ'אע אלדולה, אך זה סירב לקבלו והשיב את הנציג חזרה בטענה שלא קיבל אַמְר (פקודה) מ"אלחצ'רה אלמטהרה" (אף זו התייחסות לח'ליפה הפאטמי). בעקבות כך החזיר הכותב את הנציג/הממונה אל האמיר שֻׁגַ'אע אלדולה עם העתק של "הכתב הנכבד" (אלכתאב אלכרים) שנשלח בעניין זה. הכותב מזכיר גם את עניינו של האמיר מג'ד אלדולה ומבהיר כי אבן דרדאר או אדם אחר לא טעו או קלקלו דבר, אלא שהסיבה היא מה שהזכיר במכתבו הקודם. המסמך ראוי למחקר היסטורי נוסף הן בנוגע לשמות הפקידים הנזכרים בו והן בשל האור שהוא עשוי לשפוך על שיטות הניהול המנהלי, למשל בביטוי "نسخت الفصل من الملطف الكريم الوارد في معناه" (העתקתי את הסעיף מן ה"מלטף" הנכבד שהגיע בעניין זה). אלמַקְריזי מעיד כי ה"מלטף" היה צו חסד שהוצא בידי הח'ליפה. המסמך נעשה בו שימוש משני עבור טקסט ספרותי בעברית.

שטר מכר שהונפק בבית דין שרעי בבלביס בשנת 1519 לסה"נ, ובגב המסמך שני נספחים/אישורים (פצלים). החֻגַ'ה (תעודה) שבפנים הדף נרשמה בבית דין של קאדי לא ידוע (ככל הנראה בבלביס) ב-1 ברג'ב 925 להג' = 29 ביוני 1519 לסה"נ. הנכס הנמכר הוא מחצית מחנות צביעה בבלביס (שורה 7 ושורה 11 בפנים הדף). הקונה הוא יהודי מבחטיט (שורה 2), והמוכרת היא אשה יהודייה. במסמך מופיע תיאור נרחב של המיקום המרחבי וגבולות הנכס. הפצל שבצד שמאל של גב הדף הונפק בידי הקאדי אבו מחמד אלחסן אלסנתאוי אלשאפעי, השופט "בעיר בלביס ובמחוזה וסביבותיה באלשרקיה". מתוארך ל-5 בד'ו אלחג'ה 926 להג' = 16 בנובמבר 1520 לסה"נ. העדים: אחמד בן מחמד אלח'טיב; מחמד בן מחמד אלאנצארי. הפצל שבצד ימין של גב הדף הונפק בידי בית הדין העליון של הקאדי הראשי בקהיר, "אלבאב אלעאלי" (שורה 3 בגב הדף). מתוארך ל-4 בג'ומאדא א' 929 להג' = 21 במרץ 1523 לסה"נ. ביבליוגרפיה: הקטע צוטט לראשונה אצל גויטיין ב-Med. Soc. III בשנת 1978, ולאחרונה אצל ג'יימס בולדווין בעמ' 36 בספרו Islamic Law and Empire in Ottoman Cairo (2017).

מסמך מנהלי-מדינתי. צו מטעם המנהל הצבאי: "min Majlis al-Ḥarb al-Saʿīd" (מטעם מועצת המלחמה המאושרת). בין שורה 1 לשורה 2 של גוף הטקסט מופיעה עלאמה (סימן רשמי) שנמחקה בקווים. תוכן הצו: "מי שצועד(?) על פי הוראה זו(?) יציית לה (לִיַעְתַמִד) ויפנה לעבר [...] [ויורה?] לאמיר(?) האציל פח'ר אל-[...] ולשאוור (1162–1169) ולגדוד העבדים (אל-ח'ַוַל — שכירי חרב?) למסור(?) את האויבים שתקפו את סנדפא בליל מוצאי שבת (לפני יום ראשון?) (ולשלוח?) אותם אל מג'לס אל-חרב, וכן להבטיח לסגנים (נֻוַּאב) במחוז גם כן [...] כאמור לעיל. ואם המנהיג המקומי (אל-מֻקַדַּם) והסגנים (אל-נֻוַּאב) והעבדים (אל-ח'ַוַל) ימנעו ממך... שיובאו כולם אל המג'לס [אל-חרב]...". המסמך אינו מתחבר עם T-S Misc.29.17 (PGPID 23453), אך כנראה מתוארך לאותה תקופה, וכתב היד והפריסה דומים. בצד האחורי (verso) שימוש משני (אלא אם כן הדבר קשור איכשהו?) לרשימת שמות של גברים (נוצרים?). דרושה בחינה נוספת. שאוור כיהן בשנים 1162–1169, מה שמסייע בתיארוך המסמך. צפוי לראות אור בפרסום של פול קוב ואלן אלבאום.

מסמך משפטי: אקראר (הודאה בחוב) על סך 400 דינרים, אשר התחייב בו בטרוס בן ג'רג'יס כלפי אבו אלפצ'אאל עבד אלחמיד בן הבת אללה בן שועה היהודי. החוב אמור להיפרע בארבעה תשלומים חודשיים של 100 דינרים כל אחד, החל משנת 511 להיג'רה (1117 לסה"נ) ועד סוף חודש שעבאן של אותה שנה. ההודאה מאומתת על ידי העד [...] בן עלי בן ג'אבר. בצד ב' מופיעה הודאה שנייה הנוגעת להעברת חלק מסכום החוב שנעשה בצד א'. אבו אלפצ'אאל עבד אלחמיד בן הבת אללה בן שועה היהודי מעביר את שני התשלומים האחרונים מתוך 400 הדינרים שחב לו אותו בטרוס בן ג'רג'יס בצד א' (הדבר אינו ברור לחלוטין בשל הלקונות — ייתכן שההעברה היא לזקן אבו מפצ'ל הבת אללה בן חסן, הרופא היהודי, המופיע בשורה 9). המסמך חתום על ידי העדים עבד אלרחמן בן עלי בן אחמד ויחיא בן מסלם. כפי שמקובל לעיתים קרובות, העסקה המשנית נרשמה בגוש טקסט קטן יותר בצד ב'. התאריך המופיע בהערה בשני צדי המסמך, ב' וא', נכתב בזווית ישרה ביחס לטקסט הראשי, והוא העשור האחרון של ד'ו אלקעדה 511 — פחות משלושה חודשים לאחר המועד האחרון לפירעון החוב.

דין וחשבון פיסקלי או חשבון פאטמי לשנת המס (ח'ראג'י) 417, מתקופת הח'ליף הפאטמי אל-טַ'אהר. מתוארך: 417 ח'ראג'י / 419 לפי הספירה ההג'רית. המסמך מתוארך לפי שתי השיטות, ולכן הוא שימושי לצורך מיתאם בין לוח השנה הפיסקלי (ח'ראג'י) ללוח ההג'רי. באשר לחיבור בין הקטעים: ח'אן פרסם את אחד הקטעים, ורוסטוב מצאה לאחר מכן את החיבור לקטע הנוסף (דצמבר 2020). אין מדובר בחיבור רציף; בראש הקטע השני נראה תחתיתה של איגרת. עם זאת, שני הקטעים נכתבו באותו כתב יד, הנייר הוא באותו רוחב (28 ס"מ), ואותו סופר עשה בהם שימוש חוזר עבור טקסטים בכתב עברי: באחד מהקטעים — תרגום ארמי לישעיהו כ"ב; ובשני — טיוטות של שטרות משפטיים, ובכללן עדות שניתן לתארכה לסביבות 1090 לסה"נ בצדו האחורי, כתובה משנת 1081 לסה"נ, ושטר שובר (קבלה). עובדה זו מרמזת כי הסופר רכש רוטולוס יחיד וגזר אותו ליריעות קטנות יותר. ראוי לציין את הפער של למעלה מחמישים שנה בין המסמך המקורי לבין השימוש החוזר בו. יש להשוות את הממצא לקטעים נוספים, לאיתור אפשרי של חיבור נוסף. (המידע מבוסס על מרינה רוסטוב)

טקסט בלתי מזוהה בכתב ערבי. המבנה נראה ספרותי וכולל חריזה חלקית. הטקסט מזכיר את הסולטאן האיובי אלמלכ אלכאמל (שלט 1218–1238) פעמיים (ש' 6, 22 בצד הראשון); צאחב אלדיואן (ש' 4–5 בצד השני); 1000 דינרי זהב (ש' 10 בצד השני); חסאם אלדין ואמין אלדין (ש' 13–14 בצד השני); פח'ר אלדין עת'מאן שמלקה את שליחו של מישהו (ש' 16–17 בצד השני); וצדיק בן שאכר (ש' 21 בצד השני). נראה שעיקר העניין הוא במכה (ש' 5, 18, 25 בצד הראשון; ש' 6–7, 15 בצד השני), כולל רמיזות רבות לשליטים בלתי-צודקים ו/או בלתי-דתיים. ייתכן שמוזכרת גם העיר אלמדינה (ש' 18 בצד הראשון), בקטע שבו נראה כי הן אלמדינה והן מכה מואנשות (ש' 18: "פלמא סמעת אלמדינה אלמחרוסה"; ש' 24–25: "פלמא סמעת מכה"). חלק זה הוא רק קטע אחד מתוך טקסט גדול יותר, אך ייתכן שמדובר בטופוס מן הז'אנר של ה-Rangstreit (ויכוח ספרותי). קיים Rangstreit מאוחר יותר בין מכה לאלמדינה בכתב יד ערבי 1667 בספרייה הלאומית של פריז, דפים 190v–200v, שבו המחלוקת מתווכת על ידי סיף אלדין יַלבֻּע'א (נפטר 1366). ראוי לעיון נוסף.

מכתב ממחמד צ'אווש (מֻחַמַּד ג'אוויש) לחוכר מסים יהודי (עאמל) לא מזוהה בפוסטאט (מצר אלקדימה). המכתב כתוב בכתב ערבי. תיארוך: סוף המאה השש-עשרה או ראשית המאה השבע-עשרה. בהקדמתה למהדורת המסמך מציינת ג'יין הת'אווי כי מדובר במכתב קצר ולא מתוארך — למעשה יותר בגדר פתק — החתום בידי אדם בשם מחמד צ'אווש, שהוא ככל הנראה קצין צבא. לפי חתימתו, הוא משתייך ליחידת הצ'אווּשאן הקיסרית, או לחלופין ליחידת הצ'אווּשאן המשמשת בפמלייתו האישית של מושל מצרים, הידועה בשם "חיל משרתי הארמון הקיסרי" (בתורכית עות'מאנית: גַ'מאעת-אִ גִ'למאן-אִ דַרגאה-אִ עאלי). אנשי הצ'אווּשאן הקיסרית שימשו כשליחים ומלווים של הסולטאן, ולעיתים נשלחו כציריו אל ממשלות זרות. באשר לתאריך המכתב, סבירה ביותר המסקנה כי נכתב בסוף המאה השש-עשרה או בראשית המאה השבע-עשרה, שכן בתקופה זו נהנו שתי יחידות הצ'אווּשאן ממירב השפעתן. הפתק של מחמד מופנה אל העאמל היהודי, חוכר המסים של מצר אלקדימה (פוסטאט), אותו הוא מאשים בכך שנטל שלא כדין קבלה על משלוח של כבשים שנשלח אל מחמד מאת האמיר עלי.

מסמך מנהלי בכתב ערבי. מופיע בו הביטוי خدمة مالك الرق (khidmat mālik al-riqq) — לדיון במשמעות הביטוי ובדוגמאות נוספות ראו Khan, ALAD, 345, 368, 434, וכן השוו לקטע מקביל ממסמך מנהלי אחר. הקטע נוצל מחדש בשני צדדיו (recto ו-verso) לכתיבת חיבורים פילוסופיים וסיפוריים מסקרנים במיוחד, ביהודית-ערבית מנוקדת, שבהם מוזכרים אריסטו ואפוריזמים רפואיים (לזיהויים מדויקים יותר ראו FGP). שני קטעים — האחד נושא טקסט יהודי-ערבי בלבד והשני משלב טקסט ערבי — מצטרפים זה לזה (join), אך לא מדובר בהצמדה ישירה: הטקסט היהודי-ערבי באחד מהם מצוי באותו כיוון שבו רשום הטקסט הערבי באחר, ואילו בשני הוא רשום בכיוון הפוך. סופר הטקסט היהודי-ערבי זהה לשולח של מקבץ מכתבים נרחב (ראו התגית "ibn habib's patient" וקטעים רבים הקשורים אליו). הכתב הערבי נראה שונה למדי בכל אחד מהקטעים, ומכאן הסיק הסופר ככל הנראה לקח לפחות שני מסמכים מנהליים שונים והדביקם זה לזה כדי לכתוב על גביהם את חיבוריו הספרותיים. באחד מן המסמכים מוזכר האמיר פאריס אלדולה (Fāris al-Dawla).

מעבר הדף (השימוש המקורי): עצומה בכתב ערבי בידו של פקיד הדיואן. שריד מאמצע המסמך. מאזכר את המנהיג היהודי הידוע [דניאל בן] עזריה אלדאוודי (מהמחצית השנייה של המאה ה-11) ואת חסדיו של הנמען בענייני מנהל המדינה הפאטמית: "...wa-bi-sāʾir aʿmāl al-dawla al-Nabawiyya wa-tummimat al-niʿma ʿa[lā ...]... al-ṭāhir....". בהמשך מבקש הכותב צו רב־עוצמה המאשר את המשך החסד של רישום דבר־מה (bi-manshūr muʿaẓẓam muqirr bi-dawām niʿmat ithbātih) ב-Majlis al-Ḥimāya ולפחות במג'לס נוסף אחד. רסטו תרגמה את המונח ḥimāya בהקשר אחר כ"אכיפת חוק", ובאודן מציין שהמונח יכול להתייחס למס תנועה על הנילוס. ראו גם את עבודותיהם של קלוד קאהן על תולדות ה-ḥimāya (1956) ושל יורגן פאול על אותו מונח (2020). קיים גם מסמך נוסף בכתב ערבי בעל מראה דומה הנוגע לרב דניאל בן עזריה (אך אינו מצטרף לקטע זה). בצד השני של הדף נמצאת איגרת בערבית-יהודית שנכתבה בידי אותו סופר שכתב מסמכים אחדים נוספים, אשר ידוע כתומך נלהב של רב דניאל בן עזריה (ולכן סביר שהאיגרת קשורה לכך).

חמשת המסמכים הם תעודות משפטיות נפרדות אך קשורות זו לזו מן התקופה הממלוכית, כתובות בכתב ערבי, וכולן מתוארכות לשנת 909 להג'רה (1503/04 לספירה). המסמכים עוסקים באותם אנשים — בהם שמס אלדין מחמד בן אלח'ואג'א יוסף בן אלחאג' עבד אלקאדר אלתאג'ר אלצפאר(?) אלחלבי — ונחתמים בידי אותם עדים: אחמד עבד אלקאדר בן [...] ואסמאעיל [...]. המסמך הנוכחי הוא שטר מכר של 15 מַיַזַרים שחורים ו-30 סֻפְרוֹת תמורת 14 דינרים. סוג שטר המכר הוא אִקְרַאר, כלומר הצהרה או הודאה, שהיא תת-סוגה במסגרת המדריכים המשפטיים האסלאמיים (שֻׁרוּט אלפִקה). מדובר באקראר של ע'בן (פגם) וברַאאַ, כלומר: הקונה מצהיר ומקבל על עצמו כל פגם אפשרי במוצר הנמכר (ע'בן), ואילו המוכר 'חף מפשע' (ומכאן ברַאאַ) מכל טענה אפשרית לפגם, או לפגם ממשי, בנכס הנמכר. (לעניין זה ראו אצל אלאסיוטי, ג'ואהר אלעֻקוד.) אופן הצגת המחיר של הנכס הנמכר יחד עם מחציתו הוא דרך אופיינית לציון מחירים בשטרי מכר, במטרה למנוע טעויות. המסמך מתוארך ל-20 ברביע אלאוול 909 להג'רה / 21 בספטמבר 1503 לספירה.

ורסו (שימוש מקורי): חלקו התחתון של מסמך משפטי (אקראר) בכתב ערבי. מתוארך לעשור הראשון של ג'מאדא א-ת'אני. השנה קשה לקריאה, אולי 520 להיג'רה — שמשמעותה 1126 לספירה. נזכר בו אבו אלחסן עלי בן אבראהים בן עטאא, וכן הובלה של דבר־מה הקשור לשלטון (אלאעיאן(?) אלסלטאניה) אל שפת הנילוס או הים (אלא סאחל אלבחר). רקטו (שימוש משני): פתק בעל אופי רשמי הכולל הוראות, בכתב ערבי. ככל הנראה קשור לוורסו, שכן הוא מזכיר את אותו מונח אלאעיאן. בראשו עלאמה (מן ות'ק באללה...). הפתק מורה למישהו לשלוח דבר־מה לאיזשהו יעד, ומוזכר בו הבסתאן של פח'ר אלמלכ, וכי אין לעכב את המשלוח. כמו כן מצוין דבר־מה בנוגע לאיסור גביית דמי תיווך כבדים (אלג'על אלת'קיל). מתחת לכך נכתב: "אלג'על: ת'מן דינאר" (דמי התיווך: שמינית דינר). החלק העליון נקרא בקירוב כך: מסירה(?) אלי דאר . . . . . אלקבליה ואלבחריה ולית'וכל באלאדלא(?) ואצחאב ואלאעאע(?) . . . . . עלי חמל אלאעיאן(?) אלי בסתאן פח'ר אלמלכ ולא יואח'ר ד'לכ בוג'ה ולא בסבב ולא ח'רג' עליהם אלג'על אלת'קיל ואלחבס(?).

תכתובת רשמית בכתב ערבי, הממוענת לאדם בעל מעמד גבוה יותר מזה של השולח. תיארוך: התקופה הממלוכית, על סמך הגירת ה-תרג'מה (חתימת השולח) אל השוליים הימניים. שמו של השולח בתרג'מה פגום מכדי שניתן יהיה לקראו; נראה שבשורה הראשונה של התרג'מה כתוב אַחַד (?) אלממאליכ — כלומר "אחד (?) מן העבדים". השולח מדווח כי קיבל את האיגרת (אלמשרפה אלכרימה) מן הנמען, המכונה בכינויי כבוד מרובים: אלמג'לס אלסאמי אלמולוי אלמכ'דומי אלואלדי(?) אלמנעמי מאלכ אלרק אלמכ'לץ. הוא מציין כי מילא את הציווי בעניינו של "האח הנכבד" הִבַּתאללה (ואמתת'ל אלמרסום אלכרים פיהא בקצ'יה אלאך' אלג'ליל הבתאללה) ובעניין שחרורו של [...] עבורו בהתאם לציווי (ואסתכ'לאץ אל-[...] להו חסב אלמרסום). הוא מבקש להמשיך ולזכות בכבוד שירותים נוספים. ייתכן שלפנינו דוגמה לסוגת ה-אכ'ואניאת (איגרות אחווה רשמיות), שעליה ראו מאמרו של פ. באודן משנת 2021 העוסק באיגרות אכ'ואניאת בתקופה הממלוכית ובמסמך מטעם לשכתו של אלמואיד שיח'. בצד האחורי מופיע אף הוא כתב ערבי, דהוי וקשה לפענוח.

מכתב המלצה בכתב ערבי. נשלח מדמשק לשני נמענים בעלי מעמד רם ("אלמג'לסין אלסאמיין"), ככל הנראה בקהיר: "אלמג'לס אל[...]" ו"אלמג'לס אלנורי". התיארוך: אולי מן התקופה האיובית או הממלוכית. המכתב נפתח בשתי שורות של שירה. לאחר מכן מדווח השולח כי מוסר המכתב, אלחאג' אחמד מן העיר [...], מתגורר זה זמן מה בדמשק. הוא יצא למסע אל החג'אז יחד עם בדואים מבני אבן שאדי, אך כפי הנראה איבד סכום כסף ופנה בבקשת עזרה אל השלטונות. הנמענים מתבקשים לסייע לו. במכתב מצוטט חדית': "אלח'לק כלהם עיאל אללה ואחב אלח'לק אלי אללה אנפעהם לעיאלה נפע אללה במעריפה יום יחתאג' אלנאס אלי מערופהם" (כל הברואים הם בני ביתו של אללה, והאהוב על אללה מבין הברואים הוא המועיל ביותר לבני ביתו; יואיל אללה ממעשיו הטובים ביום שבו ייזדקקו האנשים לטובתם). תואר הכבוד "סיידנא" משמש לציון מספר אנשים, ובהם הנמען או הנמענים. נמסרות דרישות שלום למספר אנשים, ובהם נג'ם אלדין אלבהנסי ואיוב. בעת כתיבת המכתב נכח במקום הקאדי פח'ר אלדין אבן אבי אלמנאקב(?). דרוש עיון נוסף.

שני קטעים מאמצעו ומתחתיתו של מכתב בקשה (petition) המופנה אל וזיר. התיארוך המשוער הוא 1051–1062, שכן בעת חיבור המסמך נראה שרב דניאל בן עזריה מכהן כגאון או לפחות עומד בעמדת הנהגה קהילתית. אם המסמך נכתב ב-1058 או לפני כן, ייתכן שהוא ממוען לאל-יאזורי, הוזיר של אל-מסתנצר בשנים 1050–1058. קטעי תוכן: "...היהודים, בהתאם למה שידוע עליו ומפורסם(?) משלו... אנשים מן ההמון (אקואם מן אל-עאמה) [נפגשו] עם מעלתך וזורזו לכתוב, ובכללם הוא ואלה התומכים בו שם... מניעת ההצטרפות לתהלוכה הנכבדה (? אל-תערוץ' ללקאא אל-מוכב אל-סעיד) והגשת בקשות (רפע רקאע) בשיתוף עם המתנגדים [המתקוממים נגד] רב דניאל בן עזריה אל-דאוודי, שכן רוב האנשים אינם מרוצים ממנו, וכת הקראים (טאאפת אל-קראאיין)... ברשות (בא-ל-ריאסה)...." הנמען מתבקש להתערב לטובת "הדוידי" (=רב דניאל בן עזריה) ולחזק את מעמדו, "כדי שמצבם של העבדים ישגשג והניכור וסיבות הסכסוך יסולקו מביניהם" וכיוצא בזה. המסמך מסתיים בחמדלה ובחסבלה. דורש בדיקה נוספת. (צירוף: יוסוף אומרת'ואלה).

מכתב בכתב ערבי. הכותב הוא ברכאת בן אלדיאן (כנראה שלמה בן אליהו, בהשוואה לדוגמאות אחרות של כתב ידו בערבית). הנמען הוא קרוב משפחה מבוגר ונכבד: בפתיחת המכתב פונה אליו הכותב הן בכינוי "אב" והן בכינוי "אח", וכולל גם ברכות עבור [אביו של הנמען?] אבו אלת'נא. ניכר שאבו אלת'נא הוא דמות נפרדת מן הנמען, שכן ארבע שורות מן הסוף עולה כי הנמען שלח בקשה לאבו אלת'נא (או לאשתו?), והכותב מילא את הבקשה בהיעדרו. עיקר המכתב מוקדש לדברי שבח וברכות, ככל הנראה לרגל הולדת בן לנמען (אלא אם כן "סיידנא אלנאסי" הוא אדם אחר) לאחר מותו של ילד קודם. בשורות 15 ואילך נכתב: "ובחק השריעה, אכן שמחתי בעבורו כאשר ביום השבת בא [בן זכר] במקום הילד של אדוננו הנשיא וניחם את לבו" (וחק אלשריעה לקד פרחת לה למא ח'לף יום אלסבת עלי גלאם סיידנא אלנאסי וג'בר קלבה). בעקבות איחולי הברכה, מסביר הכותב כי ביצע את שנתבקש במכתב ורכש שניים (את'נאן) של דבר מה (או אולי "אשנאן", כלומר אשלגן), אך לא מצא אדם שעמו ניתן לשלוח אותם (שלוש השורות האחרונות בצד הפנים).

חמישה מסמכים משפטיים נפרדים אך קשורים זה לזה מן התקופה הממלוכית, כתובים בכתב ערבי, וכולם מתוארכים לשנת 909 להג'רה (1503/04 לסה"נ). המסמכים עוסקים באותם אנשים — ובהם שמס אלדין מחמד בן אלח'וואג'ה יוסף בן אלחאג' עבד אלקאדר אלתאג'ר אלצפאר(?) אלחלבי — ונחתמים על ידי אותם עדים: אחמד עבד אלקאדר בן [...] ואסמאעיל [...]. המסמך הנוכחי הוא שטר מכר על סך 66 מדינים (נצף) תמורת 20 ספרות (sufras) אדומות וצהובות. הז'אנר של שטר המכר הוא אקראר (iqrār), כלומר הצהרה או הודאה, שהיא גם תת-ז'אנר במדריכי המשפט האסלאמי (שֻרוּט אלפקה). מדובר באקראר של ע'בן (ghubn — פגם) ובראאה (barāʾa — חפות): הקונה מודה ומקבל על עצמו כל פגם אפשרי בנשוא המכר (ע'בן), והמוכר נקי (ומכאן בראאה) מכל טענה לפגם או לפגם ממשי במוצר. להשוואה ניתן לעיין בחיבורו של אלסיוטי, ג'ואהר אלעקוד. אופן ציון מחיר נשוא המכר וגם מחציתו הוא דרך אופיינית לרישום מחירים בשטרי מכר, שנועדה למנוע טעויות. המסמך מתוארך לי"ד רביע אלאוול 909 להג'רה / 23 בספטמבר 1503 לסה"נ.

recto: מכתב רשמי. כארבע-עשרה שורות שרדו. תיארוך: לא מוקדם מ-1021 לסה"נ, שכן אלחאכם כבר נפטר בזמן הכתיבה. ייתכן שהמכתב נכתב בתקופת שלטונו של אלט'אהר (1021–1036). מכתב הבעת תודה לפטרון/פטרונים של השולח, אשר סייעו לו להשיג צו או רסקריפט המחדש את מינויו לתפקיד מסוים. מוזכר אבו מחמד אלחסן בן קאסם ("הוַלי והח'אדם שלו"), אשר הביא צו רב-הוד (סִגִ'ל מֻעַט'ם) מן הח'ליף (מן אלחצ'רה אלמטהרה), המחדש ככל הנראה את מינויו של השולח "להמשיך בשירותי במחוזות אלה" (בִּאלגַ'רי עלא רסמי פי ח'דמתי בהד'הִ אלאעמאל), ו"בישר לי על חסדם של אדוני...". השולח מברך את הנמען שיהיה "בצל/בחסות" (בִּט'ִל) אלחאכם (שלום אלוהים עליו / סלאם אללה עליה). הוא ממשיך ומזכיר את הכרת התודה של ה"קהילה" כולה (אלגַ'מאעה). השורה הכוללת את הברכות (חמדלה וצלוולה) היתה במקור בתחתית המסמך, אך נדדה לראשו בשל אופן גלילתו, הדבקתו וחיתוכו לאחר פתיחתו. ב-verso נמצא פתרון חלומות בערבית-יהודית, הקשור באופן כלשהו לבבלי ברכות נ"ה ואילך (המידע מגדעון בוהק).

חמשת המסמכים הם תעודות משפטיות נפרדות אך קשורות זו לזו מן התקופה הממלוכית, כתובות בכתב ערבי ומתוארכות כולן לשנת 909 לה'ג'רה (1503/04 לספירה). כל המסמכים מערבים את אותם אנשים — ובהם שמס אלדין מחמד בן אלח'ואג'ה יוסף בן אלחאג' עבד אלקאדר אלתאג'ר אלספאר(?) אלחלבי — וכן את אותם עדים: אחמד עבד אלקאדר בן [...] ואסמאעיל [...]. מסמך זה הוא שטר מכר המתייחס לסכום של 6 דינרים ו-8 מדינים תמורת 10 שיילות חלביות (מאלפו). הסוגה של שטר המכר היא אקראר, כלומר הצהרה או הודאה, שהיא גם תת-סוגה במדריכי המשפט האסלאמי (שרוט אלפקה). זהו אקראר (הודאה) של ע'בן (פגם) וברַאאַ (פטור), כלומר הקונה מודה ומקבל על עצמו כל פגם אפשרי בחפץ הנמכר (ע'בן), והמוכר נקי וחף (ומכאן "ברַאאַ") מכל טענה לפגם, ממשי או אפשרי, בחפץ. (לעיון: אלאסיוטי, ג'ואהר אלעקוד.) האופן שבו מצוין המחיר של חפץ המכר וכן מחציתו הוא דרך אופיינית לציון מחירים בשטרי מכר, במטרה להימנע משגיאות. המסמך מתוארך לחודש רביע אלאחר שנת 909 לה'ג'רה / ספטמבר 1503 לספירה.

מכתב בערבית לאמיר מסוים ששמו [...] אלדולה ו[...]הא, ככל הנראה דיווח על קשיים עסקיים ועל הטלת מס חדש. השולח פותח את המכתב במילים: "צדק האמיר הקיף כל אדם", וממשיך בהבעת הכרת תודה ובתפילות לשלום האמיר. בהמשך הוא מתאר בעיה רווחת לאורך החוף של מעלה הדלתא של הנילוס (אלצעיד אלאעלא), שפגעה קשות בעניים ובחלשים. המונח "רסום" המופיע כאן עשוי להתייחס למס חדש שהוטל על האוכלוסייה. וכלשון המכתב: "אף אחד מן הדואואין אינו מקבלם, והם נאלצים לשלמו בהסכמה ובהתנגדות. אם מבקש מהם עזרה, אין מי שיושיט יד עוזרת; אם מבקשים נחמה, אין מי שייטיב להם. כולם נמצאים במצב דומה". נראה שכאשר הנמען — האמיר — בחן את ענייניהם, איש לא העז לדבר על כך בפניו, ולכן המעתיר מדווח לו על המצב במכתבו. בכתב שבשוליים מוזכרים סוג כלשהו של גידול צמר, סעיפי נזיקין, וסרסורי הצמר של אשמונין והפיום. שמו של האמיר עשוי להיות רשיד אלדולה ומציהא, אך זוהי בגדר השערה בלבד. נעשה בו שימוש חוזר בצד הפנים (recto) עבור פירוש בערבית-יהודית למשנה שבת ז:ב.

מכתב בכתב ערבי, ממוען לאישיות רמת מעלה. נשלח מאלכסנדריה לפוסטאט/קהיר. השולח מדווח כי הגיע בשלום לאלכסנדריה ביום חמישי לאחר מסע נוח. הוא שלח מכתבים באמצעות אבו סעד אל אבן הלאל, אך זה האחרון טרם מצא פנאי לפגוש אותו. אבן טאהר כבר הפליג לדרכו עוד טרם הגעת השולח. שתי ספינות הגיעו מקונסטנטינופול אך אף הן יצאו לדרכן לפני בואו של השולח. ספינה נוספת הגיעה מקונסטנטינופול, אולם לא תפליג שוב עד הסתיו. שתי ספינות אחרות שהיו מושבתות מן השירות הוכשרו כעת ומוכנות להפליג אל בלאד אלשאם — האחת אל אללאד'קיה (לטקיה) והשנייה אל עכא (עכו). השולח מתכנן להפליג עם אחת מהן, לפי הנוחות, ולשוב לאלכסנדריה במועד שיאפשר לו לעלות על הספינה היוצאת לקונסטנטינופול בסתיו. כמו כן, הוא נפגש עם ג'מאל אלדין. תחתית המכתב קרועה. אין זה ברור מיד האם הטקסט שבצד האחורי (סיומו של מכתב בכתב ערבי, ובו שם אחד הכתוב בעברית) שייך לאותו מכתב או למכתב אחר. אם מדובר בהמשכו של המכתב שבצד הקדמי, משמעות הדבר היא שגם השולח וגם הנמען היו יהודים.

קטע מהפינה הימנית העליונה של שטר מכר שנערך על ידי אדם בשם סיף אלדולה [...]. ייתכן שמקורו בתקופה הממלוכית. שטר מכר בכתב ערבי, ובו רק החלק הפותח, ככל הנראה מן התקופה הממלוכית. בניגוד לנוסחת הפתיחה האופיינית למסמכים מן התקופה הפאטמית — "הד'א מא אשתרא X מן Y אשתרא מנה..." — חוזים מאוחרים רבים נפתחים ישירות בפועל, ללא חזרה ופירוט מחדש לאחר זיהוי הצדדים. הפועל מלווה בתוספות תיאוריות, כגון "במאלה לנפסה" ("בכספו, לעצמו"), למשל בנוסח: "אשתרא פלוני במאלה לנפסה מן פלוני כך וכך" (כפי שמופיע במסמכים שונים מן המאה השמינית להג'רה בקהיר, וכן במסמך ללא תאריך ממניית זפתא ג'ואד); או בנוסח "במאלה לנפסה דונא גירה" ("בכספו, לעצמו, ולא לאיש אחר"), כמו במסמך משנת 925 להג'רה מבלביס שבאלשרקיה; או בפשטות "לנפסה" בלבד, כגון: "אשתרא פלוני לנפסה מן פלוני" (במסמך משנת 655 להג'רה). קטעים קטנים אחדים נפתחים אף הם בפועל "אשתרא" אך נקטעים מיד לאחר שם הקונה. הדברים על פי ג'פרי ח'אן בספרו על מסמכים משפטיים ומנהליים בערבית.

מסמך מדינתי, ככל הנראה איגרת התכתבות רשמית, בכתב ערבי. נשלח על ידי פקיד הנושא בתואר "עאזם אלדולה". צו שניתן מטעם "אלחצ'רה אלמג'ידיה" (כנראה אלחאפט' עבד אלמג'יד) העניק לשולח פטור (?) ממכס (מַכְּס) על הסחורות שהגיעו בספינת נילוס מלכותית — "אלעֻשארי אלמלך/אלמלכי" — בענייני הממשל (שאן אלדואוין). הנמען לא כיבד את הצו, ועל כן השולח נוזף בו "נזיפת ידידים" (פאעתבהו עתב אלאצדקאא). שתי השורות האחרונות קשות להבנה מבחינת ההקשר, אך פירוש מוצע עשוי להיות: בפקודת הממונה על ענייניו/חשבונותיו, מישהו כתב מן הדיואן בנוגע למה שמוטל על סוגי המסים השונים. הדף נעשה בו שימוש חוזר לרישומים של תהילים בכתיב ערבו-עברי, וכן עזרא א, ט. (לעיון נוסף בתעתיק המקרא העברי לכתב ערבי, ראו גופרי חאן, כתבי יד קראיים של המקרא מגניזת קהיר, 1990.) בצד השני יש טקסט בעברית ובו "מוסרות וסימנות" (מסורות מסורתיות?), שנכתבו על ידי שמואל בן סהל המלמד עבור סעדיה בן שלמה. ניכרות כמה כתבי יד שונים (ככל הנראה של המלמד ושל התלמיד גם יחד).

מסמך רשמי בכתב ערבי. טיוטות של שתי עצומות (פטיציות), הכתובות בכיוונים הפוכים זו לזו (בזווית של 180˚). העצומה בחלק העליון של הדף פותחת בתקבּיל (נשיקה טקסית) ומונה שורה של תארי כבוד לנמען: אלמג'לס אלסאמי אלאג'לי אלעלוי אלדיואני אלאסעדי אלהמאמי. בהמשך מוזכרים שבחים על האופן שבו הנמען מסייע לנזקקים — "כהף אלטאלבין ומלג'א אלמחתאג'ין ענדהא" (מחסה לדורשים ומפלט לנצרכים אצלה). לאחר מכן מועלית בקצרה סוגיה הנוגעת לסוחרים יורדי ים — "יצל מן אעראץ' אלתג'אר אלסאפרין". הטיוטה מסתיימת בנוסחת הראי המקובלת בעצומות: "פלהא וופקהא אללה אלראי אל[...] פי ד'אלך". העותר חותם את שמו לקראת הסוף — אבו מנצור. העצומה השנייה בחלק התחתון של הדף כתובה באותה יד, וזוהי טיוטת מכתב שבה מתלונן הכותב על כך שמכתביו של הנמען נפסקו ("אנקטעת כתב סידי..."), דבר שהגביר את כאבו וסבלו. הוא מבקש מהנמען שיואיל להמשיך ולכלול אותו בעסקיו — "פאחבّ אן תמן ותנעם... במא ישתע'ל בה... והו ולי במא יאמר בה אן שאא אללה". דרושה בחינה נוספת.

תזכיר מס (ת'ד'כרה) מארכיון אבו אל-חסן בן והב הנוגע לד'מאן שלו על בית צביעה (מצבגה) בסנורס. תאריך: 28 בשוואל 401 (4 ביוני 1011). מידות: 6.3 × 8.6 ס"מ. יחד עם שני מסמכים נוספים (PGPID 37138 ו-PGPID 18599), זהו אחד משלושה קבלות שנמצאו עד כה המציינות במפורש שהד'מאן של אבו אל-חסן הוא על בית צביעה (מצבגה) ולא על פעולת הצביעה עצמה (צבע' או צבע'). נכתב על ידי הג'הבד' (פקיד פיננסי) אבו בקאם (או אולי בִּפַאם) קֻפְרִי בן אבו אל-? אפראהאם (כפי שנכתב גם מסמך נוסף בארכיון). מילת הפתיחה: יד'כר ("נרשם בזאת"), במקום מילת הפתיחה השכיחה יותר בקורפוס של אבו אל-חסן בן והב — צח' ("אומת"). הן מסמך זה והן המקבילה שלו נושאים את הסימון נֻקִל ("הועתק") בשורה 2, המעיד על כך שהסכום ששולם הועבר אל הפנקסים היומיים. אין במסמך בקשות לאימות בראשו, ולכן הוא מייצג מנגנון תיעוד שונה מסוג המסמכים מסוג צח'. טקסטים נוספים על אותו נושא כתיבה: בצד האחורי (verso) מצויות ארבע שורות מצד ימין של מסמך שייתכן שהוא איגרת.

קטע מתוך סיפור ספרותי בכתב ערבי. מוזכרים בו: ג'אריה (במשמעות נערה או שפחה) שהייתה מינקת או יונקת; דמות ש"גידלה אותה יחד עם הע'ולאם" (נער או עבד); קליעה בקשת (אלרמי באלקוס); תחרות היאבקות (צראע) שבה ניצח הע'ולאם, ושמעו התפשט בכל הארץ; קאדי שאסר על מישהו להיאבק; הגעתו של מתאבק חדש לבצרה (שלכאורה היא מקום ההתרחשות), זר שאינו ערבי (עג'מי) מדילם; דמות הפונה בפומבי אל בני דילם (יא מעאשר אלדיל[מיין]!); הדובר מצהיר "נאבקתי בו במו ידיי"; שעת המשפט או ההכרעה "בין השניים"; ייתכן שמוזכרים סוסיהם (ח'יול) — ולכן אולי מדובר גם בהיאבקות על גבי סוסים; וכיצד הדילמי סטר או היכה (לטמה) את אבו אלחסן. על ייצוגים אמנותיים של היאבקות בתקופה הפאטמית ראו את מאמרו של ארנסט י' גרובה על שרטוט מתאבק במוזיאון לאמנות איסלאמית בקהיר; ולסקירה על ייצוגים ספרותיים של היאבקות בספרות הפרסית (יש לשים לב לקשר אל דילם המופיע בקטע זה) ראו את מאמרו של ה' א' צ'הבי על היאבקות ב"שאהנאמה" ובאפוסים הפרסיים המאוחרים.

מסמך משפטי בכתב ערבי. מתוארך לחודש רביע ב' שנת 952 להג'רה = יוני/יולי 1545 לסה"נ. שטר הודאה שערך חמאד בן מבארכ בן חיארה(?). הוא מודה בקבלת דבר־מה ("קבץ' שרעי..."), כנראה התמורה עבור משהו או מישהו שמכר ("...אבתאעהא..."). בצדו האחורי של המסמך שלוש רשימות קצרות בעברית: הראשונה היא חתימה מסוגננת (אברהם [...]?), השנייה היא חותם מוטבע ובו ככל הנראה שם, והשלישית היא תאריך (יום שני, ה' ברביע א' שנת 952 או אולי 955). בשולי הצד הימני התחתון של פני המסמך נוספה תוספת בכתב ערבי המציינת כי לאמה "הנזכרת לעיל" יש "פגם" (עיב), היינו בוהן חסרה — דבר המעיד כי המכירה הנדונה במסמך הראשי היא ככל הנראה של שפחה (ייתכן שהמילה "רקיק" אכן מופיעה בשורה 1). העניין נרשם ב"סג'ל של בית הדין". התוספת הזו מתוארכת לי"ט ברביע ב' של אותה שנה. בראש פני המסמך מופיע חותם עגול בצבע אדום שנראה כי כתוב בו "אלסלטאן אלמלכ אלמט'פר"; דבר זה מעורר תמיהה, שכן הוא רומז לתאריך מתקופת הממלוכים. הנושא דורש בדיקה נוספת.

מכתב בכתב ערבי, בכתיבה יפה. תיארוך: המאה ה-11, על סמך האזכור של בני משפחת תוסתרי. השולח הוא סופר מקצועי, ככל הנראה יהודי (מתייחס ליום הכיפורים בשורה 2 של צד ב), וקרוב לוודאי קראי בעל מעמד גבוה — אם הנמען ימלא את בקשתו, הוא ישבח אותו בפני "הדיינים, וזקנינו הפקידים הממשלתיים (כֻּתָּאב), ובני תוסתר" (שורה 9 של צד ב). ייתכן שהנמען איננו יהודי, שכן לא היה צורך לומר ליהודי שיום הכיפורים חל בעשירי בתשרי. המכתב מכיל עדכון מפורט על תיק משפטי או סכסוך כלשהו הסובב סביב העתקת ספרים ומסחר בספרים. נזכר בו הסכם עם אבו אסחאק; שחרור כסף או סחורה מתוך "מה שלקחו בפעם הזאת", ובמיוחד שני כרכים מבעליו (או מחברו?) של דאר אלגַ'רבּ(?). אך השולח לא הצליח במשימתו. מוזכר ספר בשם "טַטְרִיז אלכִ'טאב וְשַרְח אלטַלַבּ", ומופיעה התייחסות להעתק בכתב ידו של השולח עצמו המשתרע על פני חמישה כרכים (וד'אלכ אוולן אלנסח אלמנסוכ'ה ח'מס אג'זאא); חומר הכתיבה הוא קלף, וערכו של ההעתק 15 דינרים. דרושה בדיקה נוספת.

שטר אבראא (קבלה על פירעון) שניתן על ידי [...] בת עבדאללה אלרומאני לאבו אלפרג' סלימאן בן הארון אלח'יברי, המכונה אבן אלסלוכי (?), פקיד באוצר (כאתב בית אלמאל אלמעמור). (חלק מהמידע מבוסס על כרטיס המפתח של גויטיין.) "במספר מצומצם של שטרי אבראא ששרדו מן התקופה הפאטמית, נוסחת הפתיחה המוקדמת מצורפת לראש האקראר, למשל: 'הד'א כתאב בראאה לפלאן אבן פלאן... כתבתה להו פלאנה אבנת פלאן ואקרת להו במא פיה ואשהדת להו עלא ד'אלך שהוד הד'א אלכתאב... אנה לא חק להא קבל פלאן אבן פלאן...'." כלומר: "זהו שטר אבראא לפלוני בן פלוני... אשר פלונית בת פלוני כתבה עבורו, והודתה לו על הכתוב בו וקראה לעדי השטר להעיד על כך לטובתו... שאין לה כל תביעה כלפי פלוני בן פלוני...". עדי השטר צירפו פסקאות עדות בכתב ידם בנוסח: "שהד פלאן אבן פלאן עלא אקראר אלמבריאה במא פיה פי תאריח'ה...", כלומר: "פלוני בן פלוני העיד על הודאת האישה המעניקה את האבראא בנוגע לכתוב בו בתאריכו". על הצד האחורי מופיעים תרגילי כתיבה בעברית.

עצומה, תקופה פאטימית מאוחרת לפי הברכות על ויזיר, מאיש מסוים בשם אבן מוסא (ללא שם פרטי) בנוגע ליהודי בשם (2) בו ל-פרג' שתבע יהודי אחר בשם (3) אברהים ב. אסחאק לבית הדין שוב ושוב על חוב. הבקשה הלא מפורשת נראית שהויזיר אליו מופנית העצומה יפעל (א) לתשלום חובו של (3) אברהים ב. אסחאק, (ב) יפעיל כוח, או (ג) יכלאו אותו עד שישלם. ה(1) עותר ממשיך לציין שאם ערב (ḍāmin) אחר (א-פריים) יצעד לשלם את חוב (3) אברהים, או שפקידים מקומיים יצעדו (ג) לתפוס את רכושו, הויזיר יהיה מיודע. אם ערב (א) יצעד, (3) אברהים יצטרך ככל הנראה לשלם יותר. אם (א) הויזיר ישלם בשמו, זה לא יעלה לחייב יותר; לכן למעשה הויזיר חייב להחליט אם לשלם או להפעיל כוח. אבל אם המצב ישתנה - אם ערב יצעד לשלם את החוב, או שהאוצר (al-māl, קיצור של bayt al-māl) יצעד לתפוס את נכסי החייב, העותר יעדכן את הויזיר. אולי העותר הוא פקיד קהילתי יהודי שאזלו לו אפשרויות האכיפה, ולכן מבקש כעת עזרה מהמדינה לפתרון המצב במהירות האפשרית. MR

מכתב מאת כותב לא ידוע בדמשק אל אבו אלחסן בחלב. בכתב ערבי. הכותב מדווח שאחיו אסמאעיל הגיע לעכו, ומשם נסעו יחד לדמשק, שם שהו בחגים בביתו של הלאל. אם יגיעו אליהם חדשות טובות מחלב, הם יסעו לחלב, אך עד עתה החדשות מחלב היו רעות (שורות 7 ו-13), והם משגשגים בדמשק. המרחק בין דמשק לחלב הוא עשרים ימי מסע. מוזכר אבן מפצ'ל. שלוש השורות הבאות עוסקות בדבש שהכותב הפקיד אצל אבו אלחסן. לא ברור לחלוטין מה הוא רוצה. הוא מציין שהוא תובע ממנו את הדבש או את תמורתו (פאנני מטאלבך בה). הוא גם כותב שכוונתו הייתה שהנמען יסתיר אותו (אן תסתתר בה), ואם הנמען לא הצליח לעשות זאת (ואן מן חית' אן לא וקע סתרה), הכותב לא יזכה אותו על כך (מא אחתסב לך מנה). הוא מפציר בנמען לדאוג לנער עד שהכותב והלאל יוכלו לבוא לקחתו או עד שיוכלו לשלוח מישהו אחר להביאו. הם התעכבו בשל "הפחד מן המים" — אולי מעונת הגשמים? הלאל שולח דרישת שלום לאביו ולדודתו מצד אביו ולבניה. בהמשך נוספה תוספת המציינת שהרומי (הביזנטי) נפטר.

מסמך ממנהל המדינה, כתוב בכתב ערבי. מדובר בהתכתבות רשמית המסתיימת בנוסחת ראי (raʾy). השולח מבקש מן הנמען לנהוג בתבונה ולהעסיקו בכל השירותים, הגדולים והקטנים כאחד. הוא מציין כי אינו מבקש רשות לבוא בעצמו אל נוכחות הנמען כדי לדווח על עניינים שאינם ניתנים להעברה במכתב כתוב, וזאת משום שאין כעת עניין דחוף מסוג זה הראוי לדיווח. הסיבה לכך היא שיבול התבואה (ע'לה, ghalla) של האזורים הנתונים תחת ניהולו של השולח כבר חולק והועבר אל המחסנים (מח'אזין, makhāzin). כמו כן מוזכר בו עניין הקשור למכירת היבול ושליחת התמורה הכספית, אך השורה אינה קריאה דיה. דרושה בחינה נוספת. הצד האחר של הדף נעשה בו שימוש חוזר עבור חיבור עברי, ככל הנראה טיוטה של דרשה או חיבור מוסרי, המצטט מספר שיר השירים וממקורות מקראיים נוספים, ובו תוספות ומחיקות רבות. (המידע מקטלוג GRU דרך FGP.) דומה כי מדובר באותו "ממחזר סדרתי" שזוהה גם בשורה של מסמכים נוספים מן הגניזה. קטעים ספרותיים נוספים אפשר שנכתבו באותו כתב יד.

שריד של מכתב. כתוב באותיות ערביות, ובו מילה אחת בכתב עברי (ניסן). תיארוך: ככל הנראה המאה ה-12 או ה-13. הטקסט השמור כתוב בזוויות בלתי שגרתיות; ייתכן שמדובר בשוליים של המכתב המקורי. השולח מתאר את סבלו מסכנות ופורענויות (מקאסאת אח'טאר ואנכאד), ולאחר מכן מזכיר עניין הקשור לשלטון: "...פמא וקע פיה מן צאדף(?) טלוע אלח'זאנה(?) אלסלטאניה סלמהא אללה...", ובהמשך מתייחס לסוף טוב (...אלעאקבה אלא חמידה...). השולח מדווח כי עבדאללה הגיע בשלום לקוץ ("מחרוסת קוץ") בתאריך י"ב בניסן, יחד עם א-שיח' א-ריִּיס. בצדו האחר של המכתב נכתב: "...ועמו מכתבים אל אלמולא אלרשיד בן אלדיאן, והעבד (=אני) שלח עמו [...] הליליג' הודי, בכמות של 80 רטל מצריים או יותר... ... עדן. בסיכומו של דבר, העבד הטיל על חסדו של אלמולא אלאג'ל אלרשיד לגבות זאת, ואם לא יוכל לעשות כן, אנא ירצה אדוני לגבותו...". בהמשך נעשה שימוש חוזר במכתב לרישומים ביהודית-ערבית של שמות סחורות, ובהם לבונה, קושט, שעווה, פלפל וקנה במבוק.

מסמך משפטי בכתב ערבי. בו [..]אבה בת סלימאן בן יחיא אלאסראאיליה ממנה את בעלה נחום בן ברהון אלאסראאילי כשליחה (סוכן) לכל ענייניה בכל המסגרות המשפטיות והשלטוניות (מתייחס לאלקצ'אה ואלחכאם ואלסלטאן וח'לפאהם — הקאדים, השופטים, השליט וממלאי מקומם). בפינה השמאלית העליונה מופיע אישור רשמי שנכתב בקולמוס עבה: "ת'בת ואלחמד ללה ולה אלמנה" (אושר, והשבח לאל ולו התודה). בצד האחורי (verso) ישנם 6 טורים המכילים את כל פרשיות השנה ותרגילי כתיבת אלפבית. לדברי גויטיין: "נראה כמשימה שהוטלה על נער כעונש". בטור הראשון מופיעים שמות: [...] בן נחמיה החבר ראש הפרק בן אברהם אלוף החבר בחיר הישיבה ראש הסדר. כתב היד דומה לזה שבמסמך אחר (PGPID 5303), שגם בו מוזכר "אברהם אלוף החבר בחיר הישיבה נבע". ייתכן שנחום בן ברהון מצד הרקטו הוא הגרסה הערבית של השם נחמיה בן אברהם, אך זוהי השערה בלבד, והיא תחייב שהוא נפטר בפרק הזמן שבין כתיבת הרקטו לכתיבת הוורסו. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

מסמך משפטי בכתב ערבי. כ-17 השורות התחתונות נשתמרו, כתובות בצפיפות ובכתב נקי ומסודר. תיארוך: המסמך מזכיר לפחות פעמיים את התאריך 18 בשעבאן 421 לה׳ׄ = 21 באוגוסט 1030, ומפנה גם למסמך מוקדם יותר מחודש ג׳ומאדא הראשון 421 לה׳ׄ. במסמך מעורב הקאא׳ד יֻמְן אלדַّוְלַה אבו אלעלאא׳ סַעאדַה אלט׳אהרי (ייתכן שזהותו זהה לזו של מושל מצודת חלב באותו שם כמה שנים קודם לכן, המוזכר אצל אבן אלעדים). הוא משלם את 10 2/3 הדינרים שהוא חב לאבו עֻבַידאללה עבדאללה בן אחמד בן עבדאללה בן יחיא אלחסני(?), עבור (שכר דירה?) תקופה של שנה (היא השנה המתחילה ב-18 בשעבאן 421 לה׳ׄ), ובתמורה לכך מקבל שטר שחרור (אבראא׳/קבלה). הן בשורה הרביעית והן בשורה השביעית מן הסוף נזכר אבו עֻבַידאללה עבדאללה יחד עם (אחותו?) פאטמה (واقر كل واحد من ابو عبيد الله عبد الله وفاطمة ابن احمد . . . ). הצד השני (recto) שימש בשנית לכתיבת טקסט ספרותי בעברית. לאורך שולי הנייר ניכרים עקבות של דקירות סיכה. ראוי לעיון נוסף.

שרבוטים רבים בכתב ערבי. לא ברור אם מדובר במסמך מקורי כלשהו או שכל הרשימות הן תרגילים של סופר לשכה (או שואף להיות סופר כזה) המעתיק ביטויים ממסמכים קודמים. ברקטו (בזווית של 90 מעלות לטקסט הערבי-יהודי) מופיעות הערות על רישום מסמך: "ליות'בת בדיואן אלמג'לס אן שאא אללה" (יירשם בדיואן המועצה אם ירצה האל), ומתחתיו "את'בתוא אלחמד ללה וחדה" (רשמו, השבח לאל לבדו), ולצדו "ליכ'רג' אלחאל בד'לך" (שתוּצא ההחלטה בעניין זה). וריאציות של ביטויים אלה מופיעות מספר פעמים גם בוורסו, וכן וריאציות של "יסתוצ'ח אלחאל בד'לך" (פלוני יבדוק/יבהיר את העניין), כאשר במקום אחד נזכר השם אבו אלפרג' עבדאללה אבן אלמע'רבי, ובמקום אחר השם נג'יב(?) אלדולה. ככל הנראה ללא קשר, מצוי גם טיוטה של פתיחת מכתב המופנה לאישה (מולאתי אלסת אלג'לילה — גבירתי האישה הנכבדה) המביע את אכזבת השולח ממנה ("מא כאן אמלי פי מולאתי... הד'א אלאמל ולא הד'א..." — לא הייתה זו תוחלתי בגבירתי... לא תקווה זו ולא זו...).

בצד האחורי (verso): שרבוטים שונים בכתב ערבי. בין היתר מופיעות שמונה גרסאות של רישום בעלות (אקס ליבריס, "מן כֻּתֻב") של מֻרהַף אבן מֻנקד'. כמו כן נמצא קטע מתוך פקודת תשלום ("ידפע אלשיח'...") ורישום שנראה כמכיל מספרים או תאריך. מֻרהַף זה הוא ככל הנראה בנו של אֻסאמה אבן מֻנקד' המפורסם (מֻנקד' הוא שם המשפחה ולא שם האב), אמיר איובי שפעל בתקופה זו (נפטר בשנת 613 לה'ג'רה = 1216/17 לספירה). מֻרהַף חתם על אישור העברה (אג'אזת ריוואיה) לכתב היד של אביו "כתאב אלאעתבאר" בשנת 1213 לספירה, אך כתב היד הזה הוא העתק מאוחר יותר, ככל הנראה מסוף המאה ה-13 או תחילת המאה ה-14 (לפי פול קוב). מֻרהַף היה גם ביבליופיל ידוע בעל ספרייה גדולה, ורישום הבעלות שכאן נראה תואם לדוגמאות מספרים אחרים שהיו בבעלותו (ראו מחקרו של אחמד עבד אלבאסט על ספריית מֻרהַף בן אֻסאמה בן מֻנקד', שפורסם בכתב העת של מכון כתבי היד הערביים). המידע מבוסס על תרומותיהם של אלן אלבאום, סטפני לואשר ופול קוב.

מכתב מאת אבו עלי בן אבו עומר, השוהה בעדן, אל סת ע'זאל ואם מנג'א בפסטאט. כתוב בכתב ערבי. זיהוי השולח מבוסס על השוואה למסמך מקביל (מתוארך לסביבות 1167), המתאר את אותה שרשרת אירועים מאותה נקודת מבט: השוד שביצעו בו ובחבריו הע'וזים ("יצאנו ערומים ורעבים... ולא היה לי לאן לפנות... ולא ראיתי ברירה אלא לצאת למסע"), שליחת 30 דינרים על ידי ח'לף בן מצ'מון באמצעות אבו אלעלאא והפצרתו בשולח לבוא לתימן לאחר שנודע לו על אסונו, וכן עניינו של אבו עמראן שהתאסלם וגירש את אשתו ("אלצע'ירה", "הקטנה"). בעוד המכתב המקביל נכתב כנראה בעת שהשולח שהה בעידאב או בקרבתה, מכתב זה נכתב לאחר הגעתו בשלום לעדן. לקראת סופו מדווח השולח: "ובאשר לחדשות מכארם בנך, שמעתי שנכנס לאלג'אוה, יאחד אתכם האל...". המכתב מסתיים בצלוואלה — ברכות על הנביא מוחמד — דבר המעיד על כך שנכתב בידי לבלר מוסלמי בשליחות השולח, שמשפחתו ידועה ממסמכים אחרים כמשפחה יהודית. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

מכתב מאת אברהים בן הלל באלכסנדריה אל ערוס בן יוסף, בעקבות סיום מסעו השני או השלישי של ערוס דרומה. הכותב מביע את שמחתו על שובו בשלום של ערוס בן יוסף. הוא מאשר שערוס בן יוסף הורה לו למכור שנהב מסוים, אך אף שאמר זאת שוב ושוב לאלחכּים שימכור עבורו, הדבר לא יצא לפועל. הכותב שלח לערוס בן יוסף פוטות (מטפחות), עטיפות, נחושת ומטבעות זהב, וביקש ממנו להמיר את התמורה בעץ ברזיל (בקם), פלפל או כל מה שניתן יהיה להשיג, והוא שואל מה הצליח לקנות, שכן הוא עצמו עומד לצאת להפלגה. כמו כן הוא מבקש מערוס בן יוסף לשלוח את ההל (קרדמום) שח'לף בן עזרון מאלכסנדריה שלח ממסע קודם, כדי שמשפחתו תוכל ליהנות מהתמורה (בינתיים נספה ח'לף בן עזרון בים). הוא מוסר דרישת שלום לאבו זכרי ולאחרים. נראה כי מכתב זה מהווה דוגמה לתפקידה של מצרים כצומת מסחרי בין אזור האוקיינוס ההודי לבין אזור הים התיכון, אם אברהים בן הלל אכן מתכנן לצאת מאלכסנדריה מערבה כדי למכור חלק ממה שערוס בן יוסף רכש בדרום.

מסמך ממנגנון המדינה, דין וחשבון מהתקופה הפאטמית. הדו"ח נכתב בשלישי בחודש ד'ו אלחג'ה, בשנה שאינה מצוינת, ומזכיר דו"ח קודם שהגיע מן הדיואן אלסעיד. החדש לעומת הדו"ח הקודם הוא שיש מחסור במזון בעיר הבירה והשווקים נותרו ללא דגנים ולחם. הכותב מתפלל לפוריות האדמות ולהסרת המשבר הזה. הוא מזכיר שהלך אל האמיר מנג'ד אלדולה כדי להסב את תשומת לבו למשבר הנמשך, אך לא הצליח להיפגש עמו משום שהיה מוקף בנכבדים ערבים. נראה שמדובר במחסור מזון עירוני או במקרה של אגירת דגנים, והכותב מבקש התערבות שלטונית. האמיר מנג'ד אלדולה, אבו אלחסן מח'תאר אלמסתנצרי, בא ממשפחה של פקידי ממשל; אביו אמין אלדולה היה אף הוא אמיר, ונכדו מאמון אלבטאיחי היה פקיד ממשל רב-השפעה ווזיר של הח'ליף אלאמר באללה. על פי התקופה שאליה משייך אלמקריזי את מנג'ד אלדולה, הוא שימש כאמיר בימי אלמסתנצר באללה, ומחסור המזון שאליו הוא מתייחס עשוי להיות ה"שדה אלעט'מא" (המצוקה הגדולה) או רעב אחר שאירע בתקופת שלטונו.

רקטו: מסמך בכתב ערבי, ככל הנראה מכתב. כתב היד והכתיב מגושמים ובסיסיים. הכותב משבח חכם קופטי באלכסנדריה. החכם בקיא בתאולוגיה (الناطق بالقوال التالوغسية) ובאמנויות הרמטיות (المتادب بالاداب الهرمسية), והוא מתרגם בין השפה הקופטית לשפה הערבית (مترجم الغات القبطية والعربية). ורסו: מכתב (או שאילתה משפטית) מנוצרים אל הרשויות המוסלמיות, בכתב ערבי. הכותבים מתלוננים על נוצרי שהותקף בידי מוסלמים, שהתבקשו לעשות זאת בידי נוצרים אחרים. הם תפסו אותו, הכו אותו, וגררו אותו אל הבישוף של הנוצרים. תיארוך: לא ידוע. סילאג'י מתארכת את הקטע למאות העשירית עד החמש-עשרה על סמך כתב היד. ההתייחסות לתרגום בין קופטית וערבית מרמזת על תיארוך מוקדם יותר, מהמאה העשירית עד המאה השלוש-עשרה. בנוסף קיימת מילה אחת (الاوبيين) שאפשר אולי לקרוא אותה "אלאיובּיין" (al-Ayyūbiyyīn), קריאה שתתארך את הקטע לשנים 1171–1250 לספירה. עם זאת, ייתכן שיש לקרוא את המילה "al-adībīn" (האדיבים).

חשבון קהילתי בכתב ערבי. "הסכום שנאסף עבור הוילון (סִתְר)" או "הוילונות (סֻתֻר)": 50 דרהם. ייתכן שמדובר בפרוכת של בית הכנסת, לאור ההקשר הקהילתי. הסכום שנאסף, 50 דרהם, יוחד למטרות הבאות, 'בידי הרב ובנוכחות הדיינים': 10 דרהם לתמים; 3.5 דרהם לכיבוס ה[...] של וילון הברוקד (אלסתר אלדיבאג'); 3.5 דרהם לכיבוס שני הכיסויים הלבנים (?) (ע'טאיין); 1 דרהם עבור מחיר משי; 3 דרהם עבור מחיר צבע; 24.5 דרהם לצַבָּע; 1.5 דרהם עבור "פרימה" (פַתְק) של הוילון בידי יוסף החייט; ו-2 דרהם עבור כיבוס ה[...] של הוילון הישן. סך הסכומים הפרטיים מצטבר ל-48 דרהם בלבד; ייתכן שמשהו נקרא באופן שגוי. חורים: ישנם החורים הצפופים הרגילים בשוליים, אך ישנן שתי תופעות מעניינות: בצדו האחורי של הדף ישנה רצועה בהירה מאוד בשוליים, ככל הנראה במקום שבו הנייר היה כרוך ולא נחשף לחמצן; וכן החורים אינם במרווחים אחידים, דבר המעיד על כך שהמסמך נתפר אל כריכה לא פעם אחת אלא פעמיים.

ורסו: טקסט לא מזוהה בכתב ערבי, המתאר עלייה מיסטית. הטקסט נקרא בקירוב כך: "...הוא יקום מטינופו ויהפוך ליצור מדבר ויחיה כמלאכים ויהלך כיצורים הרוחניים, ובסופו של דבר יבוא אל המרכבה האדירה והמדרגה הגדולה ביותר... ויחזה ביצורי האור ויתחבר עם כל המאורות בשבע(?) [...] ...ירושלים השמימית ויזכה במלכות נצח... ויאכל את מאכל המלאכים...". הטקסט הערבי במקור: عالما(؟) هذا عالم يجب [ والاضراب عنه و[ من اوساخه وينتصب من دنسه ويصير حيوانا ناطقا(؟) يعيش عيش الملائكة ويسير سيره الروحانيين ثم يصير في العاقبة الى المركبة العظمى والدرجة الكبرى ويشاهد النورانيين ويجتمع مع مجمع الانوار في ىىعة الاىكار(؟) ويكون يدخل(؟) اورشليم السمائية ودارك الملكوت الدائمة(؟) عند اول النسيج(؟) والمقدس(؟) ياكل طعام الملائكة ويتغدا بغدا الحواىىـ[. . . .]ـط فيه . . الذي وضعه [. . . . . . . . .] . ال. רקטו: שירה עברית, ככל הנראה בכתב ידו של משה בן לוי הלוי (נפטר 1211).

מכתב מאת אלמפרّג' בן אלחסין אל אביו אסמאעיל(?). חלק מהמכתב עוסק בפיקדון (ודאעה, שורה 8). מוזכרים מסע לדמשק (שורות 10–11) וסכנת הדרכים (שורה 13). רובו המכריע של המכתב הארוך הזה מורכב מדרישות שלום. רבים מהשמות מקדימים בכינוי הכבוד "אלחאג'ב", אשר יחד עם כתב היד והניסוחים האופייניים מתארך את המכתב לתקופה הממלוכית. בין האנשים המוזכרים: סהל; אבו אלח'יר עומר בן ח'מיס(?); אלצביّה ודאיתהא ובנת דאיתהא וזוג' בנת דאיתהא (הנערה ואומנתה ובת אומנתה ובעל בת אומנתה); ת'אבת בן נזאר אלבזّאז; אבן אבו סעיד. הכותב מבקש מאביו לדאוג לאותה נערה (אלצביّה) ואומר: "ולא תקטעונהא מן ברّכם ומן אלמסאלה ענהא פמא בקי לי ענדכם גירהא ולו כאנת טלעת אלמעישה..." (אל תמנעו ממנה את חסדכם ואת השאלה לשלומה, שכן לא נותר לי אצלכם זולתה, ואפילו אם עלו מחירי המחיה...). מוזכרים גם אבו אלת'נאء אלתאג'ר אלבגדאדי, ואנשים רבים נוספים בצד ב'. דרוש עיון נוסף. צירוף: אלן אלבאום.