עברית במסמכי הגניזה

מכתב בעברית (משובץ ערבית, תורכית ואיטלקית), הממוען לשני סוחרים שאינם נקובים בשם (אחד מהם דודו של הכותב), שנכתב כמעט בוודאות באלכסנדריה באמצע המאה השש-עשרה. הכותב מדווח על קבלת הפנים האלימה שניתנה לאוניות אירופיות בנמל אלכסנדריה, כפעולת תגמול על השתלטות על אונייה מצרית של סוחרים במסינה (סיציליה). "הבוקר ממש הגיע הצ'אווש באשי ועלה על הגלאון הוונציאני שהגיע מכרתים ("קנדיה"). הוא לקח את המלחים בשבי יחד עם רב-החובל שלהם, ועתה הוא מביאם לפוסטאט/קהיר עם 30 ינייצ'רים מן המגדל [קסרקטין הינייצ'רים באלכסנדריה?]". אילו היה אנדריאה די אוריו מגיע עם אוניותיו, או צ'יקאלה השודד-הפרטי (השולל) עם אונייתו, לא היו נוהגים בהם כך. השלטונות באלכסנדריה כנראה חתכו את עוגניהן של מספר אוניות אירופיות נוספות והרסו את המזחים (? האסקאלה = escala, מאיטלקית), ויצרו פאניקה ואימה בקרב רבי-החובלים (פאטרונס) שהופרדו מאוניותיהם המשייטות עתה חופשיות בים. הכותב מתעקש שאונייה ונציאנית הבאה מכרתים ונושאת את דגלו ("בנדריה") של סן מרקוס (שכונה "עון מארקו" = סין מארקוס, כדי להימנע משימוש במילה "סן") אינה עוסקת במעשי שוד-ים ואין לנהוג בה כך. הסיבה למתרחש היא שעלי נומיר אל-רשידי הגיע בשבוע שעבר עם מכתב למושל (סנג'ק), ובו דיווח כי אונייתו נתפסה במסינה אף שכבר קיבל הבטחה למעבר בטוח (אל-אמאן). הכותב ממליץ בתוקף לנמענים לפנות לקונסול, שיכתוב מיד למסינה ויורה להשיב את אונייתו של עלי נומיר, שאם לא כן הבאשא ידע כיצד לטפל בשבויים הוונציאנים הללו, והמצב יהיה נורא עבור כל שאר האוניות שיגיעו ממסינה. ישנם שניים או שלושה רבי-חובלים פלורנטינים הנואשים עתה לצאת מאלכסנדריה משום שעסקיהם נמצאים במסינה. עם זאת, אסור לנמענים לחזור בדיוק על דברי עלי נומיר בפני הקונסול או בפני שאר הסוחרים, משום ששיקר. לא הייתה כל הבטחה למעבר בטוח. אדרבה, המוסלמים עגנו בטעות בשטח סירקוזה בלילה, בחושבם שהם במהדיה (תוניסיה). כשהחלו הפעמונים (הקאמפנאצ'י) לצלצל בבוקר, הבינו כי הם בנמל נוצרי וניסו להימלט. אונייתם נתקעה בסלעים, והם נתפסו בשבי על ידי כמה סירות קטנות שיצאו ממגדל סירקוזה. כל זה ידוע משום שאונייה אחת הגיעה לאלכסנדריה עם 20 שבויים ממסינה, אשר סיפרו כי האונייה נתפסה בסירקוזה ולא במסינה. הכותב מבקש מהנמענים לפעול במהירות לפתרון הבעיה ולהשיב לו דבר. הוא עיכב שתי אוניות שעמדו לצאת מאבו קיר לכרתים, עד שיגיעו ידיעות, משום שאינו רוצה שהשמועה על האירועים הללו תגיע לאירופה ותרתיע את אוניות הסחר הרגילות מלהגיע לאלכסנדריה השנה. הכותב עובר אחר כך לעניינים מסחריים, ומזכיר ידיעות שקיבל במכתב מהמשר ג'אקומו ובמכתב לאדם בשם אראן. על הנמענים לקנות כמה שיותר פלפל, משום שלאוניות הבאות מליבורנו וממסינה לא צפוי להיות הרבה ממנו. כך גם בנוגע לזנגביל: הזנגביל הטרי כולו נמכר באירופה, ולכן האוניות המגיעות ירצו עוד, אך רק טרי — אסור שיהיה רקוב כלל. הכותב מזכיר גם תבלינים, פשתן ועורות. אוניות מצרפת אינן צפויות השנה, אך האוניות מליבורנו וממסינה ירכשו סחורות לשלוח לצרפת. "אמרתי לכם פעמים רבות שיש ביקוש גבוה בכל אירופה ל-Cassia fistula (ח'יאר שנבר), אך לא הקשבתם". הכותב אחר כך מזכיר את שותפותו של הנמען עם משה בן שושן. אגוזי מלך זוכים לביקוש רב בוונציה. הכותב סוחר עם סוחר מראגוזה (דוברובניק) האומר לו שאחרי האירועים הללו באלכסנדריה, אפילו אם יקבל את משקל כל סחורתו בזהב לא ישוב לאלכסנדריה, ושום סוחר אירופי לא ירצה לבוא שוב לאחר כל זאת; כל הנמצאים באלכסנדריה כעת מתכוונים לעזוב. הראגוזי הזה תכנן לבוא ולחיות שם 3 שנים, אך עתה הוא מתכנן לצאת. הכותב מסיים בקריאה לנמענים לפעול במהירות, ולזכור לקנות כמויות גדולות של זנגביל טרי ופשתן. המידע מבוסס בעיקר על מהדורתו והערותיו של אברהם דוד.

מסמך משפטי בעברית. מתוארך ליום שני, ח׳ באדר א׳ [ה׳רצ״ג] = 3 בפברואר 1533. המקרה הספציפי זוהה על ידי אביחיל מנצורה בדצמבר 2021 כמקרה מפורסם מספרות השו״ת של אותה תקופה, "נערת טריפולי". התקציר שלהלן מבוסס כולו על מאמרו של שלמה זלמן הבלין, "תשובת ר׳ שמואל ב״ר משה הלוי בן חכים / בן חקאן", ישורון לא (2014), עמ׳ מא ואילך. יאקותא בת סולימאן בוזא מטריפולי (לוב) הושאה בגיל תשע לבן דודה פנחס בן בעדאס בוזא בשנת 1510, חודשים אחדים לפני שטריפולי נכבשה בידי הכוחות הספרדיים (שנותרו בה עד 1530). פנחס נשבה, ויאקותא נותרה עגונה במשך שתים-עשרה שנה. בינתיים נפוצה שמועה כי פנחס המיר את דתו. יאקותא ובני משפחתה היגרו למצרים. בסביבות 1522 פנו לבית הדין בקהיר וביקשו לבטל את נישואיה, בהביאם עדים שהעידו כי הושאה בקטנותה ללא הסכמת אביה. על בסיס עדויות אלו ביטלו ר׳ משה אלאשקר, ר׳ דוד אבן אבי זמרא ור׳ שמואל הלוי חקאן/חכים את נישואיה לפנחס, והיא נישאה בשנית ונולדו לה ילדים בשנים הבאות. בשנת 1525 השיג ר׳ שמואל אבן סיד עדויות חדשות מבני טריפולי, שטענו כי הנישואין נערכו בהסכמת אביה, ולכן נישואיה השניים בטלים. ר׳ משה אלאשקר טען שקבלת העדות בידי אבן סיד פסולה (היא נתקבלה בלילה, יאקותא לא נכחה, לא נערכה דרישה וחקירה, הדיינים היו קרובים, והדיינים היו בורים ושגו בכתיבת התאריך) — ועל כן קיים את הנישואין השניים. בשנים 1530/31 השיג יעקב בירב עדויות נוספות בעזה ובירושלים מבני טריפולי, ופסק (לכל המאוחר עד 1533) שאף שיש פגמים בעדויות שנגבו על ידי אבן סיד, אכן לא היה אונס בנישואין הראשונים, נישואיה השניים בטלים וילדיה ממזרים. ר׳ שמואל חקאן ור׳ משה אלאשקר השיבו על תשובתו, ויעקב בירב חזר והשיב על תשובת-הנגד שלהם. בשנת 1533 נסע ר׳ משה אלאשקר לירושלים והשיג עדויות נוספות מן העדים החדשים של יעקב בירב, יחד עם ר׳ לוי אבן חביב. הם הוזהרו באזהרה החמורה ביותר להעיד אמת — וחזרו בהם מעדויותיהם הקודמות. אלאשקר שב למצרים והכריז על ניצחונו, ונישואיה השניים של יאקותא קוימו. ר׳ אליהו בן בנימין הלוי מאיסטנבול אף הוא כתב תשובה באותה סוגיה (בעד יאקותא ונישואיה השניים) ושלחה אל משה אלאשקר. קטע הגניזה משמר רק את הפינה הימנית-תחתונה של המסמך ושתי חתימות, אך הפרטים תואמים להפליא: "...בליל החתונה, שהזקן אברהם הוציאהּ... והשיאהּ לפנחס הנזכר, בליל החתונה, שלא לרצון... והכל היה שלא לרצון אביה ולא... וחתמנו ביום שני, ח׳ באדר א׳...". על פי התאריך ויום השבוע, השנה היחידה האפשרית היא ה׳רצ״ג / 1533, ומכאן שעדות זו שייכת לשלב האחרון של המחלוקת. החתומים אינם אלא משה אבן אלאשקר ושמואל (חקאן/חכים?) הלוי. ראו גם את המסמך שפרסם שמואל גליק בסדרת "שרידי תשובות חכמי האימפריה העות׳מאנית", כרך ג, מסמך מס׳ 8. (המידע נמסר בעיקר על ידי אביחיל מנצורה, שלמה זלמן הבלין, לירן ידגר ו-CUDL.)

קטע מפנקס בית דין הכולל שרידים של 13 מסמכים, שרובם שלמים. מתוארך לחודשי טבת-כסלו ה'ת"ס, שהם 1699-1700 לסה"נ. כתב היד של הסופר וכן רבים משמות המשפחה אינם נפוצים בקהיר, מה שמרמז על כך שהקטע מקורו ככל הנראה בקהילה יהודית במקום אחר באימפריה העות'מאנית (המֵדִין הכסוף העות'מאני נזכר לאורך הרשומות). עם זאת, ייתכן גם שמדובר בפנקס בית דין השייך לבית דין ו/או לקהילה בקהיר שמסמכיהם לא שרדו בכמויות גדולות מתחילת המאה השמונה עשרה. אזכור אפשרי של "רובע הקראים" בקהיר מופיע במסמך 9 בצד ה-verso. רשומות המסמכים בצד ה-recto כוללות: (1) שותפות עִסְקָא בין סולימאן טראבולסי ויהודה ביכי(?). (2) שותפות כללית במסחר באלמוגים למשך שנה: "במלאכת אלמרגאן לזמן י"ב חדשים" (שורה 18). יתר רשומות בית הדין ב-recto עוסקות באירוסין הכוללים התחייבויות מתנות נישואין מהחתנים לכלות וכן נדוניות: (3) אירוסי משה ב"ר יוסף הכהן וכלה לעתיד המופיעה בשני שמות שונים: סעודי המכונה רחמה בת שמואל ראשי/דאשי(?); (4) אירוסי יעקב ב"ר רחמים הכהן קמאט ומסעודה בת יוסף הלוי בר-ביכה(?); (5) אירוסי משה ב"ר יעקב הלוי וריינה בת אליהו רמוך(?); (6) אירוסי אברהם תלמיד וסת אלבית בת בנימין פרנציה. ה-verso כולל את הרשומות הבאות: (7) רשומה חלקית הקובעת כי יצחק אשכנזי מקבל סכום כסף מלאה בת ____(?) עתרותי. (8) רשומה חלקית שבה סעדיה אנג'ל מתחייב ללמוד את "מלאכת הסירמקג'י" עם שמואל מאנופלה/מאנופלה. בהתבסס על הסיומת, המונח המקצועי כאן הוא ככל הנראה הטורקי "sırmakçı" (יצרן או רוקם של חוטי זהב או כסף), שהוא מילה נרדפת למונח "sırmakeş" במילון רדהאוס (עמ' 1014). (8) העתק כתובה מקוצר לנישואי משה ב"ר יחיאל מיוחס ופרלה בת גבריאל פרנסז (פראנשיז). (9) הסכם שכירות למספר נכסים, שחלקם רשומים ב"רובע הקראים". שני הצדדים בעסקה הם ברוך ב"ר אהרן יואב ויוסף ב"ר ישועה הלוי. הנכס הראשון ברשימה "הכמארה" אינו ברור במשמעותו המכוונת. ייתכן שמדובר במונח האדריכלי הלטיני "camera" (חדר, חדר מקומר). (10) אירוסי הדיין יעקב ב"ר דוד הלוי והגרושה סהור(?) בת אברהם חמוזי. (11) הודאת חוב בין יעקב ב"ר שם טוב מלמד ואברהם ב"ר שלמה בנטורה/בינטורה. (12) שותפות בין מרדכי אשכנזי ושמואל ב"ר יצחק ____ (שם המשפחה אבד עקב נזק). השותפות היא ב"מלאכת אלכואגייה/אלכואנייה", הדורשת מחקר נוסף לקביעת ההקשר המקצועי המדויק.

טיוטת מכתב משליח אנונימי, מפוסטאט/קהיר, אל נמען לא ידוע בירושלים. בעברית. מתוארך ליום שני, כ"ב ברחמים, ה'תקצ"ה, היינו 1835 לסה"נ. קיימת אי־בהירות מסוימת לגבי היום המדויק: אם "רחמים" הוא חודש אלול, אזי כ"ב בו אמור היה לחול ביום רביעי; אך ייתכן ש"רחמים" כאן מציין את חודש אב, שאז כ"ב בו אכן חל ביום שני. המכתב מגולל סיפור מופלא על קורותיו של הכותב מאז שיצא מירושלים בשליחות התרמה מטעם כולל מסוים. תחילה הלך לעזה (ולא לגיזה, כפי שעלול להשתמע מצורת הכתיב שלו), שם רכש לעצמו מעבר לסואץ יחד עם כמה גויים מבית לחם. בסואץ (או אולי עוד טרם הגיעו אליה) חלה בקדחת קשה במשך כ־24 ימים. הוא שילם לאישה מוסלמית קירש ליום עבור כביסת בגדיו המלוכלכים בים. כשנכנס לעיר, גילה כי פרצה בה מגפה (חולירע? או אולי הדבר השחור, לאור התפרצות גדולה שאירעה באלכסנדריה/מצרים בשנים 1834–1836). כל הגויים ניסו לברוח בסירות לג'דה. גם הכותב ניסה להימלט, אך קצין מסוים הגיע והחרים את הסירה, מבעיט בו ובקבוצת דמשקאים אל מחוץ לסירה. בהמשך לקה הכותב בקדחת בפעם שנייה ("כל גופי בער, ולשוני דבקה לחכי, והלכתי אל הרופא, וריפא אותי בשנית"). בנקודה זו אזל כל כספו, ועד מהרה גם פיתח מחלת עיניים. מכאן ואילך משתרע סיפור ארוך על האופן שבו נסמך על הכנסת האורחים והנדבנות של זרים שונים, תוך אזכור "פוליסות" (ערבויות) שונות, מכתבים שונים המוכיחים את מעמדו כשליח אשר נאלץ להציגם, ואנשים שונים – יהודים וגויים – אליהם פנה לעזרה. יחסית בשלב מוקדם הגיע לפוסטאט/קהיר, שם הצליח מעט בלבד בגיוס כספים או בגיוס תומכים. גובה מס הגולגולת (בעל הח'ראג') תפס אותו על אי־תשלום עבור "השנה השלישית" (שכן הוא שילם רק עבור שנות '50 ו'51), והוא בילה שלושה ימים בכלא, ושם חלה בפעם הרביעית. הוא יצא מהכלא בזכות התערבותו של מעלם בכור. הצלחתו בגיוס כספים לאחר מכן לא הייתה טובה משהייתה קודם לכן. הוא מזכיר שהלך לישון בבית המדרש, מפני שלא היה לו לאן לפנות. סופו של המכתב הוא תחינה אל הנמען שישלח לו כסף. המכתב נקטע באמצע משפט, ואין בו כתובת נמען, דבר המעיד כי מעולם לא נשלח (ועל כן יכול היה למצוא את דרכו אל הגניזה).

ביפוליו מתוך פנקס בית דין, ככל הנראה מאותו פנקס שממנו הגיעו חמישה ביפוליו נוספים השמורים בשמורה אחרת. בסך הכול כוללים ששת הביפוליו עד 38 מסמכים, אך המספר הממשי כנראה נמוך יותר משום שרישומים רצופים מסוימים, המשתרעים על פני מספר עמודי פנקס, טרם זוהו זה עם זה. תיארוך: הרישומים בעמוד זה הם מאדר א' ואדר ב' שנת ה'תנ"ג, היינו 1693 לסה"נ. מקום: קהיר. השם גבריאל קונפורטי מופיע לאחר רישומים רבים בתפקיד "עד שני". צד ימין של הרקטו: (מסמך מס' 1) רישום לא שלם, ובו השורות האחרונות של שותפות או הסכם בין שלושה צדדים. (מס' 2) הצהרת שכיב מרע של יהודה דירולו (דירולו) המכונה דאנון, הנוגעת למגוון חובות ולהסדרים לקבורתו. (מס' 3) שידוכין בין ריינה בת יצחק פורטוגז לבין יצחק בן יעקב מצליח. צד שמאל של הרקטו (מסמך מס' 4): פסק דין בנוגע לסכסוך שותפות בין יצחק עמנואל לשמואל סלמון(?). השורות הראשונות מפרטות את ההסדרים הכספיים ואת נוהלי ניהול הרישומים בין השותפים. מטרת הרישום מתבהרת החל משורה 26, שם מצוין סכסוך ביניהם, ובהמשך טוען השותף שמואל כי היה "אנוס" באופן כלשהו, ובכך הופרו תנאי הרצון של השותפות. בית הדין מציין כי בדק את העניין ומצא שלא אירעה הפרה כזו של השותפות. חתימות שלושת הדיינים שישבו בדין הועתקו לפנקס בית הדין בסוף רישום פסק הדין: ישראל רומאנו, דוד חיים בית-הל[..]ס ומשה ויטאל. (מס' 5) העתק כתובה שקוצרה במקומות מסוימים לצורך ייעול הרישום בפנקס בית הדין. הכלה: נחמה בת יצחק נווארו. החתן: אברהם בן משה מאגורו/מאיורו. חלק מן הכתובה ורשימת הנדוניה המלאה ממשיכים בצד ימין של הוורסו, וכוללים מגוון רחב של פריטים ובגדים מקושטים בזהב, כסף, אבני חן ופרוות. צד שמאל של הוורסו: (מסמך מס' 6) מסמך ירושה לא שלם שנערך לאחר מותו של אדם המופיע רק בשמו הפרטי, ישראל, וייתכן שהוא אותו ישראל הכהן הנזכר ברישום מס' 7. הרישום מפרט הליכי ירושה מורכבים בין שלושת ילדיו של ישראל: ריקה (אולי אלמנתו), נתן (בן המנוח?), ויוסף (חמיו של נתן). (מס' 7) שותפות השקעה בין מרדכי ואהרן, בניו של ישראל הכהן המנוח, יחד עם שותפים נוספים: נתן בן-אפרים, יעקב הלוי ומשה הכהן.

בצד ה-verso: העתק מלא של שיר מאת אשתו של דונש בן לברט, ואחריו החלק הראשון של שיר שני — תשובתו של אבן לברט לאשתו. דונש בן לברט (990-920 לספירה) היה משורר, מדקדק ופרשן ספרדי שפעל בשירותו של חסדאי אבן שפרוט, מנהיג הקהילה היהודית בספרד. ליחסיו של אבן לברט עם בני דורו היה אופי שנוי במחלוקת, אך על אשתו ידוע מעט מאוד. שירה — השיר העברי היחיד הידוע מימי הביניים שנכתב על ידי אישה — זכה לשבחים על איכותו ועוצמתו הרגשית: "הֲיִזְכֹּר יַעֲלַת הַחֵן יְדִידָהּ / בְּיוֹם פֵּרוּד וּבִזְרוֹעָהּ יְחִידָהּ. / וְשָׂם חוֹתַם יְמִינוֹ עַל שְׂמֹאלָהּ / וּבִזְרוֹעוֹ הֲלֹא שָׂמָה צְמִידָהּ. / בְּיוֹם לָקְחָה לְזִכָּרוֹן רְדִידוֹ / וְהוּא לָקַח לְזִכָּרוֹן רְדִידָהּ. / הֲיִשָּׁאֵר בְּכָל אֶרֶץ סְפָרַד / וְלוּ לָקַח חֲצִי מַלְכוּת נְגִידָהּ?" (בתרגומו לאנגלית של פיטר קול). תשובתו של אבן לברט: "הֲבַקַּשְׁתְּ יוֹם מוֹתִי בְּכָתְבֵךְ / 'הֲבָגַדְתָּ וְעָזַבְתָּ שְׁבוּעוֹת'? / הַאִם אֶבְגֹּד בְּאֵשֶׁת נְעוּרִים / חֲכָמָה אֲשֶׁר הָאֵל נְתָנָהּ? / לוּ עָלָה עַל לִבִּי לְעָזְבֵךְ / הָיִיתִי קוֹרְעוֹ לִקְרָעִים. / כִּי לְבוֹגְדִים בְּרֵעַ נֶאֱמָן / הָאֵל יָבִיא צָרוֹת אוֹיְבִים. / אֲרָיוֹת יֹאכְלוּ אֶת בְּשָׂרוֹ / וְעַיִט יִשְׁתֶּה אֶת דָּמוֹ. / מִי דּוֹמֶה לְכוֹכְבֵי שַׁחַר [...]" (בתרגום פיטר קול). נראה כי בני הזוג נפרדו בעל כורחם בנסיבות קשות, המתוארות בכאב ובתרעומת בשיר נוסף המיוחס לאבן לברט, המופנה למעסיקו: "עֲבַדְתִּיךָ בְּיָגוֹן כִּי כָל סְחוֹרָתְךָ נִמְאֶסֶת. / לֹא אֲלַקֵּט עֲנָבִים וְלֹא אֶאֱסֹף תְּבוּאָה. / בָּגַדְתִּי בְּאֵשֶׁת נְעוּרִים וְשָׁלַחְתִּי לָהּ סֵפֶר כְּרִיתוּת. / עָזַבְתִּי בֵּיתִי וְנָטַשְׁתִּי אֶת הַבֵּן שֶׁיָּלְדָה." העתק נוסף של שיר אשתו של אבן לברט מצוי גם בשני קטעים נוספים השייכים לאותו כתב יד. בצד ה-recto מופיעה כותרת המאשרת כי כתב היד הועתק לאחר פטירתו של שלמה אבן גבירול (כלומר, לאחר 1057 לספירה). העדויות הפליאוגרפיות מצביעות על כך שמדובר בכתב יד מן המאה ה-11, ככל הנראה מצור.

מכתב מיהושע השופט, ככל הנראה אל קהילת חלב. תיארוך: בערך 1020 לסה"נ (לפי גיל) או בסוף שנות העשרים – ראשית שנות השלושים של המאה ה-11 (לפי פרנקל). גיל זיהה את השולח כיהושע בן יאיר הכהן, הכותב מטבריה. לעומתו, פרנקל טען שהשולח הוא יהושע אללאד'קי, הכותב מאלרקה (כלנה). המכתב מספר על הופעתו של נשיא מתחזה בשם שם טוב, אשר הציג מסמך שייחוסו עד בית דוד המלך. הוא השתלט על הקהילות היהודיות במצרים ובארץ ישראל, גבה מסים, מינה ממלאי מקום ושליחים — שהמכתב מכנה אותם במונחים יווניים "קנטורין" ו"אוקונומים" (קנטוריון = centurion, ואוקונומוס = oikonomos) — אשר ישבו בדין. אנשי כל הקהילות "ממצרים ועד כלנה" קיבלו את מרותו, צייתו לו וכיבדוהו. כעבור שנתיים, משנודע שהוא נוכל, גורש מטבריה — שהייתה מרכז פעילותו המנהלי — ומת בדרכו ל"אדום", כלומר ביזנטיון (לפי פרנקל). הזיהוי של הנמענים כקהילת חלב מתבסס, ככל הנראה, על האמירה בשורה 58 שלפיה המכתב נכתב כמענה לבקשתו של יעקב החבר, המזוהה הן על ידי גיל והן על ידי פרנקל כיעקב בן יוסף החבר, ראש קהילת חלב. ארנולד פרנקלין דן במסמך זה ומספק תרגום חלקי: "אחינו, ידועים לכם הדברים הנוראים שאירעו לקהילתנו ולקהילתכם, למצרים, לירושלים ולכל ארץ ישראל, מידי אותו הקרוי נשיא, אשר רכש לעצמו שם טוב [או: שנודע בשם שם טוב] והחזיק בידו ייחוס. הוא פסק הלכות, גרם תלאות, מינה עוזרים וממלאי מקום, כתב אגרות, שיגר רצים, גבה מסים ועבר ממקום למקום כשהוא שופט את ישראל... בארצכם היו לכם הסנהדרין והחברים, חכמים ותלמידים, אשר גיבורים בתורה יותר מכולם, ובכל זאת נכנעו למרותו ונהגו בו כבוד והדר, ולא בדקו את ייחוסו כראוי. הם שתו את דבריו בצמא, שיבחוהו, הספידוהו בפני האומות והיללוהו לפני מלכים ושרים בכל מקום שאליו הגיע, מפוסטאט ועד אלרקה. לא חכם, ולא 'ראש', ולא תלמיד עמד בדרכו; חרמותיו נשמרו ופסיקותיו נרשמו לעיני כול. כעבור שנתיים נחשף שאינו נשיא, ושהקהילות לא הבחינו בכך שהייחוס שלו היה מזויף. אף על פי כן הוסיפו לכבדו, בטענה שהיה תלמיד חכם".

רישום משפטי של ירושה, שהוצא בבית דינו של ר' לוי בן חביב בירושלים בספטמבר 1532 לסה"נ (ג' בתשרי ה'רצ"ג), בעניין עיזבונה של המנוחה נצר בת אליהו בן עבד אלולי מלמד, אלמנתו של ר' פהיד הידוע בכינוי בראבכ (?), שנפטרה ללא צאצאים ישירים. אחיינה, עבד אלכאפי בן סלימאן החזן — שאמו צ'ריפה הייתה אחותה של נצר — הציג ייפוי כוח שנערך בפוסטאט במאי 1532 (ז' בסיון ה'רצ"ב), בחתימת העדים יוסף אבוהב ויוסף בן דוד מורנו, המסמיך אותו לתבוע את חלק הירושה שהורישה לו דודתו (בהמשך מתברר שדודתו הורישה לאמו צ'ריפה ולמשפחתה שני שלישים מלאים מן הירושה, בעוד השליש הנותר נועד לאחותם השלישית רבקה ולמשפחתה). עבד אלכאפי הגיש תביעה נגד שמואל הלוי בן שלמה הלוי, המכונה גם שמואל כלח, שהיה האפוטרופוס/מוציא לפועל של העיזבון, על מנת לקבל את חלקו בירושה. שמואל מצדו טען כי כבר שלח די כסף לידי דוד חבריא (? חבריא), שהיה אמור להעביר חלק ממנו לאשתו רבקה בת זביידה (אחותה האחרת של נצר) ולמסור את היתרה לעבד אלכאפי — אלא שזה האחרון לא קיבל פרוטה. עוד השיב שמואל כי לא נותר די כסף בעיזבון כדי לשלם לעבד אלכאפי את חלקו (וחלקם של אמו ואחיו), אך ניתן להשלים את החסר באמצעות רכוש, תכשיטים ובגדים. המסמך נמשך לאורך כמאה שורות נוספות, ובהן פירוט מדוקדק של כל המטבעות בסוגיהם השונים שהעביר שמואל לידי עבד אלכאפי, לצד התכשיטים, הבגדים ושאר החפצים (כשבדף שמנגד מופיעה רשימה נפרדת ובה אינוונטר מפורט של שבעים פריטים, רובם פריטי לבוש). עם זאת, חלק מן הפריטים הללו נועדו לדוד חבריא, והתכשיטים במיוחד הוכנסו לתוך שקית שנחתמה בחותמו של עובדיה כהן, ועבד אלכאפי נדרש להישבע כי לא ייפתח אותה עד שהשניים יוכלו לעבור עליה יחדיו בפוסטאט תחת פיקוחו של שמואל הלוי בן חכים. בין המטבעות הנזכרים מופיעים פרחים שולאליים מזהב ופרחים אברהאמיים מזהב — מטבעות שנטבעו במטבעותיהם של ר' יצחק שולאל ושל אברהם קסטרו בהתאמה. עיקר המידע מתוך תיאורו של אברהם דוד.

איגרת קהילתית, ככל הנראה מן הגאון בירושלים בסוף המאה העשירית או בראשית המאה האחת־עשרה, הנוגעת למינוי פקידים מקומיים בקהילה לא מזוהה אי־שם בלבנט. המסמך קשור ישירות למסמך אחר (PGPID 1636), אך אינו נראה כחיבור ישיר ואינו העתק מילולי שלו. השמות הבאים של פקידים זהים לאלה המופיעים במסמך המקביל ומופיעים באותו סדר בדיוק, למעט דוד בן ברהאן וישראל בן דוד שמקומותיהם הוחלפו: - אברהם וסעדיה בני עמרם - יוסף [בן אברהם] - ישראל בן נח - חביב בן חסן - ישראל בן סעדיה - אפרים ווהב בני סקיר - הלל [בן חד'קה] - יצחק בן חסן - דוד בן ברהאן - ישראל בן [דוד הרופא] ואולם, לאחר נקודה זו ממשיך מסמך זה ומונה כמה שמות נוספים שאינם מופיעים במסמך המקביל: - ישוע בן עמרם - ח'לף בן מעאלי (מעלי) - [...] - סעד בן עומר - עלי בן בשאר - סקיר בן [...] - הבה בן יצחק - חארת' (חרת) בן חסן - עליל (עוליל) בן [...] - יעיש בן אסד - מבורך בן יצחק - מצ[...] - עמרם בן [...] ועוד מישהו, בני אלתום(?) - אסד ה[...] אלטרוש (= al-Uṭrūsh = החירש?) לאחר מכן באה לשון אזהרה לגבי המתרחש במידה שאנשים אחרים, שאינם ידועים ואינם ראויים, יפגעו בזכויותיהם של הנמנים לעיל. כן מוזכר אדם בשם מצליח. ייתכן שזהו למעשה החלק העליון של המסמך המקביל, שכן לשני המסמכים פריסה זהה, וגם המסמך המקביל פותח בלשון אזהרה על כך שלאיש אחר אין הזכות לפגוע במינויי הפקידים. ואולם, אם כך הדבר, לא ברור מדוע המסמך המקביל מונה רק חלק מן הפקידים הנזכרים כאן. אפשרויות אחרות הן שמסמך זה הוצא במועד מאוחר יותר (כאשר מספר הפקידים גדל), או שהוצא במועד מוקדם יותר (ובזמן שבין המסמכים צומצם מספר הפקידים). שמו של ברהאן מלווה ב"זל" במסמך המקביל אך לא במסמך זה, דבר המרמז על כך שמסמך זה הוא המוקדם מבין השניים, או לחלופין שהכותב לא היה דקדקן במיוחד בציון אילו מן האבות כבר אינם בין החיים.

איגרת ציבורית בעברית, שנשלחה מעיר בארץ ישראל (לפי גויטיין ומאן) או מדמשק (לפי גיל) אל הישיבה בירושלים (לפי גיל) או לפוסטאט (על בסיס החשבונות שבצד השני). תיארוך: 1050–1055 לספירה, על פי הזיהוי המשוער של חַיְדַרַה וח'טיר אל-מֻלכּ. לפי גויטיין, סחיטת תשלומים של מס הגולגולת (ג'זיה) מראש מוכרת ממסמכי הגניזה רק בארץ ישראל וברבע השני של המאה האחת-עשרה, תקופה של אנרכיה ושלטון רע. לפי דיווח אחד, נדרש התשלום חמישה חודשים תמימים לפני ראש השנה המוסלמית, המועד שבו היה אמור להיגבות. הסיפור המתואר במסמך מרתק במיוחד. שולח האיגרת מספר כי הבדואים ("הערביים") השתלטו על העיר ושיתפו פעולה עם דיין, אחיינו של אבו אל-סיאר(?), כדי לנתק את אספקת המים מן היהודים. בכל פעם שהצליחו היהודים להטות את לבו של "כל מושל ושליט" להשיב את המים על כנם, התאחדו אויביהם והכחישו שיש ליהודים זכות כלשהי על המים. השנה עלה לשלטון שליט נוסף בשם חַיְדַרַה ד'ח'ירת אל-דַוְלַה (המופיע גם במסמך אחר משנת 1031 לספירה). הקהילה שלחה שליחים למצרים על מנת להשיג "כתב ונשתוון" (מסמך וצו רשמי) ובו שלוש בקשות: (1) להשיב את אספקת המים; (2) להחזיר את זכות השחיטה בשוק; (3) לאסור את גביית מס הגולגולת לפני תחילת השנה. הבקשות נתקבלו, והצו הוצא בידי ח'טיר אל-מֻלכּ (=בנו של אל-יאזורי, או שמא אל-יאזורי עצמו). אולם השליט המקומי "קרא (את המסמכים ואת הצו) והשליכם מידו", ודרש שוחד גבוה לפני שיקיים אי אילו מן ההוראות. אויבי היהודים זעמו ומחו, אך נסוגו בבושת פנים כאשר הודיע להם השליט שיהיה עליהם להשיג צו-נגד שיבטל את הראשון. אף על פי כן, דיין העיר התעקש לדרוש את מס הגולגולת חמישה חודשים מראש, בסך 250 דינרי זהב מן הקהילה. בצד השני של המסמך מופיעים חשבונות קהילתיים בכתב ערבי — ראו רישום נפרד.

recto: מכתב מאת נתן בן אברהם, ובו הוא קורא לתומכיו להתייצב בירושלים לקראת חג הסוכות, מחשש שמחנהו לא יהיה מיוצג כראוי. במכתב מוזכר החבר אברהם בן שלא. תיארוך: קיץ 1039 לסה״נ. גיל מסכם את המכתב כך: אין זה מפתיע שנתן בן אברהם השתדל לגייס את חסידיו לקראת העלייה לרגל הקרובה, כפי שניתן לראות במכתב מפורש זה, המופנה ל"ידיד הישיבה" כלשהו, שזהותו ומיקומו אינם ידועים לנו. המכתב כולל בקשה לגייס כמה שיותר תומכים לעלייה לרגל. ישנם רמזים לכך שהעלייה לרגל וההתכנסות בהושענא רבה בהר הזיתים היו הצלחה (אם כי חולפת) עבור נתן בן אברהם. במכתב מהדהדים גם רגשות סוערים: נתן כותב שמכתביו של "הידיד" לא הגיעו אליו, והוא חושד שתומכיו של רב שלמה בן יהודה ("עדת חנף", איוב טו:לד) משיגים אותם בתחבולה. נתן בן אברהם מינה אנשים לתפקידים ציבוריים בקהילה והעניק תארים לחסידיו. כך, למשל, מבשר בן ישי מוזכר כ"ראש הקהילות" ומכונה גם "נאמן הישיבה". מבשר זה ביקר ברמלה וקיבל מנתן כתבים עבור חסידיו. כמו כן מינה נתן את אברהם בן שלא כחבר, והוא מסביר בפירוט עד כמה חשוב שיהיה "אדם מוסמך" בכל קהילה — כלומר, איש הנאמן לנתן. לדבריו, נחל הצלחה בולטת ברמלה. השלטונות נלחצו פן ייעתרו לדרישות תומכיו של רב שלמה בן יהודה: הם אף איימו על השליט המקומי שיפנו אל ה"משנה", הוא הוזיר. ה"שישי" (לא ברור מי החזיק בתפקיד זה באותה עת) עבר לצדו של נתן ואף הטיל חרם על אחד ממתנגדיו. נראה אפוא שאווירה אופטימית שררה במחנהו של נתן בן אברהם בקיץ ובסתיו 1039, ושידו הייתה על העליונה ברמלה. אין בידינו מידע על גיוס תומכים לרב שלמה בן יהודה לקראת חודש תשרי והעלייה לרגל, אך נראה שגם במחנהו נערכו הכנות נרחבות לקראת האירועים הקרבים.

איגרת ציבורית שמקורה ככל הנראה בירושלים. השולח מודיע כי מינה את החזן משה בן ח'לף לתפקיד של סמכות, הכולל את הזכות הבלעדית לערוך שטרות משפטיים בקהילה יהודית קטנה ולא מזוהה באחד ממקומות הלבנט. שישה עשר אנשים נוספים נזכרים כשותפיו בבית הדין ובמועצה: - והב בן שלמה - אהרן בן שלמה - משה בן אברהם - הית'ם, אברהם וסעדיה בני עמרם - יוסף בן אברהם - ישראל בן נח - חביב בן חסן - ישראל בן סעדיה - אפרים והב בני סקיר (אותו והב מופיע גם במסמך אחר) - הלל בן חד'קה - יצחק בן חסן - ישראל בן דוד הרופא - דוד בן ברהאן גויטיין זיהה את השולח כגאון הישיבה בירושלים, על סמך העובדה שיש לו סמכות על אותה עיר פרובינציאלית, וכן משום שהוא מצהיר כי יערוך כתב חרם נגד כל מי שיתנגד לממונה מטעמו "בירושלים ובכל ארץ ישראל וסוריה" (שורות 20–21). גויטיין אינו מציע זיהוי למקום שעליו מדובר. הוא מציין כי מדובר בוודאי במקום קטן, שכן אין בו חבר ולא דיין, אלא חזן בלבד. עוד הוא מעיר כי כמה מן השמות (למשל הית'ם, נח וחד'קה) אינם מתועדים בגניזה כלל או מתועדים בה רק לעיתים נדירות. גויטיין מתארך את המסמך לסוף המאה העשירית או לתחילת המאה האחת-עשרה לערך, בין השאר על בסיס הופעתו של והב בן סקיר במסמך משנת 1006 לספירה. כאשר גיל פרסם את המסמך, הוא זיהה את כתב היד ככתב ידו של אותו סופר שכתב מסמך אחר, ואותו סופר זוהה לדעתו כיהושע בן יאיר הכהן מטבריה, שהיה פעיל בשנות העשרים של המאה האחת-עשרה (אם כי פרנקל טען שיהושע זה הוא יהושע אללאד'קי מאלרקה, שהיה פעיל בשנות השלושים של המאה האחת-עשרה). על כל פנים, השוואת כתבי היד אינה נראית מכרעת. ראו גם מסמך נוסף שזוהה על ידי אלן אלבאום באוגוסט 2025.

מכתב מאליעזר זוסמן בירושלים אל בנו אביגדור. בעברית. למכתב צורה יוצאת דופן: אין בו ברכות פתיחה והוא מסתיים במילים "נאום אליעזר המכונה זוסמן" — נראה שהכותב ביקש בעיקר לתעד את שאירע. תיארוך: ככל הנראה לא זמן רב לאחר ה-14 בינואר 1546, מועד רעידת האדמה. "מסמכים עבריים בני התקופה מספקים מקור מידע נוסף ובלתי תלוי על רעידת האדמה. מהודעה בכתב יד עברי שכתב אליעזר זוסמן בן רבי אברהם קאריט [או צאריט?], שהגיע לירושלים ב[נובמבר] 1545, חודשיים לפני רעידת האדמה, אנו לומדים כי 'בחודש שבט הראנו האל אותות ומופתים שלא ראו אבותינו מעולם, וביום י"א בו, יום חמישי, בערך בשעה אחת אחר הצהריים... (בעקבות) הרעש נפלו מגדלים רבים, כמעט שליש מגובהם, ומגדל "א.א." היה אחד מהם. כעשרה גויים נהרגו בירושלים אך אף יהודי לא נפגע, ובעיר שכם הייתה רעידת האדמה כה חזקה עד שלפחות שלוש מאות גויים, ושלושה או ארבעה יהודים, נהרגו. היו גם רעשי משנה לאחר מכן, אם כי לא כה חזקים, ועד היום הזה אנו בפחד מתמיד מפני רעידת אדמה יומם ולילה...'." י"א בשבט מקביל ל-14 בינואר 1546, שאכן חל ביום חמישי. קליין (1939) מציע כי ראשי התיבות "א.א." מייצגים את "אברהם אבינו", ומתייחסים למגדל שמעל מערת המכפלה בחברון. אתר זה נזכר גם בהמשך חיבורו של מוג'יר אלדין בשם אלח'ליל, השם הערבי לחברון, על שם מקדשו של אברהם — ידיד האל. המחלוקת בשאלה מתי נעשה ההעתק של המסמך וביד מי, אינה גורעת מאמינות תוכנו. זוסמן נפטר כעשרים שנה לאחר רעידת האדמה, וניסוח הדברים מלמד שכתב את ההודעה זמן קצר לאחר האירוע. על הקטע הזה ועל קטעים נוספים שבתיק מצויות הערות וחישובים שונים שנוספו באיטלקית בשנת 1917.

מכתב מר' עזריה זאבי מירושלים אל ר' יצחק קסטרו במצרים. מתוארך לו' בתמוז שע"ך ב"ו (=שצ"ח לבריאת העולם, 1638 לסה"נ). יש לקרוא אותו יחד עם מכתב נוסף מאותו כותב לאותו נמען. המכתב כולל דין וחשבון ארוך ומפותל על חילופי כספים והעברות של סכום כסף מסוים, ועל האופן שבו הצליח עזריה לגבור על יריבם שזמם תוכניות אחרות באותו כסף. במכתב יש שפע של מידע על שערי המטבעות השונים בשוק. אישים הנזכרים: הר"י אפמאדו (נזכר גם במכתב המקביל, זהותו אינה ידועה, ונראה שהוא אותו "אויב" הנרמז בפתיחה); הר"מ זגאן; יעקב יעיש; אביו של הכותב, ישראל בנימין זאבי (נפטר ב-1688 לאחר קריירה מזהירה באלכסנדריה ובירושלים); זרחיה גוטה (מאיסטנבול, תלמידו של ר' יוסף די טראני; בשנות ה-30 של המאה ה-17 היה ידוע כאחד מחכמי ירושלים וחברון, ולימים התגורר ברשיד ואחר כך בפוסטאט/קהיר); יצחק באסו; אליה עובדיה; שלמה ברוך; יעקב לוי; מרדכי כהן; ועזריה ב"ר וילייסיד (?), הנזכר אף הוא במכתב הנוסף של זאבי לקסטרו, חכם שעבר מאיסטנבול לירושלים במחצית הראשונה של המאה ה-17. מטבעות הנזכרים במכתב: שריפים (=אשרפים מאמצע המאה ה-15); אריות (מטבעות אירופיים שהיו בשימוש במזרח, Löwenthaler בגרמנית); איברהימים (מטבעות שהוטבעו על ידי אברהם קסטרו במחצית הראשונה של המאה ה-16); גרושים (לעיתים מזוהים עם האריות, ולעיתים עם הריאלים, כך ככל הנראה); זקינים (סקיני ונציה); ריאלים (מטבעות איבריים מן המאה ה-14); ומועיידים (מטבע עות'מאני שנקרא על שם הסולטאן הממלוכי אל-מועיד שייח', שהיה במחזור במאות ה-15 וה-16).

הסכם שותפות. מקום: קהיר. תאריך: יום ראשון, ט"ז בשבט ה'תקס"ז, הוא 25 בינואר 1807. זהו עותק שלם יותר של אותו מסמך הקיים בעותק נוסף. (התיאור שלהלן מבוסס על שני המסמכים.) בהסכם משתתפות שלוש קבוצות שונות של סוחרים. הקבוצה הראשונה יושבת באלכסנדריה, ושתי הקבוצות האחרות יושבות בפוסטאט/קהיר. (1) שלמה צ'זאנה, חיים צ'זאנה, ואברהם בנו של חיים. הם תורמים 600,000 מדינים. (2) מרקאדו קארו, אברהם בן מנחם הלוי ג'רבועה, וחיים נציירי. הם תורמים 900,000 מדינים. (3) שמעון פרנסיס, ח'ליפה פינטו, יעקב ביבאס, ומאיר בן נעים. הם תורמים 900,000 מדינים. סך ההון הוא 2.4 מיליון מדינים. משך השותפות הוא 12 חודשים. היא כוללת מסחר בסחורה ובמטבעות (sarraflık), עמולה(?) ופאתוריה(?). לקבוצה הראשונה יש שותפות נוספת קיימת עם משה ביבאס וח'ליפה פינטו ברשיד. הרווחים יחולקו על פי הרישומים ב"פנקס הגדול". כפי הנראה, 40% (400 מדינים מכל 1000) יחולקו לפי החלק היחסי של תרומת כל קבוצה. מתוך 60% הנותרים (600 מדינים מכל 1000), 50 יועברו לקבוצה הראשונה, 250 לקבוצה השנייה, ו-300 לקבוצה השלישית. כל ההפסדים יחולקו באותו אופן. העותק האחר ננטש בערך בנקודה זו, ובמסמך הנוכחי ישנן תניות נוספות רבות, והוא הושלם ונחתם על ידי נציג אחד מכל אחת משלוש הקבוצות (מרקאדו קארו, שמעון פרנסיס, ושלמה צ'זאנה). ישנו תיקון לאחת מתניות החוזה בשוליים הימניים, ככל הנראה בכתב ידו של אותו סופר. לא ברור מיד אם תיקון זה תקף מבחינה משפטית, או אם היה צורך להתחיל את המסמך מחדש ולחתום עליו שוב.

מכתב מאת רב שלמה בן יהודה, בירושלים, אל סהלאן בן אברהם, בפוסטאט. בעברית. תיארוך: 1029 לסה"נ לפי גיל, ובאופן כללי בין השנים 1025–1051 לסה"נ, על פי תקופת כהונתו של רב שלמה בן יהודה כגאון. "לפנינו תיאור של זקנה בכתב ידו של רב שלמה בן יהודה גאון, ראש ישיבת ירושלים וראש היהודים הרשמי באימפריה הפאטמית, שנכתב תשע־עשרה שנים לפני מותו. הזמן היה מייסר עבורו: הדברים בישיבה ובקהילה בכלל לא התנהלו כרצונו. אברהם בן סהלאן, מנהיג יהדות מצרים, ה'עמית' של שלמה, שעמו ככל הנראה למד שנים רבות קודם לכן, מת זה עתה, ובנו שלו היה בדרכו לחלב שבצפון סוריה, מסע רווי סכנות... אך לזקנה, כמו לחיים בכלל, יש עליות ומורדות: ההתכתבות העשירה של הגאון מציגה אותו כפעיל בענייני ציבור ועשיר בסגנון לאורך השנים הארוכות שלאחר הקטע המתורגם לעיל, אם כי בהחלט ניכרת בה תחושת קרבת המוות. 'אני שמש שוקעת, שעוד מעט תיעלם. נפשי מדוכאת מאוד מאז שעמיתי הלך לעולמו, מנוחתו עדן. אני מבקש מאלוהים רק שיותיר אותי בחיים במהלך השנה הזאת, כדי שלא יאמרו הבריות: "שניהם מתו בתוך שנה אחת". דע לך, יקירי, שאני מהלך כצל [השווה תהלים ל"ט, ז]. אין לי שום סמכות (רשות), רק התואר. כוחי אזל, ברכי כושלת, ורגלי מתמוטטת. עיני כהו, וכשאני כותב, זה כאילו אני לומד זאת, לפעמים השורות ישרות ולפעמים עקומות, וכך גם סגנוני, מפני שדעתי מוטרדת מן היום שבו יצא אהובי [בני] לחלב כדי להביא סחורה שהשאיר שם. אני מתפלל לאל שיחזירו בשלום "בטרם אלך ואינני" [תהלים ל"ט, יד]'" (תרגום השורות 19–25).

אוסף מכתבים הקשורים למחלוקת הלוח של השנים 921–922. חלק ממה שסשה שטרן (2020) מכנה "אוסף המכתבים השונים": מכתב 4 מתוך 4. בורנשטיין (1904) כינה מכתב זה "מכתבו השני של בן מאיר". מכתב זה נכתב ככל הנראה על ידי בעל הסמכות העליונה בארץ ישראל, בן מאיר, ראש הישיבה, וככל הנראה הופנה להנהגת בבל/עיראק. זהות המחבר עולה בבירור רב במיוחד מן הפנייה להכרזת תלמידיו, על הר הזיתים, על תאריכי השנים 921/2 לסה"נ (דף 7v:12), וכן מהקבלות עם מכתבו הראשון של בן מאיר. תיארוך: המכתב נכתב לאחר חג הפסח של שנת 922 לסה"נ, אך לפני ראש השנה של אותה שנה. תיארוך זה מבוסס על העובדה שהמחבר מתייחס לחגיגת הפסח של שנת 922 כאירוע שכבר חלף (דף 7r:2), ומזהיר את הנמען שלא לחזור על הטעות שאירעה בפסח, אך גם מזהיר אותו לקיים את ראש השנה במועד הנכון (דף 8r:9-10). בדפים ששרדו, המחבר משיב נקודה אחר נקודה על מכתב שנשלח אליו על ידי נמענו. בשלב מתקדם זה של הסכסוך, נימת ההתכתבות הידרדרה במידה ניכרת. במספר מקומות במכתב זה רומז המחבר באופן מתריס משהו, שהעיראקים עברו אל הצד של העננים (הקראים) — שהיו אמורים להיות (ובעבר אכן היו) אויבם המשותף (דף 7r:17-18, 8v:7); והוא כמעט מציע פילוג של קבע בין בני ארץ ישראל לבני בבל (דף 8r:2-3, 8v:8; אם כי שטרן מציין שמשמעותם של קטעים אלה דורשת הערכה מדוקדקת יותר). כפי שהיה במכתבו הראשון של בן מאיר, המחבר עדיין מטיל את עיקר האשמה על סעדיה (דף 7r:6-8, 8r:14-16, 8v:17-18), כאילו במטרה להותיר לעיראקים פתח לסגת מעמדתם הנוקשה.

מסמכים משפטיים הכוללים ארבע רשומות בצד הפנים ובצד האחור. ייתכן שמדובר בטיוטות מתוך פנקס בית דין, ובהן רשומה אחת שנמחקה כליל בקווים. מקום העריכה: קהיר. כמה מן הרשומות מתוארכות לחודש כסלו התע׳׳ה (= נובמבר/דצמבר 1478 לסה׳׳נ — ככל הנראה הכוונה לשנת 5479 ליצירה). הופעת הליגטורה של האות ע/70 הברורה ביותר מצויה ברשומה הראשונה, שורה 11r, והשנה המלאה כתובה במפורש בשורה 24r. תוכן הרשומות: (1) שותפות השקעה שבמסגרתה מקבל מנחם בן משה צרפתי סכום של ריאלים מטבועים בסביליה (ריאליס שיבילייאנוס) מידי חנונה אשת שמואל מ[סע]וד(?). (2) הסדרי שכירות נדל׳׳ן הנוגעים לבית מגורים בן שני מבנים בקהיר, שבו מתגורר נחמיה בן משה סרגוסי עם בנו ובתו (ששמותיהם אינם נזכרים). נחמיה סרגוסי שוכר את הנכס מבעלים גוי ("והיה פורע שכירות - מידו ליד הגוי בעל המלך", שורה 17r), ואפשר שהמדובר בקצין הצבא העות׳מאני אִבְּרַאהִים אַעַ׳א עַזְבַּאן הנזכר בתוספת בין-שורתית בשורה 16r. (3) נוסח מתוקן של הרשומה הקודמת, ובו פחות הוספות בין השורות ופחות תיקונים. צד אחור: (4) שטר שותפות בין יעקב בן רחמים הלוי ובין יצחק בן יעקב ראובן ב"עסק הצרף" (פעילויות צ'ראפליק / חלפנות וצורפות). אף שאינם מנויים במפורש כשותפים, נחמיה בן משה סרגוסי ואשתו חבּיבה/חביבה בת יעקב סקנדרי תורמים כספים למיזם העסקי. לכל רשומה מצוינים עדים שונים, ובראשם בולט חיים בן הינִי, שהיה ככל הנראה הסופר של הקטע בהתבסס על קיצור ס׳׳ו בחתימותיו (סופר ועד).

טיוטה של כתובה, הכוללת הוראות לסופר לקראת עריכת הנוסח הסופי. ייתכן שנכתבה בידי הדיין חיים, המוכר ממסמכים אחרים כדיין בבית דינו של דוד הראשון בן אברהם בן משה מימוני וכמחותן שלו. החתן הוא אברהם השר בן שלמה השר בן סעדיה השר, "הידוע אבן אלמשנקץ". פרידמן, שההדיר את המסמך, התקשה לפענח את השם או התואר והציע לקרוא "אלמשוק", אך הקריאה "אבן אלמשנקץ" מאוששת על ידי רשימת הזכרת נשמות המזכירה את "בית בני אלמשנקץ" בראשות סעדיה, שאחד מבניו הוא שלמה, וכן ממסמכים נוספים מן המאה ה-13 המזכירים משפחה זו. תאריך: סוף המאה ה-13, אולי 1291–92. המסמך נכתב תחת סמכותו של הנגיד דוד (נפטר 1300) בן אברהם בן משה מימוני. החתן, אברהם, פדה אישה שנשבתה בעכו, וכעת מבקש לשאת אותה לאישה. אשתו הראשונה נותנת את הסכמתה כי ישא אישה שנייה, ואף ישא שתי נשים נוספות אחריה (לסך הכל ארבע נשים). פרידמן מסיק כי השנה היא ככל הנראה 1291 או 1292, משום שדוד מימוני שהה בגלות בעכו מפני אויביו במצרים בערך בין השנים 1285–1289, וכיבוש עכו מידי הצלבנים בידי המוסלמים בשנת 1291 הוא הזדמנות סבירה לכך שאישה יהודייה תיפול בשבי ותזדקק לפדיון. הנגיד דוד, שחזר בינתיים לקהיר, יכול היה לנהל את הדיון המשפטי הזה בזכות קשריו עם שרידי הקהילה היהודית בעכו. מדובר במסמך יוצא דופן ביותר, ועד כדי כך שגויטיין כינה אותו "המסמך המוזר ביותר מן הגניזה, הן בתוכנו והן במראהו החיצוני, שראיתי מימי".

רישום משפטי (מס' 37) בפנקס בית דין מקהיר. בעברית. מקום: קהיר. מתוארך כ"ג אדר א' ה'תנ"ג, היינו 1693 לסה"נ. (מסמך מס' 37) שטר אירוסין בין הכלה והחתן המיועדים: ריינה בת יצחק פורטוגז ויצחק בן יעקב מצליח המכונה קנפינטון. תקופת האירוסין נקבעה לשלוש שנים שיובילו לחתונה. (מס' 38) הסדר כתובה לריקה בת אהרן הנודי/הנורי(?) לאחר מות בעלה ישראל הכהן. ריקה מחלקת את תשלום הכתובה לשלושה חלקים שווים, כאשר 4,000 מדין מועברים לבניה משה, מרדכי ואהרן הכהן, המתחייבים לספק לה קצבה שבועית של 45 מדין למחיה ומדור. המסמך כולל גם הוראות שלפיהן ריקה תוכל להתגורר עם שניים מבניה, מרדכי ואהרן, המתחייבים לדאוג לאמם אם תבחר בהסדר זה. שני בנים אלה צעירים יותר (וכנראה רווקים), שכן הם מכונים "בחורים", בעוד שאחיהם משה אינו מתואר כך. ככל הנראה לישראל הכהן המנוח הייתה גם בת — שאינה מוזכרת או שנפטרה — שכן חתנו נתן בן אפרים נזכר כחלק מהליכי הסדר ותשלום הכתובה. (מס' 33) שורות תחתונות של רשימת נדוניה, ככל הנראה מהרישום שקדם לכך בצדו השמאלי של הביפוליום (4v). תכולת הרשימה עשירה ומגוונת, וכוללת מבחר רחב של בגדים, מצעי מיטה ותכשיטי זהב וכסף יוקרתיים המשובצים ביהלומים, אבני אודם, אזמרגד, ספיר ואלמוגים. (מס' 34) שורות עליונות של חוזה שכירות לשלוש שנים, ששורותיו התחתונות מופיעות בצד הימני של הביפוליום (5r). שמותיהם המלאים של הצדדים המעורבים: מזל בת אהרן דסא/רסא.

מכתב מנתן בן שמואל החבר בפוסטאט אל פתחיה בן עובדיה הכהן בדמשק. הטקסט כתוב כמעט כולו בעברית מחורזת, למעט משפט אחד בערבית-יהודית בשולי צד ורסו. המכתב מתוארך לחשוון ד'תנ"ג למניין השטרות, הוא אוקטובר/נובמבר 1141 לספירה. נתן מתלונן על כך שחברו מימי הנעורים לא כתב אליו זה זמן רב. הוא גם מוסר את ברכותיו למשפחתו של פתחיה, ובניו של נתן — מבורך, סעדיה ויהוסף — שולחים אף הם את דרישות שלומם. בסיום המכתב מבקש נתן עטים. לפי סיכומו של גויטיין, הדיין נתן בן שמואל החבר שימש כמזכיר הסניף הדמשקאי של ישיבת ירושלים, אך נלווה אל מצליח גאון כשפתח את הסניף הקהירי ב-1127. במכתבו מפוסטאט, מאוקטובר/נובמבר 1141, התלונן נתן במרירות על הנמען, פתחיהו הכהן, חבר קרוב מימי נעוריו, וכן על שני חברים נוספים בדמשק, שמהם לא קיבל מכתבים שנים רבות. אמנם בשנת 1141 הפרידה ממלכת הצלבנים בין דמשק למצרים, אך ידוע שיהודים ומוסלמים הורשו לעבור דרך הטריטוריה הנוצרית, והמכתב שלפנינו אף מדווח על הגעתו של אישיוּת נכבדה מדמשק שנשאה איגרת רהוטה לנגיד המצרי שכתב חברו של נתן, פתחיהו. נתן אינו מתלונן על הצלבנים, אלא מאשים את הזמן: "אקבל על הזמן הבוגד, החסר נאמנות, המתעלם מתביעות האחווה ומעכב את צמיחתה; מחליש ומדלל את אהבת הרֵעים. כך טבעו מראשיתו, מסית בלי הרף לפירוד, השודד הבוגדני!... שינה את יחסך אלי, אתה ידידי ואהובי, אשר גידלתיך על ברכיי, עד שעשיתיך שווה לי."

איגרת מאת רב שרירא בר חנניה גאון ובנו רב האיי בר שרירא אל יעקב בן עוכל, ובה מצורפים מכתבים המיועדים ליעקב בן נסים בקירואן. מקום הימצאו של כתב היד המקורי אינו ידוע כיום. בקצרה: הטקסט הנוכחי הוא העתק של כתב היד שנעשה בידי פירקוביץ'. בהרחבה: גיל פרסם את הנוסח על סמך מהדורת הדפוס הראשונה של אלכסנדר מרקס במאמרו "Studies in Gaonic History and Literature" משנת 1910, שהעתיק את הטקסט ממה שמרקס מכנה "Codex Steinschneider 29" — קודקס המכיל בעיקרו, לדבריו, קטעי תפילה ופיוטים — מדפים 19–20 (אם כי שטיינשניידר עצמו סימן אותו, ככל הנראה, CnP1). גיל מציין כי ניסה לאתר את הטקסט בספריית בית המדרש לרבנים באמריקה (JTS) ולא הצליח, ובהמשך מתייג אותו כ"פירקוביץ' לא מזוהה". הדבר נראה תמוה, אך מתבהר לאור מאמרו של בנימין ריצ'לר "Steinschneider's Manuscripts": לאחר מות שטיינשניידר ב-1907 הצליח מרקס לרכוש לספריית JTS 25 מכתבי היד שלו, וכן את ארכיונו וכשני תריסרי מחברות הכוללות רשימות ביבליוגרפיות והעתקים של כתבי יד. אחת מן המחברות הללו — שריצ'לר מתאר אותה כ"אחד הפריטים המוזרים יותר בספרייתו של שטיינשניידר" — מכילה העתקי פיוטים וקטעים נוספים בכתב ידו של פירקוביץ', אשר שלח אותם לשטיינשניידר, "אולי לצורך הערכה, ואולי כמתנה". מכאן שהמצוי כיום ב-JTS הוא העתק בלבד, ואם וכאשר יצוץ הקטע המקורי, סביר שהדבר יקרה בסנקט פטרבורג.

שטר מכר על מספר נכסים בקהיר, המתאר כיצד עברו הנכסים מיד ליד דרך שרשרת מורכבת של הליכי אפוטרופסות, ירושה ותשלום כתובה לאלמנה. מקום: קהיר, "דרב קסטרו" (רחוב קסטרו). תאריך: השליש האמצעי של חודש כסלו ה'ת"ק (1759 לספירה). הנכסים המוזכרים בשורות הפתיחה היו שייכים בעבר ליצחק המכונה שחאתה סיקיל (סיקיל), אשר שימש כאפוטרופוס על יתומיו של יצחק מור חיים. לאחר מותו של יצחק המכונה שחאתה סיקיל עברו הנכסים לבעלות בנו אברהם, ולאחר מכן לכלתו וידה (אשתו של אברהם סיקיל) כאשר התאלמנה, ולבסוף לשלושת יורשיה: יצחק בן-צהל, אברהם מאג'ורו, ויעקב המכונה יאקותי הכהן. שניים מן היורשים, בן-צהל ומאג'ורו, הם אחייניה של וידה מצד אחיה. מטרתו המרכזית של השטר היא לתעד את מכירת הנכסים על ידי שלושת היורשים לחיים בן יוסף ישועה תמורת 240 ריאל אבוטקה (שורות 36–37). השטר מצטט מספר מסמכים נוספים הקשורים להליכי האפוטרופסות, להעברת הנכסים ולתשלום כתובתה של וידה. בשורה 9 מוזכר במיוחד שלמה זרחיה כ"שליח בית דין" וכעד על אחד המסמכים, דבר המסייע להעמיד בהקשר את הופעתו במספר מסמכים משפטיים מראשית המאה ה-18 (למשל PGPID 7396; PGPID 30597). החתימה התחתונה ביותר בתחתית השטר היא של ר' נסים אלגאזי, וחותמתו החתומה נושאת את שמו המלא. הרב נסים שלמה אלגאזי (1670–1761 לספירה) היה מנהיג קהילתי בקרב הקהילות הרבניות בקהיר במהלך אמצע המאה השמונה־עשרה.

מכתב גדול מ"שתי הקהילות" באלכסנדריה אל הקהילה הארץ-ישראלית בפוסטאט, ובמיוחד אל רבי אפרים בן שמריה, בעניין גיוס כספים לפדיון שבויים. תיארוך: בקירוב 1007–1055 לסה"נ, על פי שנות פעילותו של רבי אפרים בן שמריה. הכותבים מביעים תודה על 200.5 דינרים שכבר נשלחו אליהם. הסיפור מעט מסובך, אך ברור שהם נזקקים שוב לכסף. ובפרט, "אחד מן הערבים" בשם יבקא אבן אבי רזין (הנזכר גם בכתבי יד נוספים) הגיע לאחרונה עם קבוצה חדשה של שבעה שבויים יהודים "מארץ אנטאליה", ארבעה רבניים ושלושה קראים, ודרש 33 ושליש דינרים עבור כל שבוי. ראש קהילת אלכסנדריה, נתנאל בן אלעזר הכהן, פדה אחד מהם והציע לכתוב לכל קהילות מצרים כדי לגייס את הסכום הנותר. לפיכך נשלחו מכתבים לשתי הקהילות הרבניות ולקהילה הקראית בפוסטאט, לזקנים בכלל, וכן לקהילות הרבניות והקראיות של תינס, דמיאט וצהרגת. חלק מן הדרשה הכלולה בהמשך המכתב נראה כמיועד לקריאה פומבית בבית הכנסת (תובנה של פרנקל, האוהבים והנדיבים, עמ' 190). על המכתב מופיעות כ-17 חתימות, נוסף לחתימת הסופר — הדיין ישועה בן יוסף הכהן — ולחתימת ראש הקהילה, נתנאל בן אלעזר הכהן. למכתבים נוספים של ישועה בן יוסף הכהן ושל יוסף בן שלמה הכהן (אביו?) בנוגע לפדיון שבויים, ראו את שאר המכתבים מאותה קבוצה. כמו כן ישנם מכתבים נוספים מאלכסנדריה מאותה תקופה העוסקים בפדיון שבויים, אך בכתב ידם של סופרים אחרים.

הסכם שותפות. מקום: קהיר. מתוארך לשנת 1667/1668 לסה"נ ("חכתה" = 5428) בין יעקב הלוי ובין יוסף פלוני ורפאל פלוני. התיארוך "חכתה" תואם את שתי הספרות האחרונות של השנה (28) שנשתמרו בשורה שלפני חתימות העדים. הקטע השרוד של המסמך מייצג את אמצעו של מה שיכול היה להיות, לכל הפחות, שלושה קטעים. מטרתו המדויקת של הסכם השותפות אינה ברורה בשל הנזק, אך כמה מן היסודות המרכזיים גלויים. (1) בשותפות היו שלושה חברים: יעקב הלוי נחמן, יוסף [שם משפחה לא ידוע], ורפאל מנשה הלוי. יוסף ויעקב היו ככל הנראה אחים (שורה 6), אלא אם כן הופיע שם רביעי בשורות הפתיחה החסרות של המסמך. לשותפים היו עסקים כספיים כלשהם עם שמואל מנשה, שכבר נפטר, וכעת הם מסדירים את החובות עם בנו חיים במקומו. כל הפרטים הללו מופיעים כרקע לפני שהמסמך מציין את מטרתו בשורה 26, אולי פירוק השותפות (אם כי קריאה זו זהירה בשל מידת הנזק). חלק זה של המסמך מזכיר גם אלמנה ויתום שאינם מצוינים בשמותיהם, אך גם תפקידם אינו ברור. רק חתימתו של הצד המסכים, רפאל מנשה הלוי, נשתמרה. מתחתיה מופיעה תוספת המזכירה את הנפטר שמואל מנשה ואת בנו חיים. גב הדף מכיל אף הוא תוספת קשורה נוספת, וכן טקסט קצר ממוחזר(?) באמצע הגבול הימני. פיזור הדיו של הטקסט הלא־מזוהה הזה מצביע על האפשרות שהנייר מורכב משני חלקים ממוחזרים שהודבקו יחד, כאשר באחד מהם טקסט שנחשף עקב הקרע.

מכתב 3 מתוך 4 באוסף מכתבים המייצג את שני צידי המחלוקת בעניין לוח השנה. מכתב 3 הוא תשובה למכתב שהתקבל מראש הישיבה הארץ-ישראלי, ומשיב נקודה אחר נקודה על "מה שכתב ראש הישיבה". המכתב הוא ללא ספק בבלי באופיו, ונכתב במהלך שנת 1233 לשטרות, כלומר 921/2 לספירה. מכתב 3 מזדהה בעוצמה עם בבל ונשען רבות על מסורות בבליות מקומיות, ובכלל זה עדויות מפי חברים ותיקים בישיבות. הטון המתון של המכתב מעורר ספק לגבי תיארוך מאוחר כל כך כיולי 922 לספירה, מועד שבו המחלוקת כבר החריפה והיחסים בין הבבלים לארץ-ישראליים התמוטטו לחלוטין. מכתב 3 מפורסם בזכות תיאורו של מפגש שהתקיים, לפי הטענה, שנים רבות לפני פרוץ המחלוקת, בין ארץ-ישראליים לבבליים, שבו למדו הבבליים את סוד חישוב הלוח (דף 5r:21–5v:12). המכתב ממשיך ומגן על החלטת הבבליים בענייני הלוח לשנת 921 לספירה (דף 5v:15–6r:11) ועל השימוש שלהם ב"ארבעת השערים" (דף 6r:11-13). הוא דוחה את יישומו של בן מאיר את כלל 641–642 בשנת 921 לספירה, וזאת על בסיס נוסח קדום יותר של הכלל, שלפי המכתב הוא המהימן יותר (דף 6r:13–6v:3). ואולם, לאחר מכן הוא דוחה גם את הנוסח הקדום הזה, על יסוד ארבעת השערים (דף 6v:3–6v:12). המחבר טוען שבדק ומצא שבשנים קודמות — למשל בשנת 913/4 לספירה — מעולם לא נעשה שימוש בכלל 641–642 על ידי הארץ-ישראליים (דף 6v:12-21).

קטע משטר עברי שבו מעידים עדים כי עזרא בן שמואל בן עזרא, נציג הסוחרים (וכיל התג'אר), בא אליהם להתלונן על אחותו מבארכּה. הוא ביקש מן העדים שילכו וישכנעו אותה לחזור בה מתביעתה לחלק בירושת אביהם. בתקווה להסדר טוב יותר, הביאה את עניינה בפני הקאדי הראשי האסמאעילי בקהיר. ראשי הקהילה הרבנית בפוסטאט ניסו להסדיר את עניין האחות מבעוד מועד בכך שהציעו לה את אותו חלק הירושה שהייתה זוכה בו בבית דין אסלאמי. המסמך נפתח באמצע דברי התוכחה של הזקנים אל הנערה (מבארכּה), שלא תפנה לבית דין אסלאמי לצורך השגת זכויותיה. בינתיים לקחו אנשי המשטרה הצבאית של הפאטמים (אלרג'אלה) את אחיה של מבארכּה אל הקאדי כדי שיאלצוהו למסור לה את חלקה, "והיא לעגה לו" — או אולי שמחה לאידו על תבוסתו (הניסוח אינו ברור). "והיא, מצדה, עומדת בדעתה ובחוצפתה תובעת את ירושת אביה מאחיה בערכאות של גויים", ממשיך הטקסט. "ויש לה כחמישה אנשים התומכים בה, ואין הם יראי שמים. את הידוע לנו בעניין כתבנו בעדותנו כדי להביאו [את האח] אל המג'לס של אדוננו ראש הישיבה, יקיים צורו, לעשות את מה שיקרבהו אל צורו." בהתאם לכך הורו להעביר את אחיה של מבארכּה לבית דינו של יאשיהו בן אהרן הגאון. על המסמך נותרו חמש חתימות, מתוכן ארבע של אנשים הידועים ממסמכים אחרים כמעורבים גם בענייני קהילת הקראים וגם בענייני הרבנים.

רישום משפטי (מס' 38) מתוך פנקס בית דין בקהיר (בדפים 5א-5ב). בעברית. מקום: קהיר. ללא תאריך, אך הרישומים הסמוכים מתוארכים לסביבות שנת 1693 לסה"נ. (מסמך מס' 38) השורות העליונות של הסדר תשלום כתובה לריקה בת אהרן הנודי/הנורי(?) לאחר פטירת בעלה ישראל הכהן. ריקה מחלקת את תקבולי הכתובה בשלושה חלקים שווים, כאשר 4,000 מַעְדִין ניתנים לבניה משה, מרדכי ואהרן הכהן, אשר מתחייבים לספק לה קצבה שבועית של 45 מַעְדִין עבור מזון ולינה. המסמך כולל גם הוראות שלפיהן תוכל ריקה לגור עם שניים מבניה, מרדכי ואהרן, המתחייבים לטפל באמם אם תבחר בהסדר זה. שני בנים אלה צעירים יותר (ואולי גם רווקים), שכן הם מוגדרים כ"בחורים" בעוד אחיהם משה אינו מתואר כך. כפי הנראה הייתה לישראל הכהן המנוח גם בת שלא נזכרה במפורש או שנפטרה, שכן חתנו נתן בן אפרים מוזכר במסגרת הליכי הסדר תשלום הכתובה. (מס' 39) השורות התחתונות של רשימת נדוניה, אפשר שהיא שייכת לרישום הקודם בצד שמאל של דף 4ב. התכולה נרחבת ביותר וכוללת מגוון רחב של בגדים, מצעים ותכשיטי זהב וכסף מפוארים המשובצים ביהלומים, רובינים, אזמרגדים, ספירים ואלמוגים. (מס' 34) השורות העליונות של חוזה שכירות לשלוש שנים שהשורות התחתונות שלו מופיעות בצד ימין של דף 5א. שמותיהם המלאים של הצדדים המעורבים: מזל בת אהרן דאסא/ראסא.

טיוטה של מכתב מבית הדין הרבני בפוסטאט אל מצ'מון בן חסן בנוגע לעיזבונו של חלפון הלוי בן שמריה (אבן ג'מיהר), שספינתו טבעה בקרבת עדן. המכתב נכתב בפוסטאט בשנת 1146. בית הדין הרבני בפוסטאט מדווח כי שמע לראשונה על טביעת הספינה מפי עדים נוכרים, אך נמנע מלפעול עד שהידיעה אוששה על ידי מצ'מון עצמו, וזמן קצר לאחר מכן הגיעו גם שלושה עדים יהודים אמינים שדיווחו על האירוע. צוללנים הצליחו לחלץ חלק מן הסחורות מהאונייה הטבועה. חלק מהסחורות הללו נתפסו בידי השלטון (הסולטאן), אך חלק אחר הופקד אצל מצ'מון בן חסן. ככל הנראה היה ערכן של הסחורות גבוה מאוד. בית הדין בפוסטאט ביקש למצוא מי שישמש כסוכן (אפוטרופוס) על נכסיו של הנפטר. תפקידו של הסוכן היה להוביל את הסחורות ולקבלן לרשותו, וכן ליישב כל ערעור או תביעה מצד אנשים אחרים שעשויים היו לקיים עסקים עם הנפטר. הם מצאו מועמד מתאים באברהם בן יוסף (אבן בקאל), והציעו לו את הסכום הנכבד של שמונים דינר תמורת קבלת התפקיד. אולם אבן בקאל סירב, ומשא ומתן נוסף לא יכול היה להתקיים שכן הוא כבר היה בעיצומה של היציאה לדרך. ידוע לנו ממקור אחר שהוא הגיע לעדן בשנת 1146. בית הדין בפוסטאט מודיע למצ'מון שהוא מסכים לכך אם הצליח למצוא אדם אחר שישמש כנאמן, ואף מסמיך אותו להגיע להסדר עם אבן בקאל עצמו אם הלה יסכים לכך.

טקסט מתוך הפולמוס על הלוח משנת 921/2. רובו של החיבור השרוד מוקדש לטיעון שלפיו החלטות בענייני הלוח יכולות להתקבל אך ורק בידי מומחים — טיעון נייטרלי כשלעצמו, שאינו ניתן לזיהוי ודאי עם הקשר היסטורי מסוים, אך כמה מאפיינים בטקסט מצביעים על הקשר של הפולמוס על הלוח בשנת 921/2. הטקסט רומז במקומות אחדים להגמוניה של ארץ ישראל בקבלת החלטות בענייני הלוח, ונראה שהוא דוחה את "ארבעת השערים" — אלגוריתם בבלי שלפי מקורות אחרים זכה לביקורת מצד בני ארץ ישראל בעת הפולמוס. הטקסט הקיים פותח בטיעון, בעיקר באמצעות ציטוטים תלמודיים, שלפיו החלטות בענייני הלוח יכולות להתקבל רק בידי רשויות ארצישראליות הבקיאות בחכמת העיבור. מובא קטע מן התלמוד הבבלי (ראש השנה כ ע"ב) המראה כי אפילו שמואל, החכם הבבלי הגדול (ראשית המאה השלישית לסה"נ), לא ידע חלקים מחכמה זו. לאחר מכן מצוטט קטע ארוך מן התלמוד הירושלמי (ראש השנה ב, ו, נח ע"ב), הדן בשאלה למי הסמכות לקבוע את הלוח. לבסוף דוחה המחבר את סמכותם של אלה הקובעים את הלוח על בסיס המולד ו"ארבעת השערים". בספרו של שטרן על הפולמוס על הלוח מובאות שתי גרסאות של הטקסט: הראשונה משקפת את הקריא בקטע השרוד עצמו, והשנייה — המובאת כאן — היא שחזור המבוסס על היכרות עם הקטעים התלמודיים המצוטטים ועל השלמות והשערות טקסטואליות.

חלק ממכתב מסיוון 1508 לשטרות (1197 לספירה), שנכתב על ידי איש עסקים ותלמיד חכמים מרקה (כלנה) שעל נהר הפרת, בתשובה למכתב הנמען שהתקבל מוקדם יותר באותו חודש. הכותב מקונן על העדר חיי הרוח ברקה, ומחליט לשוב לפוסטאט מיד לכשעסקיו ברקה יניבו רווח מספיק. שאלות הלכתיות הופנו תחילה אל יוסף, ולאחר מכן אל שמואל ואברהם בחלב, ושמואל הגיע לרקה עם פירוש למסכת ברכות. נדונים גם עניינים עסקיים שונים, הקשורים לעלי, וכן לאבו אל-זהד בדמשק, וכן לנמען עצמו. הכותב שולח דרישת שלום לכמה אנשים בקהילה היהודית בפוסטאט, ובהם משה "מורה הצדק" (כנראה רבי משה בן מימון, הרמב"ם), ו"היקר לו" (אולי בנו), חלפון, עלי וחתנו, ומישאל, היקרים לו ולאחיינו, כל הלומדים אצל יוסף, ומנחם. מזכיר את כיסופיו לשוב לפוסטאט, אך בשל עיסוקיו אינו יכול לעשות זאת. הוא ציפה לקבל כמה ספרים מחלב וממקומות אחרים, אך רק אחד מהם הגיע לידיו. הכותב עוסק גם בסחר בבדים ובבגדים, ומקיים קשרים עם אנשים בחלב ובדמשק. (המידע מבוסס על גיל, ממלכת ישמעאל, כרך ב, מס' 90.) יש לציין שמלבד המכתב עצמו, נוספו 18 שורות של רישומים שאינם קשורים לעניין בשולי הדף ולרוחב טקסט המכתב. בצד האחורי: רישומים מגוונים בכתב ערבי וחלקם בערבית-יהודית, ובהם חשבונות, ביטויים מתוך עצומה או מכתב, ואולי גם טקסט רפואי.

מסמך הכולל רשימת ברכות עבור נדיב בשם משה הכהן חמדת השרים תפארת הכהנים נאמן הסוחרים עין העדה נר ישראל ויהודה. הברכות נועדו להיאמר בפומבי במהלך התפילה בבית הכנסת. הקטע נפתח בתפילה (תרחׄים) על אבותיו וקרוביו הנפטרים של הנכבד. בין האבות הנזכרים: יוסף הכהן הרב הגדול; בנו יהודה הרב הגדול המובהק ראש הסדר; סעדיה הכהן החבר; בנו ע'אלב הכהן החסיד; בנו משה הכהן השר האדיר; שלושת בניו — יאשיהו הכהן השר האדיר (ובנו שלה הכהן שמת בצעירותו), ישועה הכהן, וסעדיה הכהן השר האדיר פאר הכהנים; שני בניו משולם הכהן ואברהם הכהן (שמת בצעירותו, על פי מסמך מקביל); אלעזר הכהן; ובנו משולם הכהן כליל היופי פקיד הסוחרים, ואחיו יהודה. הנדיב הנכבד, אשר שימש כנציג הסוחרים וחי בסביבות שנת 1200 לספירה, מקבל ברכות גם בחמישה מסמכים נוספים. מבין המסמכים הקשורים, שני עותקים נכתבו ככל הנראה באותה עת, שכן שניהם מכילים את אותה תוספת בין השורות ("ושני בניו משולם ואברהם") באותו מקום במסמך — דבר המאפשר את שחזור חלק מהחללים החסרים בתעתיק. כמו כן, בשני המסמכים נמצאים בצד האחורי חשבונות בכתב ערבי. הגרסה האחת מכילה יותר ראשי תיבות, בעוד שבגרסה השנייה מילים רבות נכתבו במלואן. מסמך נוסף הוא אף הוא העתק קרוב מאוד. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיס המפתח של גויטיין.)

מכתב מיוסף בן עזרא ליצחק אשכנזי (לא בהכרח האר"י, שכן יותר מיצחק אשכנזי אחד עסקו במסחר בתקופה זו). בעברית. תאריך: המאה ה-16, על פי הערכתו של אברהם דוד. תוכן המכתב סבוך למדי וראוי לעיון נוסף; ישנן מספר מילים בודדות שאינן נראות עבריות או ערביות, וכן שמות מקומות רבים, חלקם עלומים. חותנו של הכותב, אברהם סוסי, הגיע עם שני המסמכים (מאמרים) מאת הנמען, אך מסמכים אלו אינם מועילים. הראשון — משום שהוא מיועד לאמיר עיסא, שהיחסים עמו אינם טובים. השני הוא צו הקשור לרשיד (העיר?) ולסחר העבדים, אך חסר בו פרט מהותי. בהמשך הכותב מוסר הוראות מפורטות בנוגע למסמכים שיש לשלוח אליו, בעיקר בעניין הסחר בעבדים "מהמערב" (שורות 1–11, 15–26). בפרט, הוא כותב כי לבחירה (בוחיירה) מובאים עבדים מ"חריב" רק פעם אחת בשנה, בחודש אלול, בעוד שעבדים מהמערב, היינו מאוג'לה שבלוב (אוגֿלה), מגיעים מדי חודש בחודשו. במהלך השנה ותשעת החודשים שהכותב התגורר בבחירה, לא חלפו שלושים או ארבעים יום שבהם לא הגיעו שיירות בדואים כדי לסחור בעבדים מהמערב תמורת סוסים. בהמשך המכתב מזכיר הכותב מטבעות אירופיים שונים, ובהם פרחים וקורונות. בשוליים הוא מזכיר את המסחר בצימוקים (שוליים, 1, 6) ובגופרית (שוליים, 5). המידע נסמך ברובו על אברהם דוד. המסמך נערך גם בידי שמחה אסף.

(I) רישום משפטי של פרוזבול. בעברית. מתוארך ליום שלישי, כ"ה באלול ה'שע"ו = 7 בספטמבר 1616. בנימין בן שושן מוסר את כל החובות המגיעים לו לרשות בית הדין. נכתב ונחתם בידי משה הלוי פורך(?). חתום גם בידי יהודה קסטרו. (II) מתחת לכך נמצאת ככל הנראה תבנית למסמך פרוזבול נוסף. בראשו נכתב "זה הוא גופו של פרזבול". בתעודה זו מוזכרים שמות נוספים (בעלי החובות?): יצחק בן שושן בן בנימין; חיים בכומו(?); מאיר גאווצון; ובנימין קג'יג'י (קגיגי). לאחר מכן מובאת נוסחת הפרוזבול. תעודה זו מתוארכת ליום שני, כ"ג באלול ה'שע"ו = 5 בספטמבר 1616. תאריך זה נראה מדויק, שכן כ"ג באלול אכן חל ביום שני; ואילו הרישום הראשון נראה כסוטה ביום אחד מימות השבוע. אין חתימות בתחתית; במקום זאת נכתב "והעדים חותמים מטה, או החכמים". הרב הנזכר בקטע הפרוזבול, מאיר גאווצון, עשוי להיות הפוסק הידוע מאיר גאויזון, שנפטר בסביבות שנת 1622. האיותים המקובלים של שם משפחתו הם גאויזון וגאביזון, ונראה שהסופר היה פחות מנוסה ומחק את ניסיון האיות הראשוני שלו. לפרסום מודרני של קובץ תשובותיו של מאיר גאויזון, ראו: שאלות ותשובות רבינו מאיר גאויזון מרבני מצרים הקדמונים מופיע לראשונה על פי כתבי יד בתוספת מבוא, ציונים והערות, אגרות ונספחות על ידי אליאב בן אאמו"ר מאיר שוחטמן.

מכתב מאת אישיות יהודית מכובדת ששימשה בעבר כשר האוצר במצרים, אך הודחה מתפקידה ונכלאה, וכעת היא פונה לקהילה היהודית בקונסטנטינופול בבקשת סיוע. המכתב כתוב בעברית. הסופר מאיית מילים יווניות באותיות עבריות מנוקדות: "το πατριαρχη" (הפטריארך) וכן "εἰστό Ταμίαθι" (בטמיאת'י = דמיאט = כפתור). תאריך משוער: זמן קצר לאחר 1111 לסה"נ (מועד פטירתו של הנגיד מבורך בן סעדיה). המכתב הארוך מאוד נפתח בשורות רבות של שירה ודברי ברכה לקהילת קונסטנטינופול, ולאחר מכן מתאר הכותב את נפילתו מחסד השלטון וכיצד הוחלף בידי שר אוצר נוצרי חדש. במכתב מתואר גם מינויו של הנגיד מבורך בן סעדיה ז"ל בידי הווזיר אלאפצ'ל, וכן ההערכה הרבה שזכה לה בחצר השלטון. ככל הנראה מותו של הנגיד הותיר את הכותב ויהודים אחרים בעמדות בכירות חשופים לתככי החצר. הוא ממשיך: "השליכוני בבור... מעשיי הטובים ידועים בין הרבנים והקראים... לא נכנסתי לשרת את המלך אלא כדי שלא אצטרך לצדקה מבני אדם ולא ליטול מאומה מן היהודים, אלא לפרנס את עצמי ולהיטיב לישראל מן הטובה שעושה לי האל... אבי היה משרת את השלטון בעיר אלכסנדריה. הוא היה (ממונה) על שער הים (באב אלבחר) כחמש עשרה שנה, וכל הסוחרים הבאים מארץ אדום (ביזנטיון) ומן המזרח ומן המערב...". איחוי (ייתכן בלתי ישיר): אלן אלבאום.

מכתב מאת רב שלמה בן יהודה, גאון ישיבת ירושלים (כיהן 1025–1051), אל רבי אפרים בן שמריה. התיארוך, לפי גיל: סוף 1025 עד 1026. המכתב כתוב בעברית גבוהה בסגנון סג'ע (פרוזה מחורזת), כדרכו של רב שלמה בן יהודה כאשר הוא כותב בתוקף תפקידו הרשמי. המכתב מתייחס להאשמות שהפנו יהודי פוסטאט נגד רבי אפרים בן שמריה, אשר איימו להלשין על רב שלמה בן יהודה לשלטונות בטענה שמינה מנהיג בלתי ראוי בפוסטאט (קרי, אפרים), וטענו כי הגאון שולח אליו מכתבים (של מינוי או של תמיכה?) רק בשל המתנות והתרומות הכספיות שאפרים שולח לירושלים. המכתב מזכיר צו ממשלתי (נשתון, במונח המקראי מספר עזרא) "שנכתב לקהילות לעשות שלום", דבר המרמז כי המחלוקת הפנימית כבר הביאה את אחד הצדדים לפנות לח'ליף ולקבל בתגובה רסקריפט. חלק מבני הקהילה היהודית בפוסטאט מבקשים להעביר את אפרים מתפקידו ולמנות תחתיו את שמואל בן אבטליון. רב שלמה בן יהודה מורה לאפרים לרסן עצמו, כדי שלא ייתן למתנגדיו עילה להתנגד למעשיו. בשולי המכתב מופיעה הוספה בערבית-יהודית בסגנון מעשי יותר, ובה הוא מבקש מאפרים להרגיע את חסן אבן אלטייב (יפת בן טוב) שהשמועות על הדחתו אינן נכונות, ושהגאון עודנו מחזיק בו בהערכה. דרך אגב מזכיר המכתב כי הצבא הפאטמי חונה מול אויב "מן המזרח", ככל הנראה הג'ראחים.

מכתב מחלפון בן נתנאל מאל-אנדלוס אל יוסף הלוי בן מאיר אבן מיגאש. תיארוך משוער: כנראה תמוז או אב 1138. המכתב נכתב על גבי שריד של צו (דקרט) פאטמי. אין זה ברור אם בעת כתיבת המכתב כבר נפגשו חלפון ואבן מיגאש פנים אל פנים, אך הם כבר עמדו בקשרי התכתבות. הכתיבה היא בפרוזה מחורזת ורהוטה במיוחד, שפרידמן רואה בה עדות להסתגלותו של חלפון לערכי התרבות האנדלוסית. המכתב מספק מידע על אבן מיגאש שאינו מוכר מ"ספר הקבלה" של אברהם אבן דאוד, שמצייר את אבן מיגאש כתלמיד חכם בלבד, בניגוד לסבו איש החצר (שנאלץ לברוח מגרנדה לסביליה במחצית הראשונה של המאה האחת-עשרה); הנכד, שנולד בסביליה ב-א' אדר ד'תתל"ז [28 בינואר 1077], למד אצל יצחק אלפאסי כאשר זה הגיע ללוסנה, מגיל 12 לערך ועד גיל 26 לערך, והקדיש עצמו ללימוד תורה. עם זאת, פרידמן מציין כי שירי השבח שכתב רבי יהודה הלוי לאבן מיגאש נראים כרומזים גם לעיסוקיו החילוניים של הנכד ולמעמדו הציבורי. בחלקו האחרון של המכתב מבקש חלפון מאבן מיגאש לקבלו כתלמידו, אף שחלפון היה באותה עת כבן חמישים. אם לא ייענה, מסביר חלפון, יחזור לתכניתו לשוב למצרים. לפי פרידמן, זוהי דוגמה נדירה ואולי יחידה מימי הביניים של מכתב לראש ישיבה שבו מבקש הכותב להתקבל כתלמיד.

מכתב/עצומה קהילתי בעברית, מתוארך לחודש אייר [א]רצ"ג למניין השטרות = אפריל/מאי 982. ה"עלאמה" (סימן האישור) של השולח, שזהותו אינה ידועה, היא "אור וישע". העלה גדול למדי, אך פגום מאוד וההתחככות גרמה לטשטוש הכתב. (מועמד טוב לצילום רב-ספקטרלי.) המכתב מזכיר אדם "אשר הוא חזן לזאת הקהילה", ומתאר אדם שפעל "בתאות לבו" כלפי הכותבים וכלפי בני המדינה. נאמר כי "אשר חשב ליתרון היה לחסרון", וכי אותו אדם נקנס בסכום של אלפיים. בשורות האחרונות מבקשים הכותבים מן הנמען לפעול בעניין ולזכות בשכר על כך. מבין הקטעים הקריאים: "...אשר הוא חזן לזאת הקהילה... שלום ומודים לאלהינו... בינינו ובין... שהיה... הוא בתאות לבו עלינו ועל בני המדינה על מנת... אשר חשב ליתרון היה לחסרון ונענש אלפים... משלח תחת אונאה... ועבורינו ותבעץ(?) ממך... וגם... עמנו... לבם ול... עליהם... בן איש זקן כמנו שלקח הראש ו... אשר לפניו אחד מאחד עד משה [ר]בינו ויהושע [מ]שרתו עליהם השלום ושלחו ל...ר ה[...מ]ן [המד]ינה... עלינו ויש לך בדבר הזה שכר גדול ושם טוב וקבול ברכות וזכוי אתה ומגלגלין זכות על ידי זכוי... לפנינו שלומך ואשר תעשה ב[דבר] הזה עם כל [...]יך וחפץ שיהיה לך ושלומך וכל שבחך ירבה לעד אייר רצג אור וישע".

מכתב 2, שממנו השתמר רק דף אחד, הוא תגובה פרו-בבלית לפולמוס ארץ-ישראלי על לוח השנה של שנת 921/2 ועל "ארבעת השערים". הדף נפתח בסיום הפרכת הטיעון השני של בני ארץ ישראל. הארץ-ישראלים טענו נגד שיטת ארבעת השערים בטענה רעועה למדי, לפיה ארבעת השערים אינם שלמים מאחר שהם מתייחסים רק לארבעה ימים בשבוע (הימים שבהם מותר לראש השנה לחול). מכתב זה משיב כי בארבעת השערים כל פרק זמן מסתיים במקום שבו מתחיל הפרק הבא, כך שהשבוע כולו מכוסה מקצה אל קצה; יתרה מזאת, חלק מימי השבוע מוזכרים יותר מפעם אחת בתוך ארבעת השערים (דף 4 ע"א, שורות 1–5). הטיעון השלישי עוסק בכלל של 641–642 החלקים. מחבר המכתב מפרש את הכלל באופן שגוי, כאילו הוא חל באופן שווה הן על ניסן והן על תשרי, ובכך מתאפשר לו להפריכו בקלות (דף 4 ע"א, שורות 5–14). לאחר מכן מתחיל קטע שמיקומו אינו במקומו, והוא שייך לפני תחילת הדף הזה. בקטע זה משלים המחבר את הפרכת הטיעון הראשון, ומתייחס לעיוות שנגרם לארבעת השערים בעקבות הוספת 641 חלקים לכל הגבולות (דף 4 ע"א, שורות 14–16). לאחריו מתחיל הטיעון השני (דף 4 ע"א, שורה 16 – דף 4 ע"ב, שורה 19). עם סיום הקטע שמיקומו אינו במקומו, חוזר הטקסט אל הטיעון השלישי (דף 4 ע"ב, שורות 19–21).

מכתב מאוחר ומעניין מאוד בעברית (בינונית) מאדם בשם עובדיה (או [... בן] עובדיה) השוהה כעת בהמדאן (!) ומתכנן לנסוע ליזד. רק החלק התחתון של המכתב (אולי כשני שלישים ממנו) שרד. הכותב מסביר מדוע לא הלך לסינה (?), ומציין כי הקהילה סירבה לתת לו ללכת ואמרה לו שהוא יפסיד את שכרו. יתרה מזו, לא היו שם עסקים, והוא הבין כי שטר ההרשאה שכתב הנמען היה תקף בכל מקום שבו ניתן היה לגבות כספים עבור קהילות בארץ ישראל, אך לא היו שם עסקים. "בעזרת ה' ובזכות רשב"י (!) ובטוב ארץ ישראל, בשובי, אם ירצה ה', אלך לשם. ברשותך, אלך לעירי ואאסוף [את חפצי?] ואצא במהירות. שלח לי מכתבים באמצעות מ' מנשה ב"ר א(גא?) יעקב, והוא ישלח אותם אליי, וספר לי היכן אתה (?) כדי שאוכל לשלוח לך מכתבים לשם. אם תלך לבצרה, שלח מכתב עם מ' שֻכּרי לשיראז, והוא ישלח אותו אליי ליזד. בחיי, אל תעכב את 'ההרשאות הקטנות' (?): צרף אותן למכתב ושלח. עוד דבר, כדי שתבין את החשבון: רכשתי 600 קוראנים (!?). קניתי 20, שהם עבורי (?). את 580 הקוראנים הנותרים ייקח מ' א' אלעזר עד ש(או כש?)עבאס יגיע. סלח לי, כי הזמן דוחק... אם טעיתי בכתיבה, [הסיבה היא ש]כתבתי בחיפזון. איני יכול להאריך. שלום." מעל לשם עובדיה מופיעה המילה "קדישא".

מכתב מטוביה בן דניאל (עד למילים הראשונות של שורה 31) ומהגאון שלמה בן יהודה (מהמשך שורה 31, וכן שורה 30 שהוכנסה בין שורות 29 ל-31 בכתב זעיר), בשם הישיבה, מן הרמלה, בעניין מאסרו של "חברנו אשר נסמך בישיבתנו" (ככל הנראה רבי אפרים בן שמריה) ושחרורו לאחר מכן. תיארוך: סוף שנת 1024 לסה"נ (לפי גיל), אך הערכה זו עשויה להיות מוקדמת מדי בהתחשב בכך שטווח השנים המקובל לכהונתו של רב שלמה בן יהודה כגאון הוא 1025–1051 לסה"נ. בערך הקודם של PGP הופיעה גם הערכה של בערך 1030 לסה"נ, אך לא ברור על סמך מה (תאריך זה אינו מופיע בקטלוג CUDL). החבר ועמיתים אחדים מסיעתו הואשמו באשמות שווא, ככל הנראה על ידי יריביהם מתוך הקהילה הרבנית הש"אמית (השאמיה — יוצאי ארץ ישראל וסוריה) בפוסטאט. הודות להתערבותם של סהל, סעדיה ויוסף בן ישראל אלתֻסתרי, וכן אבו נצר דאוד הלוי בן אסחאק, הורה המושל לחקור בעניין ובסופו של דבר ביטל את ההאשמות. הגאון הנהיג ברמלה תפילות הודיה ובהן הוזכרו הן הח'ליפה והן המושל, וכן דאג לכך שיתקיימו תפילות דומות גם בירושלים. הוא קורא למנהיגי הקהילה הרבנית בפוסטאט לחתור לשלום. (המידע מבוסס על CUDL.) בצד ה-verso מופיע מכתב בכתב ערבי (לפי הקטלוג); ראו ערך נפרד.

מכתב מאת כותב לא ידוע, ככל הנראה מעזה או מסביבות ירושלים, אל ישמעאל בפוסטאט/קהיר. בעברית. תאריך: המחצית השנייה של המאה ה-16. הכותב מתאר את הרדיפות שספג מידי שופטים ושוטרים בארץ ישראל, ובפרט בעיר עזה. הפרשה החלה בחוב שהיה חייב לכותב שאוויש/צ'אווש (קצין עות'מאני), אשר הכחיש כי הוא חייב דבר (שו' 10–12 בצד ר). העניין הובא לפני שופט מירושלים שהגיע לעזה (שו' 10 בצד ר), ובזכות שוחד ועדי שקר נפסק הדין כנגד הכותב (שו' 12–15 בצד ר). השאוויש המשיך לרדוף את הכותב ואיים עליו במאסר או בהסגרה לדמשק כדי להביא את עניינו לפני הבאשא שם (שו' 15–18 בצד ר). השאוויש טען שהכותב חייב לו 427 מטבעות זהב ונציאניים (פרחים בנאדקה) (שו' 32–33 בצד ר). אולם קהילת עזה נחלצה לעזרת הכותב והסכימה לערוב להלוואה (שו' 28 בצד ר; שו' 14 בצד ו) שיצטרך ליטול כדי לשלם לאנשים שונים ולהימנע מגרירתו לדמשק (שו' 19–31 בצד ר). הכותב מצוי כעת במצוקה כלכלית בלתי נסבלת (שו' 31 בצד ר; שו' 6 בצד ו) ומבקש מהנמען לסייע לו להחזיר את חובותיו לקהילת עזה (שו' 7–38 בצד ו). הכותב פנה גם אל יעקב די וילאריאל ומשה פורח(?) בבקשת סיוע בהעברת הכספים (שו' 22–25 בצד ו). המידע מבוסס על מהדורתו של אברהם דוד.

מכתב מאישה היושבת בירושלים אל אחיה במצרים. כתוב בעברית, עם שיבוצים של מונחים בערבית-יהודית. תיארוך: ככל הנראה סוף המאה ה-15 או ראשית המאה ה-16 (לפי א' דוד); המכתב אינו נושא תאריך, אך מזכיר פרחים (דוקאטים) ופותח בראשי התיבות "בה". השולחת מתלוננת בהרחבה רבה על אשת הנמען, גיסתה. בין דבריה: "אני אומרת לה, 'למה אמרת שאת רוצה ללכת אליו, ועכשיו אינך רוצה ללכת?'" היא דנה במסחר בספרים וכן בלחם, חיטה, שעורה, זיתים ולימונים. מוזכרות שתי קסתות דיו (דואתין), שאחת מהן נשלחה דרך קטיא (במדבר סיני). מוזכרים מכתבים מ"הנגיד". היא חוזרת ושוטחת את תלונותיה על הגיסה ועל ידידותה עם ג'והרה ועם "אלו החברות הכשפניות שלה", וביניהן ג'והרה ושרה הסרסורית (אלדלאלה), המקללות [...]. מעט בהמשך: "והאישה שהייתה מוכרת חשיש..." (או אולי סתם עשבים?). בצד השני של הדף יש דברים רבים נוספים בענייני כספים — מצבה הקשה, שאף הביא אותה לשהות בכלא — וכן עוד על נשים המסוכסכות עם השולחת. היא מבקשת מאחיה שיציל אותה מאותה "אישה רעה" וגם מאיצה בו לשאת אישה אחרת ("אם אלמנה — שתהיה צעירה; ובתולה — מוטב"). המכתב נכתב עבורה בידי יום טוב ב"ר יוסף ב"ר עמנואל, והוא ממוען אל [...] הארון אלעודי.

מסמך משפטי. שטר שחרור (אברא). מתוארך: ספטמבר 1016. מקום: פוסטאט. עמאר בן יוסף הצבע משחרר את שמואל הכהן בן משה בן צמח מכל התביעות, ומוותר על כל תביעה לכספים החייבים על ידי מספר אנשים נקובים בשם במליג'. ייתכן שחובות אלה היו חשבונות לתשלום, או שהיו השקעות בשותפות שביצעו עמאר ושמואל. גויטיין מציע שהמסמך נכתב בט' בתשרי (ערב יום הכיפורים) "משום שאנשים ממליג', שבה פעל בית המלאכה, הגיעו לפוסטאט לקראת [החג] והיו יכולים לשמש עדים לשחרור", אך לפי ליברמן אין כל ראיה לכך שמי מהעדים הגיע ממליג'. עם זאת, ייתכן שבית הדין בפוסטאט היה עמוס ממש לפני יום הכיפורים, כשבעלי דין ביקשו לסדר את ענייניהם לפני בוא החג — דבר שיכול להסביר את מספרם הרב של העדים. ייתכן שאין זה מקרה ששטר שחרור זה מהתחייבויות שותפות נכתב סמוך לחג המסמל את השחרור האלוהי מן העברות של השנה החולפת. גויטיין מאפיין שותפות זו כשותפות "תעשייתית" המתרכזת סביב בית מלאכה, מאחר שעמאר מזוהה כצבע. אולם אין פרטים לגבי מושא השותפות ואופייה, ועמאר מותיר את כל התביעות בידי שמואל — דבר המותיר פתח לאפשרות שלא היה השותף הראשי אלא עבד למעשה תחת שמואל. במסמך תשע חתימות, ובהן חתימתו של אלחנן בן שמריה.

חלק פנימי ממסמך משפטי גדול יותר, פגום מאוד. תיארוך מהמאה ה-16 או מאוחר יותר על פי הפלאוגרפיה. ייתכן שהמסמך עוסק בנדל"ן, לאור האזכור של "שכירות הקאעה" (הכנסות מאולם המגורים) בשורה 7, אך משמעותו המדויקת בהקשר אינה ברורה. מוזכרים לפחות שני צדדים משפטיים שונים: יוסף ומרדכי, אך שמות המשפחה שלהם חסרים. יוסף מאשר את קבלת סכום כסף ממרדכי. בשורה החמישית מופיעה הנוסחה השכיחה "עד סוף פרוטה", שמשמשת לעיתים קרובות במסמכים מן העת החדשה המוקדמת במובן של "עד למלוא התשלום" (מילולית: עד הפרוטה האחרונה). — שורות הפתיחה של מסמך משפטי, אולי רישום בפנקס בית דין או תוספת לשטר קיים (לאורך השוליים העליונים נראית הקשת התחתונה של חתימה רבנית, מה שמרמז על קיומו של חלק עליון; אלא אם כן מדובר בסימון מסוגנן בשולי המסמך העליונים, ובמקרה זה זהו החלק העליון של המסמך ולא התחתון). התיארוך הוא מן המאה ה-16 או מאוחר יותר על פי הפלאוגרפיה. סביר להניח שהקטע קשור למסמך הסמוך בעל השמורה הקרובה, שכתב ידו של הסופר דומה ובו מוזכרים אף הם צדדים משפטיים בשמות הפרטיים יוסף ומרדכי. אם אכן מדובר באותם אנשים, מסמך זה מספק פרט נוסף על שמו של אחד מהם: יוסף ____ בן רחמים.

מכתב מאת מרדכי הלוי מזרחי, ככל הנראה ממירון או מצפת, אל אגא מאיר בן אליהו, במקום שאינו ידוע. המכתב נמשך אל חלקו העליון של דף נוסף. תאריכו: ז' באב ה'תרנ"ו, שהוא 1896 לסה"נ. נכתב בעברית בידי סופר אשכנזי מקצועי. הכותב הוא יצרן קמיעות וסגולות שאיבד את ראייתו, לפחות באופן חלקי. במכתב זה הוא מתאר בפירוט רב כיצד להכין קמיע עבור אישה כדי שתהרה ותלד בן זכר: יש לחרוט אותו על כסף מזוקק, ומי שמכין את הקמיע חייב להיות במצב של טהרה ובתענית, ויש לצייר עליו דמות אדם במידות המתאימות (ובכלל זה בטן גדולה) ולמלא אותה באותיות הראויות. יש לחרוט את מזמור קכ"א מתחת לדמות ואת ברכת הכוהנים מעליה. כאשר יקרב מועד הלידה, על האישה ההרה ללבוש בגדי פשתן בלבד, ועל הבן ללבוש רק בגדי פשתן עד גיל 3, ומה טוב אם הדבר יימשך עד גיל 10. כמו כן על הנמען להדליק נרות שמן לעילוי נשמת רשב"י ור' מאיר בעל הנס. מרדכי מזכיר לנמען בעקיפין לשלוח לו כסף (לירות) בעבור טרחתו. נראה גם שהוא מורה לנמען לקרוא לבן הנולד בשם מרדכי, על שמו. הוא חוזר ומבקש כסף, שכן הוא ובנו יצחק מצויים במצוקה קשה. עוד מוזכר אדם בשם מ' עזרא בן יעקב דאוּדי הנמצא במקום מושבו של הנמען.

מכתב 1 מתוך 4 באוסף מכתבים המייצג את שני צדי המחלוקת על לוח השנה. מכתבים 1 ו-2 הם בעד הצד הבבלי. שניהם מגיבים לפולמוס בענייני הלוח שכתב ראש ישיבת ארץ ישראל (או אחד מתלמידיו), ושניהם מפריכים באופן שיטתי כל אחד מטיעוניו הפולמוסיים. הנמען חשוד, יחד עם תלמידיו, בכך שהוא בן בריתו של המחנה הארץ-ישראלי. המחבר טוען שאינו חושד בו, ובכל זאת קורא לו להכחיש את השמועה הזו בפומבי ולהצטרף למערכה נגד אנשי ארץ ישראל (דף 3r:18-3v:19). נראה שהנמען הוא תושב ארץ ישראל, שכן מחבר המכתב טוען שרוב ישראל עומדים לצד הבבלי, ואילו תומכיו של בן מאיר מצויים באופן מקומי בלבד ורק "במקומות מעטים אשר סביבותיכם" (דף 3v:7-8). המחבר כותב מעמדה של סמכות, ונראה שהוא מכיר את הנמען באופן אישי. הפולמוס מגיב לטקסט שנכתב בידי בן מאיר או תלמידו. שורה אחת (דף 3v:6-7) מרמזת שייתכן שמכתבנו נכתב בין פסח לראש השנה של שנת 922 לסה"נ. הקטע שמור כמעט במלואו בחתיכה אחת, ומכיל באופן ייחודי את הטקסט השלם של הדף, אם כי השוליים התחתונים שלו קרועים ואבודים; מידותיו הן אפוא אינפורמטיביות, אף שהמידות המלאות של הדף (השוליים התחתונים וגובהו הכולל) נותרות לא ידועות.

מכתב מאת חבר ישיבת ירושלים, שזוהה על ידי פרנקל כנראה עם יעקב בן יוסף ראש קהילת חלב, ככל הנראה מחלב, אל גאון, ככל הנראה רב שלמה בן יהודה, בירושלים. התיארוך: בערך 1035 לפי גיל, או סוף שנות העשרים של המאה ה־11 לפי פרנקל. השולח מתלונן על בני קהילתו אשר זוממים נגדו והוציאו עליו דיבת שווא פעמיים — פעם אחת בפני הגאון הנוכחי ופעם נוספת בפני קודמו. חפותו של השולח כבר הוכחה בעבר, ועתידה להיות מוכחת שוב, בעזרתו של צדוק בן לוי, שמכתבו הקודם אבד. מוזכרים גם תמים [בן?] אברהם ויפת אבן אלשַיזרי. הכותב מצוי גם ביחסים טובים עם המושל המקומי. הכותב יוצא לדרכו לכלנה (Calneh) במטרה לנסות ליישב סכסוך שפרץ בתוך הקהילה היהודית שם; אדם בשם אבן אללאד'קי (אולי הוא יהושע אללאד'קי או בנו עלי) מבקש לרשת את מקומו של הדיין שנפטר לאחרונה. במחקר הגניזה רווחת ההסכמה הכללית (מאן, גיל ופרנקל) שכלנה היא אלרקה, אך אחרים הציעו שכלנה היא הכפר הסמוך לחלב הידוע כיום בשם כֻּלַּן־קוי. מאחר שמכתבו האחרון של הנמען אבד, מבקש הכותב שהנמען ישלח אליו מכתב תמיכה שיחזק את סמכותו בתוך הקהילה בחלב; עם רמיזות לאיוב ל,כו ולאיוב י,כב ולמשלי כז,יט.

רשומה משפטית (מס' 13) מתוך פנקס בית דין בקהיר. בעברית. קהיר, י"ב באדר ב' ה'תנ"ג, היינו 1693. מסמך מס' 13: רישום מקוצר של כתובה, ובו רשימת נדוניה נרחבת שנשתמרה ברובה, אך חסר הקטע הרגיל של תכשיטי הזהב והכסף (ייתכן שהוא ממשיך בדף 1r של הביפוליו, במסמך מס' 8). שמותיהם המלאים של הכלה והחתן מופיעים בדף 5r: רחל בת יצחק די קוסטה ושלמה בן יצחק אשביב. שווייה הכולל של הכתובה גבוה למדי — 150,000 מדין. אחד מתנאי הנישואין הוא שרחל תסייע בגידול ילדיו של שלמה מ"אישה אחרת". מיד לאחר תנאי זה, בשורה 46 (בדף 5r) של הכתובה, מופיעה תניית המונוגמיה הסטנדרטית, מה שמרמז שהילדים נולדו מנישואים קודמים שהסתיימו בגירושין, או ששלמה היה אלמן. רשימת הנדוניה מפורטת מאוד וכוללת מונחים מקצועיים ורב־לשוניים לציון גוונים שונים של פריטי לבוש: "ורוד" (גולגולי, מן הטורקית-עות'מאנית), "ירוק־פיסטוק" (פוסתוקי), "ירוק" (ורדי), "כתום" (לארנגי). פריטים רבים רקומים או מקושטים בזהב או בכסף, ובעיקר בצורת פרחים. בקטע "הסדינים" (מלאייאת) נזכר פריט בשם "הולנדה" (אולאנדא), אולי בציון סגנון הולנדי של סדין ו/או שמקורו של הפריט בייצור הולנדי.

מכתב ממשה בן לוי הלוי, היושב בקליוב, אל הגאון שר שלום הלוי בפוסטאט. כתוב בעברית. לאחר שיר שבח לגאון וברכות פתיחה ארוכות, מספר משה את סיפורו של אדם בשם יפת בן שלמה הרופא, המכונה אבן אלטפאל ("בן הכובס"), שהגיע לקליוב ובידו מכתב משר שלום שלכאורה ממנה אותו למוהל הבלעדי של "כל הכפרים". משה לא הצליח למצוא במכתב את הסימן המיוחד של שר שלום, ולפיכך הכריז שהמכתב מזויף. בנו של מעני העני נימול במקום זאת בידי יפת הקצר, ללא תשלום. כעת מגיע משה לעיקר מכתבו: נודע לו כי אבן אלטפאל הוציא עליו דיבה לפני שר שלום, וטען שאמר דברים נגד הגאון שמעולם לא אמר. בסיומו של המכתב מתחנן משה לרחמים: הוא מצהיר שלא חטא בדבר, שאל לו לשר שלום להאמין לדבר ללא עדים והוכחות, ולבסוף — מי הוא בכלל שהגאון יכעס עליו? "אחרי מי יצא מלך ישראל אחרי מי אתה רודף אחרי כלב מת אחרי פרעוש אחד" (שמואל א' כ"ד, י"ד). בצד השני של הדף הוא מתנצל על איכותו הירודה של הנייר, ומציין שזה הטוב ביותר שהצליח להשיג, וכן על איכות כתיבתו הגרועה. הוא היה מתייצב בעצמו, אך בקושי הצליח אפילו לכתוב מכתב. הוא כתבו בשכבו, מוטל למשכב מחמת חולי במעיו ובעיניו.

מסמך משפטי: הצהרת שכיב מרע מפי אישה ששמה לא השתמר. החלק העליון של המסמך חסר, אך לפי השחזור שהציע אסף, הוא היה ככל הנראה בנוסח: "זה אשר אירע לפנינו, העדים החתומים מטה, בתאריך... נכנסנו לבית... ומצאנוה חולה במיטתה וכו'". האישה מורישה שליש מחצר שבבעלותה בקצר אלשמע לשני בתי הכנסת, של הארץ-ישראלים ושל הבבלים, בחלקים שווים. שישית מן החצר נמסרת לאישה בשם פאיזה, בתנאי שתינשא; אם תמות בלא להינשא, גם שישית זו תעבור לשני בתי הכנסת, ולא לאיש מיורשיה של פאיזה. שליש נוסף מן החצר מוּרש, בחלקים שווים, לאחיה של המצווה סהלאן ולרייסה, בתו של אחיה האחר אפרים. שתים-עשריתית מן החצר כבר נמכרה קודם לכן לאחייניתה האחרת של המצווה, סֻתית, בתה של אחותה סיידה, תמורת 14 דינרים מועזיים. סכום זה הוצא על קניית עצים שנועדו לשמש לתיקונים בחצר. שתים-עשריתית נוספת אמורה להימכר, וההכנסות (14 דינרים) ישמשו לכיסוי הוצאות העברת גופתה של האישה לירושלים וקבורתה שם. זוהי העדות המתוארכת המוקדמת ביותר לקיומו של בית הכנסת העיראקי (הבבלי) בפוסטאט; האזכור המתוארך המוקדם ביותר של בית הכנסת השאמי (הארץ-ישראלי) קודם לו בעשור.

מכתב מיצחק בן ברוך, השוהה בסמנוד, אל אשתו בפוסטאט. כתוב בעברית. הכתובת על המכתב היא: "להימסר לאיתן האזרחי (השוו תהלים פ"ט) אבו אלביאן החזן". במכתב הוא מביע את געגועיו ומפציר בה לשמור על בנם ולחיות בשלום עם אם ת'נאא', אשר את החומש שלה הוא עדיין צריך להשלים. הוא מבטיח שינסה לשוב הביתה ברגע שיוכל, מיד עם השלמת עבודתו. כן הוא שולח דרישת שלום לאבו אלביאן. הוא מציין שהמכתב נכתב בראשון בכסלו בסמנוד, ושהוא בילה את השבת בבנהא, וכי לא טעם דבר מאז יציאתו ביום חמישי ועד ליל שישי. תיארוך: בערך 1180–1200 לסה"נ, שכן אם ת'נאא' מופיעה כתורמת קודקס תורה (מצחף/חומש) לבית הכנסת העיראקי במסמך משנת 1181/82, וכן במסמך משנת 1186, והיא מופיעה גם במסמך נוסף (בערך 1200 לסה"נ) ובמסמך מאוחר יותר (בערך 1201 לסה"נ). דיון קצר בפעילותה מצוי אצל גויטיין ופרידמן ("סוחרי הודו"), וכן במהדורה העברית של "ספר הודו", כרך ג'. אבו אלביאן החזן יכול בהחלט להיות משה בן לוי הלוי (הצעתו של עודד צינגר), דבר התואם את התיארוך. ייתכן גם שהביטוי המוזר שלאחר שם השולח (יש לו עצה(?)) הוא תאריך: [1]511 לשטרות = 1199/1200 לסה"נ.

מכתב מאת יהודה בן טוביהו הכהן, המוקדם של בלביס (פעיל בערך 1170–1218), אל פנחס בן משולם, דיין באלכסנדריה בתקופתו של הרמב"ם. המכתב כתוב בעברית. תאריך משוער: בין 1168 ל-1204 לסה"נ, בהתבסס על אזכור הרמב"ם בשולי המכתב, אשר פעל במצרים בטווח שנים זה. זהו המכתב היחיד בעברית שזוהה עד כה בכתב ידו של יהודה; ככל הנראה הסיבה לכך היא שפנחס היה ממוצא צרפתי וייתכן שידע עברית טוב יותר מערבית. במכתב משובצים דברי שבח רבים ונפרשים לנמען. השולח מספר שהוא משבח את הנמען בפני ר' יצחק ור' נחמן. שמריה החזן הגיע ובידו מכתב מפנחס לשולח. החלק התחתון של המכתב קרוע. בשוליים מצוין כי הרמב"ם שלח דבר מה (ככל הנראה מכתב לפנחס). בצדו האחורי של המכתב מופיע אוסף של תארים וכינויים לאל, בערבית-יהודית. בתחתית, כתובים הפוך, ישנם פתיחות של פסוקים מקהלת י"א:ח – י"ב:ז. הכתב הערבי בראש הדף הוא פרפראזה על מימרה מספר הקאנון של אבן סינא: "ולכן מורים למרפאים שלא להסתמך על תרופה אחת לשינוי המזג אם אין היא מועילה" (ولهاذا قد يومر المعالجون ان لا يقيموا على دوا واحد في تبديل المزاج إذا لم ينجع).

קטע ובו שלושה רישומי מסמכים, ככל הנראה מתוך פנקס בית דין. מתוארך לנובמבר 1719 (כסלו ה'ת"ף). הרישום הראשון עוסק בענייני נישואין; השני הוא שטר אירוסין; והשלישי הוא הסדר כספי כלשהו. (1) אירוסין או שידוכין בין שמואל בן אברהם נחמיאש לבין האלמנה קונפרדה בת אברהם מזרחי. בנוסף לשאר פריטי הנדוניה והסכומים המפורטים, ברשות קונפרדה בית שהותיר לה בעלה הראשון המנוח. (2) אירוסין של החתן המיועד יצחק אפיה (?) והכלה המיועדת בכורה בת גבריאל אמריליו מקנדיה (כרתים). ברישום מסמך זה מופיע הסדר מקומי בלתי שגרה: החתונה תיערך בעוד שמונה חודשים באלכסנדריה בחג השבועות, אך לאחר מכן בני הזוג מתכננים להתגורר בקהיר. ייתכן שמשפחת הכלה תיכננה לבוא לחתונה מכרתים העות'מאנית, ואלכסנדריה נראתה לה זירה נגישה יותר מקהיר. (3) שותפות השקעה בין יעקב יואב לבין חנה אשת דוד הלוי טורינא/טרינקי (?). 26 הזהובים מסוג "צ'ינזירלי" ששילמה חנה הגיעו מבנה משה הכהן (אולי בן מנישואין קודמים, לאור ההבדל בשמות המשפחה). בשניים מרישומי המסמכים מופיע פריט תכשיט שטרם זוהה — "דגאדי" (או אולי "דגארי").

מסמך משפטי מיום 6 ביולי 1564 (ט"ז בתמוז שכ"ד) מקהיר/מצרים, ובו מגיעים סלימאן צפי וגזברי ההקדש של קהילת המסתערבים להסדר בנוגע לסכומים שסלימאן חייב להם. הוא חייב להם תשלומי שכירות שוטפים עבור הליואן שבעלייה השייכת להקדש שבה הוא מתגורר, וכן חוב קודם בסך 123 מֻאַיַּדִיוֹת. במסמך זה הוא מתחייב לשלם 4 מֻאַיַּדִיוֹת בשבוע, או 16 בחודש, מתוכם 9 הם עבור שכר הדירה ו-7 לכיסוי חובו בסך 123 המֻאַיַּדִיוֹת. נקבעים בו שלושה מנגנוני אכיפה שונים: סלימאן מקבל על עצמו חרם נידוי אם לא ישלם במועד; הוא נוטל על עצמו נדר; והוא מסכים שאם לא ישלם, יהיו רשאים הגזברים לפנותו באמצעות מערכת בתי הדין המוסלמיים, והוא יישא בהוצאות הכרוכות בכך (בכלילת הסעיף הזה במסמך, מקדימים פקידי ההקדש את האפשרות שיואשמו בהפרת ההלכה בשל פנייה לערכאות מוסלמיות). העדים הם עובדיה בן אברהם חזן ודוד בן אלעזר חוניך (?) הלוי (המופיע גם בשני מסמכים נוספים). בצד האחורי מופיעה הערת ארכוב: "שטר השכירות של סלימאן צפי, חוב של 123 מֻאַיַּדִיוֹת לקהילה." המידע מבוסס על מהדורתו של דותן ארד.

איגרת מקהילת היהודים בפלרמו אל קהילות היהודים בקירואן ובאלמהדיה, ובפרט אל אלחנן בן חושיאל ואל הנגיד יעקב בן עמרם בתור ראשי הקהילה בקירואן. תיארוך: בסביבות 1030 לספירה. הכותבים משבחים את מעשיהם הטובים של אבו סעיד ח'לף/חיים בן יעקב הספרדי ובנו נסים. בזכות קשריהם עם השלטונות הם הצילו יהודים רבים מעונש לאחר שלא שילמו מיסים. כמו כן הם הצילו את רכושם של סוחרים לאחר שכמה ספינות טבעו במים. נוסף על כך, הם השפיעו על השלטונות לבטל החלטה להפקיע חלק משטח בית הקברות היהודי. האיגרת מזכירה אנשים נוספים, ובהם נתן פלוני, אברהם בן דוד בן לברט, שמואל בן משה, אבו אלפרג' שנמצא בדרכו למצרים, משה בן יחיא הבשם, ועמאר בן יהושע אלחלבי. חתומים על האיגרת: שמואל בן משה, דוד בן לוי, שמואל בן [...], סהלאן בן יהושע, יוס[ף] בן [...], [...] בן [...]אל, אברהם בן חיים, יהודה בן אליהו, אליהו בן יונה, אליהו בן אברהם, [...] בן יעקב, נסים בן אברהם, מתתיהו בן יונ[ה], [...] בן יעקב, פפוס (!) בן שבתי, שבתי בן [...], [...] בן יהודה, יצחק בן יצחק החזן, יצחק בן [...].

מכתב מאת כותב לא ידוע, השוהה בירושלים, אל גיסו סעיד ברדע בפוסטאט/קהיר. בעברית. מתוארך ליום חמישי, כ"ח למטמונים (=ימי העומר), שהוא י"ג באייר. השנה מצוינת בביטוי "כי תבואו אל הארץ", אך לא ברור אילו מהמילים נועדו להיספר (אם נספרות כולן, השנה היא 2012 לסה"נ). כתב היד של המכתב והמטבעות הנזכרים בו (גרוש, דינר, ריאל) מרמזים על המאה ה-16 או ה-17. ייתכן שהנמען זהה לסהיד/סעיד ברדע המופיע בשני מסמכים אחרים. המכתב הוא עדכון על קורות הכותב במסעו לחברון ומשם לירושלים. הוא מתלונן רבות על זדאן/זידאן הרשע שלקח את מעיל הצמר של הכותב ואין עוד לתת בו אמון. הוא מתאר את ההוצאות הכרוכות בנסיעה ונותן עצות לנמען, אם יחליט לעלות לירושלים. הוא מתאר סכסוך משפטי כלשהו עם פרנס ירושלים; נראה שהכותב לא עמד בתנאי השליחות שלו, שלפיו היה עליו לשלוח סכום מסוים של כסף (ק"ק גרו') מדי שנה. הוא שולח דרישות שלום לכמה אנשים, ובהם מרדכי קיבה(?), משה ברדע, חיים, אברהם יונה, וכן חנה ולאה. בסופו של המכתב מופיעה חתימה מעוטרת שממנה ניתן לפענח רק את המילה "לוי".

רישום משפטי (מס' 11) בפנקס בית דין מקהיר. כתוב בעברית עם מונחים אחדים בערבית-יהודית. המקום: קהיר. תאריך: ט"ז באדר א' ה'תנ"ג, היינו 1693 לספירה. בצד שמאל של הביפוליום, דף 1ע"א: הסכם שכירות לא שלם בין יום טוב ____ [שם המשפחה חסר] לבין יעקב בן חיים ראובן, הנושא בתארים הקהילתיים גבאי וראש משמרה. הסכם השכירות נוגע לנכס המורכב משני חלקים ולשימוש בחפצים מסוימים שרובם מתוארים בערבית-יהודית ולא בעברית: עלייה ו"טייארה" (طيّارة), שייתכן שהייתה מעין מכלאת בעלי חיים, אולי שובך לגידול ציפורים. קריאה זו מבוססת על הערך במילון הערבית המצרית של בדאווי והינדס למילה طيّارة, שפירושה "מכלאת בעלי חיים זמנית בשדה". הטייארה מתוארת כבעלת קשתות (קנאטר/قناطر) בתוכה ו"חלונות ניידים" (שבאביך נקאלי/شبابيك نقالي). אזכור "ארון נייד" (כזאנה נקאלי/خزانة نقالي) עשוי גם הוא להתייחס לתכולת הטייארה ולא לעלייה. לעניין המילה "נקאלי/نقالي" ראו גם בדאווי והינדס, עמ' 883. בשורות המאוחרות יותר של הרישום מוזכרת כתובתה של רחמה, אשתו של יום טוב, בקשר לעסקה.

רקטו (שימוש משני): מכתב מאוחר בעברית אל ר' שלמה הסופר מאת "אשתך דונה סורו (=שרה?) ובנותיך ריינה ורחל וחתנך משה". בני המשפחה מביעים מורת רוח עמוקה מהיעדר תגובתו של שלמה למכתביהם הרבים, שבהם הפצירו בו לשוב הביתה. הם מבקשים ממנו לפנות אל ר' שלמה הרופא (דוד מציע שמדובר באותו שלמה הרופא שהייתה לו גישה אל הנגיד, הנזכר במכתב אחר, בשורות 15–16) ולהשיג באמצעותו פטור ממס. עוד נודע להם שהנמען מתכנן לנסוע לתורכיה, והם מתחננים בפניו שלא לעשות זאת. נסיעה כזו תגרום למריבה בין בתו ריינה ההרה לבין בעלה משה, ותביא מזל רע על רחל הבוגרת, היפה, הטובה והצנועה, שכן העולם ילעג למשפחה ויאמר: "ראו סופר טוב וזקן זה אשר עזב את אשתו ואת בנותיו לאחר שנים כה רבות. ודאי יצא מדעתו, שהרי נסע אל ארץ רחוקה", וידוע מה אומר הכתוב: "עיני כסיל בקצה ארץ" (משלי יז, כד). על כן מתחננים בני המשפחה שיפציר בר' שלמה הרופא להשיג עבורו "כתב" של פטור ממס, ואם לא יעלה הדבר בידו — שישוב בכל זאת. ראו גם את הניתוח אצל זינגר על נישואים למרחקים בגניזת קהיר, עמ' 28.

הצהרת תמיכה בגאון, שנכתבה על ידי שלושה כותבים שונים לפחות, וכוללת את חתימותיהם ושמותיהם של כתריסר מנכבדי הקהילה בגליל העליון. חמש השורות הראשונות דהויות מאוד. בין הביטויים הקריאים: "חסידיו קהל...", "הקהל הקדוש...", "הן בעניין...". הקטע הבא הוא חתימתו של סעדיה בן עובדיה, המכנה את עצמו "הנרצע למשמעת אדוננו" ומציין כי קיבל סמיכה לרבנות בצפת מ"אדוננו". ה"נרצע" הוא רמז לשמות כא, ה–ו. הקטע הבא מצטט באופן דומה את שמות כא, ה–ו ("אהבתי את אדוני לא אצא חפשי") וחתום בידי דוד בן משולם. תחתיו מופיעות חתימותיהם של פנחס בן משולם ויעקב בן עובדיה הכהן. בבירייה, סמוך לצפת: סעדיה בן דוד; אברהם בן סעדיה; אלעזר בן ישעיה החזן. בעין אלזיתון, סמוך לצפת: ששון בן אלעזר החזן; אלעזר בן חייא; סעדיה בן שלמה. בעלמא: יפת בן משה החזן; עובדיה בן יעקב; יוסף בן יעקב; יהודה בן שלמה; עובדיה בן סעדיה החזן. באלעלאויה (מיקום שזיהויו אינו ידוע), סמוך לגוש חלב: שלמה בן חסדאי; יצחק בן חסדאי. בגוש (חלב): ישמעאל בן יפת; סעדיה בן יס[...].

פיוט מאת המשורר היהודי האנדלוסי יצחק אבן גיאת (1038–1089), שהועתק בידי אברהם בן יג'ו על גב מכתב שנשלח אליו להודו על ידי ח'לף בן יצחק מעדן. הפיוט הוא רשות לנשמת — סוג של פיוט שהחזן היה אומר לפני תחילת התפילה המרכזית בשבת וביום טוב. ("היום ולחיי משך עולמך,/ נשמת כל חי תברך את שמך.") גויטיין משער שאחד מסוחרי הודו נשא עמו את דיואן אבן גיאת, ואבן יג'ו העתיק ממנו את הפיוט לשם הובלת התפילה הציבורית. נוסף על רשות זו, הוא גם העתיק אופן לסוכות מאת המשורר האנדלוסי רבי יהודה הלוי. אם ההעתקה נעשתה לפני שנת 1141, הרי שהדבר אירע בעודו של המשורר בחיים — מרחק מרשים שאליו הגיעה שירתו עוד בחייו; אך אבן יג'ו מספר גם שפגש בעדן את סלימאן אבן גבאי, רפיקו (בן לווייתו במסע) של רבי יהודה הלוי במסעו מזרחה ממצרים מאל-אנדלוס בשנת 1140, ואפשר שאבן יג'ו ראה את הדיואן שלו רק אז והפיצו ממזרח לעדן. כמו כן הוא העתיק מעריב ליום כיפור, וגם חיבר פיוטים משלו, ובהם שתי סליחות שכתב בשוליים ובגב שטר שחרור עבד, וכן שירה חולין.

מכתב בעברית המוסר דיווח מפורט על סכסוך, ככל הנראה בבתי הדין המוסלמיים, סביב סחר הפשתן, מסמך משפטי ושאלת תקפות עדיו. בין המעורבים בפרשה: נחמן, חתנו סולימאן בן חסן בן רביע, בנו של אדם נוסף (אולי בנו של סולימאן), ואבו אלחסן עלי בן אלקאסם המכונה אלכאמלי. קבוצת הכותב קיבלה לידיה כתב הרשאה, והאדם המורשה ניגש אל הפקיד, אשר נתן הוראה לעשות דבר־מה בקשר לפשתן. בהמשך מובא תיאור ארוך של ויכוחים סביב השאלה למי יש לתת איזה כסף, באילו מסמכים אפשר לבטוח, ועל חתימותיהם של מי. לאחר כל הדיבורים והטרחה, "לא יכלו להציל מידו אפילו פרוטה אחת. ועתה ראוי שתבוא, ואין דבר בלתי אם יבוא ויטול את כספו, או... שיכתוב שטר לישמעאלים... כל זקני הישמעאלים...". מקום ההתרחשות וזהות המעורבים אינם ברורים לחלוטין, אך ייתכן שמוזכרים אי־שם במכתב. ייתכן שהכותב מתייחס לפקיד הנמצא בסיני (?! הפקיד שבסיני). כן עולה שאלה הנוגעת למשלוח פשתן למרחקים גדולים, ומוזכרים שודדי דרכים. בצד השני (verso) נעשה שימוש חוזר בקלף לצורך כתיבת פיוט.

מכתב בעברית הממוען לאדם בשם שמואל, שותפו העסקי של השולח. שני חלקים המרכיבים את תחתית המכתב. השולח מתלונן על קוצר הזמן ועל הוצאותיו המרובות, העולות על דינר מצרי אחד מדי שבוע. דרישות שלום לנמען, לחותנו בנו של הגאון המנוח, ולשמואל הכהן — שיש להודיעו כי בנו אליעזר עזב את השולח ונסע תחילה לאלכסנדריה ומשם אל "הכפרים", שם הוא חי בשלווה ובשקט. הנמען מתבקש לשלוח מכתב המסביר "בבירור אך ברמיזות" את פרטי שותפותם העסקית. המכתב צריך להישלח עם ר' שמואל, בעלה של אחות השולח, אשר ימסור אותו לידיו. המכתב חותם בביטויי אהבה (חשק): "כחשק אחיך ברוך בן נתנאל החבר ז"ל וכחשק בני נתנאל ייט"א... וכחשק אביגיל ואסתר". (חלק מן המידע מבוסס על תיאור הקטלוג.) צירוף של אלן אלבאום. ישנם מספר קטעים נוספים בכתב ידו של אותו סופר (שזוהה על ידי עודד צינגר). המסמך הנוסף ממוען לבעלה של האחות (אף הוא נקרא שמואל, באופן מבלבל) ומתייחס לחלק מאותו תוכן המופיע במכתב הנוכחי: "אני מזכיר לך לשמור על החוזה... של שותפי שמואל...".

מסמך משפטי (חלקו העליון בלבד) שבו יצחק בן אברהם (ככל הנראה אבן פראת') ממנה את אסד הידוע גם בשמו העברי יהודה בן משה כשליחו. יצחק נושא כאן את התואר "שר לעדה", ואביו אברהם מתואר כ"זקן הקהילות ברמלה". מ"א פרידמן טוען שהמסמך נכתב בצור במחצית השנייה של המאה ה-11, ככל הנראה לאחר הכיבוש הסלג'וקי של שנת 1073. פרידמן מזהה את יצחק זה כבנו של אברהם אבן פראת', בעוד שגיל חולק וסבור שיצחק היה דווקא אביו של אברהם אבן פראת' — זיהוי המחייב תיארוך מוקדם יותר. המסמך מזכיר את "בית דין הגדול", כלומר בית הדין של הישיבה הארץ-ישראלית, ולאחריו מופיע הצירוף הייחודי "שלשיפלת דלת יעקב". נורמן גולב פירש ביטוי זה כהתייחסות למקום בדלתא של הנילוס, אך פרידמן מראה שמסתבר יותר שמדובר בדרך פיוטית לתאר את מצבה השפל והמושפל של הישיבה עצמה באותן שנים, ואולי יש בכך רמיזה ליחזקאל י"ז:ו. המסמך נערך ונדון אצל פרידמן, "עוד על 'עיטור' חתימתו של ר' אליהו בן גאון במכתבו לאברהם שר העדה", תרביץ מ"ט (1980), עמ' 202–204.

כתב יד של "ספר מחלוקת הלוח", העוסק במחלוקת בין מנהיגי יהדות ארץ ישראל ובבל בשנת 921/2 בנוגע לאופן חישוב שנת הלוח. מחלוקת זו הביאה לכך שיהודי המזרח הקרוב כולו חגגו את פסח ואת שאר המועדים בתאריכים שונים במהלך שנתיים. ארבעה דפים של הטקסט הזה השתמרו, וסטרן מסיק כי מדובר ברכיבים בלתי-רציפים של אותו כתב יד עצמו, ומציע את סדרם על סמך מקבילות טקסטואליות בכתבי יד אחרים של "ספר מחלוקת הלוח". חילופי הסופרים לאורך כתב היד נראים אקראיים ומשנים את סגנון הכתב (עגול, מרובע, צפוף וכדומה). מעורבותם הברורה של כמה סופרים בהפקת כתב יד יחיד זה רומזת על מיזם מסחרי שבו הועסק צוות של סופרים לייצור ספרים, וכאשר הספרים שהועתקו עברו מיד ליד בין חברי הצוות בהתאם לסידור העבודה האישי של כל סופר. ההפקה הנמהרת והרשלנית למדי בידי צוות סופרים מרמזת שכתב היד נועד לשמש כעותק זול, מעין מהדורת "תקציב", שיועד להפצה בקרב קהל קוראים פרטי רחב יותר. (לדיון בזהות הסופרים ובכתבי היד, ראו סטרן עמ' 166–170.)

מכתב בעברית מאת [...] בן ישועה החבר בן צבגה (צבגה) אל [...] בן אפרים, ובו אזכור של שליח ובקשת טובה בעניין 'פיטקות' (פתקאות). תיארוך: המאה האחת-עשרה. נראה שמדובר באותו שולח של מכתב נוסף (PGPID 1817), אם כי כתב היד אינו תואם במדויק, וטעון בדיקה נוספת. ציטוטים: ". . . אויבו ולמלאות . . . בירבי אפרים החבר נבע . . . כבר . . . ליקירינו בשבוע שעבר . . . . הנכונה וכבר כתבנו הפיטקות . . . כתבה יקירינו לנו . . . בעזרת בוראינו . . . ויופי ניהוגו עמנו כדי שתפאר . . . עמנו ותפלתך בקהל כי הוגד . . . לא יתפללו אחר השליח שלהם . . . תתקן הדבר בחכמתך הנכונה כדי להוסיף לך שבח ויקר בכל מקום . . . . מידות השבח ויכפיל שכרך וישלם לך שכר פעולתך . . . הפיטקות ביופי מילולך ויושר דיבורך ואל . . . יקירינו כי דיי לחכם כמותך ראשי דברים ושלום כבודך ירום ויגדל לעדי עד ישע רב . . . . חבר . . . ישועה . . . . בסנ גדו ביר צבגה נבע . . . . הפיטקים אליך אל חנות יקירינו . . . שנדע נאמין בחסדך".

רישום משפטי (מס' 12) בפנקס בית דין מקהיר. בעברית עם מונחים בערבית-יהודית. מקום: קהיר. מתוארך לעשור האמצעי של אדר א' ה'תנ"ג, שהם 1693 לסה"נ. (תעודה מס' 12) מקרה של נכסי דלא ניידי הנושא שלוש חתימות של דיינים, ועוסק בנכס הקדש (וַקְפִיָּה), ובפרט בית מסחר (אוכאלה = وكالة) ב"נמל דמיאט" שנפל לשממה. הרישום מבוסס על עדות עדים אודות מצב הנכס, אשר מעמדו כהקדש מוסבר בשורת הפתיחה של הערך ("וקפייאת הקרקעות שעשה הרב הכולל מוהרי' קשטרו זלה'ה") – המצביע על מקים ההקדש כר' קשטרו, אך ללא ציון שם פרטי בין כינויי הכבוד. תיאור הנכס מזכיר את התמוטטותם של קירות שונים ואת היעדר דלת או מנעול במבנה ("דלת ובריח אין לה"). הערך כולל גם דיון בהסדרים לתיקונים עתידיים, בדמי קרקע (אַרְצִ'יָּה), ובהסדרת ירושת הנכס בקרב צאצאיה הנוכחיים והעתידיים של משפחת קשטרו. שמו המלא של בית המסחר מופיע בהמשך, בשורה 35 (1r) ובשורה 16 (1v): וִכַּאלַת אל-מהאזקה/מראזקה (האיות המדויק של השם טעון בירור נוסף).

מכתב מ"בני פלטיאל" אל יוסף התורגמן (אלתרג'מאן). בעברית עם מספר מילים בערבית-יהודית. תיארוך: ככל הנראה המאה ה-10 או ה-11. ייתכן ששולח המכתב הוא חתנו של יוסף התורגמן, שכן הוא מוסר דרישות שלום (והשתחוויות) מעצמו ומשלומית (כנראה אשתו). מצבם טוב מאז שיוסף יצא לדרכו. הילדים היו חולים, אך כעת הם מחלימים ובריאים. הם שמחו לשמוע שאלוהים הציל את יוסף מאיזו סכנה, אם כי הפרטים דהויים מכדי לקרוא. עיקר תוכן המכתב נסוב על כך שמישהו היה אמור לשלוח למישהו כסף, אך הכסף לא הגיע. כאשר הגיע מכתבו של יוסף, הלך השולח ושוחח עם אמו של אבולפד (=אבו אלפד'? אבו אלפד[ל?]), והיא אמרה שתכתוב לו בעניין. בהמשך מופיעה שורה שנכתב בה: "...אל המלך, וחבריך...". בצד האחורי (verso) מופיע מכתב שני הממוען לאבולפד, שתוכנו ברובו תארי כבוד (ובכללם "ראש הקהלות"). אישה (אמו?) מוסרת לו דרישת שלום ומתפללת לשלומו. נדיבותו מהוללת, וככל הנראה הוא נשאל לגבי הכסף באחד הקטעים שדהו עד שאינם קריאים.

מכתב ממרדכי בן יצחק שרגא פייביש, כנראה מרפיח, אל ר' יום טוב אב בית הדין של קהיר — ככל הנראה ר' יום טוב ישראל צ'רזלי, ששימש כרב הראשי של קהיר בין השנים 1866–1884. המכתב כתוב עברית. הכותב מבקש להודיע לרשויות הרבניות כי גט הפיטורין שמסר לאשתו אינו תקף, משום שניתן באונס מצד אנשים רשעים. הוא מאריך בתיאור רשעותם של המקומיים, וכותב כי "תחת המשפט שָמה המִשְׂפָּח, ותחת הצדקה — צעקה". אשתו של מרדכי, רויזה בת חיים יצחק, "צעקה" עליו יומם ולילה ואיימה כי אם יסרב לתת לה גט תצא לתרבות רעה ותפקיר עצמה לזנות. בלחץ זה נאלץ לתת לה גט. כתחבולה (אפשר שהאישה לא ידעה קרוא וכתוב), נתן לה את הגט תחת שם בדוי, ובמכתב זה הוא מוסר לר' יום טוב את שמו האמיתי (פעמיים). לאחר מכן הוא מתחנן בפני ר' יום טוב ("אני צועק על שתֵעשה כזאת רעה בישראל") שיעמוד לצדו וכפי הנראה יבטל את הגט. בנוסף הוא מוסיף בשולי המכתב: "הכתובה האמיתית שנתתי לה ביום החתונה מופקדת אצל הקונסול בפורט סעיד".

מסמך משפטי מתִנִּיס. מתוארך לז' בתשרי ד'תש"ן לבריאת העולם, שהוא 9 בספטמבר 989. ההליך עוסק בעיזבון בנציבין (נַצִיבִּין) שבמסופוטמיה, ונערך בפני זקני תִנִּיס (המכונה כאן "חָנֵס"). סהל וחֻסיין, בניו של המנוח יהודה, התלוננו נגד נטירא בן טוביה הכהן, אף הוא מנציבין, אשר אביהם המנוח הפקיד בידיו 1,320 כסף. הבנים תבעו כעת את עיזבון אביהם מידי נטירא, אשר "הודה לפני האלוהים ולפני הזקנים", ובעקבות כך קיבל כל אחד מהבנים את חלקו בעיזבון: 330 כסף לכל אחד. נטירא בן טוביה הכהן מנציבין מוזכר גם כמי שמונה לאפוטרופוס בשטר משפטי עברי נוסף מתִנִּיס מאותה שנה. קשה להבחין מתוך התמונות הסרוקות, אך נראה כי המסמך נחתך לחתיכות, שהודבקו זו לזו ויצרו רצועה אנכית ארוכה, ואילו הצד האחורי הריק שימש מחדש לטקסט עברי ספרותי/ליטורגי. לשטר זה מתִנִּיס מצורף שטר משפטי עברי נוסף מעיר מצרית לחוף הים התיכון, אולי גם הוא מתִנִּיס. (המידע מבוסס על הערותיו ותרגומו של גויטיין.)

מכתב: טיוטה (או טיוטות) בכתב ידו של רבי אפרים בן שמריה (פעיל 1007–1055), שנכתבה בפוסטאט וכנראה מיועדת לגאון שלמה בן יהודה בירושלים (כיהן 1025–1051). אחת הטיוטות כוללת דיווח בעברית על מגבית משותפת של קראים ורבנים שנערכה בבירת מצרים למען יהודי ירושלים, כדי לסייע להם בתשלום מסיהם. בטיוטה זו מוזכר עזרא בן ישמעאל בן עזרא, וכן יוסף אבן עוכל בתואר הכבוד שלו 'ראש כלה' — תואר המורה על עמידה בראש קהל התלמידים בכנסי הלימוד שנערכו פעמיים בשנה בבגדאד. טיוטה אחרת מבהירה שבניגוד להאשמות הזדוניות וחסרות השחר שהפנו כלפיו לגאון מצד אחדים מבני הקהילה היהודית בפוסטאט, הוא אכן עומד לשלוח תרומה נדיבה לישיבת ירושלים בתגובה למסע התרמה שניהל בנו של הגאון, אברהם. אפרים מציין גם שהוא ממשיך ליהנות מתמיכתו של פקיד פאטמי רב־השפעה, הקראי דוד הלוי בן יצחק, שאף הוא ישלח תרומה. הטיוטות נכתבו על גבו של מכתב בכתב ערבי הדן בתיאולוגיה פילוסופית ומזכיר את ראס אלמת'יבה.

מסמך משפטי בעברית. נכתב בפוסטאט. מתוארך לשנת [12]91 לשטרות, היא שנת 979/80 לסה"נ. יישוב סכסוך בין בני זוג: שלמה בן ישועה הלוי וסיתאנה בת אה[רן]. הסכסוך פרץ ככל הנראה בשל חוסר ילדים. בני הזוג הגיעו לבית הדין מתוך כוונה להתגרש, אך בסופו של דבר הגיעו לפשרה. התוצאה העיקרית של ההסכם נוגעת להוצאות הקבורה של סיתאנה אם תמות לפני בעלה. על פי ההלכה, הוצאות הקבורה חלות על הבעל אם הוא מאריך ימים אחר אשתו, ובתמורה הוא יורש את רכושה. (ואילו אם הוא מקדים למות, בני משפחתה של האישה הם הקוברים אותה ויורשים את רכושה.) במסמך שלפנינו מתחייב שלמה לקיים חובה זו, ויתרה מזאת — לקבור אותה באותה איכות של בגדים שאליה הורגלה ("שכסיתיה בהן") במהלך חייה. לשם כך מפרט המסמך את סוגי הבגדים שהיא נוהגת ללבוש. העדים: הסופר [...] בן שמואל הכהן; פשאט בן שמואל (החתום גם על מסמכים נוספים); ובקאא בן מבשר (החתום אף הוא על מסמכים נוספים). (המידע מבוסס על פרידמן, Polygyny.)

מסמך משפטי. מקום: קהיר. תאריך: עשרת הימים האחרונים של אלול ה'ת"ק = ספטמבר 1740. עוסק בפירוק שותפות מסחרית בין אברהם סראנו, משה מיוחס ואברהם צדיק (צד 1) לבין סוחר רביעי, אברהם רוואח (צד 2). מאחר שמדובר בפירוק שותפות דו-צדדי ולא ארבע-צדדי (ראו במיוחד שורות 26–28), נראה שייתכן כי בני צד 1 שמרו על הקשרים העסקיים הפנימיים ביניהם גם לאחר שניתקו אותם עם רוואח. ארבעת אנשי העסקים עוסקים ב"מלאכת הג'והאג'יליך" והם סיפקו סחורה ל"איזה משרי מצרים" (כלומר לאצילי מצרים). העסק המוזכר הוא "מלאכת הצ'והאג'יליק" — מילולית, מקצוע מכירת אריגי הבד — מן הטורקית-עות'מאנית "çuhacı = סוחר אריגים" (מוכר בד), וביסודה המילה הפרסית چوخا (אריג צמר עבה, ברודקלות'). לערכים אלה ראו את מילון רדהאוס (עמ' 262). גם הצד האחורי של המסמך מלא בכתב, לכל הפחות בכמה ידיים שונות, וכפי הנראה מדובר בדיון הלכתי. לא ברור אם יש לו קשר לכתוב בצד הקדמי. נזכר סכום ביחידות של ריאלים.

חלקו העליון של מסמך משפטי מתאריך 1728 לספירה (תשרי ה'תפ"ט), העוסק ביורשיו ובתלוייו של המנוח אליעזר חיו. בשתי השורות הראשונות נזכר שמואל בן-נעים, שותפו העסקי לשעבר של אליעזר, המעורב בהליכי חלוקת העיזבון. שני השותפים עסקו בתיווך עסקי (בעסק הסרסרות; ראו ערך אצל יסטרוב, עמ' 1029). שמואל צבר חובות נרחבים שלא נפרעו לאליעזר במטבעות זהב עות'מאניים מסוג ג'ינזירלי, וזאת טרם מותו של אליעזר. המנוח הותיר אחריו שני בנים: הבכור, יצחק חיו, המתגורר כעת בליוורנו (ליורני), והצעיר, שלמה מאיו, החי עם אמו ג'ודיקה (גודיקא) בת משה חיו (שככל הנראה היה בן דודו של בעלה מצד אביו). בשורה 11 מצוין כי פנקס החשבונות של המנוח נבדק כחלק מהסדרת העיזבון והחובות. אחד מתנאי ההסדר קובע ששמואל בן-נעים ישלם את החובות שטרם נפרעו רק לג'ודיקה ולבנה משה, ובכך מוצא הבן הבכור יצחק מכלל ההסכם — שכן הוא שהה בליוורנו בעת שהמסמך נערך בקהיר או במקום אחר באימפריה העות'מאנית.

מכתב בעברית. לפי אזכור הדיין אנטולי בשורה הלפני־אחרונה, יש לתארך אותו לראשית המאה ה-13. השולח הוא ככל הנראה יהודי ביזנטי. הוא נשא אישה שהייתה נוצרייה, או יהודייה שהמירה את דתה לנצרות (אולי יחד איתו? "והלכ[ה] אחרי אלי נכר"). לאחר מכן הוא ניסה לשכנע אותה לשוב ליהדות, אך היא השיבה לו: כיצד אוכל לעזוב את המקום הזה (ביזנטיון) ועדיין לאכול ולחיות? בעקבות כך הוא דאג לפרנס אותה בארבע ליטרין של לחם ורטל אחד של בשר מדי שבוע. בתמורה לכך היא הייתה אמורה "לשבת ולעשות בגדים רומיים" (על בגדים מעין אלה ראו גויטיין). המכתב הופך מקוטע יותר מנקודה זו ואילך; מוזכרים בו אישה יהודייה; גבר נוצרי; אדם המתקוטט רבות עם השולח (כנראה אשתו); מוסלמים; מתן שוחד לאנשים מסוימים; ואולי האשמה כלפי גבר ששכב עם אשתו ("וחטאת עמה"). בסופו של דבר הלך השולח אל הדיין אנטולי והתוודה בפניו. המסמך נערך גם על ידי זאב פלק, ומהדורה נוספת מצויה בעבודת הדוקטורט של יגור.

זוהי האיגרת/הדרשה המפורסמת המיוחסת בדרך כלל לדניאל אלקומסי, שנכתבה בירושלים ומופנית אל "אחיו" הקראים, בקריאה לעלות לירושלים (לצד עניינים רבים נוספים). אחד הקטעים בחיבור אומר: "מתחילת הגלות היו הרבנים שרים ושופטים, בימי מלכות יוון, מלכות הרומאים והמגושים הפרסים, ומבקשי התורה לא יכלו לפתוח פיהם במצוות ה' מיראת הרבנים... עד בוא מלכות ישמעאל, אשר תמיד עוזרת היא לקראים לקיים את תורת משה, ועלינו לברכם על כך. עתה הנכם בתוך מלכות ישמעאל, והם מחבבים את שומרי החודש על פי המולד החדש. ומדוע אפוא תיראו מן הרבנים?... כי באמצעות מלכות ישמעאל שבר האל את שבט הרבנים מעליכם" (התרגום על פי רוסטוב, Heresy, עמ' 117). הטקסט פורסם לראשונה במהדורתו של יעקב מאן, ולאחר מכן נערך ותורגם על ידי ליאון נמוי במאמרו "The Pseudo-Qūmisīan Sermon to the Karaites" שהתפרסם בכרך 43 של Proceedings of the American Academy for Jewish Research (1976), עמ' 49–105.

recto: מסמך משפטי בעברית מקהיר. מתוארך לעשור הראשון של חודש כסלו ה'תל"ט (נובמבר 1678). עוסק בסידורי רכוש וענייני ממון לאחר פטירתו של לוי גריאני (גריאני) המכונה חפץ. יתומיו הם דוד, נסים ויצחק. אסתר, אלמנתו של לוי (שאף היא נפטרה בינתיים), התגוררה באחד הנכסים — חנות בסוק אלכ'רוזאתיה שבקהיר (הנכתב כאן: סוק אלכ'ריזאתיין). שוק זה, סמוך למרכזה של קהיר בראשית העת החדשה, היה מוקד ידוע של חנויות צורפים בפרט. נכס נוסף מעיזבון המנוח שוכן ברחוב קהילת המערביים (דרב ק"ק מערביים). verso: מסמך משפטי בעברית מקהיר. מתוארך לשליש הראשון של ניסן ה'תל"ט (1679). המסמך עוסק בנשותיהם של דוד ויצחק גריאני — קמר בת אברהם דוכאן ושמחה בת שמואל סמחון בהתאמה. הנכסים המוזכרים ב"מעבר הלז" של המסמך מובאים בהקשר לכתובותיהן של קמר ושמחה. לאישוש פליאוגרפי לחתימתו המורכבת של בנימין שחאתה, ראה מסמך נוסף שבו הוא מכנה עצמו בגוף ראשון כסופר (שורות 6, 9).

מכתב 2 מתוך 4 באוסף איגרות מגוון המייצג את שני צידי המחלוקת על לוח השנה. ממכתב 2 השתמר עלה אחד בלבד, והוא תשובה פרו־בבלית לפולמוס ארץ־ישראלי על לוח השנה של שנת 921/2 ועל "ארבעה שערים". העלה נפתח בסיומו של הסתירה לטיעון השני של הארץ־ישראלים. הארץ־ישראלים טענו ששיטת ארבעה שערים לוקה בחסר, מאחר שהיא מתייחסת רק לארבעה ימים בשבוע (הימים שבהם רשאי ראש השנה לחול). מכתבנו משיב שארבעה שערים מקיפים למעשה את כל ימות השבוע, שכן כל פרק זמן מסתיים במקום שבו מתחיל הפרק הבא אחריו (דף 4 א, שורות 1–5). הטיעון השלישי עוסק בכלל של 641–642 חלקים. מחבר חיבורנו מפרש את הכלל בטעות כאילו הוא חל באופן שווה על ניסן ועל תשרי, ובכך מאפשר לעצמו להפריכו בנקל (דף 4 א, שורות 5–14). באמצע הדיון משובץ קטע טקסט שמקומו אינו כאן, וראוי היה שיופיע לפני תחילת העלה. לאחר סיום הקטע המוטעה במיקומו, חוזר הטקסט לדון בטיעון השלישי (דף 4 ב, שורות 19–21).

מכתב שנשלח מאלכסנדריה אל אברהם הרב הספרדי. (ייתכן שמדובר באותו אברהם הספרדי שהתכתב עם הנגיד יהושע מימוני במחצית הראשונה של המאה הארבע-עשרה.) המכתב כתוב בעברית. הכותב מתאר את מצוקתה של אישה השכנה לו, וככל הנראה מבקש מאברהם להתערב לטובתה. האישה באה ממשפחה מיוחסת, משכילה ואמידה מהעיר ברצלונה (שורה 17 בעמוד הקדמי, "מעיר ברצלונה"). לאחר שתים-עשרה שנים שבהן הייתה אלמנה, הגיע אדם בשם יוסף מ"עיר קסטיליה" (טולדו? או שמא הכוונה סתם לאחת מערי קסטיליה?). הוא הציג עצמו כחכם גדול ורופא מובהק, והוריה של האלמנה שמחו לקחת אותו לחתן לבתם. ואולם בדיעבד התברר שהוא שקרן, רמאי, בור גמור וכופר גדול ("מי ציווה אותנו ללבוש ציצית? מי ציווה אותנו להניח תפילין? האל לא ציווה דברים אלה"). הוריה של האישה אינם מתנחמים, שכן היא בתם היחידה. הבעל כבר הוציא מהם במרמה חמש מאות כסף, ואף אינו נותן לה אוכל לאכול. בני הזוג מאז עברו לפוסטאט.

מכתב מאת הגאון שלמה בן יהודה, ככל הנראה מירושלים או מרמלה, אל רבי אפרים בן שמריה בפוסטאט. תיארוך: י״ג בכסלו [ד'תתג'] = 29 בנובמבר 1042, על פי הערכתו של גיל; ובאופן כללי יותר, סביב 1025–1051 לסה״נ, בהתאם לשנות כהונתו של רב שלמה בן יהודה כגאון. המכתב כתוב בעברית, ובכתובת על גבי המכתב נעשה שימוש בערבית. הוא נכתב זמן קצר לאחר יישוב הסכסוך הפוליטי עם נתן בן אברהם, שעד אותה עת כבר הורד מדרגתו ומונה לאב בית דין. רב שלמה בן יהודה מביע דאגה ממס שמוטל במצרים, לאחר ששמע כי נערך מפקד של העניים מתוך כוונה להחיל גם עליהם את חובת המס. הוא משבח בלשון נשגבת ומביע הכרת תודה אינסופית לחסד בן ישר התוסתרי על סיועו לקהילת הירושלמים, ובמיוחד על פתיחת בית הכנסת (לא ברור אם הכוונה לבית כנסת בירושלים או ברמלה). ייתכן שיש קשר בין המכתב לאותה פרשה הנזכרת בתעודה אחרת (PGPID 902). (המידע מבוסס על גיל ועל רוסטו, Heresy, עמ׳ 321.)

מכתב בעברית מאת יצחק בן זרחיה המכונה פאריול (?), רופא, אל אברהם תלמיד (המוכר ממכתבים נוספים, פעיל בסביבות שנת 1600). החלק הראשון של המכתב עוסק בענייני מסחר. הכותב מספר שביקש לעיין בכמה ספרים, אך מוכר הספרים סירב להתיר את אגדם. בהמשך הוא מבקש מהנמען להשגיח ולחנוך את ר' דוד הכהן, השוהה בדמשק ובידיו 200 מטבעות זהב שאותם הוא מבקש להמיר בזהב וכסף אחרים. החלק השני של המכתב נושא מסר עבור אל-שייח' ע'אזי, שהפקיד את אשתו בידי הכותב כדי שירפא אותה ממחלתה. בזכות התרופות ששלח הבעל ואחרות שהכותב אסף, הריפוי צלח — פניה החלימו לחלוטין, וגם רגליה, ברוך השם. "אנא הזכר לו לשלוח לי מתנה הוגנת, דבר ראוי. באמת זה תשעה חודשים שלא ראיתי את ביתי (או: אשתי). עתה, לקראת פורים, הפצירו בי לבוא, אך החולה, אשתו, לא רצתה להניח לי ללכת, ולא יכולתי לפעול נגד רצונה. העתק עבורו את הדברים הללו...". המידע מבוסס על מהדורת אברהם דוד.

מכתב בעברית, ככל הנראה טיוטה, מאת משה בן לוי הלוי אל רופא נכבד (אך כנראה לא הרמב"ם עצמו: משה בן לוי מברך את "בניו" ולא את "בנו"). הכותב שהה זה עתה במשך שבוע בביתו של ד"ר משה, מתוך תקווה להשיג פרנסה של 10 דירהם לשבוע, לאחר שהתקשה לפרנס עצמו בתקופת הבצורת. אולם משה בן לוי התבייש מכל הטרחה שטרח הרמב"ם בעבורו, ועל כן ברח. הוא גם מתלונן שלא הצליח למצוא מים לרחוץ בהם את ידיו. כעת הוא כותב מכתב זה ומבקש מד"ר משה לדון אותו לכף זכות ולהמשיך להעניק לו מחסדו. הוא מזכיר לד"ר משה כי הוא עדיין חייב לו חצי דירהם ממכירת הספר עבור מסכתות יומא, סוכה ויום טוב (ביצה), וחצי דירהם נוסף עבור ספר קניין. קיימת טיוטה מוקדמת יותר של אותו מכתב, ללא ברכות הפתיחה והחתימה. בנוסף, ישנם שני קטעים נוספים שנכתבו אף הם בידי משה בן לוי הלוי, המכילים טיוטות של שירה לשבח הרמב"ם, וכמה מהביטויים בהם משמשים גם במכתב הנוכחי.

מכתב שנשלח אל נשיא, אולי בשם ישי, אולי בעכו. בעברית. התיארוך: ככל הנראה המאה ה-13, על סמך אזכורם של הדיין פרחיה (בן שמואל?) ויפת (בן אליה?), שני פקידים הידועים כמי שישבו בעכו. השולח מדווח כי איבד את כל רכושו. מלבד הדיין פרחיה ויפת, שנהגו בו כשורה, "האחרים" הם שהמיטו עליו את הרעה הזאת. מן היום שיצא מן העיר והחבורה הגיעה אל "הבאר הלבנה", נטשו אותו אנשים אלה ולא דיברו עמו ורכבו הלאה "כשדים". מוסלמי אחד שהתלווה אליו נהג בו בידידות והיטיב עמו. בלילה אחד חלה השולח מאוד, ונהגי הגמלים גנבו את כל רכושו והשאירו אותו ערום. עכשיו, "גם כאן אינם מאמינים לי, כי לא ראו את מכתבי/מסמכי, כי הוא אבד". הוא מבקש מן הנמען לכתוב מכתב חדש שיסביר "כיצד ראית אותי בעכו". הוא מבטיח שלעולם לא יסלח לאנשים שעוולו לו. בנספח הוא מבקש מן הנמען לשלוח בגד אל ר' משה החייט הסמוך לבית הכנסת, או אל ר' יחיאל.

רקטו: חלק מכתובה על קלף עבור מזל בת יצחק ארוך ואברהם טוריבי (טוריבי). שמות בני הזוג רשומים בצד הוורסו. תיארוך: ראשית עד אמצע המאה השמונה־עשרה, על סמך הופעת חתימותיהם של שלמה זרחיה ואברהם קסטרו. האחרון הוא סופר המוכר ממספר מסמכים מתוארכים, כגון מסמך מסביבות שנת 1742. הראשון הוא ככל הנראה אותו עד בית דין המופיע לאורך שבר פנקס מסביבות שנת 1715. המיקום אינו נשמר בשורות הפתיחה, אך בהמשך הטקסט מופיע "כאן, מצרים" או ככל הנראה "קהיר", בשורה 16. השורה הראשונה הנראית פותחת ב"לפסטאט מצרים", ככל הנראה כחלק מהנוסח השגור בכתובות מהעת החדשה המוקדמת: [בעיר אלקאהרה הסמוכה] לפסטאט מצרים. סכום הכתובה הכולל הוא 22,000 מאיידיש (מאיידיש כסף), והכתובה כוללת רשימת נדוניה מפורטת. העדים החתומים הם אברהם קסטרו ושלמה זרחיה. המסגרת מעוטרת ביופי בעיטורים צמחיים בצבעי ירוק, אדום, כחול, ורוד וזהב.

מכתב מאת יהודי דובר יוונית אל אישה בפוסטאט. תחילת המכתב חסרה, ואי אפשר לשחזר את נסיבותיו של הכותב. נראה שהוא כותב לאשתו בפוסטאט. ייתכן שהוא נמצא במסע עם קבוצת אנשים נוספים, וכי עברו עליהם תלאות מסוג כלשהו. לא ברור היכן הוא שוהה — אפשר שבסאיט (שורה 4); מכל מקום נראה כי המקום נמצא מעבר לאלכסנדריה מנקודת מבטו של מי שכותב מפוסטאט (שורה 15). מספר סימנים מעידים על כך שהכותב הוא דובר יוונית, והבולט שבהם הוא הכינוי "האמייל" (שורה 18), המופיע ביוונית. שזה אינו רק כינוי או ביטוי שאול מתבטא בכך שהמילה ניתנת עם תווית היידוע היוונית, ובצורת היחסה האקוזטיבית כמתבקש מן ההקשר. גם הכתיב של "אלכסנדריה" הוא יווני אופייני. העברית של הכותב מגלה סימנים שונים להשפעת היוונית המדוברת (ראו ההערות). יש להניח שגם הנמענת היא דוברת יוונית, שאם לא כן לא הייתה מבינה את הביטוי היווני שבשורה 18.

מסמך משפטי. בעברית. מיקום: קהיר. תאריך: ה'תנ"ג לפ"ק, שהוא 1692/93 CE. רק שתי השורות האחרונות של המסמך המשפטי נשתמרו. ישנה מסגרת, המרמזת שהיה זה מסמך מונומנטלי כגון כתובה. ישנן כנראה כ-100 חתימות, כולל אחת בכתב לטיני (Abraham Vaes Nunes). חתימות נוספות כוללות: דוד דלמאר, שלמה דמוחי, יוסף ראובן, שמואל בן-נעים, משה וידאל, דוד שלום, דוד קודסי זיתון, מסעוד רוח, יעקב חנון, מרדכי חייאג'י, יעקב קריאו, יהודה מינאוי, אהרון טייביין, יעקב קרמונה, ליהא[?] הלוי, אלישע דמוחי, יצחק סוסא, שמואל מזוזי, סלמון מתיתא, דוד אבוטירין[?], שמואל אזביב, חיים קוזימט (קוזיימט), יונה אנג'ל, יעקב זגדון, משה רזון, מרדכי[?] מיוחס, מרדכי אסקנג'י[?], אפרים ישראל, אברהם אנזורי, ועוד רבים אחרים. זוהי כנראה האוסף הגדול ביותר של חתימות אוטוגרף על מסמך בודד מהגניזה של העת החדשה המוקדמת. ASE. MCD.

recto: מסמך משפטי בעברית, ללא חתימה. במסמך מוזכרים האנשים הבאים: יעקב בונשיניור (בונשיניור), נסים נח וגיסו רחמים בן אברהם נח. נסים רכש ספרים עבור שני האנשים האחרים כדי שימכרו אותם לקהילה היהודית בתימן. יעקב גבה כספים עבור חברון מהקהילה היהודית בתימן. מתוארך לעשרת הימים הראשונים של חודש תמוז ה'תצ"ה (1735 לסה"נ). verso: שלוש טיוטות משפטיות. הראשונה היא רשימת שמות המתעדת נישואין ונדוניות: נסים בן מרדכי סבילי (סבילי) קידש את חביבה בת אלעזר הכהן, מתוארך לשנת ה'תצ"ו (1736 לסה"נ). השנייה היא חלק משטר משפטי שבו אברהם בן משה לוי דכאכני מקבל כספים מן האישה רחמה בת אלעזר תלגאס, להשקעה בעסקו. השלישית היא טיוטה של מכתב מאת החכם בקהיר אל החכם בירושלים בעניין משה הכהן צדקה, הנמצא בסכסוך עם אשתו מרים בת אליה שאמי. החכם הירושלמי מתבקש לוודא שמשה ישוב לקהיר וייתן גט למרים.

מכתב מהמלמד יהודה בן אהרן הרופא אבן אלעמّאני אל יחיאל הרב (בן אליקים?). כתוב בעברית. השנה מצוינת אך קשה לקריאה (במהדורת FGP פוענחה כ־1526 לשטרות, היינו 1215 לסה"נ). מכתבו של הנמען בעניין רבנו שמואל הגיע ליעדו. יהודה ממשיך ומספר את סיפורו של ר' נמיר, שנכלא (?) בגלל מס (הגולגולת?) במשך חצי חודש. ההמשך דהוי ופגום; מוזכרים בו ר' צדוק; יוסף הכהן; אדם שעמד בערבות; פֻנדק; ופירוט הצעדים שנקט יהודה כדי למנוע את מאסרו של אותו אדם — דבר שעשה מתוך אהבתו לנמען. נדמה שכאן מסתיים המכתב עם התאריך, אך הוא מתחדש בצדו האחורי לאחר רווח, ועדיין עוסק באנשים העצורים בשל המס. מוזכרים שני בתי הכנסת; ר' נמיר שוב, ואשתו; מגבית כספים; ר' צדוק שוב; יהודי ביזנטי (רוּמי); חרם נידוי; הכלל התלמודי "דינא דמלכותא דינא"; ספרים שניתנו כמשכון; ואדם שנשבע שבועה חמורה בעניין ציצית וסוכות.

מסמך משפטי, אולי שטר ויתור. בעברית, בכתב מרובע בולט. תיארוך: כנראה המאה ה-10 או ראשית המאה ה-11. מוזכרים בו מבורך בן שבת ואולי אחיו פרג' (שורה אחרונה). נאמר בו שתביעות עתידיות יהיו בטלות ומבוטלות, "בין בעל פה בין בכתב, בין במסמכים עבריים בין במסמכים פרסיים." נוסחאות דומות מופיעות גם במסמכים משפטיים מהמאה ה-10 (למשל T-S 16.56 ו-T-S 12.496). המסמך מכנה את בתי הדין של הגויים בידואר ומזכיר את המטבע טרפעיקא המופיע לעתים בתלמוד. ייתכן שזהו המסמך היחיד הידוע המזכיר את הטרפעיקא. בין השורות ועל גב הדף מופיע טקסט בלתי מזוהה ביהודית-ערבית ובו הוראות טכניות מפורטות. לאור האזכור של "זיקוק" (taqṭīr), מדובר כנראה בהוראות להכנת בושם או אלכוהול, או לפחות לתהליך (אל)כימי כלשהו. קטע זה אינו מצוטט בספרות המחקרית. (המידע נמסר בחלקו על ידי עודד זינגר ואיב קרקובסקי.) ASE.

ראש העמוד: פירושו של רב סעדיה גאון על שמות י"ב, א'. גב העמוד: שני קולופונים. הראשון, מעוטר, מציין כי הספר נמנה עם רכוש ההקדש של קהילת אורמיה (אורומיה) שבמחוז אזרבייג'ן המערבית של איראן כיום: "אלכלאם פי החדש הזה מן קול סעדיה בן יוסף אלפיומי תנוח נפשו בגן עדן. קדש לייי לכנסת ארמיה". בהמשך הוסף קולופון שני, מאת אפרים בן עזריהו, שקיבל את הספר מברוך בן ישראל החזן בעיר מראגה (מראגה). ברוך נטל את הספר מאורמיה משום ש"לא נותרה שם קהילה שידעה לקרוא בו ולו מילה אחת בלשון הערבית (הגרית)". הקולופון מנוקד חלקית בניקוד בבלי פשוט. תרגום של הקולופון מובא אצל הירשפלד (1904: 293–294). בניגוד להירשפלד, אפרים בן עזריה אינו חותם בשמו בתוספת "התלמיד הדל. שלום" — מה שמשתמע לכאורה מקריאת "צעיר תלמיד ושלום" — אלא יש לקרוא "צעיר תלמידי ירושלם", כלומר "הצעיר שבחכמי ירושלים".

מכתב מאת רב שלמה בן יהודה, גאון ארץ ישראל, אל סהלאן בן אברהם בפוסטאט, בערך משנת 1030, העוסק בסכסוך המתמשך בין הרבנים לקראים. בין יתר הדברים, מדווח הגאון על תוצאות הבקשה לשחרור שני חברי הישיבה שנכלאו: "ביקשתם השתדלות מלפני המלכות ומן הרוזן, יחיו לעד, בעניין שחרור האסירים, יוציאם האל לאורה. קיווינו לשחרורם מחושך וצלמוות ולפיתוח מוסרותיהם, אך הנה הגיעו כתבים מדמשק [המודיעים] כי הם עדיין כלואים, אם כי הוסרו מעליהם השלשלאות והעולים. עם זאת, שובי הכלא מענים אותם מדי יום, והם סובלים. ישלח מלך הכבוד את דברו, ירפאם ויוציאם לאורה, ויבואו [פקידי השלטון] לראות בצדקתם". המכתב מספק עדות חיה למצוקת האסירים, להתערבות הקהילה היהודית בפוסטאט אצל החליפה והווזיר למענם, ולמעורבות מנהיגות הישיבה הארץ-ישראלית בעניינים אלו, על רקע המתחים בין הרבנים לקראים בתקופה זו.

מכתב מאת אבו אלחיי בן חכים, השוהה בסיציליה, אל חנניה הכהן אב בית דין. תיארוך: בערך 1025 (לא ברור על סמך מה; גיל מתארך אותו לבערך 1020, וסימונסון סבור שנכתב לפני 1020). נכתב על קלף. הכותב מדווח שמכתבו של ראש הישיבה יאשיהו הגיע, והוקרא בקול בבית הכנסת. ככל הנראה יאשיהו ביקש לאסוף כספים עבור ישיבת ירושלים, והמכתב הנוכחי בא להתנצל בשם הקהילה על שלא הצליחה לתרום דבר. הסיבה לכך היא שמס הגולגולת (ג'זיה) הועלה ל-4 1/3 טרי לאדם. ייתכן שיש בו התייחסות למשפחה מסוימת (אולי משפחתו שלו?) שחייבת את המס עבור ארבעה אנשים. הוא טוען שרבים מיהודי סיציליה ברחו "מחמת היראה משליטי הארץ". הקהילה אינה נוהגת לשלוח מכתב לראש הישיבה מבלי לצרף אליו מעט כסף. המכתב נכתב בחודש אלול, והכותב מציין שינסה לגייס כספים בתשרי. המסמך פורסם על ידי גיל וקודם לכן על ידי מאן.

מכתב לאיש מכובד, ככל הנראה אבו יפת יוסף בן אבו סהל. עברית מנוקדת. דהוי למדי. השולח מרמז כנראה על מצוקתו ועל ידידותו עם הנמען. בשוליים נזכרים השמות [...] בן בונדאר ושמואל. כמה מצירופי הפתיחה: "לאדירנו ואור עינינו ארגז התעודה / דגל מחנות ישראל ויהודה / הבחיר בעם קדש / כסהר בחצי חדש / אבי יפת יוסף / שמים על ימיו יוסף / לשומו עדות ביהוסף / כמלך בישורון . . . . . . . . / וכבוד הדר הסגלות / אלי מים מתוח(?) שרשו / וטל . . . בקצירו וגדשו / תורת אמת היתה מורשו / ליל ויומם הגיגו ודרשו / זה הדור בלבושו / יחיד שמנו ורששו(?) / אשר . . . קשורה בנפשו / יברכו . . . . . קדשו / . . . . . . . . . . . . . . . . . . . ויחיה את כלל בניו / ויאיר בם(?) את עיניו / . . . . . . . . . . . . . . . בן אבו סהל הזקן הצדיק והחסיד בכל שיח / אשר ביראתו וצדקתו מצליח".

רקטו: חלקו העליון של טיוטת מסמך משפטי קראי העוסק בירושה לטובת קטינים. מתוארך לתמוז שנת 1315 לשטרות = יוני/יולי 1004 לסה"נ. שלושה נאמנים — אהרן בן שלמה הצורף (חלפן הכספים), אבו בשר ניסי בן אהרן בן בכתויה, ויוסף בן יזדאד — האחראים על נכסיו של סהל בן יוסף, מחלקים את עיזבונו בין בניו לאחר שמת בלי שהותיר צוואה. ארבעת בניו הם אבו אלחסין יוסף, אבו אלטיב בשר, אבו מנצור אהרן, ואבו עמראן משה. שני הצעירים מביניהם (אהרן ומשה) הם קטינים, וחסן בת אבו אלטיב יעקב בן יוסף בן כושנאם יחד עם הנאמנים ימשיכו לנהל את חלקם בעיזבון אביהם. כמה מן השמות המופיעים כאן הם ממקור פרסי. צירוף: אלן אלבאום. ראו גם מסמך נוסף שבו ניסי בן אהרן בן בכתויה מתעד שהאישה חסן בת אבו אלטיב יעקב בן יוסף בן כושנאם תרמה כתב יד של ספר נביאים לקהילה הקראית בירושלים בשנת 1016 לסה"נ.

מסמך משפטי. הסכם שותפות. תיאריך: 1007–1055 (השערה). המסמך מתעד הסכם שותפות בין מנצור בן ישראל הלוי ובין מסעוד בן מבורך, אשר הפקידו 200 דינרי זהב ו-10 דינרי זהב בהתאמה בכיס משותף. לא ברור האם שני הצדדים עסקו בפועל במסחר או שמא רק מסעוד, אולם שורה 19 והעובדה ששניהם היו פעילים במסחר מרמזות על כך שמדובר בשותפות בלתי מוגבלת ביניהם. הרווחים אמורים להתחלק בחלקים שווים, וזאת על אף שאחד השותפים סיפק יותר מ-95% מהון השותפות — חלוקה הנוגדת את מודל ה-מפאוצ'ה (mufāwaḍa) של האסכולה החנפית (ראו אודוביץ' 1970, עמ' 48). התאריך המלא לא נשתמר, אלא רק החודש ושתי הספרות הראשונות של השנה. החתימות מרמזות שייתכן שהמסמך נכתב בתקופת רבי אפרים בן שמריה, בשנים 1007–1055. החתומים: אברהם בן ע'אלב, משה בן דוד הלוי, עזרון בן [?] הכהן, וחוסין רבי אפרים בן שמריה.

מכתב המבקש סיוע עבור אישה שמוצאה מהעיר נרבון, נשלח מהעיר מוניו (מניו) שבצפון ספרד וחתום בידי מספר אנשים (השמות אבדו ברובם). בעברית. תיארוך: ככל הנראה סוף המאה ה-11. האישה הגיעה ממשפחה נוצרית אמידה, התגיירה, ונישאה לרב דוד טודרוס מנרבון. הזוג נאלץ להימלט מפני בני משפחתה הנקמניים של האישה, ומצא מקלט בקהילה חדשה (מוניו), שם נרצח דוד במעשה אנטישמי אלים שאירע בתוך בית הכנסת עצמו. שניים מילדי בני הזוג – יעקב ויוסטה – נלקחו בשבי בידי המבצעים. המכתב הוא בקשת תמיכה עבור האלמנה והתינוק שנותר עמה, המצויים כעת בעוני מחפיר. חוקרים מוקדמים סברו כי האישה הגיעה מהעיירה מונייה (Monieux) שבפרובאנס. המידע מסתמך על מאמרו של בן אותווייט, "מכתב 'הגיורת'", שפורסם ביולי 2020. ראו גם מסמך נוסף שנכתב בידי אותו סופר וקרוב לוודאי מתייחס לאותם אירועים.

עותק מודפס של איגרת המתיימרת להיות מאת שבטי גד וראובן, היושבים בארץ הקודש, אל שבטי יהודה ובנימין. האיגרת קוראת לאחרונים לחזור בתשובה, ובמיוחד לאלו החיים בארצות הנוצרים ונכשלו בנישואי תערובת. האיגרת מזכירה את היהודים ב"עיר ספרד" (יש לציין שהאיות במקור הוא אספיא) וב"עיר איטליה" (באיות טליא) ואת אלו השוכנים בקרב הפלשתים. במכתב מדווח כי שבטי גד וראובן יושבים לבטח ובשגשוג, מצליחים בכל מלחמותיהם וחיים בחסידות מושלמת. כמו כן, נמסר על יהודי הודו כי הם תקיפים יותר מכל שכניהם. תיארוך: מאן מציע שההתייחסות ליהודים בספרד מלמדת שהאיגרת קודמת לגירוש בשנת 1492. אם השערה זו נכונה, אזי האיגרת המודפסת אינה קשורה לפעילותו של דוד הראובני (בניגוד לכתב יד אחר שכנראה קשור אליו), אלא משקפת תסיסה כללית יותר של עניין בעשרת השבטים האבודים של ישראל.

מכתב עסקי מאת אברהם נחום, ככל הנראה ממנזלה, אל אדם בשם שמואל בקהיר. כתוב בעברית. תיארוך: המחצית הראשונה של המאה השש־עשרה. השולח מודיע לנמען כי שלח סכום כסף (23 מטבעות זהב, פרחים) עם השליח ח'ליפה (שורות 9–10, 14), לשם פירעון חובות שונים בקהיר (המפורטים בשורות 6–7, 9 ו־12–13). כמו כן שלח "פייסאס לולואיש" (=piezas lulues), שהוא ככל הנראה מונח לאדינו־ערבי לפנינים, אשר גם הן נועדו להימכר וכספי המכירה לשמש לכיסוי חלק מחובות השולח (שורות 10–14). בין השמות הנזכרים במכתב: שמואל רשידי, אברהם מימון (גיסו של השולח), ושמואל בהלול (קרובו של הנמען, הנזכר גם במקור אחר יחד עם אברהם נחום, שולח המכתב הנוכחי). מוזכר גם המטבע מדין/מואידי. כמו כן מופיע מצרך נוסף בשם ספרדי: ha-escribanía (ככל הנראה שולחן כתיבה?). (חלק מהמידע מאת א' דוד.)

מכתב ממרדכי הלוי מזרחי, ככל הנראה ממירון או מצפת, אל משה חיים ויצחק חיים, במקום לא ידוע. הקטע מכיל גם את סופו של המכתב המופיע בקטע קודם (המתוארך ל-ז' באב התרנ"ו, היינו 1896 לספירה). המכתב נכתב בעברית בידי סופר אשכנזי מקצועי. הכותב הוא יצרן קמיעות וסגולות שאיבד את מאור עיניו לפחות באופן חלקי. הוא מתלונן על ההוצאות העצומות שנפלו עליו: התשלום לסופר שנאלץ לחזור ולשרטט את ציור הקמיע "50 פעמים", והתשלום למשלוח בדואר (הפוסטה) — שכן בתחילה סמך על אגא באבא טהראני שיעביר את המכתבים והקמיעות, אך האיש נמלט והכזיב אותו, ולא נותרה ברירה אלא לשלוח באמצעות הדואר. נראה שכל הפירוט הזה נועד להמריץ את הנמענים להחזיר לו את הוצאותיו. הוא מזכיר את אותו עזרא המופיע במכתב הקודם, וכן את אברהם דיין, בהקשר של הקמיעות והסגולות להולדת בן זכר.

איגרת רועים בעלת מרווחים רחבים בין השורות, מאת נשיא, ככל הנראה דוד בן דניאל. באיגרת מוכרז כי מאיר השר ויצחק הדיין הם שיתמנו לאחראים על מינוי כל השוחטים (טבחים) והשומרים בקהילה הנמענת, וידאגו לכלל צורכיה הדתיים. במקום אחר באותה איגרת מודיע הכותב על זכות נוספת שבכוונתו לממש כלפי הקהילה, ובאותה הזדמנות גם מצדיק את סמכותו: "נבחר עשרה זקנים מקרב נכבדיכם ונחזק את ידיהם כדי שינהיגו את העם, שכן מוטל עלינו למנות זקנים, שופטים ושוטרים. זוהי נחלתנו ונחלת אבינו המלך יהושפט, ככתוב: 'ויעמד שפטים בארץ בכל ערי יהודה הבצֻרות' (דברי הימים ב' י"ט, ה')". בצד השני של המסמך מופיע פיוט בנושא אסטרונומי. בשוליים התחתונים והשמאליים מצוי "סיפור על האסונות הנוראיים שאירעו בלוסנה (אליסאנה), ישמרה האל". (חלק מן המידע לקוח מכרטיסיית גויטיין.)