עברית במסמכי הגניזה — עמוד 30

ביפוליו מתוך פנקס בית דין רבני בקהיר, בעברית. מקום: קהיר. תאריך: שבט/אב ה'תמ"ג, כלומר 1683 לספירה. שמו של "העד השני" מופיע מתחת לכל רישום, ככל הנראה משום ש"העד הראשון" נחשב זהה לסופר בית הדין. בין שמות העדים: אלעזר אסמרלדה, חיים אשכנזי ואברהם הארון. הרישום הראשון בפינה הימנית העליונה של הרקטו מאשר שקטע זה הוא ביפוליו חסר וצירוף לפנקס בית הדין BL OR 6356.1-16 (PGPID 30310). הרישום השני נושא כותרת המפנה לרישום קודם "שני עמודים קודם לכן" בין אברהם ב"ר יהודה טיפא, שלום ב"ר משה ג'עבאס ומרדכי ג'עבאס — שלושתם מופיעים במסמך מס' 63 בעמוד האחרון של BL OR 6356 (PGPID 40941). גם טווח התאריכים של הרישומים בשני קטעי הפנקס עולה בקנה אחד: שבט ה'תמ"ג / אב ה'תמ"ג (הצירוף: מתיו דאדלי). פוליו 1r, צד ימין: (מסמך מס' 1) שורות תחתונות של פסק דין עם העתקי חתימותיהם של שלושה דיינים: ר' מרדכי הלוי (נפטר 1684 לספירה), ר' משה ויטאל ור' ישראל רומאנו. בית הדין פוסק בתביעות ובעניינים שונים בין השותפים העסקיים יהודה קשטלאץ, יום טוב הכהן וחיה שלום. שורות הפתיחה של הרישום מופיעות בפינה השמאלית התחתונה של הוורסו. (מס' 2) הסכם שכירות מעודכן הקשור לשותפות הנדל"ן בין אברהם ב"ר יהודה טיפא לבין שלום ב"ר משה ג'עבאס. בגרסה זו של ההסכם נאמר ששלום כבר גר בדירה בקומה העליונה, אולם מרדכי ג'עבאס מתחייב לשלם את דמי השכירות בסך 25 מדין לחודש (בעוד שברישום הקודם הופיע רק כערב). ההסדר החדש מרמז שכנראה שלום ג'עבאס לא עמד בתשלומי השכירות ומרדכי נכנס בנעליו כדי לקיים את חלקם בהסכם. (מס' 3) שותפות השקעה לטובת יתומה. רחל, אלמנתו של משה טייב המכונה חג', משקיעה 2,400 מדין מנכסי בתה היתומה אצל אדם בשם יהודה מרטלי(?) (מרטלי). סופר בית הדין מציין גם את שם אביה של רחל ואת שם בעלה החדש: בת יוסף הכהן חומצי (ככל הנראה כינוי גיאוגרפי הקשור לחומס שבסוריה) ואשת נסים חיון. פוליו 1r, צד שמאל: (מסמך מס' 4) רשימת חשבונות מעיזבונו של שמואל הלוי שוקייר, הנמצא כעת בידי בניו (שלא נקובים בשמם, באופן מפתיע). אופי החשבונות מגוון מאוד וכולל את "שלוש החרבות של חוסיין צ'אווש", "מחיר השיש שנמכר", שני שעונים (סאעאת ב), מזלף מי־ורדים/בשמים, שכירות שנגבתה מנכסים והוצאות שיפוץ. פוליו 1v, צד ימין: (מסמך מס' 5) הודאת חוב בין אברהם קס[...]ל לבין שלושה אנשים שלהם הוא מבטיח תשלומים עתידיים בסכום כולל של 14,920 מדין: דוד ב"ר שמואל שמחון, יוסף שמחון וסעדיה זרמע. אברהם ישלם 5,000 מדין מהסכום הכולל בתום ששים הימים הראשונים שלו ב"צרף הדיוואן של בולאק", ככל הנראה חלק ממערך המכס העות'מאני בנמל הנילוס. על סמך מבנה התשלומים ייתכן שאברהם החכיר בחכירת משנה את הזכות להפעיל חלפנות בתוך "לשכת המכס" (דיוואן) העות'מאנית, שלגביה שלושת האחרים היו החוכרים העיקריים. להסדר חכירה דומה באותו פנקס בית דין ראו מסמך מס' 64 ב-BL OR 6356. (מס' 6) הודאת חוב שבה יהודה וילאסיד וחתנו משה ב"ר יעקב וילאסיד מתחייבים לשלם עד סוף סיון סכום של 9,150 מדין לפלקונה, אלמנתו של יונתן בן־וילאסיד, ולילדיה. יהודה ומשה מתחייבים לפרוע את הסכום באמצעות חובות המגיעים להם ב"תזכרה" מ"אל־אמיר חסן תאבע סינוס/סינוש(?) אע'א". על יהודה ומשה וילאסיד ראו גם מסמכים מס' 8 ו-18 ב-BL OR 6356. (מס' 7) שורות עליונות של הסכם שכירות עם תנאים ספציפיים בעניין השימוש ו/או חסימת הכניסות לדירה ברובע הנוצרי של קהיר (חארת אל-נצארא). הנכס מתואר גם כסמוך לבתי אדם בשם יוסף הלוי רפי. הדירה הייתה בעבר מקום מגוריו של שמואל הלוי פורח המכונה שוקייר, ולאחר מותו היא בשליטת בניו יהודה, חביב, אברהם ויוסף (אותם אנשים שנזכרו במסמך מס' 4 בקטע זה). משה סאנס מסכים לשכור את הנכס למשך שנתיים בתשלום של 90 מדין לחודש. השורות התחתונות של רישום זה חסרות. פוליו 1v, צד שמאל: (מסמך מס' 8) שורות תחתונות של מסמך שרובו חסר ואינו רציף עם מסמך מס' 7 (שאמור להתחיל בעמוד אחר עם שם רחוב). (מס' 9) שותפות השקעה לטובת קהילת הספרדים. יהודה ב"ר משה טייב המכונה חג' מקבל השקעה של 3,000 מדין מיצחק נאווארו, גבאי קהילת הספרדים. הכספים מקורם ב"מעות הקדש הארגז של הק׳׳ק ספרדים". אם משה יהודה לא יפיק רווח כלשהו עבור הקהילה במהלך תשעת חודשי ההשקעה, הוא מתחייב לשלם 60 מדין לחודש להקדש, כמתנה מנכסיו הפרטיים. יהודה ואשתו שאינה נקובה בשמה מציעים "אסטיפאן זהב עם פנינים" כערבון להשקעה — סוג תכשיט המופיע מפעם לפעם ברשימות נדוניה מהעת החדשה המוקדמת (משמעותו המדויקת של המונח דורשת מחקר נוסף). (מס' 10) כתובה מקוצרת של הכלה והחתן: מירה בת יעקב בן־אלחדב (אלמנת שלמה ריוס) ואברהם ב"ר יצחק דה־ליאון. השווי הכולל של הכתובה הוא 90,000 מדין. לשטר האירוסין של בני הזוג ראו מסמך מס' 59 ב-BL OR 6356. רישום כתובה מקוצרת זה כולל ארבעה פריטי נדוניה שלא נמנו בשטר האירוסין המקורי. (מס' 11) הודאת חוב שבה יהודה ב"ר חיים קשטלאץ מתחייב לפרוע את 1,000 המדין שהילווה לו יום טוב הכהן. (מס' 12) שורות עליונות של פסק דין הממשיך אל הרקטו כמסמך מס' 1. בית הדין פוסק בתביעות ובעניינים שונים בין השותפים העסקיים יהודה קשטלאץ, יום טוב הכהן וחיה שלום. בית הדין קובע כי אין ליהודה תביעות תקפות ומתמשכות כנגד יום טוב וחיה על סמך שטרי המחילות שנערכו ביניהם קודם לכן.

ארבעה עמודים מפנקס בית דין רבני ובהם העתקים של 17 מסמכים משפטיים שונים (שמות העדים כתובים בכתב ידו של הסופר). כולם מסוף שנת 1714 או תחילת שנת 1715 לספירה. המקום: קהיר (מצרים). התיאורים להלן מסודרים לפי סדר הופעתם בסריקות. <b>עמוד 1, מסמך מס' 1:</b> נחמיאס בן שמואל ומרדכי אורטאס בן יעקב מודים כי קיבלו השקעה של 13 ריאלים ספרדיים ממטבעת סביליה (שביליאנוס) ו־12 מעאיידיה מידי חנונה אשת שמואל מסעוד. מקהיר, מתוארך לינואר 1715 (תחילת שבט ה'תע"ה). <b>עמוד 1, מסמך מס' 2:</b> יצחק אשר מודה בקבלת השקעה מאישה בשם מרים, אלמנת יעקב אלרקון. חתום כעד: יעקב בן חביב. מתוארך לינואר 1715 (תחילת שבט ה'תע"ה). <b>עמוד 1, מסמך מס' 3:</b> הסכם שותפות בין גבריאל אפינה (?) ויהודה המכונה צ'לבי/ג'לבי בן־חביב ובין יעקב פיירוז, כאשר האחרון רשום כקראי (מבני מקרא). מתוארך לינואר 1715 (תחילת שבט ה'תע"ה). חתום כעד: רחמים חוטב/חוג'יג' (?). <b>עמוד 2, מסמך מס' 1:</b> מינויו של יעקב הלוי כאפוטרופוס על הנער שלום בן אברהם בן קונונשו/קונונשי (?) אשכנזי (שמו הפרטי: קונונשו/קונונשי). מתוארך לדצמבר 1714 (סוף כסלו ה'תע"ה). <b>עמוד 2, מסמך מס' 2:</b> הסכם עסקי כלשהו בין שמואל הלוי המכונה בקבש (?) לבין ברוך קמפנטון המכונה מצליח. מתוארך לינואר 1715 (אמצע שבט ה'תע"ה). חתום כעד: שלמה זרחיה. <b>עמוד 2, מסמך מס' 3:</b> הסכם כלשהו בין האחים ח'ליפה ושלמה עפיפי לבין המנוח יעקב אלרקון, הכולל שותפות וירושה. יעקב בן־חביב ממונה גם כאפוטרופוס על אליהו הצעיר ועל שתי אחיותיו וידה ואחות נוספת ששמה הושמט בחלל שנותר ריק (שורה 29). <b>עמוד 3, מסמך מס' 1:</b> חוזה שכירות הנוגע לשתי דירות שבבעלות שמחה אלמנת רחמים רסה/דסה, מול דירתו של ברזילי טיו (?) השוחט, ואדם בשם משה ישורון. מתוארך לינואר 1715 (תחילת שבט ה'תע"ה). <b>עמוד 3, מסמך מס' 2:</b> עמרם בן־היני בן משה מודה בקבלת השקעה מאת הדיין ר' ישועה סבאבו/שבאבו המכונה זיין. מתוארך לינואר 1715 (תחילת שבט ה'תע"ה). <b>עמוד 3, מסמך מס' 3:</b> יוסף פורטו ואיס מודה בקבלת השקעה מאת אסטוט/אסטיט אלמנת אברהם. מתוארך לינואר 1715 (אמצע שבט ה'תע"ה). חתום כעד: שלמה זרחיה. <b>עמוד 3, מסמך מס' 4:</b> נסים חנין בן אברהם ממנה את אהרן אפיו (?) מרשיד כשלוחו. מתוארך לינואר 1715 (אמצע שבט ה'תע"ה). חתום כעד: שלמה זרחיה. <b>עמוד 3, מסמך מס' 5:</b> אהרן ראובן מודה בקבלת השקעה מאת מסעודה אלמנת משה וידאל. מתוארך לינואר 1715 (אמצע שבט ה'תע"ה). חתום כעד: שלמה זרחיה. <b>עמוד 3, מסמך מס' 6:</b> שטר אירוסין של אהרן קוזימט (?) בן יוסף וחנונה בת שלמה רווח. מתוארך לינואר 1715 (אמצע שבט ה'תע"ה). חתום כעד: שמעון הכהן. <b>עמוד 4, מסמך מס' 1:</b> שטר אירוסין של משה קוזימט (?) בן יוסף וחנונה בת יעקב רסה/דסה. מתוארך לינואר 1715 (אמצע שבט ה'תע"ה). חתום כעד: שמעון הכהן. <b>עמוד 4, מסמך מס' 2:</b> חוזה שכירות שמעורבים בו מרחבה אשת יהודה כרמונה ואדם בשם אליהו סרגוסי. מתוארך לינואר 1715 (סוף שבט ה'תע"ה). חתום כעד: אליהו טאבון. <b>עמוד 4, מסמך מס' 3:</b> תיעוד חוב שסעיד זרמאג' (?) מדמייטה (כפוטקיא) חב ליהודה כרמונה. מתוארך לינואר 1715 (סוף שבט ה'תע"ה). חתום כעד: אליהו ארוך השוחט. <b>עמוד 4, מסמך מס' 4:</b> שטר שידוכין שמעורבים בו החתן המיועד שמואל לוי המכונה פורך והכלה המיועדת אסתר בת דוד סבאבו/שבאבו המכונה זיין. מתוארך לינואר 1715 (סוף שבט ה'תע"ה). חתום כעד: שמעון הכהן. <b>עמוד 4, מסמך מס' 5:</b> הסכם בין בני הזוג. מעורבים בו הבעל דוד זיין ואשתו אסתר, המסכימה לא להעניק דבר מנדונייתה לבני משפחתה ("לא לאביה ולא לאמה ולא לאיש אחר מקרוביה", שורה 36). מתוארך לינואר 1715 (סוף שבט ה'תע"ה). חתום כעד: שמעון הכהן.

רישום משפטי (מס' 48) בפנקס בית דין רבני בקהיר. בעברית. מקום: קהיר. מיום כ"ג באייר ה'תמ"ג, הוא שנת 1683. (מסמך מס' 48) הכרעה מורכבת ומקיפה בסכסוך משפחתי הכרוך באותה עסקת כתובה, ירושה ובעלי דין מאלה שבמסמך מס' 46 (PGPID 40924): סת אלבית בת יוסף פנג'י(?), אלמנת שמואל טייב המכונה חג', ולצידה ארבעת בניה החיים — יוסף, יצחק, יעקב וחיים (הבן אברהם כבר נפטר). שורות הפתיחה של הפרשה מסבירות כיצד הותיר בעלה של סת אלבית חובות פתוחים אצל גוי בלתי-מזוהה בעת פטירתו, "סכום גדול הרשום בדפתר... קרוב לעשרים אלף מדין", אשר בניה נאלצו להסדיר ולפרוע בבית משפט. האחים גברו גם בתביעה שנייה שהוגשה נגדם על ידי גוי בלתי-מזוהה, אשר טען כי בניין הדירות הגדול שבירושת משפחת טייב הוא למעשה רכוש הקדש (וקף) ולפיכך אין הם הבעלים החוקיים שלו. תביעה שנייה זו בבית המשפט השרעי עלתה למשפחה עשרת אלפים מדין, אותם הוציאו על שיפוצים בנכס (וכך ביססו את בעלותם בדרך של אחזקה שוטפת) ועל השגת ח'ג'ה' (תעודה משפטית) שאישרה כי אין בנמצא כל מסמך וקפייה התומך בתביעת נגד כלפי בעלותם החוקית. האחים שילמו את הוצאות שני ההליכים מכיסם, ולא באמצעות מימוש כלשהו של עיזבון אביהם. דף 13r (המשך מסמך מס' 48): לאחר שהסדירו האחים את חובות אביהם, נפטר אחד מחמשת האחים לבית טייב והותיר אחריו שלושה ילדים ואלמנה, אסתר בת שלום טייב (שככל הנראה הייתה בת דודו מצד אביו). כאשר ניסתה סת אלבית לראשונה להישבע שבועת אלמנה ולגבות את מלוא סכום כתובתה (שבעים אלף מדין), פרץ סכסוך משפחתי בינה, בין ארבעת הבנים הנותרים ובין כלתה אסתר. סת אלבית מינתה שני אנשים כמורשי כוח מטעמה בהליך: יוסף הכהן וחתנו נתן בן אפרים. שני הצדדים הגיעו לפשרה בעניין שווי הכתובה, שלפיה קיבלה סת אלבית חמישים אלף מדין אך ויתרה על כל תביעה לחתולי המושק ולנכסים ברובע הקראים שערכם עשרים אלף מדין (רכוש המוזכר גם במסמך מס' 46). הבעלות על חתולי המושק ועל הנכסים חולקה בחמישיות בין ארבעת האחים ובין אסתר אלמנת אברהם. ארבע נשות בניה של סת אלבית וכלתה האלמנה תרמו כל אחת ארבעת אלפים מדין מנדונייתן (סך הכל עשרים אלף מתוך חמישים אלף) לצורך מימון הפשרה עם חמותן. דף 13v (המשך מסמך מס' 48): שורות הסיום של הכרעת הסכסוך בין סת אלבית לבניה וכלותיה. חלק זה כולל את שמות אביהן של יתר ארבע כלותיה של סת אלבית: מרים בת משה טייב (אשת יוסף), אסתר בת יהודה הכהן (אשת יצחק), רחמה בת דוד טייב (אשת יעקב), וחביבה בת אברהם [ללא שם משפחה] (אשת חיים). לאור הישנותו של שם המשפחה הבלתי-שכיח, סביר להניח כי שלושה מבני טייב נשאו לנשים את בנות דודם מצד אביהם (אסתר בת שלום טייב, מרים ורחמה).

רישום משפטי (מס' 6) בפנקס בית דין רבני בקהיר, המשתרע על פני שלושה עמודים. המסמך כתוב עברית, נערך בקהיר, ומתוארך לכ"ב בשבט ה'תמ"ג (1683). דף 2r: (מסמך מס' 6) הסדר ירושה בעקבות פטירת שמואל הלוי פורך. הרישום בפנקס מפורט ביותר ומשתרע על פני מספר דפים. אשתו של שמואל, עזיזה בת ר' יעקב אבושערה (אבושערה), הקדימה אותו למות. בני הזוג הותירו אחריהם חמישה בנים: אלעזר, יהודה, חביב, אברהם ויוסף (וייתכן שגם בנות, אשר לא קיבלו חלקים בירושה). פרטי הירושה מפורטים מאוד, אך בקווים כלליים: לאחר תשלום הוצאות הקבורה של האב וסילוק חובותיו, יתרת הירושה מתחלקת לשישה חלקים, כאשר שני חלקים מיועדים לאלעזר. הרכוש המיטלטל היחיד שאינו מתחלק הוא שלושה ספרי תורה ושני זוגות של רימוני כסף — וכל אלה נמסרים לאלעזר. הנכסים המגורים של המשפחה בדרב אל-חמצאני (Darb al-Ḥumṣānī) מתחלקים שווה בשווה בין חמשת האחים. בתי המשפחה בדרב דוד הכהן (Darb David ha-Kohen) מיועדים אך ורק לאלעזר. חלק ניכר מהשורות התחתונות של דף זה עוסק בניהול חלקים ספציפיים בנכסים בין האחים. דף 2v: (המשך מסמך מס' 6) חמשת האחים נשבעים "שבועה חמורה בש[ם] ה[מבורך]" כי לא יעבירו לבעלות צד שלישי כל נכס מתוך ירושת הוריהם. הרישום כולל רשימה ממצה של סייגים והחרגות לסוגי העברות הרכוש שהאחים מנועים מלבצען. שורה 18 מציינת כי חלק מירושת האחים כולל גם "בגדים" ופריטים נוספים שאביהם שמואל קנה בעבר "מעזבון" אדם בשם רחמים ארוך. המילה "לונדרא" מופיעה בהקשר לרחמים ארוך, וייתכן שיש בכך קישור בין מותו, מקום מגוריו ו/או רכושו ללונדון שבאנגליה (שאליה הוחזרו היהודים זה לא כבר, בשנת 1656). לאיות דומה של שם המקום האפשרי "לונדרה", ראו מסמך מקביל בגניזה. דף 3r: (המשך מסמך מס' 6) השורות האחרונות של תיק ירושה זה עוסקות בהתחייבות האחים הלוי פורך לתמוך ביתום בוונציה בשם קיון יקר (Qīyūn Yaqar) — שני שמות יהודיים שאינם נפוצים במסמכי הגניזה. שם המשפחה ככל הנראה גזור מן השורש השמי י-ק-ר בעברית, אך שפת המקור של "קיון" אינה ברורה. הסכום של 5,700 מדין שיועד לתמיכה ביתום מגובה גם בחג'ה שהוצאה בבית דין של קאדי ("בחגה שנכתב במחכמת אל קסמה אלערבייה"). הסופר והעד השני של רישום זה הוא שלמה סומך.

ביפוליום הכולל שבעה רישומים של מסמכים משפטיים, ככל הנראה מתוך פנקס בית דין. כמה מן הרישומים מתוארכים לתשרי ה'תצ"א (ספטמבר/אוקטובר 1730). (1) המסמך הראשון בצד הרקטו עוסק בירושת אדם שנפטר בשם יהודה, ובו מאוזכרים בני משפחתו שנותרו בחיים — לפחות אחד מהם מתגורר באיסטנבול/קונסטנטינופול. מלבד האלמנה מלכה, הותיר אחריו יהודה שלוש בנות: בכורה, קאדון/קאדן(?), ובת נוספת ששמה אבד עקב נזק בשורות הפתיחה של הרישום. השם קאדון עשוי להיות תעתיק עברי של המילה הטורקית-עות'מאנית "Kadın" (אישה/גברת), בדומה לשם הפרטי הלאדינו "סניורה" המתועד אצל נשים ספרדיות במסמכי גניזה שונים מן העת החדשה המוקדמת. הצד המסכים למסמך הירושה נשא שם פרטי בצרפתית "ז'נטיל" גנטיל (נחמדה/אדיבה). על סמך הטיות הפועל בנקבה "צותה" ו"הודית", ייתכן שמדובר בבת השלישית ששמה חסר בשורות הפתיחה. (2) המסמך השני בצד הרקטו עוסק בנדוניה של וידה שרה בת משה מניין(?), ומאזכר גם את בעלה שמואל גיאטי(?). המסמך נסוב סביב בית שווידה שרה קיבלה בנדונייתה מאביה בכאניה (קאנייה) שבאי כרתים. השמות שמואל פראנקו ושמעון פראנקו מאוזכרים כבעלים של נכסים סמוכים. (3) הרישום השלישי בצד הרקטו עוסק ביישוב סכסוך בין בני הזוג מסעודה ומשה פארידיס שהופיעו בפני ר' ישועה [זי]ן(?). מובאת רשימה ארוכה של תנאים שבני הזוג מתחייבים אליהם: משה נשבע שלא להרים יד על אשתו, ומסעודה מתחייבת לא לריב עם משה, עם אמו, עם בתו מנישואין קודמים, ואף לא עם המשרתים בביתם (מאוית בצורות שונות: מנשרתים/מושרתים). התנאים מרחיקים לכת עד כדי הגבלת גישתה של מסעודה לפריטי הנדוניה שלה: היא אינה רשאית ללבוש "שום דבר מן הנדוניא ולא מן התכשיטים (joyas)", ועליה למסור את מפתח ארגז הנדוניה שלה למשך תקופה מסוימת. צד הוורסו ניזוק, ועל כן תוכן הרישום הראשון בו אינו ברור. (5-6) הרישומים השני והשלישי בוורסו מתעדים את אירוסיהם של יעקב עלוש וקמר בת יעקב זאני. לא ברור מדוע נכתבו שני רישומים — ייתכן שאחד מהם היה טיוטה. החתימות הן של "אחי החתן רחמים עלוש" ושל אברהם ברכה הלוי. (7) הרישום האחרון מתעד את נישואיהם של יוסף מטיטה(?) וחנונה בת יעקב דסא, וכולל רשימת נדוניה ובה: סנדלים, משי, רקמה ופריטים רבים נוספים.

דף כפול מתוך פנקס בית דין. מתוארך בכמה רשומות לחודש כסלו ה'תצ"ו (1735 לסה"נ). הקריאה של הליגטורה הסופית כ"צו" מאוששת על ידי הכתיב של הכינוי המקובל יצ"ו אצל הסופר. במצטבר מופיעות במסמך אחת-עשרה רשומות, שלמות או חלקיות, על פני ה־recto וה־verso. (1) הערכת כתובה ותשלומה לאלמנה ששמה אבד עקב נזק. ייתכן שהאלמנה התגוררה בבולאק, וזאת על סמך אזכור פגום של נמל הנילוס בשורה הראשונה. השערה זו מתחזקת מן העובדה שהרשומה עצמה מקורה במסמך שנערך בבולאק, אך לא ברור האם פנקס בית הדין כולו נכתב שם. (2) רחמים זין מקבל השקעה בשותפות עיסקא מיצחק פינטוש(?) (פנטש) בסך כולל של 45 זהובי צ'ינזירלי. (3) הודאת חוב בין שלמה פסו ונסים פרובנסל לבין אברהם סראנו על סך 600 זהובי צ'ינזירלי. (4) רשומה פגומה הקשורה לעסקה שבה ישראל מימון קיבל סכום של זהובי פינדקלי ממי ששמו חסר. (5) אירוסין של יעקב בן מרדכי אורטאס ורחמה בת חיים מזרחי. (6) רחמים שבבו, המכונה גם זין, מקבל השקעת עיסקא נוספת בשותפות, הפעם ממשה מיוחס בסך 80 זהובי פינדקלי. (7) רשומה פגומה מאוד של מסמך אישות, אולי אירוסין בין בן נסים מעתוק להרמוזה בת דוד גרבוע. (8) הודאת חוב והסכם בין משה קסטלן לאמו רבקה בנוגע לסידורי המגורים שלה. (9) שותפות השקעה בסחר באלמוגים בין נסים נוח לבין האחים רחמים ו...ם(?) עלוש. (10) סכסוך מורכב בין הגרושה סניורה בת ידידיה בן-ידע לבין בעלה לשעבר יוסף ברוך. הרשומה ממשיכה ומתארת כמויות של בגדים, המכונים לעיתים "פניו" ו"רופה" בלאדינו, שסניורה זוכה לזכות למוכרם על דעת עצמה. ברשומה מעורב גם הסוחר רב ההשפעה אברהם סראנו. (11) הליכים הקשורים בהתאלמנותה הטרייה של שמחה המכונה מרקדה בת יוסף פלקון, הנשבעת שבועה כחלק מתהליך הערכת הכתובה ותשלומה. למרבה ההפתעה נשא בעלה המנוח את אותו השם כאביו (שמעון בן שמעון כהן). אולי אביו של האיש מת לפני לידתו. ייתכן שרשומה אחרונה זו מהווה את שורות הפתיחה של מסמך מס' 1, אך היא פגומה מכדי לקבוע זאת בוודאות. בין החתומים, ובפרט "עדים שניים" (ע"ב) ברשומות אלה, נמנים דוד סמחון, אברהם הלוי, אהרן חנון ויוסף בירב.

מכתב בעברית. מאוחר ולא-גניזה. שמות השולח והנמען לא נשתמרו. השולח הוא ככל הנראה דיין נודד, כפי שעולה ממכתב זה וממכתב דומה שלו. כאן הוא מתאר מקרה משפטי מרתק שהתרחש "באסיפת אנשי העיר" של שׂוּכוֹ, ייתכן שהכוונה לזאכו שבכורדיסטן, שהייתה בה קהילה יהודית חשובה. השולח מסביר כי יביא את הסיפור בגרסה מקוצרת, שכן כבר כתב מספר מכתבים קודמים ולא קיבל מענה. הוא הגיע לשׂוּכוֹ, נכח באסיפה וחקר את "אבי הנער": "ספר לי על נישואי בנך הקטן". האב השיב באסיפת אנשי העיר: "הייתה לי בת גדולה והשׂאתיה, והיה לי בן קטן, ואמרתי (בליבי), 'אתן את בתי לאיש ואביא אישה לבני במקום בתי לצורכי הבית, וכשיגדל תהיה לו לאישה'". הדיין שאל: "האם בנך ידע על כל זה, שאתה מביא אישה לבנך? או שהוא ביקש ממך להביא לו אישה? והבין את מהות האישה?" האב ענה: "בני לא הבין את מהות האישה, ולא אמרתי לו שאביא לו אישה, והוא לא ידע מה זו אישה, אלא אמרתי לבני שאביא אישה לבני במקום בתי לצורכי הבית, עד שיגדל ואז תהיה לו לאישה". וכל אנשי העיר שהיו באסיפה אישרו: "כך היה הדבר. הוא לא אמר לבנו שהוא מביא לו אישה, ובנו לא ידע מה זו אישה, אלא הוא עצמו יזם והביא אישה לצורכי הבית במקום בתו". הדיין שאל: "בן כמה היה בנך כשהבאת לו אישה?" האב השיב: "איני יודע". קם אחר ואמר: "הוא היה בן ארבע עשרה בערך". הדיין שאל את האב: "כשהבאת אישה לבנך, האם היו לו שתי שערות ערווה או לא?" כל הנוכחים אמרו: "לא היו לו שתי שערות כשהביא אישה לבנו". הדיין הקשה: "האם ייתכן שבכל זאת היו לו שתי שערות?" אמרו: "אין אנו יודעים". קם אדם נוסף ואמר: "כשאשתו ברחה ממנו אמרה, 'איני חפצה בו, כי אינו כשאר בני אדם'. בדקתי את אזור ערוותו בפני אנשים אחרים ולא ראיתי שום שערה, היה כנער קטן ללא שיער. כל זה היה בפסח כשאשתו ברחה... לא היו שערות ולא גומות (?) באזור ערוותו...". "ובמכתב ששלחתי לך לפני זה מצוי הסיפור המלא, וכאן קיצרתי". הנער חלה (וככל הנראה מת), ואשתו נפלה לייבום עם קטן בן שש, ואין לרגליה מנוח, ואין מי [...] בסכנה גדולה, עד כדי כך שהיא שוקלת להמיר את דתה. "[הארכתי] במכתב הקודם".

מכתב מאת דודו (אחי אמו) של אבו אלטייב טוב בן דוד אל האחים התֻסתרים, אבו אלפצ'ל סהל, אבו יעקוב יוסף ואבו סהל סעיד בני ישראל בן יעקב. הנוסע הוא יליד אַמוּל שבטַבַּרִסְתַאן, וטוען שהוא בן כשמונים שנה. נראה שהוא כותב מחאלב (אלפו). אביו, סלימאן, נפטר באמול. הכותב יצא לדרכו מערבה, בהכריזו כי גם הוא מצפה למות בדרך ("אשכבה עם אבותי"), והגיע לבגדאד. שם הפקיד 150 דרהם מערביים מכסף משובח ומוטבע בידי שלמה בן אהרן, אשר הסדיר שתי המחאות (סֻפְתַג'אות): אחת בסך 100 דרהם הפרועה לשלושת האחים התֻסתרים בדמשק, והשנייה בסך 50 דרהם הפרועה לסהלוויה בן חיים. ידיד בדמשק, צדקה בן עמרם אלרחבי, היה אמור לסייע בביצוע ההעברות. לאחר מכן הסתבכה הדרך, והוא נתקע בתִּכְּרִית למשך שישה חודשים, שבמהלכם כילה את חמישים הדרהמים שיועדו להוצאות הנסיעה, ונאלץ לשוב לבגדאד כדי לשנות את ההסדר. שלמה בן אהרן הקטין את הסֻפְתַג'ה לסהלוויה מ-50 ל-30 דרהם, ולכאורה לקח לעצמו את ההפרש של 20 דרהם כדמי טרחה עבור הציוד. הכותב בילה לאחר מכן שנה תמימה בדרכים בטרם הגיע לחאלב, כשהוא חסר כול ותלוי בקהילה היהודית המקומית לפרנסתו. בחאלב שמע ידיעות מטרידות על האחים התֻסתרים ועל דמשק, אך אינו מבהיר את טיבן. המכתב כתוב בעברית נוקשה למדי, מקראית בסגנונה, ובמהותו הוא דין וחשבון מודאג על מה שעלה בגורל הכספים שהופקדו בידיו, תוך הסתמכות על אחיינו אבו אלטייב טוב בן דוד כעד שיכול לאשש את גרסתו. הוא חותם בבקשה מהאחים לשוחח ישירות עם אבו אלטייב. נראה שהוא מנסה להוכיח שלא התרשל בכספי אחרים, בעוד מצבו האישי הידרדר עד כדי ייאוש. מכתב מעניין מאוד מבחינת ההבנה של אופן פעולתן של המחאות בינלאומיות. מעניין גם שהכותב — דובר פרסית כשפת אם — מאיית סֻפְתַג'ה בצד"י במקום בגימ"ל, כפי שמקובל בערבית. כתב היד היה בעבר ברשותו של מזכיר האגודה הגיאוגרפית המצרית, אדם בשם מֶנְיֶה; הוא עדיין היה שם כאשר יצחק בן צבי ערך את הטקסט בשנת 1938, אך מאז לא נראה, וחיפושים אחר תצלום בארכיוני יד בן צבי לא העלו דבר.

שטר מכר על בית מגורים ועל דירת הקומה העליונה שלו ברובע היהודי בקהיר. מתוארך לשליש הראשון של ניסן 542[4] לבריאת העולם, דהיינו מרץ-אפריל 1664. ייתכן גם תאריך של שנת 542[1] לבריאת העולם, שכן רק האות הראשונה של המילה האחרונה נראית לעין (כלומר, לחלופין 1661 לסה"נ). השורות הפותחות מספקות סקירה של עסקאות קודמות הקשורות ל"קאעה המעלקה" (הקומה התלויה למגורים) הפונה אל דרב תלמוד תורה. המונח האדריכלי הערבי "מעלקה" ידוע בעיקר בשימוש המקומי בכינוי הכנסייה התלויה בפוסטאט, רמז לאופן שבו בית התפילה הקופטי נבנה מעל מבנה אחר (חלק מהביצורים של קצר אלשמע). שורות הפתיחה מפרטות כיצד הנכס בן שני החלקים נרכש בסופו של דבר על ידי אסתר אשתו של יעקב בן יצחק לוריא אשכנזי, שבעלה יעקב היה, באקראי, מי שרכש ומכר אותו מחדש מספר שנים קודם לכן. מטרת המסמך מתבררת בשורה 26, שם אסתר ובעלה יעקב מוכרים את הנכס לאדם בשם יוסף בן-שאנג'י תמורת 25,000 מדין. מאחר שהמסמך מתוארך לשנות ה-60 של המאה ה-17, נראה לא סביר שיעקב היה בנו של המקובל המפורסם ר' יצחק לוריא אשכנזי (נולד 1534 - נפטר 1572 לסה"נ) – דבר שהיה הופך אותו לבן כתשעים אם נולד בסביבות 1570 לסה"נ. לר' יצחק לוריא אשכנזי ידוע רק על בן אחד, משה, שמת בצעירותו בשנת 1555 לסה"נ ונקבר בצפת. יעקב מוזכר בקשר לאחיו אברהם [בן יצחק] לוריא אשכנזי, שהיה בחיים באב 5415 לבריאת העולם (1655 לסה"נ). נראה ששריד אחד משמר רק את חותם הדיו של שריד אחר; הקשר בין שני הקטעים ואופן קיפולם אינו ברור לחלוטין מתוך התמונות הדיגיטליות. הקטע המכיל טקסט קריא הוא היחיד מבין השניים שנושא כתב נראה לעין. יש לציין כי "תמונה 1" ו"תמונה 2" אינן הצד הקדמי והאחורי של המסמך, אלא החלק העליון והחלק התחתון של הצד הקדמי.

כתב יד כמעט שלם של חמישה חומשי תורה, בלוויית תפסיר רס"ג והערות מסורה, שהועתק בשנים הראשונות של המאה האחת־עשרה. סדרת קולופונים שהועתקה בשינויים קלים במקומות שונים לאורך כתב היד (בפתיחת כל אחד מחמשת החומשים ובאמצעם) מתעדת את מעברו בין כמה דמויות ידועות וחשובות. הקולופון הראשון הוא זה של המעתיק, שמואל בן יעקב, הסופר המוכר שפעל בשני העשורים הראשונים של המאה האחת־עשרה בפוסטאט, ואשר גם היה הסופר שמאחורי 'כתר לנינגרד'. הבעלים הראשון של כתב היד היה שלמה הפקיד (נציג הסוחרים) בן אברהם, שפעל בצור בראשית המאה האחת־עשרה, והוזכר בכמה מסמכים מן הגניזה. הבעלות המתועדת השנייה על כתב היד היא של אב בית הדין שלמה בן אליהו הכהן גאון, שרכש אותו לבנו צדוק בשנת 1084 בצור. קולופון זה (החוזר לאורך כתב היד) נכתב בעברית בידי עמרם בן צדקה, סופר מוכר בצור באותה התקופה. הבעלות השלישית היא של "סית אלכל מבארכה, בת הגאון" — דמות שאינה מוכרת עד כה. קולופון הבעלות הרביעי מתעד את הבעלים עובדיה בן עולא "השר הנכבד", והוא הוא עובדיה/עבדאללה, שמינויו למנהיג כל קהילות ישראל בארץ אלשאם בשנת 1193 מתועד במקום אחר. יוחסין של עובדיה מפורטים בקולופון לאורך חמישה דורות, וכמה מבני משפחתו מוכרים ממסמכים וקולופונים בגניזה ממצרים של המאה השתים־עשרה. כל הקולופונים שתומללו כאן מופיעים בעמוד 129 בכרך השני, למעט הקולופון הראשון והאחרון המצויים בעמוד הראשון ובעמוד האחרון של כתב היד בהתאמה. הקולופון החמישי והאחרון של הבעלות כתוב בערבית־יהודית. הוא נושא את התאריך כ"ח במרחשוון א'תקצ"ח לשטרות, שהוא 24.11.1286 (17 בנובמבר על פי הממיר). האיש שרכש את כתב היד היה אבו צאלח הכהן, "תפארת הסופרים", בן פרחיה הרופא.

דף כפול הכולל ארבע רשומות של מסמכים, ככל הנראה שריד מפנקס בית דין. בצד הפנים (recto): (1) שטר הודאה על חוב בין משה בנבנישתי לבין שבתי בן מרקאדו מוגנאג'י (Mujnajī?). טיוטה של השטר בדף בודד שהוציא בית הדין במקביל לרשומת הפנקס שרדה במסמך נפרד. (2) שטר אירוסין בין סעדיה מימון בן מוסא לבין [אס]תר בת רחמים הלוי, המכונה צפי(?). שמה הפרטי של הכלה ניתן לקריאה בהשוואה למסמך הקשור הנמצא בדף נפרד, שאף הוא נראה כטיוטה של שטר אירוסין בדף בודד שהוציא בית הדין. מתוארך לחשון ה'תצ"א (1730 לסה"נ). (3) שותפות עסקית להשקעה בין האחים יוסף ושלמה אלמושנינו ב"עסק העטרליך" (סחר בשמים ובעשבי מרפא). הסופר בחר להשתמש בשם העצם המופשט הטורקי "ʿattarlık" כדי לציין את המקצוע. עסק האחים שכן בחנות ב[סוּ]ק אל-בּוּנדוּקאניין שבקהיר. למיקומו של שוק זה במאה השמונה-עשרה, ראו ערך המפתח בעבודתו של אנדרה ריימון על האומנים והסוחרים בקהיר. בצד האחור (verso): (מסמך מס' 4) הסכם שותפות חלקי, שבו מוזכר שאחד השותפים, ר' אליהו מוצירי, מתכוון לעבור מקהיר לאלכסנדריה. השותפות, לתקופה של שנתיים, עוסקת במכירת בדים/בגדים, ומכונה כאן במילה הטורקית "çuhacılık". המסמך נשען גם על המונח הלאדינו "ropas" (בגדים) ועל מונח נוסף (דיטאס) לתיאור פריטי החומר העומדים במרכז עסקי השותפות. מונח אחרון זה מופיע במילון הלאדינו של כהן וכהן-גורדון כ"לוגו; סמל", דבר שעשוי להעיד שהשותפות עסקה גם ברקמה, אך משמעותו המדויקת של המונח נותרה לא ברורה. שני השותפים, שלמה סיקיל ושבתי המכונה מרקאדו מוגנאג'י, מתחייבים לנהל את מכירת הבגדים שלהם בסוּק אל-סלאח שבקהיר (שמיקומו אף הוא רשום במפתח של ריימון).

מסמך משפטי הנוגע למכירת נכס מקרקעין ברובע הקראי. בעברית. המקום: קהיר. התאריך: יום שני, כ' באב ה'תל"ו (1676 לסה"נ; ולא 1646 לסה"נ, כפי שמצוין במטא-דאטה של "כתיב"). הסופר הוא צפניה זרחיה. המסמך משתרע על פני 91 שורות, ונמנה עם המסמכים המשפטיים הארוכים ביותר מן הגניזה של ראשית העת החדשה. כששים השורות הראשונות מגוללות את שרשרת העסקאות וחלוקות הנכס שקדמו למכירה הנוכחית, כשהמוקדמת ביניהן מתוארכת לשלושים שנה קודם לכן — ו' באייר ה'ת"ד (1644 לסה"נ) — אז עבר הנכס בין בני משפחת באג'ילייר, אל ח'ליפה באג'ילייר ואשתו שמחה בת דוד באג'ילייר (ככל הנראה בני דודים מצד האב). שמחה מוכרת חלק מן הבניין לחיים בן יהודה הלוי צבי — דירה בקומה העליונה ופינת ישיבה קטנה — וכל הצדדים מסכימים על תנאי תשלום שכר הדירה לבעלי הבית המשותפים שלהם (שורות 24–26). חיים ואשתו ג'מילה בת משה אלטורטוס התגרשו לאחר מכן, וג'מילה קיבלה את הנכס הנדון כחלק מסידור כתובתה. לאחר מותה של ג'מילה ירשה את הדירה ואת פינת הישיבה בתה חנונה בת עמנואל אורחה (ככל הנראה ג'מילה נישאה בשנית לאחר גירושיה). חנונה מכרה בסופו של דבר את חכירת המשנה של הנכס בסיוון ה'תל"ג (1673 לסה"נ), אך רכשה אותו מחדש תמורת 1,500 מדין יום אחד לפני הנפקת מסמך זה בשנת 1676 לסה"נ. מטרת המסמך מתבהרת בשורה 60: חנונה ובעלה יצחק חלפון מוכרים מחדש את הדירה ואת פינת הישיבה יום אחד לאחר רכישתן. הקונה הוא משה שומר, המשלם לבני הזוג 1,500 מדין (באופן מפתיע — אותו מחיר עצמו ששולם יום קודם לכן). משה שומר מופיע גם במסמכים אחרים מסוף המאה השבע-עשרה, וכך גם הסופר צפניה זרחיה.

מכתב בעברית. הכותב הוא אליה בן אליקים, השוהה בדמיאט, והנמען הוא משה בן יהודה באלכסנדריה. במכתב זה חתם הכותב בשמו הפרטי בלבד, אך בכתב יד אחר משלו הוא חתום בשמו המלא. תיארוך: יום שלישי, כ"ד בכסלו (כפי שמצוין במסמך), ככל הנראה שנת 1486 לסה"נ — השנה הראשונה שבה חל כ"ד בכסלו ביום שלישי לאחר 1484, מועד מכתבו הקודם של אליה ששרד. נושא המכתב: משלוחי כתבי יד. אליה מדווח כי קיבל שני מכתבים מהנמען באמצעות אבראהים טורג'ימאן (טורצימן). משה קיבל מאליה את הספר "תורת האדם" של הרמב"ן, אך התלונן במכתבו על איכות הכתיבה הירודה. אליה מתנצל ומסביר כי בעת שהותו בכרתים, כאשר הדריך את הסופר, הקפיד שהנייר והכתיבה יהיו באיכות גבוהה — אף יותר מן הדוגמאות ששלח למשה בעבר. ההידרדרות באיכות התרחשה ודאי לאחר שעזב את המקום. בהמשך מדווח אליה על מחיר ההעתקה: ככל הנראה התחייב לשלם לסופר שני מרצ'לים לכל כרך (לפי בניהו), או לחלופין שנים-עשר מרצ'לים עבור הסט המלא (לפי דוד). המרצ'לו היה מטבע כסף שהונהג על ידי ניקולו מרצ'לו, הדוג'ה של ונציה בשנים 1473–1474. על הנמען לחשב את שער ההמרה בין המרצ'לים לדוקטים הוונציאניים. באשר להעתקת ספר יוסיפון, הכותב אינו זוכר במדויק את המחיר הסופי שעליו סוכם עם הסופר. באשר להעתקת מגילת אסתר, מבקש הכותב מהנמען בדחיפות לשלוח אותה אל מרדוך בפוסטאט, אשר יעבירה לכותב בדמיאט. ישנה התייחסות סתומה ל"אלוייזה פיזן" — אולי שם פרטי, אפשר שמדובר באלואיזה פיזאן. הכותב שולח דרישת שלום לצדקה, שאברהם דוד מזהה עם צדקה נס המוזכר במסמך אחר. המידע מבוסס על מהדורתו והערותיו של אברהם דוד.

מכתב מאת יוסף קולון בן פרץ, היושב בירושלים, אל נסים ביבאס בקהיר. בעברית. תיארוך: הרבע הראשון של המאה ה-16, וכמעט בוודאות שנת 1511 לספירה לפי אברהם דוד. הנמען היה דיין בבית דינו של הנגיד. הכותב מבקש מהנמען להשתדל אצל הנגיד למענו ולהשיג עבורו הכפלה של ההספקה (קצבה ללימוד תורה) שהוא מקבל. שמואל אלצלאח ושמואל חלפתא קיבלו לאחרונה תוספת של 2 דוקטים לחודש, ובניגוד לכותב, אין להם אישה וילדים לפרנס. אם יתעורר מי שיטען שלכותב יש מקורות הכנסה נוספים (והוא אכן מודה לכאורה בהכנסה מסוימת מן הגת ומן הגורן), הוא נשבע שאין לו כסף שאמור להגיע אליו, מלבד 37 דוקטים שחייב לו אברהם בן שאנג'י, שאין בכוונתו להחזירם בקרוב. הנגיד שולח לו כיום רק 24 דוקטים בשנה, בעוד שאפילו 50 דוקטים בשנה בקושי יספיקו לו. אילולא נסיעת עסקים או מגבית של חודשיים לדמשק, היה הכותב נאלץ למכור את כל ספריו כדי לכסות את חובותיו. הוא נשבע שהוא מוכר את הבגדים שלגופו כדי לרכוש גמרות, שכן בנו, ברוך השם, לומד כעת מסכת תענית, וכבר למד מסכת ברכות תחת חניכותו של ר' משה הסומא. אם הנגיד לא ייאות לבקשתו במהרה, לא תהיה לכותב ברירה אלא לבוא בעצמו למצרים כדי להציג את עניינו, ואז, כך כותב יוסף בחוצפה לא מבוטלת, הנגיד יידרש לשלם גם את הוצאות נסיעתו. דוד אלמצרי מאשר שקיבל את ה"טרחה" (?) ששלח לו הנמען. המכתב מסתיים בהמלצה על מוסר המכתב, יום טוב, שהיה תלמיד בישיבתו של ר' שמואל מסעוד. בני הכותב, פרץ ונתנאל, מנשקים את ידי הנגיד. בצד השני (verso) מופיעים שרבוטים סקרניים. המידע מתבסס על מהדורתו של אברהם דוד.

שטר משפטי, ככל הנראה הסדר חשבונות בסיום תקופת חכירה. כנראה מבית דין רבני. בעברית. מתוארך: יום ראשון, ה' באב ה'ת"ד, היינו 1644 לסה"נ. הסופר: יעקב אבי זמרא (אולי מצאצאי הרדב"ז?). חתומים: יעקב אבי זמרא; משה אוזילו (הצד המסכים); והעד השני משה אלבוטיני. המחכירים: משה בן עבד אלכרים ברכה; נצראללה יוסף בן עבד אלוואחד הרופא; אברהם קודייסי בן יעקב אלקיים המכונה מקרי(?). המחכירים הם קראים ("מבני מקרא"). הנכס: "הקאעה הגדולה בדרב אלמדוור שבה היה משה גר". החוכרים: משה בן יצחק אוזילו; אברהם בן יעקב מראחה(?). תקופת החכירה: 4 שנים, החל מאדר ה'ת"א (שטר החכירה המקורי נכתב ביום חמישי, י"א באדר ה'ת"א, היינו 1641 לסה"נ; ככל הנראה ערכו את שטר החכירה הן בבית דין יהודי והן בבית דין מוסלמי, שכן ישנה גם התייחסות ל-ḥujja sharʿiyya—אלא אם כן ביטוי זה מתייחס באופן חוזר למסמך המשפטי היהודי). דמי השכירות: גרוש אבו כלב אחד לחודש. החוכרים אף נתנו למחכירים הלוואה (פיקדון בטחון?) של 60 פרחים שריפים (או שמא כל חוכר נתן 30 פרחים?). אברהם מראחה כבר העביר קודם לכן את חלקו ביתרת תקופת החכירה לשלמה אבו קאיה (במסמך מתאריך י' בסיון ה'ת"ג). כעת, משה אוזילו מעביר את חלקו ביתרת החכירה לאותו שלמה. משה קנפנטון מוזכר אף הוא כעד בגוף המסמך. חלק מן הפרטים אינם ברורים, וייתכן שיתוקנו לאחר בחינה נוספת של המסמך.

מכתב מאת פארס בן אברהם, ככל הנראה מירושלים, אל אלישע פיירוז ויוסף סנבולי (אולי סטנבולי, מאיסטנבול), ככל הנראה בפוסטאט/קהיר. כתוב בעברית בסיסית. מתוארך: י"א באב ה'תפ"ד, היינו 1724 לספירה. הכותב מדווח כי תשעה עולי רגל קראים הגיעו מירושלים, ובהם דוד שוחט, משה, ויעקב כהן. בדרכם, ברמלה, חויבו בתשלום של 23 אלטס, והם השיבו: "הפקיד שלנו בירושלים ישלם בעדנו". בעקבות זאת בא ה"צוהדר"(?) של אחד מפקידי השלטון ודרש את הסכום מן הכותב (שהיה כפי הנראה הפקיד של הקהילה הקראית בירושלים). מאחר שלא היה בידו כסף לפרוע את החוב, הלך ולקח הלוואה מ"הגויים", וכעת, לאחר תוספת הריבית, הוא חייב יותר מ-35 אלטס. במידה ויטען מישהו שעל הקראים בדמשק לכסות הוצאה זו, התשובה אינה ברורה לחלוטין, אך עולה ממנה כי המצב בדמשק חמור מאוד עד כדי כך שאי אפשר אפילו ללכת בדרכים. הכותב מבקש מן הנמענים לפנות אל עולי הרגל (שכבר חזרו למצרים) שיחזירו לו את ההוצאה שהוציא בעבורם. "בשם האל, ישלחו לי את התשובה, (או?) אז אלך לדמשק, ואנשים אלה יישאו את חטאם". המכתב מסתיים בדרישות שלום לאישים שונים בפוסטאט/קהיר ובתזכורת לשלוח עוד צדקה לירושלים, וכן בשתי חתימות של אנשים נוספים המאשרים את טענות הכותב. בכתובת המכתב נכתב: "הקורא זאת בלא רשותו, ייקבר בלא כסותו". השם משה מיוחס מופיע באותו צד של הכתובת, אך הקשרו אינו ברור.

recto: שטר מכירה. רבני. בעברית. מתוארך: יום שלישי, י״ד באלול ה׳שכ״א = 26 באוגוסט 1561. מקום: קהיר (מצרים). אישה בשם קמר, אשתו של יוסף אלאחדיב(?), מוכרת לדוניה אסתר, אלמנתו של אברהם טורטוש (טורטוס), את הקאעה הקטנה שלה, את העלייה ואת הקויעה המשמשת כמטבח, כולן ממוקמות בשכונה הקראית, בראש הסמטה הפונה לבאר שממנה שואבים הסקאיין את מימיהם. המחיר: 20 דוקטים ונציאניים מזהב. קמר קיבלה את התשלום במלואו פרט ל-4 מדינים. בהמשך מתברר שמדובר למעשה במעין משכנתא: קמר תישאר בבית למשך 12 חודשים תמורת שכר דירה חודשי של 12 מדינים. אם תצליח לגייס 20 דוקטים במהלך אותה שנה, אסתר תמכור לה את הבית בחזרה. כל זאת הוחלט בהסכמת בעלה של קמר, יוסף. בהמשך מופיעה תניה מבלבלת הקובעת כי הדבר הוחלט גם בהסכמת יעקב בן יוסף ה"נזכר לעיל" (אף שאדם כזה לא הוזכר קודם) ואשתו אסתר בת דוניה קמר (האם היא הקונה? בתה של המוכרת? שתיהן גם יחד?). השטר נכתב ונחתם על ידי אליה בן דוד חבריה, שחתם גם על שטרות נוספים, וייתכן שכתב יד נוסף הוא שלו. על השטר חתום גם נתן בן יצחק דמוך(?). המסמך פורסם על ידי אברהם דוד, אך הזיהוי והתעתיק שלו צורפו בטעות למסמך אחר במאגר. verso: מסמך משפטי נוסף. בעברית. אולי טיוטה של הסכם שותפות בין סעדיה לובי(?) בן חלפון לבין יצחק בן נסים.

מסמך משפטי על קלף בעברית לעסקת מכירה של נכסים ברובע הקראי בקהיר. המסמך מתוארך לשליש האחרון של חודש [טבת] בשנת 5458 לבריאת העולם, היינו 1697/98 לסה"נ. ניתן להסיק שמדובר בחודש טבת, שכן זהו החודש היחיד הנגמר באות ת' (האות היחידה הנראית בסריקה) מבין חודשי השנה. אחת מחתימות העדים על המסמך היא של הסופר הרבני גבריאל קונפורטי. המסמך עוסק במכירת קאעה (אולם) גדולה ברובע הקראי בקהיר ובנכסים נלווים: מחצית חצר, דירה בקומה העליונה של המבנה, באר וכן נדל"ן נוסף הקשור לעסקה. השורות הראשונות מפנות לעסקה קודמת שנעשתה בנוגע לנכסים אלה בין המוכר שמואל ערובאס לבין הקונה משה כהן עלון. עלון מופיע בכמה קטעים מסוף המאה השבע-עשרה. העדים לאותו מסמך קודם היו שמואל בן-נעים ומשה שׁוֹ[מר?], אולי אותו סופר המוכר ממקורות נוספים מסוף שנות ה-1600 בקהיר. כעת מוכר משה כהן עלון את הנכסים לאחים יוסף ואברהם בן רחמים זגדון תמורת 15,000 מדין. ככל הנראה זהו עותק המסמך שהוחזק בידי האחים זגדון, שכן משה כהן עלון חותם עליו כצד המסכים לעסקה. לא ברור כיצד הגיע קטע זה לגניזת דאר סמחה, שכן אף אחד מהצדדים המשפטיים המעורבים אינו רשום כחבר הקהילה הקראית — בניגוד למקרים השכיחים שבהם מסמכים משפטיים רבניים נשתמרו בטעות בבית הכנסת של דאר סמחה.

נוסחאות (פורמולריות) למסמכים משפטיים. המסמכים שבצד הפנים (recto) עוסקים במינוי שליח לקבלת גט. אף שהשמות במסמך עצמו הם גנריים (פלוני בן פלוני), נשתמר תאריכו של מסמך המופת — שנת 1726 לסה"נ (ט"ו באלול ה'תפ"ו) — וכן שמותיהם של בעלי הדין המקוריים בתחתית המסמך: האישה היא סול המכונה סניורו (?) בת יחיאל אברון/עבדון; השליח הוא אלעזר בן מיכאל מומיליאן; ונזכר גם שמו של דוד פייסאנו (?). אחת משתי הנוסחאות שבצד האחור (verso) היא להצהרה על "מוכת עץ" (אישה שבתוליה נפרצו שלא בדרך תשמיש). הנוסחה השנייה שבצד האחור עוסקת בפעילות של שותפות עסקית בזהב ובכסף עבור המטבעה הקיסרית העות'מאנית בקהיר, הנכתבת בשגיאות איות כ"צ'אר אלצ'רב" (Ḍār al-Ḍarb במקום Dār al-Ḍarb). מקום העסק מצוין כ"שוק המודדין המעלין", ככל הנראה "שוק השוקלים" — מן המילה העברית "למדוד" — כש"מעלין" מורה על שיוך ממלכתי במשמעות "נשגב/רם". המונח הקרוב "מדודין" נפוץ במסמכים משפטיים מן העת החדשה המוקדמת בהקשר של מטבעות "שקולים/מדודים" כראוי. מניית הזמן של השותפות נזכרת בזיקה לחודש הקופטי תות (Tūt), שהיה חלק גם מן הלוח הפיסקלי העות'מאני במצרים.

רישום משפטי (מס' 44) בפנקס בית דין רבני בקהיר (בדף 11ר-ע). בעברית. מקום: קהיר. מתוארך ט"ז באייר ה'תמ"ג (1683). (מסמך מס' 44) הסכם גירושין, מזונות ומשמורת ילדים בין אליהו חלפתא/חלפקא(?) לבין קומפראדה המכונה פרלה בת משה סמחון. קומפראדה מקבלת את מלוא שווי תשלומי כתובתה ומבטיחה לעצמה משמורת ראשונית על בתה. אליהו מסכים לשלם לקומפראדה תשלום שנתי של 120 מדין למזונות הילדה — אלא אם כן הבת תחליט בעתיד לגור עם אביה במקום עם אמה. במקרה כזה, קומפראדה מתחייבת להעביר לידי גרושה רשימה קטנה של תכשיטים (פריטים שיועדו לנדוניית הבת). בשורות המאוחרות יותר נקבעים סידורים בנוגע לבעלות על פריטי הנדוניה האפשריים במקרה שבת הזוג הגרוש תמות לפני נישואיה. כמו כן מוזכרת מעורבותו של יעקב סרגוסי בסידורים: ברשותו חמישה מתקאל של זהב שיועדו לנדוניה האפשרית של הבת, ששמה אינו מצוין. סביר להניח שמדובר באותו יעקב סרגוסי המופיע במסמך מס' 40 בפנקס בית הדין, שגם שם מעורב בהעברת רכוש נישואין מטעם כלה שאין לו עמה כל קשר משפחתי ישיר (אלא אם כן קשרי המשפחה ביניהם לא נרשמו על ידי סופר בית הדין בשני המקרים).

מסמך משפטי העוסק במכירת בית או מבנה הרוס. מתוארך לדצמבר 1719 לסה"נ (ט' בטבת ה'ת"ף). המיקום: ייתכן שירושלים, על סמך הקנס המוזכר בשורה 30 ("לתת בתורת קנס לע׳׳ק ירושלם"), אך ייתכן גם שמדובר בקנס שנגבה בעיר אחרת ונשלח לירושלים לצרכי צדקה. השורות הפותחות עוסקות בהסדרי ירושה ובעסקאות נכסים בין האחים יצחק, מרדכי ובנימין געדי (וכן בנו של מרדכי, משה געדי). חלק מההסדרים הללו, או כולם, נרשמו במסמך קודם (שטר חלוקה) בפני בית הדין של "קהילת פורטוגל" (ק׳׳ק פורטגאל). הדיין שכיהן בהסדרי הירושה והנכסים הקודמים היה ר' אברהם צרפתי. אזכורה של קהילה זו אינו שולל את האפשרות שהמיקום הוא קהיר, שכן בית כנסת פורטוגזי פעל בה בתקופה הנדונה. שורה 13 מסמנת את הנקודה שבה המסמך מתחיל לפרט הסדרים משפטיים חדשים בנוגע לנכס ה"חורבה" הנזכר בשורות הפתיחה. ה"חורבה" נמכרת על ידי משה געדי לאדם בשם משה מוסקאטיל/מושקאטיל (מוש'קאטיל), שם משפחה אשכנזי בלתי שכיח הנכתב כיום בצורות שונות: Muszkatel, Mushkatel, Muscatel, Moskatel. בשורה 18 מכונה הנכס באופן מעניין "החורבה הנז׳ המצויינת".

מסמך משפטי בעברית. נכתב בפוסטאט, אך משולבים בו העתקים של שטרות נוספים מבית הדין בגרנדה, שאף הם כוללים העתקים של מסמכים אחרים. התיארוך הוא אמצע המאה האחת־עשרה, על סמך אזכוריהם של יושע בן נתן ושל פרג'/פריג' בן שעיב (לפי משה יגור). המסמך מתעד את הופעתו של נתן בן שמואל הספרדי בפני בית הדין כשבידו שטר הרשאה שנכתב בגרנדה, ואשר מצוטט להלן "מילה במילה". השטר המצוטט מגרנדה מתאר כיצד שמואל בן אברהם בן מאיר, הידוע בכינוי אבן קאלוס מלוסנה (אליסאנה), הופיע בבית הדין שם והודיע כי אביו אברהם נפטר במצרים, והותיר אחריו סחורה וצוואה מפורטת, וכן מינה את יהושע בן נתן (הידוע בשם אבו אלסרור ימני אלאנדלסי) כנאמן הממונה על הרכוש. סכום נכבד של 150 דינרים כבר נגבה, אך נותר רכוש נוסף, ובכלל זה ארבע חבילות (אעדאל) הרשומות על שם פריג' בן שעיב, מקומי מצרי, וזאת משום שכפי הנראה "השליט המושל במצרים" נוהג להחרים רכוש שהיה שייך ל"זרים שנפטרו". בהמשך שטר בית הדין מצוין פתק (פטקא) המפרט רכוש זה, והפתק עצמו מצוטט מילה במילה במקורו הערבי־יהודי. בנקודה זו המסמך נקטע.

ורסו (שימוש מקורי): טיוטה של מסמך משפטי בעברית, מקהיר, מתוארך לא' בתמוז ה'תצ"ד (1734). אברהם דילמאר (דילמאר) משכיר נכס (עלייה) ליהושע הכהן לתקופה של שנה אחת. מיקום הנכס מתואר ביחס לבתים שבבעלות ראש משמרה יהודה מדינה. דמי השכירות עבור כל שנים-עשר החודשים הם 11 זינג'ירלי. ישועה משלם 6 זינג'ירלי מראש. נראה כי יתרת 5 הזינג'ירלי תשולם בשני תשלומים של 2 פינדיקלי (2 פינדיקלי = 2.5 זינג'ירלי). בהמשך מופיעים תנאים נוספים. אין על המסמך חתימות עדים, והוא מסומן במחיקה באמצעות ארבעה קווים אנכיים. הסופר השתמש בספרות הערביות "2" ו-"3" כדי לסמן תיקונים בהערות סיום המופיעות מתחת לגוף המסמך. רקטו (שימוש משני): מסמך משפטי, אולי טיוטה. התיארוך הוא זמן קצר לפני או אחרי 1734, על בסיס תיאור הוורסו. המסמך עוסק בשותפות בין יעקב מזרחי בן דוד מסלוניקי ובין בנימין בן אסטרוגו מסלוניקי. המיזם העסקי המשותף הוא ייצוא רופאס (=בגדים, בלאדינו) מרשיד ומאלכסנדריה לאיזמיר. ברקטו מצוין כי המסמך נכתב בקהיר (שורות 26, 34). המטבע הנזכר: פינדיקלי. דרוש עיון נוסף.

מסמך משפטי בעברית שנכתב בקהיר. במבט ראשון נראה כי התאריך הוא אלול ה'ת"ך (אוגוסט-ספטמבר 1660), אך חתימת אחד העדים, שזהותו לא זוהתה, דומה באופן מובהק לחתימה המופיעה במסמכים מתקופה מאוחרת בכמאה שנים. מאחר שאחד מאותם מסמכים מתוארך בבירור לשנת ה'ת"ק, סביר להניח שגם המסמך הנדון נכתב בסביבות אותה תקופה, על מנת שתישמר זהות החתימה של אותו עד. על המסמך מופיעות שתי חתימות עדים: האחת מסוגננת מאוד וקריאתה משוערת — יצחק שלמה[?] אל-____[?] — והשנייה קריאה יותר: דוד הלוי קאראסו. בשורות הפתיחה של המסמך מוזכרת קבוצה של שלושה אנשים: אברהם סאט__ו[?], דוד ביירא/כיירא ומשה הכהן. בשורות 14-16 מופיעה קבוצה שנייה: ר' יונה נבון, ר' יהודה[?] נבון ור' שמואל מג'אר. חברי הקבוצה השנייה מתוארים כחברי "בית דין הגדול שבירושלים" (שורה 13). בשל פגיעה בתחילת שורה 13, אחת המילים המבצעיות המרכזיות במסמך אינה קריאה — דבר המקשה לקבוע מהי בדיוק הפעולה המשפטית שהקבוצה הראשונה נוקטת ביחס לקבוצה השנייה (אם כי המילה "מוסרים" נראית בבירור סמוך למילה הפגומה).

טיוטה של רשימת נדוניה הכתובה על גב מכתב מתוארך למאי 1802 לסה"נ (י"ז למטמונים, היינו ספירת העומר = ב' באייר ה'תקס"ב). הטיוטה נכתבה ככל הנראה מאוחר יותר באותה שנה, שכן היא מציינת את תאריך החתונה ליום י"ב בתשרי ה'תקס"ג (אוקטובר 1802 לסה"נ). יד הסופר היא של כותב לא מנוסה, ולפיכך אין מדובר בכתב ידו של נמען המכתב, הסופר המומחה מאיר בן נעים. רשימת הנדוניה מציינת את שם הכלה לאה מרקדה בת סעד תמים ואת שם החתן דוד בן יעקב מנשה, המכונה גם מנשזי(?). רבים מפריטי הלבוש ומצעי המיטה של הכלה הנזכרים ברשימה רקומים בכסף/זהב (בקצב), ובהם: כיסוי ראש, חגורה ושמיכות. בשורות 21-22 מופיע אזכור של פריט המיועד במיוחד לחתן: "חצי בלדה שמאשיר לחתן" (חצי חליפה, חרבות לחתן). לאור התחביר, אין זה ברור אם המונח הפרסי "חרבות" (שמאשיר) מתייחס כאן לעיצוב או לפריט נפרד. למקבילה מאותה תקופה (סביב 1805 לסה"נ), שבה מופיעות חרבות באופן ברור כפריט/מתנה נפרדת בנדוניה לחתן, ניתן להשוות לשורה 24 במסמך אחר. טיוטת רשימת הנדוניה מסתיימת בערך הכתובה: 48,000 מדין.

רישום משפטי (מס' 27) בפנקס בית דין רבני בקהיר (בדפים 7א-7ב). בעברית. המקום: קהיר. התאריך: כ"ה באדר ה'תמ"ג, היינו 1683 לסה"נ. (מסמך מס' 27) עסקת מקרקעין מורכבת על שלושה רבעים, או 18 קיראט/קראריט, בדירה בקומה עליונה הנמצאת "בראש דרב קסטרו הקטן שיש בה חדרים הפונים... אל הדרך ברובע השומרונים" (רבע אחד = 6 חלקים מתוך סך של 24 קיראט/קראריט). השורות הראשונות של הרישום מציגות את הרקע: הבעלים המקורי, יוסף חדיד, נתן את 18 החלקים במתנה לבתו רחמה, שהייתה אז רווקה (שטר המתנה נושא תאריך ל' בכסלו של השנה הקודמת, ה'תמ"ב). מאז נישאה רחמה ליוסף בן ברוך בן-ברוך, ובני הזוג מכרו ואז קנו במהירות בחזרה את חלקי הנכס מאישה בשם אסקלרונה בת יעקב אלבו (שם משפחה איטלקי ו/או ספרדי), אלמנתו של יעקב אשכנזי. יום אחד לאחר שקנו בחזרה את חלקי הנכס תמורת 2,870 מדין מאסקלרונה, מכרו בני הזוג רחמה ויוסף שוב את הנכס תמורת 3,330 מדין לחביבה בת אלעזר נקיב, אלמנתו של משה ג'וואני (גוואני). הקונה האחרונה, חביבה, מופיעה גם במסמך מס' 21 שבאותו פנקס בית הדין.

מכתב בעברית משנת 1766/67 (תקכ"ז, על פי הגימטריה "וה(י)כינו את (אשר) יביאו") מקהילת צפת אל קהילת פיזה, ובו בקשת עזרה כספית בסך 15,000 גרושים. במכתב מסופר סיפור מרתק על יהודי אחד ש"קנה את המס" (כלומר רכש את זכויות גביית המסים בשיטת המאליכאנה) מהשליטים תמורת 6,000 גרושים. בני הקהילה ידעו שהדבר עתיד להסתיים בכי רע, אך הוא סירב לשמוע להם. בהמשך לא הצליח להעביר לשליטים את מלוא הסכום שנדרש ממנו, ולכן נכבל בכבלי ברזל, "ומת מחמת הבעתה". מסתבר שכעת תובעים השליטים מן הקהילה עצמה להשלים את הגירעון. ישנו אפיזודה סתומה במקצת על אדם רשע המבקש להביא את אנשיו להתגורר בבית מסוים. מוזכרת "קהילה קדושה איטאלייאנוס" של צפת (ק״ק איטאלייאנוס). שליחי הקהילה הם ישראל בנבנשתי וחיים מרדכי בונאן (ייפוי הכוח שלהם נמצא במסמך הסמוך). יש לציין כי הגימטריה למעשה מסתכמת ב-537, המקבילה לשנת 1776/77, אך כנראה יש להתעלם מאחת האותיות יו"ד, שכן ייפוי הכוח מתוארך בבירור לשנת תקכ"ז. מקטלג קודם סבר אף הוא כך (ראו ההערה בעמוד האחרון). דורש בחינה נוספת.

עדויות משפטיות בפני בית דין בקהיר, בעברית. המסמך מתוארך לכ"ו בכסלו ה'תי"ח (verso) ולתשרי ה'תי"א (recto), אם כי שנת תי"א בצד השני פגומה והקריאה "התיא" אינה ודאית. בכל מקרה, התאריך המשתמר בבירור — כ"ו בכסלו ה'תי"ח — הוא 1657 לסה"נ. סדר הצדדים של המסמך הפוך בתצלום באתר FGP, וכאן הוא מובא בסדר הנכון. העדות הראשונה היא של אהרן זיתון, והשנייה של משה חדדו(?). שניהם מתארים פרשה סבוכה שמעורבים בה מוסלמי בשם מחמד אלוכיל, היהודים יעקוב וחברו, ואולי גם אדם שעוסק בייצור מוצרי חלב או בבניית לבנים (אלל̇בּאן). מסתבר שיעקוב וחברו נרצחו (recto, שורות 17–18; verso, שורות 2–3). ייתכן שמוזכר בית הקברות אלבסאתין (recto, שורה 10). שתי עדויות אלו ניתנו בכסלו, ואילו העדות השלישית ניתנה בתשרי ובכתב יד שונה, ומכאן שנכתבה לכל המוקדם בשנה שלאחר מכן, ואולי מספר שנים מאוחר יותר. יוסף אבואב מעיד בה על מוסלמי בשם עומר, אך תוכן עדותו קשה לפענוח. עדות זו חתומה בידי יהודה ב"ר חזקיה הכהן ויוסף ב"ר ברוך. שתי העדויות הראשונות אינן חתומות.

רישום משפטי (מס' 43) מתוך פנקס בית דין רבני בקהיר. בעברית. נכתב בקהיר ומתוארך ל-ט"ז באייר ה'תמ"ג, היינו 1683 לספירה. (תעודה 43) הסדר ביישוב סכסוך בין בני זוג: עמרם בן אברהם שרף ואשתו סת אלבית בת ר' מרדכי הלוי. בני הזוג ניצים ביניהם כבר שנים, בין השאר בשל כך שלא הצליחו להוליד ילד משותף. במסגרת ההסדר שהושג, התחייבו עמרם וסת אלבית להמשך נישואיהם למשך תקופה אפשרית של חמש שנים, תוך מתן קצבה שבועית (בסך 32 מעות לחודש), ושני תרחישים משפטיים אפשריים להמשך הנישואין. ראשית, אם בתוך פרק הזמן הזה יתארס עמרם, יקדש ו/או יישא אישה אחרת, הוא מתחייב לגרש את סת אלבית ולשלם לה את מלוא ערך כתובתה (30,000 מעות). שנית, אם יחלפו חמש שנים וסת אלבית לא תלד ילד, יוכל עמרם גם הוא לשאת אישה אחרת, אך יהיה חייב לגרש את אשתו הנוכחית, לשלם לה 6,000 מעות במזומן ולמסור לה את הפריטים החומריים המנויים בכתובתה. לא ברור האם התרחיש השני מבטא תשלום שווה ערך של 30,000 מעות (אפשר שלאחר ניכוי שוויָם של הפריטים החומריים).

מכתב מאת ראש בית הדין בפלרמו (אולי מצליח בן אליה) אל עמיתו בקירואן, סביב שנת 1050 לספירה. המכתב מפרט תביעה משפטית בין שמואל/אסמאעיל, השוהה מעבר לים, לבין אחיו אבו זכרי, ששהה בפלרמו וניהל את חנותו של אסמאעיל. ככל הנראה אבו זכרי או אמו מכרו את חצרו של אסמאעיל. אסמאעיל מינה את שמואל בן חיים לייצגו (?) בתביעה נגד אבו זכרי. אחת הסוגיות הייתה האם אבו זכרי ניהל את עסקיו בשותפות עם אחיו או בכספו שלו. אחד העדים, צאלח בן יוסף אלצבאע', העיד ונשבע כי אכן הייתה זו שותפות. גיסו של אבו זכרי מנסה לתווך בפשרה הכוללת העברה של 20 מטבעות זהב ו-800 קלפים (גיליונות קלף?), שכבר נשלחו עם נסים בן מנחם. כעת על אסמאעיל לערוך מסמך בערבית ("יוחתם בידי עדים גויים במהדיה ובקירואן") ובעברית ("בבית מדרשו של רבנו", כלומר הנמען), המשחרר את אבו זכרי מכל התביעות הקשורות לחנות ולחצר. ואולם, אם אסמאעיל לא יקבל את הפשרה הזו, עליו לכתוב על כך, ובית הדין בפלרמו ימשיך ביישום הצדק. המידע מבוסס על מהדורתו של מנחם בן ששון.

recto: מסמך משפטי. המקום: קהיר. התאריך: י"ד בסיון ה'תקמ"ז, שהם 1787 לסה"נ. הסכם עִסְקָא ב"עסק המשא ומתן" (שורות 17–18). המשקיעים הם חברי בית הדין שלפניהם נרשם המסמך (שקיבל מיד מעלת הב׳׳ד י׳׳ב שבפה מצרים). מעבר לפסקת הפתיחה, מעורבותם של חברי בית הדין רבים בהשקעה מאוששת גם בשורה 22: בעלי העיסקא הנז׳ הב׳׳ד י׳׳ב. השותף הפעיל הוא יוסף בן עובדיה הלוי המכונה ח'יאט (חַיָּאט), המקבל 50 ריאל אבו טאקה (=בטאקה), כאשר ריאל אחד נקבע ל-90 מדין. תקופת השותפות היא מי"ד בסיון ועד סוף חודש אלול. הסופר יחזקאל חפץ חותם הן כעד והן בשם יוסף (הצד המסכים). ישנה תוספת בכתב-יד של אותו סופר, אך ככל הנראה אינה קשורה לעניין השותפות. היא עוסקת באחים שהיו חייבים לשלם לאישה ריאל אחד בשבוע, אך חיוב זה בוטל בעקבות מכירת ה"כלים", וכעת המסמך הקרוי תמוסוך (תַמַסוּכּ, temessük) בטל ומבוטל; האישה אומרת שאינה יודעת היכן הוא מצוי, ולכן לא ניתן לקורעו, ועל כן הוא מבוטל בכתב במקום זה. אין חתימות עדים מתחת לחלק זה.

רישום משפטי (מס' 20) מתוך פנקס בית דין רבני בקהיר. בעברית. מקום: קהיר. מתוארך לי' באדר ה'תמ"ג, היינו 1683 לסה"נ. (מסמך מס' 20) שטר מתנה שבו ג'נטיל בת אברהם הכהן, אלמנתו של שמואל קבליירו, מורישה 3,000 מדין לנכדה יעקב בן יהודה כרמונה. אביו של הילד (המכונה "קטן") עודנו בחיים, אך הוא רשום כיתום — מה שמלמד שאמו (בתה של ג'נטיל) כבר נפטרה בעת עריכת השטר. במקום אחר באותו פנקס בית דין, במסמך מס' 4, מתועד שג'נטיל הלוותה כסף לחתנה יהודה בפריסת תשלומים על פני ארבע שנים. מערכת היחסים הכספית הקיימת הזו מסייעת להבין מדוע בחרה ג'נטיל שלא להפקיד את הכספים בידי אביו של הנער, אלא בידי ר' ידידיה שיזון (Sezon/Cezon?) — ככל הנראה שם משפחה יהודי-רומאנסי. ידידיה מסכים להחזיק בכספים לאחר מותה של ג'נטיל ולמסור את הסכום ליעקב בהגיעו לגיל עשרים. מתחת לרישום הראשי מופיעה תוספת המשנה במעט את שטר המתנה: ג'נטיל מייעדת 1,000 מדין להוצאות קבורתה שלה, ומותירה את יתרת הסכום — 2,000 מדין — לנכדה.

יצירה ספרותית (הכותב מכנה אותה "דיואן") המשמרת העתקים של שתי איגרות. הראשונה: איגרת מאת אישיות קראית אל דוד בן משה, הדיין הרבני באלכסנדריה, בעברית. הסופר פותח את האיגרת בהסבר שהיא נכתבה כתגובה לביקורת שהשמיע הדיין הרבני בעניין "ההוצאות והקנסות" (? אלכלף ואלמע'ארם), ככל הנראה תוך החייאת מחלוקת עתיקה, ושהכותב לא התכוון לפגוע ברבנים אלא רק לעורר את הנמען לזכור ששתי הכתות הן עם אחד. אכן, האיגרת עושה בדיוק זאת, ויש בה גם איומים מרומזים ("אילו הייתי חפץ לנקום...") מאחורי מחוות הפיוס הזו. העמוד הבא (הקטע הוא דף כפול, וייתכן שמספר בלתי ידוע של דפים מן היצירה המקורית חסרים כאן) נראה כסיומה של האיגרת השנייה. השנייה: איגרת ממשה בן שמואל הרופא אל יהודה המלמד. כתובה בשירה עברית שקולה. יש בה תוספת בערבית-יהודית שבה מתנצל הכותב על שני מקרים של ניקוד לא מדויק (גחלים ועצי) שהיו הכרחיים להתאמת המשקל. הסופר מוסיף כי תשובתו של יהודה המלמד לאיגרת זו מופיעה בפרק האחרון של הכרך.

דף כפול הכולל סוגים שונים של כתיבה הן באותיות עבריות והן באותיות ערביות. 1. העתק של איגרת מאת יחזיהו בן דוד בן יחזקיהו בן יהודה בן דוד בן זכאי ראש הגולה. מתוארך: ניסן ש"ל (1330) למניין השטרות (או אולי 133[.] אם הספרה האחרונה מחוקה). 2. העתק של איגרת המתלוננת על מכתב שהתקבל מיהודה אלוף הישיבה שלגולה, ובה אזכור של הגאון, ענייני הישיבה, אדם שמעשיו "ידועים היטב בחלב, דמשק, פוסטאט וכנען", אלחנן (בן שמריה?), ואסף ראש הסדר. מתוארך: אדר של"ב (1332) למניין השטרות = פברואר/מרץ 1021 לסה"נ. ההדרת הטקסט נעשתה על ידי גיל (התעתיק להלן). 3. חשבונות מפורטים באותיות ערביות, ובהם שזורים גם קטעים בעברית. 4. שורה באותיות ערביות המזכירה את אבן עאמר ושליחת 50 דינרים; אחריה שני שמות בערבית-יהודית (ע'ליב בן מנצור אלהאוני וסיתונה בת חסן בן זרעא); ולאחר מכן הערה באותיות ערביות (אולי הכתובת של פריט מס' 1 או מס' 2?): "להימסר לרמלה, זקאק אלמקדסי, סמוך לחנותו של אבן אלמלטי...".

מסמך משפטי בעברית, מפוסטאט/קהיר, מיום שלישי כ' בתשרי ה'ת"ם (1679). המסמך עוסק ביעקב ראובן, אשר העסיק את יעקב מצליח בן יצחק המכונה קנפנטון בגביית והחלפת "מאל אלכרובגֿייה" (לא ברור במה מדובר) במהלך השנה האחרונה (אם כי בהמשך מתברר שתקופת ההעסקה הייתה שלוש שנים). מוזכר חוזה מיום שישי י"ד בתשרי של השנה הקודמת (ה'ת"ל = 1678), שנחתם או נערך (?) — המילה נראית כ"ומדיו" — בידי הסופרים יעקב אלפלאס ואברהם בן משה הכהן. נראה שהמסמך הנוכחי הוא שטר שחרור, המצהיר ששני הצדדים מילאו במלואן את חובותיהם זה כלפי זה. בתוך הדברים מוזכר כי יעקב ראובן היה מעורב בהלוואת כספים ל"אלגֿנאב אלעאלי אלאמיר צאלח אפנדי" (שורה 12). זהו מסמך ארוך הראוי לבדיקה נוספת. בשורה האחרונה נאמר כי הופקו שלושה עותקים, וזה שלפנינו ניתן ליעקב מצליח באופן ספציפי. לאישור פליאוגרפי של חתימתו המורכבת של בנימין שחאתה, ניתן להשוות למסמך אחר שבו הוא מתייחס לעצמו בגוף ראשון כסופר (בשורות 6, 9).

רישום משפטי (מס' 12) בפנקס בית דין רבני בקהיר (בדף 4r של כתב היד). הרישום בעברית. מקום: קהיר. תאריך: ו' באדר ה'תמ"ג, היינו 1683 לסה"נ. (מסמך מס' 12) עסקה מסחרית בכמויות גדולות של אריגים צבועים במגוון צבעים. יעקב הלוי לוזאדה ומשה גומס (גומץ) קיבלו את הבדים מיוסף תּמאם, תושב אלכסנדריה, והסחורה הובאה על ידי גוי בשם אבראהים אלבוואב. האריגים נמכרו לאהרן לוברגון ולאברהם די קוסטא לפי אמה (גזירה), ובפירוט: 54 אמות של אריג ירוק (verde) בסגנון לונדון (Londrina/לונדרינה) במחיר של 50 מדין לאמה, 34 אמות של אריג צרפתי אדום (panyos Fransezes) ב-33 מדין לאמה, 24.5 אמות של אריג צרפתי בורונדי (בורגונדי?) ב-33 מדין לאמה, 37.5 אמות של "סאטן בצבע פיסטוק" (ראזו פוסתוקי) ב-45 מדין לאמה, 20.5 אמות של סאטן בצבע ארגמן (קרמזון) ב-45 מדין לאמה, ו-49 אמות של אריג חארי(?) סגול (morado) ב-60 מדין לאמה. חלק ניכר מאוצר המילים המסחרי ברישום זה הוא בספרדית-יהודית.

מכתב קהילתי רשמי מתקופה מאוחרת, ככל הנראה מקהילת ירושלים, ובו מוזכר שליחהּ ר' חנניה ב"ר ברהון (שורה 6), אל קבוצת אנשים ובהם ר' משה [המשך שמו קטוע]. המילים הפותחות של כל שורה נעלמות אל תוך החריץ שבו קטע זה כרוך אל הקטע הקודם לו, ועל כן יש לבחון את המקור עצמו. הכותבים מתנגדים בתוקף לטענה שהעלו הנמענים בהתכתבות קודמת (שורות 7–8). מהותו של העניין נראית כך: הנמענים נהגו לשלוח שקדים ורימונים לירושלים כצדקה עבור החולים והעניים, מתוך ציפייה לקבל בתמורה ברכות מסוימות. ייתכן שחדלו ממנהג זה, בטענה שהברכות אינן כראוי. הכותבים מדגישים שאין הם כפויי טובה, שהברכות אכן ניתנות כראוי, ומפצירים בנמענים לחדש את שליחת הצדקה. על המכתב חתום ישראל בנימין (אולי ישראל בנימין זאבי שנפטר ב-1688?) ושלושה נוספים שחתימותיהם מסוגננות ומעט קשות לקריאה. יצחק צבאח מוסיף נספח (פוסטסקריפט) החוזר על עיקרי המכתב, ומזכיר גם את זכות שליחת לולבים בעת הזאת.

מסמך משפטי בעברית. מתוארך לשליש האחרון של אדר ב' ה'תט"ו (1655). מקום: קהיר. משה קולון מחזיר פיקדון של תכשיטים לזַיְן שבאבו (שבאבו). הפיקדון כלל זוג חלאח'יל/פעמונים מכסף (ככל הנראה עגילים) ו"עוקוץ" – סוג של תכשיט המופיע לעיתים קרובות ברשימות נדוניה מהעת החדשה המוקדמת, אך משמעותו המדויקת טעונה מחקר נוסף. לאחר החזרת הפיקדון, זין משחרר את משה מכל תביעה עתידית שעשויה להיות מופנית כלפיו בקשר לתכשיטים, "ובפרט מבנו המומר". לא ניתן הקשר נוסף לסיבה שבגינה בנו של זין, ששמו אינו מוזכר, עשוי להעלות טענות משפטיות בנוגע לעסקה. בעמוד האחרון מופיעה הערת תיוק החוזרת על אופי הפיקדון. הסופר פנחס לכנה חתם כעד; העד השני היה מנחם אסטרוגנו. זין שבאבו חתם כצד מסכים. במסמכים מאוחרים יותר מן המאה השמונה־עשרה, שם המשפחה שבאבו מופיע בצירוף הכינוי זין (שבאבו ידיע זיין). ייתכן שמדובר במקריות, או בכינוי משפחתי או אישי המתייחס לאב קדמון מסוים.

כתב יד של נביאים ראשונים (קיים מספר מלכים עד ישעיהו). הוקדש על ידי חוסן בת יעקב בן יוסף [בן כושנאם] 'לקהילה הקראית בירושלים... לשמירה בחצרו של יוסף בן בח'תאווייה', חכם קראי ידוע, שחצרו/ביתו היה כנראה ספרייה ומרכז לימוד בירושלים של המאות ה-10-11. הקדשת כתב היד בפיקוח הנשיא הקראי שלמה בן דוד בן בועז. כתב היד הוקדש במצרים, בתשרי שנת 1328 לשטרות (ספטמבר 1016 לספירה). הסופר שחתם על כתובת ההקדשה רשם את שמו בא"ת-ב"ש, והוא נסי בן אהרן בן בח'תאווייה, שהיו לו קשרים נוספים עם המקדישה חוסן, ובוודאי היה קרובה של יוסף בן בח'תאווייה. הכתובת ניתנת להשלמה על ידי השוואה לכתובת הקדשה זהה של כתב יד נביאים אחרונים מאת אותם הגיבורים (PGPID 38549). חוסן ונסי בן אהרן בן בח'תאווייה מוזכרים יחד גם בשטר משפטי ממצרים משנת 1004 לספירה (PGPID 7430). מימין לכתובת מתחילת המאה ה-11, כתובת נוספת מקדישה את כתב היד לבית הכנסת בן סמיח בקהיר.

שטר אירוסין קראי מקהיר, שנערך בכ"ו באדר ה'תפ"ז (1727 לסה"נ). הכלה היא נג'מה בת ישועה בת משה, אשר הייתה נשואה בעבר, והחתן הוא דוד בן רחמן בן יוסף (ללא שמות משפחה). תרומותיו הכספיות של החתן לנישואין מפורטות כך: 25 כסף, 460 מדין (תוספת מתנה), 11 בריחים של זהב, ו-75 מדין/פארה. המונח "בריח" משמעו המילולי בעברית הוא מוט או חתיכה הנועלת דלת, אך בהקשר זה הוא שימש כתווית נומיסמטית למטבעות הזהב העות'מאניים מסוג זינג'ירלי (zingirli). הסכום הראשוני של 11 בריחי זהב + 75 מדין מציין את הערך המלא של המוקדם/מאוחר ולא את מרכיביהם הנפרדים. בשורה 12 מצוין כי תשלום המוקדם עומד על 180 מדין (כ-1 בריח + 75 מדין/פארה). בשורה השלוש-עשרה ניתן מאוחר של 10 בריחי זהב בערך של 1,070 מדין (1 בריח = 107 מדין/פארה). שער החליפין הנקוב כאן עבור הבריח תואם במדויק את שערו של הזינג'ירלי העות'מאני בקהיר בראשית המאה השמונה-עשרה.

מסמך משפטי מעניין, ככל הנראה משנת 1682 לספירה (לכל המוקדם לאחר אדר התמ"ב), העוסק באשת עסקים בשם מזל טוב ובלפחות שני רבנים ידועי שם. בין המעורבים: יום טוב צהלון (ממתנגדי התנועה השבתאית במצרים) ומשה ויטאל (ככל הנראה נכדו של ר' חיים ויטאל באותו שם, שאביו שמואל התגורר במצרים בשנות ה-60 של המאה ה-17); ראו שלום, שבתי צבי, 641 ואילך. במסמך זה מאשרת מזל טוב, אשת חייא פינטו, כי קיבלה תשלום מלא עבור הרווחים מהשקעותיה — דהיינו השקעותיה אצל יום טוב צהלון בשנים ה'ת"ל–ה'תמ"א (1670–1681), והשקעותיה אצל משה ויטאל בשנים ה'תמ"א–ה'תמ"ב (1681–1682). בנוסף קיבלה 1500 מעות (מדינים) מנתן בן אפרים מתוך הקרן שהיתה מושקעת אצל יום טוב צהלון, ויתרת הקרן שלה נמצאת כעת בידי משה ויטאל. בשלב זה היא מעניקה לויטאל הרשאה וסמכות מלאה על יתרת הקרן הנמצאת אצלו. בין החתימות שזורה באומנות כתיבה נוספת; כל הכתוב קשה לקריאה.

תעודת ברית מילה קראית, כתובה בכתיב קליגרפי עם שוליים מעוטרים. נכתבה בקהיר ומתוארכת ליום שני, ו' באדר א' ה'שע"ז (1617 לסה"נ). מצוין בה גם התאריך 1929 למניין שטרות, המקביל לכאורה ל-1618 לסה"נ. המסמך כולל אילן יוחסין ארוך של נשיאים קראים, שככל הנראה השתרע עד אדם הראשון, אך תחתיתו קרועה. שושלת היוחסין המופיעה בה: (1) פדיהו דוד בן (2) פדיהו אהרן בן (3) אליעזר צמח בן (4) פדיהו אהרן הזקן בן (5) אליהו יכין בן (6) שר שלום בן (7) יאשיהו משה בן (8) אמציהו יוסף בן (9) אליעזר צמח בן (10) שלמה בן (11) דוד הקדוש בן (12) שלמה בן (13) יאשיהו משה בן (14) בועז בן (15) עובדיה בן (16) שלמה בן (17) דוד בן (18) חסדאל בן (19) יחזקיהו בן (20) שלמה בן (21) דוד הפרשן בן (22) בועז בן (23) יהושפט בן (24) יאשיהו בן (25) שאול בן (26) ענן בן (27) דוד בן (28) בוסתנאי בן (29) חנינאי בן (30) כפנאי, וכן הלאה והלאה.

רישום משפטי (מס' 23) בפנקס בית דין רבני בקהיר. בעברית. מקום: קהיר. מתוארך ל-י"ז באדר ה'תמ"ג (1683). (מסמך מס' 23) פירוק שותפות בעקבות מותם של כמה מחבריה. ההרכב המקורי של השותפות כלל את האחים משה, יהודה, דוד ויצחק בן-יקר, יחד עם אדם בשם יעקב מוסאפיר (ייתכן שזהו האיש המופיע בשמות האב במסמך מס' 17). השורות הפותחות של הרישום מציינות כי השותפות הראשונה של הקבוצה התקיימה בין השנים ה'תי"ח-ה'תכ"ב (בערך 1657–1661). הרישום מספק רמזים לכך שמדובר היה בסוחרי בדים, באמצעות סעיפי החרגה בצד ה-verso הנוגעים לבגדים, וכן בצד ה-recto המזכיר סחורת "ditas" שנותרה מפעילות העסקים של הקבוצה. מונח זה ניתן למצוא במילון הלאדינו של כהן וכהן-גורדון במשמעות "סמליל, סמל מסחרי", אך ייתכן שהייתה לו משמעות כללית יותר הקשורה לרקמה על בדים. להופעה נוספת של אותו מונח בשותפות של סוחרי בדים משנת 1730, ראו מסמך אחר.

רישום משפטי (מס' 58) בפנקס בית דין רבני בקהיר. בעברית. מקום: קהיר. מתוארך לעשור האמצעי של חודש אדר ה'תמ"ג (1683). (מסמך מס' 58) הסכם רכישה של חיטה, שומשום, בדים ואולי סחורות נוספות, בין משה די סוריא לבין האחים יהודה ודוד בן-יקר (סוחרי בדים, המופיעים גם במסמך מס' 23 באותו פנקס בית דין). רישום זה הולך אחר מבנה דומה לזה של הרישום הקודם וחוזר על מילות מפתח רבות שמשמעותן המדויקת אינה ברורה. בקטע העוסק בסחורות הנמכרות לפי אמה (אורך), "לונדרינה" מתייחסת שוב לסוג של בד, ושימוש זה מתועד גם במסמכים מס' 12 ומס' 40 מאותו קטע. המילה החוזרת "כוכייה" עשויה לציין את הצבע "אפרסק" או "שזיף" עבור סוגי בד אחרים. לבסוף, המילה "סאייא" היא ככל הנראה איות שגוי של המילה התורכית-עות'מאנית "صايا" (סאיה), שיש לה מספר משמעויות הקשורות לבד — לצמר, לעורות עליונים של נעליים ולחגורות-מותניים רקומות.

שני מסמכים משפטיים, אחד בכל צד של הדף. שניהם נכתבו ב"בירה" — איסטנבול/קונסטנטינופול, שניהם חתומים בידי יעקב בן יוסף אשכנזי ויוסף בן אלעזר, ושניהם מתוארכים ליום שני, ו' באדר ה'רפ"ד (70+9+200+5=[5]284) = 7 בפברואר 1524. השנה מצוינת באותיות במקור כ"ע׳ט׳ר׳ה". בשני המסמכים מעורבים אברהם בן יעקב הלוי המכונה נושו(?) ועובדיה עבד אלגפאר בן אברהם המכונה כאזרוני. בצד הרקטו: אברהם מעניק לעובדיה את הזכויות על רבע הבית שבבעלותו בקהיר, בדרב אלצקאלבה, הידוע כביתו של אבו שערה. ההעברה נעשית כפירעון לחוב שאברהם חב לעובדיה. התנאי הוא שאם בניו של אלעזר/נצראללה ירצו לרכוש את רבע הבית הזה, ישלמו 100 פרחים לאחותו של עובדיה — אלא אם מישהו אחר יהיה מוכן להציע יותר מ-100 פרחים תמורת הנכס. המסמך ממשיך ומפרט עוד אחרי סעיף זה. בצד הוורסו: שטר שחרור (מחילה), שבו עובדיה משחרר את אברהם מן החוב.

מסמך משפטי מקהיר, מיום 8 באוקטובר 1801 (א' בחשון ה'תקס"ב), הנוגע לאחים יצחק ומרדכי ביאלובוס. על פי המסמך, האח הצעיר יקבל 20% מהכנסה כלשהי, ואילו האח הבכור יקבל 80% ממנה, לפחות עד שהאח הצעיר יישא אישה. האח הבכור מחויב לתמוך בצעיר מבחינה כלכלית, ובתמורה על האח הצעיר לכבד את הבכור כאב. מקור ההכנסה מוסבר בשורות 4–5 בנוסח: "בריוח הבא להם עם הבת/הכת של המורדיין לחלקו ביניהם". המונח "המורדיין" עשוי להיות מילה מורכבת או תואר כבוד לרב נערץ בקהילה (מור[ינו] + דיין), אך שמו המדויק אינו מצוין על ידי הסופר. בדומה לכך, חלק זה של המסמך אינו ברור, שכן אזכורו של הסופר את "הבת של המורדיין" אינו מבהיר מיהי "הבת" שבה מדובר. כתב היד של הסופר בתיבה "הבת" מעורפל דיו עד שייתכן שהכוונה הייתה ל"הכת", ובמקרה כזה התרגום יהיה שונה ויתייחס ל"צד/בעל הדין של המור-דיין" במשמעות משפטית.

מכתב מעזריה בן דוד אל אישיות נכבדת, ככל הנראה מבורך בן סעדיה, כפי שעולה מברכת הסיום "מורנו ורבנו מבורך החבר בסנהדרין הגדולה והמעולה הבינות". המכתב כתוב בעברית. השולח פונה בבקשת צדקה עבור משפחה ענייה, ייתכן שבהקשר של מיסים (המילה "מס" מופיעה בתחילת שורה 15). לא ברור אם הוא מתחנן בעבור עצמו או ממליץ על אחרים. כתב היד נראה זהה לזה של עזריה בן דוד, סופר שפעל באשקלון בשנים 1060/61 לספירה. תאריו של מבורך מלמדים כי מדובר במבורך בן סעדיה בראשית דרכו. מבורך זכה לתואר "חבר" עד שנת 1062, ככל הנראה בהיותו בתחילת שנות העשרים לחייו. לפני שמו ישנן מספר מילים החסרות בשל לקונה. המילה האחרונה השמורה בשורה התחתונה עשויה להיקרא [חמוד[ו ("בנו"), משמעות הדבר שהנמען הוא בעצם אביו של מבורך, אך הדבר פחות סביר, שכן ידוע ממקור אחר כי סעדיה אביו של מבורך כבר היה מת בשנת 1050.

אישור על פירעון חוב בעקבות אובדן שטר חוב קודם. מתוארך ליום שלישי, ג' בניסן ה'תמ"ג (1683 לסה"נ). עבד אלכרים בן יעקב אלצגיר, יהודי קראי ("מבני מקרא"), היה חייב ליעקב בן חיא בן טאטא סכום כולל של 600 מדין. כאשר ביקש עבד אלכרים מיעקב לקרוע את שטר החוב הקודם לאחר ששילם את הסכום, לא הצליח יעקב לאתר את השטר. בעקבות זאת, יעקב מעיד כעת כי עבד אלכרים פרע את הסכום במלואו, ועל כן הוא מוותר על כל תביעה נוספת בנוגע ל-600 המדין. על פי הפלאוגרפיה, הנוסחאות וזהות הסופר, מדובר במסמך משפטי רבני ששמור היה בידי עבד אלכרים, חבר הקהילה הקראית, וממנו ככל הנראה עבר לגניזת דאר סמחה. יעקב בן חיא בן טאטא היה ככל הנראה יהודי רבני, שכן כינוייו ותאריו אינם מציינים אחרת (כפי שמקובל בהופעות בבית דין פנים-קהילתי). הסופר של המסמך הוא אברהם בן דניאל, שמוכר ממסמכים נוספים פרי עטו.

רישום משפטי (מס' 9) בפנקס בית דין רבני בקהיר. בעברית. נכתב בקהיר ומתוארך לכ' בשבט ה'תמ"ג, הוא שנת 1683. (תעודה מס' 9) רשימת נדוניה והסדר כתובה של חביבה בת אלעזר נקיב, אלמנתו של משה ג'וואני (גוואני). בשל הצפיפות הרבה של הרישומים ברשימה, מספור השורות בתעתיק של חלק זה אינו תואם אחד לאחד את המסמך המקורי. בין פריטי הנדוניה ניתן למנות: זוג עגילי זהב מעין "אצבעון", טבעת זהב, טבעת טורקיז, חגורת כסף, זוג עגילי כסף מעין "פעמון", קפטן עם רקמת פרחי כסף, כריות, מגבות, ועוד טובין רבים נוספים. דף 3v: (המשך תעודה מס' 9) חלק הסדר הכתובה הבא לאחר רשימת הנדוניה של חביבה, ובו היא נשבעת "שבועת אלמנה" בפני בית הדין ובפני חמותה, ששמה אינו מוזכר. הרישום כולל סקירה מפורטת לפי מקטעים של ההערכה הכספית של פריטי רשימת הנדוניה, המסתכמת לסך של 12,000 מעדין.

מכתב מאוחר בעברית הנשלח מירושלים, מאת אדם חסיד שהתיישב בה לאחרונה ואינו שבע רצון ממה שהוא רואה סביבו. הוא פותח בתיאור עד כמה התעצב על כך שהנמען לא היה עמו — ייתכן שבמהלך המסע, וייתכן שבעת שנשא דרשה והקהל לא קיבל אותה יפה. הוא שמע כי הנמען נקלע לצרה עם בעל חוב שזייף את גובה הסכום שהיה חייב לו, אך למרבה השמחה המלך נחלץ לעזרתו של הנמען. בהמשך הוא מתאר את גודל השמחה שבהגעה סוף סוף אל ארץ הקודש. אלא שבעוונותינו, יש בידו לדווח על רעות רבות. אין משפט וחוקי ישראל מבוזים. יתר על כן, לאנשים לשונות מרושעות, "וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר" (ירמיהו ט, ב). יתרה מזו, יהודים לוקחים ריבית זה מזה, ובכך תיגרם — לדבריו — חורבן ממונם של כלל ישראל. נוסף על כך, בשורה 19, ייתכן שהוא רומז לשימושם של בני המקום בקמיעות פסולים ולחשי ריפוי.

מסמכים משפטיים מאוחרים בעברית מקהיר, ככל הנראה טיוטות שהובילו לכתיבת שטר משפטי יחיד. ההשערה מבוססת על כך שהשמות חוזרים על עצמם בכל אחד מן הרישומים, וכך גם האזכור של "תמסוכ", ואף אחד מן המסמכים אינו חתום או מתוארך באופן רשמי. השמות הנזכרים ברישומים שבצד הפנים ובצד הגב הם חיים ריוח', שלמה קבאיירו (Caballero) ואברהם אבודרהם. בתקופה המודרנית המוקדמת שימש המונח "תמסוכ" באופן רחב בטורקית עות'מאנית ובערבית במשמעות של "הודאת חוב" או "שטר בעלות". סביר להניח שטיוטות יהודיות-משפטיות אלו מתייחסות למסמך שהוצא מחוץ למערכת בתי הדין בקהיר, אולי על ידי בית דין של קאדי. ייתכן שניתן יהיה לאתר את האנשים הנזכרים בטיוטות אלו במסמכי גניזה אחרים, ואזכורים אלה עשויים להוביל לאומדן תאריך ישיר. על פי הפלאוגרפיה, הקטע הוא ככל הנראה מן התקופה שלאחר 1600.

טיוטת מכתב מקהילה יהודית אחת (א') לקהילה יהודית אחרת (ב') בארץ אחרת. בעברית. המקומות אינם ידועים. תיארוך: מאוחר. נרשם בקטלוג כשייך למאה הי"ח, וזו השערה סבירה. המכתב הוא הצדקה לאופן שבו נהגה קהילה א' כאשר הגיע אליה אדם שהציג בפניה מכתב המלצה מקהילה ב'. מכתב ההמלצה נשא את חתימותיהם של רבים מנכבדי קהילה ב' (ושמותיהם נמנים שוב במכתב הנוכחי). מסיבה כלשהי חשדה קהילה א' שהאיש הוא נוכל ושמכתב ההמלצה שלו מזויף, ייתכן בין השאר משום שהציג בפניהם שאלה הלכתית שכל בור היה יכול להשיב עליה. משום כך סירבו לכבד את מכתב ההמלצה שבידו. נראה שמטרת המכתב הנוכחי היא להסביר את אשר התרחש, כדי שראשי קהילה ב' לא יחשבו שאין מכבדים אותם בקהילה א'. אם לא יאמינו לסיפור זה, קהילה א' שולחת את המכתב עם מרדכי החכם, אשר יוכל להשיב על כל שאלותיהם לשביעות רצונם.

כתב יד שלם של חמשת חומשי תורה מן המאה העשירית. כולל שתי הקדשות, של אב ובנו, המקדישים אותו לקהילה הקראית בירושלים. ההקדשה הראשונה מעניקה את כתב היד ל"סהל בן צלח" (או "צלח"), המזוהה על ידי חוקרים עם המלומד הקראי סהל בן מצליח (לדוגמה נוספת לכתיב כזה של שמו ראו PGPID 38582). קולופון נוסף, בסוף כתב היד, מאת העורך/המגיה השני, מתאר את כתב היד כמוקדש ל"חצר בן בכתויה", מקום שבו נשמרו מספר כתבי יד ידועים. על פי קולופון זה, כתב היד היה תחת השגחתו של מצליח בן סהל (סהל מוזכר כמי שכבר נפטר) — בנו הידוע של סהל בן מצליח, ואביו של עזריה, המוזכר בקולופונים אחרים כמופקד על כתבי יד המוקדשים ל"חצר יוסף בן בכתויה" בירושלים (ראו PGPID 38541, PGPID 38540). כל הנתונים הללו מתארכים את כתב היד למחצית השנייה של המאה העשירית.

רישום משפטי (מס' 57) בפנקס בית דין רבני בקהיר. כתוב בעברית. נערך בקהיר, בשליש הראשון של חודש אדר ה'תמ"ג (1683). (מסמך מס' 57) עסקת מכר דו-שלבית בין משה די סוריא ובין אל-אמיר איזבך ביך (אל אמיר איזבך ביך) — בן אליטה עות'מאנית, כפי שעולה מתואריו. בתחילה ערכו השניים עסקה בכמויות גדולות של שומשמין וחטים, שאותם מכר משה לאיזבך ביך בסכום כולל של 27,030 מדין. לאחר עסקה זו, השלב השני של המכירה אינו ברור לחלוטין: משה נדרש "להציל" חלק מהסכום, ולשם כך נאלץ למכור כמויות שונות של בד (ואולי סחורות נוספות הנמדדות באמות). בין המעורבים בחלק השני של העסקה נמנים הנוצרי גירגיס/גאורגיוס ויצחק מאגורו. הרישום מפרט גם הוצאות נלוות נוספות הקשורות לעסקה, ובהן עלות הוצאת תזכרה (תעודה) ותשלום שכרו של "שומר/משמר" (קוואץ/قواص).

מכתב בעברית. מאוחר ואינו מגניזת קהיר. שמות השולח והנמען לא נשתמרו. השולח הוא ככל הנראה דיין סייר, כפי שעולה ממכתב זה וממכתב דומה שלו. כאן הוא פונה אל "כל הקהל" ובאופן ספציפי אל כפיף בשם אברהם. הוא שמע שאברהם פסק שאישה מסוימת אינה מאורסת ושהיא חופשית להינשא לכל מי שתחפוץ. "ואמרתי, 'יישר כוחו! שיסמוך על חוכמתו האדירה ולא יתייעץ עם מי שגדול ממנו... והוא מתיר אשת איש להינשא לאיש אחר ולהרבות ממזרים בישראל.' דבר כזה אסור שיקרה בישראל. כעת אכתוב לך מה שראו עיניי שלי כאשר דנתי בעניין זה בעיר סנדור..." (העיר סנדור, שאינה קיימת עוד, שכנה ליד דהוק שבכורדיסטן והייתה בה קהילה יהודית חשובה.) לאחר מכן מובא תיאור מפורט של המקרה הנוגע לנישואין (או היעדרם) בין בתו של מרדכי לבנו של דוד. נדרשת בדיקה נוספת.

עמוד 2 הוא איגרת קליגרפית בעברית הממוענת לזקני אלכסנדריה, מתוארכת לשנת 5458 לבריאת העולם (1697/98 לספירה), חתומה בידי שלושה אנשים, בשמה של אישה אשר ננטשה יחד עם בנה התינוק על ידי בעלה יעקב אללוזייו (או אולי אללומיו) בן אברהם. יתרה מזאת, יעקב שלח להודיע לה שאם תנסה ללכת בעקבותיו, יחמוק באישון לילה והיא תיוותר נודדת בארץ. כותבי האיגרת מבקשים את עזרת הנמענים כדי להביא את יעקב בפני בית דין בטרם יימלט ממצרים, ולחייבו לתת לה את הגט ולשלם את כתובתה במלואה (6000 מדינים), וכן את הוצאות המזון שהזניח לספק לאשתו ולבנו במשך כל התקופה הזו. עמוד 1 כולל אוסף תמוה של טיוטות איגרות ואולי מסמכים משפטיים בעברית, ובהן אחת הפותחת באותו אופן כמו האיגרת שבעמוד 2, אך אחרות שאין להן כל קשר אליה. דרוש עיון נוסף.

הודאת חוב בעברית, מתוארכת לח' בסיון ה'תקל"ו (מאי 1776), מקהיר. יעקב יעבץ/יועבץ מתחייב להחזיר חוב בסך 68.5 ריאלים אבוט[אקה] לדוד בן יצחק חנון מערבי. בתחתית המסמך מופיעות חתימותיהם של יחזקאל חפץ (עד/סופר), יעקב יעבץ/יועבץ, ויעקב בונאן (עד). בצד האחורי (verso): רשימה הדנה בתשלומים מצד י[עקב] יעבץ ובנמל רשיד. בהערה מופיעה גם המילה "אנקונה", אך לאור הניסוח "מיד הר׳׳ש אנקונה" סביר יותר שמדובר בשם משפחה ולא בשם מקום. המטבע הנזכר בשורה 4, "בוטאקה", הוא אחד מן המונחים הרבים ששימשו במצרים סביב סוף המאה השמונה-עשרה ותחילת המאה התשע-עשרה לציון התאלר האוסטרי (ריאל אבו טאקה, בטאקה, פטאקה, אבו טאקה). ראו גם לעניין מטבע זה את שורה 4 ב-recto. ייתכן שההערה שעל ה-verso נרשמה בידי דוד בן יצחק חנון מערבי.

תעודת מילה קראית. מקום: קהיר. מתוארך לאדר א' ה'שע"ז לבריאת העולם, שהם 1617 לסה"נ. מתוארך גם לשנת 1929 למניין השטרות, שאמורה להיות 1618 לסה"נ. המסמך כולל יוחסין ארוך של נשיאים קראים עד אדם הראשון. לעניין שושלת היוחסין יש להשוות למסמך נוסף — ייתכן שמדובר בעותק נקי יותר של אותו מסמך, או במסמך שונה שהופק לרגל ברית מילה אחרת באותו חודש. בשוליים העליונים נוספו רישומים גנאלוגיים נוספים, הכתובים בסגנון ספר בראשית, המתארים מעברים בין דמשק לפוסטאט/קהיר. הרישום הראשון מתוארך באופן מבלבל ליום חמישי, כ"ג בסיוון ה'תרי"ג לבריאת העולם, שהם 1853 לסה"נ. לא מן הנמנע שהסופר התכוון לכתוב "שלש" אך השמיט את הלמ"ד. כמו כן, לא מן הנמנע שנשיא מאוחר יותר עשה שימוש חוזר במסמך. דרושה בדיקה נוספת.

מסמך משפטי בעברית. מקום העריכה: פיתום (=פיום). תאריך: יום חמישי, כ' באייר ד'תשנ"ח או ד'תשס"ח לבריאת העולם (ניתן לשלול את שנת ד'תשל"ח, שכן כ' באייר באותה שנה לא חל ביום חמישי). זהו הסכם המפרט את התנאים שעל פיהם מחזיר הבעל, אברהים בן סלאם, את אשתו סלמא בת נתן לביתו לאחר תקופה של פרידה. התנאים משקפים ירידה במעמד החברתי של בני הזוג. המסמך פורסם על ידי אסף בספר היובל למרכס ותורגם כמעט במלואו על ידי גויטיין. החותמים כעדים: משה בן יוסף הכהן; שר שלום הלוי בן ניסין; סלמא בן שעיא, יוסף בן סעדאל, שֻׁבַּיִּב בן שכניה, אלגִ'דֵּם ("הקטוע"), וטיב בן אבישי. העד יוסף בן סעדאל חותם גם על מסמכים נוספים, ושניים מהם אומתו על ידי שמריה בן אלחנן (בערך 980–1010), דבר המסייע לתיארוך התקופה.

רישום משפטי (מסמך מס' 30) בפנקס בית דין רבני בקהיר. כתוב בעברית. מקום: קהיר. תאריך: א' בניסן ה'תמ"ג, היינו 1683 לסה"נ. (מסמך מס' 30) שותפות השקעה הקשורה לקרן אפוטרופסות ליעקב ואסתר, היתומים של משה ג'ואני/ג'וואני — שאלמנתו חביבה עודנה בחיים ומוכרת מרישומים קודמים באותו פנקס בית דין (מסמכים מס' 27–29). בשם הקטנים, חביבה וסמחה (הסבתא מצד האב של הילדים) השקיעו בעבר סכום גדול של 75,000 מדין אצל שלמה הלוי סכנדרי ויוסף ב"ר יצחק הלוי. מטרת הרישום הנוכחי היא לתאר כיצד אם הילדים והסבתא קיבלו בחזרה 15,000 מדין משלמה הלוי סכנדרי ומיוסף ב"ר יצחק הלוי. הסכום מפורט לאחר מכן לפי סעיפים, כגון: דירה בדרב אללולויה, תרומות לפסח, תשלומים מסוג כלשהו הקשורים לחלואן(?), ועוד רבים אחרים.

רישום משפטי (מס' 63) מתוך פנקס בית דין רבני בקהיר. בעברית. מיקום: קהיר. מתוארך לשליש הראשון של חודש אב ה'תמ"ג, הוא שנת 1683 לסה"נ. (מסמך מס' 63) הסכם שכירות והשכרת משנה לדירה בקומה עליונה בשכונת אלסקאלבה (בקהיר). הדירה מוחזקת בשותפות בידי אברהם בן יהודה טיפא ושלום בן משה ג'עבאס. כל אחד מהשותפים מסכים לשלם לשותפו 25 מדין בחודש עבור שימוש מלא בנכס, בין אם לצורכי מגוריו האישיים ובין אם לשם השכרת הדירה בשכירות משנה. שלום מסכים לשלם לאברהם עבור השימוש בנכס במהלך השנה הראשונה, ולאחר מכן לוותר על השליטה בדירה כדי שאברהם יוכל להתגורר בה בעצמו או להשכירה בשכירות משנה במהלך השנה השנייה. מסמך זה מוזכר במישרין ברשומה הראשונה של קטע מקביל, שהוא דף כפול חסר המשתלב עם הפנקס.

מכתב בעברית מאת עזריה זאבי בירושלים אל יצחק קסטרו בקהיר/פוסטאט. תיארוך: אמצע המאה השבע-עשרה. יש לקרוא אותו יחד עם מכתב נוסף — אותם שולח ונמען. העמוד הראשון מטושטש מאוד וקשה לקריאה. עזריה פותח בדברי שבח לנמען (שו' 1–4 בצד ימין), מדווח שקיבל שניים ממכתביו (שו' 5–6) ומזכיר מכתבים קודמים (שו' 9). הוא מזכיר את אובדנם של "פריטים" מסוימים (שו' 11). הוא מזכיר את "הר״י אפמדו י״א" (שו' 17), שמוזכר גם בהקשר שלילי במכתב הקודם. הוא דן במסחר באבנים יקרות (שו' 12) ובתכשיטים (שו' 15, 18, 25), ככל הנראה עם סוחרים מקושנדי, כלומר איסטנבול (שו' 19). בהמשך הוא מרחיב בבקשתו לתרומות עבור קהילת חברון באמצעות ר' זרחיה [גוטה] (שו' 2 בצד שמאל). המידע כולו מבוסס על מהדורתו של אברהם דוד.

רישום משפטי (מס' 40) בפנקס בית דין רבני בקהיר (בדפים 10א-10ב). בעברית. מקום: קהיר. מתוארך לא' באייר ה'תמ"ג (1683). (מסמך מס' 40) שבועת אלמנות ורשימת נדוניה של מירא, אלמנת שלמה ריוס, בתו של יעקב בן-אלחדב (המופיע גם במסמך מס' 25). רשימת הנדוניה של מירא ראוותנית במיוחד — פריטיה משתרעים על פני שני עמודים בפנקס בית הדין, וביניהם: כיסוי ראש (בּוֹנֵט) מרוקם בזהב, טבעות רבות, עגילים, מקלון כחל (כוחלן) מזהב משובץ באבני חן, זוג עגילי ספיר, זוג עגילי אזמרגד (ברקת), טבעת זהב משובצת באודם, חגורת כסף, עגילים בצורת אצבעוני (אגוזון) משובצים באבני חן, גלימת משי ופריטים רבים נוספים. בעקבות הערכים האחרונים מופיעים חישובים מתמטיים, וההערכה הסופית עומדת על 32,000 (מַעְדִין).

מסמך משפטי הנוגע לנכס מקרקעין ב"רובע השומרוני" שבקהיר — שם מקום אורבני שהמשיך להתקיים גם לאחר היעלמותה הבלתי-מוסברת של הקהילה השומרונית במהלך המאות השש-עשרה והשבע-עשרה. מתוארך לשליש הראשון של חודש אדר ה'תכ"ה, הוא פברואר 1665. מוכרי הנכס הם יהודה ברוך ובנו יעקב ברוך. הקונות הן שתי אלמנות: רחל אלמנת צדקה ביראב וספירה אלמנת דוד אשר. חלק נכבד מהמסמך מוקדש לפירוט המחיר ותנאי המכר. למסמך שלוש חתימות עדים: יהודה ב"ר חזקיה הכהן, שלום[?] רומאנו ומנחם הכהן. הליגטורה של שמו של רומאנו כתובה בכתב כה רהוט עד שייתכנו לה קריאות חלופיות, אך נראה שהאות הראשונה היא אכן ש'. בצד האחורי של המסמך מופיעים קווים ונקודות שעשויים לרמז על פעילות גאומנטית שאינה קשורה לתוכן המסמך.

הסדרי פירוק שותפות בעקבות מותו של אחד השותפים, אדם בשם שמואל בואש(?) (שמו נכתב בידי בניו בחלק החתימות בצורות בואש/בוואש). מתוארך לאמצע סיון ה'תנ"ה, היינו מאי/יוני 1695. המיקום הוא ככל הנראה קהיר, על סמך חתימתו של גבריאל קונפורטי. השורות הפותחות מפרטות שותפות שהתקיימה בין אברהם הלוי לשמואל בואש לפני מותו של האחרון. לפחות אחד משלושת בניו של שמואל — אברהם, המוזכר במפורש בשורה 14 — היה מעורב באופן ישיר בשותפות המקורית עם אברהם הלוי. ייתכן ששני הבנים הנוספים, יצחק ונסים, אף הם היו חלק מן השותפות, אך חלק ניכר מהמסמך חסר לאורך הצד הימני של הדף. מלבד חתימותיהם של שלושת האחים כמסכימים לתנאי ההסדר, חתום על המסמך גם הסופר והדיין הקהירני הידוע גבריאל קונפורטי.

שטר אירוסין קראי, עם נזקי מים/נוזלים לאורך השורות האמצעיות. התאריך: ט"ו בחשוון ה'תפ"ה לבריאת העולם (1724 לספירה). עקב הכהיית הכתב והנזקים, חלקים מן המסמך קריאים רק באמצעות הגדרות תמונה בניגודיות גבוהה. הכלה, שלא הייתה נשואה קודם לכן, היא אסתר בת יצחק הלוי, והחתן הוא אליה בן יעקב הכהן. תרומותיו הכספיות של החתן לנישואין מפורטות כך: 50 כסף + 1080 מדין + 200 מדין + 1000 מדין. אופן ההתייחסות במסמך לשמה של הכלה (אמה אלקאדר אסתר הקרואה אסתר) הוא דוגמה מובהקת לאופן שבו השם הפורמולאי "אסתר" יוּשם בנומנקלטורה הקראית לנשים, ללא קשר לשמן הפרטי בפועל (גם במקרה זה שמה אסתר). מגוון רחב של מסמכי נישואין קראיים מן העת החדשה המוקדמת משתמשים באותה פורמולה.

טיוטת שטר אירוסין קראי. מקום: קהיר. מתוארך ליום חמישי, ה' בתשרי ה'שצ"ח (1637 לספירה). הסופר טעה פעמיים בשורות הפתיחה ורשם את הספרה 8 כ-80. החתן: יוסף הכהן בן יצחק הכהן בן אהרן הכהן. הכלה: שמה אינו מצוין, והייתה נשואה בעבר. עיקר כתובה: 50 חתיכות כסף + 650 מעות (מדינים) + טבעת זהב. מוהר מוקדם: 200 מעות. מוהר מאוחר: 800 מעות. תנאים: החתן מתחייב שלא לעזוב את העיר קהיר במשך 20 שנה, למשל לנסוע לדמשק או לאיסטנבול (אך נסיעה לירושלים מותרת כחריג). כמו כן, התחייב שלא להכותה בעת מריבה, ואם יכה — עליו לשלם לה 15 מעות. לאחר שהסופר נטש את שטר האירוסין, החלו לכתוב במקום מספר שורות של טיוטת מסמך אחר, עד לסעיף הרצון. בצדו השני של הדף מופיע טקסט ליטורגי.

קטע מאוחר וסקרני בכתיב לא אחיד ובעברית משובשת. נכתב בו: "שמעתי מהרב יחיאל אדהאן, מתושבי סאלה, שנסע לתטואן ומצא שם איגרת שנפלה לידו (או שמא נכתבה בידו?) של הרב המקובל האלוהי רבי יהודה הלוי זצ"ל, וזה הכתוב בה במדויק, אות באות ומילה במילה, כפי שמצאתיה". מוזכרת השנה 1784/5 לספירה (ה'תקמ"ה) — ואולי זו השנה שבה מצא הרב יחיאל את האיגרת — ולאחר מכן: "ועליה כתוב בלשון הזה, בלשון הקודש, באותיות של זהב". תוכן הנבואה הוא: "בשנת 1820/1 (תקפ"א) יהיו מלחמות בין הגויים לבין הקיסר הרומי. בשנת 1829/30 (ת"ק"צ) יהיו מלחמות בין שלוש אומות, אפריקה, א[נ?]טוליה, צרפת. בשנת 1830/31 (תקצ"א), האפיפו הרב הרומי, כלומר האפיפיור...". הקטע נקטע בפתאומיות בנקודה זו.