נישואין ומשפחה במסמכי הגניזה — עמוד 2

חלק מכתובה. הכלה: לולוה בת שמריה (לולוה, שפירושו "פנינה"). החתן: יצחק כהנא החזן. מתוארכת לשנת ד'[ת]תמ"ד לבריאת העולם = 1083/84 לסה"נ. המקום: "על הנהר ד[...]". תשלומי הנישואין: 5 + 12 = 17. מעל טקסט הכתובה מופיע שיר בעברית לכבוד הנישואין. מעל השיר הזה נכתב מבחר פסוקים מהמקרא בעברית, בכיוון מאונך לטקסט שמתחתיו. הפסוקים (ירמיהו י"ג:י"ח, יחזקאל כ"א:ל"א, איוב ל"ד:י', ירמיהו י':י', נחום א':ו', ירמיהו י':י"א, דניאל ב':כ"א) נושאים כותרת ביהודית-ערבית המציינת "פסוקים הנקראים לפני מתן הכרעה אסטרולוגית", והם תוספת משנית למסמך שאינה קשורה כלל לחוזה הנישואין. (המידע מבוסס על CUDL וכרטיסיית גויטיין.)

מכתב מעמראם בן יצחק אל חלפון. נשלח מאלכסנדריה, ככל הנראה בסביבות השנים 1143–1145. עמראם בן יצחק שולח אל חלפון ברכה קצרה לרגל חג הפורים. במכתב הוא מספר כי אבו אלמעאלי ביקש לסייע לאבו אלפח'ר, בנו של אבו עלי יחזקאל אחיו של חלפון, להשיג את אשר לא עלה בידו להשיג עד כה. מתוך לשון הדברים נראה כי הכוונה היא ככל הנראה לנישואין, וייתכן שאבו אלמעאלי ביקש להציע לו שידוך. עמראם מבקש את עזרתו של חלפון בעניין זה ומביע את צערו על כך שגם חלפון לא הצליח להשיג את המטרה הנרמזת — שהיא נישואיו של הצעיר לאישה. לדברי עמראם, אבו אלפח'ר היה בעיניו כאחד מבניו, ביטוי המרמז על הקרבה המשפחתית והחיבה ששררה ביניהם.

כתובה הכתובה ביד סופר מעולה ומיומן, ייתכן שזהו שלום ססופורטס על פי כתב ידו ומיקום חתימתו. נכתבה בצפת, ביום ראשון ז' בחשון ה'תקצ"א, הוא 24 באוקטובר 1830. הכלה רחל מסעודה בת יצחק יישני מתוארת הן כאלמנה (ארמלתא) והן כגרושה (מתרכתא), ולפיכך זוהי כנראה נישואיה השלישיים. החתן הוא יצחק בן ברוך רקח. סך תשלומי הנישואין והנדוניה מסתכמים ב-1000 גרוש. עדי הקידושין הם שלום ססופורטס (ששפורטש) ומסעוד סננס (סאנאניס). הסופר ציין בשורה האחרונה כי המילה "חמשת" נכתבה בטעות פעמיים בשורה הראשונה, וכי המספר "מאה" נרשם "על הגרר" בשורה החמישית — כלומר במקום שבו ככל הנראה נמחקה (נגררה) המילה השגויה מן הנייר.

קטע משלושה רישומים משפטיים, ככל הנראה מתוך פנקס בית דין. מתוארך לכסלו ה'ת"פ (נובמבר–דצמבר 1719). (1) שטר אירוסין ורשימת נדוניה בין יצחק בן עובדיה הלוי לבין שמחה בת מנחם צרפתי. פריטי מתנת הנישואין רשומים בערבית-יהודית, ואילו השטר עצמו כתוב בעברית. בצד ה-verso מופיעים שני שטרות משפטיים נוספים שאינם קשורים לרישום שב-recto. (2) משה בן-רובי מקבל 120[?] צ'ינזירלי (cinzirli) משותפות השקעה. משה בן אלעזר רשום כעד השני (ע׳׳ב = עד שני). (3) עסקת מקרקעין להשכרה בין רחמים נווארו (Navarro) לבין יוסף אשר. הנכס המוזכר נמצא על "ח'ליג'" (khalīj) — אולי אחת מתעלות העיר של קהיר. העד השני הוא אהרן חנון.

מכתב משפחתי מאח אל אחותו, ובו הוא מנסה להניא אותה מלהינשא לאדם מסוים שאותו הוא מתאר כמי שאינו "לא יהודי, לא נוצרי ולא מוסלמי". לדבריו, האיש "גנב 15 [דינרים?] מאדם מסוריה, בא לכאן וקנה בכסף הזה סחורות". השולח מאיים לנתק כל קשר עם אחותו ועם בני משפחתה אם הנישואין יתממשו. הוא כותב כי "מוטב היה שתימכר לפראנג'ים (אל-אפראנג') או שתינשא לכושים (אל-סודאן) מאשר שתיקרא על שמו... זהו דבר שאפילו המשוגעים (אל-מג'אנין) לא היו עושים". בסוף המכתב הוא פונה לאבו אל-רצ'א (ככל הנראה בעלה של הנמענת?) ומבקש ממנו להשיב את אחותו לדרך הישר ולדבר על ליבה. (חלק מהמידע על פי גויטיין, חברה ים-תיכונית, כרך ה')

כתובה קראית. הכלה: האלמנה סת אלחֻסן בת משה בן אהרן הכהן. החתן: בן דודה מנשה בן [...] בן אהרן הכהן. המסמך מתוארך ליום שני בי״ב לחודש (יתר התאריך לא השתמר, אך ככל הנראה מסוף המאה הי״א, ככל הנראה בפוסטאט). מיופה כוחה של הכלה הוא עלי בן הלל. מתנת הנישואין שלה עומדת על 200 דינרים, ומתוכם 80 משולמים מיד. (המידע מבוסס על כרטיס האינדקס של גויטיין.) שורה 1 של הקטע השני מתייחסת לבן מנישואיה הראשונים של האישה. בקטע השני (שורות 12–13) מוזכר סכום של 463 דינרים שהובאו על ידה, אך שייכים ל"יתום" (כלומר לבנה מנישואיה הקודמים). (המידע מבוסס על כרטיס האינדקס של גויטיין ועל אולשובי-שלנגר, מס׳ 33.)

פנקס בית דין. רקטו: הסכם שותפות, ככל הנראה לחכירת מסי צביעת המשי במצרים העליונה (פי צמאן באב אלחריר ב[אלצעיד . . . אל]עליא ואלאדנא אלשרקיה מנה ואלגרביה), עם אזכור ספציפי של אטפיח. ההסכם הוא לתקופה של תשעה חודשים המתחילה באדר א' ה'תמ"ה לשטרות = רביע אלאוול 528 להג'רה = ינואר/פברואר 1134 לספירה. אחד השותפים נקרא חלפון, ושותף אחר ייתכן שהוא [אבן] אלטוּוַּאף. ההסכם נוגע לסכום של 100 דינרים, 50 דינרים מכל שותף. לביטוי "באב אלחריר" ראו גם מסמך נוסף. ורסו: ככל הנראה דהוי מכדי לקרוא, אך מזכיר כתובה ואת העיר מנית אלקאאד. אולי מדובר בהסכם טרום-נישואין, או ביישוב סכסוך בין בני זוג.

מכתב ככל הנראה משופט בקהיר החדשה לשופט אחר, ככל הנראה בפסטאט. בערבית יהודית. כתב ידו של השולח עשוי להיות מוכר. הוא מדווח שאבו זכרי לא הביא עמו כל מכתב בי"ב בחשון. מישהו פנה לנגיד שר השרים (תואר השמור בדרך כלל למבורך בן סעדיה, שכיהן בשנים 1094–1111) וביקש הנחיה בעניין פרשת ר' מצליח (כנראה אין מדובר במצליח בן שלמה גאון, שהגיע למצרים בסביבות שנת 1127, אך יש להביא גם אפשרות זו בחשבון). נראה שהנגיד מסר את תשובתו לשולח, שהיה אחראי על תיק זה מראשיתו. הוא שמע שהנמען מעוניין להיות מעורב בדרך כלשהי. הוא רומז למושג התלמודי נזדקן הדין. נעשה שימוש חוזר ברקטו לשיר חתונה. AA. ASE.

רישום בית דין בכתב ידו של יהודה בן טוביהו. נכתב בבלביס, ביום שלישי, י"ב באלול א'תקט"ו למניין השטרות = 10 באוגוסט 1204. בו מאשרת סת אלנעם בת סעדיה, אלמנתו של מפצ'ל המכונה משה בן שמואל הלוי בחיר הלויים, את קבלת נדונייתה כולל פיצוי על בלאי (בליות), בשווי כולל של 186 דינרים. עדיין חייבים לה את מתנת הנישואין המאוחרת (מוהר מאוחר) בסך 60 דינרים; אם תישבע את שבועת האלמנה, תוכל לגבות סכום זה מן היורשים. העדים על השטר הם משולם בן מבורך וברכות בן שלמה הלוי, ואושר בידי יהודה בן טוביהו, עולא בן שמואל, מצליח בן סעדיה ואלעזר בן משולם. בצדו האחורי של המסמך מופיעים פיוטים מנוקדים.

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה. שריד (צדו השמאלי). תיארוך: 1127–1138 לסה"נ, על סמך אזכורו של מצליח גאון (בשורה האחרונה). המסמך מתעד את רכישת מחציתו של בית בקהיר שעבר בירושה. לאחר פטירתה של אשתו של אבו אלפצ'ל בן אלברכאת (המוכר כאבן אלוֻתַיד), חולקה הבעלות על ביתה (שאותו ירשה היא עצמה קודם לכן) בין בעלה אבו אלפצ'ל לבין בתה מנישואים קודמים, נט'ר בת חלפון. בעלה של נט'ר, סאלם/שלמה, רכש לאחר מכן את מחצית הנכס שהייתה בבעלות אבו אלפצ'ל. חלפון בן יעקב אבן עקבאן מעיד על עובדות המקרה, שכן הנכס והאנשים המעורבים מוכרים לו היטב. (המידע מבוסס על CUDL ועל כרטיסיית גויטיין.)

פתק מאת דוד בן יהודה החבר, מבילבייס, אל אברהם מימוני, בפוסטאט/קהיר. מתוארך: שנת 1532 למניין השטרות, שהם 1220/21 לסה"נ. הוא מבקש לקבל מאברהם את ה'רשות' (סמכות?) לערוך את הנישואין בין החתן אבו אלמנא לבין 'הנערה', אשר מינתה את אביה כשליחה. כמו כן הוא שואל האם מותר להשתמש בנוסח הכתובה שנערך בעבר השני של הדף. ("אם יש טעות בטיוטה, הורה לי לתקנה.") "לא נשתמר האם הנגיד נתן את הסכמתו לכתובה זו; אגב, הנוסח אכן מכיל כמה שגיאות סופר." חלק מן המידע מבוסס על מאמרו של מרדכי עקיבא פרידמן, "תשלום המוהר המינימלי כפי שהוא משתקף במסמכי הגניזה: מתנת נישואין או התחייבות הקדש?" (1976).

מסמך משפטי ממניית זפתא שבו אישה בשם תג'אר בת ח'לף, המוכרת בכינוי אבן אלשיג'רי, מעבירה לבעלה בו עלי בן אבו אלחסן, הידוע בכינוי אלטברני, בעלות מלאה על מחצית בית שניתן לה מאביה, ומוותרת על זכויותיה בבית השייך לבעלה, שעמד כביטחון למתנת הנישואין שלה. הבעל שימש בעבר כחוכר המסים על הצביעה והמשי (אלד'י כאן צ'אמן אלצבע' ואלחריר) בקליוב. המסמך מתוארך לאמצע חודש שבט שנת 1466 למניין השטרות, היינו ינואר 1155 לסה"נ, וניתן תחת סמכותו של שמואל בן חנניה. חתימת המסמך נדחתה לשליש האמצעי של שבט שנת 1471 למניין השטרות, היינו ינואר 1160 לסה"נ, אם כי בפועל לא מופיעות בו חתימות כלשהן.

קטע מהסכם טרום-נישואין כללי בכתב ידו של חלפון בן מנשה הלוי (פעיל בשנים 1100–1138 לספירה). ההסכם כולל תנאים יוצאי דופן לטובת האישה: הכלה דרשה לגור בנפרד מאחיותיו של בעלה. בנוסף, הבעל נשבע להתנהג היטב כלפי אשתו ושלא להכותה. הבעל גם נשבע שלא יאסור על אשתו לצאת מן הבית. האישה קיבלה במתנה חלק מבית אמה, והבעל נשבע שאמה תורשה לגור עמם. עוד התחייב הבעל להעביר לחותנתו, למשך חמש שנים, את דמי השכירות המשולמים על חלקה של אשתו בבית האם. האישה רשאית לעשות בנכסיה כרצונה ולבעל אין כל זכות בהם. כמו כן נכלל תנאי מיוחד הקובע שעל החתן לשאת בכל הוצאות הרפואה והקבורה של חותנתו.

מסמך משפטי הנוגע לכתובה, למתנות לכלה ולזכויות בנכס, ובו מוזכר השם אבו סעד. (המידע מבוסס על CUDL.) מדובר בהסכם טרום-נישואין כללי. כתב היד מזכיר את כתב ידו של נתן הכהן בן שלמה, אך ככל הנראה נכתב בידי סופר אחר. נראה שהמסמך הוא טיוטה, או שמא תבנית להסכם טרום-נישואין, שכן חסרים בו פרטים חשובים, כגון שמה של הכלה. בנוסף, סיומת המסמך במילים "ושלום" הייתה נפוצה במכתבים ולא במסמכים משפטיים, ועשויה להעיד על כך שהתבנית נשלחה לאחד הצדדים לאחר שביקש לעיין בה מראש. אפשרות נוספת היא שרב כלשהו או עורך הנישואין שלח אותה לסמכות משפטית בכירה יותר על מנת לקבל את אישורה.

קטע מהסכם פשרה עם אלמנה. מתוארך לחודש ניסן בשנת 1456 למניין השטרות, היא שנת 1145 לסה"נ, בתקופת סמכותו של שמואל בן חנניה. נכתב בידי נתן בן שמואל. האלמנה, סת אלתג'אר, מופיעה בבית הדין כדי לגבות את כתובתה. בית הדין בוחן את כתובתה ומוצא שהיא נאמנת. שאר המסמך עוסק בסכומים המגיעים לה ובמה שהיא מקבלת מבית הדין ומן היתומים. היא מודה שכבר קיבלה את התשלומים המיידיים ממתנת הנישואין, וכן נחושת ופריטים נוספים. הסכום הכולל שעדיין היה חייב לה היה שליש, וכעת היא קיבלה אותו. אחיה משחרר את היורשים בשמה מכל תביעה עתידית. עדים: נתן בן שלמה הכהן; נתן בן שמואל החבר.

כתובה. החתן: מנא בן שלמה. הכלה: מבארכה בת אברהם. המקום: פוסטאט. התאריך: י״ג בתשרי א׳תמ״ו לשטרות = 26 בספטמבר 1094. בני הזוג נישאים מחדש לאחר גירושין קודמים. אף שהכלה גרושה, היא עדיין בתולה. ערך הנדוניה הוא 2 דינרים, ומתנת הנישואין היא 5 + 15 דינרים. בין העדים נמנה החבר יחזקאל בן עלי הכהן החבר. צד ה-verso אינו מצולם דיגיטלית אך מדווח כריק. זוהי הכתובה שערך אדלברט מרקס בספרו 'Documents de paléographie hébraïque et arabe' משנת 1894, עמ' 36–37. (המידע נסמך בין היתר על הערות גויטיין וכרטיס המפתח שלו, וכן על גויטיין, חברה ים-תיכונית, כרך ג עמ' 391.)

שתי רשומות בית דין בכתב ידו של מבורך בן נתן בן שמואל החבר, ולא ברור האם יש קשר ביניהן. ברשומה העליונה בית הדין מורה לאבו אל-פרג' אבן אל-שופט לספק מזונות לאשתו שרה למשך תקופה של 30 יום. מתוארך: יום רביעי, ט' בסיוון א'תע (1470) למניין השטרות, שהוא 1159 לספירה. (בתיאור קודם הוצע שמדובר ככל הנראה בתשלום עבור דחיית הנישואין.) מתחת לכך מופיעה רשימת נדוניה (תקווים, taqwīm). הכלה והחתן אינם נזכרים בשמותיהם, ואולי זו ראיה לקשר בין הרשימה לרשומה שמעליה. התשלומים הם 5 + 17. זהו דף 3, צד הפנים (מסמך d) מתוך שישה עמודים של רשומות בית דין מאת מבורך בן נתן.

שטר אירוסין. מקום: אל-מחלה. תאריך: יום שלישי, כ"ד בסיוון א'תע"א למניין השטרות (31 במאי 1160), בתקופת סמכותו של הגאון נתנאל בן משה הלוי. הכלה: סת אל-תג'אר בת יצחק. החתן: נתנאל בן אפרים הלוי ("חמדת הלויים"). תשלומי הנישואין: 30 + 60 = 90, כלומר מתנת הנישואין הייתה 90 דינרים, מתוכם 30 התקבלו בעת האירוסין על ידי אבי הכלה. כמו כן ניתנו באירוסין טבעת זהב אחת ושתי טבעות כסף. לכלה שמורה הזכות לקבוע את מקום מגוריהם של בני הזוג. ככל הנראה בכתב ידו של מאיר בן הלל בן צדוק אב (לפי כרטיסיית גויטיין). בצד השני (verso) מופיע מסמך בכתב ערבי (ראו רישום נפרד).

קטע מכתובה. המקום: ורדוניא, פרבר של בגדאד (ורדוניא דבגדד), על נהר החידקל (דגלת). תאריך: י"ג בניסן 13[..] לשטרות, דהיינו טווח התואם לשנים 889–988 לסה"נ. החתן: [...] בן יוסף. הכלה: מרים בת יוסף. קיימת ספרות מחקרית ענפה על קטע זה, הן בשל מיקומו הייחודי והן בשל תאריכו הקדום. סיימון הופקינס סבר שכתובה זו עשויה להקדים את הלפר 331, אך אולשובי-שלנגר הראתה כי הנחה זו התבססה על קריאה שגויה של התאריך, שהוא למעשה מן המאה ה-13 לשטרות, ומכאן שהמסמך נכתב בין השנים 889 ל-988 לסה"נ. על מסמך זה ראו גם את מאמרו של נ' גולב על שטר נישואין מוורדוניא של בגדאד.

שטר נישואין. כתובה קרועה, דהויה ופגומה. השם שמריה השתמר, ככל הנראה שמו של אבי הכלה או אבי החתן. מתנת הנישואין (מוהר) עומדת על 50 דינרים. אף שהתאריך לא השתמר, ניתן לתארך את המסמך לשנת 1176 ואילך, וזאת הודות להופעת התניה בדבר טבילתה של הכלה לאחר נידתה — תקנה שהנהיג הרמב"ם בשנת 1176 (ראו מ"ע פרידמן, "המציאות החברתית במצרים ופסיקת הרמב"ם בדיני המשפחה", הרמב"ם כמחוקק [בעריכת נ' רקובר, ירושלים 1987], עמ' 230) — ומופיעה כמעט בכל כתובה משנה זו ואילך (לדוגמה כתובה אחרת מאותה תקופה). כאן השתמרו רק מספר מילים מתניה זו בשורה 11. עברית וארמית.

מכתב מבן אל אביו ובו תיאור מפורט של מחלתו והחלמתו. אותו כותב ואותו נמען כמו במכתב נוסף הממוען לְמִניית אלקאיד, וכן בשני מסמכים נוספים מאותה סדרה (ראו תגית). חום הגוף שלו שכך סוף-סוף אתמול עם תחילת השלשול (או טיהור מוצלח?), אך אישה אחת בבית עדיין סובלת מחום. הוא מוסר את פרטי הטיפול שקיבל מידיו של אבן חביב, שכלל ככל שניתן להבין מבעד ללקונות בכתב — אוֹקסימֵל (משקה חומץ ודבש) מעורב במים חמים, ותזמון של דבר-מה ליום החמישי וליום השביעי אך לא בשעת המשבר. ח'אטר טרם הגיע מאלכסנדריה, מכיוון שנעצר בשל חתונה של קרוב משפחה. צירוף: אלן אלבאום.

רקטו: (1) מכתב רשמי לדמירה. בערבית-יהודית. החזן יצחק בן יוסף מתבקש לבדוק את עניינו של אליה בן נחום הכהן ונישואיו לבת אבו אל-חסן, דודו מצד אמו. טיב הספקות לגבי הנישואין אינו ברור לחלוטין; ראו הערות גויטיין והתעתיק המצורף למידע נוסף. ורסו: רשומות משפטיות/רשמיות נוספות, ובהן (2) הוראה לדמירה להעביר את "רסם אל-סיום", כלומר הכסף שנאסף בסיום, וכן (3) רישום משפטי המאשר כי נט'ר בת דאוּד מעניקה לבנה רבע מבית שבעלה נתן לה עבור כתובתה (בכפוף לתנאים מסוימים); השוו למסמך מקביל. (המידע מבוסס בעיקר על הערות גויטיין וכרטיסיית האינדקס המקושרת.)

נוסח כתובה שנכתב על ידי החזן סעדיה בן צדקה החזן. ידוע כי איש זה שימש כחזן, דיין וסופר בעיירה המצרית מנית זפתא. ככל הנראה היה צאצא או קרוב משפחה אחר של סעדיה בן צדקה החזן השונה, שחתם על מסמך בדמשק בשנת 1031 לספירה (ENA 17.22). לסעדיה זה היה כתב יד ארץ ישראלי אופייני. המסמכים השמורים בכתב ידו כוללים חוזה נישואין שכתב במנית זפתא בשנת 1110 (TS 12.494). שם הכלה הוא עזוז (בת יצחק, כמו ב-TS NS 313.4 [MAF, JMP, II. no. 9]). כנראה שני הנוסחים נכתבו במנית זפתא, בשנת 1093/94 (ראה מ. א. פרידמן, נישואין יהודיים בארץ ישראל, כרך ב, עמ' 108).

מסמך משפטי. העתק של מינוי שליח קראי לצורך עריכת נישואין, אחד משני מסמכים מסוג זה בלבד הידועים מן הגניזה. תיארוך: בסביבות 1040–1047 (על פי האנשים הנזכרים בו). הכלה: אמת אלעזיז בת חזקיהו הנשיא הקראי; החתן: יפת (חסן) בן אברהים אלתסתרי מפוסטאט, בנו של אבו סעד אברהים אלתסתרי. הכלה ממנה את אביה, הנשיא, לערוך את הקידושין, והוא מצדו מאציל את התפקיד לעזרא בן ישמעאל (שמואל) בן עזרא. בעוד שכתב המינוי המקורי נכתב בירושלים, ההעתק שלפנינו נכתב בפוסטאט. המדקדק הקראי הנודע אבו אלפרג' הארון (המופיע כאן בשמו אהרן בן יהושע) משמש כעד על המסמך.

כתובה מדמשק בין עלי ב. וַהיב להיבה בת יונה. מוקדם: תכשיטים בשווי 5 דינרים. מאוחר: 20 דינרים. נדוניה: 237 דינרים, בנוסף לדירה (3/8 = 9/24 מהנכס המלא). מתוארך: פברואר 933. (מסמך 53d אצל פרידמן) אחד מארבעה שברים מפנקס בית הדין של הקהילה הבבלית בדמשק (T-S 16.181, T-S AS 146.66, T-S NS 320.108, ו-T-S 12.592). מתוארך: 4693 לבריאת העולם (= 932/33 לספירה). שבר זה מכיל ארבעה מסמכים עצמאיים, מס' 53a-d. מסמכים 53a, 53b ו-53c הם פנקסי אירוסין. מסמך 53d הוא כתובה, שנכתבה בעת ה'נישואין'. (פרידמן, נישואים יהודיים, כרך 2, 401-35) EMS

שריד של כתובה (הצד השמאלי). מתוארך לשנת 1374 לשטרות, כלומר 1062/63 לספירה. החתן: היבה בן משה. הכלה: רצ'א בת נחמיה הכהן. המוקדם (מתנת הנישואין המוקדמת) הוא 5 [דינרים], והסכום הכולל של הנדוניה (בשורה 11) הוא 55 [דינרים], אם כי בכך נותר מעט מאוד עבור המאוחר; מוזכרים גם תכשיטים ופריטי נחושת. בין העדים: עלי בן יחיא הכהן; יצחק בן ישועה; יוסף בן שלמה; נתנאל בן מנשה; יצחק בן וחש(?); עולא/עלי החבר בן עמרם. בצד האחורי מופיע שיר עברי המהלל את האל ואת מעשה הבריאה (ואולי גם דמות רמת מעלה). (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

שאלה הלכתית המופנית לשמואל בן עלי (פעיל בערך 1164–1197; הזיהוי מבוסס על כתב היד של התשובה בצד ב'), בעניין אדם שבנו התארס לאישה אך ביטל את החתונה. השאלה היא האם ניתן להשיב את תשלום הנישואין המוקדם שכבר שולם. בצד ב' מופיעה התשובה המלאה בכתב ידו של שמואל בן עלי, הקובע כי כל מה ששולם הריהו כפיקדון, ואינו שייך לכלה עד לחתונה עצמה, ועל כן עליה להחזירו. נראה כי דווקא בשל אפשרות זו, חוזי אירוסין רבים כללו תניה ולפיה הכלה תקבל את המֻקַדַּם במלואו או בחלקו אם החתן יחזור בו מהבטחת הנישואין (והוא יקבלו בחזרה אם היא תחזור בה).

רישום של מגבית הכולל 22 שמות לצד ספרות קופטיות. בצד האחורי (verso) חוזרים חמישה מהשמות עם אותן ספרות — תחילתה של טיוטה סופית שבסופו של דבר נכתבה על דף אחר. בין השמות הספציפיים מופיע יצחק בן אלשרף (כלומר שרף אלדולה, "כבוד השלטון"), שמופיע גם במסמך אחר. השמות בצד האחורי מחוקים בקווים, ולכן ייתכן שמדובר בטיוטה שנפסלה ונזנחה. לדעת גויטיין, ייתכן שמדובר במגבית שנערכה בחתונה; הוא קורא ככל הנראה "אלחתן אלמופק" בשורה 14 (שורה 7 לפי מספורו). אך יש להעיר שהאותיות "אל-ח" עשויות לעמוד גם עבור "אלחזן" (החזן), כפי שמציע כהן.

רקטו: מכתב משלמה בן אליהו אל דודתו מצד אביו, אֻם דאוּד, ובו הוא מבקש את ידה של בתה סת אל-יֻמן לנישואין ומברר על פרטי הנדוניה. המכתב מתוארך לתמוז א'תק"ל למניין השטרות (1219 לסה"נ). בשוליים של הוורסו והרקטו מצויות טיוטות של שטר שחרור (תביעות) בכתב ידו של שלמה בן אליהו, הנוגעות לתביעות בין שתי אחיות ובין תַ'נאא', אמו של מנצור המנוח, בעניין ירושת המנוח אבן אבו אל-מג'ד הצַבָּע אבן אל-נאאִלה. אבו אל-מחאסן ערב לשחרור אמו עִבּאד מצד אחותה חַסַבּ ומצד תַ'נאא' בת סַיִּד אל-אהל. ראו מסמך נוסף ובו רשימה של מסמכים קשורים.

מסמך משפטי בכתב ידו של מבורך בן נתן. נכתב בקהיר, בעשור האחרון של חודש אדר שנת 1481 למניין השטרות, הוא מרץ 1170 לסה"נ, תחת סמכותו של הגאון שר שלום בן משה הלוי. זהו המסמך הראשון הידוע המזכיר את סמכותו במהלך כהונתו הראשונה (1170–1171 לסה"נ). המסמך עוסק בתשלומים לשיעורין של מתנת הנישואין הדחויה (מאוחר הכתובה) מצד סרור בן ע'אלב אלדג'אג'י לגרושתו סת אלג'מיע בת שמריה. בצד האחורי (verso) רשומות קבלות על התשלומים שנפרעו. חתומים על המסמך שלמה בן שמואל הלוי ויהושע בן אהרן. (המידע מבוסס על CUDL וכרטיס המפתח של גויטיין.)

רקטו: רשימת נדוניה. החתן: ישועה בן אברהם. הכלה: מבארכה בת טוביה. תשלומי הנישואין: 20 + 30 = 50. שווי הנדוניה הוא 480 דינרים (לפי הטקסט, או 488 דינרים לפי חישובו של גויטיין — ייתכן שהצדדים הסכימו על מספר עגול). תיארוך: סוף המאה ה-11 או תחילת המאה ה-12 לספירה. הוורסו בסורית (ראו רשומה נפרדת). החיבור בין הקטעים התגלה על ידי גויטיין ב-1980. דיון ותרגום חלקי מצויים אצל גויטיין, בנספח ד׳ פריט (e) של הכרך הרביעי. המידע מבוסס על גויטיין, על פרויקט פרידברג, ועל מאמרו של פרידריך ניסן על תרגומי הברית החדשה מגניזת קהיר.

קטע ממכתב ששלח נאשי בן ת'אבת הכהן אל החבר יוסף בן חלפון הלוי בפסטאט. התיארוך המשוער: בערך 1084–1090 לספירה. נאשי בן ת'אבת מביע את הכרת תודתו ל"רב הנכבד", ככל הנראה יהודה הכהן בן יוסף, שעמד מאחורי הסיוע שקיבל נאשי. נאשי בן ת'אבת כותב כי הוא "יושב על גחלים" משום שאין באפשרותו להשתתף בחתונה בשל המצור על העיר שבה הוא מתגורר. (המידע לקוח מהערותיו של גויטיין ומכרטיס הקטלוג שלו, וכן מעבודת הדוקטורט של זינגר על נשים, מגדר והלכה במחלוקות נישואין לפי תעודות גניזת קהיר, עמ' 408–410.) בצד האחורי ניסיונות קולמוס בערבית.

שטר משפטי שבו אהרן בן אבו אלרצ'א ואשתו לבוה ("לביאה") בת אבו ע'אלב משחררים זה את זה מכל תביעה הדדית. לבוה מוותרת לאהרן על מלוא תשלום כתובתה, לרבות מתנת הנישואין המאוחרת (מוחר), ואף מרחיקה לכת ומעניקה לו במתנה את נדונייתה. מעבר לכך, היא מתחייבת לשאת במזונותיו ובמס הגולגולת של בנה הבכור פֻרַיג' למשך שנתיים, וכן לממן את לימודיו במלאכת הצורפות בכסף. בנוסף, היא תספק את מזונותיו של בנם הצעיר רצ'י למשך עשר שנים. נכתב בפוסטאט, 19–28 ביוני 1244. בצד האחורי של השטר: חישוב לוח שנה לשנת 1250, שהיא שנה פשוטה וכסדרה.

רקטו (שימוש משני): רישום בית דין שנכתב ונחתם בידי נתן בן שלמה הכהן (1125–1150). במסמך נקבע כי בעל הנוסע אל הריף חייב לשהות בביתו שבועיים, ואינו רשאי להיעדר יותר מחודש, ובמהלך תקופת היעדרותו עליו לשלם לאשתו את הוצאותיה מדי שבוע. אם לא יעמוד בכך, עליו למסור לה מיד את מתנת הנישואין הסופית (מאוחר הכתובה) במלואה — כלומר לגרשה. מצדה, האשה מתחייבת למלא את חובותיה כדי להימנע מן הגירושין. הצד הימני של המסמך קרוע, ולא ניתן לקבוע מהו היקף החלק האבוד. (המידע מבוסס על גויטיין, חברה ים-תיכונית, כרך ג', עמ' 190.)

הסכם נישואין. המקום: פוסטאט. התאריך: כסלו א'תנ"ט למניין השטרות, היינו 1147 לספירה. המסמך זקוק לשימור, ומספר שמות ומילים מוסתרים תחת קפלי נייר. שם האישה ככל הנראה סת אלפח'ר בת אבו אלפרג' מיכאל המשורר, ושם הגבר ככל הנראה אבו אלטאהר שמואל בן נתן. (בתיאור קודם נכתב שמקצועו היה אלכחאל, רופא עיניים, אך לא ברור היכן הדבר מצוין במסמך.) סת אלפח'ר מקבלת חלקת נדל"ן בפוסטאט במחרם עמאר. יש לציין שכאשר גויטיין מצטט מסמך מסוים (למשל ב־Med Soc V, 135, 542), כוונתו למעשה למסמך אחר ולא לזה שצוין במספרי השמורה.

שלושה קטעים השייכים לשלושה עותקים של הזמנה לחתונה, מודפסת בצרפתית, של מר מואיז מוסרי (לערך 1855–1933) והעלמה הנרייט נחמיאס (1868–1943). משפחת מוסרי הייתה משפחת בנקאים מפורסמת בקהיר, ועובדה זו עשויה לרמז מי היו אותם אנשים שיכלו להרשות לעצמם להדפיס הזמנות בדפוס מקצועי בשלהי המאה התשע-עשרה. מסמכים בצרפתית הם נדירים בגניזה. מישהו — ככל הנראה אחד מבני משפחת מוסרי הצעירים — עשה שימוש חוזר בגב ההזמנות כדי להתאמן בכתיבת האותיות העבריות. על פי תיאורו של ניק פוזגיי (Fragment of the Month, יוני 2020).

כתובה בנוסח ארץ-ישראלי מהעיירה צא במצרים (סא אל-חג'ר, כפר על הגדה המזרחית של זרוע רשיד של הנילוס בדלתא, סמוך לעיר המצרית הקדומה סאיס/סאי). מתוארכת ליום שני, ג' בניסן ד'תתמ"א = 15 במרץ 1081. החתן: עלון בן דניאל. הכלה: עזוז בת יוסף. העדים: משה בן יפת; יצחק בן ישועה; עמרם בן יוסף; שמואל בן [...]; בשר בן חלפון הלוי. הכלה היא גרושה, ומתנת הנישואין המוקדמת (המוהר) עומדת על שני דינרים בלבד, בעוד שהנדוניה הסתכמה בחמישה דינרים ושליש בסך הכול. (מהדורה: פרידמן, ריבוי נשים בישראל, כרך 2, עמ' 175–181.)

מכתב מהמלמד יהודה אבן אלעמّאני, ככל הנראה מאלכסנדריה, אל הבנקאי (אלצّיירפי) אבו אלטّאהר יאשיהו בן דניאל בן אדונים אבן אלקצّאעי, ככל הנראה בפוסטאט. מתוארך: ה'–י' באדר ב' של שנת 1535 למניין השטרות = פברואר/מרץ 1224. הנמען הנכבד היה אולי קרוב משפחה (מחותן) של יהודה. תוכן המכתב מורכב כמעט כולו מחדשות משפחה ורכילות, עם פרטים רבים על נישואים, לידות ופטירות, וכולל מקטע נרחב על בו אלביאן וכלתו הנבונה והאמידה שהכניסה לו נדוניה בשווי 400 דינרים, "כדוגמתה לא ראינו זה שנים". (חלק מהמידע מבוסס על CUDL)

מכתב מאבו אלפרג', השוהה באלכסנדריה, אל חתנו שלמה בן אליהו. בערבית-יהודית. תאריך משוער: ראשית המאה ה-13. אבו אלפרג' מוכיח את שלמה ודורש ממנו לנהוג כראוי באשתו סת ע'זאל, ומיידע אותו כי דודתו של שלמה (שהיא גם חמותו) אינה באה כדי לבדוק את שלום בתה, אלא כדי להסדיר נישואין בין בנה לאחייניתו של שלמה — וזאת משום שהיא הבעלים של 9/24 מבית השייך למשפחה. הוא פותח את המכתב בתיאור דאגתו הרבה למחלתו של שלמה ובשמחתו לשמע החלמתו (שורות 6–10 בצד הפנים). כמו כן הוא מאחל החלמה מהירה לאמו של שלמה (סת ריחאן).

הסכם אירוסין בין פרחיה בן ערה לבין סת אלאהל, שהמסמך מזכיר את מהימנותה. שני בני הזוג יתומים מאב. נציג הכלה, אחי אמהּ, קיבל עשרים דינרים ככסף האירוסין. ביום החתונה אמורה הייתה הכלה לקבל חמישים דינרים נוספים כתשלום הראשון של מתנת הנישואין, ואילו המחצית השנייה הסתכמה בשבעים או תשעים דינרים. נוסף על כך הובטחה לה ח'ילעה — בגדי חג לכבוד החתונה הכוללים גלימה, נזר ורדיד. הנדוניה שהביאה עמה כללה בית (או חלקים בו) ומחצית מחנות. המסמך מתוארך לסביבות שנת 1100, ועאמר עאשור מעריך את זמנו בשנת 1084/5.

שטר הרשאה מייצג. השטר נכתב בידי חלפון בן מנשה הלוי (ידועים מסמכים בכתב ידו מהשנים 1100–1138), ובו מייפה הכלה את כוח אביה לשמש כשליחה לעריכת הנישואין. בשטרי הרשאה אחרים מסוג זה — כגון השטר המורכב משני קטעים שצוינו במחקר — האישה מינתה את אביה או שליח אחר לבחור עבורה כל חתן שיראה לו ראוי. לעומת זאת, בשטר זה מייפה הכלה את כוח אביה כדי לערוך את הנישואין עם חתן מסוים ומוגדר. השטר אינו חתום, וייתכן שלפנינו טיוטה. השטר נדפס במהדורת מ"א פרידמן על נישואי היהודים בארץ ישראל, כרך א, עמ' 218–219.

רקטו: כתובה לנישואין מחודשים של זוג גרושים. המקום: פוסטאט. התאריך: כ"ה בטבת א'תרכ"ב למניין השטרות (= 17 בדצמבר 1310), תחת סמכותו של אברהם השני בן הרמב"ם (מיימוני). החתן: אלעזר בן ישועה הלוי. הכלה: שמסיה בת מרדכי בן יעקב. שמורה לה הזכות לבחור את מקום מגוריו של הזוג, אך היא מוותרת על הכנסותיה כנגד התחייבותו לספק לה ביגוד. עדים: [...] בן יהודה ועובדיה בן בנימין. ייתכן שמסמך נוסף (המתוארך כנראה ל-1339) עוסק באותו זוג עצמו. ורסו: רשימה קצרה של ספרים. (המידע מבוסס על CUDL וכרטסת גויטיין.)

שיר או שירים בערבית-יהודית המכילים עצות לחולי האהבה, הכתובים בסגנון של מרשם רפואי מדומה. כתב היד הוא של נאצר אלאדיב אלעברי. בצד הרקטו מופיעה כתובת נישואין משנת 1298. נאצר יצר זוג ביפוליו (גיליונות מקופלים) על ידי חיתוך אופקי לרוחב הכתובה, ולאחר מכן קיפול אנכי בכל אחד משני החצאים שנוצרו. ככל הנראה הביפוליו העליון הוכנס לתוך הביפוליו התחתון, שכן הביפוליו התחתון מכיל הן את ראשית הטקסט והן את סופו. (חלק מהמידע מבוסס על הערותיהם של צ'צ'יליה פלומבו וגויטיין.) חיבור הקטעים: אלן אלבאום.

שני שברים קצרים של מסמך משפטי (או טקסט נורמטיבי?) בכתב ידו של חלפון בן מנשה (פעיל בשנים 1100–1138 לספירה), המכילים הוראות לעריכת טקס נישואין. ייתכן שהשברים הם חלק מתשובה. אפשר ששני החלקים מתחברים זה לזה, אך אין בכך ודאות. עם זאת, שניהם שייכים בוודאות לאותו כתב יד. "וישתה מן הכוס... ואין צורך לכתוב כתובה..." כל אחד משני החלקים מכיל חמישה שורות, וכשמחברים אותם יחד מתקבלות שמונה שורות. המסמך השלם הכיל שורות נוספות. | מסמן את מקום חיבור שני השברים. (מידע מתוך עבודת הדוקטורט של אשור)

כתובה. מקום: ירושלים. תאריך: יום שישי, ו' בטבת ה'רי"א לבריאת העולם, הוא 11 בדצמבר 1450. החתן: ח'לף אללה בן יצחק. הכלה: סת אלבנין בת עמראן, אלמנה. המטבע שבו נעשה השימוש בכתובה הוא האשרפי הזהב (המוזכר תחילה בשם הכללי "פרחים", ובהמשך מוסבר בתוך המסמך עצמו כ"מטבע מלך מצרים, הנקרא אשרפי"). תשלומי הנישואין: 5 + 10 = 15 אשרפים. הנדוניה: 10 אשרפים. אחד התנאים שבכתובה קובע כי "הירושה היא כמנהג דמשק". העדים: שמריה בן יוסף; אברהם/עטיה בן יעקב. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיס המפתח של גויטיין.)

כתובה. שריד (פינה תחתונה שמאלית). החתן: נתן בן יוסף הדמשקי. הכלה: בטריקה בת צמח, בתולה. פרטי תשלומי הנישואין והנדוניה אינם משתמרים. בין החתומים כעדים: דוד בן אהרן הלוי; שמואל בן אברהם; ישועה בן אברהם הלוי; אפרים בן צביאן הכהן; החבר נתן בן ישועה הלוי; ויעקב בן יוסף בן עמרם השופט. במסמך מופיעה גם הצהרת אישור (קיום) חתומה בידי עמרם בן שמואל וסהלאן בן אברהם — ראש הקהילה הבבלית (העיראקית) בפוסטאט בשנים 1034–1049 לסה"נ. כאן נושא סהלאן את התואר "סגן הישיבה", ואביו מכונה "בחיר הישיבה".

עדות בכתב ערבי על קלף, כתובה בפסקאות של שתי שורות — מאפיין נפוץ במסמכי נישואין מסוימים. פותחת במילים هذا ما شهد الشهو[د] ("זה אשר העידו העדים"). מוזכרים בה המונחים شرعي (שרעי, כלומר על פי הדין) וכן قبضت ("קיבלתי"). בשוליים מופיעה ʿalāma (סימן/מוטו), ככל הנראה: al-ḥamdu li-llāh mutaallī l-bashāʾir ("השבח לאל מקור הבשורות הטובות"). על גב המסמך נכתב מסמך נוסף, מאוחר יותר, שבו מוזכר פֻתוּח׳ בן אסמאעיל אל-[?]. מן המסמך המאוחר נשתמרו שורות מועטות בלבד. בשולי הקלף ניכרים חורי סיכה.

מכתב מיוסף אל אחיו אלעזר, המכונה אבו מנצור בן אבו אל-סרור. בערבית-יהודית. תיארוך משוער: המאה ה-12 או ה-13. קטע (החלק העליון של פני הדף). יוסף מתלונן על חולשתו, על עוניו ועל דאגותיו. הוא מוסר דרישות שלום מ[אבו] אל-סרור, מדודו מצד אמו אבו סעד ומאשתו, ומאסחאק. בצד האחורי השולח מתלונן, ככל הנראה, על מחסור בידיעות: הגיעו לאוזניו דברים על נישואין, על בן (תינוק שזה עתה נולד?), על סת אל-כל ועל דניאל, אך איש לא טרח לעדכן אותו. הוא חותם את המכתב במילים: "אל תאשימני, שכן ראייתי חלשה".

מכתב מאישה אל פקיד ציבור, בעברית. מטרת המכתב היא להגן על עמדתה בסכסוך הנישואין שלה, שכבר הובא בפני הנמען בבית הדין. האישה כותבת: "הביאו [...] לאדוני ואמרו, 'הנה מקצת מחפצי שהיא השחיתה,' אך אדוני יודע שכאשר באנו לפניך לדין, הוא לא הזכיר שהשחתתי את הצעיף הזה, וכל זה הוא 'תַּהְפֻּכוֹת בְּלִבּוֹ חֹרֵשׁ רָע בְּכָל עֵת מִדְיָנִים יְשַׁלֵּחַ' (משלי ו, יד)." היא מחמיאה לנמען בתואר "חכם כמלאך האלהים", ומזכירה לו כי בעלה (או הבעל לשעבר?) מנסה רק לחזור אל גרושתו, וכי הוא שונא את בתה.

כתובה (חוזה נישואין), נוסח פורמולרי, שנמצאה בתוך סידור תפילה בנוסח ארץ ישראל. החוברת מכילה גם נוסחאות פורמולריות לגט אישות ולהנחיות הבעל לסופר ולעדים בנוגע לכתיבת הגט ומסירתו. במקום ציון מקום מפורש, נוסח הגט מציין: "עיר פלונית, הסמוכה לצוען מצרים (=פוסטאט), היושבת על נהר הנילוס". בחוברת מופיע גם פיוט המוקדש ל"אדוננו אביתר (בן אליהו)", שכיהן כגאון בשני העשורים האחרונים של המאה האחת-עשרה. אחד-עשר דפים נוספים מאותה חוברת נמצאים בכתב יד אחר. המידע מבוסס על מרדכי עקיבא פרידמן.

מכתב ממסלם לבנו עִוַץ', בערבית-יהודית. עוסק בדבש קני סוכר (קֻטָארה) וביין. אב כותב לבנו, רופא מתחיל, ומזכיר לו שטרם הרוויח די כסף להרפתקאות שכאלה: "חדל מלעסוק בתוכניות נישואין ובדברים בטלים מסוג זה" (wa-tukhalli ʿannak al-ishtighāl bil-jīza (=zija) wa-l-umūr al-hadhayāniyya). תחילה פירש גויטיין את המילה bljyzh כ-bil-ijāza (עם אִמָאלה) במשמעות של תזכּיה (תעודת יושר ויכולת לרופא), אך הקריאה המוצעת כאן נראית עדיפה. בהמשך המכתב אומר האב לבנו: anta muḥārif, "אתה איש עני".

מסמך משפטי מאוחר הקשור לנישואין שנכתב בקהיר, ככל הנראה הסכם אירוסין או שידוכין, לאור הניסוח שמופיע בשורות 5–6: "שזמן החופה יהיה מעכשו עד סופ שנה תמימה". המסמך מתוארך לשנת ה'תר"ד (1843/1844). בפינה הימנית התחתונה של ה-recto מצוין המקום "בבית הכלה". בשורות הפתיחה נזכרים סכומים של 15,000 גרוש ו-40,000 גרוש. חתימת העד שניתן לפענח היא של ר' יוסף בן משה אלגאזי ("הצעיר יוסף משה אלגאזי"). לאישוש נוסף של צורת הניסוח של חתימה רבנית זו ניתן להשוות לאותו שם החתום על מסמך אחר.

בצד ה-verso: רישום משפטי על נישואין מחדש של אבו אל-סרור בן ע'ניא(?) עם גרושתו מעאני בת כרים אל-אקרע הלוי. מתוארך: ליל רביעי, כ"ט בתשרי א'תקמ"א לשטרות, הוא 18 בספטמבר 1229. במסמך תיעוד של התשלומים שהוחזרו לה כפי שנקבעו במקור בכתובתה. בין העדים על המסמך: שלמה בן אליהו. בשולי המסמך נרשמה הערה: הנישואין מחדש נערכו בלא טבילה לטהרת נידה. גויטיין משער שייתכן שהייתה לאחר גיל המעבר. גט הגירושין שלה משמונה חודשים קודם לכן השתמר במסמך אחר. (המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

כתובה לנישואין מקהיר, מיום שישי ו' באלול ה'תקע"ו (1816). החתן: רפאל טורטוס בן מרקאדו. הכלה: אסתר תנתן(?) בת אליהו ראובן. סך תשלומי הנישואין יחד עם הנדוניה עומד על 110,000 מדינים. החתימו שני עדים, ביניהם דוד בן נעים (כעד וגם בשליחות החתן). חתימת העד הראשון אינה ברורה, ואולי יש לקרוא בה אברהם(?) יוסף אנג'יל. קיימת דוגמה נוספת של חתימה זו בכתובה אחרת, ושם המשפחה "אנג'יל" מוכר בקהיר בסביבות מפנה המאה התשע-עשרה. הכותרת והשוליים של המסמך מעוטרים בעיטורי פרחים וציפורים.

מסמך משפטי, אולי טיוטה. נכתב בקהיר ומתוארך לכסלו א'תקמ"ב למניין השטרות (=נובמבר/דצמבר 1230). אבו אלטאהר הִבּה בן יוסף, ה"קַיִּם" (משגיח/ממונה) של בית הכנסת הקטן באלכסנדריה, נדרש להחזיר לסולימאן, בן אחיו, את כל מה שהוא חייב לו, ובכלל זה כ-60 כדי יין, וזאת לאחר שבוטלו נישואיו (אִמלאכ) של סולימאן (ככל הנראה) עם בתו של אבו אלטאהר — נישואין שנערכו זמן רב קודם לכן. לא ברור לחלוטין אם תואר התפקיד "קַיִּם" מתייחס לאבו אלטאהר עצמו או לאביו. המידע מבוסס על כרטסת גויטיין.

תגובה לבירור שעל הרקטו, שבה משיב הדיין: "נודע לי שנערה זו אורסה מספר פעמים, אך לא ברור לי אם נערך נישואין עם מי מאלה שהציעו ונתארסו לה." היה 'מלכ' אך לא ברור אם היו 'קידושין'. הדיין מציין שהאם תדע. הבירור עוסק בשאלה האם הנערה כבר נשואה הלכתית למישהו מאותם מועמדים שהציעו את עצמם והתארסו לה בעבר, או שמא מדובר היה רק בשלב המקדמי של שידוך ואירוסין ללא קידושין הלכתיים מחייבים. הדיין מודה בחוסר ודאות לגבי הפרטים ומפנה את השואל אל אם הנערה כמקור המידע המוסמך בעניין.

כתובת נישואין הנוגעת למשפחה אמידה ורבת השפעה. מתוארכת ל-י"ח כסלו [ד'תת]מ"א, היינו 1080 לסה"נ. (גיל סבור שמדובר בשנת ד'תשמ"א, ובהתאם 979/80 לסה"נ.) החתן הוא [...] בן שלמה מדמשק. הכלה היא [...] בת [...] בן [... ה]כהן הגזבר בן שמואל בן משה הכהן [...] אלקזאז, ושלוחה הוא דודה. שבר נוסף נכתב ביד אותו סופר (אם כי כנראה אינו מצטרף לקטע זה), וייתכן שח'לף הכהן הגזבר הנזכר שם זהה עם [...] הכהן הגזבר הנזכר כאן. (חלק מן המידע על פי קטלוג CUDL ופרידמן, ריבוי נשים בישראל.)

כתובה. הכלה: מליכה בת מח'תאר. החתן: צדקה בן ישועה. מקום: פוסטאט. מתוארך: יום רביעי, י"ג באב א'שס"ה למניין השטרות = 20 ביולי 1054. תשלום הנישואין המוקדם (מוהר): דינר אחד. מליכה הייתה נשואה קודם לכן לאיש בשם יצחק, והכתובה מזכירה את בנה מפרג' בן יצחק, אשר צדקה מתחייב לגדלו ולנהוג בו כבבן שלו. עדי הכתובה: אהרן המומחה בן אפרים, חסן בן אב{ר}הם, יצחק בן אברהם, סהל בן מבשר, ש[...]ון בן יצחק, ע'אלב בן אהרן, [...] בן שמואל. (המידע מבוסס על CUDL ועל כרטיסיית גויטיין.)

ורסו: התכתבות רשמית. כשבע שורות שרדו. התיארוך: ככל הנראה המחצית הראשונה של המאה ה-12, על בסיס תיארוך הרקטו. נזכרת ידיעה על מכתב מחסן אלדולה בן עאריג'(?) אל בנו וחבריו, ובו הוכרה תודה על שירות שניתן, והובטח תשלום כספים מן האוצר (وانه موعود باطلاق من الخزانة). הרווחים שבין השורות מולאו במכתב או טיוטות מכתב המופנים לאיש רם מעלה, בכתב יד אחר וקטן יותר, ברובם בכתב ערבי ובחלקם בערבית-יהודית (חלק זה ראוי לבחינה נוספת). הרקטו הוא שיר חתונה בעברית, ראו רשומה נפרדת.

רקטו (שימוש משני): מכתב מחזן צעיר בראשית דרכו [...] בן שלמה(?) אלחלבי, השוהה במליג', אל אמו בפוסטאט (לידי הלל אלפקאעי בשוק הרוקחים). כתוב בערבית-יהודית, עם כמה כתיבים יוצאי דופן. תיארוך: לאחר 1110 לסה"נ בקירוב, בהתבסס על תיארוך הצד השני. השולח נסע מפוסטאט למליג' בחיפוש אחר דיין. משם המשיך לשֻבְּרָא, שם שימש כחזן, ולאחר מכן לדמסיס, שם שר בחתונה. עתה הוא שב למליג'. בסיום המכתב דרישות שלום לבני המשפחה ולמורהו החזן. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

רקטו: חלקה העליון של צוואה. מתוארך ליום רביעי, כ"ו באייר א'תקנ"ב למניין השטרות = 8 במאי 1241. נכתב באותו כתב יד כמו הוורסו. מוכר הגבינות (אלג'בּאן) אבו אלפח'ר בן סעדיה מעניק לבתו הבוגרת והבתולה, כּרם, שני שלישים מבית וכן 130 דרהם שחורים. נכדתו הבוגרת והבתולה, רשידה, מקבלת 2 דינרים, ואשתו הבוגרת, חסב בת אבו נצר הכהן, מקבלת דינר אחד נוסף על 2 הדינרים של מתנת הנישואין המאוחרת (מוהר מאוחר) שלה. כמו כן הוא פוטר אותה מחובת השבועה. שאר רכושו עובר לבנו אברהים.

הסכם קדם-נישואין. תיארוך: סוף המאה ה-13. הכלה המיועדת: שמסון בת יעקב בן יצחק בן ישעיה הלוי, גרושתו של אברהם. גויטיין מתאר את המסמך כ"דוגמה שלמה למדי לתנאים מאוחרים". תשלומי הנישואין: 5 + 25 = 30. שער החליפין דרהם:דינר בעת כתיבת המסמך היה 20:1. הבעל מתחייב שלא לשאת אישה שנייה. פרי עמלה ומעשה ידיה שייכים לה. עליו לדאוג לכסותה. ביתה יהיה שייך לו(?). היא תקפיד על דיני טהרת המשפחה. היא נחשבת "נאמנת" מבלי שתידרש לישבע. חתומים: משה בן שלמה; צדקה בן משה הכהן.

שטר נישואין. כתובה קרועה ופגומה. כוללת מספר שורות מתוך רשימת הנדוניה, תניית המונוגמיה (שבועת הבעל שלא לשאת אישה נוספת), תניית הנאמנות, וכן התניה בדבר חובת הטבילה של הכלה לאחר הנידה — תקנה שהנהיג הרמב"ם בשנת 1176 (ראו מ"ע פרידמן, "מציאויות חברתיות במצרים ופסיקת הרמב"ם בענייני משפחה", בתוך: הרמב"ם כמחוקק של הלכה יהודית, בעריכת נ' רקובר, ירושלים 1987, עמ' 230). בצדו האחורי של המסמך שרידי קישוט צבעוני. השפות: עברית, ארמית וערבית-יהודית. תיארוך: לאחר 1176.

טיוטות של מסמכים משפטיים. (I) בצד ורסו: תבנית למסמך משפטי, כשנותרו בה מספר מקומות ריקים למילוי. מקום: פוסטאט. תאריך: שבט שצ"ד למניין השטרות = דצמבר 1082/ינואר 1083. ובו אברהם בן מחפוץ' משחרר את מפרג' בן [...] מכל התביעות נגדו. (II) בראש צד רקטו: מסמך שמעורבים בו אברהם בן שר שלום ו-70 בגדים צוריים (תוב צורי). (III) בתחתית צד רקטו, בכיוון הפוך (180 מעלות): מסמך נישואין מסוג כלשהו. החתן הוא [...]ה בן אברהם (שורה 1) והכלה אף היא [...]ה בת אברהם (שורה 3).

קטע משפטי. מתוארך: 13[..] לפי מניין השטרות (סלאוקי) = 988–1088 לספירה. אלמנה בשם ח'זריה בת מֻרַגַّא תבעה את שלושת בניה — יוסף, אברהם ואהרן בני שמואל טאזאן הקצב — לתשלום מתנת הנישואין של בעלה המנוח ונדונייתה, שכללה תכשיטים, בגדים, סחורה ומצרכים נוספים. המסמך מאשר כי הבנים השיבו לה את נדונייתה. (המידע מבוסס בעיקרו על קטלוג CUDL ועל "חברה ים-תיכונית" של גויטיין, כרך ב', עמ' 247, 248.) הערה: גויטיין וורמן ייחסו את השמורה T-S 16.90 ל-T-S 16.91, ולהפך.

טיוטה של סיפור מקרה, ככל הנראה לקראת ניסוח של פרוטוקול בית דין. המסמך מתאר סכסוך ירושה הנוגע לשני אחים ושתי אחיות. אחת האחיות הייתה נשואה לדוד מצד האב של התובע, ולאחר מותם של בני הזוג שמרה כל אחת משתי בנותיהם סכום של אלף דינרים מן העיזבון, והעבירה את היתרה לדודתן מצד האם. הדודה נישאה לאחר מכן לאיש שהיו לו בנים מנישואים קודמים, ולטענה מסוימת אף היה חייב להם כספים. הוא הלך לעולמו לפני אשתו, וכתוצאה מכך התגלגל הליך משפטי ארוך ומורכב. לפי גויטיין.

כתובה בכתב ידו של חלפון בן מנשה הלוי, שנכתבה בפוסטאט ביום חמישי, י"ז בטבת א'תל"ו לשטרות = 25 בדצמבר 1124. בכותרת מופיעות ברכות למשה (בן מבורך) נגיד הגולה. הכלה: טורפה בת נתן, גרושה. החתן: צדקה בן יפת החזן. שמות העדים לא נשתמרו. מראה הכתובה, המעוטרת בפרחי ליליות (fleurs de lis) בשורה הראשונה של הכותרת, עומד בניגוד לנדוניה של טורפה — שהיתה בשווי 5 דינרים בלבד, מה שהופך אותה לאחת הנשים העניות ביותר המוזכרות בגניזה. תשלומי הנישואין הם 5 + 10 = 15.

כתובה. לא הושלמה (אולי בשל טעות בשורות 4 ו-5). המקום: פוסטאט. התאריך: אלול א'תקנ"ב למניין השטרות, היינו 1241 לספירה. החתן: ישועה התלמיד בן שמואל הלוי. הכלה: סת אלרשידה בת ישועה התלמיד, יתומה ובתולה. במסמך נאמר גם כי הוא 'אירס' אותה, מה שמלמד שלא היו אירוסין רשמיים שקדמו למסמך זה. תשלומי הנישואין: 40 + 10 = 50. כתב היד דומה לזה של עמנואל בן יחיאל, אך אינו זהה לו. בצד האחורי רישומים שונים בערבית-יהודית ובכתב ערבי. (המידע מתוך כרטיסיית גויטיין.)

הסכם לביטול אירוסין. תיארוך: ככל הנראה המאה ה-16 (כתב היד נראה ככתב ידו של אליה בן דוד חבריא). שני הצדדים מצהירים כי אין להם שום תביעות זה כלפי זה בנוגע למתנות האירוסין שניתנו. נראה כי הכלה החזירה לחתן את מתנת הנישואין שקיבלה ממנו, אם כי ייתכן גם לפרש שהיא שמרה אותה לעצמה והחתן אישר זאת. שם החתן יוסף. הכלה מיוצגת על ידי אחיה ושמו אנג'ל (Angel), אשר שיחרר את החתן מכל תביעה. מצדם, החתן ושני אחיו (אחד מהם בשם משה) שיחררו אותה מצידם מכל תביעה.

חלקו התחתון של מסמך משפטי, ככל הנראה הסכם טרום-נישואין. שמו של אחד הצדדים נקרא בקושי בשורה העליונה: אבו עלי בן אבו אלפצ׳ל. נכתב בידי מבורך בן נתן (1150–81) (תיאור קודם גרס שנכתב בידי נתן בן שמואל). חתום על ידי ברכות בן שלה הכהן ומבורך בן שר שלום. אושר על ידי בית הדין ונחתם על ידי מנחם בן ברכות, יע[קב] בן יוסף, והלל בן [צדוק]. בצדו השני של הדף נעשה שימוש חוזר לטקסט שאינו קשור, בערבית-יהודית, ובו עצות מוסריות לרדוף אחר הטוב ולהימנע מן הרע.

כתובה. החתן: חסן בן יפת. הכלה: ריّיסה בת מבשר. המקום: פוסטאט. התאריך: יום שני, 25 [...] שנת 1345 למניין השטרות = 1033/34 לספירה. מתנות הנישואין מסתכמות ב-3 + 15 = 18 דינרים, והנדוניה ב-32 דינרים. העדים: החזן יפת בן דוד בן שכניה; יצחק בן סעדיה; פרח בן אברהם; הפרנס הלל בן סהל; עמרם בן יפת; שלמה בן מבשר; כלב(?) בן מוהוב הלוי; ח'ליף בן ח'לף; שמואל בן שמואל. (חלק מהמידע מבוסס על הערותיו וכרטיס המפתח של גויטיין, וכן על מד' סוס' ג', עמ' 415.)

כתובה בכתב ידו של הלל בן עלי (פעיל בשנים 1066–1108 לספירה). מתוארכת ליום שלישי, כ"ח באלול שנת 14[.] לשטרות, כלומר לא לפני 1089 לספירה ולא לאחר 1108 לספירה (על פי טווח שנות פעילותו של הלל בן עלי). ייתכן שניתן לצמצם את התיארוך בצורה מדויקת יותר על פי הצלבת יום השבוע עם התאריך בלוח השנה. שם החתן: עיאש בן [...]. שם הכלה: [...] בת ברכות. תשלומי הנישואין: 3 + 10. הכתובה כתובה בכתב יד יפהפה ומעוטרת בכותרת מקושטת ובה ציורי שושנים (פלר-דה-ליס).

חיבור הלכתי, ככל הנראה שו"ת, העוסק באירוסין ונישואין. בטקסט מופיעים ראובן ושמעון המשמשים כדוגמה הקלאסית. ראובן ארס את בתו של שמעון מבלי שראה אותה תחילה. עם התקרבות מועד החתונה דרש ראובן לראות את הכלה לפני האירוע. בנקודה זו כתב היד פגום מאוד, אך נראה שהשיב שמעון בשלילה לדרישתו של ראובן, וטען כי על האיש לראות את כלתו רק לאחר שנשא אותה לאישה. המידע מבוסס על מהדורת אשור (2008) שזיהתה את הקטע כשאלה הלכתית בערבית-יהודית בנוגע לכלה ביישנית.

רשומת בית דין. זהו העתק של כתובת הנישואין בין שמואל בן נסים הכהן לבין פאיזה בת יוסף, שנערכה במקור ביום שלישי, ב' בחשון א'שנ"ז למניין השטרות = 15 באוקטובר 1045. ההעתק של הכתובה נפתח בהצהרה שלפיה פאיזה הופיעה בפני בית הדין וביקשה מהדיינים להעתיק את הכתובה אל פנקס בית הדין ('שִׁמּוּשׁ'), כדי שתשמש לה כראיה, משום שבכוונתה לשלוח שליח שיתבע עבורה גט וכן את המֻאַחַ'ר שלה (החלק המאוחר של מתנת הנישואין). המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.

פנקס אירוסין (53b לפי פרידמן) בין מנצור ב. [...] ב. יצחק ב. סעיד ב. פינחס לזהרה בת יעקב הכהן הסופר. אחד מארבעה שברים מפנקס בית הדין של הקהילה הבבלית בדמשק (T-S 16.181, T-S AS 146.66, T-S NS 320.108, ו-T-S 12.592). מתוארך: 4693 לבריאת העולם (= 932/33 לספירה). שבר זה מכיל ארבעה מסמכים עצמאיים, מס' 53a-d. מסמכים 53a, 53b ו-53c הם פנקסי אירוסין. מסמך 53d הוא כתובה, שנכתבה בעת ה'נישואין'. (פרידמן, נישואים יהודיים, כרך 2, 401-35) EMS

בצד ה-verso רשימת שמות בכתב ידו של חלפון בן מנשה (פעיל 1100–1138 לסה"נ). ייתכן שמדובר בטיוטת רשימות לקראת עריכת מסמך נישואין. השמות הנזכרים: [...] בן אהרן החבר; [...] בת מנשה הזקן; [...] בת אברהם הלוי המכונה אבן נציר; אבו אלפרג' שמואל פאר הקהילות [... בן ...] ראש הקהילות (השם האחרון מופיע גם במסמך אחר). בצד ה-recto מופיעות שתי חתימות ותחילתה של חתימה שלישית: שמואל בן יצחק הרב; יוסף בן סעדיה; ויוסף [...]. החתימה העליונה מעוטרת.

טיוטה של מסמך משפטי בערבית-יהודית. נכתב בפוסטאט ומתוארך לשנת 1507 לשטרות (1195/96 לספירה). בכתב ידו של משה בן לוי הלוי. במסמך מעורבים אבו אלפח'ר וח'לף בן הלל. ייתכן שמדובר בהסכם שותפות. מוזכרים סכום של 22 דינרים, תקופה של שנתיים, וכן מוהר (מהר) של "בתו" סת אלעז. המסמך דהוי מאוד, אך נראה שניתן לפענח עוד ממנו במאמץ. הצד האחורי (verso) נראה כהמשך של הצד הקדמי (recto), ומזכיר גם מואח'ר (תשלום נישואין דחוי) ככל הנראה בסך 50 דינרים.

הזמנה לחתונה בצרפתית, מתוארכת ל-9 בפברואר 1888. אבותיהם של הכלה (ביינוונו אליקים) והחתן (רפאל) מזמינים אורח אנונימי ל"טקס הנישואין" שייערך ב-16 בפברואר בביתו של אבי החתן, חיים לאניאדו, ברחוב חמסאני בקהיר ("dans la maison de M. Haïm Lagnado, sise Rue Hamsani, propriéte de M. Hassan Madkhour"). ראוי לציין כי ההזמנה נוקבת גם בשמו של בעל הנכס, "חסן מדכור", לצד שמו של אבי החתן, ומכאן שהאחרון ככל הנראה שכר את מקום המגורים באותה עת.

חלק מהסכם טרום-נישואין. נכתב על ידי עמנואל בן יחיאל. מתוארך לי"ג באלול א[...], בפוסטאט. הוצא בסמכותו של דוד הראשון מימוני (1237–1300). הכלה: [...] בת ברכ[את] בן שלה הלוי אלסֻכּרי (יצרן הסוכר). החתן: [...] בן פרחיה. הכלה זכאית לשמור לעצמה את רווחיה מעבודתה, אך החתן מחויב לספק לה את לבושה. מצד שני, חמותה תתגורר עמה באותו בית בקהיר. המסמך כלל רשימת נדוניה גדולה ואת אישור החתן על קבלתה. (המידע מבוסס על CUDL וכרטיסיית גויטיין.)

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה. מקום: פוסטאט. תיארוך: מתייחס לפרק זמן המתחיל בניסן אלף 1424 לשטרות, כלומר 1113 לספירה. מעורבים בו אבו אלפרג' ישועה [...] אלרמלי ואבו יעקוב [...] אברהם. ההודאה נוגעת לחלק מבית בפוסטאט הממוקם בסמטת מיכאל (זקאק מכיל); ייתכן שמדובר בחכירה או במכירה זמנית. חתום: עלי בן יחזקאל הכהן. בגב המסמך מופיעים שני שמות: יפת בן חלפון הלוי וחסנה בת [מנצור?]. נראה שהיה אמור להיות סיכום של הסדרי נישואין.

תקציר של חוזה נישואין. המקום: פוסטאט. התאריך: י"ד באלול א'תמ"ה לשטרות, היינו אוגוסט 1094 לסה"נ. החתן: יכין החזן. הכלה: סת אלכל, בתולה. התשלומים בכתובה: 50 + 105 = 155 דינרים. הקטע מכיל גם טיוטות של מסמכים משפטיים שונים (אחד מהם עוסק בשכירת בית בקצר אלשמע ובסכום של 125 דינרים; אחר עוסק בטענתו של אבו אלסרור שהגיע לפוסטאט עם 25 דינרים והוציא אותם עד תום), וכן מכתבים (אחד מהם ממוען לדיין הנקרא אלרייס), ורישומים רבים נוספים.

רקטו: כתובה שלמה. מתוארכת ליום שני, כ"ז בסיוון א'תל"ט למניין השטרות, הוא 27 במאי 1128, ברשותו של מצליח גאון. נכתבה ונחתמה בידי חלפון בן מנשה. החתן: שלמה בן עובדיה הכהן. הכלה: ע'מאאם בת ברכות/ברכאת, בתולה. תשלומי הנישואין: 5 + 25 דינרים. הסכום הכולל (יחד עם הנדוניה): 76 דינרים ו-25 זוזי כסף (דרהמים?). העדים הנוספים: עלי בן יחזקאל הכהן; משה המלמד בן יהודה; יחזקאל בן נתן; יוסף בן חלפון הכהן; חלפון בן ע'אלב; ונתן בן שמואל.

שטר ללא חתימה. המקום: פוסטאט. התאריך: העשור האחרון של אייר ד'תתקע"ח, היינו אפריל/מאי 1217. זוהי גרסה שנייה של מסמך אחר (ENA 2559.13), והמחיקות שהופיעו בגרסה המוקדמת אינן נמצאות בגרסה זו. המסמך עוסק במוצאהּ (ובמשתמע, בכשירותהּ לנישואין) של אכרמיה, שגדלה בביתו של הרופא אלאסעד. גויטיין הבין שהיא נרכשה כשפחה בעודה תינוקת ולאחר מכן שוחררה, אולם עובדות אלו אינן נאמרות במפורש בטקסט. בצד האחורי ישנה הערה בכתב ערבי שלא פוענחה.

תעודת בית דין. המקום: פוסטאט. התאריך: ט"ז באלול א'שנ"ה למניין השטרות, הוא 13 באוגוסט 1044. נכתבה ונחתמה ביד החזן יפת בן דוד; חתומים עליה גם ח'לף בן יפת ורחמון בן יצחק. עוסקת בהסדר נישואין בעקבות סכסוך בין הבעל [...] בן סעיד בן חלוף ובין אשתו: הבעל מתחייב שלא להכות אותה ולהושיב אותה בבית נפרד מבני משפחתו, ואילו היא מתחייבת מצדה שלא לצאת מן הבית. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיות גויטיין.) צירוף הקטעים: עודד צינגר.

כתובה רבנית מתוארכת לשנת [13]56 לשטרות, היא שנת 1044/45 לספירה. החתן: ת'אבת בן יעקב. הכלה: [...] בת אבו אלפרג' (על פי רישום התיוק בגב המסמך). במסמך מוזכר סכום של 20 דינרים, אולם הצד הימני של הכתובה חסר, ולכן קשה לשחזר את הסכומים של כל אחד מרכיבי תשלומי הנישואין (מוהר, נדוניה ותוספת). בין החתומים כעדים: [...] בן חלפון; בנימין בן מבורך הכהן; יפת בן דוד החזן; שלמה בן יוסף. חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.

דרשה בשבח הנישואין. נמנים בה שנים-עשר היבטים מועילים של הנישואין עבור הגבר, וכל אחד מהם מודגם באמצעות ציטוט מן המקרא. הדרשה מבוססת על הסוגיה בתלמוד הבבלי יבמות סב ע"ב, אך בעוד שבמקור התלמודי מובאים שישה היבטים משבחים בלבד, כאן הורחב הרשימה לשנים-עשר. הכתב גדול במיוחד. המידע מבוסס על "חברה ים-תיכונית" של גויטיין, כרך ג' עמ' 53 וכרך ה' עמ' 312, וכן על כרטיסיות המחקר שלו. ראו גם את הערותיו של גויטיין המקושרות.

קטע מפנקס בית דין בכתב ידו של חלפון בן מנשה הלוי (1100–1138). הרישומים בצד ה-verso כוללים: (א) הסכם נישואין בין נמר אלח'יאט וחסנה בת חלפון הכהן; (ב) מכר של קומה בבית בין מבורך בן מש[ולם] לבין עזיזה בת אבו [...] המכונה אבן מכסאר (? מכסאר). מדובר באותו זוג המופיע גם במסמך נוסף (PGPID 2397). הצד הקדמי (recto) קשה לפענוח. מוזכרים בו [...] בן שלמה; "הקהל"; ותנאים שלפיהם אדם כלשהו לא יעבוד ב-[...] שֻׁבְּרַא.

קטע מכתובה המתעד את נישואיהם המחודשים של בני זוג גרושים. הכתובה נכתבה בתשרי בשנת 137_ למניין השטרות, כלומר בין 1058 ל-1067 לספירה. מתנת הנישואין נקבעה על 1+5 דינרים [סך הכול נרשמו שישה דינרים, והחלק של האחד שרד, כך שניתן להסיק שהחמישה מופיעים בחלק החסר]. גויטיין מעריך כי שווי הנדוניה הכולל היה בסביבות 30 דינרים, שכן השריד שלפנינו מהווה כשליש בלבד מהרשימה המקורית: שמונה פריטים בערך כולל של 10 דינרים.

רישום מבית הדין. חוזה אירוסין מחודש מתאריך תמוז אתצ"ג לשטרות = יוני/יולי 1182. החתן: אבו אלבקאא שארית בן יפת. הכלה: מועזזה בת אלעזר. מועד הנישואין נקבע לחודש אב, אך לחתן ניתנת רשות "לדחות" את הנישואין בחודש נוסף, עד חודש אלול. אם לא יישא אותה עד חודש אלול, השידוך יתבטל והכלה תשמור לעצמה את הכסף ואת הטבעות שקיבלה במתנת האירוסין המוקדמת. חתומים: אברהם בן שמואל הלוי ולוי בן אברהם הלוי (=החזן אבו סהל?).

שטר נישואין. שטר אירוסין קראי של אמת אלואחד אמה אלואחד בת חלפון וחיפון הלוי בן דניאל בן בונדאר. ראשית המאה ה-11, ככל הנראה בקהיר (הנתונים על פי Olszowy-Schlanger, Karaite Marriage Documents from the Cairo Geniza, 1998, עמ' 308). מסאפר בן יצחק מסאפר ב. יצחק ושילה בן יוסף שלה ב. יוסף העידו כי הכלה אינה כפויה והיא צלולה בדעתה. הלל שימש ככל הנראה כשליח הנישואין מטעמה. השטר כתוב עברית. תיארוך: המאה ה-11.

רשימת נדוניה (תקווים). כלה: סת אל-מעאלי בת מבורך הכהן. חתן: נתנאל בן אהרון הכהן. תאריך: בין ניסן לסיון 1470 לסלוקוסים = 1159 לספירה (על-פי הרשומות שלפני ואחרי). מתנות הנישואים הגיעו ל-30 ועוד 80 דינרים. התכשיטים וחפצי שולחן ההלבשה שהובאו לכלה הוערכו ב-155 דינרים. שני בני-הזוג היו כהנים וכנראה בני דודים. דף 2, רקטו וורסו (מסמך ג') משישה עמודים של רשומות בית-דין בכתב-ידו של מבורך בן נתן בן שמואל החבר.

החלק העליון של כתובה. מתוארך לשנת 1445 לשטרות, היא שנת 1133/34 לסה"נ. יש לציין כי בעבר תוארך הקטע לחשון 1435 לשטרות, אך לא ברור מדוע — שכן שנת השטרות מופיעה בבירור בשורה הראשונה. רק תחילת המסמך השתמרה. הכלה: טֻרְפָה, גרושה מן האירוסין (מתרכתא מן הא[רוסין]). על פי כרטיסיית האינדקס של גויטיין, אין כל קשר בין טֻרְפָה זו לבין אישה בשם זהה המופיעה במסמך אחר, אשר כבר הייתה גרושה מנישואין בשנת 1124 לסה"נ.

חלק מכתובה. הכלה: מֻאניסה בת [...] (מונסה), והחתן [...]דנאן בן אברהם. תשלום הנישואין הוא 5+10. פרטי הנדוניה ששרדו מגיעים לסך של 22 דינרים, אולם ברור שחסרים מן הסכום הזה פריטים רבים. התאריך לא השתמר. בין העדים החתומים: שמואל בן אהרן הכהן, [...]יה בן יוסף, יהודה בן יפת הכהן, שעיא בן רחים, יאפת בר נתאל (=יפת בן נתנאל?), שלמה בן יצחק, ושבת בן צלח. כתב היד הוא של יפת בן דוד (פעיל בערך 1014–1057 לסה"נ).

מספר מסמכים החולקים דף כפול אחד. (1) טיוטה של אישור משפטי לפיו א-שיח' אל-חכים אל-מהד'ב אבו סעיד בן שלה הסר אירס אישה שהיא גם בתולה וגם גרושה. אל-מהד'ב אבו סעיד מוזכר גם במסמך אחר. (2) רישום בערבית הכולל כמה מילים בערבית-יהודית: שטר הנדוניה השייך לבתו של יוסף בן נפיע. אדם בשם זהה מופיע במסמך אחר מאמצע המאה ה-13. (3) ו-(4): רישומים נוספים, ככל הנראה אף הם בענייני נישואין, בתערובת של ערבית ועברית.

פנקס אירוסין (53c לפי פרידמן) בין הלל ב. אהרון הלוי לתמה בת יצחק. אחד מארבעה שברים מפנקס בית הדין של הקהילה הבבלית בדמשק (T-S 16.181, T-S AS 146.66, T-S NS 320.108, ו-T-S 12.592). מתוארך: 4693 לבריאת העולם (= 932/33 לספירה). שבר זה מכיל ארבעה מסמכים עצמאיים, מס' 53a-d. מסמכים 53a, 53b ו-53c הם פנקסי אירוסין. מסמך 53d הוא כתובה, שנכתבה בעת ה'נישואין'. (פרידמן, נישואים יהודיים, כרך 2, 401-35) EMS

ורסו של כתובת סת אל-אהל בת יפת משנת 1125 (PGPID 7560). מכיל שתי רשומות משפטיות שנוספו מאוחר יותר, גם בכתב-ידו של חלפון בן מנשה. (א) בצד שמאל, מובארכה, אמה של סת אל-אהל, נותנת לבתה שני תכשיטים בשווי 6¾ דינרים כמתנה, המתווספים לחלק הנישואים. (ישיבת בית-הדין התקיימה ביום ראשון, סוף ניסן 1126 לספירה, אך החתימה התקיימה ביום שלמחרת, יום שני א' באייר). חתמו: יצחק בן שמואל הספרדי וחלפון הלוי בן מנשה.

כתובה. המקום: פוסטאט. התאריך: אדר א'תכ"ב למניין השטרות, כלומר פברואר–מרץ 1111 לספירה, בתקופת סמכותו של הנגיד מבורך בן סעדיה (שנפטר בדצמבר של אותה שנה). החתן: סלאמה המשוחרר. הכלה: שמה חסר; בתולה. תשלומי הנישואין: 3 + 10 = 13 דינרים. הנדוניה כללה את מחיר מחצית הבית (במזומן 14 דינרים) וכן בדים, רהיטים וכלי בית (לפחות 20 דינרים); הסכום הכולל אינו משתמר. (המידע מבוסס על CUDL וכרטיסיית גויטיין.)

הסכם קדם-נישואין בכתב ידו של חלפון בן מנשה הלוי (שמסמכים מתוארכים שלו ידועים מהשנים 1100–1138). ייתכן שההסכם משקף נסיבות מיוחדות: הנישואין נזכרים בלשון עתיד, ומאחר שלא קיימים שטרי אירוסין שבהם נקבע מועד הנישואין, יש להניח שמדובר בהסכם קדם-נישואין כללי. עם זאת, בשל הלקונות בטקסט קשה לעמוד על השתלשלות האירועים המדויקת. מעניין במיוחד התנאי האוסר על הבעל לקיים יחסי מין (עם אשתו? עם השפחה?).

חוזה נישואין מחודש (כתובה). שריד מקטע (פינה ימנית עליונה). בכתב ידו של חלפון בן מנשה הלוי (1100–1138). התיארוך: תחת סמכותו של מצליח גאון (1127–1139), ומכאן 1127–1138 לספירה. אלעזר בן שמריה נושא מחדש את גרושתו חסנה בת סעדיה הלוי. לכתובת הנישואין הקודמת שלהם משנת 1126 לספירה ראו את המסמך המאוחד הכולל את הקטעים שאוחדו תחת PGPID 7715. (המידע מבוסס על משה יגור וכרטיסיית הקטלוג של גויטיין.)

מכתב הפונה אל בת-דודתו של הכותב, אישה שכנראה הייתה גם קרובת משפחה מצד הנישואין. הכותב מביע משאלה כי בני המשפחה המורחבת יזכו להתאחד יחדיו במקום אחד. הוא מרגיע את אם אשתו ומבטיח לה שבתה חיה ברווחה ובנוחות, ומבקש ממנה לשלוח לבתה חלק מכלי הנחושת ופריטי הלבוש המהווים חלק מן הנדוניה, אשר טרם נמסרו לה במלואם. המידע מבוסס על גויטיין, החברה הים-תיכונית, כרך ד' עמ' 297, וכרך ה' עמ' 47, 525.