צוואות מגניזת קהיר

דף מתוך פנקס בית הדין הרבני של פוסטאט. הרקטו נכתב בידי הלל בן עלי. הדף קצוץ בחלקו העליון, התחתון ובאחד הצדדים. רקטו: ייתכן ששטר מכר או שובר קבלה. לפי תיאורו של ליברמן (התיארוך משוער, ראו הערותיו 246 ו-250): רישום שותפות. תאריך: 1096. נכתב בידי הלל בן עלי. המסמך מתאר הסדר בין יחיא ובין אבו אלברכאת מבורך. אבו אלברכאת מבורך מלווה ליחיא 210 דינרים ומפקיד אצלו סחורות חקלאיות מסוימות. יחיא מתחייב לקחת על עצמו את פרנסת עניי פוסטאט במשך שנה במקרה של אי-פירעון החוב. הפירעונות אינם מופיעים כאן משום שאלה היו נרשמים רק בעותק של הלווה משטר ההלוואה. עדותו של יחיא כי פרע את חובו לא הייתה מתקבלת ללא רישומים אלה, אך עדותו של אבו אלברכאת מבורך (המלווה) מתקבלת ללא תנאי כזה. ורסו, חלק עליון: בראש הדף נמצאות השורות האחרונות של רישום הנושא תאריך יום אחרון של ניסן, 1407 לשטרות = אפריל 1096 לספירה, חתום בידי נסים בן נהראי ואברהם בן שמעיה החבר. חלק זה נכתב בכתב יד שונה משאר החלקים, ככל הנראה כתב ידו של נסים בן נהראי. ורסו, חלק תחתון: הרישום העיקרי הוא מסמך משפטי הנושא תאריך 1427 לשטרות = 1116 לספירה, המצטט מסמך שנכתב בידי הרב הראשי של חלב, ברוך בן יצחק, ייפוי כוח עבור אבו אלסרור שמחה בן עמרם הכהן, המייצג את האחים אבו אלמעאלי ואבו אלופא, ואת אבו אלחסן אלחלבי אלצירפי (לפי גויטיין). לפי תיאורו של ליברמן: חלק מפרוטוקול בית דין המפרט שותפות אחרת. אבו אלסרור שמחה הכהן מציג ייפוי כוח לתבוע את תביעותיהם של האחים אבו אלמעאלי ואבו אלופא תמים בני ישועה בן סעדאל בעניין שותפות שהחזיק אחיהם המנוח מבורך, יחד עם יחיא (אותו יחיא המופיע ברקטו) ואבו אלחסין הצורף. מבנה השותפות אינו ברור, אך נראה כי מבורך היה משקיע ואבו אלברכאת היה תמיד השותף הפעיל. עם מותו של מבורך, יחיא ואבו חסין תובעים שני שלישים מנכסי השותפות, ומותירים לשמחה לגבות את השליש הנותר עבור יורשי מבורך. הקשר בין שני המסמכים הוא אבו אלברכאת ויחיא. לפי גויטיין, אין מדובר באותו מבורך הנזכר ברקטו, אלא באבו אלברכאת מבורך בן שלמה אלחלבי, ויחיא הוא אבו אלחסן יחיא בן שמואל הכהן אלבגדאדי. יש לשקול את האפשרות שהמסמך שברקטו הוא ההמשך של החלק התחתון בורסו. תיאור נוסף: רקטו: חלק ממסמך משפטי, ככל הנראה צוואה, המזכיר כמויות של דינרים, שמות חודשים והביטוי "מותי". בכתב ידו של הלל בן עלי. השם אבו אלחסין נשתמר. ורסו: חלק נוסף ממסמך משפטי, ככל הנראה המשך הטקסט שברקטו, שנכתב בפוסטאט באדר 1[...] לשטרות ומזכיר שמות שונים, ובהם עמרם הכהן ואבו אלברכאת "...צאצא של שמעיה גאון". איחוי: אלן אלבאום.

צוואת שכיב מרע של אישה אמידה, שנכתבה בעת היעדרו של בעלה. המקום: פוסטאט. התאריך: יום רביעי, כ"ו באייר א'תנ"ד למניין שטרות, הוא 13 באפריל 1143, תחת רשותו של שמואל בן חנניה. המצווה: סת אלאהל בת אבו אלמנא אלעטאר אלאסכנדראני, אשתו של אבו נצר אלחלבי אלתאג'ר. העדים: יוסף בן ת'אבת הלוי; שלמה בן נתן החבר. "הצהרת שכיב מרע יוצאת דופן זו מצביעה, מצד אחד, על אופייה הקוסמופוליטי של פוסטאט: בתו של רוקח המכונה 'האלכסנדרוני' נישאה שם לסוחר 'מחלב'. מצד שני, היא חושפת התקשרות מופלגת של המצווה למשפחת אביה ולמנהגים ולמושגים המקומיים. בעלה של האישה הגוססת היה תאג'ר, כלומר סוחר גדול, שנהג להפליג למרחקים והיה צפוי להיעדר מביתו במשך מספר שנים. ככל הנראה היה אז במסע מסחרי להודו. היה לה בן קטן (מוסא) מנישואים קודמים, שהתגורר אצל הוריה. כאפוטרופוס שלו וכמוציא לפועל של עזבונה היא מינתה אח של בעלה הקודם (אבו מוסא הארון/אהרן בן ישועה הכהן). עיקר תכליתה של הצוואה הייתה ההגנה המשפטית על הוריה, אחיה (אבו אלסרור) ובנה מפני בעלה הנוכחי, וכן דאגה ללוויה מפוארת לעצמה. היא ביקשה להביא נשים מקוננות מוסלמיות, כנראה משום שצעקותיהן וזעקותיהן של מקוננות יהודיות לא היו חדות וצורמות מספיק לטעמה. הפרט המרשים ביותר הוא בקשתה להיקבר יחד עם 'אחד מבני משפחתה', דהיינו אביה, אמה או אחיה. אליהם הייתה קשורה ב'קשרי טבע'; עם בעלה הייתה קשורה אך ורק ב'חוזה'." קיים גם סעיף בנוגע לשפחתה של סת אלאהל ששמה פוק ולבתה של פוק, השייכת לאמה של סת אלאהל. כמו כן, סת אלאהל מבקשת שבתו של אחיה אבו אלסרור תינשא לבנה מוסא.

מכתב מיוסף בן עִוַץ' אל חננאל בן שמואל, שנכתב באלכסנדריה, ככל הנראה בשנים 1214–1215. אחיו של יוסף, פֻתוּח', נפטר זמן קצר קודם לכן על אונייה בנתיב הסחר להודו, סמוך לתימן. יוסף מזכיר ש"השיח' מצ'מון" (היינו מצ'מון בן דוד) לקח את רכושו של הנפטר ושלח אותו אל יורשי פֻתוּח' באלכסנדריה. יוסף טוען שפֻתוּח' אכן ערך צוואה שהורישה לו מתנה, אך הצוואה לא נערכה כראוי משום שהיו "במסיבת יין" (עלא שראב, שורה 13). כתוצאה מכך, יוסף נותר חסר כול. הוא מדווח שכבר כתב לנגיד יהדות מצרים (באותה עת, אברהם מימוני), אשר כתב כמה מכתבים מטעמו אך ללא הצלחה, בניסיון להשיג סיוע מהקהילה היהודית המקומית. כעת פונה יוסף אל חננאל בן שמואל, שאביו הכיר את אחיו המנוח של יוסף ואת אביהם, ומבקש ממנו גלימה שבה יוכל להיכנס לבית הכנסת. אביהם של יוסף ופֻתוּח' היה אולי אבו אלחסן עִוַץ', סוחר הודו הידוע מאחת מתשובות הרמב"ם (סימן ס"ב). הבסיס לזיהוי הוא שניתן אולי לזהות את פֻתוּח' המנוח עם אדם בשם פתחיה הנזכר בשטר שחרור הנוגע לנכסיו. שטר השחרור מציין שבנו של פתחיה הוא אבו אלחסן, אולי על שם סבו.

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה הלוי (1100–1138). החיבור בין שני קטעי הגניזה נעשה בידי אלן אלבאום. המסמך מזכיר צוואה (אלצואה אלמדכורה); אבו אלברכאת; יעקוב אללבדי; וסכום של 50 דינרים שקיבל מזין בן ג'מיע אלצירפי, דבר שהעידו עליו שני עדים נגדו ונגד אביו לטובת בני המשפחה/חבריו של אבו אלרצ'א. שני העדים הם אבו סעד הששי בחבורה ואבו אלחסן אלתלמיד, והעדות נמסרה בשנת 509 להג'רה (1115/16 לסה"נ). הם בדקו את פנקס החשבונות של המנוח (דפתר אלמתופא) לשנת 510 להג'רה (1116/17 לסה"נ), שבו תועד כי שילם שתי ברניות (כדי חרס) של זבד (מושק/חתול הזבד). בהמשך מוזכרים יוסף בן עלוש וסכום של 205 דרהמים. הקטע השני הוא מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה, שתאריכו זמן קצר לאחר שנת 511 להג'רה (1117/18 לסה"נ) — תאריך המופיע בשורה 3. המסמך מזכיר שלוש ברניות של בושם זבד (הכתוב בצורות זבד וזבדה; השוו לתעודות נוספות מספר הודו). בין האנשים הנזכרים: מוסא אלנפוסי, אלפקיה אלסקלי, ואבו סעיד ח'לף בן יצחק (ראש הקהילות). הסכומים הכספיים המופיעים במסמך הם בעשרות דינרים.

מכתב מאת שלה בן מבשר, באלכסנדריה, אל נהראי בן נסים, ככל הנראה בפוסטאט. (פרנקל זיהה בעבר את הנמען כמבורך בן סעדיה, אך הדבר היה לפני שנתגלתה הכתובת המקורית.) תיארוך: ייתכן שנכתב בין השנים 1094–1096, בהסתמך על התאריכים הידועים של נהראי בן נסים ועל הופעת התואר "שר השרים" (שבו השתמש מבורך בן סעדיה משנת 1094 ואילך). (גיל העריך בעבר את התאריך לשנת 1065 לערך, ביחס לחלק המכתב שאינו כולל את התואר "שר השרים".) שלה, דיין אלכסנדריה, מדווח על אופן טיפולו בסכסוך ירושה באלכסנדריה שהגיע בסופו של דבר אל בית דין של קאדי. הוא מזכיר את צוואותיהם של נפטרים ומספר כיצד הוא דואג לאלמנותיהם. הוא מזכיר במפורש נער בשם מנצור שערך צוואה בעודו סובל משאריות של מחלה (שורה 15). בסוף המכתב מוסר שלה את ברכותיהם ותפילותיהם של בניו נסים, מבשר ויצחק. (חלק מהמידע מבוסס על פרנקל וגיל.) צירוף הקטעים: עודד צינגר. מכתב נוסף שאינו קשור, הממוען לנהראי וכתוב ביד אחרת, כרוך תחת אותו מספר שמורה.

שימוש משני: שני טיוטות משפטיות מבית דינו של הנגיד מבורך. מקוטעות ובלתי שלמות. טיוטה ראשונה: תחילת הצהרה אודות תגרה בין שלמה בן אברהם (ייתכן שמדובר באותו פורע סדר המופיע במסמך תגרה אחר) לבין ששון בן נתן בשער דאר אלצרף (בית המטבעה). שני הצדדים נגררו אל הקאדי, ואז הגיע הפרנס ואמר שייצג את אחד מהם ויטפל בעניין למחרת בבית הדין היהודי. אולם כעבור שעה, האמיר שהם אלדולה הורה לגרור את שני הניצים יחד עם הפרנס לפני צאחב אלבאב (ייתכן שמדובר אף בפקיד הפאטמי הבכיר המכונה גם אלוזיר אלצגיר, "הוזיר הקטן"). סלאמה וששון הגיעו לפשרה ביניהם ונאלצו לשלם דמי תיווך (חמישה דרהמים כל אחד?). "ועוד אמרו" שמישהו ניסה להכות את שלמה במגלב (מקרעה), וששון התערב וחטף את המגלב מידו, "מחשש שמא יתערבו הגויים ביניהם". טיוטה שנייה: צוואה שבה אב מוריש את הבית שבו הוא מתגורר לבתו התינוקת סת אלגרב, שעדיין יונקת, תוך הוצאת אחיה מן הירושה. (חלק מן המידע מבוסס על כרטסת גויטיין.)

צוואת שכיב מרע של בו סעד בן סאלם. מקום העריכה: מניית זפתא. התאריך: השליש האחרון של חודש תמוז [שנת אתסט"ך] למניין שטרות = יוני 1158. (השנה הנקובה בשורה 2 דהויה מכדי לקרוא, אך ניתן להסיקה מתוך האותיות המופיעות סביב חתימתו של מבורך בן נתן באישור השני שעל גב המסמך, המורות על אב אתסט"ך = יוני/יולי 1158.) בצוואה מוקצים אִרְדַבִּים של חיטה לטובת ההקדש ולמטרה נוספת. בין שאר האנשים הנזכרים במסמך: בת אחותו כַּרַם בת בו אלפרג'; בו אלמעאני בן אסד; אבו אלפֻתוּח אבן חדִידה; יוסף בן [...]; ילדיה היתומים של אחותו; ואשתו. עדי הצוואה: שֵׁלָה בן חלפון; מבורך בן נתן הגביר (המופיע גם בשני מסמכים נוספים); ויוסף בן יפת. למסמך מצורפים שני אישורי קיום, דבר נדיר. האישור הראשון חתום בידי יפת בן משה; יצחק בן יעקב הכהן; ותקוה בן אלעזר. האישור השני נמצא בגב המסמך וחתום בידי בית הדין של פסטאט: חייא בן יצחק, אפרים בן משולם, ומבורך בן נתן החבר.

שטר מתנה בכתב ידו של חלפון בן מנשה. מתוארך לשליש האחרון של חודש אדר שנת 1428 לשטרות, היינו פברואר/מרץ 1117 לסה"נ. החלק העליון של המסמך חסר. אישה ששמה לא השתמר מורישה בית, שחלק ממנו בבעלותה, לאישה אחרת בשם סת אלדאר בת שאול, ככל הנראה בתה (או אולי המשרתת המטפלת בה?). מדובר בצוואה שנעשתה "על ידי אדם בריא", ועל כן אינה ניתנת לביטול. חלק אחר של הדויירה (מתחם קטן) היה בבעלות אלעניים (העניים), כלומר של הקודש. כדי למנוע כל נזק לקודש, נאסר על מקבלת הירושה למכור את הנכס ללא-יהודים או לבנות עליו קומה נוספת. במקרה שתמכור אותו, יחולו אותן הגבלות גם על הקונה. כמו כן נקבע כי סת אלדאר תשרת את המיטיבה עמה ותדאג לה עד יום מותה. חתומים על השטר: חלפון בן מנשה הלוי, אברהם בן שלמה, יצחק בן ע'אלב החזן, משה בן עלי וחלפון בן יוסף הכהן. השטר אושר על ידי אברהם בן שמעיה החבר, מצאצאי שמעיה גאון, יצחק בן שמואל הספרדי, ואברהם בן משה.

טיוטות של מסמכים, פרי עטם של מבורך בן נתן בן שמואל וסופרים נוספים. תיארוך: 1159 לספירה, על פי התאריך הנזכר ברשומה הראשונה בתמונה השלישית (סיון אלף ת"ע לשטרות). כולל חוזה מכר של שפחה מוסלמית בשם צַיְד, תמורת 19 וחצי דינרים; חוזה שותפות בין ח'לף בן שמואל לבין ברכאת בן מוסא בן מסכּה; צוואה של אדם גוסס המבקש מאחיו לאפשר לבתו לדור עמו ולדאוג לרכושה; שטרי אירוסין; רשימת הוצאות הלוויה של מבארכ בן אבו אלמנא אלדמשקי, ועוד. נזכרים במסמך: אבו אלסרור הרופא, ססון הלוי, אבו עלי, אבו סעיד חלפון בן עלי הלוי הצבּע, מפצ'ל בן אבו סעד, תמים בן אבו אלפרג', חיה בן יצחק, אפרים בן משולם, אבו נצר בן סעיד, אלעזר בן עמרם בן אבו אלפרג', עמראן בן מבורך, שלה בן יעקב, מסכּה ברכות בן אברהם החבר, מכּארם הפרנס, אבו אלחסן כהן בן צאלח, אבו סעד (המכונה אבן אל[..]ט), יהודה בן שלמה ושלמה הלוי בן שמואל.

דף כפול (ביפוליו) מתוך פנקס בית דין בכתב ידו של הלל בן עלי (פעל בשנים 1066–1108 לספירה). התיעוד: 1066–1108 לספירה, אך טווח זה ניתן לצמצום נוסף על סמך אזכורה של ווחשה אלדלאלה. הדף הכפול נושא העתק של צוואת ווחשה הסרסורית (המתווכת), המפרטת חפצים שונים וסכומי כסף שהורישה לקרובי משפחה ולמטרות צדקה ודת; מינוי בן שנולד מחוץ לנישואין כיורש וההסדרים שנקבעו עבורו, וכן מה לעשות אם ימות בטרם הגיעו לבגרות; הוצאות הלוויה; והפניות להצהרות שנערכו קודם לכן. הסכום הכולל המוזכר בצוואה הוא 689 דינרים — הון עתק, והוצאות הלוויה המפורטות היו נדיבות במיוחד לתקופה. ביחס לאביו של בנה היחיד מציינת ווחשה: "לא יקבל אף פרוטה". הצוואה מזכירה מסמך/מסמכים שהועתקו על ידי הסופר אבו מנצור בן איוב. לפי מאמרו של ש"ד גויטיין על "אישה יהודייה אשת עסקים מן המאה האחת-עשרה" (1967).

recto: עדות משפטית. מתוארכת ליום ראשון, ב' בשבט 14[..] למניין שטרות (או 146[.]?). הנפשות הפועלות הן אבו אלפח'ר ואבו סעד בן נחמן. העדים מצהירים שאדם כלשהו נאלץ לשלם סכום כסף מתוך פחד בלבד, ולא היה זה מתנה או צדקה. חתומים: יהושע [בן שמו]אל(?) הלוי, ישעיהו בן נסים ויחיא בן אברהם. בverso מופיע סיפור מעניין מאוד בגוף ראשון בכתב ערבי, ככל הנראה סיכום של אותו עניין מנקודת מבטו של אחד הצדדים: "[...] שלושת אחיי ושלוש נשותיהם תבעו אותי בזה בעת מותו של אבי, רחמי האל עליו, בלא כל זכות (חק) או צוואה (וציה), ולקחו זאת ממני [...] בלשון הרע ובהוצאת דיבה, אף על פי ש[אבי] (רחמי האל עליו) כבר שילם להם, ו[מטרתם?] היא העשרת נשותיהם (? אע'נאא' אזואג'הם), אך אצל האל הנעלה ה-[...], והוא לא יתעלם [...] כל היריבים." חלק מהמידע מבוסס על הקטלוג של ספריית קיימברידג'.

רקטו: חלקו העליון של טיוטת מסמך משפטי קראי העוסק בירושה לטובת קטינים. מתוארך לתמוז שנת 1315 לשטרות = יוני/יולי 1004 לסה"נ. שלושה נאמנים — אהרן בן שלמה הצורף (חלפן הכספים), אבו בשר ניסי בן אהרן בן בכתויה, ויוסף בן יזדאד — האחראים על נכסיו של סהל בן יוסף, מחלקים את עיזבונו בין בניו לאחר שמת בלי שהותיר צוואה. ארבעת בניו הם אבו אלחסין יוסף, אבו אלטיב בשר, אבו מנצור אהרן, ואבו עמראן משה. שני הצעירים מביניהם (אהרן ומשה) הם קטינים, וחסן בת אבו אלטיב יעקב בן יוסף בן כושנאם יחד עם הנאמנים ימשיכו לנהל את חלקם בעיזבון אביהם. כמה מן השמות המופיעים כאן הם ממקור פרסי. צירוף: אלן אלבאום. ראו גם מסמך נוסף שבו ניסי בן אהרן בן בכתויה מתעד שהאישה חסן בת אבו אלטיב יעקב בן יוסף בן כושנאם תרמה כתב יד של ספר נביאים לקהילה הקראית בירושלים בשנת 1016 לסה"נ.

העתק של צוואת ח'ולה בת שבת, שבה היא מפרטת את נכסיה: שלושה דארים (בתים) המוחזקים בשותפות עם שתי אחיותיה ועם אחד מבניהן, וכן את כוונתה למכור את הע'לאם שלה (עבד) ולחלק את התמורה כצדקה — חלק עבור דמוה וחלק עבור הוצאות קבורה לעניים. בית הדין מנסה לשכנע אותה שכספי הצדקה שלה ינוצלו לשיקום מצחף (כתב יד של המקרא) באותו ערך כספי, אך ח'ולה מסרבת. המסמך מזכיר גם את יהודה אבן אלסופר (כסופר של הצוואה המקורית), את בתו של אבו עלי הכהן אחיה של ח'ולה (כמי שחייבים לה 6 דינרים), ואת ישועה בן עלי הכהן (כעד). המסמך הוא דף 1v בתוך ביפוליום מתוך פנקס בית דין בכתב ידו של חלפון בן מנשה, המכיל ארבעה עמודים וארבעה מקרי בית דין. דף נוסף בביפוליום מתוארך לשנת 1135 לסה"נ. לתעתיק ראו המהדורה המצורפת של גויטיין, או אצל רבלין, ירושה וצוואות, מס' 47, עמ' 371–373.

מסמך משפטי בכתב ידו של שמואל בן סעדיה הלוי. מקום: פוסטאט. תאריך: אייר א'ת"פ למניין השטרות, הוא אפריל/מאי 1169 לסה"נ, תחת סמכותו של סעדיה לא־מזוהה, בימי חייו של הגאון נתנאל בן משה הלוי (ראו שורה 16; ייתכן אף שהוא חתם על המסמך עצמו, אך יש לאמת זאת מול דוגמאות מכתב ידו במקומות אחרים). המסמך הוא הצהרה בדבר שבועה שעל מוציא הצוואה לפועל לישבע — אבו אלמעאלי (הידוע גם בשם שמואל בן אסד). הוא נאלץ להוציא 220 דינרים כדי לשחרר נכס השייך ליתומים שתחת אחריותו מידי פקידי שלטון. לאחר מכן עלה בידו למכור את הנכס תמורת 300 דינרים. דודם של היתומים נשא את התואר ראצ'י אלדולה ("מי שמרצה את השלטון"), ואביו של האפוטרופוס שלהם היה כאתב, כלומר פקיד ממשלתי. חתומים על המסמך: שמואל בן סעדיה הלוי; נתנאל בן משה; משה בן ישועה הכהן; ושמואל בן עובדיה.

מכתב מצאלח בן דאוד, השוהה בתִנִּיס, אל נהראי בן נסים בפוסטאט. תאריך משוער: בסביבות 1055. המכתב עוסק בחוב ובסחורות השייכים לאבו אלפרג' יעקב בן אברהם בן עלאן המנוח. הכספים והסחורות שייכים בפועל למבשר, אחיו של הכותב. בנוסף מוזכרים בגדים, ונראה שהכותב עוסק בייצורם. צאלח היה מעוניין לבוא לפוסטאט ולסייע באיתור הצוואה והחשבונות של הנפטר, אך נמנע ממנו לעשות כן בשל מותו של אבו אלחסן בן מוהוב ובשל מחלותיו שלו. הוא כותב: "ואשר למחלות שפקדו אותי ולהתמשכותן, אני מבקש מאלוהים שיקבל את ייסוריי ככפרה ויעניק לי מחילה. בעת כתיבת שורות אלה איני מסוגל ל... הרופא בא לבקרני מדי יום. אני מבקש מאלוהים שיעניק לי בריאות טובה וירחם עליי בשל הקטנים שבהם בירך אותי" (שורות 22-19 בפנים המכתב). המידע מבוסס על גויטיין וגיל.

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה הלוי. מתוארך: י"א באייר א'תל"ז לשטרות (1126 לסה"נ). שינוי בצוואה החתום על ידי חלפון בן ע'אלב ויפת בן אפרים, שנערך יומיים לפני מותה של המצווה. על פי המסמך, נאג'יה תקבל חלק מבית מדודתה הגוססת (אחות אמה), בתנאי שהיא ובעלה אבו נצר מבשר הלוי יוותרו על כל תביעה אחרת מן העיזבון. אישה משוחררת בשם נשו תקבל חלק אחר מן הבית, וגבר מתחייב לשאת אותה לאישה ולעולם לא לגרשה. כמו כן, האישה הגוססת משחררת אף את יפת בן חדיד מהתחייבויותיו. החתומים: חלפון בן ע'אלב החזן ויפת בן אפרים. (המידע מבוסס על כרטיסיות גויטיין.) המסמך מורכב משני קטעים: הצד הימני והצד השמאלי, כאשר השבר בין שני הקטעים מסומן בתעתיק באמצעות לוכסן (/). המסמך עוסק באותו מקרה הנדון בתעודה נוספת.

צוואתו של אורג משי בשם אבו אלפצ'ל בן ברכאת אבן אלמקדסי, המחלק את ביתו, את בית המלאכה שלו ויתר רכושו בין ארבעת בניו. כתב היד הוא של יוסף בן שמואל בן סעדיה הלוי. מקום הכתיבה: פוסטאט. הצוואה מתוארכת ליום רביעי, ט"ו בכסלו א'ת"ק לשטרות, היינו דצמבר 1188 לסה"נ, ונערכה תחת סמכותו של הגאון שר שלום הלוי. החתומים על המסמך: שלמה בן נסים ולוי בן אברהם הלוי (ייתכן שמדובר באותו אדם המכונה אבו סהל לוי החזן, אביהם של ידותון ומשה בן לוי; ייתכן גם שזהו אותו לוי בן אברהם המופיע במסמך אחר בהקשר לבית מלאכה לאריגת משי). תרגום מלא ופירוש למסמך מצויים בהערותיו של גויטיין המצורפות. קיימת גרסה מוקדמת ופחות מסודרת של אותו מסמך, שנכתבה בידי אותו סופר, נושאת את אותו תאריך וחתומה בידי אותם עדים.

צוואה בעברית, כתובה ביד מהודרת ומרשימה. המקום אינו ידוע. מתוארכת ליום ראשון, י"ח בחשוון א'שי"ח למניין השטרות = 13 באוקטובר 1006. בצוואה זו אדם עשיר בשם מצליח בן אלחסן, המוכר בכינויו אבן אלצ'באב, מעניק לאשתו השנייה ואם שלושה מילדיו, רחל, סכום של 200 דינרים בתנאי שלא תינשא בשנית, ורק 50 דינרים אם תינשא שוב. כמו כן הוא מסמיך את בנו הבכור מנישואיו הראשונים, שמריה, להעביר לאחיו הצעיר אבו אלסרי יפת את חלקו בעיזבון רק כאשר הוא, כמוציא לפועל של הצוואה — ולא בתי הדין — ישתכנע שהנער מוכן לקבל אחריות זו. שמריה מופקד גם על הטיפול בשתי אחיותיו ג'מיל וקורת אלעין. בשורה התחתונה ששרדה במסמך מוזכר אדם בשם אבו מימון והב בן סקיר, המופיע גם במסמך אחר.

מכתב המזכיר את מותו של אהרן בן ישועה אבן אלעמאני. אדם כותב לשני אחיו באלכסנדריה ומספר להם כי עזב את אלכסנדריה ויצא לפוסטאט במטרה להשיג מבניו של אהרן בן ישועה ייפוי כוח לקבלת ירושה שהופקדה אצלו עבורם. הכותב מספר על הצלחתו: עלה בידו לקבל מבני אהרן מכתב המורה לאח השלישי, אבו אלג'ית', היושב באלכסנדריה, למסור למוסר המכתב את המסמך המתאים, וכן מכתב מאת הנגיד שמואל בן חנן המורה לנאיב שלו (סגנו) באלכסנדריה לסייע בכל הנוגע לצוואה. הפרשה כולה קשורה בסכסוך עם בני מוסא, משפחה רבת השפעה באלכסנדריה. מן המכתב למדים כי אהרן החזיק בידיו את מסמכי בית הדין והיה אחראי על שמירתם, ועם מותו עברה אחריות זו לבנו. (המידע על פי פרנקל.)

מכתב בערבית-יהודית, ככל הנראה בעניין ביצוע צוואה. במכתב מוזכרים "אנשי מצרים ואנשי [...], וביניהם [...]", ולאחר מכן מופיעה רשימה ארוכה של שמות, ובהם ישמעאל בן צדקה אלגַ'רְבִּי(?), אבו אלעלאא אלבגדאדי, צדקה בן מוהוב ומרזוק אלרמלי. המכתב מתייחס לחובות המגיעים או שאינם מגיעים ("אין לי אצל איש מהם אפילו פרוטה אחת"); לסכום של 6 וחצי דינרים; לאופן שבו השולח שילם 2 ו-1/6 דינרים בנוכחות הזקנים, ונותרו 4 ו-1/3 דינרים; לכך שחסון בן סלימאן תבע את הפיקדון הזה של 4 ו-1/3 דינרים; לכך שהשולח חקר ובירר ומצא שהיה לו אח ברמלה ויורש או יורשים חוקיים; וכיצד הנמען (מולאי אלחזאן אלג'ליל — אדוני החזן הנכבד) יוכל לדאוג להעברת הכסף.

מכתב ממשה בן יפת/חסן אל החבר עלי בן עמרם. כתוב בעברית ובערבית-יהודית. המכתב מדווח כי מפרّג' בן חוסיין בן שעיב מינה את אבו אלעלאא יוסף בן עבדאללה לטפל בענייניו העסקיים בחו"ל. אין זה ברור מיד האם מדובר בצוואה או רק במינוי של סוכן. ששת העדים למינוי הם: והיב בן חסן; אפרים בן אבו יעקב; צאעד בן [...]; [...] בן סלימאן; משה בן חסן (סופר המכתב); ושלמה בן חסן. בצד האחורי (מלבד סיום המכתב והכתובת) מופיעים שני אישורים נוספים, המאשרים כי שולח המכתב, משה בן יפת, בא ואישר שהמכתב נכתב בכתב ידו. האישור הראשון נכתב ונחתם בידי זרעא בן עמרם, והשני בידי יחיא(?) בן עמרם הלוי. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

צוואה של אדם אמיד לטובת אשתו, העוסקת בעשרים ושבעה נכסים והתחייבויות. נכתבה בפוסטאט, ומתוארכת לשנת 1[5]31 לשטרות = 1219/20 לסה"נ, בתקופת סמכותו של הנגיד רבי אברהם בן הרמב"ם. ככל הנראה בכתב ידו של שלמה בן אליהו. המצווה הוא אבו אלסרור. בין האנשים הנזכרים: בתו (המקבלת 47 דינרים); בן דודו (אבן עם); אפרים בנו; סת אלח'פאא בת אבו אלמנג'א; פתוח בן [...]; סייד אלאהל אלקאהרי; מכארם אלמחלי; אלרייס [אלשיח' אלסע?]דיד בן בו ע'אלב; אבו אלרצ'א בן אבו זכרי; אבו אלעלאא; אבו אלמחאסן אלשיח' אלתפארת; אבן אלסנבאטי; אבו אלפח'ר אבן אלשמאע; דאוד אלבלבייסי; אבו אלבהאא. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

העתק של צוואת שכיב מרע. המקום: פוסטאט. התאריך: יום ראשון, כ' בסיוון ד'תתמ"ה לבריאת העולם = 15 ביוני 1085. המצווה: משה בן אהרון הכהן, נכבד קראי ידוע. מוזכרים בצוואה אשתו מֻנא בת הִבּה; שותפו אבו אלח'יר אלגֵר; ואבו זִכְרי. אבו אלח'יר ישמש כמוציא לפועל של הצוואה. אשתו של המצווה תקבל את התמורה ממכירת ספרי קודקס. ישנם פרטים רבים נוספים; ראו את כרטיסיית גויטיין למידע נוסף. תועתק במלואו (ותורגם לעברית) על ידי יוסף ריבלין, ירושה וצוואה במשפט העברי (בר-אילן: רמת גן, 1999), עמ' 338–340. ככל הנראה מדובר בצירוף (לא רציף) עם שני קטעים נוספים, ששניהם מתייחסים לאותו סכום של 7.25 דינרים שחב יאקות.

מכתב תנחומים מאבו נצר אל בן אחיו עִמראן. כתוב באותיות ערביות. עאודה מציין כי הפתיחה מכילה נוסחאות דומות לאלה המופיעות במסמכים רשמיים של המדינה הפאטמית. אבו נצר, אשתו ובניו מֻפצַ'ל, מַכּארִם ואבו אלח'יר כולם מביעים את תנחומיהם על מותה של הצעירה (צַבִּיָּה) סִתּ זַינִהִם (עאודה קורא "סַיִּדַתֻהֻם"). השולח מתנצל על העיכוב במשלוח המכתב ומסביר כי היה חולה אנושות, עד כדי כך שערך צוואה. אבו מנצור סיפר לשולח שהנמען שלח כמות של ביטומן (קִפַאר), אך זו לא הגיעה ליעדה. דרישות שלום נמסרות לאם אבו אסחאק ולאחותה וכן לאבו אלפרג'. (חלק מהמידע מבוסס על עאודה)

מסמך משפטי. צוואה משנת 1527 לסה"נ (א' בשבט ה'רפ"ז) שערכה שול או סול (Sul, Shol = שול), אשתו של ר' שלמה אבן סורנח. המילה הלאדינית "סול" או "שמש" נראית סבירה יותר כשם פרטי, שכן היא מתועדת במקומות נוספים בגניזה מן העת החדשה המוקדמת כשם פרטי לאישה (למשל בקטע אחר מן הגניזה שבו מופיע השם). האישה מביעה את התנגדותה לכך שאחיה יתבע את עיזבונה משמואל ברודו, שבביתו התגוררה בעת שכתבה את הצוואה (שורות 3–4). כמו כן היא מצהירה שאין ברשותה רכוש כלשהו מעבר לכך. חתום על המסמך יחיאל מר חיים. הנתונים מבוססים על רישומו של אברהם דוד.

שני קטעים מטיוטה של מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה הלוי (פעיל 1100–1138 לסה"נ). החיבור בין שני הקטעים אינו ישיר. עדות הנוגעת לצוואתו או לעיזבונו של אליה בן שלחיה (ראו עליו גם בקטעים נוספים המאוזכרים במחקר). העדים הם מנחם התלמיד היקר בן [...] והחזן אבו אלפצ'ל בן [...] הלוי המלמד. תיאור נוסף מאותו מסמך: קטע משפטי (פינה שמאלית עליונה). בערבית-יהודית. בכתב ידו של חלפון בן מנשה (פעיל 1100–1138 לסה"נ). מזכיר את [...] בן שמואל ואת [...] בן משה. מדובר בצוואה או בהסדרים שנערכו לאחר פטירתו של אדם.

שטר אפוטרופסות בכתב ידו של אברהם בנו של הגאון. מתוארך לאייר א'של"ז למניין השטרות (אפריל או מאי 1026). עלי בן יפת (המכונה בר עדי) ממונה לאפוטרופוס על יתומיו של משה הכהן בן ג'ליב, שנפטר לאחרונה מבלי לערוך צוואה. שניים מילדיו כבר בגירים — בן בשם ג'ליב (חתנו לעתיד של רבי אפרים בן שמריה) ובת בשם מֻלְכּ — כפי שהעיד המנוח אלחנן 'ראש השורה', ואילו בן נוסף, מֻפַרַّג', הוא כבן ארבע בלבד. בין העדים נמצא ישועה בן צדקה, ועלי אמור לבצע את תפקידו כאפוטרופוס תחת פיקוחו של שלמה בן סעדיה (המכונה אבן צגיר).

מסמך משפטי (או מסמכים) בכתב ערבי על קלף. המסמכים בצד הפנים ובצד האחור עוסקים שניהם באסמאעיל בן יוסף אלעטאר אלשריף(?). המסמך בצד הפנים עשוי להיות קשור לצוואתו של אסמאעיל (מא אוצא בה), והוא כולל אזכורים קוראניים הנוגעים למוות וכן קריאות אסלאמיות מקובלות. המסמך מתוארך לשנת 416 להג'רה, כלומר 1025/26 לספירה. המסמך בצד האחור עשוי לתאר את הרכוש הנזכר בצוואה: מוזכר בו מבנה הבנוי מלבנים (מבני באלטוב), עץ אלון (ח'שב סנדיאן) וגבס (ואלג'בס פיה מדפון), וכן עמודי שיש (עמוד רח'אם). דרושה בחינה נוספת.

מכתב מנהראי בן נסים בפוסטאט, ככל הנראה אל ברהון בן מוסא אלתאהרתי בבוציר, מסביבות שנת 1053. נהראי מוסר פרטים על מכירות שונות שנערכו בפוסטאט ועל התשלומים הקשורים אליהן. אדם מסוים הגיע לפוסטאט, חלה ונפטר בתוך חמישה־עשר יום. במהלך מחלתו ערך צוואה והקדיש בה עשרה דינרים לצדקה בפוסטאט. חלק מן הסכום נמסר במקום זאת לבנו של ראש הגלות, שאותו מזהה גיל כדוד בן חזקיה. מקבל המכתב מונה כאחד ממוציאי הצוואה לפועל. בצדו האחורי של המכתב מופיעים חשבונות לא קריאים בכתב ידו של ברהון בן מוסא אלתאהרתי.

מסמך משפטי הנוגע לירושה. מקום: פוסטאט. תאריך: השליש הראשון של חודש אייר, שנת 1414 למניין השטרות, היינו 1103 לספירה. לבוה בת אפרים, הידועה בכינוי אבן אלמלטי (אלמלטי), ודודה מצד אביה עלי — שכל אחד מהם זכה על פי הצוואה במחצית מעיזבונו של אפרים — מסכימים להסתפק בנכסים המוחזקים בידי כל אחד מן הצדדים ולפטור זה את זה מכל תביעה נוספת. אין חתימות על המסמך. העובדות מתוארות בשש שורות בלבד, בעוד שלושים ושבע השורות הנותרות מוקדשות כולן לנוסחאות משפטיות. (המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין)

רקטו: טיוטת צוואה. הכתב עשוי להיות של עמנואל בן יחיאל (יש לבדוק זאת). המקום: פוסטאט. התאריך: יום רביעי, ד' באלול אתקס"א למניין השטרות = 3 באוגוסט 1250 (אם כי גויטיין הגיע להמרה של 31 ביולי 1250). המורה שמואל בן שלמה הפקיד סכום כסף אצל ידיד אנונימי לצורך קבורתו. את היתרה יש לחלק בחלקים שווים בין ארבעת ילדיו של בנו אפרים לבין שני ילדיה של בתו (הביטוי שננקט הוא "סדס דאיר" = "שישית לכל אחד בתורו"). דבר לא הופקד בידי בנו אפרים. אשתו קיבלה את מאוחר כתובתה (מֻאַח'ר) במלואו.

צוואת שכיב מרע של אדם נכבד, המחלק את נכסיו: אדמותיו, עדרי הצאן שבבעלותו וכל הפרדסים שברשותו או שחכר, בין אחיו לבין ילדיו, וקובע הסדרים לטובת אלמנתו. הצוואה כתובה בידי הלל בן עלי (שפעל בין השנים 1066–1108) ונחתמת על ידו כעד. בעל הצוואה הגוסס ממנה את אחיו כמוציא לפועל של הצוואה, ומציין במפורש כי שום בית דין אינו רשאי להתערב בפעולותיו של האח. עותק נוסף של צוואה זו שרד במסמך אחר. (המידע מבוסס על רשימותיו וכרטיסיותיו של גויטיין וכן על אזכורים בספרו "החברה הים-תיכונית".)

בצד המאוחר (verso): צוואתו של מימון בן ח'לפה. נכתבה בפוסטאט, ביום חמישי י"ז בתמוז א'שפ"ג למניין שטרות, הוא ה-5 ביולי 1072. העדים החתומים הם יוסף בן אלעזר אבן אלשופט ומשה בן שלמה. הצוואה מפרטת את רכושו של מימון, ובכלל זה סחורות המצויות בידי אחרים, כספים השייכים לו וכספים שהוא חייב לאחרים. כמו כן מוזכרים כמה ספרים שבבעלות נהראי בן נסים. (חלק מן המידע מבוסס על גיל, במלכות ישמעאל, כרך 3, מס' 565.) בצד המוקדם (recto) מופיע שטר כתובה מוסלמי הקדום בהרבה לצוואה זו.

רקטו: חלקה העליון של צוואה. מתוארך ליום רביעי, כ"ו באייר א'תקנ"ב למניין השטרות = 8 במאי 1241. נכתב באותו כתב יד כמו הוורסו. מוכר הגבינות (אלג'בּאן) אבו אלפח'ר בן סעדיה מעניק לבתו הבוגרת והבתולה, כּרם, שני שלישים מבית וכן 130 דרהם שחורים. נכדתו הבוגרת והבתולה, רשידה, מקבלת 2 דינרים, ואשתו הבוגרת, חסב בת אבו נצר הכהן, מקבלת דינר אחד נוסף על 2 הדינרים של מתנת הנישואין המאוחרת (מוהר מאוחר) שלה. כמו כן הוא פוטר אותה מחובת השבועה. שאר רכושו עובר לבנו אברהים.

מסמך משפטי. צוואת שכיב מרע קרועה. הצוואה היא של אישה, שכן המונחים המופיעים בה הם "צואתה אשר ציותה קודם מיתותה". בראש השטר מוזכרים שמואל הכהן ואחיו אברהם. כן מוזכר עזריה הלח[...] עזריה הלח[...]. לפי FGP, השטר מתוארך לשנת 1078 לסה"נ, אך משנת היצירה נראות רק האותיות לט (39). מעניין לציין שהמסמך מצטט שטר אחר משנת [ד]תשל"ד [= 973], ולכן ייתכן שהתאריך בפועל של צוואת שכיב המרע המרכזית הוא משנת 978 לסה"נ. עם זאת, הנייר וכתב היד אינם נראים כשייכים למאה העשירית.

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה (פעיל בשנים 1100–1138 לספירה). המסמך עוסק באישה שככל הנראה קשורה ליעק[וב] הנזכר בשורה 1 ו/או לסאסון הלוי הנזכר בשורה 2. היא מעידה בנוגע לצוואה שערך אבי בנה עבור אותו בן, ומקוננת על מצבה כאישה "כרותה". כמו כן מעורב במסמך אדם בשם משה בן ישועה. המשך המסמך פגום וקשה לפענוח, אך מוזכרים בו בן יתום, חובות, הוצאות, וציטוטים מדבריהם של אנשים שונים. אחרי הרישום המשפטי הזה מופיע רווח ריק ולאחריו מה שעשוי להיות רישום משפטי חדש.

מסמך משפטי וכתובה. שריד פגום המכיל שלושה שטרות משפטיים שונים שנכתבו בשלוש כתבי יד נפרדים, וקרוב לוודאי שכולם מתייחסים לאותם הצדדים. בצד הפנים (recto) נראה שיש לפנינו חלק משטר מתנה או צוואה, בעברית ובארמית. נזכרים בו שני שמות: מובחר ויעקב. בצד האחור (verso) שני מסמכים משפטיים. בצד ימין שריד משטר משפטי שטיבו אינו ברור, ככל הנראה בין בעל לאשתו, בעברית ובערבית-יהודית. בצד שמאל שריד פגום של כתובה דארכסא — כלומר כתובה שנכתבה כתחליף לכתובה שאבדה, בארמית.

טקסט ספרותי בעברית. אולי צוואה אתית, המורה לאדם לעולם לא לחדול מלהלל את האל. ייתכן גם שמדובר במכתב מעוטר ומורכב במיוחד. כתב יד בהשפעה ספרדית. טקסט משני: מכתב בערבית-יהודית בשולי הצד הקדמי (recto), הפותח במילים "יא מולאי וסידי..." (אדוני ורבי...). טקסט שלישי: מכתב בערבית-יהודית בצד האחורי (verso). הכותב מבקש לפרוע את חובותיו ואת שטרי החוב שלו (תופיה חקק), ובכלל זה את חובו לאבו אל-חסן (חק). הוא פונה אל הנמען בבקשה שיסייע לו ויורה לו כיצד לנהוג.

צוואה (וציה) הכוללת העברת בעלות על בית. שריד התחתית בלבד של מסמך הכתוב על קלף. בתיאור הנכס וגבולותיו מוזכר "אולם החתונות" (דאר אלאעראס) הידוע בשם בנו טבאטבא. תיארוך: בגוש הטקסט שבפינה השמאלית התחתונה מוזכרות השנים 536 (1141/42) ו-537 להג'רה (1142/43). פסקה זו פותחת במילים "חצ'ר בו סעד(?) בן חנין אלנצראני אלתאג'ר וולדה בו אלעלא אלי . . . אלוצי . . ." — כלומר התייצבו בו סעד(?) בן חנין הנוצרי הסוחר ובנו בו אלעלא בפני האפוטרופוס. דרוש עיון נוסף.

העתק של צוואת מהרה בת אברהם הכהן, אשר נערכה ונרשמה במקור באלכסנדריה בינואר 1143. ההעתק הופק לבקשת אחיינה, שלו הורישה הדודה הגוססת עשרה דינרים, וכן כספים לבני משפחה אחרים. בצוואתה קבעה כי כל הכסף שייוותר לאחר תשלום הוצאות הקבורה והסכומים שהורישה לקרוביה (למעט בנה) יינתן לעניים, אך הטילה משימה זו על מוציא הצוואה לפועל ולא על פקידי קופת הקהילה, ואילו בית הדין הוא שיבחר את מוסדות הצדקה הראויים. ההעתק עצמו נושא תאריך נובמבר 1153.

טיוטת שאלה הלכתית בעניין אדם שציווה למוציא לפועל של צוואתו לקנות נכס מקרקעין בשווי 500 דינרים, כשההכנסות ממנו יתחלקו בחלקים שווים בין עניי עירו ובין בני משפחתו של דודו מצד אביו. השאלה הנשאלת: האם נכדי-נכדיו (הדור הרביעי) של אותו דוד מצד האב זכאים לחלק מן הצוואה? לא ברור אם הטיוטה נכתבה לפני המכתב משנת 1208 המופיע ברקטו או לאחריו. (המידע מבוסס על גויטיין, החברה הים-תיכונית, כרך ב', עמ' 436, ועל כרטיס ההערות של גויטיין.)

בשולי הרקטו והוורסו: צוואה, ככל הנראה טיוטה, העוסקת בזהב המיועד לבתו של אדם בשם כרימה. במסמך מוזכרים בני משפחה נוספים, ובהם דודתה מצד אמה, אחותה, ח'לף, יוסף בן יצחק, ודודה מצד אמה מנצור. בשורה 9 נזכר סכום של 6 דינרים. בתחתית המסמך מופיעים מספר שמות, אך נראה שמדובר ברשימות של הסופר ולא בחתימות ממשיות: סלימאן בן סעיד; אברהם בן עלי; מנא בת אסמאעיל; הדוד מצד האם אברהם בן זודייבילאת(?); והדוד מצד האב מוסא בן עקיב אלמסתי(?).

צוואה כמעט שלמה, כתובה על חתיכת קלף קטנה. המצווה: אבו אלפרג' בן מערוף הבשׂם. (בנו פצ'אא'ל מופיע במסמך אחר כמה עשורים לאחר מכן.) המקום: פוסטאט. התאריך: העשור האמצעי של חודש טבת שנת 1441 למניין השטרות = 1129/30 לספירה. אבו אלפרג' מעניק לאשתו את כתובתה, את רכושה המופקד ואת השליטה בכלי הבית — ובכלל זה הוא מזכיר במפורש את הבית בזקאק אלתֻ'רמֻס — וכן את ירושת ילדיהם. הצוואה נכתבה ונחתמה בידי נתן בן שלמה הכהן; אין חתימה נוספת.

מסמך משפטי (צוואת שכיב מרע) בכתב ידו של חלפון בן מנשה. מתוארך לעשור האחרון של חודש טבת בשנת 1424 (או, פחות סביר, 1427) למניין השטרות, היינו שנת 1113 לספירה. המצווה, יאיר/זהיר בן אברהם, לאחר שערך צוואה יומיים לפני מותו, מותיר הנחיות מפורטות לחזן אבו סעיד חלפון בן ע'אלב לכל סידורי קבורתו. לצורך זה הוא משאיר 10 דינרים בידי אשתו, אשר ישמשו את חלפון בן ע'אלב להוצאות הקבורה. חתומים על המסמך חלפון בן מנשה ונתנאל בן עמרם.

צוואה של אישה, בכתב ידו של חלפון בן מנשה (פעיל בשנים 1100–1138 לספירה לערך). היא מורישה חצי דינר לאחותה מֻח'דּרה בת ח'לף, אם עודנה בחיים בעת מותה. כן היא מורישה חצי דינר לבן דודה אבו אלח'יר, בנו של דודה מצד אביה כת'יר אלנחל ("הדבוראי"), המתגורר בקהיר החדשה. שישה דינרים היא מותירה לכיסוי הוצאות בלתי-צפויות (נואא'יב). פרטים רבים מצוינים בנוגע ללבושה הרצוי לקבורה. (המידע מבוסס בחלקו על כרטיסיות הרישום של גויטיין.)

מסמך משפטי. נכתב בפוסטאט. מתוארך ל-6 בתשרי שנת 1530 למניין השטרות, שהם 1218 לספירה. רשימת מצאי של חנות בושם של אדם שנפטר, שנערכה לצורך חלוקת הסחורה בין בנו אבו אלפצ'ל לבין אבו סעיד בן אבו אלמנצור. המוציא לפועל של הצוואה הוא נתנאל השר הרופא. בין הסחורות הנזכרות: עביר (תערובת בשמים), עוּד (עץ בושם), ורָאוונד (ריבס). בצד האחורי של המסמך מופיעה הערה בכתב יד שונה ובה שם של אישה. (המידע לקוח מכרטיסיית גויטיין.)

רקטו: שאלה הלכתית בכתב ידו של משה בן לוי הלוי, המופנית אל הרמב"ם, שפעל במצרים בערך בשנים 1168–1204 לספירה. השאלה עוסקת בשותפים במיזם עסקי: השותף-הנוסע חזר ממסעו עם חריע (עֻצְפֻר), אך לא היה לסחורה זו ביקוש בשוק, ולכן הוחזקה למשך זמן עד שיימצא לה קונים. בתקופת ההמתנה הזו נפטר השותף-הנוסע מבלי שהותיר צוואה בפני בתי הדין היהודיים, והותיר אחריו ילדים קטינים. המקרה מורכב למדי, ובהמשך השאלה מובאים פרטים נוספים.

בצד השני: רשימות משפטיות בכתב ידו של חלפון בן מנשה (פעיל 1100–1138 לסה"נ) הנוגעות לביצועה של צוואה. בראש הרשימה נכתב "כל הזהב (עין) והכסף (ורק) שהורישו". בהמשך מוזכר מחפוז' אלאקריטישי (הכרתי), שאולי ניתן לזהותו עם שמריה אלאקריטישי המופיע במסמך אחר. בטור השמאלי מפורטות הוצאות הלוויה וההוצאות לאורך שבעת ימי האבל (7 + 1/2 + 1/4 דינרים). ייתכן שקיים צירוף (join) של הקטע עם קטע נוסף שטרם נמצא.

ורסו: העתק של צוואת ישועה בן אסמאעיל אלמח'מורי, מספטמבר 1090. כתוב בידי שלמה הכהן בן אליהו, שלימים נעשה לגאון. הצגת הצוואה נדרשה לצורך דיון בבית הדין. שמות העדים חסרים בצוואה, אך מופיעים בה שמות האנשים שהמנוח מינה לטפל במכירת הנכסים שהותיר ובבניית קברו (הכינוי המופיע במקור: "המערה"). הממונים הם מוסא בן אבי אלחי ח'לילה ושמואל בן יהודה. (המידע מבוסס על גיל, במלכות ישמעאל, כרך ג, מסמך 327).

מכתב בערבית-יהודית במצב פגוע למדי. בין הקטעים שניתן לקרוא: "בחוק! ... מיום שיצא לדרך ועד עתה... הוא נשא אישה בעכו... וכאשר קרבה שעת מותו, ערך צוואה הן בערכאות המוסלמיות והן ביהודיות שלפיה 'אני חייב לאשתי אלף ומשהו דינרים.'" הכותב מתנצל על מצב מכתבו ומסביר שכתב אותו בלילה. ייתכן שבסיומו הוא מצטט את אלמֻתַנַבִּי: وما الناس بناس [بموضع منك خال] ("ואין האנשים אנשים במקום בו אינך נמצא").

שטר מחילה וויתור על כל תביעה שניתן על ידי נתנאל בן יפת בן משולם אבן חרביש למוסאפר בן שמואל, בעניין צוואתו של שמואל אביו של מוסאפר, שמת במהלך מסע עסקים. נתנאל קיבל את 350 הדינרים שהשאיר אביו אחריו. הגוסס לא ערך צוואה כהלכה, אך פוסק רבני הכריע להעניק את הכסף לבן. השטר נכתב בכתב ידו של הסופר של רב דניאל בן עזריה (שפעל בין השנים 1052–1062 לסה"נ). שייך לאותה קבוצת מסמכים הקשורים זה לזה.

תחילתה של צוואה בכתב ידו של הלל בן עלי (אם כי כדאי להשוות זאת מול המסמכים המוקדמים ביותר של חלפון בן מנשה). המצווה: הלל בן מנשה הכהן הידוע בכינויו צאחב אבן אלסכרי. מתוארך: כ"ז בכסלו א'תי"א לשטרות = 13 בדצמבר 1099. בצד האחורי, בשני כתבי יד אחרים, מופיעים ארבעה שמות בלבד ללא כל כתיבה נוספת: סתונה בת חלפון, יונה בן פרחיה, חסנא בת פרחיה, ואברה[ם] בן נסים. (המידע מתוך כרטיסיית גויטיין.)

החלק העליון של צוואה שבה בעלה של סֻתַית בת נָדִיב מבהיר שמחצית הבית שבו הוא מתגורר שייכת לאשתו, וכן התכשיטים שניתנו כעירבון לידי יוסף אבן נֻפַיע בפוסטאט כנגד הלוואה של 150 דרהם נֻקרה; "יש לפדותם בכספם של היתומים". לבסוף, גם השפחה ששמה נַסְרִין [שייכת לסֻתַית]. לפי כרטיסיית גויטיין, כתב היד דומה לזה של עִמנואל בן יחיאל, אך השוואה של כתבי היד אינה תומכת בזיהוי זה.

מסמך משפטי או מכתב הנוגע לתיק משפטי. ביהודית-ערבית. שלוש שורות מהאמצע נשמרו. רווח רחב בין השורות. בכתב ידו של יוסף בן יעקב ראש הסדר? אם זה מכתב, השולח מורה לנמען או למישהו אחר לזמן את 'המומחים' (אצחאב אל-כ'בּרה) וזקני ישראל (משאיך' אצחאבנא) ולחלק בית לשלושה חלקים שווים. ייתכן שקשור להערכת נדוניה ('...פי תחריר אל-תקוים...') או צוואה. (מידע חלקית מתוך CUDL)

תחתית צוואה. המוריש עשוי להיות אבו אל-פח'ר בן אל-שייח' אל-ראשיד אבו אל-פדל אל-לוי אל-צ[...] (שורה 12). הסכום 100 דינרים מוזכר. מזכיר בני משפחה כולל 'שני בניי [...] ומחאסן', 'בתי' ו'אשתי סית אל-פדל'. ישנה שפחה בשם נוזהה שעוברת לבת. ייתכן שיש מישהי בשם נבא (שורה 4; הבת?). תיארוך: ככל הנראה סוף המאה ה-12 או המאה ה-13; כתב ידו של הסופר עשוי להיות ידוע.

שריד מצוואה. בכתב ידו של הלל בן עלי (פעיל 1066–1108 לספירה). "ללא מקוננות; ומבגדי הקבורה שלי — לא יותר מאלה: שני גלימות, שלוש חלוקים, מצנפת רחוצה מפשתן משובח — היא כבר מגולגלת — תחתונים חדשים שלי (סראויל), ואבנט חדש שלי (זונאר)." הוא מבקש להיקבר לצד דודו מצד אביו או לצד אשתו. הוא שחרר את אשתו מן החובה להישבע שבועה בטרם תגבה את כתובתה.

צוואת שכיב מרע של יפת הלוי, שנכתבה בדמשק. התיעוד אינו מתוארך, אך ראו בצד השני של המסמך. בצוואה הוא מקדיש שליש מבוסתן ובית הנמצאים בכפר חמורייה בקרבת דמשק, ומתנה שההכנסות מן הנכס ישמשו לרכישת מזון לתלמידי תורה. שני נאמנים מתמנים לפקח על העניין: יקותיאל ופתחיה. לפי גיל, מדובר במסמך מתוך אוסף תעודות ההקדשות היהודיים מגניזת קהיר.

מסמך/ים משפטי/ים בכתב ערבי. שתי העמודות כתובות בשתי ידות שונות. הטקסט בצד שמאל דומה מאוד לטקסט בצד ימין, ולכן ייתכן שמדובר בתרגיל העתקה של לומד. הטקסט בצד ימין עוסק כנראה בחוב שיש להחזירו בתשלומים החל מסוף חודש רביע ב' 537 להיג'רה, שהוא נובמבר 1142 לספירה. הטקסט בצד שמאל עשוי להזכיר צוואה (ואצייה). דורש בדיקה נוספת.

דף מתוך ספר נוסחאות משפטיות הכולל צוואה, כתובה לאלמנה או לגרושה ולמחזיר גרושתו, ושטר פרוזבול (שטר מסירה המאפשר לקחת הלוואות ללא ריבית לפני שנת השמיטה). דפים 2–4 כוללים כתובה עם פיוט לחתונה ופירוש על הכתובה. דף 5 כולל שטר עדות על ירושה. בערבית-יהודית. מקור המסמך בתימן, ככל הנראה מהמאה ה-18. נכתב בו השם יחיא צאלח.

בצד הרקטו טיוטה של שאלה הלכתית בעברית בעניין שני אחים, שאחד מהם תובע את חלקו בירושת אביהם. אחד האחים, ראובן, החזיק במשך עשרים שנה בדירה מנכסי האב. הצוואה אינה בנמצא, וראובן הביא את אחד העדים שחתמו עליה. בצד הוורסו מקרה דומה בערבית-יהודית. כתב היד של הסופר מוכר משאלות הלכתיות שנשלחו אל אברהם מימוני ובני דורו.

שבר משפטי (פינה שמאלית עליונה). על קלף. מיקום: פוסטאט. אולי צוואה בחייו, שכן העדים מתארים כיצד נכנסו לביתו של אבו אל-פרג' הכוהן. מזכיר גם [...] אל-צאאיג. הוא מוסר הודאה לטובת חתנו נתנאל בן יפת. הפרטים אבודים. בורסו ישנן הערות שונות בכתב עברי, בכתב ערבי ובספרות יווניות/קופטיות, כולל כמה אותיות בתוך מעגל.

מסמך משפטי: צוואה, שרידית, של אם קראית לשתי בנות, ערוכה לפני לידת ילד נוסף. עיקר הצוואה עוסק בתכשיטיה היקרים. גויטיין שיער שמדובר במסמך קראי על סמך הסגנון, הכתב והטקסט שנכתב באותה יד בצדו האחורי של הדף, המתייחס לעיבור השנה על פי ההלכה הקראית. הוא מתארך את המסמך למחצית הראשונה של המאה האחת-עשרה.

שבר, כנראה של פנקס בית דין. שני שטרות משפטיים חלקיים, בכתב ידו של חלפון בן מנשה (פעיל 1100-1138 לספירה). בפנים מוזכרים טוביה החבר, 'אדוננו יחי לעד', אבו אל-רצ'א, צוואה, אישה ו-500 דינרים. בורסו מוזכרים אבו אל-מכארם, אבו אל-רצ'א, [פלוני] הכהן בן עלי החבר המעולה. קוטלג בטעות ב-FGP כ'שבר מקראי'.

רשומה משפטית בכתב ידו של חלפון בן מנשה (פעיל בשנים 1100–1138 לספירה). ניזוקה מאוד. ייתכן שמדובר בפרטי ביצוע צוואה. הצדדים כוללים את סלאמה בן סעיד, דאוד והיבה. מוזכר סכום של 20 (דינרים?), "5 לפוריג' השוהה במליג' ו-5 לסעיד השוהה ב-[...], והילדים כולם משחררים זה את זה, וכל מה שבבית שייך לדאוד."

צוואה בעברית ובערבית-יהודית. מקום הכתיבה: פוסטאט. תאריך: לא ידוע. הכותב מפרט את משאלותיו ביחס לקברו ולתכריכיו (עניין שעליו אף התחנן לפני האל כל ימי חייו). הוא מבקש להיקבר בין אביו לאמו, והמקום כבר הוכן לגופתו. לאחר קבורתו יש לבנות מבנה מעל הקבר ולצבעו בלבן. על התכריכים להיות עם ציצית.

צד אחורי: מסמך משפטי. בכתב ידו של חלפון בן מנשה (פעיל 1100–1138 לספירה). כנראה רשימות לצרכי צוואה. המצווה היא אישה [...] בת אברהם הלוי אלג'ובייל, אלמנת אבו אלפצ'ל אלדמשקי. יש לה 5 דינרים ו-60 דרהמים. בנה מקבל דינר אחד. הוצאות הקבורה (נואיב) יבואו מהשאר. מה שנותר ילך לבנותיה.

שריד מצוואה בכתב ידו של חלפון בן מנשה (פעיל בשנים 1100–1138), שנכתבה תחת סמכותו של מצליח גאון (כיהן בשנים 1127–1139). בצוואה זו אדם השוכב על ערש דווי, לאחר שכבר חילק את רכושו בין יורשיו, מורה למכור את בהמת הרכיבה שלו ואת ה-וציף (משרת) שברשותו, כדי לכסות את הוצאות קבורתו.

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה הלוי. פגום מאוד. חלק מהאותיות השאירו חורים בדף. אולי צוואה שכיב מרע של אבו אל-פרג׳ הבת אללה. מוזכרות ציטוטי דיבור ישיר, ביניהם מאישה. T-S AS 220.80 (PGPID 22931) ו-T-S AS 220.110 (PGPID 22921) כנראה קשורים ו/או מהווים חיבור עקיף.

העתק של פרוטוקול בית דין מישיבת פומבדיתא בראשות רב שרירא גאון, מחודש חשוון ד'תתרס"ט לשטרות (אוקטובר 997 לספירה). האירוע עצמו התרחש בבגדאד, וההעתק נעשה בפוסטאט בחתימת שני אנשים מפוסטאט. עניינו של המסמך הוא צוואה וירושה. (על פי גיל, במלכות ישמעאל, כרך ב', מס' 29.)

שבר של מסמך משפטי בכתב ערבי. ככל הנראה צוואה (מתייחסת למצווה, hādhā l-mūṣī). הפרטים עוסקים בנדל"ן; מוזכר קצר אל-רום; דרב אל-ח'ראטין; נכס המוכר ככל הנראה בשמו של סולימאן אל-אשקר אל-יהודי אל-דלאל. בגב הדף ישנם שרידים של פסל אחד או שניים; אחד מהם מזכיר את יוסף.

שבר של מסמך משפטי בכתב ערבי. מזכיר 'הבן והאישה המוזכרים בצוואה'; עמאד בן מחמד המכיר בתוקפה של תביעה; ו'כתובות רשמיות וממשלתיות' (אל-מֻכָּאתָּבָּאת אל-דִּיוָאנִיָּה ו-אל-חֻכְמִיָּה). נעשה בו שימוש חוזר בורסו לטקסט עברי, כנראה ספרותי ('נפשי... מרירות לב...').

רקטו: מכתב הממוען לרב שלמה בן יהודה, גאון ישיבת ארץ ישראל. התיארוך: בקירוב 1025–1051 לסה"נ, בהתאם לשנות כהונתו של רב שלמה בן יהודה כגאון. זהו קטע המכיל את 12 השורות הראשונות של המכתב. בשוליים של הרקטו ובוורסו מופיעה גם צוואה הנוגעת לזהב המיועד לבתו של אדם.

מכתב בקשה, כנראה, בכתב יד מוקפד המיידע את הנמען שאחיו אבו אל-בקא אל-תאג'יר נהג לתת צדקה לכותב ולסייע למשפחתו בתשלום מס הגולגולת, אך הוא נפטר כעת ללא צוואה. שאר המכתב חסרים בו סופי השורות; הוא עוסק בבנותיו ואחייניתו של אבו אל-בקא המנוח.

קטע זעיר משטר משפטי שנכתב על ידי חלפון בן מנשה הלוי (פעיל 1100–1138 לספירה). מוזכר [...] בן עולא. כנראה צוואה, משום שהוא רומז למוות הבא על כל בני התמותה. מוזכרת עיר הסמוכה לפסטאט (קהיר החדשה?). מתייחס לבית מוזנח (אל-דאר אל-דאת'ירה).

קטע משפטי בכתב ידו של חלפון ב' מנשה (פעיל 1100–1138 לספירה). מיקום: פוסטאט. כרוך באבו אל-פצ'ל ב' אבו כת'יר ב' עמראן. ישנו מת, צוואה ופרטי נוהל בית משפט (בדיקת מסמכים קודמים, השוואתם ובדיקת העדים). מספר ביטויים מחוקים או מתוקנים.

מסמך משפטי, ככל הנראה שטר שחרור הקשור לצוואה. המנוח: משה בן יפת, שהותיר בן קטן היבת-אלאה. מוזכרים: הפרנסים, המנהל (וסייה) משה בן סעדיה הכהן ואבו אל-מכארם בן טאיב; משה בן סעדיה משוחרר מ'הסיכון' שבכסף. בגב: קינה בעברית.

קטע משפטי בכתב ידו של חלפון ב' מנשה הלוי (פעיל 1100-1138 לספירה). עוסק בשמריה הכרתי (אלאקריטשי) ובמישהו העורך צוואה. עשוי להיות קשור ישירות ל-T-S NS 99.70, שגם הוא עוסק בצוואה והכרתי מחפוז (שם ערבי המקביל לשמריה).

מסמך משפטי. בכתב ידו של חלפון בן מנשה הלוי (פעיל בשנים 1100–1138 לספירה). מזכיר: דוד; ישיבת בית דין; אדם מנוח; שליחת 'זקנים ישרים' אל אישה; צוואת הנפטר; תביעה מהאישה על פי דרישות הצוואה; רבנו דוסא השר הנכבד.

עצומה בכתב ערבי. פותחת בתקביל ושבחים. עוסקת באביה 'אבו זכרי אל-טביב'. ייתכן שנפטר ו'הותיר צוואה על אודות הנערה הזו'. הטקסט ממשיך לתוך השוליים השמאליים ב-90 מעלות. ייתכן שמדובר בטיוטה. דורש בדיקה נוספת.

צוואה, קטע. שמור חלק האמצע של 5 השורות האחרונות. ביהודית-ערבית עם עברית וארמית מסוימת. תאריך: הכתב נראה מאוחר, ככל הנראה לא לפני המאה ה-13. מוזכרים נכסי נדל"ן שונים וגם משהו שיעבור ל'יתומים'.

חוזה נישואין בכתב ערבי. תאריך: 1028-36 לסה'נ. חתן: עלי בן טאהר השוער (בוואב). כלה: פאטמה בת אבו אל-חסן. המסמך קצוץ משמאל, כנראה על ידי הסופר שעשה בו שימוש חוזר לצוואה יהודית בגב (PGPID 5919).

צוואה ערש דווי. בכתב ידו של חלפון ב' מנשה. תאריך: כ"ט כסלו 1448 לשטרות = 25 נובמבר 1136 לספירה. המוריש חייבים לו 2/3 דינרים מאחייניתו (בת אחיו) סת אל-פח'ר ומפרט לאיזה שימוש יש להשתמש בזה.

רקטו: עשוי להיות צוואה של אישה (מזכיר את המונח 'וצייה' (צוואה) מספר פעמים ו'פי צחה עקלהא'), מזכיר גם את עבד אל-רחמן אל-מגרבי. ורסו: אולי מכתב או התכתבות ממלכתית בכתב ערבי. דורש בדיקה.

פינה שמאלית תחתונה של צוואה מפסטאט. הבת הבכורה אחראית על חלוקת הבית. הגוסס מציין שגלימת השבת שלו מספיקה ואין צורך לקנות תכריכים חדשים. תאריך: אדר 1361 סלאוקי = פברואר 1050 לספירה.

צוואה (וצייה) בערבית. עבור סיציליאני בשם עות'מאן בן עמר אל-ציקילי אל-אנצארי. שורות 6-15 הן אמונתו האיסלאמית. אותו עות'מאן מופיע ב-T-S AS 177.607. הצוואה קרועה לפני שמגיעה לעניינה.

פתק בלתי רשמי של בית הדין, כנראה בכתב ידו של נתן בן שמואל. בערבית יהודית. מבקש מהנמען לכתוב את הצוואה שנשלחה כדי שניתן יהיה להשוות בין שני עותקים. מוזכר כי הגאון צריך לבחון אותה.

נוסח של מסמכים משפטיים, עם 'פֿבֿפֿ' כתוב במקום השמות. סוגי המסמך ניתנים מעל הטקסט של כל אחד, וכוללים: הלוואה, שני דוגמאות של גט חליצה, וגט חירות. חלקים מצוואה ושותפות גם שמורים.

קטע מצוואה בכתב חלפון ב' מנשה, שבו תורם זקן בבריאות טובה מפרט את מורשתו, במיוחד לטובת אשתו, ומדגיש שאינה ניתנת לביטול. גם נותן קודקס תנ"כ, פרשנויות וספרים לבית כנסת באלכסנדריה.

עדות בבית הכנסת הירושלמי בעניין צוואה ועיזבון של דוד, עולה-לרגל מגרבי שחזר מהארץ הקדושה. בין רכושו שקית עפר מירושלים. תאריך: יום רביעי, 4 אב 1652 לשטרות = 19 יולי 1341 לספירה.

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה הלוי (פעיל 1100-1138 לספירה). שבר (פינה תחתונה שמאלית). ככל הנראה צוואה (אל-וסייה). השנה כמעט חסרה לחלוטין. (מידע חלקית מתוך CUDL)

תחילת מסמך משפטי, אולי צוואה או הצהרת שכיב מרע, 'אנחנו החתומים מעידים...' מתוארך: יום שני, ו' [...] 1556 סלאוקידית = 1244/45 לספירה. כנראה כתב ידו של עמנואל בן יחיאל.

צוואה שבה אישה תורמת בית בשכונת קאלוס למטרות דתיות וצדקה, בתנאי שתישאר להתגורר בדירה שרכשה. כתב היד של חלפון בן מנשה הלוי (בקירוב 1100–1138). מוזכר בה אדם בשם אהרן.

קטע מצוואה שבה ניתנת מתנה לאבו אל-פרג', האח, ולאבו סעד, מחלק מבית ומחסן הכוללים כמה ספרים, ככל הנראה נכתב בידי הלל ב' עלי. מוזכרת גם העתקה של הספר מדרש השכם. AA/ASE

שבר קטן ממסמך משפטי בכתב ידו של יוסף בן שמואל בן סעדיה הלוי. אולי צוואה, או פשוט חוזה חוב, שכן מכיל את הביטוי '(דינר) מרכושי'. מזכיר אבו סעיד. (מידע בחלקו מ-CUDL.)

מסמך משפטי. בכתב ידו של חלפון בן מנשה (פעיל 1100-1138 לספירה). עוסק בבעל ואישה, כנראה צוואה הקובעת הסדרים למקרה מותו ומה ילך לאשתו ולאביו ולבני משפחה אחרים.

סוף צוואה, המזכיר את השמות יהושע בן נתן, אבו אל-סורור, [אבו] כת'יר בן עזרא, אבו סהל בן אזהר ומנשה המגרבי. חתום על ידי משה בן שלמה ושמואל בן שמואל.

נוסחאות קסמים הכוללות קללות יוצאות דופן על מי שגונב ספר תורה שניתן בצוואה. מכיל שמות עשרה מלאכים, ביניהם 'זגנזאל' המופיע רק במקורות מאוחרים מאוד.

שבר צוואה, ככל הנראה. על קלף. ביהודית-ערבית. מזכיר 'בתי... הכל לשני הבנים, סולימאן [ו...]... לשלם לאשתי... האישה תיקח... לאזאוארד, השפחה....'

צוואת אדם מכובד, המחלקת את נכסי הקרקע, עדרי הצאן וכל הפרדסים שבבעלותו או בחכירתו בין אחיו וילדיו. מתוארכת כ-1090. זהו העתק הצוואה המקורית.

הצהרה שהלוותה במקור לצוואה של אבו אל-בקא. הצוואה לא נמצאה, אך ממסמך זה עולה שכללה 11 נכסים בשווי כולל של 204.75 דינרים ו-140 דרהמים.