צוואות מגניזת קהיר — עמוד 2

צוואה של אישה בהיריון. בכתב ידו של חלפון בן מנשה (פעיל 1100–1138 לספירה). המקום: קהיר. התאריך: תשרי 1449 למניין השטרות, כלומר 1137 לספירה. המצווה: סת אלאהל בת צדוק בן מבורך ראש הקהילות. סת אלאהל היא אשתו של אבו אלפרג' ישועה בן יהודה, ואמה חסנה בת שלמה הכהן, אחותו של הדיין הידוע נתן בן שלמה. היא קרובה ללידה, חוששת שמא תמות תוך כדי הלידה, ומבקשת לדאוג לילד — "זכר או נקבה" — שיישאר בחיים לאחר מות אמו. האישה מורישה ביד רחבה לקרובים ולצדקה, ובכלל זה "ארבעים דינרים לעניים המסתורין" בקהיר ובפוסטאט. לבעלה של האישה היו ילדים מנישואים קודמים, ולכן היא הייתה להוטה במיוחד להבטיח את עתיד הילד הצפוי להיוולד. כבר בכתובתה נקבע שהנדוניה שהכניסה עמה, כמו גם התשלומים המגיעים לה, יעברו לילדיה בלבד, תוך הדרת שאר יורשיו של בעלה. נוסף על כך, כעת היא מבקשת שגם מחצית הבית שהעניקה לאמה עוד לפני נישואיה תחזור לילד העתיד להיוולד. המחצית השנייה של הבית הייתה שלה, וגם היא וגם בעלה היו להוטים שכל הבית יהפוך לרכוש התינוק. אלא שהאם הזקנה כבר ייעדה 60% מחלקה לאחיה ולאחייניותיה, ו-40% למטרות צדקה. לפיכך נקבע במסמך שהמתנות שהתכוונה הזקנה להעניק יבוצעו בידי חתנה לאחר מותה, ואילו מחצית הבית האמורה תירשם כרכושו של התינוק. האם ההרה הייתה בת אחת המשפחות המובילות בקהילה: סבה מבורך ראש הקהילות היה איש בולט בפוליטיקה הקהילתית באמצע המאה ה-11. מנגד, דודה מצד אמה — הדיין נתן הכהן בן שלמה, החתום על מסמכים רבים בפוסטאט בשנים 1122–1148 — היה פליט מארץ ישראל, שהייתה באותה עת תחת שלטון הצלבנים. סביר להניח שגם אמה הגיעה מארץ ישראל, ולכן לא היה לה רכוש משלה בקהיר. הדבר מסביר מדוע קיבלה לעת זקנתה מחצית בית מבתה, שירשה אותו או קיבלה במתנה ממשפחת אביה, או שמא הותיר לה אותו בעל קודם. ראו גם מסמך משלים נוסף לצוואה זו.

מכתב השייך לאשכול איגרות (VI, 41–45) הנוגעות לאסמאעיל אלפאצ'ד, שגויטיין מתאר אותו כ"סוחר הודו ממעמד נמוך מאלכסנדריה". המכתב נשלח מיוסף אל אחיו או גיסו אסמאעיל אלפאצ'ד, סוחר הודו בעדן. בערבית-יהודית. פרנקל מזהה את מקום כתיבתו כאלכסנדריה ואת זמנו כשנת 1176 (ככל הנראה על סמך VI, 42, שנושא תאריך ומתייחס לאותם האירועים). המכתב מגולל פרשת משפחה מרתקת: דודו של הנמען מצד אמו הלך לעולמו בעודו מלווה את הנמען במסעו להודו, והנמען טיפל בו עד מותו. בני המשפחה טורחים ומשקיעים מאמצים רבים כדי להסתיר את הידיעה על מות הדוד, עד שיקבלו דיווח מפורט על צוואתו. המכתב הארוך שב ומתאר את חרדתם של כל בני הבית בהמתנתם לידיעות על שלום הנמען ועל תוכן הצוואה. אמו, ששמעה על מות אחיה ועל תלאותיו של בנה בים, חלתה וצמה עד שהגיעו ידיעות על שלומו. אביו נשאר ער בלילות ומתפלל בעדו. "לו ידעת כמה שכר (בשמים) אתה זוכה בו מכל מכתב שאתה כותב לנו, לא היית עושה דבר מלבד לכתוב לנו מכתבים." בני המשפחה מברכים את הנמען על רכישת עבד (ע'ולאם). לבסוף, בסופו של המכתב, מתגלה סיבת הדאגה סביב הצוואה: הדוד ידע או סבר שאשתו בהיריון בעת יציאתו לדרך, אולם כשמנו תשעה חודשים — לא היה תינוק. מנו עוד תשעה חודשים, וילדה בן זכר. בני המשפחה מבקשים כמובן להבטיח שדבר מירושת הדוד לא יגיע לידי אלמנתו ובנה. אפילו המוסלמים אומרים: "מעולם לא שמענו על מעשה כשל היהודייה הזו. אין לה שכר אלא אש הגיהינום." האלמנה הצליחה לגייס בעלי-ברית מבין היהודים הביזנטים (הרומאנים), והם הצליחו לקבץ עשרה יהודים לברית המילה, אך ללא חזן וללא דיין. בסופו של המכתב, בעת מסירת דרישות השלום בשוליים של צד ורסו, מדווח הכותב בציניות כי גם התינוק הנולד שולח את דרישת שלומו.

מסמך משפטי בעברית. נכתב בפוסטאט, אך משולבים בו העתקים של שטרות נוספים מבית הדין בגרנדה, שאף הם כוללים העתקים של מסמכים אחרים. התיארוך הוא אמצע המאה האחת־עשרה, על סמך אזכוריהם של יושע בן נתן ושל פרג'/פריג' בן שעיב (לפי משה יגור). המסמך מתעד את הופעתו של נתן בן שמואל הספרדי בפני בית הדין כשבידו שטר הרשאה שנכתב בגרנדה, ואשר מצוטט להלן "מילה במילה". השטר המצוטט מגרנדה מתאר כיצד שמואל בן אברהם בן מאיר, הידוע בכינוי אבן קאלוס מלוסנה (אליסאנה), הופיע בבית הדין שם והודיע כי אביו אברהם נפטר במצרים, והותיר אחריו סחורה וצוואה מפורטת, וכן מינה את יהושע בן נתן (הידוע בשם אבו אלסרור ימני אלאנדלסי) כנאמן הממונה על הרכוש. סכום נכבד של 150 דינרים כבר נגבה, אך נותר רכוש נוסף, ובכלל זה ארבע חבילות (אעדאל) הרשומות על שם פריג' בן שעיב, מקומי מצרי, וזאת משום שכפי הנראה "השליט המושל במצרים" נוהג להחרים רכוש שהיה שייך ל"זרים שנפטרו". בהמשך שטר בית הדין מצוין פתק (פטקא) המפרט רכוש זה, והפתק עצמו מצוטט מילה במילה במקורו הערבי־יהודי. בנקודה זו המסמך נקטע.

צוואת שכיב מרע בכתב ידו של חלפון בן מנשה. חתומים עליה חלפון בן מנשה ונתן הכהן בן שלמה. מקום: פוסטאט. תאריך: השליש הראשון של חודש אב בשנת אלף ארבע מאות ארבעים ושמונה למניין השטרות, היינו יולי/אוגוסט 1137, ברשות מצליח גאון. (החתימה עצמה נדחתה לשליש האמצעי של חודש אב.) המצווה: אבו אלחסן יהושע בן אבו אלרצ'א שמואל המשורר. הגוסס ממנה את חמותו מבארכה בת חפאט' (ולא את אשתו סת אלדאר בת יפת) כמוציאה לפועל של צוואתו וכאפוטרופסית על שלושת ילדיו. הוא מוריש את גביע הכסף שלו ופריטים נוספים לבנו הִבּה, ואת התכשיטים מצווה לחלק בין בנותיו סת אלפח'ר וסת אלבנאת. כמו כן הוא מסדיר את ענייני שותפויותיו העסקיות בסחר במי ורדים ובחריע (קרטם) עם מפצ'ל בן הִבּה אלחרירי ועם אבו אלחסן הקראי. אשתו סת אלדאר תוכל להמשיך להתגורר עם ילדיה כל עוד לא תינשא בשנית. הוא מעניק שישה דינרים לאביו וארבעה דינרים לאמו. בין החפצים המוזכרים בצוואה, לצד תכשיטים וכלי בית, נזכר גם כיסוי הראש המעוטר המשמש בטקס החגיגי של תספורת השיער הראשונה של נער.

מסמך משפטי, או איגרת בעלת תוכן משפטי. בכתב ידו של הלל בן עלי (פעיל בשנים 1066–1108 לסה"נ). המסמך מדווח לקבוצת אנשים (בפנייה "ישמרכם צור ישראל") כי צוואתו של שלה בן יפת אבן אלסכרי הוקראה בפני בית הדין לאחר מותו. נוסח הצוואה מועתק כאן באופן חלקי. עיקר הצוואה: הוא מוריש 300 דינרים לבתו הצעירה, עם פירוט שונים בנוגע למזונותיה ולפרנסתה. הכספים ינוהלו על ידי שני בני אלכסנדריה — אבו הארון ואבו סעיד ח'ליף בן קיס — ועזרא בן הלל ישמש מוציא לפועל של הצוואה. נזכרת סמכותו של הראיס מבורך (בן סעדיה?) המעולה בחבורה. קיים גם שבר קטן שייתכן שקשור למסמך זה, אך לא נשתמר ממנו מספיק כדי לקבוע זאת בוודאות. שלה בן יפת אבן אלסכרי מופיע גם בשני מסמכים נוספים: אחד משנת 1068 לסה"נ והשני משנת 1066 לסה"נ.

עדות משפטית בערבית-יהודית, מיום שלישי כ"ה בתמוז א'תרצ"ג למניין השטרות (סלאוקי) = פֿדֿןֿ להיג'רה (סימון מבלבל: אולי 584 בתוספת 200 משתמעים?). בכל מקרה, התאריך מתאים לשנת 1382 לסה"נ. העדים: אברהם בן משה בן שמואל אבן אלכאזרוני ודוד בן יהושע. המסמך עוסק בסת אל-[...] בת סעיד בן פרג' אללה, שקיבלה מעבדאללה בן [...] בן ח'טיר אבן אלח'אזן סך של 2,200 דרהם נֻקְרַה שהורישו לה בצוואת המנוח, עבד אלקאדר בן עבד אלכאפי בן ח'טיר אבן אלח'אזן. עבדאללה הנזכר שימש כמוציא הצוואה לפועל (אפוטרופוס/מנהל העיזבון).

צוואה, ככל הנראה, בכתב ידו של חלפון בן מנשה (פעיל בין השנים 1100–1138 לספירה). במסמך מחלק סייד אלכֻּל את רכושו, ובכלל זאת חנות בשמים ותרופות (דֻכָּאן עִטְר), סחורות (חַוַאאִג'), כלים וציוד (עֻדַּה), וכלי בית (מָאעוּן). חלק מן הרכוש ניתן לשתי אחיותיו, שאחת מהן נקראת עַדֻוַּה. ייתכן שהוא מעניק נכסים גם לאחיו ולאשתו. (המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.) ייתכן שמדובר באותו סייד אלכֻּל המופיע בשני מסמכים נוספים מהגניזה.

צוואתו של יעקב בן דונש בן יהודה ראש סדרא, שעניינה בעיקר ההוצאות הכרוכות בקבורתו בירושלים. הוא ממנה את גיסו נתן בן שלמה למוציא לפועל של הצוואה, ומוריש 5 דינרים לשלום בן נתן, בנם של אחותו וגיסו. הצוואה נכתבה בפוסטאט בתאריך ט' באדר ב' של שנת ד'תתכ"ד (1064 לספירה).

קטע משפטי, ייתכן שצוואה, הנוגע לרכוש בן אל-רקיין המנוח. מוזכרים: אישה, 10 דינרים, יוסף אב בית דין, [...] בן משולם, ומצרים/פסטאט. חתום: עלי בן יחיא הכהן (סוף המאה ה-11). בצד ב: 'צוואת אבו נצר חתנו של צדקה אל-רמלי אל-אטרוש'.

רשומה בפנקס בית הדין (#40). פתק המציין שיש לכתוב מכתב לאבן אל-זורזור(?) בו אל-פרג' החזן ליידע אותו שלא יעלה כל התנגדות בנוגע לירושה הנגרת לבת הרב, מכיוון שבית הדין ראה את הצוואה ואח הילדה כבר בא ושילם כל המגיע לה.

אולי צוואה ('זוהי וצייתי שכתבה ידי עצמה...'). מוזכר התאריך: טבת 1472 סלוקי, שהוא (אם נקרא נכון) 1160/61 לספירה.

חלקו העליון של צוואה שכיב מרע של אבו אל-עלא עלי בן יפת. מזכיר סחורה ומשי, ובן דודו (אבן עם).

פריטים רבים חולקים ספרייה זו. רובם נראים כפיוטים, למעט צוואה מוסרית בשם שלמה לבנו (188/30).